קידושין יג ע"ב

דף יג - ב

ומתרצינן: מי כתיב "ופרצו", וכי כתוב "ופרצו" בתוספת ו' החיבור?!

והרי אם כוונת הכתוב לומר שכל העבירות הללו הן קבוצת עבירות אחת, היה ראוי לומר "ופרצו" בתוספת האות ו', כדי לחבר אותה לשאר העבירות! ואילו בפסוק "פרצו" בלבד כתיב! ומשמע ש"פרצו" היא עבירה שנענשים עליה בפני עצמה, גם אם לא עברו על שאר העבירות. ^[489]

ג. הדור יתבי וקאמרי, אחר כך ישבו תלמידי רב אסי ואמרו שמועה נוספת ששמעו מפיו.

בענין הא דתנן במסכת קינין [סוף פרק ב]:

אשה שילדה, צריכה להביא לטהרתה כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת.

ואם אין ידה משגת לכך, מביאה שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת. ^[490]

ושנינו בענין זה: האשה היולדת שהביאה חטאתה והקריבה הכהן, ^[491] ומתה היולדת לפני שהספיקה להביא את עולתה - יביאו היורשין את עולתה. ^[492]

ואמר רב יהודה אמר שמואל: ודין זה הוא דוקא כשהפרישתה לעולה מחיים, כשהאשה הפרישה את עולתה בעודה חיה.

אבל אם לא הפרישתה מחיים, לא חייבים היורשים להביא מנכסיה שירשו ממנה קרבן עולה, מפני שלא השתעבדו נכסיה של האשה לכך.

כלומר, התנא שאמר "יביאו יורשים עולתה", לא התכוון לומר שהנכסים של האשה משועבדים לכך, וכופין את היורשים להפריש עולה. אלא, התנא השמיענו שכאשר היולדת עצמה כבר הפרישה את העולה, כיון שהיא כבר קדושה, אזי על היורשים להביא אותה להקריבה, למרות שהיולדת מתה. ^[493]

נחלקו אמוראים אם "שעבודא דאורייתא" או "שעבודא לאו דאורייתא" -

חכמים סוברים ^[494] שנכסיו של האדם משתעבדים כדי לפרוע את חובו אפילו לאחר מותו, כאשר נכסיו עוברים לרשות היורשים.

ויש לדון מהו שורש שעבוד זה: יש אומרים: "שעבודא - דאורייתא". כלומר, התורה היא ששיעבדה את נכסיו של האדם עבור חובותיו, משום שנכסיו של האדם "ערבים" לכך שיפרע את חובו. וכשם שהערב חייב לשלם את החוב אם הלוה לא ישלם, כך גם נכסי הלוה משעובדים לפרעון החוב, באם הלוה ימות ולא ישלם. ^[495]

ויש אומרים: "שעבודא - לאו דאורייתא". כלומר, התורה לא שעבדה את נכסי הלוה למלוה, אלא הלוה עצמו הוא המשעבד את נכסיו בכך שכותב למלוה בשטר "נכסי אחראין לך". ^{[496] [497]} וההבדל בין שני השיטות הללו, הוא לענין מלוה על פה: לדעת האומרים שיעבודא דאורייתא הוא, שהתורה היא ששיעבדה את נכסי הלוה - אין הבדל בין מלוה בשטר למלוה על פה, והשעבוד חל בשניהם על הנכסים בשווה.

ואילו לדעת האומרים שיעבודא לאו דאורייתא הוא, שהאדם הוא המשעבד את נכסיו בשטר, הרי במלוה על פה, שלא כתב הלוה למלוה שיעבוד על נכסיו, לא השתעבדו הנכסים, שהרי לא כתב לו "נכסי אחראין לך". ^[498]

ועתה נחזור לדברי שמואל, שאמר: יולדת שהביאה חטאתה ומתה, אין היורשים חייבים להביא את עולתה, אלא אם כן היא עצמה הפרישתה בחייה.

ודברי שמואל אינם לפי דעת האומרים שיעבודא דאורייתא. שהרי יולדת חייבת להביא עולה דבר תורה, ואם נאמר שיעבודא דאורייתא הוא, הרי אף על פי שהיולדת לא כתבה על כך שטר, בכל זאת נכסיה משתעבדים לכך, כשם שנכסי אדם ערבים לכל חובותיו [בין מלוה בשטר ובין מלוה על פה]. וכופים את היורשים להביא את עולתה מנכסיה.

והואיל ושמואל אמר שאם היולדת לא הפרישה את עולתה מחיים, אין אנחנו כופין את היורשים להביאה -

אלמא, אנו לומדים מכאן, שקסבר שמואל: שעבודא - לאו דאורייתא הוא! אלא, רק אדם ששיעבד את נכסיו בשטר, נכסיו משועבדים. אבל היולדת, שלא שעבדה את נכסיה בשטר, אין נכסיה משתעבדים להבאת קרבן עולתה, ואי אפשר לכוף את היורשים לפרוע את חיוב עולתה.

ואמר על כך רב אסי: ^[499] כך אמר רבי יוחנן: אף על גב שהיולדת לא הפרישה עולתה מחיים נשתעבדו נכסיה, וכופין את היורשים להביא את עולתה מהנכסים שירשו ממנה.

אלמא, אנו לומדים מכאן שרבי יוחנן קסבר שיעבודא הוה דאורייתא, ולפיכך נכסי האשה משועבדים, למרות שאין כאן שטר, והאשה בעצמה לא שיעבדה את נכסיה.

ותמהינן: מדוע הוצרכו שמואל ורבי יוחנן לחלוק בביאור המשנה "האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה"? והרי מחלוקתם תלויה בשאלה אם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא, והא פליגי בה חדא זימנא, כבר נחלקו שמואל ורבי יוחנן האם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא -

דרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שניהם אומרים]: אדם החייב מעות לחבירו ומת, או שמכר את נכסיו ואין לו דמים לפרוע את חובו, אזי אם היתה זו מלוה על פה, אינה גובה המלוה מקרקעות הלוה, לא מן היורשים [אם מת הלוה] ולא מן הלקוחות ^[500] [באם הלוה מכר את נכסיו], מפני ששעבודא לאו דאורייתא.

ולפיכך דוקא מלוה בשטר הנכסים משועבדים על ידי שהלוה עצמו שיעבד את נכסיו, אבל במלוה על פה לא השתעבדו הנכסים, ואין היורשים או הלקוחות חייבים לפרוע את החוב מהקרקעות שהיו בעבר של הלוה.

ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שניהם אומרים]: מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות, מפני ששעבודא דאורייתא. היינו, שהתורה היא ששיעבדה את קרקעות הלוה, ולפיכך אין הבדל בין מלוה בשטר למלוה על פה, ולעולם נכסי הלוה משתעבדים לפרעון חובו. ואפילו אם מכרן לאחרים או הורישן לבניו לא פקע מהן השעבוד, והמלוה גובה את חובו מהן.

ואם כן קשה: מאחר שכבר למדנו ששמואל ורבי יוחנן נחלקו אם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא, מדוע הוצרכו לחזור ולחלוק גם בענין יולדת אם כופין את היורשים להפריש עולה מנכסיה? והרי זה תלוי בשאלה אם שעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא!

ומתרצינן: צריכא, יש צורך להשמיענו את מחלוקת שמואל ורבי יוחנן בשני המקומות!

דאי איתמר בהא, מפני שאם היתה מחלוקתם נאמרת רק במלוה על פה, הייתי אומר, שדוקא בהך [בזו] קאמר שמואל שאינה גובה מן היורשים ומן הלקוחות, משום דלא מלוה כתובה בתורה היא, שאין החוב הזה חל עליו על ידי שהתורה הטילה עליו חיוב, אלא הוא חייב את עצמו על ידי שלוה ממון מחברו, ולפיכך אין זה חוב חמור כל כך, והתורה לא שיעבדה את נכסיו.

אבל בהך, בחיוב היולדת שהתורה היא שהטילה עליה חוב להביא קרבן ומצות המלך היא, ^[501] אימא, הייתי אומר, ששמואל מודה להו לרבי יוחנן ולריש לקיש שחיוב זה חמור הוא, וחל מחמתו שעבוד על הנכסים. ^[502]

ואי אשמעינן בהא, אם היו משמיעים לנו את מחלוקת שמואל ורבי יוחנן רק בענין היולדת, הייתי אומר, שדוקא בהא, ביולדת, קאמר רבי יוחנן שחל שעבוד על הנכסים להבאת קרבן עולתה אפילו שלא נכתב השעבוד הזה בשטר, משום דמלוה הכתובה בתורה - ככתובה בשטר דמיא.

כיון שחיוב זה [הנקרא "מלוה" בלשון מושאלת] הוא חיוב האמור בתורה, הרי הוא חמור כדין מלוה בשטר, ולכן חל בו שעבוד על הנכסים.

אבל בהך, במלוה על פה שאינה כתובה בתורה, אימא, הייתי אומר, שרבי יוחנן מודה ליה לשמואל שאין הנכסים משתעבדים. ^[503]

לפיכך צריכא, יש צורך להשמיענו את מחלוקת שמואל ורבי יוחנן בשני המקומות.

ורב פפא מכריע להלכה בין דברי רב ושמואל לדברי רבי יוחנן וריש לקיש:

אמר רב פפא: הילכתא: מלוה על פה - גובה מן היורשין, אם מת הלוה.

ואולם אם הלוה מכר את נכסיו - אינו גובה מן הלקוחות.

ורב פפא מבאר את טעם דבריו:

גובה מן היורשין - כי שיעבודא דאורייתא הוא. כדעת רבי יוחנן וריש לקיש, ולפיכך אף במלוה בעל פה, שלא בשטר, חל שעבוד על הנכסים.

ובכל זאת אינו גובה מן הלקוחות - משום תקנת הלקוחות, שיש לחוש שמא הלקוחות לא ידעו שהקרקע משועבדת, מאחר דמלוה על פה לית לה קלא, אין הקול יוצא עליה, ואם המלוה יגבה מהם את הקרקע, נמצא שהם הפסידו שלא באשמתם.

ולכן תיקנו חכמים שאין המלוה גובה את חובו מן הלקוחות אלא במלוה בשטר, שיש עליה קול, והיה ראוי ללקוחות לברר אם יש שעבוד על הקרקע לפני קנייתם. ^{[504] [505]}

שנינו במשנה [לעיל ב א]: וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. ודנה עתה הגמרא מנין למדנו זאת:

והוינן בה: בשלמא, שפיר קונה את עצמה בגט, כי דבר זה נלמד מהכתוב, דכתיב [דברים כד]: "וכתב לה ספר כריתות, ושלחה מביתו".

אלא [אבל] מיתת הבעל - מנלן? מנין למדנו שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל?

ומתרצינן: סברא הוא!

הוא [הבעל] אסרה בכך שהיא היתה קנויה לו. וממילא, הוא שרתה, כשאינו בעולם, היא נפטרה הימנו, שהרי בו היתה קשורה, ושוב אינה קשורה בו, ומותרת מכאן ואילך להנשא לאחר.

ודחינן: והא בענין איסור עריות, מצינו שיש עריות האסורות על ידי קידושין, כגון אשת אביו, או כלתו, או אשת אחי אביו, שכל אלו אסורות עליו על ידי שהתקדשו לבעליהן, דהבעל הוא דאסר להו, ובכל זאת כאשר הוא מת - לא שרי להו במיתתו. אין הוא מתירן במיתתו להנשא לקרוביו, אלא הן אסורות על קרוביו לעולם!

ואם כן, מצינו שהבעל יכול לגרום המשך האיסור באשתו גם לאחר מותו!

אלא, יש ללמוד שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל ממקום אחר:

מדאמר רחמנא: יבמה שאין לה בנים אסורה להנשא לאדם זר. שנאמר [דברים כה]: "כי ישבו אחים יחדיו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. [אלא] יבמה יבוא עליה" -

משמע: הא אם יש לה לאשת המת בנים, הרי היא מותרת להנשא לאדם זר. ומוכח מכאן שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל, להיות מותרת להנשא לאדם אחר.

ודחינן: ודילמא, שמא מיתת הבעל אינה מתרת אותה לאדם זר. וכוונת הכתוב בפרשת יבום היא לומר חילוק אחר בין אשת המת שיש לה בנים לאין לה בנים, ונאמר שכך אמר הכתוב:

אם אין לה בנים - אסורה היבמה לעלמא [לאחרים] שנאמר: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", ושריא [ומותרת] ליבם, שנאמר "יבמה יבוא עליה".

ואולם, אם מת הבעל ויש לה בנים - לכולי עלמא נמי אסורה. שהיות ומיתת הבעל אינה מתרת, ולא נאמרה בה מצות יבום כי יש לבעלה המת בנים, הרי זו אסורה על כל העולם ללא יוצא מן הכלל! ^[506]

ומכח קושיה זאת חוזרת בה הגמרא מלימוד זה, ומביאה לימוד אחר:

אלא, יש ללמוד שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל ממקום אחר: מדאמר רחמנא שאלמנה לכהן גדול ^[507] אסורה - משמע, הא לכהן הדיוט או לישראל היא שריא [מותרת], מפני שהיא קנתה את עצמה במיתת בעלה!

כי אם תאמר שאלמנה אסורה אפילו לישראל, מדוע הוצרך הכתוב לאסור אלמנה לכהן גדול? וכי היה דינו קל יותר משאר ישראל?! ^[508]

ודחינן: ודילמא, שמא אין האשה קונה את עצמה במיתת הבעל, ואלמנה אסורה על כל ישראל. וזה שהוצרך הכתוב לאסור אלמנה לכהן גדול, הוא כדי לומר לך -

אלמנה אסורה לכהן גדול באיסור לאו, שנאמר [ויקרא כא]: "אלמנה - לא יקח".

אבל לכולי עלמא אינה אסורה בלאו אלא ב"עשה". ואיסור עשה קל יותר מאיסור לאו. ^[509]

והיכן נאמר שאלמנה אסורה לישראל בעשה?

נאמר [דברים כד]: "וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו, ויצאה והיתה לאיש אחר". ויש לנו לדייק מכאן, כי דוקא אשה זו שהבעל שלח אותה מביתו בגט מותרת להנשא לאחר. אבל אשה אחרת שלא השתלחה בגט [אלא מת הבעל], אסורה להנשא לאחר. ^[510]

ו"לאו הבא מכלל עשה", איסור עשה הוא [שיש לדייק אותו ממשמעות פסוק שנאמר בלשון עשה, ואינו חמור כלאו, אלא רק כעשה בלבד].

ומכאן שאלמנה אסורה לישראל באיסור עשה.

ומתרצת הגמרא שלא יתכן שאלמנה אסורה לישראל באיסור עשה:

האי "עשה" - מאי עבידתיה!?

איך יתכן לומר שיש באלמנה איסור עשה להנשא לאחר, ואילו איסור לאו וכרת של אשת איש פקע ממנה?

והרי יש לטעון ממה נפשך:

אי דאהניא מיתת הבעל, אם תאמר שמיתת הבעל מועילה להפקיע את קנין האישות שביניהם, ולכן במיתתו ירד ממנה איסור הלאו והכרת של אשת איש, אם כן תישתרי לגמרי! צריך להיות שהאשה תהיה מותרת להנשא לאחר לגמרי, ואפילו איסור עשה לא יהיה בה, שהרי פקע קשר האישות שביניהם!

אי, ואם תאמר שהפסוק "ושלחה מביתו" מגלה לנו דלא אהניא מיתת הבעל, שמיתת הבעל אינה מועילה להפקיע את קשר האישות שביניהם, אם כן, תוקמה במילתא קמייתא! יש להעמידה באיסור שהיה בה לפני מות בעלה, שהיא אסורה באיסור לאו וכרת.

ואם כן, אי אפשר לומר שיש באלמנה איסור "עשה" גרידא להנשא לאדם אחר.

וחוזרת השאלה: למה הוצרך הכתוב לאסור אלמנה לכהן גדול? הרי גם בישראל יש איסור לאו!

אלא בהכרח, אשת איש קונה את עצמה במיתת הבעל. והרי היא מותרת לישראל ולכהן הדיוט. ואינה אסורה אלא לכהן גדול בלבד.

והגמרא דוחה זאת:

ותמהינן: אלמה לא!? למה לא יתכן לומר שאלמנה אסורה לישראל באיסור עשה?

וכי לא ראוי לומר שמיתת הבעל אפיקתה מחיוב מיתה, ואוקימתא על עשה. והיינו, שהוציאה מיתת הבעל את האשה מהאיסור החמור של אשת איש בחיי הבעל שיש בו חיוב מיתה, והעמידה אותה על מדרגת איסור קלה, של איסור עשה בלבד?!

והרי מצאנו כיוצא בזה במקום אחר:

מידי דהוה, אפסולי המוקדשין, כשם שמצאנו לענין "פסולי המוקדשין", שהם בהמות קדשים שנפל בהם מום ונפסלו מהקרבה:

דמעיקרא, מתחילה לפני שפדו אותם, אית בהו [יש בהם] דין מעילה, ^[511] ואסירי בגיזה ועבודה. ^[512]

ואילו כאשר פרקינהו, כאשר פדו אותם מקדושתם, אזי מעילה לית בהו, אין בהם עוד איסור מעילה, ומותרים באכילה לכל אדם. ובכל זאת בגיזה ועבודה - אסירי [ומקור האיסור מבואר ברש"י].

ומוכח מכאן, שהפדיון מפקיע רק חלק מחומרות ההקדש.

ואם כן, גם בענין אשת איש, אפשר לומר כיוצא בזה, שמיתת הבעל מפקיעה מן האשה רק את חומר האיסור של לאו ומיתה, אך עדיין היא אסורה באיסור עשה!

[ואילו אלמנה לכהן גדול אסורה באיסור לאו!]. ^[513] ומכח קושיה זו, מביאה הגמרא מקור אחר להיתר האשה במיתת בעלה -

אלא יש ללמוד שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל ממקום אחר:

מדאמר קרא [דברים כ]: "ומי האיש אשר ארש אשה [בקידושין] ולא לקחה [בנישואין], ילך [מן המלחמה] וישוב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה".

ומוכח מכאן שאם הבעל מת במלחמה, רשאי אדם אחר לקחת את אשתו. ולמדנו שהאשה קנתה את עצמה במיתת הבעל.

מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי בקושיא:

אימא, אמור: מאן "אחר", מי הוא אותו "אחר" שהפסוק אמר שיקחנה? יבם!

[שהרי היבם בודאי מותר באשת אחיו המת, כמובא בגמרא לעיל], אבל שאר האנשים אסורים באלמנה באיסור עשה! ^[514] אמר רב אשי: שתי תשובות בדבר:

א. חדא [תשובה ראשונה]: דיבם לא אקרי "אחר". ^[515]

ואם כן, יש ללמוד מהפסוק "פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה", שאלמנה מותרת לגמרי לישראל ולכהן הדיוט.

ב. ועוד, יש ללמוד שהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל מפסוק אחר:

נאמר [דברים כד] בענין בעל שגירש את אשתו והלכה והתקדשה לאחר: "ושנאה האיש האחרון, וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו, או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה [אזי], לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה".

ובפסוק זה איתקש [הוקשה] מיתה לגירושין, ששניהם מפקיעים מן האשה את איסורה בשוה:

מה גירושין - שריא וגומרת. כשם שגירושין מתירין את האשה לגמרי, ואפילו איסור עשה אין בה -

אף מיתה, שריא, מתירה, וגומרת את ההיתר לגמרי, שאפילו איסור עשה אין בה. ^[516]

שנינו במשנה [לעיל ב א]: והיבמה נקנית בבי אה.

והוינן בה: בביאה - מנלן? מנין למדנו שהיבמה נקנית בביאה? ^[517]

ומשנינן: למדנו זאת מדאמר קרא [דברים כה]:

 "יבמה יבא עליה, ולקחה לו לאשה".

הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יורשין יביאו עולתה. הוא הדין לאיש זב ומצורע דמייתי עולה וחטאת אלא חדא מנייהו נקט משום דריש' דמתני' באשה היא שנויה במסכת קינין (ב,ה):

ואמר שמואל והוא שהפרישת' מחיים. ואעפ"י שהפריש דוק' בשקרב חטאתה כבר אבל לא קרב חטאתה לא יביאו יורשים עולתה שאין עולות קודמות לחטאות לעולם וחטאת לאחר מיתה א"א ואעפ"י שפקע מיניה חובת חטאת כיון שעולה זו לא הוקבעה ליקרב בחייה אין מקריבין אותה וכל שכן לרבי יוחנן דמוקי לה כשלא הפרישתה מחיים שאם לא הקריבה חטאת אין מפרישין לה עולה כלל ומיהו ר' יוחנן אפי' בשלא הפרישה עולתה וה"ה לשהפרישה מוקי לה עד שתקרב חטאתה לא חלה עליה חובת עולה כלל שהחטאת היא קובעת כדתנן (כריתות ט:) מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר או העשיר והעני הכל הולך אחר חטאתו ואפי' למאן דפליג התם הכא מודה מפני שהחטאת קודמת לעולם.
ואיכ' דקשי' ליה דקתני סיפ' דמתני' הביאה עולתה אין היורשין מביאין חטאתה משמע הא היא עצמה אם לא מתה תביא חטאתה אעפ"י שכבר הביאה עולתה והא אמרינן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט ע"א) וכי תימא בשקרבה עולתו ומי קרבה עולה קודם חטאת והתני' וכו' ואמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה את העולה שהעלה כבר טעמ' דכתב קרא הא בעלמ' אסור ואפי' בדיעבד לא משכחת ליה.
ויש שדוחה דלמא שאני מצורע דכתיב זאת תהיה דמשמע עכוב' לפיכך הוצרך לרבות והעלה את העולה אבל בעלמ' בדיעבד תביא את חטאת' אחר עולתה וקשה דהא אמרינן בזבחים דף צ"א ע"א הביא אשמו ונשחט לא יהא אחר ממרק בדמו עד שתשחט החטאת אלא תעבור צורתו ויצא לבית השרפה ואמאי אסור בדיעבד דאי משום זאת תהיה לאו אשחיטה קאי ומפרשי דמשום הכי אמרינן שאם הקריבה עולתה תחזור ותביא חטאתה משום דגמרינן ממצורע דכתיב בה והעלה את העולה שהעלה כבר ומיהו גבי אשם לא גמרינן שדנין חטאת ועולה שבכל ארבעה מחוסרי כפרה מחטאת ועולה שבמצורע ואין דנין אשם וחטאת מעולה וחטאת והכי ודאי משמע התם בפרק תמיד נשחט דבכל מחוסר כפורים קאמרינן, ועיקר.
והראב"ד ז"ל פירש שם במסכת קינין דהאי הביאה לאו דוקא הקריבה אלא שהפרישה וריש' מכיון דאפרישת איקבע לה והא דאמרינן גבי מצורע עני שהביא קרבן עשיר נמי משעת הפרשה הוקבע ואע"ג דתנן במסכת כריתות דף כ"ז ע"ב הפריש כשבה ונסתאבה אם רצה יביא בדמיה עוף דאלמא לא הוקבע בעשירות משעת הפרשה שאני התם שאינו ראוי להקרבה אבל אם ראוי להקרבה שלא אירע לו דבר אחר משעת הפרשה הוקבע:

והא דפסק רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים דשעבודא דאורייתא. הוו בה רבנן קשישי ז"ל מהא דאמרינן בשלהי גט פשוט דף קע"ה ע"ב אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אלמא שעבודא לאו דאורייתא ופריק בה רבינו הגדול ז"ל דהתם ה"ק משום שלא תנעול דלת בפני לווין אוקמוה אדאורייתא שגובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא.
וזה הפירוק אינו מספיק לתרץ קושיתנו כהוגן שאם כן למה הוצרך לומר כן שמשום כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אוקמוה אדאוריי' בלא טעם נמי אדאורייתא קמה שאין חכמים יכולים לעקור דין תורה בחנם וכאן אין טעם שיהו צריכין לעקור דין תורה בשבילו וא"ת לדידן נמי למה אמרו ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא לימא משום דשעבודא לאו דאורייתא לא קשיא דגבי לקוחות יש לומר שיגבה מהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אעפ"י שאינו גובה מדין תורה כמו שאמרו במלוה בשטר למ"ד התם דבר תורה אינו גובה ואעפ"י כן חששו לתקנת לווין ועקרוה לדין הלקוחות מן התורה מפני תקנתן של לווין לפיכך הוצרכו לומר דכיון דלית ליה קלא יש לנו להעמיד לקוחות כדינם שזכתה להם תורה ואין לתקן עליהם ולהפסידן מפני תקנתן של לווין אבל ביורשין ודאי כיון שמן הדין חייבין לפרוע פשיטא דצריכין לפרוע דליכא למיחש בהו לקלא ולמה הוצרכו לומר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אלא ש"מ משום דשעבו' לאו דאוריית' ועוד רב פפא הוא דאמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלמא שעבוד נכסים אינו מן התורה.
ובמסכת כתובות דף פ"ו ע"א נמי אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי כלומר לדידך דפליגת גבי יתמי ואמרת פריעת בעל חוב ליתיה משום שעבו' נכסים אלא מצוה ויתמי לא מחייבי בה דידיה נמי כי אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי אית לך עליה אמר לי' כדתניא כגון לולב איני נוטל סוכה איני עושה כו' כלומר וכאן נמי היו כופין אותו במילי אלא שאין יורדין מן התורה לנכסיו מה שכתב בתורהי תשלומין דנזיקין ושומרין לומר שהוא חייב לשלום ובית דין כופן אותו על מצותו ואפשר שב"ד יורדין לנכסיו מן התורה וזו היא כפיה שלו במצוה זו ולא מייתי ההיא דלולב איני נוטל אלא לומר שכופין על מצות עשה וזהו פירוש אותה שיטה. מכל מקום למדנו לרב פפא דשעבוד נכסים לאו דאורייתא.
ור"ח ז"ל כתב הא דאמר רב פפא מלוה על פה וכו' שעבוד' דאורייתא בהא קיימ' משום דעיקר חלוקתן של רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל בעולת אשה שמתה שחייבת מן התורה דהא בהדיא אמר רב פפא בסוף גט פשוט גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין פי' לפירושו בהא וכיוצא בה כלומר בכל מלוה הכתובה בתורה דכמאן דכתיבה בשטר דמיא הוי שעבוד' דאוריית' ולא דייק דא"כ (ס"א לא הל"ל) הלכתא מלוה על פה דמשמע שהוא כולל כל מלוה על פה ואפלוגת' דרב ור' יוחנן קאי ואינהו בתרווייהו פליגי ועוד דהא למ"ד שעבו' לאו דאוריית' אפילו במלוה בשטר מן התורה לא גביא והכי אית' בסוף גט פשוט (ב"ב קע"ה ע"ב).
ובתשובה לרבינו האי גאון ז"ל התם הכי קאמר אפי' תימא שעבוד' לאו דאוריית' דינא היא דלגבי מיתמי משום נעילת דלת.
ואחרים אמרו דרב פפא לא נתכוין אלא לפסוק הלכה שגובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות ואמר הכא אפי' למאן דאמר גובה מן היורשים משום דשעבוד' דאוריית' אעפ"י כן אינו גובה מן הלקוחות דתקינו רבנן אדאוריית' והתם נמי אמר אפי' תימא דשעבוד' לאו דאוריית' ולפיכך אינו גובה מן הלקוחות וגובה מן היורשים משום תקנה ולא תקנוה בלקוחות משום דלית ליה קלא ה"נ התם סברא דנפשיה.
ור"ת ז"ל פי' שאלו מן הסברות המתחלפות בחלוף המסכתות והם כמו איכא דאמרי, אבל מפני שלא נשנו כא' לא נאמר בהם איכ' דאמרי והרבה כתבו כיוצא בה לפי דעתו.
ומסתבר' דהלכתא שעבוד' דאוריית' חדא דר' יוחנן ור"ל הכי סביר' להו וכל ר"י וריש לקיש בהדי רב ושמואל הלכת' כוותייהו ועוד דרב הונא בריה דר' יהושע פליג אההיא דאמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ומשמע משום דס"ל שעבוד' דאוריית' ולאו מצוה גרידא הוא וסוגיין בפרק הניזקין (גיטין דף נ' ע"א) בשמעת' דשטר חוב היוצא על היתומים נמי משמע שרבא סבר שעבוד' דאוריי' דקאמר נזיקין דינייהו מן התורה בעידית מיתמי ובעל חוב דיניה בזיבורית מן התורה מנייהו ואלו למאן דאמר שעבוד' לאו דאוריית' כולהו מיתמי לא גבי כלום מן התורה.
והא דאקשי' בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ד ע"ב) וכי איכ' אחריות נכסים מאי הוה מלוה על פה היא וכו' תיקשי למ"ד אינו גובה מן היורשין. אבל רש"י ז"ל כתב שם דאע"ג דפסקינן גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל שאר חוב דלאו מלוה לא ולא מחוור דמשמע דאפילו לההוא לישנא לא פלוג רבנן אלא בכל חוב ואפילו גזילות גובין מן היורשין ובפרק הגוזל זוטא דף קי"א ע"ב תני רב הושעי' אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם דק"ל התם כותיה ושמעינן מיני' שאף גזילה גובה מן היורשין אי משום דלא פלוג רבנן אי משום דהלכתא שעבוד' דאוריית', וכן עיקר כדעת רבינו הגדול ז"ל:

אלא מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה מכלל דלכו"ע שריא. קשיא לן ולימא ליה כי אמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה ביבמה דלכ"ע שריא וא"ת בלאו הכי נמי אסורה ליה דילמא באלמנה מן האירוסין א"נ לעבור עליו בלאו ועשה כן דחאוה בירושלמי ואיני יודע למה לא אמרו כאן בגמרא דילן:

לכ"ע בעשה. פרש"י ז"ל דכתיב ושלחה מביתו ויצאה וגו' והיתה לאיש אחר בגט ולא במיתה ולאו הבא מכלל עשה עשה ואינו מחוור לפי שהיו צריכין בגמרא לפרש כן ולומר במסקנא בהאי עשה מאי דרשינן ביה אלא שאין זו הדרשה שנויה בשום מקום ושלחה מצריך צריך.
ואחרים פירשו מדכתיב ודבק באשתו ודרשינן בסנהדרין דף נ"ח ע"א ולא באשת חברו וא"ת והא בבני נח כתיב ומחיים איכא למימר נאמר' לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה וכי כתב רחמנא דאלמנה לכהן גדול בלאו הא לכ"ע לאו בלאו אבל עשה דאית ביה קיימא שכן בפסולי המוקדשין.
ולדידי משמע דהאי עשה לאו דוקא אלא בא לומר לך שלא התירה תורה אשת איש לאחר מיתה וכיון שכן אסורה היא לפי שהיתה בכלל איסור ולא הותרה לגמרי וצריך היה מנין להתירה לגמרי וכי תימא היכן מצינו שהקילה תורה באיסור ולא התירה אותו לגמרי מצינו בפסולי המוקדשין כן ואע"ג דהתם קראי קא דרשינן דתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. אנן הכי קאמרינן כיון דכל דאסר רחמנא צריך פסוק אחר להתירו אעפ"י שהתיר מצוה (ס"א מקצת) והקל בו אינו בכלל היתר מאחר (ס"א שלא) שמצינו (ס"א שלא) שנהג בו תורה כמנהג הזה בשום מקום להקל ולא להתיר:

אמר רב אשי חדא דיבם לא איקרי אחר. איכא דקשיא ליה והא אמר רב אשי גופיה [בכתובות דף פא, א] אהא דתנן לכשתנשא (תנו) [תטלי] מה שכתוב ליכי דיבם נמי כאחר דמי ומפרקינן דה"ק יבם בלחוד לא איקרי אחר דאי מיבם קאמר פירוש הוה מפרש יבם אבל בכלל אחר הוו ומקשו עליה מהא דאמרינן פ"ק דסוטה דף ה' ע"ב והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם ולא בכלל אחר הוא כלל ולא קשיא דהתם קרא יתירה דרשינן דאחר יתירה הוא למדרש ולא ליבם אבל יש בכלל אחר יבם ונכון הוא זה.
ולישנא אחרינא אמרי דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ולא מחוור דאם איתא דבלשון תורה אחר ולא יבם הוה לן למימר גבי כתובה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם דאחר ולא יבם לפי שיד הבעל השטר על התחתונה וכל שכן למדרש בלשון תורה.
ואפשר לי לפרש דהא דאמרינן הכא חדא דיבם לא איקרי אחר במקום זה קאמר לפי שהתורה באה להפחידו לחזור לו פן ימות הוא ואיש אחר יקח את אשתו ואי יבם קאמר היא הנותנת לו שלא יחזור שאם גם יקח את אשתו לא ימחה שמו והוה ליה למימר פן ימות במלחמה ותו לא אלא ודאי אין אחר הכתוב כאן יבם:

הדור יתבו וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה. הא דנקט לה באשה ולא תנא לה באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת, משום דכולה מתניתין בקיני אשה דתנן במס' קינין.

ואמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים. ודוקא בשהביאה חטאתה מחיים, אבל לא הביאה חטאתה בין הפרישה חטאתה ועולתה בין לא הפרישה חטאתה אין היורשין מביאין עולתה, לפי שחטאתה אי אפשר להקריב לה אחר מיתה, דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, וכיון שאין חטאתה קריבה אף עולתה אינה קריבה, דעולה אחר חטאת היא באה, וכל שלא קרב החטאת לא חלה עליה חובת העולה כלל, שהחטאת הוא שקובע כדתנן (נגעים פי"ד מי"א. כריתות ט, ב) מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר עשיר והעני הכל הולך אחר החטאת, ואפילו למאן דפליג התם, היינו מדלות לעשירות או מעשירות לדלות, אבל הכא שאין החטאת יכול ליקרב מודה שאין העולה קריבה, לפי שהחטאת קודמת לעולה לעולם.
ויש מדקדקים מדקתני סיפא דההיא מתניתין הביאה עולתה אין היורשין מביאין חטאתה, משמע הא היא עצמה מביאה חטאתה ואינה צריכה להביא עולה אחרת, אלמא עולה שקדמה לחטאת כשרה, והאמרינן בפרק תמיד נשחט (פסחים נט, א) וכי תימא בשקרב עולתו, ומי קרבה עולה קודם לחטאת והתניא וכו'. ואמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה את העולה שהעלה כבר, אלמא בעלמא אפילו בדיעבד אסור, ועוד דאמרינן במנחות (ה, א) הביא האשם ונשחט לא היא אחר ממרס בדמו עד שישחט חטאתו אלא תעובר צורתו ותצא לביות השריפה. ויש מפרשים דטעמא דאמרינן שאם הביאה עולתה תביא חטאתה, משום דגמרינן ממצורע דכתיב ביה (ויקרא יד, ב) והעלה את העולה שהעלה כבר, וגבי אשם דלא גמרינן כדאמרינן (מנחות ה, א) הביא אשמו ונשחט וכו', היינו טעמא לפי שדנין חטאת ועולה שבכל מחוסרי כפרה מחטאת ועולה שבמצורע ואין דנין אשם וחטאת מעולה וחטאת, והכי משמע התם בפרק תמיד נשחט.
ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ למה שהקשו בתוס' מהא דאמרינן בספרי פרשת ויקרא (פי"ח) אחד לחטאת ואחד לעולה שאם הביא חטאתו ומת יביאו היורשים עולתו, ומנין שאם הביא עולתו ומת יביאו היורשים חטאתו תלמוד לומר אחד לחטאת ואחד לעולה, אלא מיהו אכתי תקשי לן הא דספרי אהא דמסכת קינין (פ"ב מ"ה) דהתם תנן שאם הביאה עולתה ומתה אין היורשין מביאין חטאתה. וצריך עיון.

מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. ותמיה לי והא מלוה הכתובה בשטר נמי למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא לאו מדינא גביא, אלא משום שלא תנעול דלת בפני לווין כדאיתא התם בשלהי גט פשוט (בבא בתרא קעה, ב). ואין לומר דהכי קאמר מלוה הכתובה בתורה גובה מן היורשין מדינא כמלוה הכתובה בשטר אלא דהא דאורייתא והאי מתקנת חכמים, דהא מדקאמר בהא דאמר ר' יוחנן דיביאו היורשין עולתה משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, דאלמא משמע דאילו כתובה בשטר פשיטא דגביא מדאורייתא. ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא איש עבד נכסיו בפירוש בשטרא גביא מדאורייתא והכי משמע מדברי רש"י דפירש לעיל אינה גובה מן היורשין שעבודא לאו דאורייתא, אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבדן דכתב ליה כל נכסים דאית לי אחראין לשטרא דנן עכ"ל ז"ל. ותימה הוא, דהא קיימא לן (כתובות קד, ב) אחריות ט"ס הוא, ואם כן כל מלוה בשטר ליגבי מדאורייתא, והדרא קושיין לדוכתא, דהתם אמרינן דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מלוה בשטר משום שלא תנעול דלת בפני לוין הא דגביא. אלא דאיכא למימר דסבירא ליה לרבינו ז"ל דכששעבד נכסיו בפירוש בשטר אלים כח השטר לשעבדן דבר תורה, וההיא דבשלהי גט פשוט דאמרינן אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות, בשלא שעבדן בפירוש ולא אלים אחרית ט"ס למיגבי מדאורייתא, כיון שלא נכתב בפירוש בשטר, וצריך עיון.

מלוה הכתובה בתורה. פירש רש"י ז"ל כל שהיא מצות המלך עליו כגון קן דיולדת דחובה מוטלת עליה, אבל מלוה אע"פ שכתוב בתורה (דברים כד, יא) והאיש אשר אתה נושה בו אינה קרויה כתובה בתורה, לפי שלא הוטל עליו חובת מצות מלך אלא מעסקי מעשה עצמו, וערכין ונזקין אע"פ שאינן חובה עליו אלא ממעשה עצמו, דאם לא הזיק אינו משלם ואם לא העריך אינו נותן כלום לכהן מחובת מצות המלך, אפילו הכי כתובה בתורה היא, כדאיתא בערכין פרק קמא (ז, א) גמרא הגוסס והיוצא ליהרג ובפרק האומר משקלי עלי (ערכין כ, א) גמרא זה חומר בנדרים מבערכין לפי שהמעריך אינו מחייב עצמו בסך ידוע אלא שאומר ערך פלוני עלי, ובדבור זה חייבות מצות המלך לתת לפי שניו, אע"פ שלא הוציא חיוב סך בפיו, וכן נזקין אינו מחייב עצמו בסך ולא במיטב והתורה חייבו בסך ובמיטב ואינו כמלוה שהוא מחייב עצמו בפירוש בסך ידוע, ולא חייבתו תורה אלא במה שהוא בעצמו מתחייב מרצונו. וכענין זה פירוש בתוס' וז"ל קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין קורא מלוה הכתובה בתורה שלא הייתי יודע כל עניני נתינת ממון הללו אם לא שחייבתם תורה בפירוש, אבל מלוה אע"פ דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו לא חשיב ככתובה בתורה.

אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. וקשיא להו לרבוותא דהא שמעינן ליה לרב פפא דאמר בשלהי גט פשוט דשעבודא לאו דאורייתא, דאמרינן התם (קעו, א) אמר ר"פ הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, דלאמ שעבודא לאו דאורייתא. ותירץ הרב אלפסי דהתם הכי קאמר גובה המן יורשין דאוקמוה אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
והקשה עליו הראב"ד דבהדיא שמעינן ליה לרב פפא בבבא בתרא (קעד, א) ובכתובות (פו, א) דפריעת בעל חוב מצוה דאלמא שעבודא לאו דאורייתא, ואפילו מיניה דידיה לא משתעבד אלא משום מצוה, כדאמרינן בכתובות אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה מאי, אמר להו כדתניא (חולין קלב, ב) לולב איני נוטל סוכה איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וכו'. וכאן נמי משום מצהו כופין אותו לפי שכופין עלה עשה, אלמא לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא.
ועוד הקשה עליו הרמב"ן דאם איתא דשעבודא דאורייתא, למאי אצטרכינן לטעמא דנעילת דלת, בלא טעמא נמי מדינא גבי, דאמאי לא ליגבי, בכדי לא עקרינן דינא דאורייתא.
ואם תאמר לדידן נמי כי נימא דשעבודא לאו דארייתא, אמאי אצטריך למימר אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא, בלא טעמא נמי מדינא לא גביא איכא למימר דאי לאו האי טעמא הויא גביא מן הלקוחות משום נעילת דלת, כי היכי דתקינו במלוה בשטר דתגבה מן הלקוחות מהאי טעמא דנעילת דלת.
ור"ח כתב דהכא גבי עולת אשה שמתה קיימינן, דעלה איפלגו שמואל ור' יוחנן, ובהא הוא דפסק רב פפא דשעבודא דאורייתא משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וההיא דבשלהי גט פשוט במלוה דעלמא וההיא אינה תורה אלא תקנת לווין, ואינו מחוור, דמלוה על פה כל מלוה משמע, ולא הוי ליה לרב פפא למיסתם לישניה, כיון דרב ושמואל ור' יוחנן בכולהו פליגי.
ורב האי גאון כתב בתשובה דהתם הכי קאמר אפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא דינא הוא דתגבי מלוה על פה מן היורשין כדי שלא תנעול דעת בפני לווין.
והראב"ד תירץ דהכא הכי קאמר הלכתא כמאן דאמר גובה מן היורשין דסבירא ליה שעבודא דאורייתא, מיהו לאו מטעמיה, דלדידיה שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה, אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואדכריה לטעמיה התם ולא איכפת ליה לאדכורי הכא.
ור"ת פירש שזו אחד מן הסברות המתחלפות בחלוף המסכתות, והם כמו איכא דאמרי, אבל מפני שלא נשנו כאחד לא נאמר בהם איכא דאמרי.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן דשעבודא דאורייתא, דהא רב ור' יוחנן ושמואל ור"י הלכה כר' יוחנן. ועוד דרב הונא דאמר (ערכין כב, א) דטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי, ופליג על רב פפא דאמר משום דפריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. משמע דסבירא ליה דשעבודא דאורייתא, ולאו משום מצוה גרידא, ועוד דבפרק הנזקין (גיטין נ, א) משמע דרבא סבירא ליה שעבודא דאורייתא בשמעתא דשטר חוב היוצא על היתומים אע"פ שכתוב בו שבח, דקאמר דנזקין דינייהו מן התורה בעידית מיתמי ובעל חוב דיניה בזיבורית, ואילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא כולהו מיתמי לא גבו כלל מדאורייתא. ובערכין נמי פרק שומם היתומים (כב, א) דקא מפרש רבא טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובה. אלמא מדינא נזקקין דשעבודא דאורייתא. והכי נמי אסיקנא בשלהי גט פשוט דרבא שעבודא דאורייתא סבירא ליה, מדאמר רבא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגוגבה אותה מהם, ורב נחמן נמי הכין סבירא ליה.
אלא דקשיא לי דבפרק קמא דמסכת ערכין (ז, א) גמרא הגוסס והיוצא ליהרג אמר רבא דכולי עלמא מלוה על פה אינה גובה מן היורשין, ושמא רבה גרסינן התם, דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף, והתם פליג אדרב יוסף. ואי נמי כולי עלמא דההיא מתניתין קאמר, וליה לא סבירא ליה. ויש לנו כיוצא בה ביבמות פרק ר"ג (יבמות נג, א) דכולי עלמא יש תנאי בחליצה, ואע"ג דקיימא לן דאין תנאי בחליצה, ויש אחרות בתלמוד כיוצא בה. כך נראה לי.

לכהן גדול בלאו לכולי עלמא בעשה. פירש רש"י ז"ל ושלחה ויצאה והיתה לאיש אחר, דמשמע בגט תלך לאיש אחד, אבל במיתה לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה. והראב"ד פירש מדכתיב (בראשית ב, כד) ודבק באשתו ולא באשת חברו, ואע"ג דהאי קרא בבני נח כתב ומחיים, איכא למימר נאמרה לבני נח ונשנית בסיני ולזה ולזה נאמרה.

אמר רב אשי חדא דיבם לאו אחר הוא. והכי נמי אמרינן בפרק קמא דסוטה (ה, ב) והלכה והיתה לאיש אחר לאיש אחר ולא ליבם, דאלמא יבם לא איקרי אחד. ואיכא דקשיא ליה, דהא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, א) גביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דיבם נמי כאחר דמי, ורב אשי גופיה הוא דקאמר לה התם. ותירצו בתוס' דלענין יבום שנושא אשתו להקים לאחיו שם אין שייך לקרותו אחר. פירוש לפירושם כל היכא דמשתעי בענין יבום כי התם דכתיב (דברים כד, ב) והלכה והיתה לאיש אחר, כלומר תנשא לאחר, שייך לומר דיבם לאו אחר, שאם הלכה ונשאת ליבם להקים לאחיו שם אז לא מיקרי אחר, דגופו הוא, וכן נמי הכא אם איתא דהאי ואיש אחר יקחנה יבם הוא, היכי קא קרי ליה אחר, שהר לקוחין אלו להקים שמו הוא, אבל התם דכתב לה לכשתנשאי לאחר, הכי קאמר לה כשלא תהוי אגידא בי אלא שתוכל להנשא לאחר שלא אני, תטלי מה שכתוב ליכי, והלכך יבם נמי כאחר דמי לענין תנאי זה, דהא לא אגכידא ביה, והיינו דאמרו התם ויבם נמי כאחר דמי לענין תנאי זה, דהא לא אגידא ביה, והיינו דאמרו התם ויבם נמי כאחר דמי, ולא קאמר ויבם נמי אחר הוא, דהא לאו אחר הוא, אלאל לענין תנאי זה כאחר דמי, ותירוצין אחרינן נאמרו בו, וזה הנכון.

הדור יתבו וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאת' ומתה יביאו יורשים עולתה. פירוש הא מתני' באשה יולדת שחייבת להביא חטאת ועולה וה"ה לכל חייבי עולה וחטאת כגון זב ומצורע וכיוצא בהם וחדא מנייהו נקט ומשום דאיירי רישא דמתטיי התם באשה קתני סיפא נמי באשה ופי' שהביאה חטאתה ומתה היינו שהקריבה אותה ממש מחיים אבל בהפרש' בעלמא לא סגי דחטרת שמתו בעליה אף כל פי שהפרישיה מחיים למיתה אזלא כדאיתא בכמה דוכתי וכיון דמתה וא"א להקריב חטאת' אף העולה אינה קריבה דהא תנן כל החטאות קודמת לעולה וכיון דכן אע"פ שהפרישה עולתה מחיים אינה קריבה וכ"ש אם לא הפרישתה שאין מפרישין איתה לאחר מיתה. וקשיא לן הא דקתני סיפא דמתני' הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשי' חטאתה משום דחטאת שמתו בעליה אזלא למיתה למה לי מתה אפילו לא מתה נמי כיון שכבר קריבה עולתה שוב אין מקריבין חטאתה דהוה לה עולה קודמת לחטאת ואנן חטאת קודמת לעולה בעי' וכ"ת דהני מילי לכתחלה וקודם שיתקרב אחת מהם דאי אפשר להקריב' שתיהן ולהקדים החטאת מקריבין אותה ואם לאו אין מקריבין אותם כלל. אבל בדיעבד שכבר הקריבו העולה מקריבין החטאת אחריה הא ליתא דהא אמרי' בפסחים פ' תמיד נשחט וכ"ת כשקרב' עולתה כבר ומיקרב' עול' קודם חטאתו והתני' כו' ופריק רבא שאני עול' מצורע רחמנא אמר והעל' את העול' שהעל' כבר טעמא דרבייה רחמנא במצורע הא בעלמא אסור אפילו בדיעבד כי התם ואית דמתרצי דלעולם אין דין חטאת קודמת לעולה אלא לכתחיל' בלבד ושאני מצורע דכתיב ביה זאת תהיה לעיכוב ולהכי איצטריך ריבוייא אבל בעלמא דליכא עיכובא בדיעבד תביא חטאת אחר עולה מחייב. ולא נהירא מדאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט לא יהא אחר ממרק בדמו עד שישחוט את החטאת אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ואמאי אסור בדיעבד דהא כי כתיב זאת תהיה לאו אשחיט' קאי אלא אקרבה. ובתוספות תירצו דכיון דרבי רחמנא גבי מצורע שאם הקריב עולתו בדיעבד יקריבו חטאתו גמרינן מינה לכל חייבי חטאת ועולה דכוותי' אבל אין למדין ממנו לחטאת ואשם שדנין חטאת של מחוסרי כפרה מחטאת ועולה של מצורע ואין למדין אשם וחטאת מעולה וחטאת והכי משמע קצת בפ' תמיד נשחט. ואפשר עוד לומר דסיפא דקתני הביאה עולתה ומתה לא שהקריבה ממש דומיא דהביא' דרישא דא"כ אפילו מחיים נמי לא תביא חטאתה אלא מאי הביאה הפריש' והא הביאה סתמא דמשמע הקריבה דומיא דרישא משום דמתני' איתא אפילו במצורע כדכתיבנא ולגבי מצורע אפילו הקריב עולתו כבר יקריב חטאתו מחיים מרבויי דקרא וזה יותר נכון:

אמר רב יהודה בר שמואל והוא שהפרישת' מחיים. פי' הא דתנן יביאו יורשין עולתה דמשמע שכופין אותן בכך דוקא שהפרישתה מחיים שכבר זכה בה מזבח אבל לא הפרישתה מחיי' לא פי' דחובה הוא דרמי עלה שעבודא וכיון שמתה אין כופין היורשין לפרעו אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא והיה ליה כמלוה על פה בעלמא שאינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אליבא דשמואל. ומסתברא דאע"ג דסבר שמואל שעבודא לאו דאורייתא מודה הוא דמצוה איכא וכופין אותו לקיים מצוה זו וכדאמרינן בכתובות אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא לדידך דאמרת פריעות ב"ח מצוה פירוש מצוה בעלמא ולאו שעביד' אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי היאך כופין אותו לפרוע ב"ח א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל כופין אותו עד שתצא נפשו פי' ה"נ כופין אותו ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כיון דמצוה דממון היא. וכ"ת א"כ מאי האי דקאמר שמאל דמלוה עלפה אינה גובה מן היורשין וקאמר נמי דמהאי טעמא אין כופין את היורשין להביא עולתה דהא גבי יורשין איכא נמי מצוה דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ואפילו ממה שאינו משועבד למלוה כגון מטלטלין א"נ נכסים שקנה אחרי כן כגון לוה וקנה והוריש למ"ד לא משתעבד כדמוכח בהדיא בפרק מי שמת דאלו מנכסי דידהו דכ"ע ליכא עליהו שום מצוה וההיא עובדא דקטינא דאביי דאמר להו אידך זוזי מציה קא עביד בו היינו לפי שירשו אותן מעת מאביהן והיה עלהן מצוה לפרוע חוב אביהן מהם אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואומר רבינו נר"ו דאע"ג דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כופין אתו ב"ד לפרוע חובו כההוא דכתובות התם הוא דאיכא עליה מצות עשה דאורייתא ולא משום הין צדק שיהא הן שלך צדק דהיא לשלא ידבר אחת בפה ואחת בלב דרשינן ליה בב"מ אלא עשה דידה מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה דרמא עליה רחמנא לפרוע ב"ח ואע"ג דההיא קרא במשכון כתיב שמעי' שמצוה לפרוע חובו ומאי דדרשינן מיניה במס' גיטין דב"ח בזבורית דמה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו נהי דבפרעון גמור הוה עידות וכל מטלטלי מיטב הוא כדאית' בב"ק לגבי משכון בעלמא זבורית חשיב שאין דרך ליטול משכון לכוף הלוה לפרוע אלא משכון יפה. איכא למימר דתרתי שמעינן מקרא דמדחייבין לתת משכון למלוה שלו שמעינן שהוא מצוה לפרעו ומדנתן הרשות בידו לפרוע ולקיים מצותו מאי זה שירצה לתת שמעינן שידו על העליונה לפרוע הזיבורית כשם שיפ' כחו לתת לו משכון רע א"נ דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה ולית ליה שעבוד' דאורייתא לא בעי קרא לזבורית דההוא למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא איצטריך אבל לאידך מקיים מצותו מאיזה שירצה ושוב אין כופין אותו ומייתי קרא דיוציא אליך למצות עשה שיפרע חובו וכיון דאיכא עליו מצות עשה דרמא הוא עליה כשלוה כופין אותו לקיימ' כשם שכופין אותו על שאר מצות עשה וכדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם אבל גבי יורשיו ליכא מצוה דאורייתא ממש בעשה דקרא דיוציא אליך בלוה גופיה כתיב תדע דההו' קרא במטלטלין הוא ואפילו הכי קיימא לן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואפי' למאן דקסבר שעבודא דאורייתא ואלו מיניה דידיה גבי אפי' מגלומא דאכתפיה אלא ודאי דההוא קרא ליתיה אלא בלוה גופיה ולא ביורשיו ומצו' בעלמא הוא דרמייא עלייהו כדי שלא יהא אביהם לוה רשע ולא ישלם ואם לא רצו לעשות אין כופין אותם בכך דלאו אינהו רמו עלייהו ההוא מצוה והיינו דאמר להו אביי בעובד' דקטינא הנהו זוזי דפריעתו מצוה עבידתו שלא היו כופין אתכם בכך וכן מוכיח בשלהי מי שמת דאיתבי' למ"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד ממתני' דנפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד כי מיית אב ברישא מאי הוי דאקני קנה והוריש הוא ותרגמה רב נחמן זעירא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביה' כלומר דאע"ג דמדינא לא משתעבד באקנה קנה והוריש כיון דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ממה שירשו מאביהם אף ע"פ שלא נשתעבד למלוה מ"ה חולקים אי מיית אב בריש' דלגב' מלוה מנכסים שירש בן הלוה משלו שהוריש ליורשין ואתקיף לי' רב שימי בר אשי מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין פירש כיון דאמרת דמדינא לא משתעבד הויא לה כמלוה על פה לשמואל דאמר שעבוד' לאו דאורייתא ואיהו הא קאמר דאין ב"ד כופין אותם לפרוע ואין נגבית מן היורשין דכל מידי דליכא שעבודא אין כופין את היורשין משום מצוה דרמיא עלייהו לפרוע חובות אביהם ומתני' דנפל הבית בחוב הנגבה בבית דין הוא ואידחי פירוקא דרב נחמן זעירא ושמא דמשום מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם אין כופין בשום דבר שאין בו שעבוד מן הדין ולהכי אמר שמואל דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין וקאמר נמי לא יביאו יורשין עולתה דשעבודא לאו דאורייתא. והוי יודע דמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר נמי איתא והכי מוכח בבבא בתרא ובמסכת ערכין נמי דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואפילו במלוה בשטר פירש רב פפא טעמי' דפריעת ב"ח מצוה ויתמי נחו בני מעבד מצוה נינהו כלומר וכיון דליכא שעובדא אין נזקקין להם אלמא מאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר לה והכי אמר רבא בהדיא בפרק גט פשוט במאי דפליג בהדי עולא וטעמא דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא משום דסבר שאין הקנאה לחצאים ושעבוד קנין לחצאין ולא חייל אנכסי דאיתנהו בשעת הלואה וכ"ש אנכסי דקנה אחר שלוה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו וכיון שכן כל זמן שהנכסים ברשותו כופין אותו לפרוע לקיים מצותו אבל כשנתרוקנו הנכסים ליורשים או ללקוחות אינו מן הדין לגבות מהם כלל אפילו מלוה בשטר אלא דבמלוה בשטר מיהת עבוד רבנן תקנתא משום נעילת דלת שיגבה מהם אבל מלוה על פה אוקמוה אדינא אפילו לגבי יורשין:

רבי יוחנן אמר אפילו לא הפרישתה מחיים כופין את היורשין להביא עולתה קסבר שעבודא דאורייתא דאף על גב דאין הקנאה לחצאין ואין הקנאה בדבר שאינו ברשותו היינו הקנאה גמורה אבל שעבודא דמתלא תלי וקאי חייל אנכסי דהשתא ואנכסי דאקנה כל היכא דאיתנהו ברשותיה מיהת הילכך אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין מן הלקוחות מן הקרקעות שהיו לו כשלוה אבל לא מן המטלטלין דכיון שהן עשויין להבריח לא סמך עליהן ב"ח ולא לוקחים לערבים לאחר שנתרוקנו לרשות יורשין או לקוחות:

ואמרינן והא איפליגו בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה כו' משום דשעבודא לאו דאורייתא אלא דבמלוה בשטר עבוד רבנן תקנתא אבל במלוה על פה לא עבדין תקנתא שהרי אפשר לו להלוות בשטר דליזדהרו לקוחות ורבי יוחנן אמר אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין הלקוחות מן הקרקעות דקסבר שעבודא דאורייתא:

צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר שמואל כו'. ואי איתמר בהא בהא אמר רבי יוחנן דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוה דהא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא. ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהוא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא. (אי נמי דהכא קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא) אי נמי דהכא קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין דאע"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר הא עביד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת ולא פליג רבנן בתקנתיהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל שלא יהא כחהדיוט חמור מכח הקדש וזה נ"ל נכון:

אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. קשיא להו לרבנן ז"ל דהכא משמע דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא והתם בפרק גט פשוט אמרינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא ומדקא מפרש טעמא דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת משמע דמדינא אינו גובה מהם דשעבודא לאו דאורייתא דהא למאן דאמר שעבודא דאורייתא מדינא גובה מן היורשין כדאיתא בשמעתין. תירץ רבינו תם ז"ל שזה מהסברות המתחלפות בתלמוד והוה ליה כאיכא דאמרי ומשום דלא איתאמרו תרווויהו לישני בחד דוכתא לא אמר בהו תלמודא איכא דאמרי. ואינו מחוור דכל כה"ג הוה ליה לפרשי בגמ'. ורבינו אלפסי ז"ל תירץ דרב פפא א"ל שעבודא דאורייתא כי הכא והתם ה"ק גובה מן היורשין דאוקמו' רבנן אדינא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחו' דאפק' רבנן לדיניה משום דל"ל קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא אפסידו אנפשיהו ואיהו אפסיד אנפשיהו דאוזפיה על פה. ולא מחוור חדא שלא היה צריך לתת טעם למה העמידוה רבנן לגבות מן היורשין כדינו דהא פשיטא שאין חכמים יכולין לעקור דבר מן התורה בלא טעם. ועוד דאשכחן ליה לרב פפא בעלמא דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא כדאמרינן בההיא דכתובות דכתיבנא דאמר ליה רב הונא בריה דרב יהושיע לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה ובמס' ערכין נמי אמרינן גבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים מאי טעמא אמר רב פפא פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא אמר אימר צררי אתפסה. ורבינו חננאל ז"ל תירץ דרב פפא דאמר הכא שעבודא דאורייתא לא אמר אלא בהא דעולה בלחוד ומשום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל במלוה על פה דעלמא מודה הוא שעבודא לאו דאורייתא. וגם זה אינו נכון חדא דהא רב פפא סתמא קאמר הכא מלוה על פה דמשמע כל מלוה שבעולם. ועוד דלמאן דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא ליכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה כדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא וכדכתיבנא לעיל. ועוד דאכתי לכלהו פירושי תיקשי מימרא דרב פפא דפרק גט פשוט היא גופא רישא אסיפא דמעיקרא יהיב טעמא דגובה מן היורשין משום שלא תנעול דלת בפני לווין ולאו מדינא דשעבודא לאו דאורייתא והדר אמר ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא הא מדינא גובה אלמא שעבודא דאוריית'. והנכון דרב פפא אליבא דנפשיה סבירא ליה דשעבודא לאו דאורייתא כדאמר בכתובות ובערכין והכא והתם בפרק גט פשוט לא אתא אלא למיפסק הלכתא ולומר דבין למאן דאמר שעבודא דאורייתא ובין למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות ובהא דהכא פירש טעמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא דמלוה על פה גובה מן היורשין כדינא משום דשעבודא דאוריית' ואינו גובה [מן] הלקוחות בר מדינ' דאפקעיה רבנן לשעבודי' משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא מצו לאזדהורי ואיהו מצי לאזדהורי דלא לוזיף אלא בשטרא ובכל כה"ג דאיכא טעמא רבא יכולים חכמים לעקור דבר מן התורה והתם בפרק גט פשוט פירש טעמא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין מתקנתא דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין דהא ליכא פסידא ליורשין מדידהו מידי ולהאי אית ליה פסידא ואינו גובה מ' הלקוחות דאלו מדינא לית ליה למגבי דשעבודא לאו דאורייתא ותקנתא נמי לא עביד בה ואוקמוה אדינא משום דלית לה קלא ואינהו לא אפסדו אנפשייהו והאי אפסיד אנפשיה והני תרתי מימרא דר' פפא בהדי הדדי אמרינהו אלא דמאן דסדר תלמודא פלגינהו וסדר חדא הכא ואידך התם בפ' גט פשוט. ואליבא דהלכת' מסתברא ודאי דהלכתא כמ"ד שעבודא דאורייתא חדא דהא רב יוחנן ור"ל הכי ס"ל ולית הלכתא כרב ושמואל לגביהו ועוד דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה בגיטין פרק הניזקין בשמעת' דשטר שכתוב בו שבח דקאמר דמדאוריית' נזקין מן הזיבורית ואלו למ"ד שעבודא לאו דאוריית' כלהו מיתמי לא גבי מדאורייתא וגבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אמרינן בערכין שלחו מתם שמתיה ומית בשמתיה והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושיע ולאפוקי מדרב פפא דאמר טעמא משום דפריעת דב"ח מצוה. וכ"ת וכיון דפסק רב פפא הלכתא דלמ"ד שעבודא דאורייתא ולמ"ד לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות מאי נפקא לן השתא אי שעבודא דאורייתא אי לאו דאורייתא וכ"ת דנפקא מיניה לענין מלוה עייפ ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם דלמאן דאמר לאו דאורייתא מלוה בשטר דאית לה קלא קודם בתקנתא דרבנן ולמאן דאמר שעבודא דאורייתא מלוה ע"פ קודמת הא ליתא דודאי מלוה בשטר בכל דוכתא לגבי מלוה ע"פ כנכסים משועבדים דלקוחות חשיבא וכל מאי דלא טריף מלקוחות לא טריף ממלוה בשטר וכדאמרין בריש פרק מי שהיה נשוי בכתובות ש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפא ממשעבדי ליתי בני ראשונה ולטרוף מבני שנייה וכיון דכן כי היכי דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא משום דלית לה קלא ומתקנתא דרבנן הכי נמי אינה גובה במקום מלוה בשטר מנכסים בני חורין וכ"כ הגאון אלפסי ז"ל בתשובת שאלה. ומסתברא דנפקא מינה לענין ערב דפרעינן למלוה אחר שמת הלוה בעוד שהיתומים קטנים מקמי דלודעינהו ליתמי כדכתיב' בפ' גט פשוט. וכן קבלנו פירוש שמיע' זו מפי רבינו מורי הרב נר"ו. והנה אמת דינא נכון. והא דאמרינן דמלוה על פהי גובה מן היורשין היינו היכא דליכא למיחש לפרעון כגון דמית לוה בגו זמניה דקי"ל חזקה לא פרע אינש בגו זימניה וגבי אפילו מיתומים קטנים. א"נ כגון דאודי ליה בשעת מיתה דלא פרעיה א"נ דשמתיה ומית בשמתיה הא כל היכא דליכא חדא מהני לא גבי מיורשיו כלל דאלו היה הלוה קיים הוה מצי טעין פרעתי וקי"ל דטענינן ליורשין כל מאי דמצי טעין הלוה וזה פשוט:

הא דאמרינן מדאמר רחמנא אלמנה לכ"ג אסורה הא לכהן הדיוט שריא מקשו עלה בירו' דילמא כי איצטריך למיסר לכ"ג היינו היכא דנפלה לו יבמה דלישראל שריא ולדידיה אסורה ואפילו מן האירוסין. ובגמרא דילן דחי לה באנפא אחרינא ולא חשו להא:

ודילמא לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה בעי רבנן ז"ל הכא האי עשה מהיכ' אתי לן. איכא מינייהו מ"ד דאתי לן מדכתיב ודבק באשתו ודרשי' התם בסנהדרין באשתו ולא באשת חבירו והוה ליה לאו הבא מכלל עשה עשה ואע"ג דהאי קרא בבני נח כתיב ואפילו מחיים דבעל הא אמרי' התם שכל פרשה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. ואחרים אמרו דאתי לן מדכתיב ושלחה ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר בגט אבל לא במית' ולאו הבא מכלל עשה עשה וכל אלו דברי' של הבאי דא"כ הוה לן לפרושי בגמרא ומימר בתר הכי האי עשה מאי עבדינן ליה. ועיקרן של דברים דעשה דאמרי' הכא לאו דוקא עשה ממש אלא דאע"ג דפקעא איסור לאו וחנק במיתת הבעל אכתי רכיב עליה איסורא ומשו' דליכא איסור דקיל מעשה קרי ליה להאי איסור עשה ואמרי' האי איסור מאי עבידתיה כי' אי דאהניא לה מיתת הבעל שריא לגמרי ואי דלא אהניא ליה מיתת הבעל אוקמה באסורה ומתמהינן אלמא לא אפיקתה ממיתה ואוקמה אעשה מידי דהוי אפסולי המקדשין דפרקינהו דפקע מינייהו מעילה ואסורי בגיזה ועבודה וכ"ת מי דמי שאני התם דרביי' קרא לאיסור גיזה ועובד' מדכתי' תזבח ולא גיזה ועבוד' אבל הכא דלא רבי' קרא אימ' לך דכיון דאתי' מית' הבעל ואפקת' מלאו ומיתה שריי' לגמרי הא לא קשי' כלל דאנן לאו מפסולי המוקדשין אתינן למילף לאשת איש אלא דאמרינן אשה זו בחזקת איסור היתה בחיי בעלה והרי באיסורה לעולם עד שיתברר לך שהותר ואף על גב דמית בעלה ונפקא מלאו וחנק אכתי אימא דקיימא באיסורא ועליה להביא ראיה שיצתה להיתר גמור ודקאמרת היכא מצינו איסור שפקע מקצתו ולא הותר כלו אימא לך שמצינו כיוצא בפסולי המוקדשין והתם הוה ליה פדיון שמוציא להיתר גמור בכל מקום איצטריך קרא למרמי עלייהו איסור גיזה ועבודה אבל הכא מעולם לא ראינו לה היתר גמור ולא מצינו שהתירה תורה במיתת הבעל לגמרי וזה מבואר:

אמר רב אשי חדא דיבם לא מקרי אחר. איכא למידק דהא אמרינן בכתובות גבי תנאי כתובה שכתב לה כשתנשאי לאחר תטלי עה שכתוב ליכי דיבם נמי איקרי אחר ורב אשי גופיה אמר לה התם. ויש שתירצו דלא דק הכא וחדא ועוד דצריכי להדדי נינהו. ואחרים תירצו דלשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד ולא נהירא. והנכון הוא דהתם הוא גבי דידיה דאיהו לגבי דידהו לכולה עלמא אחר קרי להו אבל אינשי דעלמא לא קרו ליה ליבם אחר והיינו דאמרי' התם בסוטה פ"ק והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם א"נ איכא למימר דה"ק דאע"ג דבעלמא יבם אקרי אחר הכא בהאי קרא יבם לא איקרי אחר שהרי זה רצונו ללכת למלחמה והתורה באת להפחידו כדי שישיב לביתו וכיון שכן אינו מן הראוי שידבר הכתוב בשום לשון שיהא במשמע שהיב' יקח אשתו דאי אמר קרא הכי כ"ש שיחזיק ללכ' במלחמה כשידע שאם ימות תתיבם שהיבם יקח אשתו ולא ימחה שמו מישראל ולפיכך אלו היה במשמע אחר יבם לא היה אומר כן אלא היה הכתוב אומר פן ימות במלחמה ואיש נכרי יקחנה א"נ פן ימות במלחמה ותו לא שאע"פ שמן הדין אלו מת אשתו זקוקה ליבם הרי יש כאן כמה ענייני' שאפש' שלא תתיב' ואפי' למ"ד מצות יבום קודם וכיון שכן היה להפחידו שיקח נכרי אשתו או שלא להזכיר לשון שלא יהא יבם במשמע אלא ודאי דבמקום זה אין יבם במשמע אחר אבל בעלמא זמנין דמקרי אחר:

כבר ידעת שהיולדת מביאה חטאת ועולה וחטאת שלה קודם לעולה ואע"פ שכתוב בה עולה קודם לחטאת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה וכל חטאת ועולה של אדם אחד חטאת קודמת ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה כמו שיתבאר במקומו מעתה הביאה חטאתה ולא הספיקה להביא עולתה ומתה יביאו יורשים את עולתה שאין העולה מכפרת עד שתאמר אין כפרה למתים אלא אינה אלא דורון ואע"פ שאמרו עולה מכפרת על חייבי עשה הואיל ואינה מכפרת חטא ידוע אין לומר בו אין כפרה למתים אבל אם שנתה הסדר והביאה עולתה תחלה אע"פ שלכתחלה לא היה לה לעשות כן לא יביאו יורשים את חטאתה שאין כפרה למתים והרי חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא ומה שאמרו בתוספתא בחטאת העוף שמתו בעליה שאינה מתה לדעת ר' שמעון היא שנויה שהיה סובר גם כן שאין חטאת צבור מתה מפני שיש בחמש חטאות שאין מקום להם בצבור כגון ולד חטאת שאין צבור מביא נקבה וכגון תמורת חטאת שאין צבור עושין תמורה וכגון מתו בעליה שאין צבור מתים ומאחר שיש בהם שאין להם מקום בצבור אף באחרות כגון עברה שנתה או נתכפרו באחרת אינן מתות בצבור וכן לדעתו מטעם זה חטאת העוף הואיל ואינו בולד חטאת שהרי אין ולד יוצא מגופו וכן שאינו עושה תמורה אף האחרים אינו נדון בהם ומכל מקום לדעת חכמים את הראוי להם נדון בו אע"פ שיש בהם שאינו ראוי להם והלכך חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא והלכה כדבריהם לענין זה אלא שבענין חטאות שנתכפרו הצבור באחרת ונמצאת הראשונה תרעה עד שתומם ותמכר ויפלו דמיה לנדבה ואין צריך לומר שכן בעברה שנתה שאף ביחיד פסקוה רבים כן ולא פסקו מיתה בחטאות אלא ארבע וכן נראה ממסכת תמורה ואף גדולי המחברים פסקוה כן הא זו של יולדת מיהא חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא ואין צריך לומר אם לא הביאה לא חטאת ולא עולה שאין היורשים מביאים כלום אפילו הפרישה את שניהם מחיים אבל כשהביאה חטאתה ומתה שאמרנו שיביאו יורשים את עולתה לא סוף דבר בהפרישתה מחיים אלא אף בלא הפרישתה מחיים שכבר נשתעבדו נכסיה לקרבן וכל שיש מקום להקרבתו יורשים חייבים בו מכח השעבוד שכל שעבוד נכסים מן התורה הוא כמו שיתבאר אלא שכל שלא הפרישה מחיים דוקא כשהניחה קרקע ליורשיה כמו שכתבנו בראשון של ראש השנה:

דין זה שכתבנו בחטאת ועולה על הדרך שכתבנוה באשה כך הוא נאמר באיש כגון זב שהביא חטאתו ומת וכן מצורע אלא שמתוך שמשנה זו שנויה במסכת קנין ורוב דברים שבה נאמרו באשה ויש מהם שאין בהם מקום באיש הוא שונה אף זו באשה ויש דוחקין לפרש שדוקא נשנית באשה ואין דבריהם כלום:

זה שביארנו בשעבוד נכסים שהוא מן התורה וכמו שאמרו שיעבודא דאוריתא כך פירושו שכל המלוה את חברו הן בשטר הן בעדים והיא הנקראת מלוה על פה מכיון שמסר לו מעותיו נשתעבדו נכסי הלוה למלוה שיעבוד גמור אף בלא פירש לו שעבוד נכסים שאלו פירש אין צורך לומר כן שבודאי הכל מודים שמן התורה הוא לכל אדם להשלים תנאו ולהיות הן שלו צדק אלא אף בלא פירש שמדת הדין משעבדת הנכסים לכל הלואה שבעולם אפילו בעל פה וכמו שמצינו בערב שחייב כדכתיב אנכי אערבנו וניכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה ומן הדין הוא שאם מכר הלוה את נכסיו שיהא המלוה חוזר וטורף מן הלוקחים אלא שחכמים הפקיעו טירפא ממלוה על פה מפני שאין לה קול וחששו להפסד הלקוחות ומתוך כך אמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשים אע"פ שנשתנה רשות הנכסים ואלמלא שהשעבוד מן התורה לא היתה נגבית מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות מחשש פסידת לקוחות הא מלוה בשטר גובה מן הלקוחות אף בסתם כמו שביארנו ויש שואלים והלא רב פפא בעצמו אמר באחרון של בתרא מלוה על פה נגבית מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ולא בא עליה מטעם שיעבודא דאוריתא אלמא שלא מן הדין הוא אלא מחשש נעילת דלת איפשר שלא אמרה כן שם אלא לדעת עצמו שאמר שם פריעת בעל חוב מצוה וכבר פסקנו שם שאין הלכה כמותו אלא פריעת בעל חוב דין גמור הוא ובכאן אמרה כטעם רבים שמאחר שהיה אף הוא מורה בענין אע"פ שהיה בענין חלוק בטעם רצה להזכירה בטעם האחרים שלא יפקפקו עליה ויש מחזירין את הכל לטעם אחד ומפרשים מלוה על פה נגבית מן היורשים שיעבודא דאוריתא שאלמלא לא היה השעבוד מן התורה היינו פוטרים את היורשים והיו באים לנעילת דלת ומכל מקום אין מלוה על פה נגבית מן היורשים אלא באחד משלשה דרכים והם תוך זמן או שחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה כמו שהתבאר שם ומכל מקום גדולי המפרשים פוסקים כלשון האמור שם שלא משום שעבוד תורה אמרוה אלא משום נעילת דלת ומה שיצא לנו מבין סברות אלו וכן שאר דברים שמתגלגלין על ענין זה כבר ביארנוהו שם:

כל שנאסרה לבני אדם מצד אישות בטל האישות בטל האיסור כגון אשת איש שכל שמת הבעל הותרה אשתו לכל חוץ מן היבמה שחדשה בה תורה דין אחר אבל ערוה שמחמת אישות שנצטרף עם האישות איסור שמחמת קורבה יש מהם שאע"פ שבטל האוסר לא בטל האסור כגון אשת הבן שאע"פ שמת הבן נאסרה אשתו לאביו וכן רוב העריות כמו שיתבאר במקומו:

ולענין ביאור זה שאמרו ואוקמה אעשה פירושו מויצאה והיתה לאיש אחר כלומר זו תהא לאיש אחר ולא אחרת אלא שאין הלכה כן כמו שכתבנו:

פסולי המוקדשין ר"ל קדשים בעלי מומין שנתנו לפדייה כל שלא פדאם אין לו בהם היתר זביחה ואכילה וכל שנהנה מעל ואם פדאם יש לו בהם היתר זביחה ואכילה ומכל מקום אסורין בגיזה ועבודה וכדכתוב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך ור"ל אחר שפדאם וכן אמרו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ר"ל שלא יוציא את החלב מהם שכל שמחיים אסור שהרי אין לך בו אלא היתר זביחה ואכילה ואכלת ולא לכלביך:

גמרא לב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ואפי' מדרבנן כדמוכח בע' מי שמת בשמעתין דאקנ' קנה והוריש ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות היינו מדאור' אבל מדרבנן אינו גובה אלא מן היורשים אבל מן הלקוחות לא גביא כדאי' בפ' גט פשוט:

מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא קרבנות ופדיון וחרמי' וערכי' מקריין מלוה הכתובה בתורה שאלמלא לא נכתבו בתורה בפי' לא היו מחויבים כלום אבל הלואה אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה דאף אם לא נכתב ידוע היה שצריך לפרוע מה שלוה:

גובה מן היורשים שעבוד' דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא. תי' דרב פפא גופיה סוף פ' גט פשוט קא' גובה מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לווין אומ' ר"ת [* והרמ"ה תי' דאליבא דמאן דלית ליה שעבוד' דאוריית' איצטריך ליה דליכא למימר דכי קאמר הכא ש שעבודא דאורייתא כמלוה הכתובה בתור' דכמלוה בשטר דמיא מדפסק הלכתא בסתמא ש"מ בכל מלוה קאמר ועוד דא"כ מן הלקוחות אמאי לא גביא הא ודאי יולדת קלא אית ליה דהשתא במוכר שדהו בעדי' אמרינן דאית ליה קלא דכמלוה בשט' דמי כ"ש יולדת דילדה בקולי קולות דהוי כמו איכא דאמרי ויש הרבה בתלמוד כיוצא בזה ורי"ף פי' דה"ק התם משום שלא תנעול דלת בפני לווין אוקמוה אדאורייתא ולא רצו לתקן שלא תגבה מן היורשים כמו שתקנו שלא יגבה מן הלקוחות והא דמלוה ע"פ גובה מן היורשים היינו דוקא היכא דידוע לן דלא פרע כגון שהודה בשעת מיתה או שמתוה ומית בשמתי' כדאיתא בפ' מי שמת ובפ' שום היתומים אבל היכא דמספקא לן אי פרע אי לא פרע כיון דאבוהון אי הוה קיים מצי למטען דפרע טענינן ליתמי כל מה דמצי' למיטען וכן מוכח בריש המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים דפטירי בפלגא דפקדון אעפ"י שיש כאן שטר דדילמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעון ואמר פרעתי והיה נאמן אעפ"י שיש שטר במגו דאי בעי אמר נאנסו כ"ש כשאין שטר כלל ואפילו שבועת יורשין לא בעי דלא אשכחן שבועת יורשים אלא היכא שהיתומים באים להוציא כגון שיש שטר בידם והלוה אומר שהוא פרוע אז נשבעים שבועת יורשים ונוטלים אבל להחזיקן במה ש שבידם לא מצי' שתקנו חכמים שבועה לזה וכן כתב רב פלטוי גאון בתשובה אבל מחרימים בסתם אם שום אדם יודע שאביהם לא פרע:

אלא מיתת הבעל מנא לן תי' דבפ' ארבע מיתות ב"ד מצריכינן קרא באשת אב ובשאר עריות שאסורות בין מחיים בין לאחר מיתה ובפ' הבא על יבמתו מצרכינן קרא דיבמה שיש לה בנים אסורה לאחר מיתת הבעל והכא מצריכנן קרא להתיר אשת איש אחר מיתה וי"ל דהא דאיצטריך קרא בכל הני לאסור היינו משום דלא ניליף מאשת איש דשריא לאחר מיתה כדרשינן בשמעתי'. תי' אמאי לא ילפינן שתתיר אשה מיתה בק"ו מגט ומה גט שאין מתיר ליבם בשום ענין אפי' אין לה בנים מתיר לעלמא בכל ענין מיתה שמתרת ליבם כשאין לה בנים אינו דין שתתיר לעלמא ונ"ל מה לגט שמתיר בשפחה כנענית מה שאין כן במיתה:

לכ"ע בעשה. פרש"י משום דכתיב ויצתה מביתו והיתה לאיש אחר דוקא ע"י שילוח גט מותרת לאחר ולא ע"י מיתה ולא נהי' לי דהאי לאו עשה הוא אלא דגלי לן קרא דנשארה באיסור הראשון במיתה ובכרת הילכך גר' כפי' ר"י דאיכא עשה באשת איש בחיי הבעל דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו וע"י מיתת הבעל פקע בו איסור החמור ונשאר בו איסור עשה:

מידי דהוי אפיסולי המוקדשים וכו' נ"ל דלא דמי כולי האי דהתם איכא תרי גווני איסורי מעילה ואיסור גיזה ועבודה וע"י פדייה פקע איסור החמור ונשאר בו איסור גיזה ועבודה אבל באשת איש איסורא הוא דאיכא אלא דאית בה עונשי' הרבה ולא אשכחן דפקיעי מקצת עונשים ואשתייר ביה מקצת:

חדא דיבם לא איקרי אחר ובפ"ק דסוטה נמי דרשינן והיתה לאיש אחר ולא ליבם. ותי' דבכתובות פ' האשה שנפלו גבי כשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אמרי, דיבם נמי כאחר דמי וגבי שדה אחוזה נמי דכתיב ומכר את השדה לאיש אחר אמרי' דהוי אח בכלל אחר וי"ל דלא דמי דגבי יבום שבא להקים שם לאחיו לא שייך לקרותו אחר והא דכתובות לכשתנשא לאתר לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד:

שעבודא דאורייתא. מן התורה משועבדים כל נכסי הלוה למלוה ואפילו במלוה על פה:

ואינה גובה מן הלקוחות משום תקנתא דרבנן שחשו לה משום פסידא דלקוחות הואיל והיא מלוה על פה ואין לה קול אבל מלוה בשטר יש לה קול ואינהו דאפסידו אנפשייהו. ואע"ג דא"ר (ששת) [פפא] בפ' גט פשוט גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין לאו למימרא דשעבודא [לאו] דאורייתא אלא ה"ק משום הכי אוקמיה אדין תורה שתגבה מן היורשין משום נעילת דלת בפני לווין וכן תירץ שם הרי"ף:

עריות. הבאות מחמת הקדושין כגון אשת אביו לבנו ואשתו לאחיו שאסורות אף לאחר מיתת בעליהן:

למסוליים. שולא בלע"ז:

עקב. טאלו"ן בלע"ז:

בשנים. שעבד שש שני':

וביובל. שהגיע תוך שש:

ובגרעון כסף. שמגרע פדיונו לפי מה שעבד ופורע השאר:

יתירה. שקונה עצמה בכל הני ובהבאת שתי שערות:

ובמיתת האדון. שהנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את (האח) [הבת]. וקי"ל אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

שכיר דכתיב כשכיר שנה בשנה:

ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גרסינן ובספרים כתיב וגובה מן הלקוחות וטעות הוא דהא מתניתין היא בגט פשוט המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין:

דמלוה דכתובה בתורה ככתיבה בשטר דמיא. מהכא מוכח דבמלוה בשטר כולי עלמא לא פליגי דשעבודא דאורייתא. וקשיא לי דבשלהי גט פשוט אמר רבא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינה גובה אלא מנכסים בני חורין שיעבודא לאו דאורייתא ויש לומר שלש חלוקות בדבר:

גובה מן היורשים שיעבודא דאורייתא. קשיא לי דהכא אמר רב פפא שיעבודא דאורייתא. בשלהי גט פשוט גרסינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא. דמשמע טעמא דגובה מן היורשי' משום כדי שלא תנעול דלת הא לאו הכי אינו גובה אלמא שיעבודא לאו דאורייתא וקשיא דרב פפא אדרב פפא וראיתי שכתב ר' יצחק מפאס התם האי דקאמר רב פפא הכא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמה רבנן אדאוריית' וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין. ואינו נראה לי כלל דאי שיעבוד' דאורייתא סבירא ליה לרב פפא מאי איצטריך למיתב טעמא גבי יורשים דמשום הכי אוקמי' אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת דמשמע הא לאו הכי לא הוה מוקמי' להו אדאורייתא אלא הוה עבדים בהו תקנה כי היכי דעבדים גבי לקוחות. ומה תקנה שייכא למימר גבי יורשין בשלמא גבי לקוחות דיתבי דמי איכא למימר דעביד תקנתא משום דלית לה קלא ולא ידעי בה לאיזדהורי אבל גבי יורשין דממילא קא ירתי אי שיעבודא דאורייתא אמאי קא בעי למירת ניכסי דלאו דידהו דאישתעבדו לאחריני ומה תקנה שייך למעבד בהו דצריכינן למיתב טעמא דהיינו טעמא דגובה כדי שלא תנעול דלת. אלא ודאי מדיהיב האי טעמא ש"מ דסבירא ליה דשיעבודא לאו דאורייתא ומן הדין שלא תגבה מן היורשין אלא כדי שלא תנעול דלת גובה. ואינה גובה מן הלקוחות ואוקמינהו אדאורייתא ולא חיישינן לשמא תנעול דלת משום דלית ליה קלא:

ואכתי קשיין תרי לישני אהדדי. ונראה לי דההוא לישנא דגט פשוט עיקר דהא אוכחית התם במהדר' בתרא בהלכות המלוה את חברו על ידי ערב דרב פפא סבירא ליה דאפילו מלוה בשטר שיעבודא לאו דאורייתא ומשום הכי אמר בפ' שום היתומים בערכין דאין נזקקין לנכסי יתומים אפילו למלוה בשטר משום דלא אישתעביד נכסי לההיא מלוה:

ואתיא דרב פפא כדרבא והכא צריך למיגרס כי התם וטעות הוא למיגרס שיעבודא דאורייתא דהא בפי' חזינן בערכין דקא סבר שעבודא לאו דאורייתא אפי' בשטר ומהתם מוכח דאע"ג דמפרש שעבוד' בשטרא אפילו הכי לאו דאורייתא כדפרישית במהדר' קמא בגט פשוט בפלוגתא דרבא ועולא דהא התם אין נזקקין לנכסי יתומים קא אמרינן לשום שטר חוץ משטר עכו"ם שיש בו ריבית ושטר כתובה הא לשטר מלוה אף ע"פ שכתב בו אחריות נכסים אין נזקקין ומפרש טעמא משום דפריעת בעל חוב מצוה. ולא נשתעבדו הנכסים לאותה מלוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. אלמא אע"ג דמפרש בשטרא אחריות נכסים אמרינן דשיעבודא לאו דאורייתא:

ודילמא אין לה בנים אסירי לכולי עלמא ושריא ליבם. ואי קשיא ולימא יבמה יבא עליה ולא לימא לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר השתא דכתביה משמע דאתא לאוסרה אכ"ע ומכלל שאם היה לה בנים מותרת לעולם כמו שמדקדק מאלמנה לכהן גדול. תשובה הכי אהדר ליה דהאי לא תהיה אשת המת החוצה לא אתא לאוסרה דלעולם אימא לך אפילו יש לה בנים אסורה אלא הכי קאמר קרא היכא דאין לה אע"פ שלכל העולם היא אסורה ליבם היא מותרת ודוקא זו שאין לה בנים היא מותרת ליבם הא יש לה בנים כמו שאסורה לעולם אסורה גם לו:

אמר רב אשי חדא דיבם לא איקרי אחר. ראיתי מקשים בתוספות ערכין בפ' אין מקדישין. דהא רב אשי גופיה אמר בפ' האשה שנפלו לה נכסים כשהקשינו והא בעי כשתינשאי לאחר תיטלי מה שכתב ליכי וליכא. אמר רב אשי יבם נמי כאחר דמי. ובפ' אין מקדישין אמרינן ואם מכר את השדה לאיש אחר לאחר ולא לבן אתה אומר לאחר ולא לבן או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור הא מה אני מקיים אחר אחר ולא לבן אלמא גם האח הוא בכלל אחר ונ"ל דלא קשיא ולא מידי דהתם טעמא דכתב רחמנא איש הא לא כתב איש לא היינו יכולי' לכלול האח בכלל אחר. ותו דאח דהתם לא הוי יבם דהא הוא בחיי'. ותו אפי' אי הוה יבם בכלל אחר הכא בע"כ לאו אחר הוא דהא כתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר דמשמע דכל העולם זרים אצלה והוא פנימי וא"כ היאך קורא כאן היבם אחר. וההיא דכתובות נמי לא קשיא דלגבי דידיה ודאי גם היבם אחר הוא. ועוד שאין זה לשו' תורה אלא לשון בני אדם.

איתקש מיתה לגירושין. אע"פ שמדברי הנביאים נוכל ללמוד בפי' כדכתיב ואתנה לך את בית אדונך ואת נשי אדונך בחיקך. ודוד נמי נשא אביגיל ובת שבע וביחזקאל כתיב והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו כדאמרינן לקמן בעשרה יוחסין אלא שהוא שואל רמז מן התורה שאם לא היה לו רמז היתר מן התורה לא היו הנביאים מתירין אותה:

גמרא מי כתיב ופרצו פרצו כתיב כו' פרש"י ומלתא באנפי נפשה היא ועלה לחודה כתיב על כן תאבל עכ"ל ויש לדקדק מההיא דפרק שבועת הדיינין כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו ובאלה ממנו ומכל העולם שנאמר אלה וכחש וכתיב על כן תאבל הארץ וגו' והכא מוכח דלא קאי רק אפרצו לחוד מדכתיב פרצו בלא וי"ו וי"ל דלא קאמר דקאי אפרצו לחוד ולא אאינך דכתיבי בקרא אלא דקאי אפרצו בלחוד וה"ה אכל חדא וחדא מנייהו אלא דה"ק אילו הוה כתיב ופרצו ה"א דאכולהו ביחד קאי וכן נראה לפרש מדברי התוס' שם ובהכי ניחא דלא קאמר אלא מי כתיב ופרצו דודאי תירוץ קמא דאאלה לחוד נמי קאי ויש לדקדק מי הכריח למדרש כן מפרצו הא מפורש בהאי קרא ונאוף דהיינו א"א כדכתיב ואיש אשר ינאף את אשת איש ועלה קאי נמי על כן תאבל הארץ וגו' וי"ל דניאוף לא משמע אלא המנאף במזיד אבל ע"י הני שאינן יודעין בטיב גיטין וקדושין הן שוגגין באיסיר א"א לא הוה בכלל ונאוף ואתא קרא דפרצו לרבות בכה"ג נמי דקאי עלה על כן תאבל הארץ וק"ל:

תוס' בד"ה מלוה הכתובה כו' שלא היו יודעים כו' אם לא שנתחייבה התורה כו' עכ"ל מת"י דקשה להו לפירש"י דהא ערכין קרי ליה התם מלוה הכתובה בתורה אע"ג דע"י מעשיו באו עכ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר רב פפא כו' דלענין יורשים עשאום כמלוה בשטר כו' עכ"ל הלשון מגומגם קצת דמאי עשאום דהא לענין יורשים מדינא אוקמא אדאורייתא כיון דשיעבודא דאורייתא ולענין לקוחות עבוד רבנן תקנתא משום דלית ליה קלא וק"ל:

בד"ה אלא מיתת כו' וי"ל דאחרי שראינו שהתיר הכתוב א"א כו' אצטריך קראי כו' עכ"ל לכאורה ה"ה בהיפך אחרי שראינו שאסר הכתוב בעריות אצטריך הכא להתיר בא"א וכן מוכח קצת בשמעתין מהא דפריך והא עריות דאסר להו ולא שרי להו ואין להקשות דהיאך נילף מעריות לאיסורא והא ה"ל שני כתובים ואין מלמדין די"ל דאיכא בהו שום צריכותא וכה"ג כתבו התוספות בפרק מי שאחזו בד"ה וגמרינן מינייהו כו' ע"ש אבל הוא דחוק והנראה דר"ל דסוגיא דהכא מעיקרא לא אסיק אדעתיה שיש שום קרא להיתר בא"א ושום קרא לאיסור בעריות ולכך פריך הכא אי סברא הוא להתיר בא"א והא עריות דאסרינן להו מסברא עד דמסיק מקרא דפן ימות וגו' גמרינן להיתר והשתא אחרי שראינו להיתר הכא בא"א קמצריך התם קראי לאיסורא דלא נילף מא"א כו' ואין להקשות לפי האמת דהתם דכתיבי קראי בעריות נימא מדאיצטריך קרא בעריות לאיסורא נימא בא"א מותר ול"ל קרא להתיר בא"א דקושטא דכן הוא וקרא דגבי א"א פן ימות וגו' לאו יתירא הוא אלא ממילא משתמע מיניה א"א להיתרא ותו לא מידי וק"ל:

בד"ה לכ"ע בעשה כו' שתתיר מיתה בק"ו מגט ומה גט שאינו מתיר כו' עכ"ל הקשה מהר"י אב"ן לב דאיכא למיפרך מה לגט שכן מוציא בשפחה כנענית תאמר במיתה שאין מוציאה בשפחה כנענית שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם וגו' ואפשר לתרץ הך קושיא דמצינן למימר יוכיח מחליצה שאינה מוציאה בשפחה כנענית ומותרת לכ"ע ותו איכא למידק נימא דיו אסוף דינא דלא מפרך ק"ו כו' מה להלן כשאין לה בנים אף כאן כשאין לה בנים עכ"ל ואני אומר דאיכא למיעבד ק"ו לעלמא מיבם ולא מיתה מגט והכי עבדינן ליה ומה יבם שאינה מותרת ע"י גט הותרה ע"י מיתה לעלמא שהותרה ע"י גט אינו דין שהיא מותרת ע"י מיתה דהשתא ליכא למיפרך מה לגט שכן מוציא בשפחה כנענית כו' דהא לא ילפינן כלל מיתה מגט אלא לעלמא מיבם וליכא נמי דיו אסוף דינא ואע"ג דאיכא דיו אתחילת דין אין לחוש בו ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה מדאמר רחמנא כו' וי"ל א"כ ה"ל למכתב כו' אלמנה וגרושה וגו' בפרשת יבמין עכ"ל כיון דבחד קרא כתיבי ה"ל למכתב כולהו בפרשת יבמין אגב אלמנה דלא שריא לכ"ע בלא יבמין אלא לכ"ע דיבמין אבל גרושה וחללה ודאי דאשכחן שפיר דשריא לכ"ע אף בלא יבמין ואין להקשות דהיאך איכא לאשכוחי דאחיו מאביו של כ"ג ישא גרושה וחללה דאסור בהן דדוחק להעמיד שנשאן באיסור י"ל כגון דאביו של כ"ג נשא אחת מפסולי כהונה והוליד אחיו של כ"ג ממנה דה"ל אח זה של כהן [גדול] חלל ושרי בגרושה וחללה וכשמת נפלה לפני אחיו כ"ג וק"ל:

בפרש"י בד"ה לכולי עלמא בעשה ויצאה וגו' ולא על ידי מיתה דושלחה לזו ולא לאחרת כו' עכ"ל ר"ל דכל הענין לא מדבר אלא בזו שנשאת לאחר ע"י גרושין של ראשון והוא כמו א"נ ודו"ק:

גמרא אמר רב אסי אמר ר' יוחנן אע"ג כו'. מפרש"י משמע דל"ג אמר קמא:

שם אלמה לא אפיקתיה ממיתה ואוקימתי' על עשה מידי דהוה אפהמו"ק כו'. לכאורה טפי הול"ל מחמותו לאחר מיתת אשתו דדמי לה דלר"ע בסנהדרין (עו ב) אפיקתה משריפה ואוקמה אאיסורא. לדעת רש"י ודעימיה איסור דארור שוכב עם חותנתו. ולדעת התוס' ורמב"ם איסור כרת ולאו. וי"ל דניחא ליה לאתויי מהא דאליבא דכ"ע. משא"כ הא דחמותו לרי"ש באיסורה קיימא. וכן לאביי דאמר משמעות דורשין א"ב ליתא לכ"ע:

תד"ה לכ"ע. תימה כו' אפי' אין לו בנים. כצ"ל וכן לקמן. וק"ל נימא מה לגט שכן מתיר לעלמא אף במקום שאין לו בן תאמר במיתה שאין מתירה באין לו בן. וי"ל דגם שם מתירה מאיסור אשת איש שהיה עליה מחמת המת רק דאסירא לעלמא מחמת היבם באיסור לאו בעלמא וזהו שכתבו א"ד שתתיר לעלמא בכל ענין דר"ל בין אין לו בנים בין יש לו:

תד"ה מדאמר. וי"ל א"כ ה"ל למכתב כו' בפ' יבמין. וא"ת א"כ אחות אשה דדרשינן עליה אפי' במקום יבום ה"ל למיכתב בפ' יבמין. וי"ל משום דמ"מ מישתעי נמי בעלמא בשלא במקום יבום משא"כ אלמנה דאינה אלא במקום יבום. ועוד דאחות אשה איצטריכא למיכתבא התם משום הקישא דר' יונה עי' תוס' יבמות (ג ב) ד"ה מה:

גמ' שיעבודא דאורייתא. עיין ב"ב דף קכה ע"ב תד"ה ואין הבכור:

תוס' ד"ה מלוה וכו' פי' כגון קרבנות. עי' במאור פ"ד דביצה ד"ה והא דת"ר אין סומכין:

א"ר יהודה אמר שמואל והוא שהפרישה מחיים ופרש"י ואשמעי' דקריבה לאחר מיתה והא דאשמעינן הכי בעולת יולדת טפי מבשאר עולות נ"ל דבשאר עולות פשיט' דיכולין להקריב לאחר מיתה כיון דמכפר נמי אעשה דיורשין כדמסקינן בפ"ק דזבחים דף ד' משא"כ בעולת יולדת ס"ד דאין קריבה לאחר מיתה כדמקשה התם אי איהי ילדה בנים מי ילדו קמ"ל כדשנינן התם דסוף סוף מכפר נמי אעשה דידה ודיורשין ע"ש ולרבי יוחנן ור"ל דבסמוך נמי נראה דנקיט עולת יולדת לאשמעינן נמי הא:

שם אלמא קסבר שיעבודא לאו דאוריית'. ואע"ג דלכ"ע איכא מיהא שיעבוד' דרבנן היינו משום נעילת דלת והכא לענין קרבן לא שייך האי תקנת' ועיין בסמוך והיינו דקאמר רב פפא בסמוך טעמא דשעבודא דאוריית' ובפ' ג"פ אמר טעמא דנעילת דלת ועיין בסמוך ובזה נתיישב' קושי' הש"ך ריש סי' ל"ט:

רש"י בד"ה לאו דאורייתא כו' אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב ליה נכסי אחראין לך משתעבדי כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ כי לא כתב ליה נמי דהא קי"ל אחריות טעות סופר היא ולכאורה משום הא לא איריא דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ע"כ דהא דקי"ל אחריות ט"ס היינו לאחר שתקנו חכמים שיגבה מלקוחות בשטר א"כ מסתמא לא שדי איניש זוזי בכדי והתנה כן ומש"ה תלינן בט"ס וכמ"ש הרשב"א ז"ל בעצמו אלא שכבר הקשיתי לשאול בר"פ הניזקין על שיטה זו דרש"י והוא שיטת הש"ך ז"ל בח"מ ריש סי' ל"ט לפסק הלכה דא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ גט פשוט דרבה אדרבה דמי סבר רבה שיעבודא לאו דאורייתא הא אמר רבה גבו קרקע יש לו ומאי קושיא הא התם איירי בשטר וא"כ בפשיטות מצינן לאוקמי דאיירי שכתב לו אחריות בפירוש דהא סתמא דמילתא הכי הוא דקי"ל ט"ס היא אלמא שהיו נוהגין לכתוב כן בכל השטרות וא"כ כ"ע מודו דהוי דאורייתא והנחתי שם בצ"ע. אמנם כשדקדקתי כאן נ"ל דאדרבה שיטה זו נכונה ותחלה אפרש מה שהכריחו לרש"י ז"ל כאן לפרש כן היינו משום דסוגיי' דשמעתין משמע הכי מדאמרינן בסמוך דאי איתמר בהא ה"א משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי אלמא דאיכא מיהו שום מלוה בשטר דכ"ע מודו דגבי מיתמי מדאורייתא ועוד נראה דמסברא נמי פשיטא ליה לרש"י ז"ל דכיון שכתב אחריות בשטר מהיכא תיתי נאמר שלא יגבה מהיתומים הא קי"ל דקרקעות נקנין בשטר וליכא למימר דכיון שאין מקנה לו גוף הקרקע אלא לשיעבוד בעלמא אינו נקנה הא ליתא דהא קי"ל דב"ח קונה משכון ואפי' בשעת הלואתו לענין השיעבוד שבו שאין נעשה מטלטלים אצל בניו אלמא דמהני משיכת המשכון לענין שיעבוד כמו לענין הקנאת גוף החפץ וא"כ ה"נ אמאי לא יקנה שיעבוד הקרקע ע"י שטר ואדרבה קי"ל דהקנאת השיעבוד עדיף מהקנאת הגוף אפילו לענין דבר שלא בא לעולם ונהי דלענין לגבות מהלקוחות י"ל דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפי' אם כתב אחריות בפירוש נמי לא טריף מדאורייתא דאפשר שלא הקנה לו השיעבוד בשטר מעכשיו אלא מכאן ולהבא בשעת הגוביינא דאע"ג דאמרינן בפ' כל שעה דלכ"ע היכא דזבין לוה אתא ב"ח וטריף דלמפרע גובה ע"כ למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא היינו מדרבנן וא"כ כששיעבד בפירוש לעולם דאע"ג דהוי מדאורייתא היינו מכאן ולהבא דוקא משא"כ לענין יתומים אין לחלק דאפי' אי מכאן ולהבא שיעבד לו כשלא יגבה חובו אפ"ה שפיר גבי מיתמי כששיעבד לו בפי' והא"ש נמי הא דמקשה הש"ס ס"פ ג"פ דרבה אדרבה מדקאמר גבו קרקע יש לו וא"כ ע"כ מוכח דס"ל שיעבודא דאורייתא מטעמא דנכסי דבר אינש ערבין ביה ומש"ה למפרע גובה דאי ס"ד לאו דאורייתא א"כ אפי' שיעבד לו בפי' לא מהני אלא מכאן ולהבא א"כ אמאי שקיל הבכור פי שנים הא לא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו כן נ"ל נכון ומה שהקשה הריטב"א מסוגי' דערכין יבואר בסמוך ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) ע"ב שם אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא. ופירש"י דמלוה ע"פ ומלוה בשטר שוין בזה אם לא ששיעבדו בפירוש וכ"כ הש"ך בח"מ ריש סי' ל"ט לפסק הלכה אלא דבחידושי גיטין ר"פ הנזקין הקשיתי על זה מסוגיא דר"פ גט פשוט ע"ש וכאן כתבתי ליישב ולקיים שיטה זו בטוב טעם דהיכא דשיעבדו בפי' לכ"ע שיעבודא דאורייתא לענין לגבות מיורשים עכ"פ וכמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה אמר רב פפא כו' ותימא דבשילהי ג"פ קאמר ר"פ גופא כו' דשיעבודא לאו דאורייתא עכ"ל. האי לישנא דשיעבודא לאו דאורייתא ליתא התם אלא מדקאמר התם גובה מן היורשים שלא תנעול דלת משמע להו דלפ"ז ס"ל דלאו דאורייתא וע"ש בתוספות ובהל' הרי"ף דלא מוכח מידי ולענ"ד יש לפרש עוד דאפי' אי סבר דאורייתא אפ"ה ניחא ליה טפי לומר טעמא דנעילת דלת לומר דגובין אפי' מיתומים קטנים כדאמר רב פפא גופא בר"פ שום היתומים דהא דרב נחמן מעיקרא לא הוי מזדקק לנכסי יתמי דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ולבתר דשמע רב נחמן דרב הונא אמר רב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו הוי מזדקק וא"כ ע"כ היינו משום נעילת דלת או לענין לגבות מטלטלין דליכא למימר דמ"ד שיעבודא דאורייתא גובה נמי מיתומים קטנים בכל ענין הא ליתא דהא דר' יוחנן גופא קאמר התם אין נזקקין אע"ג דס"ל בשמעתין דשיעבודא דאורייתא וא"כ מי הכריחו לר"פ בערכין לפרש טעמא דר' נחמן בענין אחר מדר' יוחנן אע"כ דר' פפא אליבא דר"י נמי אמר האי טעמא והיינו כדפרי' ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו בתוס' רי"ד ובהריטב"א והש"ך (סי' ל"ט דע"כ לר"פ שיעבודא דאורייתא מדקאמר בערכין ובכתובות פ' הכותב דפריעת ב"ח מצוה וממילא משמע דליכא אלא מצוה א"כ שיעבודא לאו דאורייתא ע"ש באריכות ולפמ"ש ליתא דמדר' יוחנן נשמע לר' נחמן ועוד דלענ"ד ר' נחמן גופא ס"ל שיעבודא דאורייתא מההיא דיתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בפ' יש נוחלין דף קכ"ח כמ"ש בחידושי לב"ק דף י"ב ע"ש בטוב טעם ואף למאי דמוקמינן בפרק כל שעה טעמא דר"נ ביתומים שגבו בחוב אביהן דטעמא משום דר' נתן מ"מ מדר' נתן גופא מוכח דשיעבודא דאורייתא וכן נראה ג"כ מלשון הרשב"א ז"ל בסוף חידושי קידושין ע"ש אע"כ דאף למ"ד שיעבודא דאורייתא נמי שייך טעמא דפריעת ב"ח מצוה אי לענין יתומים קטנים או לענין מטלטלין וכמו שאפרש עוד בזה בכתובות פ' הכותב בעזה"י ועיין ג"כ בחידושי בר"פ הנזקין שקבלתי עלי להאריך בדיני שעבודא דאורייתא וכבר יצאתי ידי נדרי לעת הזאת בדברי אלה המועטים ודעתי להוסיף אי"ה בתוס' מרובה במקומות אחרים בעזה"י ודוק היטב:

גמרא וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל בשלמא גט דכתיב ונתן לה ספר כריתות אלא מיתת הבעל מנ"ל. הא דלא יליף מיתת הבעל מדכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ודרשינן לקמן בשמעתין כיון שחלצה נעל הותרה לכל ישראל אלמא דלא מיתסרא מחמת בעלה הראשון אלא דאיכא למימר דשאני התם דיבם במקום אחיו קאי וא"כ חליצה במקום גט קאי כן נראה לי. מיהו יש לי לדקדק לפי שיטת התוספות בסמוך דהא דאמרינן לכ"ע בעשה היינו ודבק באשתו ולא באשת חבירו א"כ מ"ש בגט דפשיטא ליה דמתיר לגמרי דכתיב ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר דלמא אכתי בעשה קאי ואפ"ה כתב קרא דאי עבר ונסיב לאיסור לאו ומכ"ש לפי מה שאפרש בסמוך לפי ר"י דהא דאמרי' לכ"ע בעשה מודבק באשתו היינו בבעולת בעל דוקא א"כ בפשיטות מצינן למימר דהא דכתיב והיתה לאיש אחר זימנין דאשכחן נמי בהיתירא בארוסה ואפשר דהכא אספר כריתות סמוך דמשמע דלא אגידא ביה כלל ממילא דאף לכתחלה מותרת להנשא לאחר וא"כ ודאי איירי אפילו בבעולת בעל דכתיב ובעלה:

שם אלא מיתת הבעל מנ"ל. נ"ל דפשיטא ליה דלא שייך איסור א"א לאחר מיתה לחייבו חנק דודאי הוי ידע דאיכא כמה קראי כגון אלמנה לכ"ג ולא תהיה אשת המת החוצה ואו כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה הראשון וגומר אלא דעיקר פירכא מעיקרא היינו לאיסור לאו או עשה וא"כ איצטריך שפיר קרא דלא תהיה לענין שאין קידושין תופסין וה"א לאינך קראי דבסמוך. ולפ"ז אין מקום למה שהקשה מהרש"א ז"ל מאי מקשה הכא מעיקרא מיתת הבעל מנ"ל ותיפוק ליה דאיכא בעריות שני כתובים ולמאי דפרישית א"ש דהתם ודאי איצטריכו קראי לאיסור מיתה אלא דקושיית התוספות מסוגיי' דהתם דמהדר אקראי דאזהרה משמע דפשטא דקרא לא איירי לאחר מיתה וע"ז משני שפיר ודוק ועיין שם בתוס' פ' ד' מיתות:

תוספות בד"ה לכ"ע בעשה אור"י דאיכא עשה בא"א כגון ודבק באשתו כו' עכ"ל. ונראה דלפ"ז אפילו לפי המסקנא דבישראל איכא קרא דמיתת הבעל מתיר אפ"ה בב"נ אסור מעשה דודבק ובזה הוי א"ש הא דקאמר יהודה הוציאוה ותשרף משום דתמר בת כהן הוה ואכתי פנויה הוה ולשיטת ר"י א"ש דבב"נ אין מיתת הבעל מתיר אבל לאחר שאמר יהודה צדקה ממני וא"כ ראה ונזכר והכיר בה שהיא בתולה דער ואונן שלא כדרכן שמשו ובב"נ לא הוי בעולת בעל אלא בכדרכה וקידושין נמי בב"נ לא מהני מידי והיינו דקאמר צדקה ממני ולא יסף לדעתה אפילו למ"ד לא פסק כן נ"ל נכון. אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי מייתי בסמוך מאלמנה לכ"ג דלמא קרא לאלמנה מן האירוסין איצטריך דבהא לא שייך עשה דודבק. מיהו בהא איכא למימר דמההיא עשה דודבק בלא"ה מקשה שפיר דלכ"ע בעשה ולכ"ג בלאו אלא דמקרא דפן ימות במלחמה לא מייתי מידי דהאי קרא ודאי בארוסה איירי ולא שייך עשה דודבק ולפרש"י א"ש:

בא"ד תימא דלא ילפינן שתתיר מיתה בק"ו בגט כו' קושיא זו דוקא אפר"י קאי משא"כ לשיטת רש"י לא שייך להקשות כן דאדרבה מקרא דגט משמע לן דמיתה אינו מתי' דכתיב ושלחה לזו ולא לאחרת והיינו דלא מקשו התוספות כן בתחלת הסוגיי' מיהו עיקר תמיהת התוס' לא הבנתי דאדרבה היא הנותנת דגט כיון דמתיר לגמרי ופקעו נישואין הראשונים מש"ה אסורה ליבם דהו"ל אשת אח שלא במקום מצוה משא"כ מיתת הבעל כיון דחזינן דמותרת ליבם ומצוה נמי איכא דאגידא ביה מחמת זיקת הבעל איכא למימר דמש"ה מיתת הבעל אינו מתיר לגמרי ולפי שיטת התוספות טפי הוי להו לאתויי ק"ו מאחות אשה דמיתת אחותה מתרת וגט אינו מתיר ויש ליישב ודו"ק:

אלא מדאמר רחמנא יבמה שאין לה בנים וכו'. כתוב בתוספות רי"ד אעפ"י שמדברי הנביאים נוכל ללמוד בפירוש דכתיב ואתנה לך את בית אדונך ואת נשי אדונך בחקיך ודוד הע"ה נשא אביגיל ובת שבע וכו' אלא שואל רמז מן התורה שאם לא הי"ל רמז התר מן התורה לא היו הנביאים מתירין אותה עכ"ל. ויש להרגיש במ"ש ובת שבע דהרי בת שבע היתה מגורשת דכל היוצא למלחמת בית דוד וכו' וקי"ל כתרי שינויי דפ"ק דכתובות. ותו מ"ש דאם לא הי"ל רמז מן התורה וכו' ק' דאפילו לא היה רמז הנביאים כך קבלו שמותרת מהתורה ומהם נלמוד וכבר אמרו מדאורייתא ואסמכיה נביא אקרא כלומר שהוא קבל כך וכתבו ומ"מ הש"ס בעי לאשכוחי רמז מהתורה על דרך שכתב הרמב"ם ז"ל בד' מינין שבלולב: