קידושין כא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

הא, הברייתא השניה, ששנינו בה המוכר בית בבתי ערי חומה אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין, נאמרה על ידי רבנן. ^[980]

ואילו הא, הברייתא הראשונה, נאמרה על ידי רבי שמעון הדורש את טעם המקרא, ולדבריו גם המוכר בית בבתי ערי חומה לוה וגואל וגואל לחצאין. ^[981] ^[982]

והגמרא מוכיחה מכמה ברייתות, שאכן חכמים חולקים על רבי שמעון בדבר:

תני חדא, שנינו בברייתא אחת: המוכר בית בעיר חומה, ^[983] לוה וגואל, וגואל לחצאין.

ותניא אידך, ברייתא אחרת: המוכר בית בבתי ערי חומה, אין לוה וגואל, ואין גואל לחצאין.

וקשה: הרי הברייתות סותרות זו את זו!

ומשנינן: לא קשיא.

הא, הברייתא השניה [שאין לוה וגואל ואין גואל לחצאין], היא כרבנן.

והא, הברייתא הראשונה [שלוה וגואל וגואל לחצאין], היא כרבי שמעון. ודנה עתה בדברי הברייתא השניה שהובאה לעיל:

[סימן יהיה בידך לזכור את שמות האמוראים שדנו בדבר: חרש, חבש, זמן] ^[984]

שנינו בברייתא לעיל [סוף כ ב]: "מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח, שיפה כחו ליגאל מיד, ואין לוה וגואל, ואינו גואל לחצאין"

- לפיכך אף מקדיש שדה אחוזה, שיפה כחו ליגאל מיד, היה ראוי לומר שאין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.

ומביאה הגמרא קושיא על דברי הברייתא:

אמר ליה רב אחא בריה דרבא קושיא לרב אשי: הרי איכא למיפרך, יש לפרוך את ההוכחה ממוכר בית בבתי ערי חומה:

מה למוכר בית בבתי ערי חומה, שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין, הרי זה משום שכן הורע כחו גם לענין דבר אחר, שאם לא גאל את ביתו בתוך השנה למכירתו, אין הוא יכול ליגאל לעולם.

תאמר במקדיש שדה אחוזה, שיפה כחו לענין שיכול ליגאל לעולם עד היובל, ^[985] ולכן ראוי לומר, שכיוצא בזה יפה כחו גם לענין זה שלוה וגואל וגואל לחצאין!

אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: כך יש לתרץ את קושית רב אחא בריה דרבא:

אין לומר שבבתי ערי חומה אינו לוה וגואל וגואל לחצאין משום שהורע כחו לענין ליגאל לעולם -

משום דאיכא למימר, ניהדר דינא, תיתי ב"מה הצד".

לפי שיש לומר, שנחזור ונוכיח ממוכר שדה אחוזה [שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין], ונלמד מהצד השוה שיש במוכר שדה אחוזה ובמוכר בית בבתי ערי חומה, כדלהלן:

מוכר שדה אחוזה יוכיח, שיפה כחו ליגאל לעולם עד היובל, ובכל זאת הורע כחו לענין שאין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.

ואם כן גם מקדיש שדה אחוזה, למרות שיפה כחו ליגאל עד היובל, הורע כחו לענין שאין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.

ואולם, אי אפשר ללמוד ממוכר שדה אחוזה לבדו למקדיש שדה אחוזה, משום שיש לפרוך זאת ולומר: מה למוכר שדה אחוזה, שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין, זה משום שכן הורע כחו גם לענין דבר אחר, שאינו יכול ליגאל מיד אלא כעבור שנתיים.

אבל, מקדיש שדה אחוזה, שיפה כחו שגואל מיד, נייפה את כחו גם לענין שלוה וגואל וגואל לחצאין!

אלא, מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח, כי על אף שגואל מיד, בכל זאת אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.

וחזר הדין, יש לחזור ולפרוך: מה למוכר בית, שכן אינו יכול לגאול כלל לאחר שנה, ולחזור ולהוכיח ממוכר שדה אחוזה, ולפרוך כדלעיל, וכן לעולם.

ומאחר שלא ראי זה כראי זה, כיון שאין הרעת הכח שבמוכר בית שוה להרעת הכח שבמוכר שדה, בהכרח, אין ההרעות שמצאנו בהם גורמות לכך שאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.

אלא בצד השוה שבשניהם התחדש הדין שאינו לוה גואל ואינו גואל לחצאין.

והצד השוה שבהן הוא בכך שנגאלין, שנאמר בשניהם דין גאולה, ונאמר באותה גאולה שאין המוכר לוה וגואל, ואינו גואל לח צאין.

לפיכך, אף אני אביא מקדיש שדה אחוזה, שנגאל, שגם בו נאמר דין גאולה, ולכן, אף הוא אין לוה וגואל ואין גואל לחצאין. אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: איכא למיפרך יש לפרוך אף את הצד השוה הזה, ולומר:

מה להצד השוה שבהן, במוכר שדה ובית, שאין לוה וגואל וגואל לחצאין - הרי זה משום שכן הורע כחם של שניהם לענין דבר זה, שאינם יכולים ליגאל בשנה שניה.

שהרי בית עיר חומה אינו נגאל אלא בשנה הראשונה למכירתו, ושדה אחוזה נגאלת רק לאחר שנתיים מן המכירה. נמצא שיש הרעת כח משותפת לשניהם: שאינם נגאלים בשנה השניה.

ולפיכך יש לומר, שכל דבר שהורע כחו לענין השנה השניה, הורע כחו אף לענין שאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.

אבל מקדיש שדה, שגואל בשנה השניה, ראוי לומר שלוה וגואל וגואל לחצאין! אבל, תאמר במקדיש שדה, שיפה כחו לענין שיכול ליגאל בשנה שניה, שראוי לומר שנייפה את כחו אף לענין שלוה וגואל וגואל לחצאין!

אמר ליה רבינא תירוץ: אין לומר שהצד השוה שבהן שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין, הוא משום שהורע כחם לענין שאינם נגאלים בשנה השניה.

משום דאיכא למימר [שיש לומר]: עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים יוכיח, שיפה כחו לענין ליגאל בשנה שניה, ובכל זאת הורע כחו לענין שאין לוה וגואל ואין גואל לחצאין. ^[986]

ואם כן, כיוצא בזה יש לומר אף במקדיש - למרות שיפה כחו לענין ליגאל בשנה שניה, בכל זאת ראוי לומר שהורע כחו שאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין. ^[987]

בעיה שלישית של רב הונא בר חיננא: א. המוכר בית בעיר מוקפת חומה, יכול לגואלו בעל כרחו של הקונה. שנאמר [ויקרא כה כט]: "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו".

ב. המוכר את שדה אחוזתו יכול לגאלה בעל כרחו של הקונה, ואף קרוביו יכולים לגאלה, שנאמר [שם כה - כו]: "כי ימוך אחיך, ומכר מאחוזתו, ובא גואלו הקרוב אליו, וגאל את ממכר אחיו. ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו, ושב לאחוזתו".

בעא מיניה [שאל] רב הונא בר חיננא מרב ששת:

המוכר בית בבתי ערי חומה, האם נלמד משדה אחוזה, שכשם שהוא עצמו יכול לגאול את שדהו, כך גם קרוביו יכולים לגאול אותה בעל כרחו של הקונה, והוא הדין גם לבתי ערי חומה, נגאל הבית גם לקרובים, 987* על ידי הקרובים של המוכר, בעל כרחו של הקונה. 987*. נחלקו הראשונים בגאולת קרובים שנאמרה בשדה אחוזה: יש אומרים שהשדה נקנית לקרובים עד היובל [מוכח מרש"י ויקרא כה יג ותורת כהנים שם, וכן נקט מהרי"ט כא א ד"ה מאי בכל בתירוצו קרוב לסוה"ד], ויש אומרים שהשדה חוזרת מיד לבעלים [כן דייק בדרך אמונה שמיטה ויובל יא יח מתוספות רי"ד וחזון איש בסוגייתנו, ומרבינו בחיי וירושלמי, ועיין אבני נזר יו"ד סימן תס].

או אין נגאל לקרובים, אלא רק לו עצמו?

והנה לדעת רבי שמעון לעיל [כ ב], בודאי שאין לומדים את דין גאולת בתי ערי חומה מגאולת שדה אחוזה.

שהרי לענין גאולה לחצאין שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין ואילו בתי ערי חומה נגאלים לחצאין.

ולדעתו מוכח, שאין משוים את דיניהן של הגאולות הללו זו לזו. ^[988]

אבל לדעת חכמים, בתי ערי חומה אינם נגאלים לחצאין [כפי שהגמרא הוכיחה לעיל]. ובודאי דין זה נלמד מדין גאולת שדה אחוזה שנאמר בה "ומצא כדי גאולתו".

ויש להסתפק לדעת חכמים: האם גם לענין גאולת קרובים ראוי להשוות את דין גאולת בתי ערי חומה לדין גאולת שדה אחוזה?

וצדדי הספק הם:

צד אחד: "גאולתו גאולתו" גמר, מאחר שלומדים את דין "גאולתו" שנאמרה בבתי ערי חומה מדין "גאולתו" שנאמרה בשדה אחוזה, לפיכך יש להקישם לגמרי:

מה כמו שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין, ונגאלת לקרובים.

אף האי, נמי, גם בית עיר חומה: אין נגאל לחצאין, ונגאל לקרובים.

צד שני: או דילמא [שמא], אין לומדים את דין "גאולתו" שהוזכרה בבתי ערי חומה מ"גאולתו" שבשדה אחוזה לכל דבר, היות וכי כתיבא "גאולה" - בחצאין הוא דכתיב.

המילה "גאולתו" שבשדה אחוזה, נאמרה בענין גאולת עצמו, שאינו נגאל לחצאין, שנאמר [שם]: "והשיגה ידו ומצא 'כדי גאולתו'".

ואילו בענין גאולת קרובים - לא כתיב "גאולתו".

ולפיכך כאשר הכתוב חזר וכתב "גאולתו" בבתי ערי חומה, הוא בא ללמד גזרה שוה רק לענין גאולה לחצאין שהוזכר בה "גאולתו". ^[989]

אמר ליה, רב ששת השיב לרב הונא בר חיננא: בית עיר חומה אינו נגאל בקרובים.

איתיביה, הקשה לו רב הונא בר חיננא סתירה מברייתא: נאמר [ויקרא כה כד]: "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". ^[990]

והפסוק הזה מיותר, ^[991] ולא התבאר בו, מה הוא בא ללמדנו.

ושנינו על כך בברייתא: הכתוב "בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו", בא לרבות בתים ועבד עברי ^[992] שהם נגאלים אף על ידי קרובים.

מאי, באיזה "בתים" הברייתא מדברת? וכי לאו בבתי ערי חומה?! ומכאן שבתי ערי חומה נגאלים בקרובים. וזה שלא כדברי רב ששת!

ומתרץ רב ששת: לא! הבתים שהוזכרו בברייתא אינם בתי ערי חומה, אלא בתי חצרים, בתים בעיירות שאינן מוקפות חומה מימות יהושע. ורק הם נגאלים על ידי קרובים.

אבל בתי ערי חומה אינם נגאלים על ידי קרובים. ^[993]

וחזר רב הונא בר חיננא, והקשה: בתי חצרים - בהדיא כתיב בהו! הרי בפירוש נאמר בהם [שם פסוק לא]: "ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב, על שדה הארץ יחשב". שדינם כדין שדה אחוזה.

וכשם ששדה אחוזה נגאלת בקרובים, כך בתי החצרים נגאלים בקרובים. ואם כן, מדוע צריך ללמוד זאת מ"בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו" להשמיענו שקרובים יכולים לגאול את בתי החצרים?

ומתרץ רב ששת:

אכן הפסוק "בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו" לא בא ללמדנו שבתי החצרים נגאלים בקרובים, שהרי כבר למדנו זאת מהפסוק "ובתי החצרים - על שדה הארץ יחשב".

אלא המקרא ההוא ["בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו"], בא לקובעו בתורת חובה, ^[994] לומר שהקרובים של המוכר חייבים לגאול את בתי החצרים מידי הקונה. ^[995]

והברייתא הזאת, שסוברת שקרובים חייבים לגאול, נאמרה אליבא [לדעתו] דרבי אליעזר:

דתניא: נאמר בענין שדה אחוזה [שם פסוק כה]: "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו".

ויש לדון: האם כוונת הכתוב ללמד שהקרוב חייב לגאול את ממכר אחיו, או ללמד שהרשות בידו לגאול ואין הלוקח יכול למנעו?

ושנינו בענין זה בברייתא:

"וגאל את ממכר אחיו" - אין זו חובה, אלא רשות בלבד.

ואם תשאל: אמנם אתה אומר שזה רשות, אך זאת, מנין לך?

או [אולי] אינו כדבריך, אלא חובה!

תשובתך: תלמוד לומר, לכן נאמר [פסוק כו]: "ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו".

והפסוק הזה מדבר בשדה אחוזה, שהיא שדה שהאדם יורש מאבותיו, שנטלו חלק בחלוקת הארץ.

ואם כן בודאי מדובר בישראל גמור, ולא בגר.

וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים קרובים?! הרי אפילו אם רק אדם אחד מישראל קיים הוא קרובו! ^[996]

אלא בהכרח, שהפסוק אמור בזה שיש לו קרוב, ואותו קרוב אינו רוצה ליקח את השדה.

והכתוב מלמד שהרשות בידו שלא ליקח.

אלו דברי רבי יהושע. אך רבי אליעזר חולק, ואומר: "וגאל את ממכר אחיו", הוא חובה.

ואם תשאל: אמנם אתה אומר שהוא חובה, אך מנין לך זאת? או [אולי] אינו כדבריך, אלא הוא רשות!

תשובתך: תלמוד לומר, לכן נאמר [שם פסוק כד]: "בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו".

הכתוב הזה קבעו חובה, לחייב את הקרוב לגאול את שדה קרובו. ^[997] ^[998] אמרי ליה רבנן, הקשו התלמידים קושיא לרב אשי.

ואמרי לה, ויש אומרים שרבינא הקשה את הקושיא דלהלן לרב אשי:

הרי מהמקרא "בכל גאולה תתנו" משמע שכך אומר הכתוב: מלבד מה שהוזכר בפירוש בתורה שיש לו גאולה, תתנו גאולה גם בכל דבר.

בשלמא, מובן הדבר, למאן דאמר ^[999] שהכתוב "בכל גאולה תתנו" בא לרבות בתי ערי חומה - היינו דכתיב "בכל".

שפיר בא הפסוק הזה לרבות גאולת קרובים בדבר שלא הוזכר בפירוש בפסוקים דלהלן, ולפיכך אמר הכתוב "בכל",

אלא למאן דאמר ^[1000] שהכתוב בא לרבות בתי חצרים, שהכתוב הזה קבעו חובה, קשה: מאי "בכל"?

מדוע אמר הכתוב לשון של ריבוי באומרו "בכל - גאולה תתנו"? והרי גאולת קרובים נאמרה בפירוש בבתי החצרים, והכתוב בא רק להוסיף שהיא חובה, ואם כן, אין לו צורך לומר '"בכל' גאולה תתנו", אלא היה ראוי לומר "גאולה תתנו לארץ", ומיתור הפסוק נלמד שהכתוב בא לקבעו חובה! ^[1001] ^[1002] ורב אשי עונה: קשיא! אכן זו קושיא. ^[1003]

איתיביה אביי, אביי הקשה לרב ששת, שהברייתא דלהלן סותרת את דבריו: ^[1004]

נאמר בענין עבד עברי הנמכר לגוי [ויקרא כה מח - מט]: "אחד מאחיו יגאלנו, או דודו או בן דודו יגאלנו, או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו".

ודנה הברייתא:

מה תלמוד לומר, לאיזה צורך אמר הכתוב יגאלנו, יגאלנו, יגאלנו, ג' פעמים? והרי היה די בכך שיאמר "יגאלנו" פעם אחת ["אחד מאחיו, או דודו או בן דודו, או משאר בשרו ממשפחתו - יגאלנו"]! אלא, בא הכתוב לרבות את כל הגאולות האחרות העומדות להגאל, בשאר המקומות, שיהיו נגאלות כסדר הזה.

והיינו, כסדר שהוזכר בענין עבד עברי הנמכר לגוי.

ומניחה הגמרא כעת, שכוונת הברייתא היא, שכל הגאולות יגאלו על ידי הקרובים המוזכרים כאן. ^[1005]

ומאחר שנאמר שלש פעמים "יגאלנו", ושנים מהם מיותרים, ^[1006] הרי שהכתוב בא לרבות שתי גאולות, שיגאלו על ידי קרובים.

וטוען אביי: מאי? באיזה שתי גאולות מדובר? לאו, האם לא מדובר בגאולה של בתי ערי חומה ובגאולה של עבד עברי הנמכר לישראל, שלא נאמר בהם בפירוש גאולת קרובים!

ואם כן, נמצא שהברייתא סותרת את דבריך, רב ששת.

שאתה אומר שבתי ערי חומה אינם נגאלים בקרובים, ואילו בברייתא שנינו שבתי ערי חומה נגאלים בקרובים!

מתרץ רב ששת: לא! הכתוב לא מרבה בתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל, אלא גאולת בתי חצרים וגאולת שדה אחוזה.

ותמה מיד אביי: הרי בתי חצרים ושדה אחוזה - בהדיא כתיב בהו גאולה של קרובים!

שהרי בפירוש נאמר בהם שהם נגאלים על ידי קרובים. ואם כן, מדוע צריך לרבותם מ"יגאלנו" "יגאלנו"?

וכך נאמר [ויקרא כה כה] בשדה אחוזה: "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו".

ובבתי החצרים נאמר [פסוק לא]: "על שדה הארץ יחשב"!

מתרץ רב ששת: מה ששנינו בברייתא "לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה", אין הכוונה לומר שהן נגאלות בקרובים, כפי שאתה אביי הבנת, אלא הכוונה לדבר אחר:

כשם שמצאנו במקום אחר, דאמר רב נחמן בר יצחק שהפסוק מתייחס ל"קרוב קרוב קודם" [ויתבאר בסמוך], הכי נמי, כך יש לתרץ גם את דברי, ולומר שהפסוק מתייחס לענין שה"קרוב קרוב קודם":

והיינו: בענין עבד עברי הנמכר לגוי נאמר [שם]:

"אחד מאחיו יגאלנו".

ואחר כך נאמר: "או דודו או בן דודו".

ואחר כך נאמר: "או משאר בשרו ממשפחתו".

ומכאן למדנו שהקרוב שהוא יותר קרוב, הרי הוא קודם לקרוב אחר [כגון אחיו קודם לדודו וכו'].

אבל, בשדה אחוזה נאמרה גאולת קרובים סתם, ולא הוזכר שהקרוב קרוב קודם.

ולפיכך נאמר בענין עבד עברי הנמכר לגוי "יגאלנו" שלש פעמים, לרבות את גאולת שדה אחוזה ובתי החצרים, ללמדך, שכאשר הם נגאלים בקרובים, הרי הם נגאלים בסדר הזה [שהקרוב קרוב קודם]. ^[1007] ^[1008] ודנה הגמרא עתה: היכא איתמר דרב נחמן בר יצחק? בענין מה נאמרו דברי רב נחמן בר יצחק האלה [שאמר, שהפסוק מתייחס "לקרוב קרוב קודם"]?

ומשנינן: אהא, דבריו נאמרו על הסוגיא הזאת: דאיבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה:

עבד עברי הנמכר לישראל - האם הוא נגאל לקרובים [על ידי קרוביו], ^[1009] או אינו נגאל לקרובים?

ומפרשינן את השאלה: אליבא דרבי - לא תבעי לך! אין לך להסתפק בדבר לדעת רבי.

דהרי רבי אמר [לעיל טו ב] בענין עבד עברי הנמכר לישראל: "מי שאינו נגאל באלה בקרובים - נגאל בשש". ^[1010]

אלמא, לא מפרק.

מוכח מכאן, שהנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים, שהרי הנמכר לישראל נגאל בשש.

כי תבעי לך, כל אשר יש לך להסתפק, הוא רק אליבא דרבנן החולקים על רבי, ^[1011] שרבי אמר שם, הנמכר לגוי אינו יוצא בשש, ורבנן חולקים וסוברים שיוצא בשש. ^[1012] ולדעת רבנן יש להסתפק - מאי?

האם רבנן חולקים על רבי אף בענין הנמכר לישראל, ונאמר שלדעת רבי אינו נגאל בקרובים, ולדעת רבנן הוא נגאל בקרובים?

או שמא בזה רבנן מודים לרבי, שאינו נגאל בקרובים?

וצדדי הספק הם:

הרי למדנו בגמרא לעיל [יד ב], שנאמר "שכיר שכיר" לגזרה שוה. כלומר, כל עבד שנאמר בעניינו "שכיר", דינו שוה לשאר עבדים שנאמר בהם "שכיר".

בעבד עברי הנמכר לישראל נאמר [ויקרא טו]: "כשכיר כתושב יהיה עמך". ובנמכר לגוי נאמר [ויקרא כה]: "כשכיר שנה בשנה יהיה עמו".

ואם כן, היה ראוי לומר, כשם שנמכר לגוי נגאל בקרובים, כך נמכר לישראל נגאל בקרובים.

אך רבי סובר, שנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים, מפני שבענין גאולת הקרובים בנמכר לגוי נאמר "יגאלנו". ^[1013] ורבי דרש שהכתוב בא למעט, "יגאלנו לזה, ולא לאחר".

כלומר, בא הכתוב למעט את הנמכר לישראל שאינו נגאל בקרובים. ^[1014]

ויש להסתפק לדעת רבנן:

האם לדעתם ילפינן, לומדים שכיר שכיר לגזרה שוה, ולא דרשי, והם אינם דורשים "יגאלנו, לזה ולא לאחר".

ולפיכך אף הנמכר לישראל נגאל לקרובים.

או דילמא [שמא] אף הם דורשים "יגאלנו - לזה ולא לאחר". ולפיכך הנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים. ^[1015]

תא שמע, בוא שמע ראיה מברייתא שעבד עברי הנמכר לישראל נגאל בקרובים:

שנינו בברייתא: אמרה תורה "בכל -

גאולה תתנו". בא הכתוב הזה לרבות גאולת בתים ועבד עברי. ^[1016]

והאמורא שהביא את הברייתא הזאת הבין שהמקרא בא ללמד שבתים ועבד עברי, על אף שלא נאמר בהם גאולת קרובים, אף הם נגאלים לקרובים. ^[1017]

ונשאלת השאלה: באיזה "בתים ועבד עברי" מדובר?

מאי לאו, האם לא מדובר בבתי ערי חומה, ובעבד עברי הנמכר לישראל, שלא נאמרה בהם בפירוש גאולת קרובים, והפסוק "בכל גאולה תתנו" בא לרבותם! ^[1018]

ומכאן ראיה שעבד עברי הנמכר לישראל נגאל בקרובים. ^[1019]

ודחינן: לא! אין מדובר כאן בעבד עברי הנמכר לישראל! אלא מדובר דוקא בעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים. אבל עבד עברי הנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים.

ומיד הגמרא תמהה: הרי גאולת עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים - בהדיא [בפירוש] כתיב ביה [ויקרא כה מט]: "או דוד או בן דודו יגאלנו".

אמר הכתוב שהוא נגאל על ידי קרובים! ומדוע צריך לרבותו מהמקרא "בכל גאולה תתנו"?

הערות

^[980] רש"י הוסיף כאן בפירוש הגמרא: "הא רבנן - דלא יהבי טעמא לקרא ואמרי דהורע כחו בחדא מילתא הורע נמי במילתא אחריתא בר מהיכא דגלי ביה קרא". [הברייתא השניה כדעת חכמים שאינם דורשים טעם למקרא, והם אומרים שכל שהורע כחו בדבר אחד יש להרע את כחו גם בדברים אחרים, מלבד במקום שגילה הכתוב להיפך - דהיינו במקדיש]. ונראה שרש"י בא ליישב בזה קושיא נוספת: מלבד מה שהגמרא הקשתה על רב ששת מהסיפא של הברייתא, שמבואר בה בפירוש שבבתי ערי חומה לוה וגואל וגואל לחצאין, יש להקשות מהרישא: ברישא מבואר שמסברא יש לומר שכל שהורע כחו בדבר אחד הורע גם בדברים אחרים, ואילו רב ששת למד מדברי רבי שמעון שיש לומר להיפך: אם הורע כחו בדבר אחד יש ליפות את כחו בדברים אחרים!! וכדי ליישב זאת, כתב רש"י שלדעת חכמים שאין נותנים טעם למקרא, אין מקום לומר שמדהורע כחו בדבר אחד יפה כחו בדבר אחר. והיינו, כי מסברא, הכל מודים שיש לומר, מדהורע כחו בדבר אחד הורע גם בדבר אחר. אלא שרבי שמעון למד ממה שנאמר במקדיש שלוה וגואל וגואל לחצאין [שנאמר "ואם גאול יגאל"] ואינה חוזרת ביובל, שטעמא דקרא הוא מפני שאם הורע כחו בדבר אחד יש לייפות את כחו בדברים אחרים. אבל רבנן, שאינם נותנים טעם לכתוב מדעתם, נשארים בסברא הפשוטה שקיימת לדעת הכל [לולי הפסוק "ואם גאול יגאל"]. ולדעתם, מדהורע בדבר אחד הורע גם בדבר אחר. [ועיין מהרש"א כ ב על תוספות ד"ה איתיביה. וראה גם רש"י לעיל שם, וצריך לומר שנוח לרש"י לומר שלתירוץ הגמרא סברת הברייתא נכונה אליבא דאמת]. והוסיף רש"י וכתב: "ובבתי ערי חומה גמרינן גאולה גאולה משדה אחוזה". וכוונת רש"י: למרות שמסברא לדעת חכמים, אם הורע כחו בדבר אחד יש להרע את כחו גם בדברים אחרים, בכל זאת אין ללמוד מסברא בבתי ערי חומה שמתוך שהורע כחם שאינם יוצאים ביובל הורע כחם גם שאין לוה וגואל ואין גואל לחצאין. וטעם הדבר: מפני שיש גם יפוי כח במוכר בית בבתי ערי חומה יותר ממוכר שדה אחוזה, שהרי בבית גואל מיד, ובשדה אינו גואל אלא כעבור שנתיים. ולפיכך פירש רש"י שחכמים לומדים את דין בתי ערי חומה "גאולתו גאולתו" משדה אחוזה.

^[981] למרות שחכמים דרשו "גאולתו גאולתו" משדה אחוזה, בכל זאת רבי שמעון סובר שדין בתי ערי חומה שונה מדין שדה אחוזה, מפני ש"גאולתו" "גאולתו" אינה גזרה שוה, אלא אנו לומדים את "גאולתו" הסתום [בבתי ערי חומה] מ"גאולתו" המפורש במוכר שדה אחוזה [כדלעיל הערה 972] וכל זה לדעת חכמים, אבל לדברי רבי שמעון מאחר שהוא דורש טעמא דקרא, אין "גאולתו" האמורה בבתי ערי חומה נחשבת "סתום", שהרי יש ללמוד מטעמא דקרא במקדיש שדה אחוזה שאף בבתי ערי חומה לוה וגואל וגואל לחצאין, והרי זה כמקרא מפורש ולפיכך אין ללומדו ממוכר שדה אחוזה. [כן כתב מהרי"ט בסוף דף כ ב על דברי תוספות, עיין שם. ויש שם טעות סופר ובמקום 'רש"י' צריך לומר 'רבי שמעון']. [ועיין לעיל הערה 972 שמרש"י קצת משמע ש"גאולתו גאולתו" היא גזרה שוה, וכן נראה מדברי שיטה לא נודע למי. ועיין פני יהושע לעיל כ ב ד"ה אמר ליה ממדרשו של רבי שמעון].

^[982] עיין לעיל הערה 975.

^[983] כך פירש רש"י כאן ותוספות ערכין לא א, [ורש"י במסכת ערכין שם פירש שהברייתא מדברת במקדיש שדה אחוזה].

^[984] שאלה ראשונה שאל רב אחא בריה דרבא לרב אשי. שאלה שניה שאל רב אחא סבא לרב אשי. שאלה שלישית שאל מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא.

^[985] רש"י. [ומקורו מהמכילתא שדורש "לעולם" לעולמו של יובל].

^[986] עבד אינו נגאל לחצאין מפני שנאמר "ונגאל". ורב ששת הסיק לעיל שיש לדייק מהכתוב "ונגאל - כולו ולא חציו". ואינו לוה וגואל שנאמר [ויקרא כה מט] "או השיגה ידו ונגאל" משמע שאינו נגאל אלא אם השיגה ידו ולא על ידי הלואה מאחרים. [רש"י].

^[987] הברייתא לא הביאה את עבד עברי כלל, אלא התנא ניסה ללמוד את דין מקדיש שדה אחוזה ממוכר שדה אחוזה ובית בעיר חומה. ומאחר שהתנא לא הזכיר כלל את עבד עברי הנמכר לגוי משמע שאין לומדים את דין מקדיש שדה מעבד לבדו, וצריך לומר שעיקר הלימוד הוא ממוכר שדה אחוזה ובית, ודין עבד עברי משמש כ"יוכיח" כדי שלא נפרוך את הלימוד הנ"ל. [כך משמע מדברי שיטה לא נודע למי ותוספות רא"ש ורש"ש. ועיין רשב"א]. וקשה: מדוע לא נלמד את מקדיש שדה מדין עבד עברי לבדו מקל וחומר: ומה עבד עברי שיוצא ביובל אינו נגאל לחצאין, מקדיש שדה שאינו חוזר ביובל על אחת כמה וכמה שלא יגאל לחצאין? תירץ תוספות הרא"ש: אכן אפשר היה ללמוד מעבד לבדו, אלא שהיה עדיף לתנא ללמוד שדה משדה [כלומר: עדיף ללמוד את דין מקדיש שדה ממוכר שדה ששניהם דינים השייכים בשדה]. [וכן משמע מדברי תוספות סוף ד"ה איתיביה ורש"ש שם. ועיין רשב"א]. ומהרי"ט כתב: מעבד לבדו אי אפשר ללמוד, מפני ש"גאולת חצאין" האמורה בעבד היינו שימעט את זמן עבודתו, [ואין שייך בעבד שיצא חציו מיד ע"ש]. ויש לומר שהטעם לכך שעבד אינו נגאל לחצאין היינו מפני שעבד אינו נמכר לפחות משש שנים, ולא ליותר משש, ולפיכך אינו נגאל לחצאין שהרי אם נאמר כן נמצא שהוא מכור לפחות משש. מה שאין כן שדה שאפשר למכור או להקדיש את חציה, בידו לגאול חציה [כדעת רש"י לעיל הערה 971] [עיין שם שהאריך בזה].

^[988] כך פירש רש"י. וקשה: אמנם לענין גאולה לחצאין לדעת רבי שמעון אין לומדים את דין בית עיר חומה משדה אחוזה, אבל טעם הדבר הוא: הואיל והורע כחו שאינו חוזר ביובל לפיכך נגאל לחצאין. ולענין גאולת קרובים לא שייך טעם זה. ואם כן גם לדעת רבי שמעון יש להסתפק אם נלמד "גאולתו גאולתו" משדה אחוזה! ומדוע כתב רש"י שלדעת רבי שמעון פשיטא שאינו נגאל לקרובים ? ותירץ על כך מהרי"ט: "גאולתו גאולתו" אינה גזרה שוה שלמה, אלא גילוי מילתא בלבד [ראה להלן בהערה הבאה] כלומר: כשנאמר בתורה "ימים תהיה 'גאולתו"' בענין בתי ערי חומה, הכוונה היא לגאולה המפורשת שבשדה אחוזה. וכל זה שייך לדעת רבנן שאינם מחלקים בין גאולת שדה לגאולת בית. אבל לרבי שמעון שמחלק ביניהם לענין גאולה לחצאין, הרי בודאי אין כוונת הכתוב לגאולה האמורה בשדה. ואין ללמוד את גאולת בתי ערי חומה מגאולת שדה אחוזה. [ומנין לרש"י את הסברא הזאת? עיין עוד במהרי"ט].

^[989] "אין גזירה שוה למחצה" [כריתות כא ב]. כלומר: כאשר התקבלה גזרה שוה אי אפשר ללמוד אותה לדבר אחד בלבד, אלא צריך ללמדה לכל דבר. ובהכרח צריך לומר ש"גאולתו" "גאולתו" האמורה כאן אינה גזרה שוה אלא זהו גילוי מילתא [תוספות הרא"ש לעיל כ ב ד"ה גאולתו. ריטב"א סוף ד"ה בעא מיניה ולתוספת ביאור ראה לעיל הערה 972. והנה רש"י כאן נקט בלשונו "גזרה שוה". אך בכל זאת המהרי"ט נוקט בדעת רש"י שאין זו גזרה שוה גמורה. כמו שהתבאר בהערה הקודמת]. אך עדיין צריך ביאור: אמנם "גאולתו" "גאולתו" אינה גזרה שוה, אבל מכל מקום זה בגדר של "גילוי מילתא". ומדוע אין לומדים מכאן אף את גאולת הקרובים? והנה, תוספות הרא"ש [שם] כתב בזו הלשון: "וגבי גאולת קרובים נמי איכא למימר דגלויי מילתא היא 'לעשות גאולה זו גאולה שלימה' כמו גאולתו דשדה אחוזה, אבל לא לענין קרובים". [יש לפרש, שדוקא לענין מהות הגאולה אנו משוים את "גאולתו" שבבתי ערי חומה ל"גאולתו" שבשדה אחוזה. שכשם שבשדה אחוזה "גאולתו" היינו דוקא גאולה שלימה, כך בבתי ערי חומה "גאולתו" היינו גאולה שלימה. אבל לא שייך "גילוי מילתא" לדעת מי הוא העושה את הגאולה, ולפיכך אין ללמוד משדה אחוזה שהקרובים יכולים לגאול]. ומרש"י לא משמע כסברא זו, אלא דורשים "גאולתו" "גאולתו" רק לענין גאולת חצאין שמדובר בה באותו משפט "ומצא כדי גאולתו". ולא דורשים "גאולתו גאולתו" לענין גאולת קרובים המוזכרת בכתוב קודם לכן. [ראה רש"ש שהגיה את דברי רש"י].

^[990] חז"ל פירשו שגאולה האמורה כאן היינו גאולת הקרובים, ולא יציאה ביובל. מפני שסתם גאולה היינו גאולת הקרובים דרך מקח וממכר. [מלבי"ם על התורה עיין שם. ועיין עוד רש"י רשב"ם ורמב"ן שם. ושפתי חכמים אות צ].

^[991] מפני שבפרשות שלאחר פסוק זה נאמר בפירוש שדה אחוזה נגאלת בקרובים.

^[992] א. הברייתא מצטטת מן הפסוק "בכל גאולה תתנו". והשמיטה את המילים "ארץ אחוזתכם". מפני שהברייתא מרבה עבד עברי, ובודאי אין שייך לומר עליו "ארץ אחוזתכם". וכתב שיטה לא נודע למי: למרות שנאמר בכתוב בפירוש "בארץ" לומדים עבד עברי מריבוי הכתוב שאמר "בכל". וזה לשון הברייתא בתורת כהנים שם: "ובכל גאולה תתנו" - יכול בעבדים [כנענים] ובשטרות ובמטלטלין, תלמוד לומר: "ארץ אחוזה". אם כן למה נאמר "ובכל גאולה תתנו"? לרבות בתים ועבד עברי. [כנראה מרבים מהכתוב גאולת קרובים בדבר שנאמר בו גאולת עצמו כגון בתים ועבד עברי. אבל דברים שלא מצאנו בהם שנגאלים בגאולת עצמו, גאולת קרובים התמעטה בהם מ"ארץ אחוזתכם"]. ב. באיזה עבד עברי מדובר כאן? בפשטות מדובר כאן בעבד עברי הנמכר לישראל, ולא בנמכר לגוי, שהרי בנמכר לגוי נאמרה בפירוש גאולת קרובים [ויקרא כה מט]: "אחד מאחיו יגאלנו. או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו". ואין צריך לרבותו מ"בכל". אך הגמרא להלן דנה שמא מדובר כאן בנמכר לגוי.

^[993] הטעם שבחילוק בין בתי החצרים לבתי ערי חומה יתבאר מתוך המשך דברי הגמרא.

^[994] מאחר שהמקרא שנה כאן את דין גאולה פעמיים [על פי הגהת הרש"ש ברש"י להלן תחילת עמוד ב].

^[995] למרות שהברייתא נוקטת בתי חצרים, בודאי לפי תירוץ הגמרא גם בשדה אחוזה הכתוב מדבר ולקבעו חובה. וכן מוכח מתוך דברי רבי אליעזר המובאים בגמרא בסמוך. [אך קשה: מדוע הברייתא נקטה לקבעו חובה בבתי חצרים ולא בשדה אחוזה עצמה? ויש לומר: לפי תירוץ הגמרא כאן, יש לרבות את שדה אחוזה לקבעו חובה מעצם יתור הכתוב "בארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". ומהמילה "בכל" מרבים דברים נוספים שאינם בכלל "ארץ אחוזתכם", דהיינו - בתי החצרים ועבד עברי. ולהלן הגמרא תמהה על כך שבתי החצרים אינם צריכים ריבוי בפני עצמו. וכן כתב פני יהושע להלן ד"ה אלא למאן דאמר בתי חצירות, ועיין ראשונים שם].

^[996] גר שמת ואין לו בנים, אין לו גואלים. שהרי גר אינו מתייחס לבני משפחתו הגויים. [עיין בבא קמא קט א ועוד]. ומכל מקום אי אפשר להעמיד את דברי הכתוב בגר, מפני ששדה אחוזה היינו שדה שירש מאבותיו שנטלו חלק בארץ, וזה לא שייך בגר, שהרי אבותיו נכרים ולא נטלו חלק בארץ. [שיטה לא נודע למי, וכן משמע מרש"י]. אך קשה: הרי הבעל יורש את אשתו מן התורה, ומדוע לא נעמיד את הכתוב בגר שירש את אשתו הישראלית, שירשה מאבותיה חלק בארץ? ויש לומר: נאמר [ויקרא כה כה] "ומכר מאחוזתו", ומשמע שהכתוב מדבר באחוזת אבותיו, כשם שנאמר [ויקרא כה מא] "ואל אחוזת אבותיו ישוב", ולפיכך אין להעמיד את הכתוב באחוזה שירש מאשתו. [על פי שיטה לא נודע למי, עיין שם תירוצים נוספים. אבל הרמב"ם אישות יב ג סובר שירושת הבעל אינה אלא מדרבנן. ולדבריו אין כאן קושיא כלל].

^[997] כיצד יפרש רבי אליעזר את הכתוב "ואיש כי לא יהיה לו גואל"? וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים?! ואין לפרש שיש לו גואל ואינו רוצה ליקח, שהרי לדעת רבי אליעזר גאולת קרובים היא חובה! ויש לומר: רבי אליעזר מפרש את הכתוב בשאי אפשר ביד הראוי ליורשו ליגאול [כלומר: אין לו ממון המספיק כדי לגאול], ואין הגאולה מוטלת אלא על הקרוב מן הכל. [רש"י]. מלשון רש"י משמע שכל הקרובים יכולים לגאול אבל אין חובה לגאול אלא לקרוב מן הכל. [וכן משמע מהריטב"א ושלא כדברי רשב"א וחזון איש. ראה להלן הערה]. ולפי זה יש לבאר את ראית רבי יהושע הסובר שגאולת הקרובים רשות: מדוע רבי יהושע לא העמיד את הכתוב "ואיש כי לא יהיה לו גואל" בשאין ביד הראוי ליורשו ליגאל? ונראה שרבי יהושע סבר שמאחר שגאולת כל הקרובים נאמרה במקרא בפסוק אחד "וגאל את ממכר אחיו" לפיכך לא מסתבר לחלק בין הקרוב ביותר לשאר הקרובים, אלא - או שכולם חובה או שכולם רשות, ורבי יהושע טוען שאי אפשר לומר שכולם חובה. שהרי אין לך אדם מישראל שאין לו קרוב שיכול לגאול, ובעל כרחך צריך לומר שגאולת כל הקרובים רשות. ורבי אליעזר עונה על כך שמאחר שנאמר "בכל גאולה תתנו" הכתוב קבעו חובה. ובעל כרחך החובה אינה אלא לקרוב מן הכל. שהרי נאמר "ואיש כי לא יהיה לו גואל", ומכאן ששאר הקרובים אינם חייבים לגאול, והכתוב מדבר בשאי אפשר ביד הקרוב מן הכל לגאול.

^[998] רב ששת מיישב את הברייתא שאמרה "בכל גאולה תתנו - לרבות בתים ועבד עברי", ש"בתים" היינו בתי החצרים והכתוב קבעו חובה. וכן דין שדה אחוזה, וכדעת רבי אליעזר. ואין לפרש ש"בתים" היינו בתי ערי חומה, מפני שבתי ערי חומה אינם נגאלים בקרובים. ונחלקו הראשונים מה היא דעת רבי יהושע בענין גאולת קרובים בבתי ערי חומה: מדברי תוספות [להלן תחילת עמוד ב] לפי ביאור עצמות יוסף, יש ללמוד שלדעת רבי יהושע בעל כרחך "בכל גאולה תתנו" בא לרבות בתי ערי חומה [ולא בתי חצרים ולקבעו חובה, שהרי לדעת רבי יהושע גאולת הקרובים בבתי החצרים אינה אלא רשות]. אבל, הרשב"א כתב שלדעת רבי יהושע יש לומר ש"בכל גאולה תתנו" מרבה עבד עברי בלבד ולא בתי ערי חומה, ואף רבי יהושע מודה שבתי ערי חומה אינם נגאלים לקרובים. [ועיין בדבריו מה שהקשה בעצמו על זה]. וכדעת הרשב"א מוכח מדברי הרמב"ם שפסק [שמיטה יא יח] שגאולת הקרובים רשות כדעת רבי יהושע, ופסק [שם יב ב] שבתי ערי חומה אינם נגאלים בקרובים.

^[999] לדעת הרשב"א [הנ"ל בהערה הקודמת] "מאן דאמר" המוזכר כאן היינו רב הונא בר חיננא שהבין בקושייתו ש"בתים" שהוזכרו בברייתא היינו בתי ערי חומה. ולדעת התוספות [הנ"ל שם] אפשר לפרש ש"מאן דאמר" המוזכר כאן היינו רבי יהושע הסובר שהכתוב מרבה גאולת קרובים בבתי ערי חומה.

^[1000] לדעת הרשב"א [הנ"ל בהערה הקודמת] "מאן דאמר" המוזכר כאן היינו רב ששת שתירץ ש"בתים" שהוזכרו בברייתא הם בתי החצרים. ולדעת התוספות [הנ"ל שם] היינו רבי אליעזר כפי שהסביר רב ששת את דבריו.

^[1001] כלומר: "בכל" בא לרבות דבר שלא הוזכרה בו גאולת קרובים כלל, שאף הוא נגאל. ואילו למאן דאמר שהכתוב מדבר בבתי החצרים, הרי עצם גאולת הקרובים נאמרה בהם במקום אחר, והכתוב הזה אינו מרבה גאולה חדשה. אלא באותה גאולה עצמה הכתוב מלמד שהיא חובה, ולפיכך היה ראוי לומר "גאולה תתנו לארץ" בלי 'בכל'. ומכפילות המקרא נלמד שקבעו חובה. [על פי מהרש"א בהסבר תוספות ד"ה מאי, ועיין עוד ריטב"א ושיטה לא נודע למי ויד דוד ופני יהושע].

^[1002] קשה: מדוע לא נאמר שבתי החצרים מתרבים מעצם הכתוב "גאולה תתנו לארץ", ו"בכל" מרבה עבד עברי שלא נאמרה בו גאולה כלל? ויש לומר: מאחר שנאמר "ובכל ארץ" וגו' משמע שגם מ"בכל" יש לרבות דבר ששייך בארץ ולא עבד עברי, ובשלמא אם נפרש שהכתוב מרבה בתי ערי חומה מובן ש"בכל" עיקרו מרבה בעיקרו בתי ערי חומה ואגב כך מרבים גם עבד עברי שאינו ארץ. אבל אין לומר "בכל" מרבה רק עבד עברי [על פי תוספות עם הסבר מהרש"א].

^[1003] רבינו הלל [בתורת כהנים על הפסוק "בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ"] הבין שהגמרא דוחה מכח קושיא זו את דברי רב ששת. ולמסקנא הכתוב "בכל גאולה תתנו" מרבה בתי ערי חומה שאף הם נגאלים לקרובים. [וכן פסק המאירי]. ואולם, הרמב"ם [שמיטה יב ב] פסק שבתי ערי חומה אינם נגאלים לקרובים. וכדעת רב ששת. ופירש לחם משנה [עבדים ב ז], שלדעת הרמב"ם מאחר שהגמרא מסיקה "קשיא" ולא נאמר "תיובתא", לא נדחו דברי רב ששת. [כפי שכתבו הראשונים ש"קשיא" אינה קושיא חזקה כל כך אלא אפשר ליישב קושיא זו]. והיינו, מפני שאפשר לענות על קושיא זו ש"בתים" היינו בתי החצרים. והם מתרבים מעצם הפסוק "גאולה תתנו לארץ" ו"בכל" מרבה עבד עברי לבדו [כפי שהקשו תוספות הנ"ל בהערה הקודמת. ואף על פי שותספות דחו זאת, אין זו דחיה גמורה].

^[1004] שרב ששת אמר לעיל שבתי ערי חומה אינם נגאלים לקרובים.

^[1005] דודו או בן דודו וכו'.

^[1006] "יגאלנו" אחד נצרך לגופו של מקרא, והשנים הנותרים מיותרים.

^[1007] הרשב"א מבאר ש"הקרוב קרוב קודם", היינו שדוקא הקרוב ביותר רשאי לגאול, אבל אם אין בידו לגאול אין קרוב אחר יכול לגאול. [והיינו בשדה אחוזה, אבל בעבד עברי אפילו אחרים יכולים לגאול, כדלעיל טו ב, אלא שיש נפקא מינה בין גאולת קרובים לגאולת אחרים כמבואר בגמרא שם. ועוד נפקא מינה שכופים רק את הקרוב ביותר]. אבל, מלשון רש"י [סוף ד"ה חובה] ומלשון הריטב"א [סוף ד"ה רבי אליעזר] משמע שאף שאר הקרובים רשאים לגאול, אלא שהקרוב ביותר חייב לגאול, ואילו שאר הקרובים אמנם רשאים לגאול אך אינם חייבים בכך. וכל זה מובן לדעת רבי אליעזר הסובר שגאולת קרובים בשדה אחוזה חובה, אבל לדעת רבי יהושע גאולת קרובים בשדה אחוזה רשות. ואם כן קשה: במה נפרש את "הקרוב קרוב קודם" לפי שיטתו [בפרט שהרמב"ם פסק כרבי יהושע] ? והמפרשים נחלקו במהות גאולת קרובים: יש אומרים שהשדה חוזרת מיד לבעלים [כן מוכח מדברי המקנה כאן. וכן הוכיח בדרך אמונה שמיטה יא יח מדברי תוס' רי"ד וחזו"א ורבינו בחיי וירושלמי]. ויש אומרים שהשדה נקנית לקרוב וחוזרת לבעלים ביובל [מוכח מרש"י ויקרא כה יג ותורת כהנים שם, וכן נקט מהרי"ט בד"ה מאי בכל בתירוצו קרוב לסוה"ד בפשיטות]. ולדעת רש"י, הסובר שהשדה נקנית לקרובים, יש לפרש את "הקרוב קרוב קודם", שמדובר ששנים מן הקרובים רוצים לגאול את השדה כדי שתהיה ברשותם עד היובל. ולמדנו מהכתוב שהקרוב קרוב קודם. כלומר: זכותו של הקרוב ביותר לקנותה לעצמו והוא קודם לחברו. [וזו כוונת המאירי שכתב בזו הלשון: "ואם 'באו שנים לגאול' הקרוב קרוב קודם". ואחרוני זמננו התקשו בהסבר דבריו מפני שהם הבינו שבגאולת קרובים השדה חוזרת מיד לבעלים]. ובזה מיושבים דברי רש"י לשיטתו. [ואף בדעת רבי אליעזר יש לומר, שעיקר הכתוב לא בא ללמדנו שכופים את הקרוב ביותר ולא את שאר הקרובים. שהרי את זה יש ללמוד ממה שנאמר "ואיש כי לא יהיה לו גואל" כמבואר לעיל סוף הערה 997, וכן תמה המקנה, אלא צריך לומר שעיקר הכתוב בא ללמדנו שזכותו של הקרוב ביותר לגאול לפני שאר הקרובים וכנ"ל. ועיין היטב ריטב"א. ועיין ספר המקנה]. [ובחזון איש דן בהסבר "הקרוב קרוב קודם", ולא התייחס לדברי הראשונים הנ"ל, ע"ש].

^[1008] לפי תירוץ רב ששת "יגאלנו יגאלנו" מרבה בתי חצרים ושדה אחוזה. והנה, "יגאלנו" נאמר שלש פעמים, ושנים מהם מיותרים, ומשמע מדברי הגמרא שאחד מהם מרבה בתי חצרים, ואחד מרבה שדה אחוזה. וקשה: והלא דין בתי החצרים הוקש לדין שדה אחוזה שנאמר "ובתי החצרים:. על שדה הארץ יחשב". ואם כן די היה שהכתוב יאמר יגאלנו פעם אחת!! ויש לומר: "יגאלנו" אחד מרבה בין את בתי החצרים ובין את שדה אחוזה. ו"יגאלנו" שני מלמד דרשה אחרת "יגאלנו לזה ולא לאחר". [כלומר: למעט עבד עברי הנמכר לישראל שאינו נגאל בקרובים כדלעיל טו ב עיין שם]. [על פי תוספות לקמן בעמ' ב' ד"ה ההוא. ועיין פני יהושע ושיטה לא נודע למי].

^[1009] נחלקו תנאים [לעיל טו ב] בענין גאולת קרובים בעבד עברי הנמכר לגוי - יש אומרים שעל ידי גאולת הקרובים העבד יוצא לשחרור, ויש אומרים שהגאולה היא לשעבוד, כלומר: העבד יוצא מידי בעליו הגוי ונקנה לקרוב שגאלו, ויוצא לחירות ביובל.

^[1010] נאמר [ויקרא כה נד] בענין עבד עברי הנמכר לגוי: "ואם לא יגאל 'באלה' ויצא בשנת היובל" וגו' "אלה" היינו הקרובים שהוזכרו במקרא לעיל, "או דודו או בן דודו יגאלנו" וגו'. ושנו בברייתא [לעיל טו ב]: רבי אומר: [המילה "באלה" מיותרת. ונכתבה בתורה כדי להדגיש לנו, שרק] באלה [בקרובים] הוא נגאל, ואין נגאל בשש. ומדוע לולי הכתוב "באלה" היה עולה בדעתנו לומר שנמכר לגוי יוצא בשש? והלא לא נאמרה בתורה יציאה בשש שנים אלא בנמכר לישראל [שמות כא]! ענה על כך רבי בברייתא, שהייתי יכול ללמוד שנמכר לגוי יוצא בשש בקל וחומר מנמכר לישראל - "ומה מי שאינו נגאל באלה [נמכר לישראל אינו נגאל בקרובים] נגאל בשש. זה [הנמכר לגוי], שנגאל באלה אינו דין שנגאל בשש"! ולפיכך נאמר "באלה", ללמדנו שדוקא באלה [בקרובים] הוא נגאל ואינו נגאל בשש. והגמרא שם דנה מנין היה פשוט לו לרבי שנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים: צד אחד: בנמכר לישראל לא נאמר בתורה שנגאל בקרובים, ולדעת רבי אין להשוות בין דיני הנמכר לישראל לדיני הנמכר לגוי, מפני שרבי אינו דורש "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה [ושלא כדעת חכמים יד ב הסוברים שיש להשוות את דיני נמכר לגוי ונמכר לישראל מפני שבשניהם נאמר בתורה "שכיר", ודורשים "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה]. צד שני: אף רבי מודה שנאמרה גזרה שוה "שכיר" "שכיר". אך בכל זאת אין משוים את דין הנמכר לישראל לדין הנמכר לגוי לענין גאולת קרובים. מפני שבנמכר לגוי נאמר "יגאלנו", התורה הדגישה - "יגאלנו" לזה [לנמכר לגוי] ולא לאחר [לנמכר לישראל]. הגמרא מוכיחה שרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא חולקים על רבי וסוברים שנמכר לגוי יוצא בשש: רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא דורשים מהכתוב "באלה" דרשות אחרות [רבי יוסי הגלילי אומר: "באלה" [הנגאל בקרובים] לשחרור, בשאר כל האדם לשעבוד [הנגאל באחרים נקנה לגואל עד היובל]. ורבי עקיבא סובר להיפך - באלה לשעבוד בשאר כל האדם לשחרור]. ומאחר שהם דורשים מ"באלה" דרשות אחרות, יש ללמוד מכך שהם אינם דורשים "באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש". ולדעתם עבד עברי הנמכר לגוי יוצא בשש.

^[1011] היינו רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, ודבריהם הובאו לעיל בהערה הקודמת.

^[1012] כך משמע מפשטות דברי הגמרא, וכן דייק רבי עקיבא איגר מדברי כסף משנה ולחם משנה. אבל יש מפרשים שהגמרא כאן אינה מתייחסת לרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא הסוברים שיוצא בשש. אלא לרבנן אחרים. עיין להלן הערה 1015.

^[1013] מתוספות ד"ה ההוא משמע שכל המילה "יגאלנו" מיותרת ונאמרה לדרשה יגאלנו לזה ולא לאחר.

^[1014] אלו דברי רב נחמן בר יצחק [לעיל טו ב], אבל תחילה הגמרא סברה שרבי אינו דורש "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה. [כדלעיל הערה 1010], ועיין עוד בסוגיית הגמרא שם.

^[1015] פירשנו את דברי הגמרא כפי הנראה בפשטות, שהגמרא מסתפקת אליבא דרבנן החולקים על רבי, דהיינו רבי יוסי ורבי עקיבא הסוברים שנמכר לגוי נגאל בשש. וכן דייק רבי עקיבא איגר מדברי כסף משנה ולחם משנה. והקשה רבי עקיבא איגר: [א] לא מצאנו שרבנן נחלקו על רבי אלא לענין שעבד עברי הנמכר לגוי יוצא בשש [וטעמם הוא מפני שהם דורשים "באלה" לדרשה אחרת כנ"ל הערה 1010]. ומדוע עלה בדעת הגמרא להמציא מחלוקת נוספת ולהסתפק שמא רבנן חולקים על רבי וסוברים שנמכר לישראל נגאל בקרובים? [ב] יותר מזה, לכאורה יש להוכיח מדברי רבנן שאף הם מודים שנמכר לישראל אינו נגאל באלה: שהרי הגמרא מדייקת ממה שרבנן [רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא] דורשים ב"אלה" לדרשות אחרות. מכאן שאין הם דורשים "באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש" אלא לדעתם אף נמכר לגוי נגאל בשש. ונשאלת השאלה: אמנם רבנן אינם דורשים "באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש" ולדבריהם הכתוב לא מיעט בפירוש שנמכר לגוי 'אינו' נגאל בשש, אבל, מכל מקום מנין לנו שנמכר לגוי כן נגאל בשש? והלא לא נאמרה יציאת שש אלא בענין נמכר לישראל! אלא, בעל כרחך רבנן מודים לקל וחומר שאמר רבי - "ומה מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש" וכו'. ומכאן שאף רבנן מודים שנמכר לישראל אינו נגאל באלה! ורבי עקיבא איגר מתרץ את הקושיא השניה: יתכן שרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא למדו שנמכר לגוי יוצא בשש בגזרה שוה "שכיר" "שכיר" מנמכר לישראל. [עוד יש לתרץ קושיא זו על פי מה שפשוט לפני יהושע בקושיתו כאן בד"ה כי תבעי עיין שם היטב]. ומכל מקום עדיין קשה הקושיא הראשונה הנ"ל. [ובישוב הקושיא הראשונה אולי יש לומר על דרך הפשט, שאמנם לא היה לגמרא מקור מסברא לומר שחכמים חולקים על רבי, אבל להלן הגמרא מביאה כמה ברייתות שלכאורה יש ללמוד מדבריהם שנמכר לישראל נגאל בקרובים, והגמרא דוחה זאת. ויש לומר שאף זה שהסתפק בדבר ידע את דברי הברייתות, והסתפק אם יש להוכיח מהן שרבנן חולקים על רבי. ומה שהגמרא אומרת "ילפינן שכיר שכיר ולא דרש יגאלנו או דילמא יגאלנו לזה ולא לאחר", אין זה אלא נתינת טעם להסביר את דברי רבנן לפי כל צד מצדדי הספק, אבל מקור הספק הם הברייתות דלהלן]. ומכח הקושיא הראשונה הנ"ל רבי עקיבא איגר מנסה להסביר את דברי הגמרא באופן אחר [בלשון - "לולי שאיני כדאי היה נראה לי"] ושלא כמשמעות כסף משנה ולחם משנה ופשטות הגמרא. וכדבריו פירש בפני יהושע, וכדלהלן: "רבנן" שהגמרא הזכירה כאן, אינם רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא החולקים על רבי, אלא היינו רבנן אחרים הסוברים [לעיל יד ב] שדורשים "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה - וכך יש לבאר את דברי הגמרא: כי תבעי לר אליבא דרבנן הדורשים "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה, מאי, מה הדין לענין גאולת קרובים בנמכר לישראל - ודבר זה תלוי בהסבר סברתו של רבי שאמר נמכר לגוי אינו נגאל בשש. צד א: יתכן שטעמו של רבי הוא מפני שרבי אינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה, ולפיכך אין לו מקור לומר שנמכר לגוי יוצא בשש [וכפי שהגמרא סברה תחילה לעיל טו ב, וכנ"ל הערה 1010]. ולפי זה לדעת רבנן הדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, ילפינן שהנמכר לישראל נגאל בקרובים מנמכר לגוי בגזרה שוה ''שכיר'' שכיר''. ולא דרשי ''יגאלנו'' למעט את הנמכר לישראל, שהרי אף רבי לא דרש "יגאלנו". צד ב: או דילמא אף רבי מודה שדורשים "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה, והטעם לכך שרבי אמר נמכר לגוי אינו נגאל בשש היינו מפני שהוא דורש "יגאלנו - לזה ולא לאחר", ומאחר שלא מצאנו שרבנן נחלקו עליו בענין דרשה זו, אם כן אף הם דורשים ''יגאלנו לזה ולא לאחר'', ואם כן נמכר לישראל אינו נגאל בקרובים. [אך רבי עקיבא איגר הקשה על פירוש זה, והוכיח בשתי ראיות שבודאי רבי [או תנא אחר] סובר שדורשים "יגאלנו לזה ולא לאחר", ואם כן היה ראוי לומר שאף חכמים מודים לדבריו. והניח קושיא זו בצריך עיון. ועיין עוד בפני יהושע].

^[1016] ברייתא זו היא הברייתא שהובאה בסוגיא לעיל.

^[1017] כפי שהבין אביי בסוגיא לעיל.

^[1018] שהרי אם נאמר שמדובר בעבד עברי הנמכר לגוי ובבתי החצרים, אזי קשה: והלא נאמרה בהם גאולת קרובים בפירוש, ומדוע הוצרך הכתוב לרבותם מ"בכל גאולה תתנו"?

^[1019] ובהכרח הברייתא נאמרה לדעת רבנן ולא לדעת רבי, שהרי רבי אמר בפירוש שנמכר לישראל אינו נגאל באלה [בקרובים].

הא [ברייתא אחרונה זו] היא כשיטת רבנן [חכמים], הא [זו] ששנינו בה לווה וגואל וגואל לחצאין היא כשיטת ר' שמעון.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת] לגבי בתי ערי חומה: לוה וגואל וגואל לחצאין, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין לוה וגואל וגואל לחצאין והרי זו סתירה בין ברייתות, ומשיבים באותו אופן: לא קשיא [אינו קשה], הא [זו] — כשיטת רבנן, הא [זו] כשיטת ר' שמעון

(סימן לחכמים שהקשו את הקושיות הבאות ולמי שאלו אותן: חר"ש חב"ש זמ"ן, שהם רמז לשמות הבאים: רב אחא בריה דרבא לרב אשי, רב אחא סבא לרב אשי, מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא).

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: איכא למיפרך [יש מקום להקשות] על השוואה זו שהוזכרה בברייתא: מה למוכר בית בבתי ערי חומה — שכן הורע כחו ליגאל לעולם, תאמר במקדיש שיפה כחו ליגאל לעולם!

אמר ליה [לו] רב אחא סבא לרב אשי: משום דאיכא למימר [שיש לומר] ניהדר דינא [יחזור, ישוב, הדין] ונלמדנו מצד אחר, תיתי [שתבוא תילמד] הוכחה לדבר כשיטת הלימוד של במה הצד השווה ביניהם. כיצד: מוכר שדה אחוזה יוכיח, שיפה כחו ליגאל לעולם ואין לוה וגואל ואין גואל לחצאין ואם תאמר: מה למוכר שדה אחוזה, שכן הורע כחו ליגאל מיד — אולם מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח, שעל אף שנגאל מיד, בכל זאת לווה ונגאל ונגאל לחצאין.

וחזר הדין, שאפשר להפוך את הנימוקים לצד זה ולצד זה, ובסופו של דבר לא ראי זה כראי זה אין דבר זה דומה לזה, הצד השוה שבהן — שנגאלין, ואין לוה וגואל וגואל לחצאין, אף אני אביא מקדיש — שנגאל, ואין לוה וגואל ואין גואל לחצאין.

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: איכא למיפרך [יש מקום להקשות] על לימוד זה מן הצד השוה: מה להצד השוה שבהן — שכן הורע כחם ליגאל בשנה שניה, שבשנה שניה שניהם אינם יכולים להיגאל, תאמר במקדיש שיפה כחו ליגאל בשנה שניה!

אמר לו רבינא תשובה לכך: משום דאיכא למימר [שיש לומר]: עבד עברי הנמכר לגוי יוכיח, שיפה כחו ליגאל בשנה שניה ובכל זאת אין לוה וגואל ואין גואל לחצאין.

א ועוד מעין שאלות קודמות שנשאלו, בעא מיניה [שאל אותו] רב הונא בר חיננא מרב ששת: המוכר בית בבתי ערי חומה, נגאל לקרובים או שאין הוא נגאל לקרובים ורק המוכר בעצמו יכול לגאול? וצדדי השאלה: האם "גאלתו" "גאלתו" משדה אחוזה גמר [למד] בגזירה שווה ואפשר ללמוד ממנה: מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין ונגאלת לקרובים — אף האי נמי [אף זה, בית בבתי ערי חומה גם כן] אין נגאל לחצאין ונגאל לקרובים.

או דילמא [שמא]: כי כתיבא [כאשר נאמרה] לשון "גאולה" בשדה אחוזה — בענין גאולה לחצאין הוא דכתיב [הוא שנאמרה], אולם בענין קרובים לא כתיב [נאמרה] לשון גאולה ולענין זה אין למדים גזירה שווה לבתי ערי חומה? אמר ליה [לו] : אינו נגאל לקרובים.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו שעל הכתוב "ו בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ" (ויקרא כה, כד) דרשו: לרבות בתי ם ועבד עברי, מאי לאו [האם אין] הכוונה ב"בתים" לבתי ערי חומה, שאף הם נפדים על ידי קרובים? ודוחים: לא, הכוונה היא לבתי חצרים, כלומר, בתים הנמצאים במקום שאינו מוקף חומה.

ומקשים: בתי חצרים בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] "על שדה הארץ יחשב" (שם לא) כלומר, הריהם כשדה אחוזה ואין צריך בדרשה לרבותם! ומשיבים: הפסוק ההוא ("בכל... גאולה תתנו") בא לקובעו חובה לגאולת קרובים, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' אליעזר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שהכתוב במוכר שדה אחוזה "וגאל את ממכר אחיו" (שם כה) — הרי זו רשות, אם רוצה — גואל. אתה אומר רשות, או אינו אלא חובה? תלמוד לומר: "ואיש כי לא יהיה לו גואל" (שם כו) וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים? הרי כל אדם בישראל יש לו קרוב כלשהו עד יעקב אבינו. אלא הכוונה לזה שיש לו אמנם גואל ואינו רוצה ליקח, שהרשות בידו. אלו דברי ר' יהושע.

ואילו ר' אליעזר אומר: מה שנאמר "וגאל את ממכר אחיו" — הרי זו חובה. אתה אומר חובה או אינו אלא רשות? תלמוד לומר: "בכל... גאלה תתנו" — הכתוב קבעו חובה. הרי שלשיטת ר' אליעזר זהו משמעו של הכתוב.

אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרב אשי, ואמרי לה [ויש אומרים אותה] בגירסה אחרת שאמר זאת רבינא לרב אשי: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] לרבות בתי ערי חומה — היינו דכתיב [זה הוא שנאמר] "בכל" — שיש כאן לשון ריבוי של דבר שאינו בכלל "גאולה תתנו לארץ". אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] לרבות בתי חצרים — מאי לשון "בכל"? והרי נאמר כבר שהם בכלל שדה הארץ! לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בקשיא [קשה הדבר].

איתיביה [הקשה לו] אביי שנינו: מה תלמוד לומר בכתוב "יגאלנו" "יגאלנו" "יגאלנו" שלש פעמים — הרי זה לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה האמור בעבד עברי הנמכר לגוי, שאם לא גאל את עצמו — נגאל על ידי קרובים. מאי לאו [האם אין] הכוונה בשלושה הריבויים הללו לרבות גם בתי ערי חומה, וגם עבד עברי לגאולת קרובים? ודוחים: לא, הכוונה היא לרבות בתי חצרים ושדה אחוזה.

ותוהים: בתי חצרים ושדה אחוזה הלא בהדיא כתיב [במפורש נאמר] "על שדה הארץ יחשב"! ומשיבים: כפי שאמר רב נחמן בר יצחק שגאולת קרובים האמורה בשדה אחוזה הכוונה היא לקרוב קרוב קודם, שמי שקרוב יותר מחבירו עליו מוטלת החובה או זכות הגאולה, הכי נמי [כאן גם כן] בבתי החצרים ללמד לקרוב קרוב קודם.

ב ושואלים: היכא איתמר [היכן נאמר] דבר זה של רב נחמן בר יצחק במקורו? ומשיבים: אהא [על ענין זה], דאיבעיא להו [שנשאלה להם] ללומדים: עבד עברי הנמכר לישראל האם נגאל לקרובים או אינו נגאל לקרובים? ומעירים: אליבא [על פי שיטתו] של רבי לא תבעי [תישאל, תסתפק] לך שאמר: מי שאינו נגאל באלה, בקרובים — נגאל בשש, אלמא לא מיפרק [מכאן שאינו נגאל] בקרובים, שהרי הוא מניח שאינו נגאל ב"אלה".

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים] מאי [מה] הדין? האם ילפינן [לומדים אנו] בגזירה שווה "שכיר" "שכיר" מנמכר לגוי, וכשם שאם נמכר לגוי נגאל לקרובים — אף בישראל נגאל, ולא דרשי [ואינם דורשים] "יגאלנו" האמור בנמכר לגוי בלשון מיעוט, או דילמא [שמא] נאמר כי הכוונה ב"יגאלנו" בנמכר לגוי היא לשון מיעוט שכוונתו לזה בלבד נאמרה הלכה זו שנגאל לקרובים ולא לאחר?

תא שמע [בוא ושמע]: נאמר "בכל... גאלה תתנו" — לרבות בתים ועבד עברי. מאי לאו [האם אין] הכוונה לבתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל? ודוחים: לא, אפשר לומר שמדובר בעבד עברי הנמכר לגוי.

ומקשים: עבד עברי הנמכר לגוי הלא בהדיא כתיב ביה [במפורש כתוב בו] "או דדו או בן דדו יגאלנו" (ויקרא כה, מט) ואין צורך ללמדו מלשון ריבוי שבפסוק אחר!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This second baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and that baraita, which teaches that one can borrow money and redeem the house and partially redeem it, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara states: It is taught in one baraita with regard to the houses of walled cities: One can borrow money and redeem it, and one can partially redeem it, and it is taught in another baraita: One cannot borrow money and redeem it, nor can one partially redeem. Apparently, there is a contradiction between these two baraitot. The Gemara answers as above: This is not difficult. This baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and that baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara provides a mnemonic device for the names of the Sages who raise the dilemmas cited below and those to whom the questions are addressed: Ḥeresh, ḥavash, zeman. They allude to the following interlocutors: Ḥeresh alludes to Rav Aḥa, son of Rava, and Rav Ashi; ḥavash alludes to Rav Aḥa Sava and Rav Ashi; and zeman alludes to Mar Zutra, son of Rav Mari, and Ravina.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: The comparison detailed earlier (20b) between one who sells a house and one who consecrates a field, can be refuted as follows: What is unique about one who sells a house among the houses of walled cities is that his power is diminished, in that he is not able to redeem it forever, since he cannot redeem it after a year has passed (see Leviticus 25:30). Shall you say the same with regard to one who consecrates his field, as his power is enhanced in that he is able to redeem forever?

Rav Aḥa Sava said to Rav Ashi: The comparison is valid, because it can be said that the argument returns, as one can learn in a different manner. Let this matter be derived by an analogy derived from the common factor of two sources: The halakha of one who sells an ancestral field can prove it, as his power is enhanced in that he is able to redeem the field forever, and he cannot borrow money and redeem it, and he cannot partially redeem it. And if you say: What is unique about one who sells an ancestral field is that his power is diminished in that he is not able to redeem it immediately, the case of one who sells a house from among houses of walled cities can prove otherwise. Although one can redeem the house immediately, he cannot borrow money and redeem it, nor partially redeem it.

And the derivation has reverted to its starting point, as one could alternate the explanations for each side with their respective refutations. Ultimately, the aspect of this case, an ancestral field, is not like the aspect of that case, a house from among houses of walled cities. Their common denominator is that they can be redeemed, and one cannot borrow money and redeem them, and likewise, one cannot partially redeem them. I will also bring the case of one who consecrates his field and rule that it may be redeemed, but one cannot borrow money and redeem it, and one cannot partially redeem it.

Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: This derivation, based on the common denominator, can be refuted as follows: What is unique to their common denominator is that their power is diminished in that they are unable to redeem the respective properties during the second year, as in neither case can they be redeemed in the second year. One who sells a house in a walled city cannot redeem it beyond the first year, while one who sells an ancestral field cannot redeem it during the first two years. Shall you say the same with regard to one who consecrated his field, as his power is enhanced in that he is able to redeem the field in the second year?

Ravina said to him that the derivation is valid because it can be said that the case of a Hebrew slave sold to a gentile can prove otherwise, as his power enhanced in that he is able to redeem himself in the second year, and nevertheless he cannot borrow money and redeem himself, and he cannot partially redeem himself.

The Gemara discusses a similar matter. Rav Huna bar Ḥinnana raised a dilemma before Rav Sheshet: In the case of one who sells a house from among the houses of walled cities, can it be redeemed by relatives or can it not be redeemed by relatives? Is the ability to redeem a house limited to the seller himself? The Gemara presents the two sides of the dilemma: Does one derive the verbal analogy of “ge’ullato” (Leviticus 25:29) and “ge’ullato” (Leviticus 25:26) from an ancestral field in this manner: Just as an ancestral field cannot be partially redeemed and yet it can be redeemed by relatives, so too, this house also cannot be partially redeemed and yet it can be redeemed by relatives?

Or perhaps, when the word ge’ula is written in the case of an ancestral field, it is written with regard to partial redemption; but the word redemption is not written with regard to relatives. If so, the verbal analogy does not apply to the halakha of redemption by relatives. Rav Sheshet said to him: The house cannot be redeemed by relatives.

Rav Huna bar Ḥinnana raised an objection to the ruling of Rav Sheshet from a baraita that deals with the verse: “And in all of your ancestral land you shall grant redemption for the land” (Leviticus 25:24). This verse serves to include houses and a Hebrew slave. What, is it not correct to say that the term houses is referring to houses of walled cities, indicating that they can also be redeemed by relatives? The Gemara rejects this suggestion: No, this is referring to houses in open areas without walls.

The Gemara asks: With regard to houses in open areas without walls, it is explicitly written: “Shall be reckoned with the field of the country” (Leviticus 25:31), meaning that they are like ancestral fields. If so, there is no need for another verse to teach this halakha. The Gemara answers: That verse: “And in all of your ancestral land you shall grant redemption for the land” (Leviticus 25:24), serves to establish that redemption by relatives is an obligation, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

As it is taught in a baraita, with regard to a verse that deals with one who sells ancestral land: “And he shall redeem that which his brother has sold” (Leviticus 25:25), this redemption is optional, i.e., if he wishes to do so he may redeem the land. Do you say that it is optional or is it nothing other than an obligation? The verse states concerning an ancestral field that was sold: “And if a man has no one to redeem it” (Leviticus 25:26). This verse is puzzling: But is there a man in Israel who does not have redeemers? Every Jew has a relative of some sort, even if he must trace his family tree back all the way to Jacob. Rather, this is referring to one who has a relative who does not want to purchase, i.e., redeem, the land, as he has permission to refrain from doing so, since this redemption is optional. This is the statement of Rabbi Yehoshua.

Rabbi Eliezer says that when the verse states: “And he shall redeem that which his brother has sold,” this redemption is an obligation. Do you say that it is an obligation, or is it only optional? The verse states: “And in all of your ancestral land you shall grant redemption for the land” (Leviticus 25:24). Here the verse established it as obligatory. This is the interpretation of the verses according to Rabbi Eliezer.

The Sages said to Rav Ashi, and some say Ravina said this to Rav Ashi: Granted, according to the one who says that the verse serves to include houses of walled cities, this is as it is written “in all.” “In all” serves to include a case omitted by the phrase “you shall grant a redemption for the land.” But according to the one who says that it serves to include houses in open areas without walls, what is meant by the term “in all”? It was already taught that these houses are included in the category of ancestral fields, and therefore they are referred to by the expression “redemption for the land.” No answer was found to this question and the Gemara states that it is a difficulty.

Abaye raised an objection to this opinion that houses in walled cities cannot be redeemed by relatives. It is taught in a baraita: What does it mean when the verse states: “May redeem him,” “may redeem him,” and “may redeem him” (Leviticus 25:48–49), three times? This serves to include all redemptions, and that they are redeemed in this order: In the case of a Hebrew slave sold to a gentile, if he does not redeem himself he can be redeemed by a brother; if he is not redeemed by a brother, then he can be redeemed by an uncle or some other relative. What, is it not correct to say that this inclusion is referring to houses of walled cities and a Hebrew slave, that they too can be redeemed by relatives? The Gemara rejects this interpretation: No, it includes houses in open areas and an ancestral field.

The Gemara asks: But the cases of houses in open areas and the case of an ancestral field are written explicitly: “Shall be reckoned with the field of the country” (Leviticus 25:31). The Gemara answers: This is as Rav Naḥman bar Yitzḥak said, that the verse detailing the redemption by relatives stated with regard to an ancestral field teaches that the closer of a relative one is to the seller, the earlier one is in the order of redeeming the ancestral field. The obligation or merit to redeem the field applies first to one who is more closely related to the seller. So too, with regard to houses in open areas, this verse teaches that the closer of a relative one is to the seller, the earlier one is in the order of redeeming the house.

The Gemara asks: Where was this opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak originally stated? The Gemara answers that it was stated with regard to this issue, as a dilemma was raised before the Sages: Can a Hebrew slave sold to a Jew be redeemed by his relatives or can he not be redeemed by his relatives? The Gemara comments: According to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, you should not raise the dilemma, as he says: One who is not redeemed by these relatives is redeemed by six years of service. Evidently, Rabbi Yehuda HaNasi holds that a Hebrew slave sold to a gentile cannot be redeemed by his relatives.

When you raise the dilemma, it is according to the opinion of the Rabbis. What is the halakha? Does one derive the verbal analogy comparing “hired worker” (Leviticus 25:40) and “hired worker” (Leviticus 25:53) from the case of a Jew sold to a gentile, and say that just as one can be redeemed by one’s relatives if sold to a gentile, so too, one can be redeemed if sold to a Jew? And at the same time one does not interpret homiletically the phrase “may redeem him” (Leviticus 25:48), stated with regard to one sold to a gentile, as a restricting term. Or perhaps the phrase “may redeem him” is in fact a restricting term, which indicates that this halakha applies only to this slave, i.e., only one sold to a gentile can be redeemed by relatives, and it does not apply to another slave, one sold to a Jew.

Come and hear a baraita: “And in all of your ancestral land you shall grant redemption for the land” (Leviticus 25:24). The inclusive expression “in all” serves to include houses and a Hebrew slave. What, is it not correct to say that this includes houses of walled cities and a Hebrew slave sold to a Jew? The Gemara rejects this interpretation: No, one can say that this is referring to a Hebrew slave sold to a gentile.

The Gemara asks: It is explicitly written with regard to a Hebrew slave sold to a gentile: “Either his uncle or his uncle’s son may redeem him” (Leviticus 25:49). If so, it is unnecessary to derive the option of redemption by a relative from an inclusive expression in a different verse.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משום דאיכא למימר עבד עברי הנמכר לגוי יוכיח שיפה כחו לגאול מיד כו'. ואם תאמר אם כן אמאי לא גמיר מעיקרא דדינא מעבד עברי דלית ליה פירכא. יש לומר דמעיקרא בעי למילף קרקע מקרקע, וכי לא קם ליה דינא יליף ליה מעבד עברי.

ההוא לקובעו חובה ואליבא דר' אליעזר. תמיהא לי ולילף מינה אליבא דר' יהושע דהלכתא כותיה, דר' יהושע נמי אית ליה ההוא ברייתא כדמשמע בסמוך דאמרינן ההוא לקובעו חובה, וזו אפילו לר' יהושע, ועל כרחין לדידיה לרבות בתי ערי חומה קאמר דבתי חצרים בהדיא כתיבי. ויש לומר דלר' יהושע לא דרשינן מיניה לרבות בתים כלל, אלא לרבות עבד עברי הנמכר לגוי. ואינו מחוור כלל דהיכי אפשר דקרא דכתיב (ויקרא כח, כד) בכל ארץ אחוזתכם ואנן אמרינן דלא מרבי קרקע אלא עבד עברי ויותר קשה דמי הזקיקו לרב ששת לדחוקי כולי האי.

כדאמר רב נחמן בר יצחק הקרוב קרוב קודם. פירש רש"י דגבי שדה אחוזה כיון שלא פירש הקרוב קרוב קודם כי הכא דפריש דודו ברישא והדר בן דודו ואם לאו משאר בשרו, כתב כאן יגאלנו יגאלנו לרבות כל הגאולות שיהיו כסדר הזה. וקשיא לי דהא גבי נחלות דכתיב (במדבר כז, יא) לשארו הקרוב אליו ודרשינן (ב"ב קי, ב) הקרוב קרוב קודם. ומסתברא דהכי פירושו דאי משום ובא גואלו הקרוב אליו הוה אמינא הקרוב שיש בידו ספק לגאול קודם, ואפילו היה בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד בן דודו קודם, דהכי כתיב (ויקרא כה, כה) ובא גואלו הקרוב אליו וגאל מי שיש בידו ספק לגאול, אבל השתא דכתיב יגאלנו רבה כל הגאולות לעכב שיהיו דוקא כסדר הזה, ואם בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד אינונגאל.

רבי אליעזר אומר וגאל את ממכר אחיו חובה. פי' והא דכתיב כי לא יהיה לו גואל מיירי כשהקרוב יותר עני היה וקי"ל הקרוב קודם וכיון דכן הקרוב פטור מפני עניותו והשאר פטורים מפני שהם רחוקים:

בשלמא למ"ד לרבות בתי ערי חומה היינו דכתיב בכל. פי' דאיצטריך רבויא דהא אינו דומה לו בגאלתו לגאל בשנה שנייה אלא למאן דאמר לרבות בתי החצרים מאי בכל כלומר למה לן קרא לרבותם דבלאו הכי נמי הוי במשמע דלהוי דיני' כשדה אחוזה כיון דדמי ליה בצדדין אחרים וכדכתיב על שדה הארץ יחשב:

הקדיש בית בבתי ערי חומה אם גאלו אחר מיד ההקדש כיון שעלתה לו שנה משעה שגאלה נחלט מיד ביד הפודה ואם לא גאלו אחר הרי זה נפדה לעולם ואם הקדיש בבתי ערי הכהנים נפדה לעולם ואם גאלה אחר מיד גזבר והגיע יובל והוא ביד הפודה הרי זה חוזר לבעלים ביובל:

המוכר בית במקום שאינו מוקף חומה והוא הנקרא בתי החצרים הרי זה גואל מיד ואם לא גאל מיד רשאי לגאול עד היובל וגורע לו לפי השנים שעברו ואם לא גאלו הרי הוא חוזר ביובל בלא דמים כשדות שנאמר על שדה הארץ יחשב ונגאל בקרובים אבל אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין:

כל שביארנו בשדות ובתים שהוא נגאל בקרובים אין זה חובה עליהם אלא שאם רצו לגאול גואלים על כרחו של מחזיק והוא שאמרו וגאל את ממכר אחיו רשות ואם באו שנים לגאול הקרוב קרוב קודם שנאמר או דודו או בן דודו או אחד מאחיו יגאלנו:

נמצא שומת הדברים שמוכר שדה אחזה יש בו ששה דינין שלשה לחומרת המוכר ושלשה לקולא אותם שהם לחומרא שאינו נגאל בפחות משתי שנים ושאינו לוה וגואל ושאינו גואל לחצאין ואותם שהם לקולא שמשעברו שתי שנים פודה עד היובל בגירעון כסף לפי שנים שעמדה ביד הלוקח וכן שנגאל בקרובים וכן שאם לא נגאלה חוזרת לבעלים ביובל מוכר בית בבתי ערי חומה יש בו שבעה דינין אחד לקולא והוא שיכול לפדותה מיד וששה לחומרא והם שאם בא לגאול אינו מגרע כלום ושאינו נגאל בקרובים ושאינו לווה וגואל ושאינו גואל לחצאין ושאם לא נגאל בתוך שנה נחלט ושאינו יוצא ביובל ר"ל שאם פגע יובל בתוך שנתו אינו חוזר עד שיגאלנה למוכר בתוך שנתו מוכר בית בבתי ערי החצרים כל דינו כשדה אחזה כדכתיב על שדה הארץ יחשב חוץ מאחת והוא שבזו גואל מיד עד היובל ומכל מקום כשהוא גואל וגורע נחשוב לפי השנים שעברו ואם לא נגאלה חוזרת ביובל ואינו לוה וגואל ולא גואל לחצאין זהו דין מכירה בשלשתם מקדיש שדה אחזה יש בו ששה דינין אחד לחומרת המקדיש וחמש לקולא אותם שהם לקולא שאם בא לגאול גואל בגירעון כסף שקל ופנדיון בכל שנה לבית זרע חומר שעורים ושאם בא לגאול מיד רשאי ושלווה וגואל ושגואל לחצאין ושאם מכרה לבנו של מקדיש הרי הוא כמי שגאלה הוא להיותה חוזרת לו ביובל ואותה שהיא לחומרא שאם לא גאלה הוא או בנו מתחלקת לכהנים ביובל הן בדמים אם לא מכרה הגזבר לאחר הן שלא בדמים אם מכרה לאחר מקדיש בית בבתי ערי חומה גואל מיד ולעולם ר"ל אפילו אחר היובל ובלא שום גירעון ואם גאלה אחר מיד הגזבר כל שעברה שנה משעה שגאלה נחלטה ביד הפודה מקדיש בית בבתי החצרים נפדה לעולם אף לאחר היובל ואם גאלה אחר מיד הגזבר חוזרת לבעלים ביובל ופרטי דברים אלו יתבארו בכל דיניהם במסכת ערכין בע"ה ומכל מקום כל שתדע הקדמות אלו סוגית הגמרא פשוטה היא:

ומה שאמרו בה בשלמא למאן דאמר לרבות בתי ערי חומה היינו דכתוב בכל פירושו דמדלא כתיבה בהו גאלת קרובים כלל איצטריך רבוייא דבכל דכל לרבוייא אתיא לרבויי מאי דלא איכתיב כלל אלא למאן דאמר לרבות בתי חצרים הא מדכתיב בה גאלת קרובים מדכתיב על שדה הארץ יחשב מסתייה לאשמועינן קדימת קרוב דלימא גאלה תתנו ומאי בכל ובחדושין ותוספות נתחבטו בה ללא צורך:

זה שביארנו במקדיש שדה אחזה שהוא נגאל לחצאין יש אומרים לא שיהא יכול לומר לו הי לך חצי המעות והחזר לי חצי שדי שאף הוא אומר שדה שלם לקחתי ולא חצי שדה אין זה אלא כממשכן שדה לחברו שאינו יכול לפדות חציו בחצי דמיו ואף בשתי שדות בהלואה אחת כן כמו שיתבאר בבתרא פרק כור בשמועת בטלה מחלקת ואף במטלטלין כן כמו שאמרו כור בשלשים יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה אלא זה שאמרו גואל לחצאין פירושו שיתן חצי הדמים הראויים לו לפי הזמן שעד היובל והלה אוכלו חצי השנים שעד היובל ומחזיר את כלו זהו דעת קצת רבנים והוא שבפירושי בבא בתרא פירשו בשמועת בית כור שהיו בה נקעים במה שהקשו בה נהי דבהדי ארעא לא קדישי ליקדשו באפיה נפשיהו כלומר נהי שאינן בכלל השדה לענין פדיון יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חמר שעורים דכיון דעל כרחך קדושים הם בכלל השדה דלא עדיפי מבור וגת שהקדיש את כלם ליקדשו באפי נפשיהו ליפדות בחשבון חומר שעורים בחמשים שקל כסף ויגאלו בפני עצמן אלמא אין נגאלין בפני עצמן ומפני שדין גאלה לחצאין אינה אלא לפי שנים ומכל מקום בשמועת בתי ערי חומה במה ששאלו בה בסוגיא זו אם נגאל לחצאין אם לאו פירשו גדולי הרבנים נגאל לחצאין דאי יהיב פלגא דמיה בתוך שנה מיפריק פלגיה ופירשו בענין נקעים נמי נהי שאין נפדין לחשבון בית זרע חמר שעורים מחמת השדה מפני שאין מצטרפין עמו מכל מקום יפדו לחשבון זה מחמת עצמן ומאי נפקא מינה אם נמכרין עמה אם לאו ומכל מקום אנו פירשנוה שאע"פ שגואל לחצאין מכל מקום אין לו לפדות את היפה ולהניח את הנקעים:

גמרא עבד עברי הנמכר לגוי יוכיח מעבד עברי לחודיה הוה מצי למעבד ק"ו כדפריך לעיל אלא קרקע מקרקע ניחא ליה למילף:

לקרוב קרוב קודם ס"ד כסדר הזה דקתני היינו הוא או קרוביו:

ההוא לקובעו חובה ואליבא דר' אליעזר. פי' ור' יהושע סבר דלא אתא אלא להזהיר על הלוקח שלא ימחה אם הגואל רוצה לגאול:

תד"ה משום דאיכא כו' וא"ת ול"ל ומצא כדי גאולתו וגו' תיפוק ליה בק"ו מע"ע כו' וי"ל דאדרבה כו' עכ"ל יש לדקדק דמשמע לעיל לרבנן בבתי ערי חומה דאינו נגאל לחצאין אתיא מגזירה שוה דגאולתו הא איכא למילף מהאי ק"ו ומה ע"ע הנמכר לעובד כוכבים שיפה כחו ליגאל בשנה שניה אינו לוה וגואל לחצאין בתי ערי חומה שהורע כחו ליגאל בשנה שניה אינו דין שאינו לוה וגואל לחצאין דבתירוצם שכתבו גבי שדה אחוזה איכא למימר ק"ו איפכא ממקדיש שנגאל לחצאין לא מיתרצא הך שהרי לא יפה כחו בבתי ערי חומה לחזור לבעלים ביובל וי"ל דקושטא הוא למאי דמסיק דע"ע יוכיח בתי ערי חומה נמי מהאי ק"ו דע"ע נפקא ולא מגזירה שוה דגאולתו גאולתו והוא דחוק ודו"ק:

בא"ד מ"מ בתי החצרים שיפה כחו ליגאל מיד כו' עכ"ל הקשה מהר"י אב"ן לב הא איכא למיפרך ע"ע יוכיח דנגאל מיד ואינו נגאל לחצאין ובהך פירכא נתבטל הק"ו האחרון ונתחזק הראשון והדרא קושיין לדוכתה עכ"ל ונראה לי לתרץ דלק"מ דמאי דקאמרינן לעיל גבי ע"ע נגאל כולו ולא לחצאין לאו מיתורא קדריש אלא ממשמעו מיהו אי איכא גזירה שוה או ק"ו דנגאל לחצאין ואפקיה ממשמעות אזלינן בתר ההוא ק"ו או גזירה שוה אלא דלעיל בתר משמעו אזלינן דאינו נגאל לחצאין משום דגזירה שוה גאולתו גאולתו משדה אחוזה מסייע ליה ותדע דהא רב הונא בר חיננא דמבעיא ליה מעיקרא בע"ע והשיב לו רב ששת מדכתיב ונגאל כולו ולא חציו מאי קמבעיא ליה איהו גופיה בתר הכי בבתי ערי חומה אי יליף גזירה שוה משדה אחוזה דאינו גואל לחצאין תפשוט ליה דע"כ לא יליף גאולתו גאולתו משדה אחוזה מדאיצטריך למכתב ונגאל בע"ע אלא ע"כ ונגאל לאו יתורא הוא אלא משמעות דקרא הוא כך כולו ולא חציו וגלי לן על גזירה שוה דגאולתו משדה אחוזה והשתא קמיבעיא ליה שפיר גם בבתי ערי חומה כיון דגלי קרא בע"ע דיליף גזירה שוה משדה אחוזה ה"נ נילף גזירה שוה בבתי ערי חומה א"ד היכא דגלי גלי והשתא התוספות דהכא דלא אסקי אדעתייהו אכתי דנילף ק"ו איפכא ממקדיש הקשו שפיר דאי נמי לא הוה כתיב בשדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין מכל מקום בעבד עברי הוה ידעינן ליה ממשמעותיה מדכתיב ונגאל כולו ולא חציו ואם כן נילף מיניה בק"ו שדה אחוזה כמ"ש התוס' ואהא תירצו שפיר דאי לאו קרא בשדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין הוה ילפינן ממקדיש בק"ו בשדה אחוזה ובתי החצרים דנגאל לחצאין וליכא למימר דע"ע יוכיח דע"ע גופיה נילף בהאי ק"ו ממקדיש דנגאל לחצאין ולאפוקי ממשמעותיה דנגאל ואדרבה השתא גזירה שוה דגאולתו גאולתו בע"ע משדה אחוזה הוה מסייע לק"ו ממקדיש דנגאל לחצאין ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד ומהשתא ילפינן נמי בתי החצרים מיניה שאינו לוה וגואל לחצאין עכ"ל ק"ק לפ"ז אמאי לא נקט לעיל בברייתא האי ק"ו מקדיש מבתי ערי חצרים שאינו לוה וגואל לחצאין דהשתא ליכא למיפרך תאמר במקדיש שיפה כחו ליגאל מיד דהא בתי ערי החצרים נמי יפה כחן ליגאל מיד והוה האי ק"ו חדא מחדא וקרקע מקרקע דליכא למימר דניחא למילף שדה משדה דהיינו מקדיש שדהו משדה אחוזה דהא ע"כ צריך למימר בתי ערי חומה יוכיח דלא הוה שדה משדה אלא קרקע מקרקע ודו"ק:

בד"ה מאי בכל כו' ושמעינן שדה כו' ואם תאמר לימא דאתי לרבות ע"ע וי"ל דמשמע כו' עכ"ל ביאור דבריהם דמקשינן דבכל ריבויא הוא ומשמע דלא אתי אלא למילתא חדתא ולקובעו חובה גבי שדה אחוזה לא מלתא חדתא היא דמיתורא דקרא גופיה גאולה תתנו וגו' נמי הוי שמעינן ליה בלאו רבויא דבכל ואהא קשיא להו דאכתי נימא דשדה אחוזה ובתי חצרים קאמר בברייתא לרבות לקובעו חובה מיתורא דקרא גופיה ומרבויא דבכל מרבינן ע"ע ואהא תירצו דמשמע ליה דלא אתי לרבויא אלא מלתא חדתא ועכ"פ מרבה נמי גאולת קרקע דהיינו בתי ערי חומה מיהו מרבינן נמי מיניה אף ע"ע הנמכר לישראל דהוי נמי מילתא חדתא אע"ג דלא הוי גאולת קרקע ולקמן שכתבו התוס' בד"ה לקובעו חובה כו' והכא לא שייך לאקשויי מאי בכל דהא לא כו' יש לדקדק ומאי קושיא דהא לקמן קיימינן דבתים דקתני היינו בתי ערי חומה וא"כ נימא דמשום בתי ערי חומה נקט רבויא דבכל דהוי קרקע ואגב מרבינן נמי ע"ע כמ"ש הכא דאיכא למימר דה"א דלא קאמרינן הכא הכי אלא למאי דבעי למימר דע"ע היינו נמכר לישראל דמלתא דחדתא היא אבל בנמכר לעובד כוכבים לקובעו חובה כיון דלאו מלתא חדתא היא לא ה"ל לרבויי ברבוי דבכל כדמקשינן גבי שדה אחוזה ואהא תירצו דלא דמיא דבשדה אחוזה לקובעו חובה כיון דביה איירי קרא לא שייך לרבויי לקובעו חובה ממלת בכל משא"כ הכא בנמכר לישראל כיון דלא נכתב בהאי ענינא איכא למימר שפיר לרבויי מבכל אף לקובעו חובה ותו לא מידי ומהר"י אב"ן לב נתקשה בזה לאין צורך ודו"ק:

גמ' בהדיא כתיב בהו יגאלנו יגאלנו יגאלנו שלשה כו' וכן בעמוד ב':

רש"י בד"ה בשנה כו' אין למוכר לגאול כו' כצ"ל:

בד"ה מאי כו' לארץ הס"ד:

גמרא ההוא לקובעו חובה כו'. נראה דקס"ד דמן על שדה הארץ יחשב לא ילפינן אלא דינים המבוארים באותה פרשה:

שם כדארנב"י לקרוב כו' ה"נ כו'. עמש"כ בפסחים (נד ב) בס"ד:

רש"י ד"ה עבד עברי וכו'. כדאמר לעיל ונגאל כולו כו'. הא דלא פי' משום גאולה גאולה משדה אחוזה כדפי' ברה"ע גבי בתי ע"ח. מפני דאיכא למימר ביה דלקולא גמרי' ולא לחומרא כדלעיל:

רש"י ד"ה או דלמא. למיגמר אהדא מלתא כו'. כצ"ל:

תד"ה איתיבי' (בסופו). וי"ל דשדה משדה עדיפא כו'. פשוט דכוונתם על תחלת דין הק"ו. ואף שאח"כ מוכרח לעשות יוכיח מבתי ע"ח ומע"ע מ"מ תחלת דינו הוא משדה וכ"מ בחי' הרשב"א ומתורץ האך קשה כו' שבהמהרש"א וכן הק"ק שלו שבס"ד הסמוך. אך שם יקשה מדוע לא עשה התנא היוכיח מבתי החצרים ותו לא נצטרך להיוכיח דע"ע שחידש רבינא. אולם חזינן דהתנא לא חש להזכיר היוכיח דע"ע:

תד"ה משום. עי' כה"ד. ומאי דפסיקא להו לפי האמת דבתי החצרים אינו לוה וגואל לחצאין. לכאורה י"ל כמו דמרבינן בערכין מגאולה תהיה לו שיוכל לגאול מיד כן נלמוד דלוה וגואל וגואל לחצאין דגאולה תהיה לו משמע מ"מ:

בא"ד אבל הך ברייתא דקאמר דאינו לוה כו' דה"נ קאמר לעיל שיכול עכ"ל. ולענ"ד לפמ"ש בלשון הגמרא יש ליישב קושיית התוס' דמה"ט גופא לא מצי לאוקמי להך ברייתא כר"ש דא"כ לא הוי צריך להאריך ולומר שיכול דהא בלא"ה שפיר איצטריך האי קרא דאם גאל לר"ש לאשמעינן דבהכי תליא מילתא דבכל מקום שהורע כחו יפה כחו אבל למאי דמוקי לה כרבנן אתי שפיר דאילו לא נאמר קאמר כדפרישית:

גמרא א"ל רבינא משום דאיכא למימר ע"ע הנמכר לעובד כוכבים יוכיח. מכאן קשה טובא על שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק דע"ע הנמכר לעובד כוכבים לוה וגואל וגואל לחצאין ונהי שכתבו מפרשי דבריו הטעם משום דפסק כאביי דאמר לעיל את"ל דנגאל לחצאין משמע דהכי ס"ל ולית ליה האי דרשא דונגאל כולו ולא חציו ופסק כאביי דבתראה הוא לגביה דרב ששת מ"מ הא רבינא בתראה טפי וקאמר הכא להדיא דע"ע אינו נגאל לחצאין ועוד דברייתא לא מתרצא אלא בהכי. אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב דהרמב"ם ז"ל סובר דהא דמפרש רבינא דאיכא למימר ע"ע יוכיח היינו נמי אילו לא נאמר במקדיש אם גאל יגאל דא"כ הוי פשיטא לן בע"ע דאינו נגאל מג"ש דגאולתו משדה אחוזה דג"ש גמורה היא וה"א דאין ג"ש למחצה משא"כ השתא דכתיב במקדיש דנגאל לחצאין ילפינן ע"ע ק"ו ממקדיש הדיוט מהקדש וכ"ש דע"ע נמי יפה כחו ואתי ק"ו אפקה מג"ש דגאולתו דלא דרשינן לה אלא לקולא ולא לחומרא כדבעי רב הונא ב"ח והוי סבר נמי אביי כן כנ"ל נכון ביישוב שיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף כא גמרא א"ל רבינא משום דאיכא למימר ע"ע הנמכר לעכו"ם יוכיח. וכתבתי דמכאן קשה טובא על הרמב"ם ז"ל שפסק דע"ע הנמכר לעכו"ם לוה וגואל לחצאין וכתבו מפרשי דבריו דפסק כאביי דאמר לעיל את"ל דנגאל לחצאין אכתי קשה מדרבינא דבתראה הוא לגבי אביי וכתבתי ליישב ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה משום דאיכא למימר כו' מ"מ בתי החצרים שיפה כחן כו' עכ"ל. והקשה מהרי"ן לב הא איכא למיפרך ע"ע יוכיח והדרא קושייא לדוכתא ועיין מה שתירץ מהרש"א ז"ל ולע"ד דבריו דחוקין במה שכתב דנגאל כולו ולא חציו לאו משמעות גמור הוא והיכא דאיכא ק"ו מפקינן לה מהאי משמעות דסוגיא דשמעתין לא משמע הכי וכ"ש כי הא לא הוי שתקי התוס' לפרושי לכך נלע"ד דס"ס כיון דלענין ב"ח איכא למילף ממקדיש ואיכא למילף מע"ע אית לן למימר דכל חד תיקו אדוכתיה והדרינן לסברא דבתי ע"ח נגאל לחצאין כדאשכחן בכל מקום דהיכא דלא גלי נגאל לחצאין כמ"ש הרשב"א ז"ל דבכל מקום במשכון מיקרי פרעון לחצאין וכ"ש למאי דפרישית דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש סברא אלימתא היא כדאיתא להדיא במשנה דערכין זה חומר בהדיוט מהקדש לענין גאולת חצאין כן נ"ל ומה שהקשה מהרש"א ז"ל בשיטת התוספות מאי איצטריך בבתי ע"ח למילף מגאולתו נילף מע"ע בק"ו וע"ש ולענ"ד לק"מ דסוף סוף כיון דגלי רחמנא במקדיש דנגאל אית לן למימר בכ"מ דנגאל משום האי סברא דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש כדפרישית:

שם בעא מיניה רב הונא ב"ח מרב ששת כו' מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין כו' ופרש"י דאליבא דרבנן קבעי ליה. ואף למאי דפרישית לעיל דרב ששת פשיט דממדרשו של ר"ש נשמע לרבנן מ"מ איכא למימר דלבתר דשמיעא ליה הנך ברייתא דמייתי סתמא דתלמודא דתני חדא דאינו נגאל הדר ביה ועי"ל דהאי איבעיא דהכא ודלעיל כחדא בעי להו רב הונא ב"ח מרב ששת אלא דהש"ס קבע לכ"א בפני עצמו כדי לאתויי השקלא וטריא אכל חדא וחדא וכה"ג מצינו טובא וכן צריך לפרש ג"כ לפי שיטת מהרש"א ז"ל שכתב לעיל דלקושטא דמילתא הא דאין נגאל לחצאין בבתי ע"ח לא ילפינן מג"ש דגאולתו אלא בק"ו מע"ע וה"ק רב הונא גופא דמגאולתו ילפינן אף לבתר דמייתי האי ברייתא דלעיל דאותיב לרב ששת אע"כ כדפרישית ודו"ק:

שם אלא למ"ד בתי חצירים מאי בכל. הא ודאי דאקרא לא קשיא ליה מאי בכל דאיצטריך לרבות ע"ע והיינו דלא מקשינן מיניה לר' יהושע מאי בכל אלא עיקר הקושיא אלישנא דברייתא דמשמע דמריבויא דבכל מרבה בתים וע"ע דאי מפשטא דקרא דבכל גאולה תתנו הו"ל לאתויי שדה אחוזה גופא דמרבינן לקבעו חובה מהאי קרא אע"כ לתנא דברייתא לא תני אלא מאי דמרבינן מבכל והיינו דלא תני שדה אחוזה דהאי לאו מבכל ילפינן אלא מגאולה תתנו וא"כ מקשה שפיר דהא בתי חצירות נמי לאו מבכל ילפינן לקבעו חובה אלא מגאולה תתנו דבתי חצירות ושדה אחוזה חדא מילתא היא דכתיב על שדה הארץ יחשב כן נ"ל ברור ונתישב' קושיי' התוס' והרשב"א ז"ל בחידושיו שהקשה אליבא דר' יהושע ועיין במהרש"א ועוד אבאר בסמוך:

שם איתיביה אביי ת"ל יגאלנו כו' מאי לאו בתי ע"ח וע"ע לא בתי חצירות ושדה אחוזה. נראה דסברת המקשה דקאמר מאי לאו בתי ע"ח וע"ע היינו דלמאי דלא סליק אדעתיה הא מילתא דלקרוב קרוב קודם אתא א"כ ע"כ דריבויא דקרא לענין עיקר גאולת קרובים אתא וע"כ היינו בתי ע"ח וע"ע הנמכר לישראל דכולקו אינך בהדיא כתיבי עיקר דין וממילא דלית ליה מיעוטא דיגאלנו לוה ולא לאחר דהא כולהו איצטריכו חד לגופא ותרי לרבויי משא"כ לסברת התרצן דאיצטריך לקרוב קרוב קודם א"כ חד לגופי' וחד לב"ח ושדה אחוזה וחד למעט ע"ע הנמכר לישראל דיגאלנו לזה ולא לאחר דלריבויא ליכא למימר בע"כ הנמכר לישראל כיון דלא אשכחן עדיין עיקר הדין וא"כ לא הוי הריבוי דומיא דאינך כמ"ש התוס' לקמן אלא דאכתי לפ"ז לשון הברייתא אינו מדוקדק דהא קתני מה ת"ל יגאלנו ג' פעמים לרבות משמע מיהא דתרתי לריבוי וחד לגופא ולולי דברי התוס' היה נ"ל דמיעוטא דיגאלנו לזה ולא לאחר לאו מעיקר קרא יתירא ילפינן אלא מדכתיב יגאלנו ולא כתיב יגאל ממילא משמע לזה ולא לאחר ולפ"ז א"ש לישנא דברייתא דלענין קרוב קודם איצטריכו תרי ריבויי חד לשדה אחוזה וחד לבתי חצירות דאע"ג דכתיב על שדה הארץ יחשב סד"א דדוקא לענין עיקר גאולה איתקשו בתי חצירות לשדה אחוזה ולא לגאולת קרובים דכיון דכתיב יגאלנו לזה ולא לאחר משמע דממעט כולהו אלא היכא דגלי לרבויי מש"ה איצטריך תרי ריבויי לרבויי בתי חצירות כן נ"ל נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן:

שם כי תיבעי אליבא דרבנן כו' ויש לדקדק למאי דמסקינן לעיל דף ט"ו ע"ב דמאן תנא דפליג אדרבי ר"י הגלילי ור"ע דמפקי באלה לדרשא אחריתא א"כ ע"כ ס"ל דנמכר לישראל נגאל באלה ומש"ה מייתר להו באלה דאי ס"ד דאין נגאל באלה הא איצטריך באלה לאשמעי' דנמכר לעובד כוכבים אינו נגאל בשש כדרבי אע"כ דבהכי פליגי רבי ורבנן ואפשר דמשמעות דורשין איכא איכא בינייהו:

שם אליבא דרבנן ילפינן שכיר שכיר ולא דרשי יגאלנו או דלמא יגאלנו לזה ולא לאחר. לכאורה כפל לשון הוא והכי הול"ל דרשי שכיר שכיר או לא דרשי או למימר דרשי יגאלנו או לא ונ"ל משום דממאי דפשיטא ליה לר' מספקא ליה לרבנן דבמילתא דרבי מספקא ליה להש"ס לעיל אי טעמא דידיה דאין נגאל באלה משום דלית ליה ש"ש או משום דדריש יגאלנו מיעוטא כדשני ר"נ ב"י לעיל והיינו דמיבעיא לן הכא אי טעמא דר' משום דלית ליה ש"ש א"כ ע"כ פליגי רבנן עליה דהא אשכחן תנאי טובא דילפי ש"ש או דלמא דטעמא דר' נמי משום דדריש יגאלנו ואית ליה ש"ש ולפ"ז לא פליגי רבנן עליה דר' דהא לא אשכחן שום פלוגתא בהא ואפושי פלוגתא לא מפשינן כן נ"ל מיהו לפירוש מהר"י שכתבו התוס' לעיל דף ט"ו ע"ב בד"ה אמר קרא יגאלנו לא יתכן לפרש כן ועיין בחידושינו שם:

הא רבנן. דלא יהבי טעמא לקרא ואמרי דהורע כחו בחדא מילתא הורע נמי במילתא אחריתא בר מהיכא דגלי ביה קרא ובבתי ערי חומה גמרינן גאולה גאולה משדה אחוזה והא דקא אמינא דבית בעיר חומה לוה וגואל כו' לר''ש קאמינא דיהיב טעמא לקרא: תני חדא. המוכר בית בעיר חומה לוה וגואל כו': איכא למיפרך. בהא מתניתין דאצרכה קרא למקדיש שילוה ויגאל משום דהא אתיא ליה מדינא של מוכר בית בעיר חומה שאין לוה וגואל: מה למוכר בית בעיר חומה שכן הורע כחו לגאול לעולם. משנה ראשונה ואילך: תאמר במקדיש שיפה כחו לגאול לעולם. לעולמו של יובל אם לא מכרה הגזבר דאין מתחלקת לכהנים עד היובל: מוכר שדה אחוזה יוכיח כו' לעולם. עד היובל וביובל חוזר' בלא פדיון: אף אני אביא מקדיש. לפיכך הוצרך אם גאל יגאל לומר שלוה וגואל: בשנה שניה. דמוכר שדה אחוזה אין המוכר יכול לגאול עד שתבוא שנה שלישית ומוכר בית בעיר חומה אינו גואל אלא בראשונה נמצא שאין זה וזה גואלין בשניה: עבד עברי וכו'. כדאמר לעיל (דף כ:) ונגאל כולו ולא לחציו ואין לוה וגואל דהא או השיגה כתיב (ויקרא כה): נגאל בקרובים. על כרחו של לוקח כדאשכחן בשדה אחוזה (שם) ובא גואלו הקרוב אליו וגו': אף האי נמי אין נגאל לחצאין. לרבנן קבעי ליה דאמרי לעיל אין נגאל לחצאין ונימא נמי דלהכי גמר דנגאל בקרובים: או דילמא כי כתיב. גאולתו בשדה אחוזתו למעט חצאין הוא דכתיב שנאמר (שם) ומצא כדי גאולתו כדי כולו ולא כדי חציו הילכך כי חזר כתב ג''ש למגמר אחדא מילתא הוא דכתיב ולא למיגמר גאולת קרובים דלאו לגבי גאולתו כתיבי: בכל גאולה תתנו. ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ קרא יתירא הוא ולא פירש למאי אתא: לרבות בתים ועבד עברי. שיהו נגאלין לקרובים: בתי החצרים. עיירות שאין מוקפות חומה מימות יהושע: על שדה הארץ יחשב. הרי הן כשדה אחוזה: לקובעו חובה. על הקרובים: וכי יש לך אדם בישראל. מנוטלי חלק בארץ שאין לו גואלין מזרע יעקב בעוד אחד מכל ישראל קיים הוא קרוב לו: אלא יש לו. גואלין אבל אין הגואל רוצה ליקח ולימדך הכתוב שהרשות ביד הקרוב: חובה. והאי כי לא יהיה לו גואל דריש בשאי אפשר ביד הראוי ליורשו ליגאל ואין הגאולה מוטלת אלא על הקרוב מן הכל: מאי בכל. נכתוב גאולה תתנו לארץ: מה ת''ל. בעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים: לרבות כל הגאולות. העומדות ליגאל שיהא נגאל כסדר הזה קס''ד שיהו נגאלין לקרובים בא ללמדנו: ועבד עברי. הנמכר לישראל דלא כתיב ביה גאולת קרובים: לקרוב קרוב קודם. דגבי שדה אחוזה כתי' ובא גואלו הקרוב אליו ולא פי' הקרוב קרוב קודם כי הכא דפריש דודו ברישא ואם אין לו דוד בן דודו ואי לאו משאר בשרו: מי שאינו נגאל באלה נגאל בשש. אלמא ס''ל דאין נגאל בקרובים: יגאלנו. כתיב בנמכר לעובד כוכבים גבי קרובים ומשמע מיעוטא:

הך ברייתא דקאמר דאינו לוה וגואל וגואל לחצאין מיירי אם לא נכתב אם גאל יגאל דה''נ קאמר לעיל שיכול וי''ל דמשמע ליה כל שיטת הברייתא אף לפי האמת לבתר דכתיב נמי אם גאל יגאל דאי לאו הכי אמאי נקט כל שיטה זו שאינה קיימת הוה מצי למינקט ק''ו מע''ע מה ע''ע שיפה כחו שיוצא ביובל אפ''ה אינו לוה וגואל וגואל לחצאין כדבסמוך מקדיש שהורע כחו אם הגיע יובל אינה נגאלת ומתחלקת לכהנים אינו דין שאין לוה וגואל וגואל לחצאין ועל ק''ו זה ליכא למיפרך מידי אלא פשיטא דהאי יוכיח מיירי אף לפי האמת בתר דכתב אם גאל יגאל וא''ת מ''מ אמאי לא נקט האי ק''ו מע''ע כיון דליכא למיפרך מידי עילויה וי''ל דשדה משדה עדיפא ליה למילף: משום דאיכא למימר ע''ע הנמכר לעובד כוכבים יוכיח וא''ת ולמה לי ומצא כדי גאולתו דכתיב בשדה אחוזה למימר שאינו גואל לחצאין תיפוק ליה בק''ו מע''ע ומה ע''ע הנמכר לעובד כוכבים שיפה כחו ליגאל מיד ואפ''ה אינו לוה וגואל וגואל לחצאין כדבסמוך מוכר שדה אחוזה שהורע כחו ליגאל מיד כדכתיב במספר שני תבואות (ויקרא כה) אין דין שאין לוה וגואל וגואל לחצאין וי''ל דאדרבה אית לן למימר איפכא ומה מקדיש שהורע כחו ליחלק לכהנים ביובל ואפ''ה לוה וגואל וגואל לחצאין מוכר שיפה כחו שחוזרת לבעלים ביובל אינו דין שלוה וגואל וגואל לחצאין וכ''ת מה למקדיש שיפה כחו ליגאל מיד תאמר במוכר שהורע כחו ליגאל מיד מ''מ בתי החצרים שיפה כחן ליגאל מיד מצינו למיגמר מהאי ק''ו ולהיות לוה וגואל וגואל לחצאין ומאחר דחזינן בבתי החצרים שדה אחוזה נמי מפקי' ליה להאי דינא דתרוייהו בחד פרש' כתיבי על שדה הארץ יחשב ולהכי איצטריך ומצא כדי גאולתו דכתיב במוכר שדה אחוזה לומר שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין דס''ד למילף ממקדיש כדפרישית ומהשתא ילפינן נמי בתי החצרים מיניה שאין לוה וגואל וגואל לחצאין: מאי בכל. לכתוב גאולה תתנו לארץ ושמעינן שדה אחוזה לקובעו חובה ובתי החצרים בכלל וא''ת לימא דאתי לרבות עבד עברי ויש לומר דמשמע ליה דאתי לרבויי מידי דגאולת קרקע כדכתיב ובכל ארץ משמע דוקא ארץ מרבינן:

דף כא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד