קידושין יט ע"א

דף יט - א

אלא, אבל, נישואין מנישואין,  מי שאני?

וכי יש לחלק בין נישואי אביה לנישואין שנישאת מאליה?! הלא נישואין מוציאין את הבת לגמרי מרשות אביה, ואין חילוק בין מכירתה לשאר הדינים, ולא מסתבר לחלק בין נישואין שהשיאה אביה לנישואין שנשאת מאליה!

ומאחר ששנינו האב מוכרה לשפחות לאחר שנתאלמנה, והסביר רב עמרם שמדובר לאחר קידושי יעוד, אם כן מוכח שיעוד אינו עושה אלא אירוסין בלבד. שהרי אם נאמר שהיעוד עושה נישואין, איך יתכן שהאב ימכרנה? והרי היא כבר יצאה מרשותו לגמרי על ידי הנישואין!

ומוכח מכאן, שיעוד עושה אירוסין בלבד, ולא נישואין!

עד כה הגמרא הסתמכה על ביאורו של רב עמרם, שביאר את הברייתא ^[828] בקידושי יעוד, וכרבי יוסי ברבי יהודה שאמר "מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו".

ונמצא שלא האב קידש את בתו, אלא האדון מקדשה בעצמה, על ידי מחילת חיוב עבודתה.

ודברי רב עמרם מבוססים על ההנחה שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה "מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו".

אך להלן חולק רב נחמן בר יצחק על הנחה זו, וסובר שאף רבי יוסי ברבי יהודה מודה שמעות הראשונות לקידושין ניתנו [ולהלן יתבאר טעמו].

ולפיכך שואלת הגמרא:

ולרב נחמן בר יצחק, דאמר אפילו לרבי יוסי ברבי יהודה, מעות הראשונות לקידושין ניתנו, אם כן היעוד נעשה על ידי האב, ואין האב מוכר את בתו לשפחות לאחר שמכרה לאישות. ^[829] ונמצא שאין האב יכול למכור את בתו לשפחות לאחר שנתאלמנה מן היעוד.

ואם כן קשה: במאי מוקים לה? באיזה אופן יעמיד רב נחמן בר יצחק את דברי הברייתא, שהאב יכול למכור את בתו כשהיא אלמנה? והרי אין אדם מוכר את בתו לשפחות לאחר שמכרה לאישות! ומתרצינן: רב נחמן בר יצחק, מוקים לה מעמיד את דברי הברייתא, כדעת רבי אליעזר [לעיל תחילת יח ב], דאמר רק לשפחות אחר שפחות הוא דלא מזבין לה. רק לשפחות אחר שפחות אין האב רשאי למכור את בתו, ^[830] אבל לשפחות אחר אישות, מצי מזבין לה. האב רשאי למכרה לשפחות לאחר שמכרה לאישות.

ולפי זה, יש להעמיד את דברי הברייתא באב שקידש את בתו, ואפילו בקידושין בעלמא, ולא ביעוד. ^[831]

והגמרא מביאה ספק נוסף בענין יעוד:

נאמר בתורה בענין יעוד [שמות כא]: "ואם לבנו יעדנה". מכאן שהאדון יכול לייעד את האמה העבריה לבנו.

וכשהאדון מייעד את האמה לעצמו, בודאי הוא עושה זאת כשהוא גדול ולא כשהוא קטן. שהרי אין מעשה קטן כלום. ^[832]

ואולם כשהאדון מייעד את האמה לבנו, בענין זה בעי [שאל] ריש לקיש: מהו שמייעד אדם לבנו קטן? האם האדון יכול לייעד את אמתו לבנו כשהבן קטן? שהרי היעוד נעשה על ידי דעת האדון, שהוא גדול, ויתכן שלא איכפת לנו מכך שבנו קטן. ^[833]

וצדדי הספק הם:

מצד אחד, "אם לבנו יעדנה", אמר רחמנא, ולא אמר "לבנו הגדול". ומשמע שיכול לייעדה לבנו כל דהו, ואפילו הוא קטן, יכול הוא לייעד לו את האמה העבריה, שקנה.

או, דילמא שמא יש לדייק מהכתוב להיפך: "בנו" - דומיא דידיה. שיעוד לבן צריך להיות דומה ליעוד האדון עצמו.

מה, כמו שהוא, האדון עצמו, הרי הוא גדול, אף היעוד לבנו, מדובר בו בבנו שהוא גדול!

אמר רבי זירא תא שמע ראיה לפשוט ספק זה מברייתא:

נאמר בענין איסור אשת איש [ויקרא כ]: "ואיש אשר ינאף את אשת איש, אשר ינאף את אשת רעהו, מות יומת הנואף והנואפת".

ושנו על כך בברייתא:

א. "איש" - מלמד כי דוקא איש גדול שנאף את אשת איש חייב מיתה, פרט לקטן. ^[834] "אשר ינאף את אשת איש" - אין חיוב מיתה אלא בניאוף עם אשה השייכת ל"איש", שהוא גדול, פרט לאשת קטן.

עד כאן דברי הברייתא. ורבי זירא הבין, שמיעוט הכתוב "פרט לאשת קטן", המלמד שהבא על אשת קטן פטור ממיתה, הוא משום שאין מעשה קטן כלום, וקטן המקדש אשה לא עשה כלום, ונמצא שאינה אשת איש כלל. ^[835]

לפיכך מוכיח רבי זירא מכאן שאין אדם מייעד אשה לבנו הקטן, שהרי -

ואי אמרת שמייעד אדם אשה לבנו הקטן, אם כן, מצינו אישות [של אשת איש] לקטן, כגון שייעד לו אביו את האמה, ומדוע הכתוב פטר את הבא על אשת הקטן ממיתה מחמת שאין אישות לקטן?

ודוחה הגמרא את ראייתו של רבי זירא:

אדרבה! יש לתמוה על דבריך: ואלא מאי מה אתה רבי זירא אומר? שאינו מייעד לבנו הקטן?

אם כן קשה: אמאי קא ממעט ליה קרא? מדוע הכתוב הוצרך למעט את הבא על אשת קטן? והרי אין מציאות של "אשת קטן" כלל! ^[836]

ומכח קושיא זו, מוכיחה הגמרא מדברי הברייתא, שמייעד אדם אשה לבנו הקטן:

תיפשוט מינה, יש להוכיח מדברי הברייתא, דמייעד אדם אשה לבנו הקטן, ולפיכך הוצרך הכתוב למעט את הבא על אשת קטן מחיוב מיתה, שהרי אם תאמר שאינו מייעד, אין מציאות של אשת קטן כלל!

ודחינן: אמר רב אשי: הכא, הכתוב הממעט את הבא על אשת הקטן, אינו מדבר באדם שייעד אשה לבנו הקטן, אלא -

ביבם בן תשע שנים ויום אחד, הבא על יבמתו, עסקינן.

מדובר באשה שייבם אותה יבם קטן, שהיות והיא זקוקה מן התורה לביאתו כדי לייבמה, היא נקנית לו בביאה, והרי היא אשתו מן התורה, ואם מתה, הוא יורשה כאשתו. ^[837]

[אך רק אם היה היבם בן תשע שנים ויום אחד הוא קונה אותה, כי מאחר שהיבום נעשה על ידי ביאה, לא יכול להיות יבום בקטן אלא משנעשה בן תשע שנים ויום אחד, שמגיל זה ואילך ביאתו מוגדרת "ביאה". אבל קטן שגילו הוא פחות מבן תשע שנים, אין ביאתו מוגדרת "ביאה", ולפיכך לא קנאה].

מהו דתימא, לולי דברי הכתוב היית יכול לומר: כיון דמדאורייתא חזיא ליה [ראויה היא לו ליבום], ^[838] ומשנעשה בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה, לפיכך כל הבא עליה אחרי שייבמה היבם הקטן מתחייב מיתה, בחיוב איסור אשת איש.

לפיכך, קא משמע לן, השמיע לנו הכתוב, כי למרות שהיבמה זקוקה לביאתו וליבומו של הקטן, והיבם הקטן בא עליה, בכל זאת, אדם זר שבא על אשה זו - הרי הוא פטור ממיתה. ^[839]

ולפי זה נדחתה ההוכחה של הגמרא שמייעד אדם אשה לבנו הקטן.

ואם כן נשאלת השאלה: מאי הוי עלה? מה יהיה על הספק שהסתפקנו [אם מייעד אדם אשה לבנו הקטן]?

תא שמע, בוא ושמע ראיה לפשוט את הספק: דאמר רבי אייבו, אמר רבי ינאי:

א. אין יעוד שאדם מייעד לבנו, אלא בגדול.

ב. אין יעוד אלא מדעת הבן.

וממה שאמר רבי ינאי "אין יעוד אלא בגדול", יש ללמוד שאין אדם מייעד אשה לבנו הקטן. ^{[840] [841]}

ומקשינן: תרתי! שני הדברים שאמר רבי ינאי הרי דבר אחד הם. שהרי כיון שאין יעוד אלא מדעת הבן, מובן מאליו שאין יעוד אלא בבן גדול, שהוא בן דעת, אבל דעת הקטן אינה נחשבת "דעתו"! ומדוע הוצרך רבי ינאי להשמיענו את שני הדברים? ^[842]

ומתרצינן שני תירוצים:

א. רבי ינאי לא התכוין להשמיענו שני דינים נפרדים. אלא דין אחד בלבד, שאין יעוד אלא בגדול, ו"מה טעם" קאמר רבי ינאי.

כלומר: מה הטעם לכך שאין יעוד אלא בגדול? - לפי שאין יעוד אלא מדעת הבן, וקטן אין לו דעת.

ב. ואיבעית אימא תירוץ נוסף:

מאי, מה היא כוונת רבי ינאי שאמר "אין יעוד אלא מדעת"? - אין הכוונה לדעת הבן כפי שחשבנו לעיל. אלא מדעת דידה מדעת האמה, שתדע האמה שהאדון מייעד אותה לשם קידושין. ^[843] ומוכיחה הגמרא מברייתא שצריך יעוד מדעת האשה:

דתני אביי בריה דרבי אבהו:

נאמר [שמות כא] "אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה" - מלמד הכתוב, שקרא לקידושי האמה "יעוד", שצריך ליעדה, ^[844] להודיע לה שהוא מקדשה לו לאשה. ^[845]

הוא, אביי בריה דרבי אבהו, תני לה, שנה את דברי הברייתא הזאת, והוא אמר לה את פירושה, מדעתו:

הברייתא הזאת מדברת דוקא בקידושי יעוד. אבל קטנה שהתקדשה על ידי אביה, אין צריך הבעל להודיעה בשעת הקידושין שהוא מקדשה. ^[846]

אך נשאלת השאלה: מדוע לא נלמד מקידושי יעוד לקידושין דעלמא שאף בהן צריך את דעת הקטנה? וכדי לענות על שאלה זו, ^[847] ממשיך אביי בריה דרבי אבהו, ואומר:

והברייתא נאמרה אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, דאמר [להלן]: מעות הראשונות - לאו לקידושין ניתנו!

כאשר האדון נתן לאב את מעות התשלום עבור קנייתה, אותם המעות לא ניתנו עבור הייעוד שהאדון עתיד ליעדה אחר כך.

אלא, שאם האדון רוצה לקדשה אחרי שקנאה, נתנה לו התורה את האפשרות למחול לה על העבודה שהיא עדיין חייבת לעבוד לו, ולייעדה לו לאשה על ידי מחילת חיוב עבודתה [ובתנאי שיש באותה עבודה שוה פרוטה]. ^[848]

והיות ובשעה שהאדון נתן לאב את המעות הראשונות, היא לא התקדשה באותן מעות, אין דעת האב מתחילה לקדשה בהן. הילכך, אם האדון לא יודיע לאמה עצמה שתקבל עליה את קידושיו, אין כאן קידושין. ^[849], ^[850]

וכל זה לדברי רבי יוסי ברבי יהודה. אבל חכמים חולקים, וסוברים ש"מעות הראשונות לקידושין ניתנו". ונמצא כי בשעה שהאב מוכר את בתו לאמה, הוא מתרצה לקבל את המעות מן האדון גם בעבור הקידושין, והרי זה כקידושין דעלמא שנעשו מדעת האב. ולפיכך לדעת חכמים, אין לחלק בין קידושי יעוד לקידושין דעלמא.

ומאחר שבקידושין דעלמא שנעשו מדעת האב לא שמענו בשום מקום שצריך את דעתה, בהכרח שאף בקידושי יעוד לדעת חכמים אין צריך את דעתה.

אך רב נחמן בר יצחק חולק על דברי אביי בריה דרבי אבהו:

רב נחמן בר יצחק אמר: אפילו אם תימא [תאמר] שמעות הראשונות לקידושין ניתנו, ^[851] כדעת חכמים, ^[852] בכל זאת, יש לחלק בין קידושי יעוד לקידושין דעלמא:

שאני הכא, שונה הוא דין היעוד משאר הקידושין, משום שהכתוב שינה את שם קידושי האמה משאר קידושין -

דאמר רחמנא על קידושי האמה "יעדה".

ושינה הכתוב את לשונו משאר קידושין, כדי שנדרוש את "יעדה" מלשון דיעה.

ולפיכך, קידושי האמה שונים משאר קידושין של קטנה, וצריך שייעשו מדעת האמה. ^[853] אביי בריה דרבי אבהו נקט שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו.

והגמרא דנה מנין לו שאכן כך סובר רבי יוסי ברבי יהודה:

והוינן בה: מאי, מה אמר רבי יוסי ברבי יהודה, שמזה למד אביי בריה דרבי אבהו, שמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו?

ומשנינן: דתניא: נאמר בתורה [שמות כא] בענין יעוד "יעדה, והפדה".

הסמיך הכתוב ^[854] את "יעדה" [יעוד] ל"הפדה" [לדין פדיון האמה], כדי ללמד, שאם האדון בא לייעד את האמה ביום האחרון שבסוף שש שנות עבודתה, אזי, צריך שיהא שהות ביום כדי שיוכל לקיים בה דין פדייה בפרוטה. ^[855]

והברייתא מפרשת והולכת:

מכאן, מכח דרשה זו, אמר רבי יוסי ברבי יהודה: ^[856] רק אם יש שהות ביום בכדי שהאמה תוכל לעשות עמו עבודה של שוה פרוטה, ^[857] הרי זו מקודשת על ידי היעוד, שאומר לה "הרי את מקודשת לי", ומקדשה על ידי שמוחל לה על חיוב עבודתה השוה פרוטה.

ואם לאו, אך אם לא נשאר זמן באותו היום בכדי עבודה השוה פרוטה, אינה מקודשת. כי למדנו מ"יעדה והפדה" שאין דין יעוד נוהג אלא במקום שנוהג דין פדיה.

אלמא, מוכח מכאן, שרבי יוסי ברבי יהודה קסבר מעות הראשונות שהאב קיבל מן האדון לאו לקידושין ניתנו.

ולפיכך, לדעתו צריך שהאדון יתן לאמה שוה פרוטה בשעה שמייעדה לו לאשה, על ידי מחילת חיוב עבודתה בשיווי פרוטה.

ואין לומר שמעות הראשונות לקידושין ניתנו.

שהרי אם נאמר כך, אין צורך שיהא שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה, כיון שהאדון אומר בתוך שש שנים "התייעדי לי", והרי היא מתייעדת למפרע, במעות שנתן האדון לאב בשעת מכירתה, משום שהאב קיבל את אותו המעות על מנת שתתייעד בהם.

ואילו רב נחמן בר יצחק חולק על אביי בריה דרבי אבהו, וסובר שאין להוכיח מדברי רבי יוסי ברבי יהודה שמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו:

רב נחמן בר יצחק אמר: אפילו תימא [תאמר] שמעות הראשונות לקידושין ניתנו, בכל זאת יש לקיים את דברי רבי יוסי ברבי יהודה, הסובר שצריך שיהא שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה.

כי הטעם לכך שצריך שיהא שהות בו ביום לעבוד עמו שוה פרוטה, אינו משום שהוא מקדשה באותו שוה פרוטה כפי שסברנו עד כה, ^[858] אלא -

שאני הכא, שונה דין יעוד, בכך שנאמרה בו גזירת הכתוב: דאמר רחמנא "והפדה".

ומכאן שצריך שיהא שהות ביום בכדי פדיה.

וכשם שהאדון אינו יכול ליעד את האמה לאחר שכלו שש שנים, כך גם קודם לכן, אינו יכול ליעדה בזמן שלא נשתייר לו בה חיוב עבודה בשוה פרוטה, והרי זה כאילו כבר כלו שש שנים ויצאה מרשותו. ^[859]

רב נחמן סובר כאביי בריה דרבי אבהו, שלדעת רבי יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, והוא למד מכך שני דינים:

א. אמר רבא אמר רב נחמן: אומר אדם לבתו ^[860] כשהיא קטנה: "צאי וקבלי קידושיך בעצמך מאדם שתחפצי להנשא לו". ^{[861] [862]}

ודבר זה נלמד מדברי רבי יוסי ברבי יהודה:

וכי לאו כך אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו! נמצא, שהאב עצמו לא קידש את בתו לאדון. ובכל זאת כי [כאשר] האדון משייר בה באמה שוה פרוטה, שמוחל לה על אותה עבודה, הוו קידושין.

ומהו טעם הדבר? בהכרח, מפני שהאב יודע בשעת מכירתה שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן, לפיכך הרי זה כאילו הוא הסכים לכך שהבת תקבל את קידושיה בעצמה. ^[863]

ואם כן, הכא נמי לא שנא. גם האומר לבתו הקטנה "צאי וקבלי קידושיך" אינו שונה מהמוכר את בתו לאמה, שהרי אף הוא הסכים שהבת תקבל את קידושיה בעצמה, ולפיכך היא מקודשת. ^{[864] [865] [866]}

ב. ואמר רבא אמר רב נחמן:

המקדש את האשה במלוה שלותה ממנו, כלומר, שמחל לה על אותה מלוה ומקדשה בה, אינה מקודשת. ^[867]

ובכל זאת, המקדש את האשה במלוה שהיא חייבת לו ויש עליה משכון, הרי זו מקודשת. ^[868]

ודבר זה נלמד מדברי רבי יוסי ברבי יהודה:

וכי לאו כך אמר רבי יוסי ברבי יהודה:

"מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו"! נמצא שהאדון לא קידש את האשה במעות שנתן לאב, אלא בכך שהוא מוחל לה על העבודה שהיא חייבת לעובדו - והאי, ואותו חיוב שהיא חייבת לעובדו, בכלל הלואה היא שהרי אין כאן מעות בעין אלא חוב בעלמא, שהיא חייבת לו את עבודתה או מעות פדיון עבודתה. והיא גופא, האמה בעצמה, משכון היא לפרעון החוב. שהרי היא מוחזקת ברשותו ורשאי לכופה לעובדו.

איש פרט לקטן. פירש הראב"ד פחות מט' שנים ויום אחד ולפטור את האשה שאין ביאתו ביאה והראב"ד השיב אם כן הוה ליה לאיפלוגי ולמיתני בדידה יכול שאני מוציא אף בן תשע ת"ל ואיש כדקתני בתורת כהנים ואיש אשר ישכב את אשה פרט לקטן יכול שאני מוציא אף בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש לפיכ' פירשו דפחות מבן י"ג שנים ויום אחד קאמרינן ולפטור את הקטן עצמו ותימא הוא לפטור את הקטן פשיטא איכא למימר סד"א בעריות ליחייב צריכ', ואינו מחוור.
והפי' הראשון הוא נכון אף ע"ג דלא קתני הכא אי יכול שאני מוציא אף בן תשע שנים ויום אחד דכלהו מתני' לאו בחדא מחתא מחתינהו דהכא איצטריך למדרש אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ומשום הכי לא פליג למיתנא בדידה יכול שאני מוציא ותאני התם והוא הדין להכא ומיהו הא קשה דכיון דסיפא בבן ט' שנה ריש' נמי משמע בבן תשע ואיכא למימר גבי עריות לא מיקרי קטן כל זמן שלא הגיע לכלל שנותיו ויביא שני שערות שהרי קטן הוא לכל ענין והדבר ידוע ממקומות אחרים ולא הוצרך לפרש כאן:

ורב נחמן בר יצחק אמר אפי' תימא לקדושין ניתנו. פי' ונפקא מיניה למכרה לשפחות אחר אישות ושאני הכא דאמר רחמנא והפדה וגזירות הכתו הוא שאם אין ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה הרי הוא כמי שיצאו שש ולא יעדה ששוב אינו מייעד וטעמא דרבי יוסי דאמר מקודשת לשני לאו משום דבעי' (שעות) [שהות] מוהפדה דהא כיון דמודה דמעות הראשון לקידושין ניתנו אעפ"י שנתאכלו בהן היא דמתקדשת אלא מסברא דנפשיה נפקא ליה דלאו כאומר לה מעכשיו דמי אי נמי קראי משתמעי ליה הכי דכתיב ייעדנה להבא משמע.
וקש' לי, למאן דאמר לאו לקדושין ניתנו היכי תניא לקמן משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים והרי לא קדשה מעיקרא כלל ולא נתן לאביה כלום אלא בתורת שפחות איכא למימר התם דר' יוסי הוא דקאמר להו לרבנן לדידכו דקא אמריתו אם רצה ליעד מייעד אי אפשר שאפי' נתן לה בתורת קדושין אינו אלא כאומר לאחר שלשים יום שאם בא אחר וקדשה מקודשת לשני ולא זכתו בה תורה מעכשיו והא דאקשינן נמי בקמייתא משל למאן וכו' אליבא דמאן דאמר לאו לקדושין ניתנו לא הוה לן למיפרך אלא מאידך בריתא לקמן ומיהו לכ"ע משל לרבנן היא:

המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודא. איכא דקשיא ליה מדרבי יצחק נמי מקודשת א"ל סד"א במשכון דאחרים נמי מקודש' מדר' יצחק אבל במשכון דידה אע"פ שהיא קונה משכון אימא דעתה אמלוה שהוא מוחל לה ולאו אגוף משכון לפי שאף היא יש לה בו קנין הגוף קמ"ל והאי נמי משכון דידה הוא שהרי האב הוא שמקדשה ומשכון ומשכון של גופה שלו הוא ועכשיו כשמקדשה ויצאה משפחות הרי האב זוכה בה למציאתה ולמעשה ידיה נמצא שזה מקדשה ממנו בחזקת משכון שלו ואת"ל יעוד נישואין עושה ואין האב זוכה בה לעולם מ"מ היא זוכה במשכון עצמה מחמ' האב (וכהנה לאישה) באשה שאמרה תן זכות שיש לך במשכוני לפלו' ואתקדש אני לך במעשה ידיה לבעל הוא ומיהו הא אפשר אירוסין עושה.
ומיהא שמעינן דבמשכון דאחרי' בין במשכנו בשעת הלואתו מקודשת וקנו ליה כדרבי יצחק דאי לא קני ליה אינה מקודשת דהא היא גופא משכון שמשכנו בשעת הלואתו הוא ואמר רבי יוסי בר' יהודה מקודשת ואע"ג דאמרינן בעלמא אימור דשמעת ליה לר' יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו מי אמר לומר לך דלא שמעינן ליה בהדיא אבל אפשר ששניהם שוים ובשניהם הוא אומר שקונה משכון, והשתא ניחא הא דגרסינן פרק השולח (גיטין דף ל"ז ע"א) המלוה על המשכון אין משמטין ואוקימנא משום דר' יצחק והתם משכנו בשעת הלואתו הוא כדקתני מלוה על המשכון וכדאמרי' בפרק השוכר דף פ' ע"ב ושם מפורש אצלנו ואפשר דמשום הכי אמר רב נחמן הכא במלוה שעליה משכון מקודשת מדרבי יוסי דאלו מדרבי יצחק לא שמעינן מיניה אלא משכנו שלא בשעת הלואתו ומדברי רבי יוסי בר' יהודה אנו למדים אפי' משכנו בשעת הלואתו:

איש פרט לקטן. פירש הר"א רב בי"ד פרט לקטן פחות מבן תשעה שנים ויום אחד ולפטור את האשה, אבל בן תשעה ויום אחד היא מומתה על ידו וכדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה, א) ומייתינן לה לעיל. והקשה הראב"ד דאם כן הוי ליה לתנא למימר יכול שאני מרבה אף בן תשעה ויום אחד תלמוד לומר ואיש, וכדתניא בשאר דוכתיה (בתו"כ) איש אשר תצא ממנו וגומר פרט לקטן, יכול שאני מוציא בן תשעה שנים ויום אחד תלמוד לומר ואיש. ופירש הוא ז"ל פרט לקטן פחות מבן י"ג שנה ויום אחד ולפטור את הקטן.
ואם תאמר ולפטר את הקטן קרא למה לי, בכל התורה כולה אין עונשין לקטן. יש לומר כיון דביאתו ביאה ונהנה, אימא בהא ליענשיה, קא משמע לן פרט לקטן. ועם כל זה אינו מחוור כיון דבעלמא לאו בר עונשין הוא, דאי משום דנהנה אם כן למעטיה נמי קרא לגבי אכילת איסור, והראשון נראה לי עיקר, והא דלא תנא יכול שאני מרבה בן תשעה ויום אחד, לאו כולהו בחדא מחתא אתמחיאו, ותנא התם והוא הדין בהא.

מהו דתימא הואיל ומדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה הבא עליה נתחייב אשה איש קא משמע לן. פירש רש"י ז"ל וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה, כדתנן (נדה מה, א) בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה. ולפי פירושו מדינא הוה לן למימר דנתחייב עלה משום אשת איש, אלא דגזרת הכתוב הוא דמיעטה, דאע"פ שהיא אשתו גמורה וקנאה דבר תורה, שאין אדם מתחייב עליה משום אשת איש, וכן פירש הראב"ד וז"ל וקני בביאה כדגרסינן ביבמות (קיא, ב) יבמה יבא עליה כל דהו, ואפילו מעטיה רחמנא ממיתה. וקשה לי על זה דאם כן אמאי נדנין מלאוקמי במיעד לבנו קטן, דמאי קושיא אי מצינו אשת איש לקטן, אימא אין הכי נמי, אלא דרחמנא מיעטיה ממיתה, כדאמרינן השתא כי מוקמת לה ביבמה לקטן, ועוד מקשי על זה מדאמרינן ביבמות (צו, א) עשו עשו ביאת בן תשעה כמאמר בגדול, דמשמע דלא קני בביאה אלא מדרבנן, וביאתו אינה קונה קנין גמור אלא לפוסלה על על האחין כמאמר בגדול, ותנן בפרק האשה שהלך בעלה (שם, ב) בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואחר כך בא אחיו שהוא בן תשעה שנים ויום אחד עליה פוסל על ידו, אלמא כי קני לה בביאה אינה תורה. והא דאמרינן בריש פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, ב) העובר והיבם והאירוסין וכו' אמר אביי הכא ביבם בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו עסקינן, סלקא דעתך אמינא הואיל ומדאורייתא קניא ליה וכו', הא מדאורייתא וכי בא עליה ליכול בתרומה קא משמע לן. אלא הכא הכי פירושו כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה בעלמא, שכל העריות מומתות על ידי, וקניא לה נמי ליבמה בביאה כדתנן בן תשעה ויום אחד הבא על יבמתו קנאה, נימא מדאורייתא קניא ליה ואשת איש גמורה היה והבא עליה חייב משום אשת איש, קא משמע לן דאין קנינה דבר תורה אלא שם דבריהם בעלמא, וכן פירשו בתוס'.

מלמד שצריך ליעדה. לפי מה שפירש ר"ת בריש מכלתין (ה, א. תוד"ה שכן) כסף באמה העבריה (מרצונה מפרשינן הכא שצריך ליעדה) בעל כרחה דהיינו שהבעל מיעדה בעל כרחה, הא דאמרינן הכא צריך ליעדה לאו לעשות מרצונה ולאו בעל כרחה קאמר, אלא להודיעה בעלמא וגזירת הכתוב היה, וכי הא דאמרינן בסמוך שאני הכא דאמר קרא אשר לא יעדה והפדה. אבל לדברי רש"י שפירש לעל שכן אב מוכרה בעל כרחה, מפרשינן הכא שצריך ליעדה מרצונה ולא בעל כרחה. וזה מיושב יותר. דאי גזרת הכתוב קאמר ולהודיעה בלבד, למה הוצרך אבימי לאוקמה אליבא דר' יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו, דאפילו לרבנן נמי דאמרי לקדושין ניתנו אתי שפיר דבין למר ובין למר אינו אלא גזירת הכתוב, ומכל מקום דברי ר"ת עיקר כמו שכתבתי למעלה.

אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי בר יהודה. קשיא לן מאי שנא דנקט מדר' יוסי בר יהודה. ת"ל דמקודשת מדין ערב, דכי אמר לה צאי וקבלי קושיך הוי ליה כמאן דאמר לה כל הנותן לך פרוטה הר את מקודשת לו כאלו נתנו לי, ולא גרע מתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. ויש לומר דלא דמי לערב, כיון שלא אמר כלום למקדש. וערב מדבר הוא עם המלוה, אלא כשאומר לה צאי וקבלו קדושיך הוי ליה כאלו נותן לה זכותו שנתן וזכה לו תורה עליה שיקבל בק קדושין, והיא תתקדש לדעתה לכל מי שתרצה, וזה דומה לדר' יוסי בר יהודה שהמכירה אנו חושבין כאלו אמר לה זכותי שיש לי בך אני נותן לך שתקדשי עצמך לאדון זה, ואע"פ שאינו דומה לגמרי, דבהא דר' יוסי אילו רצה האב לחזור בו אינויכול, אלא אם כן קדשה ממש לאחר, ובאומה לבתו צאי וקבלי קדושיך אם רצה לחזור בו הדעת נותנת שחוזר.
ואם תאמר אם כן היאך היא מתקדשת. דהא אין זכיה לקטן, ואפילו לר' יוסי דאמר (גיטין נט, ב) במציאת קטן שיש בה גזל גמור. הא אסיקנא דגזל גמור מדבריהם קאמר, אבל דאורייתא לית ליה זכיה כלל. ויש לומר דדעת אחרת מקנה שאני, וכדמשמע בגיטין פרק האומר (סה, ב) דקטן שמבין בין צרור לאגוז זוכה לעצמו דבר תורה.
ואכתי לא ניחא, דזו זוכה לאחרים הוא, דכסף קדושיה דאביה הוא, והתם משמע דאינו זוכה לאחרים עד שיגדל ויביא שתי שערות, וכדאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב אסי צרורו וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, ושמוא אמר דא ודא חד היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו אוינו זוכה לאחרים, ופסק שם רבינו אלפסי כשמואל. ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משום שלזכות עצמו נותן דעתו ומתכווין הוא לזכות, אבל לזכות לאחרים אינו נותן דעתו כל כך ואינו זוכה להן, והכא כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לקנות לעצמה, אע"פ שהאב חוזר ונוטל ממנה משום בח נעוריה שזכתה לו תורה, מכל מקום זכיתה זכיה. אי נמי איכא למימר דידה כיד אביה היא לזכות לו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה, דלא גרע מחצרו (ב"מ יא, ב) דקונה לו בזכות שלא מדעתה.
ואיכא למידק בהא משום דחצר המהלכת היא. ונראה דרבותינו בעל התוס' דעתם לפסוק כרב יהודה אמר רב אסי דאמר חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, דא אותיבון רב חיננא ורב אויא עליה דשמואל מברייתא, ואע"ג דשנינהו, שינויי דחיקי נינהו, ולדעתם לא תיקשי מידי, דמוקמינן קטנה זו ביודעת להחזיר החפץ לאחר שעה שזוכה בין לעצמה בין לאחרים.

ואמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר יהודה. ואיכא למידק מאי שנא דנקט מדר' יוסי בר יהודה, תיפוק מדר' יצחק דאמר (לעיל קידושין ח, ב) בעל חוב קונה משכון. ויש מפרשים דמדר' יצחק לא שמענו אלא משכון דאחרים. אבל משכון דידה לא שמענו, דדלמא דעתה אמלוה, אב מדר' יוסי בר יהודה שמענו אפילו משכון דידה, דהכא נמי משכון דידה הוי, דהא ייעוד אירוסין עושה וחוזרת היא צל האב, ואפילו למאן דאמר נשואין עושה, מכל מקום משכון דידה מיקרי, דהוי ליה כמאן דאמרה תן זכות שיש לך במשכוני לפלוני ואתקדש אני לך, ויש מי שפירש דמדר' יצחק לא שמענו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו, לא שמענו, וכדמאמר במציעא בפרק השוכר (פב, א) ובשבועות (מד, א) אימר דשמעת ליה לר' יצק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי שמעת ליה, ומדר' יוסי בר יהודה שמעינן אפילו במשכנו בשעה הלואתו, דאמה העבריה משכנו בשעת הלואתו היא, ומשום הכי נקט ליה מדר' יוסי בר יהודה, ומהא שמעינן נמי לדר' יצחק דאפילו בשעת הלואתו היא, וכבר הארכתי בפרק השולח (גיטין לז, א) בסייעתא דשמיא גבי מלוה על המשכון אינו משמט מדר' יצחק.
ושני הפירושים האלו אינן עולין בשמועתינו כהוגן, לפי שלא אמרו כאן מהקדש במלוה שלה שיש עליה משכון, אלא המקדש במלוה שלש עליה משכון סתם אמרו, דמשמע דבכל מקום בא ללמדנו דין זה, ועוד דהמקדש במלוה אמרו, דמשמע דבגופה דמלוה מקדש ולא במשכון, דאם איתא, הוי ליה למימר המקדש במשכון שלה מקודשת וכלישנא דברייתא, דקתני קדש במשכו מקודשת. ומסתברא לן דחדושו של רב נחמן לומר לך שאע"פ שהמקדש במלוה אינה מקודשת יש לך מלוה שהיא מתקדשת בה, והיכי דמי כגון שיש עליה משכון שאע"פ שהמלוה אינה בעין מכל מקום הרי היא נהנית בחזרת המשכון בין שהמשכון שלה או של אחרים, דמברייתא לא שמענו אלא במקדש בגופו של משכון ומדר'יצחק, אבל במקדש בגופה של מלוה ונותן לה את המשכון לא שמענו, עד שבא רב נחמן ולמד שאף במלוה היא מתקדשת, כיון שהיא נהנית מן המשכון, ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל (קידושין ח, ב) התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבוד המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה, ואחר כך הוא משעבד המשכון למלוה, אבל כאן שכבר היה המשכון קנוי לשעבדו המנה כשהוא מקדשה במלוה ומחזיר לה את המשכון כאלו מקדשה במשכון, שהרי הוא נהנית במנה של מלוה שהיא מתקדשת בו, דהיינו נאת המשכון.
וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הי"ג-י"ד) שכתב המקדש במוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו, היה לו אצלה מלוה על המשכון וקדשה באותה המלוה והחזיר המשכון הרי זו מקודשת, שהרי היא נהנית במשכון מעתה, והרי הגיע הנאה לידה זה מבואר כפירשנו. וכן פירשו רבותינו בעלי התוס' שבגוף המלוה הוא מקדשה, אלא שהפריזו על המדה ואמרו שאפילו לא החזיר לה את המשכון מקודשת, שהרי מקדש במלוה שיש עליה משכו אמרו סתם לא שנא נתן לה את המשכון לא שנא לא נתן לה את המשכון, וזה צריך תלמוד, דאם כן במלוה שאינה בעולם היאך תתקדש, ועוד דלא דמיא לדר' יוסי בר יהודה דאמה העבריה גופה משכון הויא ומחזירו לה ביעוד זה, והיאך נלמוד ממנה למי שאינו נותן לה את המשכון, מחמירתא לקילתא לא ילפינן, ואע"פ שלא פירשו ונותן לה את המשכון, בכלל מה שאמר במלוה שיש שיש עליה משכון הוא, וסתמא דמלתא מי שנותן את המלוה נותן הוא כל זכות וכל שיש לו בה, והמשכון שמשועבד עליה נתן לה, וההיא דעשה לי שירין ונזמין דאמרינן לקמן (קידושין מח, א) דלמאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת, משום דהוי ליה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואע"ג דהתם תפיס להו לשירין אאגריה כדאיתא בפרק השוכר (פ, ב) במציעא, הא תריצנא לה לקמן בדוכתא בסייעתא דשמיא.

מוקים לה כר' אליעזר פי' ועד השתא מהדרינן אדר' עקיבא משום דהלכתא כותיה דאלו רבי אליעזר שמותי הוא:

איבעיא להו מהו שייעד אדם לבנו קטן כו'. עד ואיש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לקטן הא דקתני רישא איש פרט לקטן פי' הראב"ד ז"ל דהיינו קטן ממש פחות מבן י"ג שנה ויום א' דומיא דקטן דסיפא ולמפטר קטן הבועל איצטריך סד"א בעריות לחייב שהרי ביאתו ביאה ודומיא דמתעסק בעריות שהיא חייב מפני שנהנה קמ"ל דכיון דקטן הוא אינו בר עונשין ואפילו אף בזו. אבל הר"א א"ב ב"ד ז"ל פירש דלמפטר קטן לא איצטריך דהא פשיטא דלא חייבה תורה לשום קטן בשום עונש אלא הכא למפטר את הנבעלת איצטריך אע"פ שהיא גדולה ומיירי בקטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד שאין ביאתו ביאה וכי תימא א"כ הוה ליה לפרושי בהדיא איש פרט לקטן פחות מבן ט' שנים ויום א' יכול אפילו ט' שנים ויום א' ת"ל ואיש והכי נמי דרשי' התם בספרא גבי מאי דכתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע ובמאי דכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. ואיכא למימר דכיון דפריש לה התם והכא לא אתא השתא אלא משום סיפא לא פריש לה וסמיך אהנהו דהתם ואע"ג דסיפא בקטן פחות מבן י"ג שנה ורישא בקטן פחות מבן ט' לא איריא הוא דכל חד מנייהו כדאיתא וזה הנכון:

מאי הוי עלה תא שמע דא"ר ינאי אין ייעוד אלא בגדול ואין ייעוד אלא מדעת תרתי. פי' רש"י ז"ל דלא הוי האי כתרתי דאמרינן בעלמ' שפירושו תרתי דסתרן אהדדי אלא הכי פירוש' ל"ל תרווייהו דהא כיון דליכא ייעוד אלא מדעת פשיט' דאין ייעוד אלא בגדול אבל ר"ח ז"ל פירש אותו כתרתי דעלמא והכי פירושו דאלו רישא קאמר דאין ייעוד אלא בגדול וסיפא קאמר אין ייעוד אלא מדעת הא מדעת יש ייעוד ואפילו בקטן ומהדרינן דחדא קאמר וסיפא פירושא דרישא א"כ דמאי מדעת דידה והשתא להאי פירושא לא מיפשיט בעיין עד מסקנא דפרישנא דמה טעם קאמר או דמדעת דידה הוא אבל לפירושו של רש"י ז"ל מגופיה דמימרא דרישא מיפשיט בעיין ולמה לן למקשי עלה ולתרוצה ואי בעינן לתרוצה הוה לן למימר גופא אמר רבי ינאי כו':

דתני אבימי משמיה דרבי אבהו אשר לו יעדה מלמד שצריך ליודעה פי' דלהכי אפיק תנא קדושין אלו בלשון ייעוד משום דמשמע מלשון למועד אשר יעדו כמיעד ומודיע לחבירו ואית דגרסי שצריך ליעדה והכל אחד ליודע' פירש ליעדה הוא ולאו דמסרסינן מלת יעדה:

הוא תני לה והוא אמר לה בקדושי ייעוד ואליבא דרבי יוסי בר' יהודה. פי' אע"ג דהא פשיטא דבקידושי ייעוד משתעי קרא דאשר לא יעדה איצטריך אבימי למימר דדוקא בקדושי ייעוד ולא ילפינן מינה למקדש בתו דעלמא דשאני הכא משום דהוי שלא מדעתו דאב או מדעתי ובעל כרחך למ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו מאי ר' יוסי בר' יהודה דתניא כו' והפדה שיהא שהות ביום כדי פריה דהיינו שוה פרוטה ואע"ג דהפדה לגופיה איצטרך לגרעון כסף מדכתיב יעדה והפדה וסמכו ענין לו ושמעת מיניה תרתי שאין יעדה אלא בזמן שאפשר בפדיון:

רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לקידושין נתנו ובכסף ראשון מיעדה שאני הכא דכתיב והפדה. פי' דהאי שוה פרוטה לאו לקדשה בה בעינן לה אלא גזרת הכתוב הוא דכי היכי שאינו מיעדה אחר שכלו כל שש כך אינו מיעדה כל זמן שלא נשתייר לו בה שוה פרוטה וכאילו כבר יצאה חשבינן לי' כך פי' רבינו הגדול ז"ל ועיקר:

אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושין מדרבי יוסי בר' יהודה כו' תמיהא מילתא טובא היכי דמי אי דמקבלה להו לאביה בשליחותה קטן וקטנה לאו בני שליחות נינהו ואי משום יד הא אין יד לקטנה כלל לקבל קידושיה וגיטה ואפילו אין לה אב ואי מטעמא דהוה ליה כמאן דאמר זרוק מנה לים ותתקדש לך בתי אם כן למקדש אותה הי' צריך לומר כן ותו מאי איריא לרבי יוסי ברבי יהודה בלאו דידיה נמי מודו בהא רבנן. יש מפרשים דלעולם מדין ידה ואף ע"ג דקטנה אין לה יד היינו מדין עצמה מכל מקום כיון שיש לאב יד עליה לקבל קידושיה והוא מרשה אותה ומרקן רשותו אצלה הרי ידה כידו דומה קצת להרשאה דעלמא. וכי תימא ואפילו אית לה יד היאך יש לה זיי' בממון דהתם בדר' יוסי ברבי יהודה אין שם זכיית ממון אלא מחילה שמוחל לה שעבוד שעליה ואף על גב דאין מזכין לקטן על ידו הא ודאי מוחלין לו דלא יהבינן ליה מידי דבעינן דלהוי ליה יד לזכות איכא למימר דהכא במאי עסקינן כשאין כאן זכיית ממון כגון שמקדשו בשטר שאינו ממון דליבעי יד לזכות וכיד בעלמא דאית לה לקבל קידושיה סגי לה אי נמי במקדשה בביאה או במאכילה או משקה אותה שוה פרוטה ומקדשה באותה הנאה והשתא היינו דאיצטרכינן למילף מדרבי יוסי ברבי יהודה דאלו מדרבנן לא הוה שמעינן דלהוי יד לקטנה כלל אע"פ שהאב מרקן רשותו אצלה ולא מיחוור. חדא דא"כ מצינו קטנה מתקדש' ע"י עצמה בכי האי גוונא והיכי מתמהינן לעיל אלמנה קריא לה דאלמא לא אפשר לשו' קטנה שתקדש עצמה ועוד דא"כ אפילו לאחר מיתת האב מקבלת קידושיה כשאמ' לה מחיים צאי וקבלי קדושיך דומיא דיעוד דאיתא אפילו לאחר מיתת האב וזה אין הדעת סובלתו ולא אמרה אדם מעולם ובהרשאה כיוצא בזו כשמת המרשה בטלה הרשאתו:

ויש מפרשים אותה דלעולם כשמקבלת קידושיה לאביה שאמר לה צאי וקבלי קידושיך בשבילי ולא מתורת שליחות לקטן אלא מדין זכיה שתזכה בקידושין לאביה ואתא רבא למימר דמדברי ר' יוסי בר' יהודה שמעינן דקטן וקטנה אית להו זכיה לזכות בממון לאחרים ומיירי בשאמר תחלה למקדש שכל זמן שיתן מנה למי שיזכה בו בשבילו תתקדש בתו לו ואחר כך אמר לבתו שתקבל אותו מנה בשבילו דהשתא האב הוא שמקדשה והיא זוכה בשבילו והוה אמינא דקטנה לית ליה זכייה קמל"ן דיש לה זכייה אפילו מדאורייתא מדרבי יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין נתנו וכי משייר בה שוה פרוטה ומתקדשה בה מקודשת דחשבינן כאלו אמר לה כשמכרה צאי וקבלי קידושיך והיא מקבלת אותו בשביל אביה ואית לה זכייה מן התורה לזכות בו לאביה וכי תימא ומאי ראיה איכא מדרבי יוסי ברבי יהודה דהתם ליכא זכיית ממון אלא מחילה ולעולם אימא לך דאין לה זכייה. איכא למימר דהא דרבא אמר רב נחמן תליא באידך מימרא דידיה דאמר המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת דברי רבי יוסי בר' יהודה כו' דאשמועינן דכי מקדש לה לאמה הוי כמקדש במלוה שיש עליה משכון ומחזיר המשכון ואינו מקדש בגוף המלוה אלא במשכון שמחזיר לה שהוא קונה אותו כדבעי' למימר כי כשמקדש אותה באותו שוה פרוטה הרי היא כמחזיר לה המשכון שהיא בידה והיינו דאמרינן לעיל דאף על גב דעבד עברי לא סגי ליה במחילה אמא העבריה במחילה סגי לה דהא לית בה קטן איסור ואי משום דיש כאן משכון ומחילה במלוה שיש עליה משכון לא מהניא בלא חזרת משכון הכא שהמשכון ביד' מכיון שמחול לה שעבודו חזרת משכון איכא:

והשתא דאתינן להכי דקדושין דאמה העבריה לרבי יוסי ברבי יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו אינם בשוה פרוטה דמלוה אלא בחזרת המשכון אם אתה אומר דקטן אין לו זכייה לזכות בממון האיך היא מקודשת שהרי אין לה יד לזכות במשכון שהרי ב"ח קונה משכון אפילו בשעת הלואתו כדבעינן למימר ואלו יש ביד ראובן משכון של שמעון ומת שמעון אינו יכול למוחלו לבניו כשהם קטנים ואע"פ שהחזירו להם לא זכו דכיון דקני ליה כשותף הוא בו וצריך בר זכייה לזכות בהקנאתו וכיון דחזינן דא"ה קטנה זוכה במשכון שמחזירין לה שמעינן דקטן אית ליה זכייה לזכות בממון לעצמו או לאחרים. וכ"ת כיון דמדרבי יוסי בר' יהודה שמעי' דקטן א"ל זכייה מדאורייתא היכי לא מייתינן מיניה ראיה במס' גיטין בפ' התקבל דשקלינן וטרינן התם קטן אי א"ל זכייה או לא ומייתינן התם מתניתא אחריתי ולא מייתינין הא. והא לא קשיא דהא דרבא אמר רב נחמן לא אתיא מדרבי יוסי ברבי יהודה אלא למאן דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו והיא מתקדשת בחזרת משכון ואיכא למדחייא כדרב נחמן בר יצחק דלעולם מעות הראשונות לקידושין נתנו ועל ידי אביה היא מתקדשת שקיבל מעות הראשונות לקידושין (נתנו ועל ידי אביה היא מתקדשת שקבל מעות הראשונות) וכן ראיתי שפירש החכם רבי יצחק הלוי ז"ל בן אחיו של מורי הרב נר"ו ונכון הוא. אלא דקשה קצת דכיון דהא דרבא אמר רב נחמן קמייתא תליא באידך דידיה בתרייתא הוה ליה לתלמודא לאקדומי אידך בתרייתא. ואפשר לפרש דלעולם הכא מדין זרוק מנה לים ותתקדש בתי לך אתינן עלה ואף על גב הא אפילו לרבנן איתא אצטרכינן לרבי יוסי ברבי יהודה לאשמועינן שאף על פי שלא דבר מתחילה עם המקדש כן כיון שאמר לה צאי וקבלו קדושין בהכי סגי וסתמו כפירושו שכן היתה כוונתו שכל מי שיתן הכסף בידה תהא מקודשת לו והיינו מדרבי יוסי ברבי יהודא דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו שלא דבר עם האדון מקידושיה כלל א"ש כיון שאם רצה מייעד חשבינן כאלו אמר צאי וקבלו קידושיך וכאלו אמר לה כשתתן הכסף בידך תתקדש לך דאי לא היאך הוא מקדשה בשוה פרוטה שנותן לה ולפי זה דוקא במקדשה בכסף דומיא דההיא דייעוד אבל לא במקדשה בשטר וכדכתיבנא לעיל בפרקין וכן נראה שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

ואמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה כו' יש מפרשים דהיינו דאתינן למילף מדרבי יוסי ברבי יהודא דב"ח קונה משכון ויכול לקדש בו את האשה. וכי תימא הא מדרבי יצחק שמעינן לה. איכא למימר דמדרבי יצחק לא שמעינן אלא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא אע"ג דקושטא דמילתא ל"ש הכי ול"ש הכי ב"ח קונה משכון מ"מ אפשר למדחייה כדרבי יצחק וכדדחינן בפ' השולח דאמרינן אימור דאמר ר"י במשכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר הילכך איצטרכינן לרבי יוסי ברבי יהודה דאמה העבריה משכנו בשעת הלואתו ומקדשה בו והא ודאי בגוף המשכון מקדשה דאלו במלוה גופה לא אפשר דהא קי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת. ואין זה נכון דאפילו לכשאת"ל דמשכנו בשעת הלואתו אין ב"ח קונה משכון ולא אמר רבי יצחק אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו בכל כי האי משכון דאמה העבריה שהמלוה הולך ואוכל פירות דכ"ע ב"ח קונה משכון דלא אפשר למיכל פירי בלא קנין הגוף לפירות ואפילו למאן דאמר קטן פירות לאו קנין הגוף דמי ותו היכי נקטינן סתמה המקדש במלוה שיש עליה משכון דאיכא במשמע כל משכון ואע"פ שאינו אוכל פירות דילמא שאני אמה העבריה דאיכא אכילת פירות ולפיכך ב"ח קונה אותה אבל במשכון שאין המלוה אוכל פירות לא. לכך נראה לפרש דודאי מדרבי יצחק שמעינן דהמלוה קונה משכון אפילו בשעת הלואתו וכדתנן המלוה על המשכון אינו משמע דטעמא משום דקני ליה ומלוה על המשכון משכנו בשעת הלואתו משמע. מיהו אע"ג דמלוה קונה משכון אכתי הוה אמינא שאם קדש את האשה סתם במלוה שיש עליה משכון שלה א"מ ואע"פ שהחזיר לה המשכון שאין דעתה של אשה על חזרת המשכון אלא על גוף המלוה דליתא בעול' דאלו משכון גופי' כיון דאיהי נמי א"ל קנין בגויה אין דעתה עליו קמל"ן מדרבי יוסי ברבי יהודה דדעתה אמשכון ולפי' מקודשת והא דמדמינן אמה העבריה למשכון מטלטלי משום דעבד כבעל דאיכא קנין הגוף גמור וידו כיד רבו הוא דאיתקש לקרקע אבל עבד עברי לא וכל שכן אמה העברי' שאין גופה קנוי כלל ובמחילה גרידת' סגי לה דאיכא לדמיה למטלטלי והני תרי מימרא דרבא אמר רב נחמן הלכתא נינהו דליכא מאן דפליג עלייהו והא דאמרינן לעיל גבי קדשה במשכון מקודשת דהתם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק לאו דוקא במשכון דאחרים דה"ה במשכון דידה אלא דשנינן לה לרוחא דמילתא במשכון דאחרים בשינוייא רווחא ולאפוקי מאידך דרב נחמן דלעיל מינה במקדש במנה והניח לה משכון עליהם שאינה מקודשת ודכוות' בתלמודא טובא:

כשהאב מייעד את האשה לבנו אינו מיעד אלא לבנו גדול וצריך שייעד מדעת הבן ושהבן יהא נותן לאב רשות ליעדה ואחר כך אומר לה האב בפני שנים הרי את מקדשת לבני בכסף שקבל אביך בדמיך וכן אינו מיעד לא לו ולא לבנו אלא מדעתה אע"פ שכבר קבל אביה מעותיה והרי האב יכול לקדשה על כרחה הואיל ולא קדשה להדיא אינו מייעד אלא מדעתה כך היא שיטתנו ומכל מקום גדולי הרבנים מפרשים שצריך להודיעה ולהזמינה לכך אלא שמכל מקום אי אפשר לה לעכב וכן כתבוה גדולי הדורות וקצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה שאם קדשה האב לאחר ורצה האדון וייעד אין קדושי האב לאותו אחר כלום אלא שאיפשר שאף לדעתנו האב מיהא אינו יכול לעכב ואם מת האדון אין כאן ייעוד שהרי זכתה בעצמה וכן אם שקעה חמה בסוף שש אין כאן ייעוד הא קודם שקיעת החמה אפילו לא היה שהות ביום כדי לעשות עמו פרוטה מקדשת שהרי לא בעבודה שיש לו עליה הוא מקדשה אלא בכסף שקבל אביה כמו שהתבאר ומכל מקום אם באה לצאת בגירעון כסף צריך שיהא שהות ביום בכדי לעשות עמו פרוטה לקיים בה גירעון כסף:

קטן הבא על אשת איש פטור ומכל מקום אם הוא בן תשע שנים ויום אחד היא חייבת כמו שביארנו בסנהדרין וגדול הבא על אשת קטן פטור שאין לו אישות ואף היא פטורה אפילו יבם בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו שקנאה הבא עליה פטור כמו שביארנו במקומו:

אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך ופירשוה רבותי אף מאדם שאינו ידוע אלא שיאמר לה צאי וקבלי ממי שתרצי אע"פ שאין לך יד והריני כאלו קבלתים והדברים זרים שאם כן הרי זה תורת שליחות ואין שליחות לקטן אלא שהדברים נראים כמו שפירשוה חכמי ההר והוא שהאב אמר למקדש תן הקדושין לבתי ותתקדש לך והרי זה כאומר תנם על גבי הסלע או לכלב שבסלע שלו וכלב שלו מקדשת אבל אם לא אמר האב למקדש כך אינה מקדשת וקבלה שלה כמו שאינה ואע"פ שבאמה העבריה אינו אומר לו כן לדעת האומר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו הואיל ומשמכרה זכה בייעודה סתם הדברים כך הם ואע"פ שדבר זה לא נאמר בגמרא אלא לר' יוסי בר' יהודה שאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ואין הלכה כן זו מכל מקום הלכה היא ולאו למימרא שחכמים חולקים בה אלא שלא למדנוה מדבריהם וגדולי הפוסקים לא הביאוה ואפשר שהניחוה מצד שמפקפקים בה אחר שאותה שהוציאה ממנה אינה הלכה אלא שכל הגאונים מסכימים לפסוק כן וכן המקדש במלוה שלה שיש עליה משכון שמקדשת אע"פ שמדברי ר' יוסי למדנוה הסכימו כל הגאונים שהלכה היא וכבר כתבנו בה די הצורך למעלה:

נמרא דמדאורייתא חזיא כלומר זקוקה לו וביאתו ביאה כמו של גדול ואי לאו האי קרא דמיעטה רחמנא [ה"א] דחשובה כאשתו קמ"ל דאינו קונה אותה מן התורה אלא מדרבנן בעלמא כדאמרי' [עשו] ביאת בן ט' כמאמר בגדול ואיכא למ"ד בסוף האשה רבה דלא עשו והיינו טעמא דלא אמרי' גבי יבום כדהוה בעי למימר גבי ייעוד דמדאו' מצי קטן לייעודי וא"ה מיעטי קרא מחיובא דכיון דיבם בא מכח זיקת אחיו אם איתא דקני לה מדאו' לא מיסתבר [למפטריה] ממיתה. [* הרב ז"ל מפ' כפי' התוס' עיין עליהם. דאלו לפירש"י ה"נ משני רב אשי. ומיהו אכתי ק' לי לפי שטת הרב והתוס' אמאי נייד רב אשי מיעוד ואוקמה ביבם קטן ה"נ ה"מ לדחויי דלעולם ביעוד איירי קרא דפטריה ממיתה וממילא שמעינן דלא הוי יעוד והיא גופה אשמעינן מהו דתימא דבנו כל דהו. ויש לישב דאה"נ דה"מ לדחויי הכי אלא ד דעדיפא מינה אשמעינן רב אשי דאפי' גבי יבם דפשיטא לן בעלמא האי סברא דזקוקה לו וביאתו ביאה וה"א דקנאה קמ"ל קרא פרט לאשת קטן דפטור ממיתה וממילא שמעי' דלא קנאה וכדאסבר' הרב ז"ל דאם איתא דקני לה מדאורייתא לא מסתבר למפטריה ממיתה הא אין עליך לו' אלא דלגמרי מיעטא קרא דאינה אשתו כלל ודוק:

מלמד שצריך לייעדה אם נפ' שצריך לעשות מרצונה ולא בע"כ ניחא הא דקאמר ואליבא דר' יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקדושי' נתנו דלרבנן דאמרי דלקדושי' ניתנו [א"צ לעשות מרצונה] כיון דכבר נתקדשה משעת מכירה אבל אם נפ' ליעודה הודעא בעלמא וא"צ מרצונה רק שיודיענה מאי נפקא מינה אי אמרי' לאו לקידושי' ניתנו או לקדושין ניתנו כיון דאינו אלא גזירת הכתוב שיודיענה תחלה ונקדשנה בע"כ ועוד מסתבר לפרש שצריך ליעדה מדעתה ולא בע"כ דאי הודעא בעלמא קאמר פשי' כשהוא אומר הרי את מיועדת לי הרי הודיעה מה לי אם הודיעה רגע א' תחילה מה לי אם הודיעה בשעת היעוד:

רב נחמן בר יצחק אמר בא לומר אפי' תימא רבנן אבל נראה יותר דלר"י בר' יהודה קאמר דלעולם קסבר דלקידושי' ניתנ' דומיא דההיא דבסמוך גבי והפדה אבל לרבנן לא משמע כלל שצריך ליעדה כיון שמקדשה בכסף שקבל האב אבל לר' יוסי בר' יהודה מתקדשת במחילת פרוטה אחרונה מסתבר שצריך להודיעה קודם הקדושין:

אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלו קידושיך מדרבי יוסי בר' יהודה תימא מה בא להשמיענו פשי' שהיא מתקדשת דאפי' אם היה אומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך היתה מקודשת מדין ערב כ"ש כשהוא אומר תן לבתי וכן לבתו] וי"ל דהכא לא שייך להזכיר דין ערבות לפי שלא דיבר למקדש אלא לבת ועוד שנתן לה רשות להתקדש אפי' בשטר ובהא לא שייך להזכיר דין ערב כיון שאינה נהנית כלום בקבלת השטר [אלא] קמ"ל שאותו כח וזכות שזכתה לו תורה בקדושי בתו יכול הוא ליתנו לה לקדש עצמה מדעתה:

מדר' יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו וכשמכר האב את בתו נעשה כאלו אמר לה אם ירצה האדון ליעדה קבלי קידושין דהיינו שיור פרוטה שעליך אע"ג דלא דמי לגמרי לההיא דר' יוסי בר יהודה דהתם אפי' בע"כ דאב מצי ליעד וכשאומר לבתו קטנה מצי למהדר ביה קודם שקבלה קידושי' מ"מ אי לא מהני בעלמא מה שנותן לה האב רשות להתקדש מדעתה ע"י עצמה לא היה אומר הכתוב שיועיל לענין ייעוד ואע"ג דמהני בייעוד אפי' בע"כ דאב היינו משום שכבר מכרה לו וגזירת הכתוב היא שמיעדה האב, אבל אין לפרש שבא ללמוד מדרבי יוסי בר' יהודה שמתקדשת אע"ג דקטנה לאו בת זכייה דא"א לומר כן דאם אינה זוכה בקידושי' היאך תתקדש בקבלתה ואי בת זכייה היא מן התורה מה אנו צריכים לדר' יוסי בר יהודה לעין זכייה ואם בא ללמוד מדר' יוסי בר' יהודה שזוכה מן התורה כמו שהיה זוכה בשיור א"כ אמאי נקט בתו קטנה אפי' בקטנה אחריתי היה יכול להשמיענו חידוש זה ועוד בקל היא זוכה התם בשיורי כיון שאינו אלא [מחילת שעבוד בעלמא. וא"ת היא גופה תיקשי לך היאך היא מתקדשת בקבלתה הא קטן לית ליה זכייה מן התורה כדאמרינן בפ"ק דב"מ דקטנה אין לה יד לזכות בעצמה ומציאת חרש שוטה וקטן אפי' לר' יוסי אין בו גזל גמור אלא מדבריהם וי"ל דבדעת אחרת מקנה אותה יש לה זכייה מדאורייתא כדמשמע בגיטין פ' התקבל דפריך לרב חסדא דאמר א' זה וא' זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ממתני' דאומר אדם לעבדיו ולשפחותיו העברים הא לכם מעות הללו ופדה בהם מעשר שני והא שפחה עבריה קטנה היא וזוכה לאחרים ודחי ליה בעציץ שאינו נקוב מדרבנן מכלל שהיה רוצה להוכיח שהיא זוכה לאחרים אפי' מדאורייתא ושמעת מינה דלרב חסדא זוכה לעצמו מן התורה ולרב יהודה דפליג עליה דרב חסדא זוכה מן התורה אף לאחרים ואמרי' נמי במס' סוכה לא ליקני איניש לולבא לינוקא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני אלמא בדעת אחרים מקנה זוכה מן התורה הלכך כשנתן לה אביה רשות לקבל קידושי' יש לה יד לזכות בהם ומתקדשת אבל יתומה קטנה נהי דיש לה יד לזכות לעצמה אינה יכולה להקנות לעצמה לבעל דאין מעשה קטן כלום. ונ"ל אפי' לית הילכתא כר' יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקידושי' ניתנו מ"מ מייתי שפיר רב נחמן ראיה מדבריו דבהך סברא דקאמר שהיא מתקדשת בשיור פרוטה שעליה מדעת אביה לא אשכחנא מאן דפליג עליה בהא דהא דקאמרי רבנן מעות הרא' לקדושין נתנו לאו מהאי טעמא קאמרי:

המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה. אין לפ' דמשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה כדר' יצחק דא"כ היה לו להביא ההיא דר' יצחק כמו שהביאה למעלה גבי קדשה במשכון מקודשת אלא אפי' משכנו בשעת הלואתו איירי דומיא דאמה העבריה. ונראה דאפי' אינו מחזיר לה המשכון אלא שאמר לה הריני מקדשי' במלוה שאת חייבת לי על המשכון שלך שבידי מקודשת אעפ"י שהמשכון עדיין בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון. ותי' דהיכי יליף לה מיעוד והא בייעוד איכא חזרת המשכון שמחזיר לה את גופה וי"ל דמשמע ליה דעיקר היעוד אינו בחזרת המשכון אלא בשעבוד שעליה דהוי כמו מלוה. ונר' [לדקדק דס"ל] לר' יוסי בר' יהודה דעבד עברי אין גופו קנוי דאי גופו קנוי לא דמי כלל מלוה שיש עליה משכון דאין כאן מלוה אלא הוא מקדשה בשעת הקנאת גופה לעצמה [ומיהו יש לומר דע"כ לאו בהקנאת גופה שהוא קנוי לה מקדשה דא"כ היאך תתקדש בלא שטר שיחרור ובלא הפקר אלא ודאי בשעבוד שעליה דהיינו מלוה מתקדשת:

ואלא מאי אינו מייעד אמאי ממעט ליה וקרא פי' אלא ש"מ מייעד ולמאי מהני האי ייעוד כיון דאין חייבין עליה. יש לומר דאהני דלא שריא לעלמא עד שיגדיל ויתן גט:

הכא ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה כולי פי' המורה וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה. ואינו נראה לי דהא בפרק יוצא דופן אמר רבא הכי קתני ואינו נותן גט עד שיגדיל ויבעול שאות' הביאה שעשה בעודו בן תשע אינה חשובה אלא כמאמר בגדול לפסול על האחין ושתהא צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו אם לא יבעול משיגדיל. וכך נראה לי לפרש דמדאורייתא חזיא ליה שאף על פי שהוא קטן ואין קניין הקטן כלום מכח אחי אביו בן דעת באה לו מן התורה וגם ביאתו חשובה ביאה שהרי העריות מומתות בביאתו והיבמה בביאה תלה רחמנא והילכך הוה אמינא שיהא קנינו קניין והבא עליה יתחייב מיתה קמ"ל פרט לאשת קטן שאין לשום קטן קניין ואפילו ליבם וביאתו מן התורה אינה חשובה כלל ואפילו לפסול על האחין אלא מדרבנן היא פוסלת כמאמר דגדול ולא קתני במתניתין קנאה אלא לפסול על האחין ולהיות צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו אם לא יבעול לכשיגדל ורוצה לפוטרה בחליצה:

אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך מדרבי יוסי כו'. פי' אע"ג דאמר רבא אמר רב נחמן לעיל בהל' בשטר כתב לו על הנייר בתך מקודשת לי בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה. איצטרך למילף הא מדר' יוסי דהתם הקידושין הן מדעתו של אב והאב מתרצה שתקבל היא את השטר וכאילו קיבלוהו בידיו דמי אבל הכא אף על גב שלא ידע האב בעת הקידושין כיון שהרש' אותה מתחלה היא יכולה להתקדש מן התורה דומיא דאמה העבריה שמשעה שמוכרה מרשה אותה להתקדש לו והוא מקדשה לאחר כן בפרוטה ואינו מודיע לו לאב כלל והויא מקודשת. ונ"ל והוא שיש לה יד לשמור קידושין כגון אגוז ונוטלו צרור וזרקו אבל בפחות מכן לא. ואף על גב דלקידושי מיאון בעינן כפעוטות כדאמרינן בפרק האומר התקבל היכא דאית לה אב וקיבלתם מרצונו שאני ודי לנו בצרור וזורקו אגוז ונוטלו במקדש במלוה שיש לו עליה משכון מקודשת נמצא שכך הוא משכון דידה כמשכון דאחרים דאמרן לעיל המקדש במשכון דאחרים מקודשת. עיין במהדר' תליתאה שפירשתי:

ולא היא שאין דינם שוה שאם קידשה במשכון דאחרים שמישכנוהו לו בשעת הלואה אינה מקודשת משום דלא קני ליה לגוביינא כדכתיבנ' לעיל ואשתכח דלאו מידי יהב לה. אבל כשקידשה במשכון דידה אע"ג דמלוה אינה בעין יש כאן נתינת המשכון שהיה ממושכן בידו והשתא יהיב לה ניהליה:

בד"ה אומר אדם כו' פשיטא למה לא תתקדש כו' מדין ערב כו' עכ"ל משמע להו מעיקרא באומר אדם לבתו כו' וכבר דיבר כן למקדש ואהא קשיא להו פשיטא למה לא תתקדש מדין ערב וכי תימא דהכא מיירי בלא דיבר למקדש דהשתא לא שייך ביה דין ערב ולכך הוצרך לאתויי מדרבי יוסי ב"י דאפילו בלא דיבר למקדש מהני ואהא קשיא להו דא"כ אפילו בלא דיבר נמי לבתו תהני דומיא דר"י ב"י אלא ע"כ המכירה חשובה כאילו אמר לבתו הכי נמי המכירה תיחשב כאילו אמר למקדש וא"כ מאי מייתי מדר"י ב"י אצאי וקבלי כו' דהא התם לא דיבר למקדש ואהא תירצו דהמכירה ודאי אינה חשובה לא כאומר לה ולא כאומר לו ולא מייתי מדר' יוסי ב"י אלא לענין שיש לה יד להתקדש ברשות אביה כמו שיועיל לענין יעוד שהיא מתקדשת על ידי עצמה ברשות אביה שמכרה על דעת לייעדה ודו"ק:

בד"ה במלוה שיש כו' אין לפרש דאיירי במשכון שלא בשעת הלואה דקני כו' ואפילו אין מחזיר כו' עכ"ל הא ודאי דאין לפרש הכא דוקא שלא בשעת הלואה דהא ההיא דר' יוסי בר' יהודה דמייתי מיניה איירי בשעת הלואה ועוד אי נמי דאיירי שלא בשעת הלואה מ"מ דינא הכי גם בשעת הלואה כמו שכתבו התוספות בהדיא לעיל דמדקני ליה מדר' יצחק בשלא בשעת הלואה אלים שיעבודיה ליחשב ממון לקדש בו אשה גם בשעת הלואה אלא דרוצה לומר דליכא לפרש הכא דמיירי ההיא כהאי טעמא דלעיל משום דקני ליה שלא בשעת הלואה מדרבי יצחק אלים שיעבודיה בשעת הלואה ור' יוסי ב"י דהכא ג"כ מהאי טעמא קאמר לה דא"כ הוה ליה לאתויי הכא מדר' יצחק דהתם והתם נמי ה"ל לאתויי מדר' יוסי ב"י דהכא אלא דהכא איירי אפילו בלא החזיר המשכון כלל ולא שייך הכא טעמא משום דקני ליה מדר' יצחק דלא מקדש לה במשכון כלל אלא במחילת מלוה וגרע האי מחילת מלוה טפי משום דלא סמכה דעתה כיון שלא החזיר לה המשכון ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד וא"ת היכי ניליף מר"י כו' והלא ביעוד מחזיר לה כו' וי"ל דפשיטא ליה כו' עכ"ל ויש לדקדק דמ"מ מאי מייתי ראיה מר' יוסי ב"י דהתם ודאי שמחזיר לה גופה סמכה דעתה ומקודשת שפיר במחילת מלוה כההיא דלעיל אבל הכא כיון דלא החזיר לה המשכון לא סמכה דעתה ועיין בספר לחם אבירים ליישב זה ולי נראה כיון דהתם קטנה היא ואין לה דעת לא שייך בהחזיר לה גופה ע"י יעוד דסמכה דעתה ואם כן ה"ה הכא בגדולה בלא החזיר לה המשכון ודו"ק:

בתוס' ד"ה במאי מוקי לה וכו' לפר"ת דגריס וכו'. פי' דהא ר"ת פי' לעיל רר"א סבר כיון שפירש טליתו עליה ור"ע סבר כיון שבגד בה היינו שפחות אחר שפחות וע"כ צריך לגרוס כאן מוקי לה כר"ע וכו':

ד"ה אומר אדם וכו' אע"כ המכירה חשובה וכו' א"כ המכירה נמי תחשב וכו'. פי' ואיך נוכל ללמוד ממנה כשלא אמר למקדש אלא אמר לה צאי וכו' אלא ע"כ צ"ל כאן מיירי נמי כגון שאמר למקדש א"כ קשה מאי אתי לאשמועינן פשיטא דמקורשת מדין ערב וק"ל:

בא"ד אלא הכי מוכח דקטנה יש לה יד וכו'. פירוש ומ"מ צ"ל לה צאי וקבלי וכו' דהא היא ברשות אביה והא דגבי יעוד מתקדשת אע"נ דכתבו התוס' בסמוך דהמכירה לא הוי לא כאומר לו (צ"ל) לא כאומר לה [צ"ל] דגזירת הכתוב אבל אי אין לה יד לא שייך גזירת הכתוב בזה וק"ל:

תוס' בד"ה במלוה כו' שלא בשעת הלואה כו' נ"ב והיינו כדעת הרא"ש שמוקי לעיל במשכנו שלא בשעת הלוואתו כו' וכדברי התוספות דמסכת ב"מ וחוזר מן דברים הראשונים שכתבו שמדבר בכל ענין נ"ל וק"ל:

בא"ד בשעת הלוואה איירי כו' נ"ב וכגון שיש לו משכון ממנה:

גמרא מלמד שצריך ליעדה. אולי צ"ל לידעה:

רש"י ד"ה הוא תני לה. והוא אמר בה מנפשי' האי טעמא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה יעדה והפדה. אין יעידה כו'. כצ"ל:

תד"ה במאי. אלא שמוסיף עוד לשפחות אחר שפחות. כצ"ל:

תד"ה איש. דקס"ד שיהא נהרג כיון שהאשה נהרגת ע"י. ר"ל כמו שהבהמה נהרגת דהיינו משום תקלה וקלון כדאיתא בסנהדרין (נד) במשנה. ולי י"ל דקמ"ל דלא נילף מגם שניהם לרבויי' כמו דמרבינן מיניה את הולד בערכין (ז):

תד"ה ומדאורייתא. וקשה כו' מדרבנן ולפוסלה מן האחין כו'. וה"ה להצריכה גט כמבואר בנדה שם בגמרא:

בא"ד ולכן נראה לי דמדאורייתא חזיא ליה בעלמא כגון כו'. ל"י אמאי נדו בזה מפרש"י דר"ל דזקוקה לו מדאורייתא. ואולי מלת כגון שבדבריהם הוא במקום כמו ע"ד שכתבתי בחדושי שו"ע או"ח סי' תר"ל סק"ד:

תד"ה אומר. ואמרי' דמציאת הקטן אפי' לר' יוסי כו'. כצ"ל וכ"ה לשונם בגיטין (סד ב):

בא"ד אחד זה ואחד זה זוכה (כצ"ל) לעצמו כו' מההיא דאומר אדם כו'. ל"י מדוע שבקי לאכוחי כן מפירכא קמייתא דשם מכיצד משתתפין דמשני ג"כ שאני שיתופי מבואות דרבנן. ושם העמידו דבריהם באמת עלה דההיא:

בסה"ד שהי' רוצה להוכיח שזוכה כו'. כצ"ל:

תד"ה במלוה (בסופו). דא"כ איך תקדש בלא שטר כו'. לכאורה ה"נ דזה הוה כמו בגרעון (שהרי היא מתקדשת עצמה לו בעבור המעות שיש לו עוד עליה דלא גרע משוה כסף) דא"צ שטר שחרור:

גמ׳ דתני אבימי ברי דר׳ אבהו כצ"ל:

גמ' תרתי מה טעם קאמר. כעין זה ביצה דף יד ע"א בבא מציעא דף י"ד ע"א:

שם מדעת דידה. עיין לעיל דף ה ע"א תוס' ד"ה שכן ישנן בע"כ:

גמרא בעי ר"ל מהו שמייעד אדם לבנו קטן. נ"ל דהא דמספקא ליה היינו משום דקידושי ייעוד לבנו חידוש הוא אפילו בגדול דלמאי דקי"ל מעות הראשונים לקידושין ניתנו ומתקדשת למפרע מהאי שעתא אף על גב שהבן לא עשה שליח לאביו ולא גילה דעתו בכך אפילו הכי הוי קידושין א"כ מהאי טעמא י"ל דה"ה לבנו קטן דלענין ייעוד הבן במקום אב קאי לגמרי וכדאמרינן נמי לעיל שבן קם תחת אביו לייעוד ולשדה אחוזה וא"כ אין לחלק בין גדול לקטן כן נ"ל:

שם ואלא מאי אינו מייעד אמאי ממעט ליה קרא כו' והא ליכא למימר דמהאי קרא הוא דילפינן דאין אישות לקטן וכמו שפרש"י בחומש אלא דלכאורה לאו מהאי קרא ילפינן דמדכתיב כי יקח איש אשה ממילא ידעינן דבעינן שיהא איש בשעת קידושין ועוד דמקמי הכי לאו בר הקנאה הוא ולפ"ז פרש"י בחומש היינו אסמכתא בעלמ' אבל לענין ייעוד הוי שפיר דרשא גמורה למאי דס"ד עכשיו דגזירת הכתוב הוא דמייעד:

שם אמר רב אשי הכא ביבם בן ט' כו' עיין בחידושי הרשב"א ז"ל שהקשה אמאי לא מוקי לה בכה"ג אפילו לענין ייעוד דקטן ואשמעינן קרא דאף ע"ג דבר ייעוד הוא אפ"ה לא שייך בהו חיוב מיתה ודבריו אין מובנים לי דודאי רב אשי לא חייש השתא להאי דיוקא דמעיקרא דא"כ מצינו אישות לקטן דשפיר איכא למימר דאפ"ה גזירת הכתוב למעט ממיתה כדאמרי' לענין יבם אלא דעיקר מימרא דרב אשי דלא ניפשוט לאידך גיסא דמייעד וע"ז דחי דאיכא למימר דאינו מייעד וקרא אתא ליבם בן ט' ולעולם דאיכא למימר דאתא נמי לענין ייעוד אם נאמר דקטן בר ייעוד הוא והיינו דאמרי' בתר אוקימת' דרב אשי מאי הוי עלה אלמא דלא נפשטה האיבעי' ולהרשב"א ז"ל צ"ע:

תוספות בד"ה ומדאורייתא חזי ליה פי' בקונטרס כו' וקשה דזה אינו אלא מדרבנן כו' עכ"ל. לשיטת רש"י ז"ל נראה דהא דאמרינן עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול היינו לאידך גיסא דאע"ג דקונה קנין גמור מדאורייתא אפ"ה לא סגי לה בגיטא עד שיגדל ויבעול וכן כל היכא דהוי לחומר' אמרו דאינו קונה וכמדומה לי שכן ראיתי בלשון הרמב"ן ז"ל וכ"כ המ"מ בפ"ה מהלכות יבום בשמו והביא ראיה מהתוספת' ומהירושלמי וכן משמע לשון הסוגיי' ביבמות דף ס"ח ע"ש:

(קונטרס אחרון) דף יט בל' התוספות בד"ה ומדאורייתא חזי ליה פי' בקונטרס דזקוקה לו וביאתו ביאה. וקשה דזה אינו אלא מדרבנן. וכתבתי דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הרב המגיד בפ"ה מהל' יבום דאדרבא מדאורייתא קונה בקנין גמור והא דאמרינן עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול היינו דתקנתא לאידן גיסא דלא סגי לה בגיטא עד שיגדל ויבעול וכן הוא בתוספתא ובירושלמי:

גמרא ואיבעית אימא מאי מדעת מדעת דידה כו' ואליבא דר' יוסי בר"י כו'. ומשמע מפרש"י דצריך שתקבל עליה לשם קידושין וא"כ לפ"ז משמע ליה לשון יעדה ל' קידושין ממש שצריך לקדשה בקידושין גמורי' לרצונה משא"כ לרנב"י דאמר דלכ"ע מעות הראשונים לקידושין ניתנו ושאני הכא דאמר רחמנא יעדה לא שייך לומר דיעדה הוי לשון קידושין לכך הוצרך רש"י לפרש בסמוך דיעדה ל' ידיעה ואף ע"ג דבסמוך בברייתא משמע דאפילו לרבנן צריך שיאמר בשעת ייעוד הרי את מקודשת לי מ"מ אין זה עיקר קידושין דהא למפרע חלו הקידושין דמעיקרא אלא דאפ"ה צריך להודיעה בפני עדים שהיא בחזקת א"א כמו שאבאר לקמן משא"כ למאי דמוקמינן מעיקרא כר"י ב"י הוי עיקר קידושין כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל וא"כ קידושי ייעוד לא הוי בע"כ לכ"ע אלא או מדעת דידה או מדעת דאבוה אבל לשיטת התוספות לעיל בדף ה' בד"ה שכן ישנה בע"כ שכתבו שם דקידושי יעוד בע"כ דבת והוצרכו לפרש דהכא איירי שצריך להודיעה ולא ידעתי למה הוצרכו לכך דהא בלא"ה לרבנן דר"י ב"י שפיר משמע דהוי בע"כ וההיא דהכא לר"י ב"י איירי אע"כ דהתוספות לעיל נמי לשינוי' בתרא כתבו כך ולפ"ז יש לתמוה על הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין דמשמע מיניה דרש"י ותוספות פליגי בפירושא דשמעתין ולמאי דפרישית ליתא וצ"ע:

שם ר"נ ב"י אמר אפילו תימא לקידושין ניתנו שאני הכא דאמר רחמנא והפדה. וקשי' לי מאי דוחקיה דר"נ ב"י לאוקמי טעמ' דר"י ב"י בגזירת הכתוב ולפ"ז נצטרך לומר דהא דפליגי ר"י ב"י ורבנן לקמן בשמעתין בהדי' בברייתא אם בא אחר וקידשה דלרבנן מקודשת לראשון ולר"י ב"י שיחק באדון ומקודשת לשני והיינו ע"כ דבסברא פליגי אי נעשה כא"ל מעכשיו או לא וא"כ פליגי ר"י ב"י ורבנן בתרתי בקרא ובסברא וטפי אית לן למימר דלא פליגי אלא בחדא אי מעות הראשונים לקידושין ניתנו או לא ובשלמא בההיא דלעיל בסמוך דאוקי ר"נ ב"י אפילו תימא לקידושין ניתנו היינו משום דבעי לאוקמי ברייתא דאשר לא ייעדה שצריך לייעדה אפילו כרבנן משא"כ הכא ואפשר משום דאמרינן לקמן משל דר"י ב"י לאומר התקדשי לאתר ל' יום מש"ה משמע ליה לרנב"י דלריב"י נמי מעות הראשונים לקידושין נתנו דא"כ אין המשל דומה לנמשל ולקמן אפרש ונראה מזה דלא משמע ליה לר"נ ב"י שום סברא לומר דיסבור שום תנא דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו משום דלית ליה לרנב"י האי מימרא דר"נ בסמוך דאומר אדם צאי וקבלי קידושייך ובזה יש ליישב שיטת קצת פוסקים שכתבו דבגירסת הדי"ף ליתא להאי מימרא דבסמוך בצאי וקבלי והובא ג"כ בהג"ה ש"ע סימן ל"ז סעיף ז' וע"ש בב"ש ס"ק ח' והיינו משום דרנב"י דבתראה הוא לא ס"ל כרב נחמן והיינו נמי כדפרישית לעיל במימרא דרב עמרם א"ר יצחק בד' הסמוך דלפרש"י הטעם משום גזירת הכתוב ולא מטעמ' דצאי וקבלי מיהו בדרנב"י גופא ע"כ לפרש"י אית ליה טעמ' דצאי וקבלי כמו שאדקדק בסמוך בפרש"י ועמ"ש בזה בסמוך בלשון התוספות מיהו בגירסת סיפרי הרי"ף שלפנינו איתא למימרא דר"נ בסמוך בצאי וקבלי קידושין ואפשר דאף למאי דפרישית דרנב"י לית ליה האי סברא מ"מ כיון דאמרה בל' אפילו תימא משמע דמספקא ליה ולא שבקינן מאי דפשיט' ליה לרב נחמן משום ספיקא דר"נ ב"י ועוד דרבא קאמר משמיה דר"נ ורבא בתראה הוא טפי מר"נ ב"י דתרי ר"נ ב"י הוו כנ"ל:

רש"י בד"ה לקידושין ניתנו ונ"מ דה"ל מכר את בתו לאישות. פירוש דאליבא דרבי יוסי ב"י לא נ"מ מידי אי הוי טעמא משום דלקידושין ניתנו או לא אלא לענין מכר אחר אישות ולמאי דפרישית בסמוך נ"מ טובא לענין דינא דצאי וקבלי קידושייך ודו"ק:

(קונטרס אחרון) גמרא ר"נ בר יצחק אמר אפילו תימא לקידושין ניתנו ושאני הכא דאמר רתמנא והפדה. וכתבתי דלענ"ד מוכח דרנב"י לית ליה הא דאמר רב נחמן בסמון אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיין ולפ"ז אפשר שמזה הטעם כתבו קצת פוסקים דאין הלכה כר"נ בסמוך כמו שהובא בהג"ה ש"ע א"ע סי' ל"ז והיינו משום דרנב"י בתראה הוא לגבי סתם ר"נ ושיטת הפוסקים כר"נ אפשר דס"ל דדנב"י גופא מספקא ליה האי דינא ומש"ה קאמר אפי' תימא וא"כ לא שבקינן פשיטות דר"נ משום ספיקא דרנב"י כן נ"ל:

גמרא אמר רבא א"ר נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך מדר"י ב"י. נ"ל דהיינו דוקא היכא שאמר צאי וקבלי קידושייך מאיש פלוני דומיא דייעוד והטעם כיון דאביה רוצה באותן הקידושין א"כ איהי נמי כי קיבלתן אדעתא דאבוה קיבלתן משא"כ היכא שאמר סתם צאי וקבלי קידושייך ולא אמר מפלוני נראה דלכ"ע לא הוי קידושין דאיהי לאו בת דעת היא להתקדש למי שתרצה ובהדיא כתיב כי יקח איש אשה ואף שראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו כאן שכתב דמטעם שסילק האב רשות ממנה ונתן לה כחו ומהני אפילו אם אמר למי שתרצה מ"מ להתלמד אני צריך דא"כ בקטנה יתומה או ביתומה בחיי האב שהשיאה ונתגרשה אמאי פשיטא לן בכולא תלמודא שאין לה קידושין כלל מדאורייתא ונהי דרש"י ז"ל לקמן דף מ"ו בד"ה הואיל ועשה מעשה יתומה כו' כתב דה"ל כאילו הפקיר זכותו כבר כתבתי שם דהיינו קידושין דרבנן כדמשמע לישנא דמעשה יתומה בחיי האב וע"ש בחידושינו אבל לשיטת הרשב"א ז"ל צ"ע ועיין בסמוך בל' התוספות. ועוד נ"ל ברור שצריך שיאמר צאי וקבלי קדושייך בפני עדים דאל"כ כל קטנה תוכל להפקיע עצמה מרשות אביה ותאמר שנתקדשה לדעת אביה שאמר לה צאי וקבלי קידושייך אע"כ כדפרישית וכ"כ בהגה"ה ש"ע א"ע סימן ל"ו והא דילפינן לה מייעוד היינו משום דהתם אנן סהדי כיון שאביה מכרה למי שיוכל לקדשה א"כ הרי נאמר לה צאי וקבלי קדושייך וכמו שאפרש ומה"ט גופא צריכין שידעו המקדש והעידי קידושין על פי עדים שאמר לה אביה צאי וקבלי קידושייך דאל"כ אין כאן קידושין כלל והתמיה קיימת דלשיטת האומרים דטעמא דצאי וקבלי קידושייך מטעם זכייה לא בעינן עדים ולמאי דפרישית אי אפשר לומר כן וצ"ע ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון) שם אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך. כתבתי דלענ"ד היינו דוקא כשאמר לה צאי וקבלי קידושייך מאדם פלוני דומיא דייעוד משא"כ אם אמר סתם לא מהני קידושין דידה דלאו בת דעת היא שתתקדש למי שתרצה וא"כ מדאורייתא לא הוי קידושין אלא חששא דרבנן בעלמא כן נ"ל ועדיין צ"ע ועיין בפנים:

תוספות בד"ה אומר אדם לבתו כו' תימא מאי אתא לאשמעינן פשיטא כו' עכ"ל. ויש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד דהתוספות להקשות פשיטא כיון דלא אמר למקדש ומהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דמעיקרא משמע להו להתוספות דהא דמהני צאי וקבלי קידושייך היינו שדיבר כן למקדש ע"ש ולשון התוספות לא משמע כן ולפמ"ש בסמוך יש ליישב דבריהם דודאי לפי האמת כיון שהאב אמר לבתו בפני עדים צאי וקבלי קידושייך והעדים מודיעין כן לבעל קודם הקידושין א"כ מה לי אם אמר האב בעצמו למקדש או על ידי העדים וע"ז כתבו התוספות וכי תימא דאכתי אי לאו דר"י ב"י ה"א דיש לחלק דשאני הכא כיון שלא דיבר למקדש והיינו לשון ערבות תן משא"כ מה שאמר לבתו קבלי מפלוני דלא הוי כערב ע"ז הקשו א"כ אכתי מאי מייתי מדר"י ב"י דהתם ע"כ היינו כאילו אמר למקדש עצמו כי היכי דאמרינן נעשה כאילו אמר לבתו אע"כ דאין לחלק בין דיבר עם המקדש ובין אמר בפני עדים קבלי מפלוני והעדים אמרו כן לפלוני כן אמר האב מה שתתן לבתו תהא מקודשת לך כאילו נתת להאב דמסברא אין לחלק דבכה"ג נמי שייך דין ערב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי קמל"ן מדר"י ב"י פשיטא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דלא הוי לא כאומר לו ולא כאומר לה אלא הכי מוכיח דקטנה יש לה יד כו' עכ"ל. כוונתם בזה דכיון דפשיטא ליה לתלמודא דלא אמרי' נעשה כאומר א"כ בייעוד ע"כ אין הטעם משום ערבות אלא משום דהקטנה יש לה יד א"כ ה"ה לצאי וקבלי קידושייך ונראה דע"כ דיש לה יד היינו דוקא לדעת אביה כדפרישית בסמוך אבל קשיא לי טובא כיון דלא אמרי' נעשה כאומר לה בייעוד א"כ אכתי היאך מקדשה הא לא א"ל קבלי קידושייך אע"כ דקידושי ייעוד גזירת הכתוב הן א"כ היאך ילפינן מיניה לענין דיש לה יד דלמא שאני התם דגזירת הכתוב היא ויש ליישב דאפשר דאין ה"נ דלא בעינן דוקא צאי וקבלי קידושייך אלא בגילוי דעתיה דאב סגי כדמשמע קצת לקמן דף מ"ד בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ושם אפרש באריכות. וע"ז מקשו התוס' הא קטן לית ליה זכייה וא"כ אין כאן קבלת כסף כלל כוונתם בשלמא למאי דס"ד מעיקרא דהטעם משום כאילו אמרה תן מנה לפלוני א"כ אפילו אי לאו בת זכייה היא הוי כאילו הגיע ליד האב כיון דבשליחותו מסר לבתו ולא גרע מתן מנה לכלב וכ"כ הרמב"ן ז"ל. משא"כ למסקנתם עכשיו דלאו מתן מנה לפלוני אתינן עלה אלא משום יד שלה א"כ מקשו שפיר והא אין לקטן זכייה ונהי דבאמה העבריה הוי קידושין דהתם לא שייך זכייה אלא מחילת שיעבוד כדבסמוך וקטן נמי שייך ביה מחילה אלא בהא דצאי וקבלי קידושייך בקידושין דעלמא קשיא להו אמאי מהני. וע"ז מתרצים דבדעת אחרת מקנה יש לה יד וכבר הארכתי בזה בגיטין דלשיטת רש"י והרבה פוסקים לא מהני דעת אחרת מקנה וכ"כ הש"ך בח"מ ואין להאריך כאן. כל זה כתבתי ליישב דברי התוס' ודו"ק. אמנם בעיקר דבריהם לא ידעתי מי הכריחם כך דשפיר מצינן לפרש דודאי בייעוד הוי כאומר לה צאי וקבלי קידושייך שכן הדעת נותן כיון שמכרה למי שיוכל לקדשה בע"כ הוי כא"ל צאי וקבלי ואפשר דמה"ט נמי הוי ליה כאילו אמר למקדש כיון שמכרה לו ע"מ כן כסברת התוס' בקושייתם אלא דאפ"ה לא הוי קידושין אי לאו משום דיש לה יד דאל"כ נהי דהוי כאומר תן מנה לפלוני ומדין ערב אכתי התם נמי צריך שיאמר המקדש בשעת קידושין הרי את מקודשת לי וא"כ הכא לא אמר המקדש בשעת קידושין בסוף שש שום דבר להאב הרי בתך מקודשת לי במנה שנתתי לה בשליחותך אע"כ דמה שאמר לבת הוי כאילו אמר להאב משום דיש לה יד להתקדש למי שרצה אביה כדפרישית דנהי דיתומה קטנה אין מתקדשת היינו משום דלאו בת דעת היא לענין שתתקדש למי שתרצה אבל לדעת אביה הוי קידושין מעליא כדאשכחן דקטנה יש לה יד לענין גט משום דלא בעינן דעתה ומתגרשת בע"כ ה"נ כיון דלא בעינן דעתה אלא דעת אביה יש לה יד ומינה ילפינן לצאי וקבלי קידושייך בעלמא דמהני מה"ט גופא והא דאיצטריך למילף מדר"י ב"י ולא מסתם ייעוד לרבנן היינו משום דלרבנן כיון דמעות הראשונים לקידושין ניתנו נהי שהבעל לא אמר בשעת קניניה הרי בתך מקודשת הוי כאילו אמר דלא גרע מנתן גיטה וקדושין ולא פירש דקי"ל דמקודשת אם עסוקין באותו ענין וה"נ כיון שנתן הכסף לשם שפחות ולשם אישות הוי כעסוקין באותו ענין ואפילו לרבי יהודה דאמר התם צריך לפרש היינו משום דאין כאן הוכחה דלשם קידושין נתן משא"כ הכא דודאי פירש האב שמקבל הכסף לשם מכירה שאמר בתי מכורה לך והיינו מכורה היינו קידושין ולא הוי נמי כנתן הוא ואמרה היא ועוד דנתן הוא ואמרה היא נמי מהני מדאורייתא אבל מדר"י ב"י דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו היינו מה"ט גופא דנהי שהאב קיבל המעות נמי לשם קידושין כיון שיכול לקדשה בע"כ מ"מ הלוקח לא נתן המעות לשם קידושין דהא בדידיה תליא מילתא ומאן יימר שדעתו בשעת קניה לקדשה ולייעדה אח"כ וע"כ עיקר הקידושין הם בסוף שש כשאומר לה הרי את מיועדת לי ואע"ג שלא אמר כלום להאב אע"כ דיש לה יד לדעת אביה א"כ שפיר ילפינן דמהני צאי וקבלי קידושייך כן נ"ל נכון בעזה"יוהתמיה קיימת על גדולי הקדמונים שלא זכרו סברא זו כלל דאיצטריך למילף מדר"י ב"י דאע"ג שלא אמר המקדש להאב הרי בתך מקודשת לי אפ"ה הוי קידושין ואולי מקום הניחו לי מן השמים ודוק היטב. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי הא דאמרינן בגיטין פ' התקבל דף ס"ה ואמר רבא ג' מדות בקטן כו' הגיע לעונת הפעוטות כנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה וקשיא לי כמה עידנין הא היכא רמיזא לחלק בין הפרקים באיסור אשת איש דאורייתא ולשיטתינו אתי שפיר דהא אמרינן בעלמא דעונת הפעוטות כבר שית וא"כ הא מילתא שמעינן נמי מדר"י ב"י דכיון דכתיב והפדה אם נשאר ש"פ מקודשת והיינו סוף שש וא"כ מסתמא היא פחותה מי"ב שנה ויום א' דאל"כ בלא"ה נפקא בסימנין ולפ"ז הרי דמה שא"ל אביה בשעת המכירה צאי וקבלי היתה בת שש אלמא דמהאי שעתא יש לקטנה יד היכא דלא בעינן דעתה ומש"ה בגיטין נמי כיון דבע"כ ולא בעינן דעתה יש לה יד משא"כ בפחותה מבת שש לא ראו חכמים להתיר בגיטין כיון דלא אשכחן בכה"ג דיש לה יד אפילו היכא דלא בעינן דעתה ומדר"י ב"י נשמע לרבנן כמו בשמעתין ובלא"ה נמי איכא למימר דלרבנן נמי בעינן דחזיא לייעוד מעיקרא וכיון דילפינן מיעדה דבעינן דעתה כמ"ש בסמוך אלמא דיש לה יד לדעת אביה כן נ"ל ועיין בחידושי לגיטין ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) שם כתבתי טעם נכון אהא דאמר רבא בפ' התקבל דמשהגיעה לעונת הפעוטות מתגרשה בקידושי אביה והא היכא רמיזה שצריכה להיות דוקא בת שית ואפשר דילפינן נמי מהאי מימרא דרבא הכא דלר' יוסי בר יהודא דקידושי ייעוד היינו בסוף שש וא"כ ע"כ היא פחותה מבת י"ב וא"כ בשעת המכירה כשאמר לה אביה צאי וקבלי קידושיין היתה בת שש אלמא דבהאי שעתא יש לה יד קצת בתורת שליחות על דעת אביה כיון דלא בעינן דעתה ממש וא"כ ה"ה לגירושין כיון דלא בעינן דעתה ממש סגי לה ביד כל דהו משא"כ בפחות מבת שש לא אשכחן דיש לה שום יד כלל כן נ"ל:

בד"ה במלוה שיש עליה משכון כו' אין לפרש דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה מדר' יצחק דא"כ כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ובמהרי"ן לב שהאריכו ביישוב ל' התוס' ובסתירת דבריהם למה שכתבו לעיל דף ח' ע"ב דההיא דר"י שייך לענין קידושין אף בשעת הלואתו אמנם לענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתם של כל מפרשי התוס' לא העמיקו בכוונת לשון התוספות וכך נראה בעיני אחר ראותי גודל התמיה דמעיקרא מאי ס"ד דהתוס' להביא בלשונם דקני לה מדר"י דא"כ היאך אמרינן הכא דמדר"י ב"י למדנו אע"כ בכוונת התוספות דאין לפרש דאפ' במשכנו שלא בשעת הלואתו דילפינן לעיל להדיא דקני לה מדר' יצחק אפ"ה איצטריך לאתויי הכי מדר"י ב"י דנהי דמדר"י ילפינן דב"ח קונה משכון אכתי לא ידעינן דמצי לקדש בו את האשה כיון שאין גוף המשכון קנוי לו אלא לשיעבודו ומנ"ל דמצי לקדש בכה"ג דלמא דומיא דכסף כשדה עפרון בעינן שהגוף קנוי לו כמ"ש לעיל דף ח' ומדר"י ב"י לחוד נמי לא מצינן למילף דב"ח קונה משכון דאפילו את"ל דב"ח דעלמא אין קונה משכון כלל היינו משום דלזכרון בעלמא נקטיה או משום דמעות אינו קונה ואפילו למ"ד דמעות קונה היינו היכא שהגוף קנוי לו משא"כ במשכון משא"כ בע"ע ואמה העברייה דודאי קנאן בקנין גמור דכתיב כי תקנה וקנאן לכתחילה לשיעבודן א"כ לא מצינן למילף מיניה לשאר משכון אלא דלענין קידושין יליף ר"נ הכי שפיר דכי היכא דחזינן מיהא לר"י ב"י מהני קידושין באמה העברייה אע"ג שאין גוף האמה קנוייה לו אלא לשיעבודו א"כ ה"ה והוא הטעם למקדש במשכון בתר דילפינן דקנאו מיהא לשיעבוד וממילא ילפינן דמצי לקדש בו אשה דומיא דאמה לר' יוסי בר"י. וע"ז כתבו התוס' דא"א לפרש כן דא"כ דלענין קידושין במשכון לא מצינן למילף מדר"י לחוד ולא מדר"י ב"י לחוד אלא מתרווייהו א"כ לעיל הו"ל לאתויי נמי הא דר"י ב"י והכא הו"ל לאתויי נמי דר"י בהדי דר"י ב"י כן נ"ל ברור בכוונת התוס' ומש"ה מסקו דלא איירי הכא במקדש בגוף המשכון אלא בהמלוה ומש"ה איירי שפיר אפילו במשכנו בשעת הלואה דומיא דאמה העברייה דאפילו את"ל דבמשכון בשעת הלואתו אינה מקודשת כשמקדש בגוף המשכון כמ"ש התוס' בפ' השולח דף ל"ג היפך מה שכתבו לעיל אפ"ה כשמקדש במלוה שיש עליה משכון ע"י מחילת המלוה מקודשת:

בא"ד ואפי' אין מחזיר לה המשכון כו' נראה דפשיטא להו דאין הקידושין מטעם חזרת המשכון כמו שכתבו ג"כ להדיא בסוף הדיבור דפשיטא ליה דאין עיקר היעוד בחזרת המשכון כיון שעיקר המשכון שלה דאפילו את"ל דגופה קנוי היינו כשכיר בעלמא לזמן השכירות ולא עדיף משואל ואם שאל חפץ מאשה וקידשה בו נראה דאינה מקודשת ואפי' בטבעת שאולה מאחרים לא מיקדשה אלא בהנאת קישוט וא"כ ה"נ ע"כ בהנאת מחילה מתקדשת ומה"ט אפילו לא החזיר לה המשכון מקודשת וכדמשמע נמי לישנא דהמקדש במלוה שיש עליה משכון כנ"ל:

בא"ד וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרינן לעיל דמקודשת ולמה אנו צריכין למילף מדר"י ב"י עכ"ל. וליכא למימר דהא דאמרי' לעיל דבהנאת מחילת המלוה מקודשת ילפינן נמי מדר"י ב"י דא"כ תיקשי אדרב נחמן דהכא אמאי נקיט המקדש במלוה שיש עליה משכון הו"ל למימר דאפילו בהנאת מחילת מלוה גרידא מקודשת וע"ז תירצו שפיר דאדרבה במלוה שיש עליה משכון הוי רבותא טפי דס"ד דלא סמכה דעתה. מיהו נראה דהא מילתא לא יליף ר"נ מדר"י ב"י דהכא בדר"נ ב"י לא שייך האי טעמא דלא סמכה דעתה כיון שמחזיר המשכון וכקושיית מהרש"א ז"ל אלא דעיקר ילפותא דר"נ מדר"י ב"י היינו לענין מחילת מלוה גרידא וממילא מסברא דנפשיה לא שניא ליה לר"נ בין יש עליה משכון או לא אפילו אין מחזיר לה המשכון דלא חייש להאי סברא דלא סמכה דעתה דכיון דמדינא צריך להחזיר לה המשכון ודאי סמכה דעתה כדמשמע לקמן פ"ב גבי מעמד שלשתן ע"ש אלא דאפ"ה לרבותא בעלמא נקיט ר"נ עיקר מילתא במקדש במלוה שיש עליה משכון כנ"ל נכון ליישב קושיית מהרש"א ז"ל:

בא"ד ונ"ל לדקדק דקסבר ר"י ב"י דע"ע אין גופו קנוי כו' ולכאורה יש לתמוה אכתי מנ"ל לר"נ גופא הא מילתא דלמא קסבר ר"י ב"י גופו קנוי דהא רבא גופא דקאמר הכא משמיה דר"נ קאמר לעיל דף ט"ז ע"א) ובהגוזל בתרא דגופו קנוי וא"כ לא שמעינן מדר"י ב"י מידי לענין מלוה שיש עליה משכון ויש ליישב דממימרא דר"י ב"י גופא מוכח הכי דאי ס"ד דבהקנאת גופה תליא מילתא אמאי קאמר אם יש שהות כדי לעשות עמו ש"פ הו"ל למימר אם יש בהקנאת גופה ש"פ ועוד שאם נאמר דגופה קנוייה לו טפי משואל ושוכר א"כ ודאי יש ש"פ בהקנאתה כל גופה אע"כ מדקאמר ר"י ב"י דבש"פ שנשאר עליה מדמי המלאכה תליא מילתא היינו בהנאת מחילת העבדות תליא מילתא וא"כ ע"כ סבר דאין גופה קנוי וע"ז מסקו דמיהו י"ל דאע"ג דקסבר גופה קנוי אפ"ה אין מקדשה בכך אלא במחילת המלאכה דהוי כמלוה כן נ"ל ודוק היטב:

מי שאני. כיון דנישואין דאורייתא נינהו נפקא לגמרי מרשותיה: ולרב נחמן דאמר. לקמן לר' יוסי בר' יהודה נמי במעות הראשונות היא מתקדשת דקידושין דאב נינהו במאי מוקי לה ואפילו אירוסין עושה היכי הדר מזבין לה: מוקי לה כרבי אליעזר. גרסינן: דאמר לשפחות אחר שפחות כו'. דקדריש כיון שבגד בה ועד השתא מהדרינן לאוקמה דלא כרבי אליעזר משום דשמותי הוא: אמאי ממעט ליה קרא. הואיל וליתא: תפשוט דמייעד. ומיהו מיעטה קרא ממיתה: דמדאוריית' חזיא ליה. כלומר זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן (נדה דף מה.) בן תשע שבא על יבמתו קנאה: תרתי. הא חד הוא כיון דאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד אלא בגדול: שצריך ליעדה. גרסי': הוא תני לה והוא אמר לה. הוא תני למתניתין והוא אמר בה מנפשיה והאי טעמא דהאי צריך ליעדה רבי יוסי ברבי יהודה היא דאמר מעות הראשונות שקבל האב לאו לקידושין ניתנו ואין יעוד אלא בפרוטה שעליה לפיכך אין דעת האב בהן מתחילה ואם אינו מודיעה שתקבל עליה אין כאן קידושין: לקידושין ניתנו. ונפקא מינה דהוה ליה מכר את בתו לאישות ואם יעדה ונתארמלה שוב אין מוכרה לשפחות לרבי עקיבא: שאני הכא. דכתי' לשון יעדה למידרשה לשון דיעה: יעדה והפדה. ואין יעידה אלא במקום פדייה שאם בא לייעדה בסוף שש צריך שיהא שהות ביום שאם תבוא לחשבון גרעונה דיהא עליה גרעון של פרוטה: מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו. דאי קבל אב ע''מ להתייעד וקידושי יעוד תלויין באב אף על גב דליכא שהות נמי כיון דאמר בתוך שש תתייעד לי הוה ליה יעוד למפרע משעת מכירה:

במאי מוקי לה כרבי אליעזר. פי' בקונטרס ועד השתא מהדרינן לאוקומי דלא כרבי אליעזר דשמותי הוא לפי' ר''ת דגריס הכא במאי מוקי לה כר' עקיבא צ''ל דעד השתא מהדר לאוקומי כרבי אליעזר משום דרבנן דר' שמעון קיימי כוותיה דאמרי אבל לא לשפחות אחר אישות ור' שמעון נמי הכי אית ליה אלא שמוסיף עוד אבל לא לשפחות אחר שפחות: איש פרט לקטן. ואף על גב דקטן לאו בר עונשין הוא מ''מ איצטריך קרא למעוטי דקס''ד שיהא נהרג כיון שהאשה נהרגת על ידו: ומדאורייתא חזיא ליה. פי' בקונטרס דזקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה וליטמא לה כדתנן (נדה דף מה.) בן ט' שבא על יבמתו קנאה וקשה דזה אינו אלא מדרבנן ולפוסלה מן האחין כדתנן בהאשה רבה (יבמות דף צו:) עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול אבל ליורשה ולשאר דברים לא הויא כאשתו ולכן נ''ל דמדאורייתא חזיא ליה בעלמא כגון שהיה היבם גדול וקטן זה ביאתו ביאה כלומר שאם בא על אחת מכל עריות שבתורה מומתים על ידו מהו דתימא הואיל ומדאורייתא כו' כלומר אי לאו האי קרא דמעטיה ה''א מדאורייתא חשובה כאשתו קמ''ל שאינו קונה אותה אלא מדרבנן כדאמרינן בעלמא (שם) עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול: תרתי. פי' בקונטרס הא בהא תליא כלומר חדא מילתא היא דכיון שאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד מועיל אלא בגדול שהרי קטן לא מצי לשוויי שליח לקדש וה''ר אלחנן פי' תרתי כלומר דסתרן אהדדי דרישא דאמרי' אין יעוד אלא בגדול משמע אפילו שלא מדעת מהני והדר אמרינן אין יעוד אלא מדעת משמע אבל שלא מדעת לא מהני: אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדר' יוסי. תימה מאי אתא לאשמועינן פשיטא למה לא תתקדש אפילו היה אומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך היתה מקודשת מדין ערב כדלעיל (דף ז.) כ''ש שאמר לבתו וכי תימא דהכא לא שייך דין ערבות דהא לא דיבר למקדש א''כ לר' יוסי בר' יהודה דאמר דמקודשת בפרוטה אחרונה אטו נילף מינה דאם לא אמר כלום לא לבת ולא למקדש תהא מקודשת אלא ע''כ המכירה חשובה כאילו אמר אביה לבת התקדשי ביעוד א''כ המכירה נמי תחשב כאילו אמר למקדש וי''ל דלא הוי לא כאומר לו ולא כאומר לה אלא הכי מוכיח ע''כ קטנה יש לה יד לקבל קידושין מדאשכחן גבי יעוד דאמר רחמנא שתייעד על ידי עצמה שאם לא היה מועיל בעלמא כשנותן לה רשות להתקדש מדעת ע''י עצמה לא היה אומר הכתוב שיהיה מועיל לענין יעוד וא''ת היאך היא מתקדשת באומר לה צאי וקבלי קידושיך והלא קטן לית ליה זכייה מן התורה כדמשמע פ''ק דב''מ (דף יב.) דקטנה אין לה יד לזכות בעצמה ואמרינן דמציאת הקטן לר' יוסי אין בו גזל גמור אלא מדבריהם בשלמא גבי יעוד דהתם דין הוא שתזכה בשאר שאינו אלא מחילת שיעבוד בעלמא וי''ל דבדעת אחרת מקנה לה יש לה זכייה מדאורייתא כדמשמע בפ' [האומר] (גיטין סה.) דפריך לרב חסדא דאמר אחד זה ואחד זה קונה לעצמו ואינו זוכה לאחרים מההיא דאומר אדם לעבדו ולשפחתו העבריים הילך מעות הללו ופדה מהן מעשר שני ושפחה עברית קטנה היא ודחי בעציץ שאינו נקוב דרבנן מכלל שהיה רוצה להוכיח שזכה אפילו לאחרים מן התורה: במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה. אין לפרש דמיירי במשכון שלא בשעת הלואה דקני לה מדרבי יצחק דאם כן היה לו להביא כאן דרבי יצחק כמו שמביא לעיל (דף ח: ') גבי קידשה במשכון מקודשת ולעיל היה לו להביא דרבי יוסי ברבי יהודה אלא אפי' במשכון בשעת הלואה איירי ואפי' אין מחזיר לה משכון אלא שמוחל לה את המלוה ואע''פ שהמשכון בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון וא''ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרי' דמקודשת לעיל. ולמה אנו צריכין ללמוד מר' יוסי וי''ל דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דס''ד דלא סמכה דעתה כיון שאינו מחזיר לה משכון קמ''ל מילתא דרבי יוסי דמקודשת וא''ת היכי נילף מרבי יוסי ברבי יהודה מיעוד והלא ביעוד מחזיר לה המשכון היינו גופה דהא גופה משכון היא והכא אין מחזיר לה משכון וי''ל דפשיטא ליה דאין עיקר היעוד בחזרת משכון אלא מחמת מחילת שיעבוד המלוה לחוד ונ''ל לדקדק דקסבר ר' יוסי בר' יהודה דעבד עברי אין גופו קנוי דאי גופו קנוי מה ענין זה אצל מלוה שיש עליה משכון אין כאן מלוה כלל אלא מקדשה בהקנאת גופה לעצמה ומיהו י''ל דע''כ לא בהקנאת גופה שהיא קנויה לו מקדשה דאם כן איך תקדש בלא שטר שחרור ובלא הפקר: