קידושין כג ע"ב

דף כג - ב

לרבי שמעון בן אלעזר, הסובר שהעבד עצמו אינו יכול לקבל את גיטו מיד רבו, יש להסתפק:

מהו שיעשה העבד אדם אחר שיהיה שליח עבורו לקבל את גיטו מיד רבו? ^[1183], ^[1182].

וצדדי הספק הם: כיון דרבי שמעון בן אלעזר גמר [דרש] גזרה שוה "לה לה" מאשה - אם כן ראוי לומר שאף לענין זה דינו כאשה. וכשם שאשה יכולה לעשות שליח לקבלה, שיקבל את גיטה מבעלה, ^[1184] כך גם העבד יכול לעשות כן.

או דילמא [שמא] יש לחלק בין אשה לעבד בענין זה:

אשה, כיון דאיהי מצי מקבלת גיטה - שליח נמי מצי משויא.

אשה, שהיא עצמה יכולה לקבל את גיטה בידה, בכחה למנות שליח במקומה.

אבל עבד, דאיהו לא מקבל גיטיה - שליח נמי לא מצי משוי.

כיון שהעבד אינו יכול לקבל את גיטו בעצמו, אין בכוחו למנות שליח לדבר שהוא עצמו אינו יכול לעשותו.

[ואף על פי שרבי שמעון בן אלעזר אמר בפירוש שעבד קונה את עצמו על ידי אחרים, יתכן שמדובר באופן שהאחרים עושים זאת שלא בשליחות העבד. אבל אם העבד אמר לאדם אחר לקבל את גיטו, יתכן שאינו יוצא לחרות, מפני שהאדון יתכוין לתת לו את השטר בתורת שליח. והעבד אינו יכול למנות שליח לקבלה ^[1185]].

בתר דבעיא, הדר פשטא. לאחר שרבה שאל את השאלה הזאת [אם עבד יכול למנות שליח לקבלה לדעת רבי שמעון בן אלעזר], חזר הוא עצמו ופשט את ספיקו:

מאחר שרבי שמעון בן אלעזר גמר [דרש] גזרה שוה "לה לה" מאשה כדלעיל, לכן דין העבד הוא כדין אשה. וכשם שאשה עושה שליח לקבל את גיטה מידי בעלה, כך גם העבד יכול לעשות שליח לקבלה.

ומקשינן על מסקנתו של רבה:

ואלא, אם נכונה מסקנתו של רבה, יש לתמוה על הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע בענין עבודת הכהנים בקרבנות:

הגמרא במסכת נדרים [לה ב] מסתפקת באדם שנדר ואסר על עצמו ליהנות מכהן: האם מותר לאותו כהן להקריב את קרבנותיו?

וצדדי הספק הם:

מצד אחד, הכהן הוא שליח של הבעלים להקריב את קרבנו, ולפיכך אם הכהן הזה יקריב את קרבנותיו, נמצא שהבעלים נהנה מכך שהכהן מקיים את שליחותו. ולכן אסור לכהן להקריב את קרבנותיו.

אך מצד שני, אפשר לומר, שהכהן אינו שליח של הבעלים כלל, אלא הוא נחשב שליח של הקב"ה להעלות את הקרבן לפניו. ומאחר שהכהן אינו מקריב בשליחות הבעלים, מותר לו להקריב את קרבנות המודר, כי אינו נחשב כמהנה את הבעלים. ^[1186] ובענין הזה אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני - שלוחי דרחמנא נינהו! הכהנים הללו שלוחי הקב"ה הם בעבודת הקרבנות, ולא שלוחי הבעלים.

ורב הונא בריה דרב יהושע מבאר מנין למד את דבריו:

דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו, אם יעלה בדעתך לומר שהכהנים שלוחים שלנו [הבעלים] הם, אזי תתעורר קושיא:

מי איכא מידי, דאנן לא מצינן עבדינן, ואינהו מצי עבדי!?

וכי יש דבר שאנו עצמנו איננו יכולים לעשותו, ושלוחנו יכולים לעשותו עבורנו?! פשיטא שלא! כיון השליח אינו יכול להיות עדיף על משלחו.

ומאחר שאנו, הישראלים, איננו יכולים להקריב בעצמנו את קרבנותינו, כיצד נוכל למנות שליח לדבר שאיננו יכולים לעשותו בעצמנו? אלא, בהכרח, הכהנים אינם שלוחים שלנו, אלא של הקב"ה.

עד כאן דברי רב הונא בריה דרב יהושע. ^[1187]

והגמרא מנסה להוכיח שדבריו מנוגדים למסקנת רבה, שאמר [אליבא דרבי שמעון בן אלעזר], שהעבד אינו מקבל בעצמו את גיטו מיד רבו, ובכל זאת הוא יכול לעשות שליח על כך:

שהרי, אם נכונים דברי רבה, יש לתמוה: כיצד אמר רב הונא בריה דרב יהושע שאין דבר שאנו איננו יכולים לעשותו ושלוחנו יכולים לעשותו?

ולא?! וכי אכן אין דבר כזה?!

והא עבדא, דאיהו בעצמו לא מצי מקבל גיטיה, ואילו שליח, מצי משוי!

הלא עבד אינו יכול לקבל את גיטו בעצמו [לדעת רבי שמעון בן אלעזר], ובכל זאת יכול הוא לעשות שליח שיקבל עבורו! ^[1188]

אלא, בהכרח, שרב הונא בריה דרבי יהושע חולק על דברי רבה!

ודחינן: ולא היא! אין סתירה בין דברי רב הונא בריה דרבי יהושע לדברי רבה.

כי רב הונא בריה דרבי יהושע דיבר בענין עבודת הקרבנות, וישראל לא שייכי בעבודת הקרבנות כלל. אין ישראל יכולים לעבוד בעצמם את עבודת הקרבנות בשום אופן, ולפיכך לא יתכן שהם יעשו שלוחים לדבר שאינו שייך בהם כלל.

ואילו רבה דיבר בענין עבד שעושה שליח לקבל את גיטו. ולמרות שעבד אינו יכול לקבל את גיטו שלו בעצמו, אין זה מפני שאינו שייך בקבלת גט, אלא מפני שידו היא כיד רבו, והגט לא יוצא מרשות רבו אל רשותו.

אך כל זה הוא רק לענין קבלת גט שחרור מיד רבו שלו. אבל העבד יכול לקבל גט שחרור עבור עבד אחר, שאינו עבד של רבו, אלא של אדם אחר, מפני שכאשר הגט מגיע לידו, הוא יוצא בכך מרשות רבו של חברו. ונמצא שעבד שייך בגיטין.

ומאחר שעבד שייך בגיטין, לפיכך בכחו לעשות שליח לקבל את גיטו מיד רבו שלו [כי למרות שהוא עצמו אינו יכול לקבל את גיטו, אין זה מפני שאינו שייך בגיטין, אלא מפני שידו היא כרשות האדון]. ^[1189]

והגמרא מביאה מקור מברייתא לכך שעבד יכול לקבל את גיטו של חברו מיד רבו של חברו:

דתניא: נראין הדברים, שהעבד מקבל את גיטו של חבירו, של עבד אחר, מיד רבו של חבירו.

אבל לא מיד רבו שלו!

שאם היו שניהם עבדים לאדון אחד, בכגון זה הגט לא יצא מיד האדון. ^[1190] שנינו במשנה: וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בכסף על ידי עצמו. ובלבד שיהא הכסף משל אחרים, שנתנוהו לו במתנה.

והגמרא דנה עתה, מהו שורש מחלוקתם של רבי מאיר וחכמים בענין כסף:

והוינןבה: נימא, בהא קמיפלגי -

האם נאמר שבסברא דלהלן נחלקו רבי מאיר וחכמים -

דרבי מאיר סבר, אין קנין לעבד בלא רבו, ואם אחרים נתנו לו מתנה זכה בה רבו.

וכיוצא בזה, אין קנין לאשה בלא בעלה. ^[1191]

ומאחר שאין קנין לעבד בלא רבו, אפילו אם היה הכסף משל אחרים, האדון זכה בו, ואין בכח העבד לפדות את עצמו באותו ממון.

ורבנן סברי, אם אחרים נתנו ממון במתנה לעבד, אזי יש קנין לעבד בלא רבו, הואיל והאדון אינו יכול לזכות בממון אלא בהסכמת הנותן, שהממון שלו. והנותן לא גמר בלבו שיזכה בו האדון אלא העבד. ולפיכך הממון שלו, ובכחו לפדות את עצמו באותו ממון.

וכיוצא בזה, יש קנין לאשה בלא בעלה. ודחינן: אמר רבה, אמר רב ששת: לא בכך נחלקו.

אלא דכולי עלמא, הכל מודים בעבד שקיבל מתנה מאדם אחר סתם, שאין קנין לעבד בלא רבו. וכמו כן, אין קנין לאשה בלא בעלה.

והכא במאי עסקינן, במה מדובר במשנתנו - דאקני [שהקנה] ליה אחר מנה, ואמר ליה לעבד: קנה את המנה על מנת שאין לרבך רשות בו! ^[1192] ובזה נחלקו רבי מאיר ורבנן:

רבי מאיר סבר, כי [כאשר] אמר ליה הנותן לעבד "קני [קנה] את המנה", מיד קני עבד וקני רביה. על ידי שהעבד קנה את המנה, קנה אותו רבו לעצמו. וכי, כאשר הנותן המשיך ואמר ליה לעבד: על מנת שאין לרבך רשות בו - לא כלום קאמר ליה! אמירתו אינה מועילה כלום. [ועיין הערה ^[1193]].

ורבנן סברי: כיון דאמר ליה לבסוף "על מנת שאין לרבך רשות בו", אנו אומרים שמלכתחילה בשעת הנתינה לא היה בדעת הנותן להקנותו לעבד אלא על מנת שאין לרבו רשות בו. ^[1194]

ולפיכך אהני ליה תנאיה, הועיל לו תנאו, ואין האדון זוכה באותו ממון. ולכן בידו של העבד לפדות בו את עצמו. ^[1195]

עד כאן דברי רב ששת.

אך רבי אלעזר חולק על דברי רב ששת, ומפרש את מחלוקת רבי מאיר ורבנן בדרך אחרת:

ורבי אלעזר אמר: אם הנותן אמר לעבד "קנה את המנה על מנת שאין לרבך רשות בו" - כל כי האי גוונא דכולי עלמא לא פליגי, באופן הזה לא נחלקו רבי מאיר וחכמים, והכל מודים דקני עבד וקני רביה. מפני שאין שום אפשרות שהעבד יזכה בממון לעצמו לגמרי, בלא שרבו יזכה ממנו. ^[1196] והכא, במאי עסקינן? במה מדובר במשנתנו - בכגון דאקני ליה אדם אחר מנה לעבד, ואמר ליה: קנה את המנה הזה על מנת שתצא בו לחרות.

ובזה נחלקו רבי מאיר ורבנן:

רבי מאיר סבר, כי כאשר אמר ליה "קני את המנה", קני העבד את המנה לגמרי, וקני ממנו רביה.

וכי המשיך ואמר ליה: "על מנת שתצא בו לחרות" - לא כלום קאמר ליה. ^[1197]

ורבנן סברי: לדידיה נמי, הא לא קא מקני ליה. גם לעבד עצמו, הרי הנותן לא הקנהו לגמרי, דהא לא אמר ליה שהוא מקנהו אלא על מנת שתצא בו לחירות.

ונמצא, שהעבד לא קנה את המנה אלא לענין שיוכל לפדות בו את עצמו ולצאת לחרות. ולא יתכן שהאדון יקנה זכות במנה יותר ממה שהעבד קונה בו. ולכן, העבד יכול לצאת במנה הזה לחרות. ^[1198]

לסיכום: [א] הנותן מתנה לעבד סתם - קנאה רבו.

[ב] הנותן מתנה לעבד על מנת שאין לרבו רשות בו - לדעת רב ששת בזה נחלקו רבי מאיר ורבנן. ולדעת רבי אלעזר הכל מודים שקנה האדון.

[ג] הנותן מתנה לעבד על מנת שיצא בה העבד לחרות - דעת רבי אלעזר שבזה נחלקו רבי מאיר ורבנן. ^[1199]

[ד] דין האשה הוא כדין העבד.

במקום שקנה רבו של העבד, קונה בעלה של האשה. ובמקום שהאדון אינו קונה, אף הבעל אינו קונה. ^[1200]

ועתה הגמרא מקשה סתירה בין דברי רבי מאיר וחכמים במשנתנו בענין עבד. לדבריהם בברייתא בענין אשה:

ורמי, ויש להקשות סתירה בין דבריו דרבי מאיר במשנתנו, אדרבי מאיר בברייתא דלהלן,

וכן, רמי יש להקשות סתירה בין דבריהם דרבנן במשנתנו, אדרבנן בברייתא דלהלן:

הפודה פירות מעשר שני ^[1201] השייכים לו, מוסיף חומש על ערך הפדיון.

ואילו הפודה פירות מעשר שני של חבירו על מעות של עצמו, אינו מוסיף חומש, אלא פודם כפי שוויים. ^[1202]

הברייתא שלפנינו דנה באשה שפודה פירות מעשר שני שהפריש בעלה:

מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו. פי' דעל ידי אחרים דקאמרינן היינו שאמר להם הרב זכו בשטר זה לפלוני אבל לא מחמת שליחות שאם עשאם הוא שליח לקבל לו גיטו ונותן להם הרב מחמת שליחותו של עבד כגון שאמר לשליח הילך כמו שאמר אינו גט.
ומכאן יש לך ללמוד שמה שזכין לאדם שלא בפניו אינו מטעם שליחות לפיכך אפשר שזכין לקטן אפילו מן התורה אעפ"י שאין לו שליחות אבל יש לדחות דשאני עבד שישנו בכלל שליחות שהרי הוא עושה שליח מה שאין כן בקטן שאינו בכלל שליחות לפיכך יש לומר שאף זכייתו מדבריהם ואין כאן מקום להאריך.
אלא הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני וכו'. קשה לן הא דמבעיא להו בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ה ע"ב) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או' שלוחי דידן נינהו למאי נפקא מינה למודר הנאה תפשוט מדרב הונא בריה דרבי יהושע. ואיכא למימר לא בעי למפשט אלא ממתני' ולא ממימרא דאמוראי וכיוצא בזו באותו הפרק דאיבעיא להו התור' משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך דעת מי אמרינן זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא מצוה היא וניחא ליה למעבדה ולא איפשטא התם ואשכחן ליה לרב הונא דפשיטא ליה כיוצא בה דאמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ולא פשוטה מהא משום דמימרא היא.
וי"א דהכא בישראל דודאי כיון דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו מצו מעבד שלוחי דרחמנא נינהו ואיבעיא לן התם בכהן דליתיה להאי טעמא מי אמרינן כיון דגבי ישראל שלוחי דרחמנא נינהו גבי כהן נמי או דלמא ישראל דלא מצי משוי להו שליח שוו להו רחמנא שליח כהן דמצי משוי שליח ואפשר שזה נכון ואע"ג דאתיין התם למפשט בעיין מדתנן מקריב לו קיני זבים ולא דחינן התם בישר' הכא בכהן משום דסתמא קתני ואפי' בכהן משמ' ועדיפא מינה מדחי לה:

אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה. לאו דוקא להקישם זה לזה לכל דבר שהרי בעל שנתן מתנה לאשה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואילו נתן כלום לעבד לא קנה כלל אלא אם כן הוציאו לחירות ועוד שהנותן מתנה לעבד קנה רבו לגמרי וקרן ופירות שלו ואלו הנותן מתנה לאשה קנתה היא לקרן אלא שהבעל אוכל פירות ומפורש בירושלמי בפרק מציאת האשה אע"ג דר' מאיר עביד יד עבד כיד רבו וזכתה האשה זכה בעלה מודה שאין עליה אלא אכילת פירות לבד ובפרק הכותב אלו אחר שכתב לה יש לו אכילת פירות הוא שכתב לה לא כל שכן, וכן כתבו הגאונים ז"ל.
ותמהני על רש"י ז"ל שכתב במסכת סנהדרין בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע"א ע"א) שמתנה שאדם נותן לאשת איש כמציאתה שהרי מציאתה הכל שלו ובכאן נמי כתב ואשה כעבד הואיל ובעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה:

הכא במאי עסקינן דאקני ליה אחר מנה על שאין לרבו רשות בו וכו'. וכי אמר לי' על מנת לאו כלום קאמר ליה. יש לדקדק כאן היאך אפשר לומר כן שאם התנה עליו שלא יקנה רבו וכפל תנאו כדינו לדברי רבי מאיר שאם יקנה רבו לא יקנה הוא היאך קנה רבו ואין מתנתו בטלה והיה אפשר לפרש בדרך רחוקה דה"ק רבי מאיר סבר כי אמר ליה קני קנה הוא ורבו וכשאמר לו על מנת אין תנאו כלום שתהא מתנתו מתנה ויקנה הוא ולא רבו אלא אם קנה ע"כ קנה רבו לפיכך לא קנה הוא ולא רבו.
אבל לא ראיתי דעת המפרשים כן אלא שקנה האדון, והטעם בזה שוה למה שאמרו שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אעפ"י שכפל תנאו, שכל תנאים שעקרן למעשה אינו תנאי לפי שמשעה שאמר לאשה הרי את מקודשת לי או לעבד הרי מעות הללו נתונין לך במתנה חל המעשה, שהרי אפשר להתקיים התנאי שלא יהיה לרבו רשות בו ושלא יהיה לאשה שאר כסות ועונה וכיון שחל המעשה לא חל לחצאין לפי שאין אישו' לחצאין ואין יד לעבד בלא רבו דין תורה ואינו דומה לשאר התנאים שלא קיימן בסוף שזה משעה שחל המעש' בטל וזה הטעם רחוק למי שלא העמיק במדות חכמים אבל עיקר הוא:

ורבי אלעזר אמר כל כה"ג כ"ע לא פליגי. נראה שרב ששת סובר שאפילו רבי מאיר מודה באומר על מנת שתצא לחירות וא"ת אם כן מצינו בכסף ע"י עצמו י"ל כיון שהוא לא קנאו אלא לצאת בו לחירות אינו נקנה ע"י עצמו אלא על ידי אחרים כאלו נתנו אחר לרבו. אי נמי מתני' לאו כללא הוא אלא בכסף דהכי פליגי כדתני' אין האשה פודה מעשר שני בלא חומש ולאו כללא הוא אלא בגוני דמפרשי עלה בדרבי מאיר וכן שטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דקתני בדרבי מאיר לאו כללא הוא אלא לשלא מדעתה.
וקשה לן לרבי אלעזר קשה הא דתנן בפ' בתרא דנדרים דף פ"ח ע"א המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן לבתו אומר הרי מעות הללו נתוני' לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לפיך ואתמר עלה בגמרא אמר רב לא שנו אלא מה שאת נותנת לפיך אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה אותן בעל ושמואל אמר אפי' אמר לה מה שתרצי עשי לא קנה אותם בעל ואמרינן עלה דרב דאמר כר' מאיר אלמא לרבי מאיר. נמי אי אמר לה מה שאת נותנת לפיך מהני וקשה לרבי אליעזר (ואמר ליה) [ואפשר לומר] רבי אלעזר מוקי לה כרבנן, ואינו נכון.
ונ"ל שלא נחלקו רב ששת ורבי אלעזר אלא בעבד דהא לא מסיימי בגמרא הכא כל כה"ג כולי עלמא לא פליגי דקני עבד קני רבו וקנתה אשה קנה בעלה כדמסיימי ברב ששת אשה כעבד אלמא באשה אפילו אמר לה על מנת שאין לבעלה רשות בהן קנתה היא ולא קנה הבעל כשמואל דאמר הכי דק"ל כותי' ואפשר דסבי' ליה לשמואל דרבי מאיר נמי מודה בה דלא מסיימי התם ושמואל כרבנן והא דאמרינן הכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחירות לא שאמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות דאי הכי מודה בהו רבי מאיר דלדידיה נמי לא מיקני אלא שיצא בו לחירות אלא כשאמר לו סתם על מנת שתצא בו לחירות כלומר שתתנהו לרבך בפדיונך דר' מאיר סבר כיון דאמר ליה שיקנה הוא במה שירצ' לצאת לחירות קנה אותם הרב על אותו תנאי שהרי ידו כיד הבעלים לפיכך אי אפשר לו לצאת לחירות בהם הוה ליה כמתנה ואומר מעות הללו נתונים לך ולרבך על מנת שתצא בהם לחירות דלא כלום קאמר ורבנן סברי לדידיה נמי לא (קנה דילה) [מקני ליה] אלא על מנת שיצא לחירות ואין קנינו של עבד קנין גמור כדי שיקנו בעלים שהוא לא הקנהו לו קנין אלא לצאת בו לחירות בלבד וזו המחלוקת שייך באשה שלדברי רבי מאיר אין כאן תנאי כלל שלא יקנה הרב באותה קניה של עבד וכיון שכן אף האומר לאשה ע"מ שתפדי בו את המעשר לרבי מאיר אינו פודה [בלא חומש] שהרי לא התנה עמה שלא יקנה בעל אלא יקנה הבעל כמו שקונה אותו (ו)האשה על מנת לפדות ולרבנן פודה בלא חומש שלא (הקנתו) [הקנה אותה] אלא לפדות את המעשר ולא להקנותו לבעל לפיכ' מדמין בגמרא אשה לעבד בזה אבל באומר על מנת שאין לבעליך רשות בו אינן דומין דהתם לרבנן אי אמר הכי לא קנה יתהון בעל והכא צריך למימר נמי אלא מה שתאכלי או תצא בו לחירות אבל [לרב ששת] לרבי מאיר שניהם שוים דבתרוייהו בעי למימר להו על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתאכלי כדרב ואת"ל שמואל אפילו אליבא דרבי מאיר קאמר דמהני על מנת בלחוד מצינו מחלקין לדברי הכל בין עבד לאשה בזה. ומיהו לא מחוורא דשמואל כרבי מאיר מדקתני מתני' אלא מה שאת נותנת לפיך דמשמע דוקא קתני.
ורבינו הגדול פסק כאן כרבי אלעזר אליבא דרבנן וכן הגאון בספר המקח ומיהו גבי אשה ק"ל דאפי' אמר לה מה שתרצי עשי לא קנה אותם בעל שהרי התנה על מנת שאין לבעליך רשות בה דע"כ כשמואל ק"ל דרב גופיה לא אמרה אלא לרבי מאיר וכן מצאתי למקצת רבותינו הגאונים הראשונים ז"ל שכך פסק רב סעדיא גאון ז"ל בספר המתנות, ורב שמואל הלוי הנגיד ז"ל פסק כן בשם רב עמרם ז"ל:

דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. כלומר ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שמקריב קרבנותיו וקשיא לן דהא בעיה בנדרים היא פרק אין בין המודר (נדרים לה, ב) ולא איפשיטא, ואמאי לא פשיטא לה מהא דרב הונא. ויש מפרשים דהתם בעבודות הכשרות בזר כגון שחיטה והפשט ונתוח קבעי, והא דר"ה בקבלה וחברותיה, דאין כשרות בזר, ומשום הכי קאמר רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו, דכל דלא מצי עביד לא משוי שליח, ואי נמי התם בכהן בכהן והכא בכהן בישראל.
ובתוס' הקשו דהא התם הוה בעי למיפשט מדתנן (שם לו, א) מקריב עליו קיני זבין, ומדתניא אם היה כהן יזרוק עליו דם חטאתו של מצורע ודם אשמו דמצורע דכל הני לא מצו עבדי. ותירצו הם ז"ל דלא חשש לפשוט אלא מברייתא או ממשנה וכיוצא בה באותו הפרק (שם, ב) דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או אין צריך דעת, ולא איפשיטא, ולא פשטוה מדאמר רב הונא בפרק קמא דבכורות הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי, וטעמא נמי התם משום דלא בעו למיפשט אלא ממתניתין או מברייתא, וכן בגיטין פרק השולח (גיטין מג, א) דאיבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין מהו ולא איפשיטא . ובפרק החולץ (יבמות מה, ב) אמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הולד אין לו תקנה, אלמא קדושיו קדושין, ולא חששו למיפשטה בגיטין מההיא, משום דלא בעו למיפשט אלא ממתניתין או מברייתא.

אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה. יש מדקדק מכאן דאדון שנתן מתנה לעבדו קנה העבד. ואין האדון אוכל פירות כאשה, מדאמרינן בפרקי חזתן (נא, א) הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות שהרי השוו כאן העבד והאשה, וזה אינו, דבהדיא אמרינן בפרק השולח (גיטין מב, א) גבי הכותב נכסיו לשני עבדיו דאם אמר חצי חצי אף עצמו לא קנה, כלומר דהוא אינו משוחרר, וכיון שכן אינו יכול לשחרר את חברו שלא קנאו, דאין לו יד לקבל מתנה מיד רבו. ועוד דהא אמרינן לעיל דהמקבל גיטו מיד רבו משום דגיטו וידו באין כאחד, דאלמא בעודו עבד אין לו יד ואפילו לקבל מיד רבו, דאם אית ליה מה צריך לטעם זה, אפילו תמצא לומר אין גיטו וידו באין כאחד מכל מקום יד יש לו לקבל מתנה מיד רבו. ועוד דאמרינן בירושלמי (פ"א שלהי הלכה ג) פשיטא שהעבד מקבל מתנה (לאחר) מאחר לאחר מאחר לרבו, מרבו לעצמו לא, מאחר לעצמו מחלוקת ר' מאיר ורבנן, ודאמרינן הכא אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה לא להשוותן לגמרי בא, ותדע דהא כשתמצא לומר שאין קנין לעבד בלא רבו, היינו שאין לו קנין כלל לא גוף ולא פירות והכל לרבו, מה שאין כן באשה שאין לו בו אלא אכילת פירות בלבד וילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות, וכדאמרינן בגמרא דבני מערבא פרק מציאת האשה לבעלה (כתובות פ"ו ה"א) מה טעם מציאת האשה לבעלה אמר ר' יוסי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה, אלמא מתנה אינה כמציאה שהכל לבעל, וגרסינן נמי בירושלמי (שם) אף על גב דעבד ר' מאיר עבד כרבו וזכתה אשה זכה בעלה מודה שאין לבעל אלא אכילת פירות בלבד. ומה שפירש כאן רש"י דאשה כעבד הואיל ובעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה, לא להשוות מתנה למציאה לגמרי פירש כן.

ור' אלעזר אמר כל כהאי גוונא כולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רבו. לכאורה משמע דלרב ששת כל כהאי גוונא דאמר לה על מנת שתפדי בו את עצמך אפילו לר' מאיר יש קנין לעבד בלא רבו, ואם תאמר אם כן היכי כייל תנא דמתניתין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, הא משכחת לה על ידי עצמו בכהאי גוונא. ותירצו בתוס' דכל כהאי גוונא סבירא ליה לרב ששת דלא על ידי עצמו מיקרי, אלא על ידי אחרים, דאפילו לדידיה נמי לא מקני ליה, ואף על גב דלר' אלעזר קרינן ליה על ידי עצמו. התם היא משום דר' אלעזר אית ליה דקני עבד וקני רביה, אבל רב ששת אית ליה דאפילו עבד נמי לא קני ליה אלא לצאת בו לחירות, וכאילו אמר נותן מתנה לאדון קני על מנת שיצא עבדך לחירות. ואם תאמר והא קרינן ליה על ידי עצמו אפילו לרבנן אליבא דר' אלעזר. יש לומר דרבנן לר' מאיר הוא דקאמרי בכסף על ידי עצמו שאתה אומר, אבל לדידין אין זה על ידי עצמו אלא על ידי אחרים, דאפילו לדידיה נמי לא מיקני ליה, וכהאי גוונא איכא בשבועות (מב, א) ובהניזקין (נא, ב) פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, דהיינו מה שאתם קורין טענת עצמו, אי נמי איכא למימר דמתניתין לאו כללא הוא דעל ידי עצמו כלל וכלל לא, אלא בהני אנפי קאמר, ותדע לך דהא אמרינן בברייתא דאין אשה פודה מעשר שני בלא חומש, ואף על גב דאיכא אנפי שפודה, אלא דבהני אנפי קאמר, ולאו כללא הוא מתניתין נמי לאו כללא הוא. ועוד תדע דהא מעיקרא הוה סבר לאוקמיה פלוגתייהו בנותן מתנה סתם, אבל בתנאי דעל מנת שאין לרבך רשות בהן וכל שכן בעל מנת שתצא בו לחירות יש קנין לעבד, ואף על גב דקתני במתניתין בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, אלמא לכולי עלמא מתניתין לאו כללא הוא.

הא דאמרינן הכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בהן כו' וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר. תימה והיאך אפשר לומר כן שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בעל כרחו של נותן, והרי הוא כפל תנאו, לדברי ר' מאיר, שאם יקנה רבו שלא תהיה מתנתו מתנה כלל. ואם כן היאך קנה רבו ולמה אין מתנתו בטלה. ויש מפרשים שהטעם בזה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל, לפי שכל תנאי שעוקר את המעשה אינו תנאי, לפי שמשעה שאמר לאשה הרי את מקודשת לי או לעבד הרי מתנה זו נתונה לך, חל המעשה, שהרי ראוי היא לחול ולהתקיים שלא יהא לרבו רשות בו ושלא תהא לאשה שאר כסות ועונה על בעלה, ואלו אינן מבטלין מתנאי המתנה ולא כלום, אלא דדברי תורה שאין אישות בלא שאר כסות ועונה ואין יד לעבד בלא רבו, וכיון שחל המעשה לא חל לחצאין, אבל שאר תנאים דעלמא (כמי) [כמו] שהתנו עליו (מבטל) [וביטל] תנאו מדעתו, בטל המעשה בביטולו של תנאי, לפי שהיה כח לתנאי להתקיים בקיומו של מעשה, וכיון שלא נתקיים התנאי נתבטל המעשה, ואינן דומין לזה שמשעה שחל המעשה בטל התנאי, ורבנן דמודו בהכי לדעת ר' אלעזר ופליגי בעל מנת שתצא בו לחירות, משום דסבירא להו דמתנה שתצא בו לחירות לאו מידי יהיב לעבד, כי היכי דנימא ביה מתנה על מה שכתבו בתורה, אלא מתנה הוא דקא יהיב לאדון על מנת שיוציא עבדו לחירות. וכלשון הזה כתב רב האיי גאון ז"ל בספר המקח בשער ה' כגון שאמר לו נותן המתנה הילך מתנה זו על מנת שיוציאך רבך לחירות, וכלומר כדי שיקח הוא מתנה זו ויוציאך בה לחירות ע"כ.
והראב"ד פירש דטעמא דמלתא משום דיד עבד כיד רבו לזכות בו לאדון אמרינן. אבל לא לחוב לו. והלכך סבירא ליה לר' מאיר דכיון דאמר ליה קני קני עבד וקני רביה דכשנתנו לעבד כאלו נתנו לרבו ממש, וכשהתנה עם העבד כאלו התנה עם אחר, ואין זה כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו, ורבנן סברי דמעיקרא קני עבד, אלא דלכי זכי עבד זכי אדון מכח זכיית העבד, והלכך כשהתנה עם העבד הוה ליה כשאר תנאין דעלמא דמתנה עם מקבל המתנה בעצמו, וכיון שכן, תנאו קיים, דאי אמת מכל מקום ליזכי אדון מיד עבד, כבר קדמו תנאי נותן שלא יהא לרבו רשות בו, ואתא ר' אליעזר למימר דאין יד לעבד כלל ואין לו קנין בלא רבו ואפילו לרבנן אבל בשאמר לו על מנת שתצא בו לחירות אפילו הכי לעבד לא יהיב מידי, אלא דאמר לו על מנת שנצא בו לחירות.
והא דאמר ר' אלעזר כי פליגי כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחירות, ואפילו הכי פליג ר' מאיר דאין קנין לעבד כלל בלא רבו, ואף על גב דייחד לו דבר. קשיא להו לרבוותא הא דתנן בפרק בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו ורוצה לתת מעות לבתו אומר לה הרי המעות הללו נתונין לך ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן, אלא מה שאת נותנת בפיך, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה אלא מה שאת נותנת בפיך, אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, ואמרינן כמאן אזלא האי שמעתא דרב, כר' מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה, דאלמא אפילו לר' מאיר כי ייחד לה דבר יש קנין לאשה בלא בעלה ויש קנין לעבד בלא רבו. ויש לומר דר' אליעזר מוקי שמעתיה דרב כרבנן, אבל לר' מאיר אפילו מה שאת נותנת בפיך אינו מועיל.
ועדיין קשה חדא דסתם מתניתין ר' מאיר, ועוד דשמואל דאמר כמאן, דהא לר' אלעזר מה שתרצי עשי בין לרבנן בין לר' מאיר לא אמר כלום, אלא על כרחין משמע דפלוגתא דרב ושמואל דלא כר' אלעזר. ורבינו תם מדקדק משם דלית הלכתא כר' אלעזר אלא כאוקמתא דרב ששת, דפלוגתייהו דרב ושמואל כותיה שייכא, ופסק כר' מאיר כשמעתיה דרב, כוותיה דקיימא לן כרב באיסורי, ואף על גב דפלוגתייהו נמי בממון שייכא כי הכי, וקיימא לן כשמואל בדיני, מכל מקום לענין איסורא איתשיל קמייהו, ולדברי ר"ת בין בעבד בין באשה אין להם קנין כלל אלא במיחד להן דבר, בעבד שתצא בו חירות ובאשה מה שאת נותנת לפיך.
ובתוס' דוחין דפלוגתא דרב ושמואל דהתם בדר' אלעזר שייכא, דלא דמיא מתנה דהתם לדהכא, דהכא לא בשאמר לו נותן על מנת שלא יהא לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות, ואי נמי שלא יהא לך רשות בו אלא (שתצא בו לחירות) [מה שאת נותנת בפיך], דכל כהאי גוונא לכולי עלמא לא קנה יתהון בעל כי התם, ולא קנה יתהון אדון, דהא מסלק ליה לאדון ולבעל, ולא יהיב ליה לעבד דמי אלא להא מלתא בלחוד, והכא בדאמר ליה הא לך מנה על מנת שתצא בו לחירות, דר' מאיר סבר כיון דאמר ליה סתם הא לך מנה ולא אמר ליה שלא יהא לך בו אלא שתצא בו לחירות דהויא מתנה גמורה, ואף על גב דאמר ליה על מנת שתצא בו לחירות, לאו כלום הוא, ורבנן סברי כיון דייחד לו דבר לאו מתנה גמורה יהיב, ליה ואין לו בו אלא פדיונו בלבד, אבל לכולי עלמא אי אמר ליה לא יהיה לך אלא שתצא בו לחירות או לא יהא לך בו אלא מה שאת נותנת בפיך, לא קנה אדון, ולא קנה יתהון בעל, והשתא אתי שפיר שמעתיה דרב, דהתם אף כר' אלעזר ואליבא דר' מאיר, והא דקאמר התם אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, הוא הדין דהוה מצי למימר אבל אמר לה על מנת שתתני לפיך קנה יתהון בעל, כיון דלא אמר שלא יהא לבעלך רשות בהן, דמתנה גמורה קא יהיב לה לכל דבר, אלא שמתנה עמה שתאכל מהן, אלא משום דשמואל פליג נמי אפילו במה שתרצי עשי נקט לה וסבירא ליה לרב דלר' מאיר לא שני ליה בין אשה לעבד, ושמואל נמי מתוקמא שפיר כר' אלעזר, ויחלק שמואל בין קניית עבד לקניית אשה, דטפי אלימא יד אשה מיד עבד, דאף על גב דבעבד קנה יתהון אדון בעל מנת באשה לא קנה יתהון בעל, והיינו דקאמר הכא ר' אלעזר כל כהאי גוונא לא פליגי דקני עבד וקני רבו, ולא מסיק וקניא אשה וקני בעל, דלגבי אשה לא קני בעל כדאמרן, והתם באשה בלבד הוא דאמר שמואל דאפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל, משום דאלימא ידה לקנות בלא בעלה בין לר' מאיר בין לרבנן, ומתניתין דהתם כולי עלמא היא, אבל בעבד מודה דלא קנה, אלא אם כן אמר ליה שלא יהא לרבך רשות בהן אלא שתצא בו לחירות כר' מאיר, אי נמי בעל מנת שתצא בו לחירות כרבנן דהכא, וכדאמרינן לעיל דעדיף טפי יד אשה מיד עבד, ואמרינן נמי בריש פרק הזורק (גיטין עח, א) אטו יד אשה מקניא לבעל אלא רבא יד דעבד קא קשיא ליה, כלומר דנקנה לאדון נמי, וגרסינן נמי בירושלמי בשמעתין דהכא לפרוקי מתניתין דעירובין (עט, ב) דקתני אינו מזכה על ידי עבדו ושפחתו הכנענית אבל מזכה על ידי אשתו, וסתם מתניתין ר' מאיר, ואם כן היכי מזכה על ידי אשתו, והא אית ליה יד אשה כיד בעלה, ופריק ר' חנניא בשם ר' פנחס תפתר כהדין תנייא דתני אשתו אינה פודה לו מעשר שני, רשב"א אומר משום ר"מ אשתו פודה לו מעשר שני והדין תניא ר"מ עבד יד העבד כיד רבו ולא (עבד) יד האשה כיד בעלה, ואתיא ההיא דירושלמי כסבריה דשמואל וכדאמרן.
והשתא נמי אתי שפיר מאי דאקשינן התם בנדרים (פח, ב) דר' מאיר אדר' מאיר אליבא דרב מההיא דעירובין, ולא אקשי דר' מאיר אדר' מאיר אליבא דשמואל דההיא דעירובין, (דאלמא) [דהתם] משמע דלשמואל דלא עבד ר' מאיר יד אשה כיד בעלה, דסתם מתניתין דהתם ר' מאיר, והכא בשמעתין אמר דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה, דהשתא לא תיקשי מידי, דהא אית ליה לשמואל דשאני ליה לר' מאיר בין אשה לעבד.
והשתא נמי אתי שפיר הא דסתים תלמודא בכמה דוכתא שעל מנת שאין לבעלך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, כההיא דאמרינן בפרק בן סורר (סנהדרין עא, א) גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו, ואמרינן עלה בגמרא אמו. מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ופריק דאקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן. וכן בנזיר פרק מי שאמר (נזיר כד, ב) הריני נזיר ושמע חברו גבי אם משלה היתה הבהמה. ופריך בגמרא מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומשני שקמצה מעיסתה, איבעית אימא דאקני לה אחר על מנת שאין לבעליך רשות בהן, וכלהו מוקי לה שמואל אפילו כר' מאיר, דמודה ר' מאיר באשה כל כהאי גוונא דאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, וקיימא לן כאוקמתא דר' אלעזר, וכן מפורשת בתוספתא דתניא התם (פ"א ה"ד) ובלבד שיהא כסף משל אחרים ואומר לו על מנת שאין לך רשות אלא ליפדות ע"כ. אלמא פלוגתייהו בהכין ואוקמתיה דר' אליעזר.
ונמצא עכשיו דלר' מאיר אליבא דרב לא שנא עבד ולא שנא אשה בעינן תרתי סלוק בעל ואדון ויחוד דבר, כלומר שלא יהא לבעליך ולרבך רשות בהן אלא מה שאת נותן לפיך או שתצא בו לחירות, ולרבנן לא בעי אלא יחוד דבר בלבד, באומר על מנת שתפדה בו או על מנת שתאכל מהן וכיוצא בו בין בעבד בין באשה, ועבד ואה לדידהו חד דיאנ אית להו, אי נמי באומר לא יהא לך בו אלא שתצא לחירות או לא יהא לך בו אלא מה שאתה נותן לתוך פיך, דכל שאומר לא יהא לך בו אלא כך וכך הרי סילק את האדון ואת הבעל מהן לגמרי כשאר כל אדם, שאפילו לעבד ולאשה לא נתן אלא לדבר המיוחד בלבד, והלכך האומר לאשה על מנת שתפדי בו את המעשר, לר' מאיר אינו פודה, שהרי לא התנה עמה שלא יקנה הבעל ושלא יהיה לה בם אלא שתפדה בו את המעשר, ולרבנן פודה, דהא איכא יחוד דבר, דלדידיה נמי הוה ליה כאלו לא הקנתו אלא לפדות בו את המעשר, ועבד נמי דאין קנין לעבד בלא רבו עד שיהא בו ייחוד דבר. כלומר שתצא בו לחירות או שאתה נותן לתוך פיך, אבל על מנת שאין לרבך רשות בו בלבד קני עבד וקני רביה כאוקמתא דר' אלעזר, ולשמואל בין לר' מאיר בין לרבנן באשה כל שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי, וכל שכן בשאמר לה שאין לך בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך, לא קנה יתהון בעל. אלא דקשיא לן למה לי דקתני במתניתין דהתם מה שאת נותנת לתוך פיך, דאפילו בסתם לא קנה יתהון בעל. ואם היינו אומרים דשמואל כרבנן אבל לר' מאיר עד שיאמר מה שאת נותנת לתוך פיך אתי שפיר, וכל הנך דמייתינן לעיל כההוא דנזיר (כד, ב) ודפרק בן סורר (סנהדרין עא, א) אתיין כרבנן. אבל לר' מאיר ליכא חילוק בין אשה לעבד, דבתרוייהו צריך לומר שאין לבעליך או לרבך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך, ואף על גב דבירושלמי פליג אליבא דר' מאיר בין אשה לעבד כדכתבינן לעיל, אתיא דלא כגמרא דילן, דהא פרכינן לה בגמרא ולא משני לר' מאיר דשאני עבד מאשה, אלא דאכתי תיקשי לן אמאי לא פריך התם דר' מאיר אליבא דשמואל מהא דערובין אהא דהכא, כדפריך מההיא דעירובין אהאי דנדרים התם אליבא דרב, וצ"ע.
ולענין פסק הלכה. איכא מאן דפסק כשמואל, דהא פלוגתייהו בדינא תליא אי קנה יתהון בעל או לא, והלכתא כשמואל בדיני. ועוד דבין לרב בין לשמואל אליבא דרבנן הכי דינא, וקיימא לן כרבנן, דרבים נינהו, והנגיד רב שמואל פסק כן בשם רב עמרם אבל רבינו תם והראב"ד פסקו רב, משום דכי איתשיל קמייהו לגבי נדרים איתשיל קמייהו, ואיסורי נינהו, וקיימא לן כרב באיסורי, ועוד דהתם בנדרים (פח, ב) אקשינן ופרקינן אליבא דרב, וכיון דרבא ורב אשי מקשו ומפרקי התם אליבא דרב, שמע מינה דכותיה, קיימא להו. ועוד דסתם מתניתין דהתם כותיה דרב. והרמב"ם (פ"ג מהל' זכיה ומתנה הי"ד) פסק שם כשמואל, ואפילו הכי קאמר דעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד קנה יתהון בעל עד שיאמר לה ומה שתרצי עשי. וסוגית הגמרא מתישבת שם לפירושו, ושם במקומו הארכתי יותר בס"ד. ולגבי עבד קיימא לן כרבנן אליבא דר' אלעזר, והלכך באשה אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך או מה שתלבשי וכיוצא בזה, שיחד לה דבר, לא קנתה יתהון בעל, ואפילו אכילת פירות אין לו בו, הא אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן לבד, קנה יתהון בעל וכל שכן בעבד, עד שיאמר לו שאין לך רשות בו אלא שתצא לחירות, אי נמי על מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות, או שאת נותן לתוך פיך, אבל בעל מנת שאין לרבך רשות בהן בלחוד קנה יתהון אדון, וכן פסק רבינו אלפסי, וכן פסק רב האי גאון בספר המקח בשער ה'. וכתב שם ר' האיי ז"ל ואם קנה העבד כלום, כל זמן שהוא עבד, יהיה יד רבו (ידו) על העליונה, אם רצה יתרצה באותו המקח ולא יחזירנו ויהיה אותו מקח לרבו, ואם לא רצה יחזיר את המקח והמוכר יחזיר את הדמים לרבו, כיון שאין לו קנין בלא רבו ע"כ. וזה כשלקח במעות שלו או שנתנו לו סתם, אבל בעל מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתקח חפץ פלוני קנה בלא דעת רבו כמ"ש.

איבעיא להו עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו. תמיהא מילתא כיון דמודה רשב"א דבשטר ע"י אחרים שלא מדעתו דזכות הוא לו מאי נפקא לן מינה אי הוי שלוחו דכי לא הוי שלוחו נמי משתחרר על ידו. ואיכא למימר דנפקא מינה בשפירש הרב שאינו נותן לו בתורת זכוי אלא בתורת שליחות שאמר לו הילך כמו שאמר דבכהאי גוונא אי לא מצי האי משוה שליח לא יצא לחירות כלל ואפי' הגיע הגט לידו דהוה ליה טלי גיטך מעל גבי קרקע דהרי שליח זה לא זכה לו ואינו שלוחי של אדון ולא שלוחו של עבד ולא הגיע הגט לידו של עבד לא מיד האדון ולא מיד שלוחו. והר"ר יצחק הלוי ז"ל קרובו של רבינו נר"ו תירץ דבר מהכי נפקא מינה דאי הוי שליח קבלה כיון שהגיע גט לידו יצא לחירות ואף על פי שהעבד צווח עכשיו כששמע ואלו מדין זכייה כל היכא דכי שמע וצווח מעיקרו לא יצא לחירות כדפרשי' לעיל ואע"ג דאיהו שדריה ואיכא גלוי דעתה דניחא ליה דליקבליה ניהליה אפילו הכי כיון דלאו שלוחו הוא גלויי דעתה לא מהני ויכול למחות כשידע בדבר וזה נכון עוד:

ואגב אורחיה שמעינן מהכא דמה שזכין לאדם שלא בפניו אינו מטעם שליחות דהא הכא דזכין לעבד בגטו ומספקא לן אי מצי משוי שליח הילכך אע"פ שאין שליחות לקטן זכין לו מן התורה אלא אם כן תדחו' דשאני עבד שישנו בכלל שליחות בעלמא ולפיכך זכין לו מה שאין כן בקטן דלאו בר שוויה שליח הוא כלל ואין זכין מן התורה אלא מדבריהם:

אלא הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושיע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. פי' ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שמותר להקריב לו קרבנותיו כיון דלאו שלוחי דידן נינהו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו כו'. ואיכא למידק דהא במסכת נדרים פרק אין בין המודר אבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו ולא איפשיטא ואמאי לא פשטינן לה מהא דרב הונא בריה דרב יהושע. ומסתברא דלאו קושיא היא דטובא איכא בתלמודא דכותה דסלקי בתיקו בחדא מסכתא ומפשטי במסכתא אחריתי וחדא מינייהו מנודה בנעילת הסנדל דאיבעיא לן ולא מיפשיטא במסכת משקין ומיפשטא במסכת תענית דאסור בנעילת הסנדל כדכתיב' בב"מ וכן במעוכב גט שחרור אם הוא אוכל בתרומה לא איפשיט בעס' גיטין ומיפשיט בכריתות והא נמי דכותה ולא עוד אלא דהא כיון דלא מצי למפשטה ממתניתין או מתניתא לא בעו למיפשטה ממימרא דאמורא ודכותה אשכחן בההוא פירקא דאיבעיא לן התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואין צריך דעת או דילמא ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה ולא איפשיטא התם ומצינו כיוצא בה דפשיטא ליה לרב הונא דאמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ולא פשטוה מינה משום דמימרא היא. ובתוספות תירצו דהא דפשיטא ליה לרב הונא הכא דשלוחי רחמנא נינהו היינו בקרבנות ישראל דליתנהו בתורת קרבנות כלל אבל התם איבעיא לן לקרבנות כהן אי אמרינן דשליח כהן הוא דהא איהו מצי עביד ולפום הכי מצי משוי שליח או דילמא לא שלא חלקה תורה והא דאתינן התם למפשט בעיין מדתנן מקריב לו קיני זבים בדין הוא דמצי למדחי דההיא בקרבן ישראל אלא משום דסתמא קתני ומשמע אפילו בכהן לא דחי ליה הכי ודחי ליה באנפא אחרינא דעדיף מינה ונכון הוא:

דכולי עלמא אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה פי' כשנתנו להם מתנה בסתם. וכי תימא מכדי אנן בעבד בלחוד מיירינן וא"כ אשה מאן דכר שמה. ואיכא למימר דכיון דס"ל לתלמודא דבהא כי הדדי נינהו בהאי דינא נקט לה לאשמועינן מלתא אגב אורחיה ומשום דבעי לאקשויי לקמן מההיא דאין אשה פודה מעשר שני בלא חומש. ויש מרבותינו ז"ל שהיו סבורין להוכיח מכאן דמשוי' אשה לעבד דכי היכי דקיי"ל שהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כך הנותן מתנה לעבדו גוף ופירות. והא ודאי בורכא דהא גבי גט אי לאו דאמרי' גטו וידו באין כאחת לא היה זוכה בגטו משום דלית ליה יד והאיך יזכה במתנה וגבי עירוב אמרינן אבל לא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידו כידו דאלמא אפילו לזכות לאחרים מיד רבו אין לי יד ובמסכת גיטין פרק קמא מוכח שהנותן נכסיו לעבדו אם לא נתן לו בכלל המתנה מתוך שלא קנה עצמו ל"ק נכסים והכי נמי מוכח פרק השולח בנותן נכסיו לשני עבדיו שלא קנה אחד מהם באומר חצי חצי מפני שמשייר לעצמו בכל אחד מהם ובירושלמי אמרו בפירוש עבד מקבל מתנה מאחר לאחר ומאחר לרבו אבל מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו פלוגתא דרבי מאיר ורבנן ואע"ג דבאשה קנתה מי דמי התם אשה יש לה יד לגמרי לזכות בממון אבל עבד אין לו יד תדע דאפילו במאי דמשוי להו תלמודא בשמעתין אינם שוים לגמרי דאלו גבי עבד אין קנין לעבד בלא רבו כלל וזכה אדון בגוף ובפירות ואלו באשה גוף דאשה ופירי דבעל כשאר נכסים דידה וכן הוא בירושלמי בפי' דגרסינן התם בפרק מציאת האשה אע"פ שר"מ עביד יד עבד כיד רבו וזכתה האשה זכה בעלה מודה הוא שאין לו עליה אלא אכילת פירות בלבד ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב כאן ובפ' בן סורר ומורה דמתנה שנתנו לאשת איש סתם זכה בה בעל לגמרי כמו שזוכה במציאתה וליתא הילכך הא דמשוי תלמודא אשה לעבד היינו דבמתנה סתם כשם שאין העבד זוכה לא בגוף ולא בפירות בלא רבו כך אין אשה זוכה בפירות מיהת בלא בעלה:

מיהו צריך תלמוד הרב שנתן מתנה לעבדו וזוכה לו על ידי אחר אם זוכה בה לגמרי דומיא דאשה ואין לאדון בו כלום או דילמא אין קנין לעבד בלא רבו ואפילו במתנה שזכו לו אחרים מיד הרב חוזר הרב וזוכה לגמרי כשם שזוכה במתנה שזכו לו אחרים מיד אחרים. ומסתבר לי דהא נמי אין קטן לעבד בלא רבו דומיא דמתנה דאחרים דאי לא תימא הכי הא משכחת לה לר"מ בכסף ע"י עצמו ממתנה שזיכה לו רבו ע"י אחר שהוא בר זכייה אלא לאו ש"מ. מיהו אם זיכה לו רבו ע"י אחרים על מנת שלא יהא בו רשות כלל מהני תנאיה כי היכי דמהני במתנה דאחרים וכל דכן נמי הוא ועדיין צריכין עיון:

הכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה ע"מ שאין לרבך רשות בו דר"מ סבר כיון דאמר ליה קנה קני עבד וקני רבי' וכי אמר ליה על מנת לאו כלו' קאמר ליה. איכא למידק דהא ודאי לרבי מאיר לא סגי שלא כפל תנאו דהא ר"מ בכל דוכתא תנאי כפול בעי וכיון דכן היא אפשר לעבור על תנאו ויקנה רבו שהרי התנה בכפל תנאו שאם יקנה רבו לא יקנה הוא וכיון שנתבטל התנאי דין הוא שתתבטל המתנה. וי"א דטעמא דהא כטעמא דאידך דר"מ דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והמעשה קיים מפני שהוא מפליג בדברים כיון שאי אפשר לקיים תנאו הכא נמי אפשר להתקיים תנאו שיזכה הוא ולא רבו שאין קנין לעבד בלא רבו וכיון שכן הוי כמפליג בדברים והתנאי בטל והמעשה קיים. ולא נהירא חדא דאם כן הוה להו לפרושי בגמ' ותו דאם כן למה לי מהאי טעמא תיפוק לי' דהוה ליה תנאי ומעש' בדבר אחד ואינו חשיב תנאי לר' מאיר דבעי דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן שהמעשה בדבר אחד והתנאי בדבר אחר כדאיתא לקמן במכילתין. ויש מפרשים דהכא לאו בדוקא קאמרינן שקנה הוא וקנה רבו אלא ממה נפשך הוא דאתינן עלה דאין קונה עצמו בכסף זה דאי איהו קנה רבו נמי קנה ואין בעל מנת שלו כלום ואי רבו לא קנה אף הוא לא קנה ואין במעשה כלום ופירוש זה דחוק מאד לפי שיטת התלמוד ולשון הגמרא:

והנכון דהכא האי על מנת לא חשיב תנאה לכולי עלמא ולא בעינן ביה דקדוקי תנאין אפילו לר"מ שאין לשון תנאי והלכותיו אלא כשהוא בלשון עשה או לא תעשה בין שיעשה הוא או לא יעשה או שיעשו אחרים או לא יעשו אבל בדבר עשה ולא תעשה אלא מילתא דממילא כגון זה שאומר על מנת שאין לבעלך רשות בו אין תנאי אלא שיור בגוף המתנה שמשייר בה שלא יזכה בה האדון או הבעל והויא הא כההיא דאתמר בפ' הזרוע ע"מ שהמתנות שלי המתנות שלו דחשיב שיורא כדפרישית התם וכדאמרינן בפ' המוכר את הבית בן לוי שמכר את השדה ואמר ע"מ שהמעשר שלי מעשר ראשון שלו והוינן בה והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ופרישנא דשייר מקום מעשר באומר ע"מ שדיוטה העליונה שלי ואלו היה לשון תנאי מה ענין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכאן והלא אדם יכול להתנות אפילו על דבר שלא בא לעולם אלא ודאי כל כי האי גונא שהתנאי הוא בגופו של מעשה ואינו אומרו בלשון עשה ולא תעשה אינו תנאי אלא שיור וכל המשייר לעצמו דכולי עלמא לא פליגי דשיורו שיור כההיא דמעשר ודיוטה ומתנות אבל הכא דשיורו לא הוי לנפשיה אלא לזכותו של מקבל מתנה פליגי דרבי מאיר סבר דמעשה אינו תלוי בעל מנת זה וכיון שקנה העבד קנה רבו דכגוף אחד חשיבי ומאי דשייר שלא יזכה האדון אינו כלום ורבנן סברי דאפילו בהא שיוריה שיירה ואהני ע"מ דידיה שאין הרב זוכה בה:

ורבי אלעזר אמר כל כי האי גוונא כולי עלמא לא פליגי ואפילו רבנן דקני עבד וקנה רבו דכיון שהקנה לעבד לגמרי לעשות בו חפצו לא סגי שלא יזכה רבו דאין קנין לעבד בלא ורבו ושיורא דשייר בתנאי לנפשיה לאו כלום ואע"פ שזכה הרב לא תתבטל המתנה שאין מעשה זה תלוי בלאו שאינו תנאי והב"ע דאקני ליה אחר מנה ואמר לו ע"מ שתצא בו לחירות דר"מ סבר כיון דא"ל קני קנה עבד וקנה רבו וכי קאמ' ליה ע"מ לאו כלו' קאמר ורבנן סברי לדידיה נמי לא אקני ליה אלא ע"מ שתצא בו לחירות בהא דהוי תנאי בעשה שאמר ע"מ שתצא בו לחירות אפשר דהוי תנאה וא"כ טעמא דלא מהני לרבי מאיר דהוי תנאי ומעשה בדבר א'. מיהו לא נהיר מדלא פרישו הכי בטעמא דיליה כדמפרשי בעלמא אלמא לאו בהא פליגי ואפשר דהא נמי שיורא הוא כיון דלא אמר שתוציא בו עצמך לחירות אלא שתצא בו לחירות וכיון דאמר בהאי לישנא והוא בגופה של מתנה שיורא הוא וכיון דקני העבד לגמרי לא סגי דלא קני רביה ועל מנת לא מהני מידי ואע"פ שנתבטל על מנת המעשה מתקיים מטעמא דאמרן והרי זה כנותן מתנה לחצי עבדו דזכה כלומר דפשטה מתנה בכלו ולא סגי שלא יזכה כלו הכי נמי אי איפשר שיזכה הוא בלא רבי ורבנן סברי דאלו הוה מקני לעבד לגמרי לעשות בו חפצו הכי נמי דקני רביה כמוהו דכגוף אחד הם אבל השתא דאמר ליה על מנת שתצא בו לחירות לא זיכה לו אלא לכך וכיון דכן אי איפשר לו לרבו שיזכה בה יותר מן העבד והרי הוא זוכה בו על מנת שיצא בו לחירות ולרבא אמר רב ששת דמוקים פלוגתייהו בעל מנת שאין לרבך רשות בה אפשר דלדידיה ה"ה דפליגי בעל מנת שתצא בו לחירות בתרווייהו פליגי ולרבי מאיר קנה עבד וקנה רבו ולא יצא לחירות ולרבנן קנה העבד ולא קנה רבו והא דאוקים פלוגתייהו בעל מנת שאין לרבך רשות בו להודיעך כחן דרבנן דאפילו בעל מנת שאין לרבך רשות בו אמרי דקנה עבד לא קנה רבו והשתא היינו דמסיק ותנו רבי מאיר כסף על ידי אחרים על ידי אחרים אין ע"י עצמו לא דליכא שום אנפה שיצא על ידי עצמו. אי נמי דלרבא לא פליגי רבי מאיר ורבנן אלא בעל מנת שאין לרבך רשות בו אבל בעל מנת שתצא בו לחירות אפילו רבי מאיר מודה דאהני ליה תנאיה דהא לדידיה נמי לא אקני ליה אלא על מנת שיצא בו לחירות והא דקתני רבי מאיר דבכסף על ידי עצמו לא אף על גב דהא אפשר בהאי תנאה דמקני ליה על מנת שיצא בו לחירות כל כה"ג לא חשיב על ידי עצמו שהרי לא ריקן הנותן זכות האדון כלל אלא שנתנו לצאת בו לחירות וכשחל זכות האדון אינו חשיב אלא כזוכה מיד הנותן ולא מיד העבד כלל והרי זה ככסף על ידי אחרים וזה יותר נכון בעיני:

וקשיא לן לרבי אלעזר דאמר דאפי' בע"מ שתצא בו לחירות פליג ר"מ הא דתנן בפרק בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו ורוצה לתת מעות לבתו אומר הרי מעות אלו נתונין לך במתנה על מנת שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך ואמרינן עלה בגמרא אמר רב לא שנו אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל ואמרינן התם דרב דאמר כר"מ דס"ל דמה שתרצי עשי דהיינו ע"מ שאין לבעליך רשות בהם קנה הבעל ואפ"ה מודה באומר אלא על מה שאת נותנת לפיך דמהני תנאה דקנתה אשה ולא קנה בעלה וכ"ת דהתם גבי אשה הוא דמודה אבל הכא בעבד פליגי והא בסמוך מקשינן להך אוקימתא דר"מ אדר"מ דמתניתין דאשה פודה מעשר שני בלא חומש אלמא עבד ואשה שוי' בדין זה. ואיכא מאן דאמר דר' אלעזר פליג אההיא דרב וס"ל דמתניתין דהתם רבנן היא ולא רבי מאיר דאפילו במה שאת נושאת ונותנת לפיך פליג רבי מאיר. ולא נהירא לאוקמי סתם מתניתין דלא כרבי מאיר. ואחרים תירצו דלא אמר רבי אלעזר הכא אלא באומר על מנת שתצא בו לחירות דהוי כאומר הרי מעות הללו נתונין לך ולרבך על מנת שתצא בו לחירות וכיון שקנה אותה האדון על תנאי זה אינו יוצא בהן לחירות שאינו יוצא בכספו של אדון ומשום הכי פליג בה רבי מאיר אבל בההיא דהתם שריקן רשות הבעל בפירוש שאמר על מנת שאין לרבך רשות בו אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך מודה רבי מאיר שלא נתן לעבד אלא על מנת שיצא בו לחירות וכיון שכן שלא הקנה לאדון כלום ולדידיה נמי לא אקני ליה אלא על מנת שיצא בו לחירות וכיון שלא הקנה לו לקנין אלא לדבר זה אין רשות האדון בו כלל. ולא נהירא לי חדא דאם כן היכי קתני רבי מאיר בכסף על ידי עצמו לא דהא אפשר על ידי עצמו כשאמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות דהא וודאי כל כה"ג שאמר בכלל תנאו שלא יהא לרבו רשות בו ואהני ליה תנאיה על ידי עצמו חשוב. ותו דהא וודאי כל שכן הוא דכיון דבאומר על מנת שאין לרבך רשות בו אלא מה שתצא בו לחירות מודה רבי מאיר דיצא לחירות כ"ש באומר על מנת שתצא בו לחירות בלחוד שלא סילק רשות האדון שיש לנו לומר דהא אהני ליה תנאיה או משום שאין קטן העבד גמור עד שיחול בו רשות האדון או משום דאיהו מעיקרא לרביה מזכי שיצא בו לחירות והוי ככסף על ידי אחרים. והנכון דשאני התם שלא נתן לה אלא מה שהיא נושאת ונותנת לפיה ואין זכותה אלא לאחר אכילה ושתייה וההיא שעתא ליתא בעולם כי היכי דליזכי בה אדון אבל הכא שהתנאי ההוא שיצא בו לחירות ואיתנהו למעות בעולם כל היכא דזכי העבד זכי הרב נמי דאית יד לעבד בלא רבו וזה מבואר:

ולענין פסק הלכה פסק רבינו אלפסי ז"ל הלכתא כרבי אלעזר ודוקא בעל מנת שתצא בו לחרות מהני ביה תנאה אבל באומר על מנת שאין לרבך רשות בו מודו רבנן דקנה עבד וקנה רבו. וק"ל עליה מההיא דנדרים דאמר שמואל דאפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל והלכתא כשמואל משום דרב ושמואל הלכה כרב באסורי וכשמואל בדיני והתם לאו לענין איסורא דמודר הנאה פליגי אלא כי איתשיל לענין דינא דבעל ואשתו איתשיל ועלה איפליגו רב ושמואל וכן פסקו הגאונים ז"ל שם הלכה כשמואל וסוגיין נמי הכי בכוליה תלמודא כרבא ורב ששת וכשמואל דאמרי' בסנהדרין בפ' בן סורר ומורה בן סורה ומורה אינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו והוינן בה אמו מנ"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה ופרקי' כגון דאקני לה אחר מנה על מנת שאין לבעלה רשות בה דקנתה ואין לבעלה רשות בה ודכוותה נמי מפרקינן בנדרים וליכא למדחי דהתם לישנא קלילא נקט ומיירי כשאמר על מנת שאין לבעלה רשות בו אלא שתעשי בו כך וכך דמודה רבי אליעזר וכדדחו מקצת רבותינו ז"ל דהא בההיא דסנהדרין דבן סורר ומורה אי אפשר לומר כן דאם איתא שהנותן ייחד לאמו שתעשה במתנה זו דבר ידוע (יט) דמפיק לה למתנה מרשותה ומכליא קרנא מינה דלא תיחול עלה זכותא דבעל אם כן כשגנב הוא מאותה מתנה קודם שתעשה אמו ממנה אותו דבר אשתכח דלאו של אמו גנבו אלא של נותן דהא אמו לא מקיימא תנאה אלא ודאי שלא התנה הנותן אלא שלא יהא לבעלה רשות בה כפשטא דלישנא דתלמודא וחל זכותה לאלתר בלא זכות בעלה ובהכי הוה משל אמו וזו ראייה גמורה דהלכתא כשמואל וכיון דכן הלכתא כרבא אמר רב ששת דקיימי כותיה וליתא לדרבי אלעזר דיחידה הוא ולית לן שום טעמא דמסתבר למפלג בין עבד לאשה ולמימר דבאשה שאמר ע"מ שאין לבעלה רשות בה קנתה אשה ולא קנה בעלה כשמואל ובעבד קנה עבד וקנה רבו כרבי אלעזר דהא מנא תיתי ואמאי ואע"ג דרב ששת ור' אלעזר לא נקיטי בלשנייהו אלא עבד בלחוד היינו משום דסוגיין בעבד איירי והוא עיקר שמועתינו וכיון דגלי לן תלמודא מעיקרא שאשה כעבד בדין זה שוב לא הזכירה ונקט לישנא קלילא הילכך בין בעבד בין באשה אפילו לא אמר הנותן אלא ע"מ שאין לרבך או לבעלך רשות בהם קנו ואין לבעל ולרב בהם כלום כרבא אמר ר' ששת וכשמואל וזה נכון ועיקר ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפסק בעבד ובאשה כדרבי אלעזר:

ומסתברא דה"ה בנותן מתנה לאיש עצמו ע"מ שלא ישתעבד לב"ח ולכתובות אשתו דאהני תנאה ואינה משתעבדת להם וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל וכן קבלתי מרבינו נר"ו:

ורמי דר"מ אדר"מ דתניא אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש כו' עד אלא בזוזי דידי' ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה. הכי גריס רש"י ז"ל. ולא נהירא דאי הני זוזי דידי' דנכסי מלוג נינהו דאית ליה לבעל פירות הוה להו מעשר דידה וזוזי דידיה ושליחותיה עבדה ואי הוה לדידה לגמרי שאין בהם רשות לבעל הויא לה כאחר ולמה ליה לתלמודא למימר איש אמר רחמנא ולא אשה לימא בעלים אמר רחמנא ותו לידחי ליה דכי אמר רחמנא איש ולא אשה היינו בזוזי דידה ומעשר דידה לפיכך עיקר הגרס' כדגריס ר"ח ז"ל אילימ' בזוזי דיד' ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה פי' בזוזי דידה ומעשר דידה שאין זכות בעל בהם כגון שהיא פנוייה אי נמי באשת איש וכשנתנם לה הבעל דקיימא לן קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואפי' למ"ד לא קנתה משכחת לה כשנתנו לה אחרים פירות המעשר בעל מנת שאין לבעלה רשות בהם וזוזי דידה כגון שמכרה קרקע של נכסי מלוג בטובת הנאה דקיימא לן טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות דסלקא דעתך פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן כדאיתא בב"ק. והקשה רבינו תם ז"ל מהא דתניא בתורת כהנים ואם גאול יגאל לרבות את האשה ואם גאול יגאל לרבות את היורש ואלו הכא אמרי' איש אמר רחמנא ולא אשה ותירץ דהתם במעשר דיד' וזוזי דידה שיש לבעל בהם פירות דהוה להו מעשר דידיה וזוזי דידיה. ושליחותיה קא עבדא. ואף על גב דפירות שיש לבעל במעות אשתו מדרבנן בעלמא ואנן מייתינן מקרא לרבות את האשה האי קרא אסמכתא דרבנן הוא דעיקר קרא לרבות את היורש איצטריך:

מאחר שביארנו שהעבד יכול לקבל גיטו מיד רבו אף הוא עושה שליח לקבל גיטו מיד רבו שכל מה שאדם יכול לעשותו אדם יכול למנות בו שליח אבל אם יש לו שני עבדים אין האחד נעשה שליח קבלה לקבל גיטו של חברו שהרי לא יצא מרשות האדון עדין אבל נעשה העבד שליח קבלה לקבל גיטו של חברו מיד רבו של חברו:

המודר הנאה מכהן יכול להקריב לו קרבנותיו שהכהן אינו בעבודתו שליח שלנו שהרי מה שאין אנו יכולין לעשותו אין אנו יכולין למנות בו שליח אלא שלוחו של הב"ה הוא והוא שאמרו הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו:

גמרא מהו שיעשה שליח לקבל גט מיד רבו הא לא מבעיא ליה אם אמר לאחר לקבל גיטה מיד רבו אי הוי ליה גיטא או לא דפשי' דלא גרע ממה שאם לא אמר לו כלום אלא הא קא מבעיא ליה בשטר ע"י אחרים דקאמר רשב"א אם בתורת שליחות קאמר ולמ"ד זכות הוא לו יכול לקבל גיטו שלא מדעתו כ"ז שאינו מוחה ולמ"ד חוב הוא לו צריך לעשות מרצונו או דילמא לאו בתורת שליחות קאמר רשב"א דכיון דאיהו לא מצי מקבל שליח נמי לא מצי משוי הילכך בשטר ע"י אחרים דקאמר היינו אפי' עומד וצווח משום דלא שייך ביה שליחו' וזכיה וכן משמע מתוך פירש"י:

הדר פשטה גמר לה לה מאשה ואף בשטר ע"י אחרים דקאמר היינו בתורת שליחות ואע"ג דקתני אף ובכסף משתחרר הוא בע"כ אפי' עומד וצווח אין לחוש בכך אם ע"י אחרים של כסף ושל שטר אינם שוים דהכי נמי אמרי' לעיל:

דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני שלוחי דידן נינהו תימא דבעיא הוא בנדרים פ' אין בין המודר אי הוו שלוחי דידן או שלוחי דרחמנ' ולא איפשטא ואמאי לא מייתי התם הא דרב הונא בריה דרב יהושע למפשט וי"ל לפי שאין התלמוד רוצה לפשוט אלא ממשנה או מברייתא וכהנה יש הרבה בתלמוד:

אין קנין לאשה בלא בעלה פירש"י הך דאשה בעלמא איצטריך ליה ולא הכא אלא משמע ליה דאשה כעבד הואיל ובעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה יש להשוותם לענין מתנה ולא לגמרי דעבד ואשה אע"פ שאין לה קנין בלא בעלה היינו לקבל מתנה מאחר אבל לקבל מתנה מבעלה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואלו בעבד אפי' מז רוו אינו מקבל מתנה כדאמ' בפרק השולח הכותב נכסיו לב' עבדיו חצי לזה וחצי לזה אף עצמן לא קנו ועוד דאמר מה שמשתחרר ע"י עצמו משום דגטו וידו באין כא' ואם יש לו יד לקבל מתנה מיד רבו לא היינו צריכים לטעם זה דאף אם הוא עבד יכול לקבל מיד רבו ועוד אמרי' בירוש' דפירקי' פשיטא שהעבד מקבל מאחר לאחר מאחר לרבו מרבו לעצמו ומאחר לעצמו מחלוקת ר"מ ורבנן ועוד יש חילוק אחר ביניהם דהא דאמר אין קנין לעבד בלא רבו היינו שאין לו קנין כלל וגוף ופירות הם לאדון אבל אין קנין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירות ואע"ג דמציאת האשה של בעלה לגמרי במתנה לא אשכחן שתקנו חכמים שתהא לגמרי לבעלה וכן משמע בירוש' דכתובות מציאת האשה דמפרש התם הלכך תקינו מציאת האשה לבעלה שלא תאמר מציאה מצאתי ופריך בירו' מתנה נמי נימא הכי שמא תגנוב ותאמר מתנה נתנו לי ומשני משום דמתנה יש לה קול ומה שהזכיר בכאן אשה בהדי עבד משום דרבנן אמרי יש קנין לעבד בלא רבו כ"ש שיש קנין לאשה בלא בעלה ולפי שרוצה להקשות מדר"מ ודרבנן אדרבנן דסברי הפודה גבי אשה מגבי עבד כדקתני גבי מעשר שני:

ורבי בי אלעזר אמר כל כי האי גוונא. או' ר"ת דהלכה כר"מ דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כדמוכח בפ' בתרא דנדרים גבי היה חתנו מודר הנאה שנותן האב במתנה לבתו ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך וקאמר עלה בגמרא אמר רב ל"ש אלא דא"ל מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אי א"ל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל אע"פ שאמר לה ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ושמואל אמר אפי' מה שתרצי עשה לא קנה יתהון בעל ומסיק כמאן אזלא שמעתתיה דרב כר"מ וקי"ל הלכה כוותי' דרב באיסורי ואע"ג דפליגי נמי לענין ממונא לענין איסורא אתשיל ועוד מדקדק ר"ת דפלוגתא דרב ושמואל דהתם אליבא דרב ששת דלר' אלעזר אתיא שמעתיה דרב כרבנן דלר"מ לא היה מועיל מה שאת נושאת ונותנת לפיך כמו שאינו מועיל ע"מ שתצא בו לחירות והך דשמואל דלא כר"מ ודלא כרבנן דמה שתרצי עשה קנה יתהון בעל אף לרבנן אלא דרב ששת סביר' להו רב ושמואל ושמעי' מינה דלרב ששת ע"מ שתצא בו לחירות מועיל אפי' לר"מ כמו מה שאת נושאת ונותנת לפיך וכיון דרב ושמואל סברי כרב ששת הלכתא כוותי' ועוד דסתמא דתלמודא בכל דוכתא כרב ששת בפ' בן סורר ומורה גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו וקא' בגמ' משל אמו מה שקנתה אשה קנה בעל ומשני דאקני לה אחר ע"מ שאין לבעל רשות בה ולפי' מתני' לר"א ל"ק דאיהו הוה משני דשינוייא קמא דמוקי לה מדמי סעודה המוכנת לאביו ולאמו א"נ כשנתן לה בעלה דהא ר"א גופיה הוא דקאמר בפ' חזקת הבתים (דף נ"א) א' זה וא' זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכן בפסחים פרק האשה גבי אמר לעבדו שחוט עלי פסח דקאמר בגמ' מה שקנה עבד קנה רבו ומשני כגון דאקני ליה אחר ע"מ שאין וכו' ואליבא דר"א הוה צריך לאוקמה כגון שאמר לו ע"מ שתצא בו ידי פסח וכן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו גבי אם משלה היתה הבהמה ופריך משלה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני שקמצה מעסתה ואבע"א דאקני לה אחר ואמר לה ע"מ שאין לבעלך אע"ג דכל הנך אוקמתות הם כרבנן דלר"מ קנה הבעל כ"ז שלא אמר מה שאת נושאת ונותנת בפיך וי"ל דתלמוד' לא נחת לאשמועי' אלא דהלכתא כרב ששת וממילא שמעי' צריך לאוקומי בדאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך ואלו הוה מוקי לה תלמודא בענין אחר לא הוה ידענא דהלכתא כרב ששת ואם תאמר כיון דמועיל לרב ששת ע"מ שתצא בו לחירות אפילו לר"מ אמאי לא משכח לעיל בכסף ע"י עצמו דבכי האי גוונא ע"י אחרים מקרי ולא ע"י עצמו כיון דלא קני ליה עבד למידי אלא לצאת בו לחירות אע"ג דר"א דמוקי פלוגתייהו בע"מ שתצא בו לחירות מקרי ע"י עצמו היינו משום דר"א אית ליה דקני עבד וקני ליה רביה אבל רב ששת אית ליה דלא קני ליה רביה מיקרי על ידי אחרים אע"ג דלרבנן מקרי ע"י עצמו בין לרבנן לר"א בין לרב ששת כדקתני וחכמי' אומרים בכסף ע"י עצמו ואע"ג דלא קני ליה עבד קנה ליה רבו נ"ל דה"ק וחכ"א בכסף במה שאתה קורא ע"י עצמו ובכה"ג אשכחן בשבועות שאו' ראב"י פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו דהיינו מה שאתם קורי' טענת עצמו:

ר"מ סבר כי א"ל קני קני עבד וקנה רביה וכי א"ל ע"מ לאו כלום קאמר ליה ואפי' א"ל ע"מ שאין לרבך רשות בו קני לך וקנה רבו דכל תנאי שסותר המעשה לא הוי תנאי וכן גמי אם אמר לר"מ אליבא דר"א ע"מ שתצא לחירות קנה לך לא מקני כיון דיד עבד כיד רבו:

שלוחי דרחמנא ואפי' היה בעל קרבן מודר הנאה מהכהן מותר לו להקריב קרבנו:

יש קנין שהקנו להם אחרים בסתם ולא עשו להם תנאי הואיל ודעת אחרת הקנתו לו ולא גמר בלבו לתת לאדון ולבעל:

ולאשה בעלמא איצטריכא ליה. כתב ר"ש דאשה כעבד הואיל וזכאי במעשה ידיה ומציאתה. משמע מלשונו דמתנה כמציאה וכ"כ בפ' בן סורר ומורה. וזה אינו כמ"ש במציאת האשה:

ולאו כלום הוא דהו"ל כנותן [לו] אחר מתנה שתכף שנתן לעבד קנה האדון וכי עביד תנאי לעבד לא מהני לאדון. ור' אלעזר וכו' איכא מאן דפסק כרב ששת דגרסי' בנדרים פ' בתרא המודר הנאה מחתנו והוא רוצה ליתן מעות לבתו אומר לה הרי המעות נתונים לך ע"מ שאת נושאת ונותנת לפיך. אמר רב ל"ש אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך אבל מה שתרצי עשי בהן קנה יתהון בעל. אמר רבא מכדי שמעתתיה דרב כר' מאיר מדקאמר דרב כר' מאיר ומודה שאם אמר מה שאת נושאת ונותנת בפיך לא קנה בעל ובמה שתרצי עשי בהן קנה אלמא ס"ל כרב ששת דבעל מנת שאין לרבך רשות בהן פליגי ומיהו ר' מאיר מודה בעל מנת שתצא בהן לחרות והו"ל גבי אשה מה שתרצי עשי בהן כע"מ שאין לבעליך רשות בהן ומה שאת נושאת ונותנת בפיך כע"מ שתצא בו לחירות גבי עבד דאלו סבירא לן כר' אלעזר הויא שמעתתיה דרב כרבנן ולא כר' מאיר. דלר' מאיר כי היכי דלגבי עבד ליכא שום אנפא דקני ליה עבד בלא אדון ה"נ גבי אשה ליכא שום אנפא דתקני אשה בלא בעלה ואוקים רב למתני' כרבי מאיר ושמואל כרבנן אלמא הלכתא כרב ששת. והרי"ף והר"ם פסקו כר' אלעזר:

פסק כשמואל. והעיקר דרב ושמואל בהא פליגי רב סבר דמתני' ודאי כר' מאיר היא במה שאת נושאת ונותנת לפיך דוקא ר' מאיר מודה בעל מנת שתצא בהן לחרות דלא קנה אדון כרב ששת ומה שתרצי עשי בהן הוי כע"מ שאין לרבך רשות בהן כדפרישית. והיינו דקאמר רב במה שאת נושאת ונותנת בפיך דוקא אבל מה שתרצי עשי בהן אע"פ שהתנה בגופה של מתנה קנה בעל ודאי כר' מאיר ואליבא דרב ששת דס"ל דפלוגתייהו בע"מ שאין לרבך רשות בהן וקסברי רבנן קנתה האשה והעבד ור' מאיר סבר דלא קנו ואיכא למימר דר' מאיר סבר דע"מ שתצא בהן לחירות ודכוותה גבי אשה בע"מ שאת נושאת ונותנת לפיך קנתה האשה אבל בע"מ שתרצי [עשי] בהן לא דבע"מ שתצא בו לחירות גופיה לא שמעי' ליה בפירוש דנימא דקנה דנגמר מטעמיה באשה קנתה אפי' במה שתרצי עשי בהן וכרבנן לא מצי למיהוי דאף בלא מה שתרצי קנתה האשה והעבד. ואלו רב ס"ל כר' אלעזר בע"מ שתצא בהן לחירות פליגי מני מתני' אי ר' מאיר הא אמר אפ"ה קנה בעל ואדון ואי רבנן דאמרי גבי עבד דבעל מנת שתצא בהן לחירות קנה עבד מטעם דלדידיה נמי לא אקני ליה אלא שיצא בהן לחירות כלומר שהתנה בגופה של מתנה גבי אשה נמי קנתה אפי' במה שתרצי עשי בהן שהרי התנה בגופה של מתנה כמו שנבאר בדברי שמואל הילכך לרב דאמר ללישנא דמתני' דוקא לא מתוקמא שמעתתיה אלא כר' מאיר אליבא דרב ששת. שמואל ס"ל כר' אלעזר דבעל מנת שתצא בהן לחרות פליגי הילכך מתני לאו כר' מאיר מתוקמא אלא רבנן היא ומה שאת נושאת ונותנת לפיך לאו דוקא וגבי אשה אפי' מה שתרצי עשי בהן לא קנה בעל דהא לדידה נמי לא אקני לה אלא למה שתרצי עשי בהן דהואיל ופרט לה זה וכבר נתן לה לא הוי כנותן לזה ומתנה לזה שלא נתן לה מתנה מוחלטת אלא שתעשה בהן מה שתרצה והתנה בגוף המתנה אבל כשהתנה עם המתנה שנתן לה מתנה מוחלטת דאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן הוי כנותן לזה ומתנה לאחר. איכא מאן דאמר מיהו ה"מ באשה דלא קני ליה גופא ואין ביד הבעל לעכבה לעשות חפצה הילכך לא נתן לה מצד שהיא תחת בעלה אלא מצד שהיא תחת עצמה. אבל בעבד דקנייה ליה לגופיה ויש לו לעכבו לעשות חפצו אפי' כשאינו (עושה) [אוכל] משל אדון קני אדון המתנה לעולם שהרי הקנה לעבדו ואע"ג דקא"ל ע"מ שתעשה בהן חפציך מהם הואיל ועשיית חפציו היא תחת שעבודו נמצא שהמתנה היא לעבדו שיעשה מהן מה שאמר הילכך כי א"ל קני קנה עבד ואדון וכי א"ל ע"מ הוי כמתנה לאחר עד שיאמר לו ע"מ שתצא בהן לחירות דהא לדידיה לא אקני ליה עד שיצא בהן לחירות ויסתלק כל שעבודו מעליו נמצא שלא הקנה עבדו כלל. והלכתא כשמואל דדינא הוא. ודעת הר"ם שאין הפרש בין עבד ואשה דהואיל והתנה בגופה של מתנה כגון שאמר לעבד ע"מ שתצא בהן לחירות [או] מה שתרצה לעשות בלא רשות אדון לא קנה אדון כמ"ש בזכייה פ"ג. והרב בעל התשלום כתב בנדרים דברי פלא והעקר כמו שכתבנו וכ"ד הר"ם והרי"ף. והוי יודע דמתנת אשה שזוכה בה הבעל אינו זוכה בה אלא לפירות כמו שכתבנו בפ' מציאת האשה:

ורמי דר' מאיר [אדר"מ] ורבנן [אדרבנן]. לר' אלעזר מותיב דבעל מנת שתצא בהן לחירות פליגי ושמעי' מהא דר' אלעזר בין בעבד בין באשה קאמר ודינם שוה שלא כדברי בעל התשלום שכתב דהא דר' אלעזר לא איירי אלא בעבד אבל באשה מודה דבעל מנת שאין לבעליך רשות בהן לא קנה בעל דא"כ אמאי אוקמא בעל מנת שתפדי בו את המעשר הו"ל לאוקומי בעל מנת שאין לבעליך רשות בהן דבהא פליגי אפי' לר' אלעזר גבי אשה. ועוד אפי' תפוך קשיא דר' דהא מודה בע"מ שתפדי את המעשר דלא קנה בעל דהוי כע"מ שתצא בו שאת נושאת ונותנת לפיך. והוא דחק עצמו לפרש דהכא מיירי דלא אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות אלא על מנת שתפדי את המעשר. ואין אלו אלא דברי נביאות וקושיא קמייתא לא מיתרצא אמאי לא אמר ליה דא"ל על מנת שאין לבעליך רשות בהן ובפסח שני מוכחינן דהא דאמרי' על מנת שאין לרבו רשות בו קנה בהן עבד (וקנה) דוקא מה שהוא זכות לאדון אבל מה שהוא חובה לאדון לא שאין חבין לאדם אלא בפניו כמו שביארנו שם:

הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. בנדרים אמרינן דאי אמרת שלוחי דידן נינהו אסורין להקריב קרבנות המודר הנאה מהם. ואי אמרת מאי שנא קרבנות ממאי דאמרינן בראש השנה המודר הנאה מחברו תוקע לו תקיעה של מצוה דמצוה לאו ליהנות ניתנו תשובה כל שליחות אסורה במודר הנאה כדאמרינן התם בפרק אין בין המודר והכא כגון שהוא מאיליו תוקע והלה מתכוין לצאת בתקיעתו אבל אם עשאו שליח אסור מפני שעושה שליחותו:

נראין הדברים שהעבד מקבל גיטו של חבירו מדי רבו של חברו פירש ואפילו לרבי שמעון שהרי יצא הגט לרשות שאינו שלו אבל לא מיד רבו שלו פירש ואפילו לרבנן שאין לומר כאן גיטו וידו באין כאחת ויד עבד כיד רבו דמיא ורבי אלעזר אמר כל כי האי גוונא דכולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רביה כו' והכא במאי עסקינן דאקני ליה אחר מנה ואמר לו על מנת שתצא בו לחירות אי קשיא לרבי אלעזר דאמר שאין אדם יכול להקנות לעבד אלא אם כן יאמר לו על מנת שתצא בו לחירות אבל אם אמר על מנת שאין לרבך רשות בהן קנה רבו ודכוותה באשה נמי קנה בעלה אם כן היכי תנן בפרק מציאת האשה המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו כו' דמשמע שיש זכייה לאשה בלא בעלה תשובה התם נמי רוצה האב שיקנה בהן שדה והבעל יאכל פירות וירא ליתן המעות לחתנו שמא יאכלם ולא יקנה בהם שדה אבל לעולם אם רוצה להקנות לה על מנת שלא יהא לבעל עליהם דין פירות כשאר כל נכסיה אינו יכול וכתב רבינו האי גאון זצוק"ל בשער חמישי של מקח וממכר שאם נתן אדם מעות לעבד ואמר לו על מנת שתצא בהן לחירות וקנה בהן נכסים מכירתו קיימת ואינו נראה לי דהא לא הקנם לו אלא שיצא בהן לחירות ואילו היה קניין לעבד אילו המעות בשום טצדקי שבעולם היה זוכה בהם האדון אלא שלא הקנם לו אלא שיצא בהן לחירות והילכך אם קנה מהם נכסים אין קניינו קניין שאינן שלו ואין לו כח בהן אלא להשתחרר בהן ובפרק בתרא דנדרים תנן המודר חתנו ממנו הנאה והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות האילו נתונים לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושא' ונותנ' לפיך ואמרינן בגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שתרצי עשי בו קנתה וקנה יתהון בעל. פי' מה שתרצי תעשי בו שלא יהא לבעליך רשות בהן ושמואל אמר אפילו אמר לה מה שתרצי תעשי בהן לא קני יתהון בעל מתקיף לה רבי זירא כמאן אזלא הא שמעתא דרב כר' מאיר דאמר יד אשה כיד בעלה כו' מוכח מהכא דרבי זירא לית ליה דרבי אלעזר דאמר כל כי האי גונא דכולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רביה דאם כן אמאי מוקי מילתיה דרב כר' מאיר והא אפילו רבנן מודו לרבי מאיר בה ולא פליגי אלא על מנת שתצא בו לחירות דדמי למה שאת נושאת ונותנת לפיך אלא לאו ש"מ כרב ששת סבירא ליה דמוקי פלוגתייהו בעל מנת שאין לרבך רשות בהן והוא הדין נמי לגבי בעל והשתא אתי רב כרבי מאיר ושמואל כרבנן. ובפ' בן סורר נמי תנן רבי יוסי ברבי יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ומקשה בגמ' אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק כגון דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ובפ' מי שאמר הריני נזיר נמי תנן ואם שלה היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ומקשה בגמרא היא מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה אמר רב פפא שקימצה מעיסתה אי בעית אימא דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ובפסחים נמי בפ' האשה תנן שכח מה שאמר לו רבו כו' ומקשה בגמרא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל רועה הרגיל רבו אצלו דניחא ליה בתקנת' דרביה ומקני ליה חד מינייהו ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו אלמא כל הני סברי כרב ששת ש"מ דהילכתא כוותיה והמקנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בהן דבריו קיימין ואין לבעל רשות בהן דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן דרב סבירא ליה כרבי מאיר ושמואל כרבנן וקיימא לן דהלכה כשמואל בדיני וראיתי מקשי' דרב אדרב דהיכי אמר רב דאם אמ' לה מה שתרצי תעשי בהן קנתה וקנה יתהון בעל והאמרינן בפ' חזקת הבתים בהלכה ולא לאשה בנכסי בעלה. אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ואין זו קושיא דהתם כיון דבעל יהיב מתנה לאשתו סלוקי מסלק נפשה מינה. אבל כי יהבי לה אחריני לא מסלק נפשיה ומה שקנתה אשה קנה בעלה:

ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר כו'. בפרק בתרא דנדרים מקשה דרבי מאיר מדוכתא אחרינא והתם נמי פליגי רב ושמואל בפלוגתא דפליגי הכא רב ששת ור' אלעזר:

בד"ה דאמר רב הונא כו' ונ"מ שאם היה כהן מקריב שלא כו' דרחמנא נמי נינהו הוי קרבן כשר ואי הוה דוקא שלוחי דידן כו' עכ"ל וכצ"ל לפי דברי התוס' בפ"ק דיומא ע"ש והתם בנדרים ודאי לענין מודר הנאה קמבעיא כדאמר בהדיא התם ואי נמי דשלוחי דרחמנא נמי נינהו כיון דשלוחי דידן נמי נינהו אסור במודר הנאה ולא קמיבעיא ליה להתיר במודר הנאה אלא אי שלוחי דרחמנא דוקא נינהו אלא דרב הונא דהכא לא נ"מ הכא לענין מודר הנאה כלל אלא לענין מקריב שלא לדעת הבעלים דלמאי דקאמר שלוחי דרחמנא נמי נינהו כשר שלא לדעת בעלים ואי הוה דוקא שלוחי דידן כו' ודו"ק:

בד"ה ורא"א כל כה"ג כו' דמשמע מהתם דהלכה כרב ששת ולא כר"א כו' עכ"ל דלר"א רב לא סבר כר"מ אלא כרבנן ושמואל דלא כמאן ועיין בזה באורך ברא"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה מהו שיעשה שליח וכו' או דלמא לא בתורת שליחות וכו' עד אפילו עומד וצווח. יש לתמוה היכי תיסק אדעתין דאפילו עומד וצווח יהא גט דהא דס"ל דבשטר ע"י אחרים או אפילו שלא מדעתו היינו טעם דס"ל דזכות הוא לעבד כדלעיל בשמעתין והיכא דהוא עומד וצווח איני רוצה הזכות איך שייך לומר שיהא גט ויש ליישב דהשתא לא ס"ל דטעמא דר"א משום דזכות הוא לו אלא מטעם הואיל וקני ליה בע"כ מקנה ליה בע"כ כדאמרינן לעיל בכסף לרבי מאיר אליבא דרב ה"נ לפי האי או דלמא והכי קא מבעיא מטעם שליחות הוא והואיל וזכות הוא לו או לא מתורת שליחות ואפילו הוי חוב לו ואפילו עומד וצווח הואיל וקני ליה בעל כרחיה:

גמרא דתניא נראין הדברים כו'. וכ"ה בתמורה. אבל בגיטין משמע דר' יוחנן אמרה:

תוס' ד"ה דאמר וכו' וי"ל דאורחיה דגמ' וכו'. בציון של הגאון מוהרי"ב זצ"ל ועוד כתובות ד מד ע"א תד"ה והלכתא ולקמן דף סה ע"א תד"ה ואם נתן ובר"ן נדרים ד' עב ע"א ד"ה ולענין הלכה:

בד"ה רשב"א כו' וא"ת מנ"ל הך ג' מחלוקות כו' ולספרים דל"ג אף צ"ל כיון דאשכחן דרבנן פליגי כו' כדאיתא פ"ק דגיטין דאמר אי בעי זריק כי' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דהתם לאו רבנן הוא דקאמרי הכי אלא סתמא דתלמודא דייק ממילתא דר"מ דה"ק להו לחכמים וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא וא"כ ר"מ הוצרך לומר כן לפי שיטתו דאם ישיבו לו החכמים היאך אמרת דחוב הוא לו הא אי בעי זריק ליה גיטא דהא לדידן גיטו וידו באין כא' הוצרך להשיבם עריק ואזיל לעלמא כו'. מיהו לענ"ד נראה דע"כ ג' מחלוקות בדבר והיינו מאי דקאמרינן בגיטין בג' דברים שוין גיטי נשים לשחרורי עבדים וקחשיב מוליך ומביא דצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם וקתני כדברי ר"מ בארבע והיינו לענין דיכול לחזור בו דחוב הוא לו אלמא דלרבנן הוי מיהא ג' וא' מהם מולין ומביא ואי ס"ד דלרבנן דוכות הוא לו הוי דוקא ע"י אחרים ולא ע"י עצמו היכי משכחת לה מיליך ומביא הא כשמוסר הרב השחרור ע"י אחרים לאלתר הוי משוחרר והו"ל כשליח קבלה דאין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אע"כ דס"ל גיטו וידו באין כא' וא"כ משכחת שפיר שליח להולכה בשיחרור וכבר כתבתי בזה בחידושי לגיטין דף ט' ועיין בסמוך:

גמרא בעי רבה לרשב"א ע"כ מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו עיין בפרש"י ותוספות. מיהו לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בההיא דהאומר תן שחרור זה לעבדי דלרבנן אם רצה לחזור בו לא יחזור בו וכתבו שם דנהי דאין יכול לחזור בו אפ"ה גיטא לא הוי עד דמטא לידא דעבד וא"כ לפ"ז א"ש איבעיא דהכא דנהי דלרשב"א משתחרר ע"י אחרים היינו לענין שהרב אין יכול לחזור בו אלא דאכתי לא הוי משוחרר גמור עד דמטי שחרור לידיה ונהי דלית ליה לרשב"א גיטו וידו באין כא' מ"מ הכא כיון שכבר סילק האדון רשותו ממנו דהא אין יכול לחזור בו א"כ יש לו יד לעבד לקבל גיטו מיד אחרים שזיכו לו אבל הא מיבעיא ליה לרבה אם יכול העבד לעשות שליח לקבלה להשתחרר מיד כשיגיע השחרור ליד שלוחו דהא מילתא לא שייכא בדרשב"א כלל כן נ"ל נכון לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכבר כתבתי בחידושי לגיטין דף ט' ע"ב שהיא שיטת רש"י ז"ל קודם חזרה ע"ש באריכות אבל התוספות כאן לשיטתם שם לכך מפרשי בע"א ודו"ק:

שם אמר רבה אמר רב ששת כו' ור"מ סבר כו' וכי אמר ליה ע"מ לאו כלום קאמר. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דטעמא דר"מ משום דהו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה דתנאי בטל והמעשה קיים ע"ש ולענ"ד א"א לומר כן דהתינח בעבד אלא באשה דמדאורייתא ודאי יש לה קנין בלא בעלה אלא דחכמים תקנו דמה שקנתה אשה קנה בעלה וא"כ הא אמרינן בכתובות פ' אע"פ דלר"מ בדרבנן תנאו קיים לכך נראה כפירוש הרא"ש ז"ל בשמעתין דהו"ל כתנאי שסותר המעשה ודמי לאומר לחבירו הריני נותן לך מתנה ע"מ שלא יהא שלך דכיון דיד העבד כיד רבו ומה שמתנה עמו הוי כאילו מתנה עם האדון אלא דאכתי לא מיושב שפיר זה הטעם לר"א אליבא דר"מ דאמר אפילו ע"מ שתצא לחירות לא מהני ואפשר דהתם נמי כ"ש דלא שייך לומר דהוי כאילו התנה עם האדון שיצא לחירות דא"כ הו"ל ע"י אחרים דמודה ר"מ דמהני אע"כ מדקרי ליה ע"י עצמו היינו משום דעיקר המתנה להעבד וא"כ אילו אמר להאדון הרי לך במתנה ע"מ שתתן להעבד אטו מי מהני כן נ"ל ועיין בסמוך בל' התוספות בשיטת ר"י ודו"ק:

תוספות בד"ה ור"א אומר כל כה"ג אומר ר"ת דהלכה כר"מ כו' ואליבא דרב ששת כו' עכ"ל. לכאורה לא נ"מ מידי אי הוה הלכה כרב ששת וכר"מ או כר"א וכרבנן אלא משום דפשיטא ליה לר"ת דהלכה כר"מ מסוגייא דנדרים דמוקמינן לרב כר"מ וקי"ל כרב באיסורי לכך הוצרך ר"ת להוכיח דלאו כר"מ אליבא דר"א אלא כר"מ לרב ששת וא"כ ממילא מוכח דלרב ששת מודה ר"מ בע"מ שתצא לחירות דמהני כדמהני התם ע"מ דמה שאת נותנת לפיך ואגופא דסוגייא דתלמודא דנדרים לא שייך להקשות מנ"ל לאוקמי מילתא דרב כר"מ ואליבא דרב ששת הא מצי לאוקמי מילתא דרב כר"א וכרבנן דאפשר דלא משמע ליה לסתמא דתלמודא דנדרים שום סברא אוקימתא דר"א משום דפשיטא להו דבע"מ שתצא לחירות אפילו ר"מ מודה ומהאי סוגייא גופא מוכיח ר"ת דהלכה כרב ששת ואפילו לשיטת הפוסקים כשמואל בנדרים וס"ל דלענין ממון איתשל אפ"ה ע"כ הכא הלכה כרב ששת ואליבא דרבנן ועיין בסמוך: