קידושין לב ע"ב

דף לב - ב

ואילו הכא, בענין מחילת רבו, וכי תורה דיליה היא?! וכי התורה שלמד שייכת לו?! והלא הכבוד שצריך לכבדו הוא משום התורה שבו, שהיא של הקב"ה! וכיצד ימחול על כבוד שאינו שלו?

אך, לבסוף רבא חזר בו מטענתו.

הדר, אחר כך אמר רבא: אין, אכן התורה שהרב למד, דיליה היא, היא שייכת לו, דכתיב [תהילים א ב]: "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה". בתחילה הכתוב אומר "תורת ה'", ומשלמדה היא נקראת "תורתו". ^[411]

ומאחר שהתורה שלמד נחשבת תורתו, בידו למחול על כבודו.

ומקשה הגמרא: איני! איך אפשר לומר כן?

והא רבא משקי בי הילולא דבריה, רבא היה משקה לאורחים בחתונת בנו, ודל ליה כסא, והגביה את הכוס ^[412] לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע, וקמו מקמיה [מפניו] לכבדו, ואחר כך הגביה לרב מרי ולרב פנחס בריה דרב חסדא, ולא קמו מקמיה.

ואיקפד, רבא הקפיד על כך שהם לא קמו מפניו, ואמר: וכי רק הנו רבנן החכמים הללו [רב מרי ורב פנחס] רבנן הם ולפיכך לא קמו, ואילו הנו רבנן [רב פפא ורב פנחס] לאו רבנן הם? כלומר: כשם שרב פפא ורב הונא קמו לכבודי למרות שהם רבנן, כך היה ראוי לכם רב מרי ורב פנחס לקום לכבודי למרות שאתם רבנן.

ואם אמנם רבא הסיק שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, אם כן, מדוע הקפיד על רב מרי ורב פנחס? והלא היה משקה אותם, ומכאן שמחל על כבודו, ^[413] וכבודו מחול!

ותו, ועוד: רב פפא הוה משקי בי הלולא דאבא מר בריה, רב פפא היה משקה את האורחים בחתונת בנו אבא מר, ודלי ליה כסא, והגביה את הכוס לרבי יצחק בריה דרב יהודה ולא קם מקמיה [מפניו], ואיקפד.

והרי רב פפא היה משקה אותו. ומכאן שמחל על כבודו, ואם נאמר שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, מדוע רב פפא הקפיד שלא קמו מפניו? ^[414]

ומתרצינן: אמנם רבא ורב פפא מחלו על כבודם ושימשו את האורחים, אבל אפילו הכי, הידור מיעבד ליה בעו, היה ראוי להם לקיים לו הידור, כלומר: לנוע מעט כאילו רוצים לעמוד מפניו.

אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר 'הרב שמחל על כבודו כבודו מחול', נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ^[415]

מיתיבי, סתירה מברייתא:

דתניא: מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי צדוק, שהיו מסובין בבית המשתה בחתונת בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל הנשיא עומד ומשקה עליהם.

נתן רבן גמליאל את הכוס לרבי אליעזר, ולא נטלו, מפני שלא רצה להשתמש בשירותו של הנשיא.

נתנו רבן גמליאל לרבי יהושע, וקיבלו. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: מה זה, יהושע? אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי [הנשיא] עומד ומשקה עלינו ואתה נוטל ממנו?!

אמר ליה: מצינו גדול ממנו ששמש אחרים. שהרי אברהם אבינו גדול הדור היה, ^[416] וכתוב בו [בראשית יח ב] "והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ויקח חמאה וחלב, והוא עומד עליהם [לשרתם] תחת העץ ויאכלו". וכל שכן שרבן גמליאל יכול למחול על כבודו! ^[417]

ושמא תאמרו: כמלאכי השרת הם נדמו לו ולפיכך אין זה פחיתות כבוד עבורו.

אין הדבר כן, שהרי לא נדמו לו אלא לערביים. ^[418] ואף על פי כן היה אברהם עומד ומשמשם.

ואם כן, וכי אנו לא יהא רבן גמליאל ברבי [הנשיא] עומד ומשקה עליהן?!

אמר להם ^[419] רבי צדוק: עד מתי אתם מניחים כבודו של מקום [הקב"ה] ואתם עוסקים בכבוד הבריות? ^[420]

הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים עננים, ומוריד מטר ומצמיח אדמה, ועורך שולחן מכין מזון לפני כל אחד ואחד, ואנו, וכי לא יהא רבן גמליאל ברבי [הנשיא] עומד ומשקה עלינו?! ^[421]

עד כאן דברי הברייתא.

ומהברייתא הזאת יש להקשות על המאמר שהובא לעיל בשם רב אשי "אפילו למאן דאמר הרב שמחל על כבודו מחול, נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול". ומשמע מלשונו שהכל מודים בכך, ואילו בברייתא הזאת כמה תנאים סוברים שכבודו מחול!

ומכח הקושיא הזאת הגמרא מסיקה שלא יתכן שרב אשי אמר את המאמר הזה.

אלא, אי איתמר, אם אכן נאמר מאמר כעין זה בשם רבי אשי, בעל כרחך הכי איתמר כך נאמר:

אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.  421*   421*.  רבי אליעזר ורבי יהושע לא למדו מהקב"ה, מפני שיש לומר שהקב"ה שהעולם שלו והתורה שלו יכול למחול. מה שאין כן רבן גמליאל הנשיא. [עיון יעקב. וכוונתו: רבן גמליאל לא יכול היה למחול על כבודו. מפני שכבודו הוא משום כבוד המלוכה שהיא כבוד ה' [כמבואר להלן הערה 423] ואינו יכול למחול על כבוד שאינו שלו]. ונראה שרבי צדוק שהוכיח מהקב"ה, סובר שהנשיא אינו נחשב כעין מלך, וכל כבודו הוא משום התורה שלמד בעצמו ולימד לדיינים ולישראל. ואותה תורה נחשבת שלו. מפני שנאמר "ובתורתו יהגה" [כמבואר בגמרא לעיל] ולפיכך יש ללמוד מהקב"ה שאף הנשיא יכול למחול על כבודו. 421**. ריטב"א.

שנאמר [דברים יז טו]: "שום תשים עליך מלך". הכתוב כפל את לשונו ["שום תשים"] כדי להזהיר את ישראל שישימו מלך עליהם בהרבה שימות. כלומר: שתהיה אימתו עליהם, ואם המלך ימחל על כבודו לא תהיה אימתו עלינו. (421**) ומכאן למדנו, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ^[422], ^[423]

ואגב שהגמרא דנה בסוגייתנו בכבוד הרב, הגמרא מביאה ברייתות נוספות בענין זה.

תנו רבנן: נאמר [ויקרא יט לב]: "מפני שיבה תקום". והייתי יכול לומר שתקום אפילו מפני זקן אשמאי, רשע ועם הארץ. ^[424] תלמוד לומר, לפיכך נאמר בהמשך הפסוק: "והדרת פני זקן'". ואין 'זקן' אלא חכם. שנאמר [במדבר יא יז]: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו". כלומר: שידעת שהם גדולים וחכמים. ^[425] וכשם ש"זקני ישראל" המוזכרים כאן הם חכמי ישראל, כך "והדרת פני זקן" היינו פני חכם. ^[426] רבי יוסי הגלילי אומר: אין 'זקן' אלא מי שקנה חכמה. כלומר: 'זקן' נדרש בנוטריקון [ראשי תיבות] "זה קנה". והיינו שקנה חכמה. שנאמר [משלי ח כב]: "ה' קנני ראשית דרכו". ומאחר שהתורה היא תחילת הקניינים, ראוי לומר שזהו הקנין שקנה הזקן. ^[427], ^[428]

ממשיכה הברייתא ואומרת:

יכול יעמוד מפניו אפילו ממקום רחוק?

תלמוד לומר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". המילים "תקום והדרת" סמוכות הן זו לזו, לומר לך: לא אמרתי מצות 'קימה' אלא במקום שיש באותה קימה הידור לזקן. דהיינו בתוך ארבע אמות לזקן. שכאשר האדם עומד שם, ניכר שהוא קם מפני החכם.

והברייתא ממשיכה ואומרת:

יכול יהדרנו בממון, שישלם אדם מממונו כדי לכבד את החכם.

תלמוד לומר: "תקום והדרת". הכתוב הסמיכם זו לזו כדי להשוותם, מה "קימה" שאין בה חסרון כיס, אף "הידור" שהוזכר בפסוק אין בו חסרון כיס.

יכול יעמוד מפניו אפילו מבית הכסא ומבית המרחץ. ^[429]

תלמוד לומר: "תקום והדרת".

לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור, ובקימה בבית הכסא ובית המרחץ אין בה משום הידור.

יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו. ^[430]

תלמוד לומר: "מפני שיבה תקום, ויראת מאלהיך".

כל דבר המסור ללב, שאינו ניכר לאנשים אחרים אלא הוא בלבו ומחשבתו של האדם העושהו בלבד, נאמר בו "ויראת מאלהיך".

כלומר: למרות שאתה יכול להשמט מעיני הבריות, שיאמרו לא ראית את החכם, ולא יחזיקוך לרשע, אבל אתה, עליך לירא מאלוהיך, שכל המחשבות גלויות לפניו, ויודע שרצית לבטל את מצותו.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: מנין שמצוה לזקן שאם יכול ללכת בדרך אחרת שלא יעבור במקום שיטריח את הצבור לקום מפניו?

תלמוד לומר: "והדרת פני זקן, ויראת מאלהיך".

המלים "זקן ויראת" סמוכות הן זו לזו, ללמד שאף הזקן מצווה לירא מה' ולא לגרום טרחה לציבור.

והתנאים שהוזכרו בברייתא עד כה, סוברים ש"שיבה" ו"זקן" שהוזכרו בכתוב היינו חכם.

איסי בן יהודה חולק ואומר: "מפני שיבה תקום", אפילו כל שיבה במשמע. ^[431] ואפילו מפני זקן אשמאי. ^[432]

עד כאן דברי הברייתא.

והגמרא הולכת ומבארת את דברי הברייתא:

שנינו בברייתא: "מפני שיבה תקום". ואין זקן אלא חכם. רבי יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא מי שקנה חכמה.

ומקשינן: דברי רבי יוסי הגלילי היינו הרי הם ממש דברי תנא קמא! ומה ההבדל ביניהם?

ומתרצינן: איכא בינייהו יש הבדל ביניהם ביניק וחכים, בצעיר חכם. ^[433] וכדלהלן:

תנא קמא אמר, אין זקן אלא חכם שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", וכך יש לפרש את דבריו: אין זקן אלא כשהוא זקן כפשוטו של מקרא, וגם חכם, כמו שנאמר בשבעים איש שאסף משה.

ולפיכך, תנא קמא סבר, יניק וחכים לא נכלל ב"זקן" שאמר הכתוב.

ואילו רבי יוסי הגלילי משנה את המילה "זקן" ממשמעותה הפשוטה, ודורשה מלשון "זה שקנה חכמה", סבר שאפילו יניק וחכים נכלל ב"זקן" שאמר הכתוב. שהרי אין הכתוב מדבר על זיקנה כלל.

והגמרא מבארת את דעת רבי יוסי הגלילי:

ומקשינן: מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי? מדוע רבי יוסי הגלילי מוציא את המקרא מידי פשוטו לגמרי?

ומתרצינן: אמר לך, רבי יוסי הגלילי יטען: אי סלקא דעתך, אם יעלה בדעתך לפרש את "זקן" כפשוטו, כדקאמר תנא קמא, נמצא שה"זקן" האמור בכתוב, הוא ה"שיבה" המוזכר קודם לכן, וכך אמר הכתוב: מפני "שיבה" שהוא "זקן" [חכם] תקום, ואם כן קשה:

נכתוב רחמנא "מפני שיבה זקן תקום והדרת"!

מאי שנא דפלגינהו רחמנא, מדוע הכתוב חילק ביניהם ואמר [א] "מפני 'שיבה' תקום", [ב] "והדרת פני 'זקן'"?

אלא, בעל כרחך כוונת הכתוב למימר, דהאי לאו האי, והאי לאו האי. 'שיבה' אינו 'זקן', ו'זקן' אינו 'שיבה'. אלא 'שיבה' הוא בא בימים, ו"זקן" הוא מי שקנה חכמה, ואפילו אם הוא קטן.

ואם כן, שמע מינה, למד מזה, שאפילו יניק וחכים חייבים לכבדו.

ומכל מקום, מאחר שבענין "זקן" הכתוב מדבר במי שקנה חכמה, לפיכך סובר רבי יוסי הגלילי, שאף בענין "שיבה" אין הכתוב מדבר אלא בזקן חכם, אבל לא בזקן אשמאי. ^[434]

ומקשינן: ותנא קמא, הסובר ש"זקן" היינו שיבה, מדוע לדעתו לא נאמר "מפני שיבה [שהוא] זקן, תקום והדרת"?

ומתרצינן: משום דבעי למיסמך, משום שהכתוב רצה לסמוך את המילה "זקן" ל"ויראת מאלהיך", ללמדנו שהזקן לא יטריח את הציבור, כמובא בהמשך הברייתא לעיל. ^[435]

ועתה הגמרא מבארת את דעת תנא קמא: ומקשינן: ותנא קמא, מאי טעמא? מדוע תנא קמא לא אמר כרבי יוסי הגלילי, ש"זקן" ו"שיבה" לא אותו אדם הוא?

ומתרצינן: תנא קמא יטען: אי סלקא דעתך, אם יעלה בדעתך לומר כדקאמר רבי יוסי הגלילי, אם כן קשה:

זקן אשמאי. הוא בור דכתיב והאדמה לא תשם ומתרגמינן לא תבור וכן מפורש בערוך וכן נמי אמרינן לענין מזוזה פתחי שמאי כלומר פתחים שאין שם משקוף והיינו דממעט אין זקן אלא חכם ומשום הכי פליג איסי ואמר כל שיבה משמע ואלו רשע ודאי לא כדאמרינן התם (גיטין לא:) ומקמי פלגאה נקום, אבל רש"י ז"ל פי' רשע מלשון אשם:

מדקיימא לן כאיסי. תימא היכי מתרגמינן מן קדם דסביר בדאורייתא תיקום ואפשר דסביר' ליה כמאן דאמר אפי' יניק וחכים ואף על גב דמזקן מרבינן ליה מתרגמינן הכי למימר קימה אף ליניק וחכים דאתא זקן וגלי אשיבה דבין יניק וחכים בין סב ובור במשמע.
ומיהו הרי"ף ז"ל פסק יניק וחכים לא כת"ק ובודאי לפי פשטה דמלתא דאיסי לא פליג אלא בשיבה אבל בזקן כדידהו סבירא להו דאמר חכם משמע וקראי מדרשי שפיר שיבה אפילו דאשמאי (ושיבה) וזקנה היינו חכמה דיניק וחכים נמיאלא יש לומר כדברי רבינו זכרונו לברכה דאיסי בשיבה פליג (עליה) בזקן אי כמר דאפילו יניק וחכים אי כמר (אפילו) בישיש וחכים ומשום דבעי למסמך זקן לויראת מהדר ליה כת"ק ומינה דיניק וחכים לא.
וקשה לי דסוגיין בכולי תלמודא דעומדין מפני חכמה ניקום מקמיה דבר אוריין הוא מפני לומדיה עומדין תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה ויש לומר ולפי שאין מצות קימה שיעמוד חכם אלא לפני מי שגדול ממנו בחכמה כדאמרינן דאתון חכימין ואנא חבר וכדבעי' בבנו והוא רבו הלכך בזקן ואינה לפי כבודו שיעמוד בפני עם הארץ פטור משום הכי נקט תלמודא קימה בתלמידי חכמים ונקיט נמי קימה מפני רבו והיינו נמי דאמרינן ברב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל קאים מקמיה לומר שאין בו משום ואינו לפי כבודו ואפי' לשמואל הילכך חייב לעמוד מפני שיבה שלו דאלו משום מעשים אין עומדין:

ה"ג במסכת נגעים פי"ג: הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור וכן באבן המנוגע ואם הניחה הרי זה טמא. ובתורת כהנים מוחלפת השיטה וה"ג התם טמא יושב תחת האילן וכו' ומשמע דלישנא דמתניתין דוקא דעומד כיושב וטמא ואף על גב דכתיב מחוץ למחנה מושבו אין מושב אלא לשון עכבה כדכתיב ותשבו בקדש ימים רבים כימי' אשר ישבתם ובפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ה ע"א) נמי הכי משמע דגמרי' מינה התם צואה עוברת מותר לקרות קריאת שמע כנגדה ואי יושב דוקא אפי' עומדת נמי ורבותינו הצרפתים מפרשים דלא אמרו עמידה וישיבה אלא באילן שאין בו ביאה ועל זה כתיב מחוץ למחנה מושבו אבל נכנס לבית משנכנס שם טמא שבביאה הוא מטמא וכן עיקר דתנן במסכת נגעים טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טמא משמע לאלתר משעה שהכניס:

תנו רבנן מפני שיבה תקום יכול אפי' מפני זקן אשמאי. פירש"י ז"ל זקן אשמאי רשע מלשון אשם. וליתא דבהא היכי פליג איסי בן יהודה שהרי אפי' בכבוד אביו אמרו דוקא בעושה מעשה עמך ואנן קיימא לן כאיסי בן יהודה ואפי' הכי אמרי' בגיטין ומקמי פלגאי ניקום וופיכך פי' ר"ת ז"ל אשמאי שהוא בור כדמתרגמינן והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וקרינן נמי לפתחים שאין להם מזוזה ומשקוף פתחי שמאי כדאיתא במנחות. תלמוד לומר זקן. אין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל לאו גזירה שוה היא כדברי רש"י ז"ל דאם כן נבעי סמוך כי התם אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דאשכחן זקן בלשון חכם:

רבי יוסי הגלילי היינו תנא קמא איכא בינייהו דיניק וחכים לתנא קמא יניק וחכים לא. ולרבי יוסי הגלילי. אפילו יניק וחכים כיון שקנה בחכמה. תמיהא מילתא לרבי יוסי הגלילי שיבה דכתב רחמנא למה לי דאי חכים אפי' יניק נמי ואי לא חכים כי הוי זקן ובעל שיבה מאי הוה דהא לא אשכחן מאן דמחייב קימה לזקן אשמאי אלא איסי בן יהודה בלחוד. תירצו בתוספת דאיצטריך לאשמעינן דיניק וחכים מחייב בכבוד זקן וחכים ואע"ג דתלמידי חכמים אין עומדין זה מפני זה כשהם שוים בחכמה כדאמרי' התם תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה משום דלמדים כל אחד מחבירו והוה ליה כרבו הא לאו הכי אין עומדים זה מפני זה כשהם שוים בחכמה הכא דזקן וחכם עומדים מפניו יניק וחכים. ונכון הוא. והא דאמרינן ברבו שאינו מובהק שעומד מלפניו ארבע אמות ק"ל תיפוק לי' דהוה תלמידי חכמים והר"ר אליעזר ממיץ היה מדקדק מכאן שאין חיוב עמידה בפני תלמידי חכמים מדאורייתא אלא מדרבנן כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין. ואין זה נכון אלא דבתלמידו אפילו הן שוים או גדול ממנו חייב לעמוד בפניו דאלו מדין תלמיד חכם היה פטור וכדאמרן:

ותנא קמא אין הכי נמי והא דפלגינהו משום דבעי למסמך זקן לויראת. פי' למדרש מיניה לזקן שלא יטריח ואע"ג דאכתי מצי למכתב תקום והדרת מפני שיבה זקן ויראת אפי' הכי לא משמע שפיר דאתא למדרש זקן ויראת כי השתא דפלגיה משיבה ואסמכיה לויראת:

והא דאמרינן מדלא כתיב תקום והדרת תרי זימני חד לזקן וחד לשיבה ש"מ חד הוא שיבה זקן דהוה זקן וחכם היינו למימרא דהכי הוה מוכיח טפי ולא סגיא דלא נכתביה רחמנא תרי זימנא כדי שלא נטעה לומר דחד היא כיון שהדבר קרוב לטעות בו. מיהו מודה היא דבעלמא כי כל האי גוונא דרשינן לפניו ולאחריו כאלו היה כתיב תרי זימני כדאמרי' גבי ריבית דבין אוכל בין כסף אסור בנשך ובתרבית ואע"ג דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ודרשינן ליה לפניו ולאחריו את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וכן בדוכתי אחריני אלא דהכא סבר תנא קמא שלא היה לו לכתוב לסתום אלא לפרש מדלא פירש שמע מינה חד הוא ורבי יוסי סבר דהא נמי תרי נינהו ומקרא נדרש לפניו ולאחריו כך פירש רבינו והנכון כמו שכתבו בתוספות דהכא ליכא למימר דתקום והדרת קאי אכל חד וחד משום דלא שייך לשון מפני גבי הדור ולא שייך לשון פני גבי קימה אלא גבי קימה שייך מפני כדכתיב לקום מפניך וגבי הדור שייך פני:

כל שכתבנו בכבוד אב ואם ומוראו כך הוא הדין בכבוד רבו ולא עוד אלא שחובתו יתירה על של אב שזה הביאו לחיי העולם הזה וזה מביאו לחיי העולם הבא כמו שיתבאר בשני של מציעא וברבו מובהק עומד מפניו כמלא עיניו:

תלמיד חכם שאינו רבו אע"פ שאינו חייב בכבוד ומורא כל כך מצוה להדרו אע"פ שאינו זקן שנאמר והדרת פני זקן ואין זקן אלא מי שקנה חכמה כיצד היה התלמיד עובר יעמוד מלפניו כל זמן שהוא עובר לפניו אפילו מאה פעמים ביום ואינו חייב בכך משיראהו אלא משיקרב ממנו ארבע אמות עד שיעבור מכנגד פניו שזו היא קימה שיש בה הדור וכל שיש בה חסרון כיס אינו חייב בכך ומעתה בעל אמנות אינו צריך לעמוד בפני תלמיד חכם ואם היה טרוד במלאכת אחרים אינו רשאי לעמוד בפני תלמיד חכם שהרי יש כאן בטול מלאכה ואע"פ שבמביאי בכורים אמרו בעלי אומניות עומדין ושואלים בשלומן אין הענין אלא לפייסן שלא תהא מכשלן לעתיד לבא שלא להביא:

ולא יעמוד מפניו במקומות הצנועים כגון בבית הכסא ובבתים הפנימיים שבבית המרחץ שאין זה קימה של הדור שאף הרהור של דבר תורה אסור בהם כמו שיתבאר במקומו:

גמרא זקן אשמאי פירש"י אשם רשע ועם הארץ. וק' דהיכי קאמר איסי ן' יהודה או' שכל שיבה משמע ואפי' זקן אשמאי והלא מצוה להכותו לקללו ומפ' ר"ת אשמאי לשון שממו וצדו כמו פתיחי שימאי כלו' בור ועם הארץ כדמתרגמינן והאדמה לא תשם [וארעא] לא תבור:

אין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל מתוך פירש"י משמע דדריש ג"ש זקן מזקני וכן פי' בהדיא בשמעתי' גבי אי ס"ד כדקאמר ת"ק וכו' ותמי' לי אי ג"ש היא ליבעי מומחי' כי התם ועוד ניליף מזקני' דכתיב גבי חליצה דמרבי' ואפי' הדיוטות. ומפ' ר"ת דלאו ג"ש ממש היא אלא פי' בעלמא הוא כמו אין פגיעה אלא תפילה שנאמר אל תפגע בי וא"ת אכתי פי' מחליצה וי"ל מדכתב רח' שיבה ש"מ לאו בזקני השוק איירי אלא לאצרוכי חכמה בהאי שיבה דלא תימא כל שיבה במשמע וא"ת לא לכתוב רח' שיבה וממילא ידעינן דלא ילפינן מחליצה דא"כ בפני כל אדם יעמוד כמו חליצה דהכל כשרים לה וי"ל דאי לאו שיבה הו"א דזקן אתא לזקנה ולא לחכמה להכי איצטריך שיבה לגלויי עליה דזקן דבעי חכמה בהדי שיבה:

איכא בינייהו יניק וחכים מדלא קאמר זקן ולא חכים ש"מ דר' יוסי הגלילי מודה דלא סגיא בשיבה לחודה ועוד דא"כ היינו דאיסי בן יהודה דע"כ איסי בן יהודה סבר דזקן היינו יניק וחכים וליכא בינייהו מידי דאין לומר שבא איסי בן יהודה לומר אפי' זקני גויים דהא לקמן בתר דפסק ר' יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה קאמר דר' יוחנן קאים מקמי סבי ארמאי ולמה לי טעמא דכמה הרפתקי דעדו עלייהו. ועוד דרבה הוה עביד להו הידור ולא קימה ובשיבה כתיב קימה אלא מפני דרך ארץ הוו חולקים להם כבוד ולא בא איסי לרבות אלא זקן אשמאי ולא סבי ארמאי. ותי' לר' יוסי הגלילי קר' דשיבה למה לי י"ל דאיצטריך לגלוי עליה דזקן דבחכם לחודיה איירי דלא תימא דבעי' זקן כמשמעו וחכם. ועוד י"ל דאיצטריך שיבה לר' יוסי הגלילי לאשמועי' דלפעמים צריך לכבדו מפני [שיבתו] (שבועתו) דהא איהו הוה [סבר] יניק וחכים חייב לעמוד מפני זקן וחכם שאם היו שוין לא הוה צריך לעמוד דדוקא תלמידי חכמים שבבבל אמרי' באלו מציאו' שחייבים לעמוד זה מפני זה. עי"ל דבין לר' יוסי הגלילי ובין לרבנן שמעי' משיבה דצריך לעמוד מפני זקן שאינו אשמאי אע"פ שאינו מופלג בחכמה אלא דדרשי' רבנן זקן מזקנה למעוטי יניק וחכים אפי' הוא מופלג ור' יוסי הגלילי סבר צריך לעמוד מפני יניק וחכים אם הוא מופלג בחכמה:

א"כ ניכתוב רח' [מפני שיבה] תקום והדרת תקום והדרת פני זקן וא"ת בלאו הכי נמי אית לן למדרשיה אדלעיל ואדלקמיה כדאשכ' גבי נשך ותרבי' דתרוויהו קיימי אכסף ואאוכל וכן גבי נבילה בפ' כל שעה דנתינה ומכירה קיימי אגר ואנכרי וי"ל דשאני הכא דאין לשון מפני קאי אוהדרת אלא פני כמו פני זקנים לא נהדרו ואין לשון פני קאי על תקום אלא מפני כגון זה. ועוד נר' לפרש דבין לר' יוסי הגלילי בין לת"ק שמעי' משיבה דצריך לעמוד כגון לא אוכל לקום מפניך: והך דה' פסוקים אין להם הכרע כתיבנא בבבא מציעא באיזהו נשך וה"ר יעקב מאורנילש תירץ דהכא גבי שיבה דה"ה גבי שיבה וזקן איכא למטעי ולאוקומי שיבה וזקן בחד גברא הילכך אי לא כתיב אלא חד זימנא הוה גר וגוי וליכא למימר חד גברא הוא:

הלולא חופה:

מדלי. מגביה להם הכוס ששתו:

רבנן רבנן. כלומר אלו שעמדו מפני אינם גדולים ואתם גדולים ולפי' לא עמדתם הלא אף הם גדולים:

אשמאי בור. לא תשם לא תבור:

מזקני ישראל. וחכמים היו שהרי שרתה עליהם נבואה:

שיש בה הידור שניכר שלכבודו עשה והיינו כשהוא קרוב:

בממון. ליתן לו משלו. יעצים לשון עוצם עיניו מראות ברע כמו סוגר:

ויראת מאלהיך. כלומר אע"פ שאתה עושה בדרך שלא יחשדוך בני אדם על זה שיחשבו שלא ראית ולא ידעת יש לך לירא מהשם שיודע לבבך:

יטריח שלא ילך תמיד לפניהם שיטרחו לעמוד זקן ויראת. אף לזקן נאמר ויראת:

איכא בינייהו יניק וחכים פ' תנא קמא סבר שיבה וזקן חד נינהו ולמעוטי זקן אשמאי ור' יוסי הגלילי סבר תרי נינהו וסבירא ליה דזקן לאו דפרושי שיבה קא אתי וא"כ יש לומר דסבר אפילו זקן אשמאי וא"כ היינו איסי בן יהודה ויש לומר דאיסי בן יהודה דאמר כל שיבה במשמע הוה מרבה אפילו שיבה דארמאי כדקאמר לקמן כרבי יוחנן דפסיק הילכתא כותיה אבל יש לגמגם דא"כ הוה ליה למימר דאיכא בין רבי יוסי לת"ק יניק וחכים וזקן אשמאי מדקאמר יניק וחכים בלחוד משמע דבזקן אשמאי שניהם שוין ויש לומר דגם רבי יוסי לא הוה מרבה זקן אשמאי דאע"ג דזקן לאו לפרושי אשיבה קא אתי מכל מקום ילפינן מינה דאתורה קפיד רחמנא הילכך אי הוה זקן אשמאי לא אבל מיהו בעינן שיהא בן תורה. וזקן ריבה אפילו יניק וחכים ויש לומר דיניק וחכים הוא מופלג בחכמה אבל שיבה אע"פ שאינו מופלג והוא שלא יהא זקן אשמאי יכול מפני זקן אשמאי פי' המורה אשם רשע ועם הארץ ואינו נראה לי שאם רשע היה קרי כאן ונשיא בעמך שעושה מעשה עמך אלא אשמאי הוה בור בלא תורה לשון והאדמה לא תשם דמתרגמינן לא תעבור ולא היה רשע:

בד"ה מ"ש דפלגינהו כו' דא"כ היינו איסי בן יהודה כו' עכ"ל דע"כ איסי בן יהודה ביניק וחכים כר"י הגלילי ס"ל כמ"ש הרא"ש והר"ן בהוכחות ע"ש וק"ל:

בא"ד אדרבה לא לכתוב אלא זקן דהא נמי אמר זקן בלא שיבה כו' זקן ממש משמע כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם אמאי לא תקשי להו לרבנן נמי דלא נכתוב רק זקן לחודיה דליכא למימר דאי לאו שיבה סד"א דזקן היינו יניק וחכים לחוד דא"כ תקשי להו לרבנן כמו שהקשו לר' יוסי הגלילי למה ל"ל דטעמייהו דרבנן דאי כר"י הגלילי נכתוב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני כו' הל"ל דלא נכתוב רק זקן לחוד דמשמע שפיר יניק וחכים ואם נאמר בזה כמו שתירץ הרא"ש לרבנן דאי לא הוה כתיב שיבה רק זקן ה"א זקני השוק השתא דכתיב זקן בתר שיבה מצרכינן לרבנן זקן וחכם א"כ לר"י הגלילי נמי איכא למימר הכי דאי לאו שיבה ה"א זקני השוק השתא דכתיב בתר שיבה יניק וחכים משמע כמ"ש הרא"ש ע"ש ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד דודאי יניק וחכים צריך שיהא מופלג כו' אבל אם היו שוים בחכמה כו' צריך שיעמוד היניק מפני הזקן כו' עכ"ל יש לדקדק בזה דמי הכריח אותם לומר דיניק וחכים צריך שיהא מופלג דא"נ זקן דקרא יניק וחכים שאינו גם כן מופלג מ"מ איצטריך למכתב תרוייהו להשמיענו דיניק וחכים צריך לעמוד מפני הזקן וחכים ויש ליישב דבקרא לא משמע להשמיענו להקדים אלא ממילא משתמע כיון דבעי ביניק וחכים מופלג ובזקן לא בעי מופלג ע"כ בתרוייהו מופלגין צריך שיעמוד היניק מפני הזקן ודו"ק:

[הדר אמר רבא אין תורה דיליה דכתיב ובתורתו יהגה כו'. עי' פרש"י הכא וכבר כתבנו בזה בחידושינו פ"ק דע"ז ע"ש]:

הוה משקי בי הלולא כו' ולא קם מקמיה ואקפד כו'. במה שהיה משקה אותן הרי הודיען שמחל על כבודו ואעפ"כ לפי סברת המקשה אקפד משום דאין כבודו מחול ולדברי המתרץ אקפד דמ"מ הידור בעו למיעבד דאל"כ מאי פריך דהא אי נמי דכבודו מחול אקפד עלייהו כיון דהם לא ידעו שמחל על כבודו ה"ל כנתכוין לאכול חזיר ועלה בידו טלה כמ"ש התוס' לעיל וכצ"ל לקמן בעובדא דתנאי אך יש לדקדק לפי סברת המקשה דהרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול היאך מחלו רבא ורב פפא על כבודן והשקו עליהן דהמוחל ודאי הוא ג"כ באיסור כדמוכח לקמן שהביאו ראיה מאברהם דהא מהמלאכים שקבלו מחילתו ליכא ראיה שהרי הם ידעו שמלאכים היו אלא מאברהם שנדמו לו כערביים ומחל על כבודו מייתי ראיה וכן מוכח מההיא דכתובות גבי אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה כו' ודו"ק:

אברהם גדול הדור היה כו'. היינו נשיא דכתיב בי' נשיא אלהים אתה גו' וק"ל:

א"ל רבי צדוק עד מתי אתם מניחים כבוד המקום כו' אלא כו' אפילו למ"ד נשיא כו' מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כו'. יש לדקדק דמהאי דינא דרבי צדוק נימא נמי דליהוי מחילת המלך מחילה מק"ו מכבוד המקום וי"ל דהקב"ה עלמא דיליה היא ומלכותא דיליה ומצי מחיל ליקריה כדאמרינן לעיל בנשיא ורב אבל מלך ב"ו מלכותא דארעא לא הוה אלא כעין מלכותא דשמיא ומשמיא מוקמי ליה ולאו דיליה הוא כדכתיב כי לה' המלוכה ואין המלך ב"ו יכול למחול כבוד מלכות שמים וכה"ג מצאתי שוב במרדכי פרק הנזקין בשם מהר"מ ע"ש. וא"ת לישני הכא באברהם דשאני הכא דמצות כבוד אורחים שאני כדאמרינן במציעא מה שעשה אברהם בעצמו והוא עומד עליהם עשה הקב"ה כו' דה"נ משני בפ' א"נ גבי אגריפס דעמד וקרא דמצוה שאני ועיין ליישב זה בתוס' פ"ב דכתובות ובפ' א"נ ודו"ק:

אין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש וגו'. עי' פרש"י ועי"ל כיון שנתנבאו כולם ע"כ חכמים היו דאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ומ"ד זה שקנה חכמה שנאמר ה' קנני וגו' ה' קרוים קנין כמו ששנינו באבות אבל כיון שסתם מהו הקנין נימא שהוא תחלת כל הקנינים שהוא חכמת התורה כמפורש בהאי קרא ה' קנני ראשית דרכו קדם גו' ודו"ק:

גמ' והא רבא משקי ביה הלולי כו'. נ"ב ונראה לי דהכי מקשה אמאי איקפיד רבא עלייהו דהא קחזו דרבא מחל על יקריה דהא עמד ומשקה עליהם אלא משום דס"ל דהרב שמחל על כבודו אינו מחול ומ"ה היה להם לקום וש"ת דרבא לא איקפיד אמה דלא קמו מקמיה אלא שהיה גנאי לרב פפא ולרב הונא שהם קמו והם לא קמו כאילו הראשונים שפלים לערך מעלותם ומחויבים לקום וכן משמע לישנא הני רבנן והני לאו רבנן כו' משום הכי מייתי ותו הא דרב פפא ודו"ק:

שם ולרב פנחס בריה דרב חסדא כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א בני דרב חסדא:

שם אנו יושבין ורבן גמליאל בר' עומד כו' נמחק בר' ונ"ב ס"א אינו:

שם אברהם גדול ממנו ושמש נמחק ונ"ב בס"א אינו:

שם ת"ל זקן ואין זקן כו' כצ"ל:

גמרא ואין זקן אלא חכם שנאמר כו'. ועי' בתוס'. ואף דמצינו אנשי סדום נסבו עה"ב מנער ועד זקן והם זקני אשמאי. הכא ר"ל דזקן דכתיב גבי חלוקת כבוד אינו אלא חכם:

תד"ה מאי שנא. וא"ת כיון דבהדי שיבה נמי בעי חכמה כו' שיבה דכ"ר ל"ל כו'. לעד"נ דשיבה היא בבחינת נול (0) באותיות המספר כשהוא מוצב לבדו אינו נחשב למאומה. אבל כשנצטרף עמו אות אחר חשוב הוא למרבה כי עושה מאחדות עשיריות. כן הוא השיבה לבדה אינה כלום אבל עם חכמה נחשבת גם היא ונ"מ דצריך שיעמוד היניק מפניו כדמסקי בסה"ד. וזהו כעין שדקדק הרש"א שם:

גמ׳ והא רבא משקי בי הילולא וכו׳ ודלי להו וכו׳ הוי משקי ביה וכו׳ שהיו מסובין בבי משתה כצ"ל:

נָתַן הַכּוֹס לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְלֹא נְטָלוֹ. קשא הא אמרינן בפסחים (פסחים פו:) בעובדא דרב הונא דאקלע לבי רב נחמן בר יצחק דאין מסרבין לגדול וגם אתמר שם בהלכות דרך ארץ כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה עיין שם, ולפי זה מחמת תרי טעמי אלימי אלה היה צריך לקבל הכוס מן רבן גמליאל?
ונראה לי בס"ד דסבירא ליה כיון דנמנע מלקבל בשביל כבודו של רבן גמליאל ליכא בזה משום דאין מסרבין לגדול וגם לאו משום כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה מאחר דחושש בשביל כבוד הנשיא רבן גמליאל. ועיין בתוספות (שם בדבור המתחיל אין מסרבין) שכתבו ישיבת פוריא דבר גסות ושררה ואפילו לגדול מסרבין ורק אמר לו מטעם כל שיאמר בעל הבית עשה עיין שם, וכאן סבר רבי אליעזר כיון דיש זלזול כבוד לרבן גמליאל, אפילו משום כל מה שיאמר בעל הבית עשה ליכא למיחש.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה נְשִׂיאִים וּמוֹרִיד מָטָר וּמַצְמִיחַ אֲדָמָה. קשא מאחר דאמר מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמוֹרִיד מָטָר, אמאי לא קאמר נמי 'וּמוֹרִיד הַטָּל' כיון דשלשתם נזכרים יחד בשבחו יתברך בעמידה בשלש תפלות שמונה עשרה? ונראה לי בס"ד שזכר דבר הנראה לעיני הכל מה שאין כן הטל יורד בלילה ואין ניכרת ירידתו ואינה נרגשת כמו נשוב הרוחות וירידת הגשם.
אך קשא בשלמא ירידת המטר היינו דאמרינן בתענית (תענית ב.) דמפתח גשמים בידו יתברך ולא נמסר לשליח, וכן עורך שלחן לכל היינו פרנסה דאתמר שם שגם מפתח הפרנסה בידו יתברך ולא נמסר לשליח אך רוח ונשיאים וצמח אדמה כל אלו נמסרו לשליח, ואמאי נקטינהו דלפי זה יזכיר כמה מאות דברים של טובה הנעשים בעולם ומאי אריא דנקיט להני? ונראה לי בס"ד עיקר הוכחתו הוא מן המטר ופרנסה דלא נמסרו לשליח ואגב נקיט מילי דשייכי להו.
ועדיין קשא אמאי לא נקט לידה ותחיית המתים דילפי להו מקראי דלא נמסרו על ידי שליח? ונראה לי בס"ד דנקיט דבר הרגיל ושווה תמיד אך לידה אינו דבר רגיל כמו ירידת מטר ופרנסה ומן תחיית המתים ליכא קושיא בלאו הכי כיון דאינו עתה אלא לעתיד לבוא לכך זכר תחיית המתים.

וְאֵין 'זָקֵן' אֶלָּא חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר "אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא, טז). צריך להבין למה החכם מכונה בשם זקן? ונראה לי בס"ד דתנן (משנה אבות ד, א) איזהו חכם הלמד מכל אדם, וכיון דלומד מכל אדם נמצא מקובץ אצלו חכמה אשר נאספה בשנים רבות של זה ושל זה ובזה נחשב כאלו הוא חי שנים מרובים ולמד כל זה ולכן אפילו בעודו קטן בשנים נחשב לזקן ולזה אמר אֵין חָכָם אֶלָּא זָקֵן.
או נראה לי בס"ד החכם אין לימודו נסתר אחר שנים אלא אדרבה מוסיף ומתחזק בידו ועל כן רוב שנים יודיעו חכמה גבי החכם אך האויל הסומך על חכמת פלסופייא הבדויה מהשערת השכל אינו נחשב זקן דהא אריסטו יגע בחכמה שלו ובלימודו כמה שנים וחבר ספרים על יסודות שבידו ובזקנתו ניכר לו טעותו וסתר כל דבריו שחזר להיות ילד ללמוד מחדש מראשית כל.

וְאֵין 'זָקֵן' אֶלָּא חָכְמָה. פירש רש"י לשון נטריקון דבר הכתוב זקן זה קנה. וקשא היכא רמיזה חכמה כי בנטריקון ליכא אלא 'זה קנה'?
ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (ברכות נו:) הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה דכתיב (משלי ד, ה) קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה, ופרשתי בס"ד הטעם כי התורה שהיא החכמה נקראת לקח טוב דכתיב (משלי ד, ב) לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, ומספר 'לקח טוב' [155] עולה 'קנה' [155].
ועוד פרשתי כי התורה ניתנה מימין דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, והימין הוא חסד שהוא שם א־ל דכתיב (תהלים נב, ג) חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם, ולכן כתיב (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, ונחלקה התורה לחמשה ספרים כנגד חמשה חסדים שהם ה' פעמים א־ל שעולה מספרם 'קנה' ולכן הרואה קנה בחלום יצפה לחכמתה של תורה.
ועל כן כיון דדריש הנטרקון 'זה קנה' נרמז בזה החכמה ולכך אמר אֵין 'זָקֵן' אֶלָּא שֶׁקָּנָה חָכְמָה. אי נמי זה דדריש בנטריקון הנזכר במלואה כזה זי"ן ה"א [73] עולה מספר חכמה [73].

איני והא רבא משקי בי הילולא כו' ולא קמו מקמי' ואיקפיד כו'. לכאורה יש לתמוה דאטו משום דיכול למחול מדעתו לא היה לו להקפיד כל זמן שלא מחל ואינהו נמי לא ידעי דמחול ושפיר אקפיד וליכא למימר דודאי אורחא דת"ח למחול לעולם דא"כ בטלת מצות קימה מפני ת"ח וראיתי שמהרש"א ז"ל בח"א כתב בזה דכיון שהיה עומד עליהם ומשקה הודיען שמחל והקשה דא"כ למאי דס"ד דאין יכול למחול תיקשי היאך היה עומד ומשקה והניח בקושיא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד דודאי במאי דדלי להו כסא אף אם היה בעמידה לכ"ע שרי ואף למחול אינו צריך דהכי אורחא דמילתא וגדול הכנסת אורחים ודוקא בסמוך בעובדא דר"ג דמשמע שהיה עומד עליהם ומשקה בקביעות ולא היה יושב כלל בכל שעת סעודה בהכי שייך איסורא למ"ד אין יכול למחול ובעיקר קושייתם דמעיקרא נ"ל ליישב לפמ"ש התו' לקמן בדף הסמוך ע"ב בד"ה אין ת"ח דמסתמא קמו תלמידיו מקמיה דרבא שחרית וערבית ומסקו דאפ"ה איקפיד רבא דתלמידים אחרים חייבין לעמוד אפילו מאה פעמים ביום שמא יראה אחר ויחשדם וא"כ מקשי הש"ס הכא שפיר ואי ס"ד דיכול למחול אמאי איקפיד הא מסתמא קמו מקמיה שחרית וערבית ולאו אדעתא ומשום חשד נמי ליכא דהרואה אומר דודאי מחל להם רבא ולא יחשדום מעתה אע"כ דאין יכול למחול ואיקפיד משום חשדא ומשני הש"ס שפיר דלעולם יכול למחול ואפ"ה שפיר איקפיד דנהי שקמו שחרית אפ"ה איכא חשדא דרואין דהא הידור בעי מיהא למיעבד ולא עבדי כן נ"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר שם לקמן בלשון התוס' ודו"ק:

שם ת"ר מפני שיבה תקום יכול אפילו מפני זקן אשמאי ופרש"י אדם רשע ועם הארץ והקשו בתוספות דהא מצוה אפילו לנדותו ולהכותו ולקללו ופירשו בשם ר"ת דהיינו בור וע"ה. ולענ"ד נראה דודאי לישנא דאשמאי דחקו לרש"י לפרש כן דמה שפי' ר"ת מלשון פתחי שמאי אכתי שמאי לחוד ואשמאי לחוד ומה שהקשו בתוספות דאף לנדותו ולקללו מותר נראה דהיינו דצריך לענשו וליסרו אבל מ"מ אפשר דגוירת הכתוב הוא לקום מפניו ולמיעבד ליה הידור כדאשכחן ברבי יוחנן דקם מפני סבי דארמאי ואמר כמה הרפתקאה דעדו עלייהו וא"כ אפשר דבזקן אשמאי נמי מחייב מה"ט מגזירת הכתוב ולכאורה ראיה לדבר מהא דאיתא בס"פ כל הגט דרב הונא ורב חסדא הוו יתיבי חליף ואזיל גניבא מקמייהו אמר חד לחבריה ניקום מקמיה דבר אורייאן הוא וא"ל אידך מקמי פלגאה ניקום ואשכחן נמי עובדא בס"פ הניזקין ברב הונא ור"ח וגניבא גופא דאמר חד לחבריה בהאי לישנא ממש א"כ הנראה מזה דפלוגתא דרב הונא ור"ח היא אי חייב למיקם מקמי רשע או לא דהא גניבא דפלגאה הוי עד שרצה מר עוקבא למסרו למלכות כדאשכחן בגיטין דף ח' ואפ"ה בעי למיקם מקמיה וראיתי להר"ן ז"ל דאדרבא מהאי עובדא דגניבא מקשה על שיטת רש"י מההיא דא"ל אידך מקמי פלגאה ניקום ונראה מדבריו דליכא פלוגתא בהא מילתא אלא מאן דבעי למיקם מקמיה לא היה ידע דפלגאה הוא ולבתר דשמע הודה לו ולמאי דפרישית מסוגיא דס"פ הניזקין לא משמע כן אם לא שנדחוק לומר דהני תרתי עובדי בחד זימנא הוו ולישנא לא משמע הכי:

ובעיקר פי' רש"י שכתבתי דאפשר דגזירת הכתוב הוא אף דמלשון שיבה ודאי אינו מוכרח דאדרבה שיבה לא אשכחן בקרא אלא בלשון חשיבות בשיבה טובה גם שב גם ישיש ועטרת תפארת שיבה מ"מ כיון דפלגינהו רחמנא בתרתי בחד כתיב קימה ובאידך הידור קא ס"ד דה"ק דתרי מילי נינהו והיינו דקאמר מפני שיבה תקום יכול אף זקן אשמאי ולא קאמר יכול אף שיבה אשמאי אע"כ כדפרישית דעיקר הכוונה דחד מינייהו איירי באשמאי והיינו זקן דלא כתיב ביה אלא הידור ואהא מסיק דאפ"ה אין זקן אלא חכם ונ"ל דמלישנא דזקן גופא דייק לה דלכאורה לשון שיבה לאו שם דבר הוא על האיש אלא כדכתיב גם שב אבל לשון שיבה היינו על הימים אחר שהגיע לימי שיבה וא"כ בזקן נמי ה"ל למיכתב כה"ג והדרת פני זקנה והיינו שהגיע לימי זקנה כדכתיב עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול ובלשון חכמים נמי בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה אע"כ מדכתיב לשון זקן היינו חכם כן נ"ל ליישב שיטת רש"י אלא דמ"מ אין זה מספיק דאכתי לית לן לאוקמי סתם לשון שיבה וזקן ברשע דאע"ג דפשטא דקרא משמע דבתרי גברי איירי ובתרי מילי אפ"ה לית לן לאוקמי ברשע אלא דשיבה היינו שהגיע לימי שיבה דהיינו בן שבעים שנה ומש"ה כתיב ביה קימה וזקן היינו בן ששים שנה ומש"ה לא כתיב ביה אלא הידור ונהי דלמאי דמסיק אין זקן אלא חכם תו ליכא למימר הכי ועוד דהא למסקנא קימה והידור נמי ליכא לאוקמי במילי מילי דאדרבה הוקשו להדדי כמו שנבאר אלא דמ"מ אף למאי דס"ד מעיקרא נמי לית לן למימר דמשום דאיירי בתרי גברי הוי מוקי ליה ברשע וממילא דלאיסי בן יהודא נמי לאו מהאי טעמא הוא אע"כ דפשטא דלישנא דסתם שיבה משמע ליה לרש"י דאין לחלק כלל במה שהוא רשע דאפ"ה בכלל לשון שיבה הוא כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה אין זקן אלא זה שקנה חכמה ולשון נוטריקון דיבר הכתוב כו' עכ"ל. ולכאורה מלשון נוטריקון לא שמעינן אלא זה קנה אבל אכתי אין כאן רמז על שקנה חכמה אלא משום דאמרינן בעלמא דדא קני מה חסר ודדא חסר מה קנה וא"כ א"א לפרש סתם לשון זה קנה אלא על מי שקנה חכמה כן נ"ל:

גמרא יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום והדרת. היינו מדשני קרא בלישנא דה"ל למיכתב מפני שיבה תקום פני זקן והדרת או איפכא תקום מפני שיבה והדרת פני זקן אע"כ דשני קרא בהכי למיסמיך תקום לוהדרת למידרש תרוייהו לקולא ובכך נתיישב לי הא דאמרינן בסמוך דטעמא דת"ק אי ס"ל כדר"י הגלילי נכתוב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן ולכאורה יש לתמוה דמה צורך לכל אריכות דלא הוי צריך למימר אלא דנכתוב רחמנא מפני שיבה וזקן תקום והדרת או מפני שיבה ופני זקן תקום והדרת אע"כ דכיון דבתרי גברי איירי לא שייך למידרש הקישא אלא בכה"ג וכמו שאבאר בסמוך במקומו:

רש"י בד"ה אי ס"ד כדקאמר ת"ק כו' ומדקפיד אחכמה אמרינן נמי שיבה לאו זקן אשמאי כו' עכ"ל. ולכאורה פירושו דחוק ויתכן יותר למאי דפרישית בשיטת רש"י דמעיקרא נמי לא הוו סליק אדעתיה לאוקמי לשון שיבה אף בזקן אשמאי אלא משום דהוי משמע נמי זקן כמשמעו שהגיע לימי זקנה ולא איירי בחכם כלל וא"כ מדמפליג רחמנא זקן ושיבה בתרתי אלמא דחד מינייהו לאורויי דאפילו אשמאי וכ"ש למאי דפרישית דשיבה היינו בן שבעים כמ"ש הרא"ש ז"ל והטור והש"ע וא"כ שפיר שייך מידרש הכי דבשיבה אף אשמאי משא"כ לבתר דדריש ר"י הגלילי דאין זקן אלא מי שקנה חכמה א"כ ממילא תו לא צריכין לאוקמי שיבה אף באשמאי רשע וע"ה אלא מוקמינן לקרא בדדמי בעושה מעשה עמך דווקא ועוד מדאקדים שיבה מקמי זקן משמע דשיבה נמי איירי בחכם כן נ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה מאי שנא דפלגינהו כו' וא"ת כיון דבהדי שיבה נמי בעי חכמה כדפירש בקונטרס כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דבאמת אין זה מוכרח לפירוש הקונטרס דאדרבא איכא למימר דנהי דאין זקן אשמאי בכלל שיבה דהיינו רשע וע"ה גמור אפ"ה לא בעינן כלל שיהא חכם אלא מדכתב רש"י ז"ל ומדקפיד אחכמה משמע להו דלקושטא דמילתא לפרש"י נמי משמע לר"י הגלילי דשיבה לא איירי אלא בדאיכא חכמה בהדיה וכדפרישית מדאקדמיה רחמנא שיבה מקמי זקן והיינו דקשיא להו א"כ שיבה דכת' רחמנא למה לי ובהא ליכא למימר נמי דשיבה אתי לאשמעינן שיהא בן שבעים שנה דהא לקושטא דמילתא לא בעינן דהא אף יניק וחכים במשמע מיהו מאי דקשיא להו בתר הכי דמצי למימר בגמר' לרבי יוסי אי ס"ד כדקאמר ת"ק לא ליכתוב אלא זקן שיבה למה לי ולמאי דפרישית לא קשה מידי דלרבנן איצטריך למיכתב שיבה דבעינן דוקא שיהא בן שבעים שנה והוא חכם ג"כ מאי דלא הוה ידעינן אי הוה כתיב זקן לחוד דסתם זקן היינו בן ששים כדתנן בן ששים לזקנה והנראה מזה דהתוספות לא גרסי במסכת אבות בן ששים לזקנה אלא כאותן הגורסים בן ששים לחכמה ועיין בתוספות י"ט אלא דלפ"ז קשה יותר מנ"ל לר"י הגלילי דאפילו יניק וחכים דלמא בן ששים דוק' היכא דמופלג נמי בחכמה ובסתם חכם בעינן בן שבעים ויש ליישב דאי ס"ד דזקן הוא בן ששים לא הוי ליה לאקדומי שיבה לזקן אע"כ דזקן היינו יניק וחכים ומש"ה אקדמיה לשיבה דה"ל מופלג בזקנה לגביה ודו"ק:

נשיא שמחל על כבודו וכו' מתיבי וכו' עמ"ש בקונטריס זה בחגיגה על דף ה' ובכתובות על דף [ס"ז]:

הכא תורה דיליה היא. בתמיה הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב''ה: ובתורתו יהגה. כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה בתחילה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו: רבנן. אתם חכמים וחשובים בעיניכם שלא עמדתם מפני ורבנן חביריכם דקמו מפני לאו רבנן נינהו ובלשון תימה אמר להם: הידור. לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו: לא נדמו לו אלא לערביים. שאמר להם ורחצו רגליכם שהערביים משתחוים לאבק רגליהם כדאמרן בבבא מציעא (ד' פו:) אמרו לו בערביים חשדתנו שמשתחוים לאבק רגליהם: רבן גמליאל ברבי. כלומר אדם גדול וכן כל ברבי שבגמ': זקן אשמאי. אשם רשע ועם הארץ: מזקני ישראל. גמר זקן מזקני מה להלן גדולים וחכמים דכתיב (במדבר יא) אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו: אין זקן אלא זה שקנה חכמה. ולשון נוטריקון דבר הכתוב ולקמיה פריך היינו ת''ק: אלא במקום שיש לו הידור. בעמידתו דהיינו תוך ד' אמות דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד: יכול יהדרנו בממון. יכול יהא הידור זה הידור ממון לכבדו בממון: יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו. לקמן (דף לג.) פריך אטו ברשיעי עסקינן: דבר המסור ללב. ללבו של עושה הדבר הוא יודע אם ראהו או לאו לפי שיכול להשמט מעיני הבריות שלא יחזיקוהו כרשע ושידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו לכך נאמר ויראת מאלהיך שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך שלסתור ולבטל מצותו נתכוונת: שלא יטריח. אם יכול לילך דרך אחרת שלא יעמיד את הציבור: זקן ויראת. להכי סמך ויראת לזקן לומר שאף הזקן יירא: כל שיבה במשמע. ואפי' זקן אשמאי: ת''ק סבר יניק וחכים לא. והכי קאמר תנא קמא אין זקן אלא זקן שהוא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו' והתם זקנים וחכמים היו כדכתיב אשר ידעת כי הם וגו' אלמא זקנים וידועים הוו: ור' יוסי הגלילי. דמשני ליה לקרא ממשמעו זקנה ממש ודריש ליה זה שקנה חכמה סבר אפי' יניק וחכים: אי סלקא דעתך כדאמר ת''ק. דחד הוא דאיירי ביה קרא שיבה והוא חכם נכתוב מפני שיבה זקן תקום והדרת ונגמר ג''ש: מאי שנא דפלגינהו. ש''מ תרתי מילי נינהו וה''ק מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן שקנה חכמה ואפילו יניק ומדקפיד אחכמה אמרינן נמי שיבה לאו זקן אשמאי קאמר דליכא למימר רבי יוסי אזקן אשמאי נמי פליג אם כן היינו איסי בן יהודה: משום דבעי למיסמך. לומר שלא יטריח כדלעיל: כדקאמר רבי יוסי. דתרי נינהו נכתוב בתרוייהו קימה והידור:

זקן אשמאי. פי' בקונטרס אשמאי רשע ועם הארץ וקשה דהיכי קאמר איסי בן יהודה דשיבה משמע אפילו זקן אשמאי והלא מצוה אפילו להכותו לבזותו לזלזלו לכך פר''ת אשמאי לשון שוממין כמו פתחי שמאי דמנחות (דף לג:) כלומר בור ועם הארץ כדמתרגמינן והאדמה לא תשם וארעא לא תבור (בראשית מז): ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש כו'. לאו גזירה שוה גמורה היא דאם כן ליבעו מומחין כי התם אלא לא הוי אלא הוכחה בעלמא דזקן אשמאי אינו: מאי שנא דפלגינהו ש''מ דהאי לאו האי. וה''ק מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן שקנה חכמה ש''מ אפי' יניק וחכים ופירש בקונט' מדקפיד קרא אחכמה ש''מ דזקן לאו אשמאי אלא בעינן חכמה בהדיה דליכא למימר ר' יוסי נמי אזקן אשמאי פליג וקאמר דלא בעינן חכמה דא''כ היינו איסי בן יהודה כן פירש הקונטרס ועוד מוסיף ר''י דליכא למימר נמי דודאי פליג ואמר זקן אשמאי מהני ואיסי פליג עליה ואומר אפי' סבי דארמאי דהא כל שיבה במשמע קאמר הא לא אשכחן בשום דוכתא דזקן עובד כוכבים צריך לכבדו ועוד דלקמן (דף לג.) קאמר דרבי יוחנן הוה קאי מקמי סבי ארמאי ותלי טעמא בכמה הרפתקי עדו עלייהו ולא קאמר משום דאיסי וא''ת כיון דבהדי שיבה נמי בעי חכמה כדפירש בקונטרס לרבי יוסי הגלילי דמרבה אפי' יניק וחכים שיבה דכתב רחמנא למה לי פשיטא כיון דאפי' יניק וחכים כ''ש שיבה וחכים דמי גרע אם הוא זקן בהדי חכם וי''ל דאי לא כתב רחמנא שיבה ה''א דניבעי זקן וחכם ממש אבל יניק וחכים לא להכי אתא שיבה לגלויי דלא בעינן זקן וחכים אלא בחד לחוד סגי אפילו יניק וחכים ומיהו קשה דאם כן מאי קאמר אי ס''ד כדקאמר ת''ק לכתוב רחמנא מפני שיבה זקן תקום אדרבה לא לכתוב אלא זקן דהא נמי אמר זקן בלא שיבה זקן במשמעו זקן ממש משמע אלא ודאי זקן יניק וחכים משמע והדרא קושיא לדוכתיה ונראה לר''י דודאי יניק וחכים צריך שיהא מופלג ולכך איצטריך שיבה אע''פ שאינו מופלג דכך לי זקן שאינו מופלג כמו יניק וחכים שהוא מופלג אבל אם היו שוים בחכמה היניק והזקן צריך שיעמוד היניק מפני הזקן דגבי יניק צריך שיהיה מופלג בחכמה וגבי זקן אינו צריך: