קידושין לא ע"א

דף לא - א

תניא: רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאשר את אביו, מפני שאמו  משדלתו בדברים, מפתה אותו בלשון רכה. לפיכך הקדים הקב"ה את כיבוד אב לכיבוד אם שנאמר "כבד את אביך", ואחר כך נאמר "ואת אמך".

וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שאביו מלמדו תורה. ^[348] לפיכך הקדים הקב"ה את מורא האם למורא האב, שנאמר "איש אמו ואביו תיראו".

תני תנא קמיה דרב נחמן, שנה אמורא השונה ברייתא, לפני רב נחמן:

בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאילמלי דרתי ביניהם ודאי ציערוני, היו מצערים אותי כשם שמצערים את אביהם ואמם, ששותפים איתי ביצירתם.

אמר רב יצחק: ^[349] כל העובר עבירה בסתר, הרי הוא כאילו דוחק את רגלי השכינה.

שנאמר [ישעיה סו א]: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי", ומכאן שהקב"ה נמצא בארץ, והעובר עבירה בסתר הרי הוא כאומר שהקב"ה אינו כאן ואינו רואהו, נמצא שהוא כדוחק את רגליו ומקצרו.

אמר רבי יהושה בן לוי: אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנאמר [ישעיה ו ג]: "מלא כל הארץ כבודו", משמע שהקב"ה, כביכול, משתרבב ויורד כלפי מטה, והזוקף את קומתו נראה כדוחקו. ^[350]

רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי, לא היה הולך ארבע אמות בגילוי ראש. ^[351] מפני שאמר: שכינה למעלה מראשי ועלי לכבדה.

הגמרא חוזרת לדבר על מצות כבוד אב ואם: שאל בן אלמנה אחת את רבי אליעזר: אם אבא אומר לי 'השקיני מים', ואימא גם היא אומרת לי 'השקיני מים', ואיני יכול להשקות את שניהם כאחד, איזה מהם קודם?

אמר ליה: הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, מפני שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. שהרי אשה חייבת בכבוד בעלה. ^[352]

בא בן האלמנה לפני רבי יהושע ושאל גם אותו את השאלה הזאת. ואף רבי יהושע אמר לו כך, כדרך שהשיב רבי אליעזר, הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך. שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך.

חזר בן האלמנה ואמר לו: רבי! אם נתגרשה אמי, מהו הדין בזה? הרי מכאן ואילך איננה חייבת בכבוד אבי, ואם כן איזה מהם קודם?

אמר ליה, השיב לו רבי יהושע בדרך שחוק: מבין ריסי עיניך ניכר שבכית על מות אמך עד שנשרו ריסיך, ובן אלמנה אתה, ^[353] ואם כן אינך נזקק לתשובתי הלכה למעשה, ולפיכך אני אומר לך, שאם היו שניהם קיימים היתה התשובה לשאלתך כך:

הטל להן לשניהם מים בספל אחד, והניחהו לפניהם, וקעקע [קרקר] להן כקרקור שמקרקרים לתרנגולים שיבואו לשתות.

ורבי יהושע ענה לו כך מפני ששאל את שאלתו כאילו היא נוגעת הלכה למעשה. ומכל מקום התכוין לומר שכבוד אביו ואמו שוה,  353*  ולפיכך איזה מהם שירצה יקדים. ^[354]

ומביאה הגמרא מאמר נוסף בענין כבוד אב ואם.

דרש עולא רבה, אפיתחא דבי נשיאה, על פתח בית הנשיא: מאי דכתיב [תהילים קלח ד]: "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך"? כלפי מה הדברים אמורים?

"מאמר פיך" לא נאמר כאן, אלא "אמרי פיך" בלשון רבים, ^[355] ולכן יש לדרוש את הכתוב כך:

בשעה שאמר הקב"ה במעמד הר סיני: ^[356] "אנכי ה' אלהיך", ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש! כיון שאמר אחר כך "כבד את אביך ואת אמך", חזרו בהם מטענתם והודו למאמרות הראשונות, שמאחר שאדם חייב בכבוד אביו ואמו כל שכן שחייב בכבוד הקב"ה שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו, ועוד, שחייו ומותו מסורים בידו. ^[357]

רבא אמר גם הוא כמאמר עולא רבה, אך דרש זאת מהכא, מהפסוק דלהלן:

נאמר [תהילים קיט קס]: "ראש דברך אמת".

ויש לדון: וכי רק "ראש דברך" אמת, ולא סוף דברך?!

אלא, לא הוצרך הכתוב לומר "ראש דברך אמת" אלא מפני שהיו האומות מרננים על דבריו הראשונים ואומרים לכבודו הזהיר, וכך אמר הכתוב: מסוף דברך ניכר שגם ראש דברך אמת, כששמעו האומות את סוף דבריו [כיבוד אב ואם], למדו מזה שאף ראש דבריו אמת. ^[358]

בעו מיניה [שאלו] מרב עולא: עד היכן מצות כיבוד אב ואם? ^[359]

אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון, ודמא בן נתינה שמו: פעם אחת בקשו חכמים לעשות אתו פרקמטיא [מסחר] והיה אמור להשתכר מכך בששים ריבוא דינרי זהב שכר, והיה צריך לפתוח את המחסן להוציא סחורה, והיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו שהיה ישן באותה שעה. וויתר על ששים ריבוא הדינרים, ולא ציערו, ולא העיר את אביו.

וכיוצא בזה אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את רבי אליעזר: עד היכן מצות כיבוד אב ואם?

אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו: פעם אחת בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני שונה בשמונים ריבוא שכר, והיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו וויתר על ששים ריבוא הדינרים, ולא ציערו. לא העיר את אביו. לשנה האחרת, בשנה הבאה, נתן לו הקב"ה את שכרו: שנולדה לו פרה אדומה בעדרו.

נכנסו חכמי ישראל אצלו לקנות ממנו את הפרה האדומה, שדמיה מרובים.

אמר להם: יודע אני בכם שאם אני הייתי מבקש ממכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי כדי לקיים את מצות פרה אדומה, אלא שאין אני מבקש מכם כל מה שאני יכול, אלא רק את אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, דהיינו ששים ריבוא דינרים.

ואמר על כך רבי חנינא: ומה מי שאינו מצווה, דהיינו דמא בן נתינה שהיה גוי, כך נתן לו הקב"ה בשכרו.

ישראל שהוא מצווה ועושה, על אחת כמה וכמה שאם מקיים את המצוה יתן לו הקב"ה שכרו.

דהרי כך אמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. ^[360]

ואגב שהביאה הגמרא את מאמר רבי חנינא "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", מביאה הגמרא מעשה ברב יוסף שהיה סומא [עיור], ונחלקו רבי יהודה וחכמים ^[361] אם סומא חייב בקיום המצוות או פטור מהן [כדלהלן], ורב יוסף הסתפק כמי ההלכה, האם להלכה סומא פטור מן המצוות, ואם כן הוא בגדר "אינו מצווה ועושה", או שסומא חייב במצוות, והוא בגדר "מצווה ועושה".

אמר רב יוסף: מריש, בתחילה, לפני ששמעתי את מאמרו של רבי חנינא, הייתי סבור שגדול מי שאינו מצווה ועושה, יותר מן המצווה ועושה. ^[362] ולפיכך, הוה אמינא הייתי רגיל לומר:

מאן דהוה אמר לי, מי שיבוא ויאמר לי הלכה כרבי יהודה שסומא פטור מן המצוות, ^[363] אזי בזכותו עבידנא יומא טבא לרבנן, אעשה סעודה לתלמידים. דהא לא מיפקידנא, והא עבידנא. שהרי אני אינני מצווה במצוות ובכל זאת הנני מקיימם. ^[364] אך השתא דשמעיתא, עכשיו ששמעתי להא דאמר רבי חנינא "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", הרי אדרבה, אני אומר להיפך:

מאן [מי] דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה, אזי בזכותו עבידנא יומא טבא לרבנן, אעשה סעודה לתלמידים על כך שאני בכלל "מצוות ועושה".

הגמרא חוזרת לספר על דמא בן נתינה הנזכר:

כי אתא רב דימי, כאשר רב דימי בא מארץ ישראל לבבל, אמר: פעם אחת היה דמא בן נתינה לבוש בגד חשוב מסירקון [משי ^[365]], של זהב, שהיה רקום בחוטי זהב, והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו, וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ^[366] ולא הכלימה.

והגמרא מביאה עתה מאמרים נוספים בענין מצות כיבוד אב ואם ומוראם:

תני שנה אבימי בריה דרבי אבהו ברייתא: יש אדם שמאכיל לאביו פסיוני, שהוא עוף שמן ממין השליו שירד לישראל במדבר, ובמעשהו זה הוא טורדו מן העולם, אם כאשר הוא מאכיל את אביו הוא מראה לו צרות עין, כעין המעשה דלהלן:

מעשה באדם שהאכיל את אביו פסיוני, פעם אחת אמר לו אביו: מאין לך כל אלה? וענה לו הבן: מה איכפת לך? לעוס ואכול! ובכך הראה לאביו שקשה עליו להאכילו. ^[367] ומאידך, יש אדם שמטחינו בריחים, מעביד את אביו בעבודה קשה כטחינה בריחיים,

מאן דאמר לי הלכה כר"י עבדינא יומא טבא לרבנן. מצאתי בתוס' חכמי הצרפתים ז"ל שמכאן היה למד ר"ת שהנשים שעושות מצות עשה שהזמן גרמא נוטלות שכר ומברכות ואין בברכתן משום ברכה לבטלה דהא ר' יוסף מברך היה במצות דאי לאו הכי היכי קאמר עבידנא יומא טבא לרבנן אדרבא מפסיד בברכותיו ואמרינן בבבא קמא דף ל' ע"א מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות.
והר' יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל חלק עליו ואמר שאין בו ראיה דאע"ג דסומא לר"י פטור מן התורה מן המצות מכל מקום חייב הוא מדרבנן תדע שהרי שנינו רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע משום שלא נהנה במאורות כדי שיברך עליהם הא ראה פורס ואף עפ"י שעכשיו הוא סומא והא לרבי יהודה כל סומא פטור ואפילו פתח ונסתמה כדגמרינן לה בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ו ע"ב) מעדים זוממין דרב יוסף פתח ונסתמה הוא כדאמרינן באגדה משום דלא מצי קאי בנפשיה דלא לאיסתכולי בר מד' אמות דידיה אלא ש"מ מדרבנן מחייב דאתי דרבנן ומפיק דרבנן כדאמרינן לענין אשה בברכת המזון והם הקשו שהרי קטן אינו מוציא במגלה והלל ונדחקין בזה הרבה.
ואני אומר דטעמא דקטן לרבנן משום דחינוך מצוה דאב הוא ולדידיה חייבו רבנן בחנוך וקטן לאו בר מעבד מצוה הוא וזה דבר נכון וטעם יפה.
אבל בירושלמי הקשו כן בפרק אלו הן הגולין (ב,ה) ובפרק הקורא את המגילה עומד (ד,ז) רבי יהודה אומר כל שלא ראה וכו' הא אם ראה פורס רבי חגי בעי קומי רבי יוסי מחלפי שיטתיה דרבי יהודה תמן אמר פרט והכא אמר לרבות פי' פרט לסומא שאינו גולה ואינו חייב במצות והכא אמר אם ראה פורס ע"כ. אמר רבי חנינא בריה דרב הלל ביושב בבית אפל היא מתני' כך אנו אומרים היושב בבית אפל לא יפרוס על שמע ברם הכא בלא ראות פרט לסומא אלא שזה הטעם רחוק.
ונראה שאין גמרא שלנו סובר כן, שהיה להם לפרוש ועוד דאמרינן עלה בגמר' דילן משום הנאה הוא והא לית ליה הנאה כדתני' אמר ר' יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה כאשר ימשש העור באפילה משמע שעל סומא אמר ולא על יושב בבית אפל אלא שיש לומר שרבי יהודה מילתא דשויא לדידיה ולרבנן קאמר שלא ראה מאורות מימיו לדידיה נצרכה ליושב בבית אפל לדידהו בסומא גמור נמי ורבי יוסי מייתי לה מסומא.
ומיהו מסתברא דסומא לר' יהודה מדרבנן מחייב כמו שכתב הרב בעל התוס' ז"ל שאם כן אתה עושה איתו כאינו ישראל אלא חכמים חייבוהו מדבריהם ואף ע"ג דפטר ליה רב אחא בר יעקב ממצה בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קי"ו ע"ב) התם חדא מצוה היא לפיכך אפילו לרבי יהודה חייב לברך מדבריהם ואת"ל לא היה חייב לברך אליביה כדמשמע בירושלמי מכל מקום היה דעתו של רב יוסף שיקבל שכר גדול ביותר על עשייתן של מ"ע שלא בצואה ואף על גב דלא מקיים מילי דברכות חסידא הוי דכיון שלא נתחייב בהם למה יעכבו חסידות אבל הנשים בודאי שנוטלות שכר על עשייתן מצות עשה שהזמן גרמא כמו שאמרו כאן גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אבל מכל מקום שכר יש לו ואעפ"י שאינו מצווה ועושה אבל לברך לא מצינו.
ויש מביאין ראיה שהן מברכות מהא דגרסינן בפרק בתרא דעירובין דף צ"ו ע"א מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים משום דקסבר נשים סומכות רשות, ומשמע דלרבי יהודה דאמר אינן סומכות מיחו ואם אינן מברכות למה מיחו אלא ש"מ דלר' יהודה הוא דאינן מברכות ולרבי יוסי ור' שמעון דאמרי רשות מברכות. ואם תאמר א"ה מאי לא מיחו אדרבא הודו כדדייקינן בפסחים דף נ"ו ע"א לענין אנשי יריחו יש לומר לאפוקי ממאן דאמר מיחו קתני לא מיחו תדע דהא התם קס"ד למימר תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא ומשום הכי לא מיחו ואי לא מיחו דוקא הוא אדרבא היה להם להודות לה ולהורות לכל הנשים לעשות כך אלא לאו דוקא ויש לדחות דלר' יהודה מיחו משום שהנשים דעתן קלות ותפילין צריכי גוף נקי ולרבי יוסי ולרבי שמעון לא מיחו כיון דרשות הוא ומכל מקום שלא ברצון חכמים הוא ולדברי הכל אינן מברכות והא דאמרינן אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים דמשמע שלא כרצונם עשתה לאו משום עלייתה אלא שהיתה מביאה עולת נדבה וזמנין דמחלפא לה בעולת ראיה דהוי חולין לעזרה אי נמי התם פרהסיא היה ואתו למימר דנשים חייבות בראיה.
ומכל מקום ר"ת ז"ל תוקע עצמו בדבר זה לומר כיון דרבי יוסי ורבי שמעון סברי נשים סומכו' רשות ומשמע דהלכת' כותייהו אם רצו מברכות הן אי קשיא והא אמרינן בירושלמי כל העושה דבר שאינו מצווה בו נקרא הדיוט התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל שהוא כמוסיף על התורה אבל מי שעושה מצות התורה כתקנן אף על פי שלא נצטוה הוא בהם כגון נשים מקבלים עליהן שכר שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והכי מסתבר' כדאמרינן אין מעכבין את הנשים מלתקוע בי"ט ואעפ"י שיש בתקיעה שלא לצורך איסור שבות ש"מ צורך מצוה היא לפיכך אם רצו לברך אין למחות בידן ואם תאמר והיכן צוונו כדאקשינן לענין נר חנוכה כיון דרשות דמצוה הוא והקב"ה צוה במצוה זו לאנשים חובה לנשים רשות צוונו קרינא ביה זה דעת ר"ת ז"ל ומשמע דרב יוסף מלתא בעלמא קאמר מ"ד לי (אין) הלכה ולא משום דמסתפק בה כלל (אי נמי) דבתר הכי (אשכחן) מ"ד לי אין הלכה כר' יהודה דהא אמר הגדה וקי"ל מצה בזמן הזה דאוריית' ואיהו לרווח' דמלתא קאמר ומידע ידע דרבי יהודה יחיד הוא ולא סבירא לן כוותיה וסתמא דפרק החובל נמי כרבנן:

מדאמרי' צאו וראו מה עשה נכרי אחד בקשו ממנו פרקמטיא בס' רבוא שכר. משמע דהעברת ריווח לאו כאיבוד ממון דמי אלא כחסרון כיס דביטול מלאכה דמי ומחייב ביה הבן:

כאלו דוחק רגלי שכינה פירוש לפי שאומר אין השם רואה ואין כבודו במקום הזה והוא כמשיג גבולו:

פעם אחת בקשו ממנו אבנים טובות לאפוד. פי' מעשה זה היה בבית שני שהרי פרה אדומה שעשה משה הספיקה כל ימי שאינו נעשית אלא בשמיר כדאיתא בפ' מי שאחזו דהא אמרינן בסוטה משחרב בית המקדש בטל השמיר. איכא למימר דלאו משחרב בית ראשון קאמר אלא משחרב בית שני אבל בבית שני שמיר היה לישראל:

דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה. פיר' ז"ל טעם הדבר שזה שטן מקטרגו כשהוא מצווה וזה אין שטן מקטרגו ולפום צערא אגרא. ורבינו הגדול ז"ל פי' שהמצות אינן להנאת האל יתברך המצות אלא לזכותינו ומי שהוא מצוה קיים גזירת המלך ולפיכך שכרו הרבה יותר מזה שלא קיים מצות המלך מכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצות הש"י ודוקא במצות שצוה הש"י לאחרים שיש לו בהן רצון אבל העושה מאליו מצות שלא צותה בהם תורה כלל זו היא שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט:

אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודא דאמר סומא פטור מכל המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מיפקדנא ועבידנא. פי' ואע"ג דרב יוסף פותח ונסתמא הוה כדאיתא בהגדה כי אמר רב יהודה דסומא פטור מן המצות אפילו בפיתח ונסתמא אמר הכי כדמוכח נמי בפ' החובל:

כיון דשמיעתא להא דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינה מצווה ועושה מד"א לי אין הלכה כר"י עבידנא יומא טבא לרבנן הא ודאי פשיטא מילתא דלית הלכתא כרבי יהודה דהא רבנן פליגי עלה ויחיד ורבים הלכה כרבים. ותו דסתם מתניתין בפרק החובל דלא כרבי יהודה אלא דר"י איידי דאמר מ"ד לי הלכה כרבי יהודא עבידנא יומא טבא לרבנן אמר השתא דאדרבה מד"א דלית הלכתא כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן וזה מבואר:

כתבו בתוספות כי מכאן היה מביא ר"ת ז"ל ראייה דנשים במצות עשה שהזמן גרמא שהם פטורות אם באו לעשותן כיון דקיימא לן נשים סומכות רשות ויש להם שכר אם רצו לברך עליהם מברכות ולא הויא ברכה לבטלה דהא רב יוסף מעיקרא מאן דאמר ליה סומא פטור מן המצות עביד יומא טבא לרבנן ואם איתא דכי הוה פטור מן המצות אינו מברך עליה כשעושה אותה אמאי עביד יומא טבא לרבנן הרי הוא מפסיד ברכות ויצא שכרו בהפסדו דאמרינן בבבא קמא האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מילי דברכות ואפילו תימא דההוא דמחויב ברכות אבל במי שאינו מחויב בהם לא הפסיד בחסידותו כשלא בירך הא לא אפשר שירצה רב יוסף להפטר מן המצות ולא יהא לו רשות לברך עליהם את השם ולזרוק ברכ' מפיו ועדיפ' ליה אגרא דמאן דמפקיד ומברך מאגרא דמאן דלא מפקיד ולא מברך אלא ודאי דר"י מברך הי' על המצות אפי' יהא פטור מהם ומינה שטעינן לנשים מן המצות שהם פטורות שאם באו לעשותן שמברכות עליהן.

והשיב עליו ר"י בעל תוספת דמהא ליכא ראייה כלל שאפי' תאמר שסומא לרב יהודה אע"פ שהוא פטור מן המצות דין הוא שיברך עליהם דאע"ג דפטור מן המצות מדאורייתא חייב הוא מדרבנן ובחיובא דרבנן שפיר מצי לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו כברכת נר חנוכה ומקרא מגילה כדאיתא בפ' במה מדליקין אבל נשים ממצות עשה שהזמן גרמא פטורות הן ואפי' מדרבנן כדמוכח במסכת ברכות גבי קידוש היום דאי לאו דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה היו פטורות מקידוש היום אפילו מדרבנן וכן מוכח במקומות אחרים ולקמן בפירקין וכיון שפטורות מהם אפי' מדרבנן האיך אומרת אשר קדשנו וצונו הא ברכה לבטלה היא והביא ראייה דסומא חייב במצות מדרבנן אפי' לרבי יהודה מדתנן במסכת מגילה רבי יהודא אומר כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע הא ראה פורס ואע"פ שהוא עכשיו סימא ואמאי דהא אמר רבי יהודה דסומא פטור מן המצות ואפי' פותח ונסתמ' אלא ודאי ש"מ דכי פטר דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן חיובא מחייב ולפיכך פורס על שמע ומוציא ג"כ לאחרים. ואע"ג דאמרי' בפסחים שהמחויב בדבר מדרבנן אינו מוציא לאחרים ידי חובתו אפי' בברכות ומצות דרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דפרכינן התם גבי רב יוסף שהיה עושה כל סדר הפסח ומוציא לאחרים והיכי עביד הכי והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון התם הוא במצוה דרבנן שיש לה עיקר מן התורה דהא מצה לדברי הכל בזמן הבית דאורייתא אבל פורס על שמע דמדרבנן לגמרי ולית לה עיקר מן התורה כיון שהוא מחויב בה מוציא הוא לאחרים ולמדנו שהסומא חייב במצות דרבנן שלא אמרו אינו פורס אלא בסומא מעיקרא אבל פותח ונסתמא פורס ואפ' סומא גמור מעיקרו מברכת מאורות היא דפטור דבעינן דנהנה מהם מי שמברך עליהם אבל בשאר מצות דאינן להנאה חייב דאי לא מאי איריא דקתני אינו פורס על שמע אפי' משאר מצות נמי פטור אלא ודאי דבשאר מצות חייב הוא מדרבנן:

ויש דוחין דלעולם סומא פטור מן המצות אפי' מדרבנן וההיא דמגילה לאו בסומא הוא שנוייה דסומא אפילו משאר מצות פטור ופותח ונסתמא נמי אינו פורס על שמע שאינו מחויב בדבר שיוציא לאחרים אלא מתני' באדם בריא שישב כל ימיו בבית אפל ולא ראה מאורות מימיו דאף על גב דחייב בשאר מצות מפטר מהא כיון שלא נהנה מהם ובודאי דהכי פרישו עלה בירושלמי אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל ביושב בבית אפל היא מתניתא כך אנו אומרים היושב בבית אפל לא יפרוס על שמע ברם הכא בלא ראות פרט לסומא פטור הוא מכל המצות לרבי יהודה ואפי' פותח ונסתמא. מיהו הא ליתא דגמ' דילן לא סבר הכי דהתם אמרינן ורבנן דאמרי מי שלא ראה מאורות מימיו פורס על שמע מאי טעמייהו אמרי הכא נמי אית ליה הנאה מן המאורות מדתניא א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך באשון ליל' ואפלה וראיתי סומא ואבוקה בידו ואמרתי לו בני אבוקה זו בידך למה אמר כדי שיראוני בני אדם וישמרוני מן הקוצים. ומן הפחתים. ומדאייתי ראיה מעובדא דר' יוסי לדברי חכמים מכלל דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בסומא הוא ולא ביושב בבית אפל ושמעינן מינה דסומא לרבי יהודה בשאר מצות חייב מדרבנן ופותח ונסתמא אפי' בזו חייב מדרבנן ודין הוא דבשלמא נשים אע"ג דפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא לגמרי ואפי' מדרבנן הא איכא מצות רבות שאין הזמן גרמא וחייבות מדאורייתא אבל סומא לר' יהודה שהוא פטור מכל המצות אם אתה פוטרו אפילו מדרבנן עשית אותו כגוי גמור והא לא אפשר:

ויש שהביאו ראייה לדברי ר"ת ז"ל מההיא דאמרינן בפרק ב' דעירובין מיכל בת כושי כו' היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים דסברי להו כרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות אבל לרבי יהודה דאמר אין סומכות מיחו ובודאי כי מיחו אליבא דרבי יהודה היינו משום דמברכות עליהן דאי לא אמאי מיחו ומינה דרבנן דסברו נשים סומכות רשות לא מיחו אע"פ שמברכת וקיי"ל כרבנן דנשים סומכות רשות ומברכות עליהן וכי תימא שלא היתה מברכת והא דמיחו לרבי יהודה מפני שנראה כמוסיף על המצות הא ליתא מדאמרינן התם על אשתו של יונה שעלה לרגל ולא מיחו ביד' חכמים כלל ואמאי לא מיחו לרבי יהודה מפני שנראה כמוסיף על העצות:

ויש שדוחין ראייה זו דלעולם מיכל בת כושי לא היתה מברכת עליהם ולרבי יהודה מיחו מפני שצריכי גוף נקי כאלישע בעל כנפים ונשים אינם נקיות גוף ולא נקיות דעת ולרבנן לא מיחו ולא הודו לה לא הודו שמא לא ישמרו בהם יפה ולא מיחו דאפשר דכיון דהחזיקו במצותן נזהרות בהן וההיא דאשתו של יונה לא מיחו אע"פ שהיתה מביאה עולת נדבה והויא מילתא דפרסום ולא גזרו דלמא מחלפא בעולת ראיה כיון דליכא חששא אחרינא. מעתה אין לנו שום ראייה לדברי ר"ת ז"ל אפילו הכי הדעת מכרעת שעיקר הדין כדבריו דכיון דנשים סומכות רשות והם נוטלות עליהן שכר בעשייתן דין הוא שיהו מברכות וכדאי הן לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שהרי הם בכלל ישראל שמצווים לעשות ואף הם שיש להם רשות ונוטלת שכר שפיר קרינן ביה וצונו בכלל כל ישראל הלכך מברכות ונשכרות. וכן דעת רבינו הגדול זצ"ל ותלמידו מורי רבינו הלוי ז"ל נר"ו:

ויש שמאכיל לאביו פסיוני מפורש בפירש"י ז"ל כדברי הירושלמי:

לעולם תהא מוראת שמים בלבו של אדם ויתבונן שאין דבר נעלם ממנו כל העובר עבירה בסתר עד שידמה ויאמר אין י"י רואני הרי הוא כאלו דוחק רגלי שכינה ר"ל שמצייר בלבו העדר כבודו והשגחתו משם והרי נאמר עיני י"י המה משוטטות בכל הארץ וכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכן אסור לילך בעזות מצח מגדולי החכמים לא היו הולכים אפילו ארבע אמות בקומה זקופה ובגלוי הראש:

כבוד אב ואם שוים מכל מקום כל שאמו אשת אביו ומצות שניהם באה עליו כאחת יקדים כבוד אביו מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו הא כל שאין אמו אשת אביו כגון שנתגרשה או שלא היתה אשתו מעולם ישתדל כמה שיוכל לעשות מצותם כאחת כגון אם ישאלו ממנו דבר אחד ישים לפניהם כאחת ואם אי אפשר ליעשות כאחת יקדים את המזדמן ואל יעבור על המצות כך היא שיטתנו ומפני שאנו גורסים כאן מבין ריסי עיניך נכר שבן גרושה אתה תן להם מים בספל וקעקע להם כתרנגלין ומכל מקום יש גורסין מבין ריסי עיניך נכר שבן אלמנה אתה כלומר שהם אדמות ורכות מרוב הבכי וכדרך שאמרו במועד קטן שהיה רבן גמליאל שומע קולו ובוכה עד שנשרו ריסי עיניו ואף זה היה כן ולפיכך אמר לו מבין ריסי עיניך נכר שבן אלמנה אתה ואם כן אי אתה שואל לצורך ואיני נזקק להשיב אלא שמכל מקום דרוש וקבל שכר וכל שאירע כן הטל לפניהם וכו' כלומר לפי שאלתך ראוי לך לעשות כן והדברים מראין כדעת ראשון שאין ריסי עינים מעידות שבכה על אביו ושמא על מת אחר הוא בוכה ועוד שלא נאמר מעולם מבין ריסי עיניך ניכר אלא על דמיון הענינים לא עינים ממש ומכל מקום יש מפרשין מבין ריסי עיניך נכר שבן אלמנה אתה כלומר שאתה פקח וכמו שאמרו בפרק חלק ההוא יתמא בר ארמלתא קטלינהו לכלהו שסתם בני אלמנה נכנעים ומתגדלים בפקחות ויש מפרשים שבן אלמנה אתה שנשאת לבעל ואתה שואל בין אמך לבעל אמך שאדם חייב בכבודו גם כן כדכתוב את אמך לרבות בעל אמך ובזו ודאי הטל להם וכו' הא אב ממש אב קודם:

כבוד אב ואם אין לו שיעור ולא עוד אלא שאף אומות העולם שאין מצווין בו מקיימים אותו בלא שיעור מעשה היה בגוי אחד באשקלון שבקשו ממנו פרקמטיא בששים רבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו שהיה ישן ולא ציערו לעוררו ואף פעם אחת היה לבוש סידקין של זהב ויושב בין גדולי רומי ובאה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה ופעם אחרת בקשו ממנו אבנים לאפוד בשמונים רבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו לשנה אחרת נתן לו הקב"ה שכרו בעולם הזה נולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי אבל איני מבקש אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא ונתנוהו לו ודבר זה אתה צריך לפרש שבמקדש שני היה שהרי במקדש ראשון לא עשו אלא פרה ראשונה וכמו שאמרו שמימות משה ועד עזרא לא עשו פרה ואחר שכן למדת לפי דרכך שאף אבני אפוד לא בטלו בבית שני אע"פ שבטלו אורים ותומים ואבני אפוד משום אורים ותומים נקבעו מכל מקום כל מה שהיה בידם לקיים קיימו וכן אע"פ שבטל השמיר והשמיר היה בא לחוק את שמות בני ישראל על האבנים אפשר שלא חקקום ומה שהיה בידם לעשות עשו:

גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה ומכל מקום במצוות שאדם מברך עליהם אם בא מי שאינו מצוה לעשותם יש מי שאומר שצריך לברך עליהם אחר שהוא בכלל הדת כגון נשים ומביאין ראיה ממה שאמרו כאן אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן אמינא לא מיפקידנא ועבידנא השתא דשמעיתה להא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי וכו' מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן ודאי רב יוסף מברך היה עליהם ואע"פ שהיה יודע בעצמו שפטור שאם תאמר בלא ברכה היאך אמר אחר כן מאן דאמר לי אין הלכה וכו' אדרבה היה לו להצטער על שעשאן בלא ברכה ועוד שבודאי רב יוסף כחכמים היה סבור ובתורת חיוב היה עושה את המצות והיה אומר שרוצה היה לעשותם בנדבת לב בלא חיוב ואם שלא בברכה היאך היה נוח לו בכך ומכל מקום יש מפרשים שלא אמר ר' יהודה סומא פטור אלא מדאורייתא הא מדרבנן חייב ומכיון שהוא חייב מדרבנן ודאי צריך לברך אבל נשים שפטורות אף מדרבנן אין להן לברך ואם ברכו עברו על לא תשא וכן כתבו גדולי המחברים אבל כל רבני צרפת מתירין לברך וכבר כתבנו דעתנו מענין זה במקומות בסדר מועד:

כשם שאדם חייב לכבד את אביו ואת אמו ר"ל להאכיל ולהשקות להלביש ולכסות להכניס ולהוציא כמו שהתבאר כך חייב לכבדם בכל מיני כבוד וזהו מן הדברים שאין להם שיעור למעלה אלא שאם רואה שכבודו קשה בעיניהם מפני שהוא בעיניהם יתר מדאי ורצה למשוך ידו כפי רצונם רשאי ולא עוד אלא אפילו רצו הם לעבדו ומכיר בהם שכך היא רצונם יקבל והכל לפי מה שעיניו רואות בתלמוד המערב אמרו אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קוריאקון שלה והניח ר' טרפון שתי ידיו תחת פרסותה והלכה על גבן עד שהגיע למטתה פעם אחת חלה ונכנסו חכמים לבקרו אמרה להם התפללו עליו שהוא נוהג עמי כבוד יותר מדאי אמרו לה מהו עביד לך תנא לון עובדא אגיבונה ר"ל השיבוה אפילו עשה כן אלף אלפי אלפים לא הגיע לחצי כבוד ובהפך זה אמרו אמו של ר' ישמעאל קבלה עליו לרבותינו גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד נתכרכמו פניהם אמרו איפשר ר' ישמעאל מיקל בכבוד אבות אמרו לה מה עביד ליך אמרה כד נפיק מבית ועדא אנא בעיא מסחיא רגלוי ולא שביק לי ובקצת גירסאות בעינא מסחי רגלוי ומשתי מיא ואינה מיושרת אמרו ליה הואיל והיא רצתה רצונה זהו כבודה אמ"ר מונא יאות טחוניא אמרין כל בר נש ובר נש זכותיה גו קופסיה אימיה דר' טרפון אמרה הכן ואגיבונה אכן ואימיה דר' ישמעאל אמרה הכן ואגיבונה הכן ר' זעירא הוא מצטער ואמר הלואי דליהוי לי אבא ואימא ואוקרינון ואירות גן עדן כד שמע אלין תרין אולפניה אמר בריך רחמנא דלא שבק לי אבא ואימא לא כר' טרפון הוינא יכיל עביד ולא כר' ישמעאל הוינא מקבל:

וכן חייב לכבדם הרבה בדברים ולא עוד אלא שאם עשה להם כל מיני כבוד שבעולם והיה מקלה אותם בדברים יצא שכרו בהפסדו וקפחו וכל המכבד בדברים ולא כבד במעשה אלא מעט מצד מיעוט היכולת או אף שהטריחו במלאכה דרך כבוד ותועלת שכרך כפול לו דרך צחות אמרו יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו ברחים ומביאו לחיי העולם הבא ופירשו ענין זה בתלמוד המערב שמעשה היה באחד שהיה דרכו לצוד והיה מביא תמיד פסיונין ושאר מיני עופות ומאכיל לאביו וכשהיה אביו שואלו בני אלו מנין לך היה מקלהו בדברים ואומר לו סבא אכול ודוש כלביא אכלין ומודשין והרי זה מאכיל לאביי פסיוני וטורדו מן העולם וכן פירשו באחד שהיה אמנות שלו טחינת ריחים ונזדמן שהזעיק המלך את חייליו וקראו לאביו של זה הטוחן לילך ומצד שראה הבן טורח הדרך חמל עליו ואמר לו אבא היה אתה במקומי לטחון ולזון את עצמך ואנשי ביתי ואני אלך במקומך לצבא ושמח הזקן על שהצילו מטורח הדרך ועשה כדבריו והרי זה מטחינו בריחים ומקיים מצות כבוד אב ונמצא מטחינו ומביאו לחיי העולם הבא ולשון תלמוד המערב בזה יש מאכיל לאביו פטומות ומורידו לגיהינם ויש כודנו ברחים ויורש גן עדן חד בר נש מאכיל פטומין אמר ליה אבוי ברי אילין מנן לך אמר ליה סבא סבא אכיל ודוש כלביא אכלין ומודשין נמצא מאכילו פטומות ויורש גהינם כיצד כודנו לרחים ויורש גן עדן חד בר נש הוה טחין ברחיא אתו צמות לטחנניא ר"ל הזעיקו בני אמנות הטחינה לחיילות של מלך למלחמה וקבצום על כך אמר ליה אבא זיל טחון תחותוי אימטית מבזיא טב אנא ולא את אי מטית מילקי טב לי אנא ולא את נמצא כודנו לרחים ויורש גן עדן:

גמרא בקשו אבני אפוד [וכו']. בבית שני היה דאלו בבית ראשון לא עשו פרה אדומה דעזרא עשה השנייה. תי' דהא אבני אפוד בעי שמיר כדאמרינן בריש מי שאחזו שמיר דאייתי משה לאבני אפוד ובסוטה תנן משמתו נביאים אחרונים בטלו אורים ותומים ומשחרב בית המקדש בטל שמיר וצ"ל דבמקדש שני קאמר וכן מוכיח מדקאמר במקדש סתם ובגמ' דקתני כשחרב מקדש ראשון אמילתי אחריתי וא"ת אי בבית שני הוה שמיר היכי קאמר במס' ע"ז גבי אבני אפוד (נ"א אבני מזבח) ששקצום אבני יון היכי לעביד לתברינהו אבני' שלימות אמר רח' לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רח', ומאי קושיא לעביד ע"י שמיר וי"ל דשמיר אינו עושה אותם שלימות דאפי' חגירת צפורן פסול במזבח כדאמרי' בפ"ק דחולין ואי אפשר לעשותם חלקים כי אם ע"י ברזל:

והיה מפתח מונח וכו'. וא"ת למ"ד משל אב אמאי לא הקיצו משנתו והלא אין הבן חייב לכבדו משל עצמו וי"ל דשאני הכא דלא הפסיד אביו אלא שמשך ידו מאותו ריוח שלו ועי"ל דנהי דאינו חייב לכבדו משלו מ"מ אסור לצערו בשביל אותו ריוח:

גדול המצוה ועושה אע"ג דאמרי' בחגיגה משל למלך שאמר לעבדו להשכים לפתחו למי יש לו להחזיק טובה יותר לנשים שאין דרכן להשכים כאנשים דלא דמי להך דהתם שניהן מצווין ומי שאין דרכו עדיף טפי כשהוא עושה והיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער תדיר שירא שמא יעביר וצריך לכוף את יצרו יותר ממי שאינו מצווה שאם ירא יניח ועוד שאין הקב"ה צריך כלום לכל המצוות אלא שאומר ונעשה כרצונו הילכך המצוה ועושה הוא עושה רצון קונו אבל מי שאינו מצוה ועושה לא שייך לומר עושה רצונו שהרי לא צוה לו כלום ומ"מ יש שכר:

לא מפקידנא ועבידנא מכאן מדקדק ר"ת שהנשים יכולים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דפטירי לגמרי ואפי' מדרבנן לא מחייבי כדמוכח במ' ברכות [בפ'] מי שמתו מוטל גבי נשים חייבות בקידוש דבר תורה ואין כאן משום לא תשא (הילכך כיון שמתכוונות לברכה) את שם ה' לפי שמברך ברכה שאינו צריכה דהך דרשא אסמכתא בעלמא היא דהא אמרי' בפ' מי שמתו ספק קרא (אמת) [ק"ש] ספק לא קרא יחזור ויקרא ולא אמרי' מספיקא משום לא תשא הילכך כיון שמתכוונות לברכה אין כאן משום לא תשא דאי לאו הכי במה היה שמח רב יוסף והלא היה מפסיד כל הברכות כולן ברכת ציצית ותפילין וכמה ברכות ואמרי' בפ' המניח האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות ועוד הביא ראיה מהא דאמרי' בפ' בתרא דעירובין דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים לר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות אבל לרבי יהודה דפליג עליה התם מיחו ומסתברא לומר מה שמיחו מפני שהיתה מברכת ש"מ לר' יוסי שרי לברוכי. ועוד הביא ראיה מהא דאמר רב אחא בערבי פסחים סומא פטור מלומר הגדה ופריך (ואמר) [לי' והאמר] רב אחא שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר אגדתא בי רב ששת רב ששת ובי רב יוסף רב יוסף ומוכח התם דלא פריך אלא ממה שמוציאים לאחרים אבל מה שמברכות הם עצמם לא ק' ליה אע"ג דאיכא ברכה דאשר גאלנו. מי' אין זו ראיה דעדיפא מינה שרי ועוד דבברכת אשר גאלנו ליכא וציונו אבל תי' דהיאך אמר וצונו במילתא דלא מחייבא לא מדאורייתא ולא מדרבנן וגם נראה דמסומא אין כ"כ ראיה דסומא מיחייב מדרבנן אע"ג דפטור מדאורייתא כדמוכח ההיא דפסחים דקסבר רב ששת ורב יוסף דמצה בזמן הזה מדרבנן ולכך היו יכולים להוציא אחרים ש"מ דאינהו מחייבי מדרבנן הילכך יכולים לברך כמו בנר חנוכה ובמצוה דרבנן ומה שחייבו סומא מדרבנן ואשה פטורה לגמרי י"ל דהוא ממין בר חיובא ועוד שלא יראה כגוי שאינו נוהג בתורת ישראל כלל אי פטרת ליה מכל המצות אבל אשה מחייבה במצות עשה שלא הזמן גרמא. ורבי' יצחק בר' יהודה הביא ראיה דנשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא מהא דהכל עולי' למנין ז' אע"ג דאשה אינה מצווה לעסוק בתורה ואר"ת דאינה ראיה דברכת התורה לפניה ולאחריה לאו משום מצות תלמוד תורה שאפי' בירך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך לחובת קריאת התורה תדע שכהן הקורא במקום לוי מברך וחוזר ומברך ועוד דילמא מה שאשה וקטן עולי' למנין ז' היינו באמצע שלא היו רגילים לברך כדאמרי' בפ' הקורא את המגילה תנא פותח מברך לפניה החותם מברך לאחריה:

מבין ריסי. כלומר מתנועותיך ועניינך ניכר שפקח אתה דבן אלמנה פקח הוא ברוב שטורח בפרנסתו:

הטל ודרך שחוק השיב לו כלומר כבוד שניהם שוה עליך:

מי שאינו מצווה ועושה כך. שמשלם לו הקב"ה שכרו ששכר גדול יש למצווה ועושה שהוא מפני שמצווה ומקבל מרות המצות עליו:

פסיוני פונדי"ש בלע"ז [וטורדו]. שאומר לו בבזוי. ויש מטחינו ברחיים ומביאו שאומר לו בלשון רכה:

בד"ה כבד את כו' משמע שהעדיפו על כבוד המקום כו' מהונך דהיינו ממחוננך כו' עכ"ל כצ"ל ולולי דברי התוס' היה נראה לפרש שהעדיפו המקום דממחוננך משמע דלא בקש אלא אם נתן לך הקב"ה תן לו וכבד אותו דהיינו כדאמרינן משלו תן לו אבל בכיבוד אב ואם אף אם אין לך תתן להם דהיינו שצריך לחזר על הפתחים כו' וק"ל:

בד"ה כל העובר כו' היינו דמצי כייף ליצריה כדמוכח בפ"ק דחגיגה עכ"ל כהך דחגיגה איתא נמי לקמן בפרקין ע"ש ודו"ק:

כל העובר עבירה בסתר כו'. דכיון דמתבייש מבני אדם לעבור בפרהסיא ועובר בסתר דומה לו כאילו אין שם השכינה שרואה בסתר והרי הוא דוחק בזה רגלי השכינה כאילו אין רגלי השכינה על הארץ והכתוב מעיד והארץ הדום רגלי ולזה נסמך מאמר ריב"ל אסור לאדם שיהלך ארבע אמות כו' שיעורו של אדם בכ"מ ארבע אמות וזה שהולך אותן ד' אמות בקומה זקופה ודומה לו כאילו הם שלו ממש ואין מקום לשכינה שם והכתוב אמר מלא כל הארץ גו' וק"ל:

א"ל הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך וכו'. יש לדקדק דא"כ שפיר הקדים אב לאם בקרא ול"ל טעמא דלעיל גלוי וידוע כו' שהבן מכבד את אמו יותר מאביו כו' וי"ל דעיקר הקושיא דלעיל למה שינה במורא להקדים אם לאב וק"ל:

א"ל מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה כו' פרש"י שבן אלמנה אתה ולא צריך אתה למעשה כו' עכ"ל. והוא דחוק כיון דהוא לא היה צריך לשאלות אלו לא הל"ל אבא ואימא אלא הל"ל אביו א"ל השקיני ואמו א"ל השקיני כו' ועוד קשה דא"כ בשאלה קמייתא ששאל לר"א דאבא אומר השקיני למה לא א"ל ר"א כך מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה וע"ק מה ראה ר"י בו שבן אלמנה הוא ואימא בן אלמן הוא ומתה אמו ובכה עליה עד שנשרו ריסי עיניו ונ"ל דבשאלה קמייתא ודאי דנמי ראה בריסי עיניו שהוא יתום אבל לא ידע אם בן אלמנה הוא או בן אלמן ושאל מלתא דהוה צריך לו כבר בהיות אביו ואמו שניהם קיימים ואולי אירע לו בחייהם כך ושאל אם שפיר עשה אבל כששאל בנתגרשה אמו מהו בצריך הדבר לאמו שאל ע"כ דאמו קיימת והוא בן אלמנה ולא שאל על עצמו שהרי כבר מת אביו אלא על אחין מן האם שנשאה אמו איש אחר והיה לה בנים ונתגרשה ממנו היאך יעשו וא"ל הטל להם מים בספל כו' ר"ל אחיך מן האם יעשה כן דכיון דא"א לו ליתן כוס לא' מהן שהוא כלי השתיה יתן להם מים רבים לפניהם בכלי הרחיצה שהוא הספל ויקעקע כו' ודו"ק:

כי שמעו אמרי פיך מאמר פיך לא כו'. לכאורה שפיר קאמר אמרי פיך על ב' הדברות אנכי ולא יהיה לך דמפי הגבורה שמענום כדאמר בסוף מס' מכות ויש ליישב דה"ק דמשמע דלא הודו כששמעו מתחלה על מאמר א' שהוא אנכי עד ששמעו עוד מאמרות וע"כ דלא על לא יהיה לך נתכוין דאמאי הודו טפי כששמעו גם לא יהיה לך גו' מששמעו רק אנכי אלא ע"כ נתכוין הכתוב כששמעו גם כבוד אב ואם וכדמסיק דכששמעו אנכי גם לא יהיה לך אמרו לכבוד עצמו כו' וכפרש"י ועוד שמעתי בזה דלפי הדרש יהיה אמרי מלשון סוף ומלשון אימרא של בגד שהוא סופו ודו"ק:

אלא מסוף דברך ניכר שראש כו'. יש לדקדק דהיכן הוזכר סוף דברך במקרא ונראה לומר דאסיפא דקרא קסמיך דכתיב ולעולם כל משפט צדקך לפי שמצות כבוד אב ואם מצוה שכלית נמוסית כדמייתי בסמוך מה עשה עובד כוכבים אחד כו' ובאתה אמו כו' ולכך הודו או"ה ע"י מצוה זו גם לראשונות וז"ש דע"י סוף דברך שהם לכל עולם משפט וצדק דהיינו כבוד אב ואם הודו לראש דברך שהם אנכי ולא יהיה לך וקרא מצות כבוד אב ואם סוף דברך כלפי מה שאמרו שבלוחות שתים היו בכל א' ה' דברות וה"ל כבוד אב ואם סוף ה' דברות מלוח הראשונה ומייתי בתר הכי תרתי עובדי דכן הוא דהעובדי כוכבים מקיימין כבוד אב ואם:

אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון כו' מבואר בחידושינו פ' אין מעמידין ע"ש:

גמ' דרש עולא רבה כו' נ"ב רב עולא בר אבא:

גמרא אמר ליה רבי נתגרשה מהו. כצ"ל:

תד"ה וטורדו. ובגמרת ירושלמי גרסינן כו'. הגרי"פ ציינו לפאה. וכן איתא בירושלמי בפרקין. ולפנינו שם ושם בלשון היותר נאות:

גמ׳ כאילו דוחק רגלי שכינה. נ"ב כנה כביכול ובאמת כ"ה לפי שמסתרת ממנו ומסירה השגחתה ממנו ככתוב פן יראה בך ע״ד ושב מאחריך:

תוס׳ ד"ה גדול המצווה ועושה וכו' שאם ירצה יניח. נ"ב אבל יותר נראה משום דבמצווה יצה"ר מתגרה בו יותר ממי שאינו מצווה כדאמרי׳ שמניח או"ה ומתגרה בישראל ואיתא להא ולהא דלפום צערא אגרא:

ד"ה דלא מפקדנא ועבידנא וכו׳ והא מפסיד כל הברכות כולן. נ"ב עמ״ש סוף עירובין:

ד"ה ובאת אמו וכו׳ שהיתה מטורפת מדעתה. נ"ל שהצריכו לכך משום דאל״ה הא קי׳ל בן נח נהרג אף על פחות משו״פ ואזהרתן זו היא מיתתן א״כ לא היה חייב בכבודה. גם היה צריך למחות בידה בפרט דאיכא נמי משום ב"ת. אע"ג דאינם מוזהרין אב"ת. מיהא בת קטלא הויא ולמה הניחה להתחייב בנפשה אלא ודאי מטורפת דעת היתה דלאו בת עונשין היא. שוב ראיתי להלן (דף לב ע"א) תוס׳ ד"ה רב מסתיע לדברי שכוונתי האמת בתוס׳ אבל מ"ש שם אינו ברור כמש״ל:

כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה (ישעיהו סו, א). עיין מה שכתבי בס"ד על זה במסכת ברכות דף מ"ג.

אָמַר לוֹ: רַבִּי, נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ?. הקשה הרב פתח עינים ז"ל אמאי לרבי אליעזר לא שאל שאלה זו דנתגרשה? עיין שם.
ונראה לי בס"ד שזה השואל לא היתה צריכה לו שאלה זו דנתגרשה אלא רק היתה צריכה לו שאלה הראשונה ושאלה זו הראשונה היה רוצה לשאול אותה מן רבי אליעזר וגם מן רבי יהושע כדי שתהיה תשובתה ברורה בידו מפי שניהם אמנם קשה בעיניו לשאול את רבי יהושע אחר שישאל מן רבי אליעזר וישיב לו תשובה דחש לכבודו של רבי אליעזר שלא יהיה נראה דאינו סומך על דבריו אלא עד שישאל מן רבי יהושע גם כן.
ועל כן התחכם לשאול מן רבי יהושע עוד שאלה אחרת דנתגרשה אף על פי שלא היתה צריכה אליו כדי שיהיה נראה לעיני הרואין הא דבא לפני רבי יהושע שנתחדש לו שאלה אחרת שלא שאל אותה מן רבי אליעזר ואגב זו שאל אותו שאלה הראשונה כדי לתפוס הענין מתחילתו ואם לא נתחדש לו שאלה שנית לא היה בא לשאול מן רבי יהושע כלום, ככה נראה לעיני הרואין על ידי שאלה הזאת דנתגרשה ששאל מן רבי יהושע בלבד ועל ידי כך אין כאן חשש משום כבוד רבי אליעזר.
והנה הרב פתח עינים ז"ל הביא תירוץ על קושיא הנזכר בשם המפרשים ושפיר דחה התירוץ ועוד יש לדחות דגם לדעת הטור ז"ל יש מקום לשאול היכא דעשתה תשובה דעושה השתא מעשה עמך וחייב בכבודה?
מיהו נראה לי בס"ד לתרץ הקושיא על פי הקדמה של המפרשים ז"ל שהביא בפתח עינים באופן אחר והוא דלעולם יש מקום לשאלה הנזכר בין לדעת הטור בין לדעת הרמב"ם והוא כיון דגירושין מדעת שניהם ורצונם, הוא מילתא דלא שכיחה לכן זה השואל חשש פן רבי אליעזר והתלמידים שלו כששומעין השאלה יתלו בדעתם שנתגרשה משום ערות דבר דרחוק הדבר לתלות ברצון שניהם, ועל כן משום זילותא דאמו שלא יצא לה זילותא מתוך דברי שאלתו לא שאל שאלה זו דנתגרשה מן רבי אליעזר אלא שאל אותה לרבי יהושע דהוא אזיל ודאי בתר סברת בית הלל דמסתמא גם תלמידיו השומעין אזלי בתר האי שיטה דיכול לגרש אפילו הקדיחה תבשילו ולא יתלו בערות הדבר ח"ו אלא יתלו בקטטה ומריבה בעלמא דאין לחשוב על בנות ישראל מחשבה של ערוה ואיסור, וקטטות ומריבות הם דברים המצויין ושכיחי ואין יוצא מזה זילותא לאמו כיון דאין כאן דבר נוגע בערוה.
ואם תאמר ישאל לרבי אליעזר גם כן שאלה זו ויפרש בדבריו שנתגרשה מרצון שניהם בלא ערות דבר, דיש לומר לא רצה השואל להרבות דברים שאין נוגעים לעיקר שאלתו דמה לו להודיע שנתגרשה מחמת קטטה דאין זה נוגע במטרת שאלתו ולכך בחר לו לשון קצר לשאול מן רבי יהושע נתגרשה מהו.

אָמַר לוֹ: מִבֵּין רִיסֵי עֵינֶיךָ נִכָּר, שֶׁבֶּן אַלְמָנָה אַתָּה. פירש רש"י ראה שנשרו ריסי עיניו מן הבכי ודן שהוא יתום מאביו מחמת שבכה עליו. ומקשים למה לא אמר לו רבי יהושע כן אחר ששאלו שאלה הראשונה דמתחילה היה רואה אותו כך דאז יאמר לו דמן ריסי עיניך ניכר דבן אלמנה אתה ואין אתה צריך דין זה לענין מעשה דהא אין אביך קיים?
ונראה לי בס"ד דבתחילה אף על פי שראה שנשרו ריסי עיניו לא מצא בזה הכרח לתלות בכייתו על מיתת אביו דלעולם אביו קיים והוצרך שאלה זו לענין מעשה ומה שנשרו ריסי עיניו מן הבכיה הוא שבכה על בנו או על אשתו וכיוצא ולעולם אביו ואמו בחיים והוצרך לשאלה זו באמת. אך אחר ששאל אותו 'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' נראה לו הכריח לומר שאין זה שואל הלכה למעשה דאביו אינו קיים יען כי הדין הוא אם גרש האדם את אשתו לא תדור עמו בשכונה אחת וכל שכן בבית אחד ואיך יצוייר שאביו ואמו דרים ביחד זה אצל זה במקום אחד כדי שאביו יאמר לו 'הַשְׁקֵנִי מַיִם' ואמו אומרת 'הַשְׁקֵנִי'?
דבשלמא אם היה תופס סגנון הבקשות שלהם דאביו אומר לו לך למקום זה ואמו אומרת לו לך למקום אחר יש לפרש דהם אינם דרים יחד אלא כל אחד דר בחצר ואביו צוהו היום שלמחר בבוקר תלך למקום פלוני ואמו אמרה לו שילך בבוקר למקום אחר ולעולם יושבין כל אחד בחצר אחרת, וכן אם היה תופס סגנון הבקשות שאביו אמר לו תביא לי מים מן הנהר ואמו גם כן אמרה לו כך דאפשר שניהם פגעו בו בדרך וצוו אותו בכך, אבל השתא שתפס אביו אמר לו הַשְׁקֵנִי מַיִם' וכן אמו אמר לו 'הַשְׁקֵנִי' לשון זה משמע שהיו יושבין שניהם במקום אחד וכל אחד אמר לו שיביא לו מים הכד לשתותו ואיך יצוייר זה שהמגרש והמתגרשת דרים במקום אחד ובקשו כן?
ואפילו אם נאמר שהיו קרואים בבית של אדם אחד לפי שעה, גם זה רחוק שאין משורת דרך ארץ לקרות ולהזמין המגרש והמתגרשת ביחד ומנהגו של עולם לא תכנס המתגרשת במקום שיושב בו המגרש ולא להפך.
ולכן דן בהשערת השכל מכח שאלה זו ד'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' להכריח שלא היתה שאלה זו צריכה לו למעשה דלעולם אביו אינו קיים גם לא חשב לומר לעולם אביו קיים ומה ששאל 'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' היינו דשואל אם אחר כך נתגרשה דזה אינו דודאי לא יפתח פיו לשטן וגם אין זה דרך ארץ לשאול על אמו אם תבא לידי גרושין ועל כן דן שהוא בן אלמנה שאביו אינו קיים ולכך נשרו ריסי עיניו.
מיהו מהרש"א ז"ל דקדק אם דן מנשירת ריסי עיניו שהיה לו כן מחמת הבכיה מהיכן נודע לו שהוא בן אלמנה ובכה על אביו, ודילמא הוא בן אלמון ובכה על אמו עיין שם?
ונראה לי בס"ד דרך הלצה דאמרו רז"ל בגמרא דנדה (נידה לא.) הלובן שבעין הוא נעשה מצד האב וחלקו הוא והלובן הוא עומד בין ריסי העין ממש. ונראה לי דרבי יהושע צפה ברוח הקודש שהוא בן אלמנה ואינו בן אלמון וכמו שצפה רבן גמליאל ברוח הקודש על אותו גוי ששמו מגבאי ואמר לו מגבאי טול גלוסקין מאלעאי ואמרו בגמרא דעירובין (עירובין סד:) שכיון רבן גמליאל ברוח הקודש ששמו מגבאי, כן הכא כיון רבי יהושע ברוח הקודש שהוא בן אלמנה ומרוב ענוה לבלתי ירגישו התלמידים והחברים בשבחו שכיון ברוח הקודש שהוא בן אלמנה תלה הדבר בלובן אשר בין ריסי עיניו שהוא חלק האב ואמר שניכר לו על ידי איזה סימן שיש לו בלובן העין שאביו שממנו בא הלובן הוא אינו חי שיבינו השומעין שיש לו בלובן סימן טבעי לידע אם מולידו חי הוא אם לאו ולעולם הוא צפה כן ברוח הקודש.

הַטֵּל לָהֶן מַיִם בְּסֵפֶל, וְקַעְקֵעַ לָהֶם כְּתַרְנְגוֹלִין. הנה מה שאמר לו 'הַטֵּל לָהֶם מַיִם בְּסֵפֶל' הכונה דיתן להם בשוה ולא יקדים לאחד מהם וכמו שכתב הרב עיון יעקב ז"ל אך מה שהוסיף לומר לו 'קַעְקֵעַ לָהֶם כְּתַרְנְגוֹלִים' צריך להבין מאי קא משמע לן בזה?
ונראה לי בס"ד הכונה רמז לו שיפייסם בדברים דודאי כיון שנתגרשה כל אחד מהם יקפיד על אשר לא קידם השמוש שלו ולכן צווהו בעת שיניח המים לפניהם שהוא משוה אותם בכבוד יפייסם בדברים שיקרקר בדברי פיוס וזכר תרנגולים דאמרו רז"ל בעירובין (עירובין ק:) למדנו פיוס מתרנגול דמפייס ואחר כך בועל ולזה אמר כתרנגולים שיש להם מדת הפיוס שדרכם לפייס.

דָּרַשׁ עוּלָא רָבָא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה (תהלים קלח, ד). הא דהוצרך תלמודא לסיים המקום שהיה דורש ללמדנו כי כונתו בזה ללמד מוסר לבית הנשיא שלא יגזרו גזירות על הציבור לכבודן אלא תהיה כונתם לטובת ישראל דהאדם צריך ללמוד ממדת קונו וכמו שאמרו רז"ל על פסוק אַחֲרֵי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ (דברים יג, ה) ומצינו שגם אומות העולם שאמרו בתחילה לכבוד עצמו דורש חזרו והודו שכל המצות צוה את ישראל בעבור טובתם ופעולתם.

אֶלָּא מִסּוֹף דְּבָרְךָ נִכָּר, שֶׁ"רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת". הקשה מהרש"א ז"ל היכן הוזכר סּוֹף דְּבָרְךָ במקרא? ונדחק בזה עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהמפרשים פירשו המאמר הנזכר בתחילה חשבו 'לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא דּוֹרֵשׁ' רצונו לומר כמו צווי האדון לעבדו לעשות לו מלאכה שאין העבד נהנה כלום מן המלאכה אלא האדון ואחר ששמעו דבור של 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ' (שמות כ, יא) שהוא דבר שהשכל מחייבו אף על פי שלא היה מצוה השם יתברך האדם בו הבינו שצוה האדם בו כדי שיתן לו שכר על קיומו ואז ממילא הבינו שגם מצותו בדברות ראשונות היתה כדי להטיב לאדם שיקיים ויקבל שכר עד כאן דבריהם.
וידוע שכל דברים שהשכל מחייבם נקראים משפט ולזה אמר רֹאשׁ דְּבָרְךָ שהיו טועין בו שלא הבינו כונתך בו אחר כך נתאמת אצלם כוונתך בו ומהיכן נתאמת אצלם כי ראו שאמרת וגזרת על העולם גם ב'מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ' (תהלים קיט, קס) רצונו לומר דברים שהשכל מחייבם שנקראים משפט.

צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי אֶחָד. צריך להבין מאי 'צְאוּ' דקאמר להו ודי לומר 'רְאוּ מֶה עָשָׂה'? ונראה לי בס"ד הכונה אין אני מביא לכם הוכחה מאיש ישראל כדי שתאמרו אין זה חידוש כי ימצא בישראל חסידים שעושים מילי דחסידותא עשר ידות על חיובם וכי כולי עלמא להוו חסידים?! לכן אמר לו 'צְאוּ' לחוץ להתבונן באומה אחרת שהיא חוץ לאומה שלנו 'וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי וְדָמָּא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ' כלומר שמו מורה שיש לו מדה טובה שצריך כל אדם להיות דומה לו בה ודמה לשון דמיון.

לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ. מה שפרע לו שכרו בפרה אדומה ולא פרע לו שירויח כל זה הריוח באופן אחר מכמה טעמים האחד שבזה ניכר הדבר הזה אצלו יותר ולא יתלה בטבע והשני כדי לזכות את ישראל שיקנו הפרה בדמים מרובים ונמצא מוציאין בעבור המצוה ממון הרבה שבזה יגדל זכותם והשלישי כדי שהם ירגישו ויקחו קל וחומר לעצמם וכאשר אמרו חכמים אחר כך וּמַה מִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה כָּךְ! מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! והרביעי הוא עשה מצות הכבוד בדבר שהיה נצרך להקדש פרע לו השכר בדבר שהוא צורך הקדש כי פרה אדומה מאוצר ההקדש ניקנית.
ועוד נראה לי בס"ד דאמרו בפסיקתא שיש שני סימנים לפרה אדומה לידע שלא נתנו עליה עול האחד בעינים שלה שאם נתנו עליה עול לא יהיו שוים זה בזה והשני בשערות שיש לה מעת לידה ב' שערות בצוארה זקופות ואם נתנו עליה עול יהיו כפופים עיין שם.
ולכן פרע לו שכרו בפרה אדומה שסימן כשרותה הוא בעינים לרמוז שבזה הכבוד שעשה לאביו בתחלה יהיה הוא לעינים לישראל כלומר יקחו ממנו קל וחומר וכמו שאמרו רז"ל על מה שאמר משה רבינו ע"ה ליתרו 'וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם' (במדבר י, לא) ורמזו לו בסימן השערות שלה שהם זקופים שזה הממון שדומה לשערות שלוקח בשכר המצוה יהיה זקוף וקיים אצלו ולא יאבד מידו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם שניתן לו שכרו בפרה אדומה כדי שיצא מזה סניגורייא על ישראל כי הוא בזבז ממון בעבור מצות כבוד אב שהשכל מחייבה וישראל בזבזו ממון רב הזה בעבור פרה אדומה שהיא מצוה חוקית שאין השכל מחייבה ואומות העולם מונין את ישראל עליה לומר מה מצוה זו ומה טעם יש בה עד כאן דבריו נר"ו.

מַאן דְּאָמַר לִי, דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, עָבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן. קשה והלא מעיקרא היו אומרים לו דאין הלכה כרבי יהודה דלכך נדר אם יאמרו לו הלכה כרבי יהודה יעשה יום טוב?
ונראה לי בס"ד כי הוא היה רוצה בתחלה ובסוף שיאמרו לו שמועה מפי רבנן קמאי דאז יסמוך על השמועה בלתי ספק ולכן מקודם יש אומרים הלכה כרבי יהודה ויש אומרים אין הלכה כרבי יהודה אך בין אלו ובין אלו לאו בני סמכא נינהו ולכן תחילה נדר אם יאמרו לו מפי רבנן קמאי בני סמכא דהלכה כרבי יהודה עביד יומא טבא ואחר ששמע להא דרבי חנינא נדר להפך אם יאמרו לו מפי רבנן קמאי דהם בני סמכא דאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא.

גמ' שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. עיין יבמות ה' ע"ב תד"ה טעמא:

תוספות בד"ה כבד את השם מהונך בירושלמי דריש כו' בכיבוד אב נאמד כבד כו' בין שיש לו ממון ובין שאין לו ממון כו' עד סוף הדיבור. ולא ידעתי לפרש שפיר דברי הירושלמי במאי משמע ליה סתם לישנא דכבד את אביך דמיירי אף באין לו ממון טפי מבכל המצות דקחשיב התם בירושלמי תפילין וציצית ולולב דמיקרי כבוד המקום ואפ"ה מסתמא פטירי באין להו דאונס רחמנא פטריה אף על גב דכתיב נמי בתורה סתם ומאי שנא במצות כיבוד דפשיטא ליה דמסתמא איירי אף באין לו ממון ונראה דפשיטא דלשון כבד הכי משמע מכבדו בין בגופו ובין בממונו וכיון שאין שיעור לדבר ממילא דהכל בכלל כיבוד אף לחזר על הפתחים והיינו נמי לענין כבוד המקום דבכל התורה כולה לא אצטריך למעט היכא דממילא שמעינן דאונס רחמנא פטריה אלא מקרא דמשלי דכתיב בלשון כבד את ה' הוצרך לפרש במה שהונך דאל"כ היה במשמע דכיבוד היינו נמי בגופו לחזר על הפתחים קמ"ל דלא כן נ"ל ועיין עוד בזה לקמן בל' התוספות בדף הסמוך בד"ה אורי ליה משל אב:

גמרא דריש עולא רבה כו' מאי דכתיב יודוך ה' כו' בשעה ששמעו או"ה אנכי ולא יהיה אמרו לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך חזרו והודו ע"כ. ולכאורה יש לתמוה על כוונת המאמר דמעיקרא מאי סברי שאם נתאמת להם כששמעו דברי אלקים חיים שהן מאמר האל הוא היוצר הוא הבורא א"כ מה ראו לשטות זה לומר לכבוד עצמו הוא דורש ומה בכך כ"ש שהיה להם לכוף אזנם לשמוע מה שהוא אומר לכבוד עצמו והלא כל המאמין במציאות אלקות וכופר בעיקר לילך אחרי שרירות לבו הרע היינו עצת הכופרים ואומרים עזב ה' את הארץ ואין משגיח כלל בתחתונים בשום שכר ועונש ובחר לו העליונים וכמ"ש היפה תואר בראשית במאמר דור הפלגה עי"ש וא"כ מכיון ששמעו שהאל יתברך רוצה בתחתונים וצוה בפה מלא אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך אלהים אחרים מי יבא אחר המלך ומי פתי יסור הנה להמרות את דבריו בשאט נפש ואם לא האמינו בקול הדיבור שהם דברי אלהים חיים אלא חשבו מחשבות זרות שאיזה מלאך או כוכב נגלה להם לישראל ובדא הדברות מלבו וקרא על עצמו שם אלקות א"כ מה יתן ומה יוסיף במה ששמעו מאמר כבד את אביך לבטל מחשבתם הרעה ונ"ל דודאי כן הדבר דכל מלכי האומות שהיו באותו הזמן טעו בשטות עצמן לומר שאין להסיבה ראשונה שום השגחה בתחתונים כי אם נתונים נתונים המה תחת מערכות השמים ותחת שרי מעלה שהם שבעים שרים כמבואר וחשבו בלבם שבני ישראל ג"כ יש להם שר וכוכב מיוחד והוא הנדמה להם לישראל באיזה תמונה וקרא עצמו בשם ה' אלקים למען יקבעו זאת האמונה בלבם ויעבדוהו ולפ"ז אדרבא חששו בעונם דבר הזה לגנות המלאך והשר הזה באומרם שבהיות שמימיהם לא נגלה להם השר שלהם בפומבי מתוך האש לפי שאינו חפץ שיעבדוהו בתמידות בשם אלוקות ממש כ"א דרך עראי וא"כ זה השר של ישראל שקרא עצמו בשם אלקות לכבוד עצמו הוא דורש ומלבו הוא בודה אבל כששמעו הדברות מכבד את אביך ואילך שהם חוקים צדיקים ומשפטים ישרים כמאמר הכתוב בואתחנן ובאמת שכל מי שיש לו מוח בקדקדו ולבבו יבין ניכרין דברי אמת על כל המצות כאלה כבד שממש כל האומות מודים בכך וכן לא תרצח ולא תנאף ולא תענה ולא תחמוד ואף שכמעט פקרו בכולם כדאיתא במדרש ובגמ' שבני עשו אמרו זו הברכה שבירכנו אבינו על חרבך תחיה וישמעאל פרא אדם לעבור על לא תנאף וכולם על הגזל וכיוצא מ"מ ידעו בעצמן שיצרם הרע השיאן לכל אלה והוא דבר מתנגד לחוש השכל לעשות אדם כדגי הים איש רעהו חיים בלעו ונמשל כבהמות נדמה לעשות כל הישר בעיניו והשתא איגלו בהתותייהו שאם לו כדבריהם כן הוא שהן תחת ממשלת מלאך או שר או כוכב למה לא נתגלה להן ג"כ בפומבי לצוותם חוקים ומשפטים כאלה ואז בע"כ ענו אמן הודות על האמת שחביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה ונצטוו בנימוסים וחוקים ישרים יותר מכל האומות בזמן ההוא והן עם לבדד ישכון וא"כ בודאי שהן דברי אלקים חיים הבוחר בזרעו של יעקב ומרוב חיבתן אמר להן אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך בלשון יחיד כאומר הן עם לבדד ישכון וחזרו והודו לדברות הראשונים שהן דברי הקב"ה בעצמו כן נראה לי נכון ועוד דממצות כיבוד בעצמו שהשוה כבודן לכבוד המקום ידעו כן שבמקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו ואילו היה דברי המלאך אין מדרכו להשוות כיבוד בשר ודם לכבודו ומלבד זה כיון ששמעו מצות כיבוד ראו מעשה ונזכרו כיון שכולם מודין במצות כיבוד אב מסברא א"כ פשיטא דהדעת ניתנה לכבד המקום אף לו היה כדבריהם שאין הקב"ה משגיח בתחתונים לאחר שמודין דעיקר בריאת האדם שהיה מאתו ועוד שהעליונים ותחתונים ברשותו והוא והן חייבין בכבוד המקום וכדאמרינן לעיל וכן בדין ששלשתן שותפין בו כ"ש שיש כאן קל וחומר להיפך כן נ"ל נכון:

שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר וכו'. יש להעיר אמאי לר' אליעזר לא שאל נתגרשה מהו כדבעי בתר הכי לר' יהושע. ויש מי שכתב במ"ש בירושלמי דאין הלכה כר' אליעזר דשמותי הוא כלומר מתלמידי בית שמאי וכל דבריו כב"ש. ותנן סוף גיטין דלב"ש לא יגרש את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר. וכפי זה אם נתגרשה לב"ש ודאי הוא משום ערות דבר ותו לא מחייב בכבודה דלאו עושה מעשה עמך ומשו"ה לא בעי לר' אליעזר נתגרשה מאי דלדעתו אין כאן שאלה. אמנם ר' יהושע סבר כבית הלל דיכול לגרשה אפילו הקדיחה תבשילו א"כ חייב בכבודה ומשו"ה בעי לר' יהושע עכ"ד. ויש לדחות דגם לב"ש כששניהם רוצים להתגרש מרצונם הטוב יכול לגרש בשופי אפילו היא צדקת וחסידה וא"כ גם לר' אליעזר הוה מצי למבעי נתגרשה מהו והיינו כאשר יהיה האופן דחייב בכבודה. ותו התינח לדעת הטור אבל לדעת הרמב"ם דסבר דחייב בכבוד אביו רשע מאי איכא למימר:

גדול המצווה ועושה וכו' התוס' כתבו דהטעם דדואג ומצטער פן יעבור וכו' ובתוספות רבינו יצחק הזקן כ"י ראיתי שאחר שנתן טעם הנז' כתב וז"ל ויש מפרשים לפי שאין הקב"ה צריך למצוות אלא שיקיימו דבריו לכך המצווה עדיף שעשה רצון קונו אבל מי שאינו מצווה מה רצון קונו יש שלא ציוה לו כלום. ועוד טעם פשוט מאחר שציוה לזה ולא לזה אין להקב"ה נחת רוח בעשייתו עכ"ל ופירוש יש מפרשים כתבו הריטב"א בחידושיו משם הרמב"ן. אבל הטעם אחר דאין להקב"ה נחת רוח בעשייתו אינו מתישב כל כך דלפי טעם זה מי שאינו מצווה ועושה גרע טובא דאין להקב"ה נחת רוח במעשיו ומהש"ס נראה דיש לו שכר מיהא. וכן יש להעיר לטעם הגאון שנ"ט קרוב לזה בסגנון אחר והביאו בשיטה מקובצת קמא על דף פ"ז ע"א וז"ל פירש גאון לפי שאין לו להכנס באומנות שאינו שלו ונראה כאלו יורד לאומנות חבירו עכ"ל דכפ"ז לא היה לו להיות שכר כלל ובמקום שכר יהיה לו עונש. ויש לישב. וע"ש מ"ש עוד בשם ר"ת [ועמ"ש אני בעניי על דברי ר"ת שם בקמא בס"ד]. ובענין דברי ר"ת שהביאו התוס' והרא"ש והריטב"א והר"ן אי נשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא כתבתי קצת בענין זה בספרי הקטן ברכי יוסף ובספרי הקטן מחזיק ברכה באיזה מקומות ע"ש:

בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו א"ה לכבוד עצמו הוא דורש וכו' אפשר במה שידוע דא"ה טוענים אם אין רצונו בע"ז למה אינו מבטלה וכתבו המפרשים דסברי א"ה דמעשה שמים עדיף. והשתא כששמעו א"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש ח"ו ויש ב' רשויות דהאחר אינו מניח לבטל הע"ז ולכבוד עצמו אומר לא יהיה לך וכו'. וכששמעו כבד את אביך כמ"ד משל בן ואיזהו כבוד מאכילו ומשקהו וכו' ואי איתא דמעשה שמים עדיף למה אינו זן ומפרנס לאבות מאחר דהשוה כבודם לכבודו. אלא ודאי העיקר הוא דמעשה אדם עדיף ולכן הוא ציוה כבד את אביך וחזרו והודו למאמרות הראשונות דהאדם צריך לשרש אחר ע"ז ושפיר אמר אנכי ולא יהיה לך:
ועל דרך זה אפשר לפרש בהקדמה ידועה דא"ה סוברים שצריך אמצעי בין האדם ובין הבורא יתברך ולכן עובדים למזל או ככב. והוא הבל שצריך לעבוד ה' דוקא מבלי אמצעי וכבר אני בעניי הארכתי בהקדמות אלו בדרושים וז"ש דא"ה אמרו לכבוד עצמו הוא דורש דהעיקר הוא על ידי אמצעי. אמנם כאשר שמעו כבד את אביך שר"ל אתה בעצמך תכבדהו שלא ע"י אמצעי וכמ"ש לקמן דאבימי הו"ל ה' בני סמוכי והוא עצמו היה מכבד אביו ויאמר אביו רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כבוד [אב] ואם כלומר דציווי ה' הוא כבד את אביך אתה בעצמך. ולזה ידעו א"ה דטענת אמצעי בטלה היא מבוטלת וחזרו והודו למאמרות ראשונות דצריך לעבוד ה' דוקא בלי אמצעי:
ואפשר עוד לומר במ"ש הרמב"ם ריש ה' ע"ז וז"ל בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ונבערה עצתם וזו היתה טעותם אמרי הואיל והאל ברא ככבים אלו וגלגלים להנהיג העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראוים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וכו' והתחילו לבנות לככבים היכלות ולהקריב להם קרבנות ולהשתחוות לעולם וזוהי עיקר ע"ז עכ"ל והנה אמרו לקמן דף נ"ט דפליגי ר"י ור"ל אי אתי דיבור מבטל דיבור וקי"ל כר' יוחנן ומבואר שם בש"ס דלכ"ע לא אתי דבור ומבטל מעשה. וא"ה היו סוברים כמ"ש הרמב"ם דהשי"ת חלק כבוד לככבים וגלגלים ונתנם במרום וזה מעשה שעשה וממנו ילמדו לכבדם ולהשתחוות להם. ואח"ד ששמעו אנכי ולא יהיה לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש שנתקנא ח"ו ואין רוצה שיכבדו לשום א' ולא אתי דבור ומבטל מעשה. וכששמעו כבד את אביך והשוה כבודם לכבודו כביכול. מינה ידעו דח"ו לא נתקנא דהרי ציוה לכבד או"א בתוקף הכבוד והשוה כבוד או"א לכבודו. ומוכרח דנתן למזלות וככבים וכו' במרום להאיר לעולם השפל אבל לא לעובדם ולהשתחוות להם וחזרו והודו למאמרות דייקא דאף שהוא דיבור אינו סותר המעשה ה"ו:

משדלתו. מפתה אותו כדמתרגמינן וכי יפתה (שמות כב) ארי ישדל: והארץ הדום רגלי. והעובר בסתר אומר אין המקום כאן לפיכך הוא נסתר לומר אין יודע נמצא כדוחק רגליו ומקצרו לומר אין כאן: מלא כל הארץ. משמע משתרבב ויורד למטה והזוקף קומתו נראה כדוחק: אמר לו כך. ר' יהושע השיב לו כדרך שהשיב לו ר' אליעזר: נתגרשה. שאין אמי חייבת בכבוד אבי מהו: מבין ריסי עיניך. שערות שבשורות כסוי העין אתה ניכר שהיית יתום ונשרו ריסי עיניך מן הבכי כדאמרי' [בסנהדרין] (ד' קד:) והיה רבן גמליאל שומע קולה ובוכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו: שבן אלמנה אתה. ולא צריך אתה למעשה אלא ללמוד באת ואני אומר לך שכבוד שניהם שוה עליך: הטל להם מים בספל וקעקע. קרקר להם כמו שמקרקרין לתרנגולים ולפי שלא היה צריך לעשות והוא שאלו כמו שעליו לעשות אמר לי אבא ואימא השיבו בלשון שחוק: חזרו והודו למאמרות הראשונות. כ''ש שחייב אדם בכבודו שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו וחייו ומותו מסורין בידו: ראש דברך אמת. לא הוזקק הכתוב לומר ראש דברך אמת אלא לפי שהיו מרננים אחר דבריו הראשונים לומר לכבודו הזהיר ולאחר זמן חזרו והודו כששמעו סוף דבריו למדו שראש דבריו אמת: בששים ריבוא שכר. היה משתכר בה ששים ריבוא דינרי זהב: תחת מראשותיו של אביו. והוא ישן: מה מי שאינו מצווה ועושה כך. שילם לו הקב''ה שכרו: הא דר' יהודה. דאמר סומא פטור מן המצות בב''ק פרק החובל (דף פז.): לא מיפקידנא. שהיה סגי נהור: יומא טבא לרבנן. סעודה לתלמידים: פעם אחת היה לבוש. דמא בן נתינה: סירקון. לבוש שקורין צינד''ר : של זהב. מרוקם חוטי זהב: פסיוני. עוף חשוב ושמן מין שליו שירד במדבר: וטורדו מן העולם. שנענש עליו שמראה לו צרות עין על סעודתו: ויש מטחינו בריחיים. שהיא מלאכה קשה:

כבד את ה' מהונך. בירושלמי דורש מהונך כמו מחונך משמע שהקפיד הקב''ה על כיבוד אב ואם יותר מכבודו שבכבודו הוא אומר כבד את ה' מהונך דהיינו. מחונך דמשמע ממה שחננך כלומר אם יש לו ממון חייב ואם לאו פטור ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך דמשמע בין שיש לו ממון ובין שאין לו והיכא דלית ליה חייב לחזר על הפתחים לזון את אביו ואת אמו.: כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה. היינו דמצי כייף ליצריה וכדמוכח פרק. קמא דחגיגה (דף טז.): והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו. בירושלמי יש שהיו רגליו פשוטות על התיבה ולכך לא שיברה: גדול המצווה ועושה. נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח: דלא מפקידנא ועבדינא. מכאן מדקדק ר''ת דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא אע''ג דפטורות לגמרי דאפילו מדרבנן לא מיחייבי כדמוכח פרק מי שמתו (ברכות דף כ:) מ''מ יכולות הן לברך ואין כאן משום לא תשא את שמו לשוא (שמות כ) משום מברכות ברכה שאינה צריכה דאי לאו הכי היכי שמח רב יוסף והלא מפסיד כל הברכות כולן: ובאת אמו וקרעתו. יש במדרש שהיתה מטורפת מדעתה: יש מאכיל לאביו פסיוני. פירוש עוף חשוב והיינו מין שליו שיש במדבר: וטורדו מן העולם. פירוש שנענש עליו שמראה לו צר עין על סעודתו ויש מטחינו בריחים שהיא מלאכה קשה ומביאו לחיי העולם הבא שמכבדו בדברים טובים ונחומים ובגמרת ירושלמי (פאה פ''א) גרסינן מעשה בשניהם מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו מאין לך כל אלה אמר לו סבא מאי איכפת לך עד דטחון ואכול כלומר לעוס ואכול כעין כלבים דמדשין ואוכלים א''כ הראהו שקשה עליו ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחים ואב זקן היה לו ואתא ציווי לטוחנין פירוש מצות המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך א''ל בנו טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה אם לבזיונך טב לך ואם למלקי טב לך: