קידושין טז ע"ב

דף טז - ב

ומנין שנאמרה לסימנים קצבה מלמטה?

דתניא, לפי ששנינו בברייתא בענין קטן, מאימתי הבאת שתי שערות מהווה סימן לכך שהוא הגדיל:

קטן בן תשע שנים, בתוך השנה התשיעית לחייו, ^[638] שהביא שתי שערות, הכל מודים ששערות אלו הן כתוצאה משומא, ^[639] ואינן סימנים לגדלותו.

ואם הביאן משנעשה בן תשע שנים ויום אחד ^[640] עד בן י"ב שנה ויום אחד, אם הביא שתי שערות בתוך אותו הזמן, ועודן בו עד שנעשה בן י"ב שנה ויום אחד, ולא נשרו קודם - נחלקו תנאים בדבר:

תנא קמא סובר: מאחר שהביא את השערות לפני שנעשה בן י"ב שנים ויום אחד, הרי הן תוצאה משומא.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: הואיל והשערות נשארו בו בעודו בן י"ב שנים ויום אחד ולא נשרו, הרי הן סימן שנעשה גדול.

ואם הביא שערות משנעשה בן י"ג שנה ויום אחד, דברי הכל הרי הן סימן שנעשה גדול.

ובתחילת הברייתא משמע, שתנא קמא ורבי יוסי ברבי יהודה נחלקו דוקא כשהביא שערות בין ט' שנים לי"ב שנה ויום אחד, ועודן בו. אבל אם הביא שתי שערות משנעשה בן י"ב ויום אחד, לדברי הכל הרי הן סימן.

ואילו בסוף הברייתא שנינו שאם הביא שערות מי"ג שנה ויום אחד הרי הן סימן. ומשמע שאם הביא מבן י"ב שנה ויום אחד, אינן סימן.

נמצא שהרישא והסיפא סותרים זה לזה! בגמרא במסכת נדה [מו א] נאמרו כמה תירוצים בדבר, ואחד התירוצים: ברישא מדובר בבת, שהיא נעשית גדולה בגיל י"ב שנה ויום אחד. ואילו בסיפא מדובר בבן שנעשה גדול בגיל י"ג שנה ויום אחד. ^[641]

ועל כל פנים, למדנו מדברי הברייתא שיש לסימנים קצבה מלמטה, כלומר, נערה שהביאה סימנים לפני זמנה, אינן סימנים. ^[642]

ומאחר שיש לסימנים קצבה מלמטה, לפיכך שנה אותם התנא במשנתנו, אבל מיתת האב, שאין לה קצבה לא מלמטה ולא מלמעלה, לא נשנתה במשנתנו.

מתיב רב ששת סתירה לדברי ריש לקיש, שאמר אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האב:

נאמר [דברים טו יב - יד]: וכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, ועבדך שש שנים. ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. לא תשלחנו חינם. [אלא] הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך".

ומבואר מדברי הכתוב, שעבד או אמה היוצאים כעבור שש שנים, האדון מצווה להעניק להם הענקה.

ולא נאמר בפירוש מה דינם של שאר היציאות של עבד ואמה [כגון יובל], האם גם כאשר הם יוצאים בשאר היציאות האדון מצווה להעניק להם.

ונחלקו בכך תנאים, וכך שנינו בברייתא: ^[643]

אלו מעניקים להם: [א] [עבד] היוצא בשש שנים. [ב] וביובל, [ג] ובמיתת האדון, [ד] ואמה העבריה בסמנים.

[ומיתת האדון, היינו בעבד נרצע, אבל עבד עברי שאינו נרצע, אינו יוצא במיתת האדון, אלא עובד את בנו של האדון שמת].

אבל בורח ^[644] ויוצא בגרעון כסף, אין מעניקים לו. ^[645] אלו דברי תנא קמא.

רבי מאיר אומר: בורח אין מעניקים לו. ויוצא בגרעון כסף מעניקים לו. ^[646]

רבי שמעון אומר: ארבעה בלבד מעניקים להם. והניחה עתה הגמרא, שרבי שמעון התכוין לארבעה שהזכיר תנא קמא: [א] שש. [ב] יובל. [ג] מיתת האדון בנרצע. [ד] סימנים בנערה.

ורבי שמעון בא לומר, שדוקא בארבעת אלו נאמרה מצות הענקה, ולא בבורח ויוצא בגרעון כסף [ושלא כדברי רבי מאיר].

ומוסיף רבי שמעון: מה שאמרתי שארבעה מעניקים להם - שלשה מהם שייכים באיש, ושלשה מהם שייכים באשה:

באיש שייכים שלשה: [א] שש שנים. [ב] יובל. [ג] מיתת האדון בנרצע.

ובאשה שייכים שלשה: [א] שש שנים. [ב] יובל. [ג] סימנים. ^[647]

ואי אתה יכול לומר שכל הארבעה שייכים באחד מהם - באיש בפני עצמו, או באשה בפני עצמה, לפי שאין יציאה בסימנים באיש. ואין רציעה באשה. ^[648] ולפיכך לא יתכן לומר שמיתת האדון מוציאה בנרצעת. ^{[649] [650]}

והגמרא מקשה מדברי רבי שמעון, על דברי ריש לקיש, שאמר אמה העבריה יוצאת במיתת האב:

ואם איתא, ואם דברי ריש לקיש נכונים, ניתני נמי, ראוי לשנות גם את מיתת האב, שמוציאה מרשות האדון והיא מחייבת הענקהר!

ומדוע שנינו שארבעה מעניקים להם, ולא חמשה? ^[651] וכי תימא, הכא נמי, תני ושייר, ואם תרצה לתרץ שרבי שמעון שנה מקצת מן היציאות ושייר מקצתם, וכפי שתירצנו לעיל על משנתנו -

אי אפשר לתרץ כן! כי -

והא, הרי "ארבעה" קתני, ומאחר שהתנא שונה מנין, משמע שדוקא ארבעה מעניקים להם ולא יותר! ^[652]

ומוכח מכאן, שאין מיתת האב מוציאה את האמה לחרות! ^[653] ולכאורה היה אפשר לתרץ, שרבי שמעון לא שנה את מיתת האב, מפני שאין לה קצבה, כשם שתירצנו לעיל שהתנא שבמשנתנו לא שנה דבר שאין לו קצבה. ו"ארבעה" שהזכיר רבי שמעון היינו ארבע יציאות שיש להם קצבה.

אך הגמרא שוללת זאת:

וכי תימא, ואם תרצה לומר, תנא, רק דבר שיש לו קצבה קתני, ואילו דבר שאין לו קצבה, לא קתני. אזי נקשה על דבריך:

והא סימנין, דאין להם קצבה, וקתני!

וכי תימא, הכי נמי כדרב ספרא, ואם תרצה לתרץ שיש לסימנים קצבה למטה, וכפי שתירץ רב ספרא לעיל [על משנתנו], אזי נקשה על דבריך:

והאיכא, והרי בכלל ארבעת היציאות שהזכיר רבי שמעון יש גם את מיתת האדון, ויציאה זו היא בכלל היציאות דאין להם קצבה, ובכל זאת קתני [שנינו זאת]!

ומתרצינן: אמנם התנא לא שנה דברים שאין להם קצבה, ואף את מיתת האדון נמי לא קתני [לא שנה], ואין מיתת האדון בכלל ארבעת היציאות שהזכיר רבי שמעון.  653*  ואלא, לפי זה, ארבעה - מאי ניהו? מי הם ארבעת העבדים היוצאים בארבע יציאות נפרדות, שמעניקים להם?  653*.  להלן יתבאר מדוע רבי שמעון לא הזכיר את מיתת האדון.

אלו הם:

[א] שש שנים.

[ב] ויובל שאירע בתוך שש שנים.

[ג] ויובל של רציעה.

כלומר עבד שעבד שש שנים שלמות, ובסיומן נרצע, והרי הוא יוצא ביובל. ויציאה זו נחשבת יציאה בפני עצמה, מלבד היובל המוציא את העבד בתוך שש שנים.

[ד] ואמה העבריה היוצאת בסימנים.

ולפי זה, רבי שמעון לא שנה את מיתת האדון בכלל ארבעת היציאות, מפני שאין לה קצבה.

ולכן יש לומר, שאף מיתת האב מוציאה את האמה, ובכל זאת לא שנאה רבי שמעון, הואיל ואין לה קצבה. ^[654]

ומוכיחה הגמרא, שאין מיתת האדון בכלל ארבעת היציאות, אלא יובל ויובל של רציעה נמנו כשתי יציאות:

הכי נמי מסתברא, אכן מסתבר שרבי שמעון לא שנה את מיתת האדון:

דקתני סיפא, שהרי רבי שמעון שנה בסוף דבריו:

אי אתה יכול לומר שכל הארבעה שייכים באחד מהם, לפי שאין יציאה בסימנים שייכת באיש, ואין רציעה שייכת באשה. ולפיכך לא שייכת בה היציאה שנאמרה בנרצע.

ואם איתא, ואם נפרש שרבי שמעון מנה את מיתת האדון בכלל ארבעת היציאות, נמצא שהוא החשיב את יציאת העבד ביובל בתוך שש שנות עבודתו ואת היציאה ביובל של עבד נרצע, כיציאה אחת.

[ואלו הן ארבעת היציאות: א. שנים. ב. יובל. ג. מיתת האדון, בנרצע. ד. יציאה בסימנים].

ואם כן, יש להקשות:

מדוע אמר רבי שמעון שאי אפשר לומר ארבעה באחד מהם?

והרי באשה, מיהא, משכחת לה ארבעה! הרי לפחות באשה שייכים ארבע יציאות, שהרי מיתת האדון מוציאה באשה אפילו כשלא נרצעה!

אלא, שמע מינה, יש לך ללמוד מכאן, שרבי שמעון לא מנה את מיתת האדון בכלל ארבעת היציאות. אלא החשיב את היציאה של עבד עברי ביובל ואת היציאה ביובל של עבד נרצע כשתי יציאות. ויובל של רציעה אינו שייך באשה, מפני שאין רציעה באשה.

והתנא לא שנה את מיתת האדון מפני שאין לה קצבה.

ולפי זה יש לומר, שמיתת האב מוציאה באמה, וכדברי ריש לקיש, ורבי שמעון לא שנאה מפני שאין לה קצבה. ^[665]

מתיב רב עמרם סתירה לדברי ריש לקיש, מברייתא: ^[666]

הרי שנינו בברייתא: ואלו מעניקים להם: היוצא בשש שנים, וביובל, ובמיתת האדון, ואמה העבריה בסימנים.

ואם איתא, ואם אכן מיתת האב מוציאה את האמה, וכדברי ריש לקיש, ניתני נמי, ראוי לשנות גם את מיתת האב!

ומדוע היא לא נשנתה בברייתא?

ומבארת הגמרא שאין לתרץ על קושיא זו, אף אחד מן התירוצים שהוזכרו בגמרא לעיל:

א. וכי תימא, אם תתרץ "תנא ושייר" - שהתנא שנה מקצת מן היציאות, ושייר מקצתם, יש לדחות את דבריך:

והא "אלו" קתני! הרי שנינו כאן "אלו", ומשמע שהתנא מדגיש שדוקא לאלו מעניקים ולא לאחרים. ^[667]

ומוכח מכאן, שאין יציאה נוספת מלבד ארבעת היציאות הללו!

ב. וכי תימא, ואם תתרץ שדוקא דבר שיש לו קצבה קתני, אבל דבר שאין לו קצבה לא קתני, ולפיכך לא שנינו את מיתת האב, יש לדחות את דבריך:

והא סימנין, דאין להם קצבה, וקתני!

וכי תימא, הכי נמי כדרב ספרא, אם תרצה לתרץ גם כאן כרב ספרא דלעיל, שיש לסימנים קצבה למטה, נקשה על דבריך:

האיכא, הרי שנינו בברייתא את מיתת האדון, ואין לה קצבה, ומוכח מכאן שהתנא שונה אף דבר שאין לו קצבה!

ואם כן, חוזרת הקושיא דלעיל, שלדברי ריש לקיש, הסובר שמיתת האב מוציאה באמה - מדוע לא שנינו זאת בברייתא? ומסקינן: אכן, תיובתא דריש לקיש - תיובתא!

הסתירה שהבאנו מהברייתא על דברי ריש לקיש, אכן היא סתירה, ונדחו דברי ריש לקיש. אלא, מיתת האב אינה מוציאה את האמה מרשות האדון.

ומקשינן: איך אפשר לדחות את דברי ריש לקיש?

והא ריש לקיש - קל וחומר אמר!

הרי ריש לקיש למד את דבריו מקל וחומר: ומה סימנים, שאין מוציאים מרשות האב, מוציאים מרשות האדון. מיתת האב, שמוציאה מרשות הרב, אינו דין שתוציא מרשות האדון?!

ומתרצינן: קל וחומר - פריכא [מופרך] הוא.

משום דאיכא למיפרך, יש לפרוך את הקל וחומר:

מה לסימנים שמוציאים מרשות האדון - הרי זה משום שנשתנה הגוף של האמה!

תאמר במיתת אב, שאינה מוציאה מרשות האדון, משום שכן לא נשתנה הגוף! ^{[668] [669]} והגמרא מנסה להוכיח שמיתת האב מוציאה את האמה מרשות האדון וכדעת ריש לקיש:

תני חדא שנינו בברייתא אחת: ענק [הענק] עבד עברי, שייך לעצמו. ^[670] וכמו כן ענק [והענק] אמה העבריה, שייך לעצמה.

ותניא אידך, ושנינו בברייתא אחרת: ענק הענק אמה העבריה בשעה שהיא יוצאת לחרות, וכן, מציאתה שמצאה בשנות עבדותה - הרי הם שייכים לאביה. ^[671]

ואין לרבה חלק במציאתה, אלא נוטל האדון מן האב שכר בטלה בלבד. שכר על כך שבטלה ממלאכתה בשעת הגבהת המציאה.

מכל מקום, שנינו בברייתא הזאת, שהמענק של האמה שייך לאביה.

ואילו בברייתא הקודמת שנינו שהמענק של האמה שייך לעצמה.

ואם כן, הברייתות סותרות זו לזו!

מאי לאו, וכי לא כך צריך לתרץ:

הא, הברייתא השניה, דברה באמה דנפקא [שיצאה] בסימנים ואביה עדיין חי, ולפיכך המענק שייך לאביה.

ואילו הא, הברייתא הראשונה, דברה באמה דנפקא לה [שיצאה] במיתת האב. והואיל והאב אינו קיים, המענק שייך לה עצמה. ^[672]

ומכאן, שמיתת האב מוציאה מרשות האדון, וכדברי ריש לקיש!

ודחינן: לא! לעולם מיתת האב אינה מוציאה מרשות האדון.

ואידי ואידי דנפקא לה בסימנין. שתי הברייתות דברו באמה שיצאה בסימנים,

ובכל זאת לא קשיא, אין להקשות סתירה בין שתי הברייתות:

הא, דאיתיה לאב. הברייתא השניה דברה באמה שיצאה בסימנים ואביה עדיין חי.

ואילו הא, הברייתא הראשונה, דברה בדליתיה לאב, כשהאב מת לפני שהאמה יצאה בסימנים, ומאחר שהאב אינו קיים, היא זוכה במענק.

ואגב שהבאנו את הברייתא "ענק עבד עברי לעצמו. וענק אמה העבריה לעצמה", מבארת הגמרא מה באה הברייתא להשמיענו:

בשלמא מובן שיש חידוש בכך שענק אמה העבריה שייך לעצמה, ואף על פי שאין לה אב שיטול את הענקה, בכל זאת הברייתא באה למעוטי אחין, לומר שאין האחים יורשים מאביהם את הזכות ליטול את הענקה. וכדלהלן:

דתניא: נאמר [ויקרא כה] בענין עבדים כנעניים: "והתנחלתם אותם לבניכם אח רי כם".

המילה "אותם" מיותרת היא, ^[673] ובאה למעט -

דוקא "אותם" אתם מנחילים לבניכם.

ולא את בנותיכם אתם מנחילים לבניכם.

מכאן, שאין אדם מוריש את הזכות שזכתה לו התורה ברווחים הבאים מחמת בתו, לבנו.

כגון: מעשה ידיה וכסף הענקה - למרות שהם שייכים לאב, בכל זאת אם מת האב אין הבנים יורשים זכות זו, אלא הרי היא של הבת עצמה. ^[674]

ולפיכך מובן כי מה ששנינו "ענק אמה העבריה לעצמה", בא להשמיענו: ולא לאחים.

אלא, אבל קשה על מה ששנינו בתחילת הברייתא "ענק עבד עברי לעצמו" - פשיטא! אלא למאן!? וכי למי הייתי יכול לתת את הענקת עבד עברי? הרי אין לאב או לאדם אחר זכות בעבד כלל!

אמר רב יוסף: יו"ד קרת קא חזינא הכא, הריני רואה כאן שהתנא לקח את האות י' שהיא קטנה, ועשאה כאילו היא עיר גדולה. ומשל הוא זה, כלומר: התנא האריך את משנתו בלי צורך. ^[675] ואכן אין חידוש בכך שהענק עבד עברי שייך לעצמו.

אביי אמר: הכי [כך] אמר רב ששת: יש חידוש במה ששנינו שהענק עבד עברי לעצמו. כי הא מני, מי שנה ברייתא זאת? - תוטאי הוא ששנאה, וכדלהלן:

דתניא: תוטאי אומר: נאמר [דברים טו] "הענק תעניק לו". המילה "לו" מיותרת היא, ובאה למעט שדוקא לו מעניקים, ולא לבעל חובו.

כגון: אם העבד חייב ממון לאדם כל שהוא, אין אומרים שבעל החוב יטול את ההענקה מן האדון עבור חובו, אלא האדון נותן את הענקה לעבד בלבד. ^[676] ולפיכך שנינו בברייתא דלעיל, "ענק עבד עברי לעצמו". כלומר, דוקא לעצמו ולא לבעל חובו.

הגמרא לעיל הביאה את דברי תנא קמא רבי שמעון בענין העבדים שמעניקים להם. ועתה הגמרא מביאה את הברייתא בשלמותה, ואת מה שדנו בזה בני הישיבה:

גופא, גוף דברי הברייתא דלעיל כך הוא:

אלו מעניקים להם: [א] עבד היוצא בשש שנים, [ב] וביובל, [ג] ובמיתת האדון בעבד נרצע. [ד] ואמה העבריה בסימנין.

אבל, בורח ויוצא בגרעון כסף אין מעניקים לו. אלו דברי תנא קמא.

רבי מאיר אומר: בורח אכן אין מעניקים לו. ואולם, יוצא בגרעון כסף מעניקים לו.

רבי שמעון אומר: ארבעה מעניקים להם: [א] היוצא בשש שנים. [ב] היוצא ביובל שאירע בתוך שש שנים. [ג] עבד נרצע היוצא ביובל לאחר שש שנים. [ד] אמה העבריה היוצאת בסימנים. ^[677] ומוסיף רבי שמעון: שלשה מהם שייכים באיש: [א] שש שנים. [ב] יובל שאירע בתוך שש. [ג] יובל המוציא את הנרצע.

ושלשה מהם שייכים באשה: [א] שש שנים. [ב] יובל שאירע בתוך שש. [ג] סימנים.

ואי אתה יכול לומר שכל הארבעה שייכים באחד מהן, באיש בפני עצמו, או באשה בפני עצמה, לפי שאין יציאה בסימנין שייכת באיש, ואין רציעה שייכת באשה, ולפיכך כמובן לא שייך שהיובל יוציא אותה לאחר רציעה.

הגמרא דנה בביאור דברי הברייתא.

למדנו בברייתא שלדברי תנא קמא ורבי שמעון אין מעניקים לבורח וליוצא בגרעון כסף. ואילו לרבי מאיר בורח אין מעניקים לו אבל יוצא בגרעון כסף מעניקים לו.

והוינן בה: מנא הני מילי, מנין למדנו זאת?

ומשנינן: דתנו רבנן:

נאמר [דברים טו יב - יד]: "וכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, ועבדך שש שנים, ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך, וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם, [אלא] הענק תעניק לו". וגו'.

למדנו מדברי הכתוב שעבד או אמה היוצאים כעבור שש שנים, האדון מצווה להעניק להם הענקה.

ושנינו על כך בברייתא: יכול לא יהו מעניקים אלא לעבד היוצא בשש, שבו דבר הכתוב.

מנין ידעו חכמים לרבות אף יוצא ביובל, ובמיתת האדון, ואמה העבריה בסימנין, שאף להם מעניקים?

תלמוד לומר, לכך נאמר בכתוב: "תשלחנו חפשי מעמך, וכי תשלחנו". לא היה צריך לכתוב "תשלחנו" אלא פעם אחת. ולמה נכתב פעמיים? לרבות את שאר צורות השילוחין, שאף בהם מעניקים לעבד.

ומאחר שהכתוב ריבה אף את שאר צורות השילוחין, אם כן יכול שאני מרבה בכלל זה אף את הבורח והיוצא בגרעון כסף, שאף להם מעניקים.

תלמוד לומר, לכך נאמר [שם]: "וכי תשלחנו חפשי מעמך". המילה 'מעמך' מיותרת, ^[678] ובאה למעט, שהכתוב מדבר דוקא במי ששילוחו מעמך, מדעתך. ^[679] יצא הבורח והיוצא בגרעון כסף, שהכתוב לא דיבר בהם, משום שהם בגדר אין שילוחו מעמך, מדעתך, שהרי השחרור בא על ידי מעשה העבד עצמו. ולפיכך אין מעניקים להם. ^[680]

רבי מאיר אומר: אמנם בורח אין מעניקין לו, משום דאין שילוחו מעמך אלא בעל כרחך.

אבל יוצא בגרעון כסף מעניקים לו, מפני ששילוחו מעמך.

כלומר, מצוה על האדון לקבל את הגרעון מן העבד ולשלחו. ^{[681] [682]}

ועל כל פנים, לדברי הכל, בורח - אין מעניקים לו.

ותמהינן: הרי בורח - השלמה בעי!

בורח אינו יוצא לחרות על ידי בריחתו, אלא עליו להשלים את שש שנות עבדותו, ולפני שהשלים בודאי מובן מאליו שאין ראוי להעניק לו, שהרי עדיין לא יצא לחרות. ^[683]

ובהכרח, שהכתוב מדבר לאחר השלמתו, כשהוא יוצא בשש שנים כשאר עבדים, ואם כן ראוי להעניק לו כדין היוצא בשש!

והגמרא מבארת מנין פשוט לנו שהבורח חייב להשלים את שש שנות עבדותו:

דתניא: מנין לבורח שחייב להשלים? תלמוד לומר [שמות כא] בענין עבד עברי: "שש שנים יעבד". וזה לא עבד שש שנים.

הא דתניא ר' שמעון אומר ארבעה מעניקין להם שלשה באיש ושלשה באשה. פי' רש"י ז"ל דקס"ד שלשה באיש שהם יוצא בשש וביובל ונרצע שיוצא במיתת האדון ושלשה באשה שנים ויובל וסימנין וא"ת היינו ת"ק ואיכא למימר פרושי קא מפרש ללמד שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה.
ומיהו קשה לן היכי קס"ד לתרוצי ואין אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן הא איכא ארבעה באשה שנים ויובל ומיתת האדון וסימנין ואי ס"ד שאין אשה קונה את עצמה במיתת אדון כי אמרינן לקמן הכי נמי מסתברא הוה לן למימר דע"כ כך הוא ועוד דהוה לן לפרושי ואם איתא משכחת לה באשה ד' שהרי אמה קונה את עצמה במיתת אדון וכו' דכיון דמעיקרא קס"ד שאינו קונה ועכשיו אנו אומרים שקונה היה לו לפרש ולא לסתום.
ויש לדחות ולפרש דמעיקרא קס"ד שלשה באיש שנים ויובל בין של רציעה בין שאינו של רציעה ומיתת אדון ושלשה שבאשה שנים ומיתת אדון וסימנין ואלו יובל כיון דלית בה יובל של רציעה לא קתני ולבסוף נמי אמרינן ה"נ מסתברא דמית' אדון לא קתני דאי קתני לי' ד' באשה משכחת לה שהרי מ"מ יובל נוהג בה.
קשיא לי,(ל)רב ששת אמאי לא אקשי מרישא דקתני מיתת אדון והויא תיובתיה דר"ל לגמרי ואי גמרא אותבינהו תרוייהו ה"א אורחא דתלמודא הוא אלא השתא דרב ששת אקשי מסיפא ושתיק ליה קשיא אמאי לא אקשי מרישא דאסיקנא תיובתה איכא למימר ברייתא אחריתי היא והא לא שמיעא ליה:

ק"ו פריכא הוא מה לסימנין שכן נשתנה הגוף. ק"ל אכתי איתיה לק"ו ומה סימנין שאין מוציאים מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף מוציאין מרשות אדון וכו' דהא ק"ו לאו מסימנין אמיתת אדון הוא עקרו אלא מאב לאדון ואפשר דהכי קאמר סימנין שמוציאין מרשות אדון מפני שנשתנה הגוף הוא ואיהו קטנה זבן נערה לא זבן ואיהו נמי קטנה זבן ליה ולא נערה שאין מכירה זו עולמית שהרי מ"מ סופה לצאת מרשו' שניהם בבגרותיה הלכך לא מכרה אלא בעודה כמות שהיא היו' אבל מיתת אב שלא נשתנה הגוף לא ומרשות אב אינה יוצאה בסימנין דאב ממילא הוא זוכה ואין שינוי גופה מוציאה מזכותו הראשון שזכתה לו תורה ומצאתי בפר"ח שפירש כן נשתנה הגוף מקטנות לנערות ולפיכ' יוצאה דאמרינן קטנה מכר ולא נערה אבל במיתת אב הגוף במקומה עומד שהרי קטנה היא עדיין ע"כ.
והא דאמרינן בריש פרקין ומה סימנין וכו' משום דבבגרות נמי נשתנה הגוף כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ז ע"א) צמל כיון דבגרה וכו' איזהו סימנה משיעלה הקמט תחת הדד ושאר הסימנין השנוין שם.
ואכתי לא ניחא לן דהא שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון ואיכא למימר דפרכינן התם מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי וא"ת סימנין יוכיחו ותהדר דינא ותיתי במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן מוציאין בעבדות תאמר במיתת אב שלא מצינו שמוציא בעבדות ואע"ג דהיא גופה בעי' למילף כל כמה דלא גמרינן לה פרכה היא כך מצאתיה בתוספות.
ונ"ל בקושיא ראשונה דק"ו דריש לקיש ממיתה לסימנין פירכא הוא ודאי ואי קאמר ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף הוה ק"ו מאב לאדון כלו' ומה במקום שאין אב מוציא אדון מוציא מקום שאב מוציא אינו דין שאדון מוציא ולזה הק"ו אין דין מיתה להוציא אלא במיתה דנפשיה כגון מיתת אב מרשות אב ומיתת אדון מרשות אדון אבל מיתת אב מרשות אדון לא:

ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. איכא למידק קש' הא לרבא דאמר בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"ב ע"ב) במגביה מציאה עם מלאכת פירוש כי אמרי' מציא' עבדו ושפחתו הא"ש במגביה עם מלאכתו שכיון שהו' עוסק במלאכתו של בעה"ב ואינו בטל ממנה מלאכה שניה שלו היא אבל בבטל ממנה כלל של בעל הבית היא והיאך אמרו כאן אין לרבה אלא שכר בטלה לבד שאלו נתבטל' דאדון בעי למהוי.
איכא למימר רבא מוסיף התם ומודה אדרבי יוחנן דאמר בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת הרי אלו שלו אלא שרבא הוסיף ואמר אף בכל עבד נמי משכחת לה במגביה עם מלאכתו וברית' זו לרבי יוחנן ורבא בנוקב מרגליות וכיוצא בה ומיהו לרב פפא ניחא טפי דאמר כי אמרינן מציאתו לבעל הבית כגון שכרו ללקט מציאות ואי לאו הכי הרי אלו שלו ומשמע נמי דהלכתא כותיה, וכן פסק שם ר"ח ז"ל:

הא דתניא ארבעה מעניקין להן שלשה באיש ושלשה באשה. פירש רש"י ז"ל דקא סלקא דעתך שלשה באיש שהן היוצא בשש וביובל ונרצע שיוצא במיתת האדון, ושלשה באשה שנים ויובל וסימנין. ואם תאמר היינו תנא קמא. איכא למימר ר' שמעון היינו תנא קמא, ופרושי קא מפרש, ללמדך שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה.
ומיהו קשה היכי הוה סלקא דעתך דמקשה לתרוצי ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן, והא איתנהו באשה שנים ויובל וסימנים ומיית האדון, וכדתניא בברייתא דלקמן דאמה אינו עובדת לא אבן הבן ולא את הבת. ויש מפרשים דמעיקרא קא סלקא דעתך דשלשה באיש היינו שנים ומיתת האדון ויובל בין שפגע בתוך שש בין של רציעה. דכל יציאת היובלין חדא הוא. דבין הכא ובין הכא יובל הוא דמפיק ליה, ושלשה שבאשה שנים ומיתת האדון וסימנין, ואילו יובל כיון דלא שייך בה יובל של רציעה לא מנו ליה ביציאת האשה, ולבסוף אמרינן דכיון דיוטבל נוהג בה כגו שפגע בה בתוך שש קתני ליה באשה, אבל מיתת אדון כיון דלית ליה קצבה לא קתני, דאי קתני ליה משכחת להו ארבעה באשה.

תיובתא דריש לקיש תיובתא. ורב ששת דאקשי מסיפא דברייתא דאית לה פירוקא, ולא אקשי מרישא דהויא תיובתיה איכא למימר דלאו חדא ברייתא היא, אלא ברייתא אחריתי ולא שמיע ליה, ותלמודא הוא דערבינהו ותני להו בסמוך. ועוד מסתברא דזמנין דלא בקיאי בברייתא, ואיכא מאן דשמיע ליה רישא דברייתא ולא שמיע ליה סיפא, אי נמי איפכא. ואיכא דכותה בתלמודא.

קל וחומר פריכא הוא מה לסימנין שכן נשתנה הגוף. ואם תאמר מכל מקום קל וחומר מיהא איתיה, ומה סימנין שאע"פ שנשתנה הגוף אין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון, מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציא מרשות אדון. ויש לומר דהכי פירושו מה לסימנין שכן נשתנה הגוף ואין זה הגוף שמכר לו, דהא קטנה מכר נערה לא מכר. והלכך דין הוא דתצא, שגוף זה לא נמכר אבל במיתת האב הגוף במקומו עומד, שלא נשתנה כלל, שהרי קטנה היא עדיין. וכן פירש ר"ח. וכן פירשו בתוס'.
ואם תאמר אמאי לא מייתינן ליה משנים ויובל ותהדר דינא ותיתי במה הצד, ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה וכו'. וכי תימא מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי, איכא למימר סינין יוכיחו, מה לסימנין שכן נשתנה הגוף, שנים ויובל יוכיחו, לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן וכו'. ותירץ הראב"ד לפי שאי אפשר לומר שמוציאין בעלמא, דהא סימנין אין מוציאין בעלמא. ולר מחוור ליה דהא מכל מקום איכא למימר הצד השוה שבהן שמוציאין ומוציאין כאן, וכדאמרינן לקמן (קידושין כא, א) הצד השוה שבהן שנגאלין ואינו לוה וגואל אף אני אביא מקדיש שדה אחוזה שנגאל ואינו לוה וגואל. ובתוס' תירצו דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מוציאין בעבדות תאמר במיתת האב שלא מצינו שמוציאה בעבדות, ואע"ג דהיא גופה בעינן למילף, מכל מקום כל מה דלא ילפינן פירכא היא דלא נוכל ללמוד במה הצד.

הא דאמרינן אין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. קשיא לן דכל היכא דאיכא בטלה מציאתה לרבה הויא, כדמשמע בפרק קמא דבבא מציעא (יב, ב) דאמרינן התם מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן, ופרכינן לא היה אלא שכיר וכו'. ופרקינן אמר רבא במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן, כלומר דאינו בטל ממלאכת רבו כלל, דאלמא כל היכא דמתבטל ממלאכת רבו כל מציאתו דרבו היא, דהגבהות מציאתה היינו מלאכתה. איכא למימר דהכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן, דאינו רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת, וכדמשני ר' יוחנן התם, ומיהו שכר בטלה יהיב לרביה, ורבא לא פליג אדר' יוחנן בדינא, אלא דאוקמתא דברייתא לא משמע ליה דמיירי בעבד נוקב מרגליות, משום דקתני התם בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים דמשמע דעבדו ושפחתו העברים דומיא דבנו ובתו הגדולים, מה בנו ובתו הגדולים דלא יהבי שכר בטלה אף עבדו ושפחתו דלא יהבי שכר בטלה, ואילו עבד נוקב מרגליות שכר בטלה יהיב, אי נמי משום דלא קתני בההיא ברייתא ואין לרבן אלא שכר בטלה כדקתני הכא.

יכול לא יהו מעניקין אלא ליוצא בשש מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין תלמוד לומר תשלחנו וכי תשלחנו. ואיכא למידק אמה העבריה מואף לאמתך תעשה כן נפקא לן לקמן בסמוך. יש לומר דתרוייהו צריכי, דאי לאו ואף לאמתך לא מרבינן אמה להענקה מתשלחנו, הואיל ולא אשכחן לה הענקה בשום מקום, ואי כתב ואף לאמתך ולא כתב תשלחנו, לא הוה שמעינן שמעניקין אלא ליוצא בשש בלבד, דעליה כתיבא, אבל ביוצא ביובל ובמיתת האדון בין בעברי ובין בעבריה לא שמעינן, כתב רחמנא תשלחנו יתירה למילף הני מניה, ואכתי לא ניחא ליה, דהא כתיב (דברים טו, יב) אחיך העברי או העבריה הקיש הכתוב עבריה לעברי, אם כן אף לאמתך למה לי, ואפשר לומר דאי לאו דכתיב ואף לאמתך הוי אמינא דרחמנא מיעטה מדכתיב (שם) בהענקה לא תשלחנו ריקם ולא כתיב לא תשלחם ריקם, ואע"ג דברישא כתב נמי ועבדך שש שנים ולא כתב ועבדוך, התם כל כרחין בין עברי בין עבריה קאמר, דאי לא, לאיזה ענין כתב עבריה, אבל להענקה אפשר דקאי אעברי בלחוד, לפום כן אצטריך למיכתב ואף לאמתך, וצריך עיון.

מנין לבורח שחייב להשלים תלמוד לומר שש שנים יעבוד יכול אפילו חלה. כלומר חלה בבית רבו ולא ברח יהא משלים, תלמוד לומר ובשביעית יצא, אבל ברח וחלה ואף חלה בבית רבות וברח חייב להשלים, כדגרסינן בירושלמי (פ"א ה"ב) ברח ואחר כך חלה משלים דיכול למימר ליה אלו גבי הוית לא אבאשית, אמר ר' חנינא אפילו על קדמאה אתיא היא, חלה ואחר כך ברח משלם, דיכול למימר ליה אלו הוית גבי אנשמת בפריע.

מתיב רב ששת ר"ש אומר ד' מעניקים להם ג' באיש כו' עד הכי נמי מסתברא דקתני סיפא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה ואם איתא באשה מיהת משכחת לה ארבעה פי' שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין. וקשיא לן למאי דקס"ד מעיקרא דמיתת אדון קתני היכי הוה מתרצא לי' מתניתא כלל דלא מבעיא אי חשיב יובל בתרתי יובל ויובל של רציעה שאפי' באיש משכח' ארבעה שנים ויובל ויובל של רציעה ומיתת אדון אלא אפי' לא חשיב יובל אלא בחד נהי דבאיש ליכא אלא תלת שנים ויובל ומיתת אדון מ"מ הא איכא באשה ארבעה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין והיינו הוה טעי בהא כלל וליכא למימר דס"ל שאין אשה יוצאת במיתה אדון דהא לא אשכחן דאמר ליה הכי כלל אדרבה מוכחי' לעיל מקרא שאינה עובדת לא את הבן ולא את הבת וליכא מאן דפליג. ותו כיון דמעיקרא ס"ד הכי והשתא הדר ביה למימרא שאשה יוצאה במיתת אדון הוה ליה לפרושי. ותו היכי קאמר הכי נמי מסתברא דהא הכרח הוא. ואיכא למימר דאיהו קס"ד דיובל לא חשיב ליה אלא בחד באיש ובאשה לא חשיב ליה כלל כיון דלית בה יובל של רציעה והשתא הדר ואמר דהא ליתא דכיון דאיכא יובל באשה דין הוא למחשביה וכיון דכן אם איתא דקתני מיתת אדון משכחת לה באשה מיהת ארבעה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין תדע דיובל שאינו של רציעה מני לה באשה מדקתני סיפא ואין רציעה באשה אלמא לא מיעט מינה תנא אלא רציעה שאינה בה אבל יובל שאינו של רציעה דשייך בה מני ליה. ואפשר עוד לפרש דאיהו קס"ד מעיקרא דיובל חשיב בחד ואין הכי נמי דאיכא באשה ארבעה אלא דלא מני ליה תנא כיון דלית בה יובל של רציעה והיינו דקתני שלשה באשה וכן קתני רישא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם דמשמע לא איפשר דלהוה ארבעה היינו שאינו בכל אחד ואחד מהם אלא באחד בלבד א"נ לאו שאי אתה יכול לומר כן בשום א' מהם אלא באיש שהוא אחד מהם דבאיש ליכא אלא שלשה שנים ויובל ומיתת אדון והשתא הדר ביה מסיפא דודאי כי קתני שאין ארבעה באחד מהם בכל א' וא' מהם קאמר לא באיש ולא באשה מדקא יהיב טעמא למילתיה לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה לאשה ומדקא יהיב טעמא נמי לאשה מכלל דאפי' באשה קתני דליכא ארבעה הילכך אם איתא דקתני מיתת אדון משכחת לה באשה ארבעה וגם זה נכון. וכי תימא דקס"ד דארבעה דקתני הייני שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין א"כ ר"ש היינו תנא קמא דידיה דקתני ואלו מעניקין להם היוצא בשנים ויובל ומיתת אדון ואמה העבריה בסימנין כדאיתא לקמן. וא"ל דאה"נ ולא בא ר"ש אלא לפרש לפי שאין סימנין באיש ולא רציעה באשה:

מתיב רב עמרם ואלו מעניקים להם כו'. וכי תימא הכא נמי תנא ושייר והא אלו קתני. פירוש דאלו משמע דוקא אלו ולא אחריני ואע"ג דתנן ביבמות אלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן ואיכא אחריני דלא מני להו במתני' כדמפרש התם בגמ' שאני התם דמפליג תנא במילתיה אלו מותרות לאלו ואלו מותרות לאלו אבל כל היכא דליכא פלוגתא במילתיה כי הכא אלו דקתני דוקא הוא כך פי' בתוס':

תיובתא דריש לקיש תיובתא קשיא לן רב ששת דפריך לעיל מסיפא דרבי שמעון דמיפרק מינה ריש לקיש שפיר לפרוך מהאי רישא דפריך רב עמרם דהוי תיובתא דבשלמא אי הוה פריך להו חד אמורא או תלמודא הוה אמינא דפריך מעיקרא מקולתא ובתר הכי אסקיה בתיובתא מחמירתא דהכי אורחא דתלמודא אבל הכא דרב ששת פריך מסיפא בלחוד קשיא לן היכי שבקא לרישא ופריך מסיפא ואיכא למימר דמתניתא דאותי' לרב ששת לעיל מדרבי שמעון לאו היינו סיפא דמתני' דלקמן דההיא לא שמיעא ליה דאי שמיעא ליה מרישא הוה פריך אלא מתניתא אחריתי דרבי שמעון בלחוד הוא דשמיעא ליה כרב ששת ופריך מינה. ובתוס' תירצו דרב עמרם פריך מעיקרא מרישא ואסקיה בתיובתא ובתר הכי אתא רב ששת ואמר דמסיפא נמי איכא לאותוביה ולא קמה תיובתיה ומשום הכי רב אשי (ששת) דסדר תלמודא כתב מעיקרא פירכיה דרב ששת ובתר הכי דרב עמרם דאסקיה בתיובתא ויש כיוצא בזה בתלמוד:

והא דאמרינן ק"ו פריכא היא דאיכא למפרך מה לסימנין שכן נשתנה הגוף תאמר במיתת אב שלא נשתנה הגוף קשיא להו לרבנן דמכל מקום ק"ו אכתי איתיה דנהי דלהוי טעמא דסימנין מ"מ סימנין אין מוציאין מרשות אב ומיתת אב מוציאה מרשות אב ושפיר א"ל ומה סימנין שאף ע"פ שנשתנה הגוף אין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת אב שלא נשתנה הגוף שמוציא מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון. והנכון דכל היכא דאמרינן קל וחומר כי האי גונא הוה ליה עיקרו מאב לאדון ולא מסימנין למיתה ואף על גב דנקטינן לישנא דסימנין מיתה דכיון דנקטה בהדי סימנין הוה ליה שאין מוציאין מרשות אב טעמא דשכן נשתנה הגוף המחזיק כחן של סימנין שהיה נותן שיהו מוציאין כל כי האי גוונא לאו משום כח סימנין אתיא דמאן דאתיא לאדכורי קולא דמילתא לית ליה לאודועי כלל אלא ודאי משום כח אב אתיא עלה והכי קאמר ומה סימנין שאף על פי שמסייע להם שנשתנה הגוף אעפ"כ אין מוציאין מרשות אב מפני חומרו אבל מוציאין מרשות אדון מפני קולו מיתה שמוציאה מרשות אב חמור אינו דין שתוציא מרשות אדון הקל וכל היכא דהוי קל וחומר מאב לאדון איכא עליה פירכא אחריתי שדיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא מצינו מיתה שתוציא אלא מרשות המת ולא מרשות אחרת ולהכי לא אייתי ריש לקיש האי קל וחומר כלל אלא דנקטיה מסימנין למיתה ובהא איפריך ליה במאי דקאמר תלמודא מה לסימנים שכן נשתנה הגוף אבל ל"ל דר"ל בק"ו דידיה נקיט סימנין ומיתה אבל עקרו מאב לאדון ובתרווייהו רמז ואתרווייהו איפרך בתלמודא דהא ליתא אלא כדאמרן ולכשאת"ל כן יש לתרץ כדפירשו בתוספות דאנן הכי קאמרינן דסימנין שמוציאין מרשות אדון לאו משום קולא דסימנין הוא אלא משום דאיהו לא זבנה ניהליה אלא בעוד שהיא כמות עכשיו שלא נשתנה גופה וקטנה זבין לה ולא נערה דכיון דעכ"פ יוצאה ממנו בשנוי גופה בבגרות לא נחיתו בהני זביני אלא בעודה בלא שנוי הגוף וכמאן דפרוש דמי הילכך סימנין שנשתנה הגוף יוצא ממנו מיתת אב שלא נשתנה גופה אינה יוצא ממנו ומרשות אב אין סימנין מוציאין דאיהו ממילא זכי ואפילו כי גדלה זכי ליה רחמנא דהיינו עד שתבגר אבל מיתת אב מוציאה מרשותו דלדידיה זכי ליה רחמנא לבריה לא זכי ליה רחמנא ויש תירוצים אחרים בזה אבל זה שכתבנו לבדו הנכון. וכי תימא אכתי ליתי עלה בקל וחומר משנים ויובל ולימא הכי ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת האב שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוצאה מרשות אדון א"ל דלאו ק"ו הא דהא איכא למפרך מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי ול"ל סימנין יוכיחו דהא פרישנא דסימנין טעמא אחרינא הוא דקטנה זבין לה ולא נערה וסימנין מילתא אחריתי היא ולאו משום חומרא דידהו מוציאין מרשות אדון ובלקוטים הארכתי יותר:

ותניא אידך ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבדאיכא למידק דהכא תניא דמציאת עבד עברי לעצמו אע"פ שמתבטל ממלאכתו ואין לרבו אלא שכר בטלה ואלו התם בפרק קמא דבבא מציעא תנן מציאת עבדו ושפחתו העבריה הרי אלו שלהם אוקמא רבא במגביה מציאה עם מלאכתו כלומר שאינו מתבטל כלום ממלאכת רבו דמשמע הא אלו מתבטל ממלאכתו אין המציאה שלו אלא של רבו ואיכא למימר דהא אוקמא התם רבי יוחנן למתני' בעבד נוקב מרגליות שמלאכתו יקרה דמסתמע לא נחית אדון אלא לזנות במלאכתו ואחולי אחיל גביה מציאותיו הא בעבד בעלמא מודו רבנן כדינא דמתני' דהכא ולא איירי בה כלל וכי אתא רבה ואמר במגביה מציאה עם מלאכתו לא אתי לאפלוגי באוקמתא דרבי יוחנן אלא להוסיף על דבריו ולומר דבלאו האי דינא דאיירי מתני' בעבד נוקב מרגליות משכחינן עבד דהוי מציאתו לעצמו דהיינו במגביה מציאה עם מלאכתו הא כל שמתבטל כלום ממלאכתו הוי לרבו שכר בטלה והשכר שלו ולא אוקמה למתני' דהתם בהא משום דמציאתן לעצמן לגמרי משמע ואפי' שכר בטילה ליכא הילכך לא משכח אוקמתא אלא בעבד נוקב מרגליות דאפי' שכר בטילה ליכא לרבו מיהו לית הלכתא התם לא כרבא ולא כרבי יוחנן אלא כרב פפא דאמר דכל עבד מציאתו לעצמו חוץ משכר בטילה בלבד ומתני' דהתם בכל עבד איירי ואע"ג דאמרינן שפועל ששכרו לעשות מלאכה סתם מציאתו לבעל הבית כששכרו ללקוט מציאות דאקפי אגמא בכוורי הא לאו הכי מציאתו לעצמו חוץ מניכוי בטילתו הכא נמי בעבד מציאתו לעצמו חוץ משכר בטלה ואתיא לדידיה מתניתא דהכא שפיר:

גרסת רש"י זכרונו לברכה אמר רב יוסף יוד קרת קא חזינא הכא ופירוש תנא זה האריך בדברים שלא לצורך כעושה מיוד קטנה עיר גדולה. אבל הראב"ד ז"ל גורס אמר רבה יוד קרת קא חזינא הכא והוא שם אדם קשה מאד שלא היה חס אפילו על בניו ובני ביתו כדאיתא בתעניות ולדוגמא הביאו לכאן לומר שאף זו קושיא קשה היא וזה יותר נכון:

והא דאמרינן הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח יש מפרשים היינו דנקט תוטאי הוא לומר דיחידאה הוא ולית הלכתא כותיה וליתא כמו שכתבנו למעלה אלא משום דתוטאי הוא דאמרה בהדיא נקט לה בשמיה:

בורח השלמה בעי. פי' קס"ד כשברח תוך שש שכן סתם הבורחים ולהכי פריך למה לי קרא דלא נעניק ליה דהא פשיטא דאי תוך זמן זה שברח היכי מעניקין ליה שהרי לא יצא לחירות ואילו איתא כייפינן ליה להשלים והיכן מצינן הענקה תוך זמנו ואם בא והשלים ויצא הא ודאי הענקה יש לו כשאר עבד היוצא בשש ואוקימנא כגון שברח ופגע בו יובל פי' דודאי יובל מפיק ליה שאין לך עבד שלא יצא ביובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל תשלחנו והענק קרינן ביה ונעניק קמ"ל דכיון שברח קודם זמנו ולא עבד כראוי אף על פי שיוצא ביובל קנסינן ליה ולית ליה הענקה שאין שלוחו מעמך והתורה קנסתו ואפ"ה את"ל דבתר יובל כייפינן ליה להשלים מה שברח ההיא לאו בתורת עבדות הוא אלא מדין תשלומין כפורע חובו וכי משלים ליכא שלוח עבד דנעניק ליה דבן חורין גמור הוא מקודם לכן. מ"מ נראין הדברים דכיון שפגע בו יובל ויצא לחירות שוב אינו משלים ואפי' מדין פרעון חוב ותשלומין דמה דברח ונתבטל אינו אלא גרמא בעלמא כמבטל כיסו ביתו ושדהו של חבירו שהוא פטור וכן הוא דעת מורי רבינו נר"ו:

דתניא מנין לבורח שחייב להשלים. פי' בורח תוך שש שחייב להשלים כשלא פגע בו יובל ת"ל שש שנים יעבוד יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא י"מ דאבורח קאי שאם ברח וחלה אינו משלים דאמר ליה כי הוית גבך מאי אהני לך דהא נהום כריסאי לא שוינא לך אבל בירושלמי פי' דבלמא קיימין שחלה ולא ברח כלל וה"פ יכול כשם שהבורח שנתבטל ממלאכתו משלים כך החולה שנתבטל ממלאכתו משלים ת"ל ובשביעית יצא הא בורח שחלה בין חלה ואח"כ ברח בין ברח ואח"כ חלה חייב להשלים מה שנתבטל בזמן בריחתו ובלשון הזה אמרו שם ברח ואח"כ משלים מצי למימר ליה אלו הוית גבאי לא אבאשת אמר רב הונא אפי' על קדמה וחלה ואח"כ ברח משלים דיכול למימר ליה אלו גבאי הוית אנשמתי בכריע פי' נתרפ' מיד:

וכן הדין בזכר בשלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות שאפילו נראו בו סימני סירוס הרי הוא קטן עד שיגיע לעשרים הגיע לשנת העשרים ונכנס בה שלשים יום ולא הביא אם נראו בו סימני סרוס הרי הוא גדול ואם לאו הרי הוא קטן עד שיראו או עד שיגיע לרוב שנותיו:

ומכל מקום יש להם קיצבה למטה שכל שהביאו כמה שערות הבת קודם שתים עשרה שנה ויום אחד והבן קודם שלש עשרה שנה ויום אחד אינן סימן אלא שומא בעלמא שצומחין בה שערות אפילו היו אותן שערות במקומן אחר שהגיעו לפרקן אינו כלום הואיל ונתברר בהן שתוך זמן צמחו אבל אם לא נתברר כגון שלא נבדקו תוך זמן ואחר הזמן נבדקו ונמצאו הרי הן בחזקת סימנין ואין חוששין שמא קודם הזמן צמחו ומשהגיעו לזמן אפילו לא נמצאו שם שערות אלא שנמצאו שם גומות זו בצד זו בלא שער חזקה אין גומא בלא שער ושערות היו שם ונשרו:

אלו מעניקין להם היוצא בשש והיוצא ביובל בין עבד מתחלתו בין עבד שנרצע והיוצא במיתת אדון כגון נרצע ואמה וכן אמה כשיוצאה בסימנין ונמצאו ארבע לאמה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין ושתים בעבד והם שנים ויובל ושתים בנרצע יובל ומיתת אדון ונמצא שאין הלכה כשמועת ארבעה מעניקין להם אלא כסוגית אלו מעניקין להם וכו' אבל יוצא בגירעון כסף אין לו הענקה שנאמר וכי תשלחנו מעמך וזה אין שלוחו מעמך ואין צריך לומר בבורח שאין מעניקין לו שהרי אף הוא צריך להשלים כמו שיתבאר והיאך מעניקין לו ואם תאמר לאחר שהשלים אין זה כלום שבודאי אם השלים מעניקין לו:

ענק עבד עברי לעצמו ר"ל שאין בעל חוב גובה ממנו כמו שהתבאר וענק אמה העבריה לאביה ואם מת אביה הרי הוא לעצמה וכן מציאתה לאביה ואע"פ שאינה סמוכה על שלחנו מכל מקום מכח אביה היא סמוכה על שלחן אדון ואין בה לרבה אלא שכר בטלה ואם מת אביה הרי הוא לעצמה ויש חולקים לומר שמציאתה לרבה אלא אם כן בצדדים ידועים וכבר ביארנו דבריהם וסתירתם בראשון של מציעא:

העבד שברח בין מוכר עצמו בין מכרוהו ב"ד חייב להשלים כל ימי בטולו ומכל מקום אם אירע היובל קודם שהשיגוהו אינו משלים וכן אם השיגוהו והתחיל להשלים ופגע בו יובל יוצא כל שהגיע היובל הופקעה העבודה ונפקעו התשלומין כך היא שטתנו ואנו מפרשים כאן כגון שברח ופגע בו יובל כלומר שאינו טעון להשלים ובא ללמד שאין מעניקין לו ומכל מקום גדולי הדורות סוברים שכל שטעון השלמה משלים אפילו לאחר היובל כשיעור מה שברח ומפרשים כגון שברח ופגע בו יובל שברח תכף למכירתו ולא עבד כלל והגע עצמך שנמכר שתי שנים קודם היובל וברח וקודם שהשיגוהו פגע היובל והשיגוהו אחר היובל והשלים ואינו משלים אלא שתי שנים ולסוף שתי שנים יוצא מכח היובל שעבר ואמר על זה שאין מעניקין לו וכן הדין אצלם בנרצע שברח ופגע בו יובל שחייב להשלים אחר היובל והדברים מתמיהים לענין פירוש ולענין פסק ומכל מקום אפשר לפרש שברח סמוך ליובל ופגע בו יובל מיד שאין האדון קפיד כל כך על השלמתו ואמר עליו שאין לו הענק:

גמרא בן י"ג שנה ויום א' ד"ה סימן. בשילהי יוצא דופן מקשי רישא לסיפא ומשני הא ר"ש בן ר' אלעזר הא ר' א"נ הא בתינוק הא בתינוקת:

והא ארבעה קתני. תי' דמשמע היכא כל היכא דקתני מנין לא אמרינן תנא ושייר וק' דבפ' החולין תני ר' חייא ד' מדברי תורה וד' שמות להם מדברי סופרים ומסיק דתנא ושייר וכן בפ' שני דסוטה דתניא בג' מקומות הלכה עוקרת את המקרא וקאמר דתנא ושייר י"ל דלא דייק בשמעתי' אלא משום דקתני ואי אתה יכול לומר ד' בא' מהן. והא דקאמר בפ' בתרא דמכות גבי יש חורש תלם א' וחייב עליו ח' לאוין תנא תני ח' ואת אמרת תגא ושייר התם היינו טעמא כיון דהתנא אתא לטפויי לאוין לא שייך תנא ושייר:

והא אלו קתני משמע הכא דלא שייך למימר תנא ושייר היכא דקתני ואלו וכן בסוף פירקין גבי אלו ה' דברים שאדם עושה אותם וכן באלו טריפות דדייק אלו לתנא דר' ישמעאל דקאמר אלו ותו לא והאיכא וכו' וק' דברים יש מותרות אמרינן תנא ושייר אע"ג דקתני אלו ויש לחלק דהתם תנא אלא משום דתנא ברישא כמה ענייני' יש אסורות ויש מותרות ומיהו בלאו הכי צריך לחלק דאשכחן בכמה דוכתין דקתני אלו ותנא ושייר בפ' המזבח מקדש דקתני אלו שפסולים בקדש ושייר כל הני דקתני בברייתא ניתני למעלה שנתנן למטה ולמטה שנתנן למעלה בחוץ בפנים ובפנים בחוץ ופסח וחטאת ששחטו שלא לשמן ובסיפא נמי באלו שלא היה פיסולן בקודש שייר נוגח וטומטום ואגדרוגינוס ומחוסר זמן וכדומה ובפ' בתרא דע"ז אלו אסורין ואיסורן בכל שהו שייר אגוזי פרך ורמוני בהן. ובסוטה פ' אלו נאמרים בכל לשון שייר שבועת הדיינים ושבועת ביטוי אלא כל היכא דתני עניינים הרבה תנא ושייר אע"ג דקתני אלו:

מה לסימנין שכן נשתנה מגוף. וא"ת אכתי נימא ק"ו כיון דלאו חומרא דכתיב בתורה הוא אלא מסתברא בעלמא הוא דפרכינן היא גופא נכניס בק"ו ונימא הכי ומה סימנין אעפ"י שנשתנה הגוף אין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות מיתת האב שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון דלא עדיף כח אדון מכח גברא דאתי מיניה וי"ל דלא שייך למידן ק"ו כי האי דגבי אדון שייך טעם דשינוי הגוף לפי שגוף אחר הוא ואין זה גוף שמכר הילכך דין הוא שמוציאה מרשות אדון אעפ"י שאינו מוציא מרשות אב אבל מיתה שאין כאן שינוי הגוף אעפ"י שמוציא מרשות אב לא תוציא מרשות אדון. וכי תימא אכתי אמאי לא מייתי לה משנים ומיובל ונימא ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וכי תימא מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי תאמר במיתת האב וכו' סימנים יוכיחו מה לסימנים שכן נשתנה הגוף שנים ויובל יוכיחו וחזר הדין הצד השוה שבהן שמוציאין בעלמא שש ויובל בעבד עברי וסימני מפטור עונשי. לחיוב עונשי' אף אני אביא מיתת האב שמוציא מרשות אב תוציא כאן מרשות אדון י"ל מה להצד השוה שבהן שכן מוציאין בעבדות תאמר במיתת האב שלא מצינו שמוציאה בעבדות אע"ג דהיא גופא בעינן למילף מ"מ כל כמה דלא ילפי' פירכא היא ולא נוכל ללמוד במה הצד:

רש"א ד מעניקים להם ר"ש לא פליג את"ק אלא בא להשמיענו יובל של רציעה דלא מני ליה ת"ק וגם דאין רציעה באשה:

אמה העבריה בסימנים ת"ל וכי תשלחנו. תי' דלקמן דרשי' ואף לאמתך תעשה כן להעניק וי"ל תרוויהו צריכי דאי לאו ואף לאמתך לא הוה מרבינן להעניק אמה העבריה מכי תשלחנו כיון דלא אשכחן ביה הענק כלל ואי לאו וכי תשלחנו מאף לאמתך לא הוה שמעינן להענק אלא ביוצאה בשש ויובל דומיא דעבד עברי אבל בסימנין לא:

גופא אילו מעניקין להן כול' עד רבי שמעון אומר ארבעה מעניקין להן נראה לי דבהא פליגי תנא קמא ורבי שמעון דתנא קמא סבר היוצאין במיתת האדון היורש חייב להעניק להם ורבי שמעון סבר דוקא אילו ארבעה שהן יוצאין בחיי אדון והן היוצא בשש ויובל, שפגע בו קודם שש דרציעה וסימני דאמה מעניקין להן אבל היוצאין במיתת האדון אין היורש מעניק להן דלא הזהירה תורה להעניק אלא לו ולא ליורש:

גמרא וכ"ת ה"נ תנא ושייר והא ד' קתני כו' והמ"ל מאי שייר דהאי שייר דהכא ליכא למימר שייר מיתת אדון דהא לפי דעת המקשה קתני מיתת אדון ויש ליישב דאיכא למימר דשייר יובל של רציעה דבמתני' דידן חשיב נמי יובל ויובל של רציעה בתרתי מיהו לא אסיק אדעתיה דמקשה דקתני מיתת אדון למימר כדתרצינן דחשיב יובל של רציעה ולא חשיב מיתת אדון דמשמע ליה דר"ש סתם דבריו וקאי על הת"ק דמייתי לקמן ואיהו חשיב מיתת אדון ולא חשיב יובל בתרתי והמתרץ השיב דע"כ ליכא למימר הכי דאם איתא דחשיב ר"ש מיתת אדון באשה מיהת אשכחן ד' וק"ק כיון דהמקשה דהכא רב ששת סמך עצמו בקושייתו וידע מלתא דת"ק דלקמן דהיינו רישא דר"ש דמייתי אמאי לא פריך מרישא דהך ברייתא וכדפריך רב עמרם ויש ליישב לפי דברי התוס' דרב ששת דהכא לא דייק ליה הא דקתני ד' אלא מדנחית לפרושי ואי אתה יכול לומר ד' בא' כו' ה"נ איכא למימר דלא דייק ליה שפיר מלת אלו דקתני ברישא וטפי דייק ליה הכא מדנחית לפרושי כולהו כמ"ש התוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה מה לסימנין כו' וא"ת מכל הני איכא למידק ק"ו ומה סימנין שאע"פ שנשתנה בו' עכ"ל קושייתם כעין שכתבו התוס' לעיל גבי הא דפרכינן מה ליבמה שכן זקוקה כו' דכל זה אכניס בק"ו ותירוצם נמי שכתבו הכא וי"ל דגבי אדון שייך לומר שינוי הגוף גורם כו' הוא כעין שכתבו שם לתרץ בשם ר"י דמה"ט לא מכניסין הפירכא בק"ו ומדברי אב"ן לב נראה שהבין כוונת התוס' בדרך אחר ע"ש ואין צורך להאריך וק"ל:

בא"ד מה להצד השוה שבהן שמוציאין מעבדות כו' ואע"ג דהיא גופא בעי למילף מ"מ כל כו' עכ"ל הקשה בספר לחם אבירים דא"כ בטלת הצד השוה שבכולי תלמודא ואפשר כו' עכ"ל תירוצו אינו מבורר ולי נראה דהכא כיון דהך פירכא גופא צד עבדות איכא פירכא גמורה בחדא מחדא לגבי שנים ויובל דהיינו דאיתנהו גם בע"ע ובהך מלתא ודאי דליכא למילף מנייהו מיתת אב פרכינן לה נמי שפיר גבי חדא מתרתי אע"ג דהיא גופה בעי למילף מנייהו משא"כ בעלמא דליכא למיעבד מה הצד בכה"ג ודאי דליכא למיעבד מה הצד במלתא גופה דבעי למילף מנייהו ודו"ק:

בד"ה והתנחלתם וגו' הקשה ל"ל והתנחלתם כו' וי"ל ה"מ גדולה כו' אבל קטנה לא נפקא כו' עכ"ל מיהו הכא בנערה דנפקא בסימנין קיימינן לא הוה אצטריך ליה לאתויי הך דרשה דוהתנחלתם אותם וגו' כקושייתם אלא דהאמת קאמר דגם בקטנה אין אדם מוריש זכות בתו לבנו וכ"ש בנערה וק"ל:

בתוס' ד"ה מה לסימנים וכו' מ"מ כל במה דלא ילפינן ליה פירכא הוא. יש לתמוה א"כ בכל מקום שאנו למדים דבר במה הצד נפרוך מה להצד השוה שבהן ששוין באותו ענין שאנו באין ללמוד ממנו אלא שיש ליישב קצת דכאן בהצד הא' דהיינו שש ויובל מוציאין משיעבוד בעלמא בלא אמה העבדיה שאנו באים ללמוד עתה דהא גבי ע"ע נמי מוציא:

גמרא הא מני תוטאי היא כו'. ק"ל אמאי לא מוקי לה כרבנן דלקמן (יח) דגניבו אלף ושוה פחות נמכר וקמ"ל דההענקה אין נותנין לבעל הגניבה לתשלום גניבתו. אלא אם יש עוד בהמותר בכדי דמיו או יותר נמכר עוד הפעם. ואם אין בהמותר בכדי דמיו אינו נמכר פעם ב'. וכן לר"א דשם אם אינו שוה בכדי גניבתו אף אם תצטרף ההענקה שהיא קצובה כדלקמן (יז) לכל חד כדא"ל יעלה לכדי גניבתו אינו נמכר כלל:

בסה"ע אבל יוצא בגרעון כסף מעניקין לו ששילוחו מעמך. כצ"ל:

רש"י ד"ה ששילוחו מעמך. שיהא מקבל כו'. ר"ל אף דהוא בע"כ דאדון מ"מ אינו אלא שיהא מקבל כו' וקבלתו גרמה לו. וצ"ע ברש"י גיטין (ר"ד עה):

תד"ה מה. וא"ת מכל הני כו'. אולי צ"ל מ"מ:

בא"ד וכ"ת מה לשנים ויובל שכן מוציאין בע"ע תאמר במיתת אב כו'. והא ל"ל דע"ע נמי יהא יוצא במיתת האב מהיקשא דעברי לעברי'. דאין שום סברא שתהא מוציאתו כיון דאב לא היה שייך כלל במכירתו. בשלמא עברי' הואיל והאב מכרה ובמיתתו פקע כחו ממנה לכן בדין שתפקע גם כח האדון שלא בא אלא מכח האב. ומ"מ מיפרך בזה הק"ו אף על גב דלא שייך כמש"כ התוס' בב"ק (ה ב) בד"ה כי שדית:

גמ׳ והא איכא מיתת האדון דאין לה קצבה כצ"ל:

תוס' ד"ה והא וכו' הלכה עוקרת את המקרא. עיין רשב"א בחידושיו פרק ז דחולין דף צג ד"ה ותמיה לי ועיין כריתות דף ב ע"ב ברש"י ד"ה אהכי תני ארבעה:

מתיב רב ששת ובי שמעון אומר ד' מעניקין כו' הקושיא מפורסמת דמקשה רב ששת מסיפא דברייתא מדרבי שמעון ולא מקשה מרישא דברייתא מדרבנן כדמותיב רב עמרם בסמוך ואסיק בתיובתא וכבר עלה בלבי ליישב לפי השיטה דפרישית דמימרא דר"ל לא מיתוקמא אלא אליבא דרבי יהודה דפרק האיש מקדש דאביה ולא היא ותו ליכא למימר חופה תוכיח משא"כ לרבנן דשתי ידים זוכות איכא למימר חופה תוכיח דאין מוציאה דאל"כ אין אדם קונה כסברת התוספות וכבר כתבתי דלהירושלמי נמי הכי הוא אליבא דרבי יוסי ב"י וא"כ ליכא לאותבי מברייתא דר' עמרם דאיכא לאוקמה כרבנן ור"ל כרבי יהודא ומש"ה מותיב רב ששת מסיפא דברייתא דאיירי בה רבי שמעון ולקמן בפרק האיש מקדש מסקינן להדיא דסתמא דמתניתין דהאב מקדש את בתו בו ובשלוחו ולא בה ובשלוחה אליבא דר"ל לא מיתוקמא אלא כרבי שמעון דס"ל כרבי יהודא דאביה ולא היא וא"כ מקשה שפיר דאפילו לרבי שמעון ליתא למילתא דר"ל אבל רב עמרם בסמוך לא איכפת ליה לאותביה מברייתא משום דבלא"ה סובר בפשיטות דליתא למימרא דר"ל דפרק האיש מקדש בהא דכמחלוקת לגירושין כך מחלוקת בקידושין דהא צוח ככרוכיא וליכא דאשגח ביה וא"כ לא תליא מילתא דר"ל דהכא כתנאי אלא אי איתא לק"ו דיליה אליבא דכ"ע איתא וא"כ מקשה שפיר מברייתא דע"כ ליתא לק"ו דמעיקרא דדינא פירכא כך היה נ"ל לכאורה ובסמוך אפרש בענין יותר נכון:

שם רבי שמעון אומר ד' מעניקין ג' באיש כו' ויש לתמוה דכולה מילתא דרבי שמעון משנה שאינה צריכה היא דהא לת"ק נמי הכי הוא ואטו מנינא אתי לאשמעינן וכ"ש במאי דקאמר ואי אתה יכול לומר ד' בא' מהם מילתא דפשיטא הוא והנלע"ד בענין זה כשנדקדק עוד במה שיש לתמוה בסוגיא דשמעתין דמעיקרא מאי קס"ד דרבי שמעון חשיב מיתת האדון והא קאמר בהדיא דלא אשכחן ד' באשה ואי איתא האיכא ד' אע"כ דלא חשיב מיתת האדון כדדייקינן באמת ה"נ מסתברא לכך נראה דודאי למאי דקס"ד דיובל ויובל של רציעה קחשיב בחדא א"כ ע"כ ג' באיש היינו מיתת האדון דנרצע ואפ"ה לא אשכחן ד' באשה משום דמצי סבר רבי שמעון דאמה אינה יוצאה במיתת האדון כדאשכחן להדיא בירושלמי דפלוגתא דתנאי היא ואפשר דהיינו מהאי טעמא גופא דמקשו התוס' בסמוך בד"ה והתנחלתם דמדאיצטריך והתנחלתם איכא למימר דע"כ אמה עובדת את הבן ואע"ג דלקמן בדף הסמוך ילפינן מדהקיש הכתוב אמה לנרצע בקרא דואף לאמתך תעשה כן ומשמע דתרתי הקישא איכא בהאי קרא אפ"ה א"ל דע"כ חד הקישא איצטריך להענקה וחד הקישא איצטריך למילתא אחריתא לענין גרעון כסף דנרצע או לאיזה דרשה כיון דא"א לאוקמי לענין שאינה עובדת את הבן כדפרישית ובענין זה מצינן למימר דאף לפי האמת הכי הוא והיינו דקאמר ר' שמעון ג' באיש וג' באשה לפרושי טעמא דת"ק אתי דמדכתיב הענקה בשש בעברי או עבריה ואיתקוש נמי אמה לנרצע לענין הענקה הרי שנים באיש ושנים באשה ומדכתיב נמי ריבויא דוכי תשלחנו דקאמר ת"ק מרבינן נמי חד באיש וחד באשה דהא ריבויא דוכי תשלחנו אקרא דלעיל מיניה קאי דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העברייה לבתר דגלי לן קרא דשייך הענקה באשה וכעין שפירשו התוס' בסמוך בד"ה האמה וכמו שנפרש שם. והא"ש טובא הא דקאמר ר' שמעון ואי אתה יכול לומר ד' בא' מהם פירוש דודאי אי הוי אשכחן ד' בא' הייתי יכול לרבות עוד א' מאידך הקישא דאיכא נמי בואף לאמתך תעשה כן דלתרתי היקישי אתי כדלקמן והוי ניחא טפי למידרש נמי אידך הקישא להענקה דכתיב בהאי ענינא מלמידרש ביה דרשה אחריתא דלא כתיב בהאי ענינא אלא לפי שאין אני יכול לומר ד' בא' מהם ע"כ מייתרא הקישא לדרשה אחריתא ולפ"ז א"ש דמקשה רב ששת מדר' שמעון ולא מדת"ק כדמותיב רב עמרם דלא פסיקא ליה להקשות ניתני נמי מיתת אב דאיכא למימר נהי דיוצאה במיתת אב דלמא אין לה הענקה דלא מייתר קרא וטעמא נמי איכא למימר דאין לה כמו שאפרש בסמוך אבל מדר' שמעון דקאמר ואי אתה יכול לומר ד' ומשמע דאי הוה משכח ארבעה מיני יציאות הוי קחשיב ליה נמי לריבויא הענקה דהא מייתרא ליה קרא מהקישא יתירא דהוי ניחא ליה לאוקמי לענין הענקה ומדקאמר ואי אתה יכול לומר ולא משכח מיתת האב אלמא דאינה יוצאה במיתת האב כן נ"ל נכון וסברת התרצן דקאמר ה"נ מסתברא ותיובתא דרב עמרם לפי שיטה זו יבואר בסמוך ודו"ק:

שם ואי איתא ניתני נמי מיתת האב. וקשיא לי מאי הענקה שייך כשיוצאה במיתת האב דהא קטנה היא ואין לה זכיה מדאורייתא ע"י עצמה וכמו שהקשו התוס' להדיא בפ' בן סורר ומורה דלא אשכחן שום ממון לקטן אלא ע"י ירושה ונהי שתירצו שם דהיכא דדעת אחרת מקנה אותן יש לו זכייה כשהגיע לחפץ ומחזירו לאחר שעה היינו לשיטתם בגיטין פ' התקבל דקי"ל כר' אסי ולפירושם היינו מדאורייתא משא"כ לרש"י דלר' אסי נמי היינו מדרבנן א"כ קשה וי"ל כמו שתירצו שם בפ' בן סורר ומורה דקטן יש לו שכר פעולה מדאורייתא ואפשר דהענקה נמי חשיב כמו שכר פעולה ואע"ג דלענין לו ולא לב"ח משמע דלאו בכל מילי חשבינן הענקה כשכר ממש מ"מ כיון דלענין לו ולא ליורשיו אמרינן בפשיטות דשכיר קרייה רחמנא דפעולתו ליורשיו כיון שהוא לתועלת העבד אפשר דהכי נמי דכוותה לטובת האמה אמרינן דהענקה הו"ל כשכר פעולה ממש ולא כמתנה לענין שיכולה לזכות בעצמה בקטנותה לאחר מיתת האב ולמאי דפרישית בסמוך דלר' שמעון מייתרא קרא לענין הענקה א"ש טפי דמקשה בפשיטות דהוי לן לרבויי מהאי קרא יתירא דיוצאה במיתת האב יש לה הענקה מגזירת הכתוב דליחשב כמו שכר פעולה כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

שם וכ"ת ה"נ כדר' ספרא והאיכא מיתת האדון. הסוגיי' תמוה דבפשיטות מעיקרא הו"ל לאקשויי והאיכא מיתת האדון ואף שיש לנו הרבה כיוצא בזה בש"ס מ"מ היכא דאיכא לשנויי משנינן ולפלפולא בעלמא העליתי דמעיקרא לא הו"מ לאקשויי האיכא מיתת האדון משום דקס"ד בפשיטות דיוצאה במיתת האדון אין לה הענקה דמכיון שאין הענקה חל' אלא לאחר מיתת האדון פקע ליה ממונא לגבי היורשים ומהיכא תיתי ישלמו היורשים כיון שאינה עובדת להם ולא שייך בהו כי משנה שכר שכיר עבדך וליכא למימר דחוב של אביהם הוא משום דהוי פשיטא ליה דלאו חוב גמור הוא מדדרשינן לו ולא לבע"ח ואי ס"ד דחוב גמור הוא אמאי לא הוי לבע"ח מדר' נתן וכמו שהארכתי לעיל דף ט"ו אע"כ קס"ד דמתנה הוא ולא קרייא רחמנא להענקה שכיר אלא לענין שפעולתו ליורשיו וא"כ פשיטא דלא קחשיב מיתת האדון וקחשיב ר' שמעון ע"כ יובל ויובל של רציעה בתרתי אבל השתא דמקשה והא סימנין שאין לו קיצבה וקאמר עלה וכ"ת כדר' ספרא דסימנין יש לו קיצבה למטה וא"כ קשיא לן אכתי ליתני מיתת האב דיש לו נמי קיצבה למטה לענין הענקה למאי דפרישית לעיל דקטנה אין לה יד לזכות בשלה אלא משהגיע לעונת הפעוטות או לחפץ ומחזירו לאחר שעה כדאי' בהתקבל דקאמר רבא ג' מדות בקטן אע"כ מדחשבינן סימנין לדבר שאין לו קיצבה היינו כתירוץ השני שכתבנו לעיל בסמוך בשם התוס' בפ' בן סורר דכל קטן יש לו שכר פעולה וזוכה מדאורייתא וע"כ נאמר דהענקה נמי מיקרי שכר פעולה דשכיר לגמרי קרייה רחמנא היכא שהוא לטובתו ולפ"ז ע"כ מיתת האדון יש לה הענקה מהיורשים מחמת שכר פעולה של אביה וא"כ מקשה שפיר והאיכא מיתת אדון דכיון דיש לה הענקה משמע ליה טפי דקחשיב ליה ר"ש ממה שנא' דקחשיב יובל ויובלשל רציעה בתרתי ודו"ק. מיהו לפי האמת קשיא לי אמאי ישלמו היורשים הענקה דהא כתיב צאן גרן ויקב וקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי אפילו בשטר ואפילו בגדולים אם לא שנאמר כסברת ר"ת בבכורות דף נ"ב וכן נראה מל' הרשב"א בחידושיו סוף מכילתין דמן התורה אין לחלק בין מקרקעי למטלטלי וכמבואר אצלינו במקום אחר:

שם ה"נ מסתברא דקתני סיפא כו' ואי איתא באשה משכחת מיהא ד'. ואף דלפי מה שכתבתי בשמעתין דאיכא למימר דלר' שמעון אע"ג דנרצע יוצא במיתת האדון אפילו הכי אמה אינה יוצאה דלית ליה היקשא מדאיצטריך והתנחלתם וכמו שהארכתי מ"מ מייתי שפיר ה"נ מסתברא כיון דהשתא אליבא דר"ל קיימינן דאית ליה ק"ו א"כ לפמ"ש ע"כ לכ"ע אמה העברייה יוצאת במיתת האדון מהאי ק"ו גופא כיון שאינה עובדת יורשי האב מדכתיב והתנחלתם אע"ג דרשות האב אלים טובא שאין יוצאה בסימנין כ"ש שאינה עובדת יורשי האדון וא"כ מייתי שפיר ה"נ מסתברא דאליבא דר"ל בלא"ה ע"כ דבר שאין לו קיצבה לא קתני מדלא קתני מיתת האדון באמה והא"ש טובא דלמאי דמותיב ר' עמרם מילתא דר"ל בתיובתא ממילתא דרבנן דפשיטא ליה לרב עמרם דאי איתא דיוצאה במיתת האב ממילא אית לה הענקה דהא בהאי ענינא גופא דאית ליה במיתת האדון אית ליה נמי במיתת האב ולרבנן ודאי אמה העברייה נמי יוצאה במיתת האדון כדאיתא לקמן בבדייתא מהקישא דנרצע אע"כ דלרבנן אמה אינה יוצאה כלל במיתת האב משום דק"ו פריכ' הוא דמה לסימנין דאשתני גופא ומהשתא מצינן למימר דמילתא דר' שמעון כדהוי ס"ד מעיקרא דקחשיב יובל ויובל של רציעה בחדא והיינו דקאמר ג' באיש וג' באשה כדפרישית לעיל דאתי לאשמעינן דנרצע שיוצא במיתת האדון יש לו הענקה ולא קחשיב ד' באשה משום דאמה אינה יוצאה במיתת האדון דהא לית ליה הקישא וק"ו נמי ליכא דלעולם רשות האדון אלים טפי מרשות האב ואף על גב שאינה עובדת יורשי האב עובדת יורשי האדון ואי משום שאינה יוצאה מרשות האב בסימנים אף ע"ג דיוצאה מהאדון היינו משום דאשתני גופה ולא מכר לו גוף זה כמ"ש התוס' ודוק היטב כי נכון הוא:

תוספות בד"ה מה לסימנים כו' וי"ל כו' משום דאין זה הגוף שקנה עכ"ל. ונראה להוסיף טעם דכיון דאשתני גופה ונעשית גדולה ויש לה יד לזכות בעצמה לכל דבר ממילא פקע שעבוד האדון משא"כ לענין רשות האב אע"ג דיש לה יד מ"מ משמים אקנו ליה לאב יד יתירה שיהא זוכה בכל שבח נעורים חוץ ממכירתה וק"ל:

בא"ד וא"ת תיתי מביניא כו' הצד השוה שבהן שמוציאין בעלמא כו' עכ"ל. וקשיא לי האיכא למיפרך מה להצד השוה שיש לו קיצבה דהא קי"ל כל מה הצד פרכינן כל דהו אף במאי דליכא קולא וחומרא מכ"ש הכא דפרכא חשובה היא כיון דהנך יש להן קיצבה א"כ בשעת המכירה לא מכר לו אלא עד זה הזמן משא"כ בדבר שאין לה קיצבה ואפשר דהתוס' סמכו בזה אמה שהקשו בסוף הדיבור דאיכא נמי ק"ו ממיתת האדון וא"כ בהאי קושיא נמי רוצין לומר דניליף במה הצד מכולהו ותו ליכא למיפרך מה לכולהו שיש להם קצבה דהא מיתת האדון נמי אין לה קצבה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאיכא למיפרך כו' שמוציאין מעבדות כו' עכ"ל. ונדחקו המפרשים בכוונת התוס' ולענ"ד יש לפרש דלא שייך הכא למימר הצד השוה שבהן שמוציאין בעלמא מש"ה יש לקנות ג"כ בעבדות משום דיציאה דעבדות לא דמי לשאר יציאות דעלמא שהאדון נתן מעות וקנה בקנין גמור ואין לנו להפסידו ממון אלא ביציאה אלימתא ואף דמל' התוס' אפשר דלא משמע הכי מ"מ הענין נכון בעצמו וק"ל:

גמרא לא אידי ואידי דנפקא בסימנין והא דאיתא לאב כו' לדוגמא בעלמא נקיט סימנין דהמ"ל דנפקא ביובל ושש ובזה נתיישב מה שדקדק מהרש"א ז"ל דאיצטריך לאתויי מקרא דוהתנחלתם משום הנן דיוצאה בקטנותה:

שם דתניא והתנחלתם אותם לבניכם. ואע"ג דלעיל דרשינן והתנחלתם אותם אותם דוקא עבד כנעני ולמעוטי ע"ע שאין נקנה בקנין ע"כ מ"מ לא מצינן הכא למידרש אותם לבניכם ולא ע"ע לבניכם דהא כתיב שש שנים יעבוד ודרשינן לקמן בברייתא שע"ע עובד את הבן ומה"ט תו לית לן למידרש למעט אמה העברייה שאינה עובדת הבן כיון דכתיב בהאי קרא כי תקנו עבד או אמה ואיירי בכנענים לית לן למיפסק קראי למעט אמה העבריה ולא ע"ע אע"כ דאתי למעט שאין מוריש זכות בתו לבנו. ועוד כיון דכתיב לבניכם משמע דעיקר מיעוטא היינו לענין הבת דלא איצטריך למעט אלא מלבניכם דאי לבנותיכם פשיטא שהבת אינה עובדת הבת דמאי אולמא דהאי מהאי כן נראה לי:

תוספות בד"ה והתנחלתם כו' הקשה הר"י מקורב"ל ל"ל והתנחלתם כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא אי לאו והתנחלתם לא הוי ידעינן כלל דמעשה ידיה של נערה לאביה והוי מוקמינן לקרא דוכי ימכור את בתו לאמה בקטנה דאיירי בה פשטא דקרא לאשמעינן הא גופא דאין יכול להוריש זכות בתו אפילו קטנה לבנו דומיא דאמה ואפשר דלא משמע להו לתוס' האי דרשה דבתו לאמה אלא לענין ריבויא ולא למיעוטא וכן נראה ג"כ מתירוצם שכתבו דכיון דקטנה לא אתיא מהאי קרא אלא מק"ו איצטריך והתנחלתם ואכתי בלא והתנחלתם איכא למילף דקטנה נמי אינה עובדת הבן מהקישא דבתו לאמה ואין היקש למחצה אע"כ דלא משמע להו דרשה דבתו לאמה לנרצע לענין ריבוי. ובזה נתיישב הא דאיצטריך לקמן לאקושי אמה לנרצע לענין שאינה עובדת הבן ולא ילפינן בהקישא איפכא דמקשינן אמה לבתו אע"כ כדפרישית מיהו לקמן אפרש בברייתא שאין זה מוכרח ע"ש:

גמרא אמר רב יוסף יו"ד קרת קא חזינא אביי אמר הכי אמר רב ששת הא מני תוטאי. כבר פירשתי שיחתי דאפשר דרב יוסף נמי הוי ידע ברייתא דתוטאי אלא דסבר דתוטאי גופא לא קאמר אלא היכא דלא הגיע' הענקה ליד העבד שאין הבע"ח יכול להוציא מיד האדון אע"ג דבעלמא מוציא מדר' נתן אבל לענין שהבע"ח מוציא מיד העבד תוטאי נמי מודה וא"כ לא מיתוקמא ברייתא דהכא כתוטאי דהא קתני הענקת ע"ע לעצמו משמע דמיד העבד נמי אינו מוציא הבע"ח אבל ר' ששת סובר דהא דתוטאי איירי אפי' מיד העבד אין יכול להוציא הבע"ח והיינו כמו שפירשתי לעיל בדף ט"ו דה"נ תליא בדר' נתן וכדמשמע מפרש"י כאן ודו"ק:

והא אלו קתני תימא דבר"פ יש מותרות אמרינן תנא ושייר אע"ג דקתני אלו וי"ל כל היכא דתני אלו ואלו תני ומשייר כי התם וכי ההיא דאלו נערות דשייר מצרית ואדומית ופסולי כהונה ובפ' המזבח דקתני אלו שהיה פסולן בקדש ושייך הנך דתני בבריתא אבל כי הכא דליכא אלא חד אלו וכן אלו דברים דסוף פרקין דוקא קתני עכ"ל תוס' ר"י הזקן כ"י. ומכאן תשובה למה שהקשה הרב בית חדש בח"מ סימן פ"ז סעיף ז"ך שכתב וז"ל לא קשיא אמאי לא קתני לה במתניתין דמאי דשייר במתני' תני לה בברייתא ול"ק הכא תני תנא אלו ואת אמרת תנא ושייר כדפריך תלמודא בדוכתא אחריתי דלא פריך הכי אלא בדלא תני לה בבריתא אבל בדתני לה בבריתא לק"מ עכ"ל ומה שתירץ הרב ז"ל אינו מחוור דאטו רבי שסידר המשנה סמך על ר' חייא דליתנייה בבריתא. ומה שהעיר ל"ק עפ"י דברי ר"י בתוספותיו כ"י הכא בשמעתין שהבאתי דכייל לן דכי קתני אלו ואלו אין קפידא אם שייר. וכבר בתוס' דידן הביאו דברי ר"י הללו ביבמות סוף דף פ"ד וכ"כ התוס' בכתובות דף כ"ט ע"א ע"ש. וא"כ בההיא דעסיק הרב ב"ח תני אלו ואלו ובכי ה"ג אמרינן תנא ושייר. ומדברי ר"י דמייתי מאלו שהיה פסולן בקדש דהשיור תני בבריתא והוצרך ר"י למיהב טעמא משום אלו ואלו מוכח דלא כהרב בית חדש כמבואר. ואני בעניי זה שנים רבות שהיה כתוב אצלי זה על הרב בית חדש וכשנדפס ספר הבהיר יד מלאכי ראיתי להרב שהעיר בזה סי' תרנ"א ע"ש באורך ובמה שכתבנו בעניותנו. ובמקום אחר כתבתי עוד בזה. ודוק: