קידושין יד ע"ב

דף יד - ב

וכן, פרט  למסולים. שהיא נעל שאין לו עקב, שאינו ראוי להליכה בו.

ולמדנו מדברי הברייתא, שמ"נעל" למדים שאפילו נעלו של אדם אחר כשרה לחליצה, ואילו מ"נעלו" למדים שצריך נעל הראויה לו. ונמצא, שהמילה "נעל" לא באה למעט שיבמה אינה ניתרת בגט.

ואם כן חוזרת הקושיא דלעיל: מנין למדו חכמים שהיבמה אינה קונה את עצמה בגט?

ומתרצינן: אם כן, אם אכן המילה "נעל" לא באה אלא ללמד שאף נעל של אחר כשרה, ניכתוב קרא, היה ראוי לכתוב "בית חלוץ נעל".

מאי "הנעל"? לשם מה אמר הכתוב "הנעל", בתוספת ה' הידיעה? -

שמעת מינה תרתי. יש לנו ללמוד מדברי הכתוב שני ענינים, משתי דרשות:

[א] "נעל" - מלמד שאפילו נעל של אדם אחר כשרה לחלוץ בה.

[ב] "נעלו", בתוספת ה' הידיעה - מלמד שדוקא חליצת הנעל מתירה את היבמה להנשא לשוק, ולא גט.

מתניתין:

המשנה הראשונה בפרקנו עוסקת בענין קניני אשה והיבמה. ולכן ממשיכה המשנה שלפנינו וכן המשניות שלאחריה, לבאר את אופן הקנינים של עבדים [עבריים וכנענים], וקנינים של חפצים.

משנתנו מבארת את קניני העבד העברי והאמה העברייה:

א. קנייני עבד עברי.

עבד עברי נקנה בשני קנינים:

נקנה בכסף ובשטר. ^[539]

וקונה את עצמו להיות בן חורין בשלשה אופנים:

בשנים, כאשר עברו שש שנים מיום קנייתו, הרי הוא יוצא לחופשי.

וביובל, אם חלה שנת היובל בתוך שש שנים מיום המכרו, הרי הוא יוצא לחפשי.

וגרעון כסף. שביכולתו לפדות את עצמו, ולצאת לחפשי, על ידי תשלום כסף לאדונו עבור השנים שנותרו לו לעבוד.

והיינו, שאדונו [ובלשון חכמים "רבו"] מגרע לו מדמי פדיונו את סכום דמי השנים שעבד בהן. כי חישוב דמי פדיונו, והגרעון, נעשים לפי הדמים שהעבד נקנה בהם.

כגון: אם העבד נקנה בשש מאות זוז לעבודת שש שנים, הרי עבודת כל שנה שווה מאה זוז, מפני שהעבד עתיד לצאת בסוף שש שנים. ^{[540] [541]}

ב. קנייני אמה העבריה:

יתירה עליו [על העבד העברי] אמה העבריה [שגם היא נקנית בכסף ובשטר, ויוצאת גם היא בשטר וביובל ובגרעון כסף, כדין עבד עברי], שהיא קונה את עצמה להיות בת חורין, גם בהבאת סימנין של נערות.

כי כאשר האמה העבריה מביאה סימני נערות, היא יוצאת לחופשי, בלי צורך במעשה קנין כל שהוא. ^[542]

ג. קנייני עבד נרצע:

נאמר בתורה [שמות כא ה]: "ואם אמור יאמר העבד [כעבור שש שנים ממכירתו]: אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי, והגישו אדוניו אל האלהים [הדיינים], ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם".

עבד עברי הנרצע - נקנה לאדונו [להמשיך בעבדותו גם לאחר שש שנים] ברציעה שרוצע אדונו את אזנו.

וקונה את עצמו להיות בן חורין:

ביובל, ובמיתת האדון.

והיינו, שאם מת האדון, אין העבד הנרצע עובד את יורשיו אלא יוצא לחופשי.

אך עבד עברי שמת אדונו בתוך שש שנים למכירתו, צריך העבד להשלים את עבודתו ליורשיו. ^{[543] [544]}

וטעמם של כל הדינים שהוזכרו במשנתנו יתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: עבד עברי נקנה בכסף.

יש שלשה אופנים של עבד עברי:

א. עבד עברי הנמכר לגוי.

ב. עבד עברי המוכר את עצמו לישראל.

ג. עבד עברי שמכרוהו בית דין.

כגון, גנב שאין לו אפשרות לשלם את גנבתו, בית דין מוכרים אותו לישראל אחר בעל כרחו, ובכסף שנותן עבורו הקונה, משלמים לנגנב את דמי החפץ שגנב ממנו [שמות כב ב].

קנין כסף שהוזכר במשנתנו, מועיל לקנין עבד עברי בכל שלושת האופנים המבוארים. ^[545]

והוינן בה: זה שעבד עברי נקנה בכסף - מנלן, מנין למדנו זאת?

ומשנינן: אמר קרא בענין גאולת עבד עברי הנמכר לגוי [ויקרא כה]: "אם עוד רבות בשנים - לפיהן ישיב גאולתו, מכסף מקנתו"  545*  [מכסף שנקנה בו].  545*.  הפסוק מדבר בעבד עברי הנמכר לגוי, שנאמר בתחילת הענין [ויקרא כה מז]: "וכי תשיג יד גר ותושב [גר שהוא תושב ולא גר צדק] עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב" וגו' ונאמר שם: "אחרי [ש] נמכר גאולה תהיה לו:. והיה כסף ממכרו במספר שנים:. לפיהם ישיב גאולתו מכסף מקנתו". כלומר: העבד ישיב את כסף גאולתו [פדיונו] לפי הכסף שהוא נקנה בו לאדון. [אם נקנה בשש מנים ועבד שנתיים ישיב 4 מנים]. ומתוך דברי הכתוב יש ללמוד שהעבד נקנה בכסף שהרי נאמר "מכסף מקנתו". משמע שקניינו נעשה בכסף.

מלמד הכתוב, שהעבד העברי נקנה בכסף, ובשעה שהוא בא להגאל, הוא משיב את העודף של כסף מקנתו לאדון שקנה אותו.

שואלת הגמרא: אמנם אשכחן מצאנו בפסוק הזה שעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הרי הוא נקנה בכסף.

אבל מנין לנו שגם עבד עברי הנמכר לישראל נקנה בכסף?

ואין ללמוד את דין עבד עברי הנמכר לישראל מדין הנמכר לגוי. שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:

עבד עברי הנמכר לנכרי נקנה בכסף, הואיל וכל קנינו של נכרי בקרקעות ומטלטלין הוא בכסף [ואין הנכרי קונה מטלטלין במשיכה]. ^[546]

ולפיכך, אף את העבד העברי קונה הנכרי בכסף.

אבל, ישראל קונה מטלטלין במשיכה ולא בכסף, ^[547] ולפיכך יתכן שגם לענין קניית עבד, דינו שונה מדין הנכרי, ואינו קונה עבד עברי בכסף.

ואם כן, נמכר לישראל - מנלן? מנין למדנו שגם הוא נקנה בכסף?

ומתרצינן: יש ללמוד זאת ממה שאמר קרא בענין אמה עבריה [שמות כא]:

מצוה על האדון ליעד את האמה [לקחת אותה לו לאשה]. ואמר הכתוב: "אם רעה בעיני אדוניה אשר [היה ראוי] לו [ל] יעדה, והפדה!".

לא נאמר "ונפדתה", אלא "והפדה", ומשמע שהאדון עצמו יפדה אותה. ובודאי אין כוונת הכתוב שהאדון יתן לעצמו כסף בפדיונה, אלא כוונת הכתוב שעל האדון לסייע לה בפדיונה.

וכיצד יכול האדון לסייע בפדיונה?

מלמד הכתוב, שמגרעת מדמי פדיונה, ויוצאה.

שהאדון מסייע לה להיפדות ממנו, על ידי שהוא מגרע מדמי פדיונה. כגון, אם נקנתה בששה מנים כסף ועבדה שלש שנים, מגרע האדון מדמי פדיונה, שלא תצטרך לשלם ששה מנים כפי כסף קנייתה, אלא די לה לשלם שלשה מנים.

ומפסוק זה מוכח שהאמה נקנית בכסף. שהרי אם היא לא נקנתה בכסף, כיצד מגרע האדון מדמי פדיונה? ^[548] ודין עבד עברי נלמד מדין האמה העבריה - כשם שהאמה העבריה נקנית בכסף, כך עבד עברי נקנה בכסף. ^[549]

ומקשינן: אמנם אשכחן, מצאנו בפסוק, שאמה העבריה נקנית בכסף, אבל אין ללמוד מכך שגם עבד עברי נקנה בכסף. שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:

מדוע אמה העבריה נקנית בכסף? הרי זה הואיל ומיקדשה [ומתקדשת] בכסף ונקנית בכך לבעל, ולפיכך הדין נותן שגם מיקניא [נקנית] בכסף.

אבל, עבד עברי הנמכר לישראל, לא מצאנו במקום אחר שהוא נקנה בכסף! ואם כן, מנלן מנין למדנו שאף הוא נקנה בכסף?

ומשנינן: אמר קרא [דברים טו]: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך, שש שנים".

מקיש הכתוב את דין עבד עברי לדין האמה העבריה. וכשם שאמה עבריה נקנית בכסף [כפי שלמדנו מהכתוב "והפדה"], כך עבד עברי נקנה אף הוא בכסף.

ומקשינן: הכתוב שמקיש את העברי לעבריה מדבר בעבד עברי שמכרוהו בית דין, שהרי נאמר בו "כי ימכר לך אחיך [העברי או העבריה] ", ולא נאמר "כי אחיך ימכור עצמו לך". ומשמע מלשון הכתוב "כי ימכר לך", שאחיך יימכר לך בידי אחרים, דהיינו בית דין, שבידם למכור את האדם בעבור תשלום גנבתו.

ואמנם אשכחן, מצאנו בכתוב הזה שאם מכרוהו בית דין, עבד עברי הוקש לעבריה, ונקנה בכסף.

אבל מנין נלמד שאף מוכר עצמו נקנה בכסף? ואין ללמוד את דין מוכר עצמו מדין מכרוהו בית דין, שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:

מכרוהו בית דין נקנה בכסף הואיל והוא נמכר בעל כרחו. ומאחר שהתורה הקלה בקנייתו, שהוא נקנה לאדונו אפילו שלא מדעתו, לפיכך הקלה התורה בקנייתו גם בכך שהוא נקנה בכסף בלבד, ללא צורך בקנין חזקה.

אבל עבד עברי המוכר את עצמו, שלא מצינו שהתורה הקלה בקנייתו [שייקנה בעל כרחו], מנלן? מנין למדנו שאף הוא נקנה בכסף בלבד בלי שישתמש בו האדון כדין "חזקה"? ^[550]

ומתרצינן: יליף, יש ללמוד את דין עבד עברי המוכר את עצמו לישראל, מדין עבד עברי שמכרוהו בית דין, בגזרה שוה "שכיר שכיר" - נאמר בענין עבד עברי שמכרוהו בית דין [דברים טו]: "כי משנה שכר 'שכיר' עבדך".

ונאמר בענין מוכר עצמו לישראל [ויקרא כה מ - מא]: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך [מתוך דחקו], כ'שכיר' כתושב יהיה עמך".

ולמדים בגזירה שוה של "שכיר שכיר" את דין מוכר עצמו מדין עבד שמכרוהו בית דין: כשם שעבד שמכרוהו בית דין נקנה בכסף, כך מוכר עצמו נקנה בכסף. ^[551]

ומקשינן: הרי להלן יתבאר שנחלקו תנאים אם לומדים מ"שכיר שכיר" גזרה שוה. ^{[552] [553]}

ואם כן, הניחא למאן דיליף "שכיר שכיר", אמנם לדעת התנא שדורש את "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אכן לומדים שמוכר עצמו נקנה בכסף ממכרוהו בית דין.

אלא למאן דלא יליף "שכיר שכיר" - מאי איכא למימר!? לדעת התנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה, מנין נלמד שאף מי שמוכר את עצמו לישראל נקנה בכסף?

ומסקינן: אמר קרא בתחילת ענין עבד עברי המוכר את עצמו לגוי [ויקרא כה מז]: "וכי תשיג יד גר ותושב [גר שהוא תושב, ואינו גר צדק] עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב".

"וכי תשיג" נאמר בתוספת האות ו', לומר לך: ענינו של עבד עברי המוכר את עצמו לגוי, הוא מוסף על הענין הראשון שלפניו.

מחובר הוא כהמשך וכהוספה לענין שהוזכר לפניו, שהוא ענין המוכר עצמו לישראל [המוזכר בפסוקים הקודמים].

וילמד הענין העליון, מוכר עצמו לישראל, שנאמר למעלה, מהענין התחתון, ממוכר עצמו לגוי, שהוזכר אחריו -

כשם שמוכר עצמו לגוי הרי הוא נקנה בכסף [שנאמר "מכסף מקנתו" וכדלעיל], כך מוכר עצמו לישראל, נקנה אף הוא בכסף.

וכיון שהוזכר בגמרא שנחלקו תנאים אם יש לדרוש גזרה שוה של "שכיר שכיר", מבררת הגמרא עתה מי הם אותם תנאים שנחלקו בדבר.

והוינן בה: ומאן הוא התנא דלא יליף "שכיר שכיר"? מי הוא אותו התנא שאינו דורש את "שכיר שכיר" לגזרה שוה?

ומשנינן: האי תנא הוא - דתניא:

בשלשה מקומות ביאר הכתוב את דין עבד עברי: א. בפרשת משפטים [שמות כא ב - ו] נאמר: "כי תקנה עבד עברי". ומשמע שתקנה את העבד מיד אחרים [בית דין]. ואין מדובר במוכר עצמו.

ונאמרו שם שלשה דינים:

[א] "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חינם".

[ב] "ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני - לא אצא חפשי. ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם".

[ג] "אם אדוניו יתן לו אשה". והיינו שפחה כנענית.

מכאן שהאדון יכול למסור לעבדו העברי שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים.

ב. בפרשת ראה [דברים טו יב - יח] נאמר: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה".

ומשמע שהעבד יימכר על ידי אחרים [בית דין], ואין מדובר במוכר עצמו.

ונאמרו גם שם חלק מהדינים שהוזכרו בפרשת משפטים [יציאת העבד כעבור שש שנים, ודין רציעה].

ונאמר שם עוד דין נוסף "וכי תשלחנו מעמך [כעבור שש שנים], לא תשלחנו ריקם, [אלא] הענק תעניק לו".

שהאדון מצווה להעניק מתנה לעבדו כשיוצא לחפשי, ודין זה נקרא בפי חז"ל "הענקה".

ג. בפרשת בהר [ויקרא כה לט - מו] נאמר: "כי ימוך אחיך ונמכר לך [מתוך דחקו] ".

ופרשה זו מדברת במוכר עצמו. ולא הוזכר שם אף דין מכל הדינים שהוזכרו בעבד שמכרוהו בית דין, אלא רק הוזכר שם דין היציאה ביובל. ולהלן הגמרא דנה בזה.

ולפיכך אמרו חכמים ארבעה חילוקי דינים בין מוכר עצמו ובין מכרוהו בית דין: לגבי מכירה ליותר משש שנים, לגבי רציעה, לגבי הענקה, ולגבי היתרו בשפחה כנענית.

א. המוכר עצמו - אם רצה, הרי הוא מוכר את עצמו לשש שנים.

ואם רצה, מוכר את עצמו ליתר על שש שנים. מפני שלא נאמר בו דין יציאה לאחר שש שנים. ^{[554] [555]}

אבל, אם מכרוהו בית דין - אינו נמכר אלא לשש שנים בלבד. כפי שנאמר בתורה בפירוש.

ב. המוכר עצמו - אם רצה להמשיך לעבוד את רבו לאחר תום שנות ממכרו, ^[556] אינו נרצע, מפני שלא נאמר בו דין רציעה אלא רק במי שמכרוהו בית דין. ^[557]

אבל, אם מכרוהו בית דין - הרי הוא נרצע, אם לא רצה לצאת לחפשי לאחר שש שנים, כפי שנאמר בתורה בפירוש.

ג. מוכר עצמו - בשעה שיצא לחפשי, אין מעניקים לו. הבעלים אינם חייבים להעניק לו, מפני שלא נאמרה בו מצות הענקה.

אבל, אם מכרוהו בית דין - הבעלים מעניקים לו כשיוצא לחפשי. כפי שנאמר בתורה בפירוש.

ד. המוכר עצמו - אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מפני שלא נאמר בו דין זה. ^[558]

אבל, אם מכרוהו בית דין - רבו מוסר לו שפחה כנענית. רבי אלעזר חולק ואומר:

א. זה וזה [מוכר עצמו ומכרוהו בית דין], אינו נמכר אלא לשש.

ב. זה וזה אם לא רצה העבד לצאת לחפשי כעבור שש שנים, הרי הוא נרצע.

ג. זה וזה, מעניקים לו לעבד מתנה ביציאתו לחפשי.

ד. זה וזה, רבו של העבד מוסר לו שפחה כנע נית.

עד כאן דברי הברייתא.

ודנה הגמרא: מאי לאו, האם לא מסתבר לומר ששורש מחלוקתם של תנא קמא ורבי אלעזר - בהא קמיפלגי, בכך נחלקו:

דתנא קמא לא יליף [אינו לומד] "שכיר שכיר" לגזרה שוה. ולכן אין לומדים את דין המוכר עצמו מדין מכרוהו בית דין. ומה שלא נאמר בו, אינו נוהג בו.

ואילו רבי אלעזר יליף "שכיר שכיר" לגזרה שוה. ולכו, כל מה שנאמר במכרוהו בית דין נוהג אף במוכר עצמו.

ומכאן שלדעת תנא קמא אין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה!

אמר רב טביומי משמיה דאביי: אין להוכיח מדברי תנא קמא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה, משום שיש לדחות -

דלדעת כולי עלמא יליף [נלמד] "שכיר שכיר" לגזרה שוה, להשוותם לדינים אחרים שלא הוזכרו בברייתא. אולם, בענין הדינים שהוזכרו בברייתא, לדעת תנא קמא התורה מיעטה אותם בפירוש מן הגזרה שוה. וכדלהלן: ^[559]

והכא, בהאי קרא קמיפלגי. כאן נחלקו תנא קמא ורבי אלעזר האיך יש לדרוש את הכתובים דלהלן: ^[560] א. מאי טעמא [מהו טעמו] דתנא קמא, דאמר: מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, למרות שגם הוא דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה? -

טעמו הוא משום שמיעט רחמנא לגבי מכרוהו בית דין [דברים טו] "ועבדך שש שנים". נאמר "ועבדך", ולא "ועבד", כדי ללמדך, רק זה [שמכרוהו בית דין] עובד שש שנים, ולא מוכר עצמו. ^[561]

ומבארת עתה הגמרא מה ידרוש רבי אלעזר מ"ועבדך":

ואידך, ורבי אלעזר הסובר שאף מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש, דורש את המילה "ועבדך" לדרשה אחרת:

"ועבדך" - רק אותך יעבוד העבד, לך ולא ליורש! שאם מת האדון ואין לו בנים, אין העבד משועבד ליורש אחר, כגון הבת או האח [אבל אם יש לו בן, העבד עובד את הבן. כפי שיבואר בגמרא להלן יז ב].

ואידך, ותנא קמא, הדורש מ"ועבדך שש שנים" למעט מוכר עצמו, שיכול למכור עצמו ליותר משש שנים, מנין הוא ילמד שעבד עברי אינו עובד את היורש? שהרי גם הוא מסכים שאין העבד עובד את היורש!

משום ש"ועבדך" אחרינא כתיב, שנאמר "ועבדך" פעם נוספת ["כי משנה שכר שכיר עבדך"], ^[562] ללמד שרק אותך יעבוד העבד ולא את היורש.

ומבארת עתה הגמרא מה ייעשה רבי אליעזר עם "ועבדך" השני:

ואידך, רבי אלעזר, לא ידרוש את הפסוק השני לשום דרשה, כי הפסוק ההוא - להרצאת אדון הוא דאתא! כוונת הכתוב היא לרצות את האדון שיתרצה להעניק לעבד את ההענקה.

שכך אמר הכתוב: "לא יקשה בעינך בשלחך אותו חפשי מעמך [שאתה גם מעניק לו], כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים". ^[563]

בסיכום: הכל מודים שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אך לדעת חכמים "ועבדך" ממעט - זה, נמכר רק לשש ולא מוכר עצמו [ורבי אלעזר דרש זאת לדרשה אחרת].

ב. ומאי טעמא דתנא קמא, דאמר: מוכר עצמו אינו נרצע, למרות שנאמר "שכיר שכיר" לגזרה שוה?

משום דמיעט רחמנא לגבי עבד שמכרוהו בית דין [שמות כא]: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע ".

הכתוב לא היה צריך לומר שהרציעה נעשית באוזן, שהרי אמר הכתוב [דברים טו] "ולקחת את המרצע, ונתת באזנו ובדלת". ואם כן, לא היה צריך לומר גם כאן שמקום הרציעה הוא באזן. ^[564]

ולמה נאמר "ורצע אדוניו את אזנו במרצע"? -

למעט, שדוקא אזנו שלו נרצעת, ולא אזנו של מוכר עצמו.

ומבארת עתה הגמרא מה דורש רבי אלעזר מפסוק זה:

מתני': וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף. אי קשיא וניתני נמי שטר שקונה עצמו בשטר שחרור כדתניא בגמ' וא"ת תנא דמתני' סבירא ליה עבד עברי אין גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו גרעונו מחול אי אפשר מדאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל דף קי"ג ע"ב רבא דאמר עבד עברי גופו קנוי ולקמן נמי בפרקין אמרינן הכי ואי מתני' סברא אין גופו קנוי מנא לך דרבא סבר שגופו קנוי שאעפ"י שאמר בבריית' זאת אומרת לפירושא קאמר ולאו משום דס"ל הכי ואדרבא הוו לן למימר דלא סברא לה דלא שביק מתני' ואמר כברייתא.
ואיכא למימר כי קתני מתני' יציאות בע"כ של אדון אבל שטר דמדעתו אין בעל כרחו לא לא קתני:

מלמד שמגרע פדיונה ויצאה. פרש"י כיון שמגרע פדיונה ויוצאה מסתמא בכסף קנאה ואינו מחוור דאימא דקנייה בשטר ונתן בה כסף בתורת דמים ומדמיה מגרעת ויוצאה.
לפיכך פ' ר"ת ז"ל שכשם שקונה את עצמה בכסף כך נקנית בכסף ובדין הוא דמצי למימר מאם אחרת מה אחרת מקניא בכסף אף זו נקנית בכסף אלא הא עדיפא ליה למימר דאי מהתם מצי ליה מקשה סיוע להקשות אשכחן אמה העבריה הואיל ומקדשה בכסף מקניא בכסף דעיקר קנייה זו מקדושין אתה למד ולא תקשה השתא דכתיב אחרת למה לי והפדה לאו לקניה בלחוד איצטריך אלא לגופיה ללמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה:

יליף שכיר ושכיר. אי קשיא ונליף שכיר שכיר מה נמכר לישראל נקנה בשטר אף של זה נקנית בשטר כבר פרשתי שכיון דאמה העבריה מאחרת נפקא לן והוא ליתיה באחרת ולא באמה העבריה לא אפשר כן וכן אתה אומר למאי דאמרינן וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ולא אמרינן וילמד תחתון מעליון לקנות בשטר:

מתני': עבד עברי נקנה בכסף וכו' וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף. ואם תאמר אמאי לא תני נמי ובשטר, כדתני בברייתא דמייתינן לקמן (קידושין טז, א) דקתני קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר, ואוקימנא בשטר שחרור. ואין לורמ דתנא דמתניתין סבירא ליה דעבד עברי אין גופו קנוי, ופליגא אברייתא, דהא ליתא, דהא אמרינן בבבא קמא פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיג, ב) רבא לטעמיה דאמר עבד עברי גופוי קנוי, ואם איתא מנא לן דרבא סבירא ליה הכי, דאע"ג דאמר רבא לקמן (קידושין טז, א) גבי ברייתא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, פרושי קא מפרש לה, מיסבר לא סבר לה, דלא שביק מתניתין ועביד כברייתא, אלא על כרחך משמע דמתניתין ברייתא לא פליגי. ויש לומר דתנא דמתניתין לא תני אלא יציאות דבעל כרחיה דאדון, אבל שטר שחרור דמדעתו אין בעל כרחך לא, לא קתני.

גמרא: אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קנינו בכסף. פירש רש"י ז"ל שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין אלא בישראל דכתיב (ויקרא כה, יד) ביה מיד עמיתך עד שימשוך מיד ליד. והקשה עליו ר"ת דההיא ריש לקיש היא, ואנן כר' יוחנן קיימא לן דאמר דבר תורה מעות קונות, ודריש לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה כדאיתא במסכת בכורות (יג, ב). ויש לומר דהכא נקיט לה אליבא דריש לקיש, ועל דרך ניהוג התלמוד דמקשה הניחא לר' יוחנן אלא לריש לקיש מאי איכא למימר, ואשכחן דכותה בתלמוד דמקשינן ופרקינן סתם אליבא דלא כהלכתא, כההיא דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (טז, א) וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי, כלומר ניזל בתר רובא ואע"ג דקיימא לן (ב"ק מו, ב) כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, וגדולה מזו בפרק בתרא דע"ג (סג, א) דאמרינן התם בזונה גויה דלא קניא במשיכה, דאע"ג דקיימא לן כר' יוחנן פרקינן לה התם אליבא דריש לקיש.
ומיהו אכתי קשיא דהא קני בחזקה, לפי מה שפירש רש"י בפרק השולח (גיטין לח, א) גבי הא דאמרינן התם גמרא עבד שנשבה ואימא הני מילי בכספא בחזקה מנין. ופירש רש"י ז"ל בחזקה דהלבישו והנעילו, ואם כן קשיא לן דהא קני בחזקה. ומשום הכי פירש ר"ת ז"ל דהכי קאמר הואיל וכל קנינו דגוי בעבד עברי אינו אלא בכסף לאפוקי שטר דלא קני להי בשטר כישראל, משום דשטר נפקא לן בעבד עברי מהקישא דמקשינן עברי לעבריה, ועבריה גופה נפקא לן מואם אחר, ובגוי לא שייך אמה העבריה, שאין מיחדין אצלו ערוה, ועוד שאינו בר ייעוד כלל לא בה ולא באחרת, וכן לא שייכא ביה אחרת, והלכך קנין שטרא בעברי לית ליה, וחזקה נמי לא שייכא בעבד עברי, והתם בחזקת שביה קאמרינן, והיינו דמייתינן לה מהא דאמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון דהיינו בחזקת שביה, ומייתינן נמי קרא דכתיב (במדבר כא, א) וישב ממנו שבי.

מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה. פירש רש"י ז"ל ומדמגרעת פדיונה ויוצאה מסתמא בכסף קנאה. ואיכא למידק ודלמא בשטרא קנאה ונתן כסף בתורת דמים, ומדמיה היא דמגרעת ויוצאה, ומשום הכי פירש ר"ת ז"ל שכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף. וקשיא לי אם כן שטר קדושין נמי נשמיענה מהאי טעמא מה מה היא קונה עצמה בשטר אף נקנית בשטר, והקישא דויצאה והיתה למאי אצטריך. ויש לומר דאי לאו הקישא לא נשמיענה מן הדא, הואיל והאי שטרא לחוד והא שטרא לחוד, אבל טיבעא חד הוא. ועוד קשיא ליה דאכתי נימא כשם שנכנסת בכסף קידושין כך תצא בכסף. וליתא, דיציאה הא מיעט קרא מספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.

מוכר עצמו מנין. קשיא לי והא מתניתין על כרחך לרבנן לאו במוכר עצמו מיירי, דהא (מיהא) קתני וקונה את עצמו בשנם, ואילו מוכר את עצמו אינו יוצא בשש לרבנן דקיימא לן כותייהו. ויש לומר דאליבא דר' אלעזר מיהא בכולהו מיירי ואליביה בעי ליה מנא לן. ואי נמי יש לומר דכיון דקושטא דמלתא לכולי עלמא שאף המוכר עצמו נמכר בכסף בעי לה הכא, ואע"ג דמתניתין לא מיירי ביה, וכאילו אמר והא דקיימא לן דאף (עבד) מוכר עצמו נקנה בכסף מנא לן.

אשכחן עבד עברי נמכר לעכו"ם הואיל וכל קנינו בכסף פרש"י ז"ל שכל קנינו בעלמא אינו אלא בכסף ואפילו מטלטלין אינו קונה בכסף אלא במשיכה. והקשו עליו בתוס' דאדרבה עכו"ם קונה מטלטלין בכסף דהא קי"ל כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ודרשינן ביה לעמיתך בכסף הא לעכו"ם במשיכה. והא דאמרו ז"ל אתיא לר"ל דסבר דבר תורה משיכה קונה בישראל ולא מעות ודרשינן לעמיתך במשיכה הא לעכו"ם בכסף והיכי מקשינן הכא אליבא דריש לקיש דלאו הלכתא. מיהו לאו קושיא כ"כ היא דזמנין דמקשה תלמודא דלא כהלכת' כדאקשי' בכתובות בפ' האשה שנתארמלה וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי איכא עדים מאי הוי ניזיל בתר רובא ותטול מאתים ואע"ג דקי"ל כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממין מחזקת בעלים אקשינן התם אליבא דרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב כמאן דאמר נימא תהוי מתני' דלא כרב ולקמן בפ' האומר דאקשינן אמאי את וחמור היא וקושיא אליבא דחד והרבה בתלמוד כיוצא בהן. מכל מקום נראין דברי רבינו תם זכרונו לברכה שפירש כאן אשכחן נמכר לעכו"ם הואיל וכל קנינו של עכו"ם בעבד עברי אינו אלא כסף דבשטר אינו קונה אותו דאנן מהיכא גמרינן דישראל קונה עבד עברי בשטר מאמה העבריה ואמה העבריה ליתא בעכ"ם דלאו בר ייעוד הוא ואפ' למ"ד מוכרה הוא לקרובים התם הוא דאיתנהי בתורת ייעוד בעלמא מיהת אבל עכו"ם ליתנהו בתורת ייעוד כלל תדע דאמרי העברי' גמרה שטר מאחרת ואחרת ליתא בעכו"ם דלאו בר קדושי' הוא ואין מיחדים לו ערוה עמה וכיון דעכו"ם לא קני אמה העבריה אף עבד עברי אינו קונה בשטר ומשיכה וחליפין ליתנהו בעבד עברי ולא חזקה נמי ואפילו בלוקח ישראל. וכ"ת והא אמר התם בגיטין אשכחן עכו"ם ישראל מ"ל דקנ' לי' דכתי' וישב ממנו שבו והתם בחזק' הוא דקני ליה דהא במלחמה הוא דליכא כסף ושטר מצינא לתרוצי לן דההוא עבד כנעני הוא והיינו דכתיב וישב ממנו שבו כלומר שבי שהיה להם לישראל וכן אמרו בהגדה שפחה כנענית היתה והא דאמרי' עכו"ם ישראל מנין משום דעבד כנעני שייך במצות קרי ליה ישראל לגבי עכו"ם מיהו שנוייא דחיקא לא משנינא לך דכיון דקאמר עכו"ם ישראל מנין ישראל גמור משמע אלא איכא למימר דמלחמה שאני ועכו"ם קונה ישראל במלחמה קטן גמור בחזקה ישראל דקניה מיניה קני ליה לגמרי וכי נפיק מיניה צריך גיטא דחירותא כדאיתא ביבמות ובפרק איזהו נשך הארכתי בזה גם בפ' השולח תדע דהא קי"ל דקרקע אינה נגזלת ואפ"ה עכו"ם קונה קרקע עכו"ם אחר במלחמה בחזקה כדאמרינן התם עמון ומואב טהרו בסיחון הכא נמי ל"ש וזה ברור:

והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה פרש"י ז"ל אלמא בכסף קנאה דאי לא מאי מגרעא ולא נהירא דדילמא דקנייה בשטר ונתן כסף אתורת דמים וקא מגרעא ואזלא מדמים. אבל הנכון כמו שפר"ת ז"ל מלמד שמגרע' פדיונה ויוצאה בכסף וכשם שקונה עצמה בכסף סך נקנית בכסף ועבד עברי נמי שקונה את עצמו בגרעון כסף כאמה העבריה נקנה בכסף. ואמרינן אשכחן אמה העבריה הואיל ומקדשא בכסף מקניא בכסף פי' דטעמא דאמה העבריה נקנית בכסף לאו משום שקונה עצמה ממש היא דא"כ הא ודאי ה"ה לעבד עברי אלא ודאי הא ליכא למימר דא"כ למ"ל ויצאה והיתה למגמר קדושי שטר נימא כיון שמצאה בשטר נקנית בשטר אלא טעמא דידה מפני שהקיש' הכתוב לאחרת מה אחרת בכסף אף אמה בכסף וכיון דכן לא ילפינן מינה לעבד עברי. וכ"ת א"כ דמאחרת נפקא לן כסף גבי אמה והפדה למ"ל הא לא קשיא דההוא לגרעון כסף איצטרך אלא דאנן הוה אמר לן מעיקרא שכשם שעבד עברי דומה לה לקנות עצמו בכסף כך דומה לה להיות נקנה בכסף:

יליף שכיר שכיר עד וילמוד עליון מתחתון כו'. פי' עליון נמכר לישראל ותחתון נמכר לעכו"ם דכתיב ביה מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף ואיכא דקשיא ליה ונילף נמי תחתון מעליון להיות נקנה בשטר ולאו קושיא הוא דשטר לאו איכא בעכו"ם דהא מאמה העבריה נפקא לן דליתא בעכו"ם כדכתיב' לעיל:

ומאן תנא דלא יליף שכיר שכיר. פי' בהאי דוכתא דאלו בעלמא אשכחן לרבי יוסי בר יהודה דלא יליף שכיר שכיר דאמרינן בפרק המקבל דסבירא ליה הבהמה והכלים אין בהם משום בל תלין אבל יש בהם משום ביומו תתן שכרו ופרישנא התם טעמי' משום דלא יליף שכיר שכר אלא ודאי כדאמרן:

דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש עיקר הפ' בזה שנמכר בפי' בין לשש בין ליותר על שש כפי מה שיתנו ביניהם וה"ה לפחות משש דהא לא אשכחן ליה דרשא דקרא שיהא סתמא לשש דקרא ונמכר לך כתיב ולא יהיב ביה שיעורא כלל אלא ודאי הכי פירושא כדפרישנ' שנמכר ברצונו בין לשש או פחות או יותר עד היובל ושלא כדברי רש"י ז"ל שפירש שסמכו לשש ובתוספות ראיתי כפירושינו:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני במה שנתגלגל לבאר דרכי הקניות בשאר הדברים והחל הענין בקניות של עבד עברי והוא שאמר עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו האמה העבריה שהיא קונה את עצמה בסימנים הנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון אמר הר"ם פי' אמר השם בעבד עברי מכסף מקנתו מלמד שהוא נקנה בכסף ואמר באמה העבריה והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ואמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה ואמר באמה העבריה אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת בשטר כמו שביארנו האשה נקנית בשטר אף היא נקנית בשטר תדע עבד עברי מאמה העבריה [חסר כאן ראה בנדפס] שהיא נקנית בכסף כמותו ותצא בשנים ואמרו בשנים ירצה בו עבודת שש שנים מיום מכירתו עד שלימת שש שנים ואפי' היו בכלל הו' שנים שמטה והוא אמרם שש שנים יעבוד ובשביעית יצא פעמים שהוא יוצא בשביעית שאם הזדמן שנת היובל בכלל הו' שנים יצא ובגרעון כסף הוא שתשוב קנייתו על איזה זמן שעבד אצלו ויגרע מה שראוי לו מכסף ויתן לו השאר ויצא דמיון זה אם קנה אותו בס' דינרין ועבד עמו שתי שנים יתן לו מ' דינרין ויצא חפשי ועל זה הענין רמז באמה העבריה באמרו והפדה וסימנין הוא שתביא שתי שערות אחר שלמות י"ב שנים ויום אחד וזה שבא בקבלה ויצאה חינם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות וימי בגרות הוא אחר שהביאה שתי שערות עד ששה חדשים כמו שביארנו בפרק שלישי מכתובות ואמרו בנרצע ועבדו לעולם ובאה הקבלה ועבדו ולא לבנו... ולעולם לעולמו של יובל ואמר בנרצע ואף לאמתך תעשה כן ולזה אמה העבריה גם כן יוצאת במיתת האדון ולא זכר התנא להיותה משותפת עם הנרצע בזה הענין אמנם עבד עברי כאשר מת האדון הנה אם הניח בן עובד זה הבן עד סוף שש ואם לא הניח בן יוצא ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ולא שאר יורשים ודע שעבד שמכר עצמו מחמת עוני והוא אמרו ית' כי ימכר לך אחיך העברי וכשמכרוהו ב"ד והוא אמרו ונמכר בגניבתו וכאשר היו דמיו יותר מערך מה שהוא חייב מן הקרן גניבתו לא ימכר וכבר קדם בשלישי מסוטה שהאיש נמכר בגניבתו ולא האשה ואמנם ימכור אותה אביה והיא קטנה כמו שהתבאר בשלישי מכתובות ואמרו שטר אמה העבריה מי כותבו והשיבו אם כותבו כמו שיכתוב לו בתי מכורה לך בתי קנויה לך ויתן לו השטר בפני עדים וכאשר זכרנו קצת דיני עבד עברי ואמה העבריה נשלים אותה בלשון היותר קצר אחר שתדע שמי שנמכר לגוי יוצא במיתת האדון גם כן הרי מזה אמרם המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש מכרוהו ב"ד אין נמכר ליתר על שש מוכר עצמו אינו נרצע ואין מעניקין לו ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית ושמכרוהו ב"ד נרצע ומעניקין לו ורבו מוסר לו שפחה כנענית והיא מותרת לו כל ימי שהוא עבד ובניו ממנה עבדים והוא אמרו האשה וילדיה תהיה לאדוניה ולהאדון שיכריחנו על זה אם לא רצה העבד ואמרו ואלו מעניקין להם היוצא בשנים ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין אבל היוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו ושיעור הדבר אשר יתן לו מממונו לא פחות ממה שישוה ל' סלעים והסלע ד' דינרין וכבר ביארנו שיעור הדינרין יאמרו מנין לבורח שחייב להשלים שנאמר שש שנים יעבוד ואמרו ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה לפי שהיא הרי נערה כמו שביארנו והיא ברשות אביה ואם מת אביה הרי היא לעצמה לפי שהעיקר אין אדם מוריש זכות בתו לבנו ואין לאחיה בזה כלום וענק עבד עברי לעצמו ואין לבעל חובו בשום דין ולא יגבה חובו ממנו וכאשר חלה העבד אצל האדון והתמיד חליו פחות מד' שנים היו כמו שכן לסירוגין הוא יחשוב לו דמן החולי מכלל השש שנים ואם התמיד חליו ד' שנים חייב להשלים לפי שהוא כשכיר הלא תראה אמרו ית' כי משנה שכר שכיר וכבר ידעת לשון הפסוק באמה העבריה אשר לו יעדה ואמר כיצד מצות יעוד אמר בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו אפי' בסוף שש ואפי' סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות ואמר ית' ואם לבנו יעדנה והוא שאמר הרי את מקודשת לבני אמנם צריך שיהא הבן גדול וירצה בזה אמרו אין יעוד אלא לגדול ואין יעוד אלא מדעת ולא יתכן מכירת אמה העבריה שלא למי שיש לה עליו קדושין או על בנו ואע"פ שלא יהיה עליו כמו שימכרנה לאביו שזה יכול ליעדה לבנו שמותר לאדם לישא את בת אחיו ואמרו לאמה מלמד שמוכרה לפסולין וכאשר לו יעדה או לבנו שוב אינה יוצאה כי אם בגט ואמנם תצא בכל אלו הפנים אם לא יעדה לא לו ולא לבנו ודע שיוכרח האב על פדיית בתו כאשר מכרה משום פגם משפחה והוא אמרם מפדין אותה בעל כרחו ואמרו אינה נמכרת ונשנית וממה שיתחייב שתדעהו שהעבד כאשר גנב לראובן דרך משל ונמכר בגניבתו עוד גנב פעם שנית לראובן בעצמו הנה לא ימכר פעם שנית לפי שלא ימכרהו ראובן ב' פעמים אמרו כיון שנמכר פעם אחת שוב אי אתה רשאי למכרו ולא יהיה המרצע אלא של מתכת ואין רוצעין אלא במילת של אוזן ועבד כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום אבל יקח שפחה כנענית לפי שהיא מותרת לו כל ימי העבודה ואמרו בכל עבד עברי יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ואמרו אם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד ועד שיאמר בתחלת שש ובסוף שש לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר את אשתי ואת בני הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך הוא חולה ורבו אינו חולה אינו נרצע שנאמר כי טוב לו רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע שנאמר עמך תנו רבנן כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ואמרו רבו חייב במזון אשתו ובניו ולזה אמר ויצאה אשתו ויצא מעמך הוא ובניו עמו שהם אינם נמכרים ואמנם יצאו אחריו וכן אין מותר לו שיעבידהו עבודה שיש בה בזיון גדול כמו שישא מנעליו או שיוליך כליו למרחץ לאמרו ית' לא ימכרו ממכרת עבד ואמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

אמר המאירי עבד עברי ר"ל בין שמכר עצמו מחמת דוחקו לישראל או לגוי והוא שאין לו מה יאכל וכבר מכר כל אשר לו וכגון זה הואיל ואינו עושה לצורך סחורה או לקנות כלים או לפרוע לבעל חובו אלא לצורך אכילה לבד ואין לו מה למכור כדי לאכול אלא עצמו נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו ועליו נאמר בנמכר לישראל כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ובנמכר לגוי וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לו בין שמכרוהו ב"ד מחמת שגנב ולא מצאו לו ב"ד במה לשלם אפילו הקרן שמוכרין אותו כדכתוב ואם אין לו ונמכר בגניבתו ועליו נאמר כי תקנה עבד עברי וכן במשנה תורה נאמר עליו כי ימכר לך אחיך העברי בין האב שמכר את בתו לאמה כלם בכלל זה להיות נקנין בכסף או בשטר והוא שבמוכר עצמו נותן לו כספו ובמכרוהו בית דין נותנו למי שגנב ממנו ובאמה נותנו לאביה ואמר שיהא קנוי לו באותו כסף או שוה כסף שנותן בשבילו או שנותן כסף אחר בתורת קנייה ובשטר שבמוכר עצמו כותב לו על הנייר או על החרס הריני קנוי לך ונותן לו השטר ובמכרוהו בית דין כותבין לו בית דין הרי זה קנוי לך ובאמה כותב האב הרי בתי קנויה לך ובכלם אנו למדין בכסף ממה שנאמר בנמכר לגוי מכסף מקנתו ובאמה העבריה והפדה והוקש מוכר עצמו לישראל מנמכר לגוי בגזרה שוה של שכיר שכיר ומכרוהו ב"ד לאמה מהיקש העברי או העבריה שנאמר במכרוהו בית דין ולא עוד אלא שאף גזירה שוה של שכיר שכיר שוה היא לכלם שנלמד אותה למטה אף ממכרוהו בית דין למוכר עצמו כמו שיתבאר בסוגיא ובקנין שטר אנו למדין בכלם כן ממה שנאמר לא תצא כצאת העבדים ר"ל עבדים כנעניים כלומר בראשי איברים אבל נקנית היא בקנין העבדים הכנעניים שנקנין בכסף ושטר כמו שיתבאר למטה ומכרוהו בית דין למד ממנה בהיקש שהזכרנו והשאר למדים ממנו בשכיר שכיר שבנמכר לגוי כתיב כימי שכיר יהיה עמו ובנמכר לישראל כשכיר כתושב יהיה עמך ובמכרוהו בית דין משנה שכר שכיר ומכל מקום אינם נקנין בחזקה אע"פ שהכנעני נקנה אף בחזקה שהרי מיעט הכתוב בכנעני וכתב והתנחלתם אותם אותם בחזקה ולא עברי בחזקה וכן אינו נקנה בחליפין אבל נקנה הוא בכסף ושטר להיות כל דיני עבד עליו להיות מעשי ידיו לרבו ואם מכרוהו שמותר בשפחה על הצדדין שיתבאר אבל מוכר עצמו אסור בה כמו שיתבאר:

וקונה את עצמו לצאת מרשות אדון להיות מעשי ידיו לעצמו וליאסר בשפחה ולשאר כל הדברים בשנים ר"ל שש שנים ומכל מקום זו דוקא במכרוהו בית דין שאינו נמכר לעולם אלא לשש אבל מוכר עצמו נמכר אף ליתר על שש או לעולם הכל כמו שיתנה אלא שאם מכר עצמו סתם יראה לקצת מפרשים שיוצא בשש ויש חולקים לומר לעולם ושש שנים שניתנו לעבד אף שנת השמטה בכלל שאין שנת השמטה מוציאה את העבד לחירות אלא שנת היובל והוא שאמר וביובל שאם פגע יובל בתוך שש למכרוהו ב"ד או בתוך שני תנאו למוכר עצמו יוצא וכן באמה העבריה וכן יוצא בגרעון כסף שאם יש לו במה לפדות את עצמו מחשב עם רבו כמה עולה קנינו לשנה הן לשש שנים למכרוהו ב"ד הן לשני תנאו למוכר עצמו ומחשב כמה שנים עבד ונותן לו לפי הנשאר כיצד מכרוהו ב"ד בששים דינרים או מכר עצמו לעשר שנים בשמונים דינרין ועבד ארבע שנים במכרוהו ב"ד נותן לו עשרים דינרין ויוצא ובמוכר עצמו מגרע שמונה דינרין בכל שנה לחשבון שנים שעבד ונותן לי הנשאר וכן באב שמכר את בתו אבל במיתת האדון אינו יוצא לגמרי שהרי כל שהלוקח ישראל עובד הוא את הבן הא מכל מקום במקום שאין בן יוצא ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ועל זו אמרו למטה בסוגיא לך ולא ליורשיך ר"ל שאר יורשים חוץ מן הבן וזהו שאמרו לך ולא ליורשך ולא אמרו לך ולא לבנך וכשהקונה גוי או גר אינו עובד אפילו את הבן יתירה עליו אמה העבריה שיוצאה בכל אלו ר"ל שנים ויובל וגירעון ועוד בסימני נערות או בסימני בגרות באילונית כמו שהתבאר והוא הדין שיתירה עליו במיתת אדון שהאמה אינה עובדת אפילו הבן אלא מאחר שמוציאה לפעמים אף בעבד ר"ל במקום שאין בן לא פסיקא ליה למיתניה או שמא תנא ושייר שהרי שייר בשניהם גט שיחרור שהכל יוצאים בו הנרצע והוא שעבד שש שנים ובסוף שש קודם שקיעת החמה אמר לו אהבתי את אדני וכו' נקנה ברציעה להיות כל דיני עבד עליו וקונה את עצמו ביובל ובמיתת אדון שהנרצע אינו עובד אפילו הבן אבל אינו יוצא בשנים שהרי כתוב לעולם ובגירעון אין לומר בו כן שהרי אין הרב קונהו בכסף:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוהו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

משיכה בגוי כבר ביארנו באחרון של ע"ז שקונה הן גוי מחברו הן גוי מישראל הן ישראל מגוי אם כן מה שאמרו כאן אשכחן נמכר לגוי הואיל וכל קנינו של גוי בכסף ופירשו גדולי הרבנים שאינו קונה במשיכה וכמו שאמרוה בערכין מיד עמיתך ולא מיד הגוי לא כהלכה נאמר ויש מפרשים בזו הואיל וכל קנינו של גוי אף בכסף כלומר שאינו צריך משיכה וכמו שאמרו במסכת תמורה ובאחרון של ע"ז בענין אתנן בזונה גויה דלא בעיא משיכה ואע"פ שהם גורסים דלא קניא במשיכה גירסא משבשת היא ואף בקצת פירושין מצאנוה כאן כדברינו ומכל מקום גדולי האחרונים שבצרפת פירשו כאן הואיל וכל קנינו של גוי בעבד עברי הוא בכסף שתורת משיכה וחזקה בעבד עברי אף לישראל אינה כלום וקנין שטר אצל גוי ליכא שלא מצינו לו קנין שטר אלא או בכסף או במשיכה כמו שביארנו או בחזקה כמו שהתבאר ברביעי של גיטין בענין עמון ומואב טהרו בסיחון וכן כל הקניות הדומות לאלו כגון הגבהה וכליו וכמו שביארנו באחרון של ע"ז:

כבר ביארנו במכרוהו ב"ד שאינו נמכר אלא לשש אפילו לא הספיקה מכירת שש לתשלום הגניבה אבל מוכר עצמו נמכר לשש בסתם לדעת קצת ונמכר ליתר על שש בתנאי שהרי לא נכתב בו שש שנים:

וכן ביארנו שמכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית אבל מוכר עצמו אינו נרצע וכן לענין הענק מכרוהו בית דין מעניקין לו אלא אם כן יוצא בגירעון כסף מוכר עצמו אין מעניקין לו וכן מוכר עצמו נמכר לגוים אם רצה אבל מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל ואמה העבריה מעניקין לה ואינה נרצעת ואינה נמכרת אלא לשש כמו שיתבאר ומה שנאמר בסוגיא זו לך ולא ליורשך כבר ביארנו למעלה שאין הבן בכלל זה ומה שנאמר בה להרצאת אדון פירושו לפייסו שלא יקשה בעיניו בשלחו אותו חפשי כדכתיב לא יקשה בעיניך וכו':

סנדל המסולס ספרים יש דגר' סנדל סוליס והוא שם סנדל שאין לו עקב כדאיתא במדרש אהנך קראי דכתיב עקב ענוה יראת ה' וכתיב ראשית חכמה יראת ה' מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליסה:

גמרא הואיל וכל קניינו בכסף פירש"י שאין קניינו במשיכה כישראל ול"ג לר"ת לומר שיהא סתמא דתלמודא כר"ל דלר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות בפ' הזהב דרשי' בפ"ב דבכורות מיד עמיתך בכסף הא לגוי במשיכה וקי"ל כוותיה לגבי ר"ל ומסקי' בפ' בתרא דע"ז דמשיכה בגוי קונה ומפר' ר"ת הואיל וכל קניינו דגוי דנכרי בעבד עברי בכסף לאפוקי שטר דליש' קונה בשטר אבל לא בגוי דשטרא נפקא לן מאחרת יקח לו או מלא תצא כצאת העבדים ובגוי לא שייך לא אמה העבריה ולא אחרת ואפי' בקרקע לא מצינן שטר לגוי כדאמר בחזקת הבתים גוי מכי מטי זוזי לידי אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידי' ובפ"ק דגיטין נמי בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו קני ושטר ראייה בעלמא הוא והא דאמרינן בפ' השולח דגוי קונה בחזקה התם בחזקה של כבוש מיירי דומיא דעמון ומואב טהרו בסיחון ולא במקח וממכר וא"ת ולאו ק"ו הוא גוי שאינו קונה עבד עברי בשטר קונה בכסף ישראל וכו' י"ל דהאי לאו ק"ו הוא דהיא הנותנת דכל א' יש לו קנין מה שאינו באחר כדאשכחן גבי מטלטלי' בפ"ק דבכורות מדישראל בחדא גוי נמי בחדא:

נמכר לישראל מנ"ל וא"ת וניליף שכיר שכיר מגוי דבמוכר לגוי כתיב נמי שכיר וי"ל דאה"נ אלא דמשכח קרא בהדיא ולא מייתי והפדה להכי דאיצטריך לגרעון כסף וא"ת וקרא בגוי למה לי ניליף שכיר שכיר מנמכר לישראל וי"ל דמכסף מקנתו לא מייתר להכי דאיצטריך לכדרשי' לעיל בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים וא"ת ונילף קנין שטר בגוי בג"ש דשכיר שכיר מונמכר לישראל או ניליף תחתון מעליון וי"ל דקים ליה או מקרא או מקבלה דאין שטר קונה בגוי ואפי' בקרקע שפירש"י טעמא ושמא ממעטי' שטר מדכתיב מכסף מקנתו:

אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה וא"ת היכי מפיק מהכא שנקנית בכסף ואפי' אם אינה בכסף אלא בשטר או בחזקה שייך ביה גרעון פדיון כי הדבר ידוע שלא מכרה האב אלא בדמים ואותם הדמים היא מגרעת ויוצאה ומיהו עיקר הקנין לא היה אלא בשטר או בחזקה ואיכא למימר דגלוי מילתא היא מנמכר לגוי דמגרע מפדיונו (חסר):

בכסף מיקנה נמי ככסף וא"ת וניליף מהיקשא דכל (חסר) בלמצוא ולא אשכח תנא דלא יליף ובפ' התקבל אשכחן ר' יוסי בר' יהודה דלא יליף דלית ליה בבהמה וכלים לאו בבל תלין משום דלא יליף שכיר שכיר וי"ל דמהדר תנא לאשכוחי תנא דלא יליף שכיר שכיר גבי עבד:

אזנו שלו ולא אזנו של מוכר עצמו וא"ת אמאי איצטריך העבד למעוטי אמה העבריה דאם מכרה אביה כמוכרת עצמה הוי וי"ל משום דאמה העבריה הוקשה למכרוהו ב"ד דכי ימכר במכרוהו ב"ד איירי כדלעיל וא"ת ותפוק ליה דמוכר עצמו אינו נרצע כיון דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית דבעינן אהבתי את אשתי ואת בני וליכא כדאמרי' לקמן וי"ל דס"ד דמוכח עצמו כמו שהוא יליף ממכרוהו ב"ד בג"ש דשכיר שכיר תדע מדאיצטרך קרא למעוטי אשה שאינה נרצעת אע"ג דלא מצי למימר אהבתי את אשתי ואת בני משום דכיון דאיתקש לעבד עברי ח"א שתהא נרצעת כמו האיש:

אשכחן עבד עברי הנמכר לעכו"ם הואיל וכל קניינו בכסף זה יבוא כריש לקיש דאמר משיכה מפורש מן התורה וכשמיעט עמיתך ממשיכה מיעט העכו"ם. אבל רבי יוחנן סבר דמעות קונות בישראל ועמיתך מיעט עכו"ם שלא יקנה בכסף אלא במשיכ'. ורבא סבירא ליה כריש לקיש כדאמרינן בפ' הזהב. ואמימר סבירא ליה כרבי יוחנן כדאמרי' בפ' בתרא דע"א. והכא דאקשי' הכי כדי לבאר לימודו גם אליבא דריש לקיש ורבא:

עבד עברי נקנה בכסף. אשכחן מכרוהו בית דין. פי' דהאי כי ימכר ע"י אחרים משמע. ואי קשיא והא או העבריה כתיב שאין לפרש כשמכרוהו בית דין בגניבתה דתנן בסוטה בשילהי פרק היה נוטל האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה. תשובה האי כי ימכר קאי אעברי ועבריה דכתיב בקרא לאקושה להענקה כדכתיב ואף לאמתך תעשה כן:

גמרא דכ"ע יליף שכיר שכיר והכא בהאי קרא כו' ק"ק אמאי לא קאמר דכ"ע יליף שכיר שכיר אלא מ"ד דאין מוכר עצמו נמכר לשש יליף שכיר שכיר בג"ש מנמכר לעכו"ם דאינו יוצא בשש כדממעטינן לקמן מבאלה ומ"ד דנמכר לשש יליף שכיר שכיר ממכרוהו ב"ד ובהא פליגי דלמר ניחא ליה למילף מוכר עצמו ממוכר עצמו דהיינו לעכו"ם ומר ניחא ליה למילף נמכר לישראל מנמכר לישראל ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה הואיל וכל קנינו כו' דה"פ הואיל כו' דכתיב ביה מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונה בשטר דישראל כו' עכ"ל לאו דמכסף מקנתו קאמרינן לאפוקי שטר דלא קאמרינן אלא בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים אלא דר"ל הא דקאמר הכא בכסף היינו מדכתיב בכסף מקנתו ודקאמר עלה דכל קנינו כן הוא היינו לאפוקי שטר משום דשטר גופיה לא אתיא בע"ע אלא דאתקש לאמה ואמה לאחרת כו' ובעכו"ם לא שייך כו' אבל לא ניחא להו למימר דכל קנינו כסף לאפוקי חליפין דהא בנמכר לישראל נמי אימעיט מחליפין ותו לא מידי וק"ל:

בא"ד וא"ת לאו ק"ו הוא ומה עכו"ם שאינו קונה ע"ע בשטר קונה בכסף ישראל כו' עכ"ל ק"ק דהא שטר גופיה לא פסיקא ליה אלא מדאתקש לאמה ואמה לאחרת כו' כדלקמן ואם כן מיניה גופיה מהאי היקשא איכא למילף נמי כסף בלא ק"ו אלא דלפי האמת איצטריך למילף כסף מוהפדה דבעי דינר משום גרעון ולא סגי בפרוטה כמו באחרת וא"כ מהאי ק"ו נמי ליכא למילף כסף מה"ט דלא הוה ידעינן דבעי דינר (א) ויש ליישב דל"ק להו הכי השתא דלא ידע מהיכא אתי שטר בישראל אלא לפי' ר"ת דוכל קנינו אתי לאפוקי שטר בעכו"ם אם כן לא הוה ליה למיפרך שוב נמכר לישראל מנלן כיון דאיכא ק"ו בישראל מעכו"ם ודו"ק:

בד"ה מוכר עצמו מנלן כו' אמאי איצטריך והפדה כו' אלא איצטריך לדרשא אחרינא לגרעון כסף כו' עכ"ל לכאורה קשה דהא גופה דמלתא דגרעון גבי עכו"ם כתיב וחשב עם קונהו וגו' וא"כ לא אצטריך להך מלתא דבגרעון כסף דהא נמי נפקא מהך ג"ש דשכיר שכיר מעכו"ם ועבריה מע"ע מהיקשא כקושייתם וי"ל דגרעון כסף דגבי עכו"ם אינו אלא לפי שנות היובל דהא אינו יוצא בשש ואם כן איצטריך שפיר גרעון כסף גבי עבריה לפי שנות שש והרא"ם בפי' החומש הקשה וז"ל וא"ת ל"ל קרא דוהפדה ללמד שיוצאה בגרעון ת"ל מהיקשא דעבריה לעברי כו' י"ל דאצטריך להא דתניא מפדין אותה בע"כ של אב אבל ליכא למימר דאיצטריך והפדה ללמד שנקנית בכסף כו' עכ"ל והאריך ע"ש נעלם ממנו דברי התוס' דהכא דבהדיא כתבו דליכא למילף גרעון כסף בעבריה אלא מוהפדה והיינו ע"כ כמ"ש דגרעון לפי שנים של שש ליכא בנמכר לעכו"ם ודבריו בכללן עוד תמוהין בענין זה שכתב דנפקא לן מג"ש דשכיר ממוכר עצמו דיליף ממוכר עצמו לעכו"ם מוי"ו דוכי תשיג הא ליתא דלמאן דיליף ג"ש מעכו"ם גופיה איכא למילף בהך ג"ש ולא קאמר מוי"ו דוכי תשיג אלא למאן דלא יליף ג"ש כדמוכח כולה שמעתין גם מה שתירץ בזה דאצטריך והפדה למפדין בע"כ זה אינו דמסברא יליף לקמן משום פגם משפחה דאל"כ בע"ע נמי נימא הכי מהיקשא דעברי לעבריה גם מ"ש דליכא למימר דאצטריך והפדה ללמד שנקנית כו' הוא תמוה ביותר דמהיכא דיליף גרעון דהיינו מנמכר לעכו"ם בכללו נמי דנקנית בכסף ומהיקשא דאמה לאחרת נמי ליכא למילף כסף דא"כ ה"ל כסף פרוטה ואנן בעינן דינר משום גרעון כדאמרינן בהדיא לעיל:

בגמ' והפדה מלמד שמגרע פדיונה. כתב הריטב"א פי' רש"י כיון שמגרעת פדיונה ויוצאה מסתמא בכסף קנאה ואינו מחוור דאימא דקניה כשטר ונתן לה כסף בתורת דמים ומדמיה מגרעת ויוצאה לפיכך פי' ר"ת שכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף עכ"ל ואני אומר שרש"י ז"ל ר"ל שמשמעות הכתוב הוא שמיד שמגרעת פדיונה היא יוצאה בלי שום דבר אחר וא"כ ש"מ שהכסף היא הקניה שאם קנאה בשטר או בדבר אחר זולת הכסף ע"כ כשיוצאה ממנו תצטרך ג"כ לד"א זולת נתינת הכסף לאדון בדרך משל שקנין מטלטלין הוא במשיכה והכסף נותנין בתורת דמים כשרוצה המוכר לחזור ולזכות המטלטלין מהלוקח אע"פ שהלוקח חוזר ומקבל ממנו הכסף עדיין אינם חוזרים להיות לבעלים הראשונים עד שיחזור המוכר הראשון וימשוך אותו מהלוקח שקנה אותו ממנו וק"ל:

בתוס' ד"ה הואיל וכל קנינו וכו' ועוד דבמס' ע"ז אמרינן דלכ"ע משיכה בעכו"ם קונה. הלשון לאו דוקא דהא ד"ל פליג אר' יוחנן ואומר דאינו קונה וגם במס' ע"ז אינו בזה הלשון דלא קאמר התם דלכ"ע משיכה קונה אלא הכי מסיק מכח ברייתא ש"מ משיכה בעכו"ם קונה ש"מ. ד"ה מוכר עצמו וכו' וא"ת אמאי אצטריך והפדה וכו' וי"ל אין ה"נ אלא אצטריך לגרעון כסף. יש להקשות גרעון כסף נמי נילף אמה העבריה מע"ע הנמכר לישראל וע"ע הנמכר לישראל מהנמכר לעכו"ם וגבי עכו"ם כתיב בהדיא גרעון כסף כדכתיב והיה כסף ממכרו במספר השנים כמו שפירש"י ויש שרוצין לתרץ דגרעון כסף שהוא (לחלק) [להקל] על העבר ליכא למילף מנמכר לעכו"ם אפי' בגזירה שוה דשכיר שכיר כדלקמן בגמ' (קידושין דף ט"ו) אצטריך ס"ד וכו' אבל מכרוהו ב"ד דעביד איסורא אימא נקנסיה ולא הוה יליף לה מג"ש אבל זה אינו דלקמן בדף הנ"ל ע"ב כתבו התוס' ד"ה מאי קאמר דלאחר דגלי קרא שיוצא ביובל אע"ג דעביד איסורא הוה ילפינן שכיר שכיר שיגאל באלה ע"ש ול"ג דלהכי אצטריך לכתוב והפדה לגרעון כסף כדי לדמותו ליעוד מה יעוד אע"ג דאי מייעד וכו' כל היכא דלא מצי לייעד לא הוי זביניה זבינא ה"נ כל היכי דלא מצי מגרעא לא הוי זביניה זבינא כדאיתא לעיל (קידושין דף י"ב:)

רש"י בד"ה אזנו כו' ונתתה באזנו הס"ד והשאר שייך לדף שני:

בד"ה ההיא מאוזן ומיעוטא כו' כצ"ל:

במשנה וקונה עצמו בשנים. עתוי"ט שכ' דאפילו מוכר עצמו הואיל ויוצא בשנים שקצב כו'. וזהו דוחק. ולפמש"כ המל"מ בפ"ב הל"ג מפרש"י והרמב"ם דבנמכר סתם יוצא בשש א"ש בפשיטות. ואולי דמכאן גופא הוא דדייקי להו. ובזה מיושב קצת קושיית הרש"א לקמן (טו ב) בתד"ה אמאי:

גמרא המוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. מכאן ק"ל פרש"י בתמורה (ל) דמוקי שם פלוגתת רבי וחכמים דבמתניתין בדל"ל אשה ובנים ופרש"י דרבי ס"ל דאף הוא רבו מוסר לו ש"כ. וזהו פלוגתא חדשה דבמקומה לקמן (כ) לא נמצא מי שיפלוג על ראב"י בהא דאין רבו מוסר לו ש"כ. טפי ה"ל לאוקמי במוכר עצמו דמצינו כאן להדיא פלוגתא. ולפי' הרמב"ם שם בתמורה (והוא כא"נ שבפי' הרע"ב שם) א"ש. ולשיטת הריטב"א דאף לת"ק דהכא אינו ממעט אלא מכפייה אבל אם רצה העבד מותר (ובזה מתורץ קושיית התד"ה ולא) א"ש. אבל דעתו ז"ל לקמן (כ) דגם באין לו אשה ובנים דינא הכי. וזה תמוה מהא דתמורה וכבר תמה עליו המל"מ:

שם ואידך ועבדך אחרינא כתיב. צ"ל עבדך בלא ו':

רש"י במשנה ד"ה ובמיתת האדון. וא"ע את יורשיו וכו'. נמכר בתחילתו נמי אמרינן לקמן בגמרא לך ולא ליורש. והכי הל"ל וא"ע את הבן. אבל הנמכר משלים לבן:

בא"ד משלימן ליורשיו. כצ"ל:

רש"י ד"ה שמגרעת פדיונה. מדלא כתיב ונפדית. כצ"ל וכ"ה לשונו לעיל (ס"ד יא):

רש"י ד"ה מכרוהו ב"ד. דכי ימכר ע"י אחרים משמע. לכאורה הרי ימכר הוא מבנין נפעל כמו ונמכר הכתוב במוכר עצמו. ומצאתי להמזרחי שם שעמד בזה ונדחק:

תד"ה הואיל. דרשינן בפ"ב דבכורות לעמיתך בכסף כו'. כצ"ל:

תד"ה מוכר. אמאי איצטרך והפדה כו' וי"ל כו' לגרעון כסף. והרש"א הקשה דהא נמי נילף מעובד כוכבים. ותירץ דשם הגרעון אינו אלא לפי שנות היובל דהא אינו יוצא בשש. אבל מה יענה לריה"ג ולר"ע לקמן (טו ב) דס"ל דיוצא בשש. וצ"ל לדידהו דמ"מ הגרעון לא כתיב אלא לפי שנות היובל. ולפמש"כ לעיל (ד ב) איצטרך שפיר והפדה לענין שאינה נקנית בפרוטה ע"ש:

גמ' ומאן תנא דלא יליף שכיר שכיר. עיין ב"מ קיא ע"ב תד"ה וריב"ב:

תוס' ד"ה הואיל וכו' משמע דאין קנין שטר לעובד כוכבים. עיין בכורות יג ע"א תוד"ה מה:

משנה עבד עברי נקנה בכסף ובשטר. משמע דבהנהו לחוד נקנה ולא במשיכה ולא בחליפין ואע"ג דמלשון המשנה אין הכרע דאיכא למימר מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני כדמסקינן לקמן גבי עבד כנעני מ"מ מסוגייא דשמעתין וסוגייא דעלמא מבאר להדיא דלא מהני בע"ע כ"א כסף ושטר לחוד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' עבדים. אלא דטעמא דמילתא לא ידעינן דנהי דלענין משיכה איכא למימר דפשיטא דלא מהני דמהיכא תיתי ולא מיבעיא לר' יוחנן דמשיכה במטלטלין תקנתא דרבנן בעלמא הוא שמא יאמר נשרפו חיטך אפשר דלא שייך בע"ע כמו שאפרש לקמן גבי עבד כנעני דף כ"ב ועוד דלא רצו חכמים לתקן קנין חדש בע"ע כיון דמילתא דאיסורא הוא למכור עצמו ובמכרוהו ב"ד כ"ש דלא שייך האי תקנתא וחששא דשמא יאמר אלא אפי' לריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה איכא למימר נמי דע"ע אינו בכלל וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דפשטא דקרא משמע שקונה איזה דבר מיד עמיתו ולא שקנה עמיתו גופא ובאידך פרשה כתיב דין מוכר עצמו וליכא למימר נמי דאכתי נילף בק"ו ממטלטלין שאין נקנין בשטר ונקנין במשיכה כ"ש ע"ע שנקנה בשטר דאיכא למימר חליפין יוכיח שקונה במטלטלין ואינו קונה בע"ע אלא דאכתי היא גופא קשיא ע"ע אמאי לא מיקני בחליפין הא כתיב בהדיא בחליפין לקיים כל דבר וילפינן שהכל נקנה בחליפין וכ"ש הכא דאיכא ק"ו ממטלטלין דלא מיקנו בשטר כמו שאפרש לקמן דף כ"ו ואפ"ה ניקנין בחליפין וליכא למימר נמי דמימעט חליפין מכסף מקנתו דהא מסקינן לעיל דכסף מקנתו אתא למעט שאינו נקנה בכלים בפחות משוה פרוטה ול"ל דתרתי שמעת מיניה דכסף מקנתו משמע שאינו נקנה אלא בכסף לחוד תדע דמלשון התוספות לא משמע הכי כמ"ש מהרש"א ז"ל בסמוך ואף לפי מה שאפרש בל' התוס' דלא כמהרש"א אכתי קשה הניחא למאן דאית ליה שכיר שכיר אלא למאן דלית ליה שכיר שכיר ויליף קנין כסף במוכר עצמו מוכי תשיג ומכרוהו ב"ד מאמה עברי' א"כ קשה בין באמה עברי' ובין במכרוהו ב"ד מנא לן דלא מיקנו בחליפין האיכא ק"ו ודוחק לומר דפלוגתא דתנאי היא לענין חליפין ועוד דא"כ קשה מאי מקשה הש"ס למאן דלית ליה שכיר שכיר מנא לן דכסף קונה הא איכא למימר ק"ו ממטלטלין דלא מיקנו בשטר מאי אית לך למימר חליפין יוכיח דחליפין גופא הא אמרת דקני ולכאורה היה נראה לי דהא דחליפין לא מהני ילפינן מדאיתקש אמה העבריה לאחרת וא"כ איכא למילף נמי מה אחרת לא מקנייא בחליפין אלא הא ליתא לפמ"ש התוספות דף ג' לענין חליפין גופא דמיעוט קניני' לא ילפינן מאחרת וכן לפמ"ש שם מסברא דידי נמי לא שייך למעט חליפין באמה מהקישא דאחרת כמבואר שם. והנלע"ד דהא דפשיטא לן דחליפין לא מהני בע"ע הנמכר לישראל היינו משום דכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם לרשת אחוזה והקישו הכתוב לשדה אחוזה ומינה ילפינן נמי דנקנה בחליפין כמו שדה אחוזה ומדכתיב אותם ילפינן לקמן אותם הקישו לשדה אחוזה ולא עבד עברי וא"כ משמע דכל הקנינים דשייכי בשדה אחוזה לא מהני בע"ע כי אם היכא דגלי קרא בהדיא וא"כ ממילא אימעט נמי חליפין והא דבעינן למילף לעיל מכסף מקנתו למעט חליפין היינו דוקא בע"ע הנמכר לעובד כוכבים למאן דלא יליף שכיר שכיר או אף למאן דיליף שכיר שכיר איכא למימר דג"ש דשכיר שכיר היינו לריבוי קנינים ולא למעט קנינים וכמו שאבאר באריכות ומכ"ש דא"ש טפי למה שאפרש בסמוך מסברא דנפשאי דג"ש דשכיר שכיר היינו דוקא נמכר לישראל מנמכר מישראל ולא נמכר לעובד כוכבים מנמכר לישראל כן נ"ל מיהו אכתי יש לפקפק דאפשר דמיעוטא דאותם לא שייך למעט אלא אותן קנינים דשייכין בקרקעות ולא במטלטלין משא"כ חליפין דשוה בקרקעות ומטלטלין לא שייך למעט ממיעוטא דאותם וצ"ע ועוד נראה לי דאפשר דלא שייך קנין חליפין בעבד עברי הנמכר לישראל דאע"ג דכתיב לקיים כל דבר היינו דוקא בדבר שיכול לקנות קנין עולם משא"כ בעבד עברי שאין גוף העבד קנוי לו לא שייך ביה קנין חליפין דעיקר קנינו אינו אלא להשתעבד בו למלאכה בעלמא דשכיר קרייה רחמנא וא"כ הו"ל כמו קנין דברים דלא מהני קנין חליפין ואע"ג דמסקינן לקמן עבד עברי גופו קנוי היינו דלא מהני בי' מחילה שגופו קנוי לו על השיעבוד משא"כ לעיקר קנינו ודאי אין גופו קנוי לגמרי והו"ל כמו קנין דברים כן נ"ל ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון) דף יד ע"ב משנה עבד עברי נקנה בכסף ובשטר משמע דאינו נקנה במשיכה וחליפין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. וקשיא לי אמאי לא מקני בחליפין הא כתיב לקיים כל דבר והארכתי בזה ולא מצאתי מקום ליישב אם לא שנאמר דכיון דע"ע אין גופו קנוי לא קרינא ביה לקיים כל דבר עיין בפנים. אח"ז ראיתי בס' משנה למלך שהרגיש בזה וכתב דילפינן לה מכסף מקנתו ואינו נקנה בחליפין ואע"ג דלמאי דקי"ל כר' נחמן דפירי לא עבדי חליפין ע"כ מוקמינן לקרא דכסף מקנתו לענין פחות משוה פרוטה אפ"ה כיון דלמאן דלית ליה דר"נ ס"ל דע"ע אינו נקנה בחליפין ה"ה לר נחמן דבהכי לא פליגי ע"ש. ודבריו תמוהין דהא ודאי איצטריך קרא למעוטי חליפין דכל כמה דליכא מיעוט ממילא הוי בכלל לקיים כל דבר ועוד דילפינן בק"ו ממטלטלין ועוד קשה למאן דלית ליה שכיר שכיר כמ"ש בפנים ובחדושי מהר"י מטראני מצאתי שכתב דילפינן מוהתנחלתם אותם כדפרישית נמי בפנים אלא דשדית ביה נרגא כמ"ש בפנים אלא מחוורתא כדפרישית:

גמרא עבד עברי נקנה בכסף מנלן. וקשיא לי הא מפשטא דקרא מצינן למילף דכתיב כי תקנה עבד עברי וכתיב כי ימכור איש את בתו לאמה וכל מקח וממכר ע"י כסף הוא ועוד דהא כסף קונה בכל מקום ויותר יש לתמוה דלבתר דאשכחן מכסף מקנתו שכסף קונה נמי לענין עבד וכ"ש למאי דילפינן נמי מוהפדה דכסף קונה בעברייה א"כ אהדורי אפירכא כולי האי למה לן לחלק בין נמכר לעובד כוכבים לנמכר לישראל ובין עבריה לעברי ובין מכרוהו ב"ד למוכר עצמו ואפילו את"ל דכיון דכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם והוקש לשדה אחוזה דנקנה בכסף משמע דאותם למעוטי עבד עברי דאינו נקנה בכסף כדפרישית בסמוך דא"כ לקמן דילפינן שטר מהקישא דאחרת נמי אמאי לא מקשה בכה"ג דאשכחן עברייה ומכרוהו ב"ד מהקישא דעברי לעברייה אבל מוכר עצמו מנ"ל למאן דלא יליף שכיר שכיר וכמו שהקשה בעל עצמות יוסף. תו קשה דכיון דפשטא דקרא כתיב כי תקנה וכי ימכור והיינו בכסף ואפ"ה מספקא לתלמודא מנ"ל שהקנין נגמר בכסף א"כ אמאי משני מדכתיב והפדה מלמד שמגרעה ופרש"י וע"כ היינו בכסף דאי לאו הכי במאי מגרעה ואכתי מנ"ל שנגמר הקנין ע"י נתינת הכסף דהא לענין נתינת כסף בלא"ה ידעינן מדכתיב כי תקנה וכי ימכור. והנלע"ד שזה הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כל השקלא וטריא דשמעתין בכסף מנ"ל דלמא במשיכה כיון דסתם מקח וממכר היינו בשני דברים הללו שהלוקח עושה משיכה והמוכר מקבל הכסף כמ"ש התוס' להדיא בריש פ"ב דבכורות אלא דלא ידעינן באיזה מהם נגמר הקנין וא"כ מקשה הכא שפיר דכיון דכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם משמע דאותם הוקשו לשדה אחוזה וכמקרקעי דמי משא"כ ע"ע לא איתקש לשדה אחוזה ולא הוי כמקרקעי אלא כמטלטלים וכ"כ הריטב"א ז"ל בסוגיית דייעוד דע"ע כמטלטלים דמי לכ"ע כיון שאין גופו קנוי לגמרי כמו עבד כנעני וא"כ לריש לקיש דמשיכה קונה במטלטלים דלמא ה"נ במשיכה ולא בכסף ולבתר דמשני הש"ס דכתיב מכסף מקנתו בנמכר לעובד כוכבים מקשה הש"ס שפיר אשכחן נמכר לעובד כוכבים שכל קנינו במטלטלין בכסף דכתיב לעמיתך במשיכה משמע דלעובד כוכבים בכסף כדאי' בבכורות אבל נמכר לישראל אדרבא אית לן למימר כיון דאשכחן דלעובד כוכבים בכסף כמו שאר מטלטלים א"כ לישראל לא מיקנו בכסף אלא במשיכה דבכלל מטלטלים הוא והיינו דוקא לר"ל דלר' יוחנן ממה נפשך נקנה בכסף דאו למקרקעי או למטלטלי מדמית ליה וכמו שאפרש עוד בל' התוס' והשתא משני שפיר דכתיב והפדה מלמד שמגרעה מפדיונה א"כ ע"כ לא מצינן למימר דכמטלטלין דמי ונקנה במשיכה אע"פ שעדיין לא נתן הכסף והא ודאי ליתא דכל כמה שלא נתן כסף אי אפשר לומר שקונה במשיכה גרידא כיון דלא משכחת גירעון אינו קונה כלל כדאמרי' לעיל ד' י"ב דד"ל גופא מסיק דגרעון דומיא דיעוד מה יעוד כל היכא דלא מצי לייעד לא קני לה ה"ה לגרעון כל היכא דלא מצי לגרע לא קני לה וא"כ ע"כ לא קני במשיכה בלא כסף וליכא למימר דבעיא כסף ומשיכה הא ליתא דא"כ לאו למקרקעי ולא למטלטלין מדמית לה ובמטלטלין א"א לומר דבעינן תרווייהו דא"כ מיעוטא דעמיתך לא אשכחן כדאיתא בבכורות ואי תקשי א"כ היאך קונה בשטר הא לא אשכחן גירעון שתי תשובות בדבר חדא איכא למימר דגרעון דומיא דייעוד היינו דוקא במילתא דכתיבא בהאי ענינא למאי דילפינן מוכי ימכור איש את בתו לאמה דעלה כתיב אשר לא יעדה והפדה אבל קנין שטר בתר הכי כתיב אם אחרת יקח לו ולא בעינן דומיא דיעוד תדע דהא משמע שקונה בשטר אע"פ שאינו נותן כסף כלל דומיא דאחרת אע"ג דלא שייך יעוד בלא כסף ועוד י"ל איפכא דלקושטא דמילתא היכא שמוכרה בכסף אינו קונה בשטר עד שיתן דמים כדאשכחן לקמן גבי קרקעות דקונה בשטר וקאמר שמואל לא שנו אלא במתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן דמים משום דלא סמכא דעתיה והכא לא איכפת לן במיעוטא דעמיתך דלא קאי אלא אכסף ומשיכה כמ"ש התוספות בבכורות וכמו שאבאר בל' התוס' בסמוך. והשתא אתי שפיר דאף לבתר דאשכחן באמה העברייה ובמכרוהו ב"ד דנקנין בכסף אפ"ה מהדרינן אפירכא לומר מוכר עצמו מנ"ל משום דאית לן למימך כיון דאשכחן מוכר עצמו לעובד כוכבים שנקנה בכסף אית לן למימר דמוכר עצמו לישראל אינו נקנה בכסף כדאשכחן במטלטלין ממיעוט דלעמיתן משא"כ לקמן לענין קנין שטר דילפינן אמה העברייה מהקישא דאחרת מגלי קרא דליתא במיעוטא דוהתנחלתם אותם א"כ תו לא שני לן בין עברייה לעברי ובין מכרוהו ב"ד למוכר עצמו דמסברא כל דהו לא נחלק בקנינים דגילוי מילתא היא ודוקא לענין כסף שייך לחלק כדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י ועיין בסמוך. ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרי"ף ז"ל שכתב בפרק הזהב דהא דס"ל לר' יוחנן דבר תורה מעות קונה במטלטלין היינו מק"ו דגופו קונה ממונו לא כ"ש והיינו לפי המסקנא דהכא דילפינן מקרא דישראל קונה ע"ע בכסף וא"כ שפיר קאי כל השקלא וטריא דשמעתין בין לר' יוחנן בין לר"ל דאי לאו כל הני ילפותא דשמעתין איכא למימר דגופו נמי אינו קונה בכסף ומכ"ש ממונו א"כ מקשה שפיר אשכחן עובד כוכבים הואיל וכל קנינו בכסף משום דמסברא אית לן למימר דישראל דוקא במשיכה כמשמעות דמיד עמיתך כדרשא דר"ל וממילא דרשינן הא לעובד כוכבים בכסף בין בע"ע בין במטלטלין ובישראל הכל במשיכה וטעמא דר' יוחנן לא ידענא מנ"ל ועיין בחידושינו פרק הזהב ליישב שיטת הרי"ף ז"ל:

תוספות בד"ה הואיל וכל קנינו בכסף פ"ה כו' וקשה לר"ת עד סוף הדיבור. כבר פירשתי שיחתי ליישב שיטת רש"י דבלא"ה כולה שמעתין אליבא דר"ל רהטא דלרבי יוחנן פשיטא דכסף קונה אלא דלשיטת התוס' קשיא לי יותר דלדידהו מי ניחא אליבא דר' יוחנן דהא בריש פ"ב דבכורות כתבו התוס' בד"ה דבר תורה מעות קונה דהא דפשיטא ליה לרבי יוחנן דמעות קונה במטלטלין היינו מגופא דקרא דכתיב או קנה מיד עמיתך וסתם קנין דקרא היינו בכסף כדכתיב שדות בכסף יקנו וכתיב מכסף מקנתו וא"כ מאי מקשה הכא בכסף מנ"ל הא כתיב כי תקנה ע"ע ומאי איצטריך למילף נמי בסמוך מכרוהו ב"ד מאמה העברייה ותיפוק ליה במכרוהו ב"ד מגופא דקרא דכתיב כי תקנה ונהי דהתוס' מקשו הכא שפיר על פירש"י לפי שיטתו שפירש שם בבכורות דהא דמעות קונה לרבי יוחנן היינו משום דיליף הדיוט מהקדש דכתיב ונתן הכסף אלמא דמפשטא דלשון קנין לא משמע ליה דאיירי בכסף וא"כ לר"י נמי מספקא לן בע"ע בכסף מנ"ל דמהקדש לא מצינן למילף דלא שייך הקדש בע"ע אלא דמ"מ קשיא למה להו להתוס' לפרש סוגייא דשמעתין לענין שטר ובדוחק כיון דסוף סוף לפי פירוש' בבכורות לא מיתוקמא אליבא דר"י הוי מצי לפרושי שפיר אליבא דר"ל לענין משיכה וכפי השיטה דבכורות מיתרצא נמי קושייתי השניה דבהדיא איכא מ"ד התם דמשיכה בעובד כוכבים לא מהני והנראה מזה דהתוספות קיימי הכא בשיטת רש"י דבכורות דטעמא דר"י במטלטלין דילפינן מהקדש אלא דלפ"ז קשה מה שהקשו שם התוס' א"נ מ"ט דר"ל דאמר כסף אינו קונה דנילף מהקדש ומה שתירצו שם דדרשינן נמי איפכא לעמיתך דומיא דעובד כוכבים מה עובד כוכבים בחדא הרי הקשו שם חליפין יוכיח דישראל בתרתי ותירצו שם דקרא לא איירי אלא משני קנינים דשייכי בכל מקח וממכר דהינו כסף ומשיכה וזה לא יתכן לפי שיטתם כאן דמסקו בסוף הדיבור דשטר וכסף נמי שייך מיעוטא דלעמיתן בחדא אע"ג דשם אינו מצוי בכל מקח וממכר ולא מהני כלל במטלטלין ואפ"ה דרשינן לענין ע"ע לעמיתך בחדא והדרא קושיא לדוכתא לענין חליפין אלא די"ל דר"ת לשיטתו שמפרש בריש מכילתין דף ג' דחליפין מהני בעובד כוכבים וא"כ לעולם הוי בתרתי בין בישראל בין בעובד כובבים כן נ"ל נכון ודוק היטב ומתון מה שכתבתי יש לי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שכתב דע"ע נקנה בכסף מדכתיב מכסף מקנתו וגרעון ילפינן מאמה העברייה והשמיט ג"ש דשכיר שכיר ודרשא דוכי תשיג וכתב עוד בסוף דבריו ונלמד אמה העברייה מע"ע שהיא נקנית בכסף כו' וזה ממש היפך סוגייא דשמעתין דאדרבא באמה העברייה כתיב בגופה קנין כסף מוהפדה ועברי הנמכר לישראל הוא דילפינן מאמה העברייה או מג"ש דשכיר שכיר מנמכר לעובד כוכבים ולפמ"ש אתי שפיר דהרמב"ם ז"ל נמי מפרש סוגייא דשמעתין אליבא דר"ל דוקא דלדידיה סתם מכירה האמור בתורה אינו אלא בכסף או משיכה הנוהגים בכל המכירות כמ"ש התוס' בבכורות וא"כ הכא נמי כל השקלא וטריא דשמעתין בכסף מנ"ל היינו משום דאיכא למימר דלמא במשיכה לחוד דכסף ומשיכה כי הדדי א"א לומר דדומיא דמטלטלין דבחדא מדכתיב לעמיתך וא"כ מייתי הש"ס שפיר מוהפדה דלא מיקני במשיכה לחוד דכל היכא דלא משכחת גרעון לא קני לה כדפרישית וממילא דע"כ כי ימכור איש את בתו היינו בכסף וליכא למימר דהיינו בשטר דסתם מכירה האמור' בתורה לא הוי בשטר משא"כ לר' יוחנן שפסק הרמב"ם כמותו דמשיכה אינו מפורש בתורה כלל והא דאיצטריך מכסף מקנתו היינו למעט שאר קנינים דהוי נמי בכלל סתם מכירה וכיון דגלי קרא דמכסף מקנתו מיהא דלשון קנין היינו כסף דמה"ט פשיטא ליה לר"י דכסף קונה במטלטלין משום דכתיב או קנה כפירוש התוס' דבכורות א"כ מה"ט גופא פשיטא ליה אליבא דר"י דע"ע הנמכר לישראל דנקנה בכסף דהא כתיב כי תקנה אלא דאכתי קשה להיפך תינח בע"ע אמה העברייה מנ"ל דהא בדידה לא כתיב לשון קנין אלא כי ימכור ודלמא בשטר והיינו משום דהוי דרשינן לגמרי דומיא דאחרת שאינה יוצאה בכסף אלא בשטר וה"ה לאמה העברייה וא"כ ע"כ הוי צריך למימר דוהפדה לא אתא למימר שיוצאה בכסף אלא שצריכה להחזיר לו הכסף ועיקר היציאה היינו בשטר דומיא דאחרת וממילא דתחלת קנין נמי היינו דוקא בשטר וכמ"ש לעיל דהקישא דאחרת לא שייך לענין כסף אלא לשטר דוקא ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל כר' חסדא לקמן דשטר אמה העברייה האב כותב ויליף לה מלא תצא כצאת העבדים וא"כ אייתר לה דרשא דאחרת וע"כ הוי מוקי לה לענין שאין יוצאה בכסף וכ"ש דפשטא דקרא דלא תצא כצאת העבדים נמי הכי משמע וממילא דדרשה דאחרת היינו לענין יציאה דוקא בשטר וע"ז כתב הרמב"ם ז"ל דמקשינן עברייה לעברי דבכסף לחוד נמי נקנית ולפ"ז עולין דברי הרמב"ם ז"ל יפה אליבא דהלכתא כן נ"ל נכון ואין להקשות דאכתי מוכר עצמו מנ"ל דנקנה בכסף דלמא בשטר ודוקא מכרוהו ב"ד נקנה בכסף הואיל ונמכר בע"כ משום דלא שייך האי פירכא אלא לענין משיכה דכיון דאינו נמכר בע"כ דין הוא שלא יקנה עד דאתיא לרשותיה משא"כ לענין שטר לא שייך לומר כן ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) ישוב נכון על לשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דלכאורה מפרש לגמרי נגד סוגיית הגמ' בילפותא דקנין כסף שכתב דילפינן אמה מעבד ובשמעתין משמע להיפך ועוד שאר קושיות ויתיישב הכל לנכון בעזה"י:

בא"ד לכך נראה לר"ת כו' דכתיב ביה מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונה בשטר כו'. וכתב מהרש"א ז"ל דלאו מכסף מקנתו ממעטינן שטר דאיצטריך למעוטי תבואה וכלים כו' ע"ש. ואין דבריו מוכרחים דודאי לפי האמת מצינן למימר דמכסף מקנתו ממעטינן הכל אלא דאכתי לא סגי להו לתוס' בהכי לפרש כן דברי המקשה דהא כל כמה דלא אשכחן סברא לחלק בין ישראל לעובד כוכבים ה"א דשוין הם א"כ מאי פסיקא ליה למקשה למימר דאשכחן דעובד כוכבים אינו נקנה בשטר דהיא גופא ניליף דמהני שטר בעובד כוכבים כמו בישראל ואי משום מכסף מקנתו הא איצטריך למעט תבואה וכלים לכך הוצרכו לפרש דבלא"ה אשכחן שיש לחלק בין ישראל לעובד כוכבים לענין שטר דלא שייך בעובד כוכבים דומיא דאחרת וא"כ מקשה שפיר אבל לעולם לפי האמת מצינן למימר דמכסף מקנתו ממעט הכל דמה"ט ממעטינן באמת משיכה וחליפין ונתיישב' קושיית ספר עצמות יוסף ואף שכתבתי דבלא"ה יש למעט משיכה וחליפין משיכה מוהפדה וחליפין מוהתנחלתם אותם מ"מ התוס' ודאי לא נחתו להכי כמ"ש באריכות דדוקא לשיטת רש"י ז"ל י"ל כן דמוהפדה ממעטינן משיכה ולא שטר משא"כ לשיטת התוס' ודוק היטב ועיין עוד בסמוך בל' התוספות בד"ה מוכר עצמו כן נ"ל:

בא"ד וא"ת לאו ק"ו הוא כו' והקשה מהרש"א ז"ל דבלא"ה תיקשי להו דניליף כסף נמי מהקישא דלאחרת ולפמ"ש לא קשה מידי דמהקישא דאחרת לא מצינן לרבות כ"א חדא אבל אינך כולהו ממעטינן מדכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם משמע דכל מה שקונה בשדה אחוזה לא קני אלא בעבד כנעני ולא בעבד עברי ואם כן מהקישא דלאחרת לית לן למילף אלא חדא והיינו שטר דדמי טפי לאחרת שכן מכניס ומוציא בבת ישראל וה"ה שמכניס ומוציא באמה העברייה משא"כ לענין כסף לא הוי הקישא מעליא שהרי באחרת מכניס ואינו מוציא ובאמה מכניס ומוציא כדאיתא במתניתין ובזה נתיישב לי מה שיש לדקדק בעיקר דברי התוס' שכתבו דכל השקלא וטריא דשמעתין אינו אלא לענין כסף ושטר א"כ מאי מקשה דהא מפשטא דקרא דוכי ימכור משמע מיהא שיש בה צד קנין וע"כ היינו כסף או שטר וא"כ קשה ממה נפשך אי נאמר דשטר עדיף מכסף א"כ מכי ימכור לחוד שמעינן שטר וע"כ מהקישא דאחרת ילפינן כסף ואם נאמר דשקולין הם אכתי השתא נמי דכתיב אחרת לא ידעינן במאי איירי אי בכסף או בשטר אע"כ דוכי ימכור אתא לרבויי חדא והקישא דאחרת לאידך אבל למאי דפרישית א"ש דמהקישא דאחרת א"ל דאתא לגלויי על וכי ימכור דאיירי בשטר דהוי דומיא דאחרת משא"כ בכסף לא הוי דומיא דאחרת כיון שאינו מוציא בבת ישראל אבל עיקר דברי מהרש"א ז"ל במ"ש בענין דינר ופרוטה אינן מובנים לי דהא בלא"ה על התרצן דמייתי מוהפדה אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל דניחא ליה לאתויי מקרא דוהפדה דכתיב בגופה דאמה העברייה ממאי דנילף אמה בהקישא אע"כ דקושייתו על המקשן דלא סליק אדעתיה מוהפדה ואכתי כיון דסליק אדעתיה ע"כ הקישא דאחרת לענין שטר מאי מקשה נמכר לישראל מנ"ל ותיפוק ליה מהקישא דאחרת גופא וא"כ מה זה שכתב מהקישא ס"ד בפרוטה סגי דא"כ כ"ש דקשה טפי מאי מקשה נמכר לישראל מנ"ל אדרבא מהקישא דאחרת נילף דנקנה בכסף ואפי' בפרוטה אע"כ כדפרישית דפשיטא להו לתוס' דמהקישא דאחרת לא שייך לרבויי כסף כיון דבאחרת מכניס ואינו מוציא והכא בעינן למילף שקונה בכסף ויוציא בכסף כדאיתא במתני' ושפיר הוי מקשה מנ"ל לכך הוצרכו התוס' להקשות דאכתי לא פריך מידי נמכר לישראל מנ"ל דנילף בק"ו והכא ליכא למימר יציאה באשה יוכיח שיוצאה בשטר ואינה יוצאה בכסף דמיציאה להויי' לא עבדינן פירכא כמ"ש התוספות לעיל ומוכרח בשמעתין כמו שאבאר ועוד דמה שאשה אינה יוצאה בשטר היינו משום דאין קטיגור נעשה סניגור ובלא"ה י"ל דמה שהקשו התוס' ולאו ק"ו הוא לאו אאמה העברייה לחוד קאי אלא אעבד עבדי דמקשה בסמוך אשכחן אמה עבד מנ"ל ואכתי נילף בק"ו והתם לא שייך הקישא דאחרת ודברי מהרש"א ז"ל צריך עיון ידו"ק;

רש"י בד"ה מכרוהו ב"ד בגניבתו כו' והדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה כו' עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דשביק למשיכה דאיירי ביה מעיקרא ונקיט חזקה ועוד דחזקה אימעט לקמן להדיא מוהתנחלתם אותם ונראה בעיני לפרש למאי דפרישית לעיל דמשיכה ע"כ בחדא וא"כ לא הוי צד קל גבי העבד דמה לי אם נקנה בכסף לחוד או במשיכה לחוד מש"ה ניחא ליה לפרש קושייא דהכא לענין חזקה ורצונו לומר דלמא לא מיקני אלא בחזקה בהדי כסף ומהני מיעוטא דוהתנחלתם אותם דלא מיקני בחזקה לחוד כמו עבד כנעני והשתא הוי שפיר צד קל לגבי העבד הואיל ואינו נקנה בע"כ מש"ה בעינן תרתי או אפשר דמשיכה נמי קרי לה חזקה כמו כל חזקת מטלטלים ועיקר כוונתו לפרש צד קל לגבי העבד שאינו נקנה בכסף כ"א עד שיחזיק בו רבו דרך עבדות:

תוספות בד"ה מוכר עצמו מנ"ל כו' וא"ת כיון דיליף כו' למאי דאיצטריך מכסף מקנתו ניליף שכיר כו' עכ"ל. פירוש כי היכי דילפי' שכיר שכיר ישראל מישראל ה"נ נילף שכיר שכיר עכו"ם מישראל וליכא למימר דהאי גז"ש דשכיר שכיר עכו"ם מישראל לא גמירי להו מסיני משום דהתוס' כתבו בכמה דוכתי שלא נתקבל מסיני אלא אותן התיבות שיש ללמוד בג"ש כמו שכתבו בפ"ק דסוכה לענין לקיחה מלקיחה בלולב ע"ש. והא דפשיטא להו להתוס' לפרש כן בשמעתין למדרש ג"ש דשכיר שכיר להכא ולהכא היינו משום דלקמן בשמעתין דאמרינן מאן תנא דלא יליף ש"ש רבי היא משמע להדיא דמאן דיליף יליף בתרוויהו ועדיין היא גופא קשיא לי כיון דכל ג"ש שאינה מופנה משני צדדין למידין ומשיבין כמ"ש התוס' בסמוך גבי אוזן אוזן וא"כ הכא ודאי ההיא שכיר דמכרוהו ב"ד ומוכר עצמו לאו מופנה דהא איצטריך למילף מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד למאי דמייתי בסמוך וא"כ נהי דשכיר דעכו"ם מופנה אכתי הוי מופנה מצד אחד ויש להשיב כמה פירכות וכ"ש למה שכתבו התוספות לעיל דשטר לא מהני בנמכר לעכו"ם וא"כ אין לך פירכא גדולה מזו וצריך עיון ועיין מה שאפרש לקמן בענין ש"ש דנגאל באלה בדף הסמוך:

בא"ד וי"ל דאיצטריך לכדדרשי' לעיל בכסף הוא נקנה כו' עכ"ל. וקשיא לי א"כ תקשי לאידך גיסא למאן דלא יליף ש"ש ואיצטריך מכסף מקנתו לגופא מנ"ל למעט שאינו נקנה בתבואה וכלים וע"כ צ"ל דאיכא שום ייתורא במקנתו למידרש ביה נמי הא וא"כ למאן דיליף ש"ש האי ייתורא מאי עביד ליה ולמאי דפרישית לעיל דכולהו קנינים מימעטי ממיעוטא דכסף מקנתו א"ש דאיכא למימר דמפשטיה דקרא דמכסף מקנתו שמעינן תרתי שאינו נקנה בשום קנין אם לא בכסף וכדפרישית לעיל:

בא"ד וא"ת ואמאי איצטריך והפדה כו' וי"ל אה"נ אלא איצטריך לגרעון כסף עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דגרעון גופא נילף מנמכר לעכו"ם ותירץ דהתם איצטריך לגרעון דיובל והכא איצטריך לגרעון דשש שנים ע"ש וקשיא לי א"כ למאן דלא יליף ש"ש מנ"ל דאמה העברייה וע"ע היוצאין קודם היובל שקודם שש שיוצאין בגרעון אע"כ דכולה מילתא דגרעון חדא מילתא היא והדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב מיהו בעיקר קושית מהרש"א ז"ל יש לי לומר דכוונת התוס' דאיצטריך והפדה לגרעון לענין דכל היכא דלא שייך גרעון אינה נקנית כלל דדרשינן לעיל דוהפדה דומיא דייעוד לענין דאינה נקנית בפרוטה כמ"ש מהרש"א ז"ל גופא בשמעתין ומתוך מה שכתבתי יש ליישב כמעט כל הקושיות שהקשה מהרש"א ז"ל על מהר"א מזרחי ואין להאריך והמשכיל יבין וההיא דמפדין אותו בע"כ יבואר שם במקומו בעזה"י ע"ש:

בד"ה לך ולא ליורש פי' כגון בת ואח כו' וכן פירש"י. והנראה דכוונתם בזה דודאי למאי דקיימינן השתא דכ"ע ילפי ש"ש א"כ לא איצטריך למעוטי יורש דבלא"ה נילף ש"ש מנמכר לעכו"ם דכתיב ביה וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו לכך הוצרכו לפרש דלקושטא דמילתא להא מילתא לא ילפינן ש"ש מנמכר לעכו"ם דהתם אינו עובד את הבן והכא עובד את הבן כדלקמן מדכתיב שש שנים יעבוד וא"כ מהאי קרא הוי מרבינן כולהו יורשים להכי איצטריך ועבדך. והא"ש דמרבוייא דשש שנים יעבוד לא מרבינן אלא חדא שעובד את הבן וממיעוטא דועבדך ממעטינן תרתי בת ואח ולא אמרינן איפכא לרבויי בן ובת כי היכי דלענין יבום כי הדדי נינהו משום דאי לא הוי כתיב רבוייא ולא מיעוטא ממילא הוי ממעטינן כולהו מג"ש ש"ש מנמכר לעכו"ם א"כ שפיר יש לנו למעט תרתי ולרבויי חדא לקיים הג"ש בכל מאי דאפשר כן נ"ל ולקמן אפרש יותר בדף י"ז ע"ב:

בד"ה ולא אזנו של מוכר עצמו וא"ת כו' תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי כו' וי"ל דאי לאו אזנו הוי ילפינן מג"ש דש"ש כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דסוף סוף כיון דבמכרוהו ב"ד גופא אשכחן דהיכא דאין לו אשה ובנים אינו נרצע דבעינן אהבתי את אשתי וכדפשיטא לתלמודא נמי לקמן גבי כי הוויתו בי מר שמואל באסקונדרי מטלליתו א"כ מאי מהני ג"ש דש"ש אטו מי עדיף מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד גופא שאין נרצע אם לא כשיש לו שפחה כנענית וליכא למימר דאי לאו מיעוטא דאזנו ה"א דאהבתי את אשתי אינו מעכב בדיעבד כדי לקיים הג"ש דש"ש לגמרי אבל השתא דגלי קרא דמוכר עצמו אינו נרצע ומכרוהו ב"ד נרצע ע"כ אזלינן בתר טעמא משום דאהבתי את אשתי בעינן אלא שמלבד שהוא דוחק אכתי קשה האי סוגייא דכי הוויתו בי מר שמואל באסקונדרי מטלליתו מאי קושיא דלמא כר"א ס"ל דזה וזה נרצע ולעולם דאהבתי את אשתי אינו מעכב והנראה בזה דודאי ע"כ קרא דאהבתי את אשתי מיותר לגמרי ולאשמעינן דמעכב ומדאיצטריך קרא למעט דאין אמה העברייה נרצעת אע"ג דלא שייך בה אהבתי אע"כ דדוקא במכרוהו ב"ד מעכב ולא בשאר ומהאי טעמא פשיטא ליה לתלמודא דיש לנו לומר דאינו מעכב ומש"ה איצטריך למילף מאזנו כך נ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. הרב משנה למלך פ"ג דעבדים סוף דין ג' כתב דהריטב"א ז"ל סבר דאין האדון יכול לכופו אבל אה"נ דמותרת לו והוא הפך הרמב"ם ז"ל ולא ידע מנא ליה להריטב"א ז"ל וכו' ע"ש ויש להרגיש דהול"ל דרש"י ותוספות רי"ד סוף פרק האומר כתבו כהרמב"ם ז"ל הפך הריטב"א ז"ל ומה שהקשה מנא ליה להריטב"א ז"ל לא קשיא דכבר כתב הריטב"א ממה שצריך גט שחרור וצריך ישוב:

(יד ב) ר"א אומר זה וזה אינו נמכר אלא לשש וכו'.—ממה דאיתא לקמן (טו רע"א): "ההוא לג"ש הוא דאתא דתניא ר"א אומר וכו'", ולא אמרו 'ר"א לטעמיה', מוכח דר"א דהכא לחוד ור"א דהתם לחוד. ונראה דר"א דלקמן הוא ר' אליעזר (בן הורקנוס), שהרי ביבמות (קד א) אמרו, דסבר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין, ומוכח בשבת (קלא א), שהוא ר' אליעזר (ועי' רש"י שם). ומוכרח דר"א דהכא הוא ר' א ל ע ז ר בן שמוע (ועי' טו א תוס' ד"ה ואידך שנסתפקו בזה).

מסולייא. נפחת כדמסיים ואזיל שאין לו עקב שול''א בלע''ז: מתני' נקנה בכסף ובשטר. בגמרא יליף לה: בשנים. לסוף שש שנים יוצא חפשי: וביובל. אם פגע בו יובל בתוך שש: ובגרעון כסף. פודה את עצמו ומגרע לו אדונו מפדיונו דמי שיעבוד השנים שעברו והכל לפי חשבון דמי מקנתו כדכתיב (ויקרא כה) והיה כסף ממכרו במספר שנים קנאו בשש מנים ועתיד לצאת בסוף שש נמצא קונה עבודת כל שנה במנה: יתירה עליו. שקונה עצמה בכל אלה ובסימני נערות כדילפינן לעיל (דף ד.) מויצאה חנם: ובמיתת האדון. ואינו עובד את יורשיו אבל עבד הנמכר בתחילתו ומת האדון בתוך שש משלימן ליורשיו וכולהו יליף בגמ': גמ' מכסף מקנתו. בעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הכתוב מדבר וכי תשיג יד גר ותושב: הואיל וכל קנינו. של עובד כוכבים בכסף שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין אלא בישראל כתיב (ויקרא כה) מיד עמיתך עד שימשוך מיד ליד לפיכך עבד נקנה לו בכסף: שמגרעת פדיונה. מדלא כתיב ונפדה משמע והפדה שאף הבעל מסייע בפדיונה אלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה: אשכחן אמה העבריה דמקניא בכסף. והדין נותן הואיל וקידושיה בכסף קנינה בכסף: מכרוהו ב''ד. בגניבתו דכי ימכר ע''י אחרים משמע והדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה הואיל ויש בו צד קל שנמכר בעל כרחו: שכיר שכיר. נאמר במוכר עצמו (שם) כי ימוך אחיך ונמכר וגו' כשכיר כתושב יהיה עמך ונאמר במכרוהו ב''ד כי משנה שכר שכיר וגו' בפרשת כי ימכר כתיב (דברים טו): למאן דלא יליף. דלית ליה הך גזירה שוה ולקמיה מפרש מאן ניהו: וכי תשיג. במוכר עצמו לעובד כוכבים וסמכוה לפרשת מוכר עצמו. לישראל וילמד נמכר לישראל מנמכר לעובד כוכבים בהיקישא ובנמכר לעובד כוכבים כתיב מכסף מקנתו: ויתר על שש. אם התנה לימכר לעשר שנים: מכרוהו ב''ד. דכתיב (שם) ועבדך שש שנים אבל במוכר עצמו לא כתיב שש דכי תקנה עבד עברי מיד אחרים משמע ורציעה במכרוהו ב''ד כתיבא וכן הענקה דגבי ימכר לך כתיבי: רבו מוסר לו שפחה כנענית. שיהו לו ולדות ממנה: אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. ואסורה לו אבל במכרוהו ב''ד כתיב (שמות כא) אם אדוניו יתן לו אשה: לא יליף שכיר שכיר. הילכך דלא כתיב ביה לא כתיב ביה: דכולי עלמא יליף שכיר שכיר. לשאר מילי והני לת''ק בהדיא כתיב מיעוטייהו ולא אהני ליה גזירה שוה: ולא ליורשין. דאינו עובד לא את הבת ולא את האח אם אין לו בן אבל עובד הוא את הבן כדלקמן (דף יז:): ועבדך אחרינא כתיב. כי משנה שכר שכיר עבדך: להרצאת אדון. להרצות על הענקו שלא יקשה בעיניו כדמפרש קרא: אזנו. מיעוט הוא דקרא יתירא לדרשה דהא כתיב ונתת באזנו:

הואיל וכל קנינו בכסף. פ''ה הואיל ולא נאמר בו משיכה כישראל דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו משיכה וקשה לר''ת לפי שיהא סתמא דגמרא כדר''ל דלר' יוחנן דאמר בפ' הזהב (ב''מ דף מז:) דבר תורה מעות קונות דרשינן בפ''ב דבכורות (דף יג:) מיד עמיתך בכסף הא לעובד כוכבים במשיכה וקי''ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש ועוד דבמס' ע''ז (דף עב.) אמרינן דלכ''ע משיכה בעובד כוכבים קונה לכך נראה לר''ת דה''פ הואיל וכל קניינו דעובד כוכבים בעבד עברי בכסף דכתיב ביה מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונה בשטר דישראל גופיה לא קני ע''ע בשטר אלא משום דאיתקש לאמה ואמה לאחרת דדרשינן (לקמן דף טז.) מה אחרת מקניא בשטר אף זו וכו' ובעובד כוכבים לא שייך האי טעמא שהרי אינו בתורת גיטין וקידושין ועוד נראה לר''ת דאפילו בקרקעות עובד כוכבים אינו קונה בשטר כדאמר בחזקת הבתים (ב''ב דף נד.) עובד כוכבים מכי מטא זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה משמע דאין קנין שטר לעובד כוכבים וא''ת לאו ק''ו הוא ומה עובד כוכבים שאינו קונה ע''ע בשטר קונה בכסף ישראל כו' וי''ל דמסתברא דלכל אחד יש קנין לעצמו כדאשכחן בפ''ב דבכורות (דף יג.) גבי מטלטלין מדישראל בחדא עובד כוכבים נמי בחדא: מוכר עצמו מנ''ל יליף שכיר שכיר. פי' בקונטרס נאמר במוכר עצמו כשכיר כתושב יהיה עמך ונאמר במכרוהו ב''ד כי משנה שכר שכיר וא''ת כיון דיליף שכיר שכיר למה איצטריך מכסף מקנתו גבי עובד כוכבים נילף שכיר דכתיב גבי עובד כוכבים (ויקרא כה) כשכיר שנה בשנה וגו' מנמכר לישראל ונמכר לישראל מאמה כדמפרש גמ' לעיל וי''ל דאיצטריך ליה לכדדרשינן לעיל (דף ח.) בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים וא''ת אמאי איצטריך והפדה לענין כסף לישתוק מיניה ונילף עבריה מע''ע הנמכר לישראל ועברי הנמכר לישראל מעברי הנמכר לעובד כוכבים מג''ש דשכיר שכיר וי''ל אה''נ אלא איצטריך לדרשה אחרינא לגרעון כסף וא''ת אמאי איצטריך היקישא דע''ע ועבריה לקנין כסף נילף שכיר שכיר מנמכר לעובד כוכבים וי''ל דהיקישא דע''ע לעבריה איצטריך למימר מה עבריה אינה יוצאה בראשי איברים אף עברי אינו יוצא ומה עברי יוצא בשש ויובל אף עבריה כו': לך ולא ליורש. פי' כגון בת ואח אבל עובד הוא את הבן כדלקמן (דף יז:) ולא אזנו של מוכר עצמו. וא''ת למ''ל אזנו למעוטי דמוכר עצמו אינו נרצע תיפוק ליה דמוכר עצמו אינו נרצע דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית כדלקמן (דף כא:) דבעינן אהבתי את אשתי ואת בני וי''ל דאי לאו אזנו הוה ילפינן מג''ש דשכיר שכיר ממכרוהו ב''ד דאף על גב דלא מצי אמר אהבתי את אשתי ה''א דנרצע קמ''ל אזנו דאין נרצע: