דף כג - א
זה האדון פירש למיתה, וזה מר זוטרא פירש לחיים במקום האדון, וזכה בעבד מיד לפני שהעבד זכה בעצמו. [1148]
[ב] ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: אותו עבד קטן הוה, ואף על פי כן מר זוטרא הוצרך להזדרז ולעסוק בקנייתו בחיי האדון.
וזה, דלא כאבא שאול -
דתניא: גר שמת בלא יורשים, ובזבזו, בזזו ישראל את נכסיו, והיו בהן בנכסים עבדים, בין אם היו העבדים גדולים ובין אם היו קטנים, קנו את עצמן במיתת האדון, ונעשו בני חורין - דברי חכמים.
אבא שאול חולק ואומר: עבדים גדולים אכן קנו עצמן ונעשו בני חורין. אבל עבדים קטנים אינם יכולים לזכות בעצמם. ולפיכך, כל המחזיק בהן - זכה בהן.
ולדעת אבא שאול, אפילו אם מר זוטרא היה ממתין עד שימות הגר, לא היה מפסיד דבר, כי היות והעבד היה קטן, הוא לא היה יכול לזכות בעצמו. ולא היה צריך מר זוטרא להתעסק בקנייתו מיד, אלא היה יכול להמתין עד מות הגר.
ומאחר שמר זוטרא הזדרז ועסק בקנייתו בחיי הגר, בהכרח שהוא סובר כדעת חכמים, שאפילו גר קטן זוכה בעצמו לאחר מיתת האדון. ולפיכך מר זוטרא הזדרז להשתמש בעבד בחייו, כדי שלא יספיק לזכות בעצמו. [1149]
שנינו במשנה: וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, ובשטר על ידי עצמו, דברי רבי מאיר.
ומדייקינן: מלשון רבי מאיר משמע, שבכסף - רק על ידי אחרים, אין, אכן הוא קונה את עצמו. אבל הוא לא יכול לקנות את עצמו בכסף על ידי עצמו.
כלומר, אם נתנו לעבד כסף על מנת שיפדה את עצמו, אין העבד יכול להפדות בו. וטעם הדבר יתבאר בגמרא להלן.
ומעתה, יש להסתפק באיזה אופן דיבר רבי מאיר:
צד ראשון: רבי מאיר דיבר בפדייה הנעשית מדעתו של העבד. ורק אז מועיל כסף על ידי אחרים כדי לפדותו. אבל שלא מדעת העבד, אין אחרים רשאים לפדותו.
צד שני: רבי מאיר דיבר בפדייה הנעשית שלא מדעת העבד [כי לדעתו אנשים אחרים רשאים לפדותו אפילו שלא מדעתו].
ובאופן הזה אמר רבי מאיר שהעבד נפדה בשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים. אבל, אם הפדייה נעשית מדעת העבד, אף אחרים רשאים לפדותו.
והגמרא מתקשה בהסבר דברי רבי מאיר, לפי כל צד משני הצדדים הללו:
במאי עסקינן: במה מדובר?
אילימא אם נאמר כפי הצד השני, שמדובר בפדיה הנעשית שלא מדעתו של העבד, קשה -
כי הגמרא הניחה עתה, כי כדי שאחרים יוכלו לפדות את העבד, צריך שהם יהיו שלוחים שלו. [1150] אך אפילו אם לא עשאן העבד לשלוחיו, יכולים הם לפעול מכח שליחותו, היות ו"זכין לאדם שלא בפניו".
דהיינו, בדבר שהוא זכות לאדם, אפשר לאדם אחר להיעשות לשלוחו אפילו שלא בפניו, ולמרות שהוא לא מינה אותו בפירוש שליח לדבר, היות ואין ספק שנוח לו שיהיה אדם זה שליח עבורו לדבר שהוא לזכותו. [1151]
ולפי זה קשה, מכדי, הרי, שמענא ליה לרבי מאיר, שמענו את דברי רבי מאיר [במסכת גיטין יא ב] דאמר: חוב [הפסד] הוא לעבד שיצא מיד רבו לחרות! מפני שבצאתו לחרות הוא נאסר בשפחה כנענית. [1152]
ותנינא ושנינו [שם]: זכין לו לאדם אפילו שלא בפניו, ואולם, אין חבין לו לאדם אלא בפניו!
שאין אדם יכול להיעשות שלוחו של אדם אחר שלא מדעתו בדבר שהוא חובה [דבר רע או הפסד] עבורו.
ואם כן, כיצד יתכן שאנשים אחרים יוכלו לגאול את העבד שלא מדעתו? [1153] ומכח הקושיה הזאת, מעמידה הגמרא את דברי רבי מאיר בפדייה שנעשתה מדעת העבד -
אלא פשיטא, שמדובר בפדייה הנעשית מדעתו של העבד, וכפי הצד הראשון.
שמא תאמר: מדוע הוצרך התנא להשמיענו שאחרים פודים אותו מדעתו? והלא מובן מאליו שהם יכולים לעשות כן!
תשובתך: והא קמשמע לן, את זאת בא רבי מאיר להשמיענו, כי למרות שהפדייה נעשתה מדעתו של העבד, בכל זאת, דוקא אם היא נעשית על ידי אחרים, אין, אז היא כן מועילה. אבל אם היא נעשית על ידי עצמו, היא לא מועילה.
אלמא, מוכח מכאן, שאין קנין לעבד בלא רבו בשום אופן. ואפילו אם אנשים אחרים הקנו לו את הכסף על מנת שאין לאדון רשות בו, אין העבד זוכה בו. [1154] אך דוחה הגמרא את ההסבר הזה.
כי אם נעמיד את דברי רבי מאיר בפדייה הנעשית מדעת העבד, מעתה יש להקשות:
אי הכי, אם נאמר כך, אימא סיפא, אומר לך את סוף דברי רבי מאיר:
בשטר - על ידי עצמו!
ומשמע, שדוקא על ידי עצמו, אין, אכן יוצא הוא לחרות. אבל בקבלת שטר השחרור על ידי אנשים אחרים עבורו, הוא לא יוצא לחרות.
ואי, ואם כדבריך, שרבי מאיר מדבר בפדייה הנעשית מדעתו, אם כן קשה:
על ידי אחרים - אמאי לא!?
מדוע אין העבד יוצא לחרות בקבלת שטר השיחרור על ידי אנשים אחרים עבורו? והלא מדובר כאן מדעתו של העבד, ואם כן אחרים יכולים להעשות לשלוחיו מדין זכים לאדם שלא בפניו!
וכי תימא, שמא תאמר, מאי, מה היא כוונת רבי מאיר באומרו "בשטר על ידי עצמו"? - אין הכוונה דוקא על ידי עצמו, אלא אף על ידי עצמו. ולעולם מדובר מדעתו של העבד, ולכן גם אחרים יכולים לקבל את השטר עבורו [ולפי זה, גם מובן זה ששנינו "בכסף על ידי אחרים", שהרי מדובר כאן מדעתו של העבד, והרי הם נעשים שלוחיו].
ונקט רבי מאיר "אף על ידי עצמו", כי יש חידוש שהעבד יוצא בשטר על ידי עצמו, יותר מאשר הוא יוצא בשטר על ידי אחרים -
והא קמשמע לן, את זאת בא רבי מאיר להשמיענו, שלא תאמר "יד עבד היא כיד רבו", ואם האדון נותן את שטר השחרור בידי עבדו, עדיין לא יצא השטר מרשותו של האדון, ואין העבד משתחרר בכך.
אלא יש לך לומר דגיטו וידו של העבד - באים כאחד.
והיינו, כאשר הגט [שטר השיחרור] מגיע לידו של העבד, כיון שבאותה שעה העבד משתחרר, שוב אין ידו כיד האדון. ונמצא שהשטר יצא מרשות האדון אליו. ולפיכך העבד משוחרר. [1155]
ולסיכום שלב זה בגמרא: רבי מאיר מדבר בשחרור שנעשה מדעתו של העבד. וכך אמר רבי מאיר: העבד קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. ובשטר על ידי אחרים ואף על ידי עצמו.
אך, הגמרא דוחה את האפשרות הזאת, היות -
והא לא תני הכי!
הרי בברייתא, אשר שנינו בה את דברי רבי מאיר בצורה מפורשת יותר, מבואר שלא יתכן להעמיד את דברי רבי מאיר בשיחרור מדעתו של העבד.
דתניא: בשטר - על ידי עצמו, ולא על ידי אחרים, דברי רבי מאיר.
ומפורש בברייתא שלדעת רבי מאיר אין העבד משתחרר בשטר על ידי אחרים. ואם נאמר שמדובר כאן בשחרור שנעשה מדעתו של העבד, יקשה: מדוע העבד אינו יכול להשתחרר על ידי אחרים? והלא הם שלוחיו לכך! [1156] ומכח הקושיה הזאת, מסיק אביי שמדובר כאן בשחרור שנעשה שלא מדעתו של העבד -
אמר אביי: לעולם מדבר רבי מאיר בשחרור שנעשה שלא מדעתו של העבד, ולפיכך אין העבד משתחרר בשטר על ידי אחרים.
ומה שהקשינו שאם היה השיחרור שלא מדעתו של העבד, כיצד הוא נפדה בכסף על ידי אחרים שלא מדעתו? והלא לדעת רבי מאיר חוב הוא לעבד שיוצא מיד רבו לחרות! -
ויש לומר, שאני הכא, שונה הוא דין הכסף מדין השטר, שבכסף העבד קונה את עצמו על ידי אחרים אפילו שלא מדעתו, הואיל וקני ליה בעל כורחיה!
היות ואותו אחר יכול לקנות את העבד לעצמו מאדונו, בעל כרחו של העבד, לפיכך הוא אף מקני ליה בעל כרחיה. בידו גם להקנות את העבד לעצמו, שייצא לחרות, בעל כרחו של העבד. [1157] [1158]
ותמהינן: אי הכי, אם אכן מתחשבים אנו בסברא הזאת [שהואיל והאחר יכול לקנותו בעל כרחו הוא יכול גם לפדותו בעל כרחו] - שטר נמי!
גם בשטר יוכלו אחרים לשחררו שלא מדעתו, שהרי הם יכולים לקנותו מהאדון לעצמם בשטר בעל כרחו! ומדוע לגבי שיחרור בשטר אמר רבי מאיר "ובשטר, על ידי עצמו ולא על ידי אחרים"?
ומתרצינן: יש לחלק בין שיחרור בכסף לשיחרור בשטר, היות והמהות ונוסח השטר של קניית עבד אינם אותה מהות ואותו נוסח של שטר שחרור.
אלא, האי שטרא לחוד, והאי שטרא לחוד.
שהרי מהות ונוסח שטר השחרור הוא שונה ממהות ונוסח שטר הקניה.
בשטר שחרור כתוב "הרי אתה בן חורין", ואילו בשטר קניה כתוב "עבדי מכור לך".
ולפיכך, אותו אחר שבא לשחררו בשטר, אינו יכול לבוא ולעשות זאת מכח אפשרותו לקנותו בשטר, שהרי אין השטרות הללו שוים.
ומקשינן על התירוץ: הכא נמי, גם בכסף נאמר את אותו החילוק:
האי כספא לחוד, והאי כספא לחוד!
הרי כסף קניית עבד שונה הוא מכסף פדייתו. שהרי כאן ניתן הכסף לשם קנית עבד, ואילו כאן ניתן הכסף לשם שחרור העבד!
ומדוע אנו אומרים שהואיל ואותו אחר יכול לקנותו בעל כרחו, יכול הוא לפדותו בעל כרחו? ומתרצינן: למרות שיש חילוק בין הכסף הניתן לשם קניה ובין הכסף הניתן לשם שחרור, אין להתחשב בכך, שהרי טיבעא, מיהא, חד הוא!
אותו המטבע ניתן בשני האופנים, ולכן שניהם נחשבים כקנין אחד.
אך שונה הדבר לגבי שטר, כי השטר עצמו שונה הוא בקניה מבשחרור, ולפיכך הרי זה כשני קנינים.
עד כאן תירוצו של אביי.
ועתה מבארת הגמרא, שגם רבא מסכים עם אביי שרבי מאיר דיבר בשחרור שנעשה שלא מדעתו של העבד, אך הוא נותן טעם אחר לחלק בין כסף לשטר:
רבא אמר: בכסף אין צורך שהפודה ייעשה שלוחו של העבד, אלא קבלת רבו גרמה לו. על ידי שהאדון קיבל את הכסף העבד יוצא לחרות מאליו, ואין האדון מקבל את הכסף בשליחות העבד, אלא מקבלו לצורך עצמו. [1159] ולכן אין הוא צריך לקבל את הכסף מדעתו של העבד, שהרי אין הוא שלוחו. [1160]
ואילו בשטר, קבלת אחרים גרמה לו. על ידי שאחרים קבלו את השטר הוא יוצא לחרות, ואותם אחרים מקבלים את השטר עבור העבד, והם צריכים לעשות זאת בשליחותו.
ומאחר שלדעת רבי מאיר חוב הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחרות, אין הם יכולים להעשות שלוחיו שלא מדעתו, שהרי אין חבין לו לאדם שלא מדעתו.
שנינו במשנה: וחכמים אומרים: בכסף על ידי עצמו [ובשטר על ידי אחרים].
והניחה הגמרא, שכוונת חכמים היא לומר, שהעבד משתחרר בכסף דוקא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים.
ומאחר שהתבאר לעיל שרבי מאיר [שאמר "בכסף על ידי אחרים"] דיבר בשיחרור הנעשה שלא מדעת העבד, גם חכמים מתייחסים לפדייה שלא מדעת העבד.
ותמהינן: בכסף על ידי עצמו, אין [כן], אבל על ידי אחרים, לא אמאי? למה אמרו כך חכמים?
נהי נמי, אמנם נכון דקנין השיחרור נעשה שלא מדעתו. אבל בכל זאת, ראוי לומר שאפשר לעשות כן. כי -
מכדי, הרי שמענא להו לרבנן, דאמרי, שמענו במסכת גיטין [1161] בשם חכמים שהם סוברים כי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחרות. [1162]
ותנינא [וכמו כן שנינו]: [1163] זכין לאדם שלא בפניו [שלא מדעתו], ואין חבין לו אלא בפניו.
ומאחר שזכות הוא לעבד שיצא לחרות, אם כן אחרים יכולים לפדותו שלא מדעתו. ומדוע אמרו חכמים במשנתנו שהעבד נפדה על ידי עצמו ולא על ידי אחרים? [1164]
וכי תימא, שמא תאמר, שיש לפרש את דברי חכמים באופן אחר: מאי, מה כוונת חכמים שאמרו "בכסף על ידי עצמו"? - אף [אפילו] על ידי עצמו ולא רק על ידי אחרים. ולעולם העבד נפדה בין על ידי עצמו ובין על ידי אחרים, שהרי זכות היא לו.
ומדוע יש חידוש בכך שהעבד נפדה על ידי עצמו יותר מאשר על ידי אחרים? מפני שבכך ששנינו שהעבד נפדה על ידי עצמו קא משמע לן התנא השמיענו דיש קנין לעבד בלא רבו - שהעבד יכול לזכות בממון לעצמו ולא לרבו, כגון שאחרים נתנו לו ממון על מנת שאין לרבו רשות בו, ובאותו ממון העבד יכול לפדות את עצמו. [1165]
[סיכום התירוץ: חכמים מודים שהעבד נפדה על ידי אחרים, והם באו לחדש שאף על ידי עצמו העבד נקנה, ויש לו קנין בלא רבו].
ודחינן: אי הכי, אם אכן כוונת חכמים לומר "אף על ידי עצמו" -
אימא סיפא, בוא ונדון בסוף דברי חכמים:
שהרי חכמים אמרו בסוף דבריהם: בשטר על ידי אחרים.
ומשמע שכוונתם לומר - דוקא על ידי אחרים, ולא על ידי עצמו. [1166] ואם כך קשה: והא קיימא לן, הרי מוחזק בידינו הלכה למעשה, דעבד שקיבל גט שחרור מרבו - גיטו וידו באין כאחד, שהעבד זוכה בגיטו ובידו בבת אחת, ויוצא לחרות. ומעשים בכל יום, שעבד מקבל את גיטו מיד רבו. ואם נפרש שחכמים אמרו בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, נמצא שאנו נוהגים כרבי מאיר ושלא כדברי חכמים.
וכיצד יתכן לומר שאנו עושים כדברי רבי מאיר, שהוא יחיד כנגד חכמים, שהם רבים? [1167]
וכי תימא, שמא תרצה לפרש את דברי חכמים בדרך אחרת, ותאמר: מאי, מה היא כוונת חכמים שאמרו "בשטר על ידי אחרים"? - אף על ידי אחרים שלא מדעתו, ולא רק על ידי עצמו. [1168] ויש חידוש בכך שהעבד יוצא בשטר על ידי אחרים יותר מאשר על ידי עצמו, ולכן שנינו שהעבד יוצא על ידי אחרים.
והא קא משמע לן, התנא השמיענו דזכות הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות, ולפיכך אחרים יכולים לפדותו אפילו שלא מדעתו.
והיינו, שחכמים מודים שעבד יוצא בשטר על ידי עצמו משום שגיטו וידו באים כאחד. ובאו לחדש שאף על ידי אחרים העבד משתחרר, מפני שזכות הוא לעבד שיצא לחרות.
אי אפשר לתרץ כך. כי -
הרי לעיל אמרנו שחכמים סוברים שבכסף העבד משתחרר בין על ידי אחרים ובין על ידי עצמו.
ועתה אנו אומרים שאף בשטר העבד משתחרר בין על ידי עצמו ובין על ידי אחרים.
ואי הכי, אם אכן נכונים דברינו, שדין כסף שוה לדין שטר - נערבינהו וניתנינהו, היה ראוי לצרפם ולשנותם בענין אחד: וחכמים אומרים, בכסף ובשטר - בין על ידי אחרים, בין על ידי עצמו!
ומדוע שנינו את דין כל אחד מהם בפני עצמו? [1169]
ובהכרח, אין דיניהם שוים. ולפיכך הגמרא מפרשת פירוש חדש:
אלא מה ששנינו "בכסף על ידי עצמו", היינו בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו.
ומה ששנינו "בשטר על ידי אחרים", היינו דוקא על ידי אחרים, ולא על ידי עצמו.
ומה שהקשינו על כך: והלא מעשים שבכל יום שעבד מקבל בעצמו את שטר שחרורו מידי רבו! ואם כן כיצד יתכן לומר שאנו נוהגים בניגוד לדברי חכמים? -
יש לומר, מה ששנינו "בשטר על ידי אחרים", אין זה המשך דברי חכמים. אלא, האומר דבר זה - רבי שמעון בן אלעזר הוא. [1170]
ואילו חכמים סוברים, כשם שבכסף נקנה העבד בין על ידי אחרים ובין על ידי עצמו, כך גם בשטר העבד נקנה בין על ידי אחרים ובין על ידי עצמו. ואנו נוהגים כדעת חכמים, ולכן העבד יכול לקבל בעצמו את שטר השחרור מידי רבו. [1171]
ומביאה הגמרא מקור לדברי רבי שמעון בן אלעזר: דתניא [1172] שכך שנינו בברייתא, בהמשך לדברי רבי מאיר וחכמים המוזכרים במשנתנו:
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בשטר דוקא על ידי אחרים ולא על ידי עצמו.
ולכן יש לפרש, כי מה ששנינו במשנתנו "ובשטר על ידי אחרים" - רבי שמעון בן אלעזר שנה זאת. אבל חכמים חולקים על כך.
והגמרא מסכמת את דעות רבי מאיר, חכמים, ורבי שמעון בן אלעזר, ואומרת: ושלש מחלוקות בדבר. נאמרו בעניננו שלש דעות החולקות זו על זו:
[א] דעת רבי מאיר:
בכסף - על ידי אחרים אפילו שלא מדעתו, משום שקבלת רבו גרמה לו להשתחרר, ואין צריך את דעת העבד כלל. [1173] אבל על ידי עצמו, לא, מפני שאין קנין לעבד בלא רבו.
בשטר - על ידי עצמו [כי לדעת רבי מאיר אומרים גיטו וידו באין כאחד]. אבל לא על ידי אחרים. מפני שחוב הוא לעבד לצאת מיד רבו לחרות [ואין קבלת רבו גורמת לו, אלא קבלת אחרים, והם אינם יכולים להעשות שלוחיו שלא מדעתו לחובתו].
[ב] דעת רבי שמעון בן אלעזר:
מאחר שרבי שמעון בן אלעזר אמר "אף בשטר", משמע שדין הכסף ודין השטר שוים, ובשניהם העבד יוצא על ידי אחרים, ולא על ידי עצמו. [1174]
וטעמו: על ידי אחרים - העבד משתחרר אפילו שלא מדעתו, מפני שזכות הוא לו.
על ידי עצמו - אין העבד משתחרר בכסף, מפני שאין קנין לעבד בלא רבו. ובשטר אינו משתחרר מפני שידו כיד רבו.
ורבי שמעון בן אלעזר אינו מודה למה שאמרנו לעיל שגיטו וידו באים כאחד. [1175]
[ג] דעת חכמים: בין בכסף ובין בשטר - העבד משתחרר, בין על ידי עצמו ובין על ידי אחרים.
וטעמם:
על ידי אחרים - העבד משתחרר מפני שזכות הוא לו. [1176]
על ידי עצמו - בכסף, העבד משתחרר משום שיש קנין לעבד בלא רבו. ובשטר, משום שגיטו וידו באים כאחד. [1178], [1177] והגמרא מבארת עתה מדוע רבי שמעון בן אלעזר אינו מודה למה שאמרנו "גיטו וידו באים כאחד":
אמר רבה: מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר? מדוע הוא אינו מודה למה שאמרו "גיטו וידו באים כאחד"? -
טעמו: גמר, הוא למד את דין שטר יציאת העבד, בגזרה שוה "לה לה" [1179] מגט אשה:
מה אשה אינה מתגרשת עד שיוציא את הגט מידו ויתנו לתוך ידה. [1180]
וידה היא רשות שאינה שלו, שהרי אין גוף האשה קנוי לבעלה.
אף עבד נמי, אינו משתחרר עד שיוציא את גט השחרור לרשות שכבר לפני השחרור היא אינה שלו.
ולפיכך אין העבד משתחרר בקבלת עצמו, מפני שכל עוד העבד לא השתחרר, הרי ידו היא ברשות האדון. [1181]
והגמרא ממשיכה לדון בדברי רבי שמעון בן אלעזר:
בעי [שאל] רבה:
הערות
[1148] ומדובר דוקא בעבד גדול שיכול לזכות בעצמו, אבל אם היה העבד קטן לא היה צריך להזדרז בקנייתו, מפני שאין הקטן יכול לזכות בעצמו כלל, וכדעת אבא שאול המובא בברייתא להלן, ורבי יהושע בן לוי פסק כמותו.
[1149] על פי רש"י. ועיין פירושים נוספים בתוספות ובראשונים.
[1150] השקלא וטריא שבגמרא כאן התבארה על דרך הבנת תוספות הרא"ש והרש"ש [להלן בהסבר דברי אביי], אבל מדברי הרשב"א הר"ן [שם] נראה שהבינו את סוגיתנו בדרך אחרת.
[1151] על פי רש"י בבא מציעא יב א וחולין פג א ועוד. ומוכח מדבריו ש"זכיה מטעם שליחות". כלומר: הזוכה עבור חברו נחשב כשלוחו. [ועיין קצות החשן קה א שכתב כי דבר זה נלמד מגזרת הכתוב, ולא משום שאנו כאילו עדים שבודאי עשאו שליח]. וכן דעת בעלי התוספות במסכת פסחים צא ב ד"ה איש ובעוד מקומות, וכן כתבו עוד ראשונים. אבל, יש אומרים, שזכיה אינה מטעם שליחות. [ובביאור דבריהם עיין קצות החשן שם, וברכת שמואל קדושין סימנים י' ו-טו ובשם הגר"ח, וחידושי הגרש"ש גיטין ד].
[1152] רבי מאיר נותן שני נימוקים לכך שחוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו: א. אם אותו עבד היה עבד של כהן יש לו הפסד משחרורו - כל עוד שהוא עבד של כהן הרי הוא מותר לאכול בתרומה, וכאשר הוא משתחרר הוא נאסר לאכול בתרומה. ב. אם היה עבד של ישראל יש לו הפסד בשחרורו מכך שהוא נאסר בשפחה כנענית, ולמרות שמצד שני הוא מרויח שמשנשתחרר הוא מותר בבת חורין, בכל זאת נח לעבד בהפקרות - לקחת שפחה ש"זילא ליה ופריצה ליה" [זוללה היא בעיניו למלאות תאותו ומתנהגת עמו בפריצות]. וכל זה לדעת רבי מאיר, אבל חכמים [שם] סוברים שזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחרות [ושם בגמרא התבאר מדוע חכמים לא התחשבו בטענת רבי מאיר].
[1153] כאשר אחרים פודים את העבד שלא מדעתו, יש לדון כאן בשני דברים: א. כיצד האדון יכול לקבל כסף שחרור שלא מדעתו של העבד? ב. כיצד אחרים יכולים לתת כסף עבור העבד שלא מדעתו? והנה בענין השאלה הראשונה הגמרא לא דנה כלל, מפני שפשוט שזכותו של האדון לשחרר את העבד שלא מדעתו, שהרי העבד שייך לאדון והרי הוא כרכושו. וזכותו לעשות בעבד מה שירצה, ואף להוציאו לחרות בעל כרחו. אבל, בענין השאלה השניה הגמרא דנה כאן, מפני שהגמרא הבינה עתה שקנין כסף נעשה על ידי שהעבד עצמו [או שלוחו] נותן ממון לאדון, אבל אם האדון קבל ממון על ידי אדם אחר שלא בשליחות העבד [או שלא מדין זכיה - עיין לעיל הערה 1151], אין זה קנין כסף והעבד אינו יוצא בו לחרות. ולפיכך הגמרא מקשה: והרי אין חבין לו לאדם שלא מדעתו. ולדעת רבי מאיר חוב הוא לעבד שיצא מיד רבו, ואם כן אין האחרים נעשים שליחי העבד שלא מדעתו, וכיצד הם יכולים לתת כסף לאדון שלא מדעתו? והרי הכסף הזה לא בא לאדון מידי העבד או שליחו!
[1154] כבר בתחלת הסוגיא הגמרא ידעה שרבי מאיר משמיע לנו שדוקא על ידי אחרים כן אבל על ידי עצמו לא, אלא שבתחלה הגמרא הבינה שרבי מאיר חידש לנו שני דברים: [א] עצם מה שאמר רבי מאיר "בכסף על ידי אחרים" מחדש שאחרים יכולים לפדות את העבד. [ב] מדיוק דברי רבי מאיר משמע שדוקא אחרים יכולים לפדותו אבל הוא עצמו לא. וכל זה נכון רק לפי מה שהגמרא הבינה תחלה שמדובר כאן שלא מדעת העבד. ואם כן יש חידוש בכך שאחרים יכולים לפדותו שלא מדעתו. אבל לפי הבנת הגמרא עתה מדובר מדעת העבד, ואם כן אין חידוש בעצם דברי רבי מאיר אלא רק בדיוק שיש לדייק מדבריו. [תוספות].
[1155] [נראה לבאר שאין צריך לתת את השטר לידו של העבד השייכת לו עתה, אלא די בכך שנותן את הגט לידו שתהיה שלו על ידי נתינה זו גופה. ועיין עוד בביאור הדבר בקצות החשן ר ה, ובאמרי משה כה ו, ובספר מילואי חשן על קצות החשן שם בהערה 93].
[1156] לכאורה הגמרא יכלה לתרץ שהמשנה מדברת מדעתו ולפיכך יש לפרש "אף על ידי עצמו", ואילו הברייתא מדברת שלא מדעתו, ולפיכך שנינו בה "ולא על ידי אחרים". ומדוע הגמרא לא תירצה כן? מפני שהברייתא הזאת נשנתה כפירוש למשנתנו והיא מתייחסת לדברי המשנה. [רשב"א, ועיין רש"ש].
[1157] על פי תוספות הרא"ש. [ונראה שלזה התכוין גם הריטב"א. וכן כתב רש"ש מדעתו]. וביאור הדברים: היה פשוט לגמרא שהאדון יכול לשחרר את עבדו בעל כרחו, שהרי העבד שלו וכממונו הוא, ובידו לעשות בו כל שיחפוץ, אלא שהוקשה לגמרא: כיצד אחר יכול לפדות את העבד שלא מדעתו? והלא אין חבין לאדם שלא מדעתו. ואותו אחר אין לו שום בעלות על העבד ובודאי אינו יכול לעשות עבורו שום דבר שלא מדעתו! [וכנ"ל בהערה 1153]. ואביי עונה על כך: אותו אחר יכול היה לתת את הכסף לאדון כדי לקנותו לעצמו, ועל ידי כך היה מוציא את העבד מרשות האדון ומכניסו לרשותו, ודבר זה נותן לו כח וזכות לתת את הכסף אף עבור העבד עצמו ואפילו בעל כרחו של העבד. [הרשב"א פירש את דברי אביי בדרך אחרת, וכדבריו מוכח בר"ן, עיין שם]. ובביאור טעם סברת אביי האריכו האחרונים [ודבריהם מובאים בספר בית לחם יהודה, עיין שם].
[1158] למרות שאביי נקט בתירוצו - "לעולם 'שלא מדעתו"' וכו', וזהו כלשון הגמרא דלעיל "אילימא שלא מדעתו" וכו', אין כוונת הלשון הזאת שוה, אלא הגמרא לעיל שאמרה "שלא מדעתו" התכוונה שהדבר נעשה שלא בידיעתו של העבד וללא הסכמתו, אבל אין מדובר בעל כרחו של העבד. [ולפיכך הגמרא הוצרכה לומר שלרבי מאיר חוב הוא לעבד שיוצא מיד רבו. ואין חבין לאדם בעל כרחו. אבל אם היה מדובר בעל כרחו של העבד שעומד וצווח 'איני רוצה', בודאי אפילו לדעת רבנן שזכות לעבד שיצא מתחת ידו, אין מועילה זכיה בעל כרחו], ואילו כאן אביי מתכוין לומר שאפילו אם העבד עומד וצווח "איני רוצה", אחרים יכולים לפדותו בעל כרחו, שהואיל וקני ליה בעל כרחיה מקני ליה בעל כרחיה. [מוכח מדברי הראשונים בסוגיתנו].
[1159] רבא חולק על מה שהיה פשוט לגמרא ולאביי לעיל: לעיל היה פשוט לגמרא שקנין כסף [שהעבד נפדה בו] נעשה בצירוף שני גורמים: [א] שהכסף יצא מן העבד. [ב] שהכסף הגיע ליד האדון. ומאחר שהגמרא סברה שצריך שהכסף יצא מן העבד, הוצרכנו לומר שהאחרים שפודים את העבד עושים זאת עבור העבד והרי הם כשלוחיו. והוקשה לגמרא: והלא אין חבין לו לאדם שלא בפניו! וכיצד יכולים האחרים הללו לחוב עבור העבד שלא מדעתו? [ואביי תירץ על כך שביד האחרים לפעול עבור העבד בעל כרחו מפני שבידם לקנותו בעל כרחו]. ורבא מחדש שקנין כסף אינו צריך שייעשה על ידי שהעבד נותן את הכסף, אלא רק קבלת האדון גורמת את הקנין, ואפילו אם קבל את הכסף מאחרים שלא בשליחות העבד, [אם בעליו של הכסף נותנו על מנת שהעבד יצא לחרות], ולפיכך אין אותם אחרים צריכים לעשות את הפדיון בשליחות העבד. אלא די בכך שהם נותנים לאדון את הכסף [על מנת שיזכה בו עבור פדיון העבד], ועל ידי שהאדון זוכה בכסף עבור פדיון העבד, העבד יוצא לחרות. [כך יש לפרש את דברי הגמרא לפי דברי תוספות הרא"ש והרש"ש הנ"ל בהסבר דברי אביי. וכן נראה מדברי רש"י. ועיין בדברי הר"ן על משנתנו, ודבריו הם כשיטתו בהסבר דברי אביי, ושלא כדברי תוספות הרא"ש הנ"ל].
[1160] ואפילו אם העבד עומד וצווח "איני רוצה", יכולים אחרים לפדותו בעל כרחו, כיון שאין צריך להעשות שליחו של העבד. וקבלת רבו גורמת את הפדיון. [ראשונים].
[1161] יא ב.
[1162] שנינו שם: האומר [לאחר] 'תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי', אם רצה [הבעל או האדון] לחזור, בשניהם יחזור. [מפני שחוב הוא לאשה ולעבד לצאת. ואין חבין לאדם שלא בפניו]. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בגיטי נשים [יכול לחזור בו מפני שחוב הוא לאשה להתגרש], אבל לא בשחרורי עבדים [מפני שזכות לעבד לצאת מתחת יד רבו]. לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו.
[1163] שם.
[1164] לדעת רבי מאיר עבד יוצא בכסף על ידי אחרים אפילו בעל כרחו. [מפני שקבלת רבו גרמה לו כרבא, או משום 'הואיל וקני ליה בעל כרחיה' וכו' כאביי]. ונחלקו הראשונים אם חכמים מודים לרבי מאיר בזה: לדעת הרי"ף והרמב"ם חכמים חולקים על זה, ולדעתם דוקא שלא מידיעת העבד אחרים רשאים לפדותו מפני שזכות הוא לו, אבל אם עומד וצווח אי אפשר לפדותו בעל כרחו. [וכן דייק בלחם משנה עבדים ה ב מדברי רש"י]. ואילו הרמב"ן הרשב"א והריטב"א [ועוד] כתבו שבודאי חכמים מודים לרבי מאיר. [וכן פירש הט"ז את דברי שלחן ערוך יורה דעה רסז כו]. הגמרא כאן הקשתה על דברי חכמים: מדוע אין העבד יוצא בכסף על ידי אחרים? "והלא זכות הוא לו"! משמע מדברי הגמרא כדעת הרי"ף והרמב"ם - שכסף על ידי אחרים אינו מועיל לדעת חכמים אלא מטעם שזכות הוא לעב, ד אבל אינם מודים למה שאמרו אביי ורבא בדעת רבי מאיר שכסף מועיל בעל כרחו [משום שקבלת רבו גרמה לו, או משום 'הואיל וקני בעל כרחיה']. והרמב"ן וסיעתו מיישבים את דברי הגמרא לשיטתם: אמנם אליבא דאמת חכמים מודים לרבי מאיר שכסף מועיל על ידי אחרים אפילו בעל כרחו. אבל הגמרא לא יכלה להקשות כך בתורת קושיא. שהרי יכלנו לדחות זאת ולומר שחכמים חולקים על זה. ולפיכך הגמרא הקשתה מסברת "זכין לאדם שלא בפניו" שזו סברא שחכמים אמרוה בפירוש. [אך לדברי הכל קשה: והלא רבי מאיר שאמר במשנתנו 'בכסף על ידי אחרים' דיבר אפילו בעל כרחו של העב ד. ואם נאמר שחכמים אינם מודים לרבי מאיר בזה, אם כן יש לפרש את מה שאמרו 'בכסף על ידי עצמו ולא על ידי אחרים' היינו שלא על ידי אחרים 'בעל כרחו' של העבד! ויש לומר: בודאי מה ששנינו במשנתנו 'על ידי אחרים' אין הכוונה בעל כרחו של העבד, שהרי שנינו בהמשך דברי חכמים 'ובשטר על ידי אחרים'. ובשטר בודאי אין מועיל בעל כרחו של העבד. שהרי סברות אביי ורבא אינן שייכות בשטר. ובעל כרחך "על ידי אחרים" שהוזכר במשנה היינו שלא מדעת העבד. והמשנה לא הזכירה כאן בעל כרחו כלל. וכן משמע ממה שכתבו הרמב"ן והרשב"א בהסבר קושית הגמרא להלן "אי הכי נערבינהו וניתנינהו". עיין שם]. הרשב"א נוטה לחדש שאפילו מדין "זכין" מועילה זכיה בעל כרחו של העבד. ולמרות שבכל מקום שנאמר 'זכין לאדם שלא בפניו' אי אפשר לזכות בעל כרחו כאן יש טעם מיוחד לומר שזכיה מועילה בעל כרחו. [עיין שם].
[1165] ובאו להוציא מדברי רבי מאיר הסובר שאין קנין לעבד בלא רבו.
[1166] כלומר: מאחר שפירשנו את מה שאמרו חכמים "בכסף על ידי עצמו" היינו אף על ידי עצמו, אם כן, בעל כרחך מה ששנינו בסיפא "ובשטר על ידי אחרים" היינו דוקא על ידי אחרים שהרי אם נפרש אף על ידי אחרים, אם כן תתעורר קושיא: והלא דין הכסף והשטר שווים ובשניהם העבד יוצא בין על ידי עצמו ובין על ידי אחרים, ומדוע חכמים לא שנו את דבריהם כאחת "בכסף ובשטר בין על ידי עצמו ובין על ידי אחרים". כפי שהגמרא עצמה תפרש להלן. [ריטב"א]. [לפי זה מובן מדוע הגמרא פותחת בלשון "'ואי הכי' אימא סיפא" וכו'. כלומר: אם אכן כוונת הרישא 'אף' על ידי עצמו, אם כן בעל כרחך כוונת הסיפא 'רק' על ידי אחרים. ולפיכך קשה מה שקשה. וכן פירש עצמות יוסף מדעת עצמו. אך, הריטב"א עצמו מתפרש את "אי הכי" בדרך אחרת, מפני שהוקשה לו קושייתו דעיל ד"ה אי הכי אימא סיפא. עיין שם. ועיין עצמות יוסף שם].
[1167] כך פירש רש"י. ולדבריו אין לגמרא ראיה מפורשת שדעת חכמים ש"גיטו וידו באים כאחד". אלא הגמרא הקשתה ממעשים שבכל יום. והראשונים הוכיחו מכמה מקומות שחכמים סוברים כן. [ועיין עוד בתוספות סוף ד"ה רבי שמעון בן אלעזר].
[1168] [הגמרא הולכת ומבארת את ההכרח לומר שחכמים התכוונו לומר 'רק' על ידי אחרים ולא 'אף' על ידי אחרים. וכבר לעיל הגמרא ידעה את דחית הגמרא דלהלן. כפי שהתבאר לעיל בהערה הקודמת בשם ריטב"א].
[1169] לדעת רבי מאיר עבד יוצא בכסף על ידי אחרים אפילו בעל כרחו [כפי שהתבאר ממסקנת אביי ורבא לעיל]. ונחלקו הראשונים בדעת חכמים: יש אומרים שאף חכמים מודים בזה. ויש אומרים שחכמים חולקים על זה ולדעתם אין אחרים יכולים לפדות את העבד בעל כרחו. [עיין לעיל הערה 1164]. לדעת הסוברים שאף חכמים מודים שאחרים פודים את העבד אפילו בעל כרחו - קשה: בודאי דין זה [שאחרים פודים בעל כרחו] אינו שייך אלא בכסף, שבו שייכים טעמיהם של אביי ורבא ['הואיל וקני בעל כרחיה' וכו' - ו"קבלת רבו גרמה לו"]. אבל בשטר אין אחרים יכולים לקבל עבור העבד אלא מדין 'זכין לאדם שלא בפניו", ודין זה שייך דוקא כשאין העבד מוחה. אבל כשמוחה אי אפשר לזכות לאדם בניגוד לדעתו - ולפי זה מובן מדוע התנא לא ערבינהו ותנינהו - שהרי דין כסף שונה מדין שטר. ואם כן קשה: מדוע הגמרא הקשתה "לערבינהו וליתנינהו"? ותירצו הראשונים: חכמים אמרו בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים, ואי אפשר לדייק מדבריהם שעל ידי אחרים היינו בעל כרחו, שהרי גם בשטר שנינו "על ידי אחרים" ובודאי לא מדובר בעל כרחו, אלא רק שלא מדעתו. וחכמים לא באו להשמיענו שעבד יוצא בכסף על ידי אחרים בעל כרחו, אלא רק לחלוק על רבי מאיר ב"על ידי עצמו". ולפיכך התנא יכל לערבם ולשנותם יחד - "בכסף ובשטר בין על ידי אחרים ובין על ידי עצמו". [רמב"ן, רשב"א, וכעין זה כתב ריטב"א]. והרשב"א כתב עוד שדעתו נוטה לומר שאפילו בשטר אחרים יכולים לקבלו בעל כרחו מדין "זכין לאדם שלא בפניו". ולמרות שבכל מקום שזכין לאדם אי אפשר לזכות לו בעל כרחו, כאן יש טעם מיוחד לומר שיוכלו לזכות לו בעל כרחו, [עיין שם טעם הדבר]. ולפי זה מובן שהיה ראוי לערבם ולשנות יחד, שהרי שטר וכסף שווים, שבשניהם העבד יוצא על ידי אחרים אפילו בעל כרחו.
[1170] וכך יש לפרש את המשנה: "בכסף על ידי עצמו" - אלו דברי חכמים, ומכאן ואילך מתחילים דברי רבי שמעון בן אלעזר שאמר "ובשטר על ידי אחרים". ומה שאמרו חכמים "בכסף על ידי עצמו", כוונתם - אפילו על ידי עצמו מפני שיש קנין לעבד בלא רבו. וכל שכן על ידי אחרים שהרי לדעת חכמים זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחרות, וזכין לאדם שלא בפניו. וכל שכן שטר [שאין שייך בו החסרון של "אין קנין לעבד בלא רבו" - בודאי שמועיל על ידי עצמו. ואף על ידי אחרים מועיל מפני שזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו, וכן פירש רש"ש את דברי רש"י ע"ש]. ומה שאמרו רבי שמעון בן אלעזר "ובשטר על ידי אחרים" כוונתו דוקא על ידי אחרים, אבל לא על ידי עצמו, ודבריו יתבארו בגמרא להלן.
[1171] כך פירש רש"י [ותוספות ובעל המאור הסכימו עם פירושו]. אבל, הראשונים הקשו על דבריו: [א] כיצד אפשר לחלק את דברי המשנה ["בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים"] לשני חלקים? והרי בדרך כלל כשהגמרא עושה כן, היא מוסיפה בדברי המשנה ואומרת "חסורי מחסרא והכי קתני"! [ב] מלשון הגמרא לא משמע כדברי רש"י, שהרי הגמרא אומרת "אלא 'בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו ורבי שמעון בן אלעזר היא". ומשמע שכל מה שהוזכר כאן הוא דברי רבי שמעון בן אלעזר [ולא הוזכרו חכמים אחרים במשנתנו כלל]! [ג] לאחר ששנינו במשנה "ובשטר על ידי אחרים", המשנה ממשיכה ואומרת "ובלבד שיהא הכסף משל אחרים". וזה מתייחס למה ששנינו לעיל "בכסף על ידי עצמו", שזה מדברי חכמים. ואם כן יוצא שלאחר שהמשנה הביאה את דברי רבי שמעון בן אלעזר "ובשטר על ידי אחרים" המשנה חוזרת ומתייחסת לדברי חכמים דלעיל, ולא משמע כן! ומכח שלשת הקושיות הללו הראשונים מפרשים את דברי הגמרא כאן בדרך אחרת.
[1172] ברייתא זו שנויה בתוספתא פרק א הלכה ד [והגירסא השנויה שם סותרת את דברי הגמרא כאן בהסבר דברי חכמים. ולדברי הגמרא צריך לשנות את הגירסא בתוספתא. ע"ש].
[1173] כרבא בגמרא לעיל [על פי רש"י כאן] ואביי נתן טעם אחר לדבר - "הואיל וקני ליה בעל כרחיה מקני ליה בעל כרחיה" כמבואר בגמרא לעיל. ולדברי הכל לדעת רבי מאיר עבד נפדה בכסף על ידי אחרים אפילו בעל כרחו.
[1174] כך פירש רש"י. ורש"י מוסיף שמהלשון "'אף' בשטר" משמע ש"כל שכן" בכסף שנקנה על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. ונראה לפרש שכך אמר רבי שמעון בן אלעזר: אף בשטר אני מחדש שיטה חדשה - שיוצא על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, וכל שכן בכסף שכבר רבי מאיר אמר שיוצא על ידי אחרים ולא על ידי עצמו - בודאי בזה אף אני מודה. ועוד יש לומר, על פי מה שמשמע מדברי הראשונים שרבי שמעון בן אלעזר מתייחס לדברי רבי מאיר ואומר לו: אף בשטר אני אומר מה שאתה אומר בכסף שדוקא על ידי אחרים. ולפי זה רש"י ממשיך ואומר - וכל שכן בכסף בודאי שאני רבי שמעון בן אלעזר מודה לדבריך. [אך הראשונים עצמם חולקים על רש"י בענין כסף. עיין שם]. [וכפירוש זה כתב מהרי"ט, ועיין שם פירוש נוסף]. בתוספתא לא הוזכר "אף" בדברי רבי שמעון בן אלעזר, ועיין תוספות סוף ד"ה רבי שמעון בן אלעזר.
[1175] וטעמו מבואר בגמרא להלן.
[1176] כך פירש רש"י. ומשמע מדבריו שהטעם לכך שהעבד משתחרר בכסף על ידי אחרים היינו משום שזכות הוא לו [כמבואר בלשון רש"י עיין שם] ולא משום ש"כסף קבלת רבו גרמה לו", ומכאן שאין אחרים פודים את העבד בעל כרחו אלא רק שלא מדעתו בלבד. שהרי זכיה אינה מועילה בעל כרחו של הזוכה אלא מדעתו. [לחם משנה עבדים ה ב]. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם. אבל, הראשונים בסוגייתנו כתבו שחכמים מודים לטעמו של רבי מאיר שקבלת רבו גרמה לו [או משום "הואיל וקני בעל כרחיה" וכו'] ומועיל אפילו בעל כרחו. והרשב"א נוטה לומר שאפילו בשטר שבודאי אינו מועיל אלא מדין "זכין לאדם שלא מדעתו", יכולים אחרים לקבלו אפילו בעל כרחו. עיין שם טעמו. [ולפי זה אין להוכיח מרש"י שכסף אינו מועיל בעל כרחו, שהרי אפילו מדין זכין אפשר לזכות לעבד בעל כרחו].
[1178] על פי רש"י. ורש"י שולל אפשרות להסביר את הגמרא באופן אחר. ודבריו הובאו בתוספות ד"ה רבי שמעון בן אלעזר מילה במילה. ועיין בספר חברותא על תוספות שם הסבר דברי רש"י. הראשונים מפרשים את דברי הגמרא באופן אחר, עיין רמב"ן רשב"א ריטב"א ותוספות רי"ד, ועיין פני יהושע.
[1177] כך פירש רש"י. והנה דעת רבנן שיש קנין לעבד בלא רבו, ואם כן קשה: מדוע הוצרכנו לפרש ששטר מועיל משום גיטו וידו באים כאחד? והלא כבר בשעה שהוא עבד יש לו יד לקבל מתנות על מנת שאין לרבו רשות בו, וכשנותן שטר שחרור לעבד הרי זה כאומר על מנת שאין לי רשות בו! ויש לומר: [א] הריטב"א להלן [כג ב ד"ה דכולי עלמא] הקשה כעין קושיא זו, ולמד מכאן שאדון שנתן בעצמו מתנה לעבד אין העבד זוכה בה מפני שידו של העבד כיד הבעלים [וכן דעת תוספות להלן כג ב ד"ה ורבי אלעזר. אבל הראשונים הנל הביאו שיש מי שחולק על כך]. ומוכח מדברי הריטב"א בסוף דבריו שאפילו אם נתן לעבד על מנת שאין לו [לאדון] עצמו רשות בו לא קנה, [ע"ש]. ובטעם הדבר עיין אמרי משה סימן כה ג. [ב] הרשב"א כתב במסכת גיטין [עז ב] שאף אם יש קנין לעבד בלא רבו היינו דוקא אם אדם נותן לאחרים מתנה שיזכו עבור העבד, אבל אם נתן לעבד עצמו אינו קונה, מפני שאין לו יד. ולפי זה מובן מדוע הגמרא הוצרכה לומר גיטו וידו באים כאחד - שהרי בענין שטר חכמים אומרים שיוצא אף על ידי עצמו, ובעל כרחך טעמם משום גיטו וידו באים כאחד. [ועיין בחידושי הריטב"א שם].
[1179] בענין שחרור שפחה נאמר [ויקרא יט] "או חופשה לא ניתן 'לה"', ובענין גירושי אשה נאמר [דברים כד א]: "וכתב 'לה' ספר כריתות" וגו'. ודורשים את דיני שטר שחרור שפחה מדיני גט אשה בגזרה שוה, ודין עבד כנעני שוה לדין שפחה כנענית.
[1180] שנאמר [דברים כד א]: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה".
[1181] אף חכמים מודים שדורשים "לה" "לה" בגזרה שוה, ודיני שטר שחרור עבד נלמדים מגט אשה, אך חכמים לומדים את שטר שחרור עבד מגט אשה בדרך אחרת: כשם שאשה מקבלת את גיטה בעצמה כך גם עבד מקבל את גיטו בעצמו. [על פי רש"י].
איכא דאמרו קטן הוה ודלא כאבא שאול. זו היא גירסתו של רש"י. ופירוש דאלו לאבא שאול לא היה צריך לכך, דאפילו לאחר מיתה היה יכול לזכות בו. ואינו מחוור דדילמא לא נתכוון אלא כדי שלא יקדימנו אחר (בחזרה) [בחזקה]. והגירסא הנכונה וכאבא שאול. ויש מפרשים מדלא דקדק אחריו לראות אם היה מתעסק בעבודתו בשעת מיתה, שמע מינה כאבא שאול סבירא ליה דאפילו לאחר זמן קטנים המחזיק בהן זכה בהן, ולא נתכוון אלא להוליכו לביתו כדי שלא יזכה בו אחר. ואין זה נכון בעיני, דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן עבדה, דהא לכולי עלמא גדולים קנו עצמן בני חורין, ואיך לא דקדק אם היה מתעסק בעבודתו משעת מיתה אי לאו. ועוד דהא אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות, אלמא תקיף עליה עלמא כולי האי, דקודם שנסתלק מעבדות כבר מת (הגוי) [הגר].
ורבינו תם פירש איכא דאמר קטן הוה, שאם היה גדול לא היה מועיל לו אף על פי שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דאפילו בשעבדות אחרים עליו קודם הוא את הכל לזכות בעצמו, כיון שיש לו יד אבל קטן שאין לו יד, זכה כל הקודם בו כאבא שאול, אבל לרבנן בין גדול בין קטן ואפילו עבדות אחרים עליו קנה עצמו בן חורין, דזכו בו מן השמים, ואינו מחוור בעיני כל הצורך. דאם כן למאן דאמר גדול הוה כמאן ודוחק הוא לומר דלישני נמי פליגי בהאי דינא (נמי) דללישנא קמא אמרינן דעבדות אחרים מעכבת בזכייתו. וללישנא בתרא אמרינן דאין עבדות אחרים מעכבת על יד העבד מלזכות בעצמו, שאין משמעות לשון הגמרא סובלת כן.
מתניתין: וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו. ירושלמי (ה"ג) אמאי לא תנינן וקונה את עצמו בראשי אברים שאינן חוזרין, אמר ר' יוחנן מפני המחלוקת, אית תנאי תני צריך גט שחרור אית תנאי תני אין צריך גט שחרור.
גמרא: והא לא תני הכי דתניא בשטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דברי ר' מאיר. קשיא לי ודלמא על ידי אחרים דקאמר היינו שלא מדעתו, אבל מדעתו אף על ידי אחרים, ויש לומר דברייתא זו על משנתינו נשנית ופירושא דמתניתין היא.
ושאני כסף הואיל וקני ליה בעל כרחיה מקני ליה בעל כרחו. ואם תאמר כיון דיכול הוא לשחררו בעל כרחו בכסף ולפסלו מן התרומה ולאוסרו בשפחה כנענית, מאי טעמא דר' מאיר דאמר דבשטר על ידי אחרים לא, דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, דהא משמע פרק קמא דגיטין (יא, ב) דכל שיכול רבו לפוסלו בתרומה ולאוסרו בשפחה על ידי אחרים לא חשבינן ליה חובתו כשנותן גיטו על ידי אחרים אלא זכותו, דאמרינן התם (יב, א) אמר להם ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה. וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה, שביק ליה ועריק ליה. ואהדרו ליה רבנן אי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכא דאיתיה, כלומר, וכיון שכן כשמוציאו לחירות על ידי אחרים לאו חובתו הוא אלא זכותו, ופרכינן ור' מאיר תינח עבד כהן דאיכא הפסד, אלא עבד ישראל במה מפסידו. ואהדר להו שאוסרו בשפחה מה שאינו יכול לפסלו במכירת אחרים, אלמא אילו יכול לפוסלו בשפחה בכסף על ידי אחרים אף בשטר היה יכול להוציאו לחירות על ידי אחרים ולא חשבינן ליה חובתו, ויש לומר דשאני הכא שאינו בידו של אדון לשחררו בכסף על ידי אחרים, שלא ימצא מי שיתן לו כסף כדי לשחררו.
ואם תאמר אכתי לא ניחא דהא אי בעי מפקיר ליה ואסר ליה בשפחה, דבפרק בתרא דנזיר (סב, ב) מסקינן דר' מאיר כשמואל סבירא ליה דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור. ויש לומר דר' מאיר לית ליה דשמואל כדמוכח הכא מהאי טעמא דאמרן. והא דקאמר התם דכולי עלמא אית להו דשמואל, הכי קאמר דמהכא לא שמעינן מידי דלית ליה לר' מאיר כשמואל, אבל מהא דהכא ודאי שמעינן לה.
האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד. קשיא לי לימא הואיל ומקנה ליה לאחר בעל כרחיה מקנה ליה לעצמו בעל כרחיה, דמאי שנא. ומינה דאפילו בשטר על ידי אחרים, דהאי שטרא והאי שטרא חדא נינהו, דמאי שנא מקנה לאחר ממקנה לעצמו. ויש לומר דאביי הכי קאמר כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בכסף כך יוצא ממנו בעל כרחו בכסף, ומשום הכי פריך נימא כשם שנכנס אצלו בעל כרחו בשטר כך יצא ממנו בעל כרחו בשטר, ופרקינן שטר כניסה לחוד ושטר יציאה לחוד.
מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו'. והוא הדין דהוה מצי למימר אם כן בשטר על ידי אחרים אמאי, אלא דאלומי אלים לקושייה דבין בכסף בין בשטר שמעינן להו לרבנן דזכות הוא לו. ואם תאמר אמאי לא אהדר ליה דרבנן לאפוקי שאינו יוצא בכסף על ידי אחרים בעל כרחיה דעבד הוא דקאמרי, ולאפלוגי עליה דר' מאיר דאמר אפילו בעל כרחו, דהא ודאי משמע לכאורה דלרבנן דוקא שלא מדעתו הא בעל כרחו לא, דהא טעמא אמרינן לרבנן משום דזכות הוא לו ולא אשכחן דזכין לאדם בעל כרחו, וכן דעת הרב אלפסי דאין העבד יוצא בעל כרחו על ידי אחרים, וכמו שנכתוב לפנינו, ויש לומר דבשטר על ידי אחרים דקאמרי רבנן לאו בעל כרחיה דעבד קאמר, דשטר בעל כרחו על ידי אחרים לא אשכחן, אלא לשלא מדעתו הוא דאתא, וכיון שכן בכסף על ידי עצמו דקאמרי דומיא דשטר הוא ולאפוקי על ידי אחרים אפילו כהאי גוונא.
ויש אומרים דכסף על ידי אחרים לרבנן אפילו בעל כרחו נמי איתיה, דלא משמע דרבנן מחמרי בהא טפי מר' מאיר, דאדרבה מקילי טפי מר' מאיר גבי עבד, ומסתמא רבנן נמי בכסף בעל כרחו מודו לר' מאיר כטעמייהו דאביי ורבא, והיא הנותנת דלא פריק ליה הכא דכסף על ידי עצמו לאפוקי על ידי אחרים בעל כרחו.
ואם תאמר אם כן כי פריך מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו', דמשמע הא אילו הוה סבירא ליה דחוב הוא לעבד ניחא, הא הוה מי לאלומי קושייה ולימא דאפילו בעל כרחו נמי, משום דרבא דכסף קבלת רבו גרמה לו. איכא למימר דמשום דההוא טעמא אליבא דר' מאיר אתמר, לא פשיטא ליה מלתא דרבנן מודו ביה כי היכי דליקשו מיניה, ואקשו ממתניתין דגיטין (יא, ב) דתנינן בהדיא דזכות הוא לעבד. ול"נ דאפילו בשטר על ידי אחרים בעל כרחיה איתיה לרבנן, וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, והתם על כרחך משום דזכות הוא לו, שאילו היה חוב לעבד חובתו על ידי אחרים לא אשכחן, הלכך נקט הכא טעמא דזכות כי היכי דתיסוק טעמא בין לכסף בין לשטר.
והא קיימא לן גיטו וידו באין כאחד. פירש רש"י שמעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו, ואי רבנן פליגי עליה דמלתא מי שבקינן רבנן ועבדינן כר' מאיר, ולא היה צריך לכך, דבהדיא מוכחא בפרק קמא דגיטין דסבירא להו לרבנן כן, דאמרינן התם (יב, ב) אמר ר' אלעזר אמרו לו לר' מאיר והלא זכות הוא לעבד כו', אמר להן ר' מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה, וכי תימרו אי בעי כתב ליה גיטא וזריק ליה שביק ליה ועריק ליה. אלמא לרבנן אי זריק ליה גיטה יצא לחירות, אם כן סבירא ליה דגיטו וידו באין כאחד. ומשמע נמי דמתניתין הוא דתנן בגיטין פרק הזורק (גיטין עז, א) הזורק גט לאשתו לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת כו', ופירש רבא התם טעמא משום דגיטא וחצרה באין כאחד, וגמיר לה ממאן דאמר בעבד בשטר על ידי עצמו, דאלמא דגיטו וידו באין כאחד, וליכא למימר דסתם מתניתין ר' מאיר, דהא עביד רבא עובדא הכי התם, ואי לאו דמתניתין רבנן, לא הוה שביק רבנן ועביד כר' מאיר.
אי הכי נערבינהו ונתנינהו. ואם תאמר ולמאי דכתבינן לעיל דרבנן נמי אית להו בכסף בעל כרחו מדרבא דקבלת רבו גרמה לו, אמאי לא פריק ליה משום דכסף על ידי אחרים אפילו בעל כרחו, ובשטר על ידי אחרים שלא מדעתו אין בעל כרחו לא, איכא למימר דעיקר פלוגתא דרבנן ליתא אלא לאפלוגי אדר' מאיר בכסף על ידי עצמו דוקא, וכיון דתרוייהו על ידי אחרים כשרין, הוה ליה לערבינהו, דהשתא נמי דקתני בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים הא לא משמע מינה בעל כרחיה אלא דומיא דשטר על ידי אחרים.
ושלש מחלוקת בדבר. פירש רש"י דבמתניתין גופא איכא ג' מחלוקות ר' מאיר וחכמים ור' שמעון בן אלעזר, ר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא, ואפילו בעל כרחו, משום דכסף קבלת רבו גרמה לו, אבל על ידי עצמו לא, משום דאין קנין לעבד בלא רבו, ובשטר על ידי עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד, ועל ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וחכמים אומרים בכסף בין על ידי אחרים בין על ידי עצמו, על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו, ועל ידי אחרים דזכות הוא לו, והוא הדין לשטר על ידי אחרים דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, ועל ידי עצמו דגיטו וידו באין לו כאחד. ור' שמעון סבר בשטר על ידי אחרים דוקא, והוא הדין לכסף, מדקתני בברייתא אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא בכסף, משום דסבירא ליה דאין קנין לעבד בלא רבו, והלכך בכסף על ידי עצמו לא, ושטר משום דאין גיטו וידו באין כאחד, והלכך בשטר על ידי עצמו לא, וזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות הלכך בין כסף בין בשטר על ידי אחרים הו איוצא.
ואינו מחוור דהא לא משמע דחכמים דמתניתין היינו חכמים דפליגי עליה דר' שמעון, חדא דהא בתר ר' שמעון קתני במתניתין ובלבד שיהא הכסף משל אחרים, ואם איתא ליקדמיה וליתנייה גבי חכמים, ועוד דסכינא חריפא מפסקא למתניתין, ועוד דמלישנא דגמרא לא משמע הכי, דקתני אלא בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים בשטר על ידי אחרים אין על ידי עצמו לא, ומני ר' שמעון היא, דאלמא ר' שמעון בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים סבירא ליה, וחכמים דמתניתין היינו ר' שמעון, ושלש מחלוקת לא במשנתנו עצמה נשנו, והיינו ג' מחלוקת דר' מאיר סבר בכסף על ידי אחרים דוקא משום דקבלת גרמה לו ולא על ידי עצמו דאין קנין לעבד בלא רבו, ואפילו בעל מנת, ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחד ולא על ידי אחרים דחוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו, ור' שמעון דהיינו חכמים דמתניתין, סבר דכסף אף על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו בעל מנת, דליכא מאן דפליג בהא אלא ר' מאיר לבדו, ובשטר על ידי אחרים דוקא משום דזכות הוא לעבד, ובהני תרתי אית ליה לר' שמעון כרבנן, אבל על ידי עצמו לא, דלית ליה גיטו וידו באין כאחד, ובהא פליג אדרבנן, דרבנן סבירא להו גיטו וידו באין כאחד כדמוכח בריש פרק קמא דגיטין (יב, ב) ובמתניתין דהזורק (עז, א), ובמאי דפריש עלה רבא כדכתבינן לעיל והיינו ג' מחלוקות, והא דקתני בדר' שמעון אף, לאו אכסף דנפשיה קאי, אלא אכסף דר' מאיר, דשמעיה לר' מאיר דאמר בכסף על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, אבל שטר על ידי עצמו אי, ואמר ליה אף בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו, כלומר כמו שאתה אומר בכסף אף אני אומר כן בשטר, ובמקצת נוסחאות לא גרסי אף, ובתוספתא מפורש כן, דתניא התם בפרק קמא דמכלתין (פ"א הלכה ד) קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו מפני שהוא נותן משמאל לימינו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא כסף של אחרים, ואומר לו על מנת שאין לך רשות (ליפדות) [אלא לפדות בו], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר אף בשטר על ידי אחרים אבל לא על ידי עצמו עד כאן בתוספתא. וזה מבואר שלא כדברי רש"י, וחכמים היינו ר' שמעון דידיה, דאילו חכמים דעלמא בשטר אף על ידי עצמו סבירא להו, דגיטו וידו באין לו כאחד כדאמרן.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן כחכמים דבין בכסף בין בשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים (אפילו בעל כרחו) ומשמע נמי דבכסף שעל ידי אחרים אפילו בעל כרחו, דכיון דאשכחן לר' מאיר דאית ליה הכי משום דקבלת רבו גרמה לו, ולא אשכחן רבנן דפליגי עליה בהדיא, לכאורה אינהו נמי כר' מאיר סבירא להו בהא, כדכתבינן לעיל. ור' אלפסי כתב בכסף על ידי אחרים אף על פי שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקיימא לן זכות הוא לעבד שיוצא לחירות, משמע דסבירא ליה לרב [ז"ל] דבעל כרחו לא, אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כששמע רוצה אני, אבל צווח לא יצא לחירות, דכי אמרינן זכין לו לאדם שלא בפניו הני מילי בשנתרצה כששמע, אבל בצווח לא, כדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלח, א), ובשטר הסכימה דעת רבותינו הצרפתים שאינו בעל כרחו עד שישמע ויאמר רוצה אני, וכן ראיתי דעת רמב"ן נר"ו דשטר על ידי אחרים משום דזכין לאדם שלא בפניו הוא, ולא אמרו זכין לאדם שלא בפניו אלא כששמע ואמר רוצה אני, אבל בצווח לא.
וקישא לי דהא בשמעתא דאמר ר' אלעזר אמרו לר' מאיר כו' דבפרק קמא דגיטין (יב, ב) משמע לכאורה אפילו בעל כרחו נמי, דהא אמר להו ר' מאיר מה תשיבוני על התרומה שאילו עבד כהן שברח אוכל בתרומה וזה אינו אוכל, וכי תימרו כתב ליה גיטא וזריק ליה עריק ושביק ליה, דאלמא משמע דיכול הוא לפוסלו מן התרומה בעל כרחו בשטר על ידי אחרים, דאי לא אף זה שברח אוכל בתרומה, דאי בעי צווח ואמר דלא ניחא ליה דלזכי ליה האי בשטר שחרוריה, ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא אפילו בעל כרחו נמי, ומתנת ממון שאני, דלאו זכות גמור הוא, ואדרבה חוב הוא מצד עצמו דכתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה, אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרינן ליה זכות, ואף על פי שהוא מצד עצמה חובה זכין לו שלא בפניו, אבל גט שחרור דזכות גמור הוא, דמתירו בבית חורין ומכניסו לכל מצות כישראל זכין לו מכל מקום, ואפילו עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם, ואף על פי שבמציאה ובנכסי הגר ובלקט שכחה ופאה דזכות גמור הוא, וגר קטן שהטבילוהו על דעת בית דין שאין זכין לו בעל כרחו כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (יח, א) הגדילו יכולין למחות, הכא שאני דאלו איתיה לעבד כאן כייפינן ליה לקבוליה בעל כרחיה, כי ליתיה נמי מזכין ליה בעל כרחיה, ומה שאין כן באשה, דאף על גב דמגרשה בעל כרחה מכל מקום על ידי אחרים לא, משום דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו, אבל הכא דזכות הוא לו, ועוד דיוצא בעל כרחו, זכין לו בעל כרחו, ועוד שלא יהא רבו עובד לעבדו ויהא מפסיד רצון נפשו בעקשותו של עבד. וגדולה מזו אמרו (ב"ב יג, ב) טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו, כדי שלא יהא זה מפסיד בעקשותו של זה, ורשב"ג דפליג ואמר אין שומעין לו, הא מתמהינן עליה מאי טעמיה, ומהדרינן משום דאמר ליה אי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה, דאלמא אי לאו דחובה היא לו מצד זה כייפינן ליה כנ"ל.
מאי טעמיה דר' שמעון יליף לה לה מאשה, ואף על גב דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי, סבירא להו דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן ליה. אלא לגופו של גט, שיהא גיטו של זה כגיטה של אשה. וטובא איכא בפרק השולח כהאי גוונא דמר משוה להו ומר לא משוה להו כדאמרינן התם (לט, ב) מאי טעמיה דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה איסורא ולא ממונא אף עבד נמי איסורא ולא ממונא, ורבנן לא משוה להו אלא מה אשה בשטר אף עבד בשטר.
בעי רבה לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט מיד רבו מה אשה כו' איכא דאמרי אשה דמצי מקבלא משויה שליח עבד דלא מצי מקבל גיטיה לא משוי שליח. ואם תאמר וכי מגרע גרע כי יהיב ליה אדון מדעתיה דעבד על ידי אחרים, דהא לר' שמעון בשטר על ידי אחרים סבירא ליה. לא קשיא דהכי פירושו בדשוייה עבד שליח לקבל גיטו ואמר לו אדון הא לך כמו שאמר, דאי אמרת לא משוי שליח אינו גט דהא אדון לא מזכי ליה גט מדעתיה אלא כמו שאמר העבד, ושליחותו לאו כלום, אבל אי משוי שליח שפיר דמי דשליח מעליא הוי.
221ימים לסיום הש״ס