קידושין יח ע"ב

דף יח - ב

לומר: כיון שפירש [שפרס] האדון את טליתו עליה לשם יעודה לאשה, ^[797] אזי אם לאחר מכן גירשה האדון ממנו בגט, שוב אין האב רשאי למוכרה, דברי רבי עקיבא. ^[798]

רבי אליעזר אומר: "בבגדו בה" - לשון בגידה הוא.

לומר: כיון שהאב בגד בה, בכך שמכרה לשפחה, אזי אם נשתחררה, שוב אין האב רשאי למוכרה. נמצא, שלדעת רבי עקיבא, אין האב מוכר את בתו לשפחות אחר יעוד [שהוא אישות].

וכיוצא בזה אינו מוכרה לשפחות אחר קידושין.

אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות.

ואילו לדעת רבי אליעזר, אין האב מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. ^[799]

אבל מוכרה לשפחות אחר אישות.

ולפי זה יש לבאר, שרבנן, שאמרו לעיל אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, דרשו את הפסוק "בבגדו בה" מלשון פריסת בגד, וכדברי רבי עקיבא.

ורבי שמעון [שאמר שאין אדם מוכר את בתו לשפחות בין לאחר אישות ובין לאחר שפחות], דרש את הפסוק "בבגדו בה" בין מלשון פריסת בגד, כרבי עקיבא, ובין מלשון בגידה, כרבי אליעזר. ^[800]

ולכן, להלכה, הוא חולק על שניהם, וסובר שאין אדם מוכר בתו לשפחות בין לאחר שפחות ובין לאחר אישות.

והגמרא מוסיפה ומבארת את סברותיהם של כל התנאים הנזכרים:

והוינן בה: במאי קמיפלגי, במה תלויה המחלוקת שנחלקו התנאים איך לפרש את "בבגדו בה"?

ומשנינן: נאמר בתורה "בבגדו", ואנו קוראים את האות ב' בהברת חיריק, כאילו נכתב "בביגדו", בתוספת האות י'.

ואילו לא התקבלה המסורת לקרוא את האות ב' בהברת חיריק, היה ראוי לקרותה בהברת קמץ, היות ולא נכתב "בביגדו" בתוספת האות י'. ^[801]

ויש הבדל בין משמעות "בבגדו" בקמץ, לבין משמעות "בביגדו" בחיריק:

בבגדו בקמץ, משמע לשון "בגידה" [כשם שבענין לשון "שמיעה" נאמר בדברים כט: "בשמעו את דברי האלה". ו"בשמעו" מנוקד בקמץ]. ^[802]

ואילו "בביגדו" בחיריק, משמע לשון בגד, כשם שנאמר בבראשית לט: "ותתפשהו בבגדו". ו"בבגדו" מנוקד בחיריק. ^{[803] [804]}

ונחלקו התנאים כאשר משמעות המילה כפי שהיא כתובה בתורה, שונה ממשמעות קריאתה - האם דורשים את הכתוב ככתיבתו או כקריאתו, וכדלהלן:

רבי אליעזר סבר: יש אם למסורת.

עיקר ["אם"] חשיבות המילה הוא כפי המסורת שנמסרה איך לכותבה. ^[805] ומאחר שנכתב "בבגדו" ולא "בביגדו", יש לדרוש זאת מלשון בגידה.

ולכן, אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שבגד בה, בכך שמכרה כבר לשפחות בפעם הקודמת.

ורבי עקיבא סבר: יש אם למקרא.

עיקר חשיבות המילה הוא כפי שאנו קוראים אותה, ^[806] ומאחר שאנו קוראים "בביגדו", יש לדרוש זאת מלשון פריסת בגד.

ולכן, אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות.

ואף חכמים בברייתא לעיל סוברים כדעת רבי עקיבא.

ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא ולמסורת.

חשיבות המילה היא שוה בין לקריאתה ובין למסורת כתיבתה, ויש לדרוש את המילה "בבגדו", בין מלשון בגידה, ככתיבתה, ובין מלשון פריסת בגד, כקריאתה.

ולכן, אין אדם מוכר את בתו לשפחות, בין לאחר אישות ובין לאחר שפחות. ^[807]

והגמרא מביאה כאן ספק שהסתפקו בבית המדרש בענין יעוד, היות שלכאורה אפשר לפשוט אותו מדברי רבי עקיבא דלעיל:

בעי [שאל] רבה בר אבוה: "יעוד", דהיינו, אדון האומר לאמתו העבריה "הרי את יעודה לי בכסף שקניתיך" - האם נישואין עושה, ודינה כדין אשה נשואה.

או אירוסין בלבד הוא עושה. ודינה כדין אשה ארוסה. ^[808] ונפקא מינה, יש הבדל בין אשה ארוסה לנשואה לענין שלשה דברים:

א. ליורשה. אשה נשואה שמתה, בעלה יורשה, ואילו הארוסה שמתה, אין הארוס יורשה. ^[809]

ב. וליטמא לה. כהן מותר להטמא לאשתו הנשואה שמתה. אבל אינו רשאי להטמא לארוסתו שמתה. ^[810]

ג. ולהפר נדריה. אשה נשואה, בעלה מפר את נדריה לבדו. ואילו ארוסה, אין בעלה מפר את נדריה אלא יחד עם אביה [כשהיא נערה]. ^{[811] [812]}

ויש להסתפק ביעוד, מאי, מה הוא עושה? נישואין או אירוסין?

והגמרא באה להוכיח שיעוד עושה אירוסין בלבד:

תא [בוא] ושמע ראייה לפשוט את הספק, ממה ששנינו בברייתא לעיל: "בבגדו בה" - כיון שפירש האדון את טליתו עליה לשם יעוד, אזי אם התגרשה ממנו בגט, שוב אינו רשאי האב למוכרה, דברי רבי עקיבא.

ויש לדייק מדברי רבי עקיבא:

רק זבוני, הוא דלא מזבין לה. דוקא לענין מכירה האב אינו רשאי לחזור ולמוכרה.

הא יעודי - מייעד לה!

אבל לענין קידושין, ^[813] האב רשאי לקדש אותה לאדם אחר. ^[814]

ויש ללמוד מכאן שהיעוד שייעדה האדון אינו עושה אלא אירוסין.

כי אי אמרת יעוד נישואין עושה, לא יתכן שיכול האב לחזור ולייעדה, שהרי כיון דנישאת בתו - שוב אין לאביה רשות בה.

ואפילו לאחר שהתגרשה מבעלה, אינו יכול האב לחזור ולקדשה לאדם אחר! ^[815]

ואם כן, האיך האב יכול לקדש את בתו לאחר שהתייעדה והתגרשה?

אלא לאו, שמע מינה, הלא תלמד מכאן, שיעוד אירוסין בלבד הוא עושה. ולכן גם אם התייעדה, והתגרשה - האב רשאי לקדשה לאחר!

ודחינן: אמר רב נחמן בר יצחק, לעולם יתכן שיעוד עושה נישואין. ויש לפרש את דברי רבי עקיבא באופן אחר: הכא, מה שאמר רבי עקיבא "כיון שפירש טליתו עליה", אין מדובר ביעוד שהאדון מייעד את אמתו לאשה. אלא בקידושין דעלמא קאי, בקידושי קטנה שלא נמכרה לאמה מדובר.

והכי קאמר, וכך התכוין רבי עקיבא לומר: כיון שמסרה אביה למי שנתחייב ב"שארה כסותה ועונתה", דהיינו שקידשה לשם אישות, ועל ידי כך התחייב בעלה לתת לה כסות - שוב אין האב יכול למוכרה. ^[816]

ואם כן, אין להוכיח מכאן שיעוד אירוסין עושה, שהרי רבי עקיבא לא דיבר כלל על יעוד האמה, אלא על קידושין.

ועתה הגמרא מנסה להוכיח מברייתא אחרת, שיעוד אירוסין בלבד הוא עושה:

תא [בוא] שמע ראיה לפשוט את השאלה ממה ששנינו בברייתא: אין האב מוכרה [את בתו] לאחד מן הקרובים שאסור לה להנשא להם באיסור עריות. ^[817] היות ונאמר בענין אמה עבריה [שמות כא] "אשר לא [לו] יעדה". ^[818]

ולכן, אי אפשר לאב למכור את הבת אלא לאדון שיוכל להתקיים בו כל האמור בפרשת אמה עבריה. והואיל ואין קידושין תופסין בקרובים, אין האב יכול למכור את בתו לקרובים, כיון שלא יתכן לקיים אצלם מצות יעוד.

אלו דברי תנא קמא.

משום [בשם] רבי אליעזר אמרו, האב מוכרה לקרובים, ואין צורך שיוכל להתקיים בה כל האמור בפרשת אמה עבריה. אלא הכתוב רק אמר, שאם האדון רוצה לקחת את אמתו לאשה, בידו ליעדה.

ומוסיפה הברייתא: ושוין, בין רבי אליעזר ובין תנא קמא, מודים הם בדבר הזה:

שמוכרה לבתו, גם אם היא אלמנה - לכהן גדול. על אף שאסור לו לייעדה, שהרי הוא מצווה לישא אשה בתולה, ולא אלמנה.

וכן שוים הם, שיכול האב למוכרה גם אם היא גרושה וחלוצה - לכהן הדיוט. ^[819]

ואף על פי שכהן גדול אסור באלמנה, וכהן הדיוט אסור בגרושה וחלוצה, בכל זאת האב יכול למכרה להם, כי שייך בהם יעוד, אם כי הוא יעשה בעבירה.

כי אם הם יעברו ויקדשו אותה לאשה, קידושיהם קידושין, אף על פי שהיא אסורה להם, מפני שהקידושין תופסים בחייבי לאוין. ^[820]

עד כאן דברי הברייתא.

ושאלו בבית המדרש על דברי הברייתא:

הברייתא אמרה "ושוין שמוכרה אלמנה לכהן גדול", ומוכח שמדובר כאן שהקטנה הזאת כבר התקדשה פעם אחת, ומת בעלה, והתאלמנה ממנו.

ויש לדון: האי אלמנה - היכי דמי!? באיזו אלמנה מדובר? כלומר, באיזו דרך היא התקדשה לבעלה?

אילימא דקדיש נפשה, אם נאמר שמדובר בקטנה שקדשה את עצמה שלא על ידי אביה, ומת אותו אדם שנתקדשה לו, אם כן קשה:

וכי לקטנה זאת, "אלמנה" קרי לה הכתוב?! וכי אפשר לקרוא לה "אלמנה"?! הרי מן התורה אין מעשה קטנה כלום, ונמצא שלא היתה מקודשת כלל!

ואלא שמא תתרץ שמדובר דקדשה אביה?

הרי גם על כך יש להקשות:

מאחר שאביה כהר קדשה פעם אחת - מי מזבין לה!?

וכי הוא יכול אחר כך למכרה לאמה?!

והא שנינו לעיל, שאין אדם מוכר את בתו לשפחות לאחר שמסרה לאישות! ^[821]

ואמר [ותירץ על כך] רב עמרם אמר רבי יצחק: הכא, האלמנה המוזכרת בברייתא, היא אלמנה שהתקדשה לבעלה בקדושי יעוד, שהאב מכרה לאמה, והאדון יעדה לאשה, והתאלמנה ממנו.

ואף על פי שאין האב מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, זה רק כאשר האב עצמו מכרה לאישות, שאז אינו רשאי למכרה לשפחות.

אבל כאן האב מכרה לשפחות ולא לאישות, והאדון הוא זה שייעדה לאישות לאחר מכן. ולפיכך אם התאלמנה מהאדון, בידו של האב למכרה אחר כך לשפחות, הואיל והוא עצמו לא מכרה בפעם הראשונה לאישות אלא רק לשפחות.

ובכך מתורצים דברי הברייתא.

ואולם, מה שאמרנו שאם האב מכר את בתו לאמה, והתייעדה, רשאי הוא לאחר מכן למכרה לשפחות - דבר זה אינו מוסכם על דעת הכל, אלא הוא תלוי במחלוקת התנאים דלהלן:

יש לדון בענין "יעוד", כשהאדון מייעד את האמה ואומר לה "הרי את מיועדת לי" - על ידי מה חלין הקידושין? והרי באותה שעה הוא לא נותן לה שום דבר!

ודבר זה מתברר מתוך דברי הברייתא דלהלן [יט ב]:

תנו רבנן: כיצד מצות יעוד? - אומר לה בפני שנים [עדים]: הרי את מקודשת לי".

ויכול לומר לה זאת אפילו בסוף שש [שנות עבודת האמה], ואפילו סמוך לשקיעת החמה [של היום האחרון]. אלו דברי חכמים.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: [רק] אם יש שהות ביום [האחרון] כדי [שהאמה תספיק] לעשות עמו [עבודה שהיא] שוה פרוטה - מקודשת. ואם לאו - אינה מקודשת.

כלומר, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה, האדון מקדש את האמה בכך שהוא מוחל לה על חיוב עבודתה, ואותה מחילה שוה ממון. והרי זה כאילו נתן לה פרוטה.

ולכן, רק אם נשאר עליה חיוב לעבוד עבודה השוה פרוטה, הרי זו מקודשת בה. אבל אם בא לקדשה בסוף היום האחרון, ולא נשאר בעבודתה שוה פרוטה - אינה מקודשת.

אבל, חכמים סוברים שהאדון אינו מקדש את הבת במחילת חיוב עבודתה, אלא, כשהאדון שילם לאב מעות בשעה שקנאה לאמה, אזי המעות הללו נתנו מלכתחילה גם עבור קידושיה. והאדון מקדשה על ידי מעות קנייתה, שהן מהוות גם מעות קידושין.

ועתה נחזור לדברי הברייתא דלעיל: "ושוין שמוכרה אלמנה לכהן גדול", ופירש רב עמרם שמדובר בקטנה שנתקדשה בקידושי יעוד, והאב רשאי למכרה לאחר שהתאלמנה מהאדון לשפחה, מאחר שלא הוא מכרה לאישות אלא האדון.

והנה, לדעת חכמים הסוברים שבשעת קניית האמה, האדון משלם לאב מעות גם עבור קידושיה, נמצא שהאב הוא זה שקידשה על ידי שקיבל את המעות מן האדון. ואם כן, בודאי אין הוא רשאי למכרה לשפחות לאחר אישות. וזה שלא כדברי רב עמרם.

ולפיכך מוסיף רב עמרם ואומר: והברייתא דלעיל נאמרה אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, דאמר: מעות הראשונות [שהאדון שילם לאב בשעת קניית האמה], לאו לקידושין ניתנו, אלא עבור מעשה ידיה בלבד.

ולפיו נמצא, שהאב לא מכרה לאישות, אלא לשפחות בלבד. אלא האדון הוא זה שקדשה אחר כך, על ידי שמחל לה על חיוב עבודתה, ולפיכך האב רשאי למכרה, משהתאלמנה מהאדון, לשפחות.

עד כאן הגמרא הביאה את דברי הברייתא ואת הסברו של רב עמרם.

ומתוך הדברים הללו, הגמרא מוכיחה שיעוד עושה אירוסין בלבד ולא נישואין.

שהרי, אי אמרת יעוד נישואין עושה, אזי קשה: הלא כיון שעל ידי יעוד היא נישאת, שוב אין לאביה רשות בה. ^[822] שהרי קטנה שנישאה, יוצאת מרשות אביה לגמרי! ^[823] ואיך יתכן שהאב ימכור את בתו לאמה לאחר שהיא התייעדה?

אלא, בהכרח, היעוד אינו עושה אלא אירוסין בלבד, ולפיכך לאחר שהתגרשה, אביה רשאי למכרה, מאחר שלא יצאה מרשותו לגמרי.

ודוחה הגמרא את הראיה שיעוד אירוסין עושה -

ואלא מאי, מה אתה מוכיח מדברי הברייתא, שיעוד אירוסין עושה? הרי גם לפי דבריך יש לשאול על הברייתא:

הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות! והרי כאן היא התארסה כבר על ידי יעוד! ומדוע האב יכול למכרה לאמה אחר שהתאלמנה?

אלא, מאי אית לך למימר, מה יש לך לומר לחלק, כדי לתרץ -

שאני אירוסין דידה מאירוסין דאביה.

יש הבדל בין אירוסין שהבת מארסת עצמה, שלא על ידי האב, לבין אירוסין שהאב אירס אותה.

כי רק באירוסין שהאב אירס אותה, התחדש בתורה ששבה "אינו מוכרה לשפחות אחר אישות".

אבל באירוסין שהתארסה היא עצמה מאליה, לא התחדש בתורה שאינו מוכרה לשפחות אחר אישות.

ואם כן, יש לדחות את ההוכחה שהוכחת שיעוד אירוסין עושה:

כי אפילו תימא [תאמר] שיעוד נישואין עושה, אין להקשות כיצד אביה חוזר ומוכרה, והרי "כיון שנישאת, שוב אין לאביה רשות בה".

שהרי יש לתרץ כעין מה שאתה מחלק, שאני נישואין דידה מנישואין דאביה!

יש הבדל בין נישואין שהבת נישאת מאליה, שלא על ידי האב, לבין נישואין שעל ידי האב.

כי דוקא בנישואין שעל ידי האב התחדש בתורה ש"כיון שנישאת, שוב אין לאביה רשות בה".

אבל בנישואין שנישאת מאליה, לא התחדש בתורה דין זה.

ולכן, אם התגרשה - בידו של אביה לחזור ולמכרה לאמה!

כלומר, בין אם נאמר שיעוד אירוסין עושה, ובין אם נאמר שיעוד נישואין עושה, בהכרח יש צורך לחלק בין קידושין ונישואין שנעשו על ידי האב, לבין יעוד, שנעשה שלא על ידי האב, אלא על ידה.

ונמצא, שאין להוכיח מדברי הברייתא הזאת שיעוד עושה אירוסין!

אך אותו אמורא שהוכיח מדברי רב עמרם שיעוד אירוסין עושה, חוזר ומיישב את דבריו:

האי מאי, במה אתה המקשן בא לדחות את דברי? - בכך שאתה טוען, כשם שיש לחלק בין אירוסי האב לאירוסין שהתארסה מאליה, כך יש לחלק בין נישואי האב לנישואין שנישאת מאליה.

אך, באמת אין להשוות בין אירוסין לנישואין כלל:

שהרי, בשלמא, אמנם נכון לומר שאירוסין מאירוסין שאני.

והיינו, שדין מכירתה לאחר אירוסין שהתארסה מאליה, שונה מדין מכירתה לאחר אירוסי אביה.

זאת, מפני שבת שהתארסה, עדיין אינה יוצאת מרשות אביה לענין כל הדברים, שהרי היא ממשיכה להיות ברשותו - ליורשה, ^[824] להטמא לה, ^[825] ולהפר נדריה עם בעלה, ^[826] מלבד לענין מכירתה.

ואם כן, מסתבר כי מה שהאב אינו יכול למכרה לאחר שאירסה, אין זה משום שהיא יצאה מרשותו, אלא חידוש הוא, שהחמירה התורה עליו שלא ימכרנה.

ולכן, מסתבר לצמצם את חידוש התורה בענין מכירתה, ולהעמידו רק לאחר אירוסין שנעשו על ידי האב, ולא לאחר אירוסין שנכשו על ידה. ^[827]

כך כתוב בכל הנסחאות שלא עבר עליהן קולמוסן של מגיהי ספרים וזו גרסתו של ר"ח ז"ל: בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למכרה דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר בבגדה בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למכרה במאי קמפלגי רבי אליעזר סבר אם למקרא. וראיתי לרבותינו הצרפתיים ז"ל שפירשו דהאי מקרא ומסורת לאו בתיבת בגדו הוא אלא בתיבת לא שכתוב אל"ף ונקרא וי"ו. זאת השמועה לא נתבררה אצלי לא כפי גירסת ר"ח ז"ל ופירושו גם לא בשום ענין וצריך אני לעשות לי רב בזה יערה עלינו רוח ממרום:

דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר"ע ר' אליעזר אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה. כך גריס רש"י ז"ל. ור"ת גריס איפכא כיון שפירש טליתו עליה וכו' דברי ר' אלעזר ר"ע אומר כיון שבגד בה, משום דר' אליעזר רביה דר"ע הוה, והיכי אקדים ר"ע לר' אליעזר, וכן היא בפירש ר"ח. ומכל מקום לדברי כולם ר"ע סבר יש אם למקרא ור' אליעזר סבר יש אם למסורת, דהכי שמעינו להו בעלמא כמו שפירש רש"י ז"ל. ולקמן גרסינן ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לר' יוסי בר יהודה מעות הראשונות לקדושין ניתנו במאי מוקי לה כר' עקיבא דאמר לשפחות אחר שפחות הוא דלא וכו', וזה אינו נכון, דאם כן מעיקרא אמאי מהדרין לאוקמה כרף אליעזר, דלית הלכתא כותיה, אבל לדברי רש"י דגרסינן מוקי לה כר' אליעזר, אתיא שפיר, דמעיקרא מהדרינן לאוקומה כר' עקיבא, ולרב נחמן דלא אפשר לאוקמה כר' עקיבא דחקינן ומוקמינן כר' אליעזר, אף על גב דלית הלכתא כותיה, משום דלר' נחמן לית לה אוקמתא לברייתא אלא בהכין, וזה ראיה לגרסתו של רש"י.

ורבי שמעון סבר יש אם למסורת ולמקרא ואע"ג דהתם במסכת סוכה גבי דפנות דס"ל שלש כהלכתו ורביעית אפילו טפח דריש מקרא בלחוד בסכות כדאיתא התם התם לא איפשר למדר' מקרא ומסורת דחד סתר לאידך דמקרא משמע שלש כהלכתן וממסורת משמע שתים כהלכתן אבל הכא דאפשר לומר שאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות ולא לשפחות אחר שפחות ואפשר למדרש מקר' ומסורת דריש להו ומינה דר"ע דלא דריש הכא אלא מקרא לחוד דאפילו היכא דאיפשר למדרשינהו תרווייהו לא דריש אלא מקרא והא דאשכחן בפסחים דדריש לחם עוני קרי ביה אוני לחם הנאכל באנינות יצא לחם מעשר ודריש נמי לחם עני פרט למצה שנילושה ביין ושמן ודבש לאו למימרא דדריש לחם עוני לחם עני ודריש מסורה אלא קרא כפשטיה דרש ליה לחם של עניות פרט למצה שנילושה ביין ושמן ודבש שהיא לחם עשירות ומאי דדרשינן התם מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה ודרשינן לחם עני ולא פליג בה ר"ע הא פרישנא בדוכתה דההיא לאו חובה הוא דאורייתא אלא דרשא דרבנן ואם רצה אינו פורס ומברך על השלימה. כנ"ל:

איבעיא להו ייעוד נשואין עושה כו'. עד זבוני הוא דלא מצי מזבין הא קדושי מקדש לה פי' האי לא למה ליה למימר לא ימשול למכרה לימא אין לו בה כלום ומהדרינן התם בקידושין דעלמא קאי והכי קאמר כיון שמסרה למי שנתחייב בשארה כסותה ועונה שוב אינו רשאי למכרה. ותמיה מילתא למה ליה לאורוכי כולי האי ולמימר הכי קאמר כיון שנמסרה כו' לימא התם בקדושי דעלמא ותו לא. ואיכא למימר משום דאי בייעוד אדון מיירי שכבר היא ברשותו [שהוא] זן ומלביש אותה אתי שפיר בבגדו בה מלשון בגד שפורש טליתו עליה לייחדה לו לאשה אלא בקידושין דעלמא היכי שייך בבגדו בה דמשום קדושין דמקדש לה ליכא פרישת טלית שהרי עדיין לא נכנסה לרשותו עד שימסרנה לו אביה לחופה ולהכי מפרש דה"ק כיון שמסרה למי שנתחייב בכסות' ומשום כסותה נקט שארה ועונתה דכי הדדי נינהו ואתא כמ"ד מזונות וכסות דאורייתא ולמ"ד דרבנן לאו דוקא נתחייב אלא למי שדרכו לתת לה שאר כסות ועונה כנ"ל:

בשלמא ארוסין מארוסין שאני אלא נישואין מנשואין מי שאני פירוש דבשלמא ארוסין דלא מפקי לה מרשות אביה אלא שהתורה החמירה עליו שלא ימכרנו איכא למימר דהיינו משקדשה הוא אבל נתקדשה היא אוקמא אדינא שהיא ברשות אביה אלא נישואין מדינא מפקי מרשות אב דהוה להו כבגרות ומה לי נישואין דידיה או נישואין דידה:

ייעוד אירוסין עושה ולא נשואין שאינן אלא כקדושין בעלמא ואינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו מפר נדריה לבדו עד שתכנס לחפה:

אין האב רשאי למכור את בתו אלא למי שיש לו או לבנו קדושין בה והילכך אינו מוכרה לקצת קרובים כגון לבנו שהרי אחותו היא ונמצא שאין לו בה קדושין שהרי אחותו היא ולא לבנו שהרי אחות אביו היא אבל מוכרה לאביו שאע"פ שאין לו בה קדושין שהרי בת בנו היא יש לבנו בה קדושין שהיא בת אחיו והרי יש כאן צד ייעוד ומכל מקום כל שקדושין תופסין לו בה אע"פ שהוא בעבירה מוכרה לו שנאמר אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואיה ומעתה מוכרה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ושמא תאמר אלמנה או גרושה וחלוצה זו היאך היא אם שקדשה עצמה ומת המקדש הרי אין מעשה הקטנה כלום ואין לזו שם אלמנה וגרושה ואם שקדשה אביה והיאך הוא מוכרה אחר כן וכבר ביארנו שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אפילו אחר אירוסין פירושה שנתאלמנה מקדושי ייעוד ואע"פ שמעות הראשונות לקדושין נתנו ובדמים שקבל אביה הוא מקדשה ולא בדמי העבודה שיש לו עליה כמו שהתבאר מכל מקום כשקבל את הדמים לא קבלם להדיא לקדושין ואין זה קרוי אצלו מכירת אישות עד שנפקיע ממנו מכירה אחרת אם נתאלמנה ממנו או גירשה או נפלה לפני יבם מן הייעוד וחלץ לה יבמה ואע"פ שחליצה פסולה היא שהרי קטנה היא מכל מקום הרי נפסלה בחליצה זו מן הכהנה ואעפ"כ מוכרה לכהן הואיל וקדושין תופסין לו בה:

לענין ביאור זה ששאלו בייעוד אם עושה נשואין פירשו גדולי המפרשים דהוה ליה כמסרה אב לשלוחי הבעל שיורשה ומיטמא לה ומיפר נדריה אבל לתרומה לא כדאמרינן מסירתה לכל חוץ מתרומה ולפירוש זה אף לדעת נשואין עושה צריכה יחוד לתרומה והיינו דלא קאמר נפקא מינה לתרומה ומכל מקום יש סוברים שלדעת זה אינה צריכה חפה כלל אף לתרומה והאי דלא תני תרומה משום דאפילו למאן דאמר אירוסין עושה אוכלת הואיל ובביתו עמדה אין כאן חשש אחיה ואחותה ובא לבררה מבבגדו בה כיון שפירס וכו' הא יעודי מיעד לה ר"ל הא קדושי מקדש לה עד דאוקמה בקדושין דעלמא שאם נתאלמנה מהם אינו מוכרה הא קדושי מקדש לה הואיל ולא נשאת אבל ביעוד שמא נשואין עושה ואפילו קדושי לא מקדש לה ובא לבררה ממוכרה אלמנה לכהן גדול ובקדושי ייעוד ר"ל שנתיעדה ואחר כך מת ומקבל האב קדושיה אחר כן לדעת ר' יוסי שאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ונמצא שלא קדשה הוא אלא היא בעצמה נתקדשה באותה פרוטה שעתידה לעשות לו במלאכתה ואין כאן אצלו שפחות אחר אישות שהרי לא קדשה הוא ואם נשואין עושה אע"פ שלא עשאן הוא מכל מקום כיון שנשאת וכו' והקשה ואף כשתאמר אירוסין עושה מה בכך הא מכל מקום אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ואפילו לאחר אירוסין אע"פ שלא עשאן הוא הואיל ומכל מקום אירוסין גמורים היו אלא מאי אית לך למימר דשאני אירוסין דידיה דהיינו קדושין דעלמא מאירוסין דידה דהיינו ייעוד ואם כן אף כשעושה נשואין נאמר כן ואהדר ליה אירוסין מאירוסין איכא למימר דשאני הואיל ולא מפקעי רשות אב לגמרי אף באירוסין דידה והילכך באירוסין דידה מיהא שיך למימר דלא ליפקעו רשותיה אף ממכירה אלא נשואין הואיל ובדידיה פקע רשותיה לגמרי אף בדידה כן אלא ודאי אירוסין עושה וכן הלכה אף לדעת האומר לקידושין נתנו כמו שביארנו:

גמרא ור' עקיבא סבר יש אם למקרא פירש"י דהקריאה היא לשון בגד כמו ותתפשהו בבגדו אבל המסורת הוא לשון בגידה מדכתיב בבגדו בלא יו"ד דלפי מה שנכתב היה לו לקרות בבגדו חטף קמץ לשון בגידה כמו בשמעו את דברי האלה וא"ת והא ותתפשהו בבגדו לא כתיב ביו"ד וי"ל דהתם ליכא למיטעי וקצת ק' כי היכי דדייקינן שהמסורת הוא לשון בגידה מדלא כתיב בבגדו ביו"ד אדרבה נידוק שהוא לשון בגד מדלא כתיב בבגדו בוא"ו ועוד דאין דרך לכתוב לא יו"ד ולא וא"ו בתוך אותיות הפעולה ונ"ל דהמקרא ודאי הוא לשון בגד כמו ותתפשהו בבגדו דאי לשון בגידה היה ראוי לקרות קמ"ץ חט"ף אבל המסורת הוא לשון בגידה דאי לשון פרישת טלית היה לו לכתוב עליה אבל בבגדו בה משמע שהוא בוגד בה:

ור"ש סבר יש אב למקרא ולמסורת ואע"ג דבפ"ק דסנהדרין גבי בסכת בסכת בסוכות לא דריש אלא שאני התם דאי אפשר לקיים שניהם כדפרש"י אבל מר' עקיבא ק' דלא דריש הכא תרוויהו בפסחים פ' כל שעה גבי לחם עני דריש מקרא ומסורת ובפ' לולב הגזול נמי תנן ר' עקיבא אומר כשם שלולב א' וכו' ודריש בגמ' מדכתיב כפת אלמא דריש נמי מסורת י"ל נהי דר' עקיבא סבר מקרא עיקר מ"מ לדרשה פורתא דריש ליה למסורת:

נפקא מינה ליורשה ולטמא לה וכו' הוה מצי למימר נפקא מינה הבא עליה אם הוא בסקילה או בחנק אלא אגב דנקט לעיל גבי האי בעיא דביאה נישואין עושה האי לישנא נקטיה נמי הכא:

בשלמא אירוסי' מאירוסין שאני דבאירוסין דאביה לא מציתו לזבונה דמוקי קרא דבבגדו בה בקידושין בעלמא:

כיון שפירש טליתו עליה. פי' לשון ופרשת כנפך על אמתך ואין זה לשון חופה אלא גם הקידושין נקראין כן שמשעה שקידשה היא נקראת על שמו:

הכא בקידושי ייעוד ואליבא דר' יוסי בר' יהודה כו'. פירש המורה וגזירת הכתוב היא שיהו קדושין הילכך מצי לזבינה. ואינו נראה לי דלקמן ילפינן מדרבי יוסי דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך. ומדאורייתא הויא מקודשת כיון שהאב הרשה אותה:

גמרא משום רבי אלעזר אמרו מוכרה לקרובים כו' כצ"ל רבי אלעזר בלא יו"ד והוא רבי אלעזר בן שמוע ול"ג רבי אליעזר ביו"ד שהוא רבי אליעזר בן הורקנוס בר פלוגתיה דר"ע הכא גבי בבגדו וכ"ה בפרק האיש מקדש וכן מוכח לקמן בדברי התוספות שכתבו לקמן לפי' ר"ת דגריס לקמן מוקי לה כר"ע דלשפחות אחר אישות מצי מזבין לה ואי הוה גרסינן הכא רבי אליעזר ביו"ד אכתי תקשי לרב נחמן ב"י דאמר אפילו לר' יוסי ב"י לקדושין היאך מצא ידיו ורגליו לאוקמא הך אלמנה אליבא דר"א דסבר אין אדם מוכר לשפחות אחר אישות ועוד מאי קאמרי התוס' דעד השתא מהדר לאוקמא כר"א כו' דהא עיקר מילתא אליבא דר' אליעזר נמי קא מהדר דהא ושוין שמוכרה אלמנה כו' קאי נמי לר' אליעזר אבל אי גרסינן ר' אלעזר ניחא וק"ל:

שם ואי אמרת נישואין עושה כיון שנישאת שוב כו' ואלא מאי אירוסין כו' לענין נשואין קאמר בפשיטות דאין לאביה שוב רשות בה אפילו לקדש דהא דקתני לאישות ושונה היינו אחר קדושין הראשונים ולמכור אפילו אחר קדושין לא דהיינו ולא לשפחות אחר אישות כדבעי לאוקמא הך בבגדו בה כו' לעיל והיינו דוקא בקדושין דידיה כדמסיק הכא אבל אחר אירוסין דידה מסיק הכא אפילו למכור שרי וק"ל:

תוס' בד"ה כיון שפירש כו' לכך נראה לר"ת כו' מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו או בביגדו ביו"ד כו' עכ"ל לכאורה שלא חש ר"ת למאי שהקשו לעיל לפרש"י דאין רגילות לכתוב לא יו"ד ולא וי"ו בתוך אותיות הפעולה אלח שבאו לתרץ קושייתם לפרש"י דאין דרך התלמוד להקדים דברי ר"ע כו' אבל מדברי התוספות דבכורות לא משמע כן ומהרש"ל כתב ליישב דבר זה גם בספר לחם אבירים ואין דבריהם מבוררין לי אבל אחר הדקדוק בדברי התוס' דגבי לשון בגידה הביאו מלשון בשמעו בחטף ומלשון בפגעו בחיריק וגבי לשון בגד לא הביאו אלא הלשון בגד גופיה דהיינו ותתפשהו בבגדו דמזה נראה דודאי יש לחלק בין התיבה שהיא מן השמות כגון בגד ובין התיבה שהיא מפעלים כגון בגד שמע פגע והשתא קשיא להו לפירוש רש"י דקשיא ליה בלשון בגד דה"ל למכתב ביו"ד דהברת חיריק משתמע יו"ד אדרבה נידוק להיפך בלשון בגידה הכי נמי הו"ל למכתב בבוגדו בוי"ו דהברת חטף משתמע וי"ו ועוד הקשו דאין רגילות לא יו"ד ולא וי"ו באותיות הפעולה כו' עיקר קושייתם דבשמות לא מצינו כלל בשום מקום תוספת יו"ד או וא"ו בין אותיות השורש של התיבה גם בפעלים דמצינו מלאים ביו"ד ובוי"ו מכל מקום אין רגילות הוא וכן נראה דעיקר דבריהם בלשון בגד שהוא מהשמות לא מצינו בו תוספת יו"ד כלל כמו שכתבו התוס' בהדיא שם בבכורות והשתא לפי' ר"ת ניחא דהמסורת מלשון בגד דלא מצינו בשמות תוספת יו"ד אבל מלשון בגידה שהוא מהפעלים אע"ג דאין רגילות הוא לכתוב מלאים מ"מ כיון דמצינו מלאים בתורה הכי ה"ל למכתב מלא בבוגדו בוי"ו או בביגדו מלא יו"ד ומהרש"ל הגיה או בבוגדו ואינו כן בתוספות דבכורות אבל נקטו הכא הני ב' מלאים בפעלים מלשון בגידה האחת על משקל בשמעו ה"ל למכתב הכא בוי"ו כיון דאיכא למיטעי בלא וי"ו מלשון בגד דלא מצינו בשמות מלאים והשני' על משקל בפגעו הוה ליה למכתב ביו"ד כיון דאיכא למיטעי בלא יו"ד מלשון בגד ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה בשלמא אירוסין כו' אבל קטנה דממסרה נפשה לחופה לא אשכחן כו' עכ"ל נראה דר"ל לפי תירוצם דאירוסין ונשואין סתמא כתיבי באורייתא ולגבי אירוסין דהוי מכירה מלתא דחדוש מסברא לית לן לאוקמא אלא במסתבר טפי דהיינו אירוסין דידיה אבל בנשואין כיון דמפקי ליה מרשותיה לגמרי לית לן לפלוגי בין נשואין דידיה ובין נשואין דידה אבל בחופה אע"ג דנפקא נמי מרשותיה דאב לגמרי כיון דלאו סתמא כתיבי אלא דקרא איירי מפורש בנשואין דידיה דכתיב את בתי נתתי גו' דמיניה ילפינן מסירת חופה יש לנו לחלק שדוקא דידיה קאמר קרא וק"ל:

בתוס' ד"ה ר"א סבר וכו' לכך נראה לר"ת וכו' ר"א סבר יש אם למסורת ומסורת הוי לשון בגד וכו' מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו וכו'. יש לתמוה דהא כתבו התוס' בעצמם לעיל מזה ועוד דאין רגילות לכתוב לא י' ולא וי"ו בתוך אותיות הפעולות וכו' וא"כ משמע שאין דקדוק שום דבר מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו והכא כתבו דמסורת הוי לשון בגד מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו וי"ל דלעיל דפשוטו של מקרא הוי לשון בגד כדכתיב ותתפשהו בבגדו ומכח דיוק המסורת בא לשנות פשוטו של מקרא מדלא כתיב ביו"ד לכך כתבו התוס' דאין לדקדק מזה והכא בגמ' שהמסורת הוא לשון בגד וא"צ לשנות פשוטו של מקרא אא"כ היה כתוב בבוגדו בוי"ו אז היינו צריכין ע"כ לשנות פשוטו של מקרא אבל השתא דלא כתיב בוי"ו הוי לשון בגד דהיינו פירושו דקאמר מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו וק"ל:

רש"י בד"ה יעוד צ"ל הא יעודי כו':

תוס' בד"ה כיון כו' איכא למיטעי ור"א כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד בתוך אותיות הפעולה כו' נ"ב אם לא שהוא מצד חסירות ויתירות כגון פועל לפעמים הוא חסר פעל וכן בונה בנה עושה עשה אבל אין מן החיוב לכתוב בוי"ו וכן מה שהוא נכתב לפעמים מלא בוי"ו אינה מצד החיוב:

בא"ד מדלא כתב בבוגדו בוי"ו ונ"ב צ"ע דלעיל קאמר דאין לדקדק ממה דכתיב בלא יו"ד כי אין דרך לכתוב בין אותיות הפעולות יו"ד או וי"ו וי"ל דלעיל בעי ר"א ודייק להוציא ג"כ מלשון המסורת שהוא לשון בגד מדלא כתיב בבגדו כו' על כן כתבו דאין לדקדק מזה כלום כי אין דרך לכתוב בין אותיות הפעולות יו"ד או וי"ו אבל השתא מפרש ר"א בבגדו אליבא דמסורת כפשוטי שהוא לשון בגד שהרי לא כתיב בבוגדו בוי"ו א"כ הוא כפשוטו ולא שדייק מדלא כתיב בוי"ו שבע"כ הוא לשון בגד ודו"ק היטב בלשון התוס' ותשכח. (עי' במהרש"א):

גמרא כיון שפירש טליתו עליה. ופרש"י האדון כו'. ונ"ל דמזה יצא המנהג לכסות את הכלה בהינומא. וישר המנהג בקצת מקומות שגם החתן הולך עם הקרואים לכסותה. וטוב היה שהוא בעצמו יכסנה. ונראה דזהו שאמרה רות ופרשת כנפך על אמתך ר"ל כנפי כסותך. אבל נ"ל דפרישת בגד לא הי' נהוג רק ביעוד הואיל דעד עתה היתה לו לאמה לכן נצרך להראות לה אות שמעתה היא לו לאשה ומכסה אותה בבגדו להורות ששניהן שוין מתכסין בכסות אחד כמנהג איש ואשתו. וכן רות שקראה א"ע אמתו לכן אמרה ופרשת כנפך על אמתך. ובזה יובן הא דלקמן דמוקי רנב"י הא דבבגדו בה בקדושין דעלמא (דלא שייכא בהם פרישת בגד) הוצרך לומר וה"ק כיון שמסרה כו':

שם רא"א בבגדו בה כיון שבגד בה כו'. כצ"ל:

שם כיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה. כתובות מג ב במשנה:

תד"ה ר"א. כמו כו' ומחלב חלבו. הן אמת שבעלי ה' ובעלי שש נקודות שוים בנטייתם. אבל מ"מ אין ראיה מנטיית חלב כי כזה לא מצינו אלא כשהפ"א פעל גרונית כמו חפץ עדר כמש"כ המדקדקים:

תוס׳ ד"ה ר׳ אליעזר סבר וכו׳ מדלא כתיב בבוגדו. נ"ב כלומר להורות על הק״ח אבל באמת אין ו׳ מורה על ק"ח:

בא"ד ומחלב חלבו. נ"ב דברי תוס׳ אלו אינם הולכים ע"ד הדקדוק הישר:

בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה כו' דברי ר"ע כו'. שמע להדיא דלר"ע דוקא לאחר אישות אין רשאי למוכרה אבל לאחר שפחות מצי מזבין לה מדאמרינן הכא דבפלוגתא דהני תנאי פליגי ר"ש ורבנן לעיל ומשמע דרבנן כר"ע אלא דהיא גופא קשיא נהי דדריש ר"ע להאי בבגדו בה לפירש טליתו דיש אם למסורת מ"מ הא קי"ל דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשטא דקרא ודאי לשון בגידה משמע ועוד דבהדיא כתיב אשר לא יעדה והפדה לא ימשול למוכרה וא"כ איכא למימר דמהני לר"ע דרשה דמסורת דבפירש טליתו נמי אין יכול למוכרה אבל לעולם דכ"ש דאין יכול למוכרה אחר שפחות כפשטא דקרא מיהו רש"י ז"ל בפירוש החומש כתב דפשטא דקרא לא יוכל למוכרה בבגדה בה אאדון נמי קאי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות עבדים ואע"ג דלענין מכירת אדון לא הוי צריך קרא למיתלי טעמא בבגדו בה דהא אפילו ע"ע אין רשאי האדון למוכרו כמ"ש שם הרמב"ם ז"ל מ"מ איצטריך קרא דבבגדו בה לר"ע לענין פרישת טליתו ולר"א לענין שפחות אחר שפחות ולעולם דפשטא דקרא איירי נמי בבגידת אדון אלא דאכתי קשה מנא לן לתלמודא דלר"ע לשפחות אחר שפחות מצי מזבין דלמא ר"ע כר"ש ס"ל דדריש יש אם למקרא ולמסורת כמ"ש התוספות להדיא בריש פ"ק דסנהדרין דף ד' והניחו בקושיא האי דשמעתין והריטב"א בחידושיו הרגיש ג"כ בקושיא זו וע"ש מה שתירץ ולפי תירוצו קשה יותר דהכא נמי איכא למילף שפחות אחר שפחות מפשטא דקרא דבבגדו בה דמשמע לשון בגידה ובשלמא אם נפרש דפרישת טליתו דר"ע מענין יעוד איירי וכמו שפירש"י ז"ל להדיא והיינו למסקנא דשמעתין דייעוד אירוסין עושה וא"כ ע"כ דוקא אחר ייעוד אין יכול למוכרה כיון דיש אם למקרא וממילא דאחר שפחות גרידא יכול למוכרה ופשטא דקרא דאיירי מלשון בגידה ע"כ מוקי לה לבגידת אדון או כמו שאפרש בסמוך בשיטת רש"י אלא לאוקימתא דרב נחמן בר יצחק דפרישת טליתו דר"ע בקידושין דעלמא קאי ודאי קשה מאי פשיטות דלר"ע לשפחות אחר שפחות מצי מזבין לה דלמא כר"ש ס"ל דהא אשכחן לר"ע בעלמא דדריש מקרא ומסורת היכא דאפשר לקיים תרווייהו וכ"ש הכא דפשט' דקרא לא איירי כלל מקידושין דעלמא ופשטא דבבגדו בה נמי משמע לשון בגידה מיהו משום הא לא אירי' דאפשר דקידושין דעלמא נמי מיקרי בגידה שקידשה בלא דעתה וקי"ל אסור לקדש בתו קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה אלא דאהני דרשא דדריש ר"ע יש אם למקרא לפרישת טלית דאל"כ לא הוי שמעינן כלל דאיירי מבגידה שע"י קידושין אלא טפי הוה משמע דאיירי מבגידה שמוכרה לשפחות וא"כ בהא שפיר מקיימינן המקרא והמסורת לר"ע לענין קידושין דעלמא לחוד אלא שאין זה מספיק כיון דע"כ לר"ש ניחא ליה טפי לקיים המקרא והמסורת לענין אישות ולענין שפחות דלמא לר"ע נמי הכי הוא ולא הוצרך לפרש לשפחות אחר שפחות כיון דפשטא דקרא בהכי איירי והפדה לא ימשול למכרה ועיקר חידוש דר"ע לענין אישות ועוד דלרב נחמן בר יצחק אליבא דר"א לשפחות אחר שפחות לא מצי מזבין ולאחר אישות מצי מזבין וא"כ מהיכא תיתי דפליגי ר"ע ור"א בסברות הפוכות וטפי יש לנו לומר דר"ע כר"ש ס"ל ואפשר דאה"נ דלרב נחמן ב"י הכי הוא אלא דאכתי אתי שפיר הא דקאמר בפלוגתא דהני תנאי אפי' לר"נ בר יצחק דכיון דאשכחן בעלמא דאיכא מיהו כמה תנאי דס"ל יש אם למקרא לחוד א"כ רבנן דברייתא דלעיל נמי הכי ס"ל והא דאמרינן הכא דר"ע ור"ש לאו בחדא שיטה קאי היינו לפי המסקנא דלא איירי ר"ע מקידושי דעלמא לחוד אלא עיקר קרא דפרישת טליתו לענין ייעוד איירי א"כ מוכח דלר"ע לשפחות בלא ייעוד מצי מזבין וכמו שאפרש בסמוך בלשון רש"י ז"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה לעם נכרי דהיינו לשפחות לא ימשול האב מאחר שפירש טליתו האדון עליה לשם ייעוד כו' עכ"ל. כבר פירשתי בסמוך ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי המסקנא דייעוד אירוסין עושה ולמאי דקי"ל נמי דמעות הראשונים לקידושין ניתנו וא"כ לא צריכין לאוקמי בקידושין דעלמא וטפי אית לן לאוקמי בקידושי ייעוד כפשט' דקר' דמפרש רש"י ואזיל ועוד הכריחו לפרש כן כי היכי דנוקי לרבנן דברייתא דלעיל כר"ע דלשפחות אחר שפחות מצי מזבין מדיוקא דייעוד וכדפרישית אלא דאכתי קשה א"כ מנ"ל דבקידושין דעלמא נמי לא מצי מזבין לה דלמא דוקא בקידושי ייעוד קאמר ר"ע דלא מצי מזבין משום דעביד בה תרתי שמכרה לשפחות ומסרה נמי לאישות משא"כ לשפחות אחר אישות גרידא מצי מזבין ורבנן דבריית' קאמרי להדיא דלשפחות אחר אישות גרידא נמי לא מצי מזבין כדמשמע מכולה שמעתין ואפילו את"ל כיון דר"ע סתמא קאמר כיון שפירש טליתו אקידושין דעלמא נמי קאי אלא דפשטא דקרא מפרש רש"י אליבא דר"ע מ"מ תיקשי לר"ע גופא מנא ליה הא מילתא. אמנם למאי דפרישית בסמוך דלר"ע נמי אפילו לענין אישות נמי קרינן בה בבגדו בה מלשון בגידת האב שבגד בה ומסרה לקידושין בלא דעתה אלא דאהני דרשא דפרישת טלית דלא נימא דקרא מבגידת שפחות איירי וגלי לן דרשא דאם למקרא דדוקא אבגידה שע"י פריסת טלית קפיד רחמנא דהוי בגידה טפי שמסרה לקידושין בע"כ ואינה יכולה להפקיע כל ימי חייה משא"כ בגידת המכירה שאינה אלא לזמן הידוע ותוך הזמן נמי בכמה דרכים תוכל להפקיע עצמה ע"י גרעון וכדומה ולא מיקרי בגידה ומדחזינן דעיקר קפידא דקרא אבגידת אישות ממילא ידעינן דכ"ש דקידושין דעלמ' הוי בגידה טפי שהרי מסרה בפי' לקידושין ואתיא בק"ו מייעוד שאינה מוסרה בפירוש לקידושין וכמ"ש לקמן בפ' האיש מקדש דף מ"ד ע"ש:

שם בעי רבה בר אבוה ייעוד נשואין עושה כו' ויש לדקדק מאי מספקא ליה מהיכא תיתי נאמר דנשואין עושה ומאי אולמא דהני קידושין מקידושין גמורין ולכאורה היה נראה דודאי עדיפי משום דלא מיחסרא מסירה לחופה דמכיון שהאב מסרה לרשות האדון וביד האדון לייעדה הרי זה כאילו מסרה לחופה אלא דלפ"ז לא שייכא הך איבעיא אלא למ"ד מעות הראשונים לקידושין ניתנו וא"כ מאי בעי למיפשט בסמוך מדרב עמרם אמר ר' יצחק דמוקי לבריית' כרבי יוסי' בר יהודא דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו ובעי למיפשט דייעוד אירוסין עושה ואי למאי דפרישית הא לר"י ב"י פשיטא לן דאירוסין עושה כיון דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו א"כ פשיטא דמסירת האב לרשות האדון לא הוי כמסירה לחופה משא"כ אליבא דרבנן אכתי מיבעי' לן ולא פשיט מידי מיהו י"ל דאליבא דר"י בר יהודא נמי כיון דמסקינן לקמן דטעמא משום דה"ל כאמר לבתו צאי וקבלי קידושין א"כ מה"ט גופא יש לספק נמי אי הוי כא"ל שתתקדש ותנשא מדעת עצמה וא"כ הרי סילק רשותו ממנה ותו לא מיחסרא מסירה לחופה. אמנם לפי מה שאדקדק בסמוך מלשון רש"י דלרבי עמרם אמר רב יצחק לא הוי טעמא דר"י ב"י משום צאי וקבלי קידושייך א"כ לא יתכן לומר כן וצ"ע. ועי"ל דהא דמיבעיא לרבה בר אבוה אי נשואין עושה היינו מלישנא דקרא דכתיב אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אם כן משמע דמשעת הייעוד נתחייב בש"כ ועונה ואם כן נישואין עושה או דלמא דה"ק קרא דמכיון שייעדה חייב לישאנה ולקיים ש"כ ועונה כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם זבוני הוא דלא מזבין לה הא ייעודי מייעד לה ופרש"י כלומר לקידושין. ונ"ל דהא דמפיק הש"ס הכא בלשון ייעוד היינו דמשום דמהכא דייק טפי דע"כ מצי לקדשה דאל"כ מאי איצטריך קרא לומר דלא מצי מזבין לה ותיפוק ליה דבלא"ה מכיון שאין האב יכול למסרה לאישות א"כ לא מצי האדון לייעדה דכל היכא דלא מצי לייעד לא מצי מזבין אע"כ דמצי מקדש לה כן נ"ל:

שם אמר רב נחמן ב"י הכא בקידושין דעלמ' קאי וה"ק כיון שמסרה למי שנתחייב בשכ"ו כו'. והקשה הריטב"א דמאי איצטריך לר"נ ב"י למימר ה"ק כיון שמסרה הא מעיקרא נמי דהוי משמע ליה בקידושין אכתי היה צריך לפרש דפירש טליתו היינו שמסרה למי שנתחייב בשכ"ו וע"ש ולענ"ד יש ליישב דודאי מעיקרא הוי משמע ליה שפיר פשטא דקרא דבבגדו בה לענין פירש טליתו דאאדון קאי כיון שכבר פירש האדון טליתו עליה אין האב רשאי למוכרה ועוד דפשטא דקרא דבבגדו בה קאי נמי אאב שבגד בה ומכרה וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דלפ"ז סבר ר"ע נמי יש אם למקרא ולמסורת והיינו דבעינן תרווייהו בגידה דשפחות ובגידה דאישות משא"כ לאוקימתא דר"נ ב"י דאיירי בקידושין דעלמא א"כ לא שייך לשון בבגדו לא אאב ולא אאדון אלא אמקדש דעלמא שלא נזכר בכתוב ולא שייך לשון בבגדו בוי"ו בכה"ג לכך הוצרך ר"נ ב"י לומר דה"ק מכיון שמסרה למי שנתחייב וא"כ קאי שפיר אאב כן נ"ל וזה ברור ויתכן יותר למאי דפרישית דלאוקימתא דר"נ ב"י אליבא דר"ע איירי נמי עיקר פשטא דקרא לשפחות אחר שפחות גרידא אלא דאפ"ה כיון דס"ל נמי יש אם למקרא ולמסורת והיינו כ"א בפני עצמו א"כ צ"ל נמי דה"ק כיון שמסרה למי שנתחייב כדפרישית ודו"ק:

שם ואלא דקידשה אביה מי מצי מזבין לה והא אין אדם מוכר כו' ואמר רב עמרם אר"י כו' ואליבא דר"י ב"י כו'. וקשי' לי כיון דמוקים לה כיחידאי א"כ בפשיטות ה"מ לאוקמי' כמ"ד לשפחות אחר אישות מצי מזבין ובשלמא לגירסת רש"י א"ש דלא ניחא לאוקמי כר"א דשמותי היא אבל לפיר"ת קשה ולגירסת רש"י נמי קשה מיהא מעיקרא מאי קשי' ליה וכן לקמן בפ' האיש מקדש ד' מ"ה דמותיב ר' המנונא נמי כה"ג משמע דקושיא אלימתא היא ולכאורה היה נ"ל דמגופא דקרא קשי' להו כיון דילפינן לקמן דמוכרה לפסולין דכתיב אם רעה בעיני אדוניה רעה בנישואין או מלאמה כל חד כדאית ליה א"כ להאי תנא דסבר דאין מוכר לשפחות אחר אישות היאך מתרץ להאי קרא וכן משמע בירושלמי ונ"ל דלא משמע לאוקמי קרא בשאר חייבי לאוין כגון ממזרת משום דאמרינן בעלמא דאי להתירא לא כתב קרא ועוד דהא כתיב אם לבנו ייעדנה אע"כ דעיקר קרא לאלמנה לכ"ג אתי והיינו דמקשה האי אלמנה היכי דמי ולא מקשה נמי אגרושה וחלוצה אע"כ דאעיקר דרשא דקרא קאי וא"כ ע"ז משני שפיר דמאן דאית ליה אין מוכר לשפחות אחר אישות סבר כר"י ב"י ומוקי קרא בקידושי ייעוד כן נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז לא אתי שפיר אוקימת' דר"י ב"י לקמן סוף המסקנא דאע"ג דס"ל דלכ"ע לקידושין ניתנו אפ"ה מוקי לברייתא דהכא כמ"ד לשפחות אחר אישות מצי מזבין וא"כ אכתי קשה להאי תנא דאין מוכר לשפחות אחר אישות קרא במאי מוקי ליה ויש ליישב ולקמן בסמוך אפרש ודו"ק:

שם ואמר רב עמרם אמר ר"י הכא בקידושי ייעוד ואליבא דרבי יוסי ב"י ופרש"י דלר"י ב"י כיון דאין קידושין אלו ע"י האב וגזירת הכתוב היא שיהיו קידושין ולא דמי לאחר אישות דעלמא. וקשי' לי דהא לר"י ב"י נמי מסקינן לקמן דהוי כא"ל צאי וקבלי קידושייך א"כ הנך קידושין נמי ע"י האב באו ודמי לשאר קידושין ואי משום שהאב לא א"ל בפירוש צאי וקבלי קדושייך א"כ מה"ט גופא הוי מצי לאוקמי כרבנן ואפ"ה לא דמי לשאר אישות דעלמא כיון דבקידושי ייעוד לא מסרה האב בפירוש לקידושין וליכא למימר דצאי וקבלי קידושייך נמי נהי דהוי קידושי דאורייתא אכתי לא מיקרי קידושי האב לענין שפחות אחר אישות א"כ קשה טפי מאי דוחקא דרבי יצחק לאוקמי בקידושי ייעוד ואליבא דריב"י כפשוטא מצי לאוקמי האי דאלמנה לכ"ג כגון שא"ל האב צאי וקבלי קידושייך ואפילו לרבנן דהא מסקינן לקמן דהוי קידושין לכ"ע דמדר"י ב"י נשמע לרבנן כמ"ש כל הפוסקים ובהכי הוי ניחא לן טפי דלפ"ז מצינן למימר דבשפחות אחר שפחות נמי לא מצי מזבין לה כפשטא דקרא דלא יוכל למכרו בבגדו בה וכדפרישית בסמוך לאוקימתא דר"נ ב"י משא"כ לאוקימת' דרבי יצחק השת' דבקידושי ייעוד מצי מזבין וא"כ מפקינן לקרא מפשטא לגמרי דהא קידושין דעלמא לא נזכרו כאן בקרא והנלע"ד דהא גופא קשיא ליה לרש"י ז"ל אמאי לא מוקי רבי יצחק בצאי וקבלי קידושייך אע"כ דר"י סובר דצאי וקבלי קידושייך לא מהני בעלמא ולית ליה הא דר"נ לקמן או שסובר דכיון דצאי וקבלי קידושייך מהני הדר ה"ל שפחות אחר אישות כמ"ש התוספות לקמן דף מ"ה דהא דלא מוקי ר"י בנתקדשה שלא לדעת ובדשדיך משום דכה"ג ה"ל אחר אישות וא"כ ממילא מוכח דבמאי דמוקי לה בקידושי ייעוד אלמא דייעוד לא מטעם צאי וקבלי קידושייך אלא מגזירת הכתוב וכן משמע נמי מלשון התוס' בדף הסמוך בד"ה אומר אדם וכמו שאפרש שם בעזה"י ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה בשלמא אירוסין כו' פ"ה כיון דמדאוריית' כו' וקשה והא אירוסין נמי הוי דאוריית' כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש בתחלת הסוגיי' דהא ודאי הא דמיבעי' לן אי יעוד נישואין עושה היינו משום דלא מיחסרא מסירה לחופה וא"כ מסברא דנפשין אנו אומרין דהוי כמו חופה דעלמ' לענין ליורשה ולהפרת נדריה ולכל מילי א"כ תו ליכ' למימר דלענין שפחות אחר אישות נשואין מנשואין שני דממה נפשך אם יש שום סברא לומר דשניא אם כן מהאי טעמא גופא נאמר דייעוד אירוסין עושה דהא ליכא שום קרא דנשואין עושה משא"כ לענין אירוסין שפיר יש לומר דאירוסין מאירוסין שני ואפ"ה מגזירת הכתוב הוי קידושין ואפשר שזה בעצמו כוונת רש"י ואם אמנם לא נתכוונו לזה מ"מ הדברים ברורין בעצמם ובטעמם ודו"ק:

בא"ד אבל קטנה דמסרה נפשה לחופה לא אשכחן. כוונתם מבואר' דרוצין לומר דלענין נישואין לא שני בין דידיה לדידה ואפילו בקטנה דעלמא נמי אי הוי אשכחן דשייך גבה בשום ענין נשואין שלא מדעת אביה אין ה"נ שלא היה אביה יכול למוכרה אע"ג דלא הוי נשואין דידה אלא דבאמת לא אשכחן וזה ברור בכוונת התוספות ולשון מהרש"א ז"ל לא הבנתי דמשמע מדבריו שהתוספות רוצים לחלק בין נשואין לחופה וזה אינו במשמע דהיינו נישואין היינו חופה וצ"ע ליישב דבריו בזה: