קידושין יא ע"ב

דף יא - ב

והגמרא מביאה עתה כמה דוגמאות של כסף שהוזכר בתורה, ומוכח לכאורה שכוונת התורה לממון ולא למטבע כסף:

[א] בפרשת שומרים [שמות כב ו - ח] נאמר: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש. ונקרב בעל הבית אל האלהים [אל הדיינים להשבע]. על כל דבר פשע, 'אשר יאמר כי הוא זה', עד האלהים [הדיינים] יבוא דבר שניהם".

ומה היא כוונת הכתוב "אשר יאמר כי הוא זה"? דרשו חכמים שכוונת הכתוב לומר שהנתבע מודה במקצת, וכך אמר הכתוב: "אשר יאמר" הנתבע, "כי הוא", מה שתבעת ממני [מנה], הוא רק "זה" [חמישים]. ^[364]

ומכאן מוכח שמודה במקצת הטענה, חייב שבועה. ושבועה זו נקראת "שבועת הדיינים". ^[365]

ושנינו בענין זה [שבועות לח ב]: "שבועת הדיינין: הטענה [של התובע, צריכה להיות על] שתי מעות כסף, וההודאה [של הנתבע צריכה להיות] בשוה פרוטה". אבל בפחות מהשיעורים הללו אין חיוב שבועה. ^[366] והגמרא מקשה ממשנה זו על רב אסי, האומר כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי -

והרי טענה, שאדם טוען את חבירו, והנתבע הודה לו במקצת, והרי הוא חייב עליה שבועה, דכתיב באותה פרשה: "כי יתן איש על רעהו כסף או כלים לשמור".

ותנן [שבועות לח ב]: שבועת הדיינין: הטענה - שתי מעות כסף. ^[367] וההודאה במקצת - שוה פרוטה.

ויש לשאול: מנין למדו חכמים שהטענה היא שתי כסף? ובהכרח צריך לומר, שכאשר הכתוב אמר "כסף", אין כוונתו לכסף דוקא, אלא לממון.

ומאחר שלא פירש כמה ממון, הרי הדבר תלוי בדעתם של חכמים, מפני שהכתוב מסרו בידם, לקבוע שיעור כהבנתם. ולא היה נראה לחכמים להשביע את הנתבע על פחות משתי מעות כסף. (367א')

ולדברי רב אסי, שאמר כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי, קשה: אמנם מעה היא המטבע הקטן ביותר שבכסף צורי, אבל מנין לתנא ששיעור הטענה בשתי מעות כסף, ולא במעה אחת? ^[368] ומתרצינן: אמנם כסף שנאמר בתורה הוא כסף צורי. אך התם, הטעם לכך שהטענה היא שתי כסף ולא אחד, היינו משום שנאמר "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים". ודרש רבא במסכת שבועות [לט ב]: "כסף" דומיא ד"כלים" - יש להשוות את כסף לכלים ^[369] לענין שני דברים:

האחד, מה "כלים" הם שנים - אף כסף הוא שנים, שתי מטבעות כסף.

והשני, ומה "כסף" הוא דבר חשוב, שתי כסף - אף כלים צריכים להיות דבר חשוב, השוים שתי כסף.

זאת, שלא כדברי האומר במסכת שבועות [מ ב]: טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן חייב. ^[370]

ומדברי הפסוק יש ללמוד שלא כדבריו, שהרי המחטים אינן שוות שתי כסף.

על כל פנים, למדנו מדברי רבא, שיש להשוות כסף לכלים. ולכן צריך שתהא הטענה בשתי כסף ולא באחד. ^{[371] [372]} [ב] הגמרא מביאה את דין פדיון מעשר שני, שלכאורה מוכח משם שכסף האמור בתורה היינו ממון, ולא כסף צורי:

פירות מעשר שני נאכלים בירושלים.

מי שנמצא מחוץ לירושלים ואינו רוצה להעלות את פירות המעשר לירושלים, יכול לפדותם ולהעלות את דמיהם לירושלים. ולקנות בהם פירות ולאכלם שם. שנאמר [דברים יד]: "ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו".

והגמרא מוכיחה מכאן שכסף האמור בתורה הוא ממון ולא כסף דוקא. וכדלהלן:

ומקשינן: והרי מעשר שני, דכתיב [דברים יד]: "וצרת הכסף בידך", ^[373] ומכאן שפודים מעשר שני ב"כסף".

ובכל זאת תנן [מעשר שני ב ט]: הפורט סלע ממעות [מפרוטות] מעשר שני ^[374] - נחלקו בית שמאי ובית הלל כיצד יעשה זאת.

ומשמע, שמתחילה היו לאדם פרוטות של פדיון מעשר שני.

וקשה: הרי לדברי רב אסי כסף שנאמר בתורה בפדיון מעשר שני הוא דוקא כסף, ולא פרוטות של נחושת. וכיצד יתכן שיהיו בידי האדם פרוטות נחושת של פדיון מעשר שני? ^[375]

ומוכח מכאן ש"כסף" האמור בתורה היינו ממון, ולאו דוקא כסף צורי! ומתרצינן: היה ראוי לכתוב לומר כסף, אך נאמר הכסף, בתוספת ה' הידיעה, ^[376] הכתוב ריבה אף פרוטות של נחושת לפדיון מעשר שני. ^[377]

[ג] הגמרא מביאה את דין פדיון הקדש.

ומוכח משם שכסף האמור בתורה הוא ממון ולא כסף צורי: ומקשינן: והרי פדיון הקדש, דכתיב "ונתן הכסף וקם לו", ואמר שמואל: הקדש, ואפילו אם הוא שוה מנה, שחיללו על שוה פרוטה, הרי זה מחולל בדיעבד, ואף על פי שחילל אותו על פחות מדמיו. ^[378]

ועל כל פנים, מוכח מדברי שמואל שאפשר לחלל את ההקדש על שוה פרוטה.

ומכאן, שכסף המוזכר בתורה היינו ממון ולא כסף ממש! ^[379] וזה שלא כדברי רב אסי, האומר שכסף האמור בתורה הוא כסף צורי!

ומתרצינן: התם נמי, גם שם התרבה בכתוב אף שוה פרוטה, משום ש"כסף כסף" יליף ממעשר. לומדים ממעשר, כשם שהכסף המוזכר במעשר הוא אפילו שוה פרוטה, כך גם כסף המוזכר בהקדש היינו אפילו שוה פרוטה. ^[380]

ואולם בשאר מקומות שנאמר בתורה "כסף", היינו כסף צורי, ואין למדים ממעשר שני אלא כסף של פדיון הקדש, שהוא דומה לפדיון מעשר שני, בכך ששניהם הם כספי פדיון. ^[381]

[ד] ומקשינן: והרי קידושי אשה, דכתיב בהם [דברים כד]: "כי יקח איש אשה ובעלה", וגמר, ולמדים את פירוש הכתוב בגזירה שוה, "קיחה" "קיחה" משדה עפרון, שנאמר שם [בראשית כג]: "נתתי כסף השדה קח ממני". ^[382]

ובכל זאת תנן במשנתנו: "בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר. ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה". והלכה כבית הלל. ומכאן שלמרות שנאמר בקידושין כסף, אין צריך כסף צורי, אלא אפילו פרוטת נחושת בכלל זה!

וכי נימא [וכי נאמר] שרב אסי דאמר שכסף האמור בתורה הוא כסף צורי, סובר כבית שמאי האומרים שכסף קידושין הוא דינר ושוה דינר?!

ומכח קושיא זו הגמרא מוכיחה, שאכן כסף שנאמר בתורה, משמעותו היא ממון, ולא כסף צורי, ולפיכך אף פרוטה במשמע. וכדברי בית הלל. ובעל כרחך אף רב אסי מודה לזה.

ואלא אי איתמר, אבל אם אכן נאמר בבית המדרש בשם רב אסי, דין בענין כסף האמור בתורה שהוא כסף צורי, צריך לומר שהכי איתמר - כך נאמר:

אמר רב יהודה: אמר רב אסי: כל כסף "קצוב" האמור בתורה, כל מקום שהוזכרה בתורה קיצבה בענין כסף, כגון "חמישים כסף", ^[383] או "מאה כסף", ^[384] אותה קיצבה היא לפי ערך כסף צורי. ^[385] ואילו קיצבה של דבריהם היא בכסף מדינה.

אבל, בכל מקום שנאמר בתורה כסף סתם, כגון: בטענה, ובמעשר, ובהקדש, ובקידושין - כוונת התורה לממון ולא לכסף צורי. ^{[386] [387]} ומקשינן: מאחר שאמרנו שרב אסי דיבר רק על כסף הקצוב בתורה, ולא על כסף סתם, אם כן קשה: מאי קא משמע לן? מה השמיענו רב אסי? הרי תנינא, שנינו זאת במשנה מפורשת במסכת בכורות [מט ב]: חמש סלעים של פדיון הבן, שלשים שקלים של עבד, ^[388] חמשים שקלים של ^[389] אונס ושל מפתה, מאה שקלים של מוציא שם רע ^[390] - כולם בשקל הקודש, שהוא 1/25 במנה צורי. ^[391] ואם כן, מדוע רב אסי הוצרך להשמיענו דבר ששנינו בפירוש במשנה?

ומתרצינן: אמנם את מה שאמר רב אסי שכסף האמור בתורה היינו כסף צורי אפשר לדעת מתוך דברי המשנה בבכורות.

אבל, סוף דברי רב אסי: "ושל דבריהם היינו כסף מדינה" - איצטריכא ליה, יש צורך להשמיענו דבר זה, משום דלא תנן, שלא שנינו דין זה בשום משנה.

והיכן מצינו כסף קצוב של דבריהם?

כגון זה: דתנן [בבא קמא צ א ועוד]: התוקע לחבירו באזנו, ^[392] אמרו חכמים שנותן לו סלע, שזהו דמי הבושת לאדם בינוני. ^[393]

ורב אסי בא להשמיענו, שלא תימא [שלא תאמר], מאי סלע? - ארבע זוזי. סלע צורי, שהוא שוה ארבעה זוזים.

אלא, מאי סלע? - פלגא דזוזי, חצי זוז, שהוא שמינית שבסלע צורי.

שהסלע הצורי הוא ארבעה זוזים. והיינו סלע מדינה.

משום דעבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא "איסתירא". מפני שאנשים עשויים לקרוא לחצי זוז "איסתירא", דהיינו סלע.

עד כאן הגמרא הביאה את הדיון שדנו בדברי רב אסי שאמר: "כל כסף האמור בתורה - כסף צורי".

ודיון זה הובא בגמרא בדרך אגב, מפני שרב יוסף הסביר על ידי דברי רב אסי את דעת בית שמאי שהאשה מתקדשת בדינר. ^[394]

ועכשיו הגמרא חוזרת לבאר את דברי בית שמאי: עד כה הובאו שני טעמים לדברי בית שמאי, ועכשיו הגמרא מביאה שני טעמים נוספים לדבר:

[ג] רבי שמעון בן לקיש אומר: טעמייהו דבית שמאי הוא כדברי חזקיה להלן [יד ב]:

שנינו להלן [יד ב]: עבד עברי קונה את עצמו בגרעון כסף. כאשר העבד בא לפדות את עצמו, האדון מגרע לו מכסף הקניה לפי השנים שעבד בהן, בהתאם לדמי מקנתו. ועל ידי הפדיון בדמים הללו העבד קונה את עצמו ויוצא לחירות.

ומנין למדנו זאת? -

אמר חזקיה [להלן טז א]: דאמר קרא, נאמר בענין האמה העבריה [שמות כא]: "והפדה", ולא נאמר "ונפדית".

ומהלשון "והפדה" משמע, שהאדון יפדה אותה. וכיצד יתכן שהאדון עצמו יפדה אותה? ^[395] אלא, מלמד הכתוב, שהאדון מסייע לה בפדיונה, בכך שמגרעת מפדיונה, ועל ידי כך היא יוצאה לחירות [ועבד עברי הוקש לאמה עבריה]. ^[396]

וריש לקיש סובר שצריך שכסף הקניה של העבד או האמה יהיה בשיעור כזה שאפשר לקיים בו "גרעון כסף".

ולפיכך אמר ריש לקיש:

אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר, אם תאמר שקנין כסף נעשה על ידי שהאדון נתן לה דינר, אכן אפשר לקיים בזה גרעון כסף, והיינו, דמגרעה ואזלא עד פרוטה.

אלא, אבל, אי אמרת דיהב לה פרוטה, מאי מגרעה? איך האדון יכול לגרע מפדיונה? הרי פחות משוה פרוטה אינו ממון, ובהכרח, אם היא באה לפדות את עצמה, היא צריכה לשלם פרוטה שלמה, שהיא ממון. ^[397]

ומכאן שקנין כסף באמה אינו נעשה בפרוטה. ^[398] ולהלן אומר ריש לקיש שלדעת בית שמאי לומדים את דין כסף קידושין מכסף קנית האמה. ^[399] ועוד לפני שהגמרא מביאה את סיום דברי ריש לקיש, מיד תמהינן: מנין למד ריש לקיש שאין קנין כסף מועיל באמה אלא רק אם יוכל להתקיים בו דין גרעון כסף?

ודלמא הכי קאמר רחמנא, שמא כך אמר הכתוב:

היכא דיהב לה דינר, במקרה שהאדון קנה אותה בדינר, אזי תיגרע פדיונה עד פרוטה.

ואילו היכא דיהב לה פרוטה - לא תיגרע כלל, אלא אם באה לפדות את עצמה תשלם פרוטה שלמה!

וכללא הוא והרי טענה. פרש"י ז"ל מדקתני שתי כסף דכסף האמור בתורה לאו קצוב הוא אלא ממון הוא ולא פי' כמה ומסרן הכתוב לחכמים ומפרקינן מה כלים שנים אף כסף שנים ולא מחוור לי דאם כן לימא שני דינרים שאין כסף צורי אלא דינר כדתנן בדינר וידוע שהטענה שתי מעין.
לפיכך נראה כלשון האחר שפרשו בה דמשום דקתני שתי מעין ולא אמרו דינר ומפרקינן התם דומיא דכלי' מה כלי' שני' אף כסף ב' ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב כלומר מה כלים שהוא כלים והוא חשוב כלומ' הוא ראוי למלאכה ושלם שלכך יצאו כלים למה שהם אף כסף כל שהוא חשוב כלומר שהוא מטבע כסף ואין לך מטבע של כסף פחות ממעה והוא סוף מטבע האמור בתורה דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין סלעא לפיכך אמרו שני מעין, וזו היא עיקר הגרסא.
אבל מגיהי ספרים הגיהו ומה כסף דבר חשוב ורש"י ז"ל אמר לאפוקי מדשמואל דאמר טענו שני מחטין והודה לו בא' מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן ואינו נכון דהא אמרינן התם דייקי קרא כותיה דשמואל מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ואמרינן נמי ושמואל איצטרי' דאי כחב רחמנא כלים ולא כתב כסף הוה אמינא מה כלים שנים אף כסף שנים אבל דבר חשוב לא בעינן כתב רחמנא כסף ועוד דבההיא דשמואל ליכא התם מאן דפליג וגם במסכת שבועות מחליף ושנה הגיר' ואמר אף כל גרסינן ולא גרסי' כלים ושם מפורש בפירו':

ושל דבריהם כסף מדינה. קשה לן וכללא הוא והא תנן התוקע לחבירו נותן לו סלע רבי יוסי הגלילי אומר מנה ופשטינן בפרק החובל (בבא קמא דף צ' ע"ב) בגמרא דמאי מנה מנה צורי ונראה שכל כסף קצוב כגון סלע וכיוצא בו אם הוא של דבריהם סלע מדינה הוא אבל מנה של דבריהם פעמים הוא מנה צורי פעמים מנה מדינה תדע דהתם פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף ל"ו ע"ב) תנן זה נוטל מנה ומנה צורי קאמר ובעי למיפשט מהתם דלא תני תנא סלע מדינה ולא פשטיה מדקתני מנה שהוא מנה צורי.
ויש לפרש שמה שאמרו ושל דבריהם כסף מדינה אינו כלל לכל כסף של דבריהם אלא אף של מדינה לפיכך כל שלא פירשו לך חכמים הוא מסתם כסף מדינה שאתה תופס המועט ולפיכך לא פירשו לך ואם תפשת מרובה לא תפשת ויש מקום ששנו כסף צורי אין זה קושיא ואינו יוצא מן הכלל:

ותנן הפורט סלע ממעות מעשר שני. ופירש רש"י ז"ל שמעת מינה שחלל תחלה מעשר בפרוטות של נחשת ועתה בא לפרט בהן סלע. ותמיהא לי דמשמע מלשונו דפירכא מדחלל המעשר על פרוטות של נחשת, ולומר דכסף דוקא בעינן, וזהו תימא, דהא תנן בדינר ובשוה דינר, דאלמא כסף האמור בתורה לאו כסף דוקא אלא שוה כסף ככסף, ועוד דאם כן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מנא לן, דמהיקשא דכסף כסף דמעשר לא גמרינן אלא דלא בעינן כסף דוקא, אבל שוה כסף מיהא נבעי, אלא הכי פירושו ותנן הפורט סלע ממעות מעשר שני דשמעינן מינה דמעיקרא חלל שמעשר מעט מעט על פרוטות עד שהשלימו לפרוטות שוה סלע ואחר כך בא להחליף הפרוטות בסלע, דאם לא כן הפורי מטרתי למה לי להחליף מעשר בפרוטות ופרוטות בסלע, ליחל מעיקרא מעשר בסלע, אלמא אף בפרוטה אחת מצי מחלל ואע"ג דכתיב ונתת בכסף (דברים יד, כה), וכן נראה מפירושי הראב"ד ז"ל ועיקר.

ושל דבריהם כסף מדינה. ולאו כל של דבריהם קאמר, דהא תנן (ב"ק לו, א) התוקע לחבירו נותן לו סלע ר' יוסי הגלילי אומר מנה, ואמרי בגמרא דמנה צורי קאמר, אלא כל מקום ששנו בו סלע ר'יוסי הגלילי אומר מנה, ואמרי בגמרא דמנה צורי קאמר, אלא כל מקום ששנו בו סלע קאמר דומיא דכסף קצוב שבתורה, דהיינו סלעים שאין כתוב בתורה אלא שקלים כך פירש בתוס'. ויש מפרשים דלא כל כסף של דבריהם קאמר, אלא לומר לך דאין של דבריהם כשל תורה שהוא לעולם כסף צורי, אלא של דבריהם פעמים שהוא של מדינה, והלכך כל שלא פירשו לך כסף צורי אין לך לומר אלא של מדינה, דתפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת.

והרי מעשר דכתיב ונתת הכסף וצרת הכסף ותנן הפורט סלע של מעשר שני. פי' אם יש לי סלע של מעות מעשר שני בפרוטות ורוצה להחליפו במעין של כסף פליגי ב"ש ב"ה אי בכל סלע מעות או במחצה סלע מעות ומפרש טעמייהו בפ' הזהב מ"מ חזינן שהוא על פרוטות חלל מעשרותיו תחלה ואע"ג דכתיב כסף אלמא לאו כסף צורי הוא ופרקינן דהתם כסף הכסף ריבה אפי' פרוטות ופרכינן והרי הקדש דכתיב ויסף חמישית הכסף ערכך ואמר שאואל כו'. ופרקינן התם קדש קדש יליף ממעשר ויש ספרים שכתוב בהם כסף כסף יליף ממעשר ולא למימרא דמכסף כסף גמרינן לה דאם כן אף לכל כסף האמור בתורה נילף הכי אלא ה"פ כסף האמור כאן יליף מכסף האמור במעשר בג"ש דקדש קדש ורש"י ז"ל פי' בע"א:

האי מימרא דשמואל כבר פירשתי' בפ' הזהב גם בפ' ראשון של מסכת ע"ז פירוש מרווח:

ופרכינן לימא רב אסי דאמר כב"ש אלא אי איתמר הכי איתמר כו' וקשיא לן ולרב יוסף דאמר כרב אסי דאמר כל כסף האמור בתורה ואפילו כסף סתם קאמר שהא כסף צורי לימא רב אסי דאמר כב"ש. ואיכא למימר דלרב יוסף אין הכי נמי דרב אסי דאמר כב"ש ולא איכפת ליה לרב יוסף בהאי. א"נ והוא הנכון דרב יוסף לא קאמר בדוקא דרב אסי כל כסף אפילו סתם קאמר אלא דרב אסי אמר שיש כסף בתורה שהוא כסף צירי ולא ידע אי כל כסף או כל כסף קצוב דוקא ומ"מ ב"ש דבעו בקדושין דינר סבירא להו דכל כסף אפילו אינו קצוב הוא כסף צורי ולהכי בעי בקדושין דינר וב"ה סבירא להו שאינו אלא כשהוא כסף קצוב אבל כסף סתם ממון הוא ואפילו פרוטה אשתכח פלוגתייהו בדרב אסי אי אמרינן כל כסף או אמרינן כסף קצוב דוקא והיינו דאמר רב יוסף טעמייהו דב"ש כדרב אסי אבל רב אסי איפשר דכסף קצוב קאמר קאמר כב"ה ואנן דייקינן על מימרא דרב אסי או כל כסף סתם קאמר היכי שביק ב"ה ואמרי כב"ש אלא ודאי דאיהו כסף קצוב קאמר ורב יוסף שכח תלמודא בההיא שמעתא קמייתא דכתובות וזה נ"ל נכון:

מאי קמל"ן תנינא חמש סלעים של בן שלשים של עבד כו' תמיהא מילתא אמאי לא עריב חמש סלעים של בן בהדי אידך ועבד מיניה בבא באנפי נפשה דהכא דחדא מתניתא ודברים מפורשים בתורה ליכא לממיר חדא חדא שמעינהו וגרסינהו. ומורי וכ"ו ותירץ לי דמשום דאמרי' התם בבכורות שהוסיפו על כל השקלים האלו חוץ משקלים של פדיון הבן מני ליה הכא באנפי נפשיה ונכון הוא:

כסף מדינה איצטריכא ליה דלא תנן כו'. איכא למידק וכללא הוא דכל כסף של דבריהם כסף מדינה הא תנן בפרק החובל. התוקע לחברו נותן לו סלע רבי יוסי אומר מנה ופרישנא התם שהוא מנה צורי. תירץ רבינו הגדול שלא אמר רב אסי שיהא כל כסף דברים כסף מדינה לעולם אלא שיש בדבריהם אף כסף מדינה ומסתמא כסף מדינה משתעי ולפי' אמרוהו סתם דתפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת אבל כשפירשו שהוא כסף צורי הרי פירשו ואין זה קושיא לפי שהזכירו כסף צורי. מיהו תמיהא לי הא דתנן בכתובות וכן המשיא את הבתולה לא יפחות לה פחות מחמשי' זוז וטרחינן בגמ' לאוכוחי מסיפ' דקתני אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה דמאי נ' זוז ד' זוזי פשיטא שהוא כ"מ ול"ל כולי האי תיפוק אי דסתם דבריהם בכסף מדינה עד שיפרשו וי"ל דשאני התם דהוה ס"ד שלא יספק לנישואי בת ישראל פחות מחמשין זוז של כסף צורי דכסף מדינה הוא דבר מועט ואינו הגון לענין כזה והכי אצטרכינן לומר דאפילו התם כסף מדינה הוא אבל ליכא לפרושי כמו שפירשו רבים שאין כסף של דבריהם כסף מדינה אלא בסלע דומיא דשל תורה אבל לא במנה או בחמשים וכל דבר קצוב דהא לא משמע הכי לישנא דרב אסי כלל:

הא דאמרינן והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה. פירוש דהכי משמע לשון והפדה שיכון מסייע לה שתפדה עצמה הא כיצד שתגרע פדיונה שאי איפשר לו שיהא משמע שיפדנה הוא לגמרי כיון שקנאה. כל היכא דלא מצי מייעד פירוש כגון שמכרה לקרובים או לעכו"ם לא הוה זביני:

הודאת מקצת שבית דין משביעין עליה צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ופירשוה במקומה על כפירת הטענה ר"ל שתהא כפירת הטענה שתי כסף כלומר שתהא התביעה שתי כסף ופרוטה או יותר עד שתהא הכפירה בשתי כסף וההודאה בפרוטה ושתי כסף אלו פירושו שתי מעין שהם שליש דינר ואע"פ שכסף כתוב והיה לנו לומר כן בכפירת מעה הוקש כסף לכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ובכלים אינו כן אלא כל שהתביעה בשני כלים וכפר באחד והודה באחד נשבע אפילו במחטין אע"פ שאין בהם שוה פרוטה מפני שהכלי דבר חשוב ואינו צריך ערך שיווי וזה שאמרו מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב אינו נאמר דרך הצרכה ר"ל שיהא צריך שהכלים יהו חשובין אלא דרך הודעה הוא נאמר כלומר כשם שכסף דבר חשוב כך הכלי ואפילו פחות שבפחותים חשוב הוא ואין צריך בו לכפירת שוה פרוטה הואיל ומכל מקום בכלי הוא כופר ויש מחליפין בגירסא כלומר ומה כלים דבר חשוב שהרי סתמם חשובים הם ואפילו קלים שבהם אף כסף כל שהוא חשוב קצת אע"פ שהוא מטבע קל שבכסף דהיינו מעה ואין צורך בכך כמו שביארנו במקומו:

ולענין ביאור סוגיא זו מיהא זה שהיו מביאים לבית שמאי טעם הצרכת דינר לקדושי כסף מטעם שכל כסף האמור בתורה כסף צורי לא שהדינר הוא מטבע פחות שבצורי שהרי יש מעה ושאר מטבעות אלא שהפרוטה מכל מקום אינה כסף צורי ומדאפקיתיה מפרוטה אוקמה אדינר ומה שהקשו וכללא הוא והרי טענה וכו' ותנן הטענה שתי כסף כך פירושו כלומר אם תאמר שכל כסף האמור בתורה כסף צורי דוקא ולא כסף אחר בשום מקום ומצד שאתה סובר שכסף של תורה בא בלשון מדוקדק וכלם בענין אחד יש לך לדון גם כן בכל כסף סתם אחד ולא שנים שהרי כסף לשון יחיד הוא והאיך אמרו שהטענה שתי כסף נהי שהמעה כסף צורי ואין צורך בדינר שנים מיהא למה אלא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים ולא כיונה תורה אלא לממון בעלמא וניתן השעור לחכמים לפי מה שיראו פעמים באחד פעמים בשנים והוא הדין שפעמים בצורי פעמים בשל מדינה לפי הענין ולפי הזמן וכעין מה שהיו סבורים לומר למטה פרוטה כל דהו כלומר היוצאת באותו מקום שהענין לשם ותירץ בה משום דאיתקש לכלים והקשה ממעשר שכתוב בפדיונו כסף ואדם רשאי לחללו על פרוטות וכדתנן הפורט סלע ממעות מעשר שני כלומר שחללו על סלע ורוצה להחליף הסלע בפרוטות כדי להוציאן או שחללו על פרוטות ורוצה להחליפן בסלע להקל משאן שהרשות בידו וכן בהקדש כתוב בפדיונו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו ואמרו על הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה שהוא מחולל שאין דין אונאה ובטול מקח בהקדש בעמיתו הוא דכתיב ולא הקדש וכן קדושי אשה שלמדנו מכסף השדה וכבר פסקנו שהם בפרוטה והשיב שלא [נאמרו] הדברים בכסף סתם אלא בכסף קצוב כלומר כל כסף קצוב האמור בתורה כגון חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע שלשים של עבד חמש סלעים של פדיון הבן כלם בכסף צורי שארבעה דינרין מהם הוא סלע של תורה ושל דבריהם אף בקצוב כגון המבייש את חברו שלא נזכר בו כסף בתורה אלא שחכמים הזכירו בו לשון מטבע פירושו כסף מדינה ואם כן התוקע לחברו באזנו שחייבוהו על הבשת בסלע פירושו סלע מדינה שהוא שמינית שבסלע צורי והוא פלגא דזוזא והוא הקרוי בלשון מדינה איסתירא ר"ל סלע מדינה הא כסף סתם של תורה פעמים בצורי פעמים בשל מדינה לפי הענין ולפי מה שנמסר לחכמים:

אמה העבריה נקנית בכסף והאדון רשאי ליעדה מדעתה וכשמיעדה אינו צריך בה קדושין אחרים אלא שאומר לה הרי את מקדשת לי בכסף שקבל אביך בדמיך וכל מכירת אמה שאי אפשר ללוקח ליעדה לא לו ולא לבנו אינה מכירה ומתוך כך אין יכול למכרה לבנו אבל מוכרה הוא לאביו שאע"פ שאין אביו יכול ליעדה הרי בנו מכל מקום יכול ליעדה:

וכן אמה העבריה ועבד עברי קונין עצמם בגירעון כסף ר"ל שאם נזדמן להם לפדות את עצמן פודין ומחשבין זמן שעבדו ופוחתים מדמי המקח כפי השעור כמו שיתבאר מעתה אינם נקנים בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים הראוים לגירעון כסף וכל פחות מפרוטה אינו כלום הא כל שקנהו בשתי פרוטות הואיל ויש בהם תורת גירעון מכירתם מכירה גמורה ואין אומרים בהם הואיל ואפיקתה מפרוטה אוקמה אדינר ויש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא באמה וממה שהוקש גירעון כסף שלה לייעוד מה ייעוד כל היכא דלא מצי מיעד לא הוו זביניה זביני כמו שכתבנו אף בגירעון כל היכא דלא מציא מיגרעא לא הוו זביניה זביני אבל עבד עברי נקנה בפרוטה וכל דיהיב ליה יותר מפרוטה גורע עד פרוטה וכל היכא דיהיב ליה פרוטה אינו גורע כלל:

חמש סלעים של בן וכו' אשם בכסף שקלים וערכי' לא איצטריך לתנא למתני דהתם כתיב בהדיא בשקל הקודש וערכי' נמי דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקודש:

הרי הקדש דכתי' ונתן הכסף וקם לו. זה המקרא לא נמצא אלא הכין כתיב ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו. והכי קאמר והרי הקדש דכתיב שאם יתן הכסף יקנה ואם לאו לא ואמר שמואל שאם חיללו בפרוטה מחולל ואמאי יצא לחולין בפרוטה והא כסף כתיב:

ואמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל עיין מה שכתבתי עליו בפרק בתרא דבכורות:

בפרש"י בד"ה ורבותינו כו' דבהדיא אמרינן התם איפכא כו' אף כלים דבר חשוב כו' עכ"ל כתב מהרש"ל נ"ל טעות וצ"ל אף כל דבר חשוב כי רש"י לשם בהדיא גורס אף כל דבר חשוב כו' והוא דורש יצאו כלים למה שהן שאין צריך דבר חשוב לכן גרסינן אף כל דבר חשוב כו' עכ"ל גם שפירש"י כן לשם מכל מקום הכא א"א להגיה כן דבהדיא פירש"י לפי גרסתו הכא לעיל ה"ג ומה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב שיהו שוים שתי כסף ולאפוקי ממ"ד התם טענו שתי מחטין חייב יצאו כלים למה שהן כו' עכ"ל וכן הביאו התוס' הכא פירושו דהכא וכ"ה בפרש"י ישן וא"א למחוק בכל זה כל הספרים אלא דפירוש רש"י דהכא אית ליה דהך דרשא דמה כסף דבר חשוב הוא כו' אתיא גם לרב ולרב אתיא סוגיא דהכא ושפיר קאמרינן אף כלים דבר חשוב דלא יצאו כלים למה שהן אליביה וזה שהקשו התוס' לפירש"י דהכא דזה אינו דלרב לא אתיא כסף להך דרשא אלא לכפירה הוא דאתא ושמואל דדריש הכי התם ומה כסף דבר חשוב אף כלים כו' עכ"ל לא למעט כלים למה שהן אתא דהא איהו מחייב בהו כדאמר התם בהדיא אלא כמו שפירשו התוס' שם לקיים הגירסא אף לשמואל אף כלים דבר חשוב היינו דבעינן ב' פרוטות ולמה שהן דקאמר היינו אע"פ שאין שוין ב' מעות כו' ע"ש בתוספות ואף שקצרו קצת התוספות הכא בדבריהם אלו מ"מ אין לכוין דבריהם הכא אלא כמו שכתבנו לקיים כל הפירושים בלי גמגום ודו"ק:

תוס' בד"ה והרי טענה כו' הקשה על פרש"י כיון דמטבע פחות שבצורי היא מעה כו' עכ"ל כן מוכח מפירושו שכתב נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי מיהו כו' גם ממה שפי' לעיל הלכך פרוטה לא מצית למימר כו' ובצורי של נחושת ליכא כו' דמשמע מזה מעה של כסף היה בצורי שהוא א' מו' בדינר אבל לפירוש רבותיו הוה מטבע הפחותה שבצורי דינר אלא לגבי טענה מהיקשא דמה כלים דבר חשוב אף כסף כו' ילפינן דלא בעי דינר וסגי במעה אע"ג דלא הוה כסף צורי ולכך לא קשה להו לפי' רבותיו אלא מעשרים גרה אפילו לפי האמת דמסיק כל כסף קצוב כו' ובת"י הקשו עוד לפירש"י למאי דמסיק דרב יהודה לא איירי בכסף סתם אלא בכסף קצוב הל"ל בטענה פרוטה לב"ה כמו בקידושין מיהו לפי' רבותיו נמי קשה לדברי המקשה דלא אסיק אדעתיה למימר מה כלים דבר חשוב אף כסף כו' תקשי ליה מהך מתני' דטענה דבעי ב' מעות ובקדושי אשה לא בעי רק פרוטה ויש ליישב ודו"ק:

גמ' והרי מעשר כו' ותנן הפורט סלע כו' הקשה מהר"י אב"ן לב דהרי ב"ש קאמר בדינר ושוה דינר ואימא דה"נ חילל מעשר שוה דינר בפעם אחד בפרוטות שהיו שוות דינר עכ"ל ע"ש ונראה דלק"מ דכל המחלל תחלה על פרוטות היינו משום שלא היו לו אז מעשר שוה דינר וכל מעט מעשר שיבא לידו מחללו דאי היה לו מעשר שוה דינר היה לו לחלל מתחלה על דינר ולא על פרוטות וכן בכל פעם שיבא לו שוה דינר מעשר היה לו לחלל על דינר ולהביאן עמו לירושלים דאין במשוי הדרך בד' דינרים יותר מבסלע שהוא ד' דינרין ודוחק הוא לומר כשלא היה לו דינר כשחללן על פרוטות שוה דינר והוא ברור ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כסף כסף גמר פדיון הקדש כו' ועוד דהכא כספים יתירא כתיבי עכ"ל אין להקשות דאי כספים יתירא כתיבי ל"ל למימר כסף כסף לג"ש לימא כסף יתירא רבויא הוא די"ל דמלת כסף יתירא לא שייכא לרבות פרוטה של נחושת אבל ה' דהכסף הוי שפיר רבויא גבי מעשר ומיניה יליף שפיר ג"ש כסף כסף כאילו כתיב נמי גבי הקדש ה' יתירא וק"ל:

רש"י בד"ה ורבותינו מפרשים כו' אף כלים דבר חשוב כו' נ"ב נ"ל טעות וצ"ל כל דבר כי רש"י לשם בהדיא גורס אף כל דבר חשוב כי לשם אתיא אליבא דשמואל והוא דורש יצאו כלים למה שהן שאין צריך חשוב לכן גרסינן אף כל דבר חשוב. (עיין מהרש"א):

בד"ה בשקל הקדש כו' צורי שקל כו' הד"א. בד"ה דחזקיה כו' השאר ואמרי' כו' כצ"ל:

גמרא והרי מעשר דכ' וצרת הכסף כו'. וכן איתא בבכורות. ולכאורה קשה מדוע לא הביא קרא דונתת בכסף המוקדם ומיירי בהפדיון וכן הביאו רש"י שם. ואולי מההוא לא הוה קשה די"ל דה"ה שוה כסף וכמו בקדושי אשה דאמרי ב"ש ובשוה דינר ופרוטה לא גריעא משוה כסף ולא קפיד קרא אלא על הכמות אבל וצרת דרשינן כסף שיש עליו צורה א"כ מוכח דקפיד ג"כ על האיכות דהיינו צורה דכסף צורי דהוא דינר או מעה ומיושב בזה גם קושיית מהריב"ל שהביא המהרש"א. ועי"ל משום דהאי קרא הי' שגור בפיהם לדרשת כסף צורה. ולדרשת אע"פ שצרורין יהיו בידך (דבב"מ מ ב) לכן מייתי לי' וע"ד שכתבתי בס"ד בר"פ במה מדליקין ע"ש:

שם כסף הכסף ריבה. בבכורות הגי' כסף כסף ריבה וע"ש בפרש"י ועי' בב"מ (מה) ודלא כהרש"א שהבין דהמכוון הוא מהה"א (וגם ר"י דריש הה' למעוטי כסף שני בספרי הובא בתוס' ב"מ נג ב). ומעתה פרש"י בד"ה כסף כסף שכ' ועוד דהכא כספים יתירא כתיבא תמוה וכמו שהעיר הרש"א. ונ"ל דרש"י לא היה גורס כאן ב"ת אלו יליף ממעשר. ומש"כ גמר כו' מפדיון מעשר הוא פי' מדידי'. ומש"כ ועוד דהכא כו' הוא פי' אחר. ור"ל דכוונת הש"ס דה"נ כתיב כסף יתירא כמו במעשר. ודע דבבכורות הגי' יליף קדש קדש ממעשר. וצ"ל דהוה כמו איכא דאמרי כמ"ש התוס' בנדה (ס"ד כג) ומעתה גם דברי הרש"א מיושבין:

שם והרי הקדש כו' ואמר שמואל כו'. לכאורה הו"ל להביא ממשנה דרפ"ח דערכין דפודין באיסר ולר' יוסי דשם אפי' בכביצה שהיא ש"פ וכמש"כ התוס' שם. ויש ליישב עפ"י מש"כ התוס' בערכין (ג) ד"ה ערל ע"ש:

שם א"ק והפדה מלמד שמגרעת כו'. פשוט דר"ל והפדה דפ' משפטים והמציין לויקרא י"ט השתבש ושנה עוד בשגגתו לקמן (יד ב):

רש"י ד"ה והרי טענה (בסופו). נהי דמעה היא המטבע הפחותה כו'. לכאורה קשה דהא פי' לעיל כיון דאפיקתי' מפרוטה כו' אוקמוה אדינר. ולפמש"כ לעיל (ד ב) בתד"ה מעיקרא. דל"א סברא זו אלא בקדושי אשה א"ש:

רש"י ד"ה קצוב. שנאמר בהן שקלים. אולי כוון למש"כ התוס' בבכורות שם בד"ה כל כסף קצוב ע"ש:

תד"ה והרי. דבשלמא לקמן כו' לגבי אמה העבריה כיון דאפיקתי' כו'. כצ"ל בלא ו':

גמ' ושל דבריהם כסף מדינה. עיין כתובות דף סז ע"א תוד"ה אמר אביי:

והרי טענה כו' ועיין בפרש"י. ונ"ל לפרש הסוגי' לפי שיטת רש"י ז"ל והיינו לפמ"ש בסמוך דלאו אאוקימתא דרב יוסף קאי השקלא וטריא דהכא אלא דגרסינן גופא ואגופא דמימרא דרבי אסי בעלמא קאי ולמאי דלא אסיק אדעתא עדיין דרבי אסי כב"ש אלא אליבא דכ"ע ומקשה לפי סדר המקראות דכל היכא דכתיב כסף לא בעינן כסף צורי דהיינו מטבע אלא כסף היינו ממון ומש"ה קשי' ליה מטענה דאי ס"ד כסף היינו מטבע צורי תרתי מנ"ל בשלמא בלא מימרא דרבי אסי נהי דבעלמא סתם ממון היינו פרוטה מ"מ האי כסף דהכא פרוטה לא מצית אמרת דא"כ לא משכחת מודה במקצת ושתי פרוטות נמי לא מצית אמרת מדכתיב כסף ולא כתיב כספים אע"כ דהאי כסף היינו דבר חשוב והדבר מסור לחכמים וכך שיעורו שתי מעין ועוד דנהי דלא אסיק אדעתא הקישא דכספ' לכלים מ"מ אסיק אדעתא דכסף מיותר לגמרי דממילא ידעינן דבעינן שתי פרוטות דומיא דכלים שנים דאל"כ לא משכחת מודה במקצת אע"כ דכסף לדבר חשוב הוא דאתא וכדמסקינן בשבועות דף ל"ט להדי' אליבא דשמואל ומכ"ש רב דאמר דכסף כי אתא לכפירה הוא דאתא מלבד פרוטה דהודאה וא"כ ממילא שמעת מינה מדלא סגי בשתי פרוטות בין הכל ע"כ משום דבעינן כפירה בדבר חשוב ושיערו חכמים שתי מעין. משא"כ לר' אשי דאמר סתם כסף היינו מעה שהוא מטבע הפחות שבצורי וא"כ שפיר איצטריך למיכתב כסף לאשמעינן דבעינן מעה ואכתי שתים מנ"ל כנ"ל בשיטת רש"י ובזה מיושב' קושית התוס' לפירושם בתוספות ישנים שהביא מהרש"א ז"ל ונתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות בשבועות לרב דבר חשוב מנ"ל ע"ש ודוק היטב ומפלוגתא דב"ש וב"ה בקידושין אכתי לא איירי הכא עד לקמן בסמוך ושם יבואר:

רש"י בד"ה ה"ג ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כו' עכ"ל. אע"ג דבשבועות גרסינן אף כל דבר חשוב היינו משום דהתם אליבא דשמואל איירי ושמואל אית ליה להדיא דיצאו כלים למה שהן ופרש"י שם דיליף לה מדכתיב כלים ליכתוב כספים ושמעינן תרתי שנים ודבר חשוב ומה שהקשו שם בתוספות דאי כתיב כספים ה"א שתי פרוטות כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי בסמוך דאי שתי פרוטות לא הוי צריך למיכתב כספים דבלא"ה לא אשכחן מודה במקצת בציר מהכי אע"כ מכספים לתוד הוי ידעינן שפיר דבעינן דבר חשוב והיינו שתי מעין ומש"ה איצטריך למימר אליבא דשמואל אף כל דבר חשוב ולאו משום הקישא אלא דינא בעלמא קאמר דל"ש כסף ל"ש שוה כסף קתני במתניתין דבעינן שתי מעין משא"כ הכא דאליבא דרבי אסי קיימינן דהוא תלמידא דרב כתב רש"י שפיר אף כלים דבר חשוב שכן פי' גרסתו בגמרא כאן ועוד דנראה דהא דמייתינן הכא הא מילתא דמה כסף דבר חשוב דלא איצטריך לפי פירש"י אלא דרבי אסי מייתי סיוע לדבריו דכיון דפשטיה דקרא דכסף שנים לדידיה היינו שתי מעין שייך שפיר למידרש נמי מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כנ"ל נכון. מיהו מ"ש רש"י ז"ל בסוף הדיבור ועוד בהדיא אמרינן התם כו' אף כלים דבר חשוב כו' עכ"ל. נ"ל דבזה יפה גי' מהרש"ל ז"ל אף כל כיון דרש"י מייתי לשון הסוגיי' דהתם דאיירי אליבא דשמואל וגריס להדיא אף כל וכמו שאפרש עוד בסמוך ולכאורה בחנם השיג מהרש"א ז"ל על מהרש"ל ז"ל ודו"ק:

בא"ד וכסף כי אתי להך דרשה אתא עכ"ל. ואע"ג דהתם אליבא דשמואל מסקינן הכי והכא אליבא דרב איירי כדפרישית מ"מ מביא רש"י שפיר ראיה לדבריו דגרסינן איפכא כיון דהתם ע"כ מכסף דרשינן דבר חשוב לשמואל דהא כסף להכי אתי א"כ מסתמא הכא נמי גרסינן כהאי לישנא דהא ליכא למיגרס מה כלים דבר חשוב דמאי פסקא אדרבא איכא למימר יצאו כלים למה שהן כמו לשמואל ועוד נ"ל דרש"י מייתי ראיה לפירושו דשייך שפיר דרשא דמה כסף דבי חשוב כיון דע"כ הכי הוא לשמואל התם כ"ש לרב אסי דהכא דלבתר דיליף דכסף שנים והיינו שתי מעין א"כ הוי דבר חשוב כנ"ל בשיטת רש"י ודו"ק:

גמרא נימא ר' אסי דאמר כב"ש. כבר כתבתי דלפרש"י האי שקלא וטריא לא קאי אאוקימתא דרב יוסף דמוקי טעמא דב"ש כרבי אסי אלא אעיקר מימרא דרבי אסי קאי דגרסינן גופא ואפ"ה מקשה שפיר דנהי דטעמא דב"ש בדינר היינו מטעמא אחרינא סוף סוף מילתא דר"א לא אתי אלא כב"ש ולא כב"ה דהא לב"ה בפרוטה ולר"א פרוטה לאו כסף דאורייתא מיקרי והשתא א"ש דלמאי דמסקינן נמי אלא אי אתמר אפילו הכי לא הדר ביה רב יוסף מאוקימתא דידיה דמוקי לב"ש כדרבי אסי דנהי דר' אסי גופא אליבא דב"ה איירי בכסף קצוב דוקא מ"מ ב"ש גופא סובר דכסף סתם נמי היינו כסף צורי וכיון דאפקי' מפרוטה דבצורי מטבע של נחשת ליכ' ע"כ דבר חשוב בעינן ואוקמי' אדינר כמו שפרש"י לעיל ומטענה דסגי בשתי מעין לא תיקשי דאפשר דהתם נמי הדבר מסור לחכמים דלענין טענה הוי שתי מעין דבר חשוב משא"כ בקידושין לא הוי דבר חשוב כ"א בדינר. ועי"ל דלב"ש אין ה"נ דלית ליה בטענה שתי מעין לרב יוסף. ועוד לבתר דמקשינן כסף לכלים מה כלים שנים אף כסף שנים תו לא מסתבר לומר דבעינן שני דינרין כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה והרי טענה כו' ור"י הקשה על פרש"י כו' עד סוף הדיבור. מה שהקשה ר"י על פרש"י כבר כתבתי בסמוך בשיטת רש"י ז"ל דמוצל אותו הצדיק מאלו הקושיות ואין צורך לכפול הדברים אמנם במה שהקשה רש"י על פי' רבותיו האיך אתי הקישא ומפקע ליה מדינר ותירצו בתוס' דלק"מ דאין היקש למחצה אכתי יש לפקפק בזה דכיון דלפירוש התוס' לא היו מעין בימי משה א"כ לא שייך כלל לומר דכסף שנים היינו מעין וכיוצא בזה הקשה הרשב"א ז"ל ע"ש ואפשר ליישב בדוחק לפי מאי דמסקו דמעה הוי בימי משה אלא שלא היו מטבע אלא משקל וא"כ משום האי הקישא דמה כלים דבר חשוב מוקמינן לכסף נמי בשנים ודבר חשוב ואמשקל קאי מיהו בירושלמי ריש פ' שבועת הדיינים מצאתי להדיא כשיטת רש"י ז"ל דאמרי' התם סוף כסף שבתורה מעה ואליבא דב"ש נמי איירי התם ומייתי נמי התם בטעמא דב"ה דבטענה שתי מעין מכסף או כלים ומייתי לה לענין דלא סגי במעה והיינו לגמרי כפרש"י ואפילו לפי המסקנא דהכא דלר' אסי אליבא דב"ה סתם כסף היינו פרוטה מ"מ בטענה ע"כ שתי מעין דאי ב' פרוטות לא איצטריך כדמסיק בירושלמי. דפשיטא דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ והיינו כדפרישית דלא משכחת מודה במקצת בציר מהכי. וגרסינן נמי מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כגירסת רש"י ז"ל והמעיין שם בל' הירושלמי יראה בעין השכל שכל מה שכתבתי בשיטת רש"י ז"ל הוא נכון וברור בעזה"י ואין להאריך יותר ודוק היטב:

שם בגמרא והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף בידך ותנן הפורט סלע של מ"ש. והקשה מהרש"א בשם מהרי"ן לב הא לב"ש נמי שוה דינר כדינר וא"כ שפיר משכחת לה שהיה לו מתחלה פירות שוין דינר וחילל על פרוטות שהיו שוות דינר ותירץ מהרש"א ז"ל בדוחק ע"ש ומה מאד אתפלא על שני גדולי הדור חקרי לב דבמחילה מכבוד תורתם יצאו מכוונת הפשטות דהכא לאו מענין השווי מקשה לרבי אסי אלא אעיקר החילול דהא קי"ל אין מחללין פירות מעשר שני אלא על כסף שיש עליו צורה או על דבר מאכל ולהראב"ד בפרק ד' מהלכות מ"ש במאכל נמי לא אלא לאחר שכבר נפדו פירות הראשונים בכסף שיש עליו צורה כדכתיב וצרת הכסף בידך ונתת הכסף בכל אשר תאוה בבקר ובצאן וגו' ולפ"ז כי היכי דאין מחללין על אסימון של כסף דכסף צורה בעינן ה"נ אין מחללין על מטבע של נחשת דכסף דוקא ונהי דלמסקנא דלית' לדרבי אסי בכסף סתם א"כ שפיר מחללין על פרוטות של נחשת דכסף סתם היינו ממון ואדרבא עיקר כסף סתם היינו מטבע של נחשת כדס"ל לב"ה דקידושי כסף וקנין קרקעות בפרוטה משא"כ למאי דס"ד עכשיו דלר"א סתם כסף נמי היינו דוקא מטבע צורי ובצורי מטבע של נחשת ליכא וע"כ כסף דוקא מטבע של כסף מקשה שפיר אהא דתנן הפורט משמע שחילל מעיקרא על פרוטות של נחשת וכל זה ברור לענ"ד אמנם אחר זה ראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה קושית מהרי"ן לב ותירץ כתירוצו של מהרש"א ז"ל ואני מוסיף תמה על תמה על מאור עינינו הרשב"א ז"ל היאך עלה בדעתו לומר בחילול ופדיית מעשר שני שוה כסף ככסף והא כמה משניות וסוגיו' ערוכות דאין פודין מעשר שני אלא בכסף שיש עליו צורה ומי גרע אסימון ומטבע שאינו יוצא משאר שוה כסף והאיך מדמה לה הרשב"א ז"ל לקידושין דשאני מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף שיש עליו צורה דוקא כדאיתא במס' בכורות דף ט' ע"ב ויותר יש לתמוה על הרשב"א ז"ל שכתב שכן נראה מפירושו של הראב"ד ז"ל וכבר כתבתי דלהראב"ד על דבר מאכל נמי אין מחללין אפילו דיעבד אלא לאחר שנתחלל תחלה על כסף צורה ודייק לה מסוגיא דפ' לולב הגזול דמסיק הש"ס דאי ס"ד מעשר ממש הא כתיב וצרת הכסף בידך ע"ש ואחר העיון עוד מצאתי בירוש' פ"ק דמעשר שני דיליף התם טעמא דב"ש דאין מחללין על מטבעות של זהב דכתיב וצרת הכסף ולא זהב ומקשה אלא מעתה כסף ולא נחשת ומשני היא נחשת היא כסף והיינו נמי כדפרישית דלמסקנא סתם כסף היינו נמי נחושת דמיקרי ממון אבל למאי דס"ד עכשיו דכסף דוקא מקשה שפיר ואיצטריך ליה למילף מכסף הכסף ריבה כל זה נ"ל ברור ושיטת הגדולים שהבאתי צ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף יא ע"ב גמרא והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף בידך ותנן הפורט כו' הקשיתי קושיא עצומה על לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שרוצה לומר דלענין חילול ופדיית מעשר שני שוה כסף ככסף והיאך אפשר לומר כן הא כמה משניות וסוגיות ערוכות דאין פודין מעשר שני אלא בכסף שיש עליו צורה ולא באסימון ולא במטבע שאינו יוצא ואטו מי גרע הנך משאר שוה כסף ועיין בפנים מה שהקשיתי עוד על דבריו כמ"ש כן בשם הראב"ד ז"ל ולכאורה נראה דשיטת הראב"ד ז"ל להיפך אח"ז ראיתי שהרב מהרי"ט ז"ל מפרש סוגית הש"ס כמו שכתבתי: