קידושין יא ע"א

דף יא - א

ומוסיף רבי יהודה בן בתירה ואומר: אבל מה אעשה, שאמנם אין חוששים לסמפון, אבל מטעם אחר הרי אמרו חכמים ארוסה בת ישראל אינה אוכלת בתרומה  עד שתכנס לחופה, משום דעולא.

שעולא אמר לעיל [ה א], שחששו בארוסה שהיא בבית אביה, שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה, ותשקנו לאחיה ולאחיותיה, שהם ישראלים, ואסור להם לאכול תרומה. ^{[344] [345]}

ולהלן הגמרא תבאר, מה איכפת לי מהו הטעם שחכמים אסרו על ארוסה בת ישראל לאכול בתרומה, אם זה משום סימפון כדעת בן בג בג, או משום שמא ימזגו לה כוס כדעת בן בתירה.

עד כאן ביאר רבינא את הקל וחומר של רבי יהודה בן בתירה.

ויש לשאול על בן בג בג: מדוע לדבריו אסרו על ארוסה בת ישראל לאכול בתרומה משום סימפון, ואילו בשפחה כנענית לא חששו לסמפון, ומדוע אין הוא מודה לקל וחומר שאמר רבי בן בתירה?

ורבינא עונה על כך:

ובן בג בג סובר, שדוקא בארוסה יתכן שהמקח יתבטל על ידי סמפון [מום]. אבל סימפון בעבדים - לית ליה!

לדעת בן בג בג לא יתכן שמקח עבדים ושפחות יתבטל על ידי מום, שהרי -

אי, אם אותו סימפון מומין שבגלוי הוא, הא קא חזי ליה!

הרי האדון רואה זאת לפני הקניה, והואיל וקנה את העבד [או השפחה] למרות הכל, הרי ודאי שקנהו על דעת כן, ואין זה מקח טעות.

ואי, ואם בטול המקח הוא משום שיתברר שיש לו מומין שבסתר -

אי אפשר לבטל על ידי כך את המקח!

שהרי מאי נפקא ליה מיניה, איזה נזק יש לאדון מכך שיש לעבד מומין שבסתר? הרי למלאכה קא בעי ליה. האדון זקוק לעבד רק בשביל שיעשה מלאכתו, ולא איכפת ליה ממומין שבסתר. ^[346]

שמא תאמר, יתכן ביטול מקח גם בעבד, כגון שנמצא העבד שהוא גנב, או קוביוסטוס, גונב נפשות, והאדון טוען שזהו מקח טעות, ולא היה מסכים לקנות את העבד אילו היה יודע מכך -

אין המקח בטל בכך!

שהרי שנינו בברייתא במסכת בבא בתרא [צב ב]: המוכר עבד לחברו ונמצא גנב או קוביוסטוס - הגיעו לקונה!

הרי הוא של הקונה, ואין בדבר מקח טעות, מפני שסתם עבדים גנבים הם. והקונה עבד יודע שמן הסתם הוא גנב.

מאי אמרת, מה תאמר? שעדיין יתכן ביטול מקח בעבד, בכגון שנמצא שהעבד הוא לסטים מזוין, שזה דבר שאינו שכיח, והקונה לא קנהו על דעת כן, ^[347] או נמצא שהוא "נכתב למלכות", שהתחייב מיתה למלך, והרי זה מקח טעות -

הרי אין המקח בטל בכך!

שהרי הנהו - קלא אית להו!

לדברים הללו יש קול, מפני שאינם שכיחים, והכל יודעים שעבד זה לסטים מזוין הוא או נכתב למלכות. ובהכרח שאף לקונה אותו לעבד נודע הדבר לפני הקניה, ואין כאן מקח טעות. ^{[348] [349]} ומקשינן: מכדי, הרי בין למר ובין למר, ארוסה לא אכלה בתרומה. הרי בין לדעת בן בג בג ובין לדעת בן בתירה, מדרבנן אין הארוסה אוכלת בתרומה. ^[350]

ואם כן, מאי בינייהו, מהו ההבדל ביניהם הלכה למעשה?

לגבי מה נחלקו אם טעם הדבר הוא משום סימפון או משום שמא ימזגו לה כוס?

ומתרצינן: איכא בינייהו, יש הבדל ביניהם בשלשה אופנים, וסימנם: קיבל, מסר, והלך. א. "קיבל" - אם המקדש קיבל עליו שאפילו אם ימצא בה מום הוא חפץ בקידושין, אזי אין לחוש לסימפון. ולפיכך לדעת בן בג בג הרי היא אוכלת בתרומה אף לפני שנכנסה לחופה.

אבל, לדעת בן בתירה גם בזה יש חשש שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקנו לאחיה ולאחיותיה. ולפיכך אינה אוכלת בתרומה.

ב. "מסר" - אם האב מסר את בתו לשלוחי הבעל כדי שימסרוה לבעל להכניסה לחופה, ועודה בדרך, אזי אין לחוש שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקנו לאחיה ולאחיותיה, שהרי היא כבר יצאה מבית אביה. ^[351]

לדעת בן בתירה הרי היא אוכלת בתרומה, ואף על פי שעדיין לא נכנסה לחופה.

אבל, לדעת בן בג בג, גם בזה יש חשש לסימפון, מפני שיתכן שהבעל עדיין לא בדק אותה על ידי קרובותיו לדעת אם יש בה מום, ולפיכך אינה אוכלת בתרומה.

ג. "והלך" - אם הלך האב, או הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, ללוות את הכלה בדרכה לחופה בבית בעלה, ועודה בדרך.

לדעת בן בתירה אין חשש שמא תמזוג כוס לאחיה ולאחיותיה מפני שאינם עמה, ואילו לדעת בן בג בג עדיין יש חשש לסימפון. ^[352]

שנינו במשנה [לעיל ב א]: בכסף - בית שמאי אומרים [שיעור הכסף הוא] בדינר, ובשוה דינר.

והוינן בה: מאי טעמייהו דבית שמאי, מה טעם דבריהם של בית שמאי?

והגמרא מביאה ארבעה טעמים לדברי בית שמאי:

א. אמר רבי זירא: שכן אשה מקפדת על עצמה, ואין מתקדשת בפחות מדינר.

אמר הקשה ליה אביי לרבי זירא: ^[353]

אלא מעתה, שאמרת כי מתחשבים בקפידתה של האשה, יש לשאול:

כגון בנתיה דרבי ינאי, דקפדן אנפשייהו, ולא מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי, נשים חשובות, כגון בנותיו של רבי ינאי, שרגילות להקפיד על כבודן, ואינן מתרצות להתקדש בפחות משלשה קבין זהובים - האם הכי נמי נאמר דאי פשטה ידה וקבלה חד זוזא מאחר, הכי נמי דלא הוו קדושין!? וכי גם בזה תאמר שאשה חשובה, אם תפשוט את ידיה ותיטול דינר לשם קידושין, לא יחולו הקידושין? ^[354]

אמר תירץ ליה רבי זירא לאביי: אם האשה פשטה ידה וקבלה פחות מדינר, לא קאמינא, לא אמרתי שהקידושין לא יחולו. אלא ודאי אף בית שמאי מודים, שאם אשה קיבלה קידושין בפחות מדינר הרי היא מקודשת, כי מאחר שפשטה ידה וקבלה את הקידושין, מוכח שהיא מתרצית להתקדש אפילו בפחות מדינר.

וכיוצא בזה בנותיו של רבי ינאי, שפשטו ידן וקבלו קידושין, הרי הן מקודשות אף בפחות מתרקבא דדינרי.

וכי קאמינא - כל אשר אמרתי שמתחשבים בקפידתה של האשה, היינו דוקא בכגון דקדשה בליליא [בלילה], והאשה לא רואה בכמה הוא מקדשה.

אי נמי דשויה שליח, או כשהאשה עשתה שליח ולא ראתה בעיניה בכמה הוא מקדשה.

רק בזה אמרו בית שמאי שאשה מקפדת על עצמה, ואינה מתרצה להתקדש בפחות מדינר.

וכיוצא בזה, אשה חשובה כבנותיו של רבי ינאי, אם שלחה שליח או התקדשה בלילה, אינה מתקדשת בפחות מתרקב של דינרים. ^[355]

ב. ומביאה הגמרא טעם נוסף לדברי בית שמאי שהאשה מתקדשת בדינר:

רב יוסף אמר: בית שמאי סוברים שאפילו אם האשה ראתה שהאיש בא לקדשה בפחות מדינר והתרצתה בכך, אין קידושיה קידושין.

וטעמייהו דבית שמאי - כדרב יהודה, שאמר בשם רב אסי:

דאמר רב יהודה אמר רב אסי:

כל "כסף" האמור בתורה היינו כסף צורי - במטבעות של צור. ^[356] אם מפורש בתורה שם של מטבע, כגון שקל, הכוונה היא לשקל צורי.

ואם נאמר בתורה "כסף" אך לא הוזכר שם מטבע, הכוונה היא למטבע הצורי הקטן ביותר.

וכסף של דבריהם, כסף המוזכר בדברי חכמים, כגון סלע או דינר, הוא כסף מדינה, מטבעות של ירושלים, ^[357] שהן שוות שמינית מן המטבעות של צור. ^[358]

עד כאן דברי רב יהודה בשם רב אסי.

ולפי זה, לא יתכן שאשה תתקדש בפרוטה, מפני שכסף קידושין נלמד בגזרה שוה "קיחה קיחה" משדה עפרון. ובשדה עפרון נאמר "כסף", והיינו כסף צורי. ובצור לא היו טובעים כלל מטבעות של נחושת ^[359] אלא מטבעות של כסף בלבד, ואילו מטבע הפרוטה הוא מטבע של נחושת.

ולפיכך בית שמאי חולקים על בית הלל וסוברים שאין אשה מתקדשת בפרוטה. ^{[360] [361]}

גופא, מביאה הגמרא את גוף דברי רב יהודה בשם רב אסי, ואת מה שדנו בבית המדרש בדבריו:

אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי. ואילו כסף של דבריהם - הוא כסף מדינה.

ובכל מקום שנאמר בתורה "כסף", אפשר היה לפרש שני פירושים: [א] הכוונה למטבע כסף. [ב] כסף משמעותו ממון.

מדברי רב אסי שאמר שכל כסף האמור בתורה הוא מטבע של כסף צורי, מוכח שכשנאמר בתורה כסף, אין הכוונה לכל ממון, אלא למטבע, ולכן יש לפרש את הפסוק במטבע כסף צורי. ^[362] ואמנם אף דברים אחרים מועילים מדין שוה כסף שהוא ככסף, אבל צריך שיהיו שוים ככסף צורי.

ותמהינן: וכי כללא הוא?! וכי אכן נאמר כלל כזה שכסף האמור בתורה היינו כסף דוקא ואין הכוונה לכל ממון שהוא?! ^[363]

מאי אמרת ליסטים מזוין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו. פרש"י ז"ל וסבר וקביל ואחרים השיבו והא תניא בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ב ע"ב) אומר לו הרי שלך לפניך ואני אומר זו סברת בן בג בג היא שהוא סובר הגיעו משום דקלא אית לי' למילתא והכא קאמר מאי אמרת שהוא סמפון שאינו מצוי בעבדים ליסטים מזוין הנהו קלא אית להו וסבר וקביל ואינו מקח טעות.
וי"מ קלא אית להו ואין חוששין שמא ימצא ליסטים מזוין הואיל ומעתה אין לו קול שאם היה כן היה לו קול ומיהו לכשימצא כן לוקח אומר לו הרי שלך לפניך שבודאי לא שמע שאם שמע לא היה לוקח.
ואי קשיא לך יהא איכא סמפון בעבדים כדאמרינן בב"מ דף פ' ע"א שפחה זו שוטה היא משועממת היא נכפית היא היה בה מום אסר וסנפו בין המומין וכו' הרי זה מקח טעות איכא למימר מומין הללו ניכרין הם מיד ואין לחוש לשמא ימצא בה סמפון מאחר שאין לה עכשיו וכי קתני הרי זה מקח טעות בשלא ראה אותה א"נ ראה ושלא שהה כלום כדי שיכיר בה א"נ כ"ש דהנהו קלא אית להו ואין חוששין אי נמי לא שכיחי ולא גזור בה רבנן:

כי קאמינא דקדשה בליליא אי נימא דשויא שליח. פרש"י ז"ל ובנתיה דר' ינאי נמי אי שוו שליח לא מקדשן בפחות מתרקבא דינרי ולא מחוור אלא הכי פירושו פשטה ידיה וקבלה לא קאמינא כלומר איני אומר דקפדה אנפשי' ולא מתקדשה (ולא מק') אלא כי קאמינא קפדה בדשויה שליח אי נמי דקדיש בלילא שסתם כל הנשים מקפידות על עצמן ואינן מתקדשת בכחות מדינר ושליח ששנה לא עשה ולא כלום אבל בדינר מתקדשות ואפי' בנתיה דרבי ינאי דכיון דשויה שליח ואיהו קביל בה קדושין בקדושין של שאר נשים אתקדשת דאם איתא דלא ניחא לה עלה רמיא לגלויי שהיא מקפדת על עצמה יות' משאר הנשי' וכן בפשט' ידה וקבלה קדושין בליליא ידעה שהוא לא יתן לה אלא בקידושי שאר הנשים ומינח ניחא לה.
אבל אין לפרש דאי פשטה ידה וקבלה פחות מדינר אינה מקודש' מפני שבטלה דעתה אצל שאר הנשים כמו שפירשו רבים שאין לשון הגמרא מסכים לכך שהרי אמר פשטה ידה וקבילה לא קאמינא כלומר איני הולך אחר קפדנות סתם כל הנשים בפשטה ידה וקבילא קדושין:

רב יוסף אמר טעמייהו דבית שמאי כדרב יהודה אמר ר' אסי. קשיא לרב יוסף רב אסי דאמר כבית שמאי איכא למימר אין הכי נמי ורב יוסף לא איכפת ליה ולא סבירא ליה מאי כסף דקאמר רב יהודה כסף קצוב הוא ומטעא נמי טעי דאיהו סבר כסף צורי כל דהו צורי ואפי' דינר ורב אסי כסף צורי דהוא סלע קאמר והיינו דאקשינן הכא וכללא הוא וכו' ולא גרסינן גופא כדגרסי', אלא לאפוקי מדרב יוסף קא בעינן.
ויש לפרש דה"ק ר"י מעיקרא לדרב יהודה בהא פליגי דב"ש סברו אפי' אינו קצוב כסף צורי הוא וכל דהו צורי ואפי' דינר דהואיל דחזינן דכל כסף שקצוב בתורה כסף צורי הוא ושקלים נינהו ואפי' היכא דלא כתב בהו הכי כגון מוציא שם רע דמגמר גמרי מהדדי אף כסף שדברה בו תורה בכל מקום כסף צורי ומיהו כיון דלא כתי' בהו שקלים דינרי' נינהו וב"ה סברי דוקא בכסף קצוב:

איכא בינייהו קבל מסר והלך. פירש רש"י ז"ל קבל הבעל המומין משום סמפון ליכא ומשום דעולא איכא, מסר לשלוחי הבעל והלכו להן הוי איפכא דמשום דעולא ליכא אבל משום סמפון איכא. ושי מפרשים דכולה חדא היא, קבל האב קדושין ומיד מסרה לו והלך לו הבעל עמה דמשום דעולא ליכא ואכלה אבל משום סמפון איכא, דבאורחא לא בדיק לה ולא אכלה. ואיכא למידק והא עולא נמי אית ליה למשנה אחרונה משום סמפון כדתנן (כתובות נז, א) בית דין של אחריהם אמרו אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, ואמר עולא ואי תימא רב שמואל בר יהודה משום סמפון, אלמא עולא נמי אית ליה משום סמפון למשנה אחרונה, והכא למשנה אחרונה הוא, מדנקנט עד שתכנס לחופה, דאלו למשנה ראשונה אינה צריכה כניסה לחופה אלא בהגעת זמן סגיא לה, כדתנן (שם נז, ב) הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, ור' יהודה בן בתירא נמי משמע דאית ליה משום סמפון לפי מקצת ספרים דגרסי לעיל במלתיה, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא אי נמי משום סמפון, אם כן מסר האב לשלוחי הבעל לר' יהודה בן בתירא היכי אכלה והאיכא משום סמפון. ויש לומר דכי לא חייש ר' יהודה לסמפון הני מילי היכא דמעיקרא ליכא למיחש לדעולא, כגון שקבל האב קדושין ומיד מסרה לשלוחיו, דהשתא ליכא משום מזיגת כוס, דהא ליתא גביה, וכיון דליתא לדעולא לסמפון נמי לא חיישינן, דמשנה אחרונה אינה אלא כתוספת על משנה ראשונה, וכיון דגזירת ראשונה דהיא עיקר ליתא אף לאחרונה שהיא תוספת לא נחוש. אבל היכא דאיכא דעולא כגון שקדשה והניחה בבית אביה אע"פ שמסרה לבסוף לשלוחי הבעל או שהגיע זמנה ולא נישאת, אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, משום גזרת משנה אחרונה.
ולי נראה דעולא ודאי לית ליה משום סמפון, וכן נראה מדברי רש"י שפירש בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מח, ב ד"ה חוץ וד"ה ורב אסי) גבי רב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה ורב אסי אמר מסירתה לכל אף לתרומה, דרב אית ליה טעמא דסמפון ורב אסי אית ליה טעמא דעולא, וההיא דפרק אע"פ כרב שמואל בר יהודה היא וכדאמרינן אמר עולא ואיתימא רב שמואל בר יהודה, והא דאמרינן נמי התם בשלמא לעולא קמייתא משום שמא ימזגו לה בתרייתא משום סמפון, דמשמע מינה דעולא נמי איתה ליה טעמא דסמפון, לא היא דהתם לרווחא דמלתא קאמר, ולומר דאי נמי אית לה לעולא טעמא דסמפון ניחא ליה משנה ראשונה ואחרונה, מה שאין כן לרב שמואל בר יהודה, אלא כשתמצא לומר דעולא לית ליה טעמא דסמפון כלל, לא תיקשי ראשונה ואחרונה לי כלל, אלא דבית דין ראשונים הוו סברי דכיון שהגיע זמן ומיחד לה מקום בבית אביה תו ליכא משום מזיגת הכוס, דמיבדל בדילי מינה, ובית דין שלאחריהם אמרו שעד שתכנס לרשות הבעל לא בדילי מינה. אי נמי יש לי לומר דהתם מעיקרא הוי סבירא ליה לתלמודא דמשנה ראשונה ואחרונה בחששות מחודשות פליגי, ומשום הכי לעולא ראשונה משום מזיגה ואחרונה משום סמפון, אבל בתר דפריקו התם דלרב שמואל בר יהודה כולהו משום חדא חששא הוא דפליגי, אלא דפליגי בית דין דראשונים ובית דין שלאחריהם בחששא גופה אי מסתלקת בהגעת זמן או דוקא בכניסה לחופה, לעולא מני כולהו משום חדא חששא הוא דפליגי בית דין ראשונים ובית דין שלאחריהם, דהיינו משום מזיגה, אלא דפליגי אי חששא זו מסתלקת בהגעת זמן או בכניסה לרשות הבעל דוקא. כך נראה לי. וכבר הארכתי בה במקומה בפרק אע"פ בסייעתא דשמיא.

והא דאמרינן מאי אמרת לסטים מזויין או מוכתב למלכות אינהו קלא אית להו. פירש רש"י ז"ל קלא אית להו ושמע וקבל. ואינו מחוור. דבריש פרק המוכר פירות (בבא בתרא צב, א) אמרינן לסטים מזויין או מוכתב למלוכת אומר לו הרי שלך לפניך. ור"ת פירש קלא איתא להו אם איתא דהכי הוו וכיון דלא נפק עלייהו קלא בהכי לא חיישינן להו מסתמא, ומיהו היכא דאשתכח דמוכתב למלכות היה בטל מקח ואומר לו הרקי שלך לפניך. והא דאמרינן בפרק המגרש (גיטין פו, א) אתקין רב יהודה בשטרא זביני דעבדא עבדא דנן מוצדק לעבדו ופטור ועטיר מן ערורי מלכא ומלכתא. ההוא לרווחא דמלתא הוא דאתקין, וכדאמרינן בהמוכר את הבית (סט, ב) צריך למיכתב ליה קני לך דיקלין ותאלין, ואע"ג דאי לא כתב ליה קני אפילו הכי שופרא דשטרא הוא. ואם תאמר הכא אמאי לא חיישינן דלמא שוטה היא או נכפית היא, שהמקח מתבטל בכך כדאמרינן בהשוכר את האומנין (פ, א) איכא למימר דהני נמי קלא איתא להו. וכיון דלא נפק עליה קלא, מסתמא לא חיישינן ליה.

אלא מעתה בנתיה דר' ינאי דקפדן אנפשייהו ואל מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי הכי נמי דאי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחד חד זוז הכי נמי דלא הוי קדושין ופרקינן פשטה ידה וקבלה לא קאמינא. וקשיא לן אם כן כי אמרי בריש פרקין (קידושין ג, א) ואתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשיה, ליקשי נמי הכי מבנתיה דר' ינאי, ואי נמי אי פשטה ידה וקבלה פחות משוה פרוטה תתקדש כיון דבקפידא דנפשייהו תליא מלתא. ומשום הכי לא גריס התם ר״ת לא מקניא נפשה אלא אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא, ולא בקפידא דידהו תלינן כלל. ומיהו אפילו לגרסת הספרים איכא למימר דהתם קפידתן קפידא, דאינו מן הראוי שיקנו נפשן בפחות מכאן, כיון שאינו נחשב בשום מקום. וכן נמי אי פשטה ידה וקבלה פחות מכאן אינה מקודשת, דבטלה דעתה אצל כל הנשים.
כי קאמינא דקדשה בליליא אי נמי דשויא שליח ובנתיה דר' ינאי נמי כי משויין שליח בדינא מקדשן, דמידע ידען דכל דמקדש בשוה דינר מקדש. וכיון דלא פירשה אתרצויי אתרצית בקדושי דינר. והוא הדין לפשטה ידה וקבלה קדושין בליליא, דאי לא ניחא לה עלה דידה רמיא לגלויי שהיא מקפדת על עצמה יותר משאר כל הנשים, ורש״י ז״ל שפירש דבנתיה דר' ינאי אי שוו שליח לא מקדשן בפחות מתרקבא דדינרי, לא מחוור.

וכללא הוא הרי הטענה דכתיב (שמות כב, ו) כי יתן איש אל רעהו כסף ותנן (שבועות לח, ב) הטענה שתי כסף התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב. כך היא גירסת הספרים. ולפי גרסא זו הקושיא מדקתני שתי כסף שהן מעין, דאם איתא דכל כסף האמורה בתורה כסף צורי, הוי ליה לתנא למיתני הטענה דינר דהיינו מטבע הפחות שבצורי, דגרה דכתיבא באורייתא ומתרגמינן מעה, לאו למימרא דבימי משה סגיאי מעין, אלא משקל היה שמשקלו כמעה שעשו בימי אונקלוס, והיינו דאמרינן לקמן (קידושין יג, א) כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר, אלמא אין מטבע צורי פחות מכאן, דאם לא כן אמאי תוקמיה אדינר, נוקמי אמעה. ומהדרי מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב, לומר שכל כלי חשוב אפילו מחט חשוב הוא שעושה בו מלאכה חשובה, אף כסף כל שהוא חשוב. ומעה חשובה היא, אבל פרוטה לא, דלאו מטבע כסף הוא, דסוף מטבע כסף מעה. כך היא שיטת רבותינו בעלי התוס'.
וקשיא לי דאם איתא דבימי משה לא היתה מעה, אם כן הטענה שתי מעות מנא ליה לתנא דלא אמרה תורה כסף שאינו יוצא. ואם תאמר דכסף כל דהוא, וכל דחשיב להו לאינשי קאמר כדאמרינן לקמן (שם) גבי פרוטה, אם כן נתת דבריך לשיעורין, דבמקומות שחשוב להן מטבע כסף פחות ממעה תהיה גם כן הטענה שנים מהן, ומתניתין דהטענה שתי כסף דהיינו מעין כללא הוא לכל המקומות. ויש לומר דמטבע הפחות שבצורי היינו דינר, אבל בימי משה היה מעין וכדכתיב (שמות ל, יג) עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרים מעין סלעא, אלא שהכסף האמור בתורה סתם אינו אלא דינר שהוא הפחות שבצורי. ולענין הטענה מרבינן כל כסף חשוב, דהיינו מעה, שהוא סוף מטבע דכסף מהיקשא דכלים. אבל בכל דוכתא אחרינא כל כסף היינו דינר, והיינו דאמרינן לקמן כיון שאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר, ולא אמרינן אוקמיה אמעה. והקשה רש"י אם כן דכל כסף האמור בתורה סתם היינו דינר, היכא אתיא היקשא דכלים ומפקא ליה, הא כי אתיא היקשא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים, ועוד מאי קאמר מה כלים דבר חשוב, וכי מחט דבר חשוב הוא, והא אמרינן בשבועות (לט, ב) יצאו כלים למה שהן, ועוד בהדיא אמרו התם איפכא מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. ומיהו אפשר לפרש דמשום הכי מוקמינן היקשא לרבות כל כסף שהוא חשוב, לפי שאם ללמד על כסף שיהו שנים לימא כספים, ואם ללמד על כלים עצמן שיצאו למה שהן אם כן לכתוב רחמנא כספים וכלי, אלא מדכתב כסף וכלים שמעת מינה תרתי, ומאי דאקשי נמי וכי כלי דבר חשוב הוא, והא אמרינן יצאו כלים למה שהן, איכא למימר דכל כלי חשוב הוא כמעה שראוי לעשות בו מלאכה חשובה. ואי נמי לאפוקי מרוקא כדאמרינן במציעא (מז, א) במנא דכשר לאפוקי מרוקא שאינו חשוב. אי נמי לאפוקי שברי כלים בשאינן ראויין למלאכתן ואינן חשובין ככלים, וכענין שאמרו לגבי חליפין מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים לאפוקי חצי רמון וחצ אגוז. והא דאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא סג, א) שמלה למעוטי דבר שאינו מסויים, לאו למעוטי חצי כלי קאמר, דמהכא נפקא, אלא דבר שאינו במדה דלא חשוב במקצת.
ורש"י גריס הכי מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב, ופירש דהא דאמרינן כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי, אם פירש שקלים הוי כסף צורי, ואם סתם הוי מטבע הפחותה שבצורי, והכא הוי פירכא מדקתני שתי כסף דאלמא קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא ממונא בעלמא קא קפיד, ולא פירש כמה ומסור הכתוב לחכמים, ולא קמה להו לרבנן לאשבועי בבציר מהכי, דאי קרא דוקא נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי מיהו שתים מנא להו, ופרקינן מה כלים שנים אף כסף שנים, ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב שיהו שוים שתי כסף, ולאפוקי מהא דאמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחד מהן חייב.
ויש לדקדק עליו מדאמרינן התם דייקי קראי כותיה דשמואל ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כך היא גירסת הספרים שם. אלא שהוא ז"ל מחק שם הגירסא, והגיה מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב, ולא גריס אף כלים, ואין צורך בזה כמו שכתבנו דכלים דבר חשוב ואע"פ שאין בו שוה פרוטה, ועוד קשה לפירושו שהוצרך לפרש דאע"ג דלגבי קדושין כסף סתם כתיב, והוה לן למימר מעה דהיינו מטבע הפחותה שבצורי כיון דאפיקתיה מפרוטה לפי שהיא של נחשת, ובצורי מטבע של נחשת ליכא אוקמינן אדינר כדלמקן. וזה קשה כיון דמטבע [הפחותה] שבצורי היא מעה, הוה לן למימר אוקמיה אמעה, דבשלמא לקמן איכא למימר כיון דסתם כסף שאינו קצוב היינו פרוטה והתם אפיקתיה מפרוטה מסברא נוקמיה אדינר, אבל כאן דאפשר לאוקמיה בכל כסף סתם האמור בתורה דהיינו מעה אמאי תוקמיה אדינר.

ובן בג בג סמפון בעבדים ליכא אי מומים שבגלוי הא קא חזי להו כו' נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו דכלהו הכי איתנהי ואדעתא דהכי נחית ואין זה מקח טעות ופירוש קוביוסטוס משחק בקוביא ובהגדה אמרו ויאמר שלחני כי עלה השחר אמר לו וכי גנב אתה או קוביוסטוס שאתה מתיירא מן השחר פירוש שכן דרך המשחקי' בקוביא שגוזלין ממון בני אדם וגנבי נפשות הם כדי לפרוע המלוי' להם והם מתיראים לצאת ביום והתם בבכורות אמרינן על ענין השקלים אמר לו אותו הגמון לרבי יהושע משה רבכם קוביוסטוס היה או אינו בקי בחשבון היה פירוש שהרי לא נתן חשבון מכל כסף השקלים אלא מאת ככר וזה א"א אלא מפני שגנב מהם או שלא היה בקי בחשבון ולפי שדרך מצחק בקוביא לגנוב מממון בני אדם בהטעאה ובתחבול' בפניהם ואינם מרגישין קורהו קוביוסטוס א"ל מרע"ה גזבר נאמן היה בקי בחשבונות היה מנה של קדש כפול היה:

מאי אמרת ליסטים מזויין או מוכתב למלכות ההוא קלא אית להו. פרש"י וכיון דכן מסתמא ידע במילתא וסבר וקיבל. ולא נהיר' דהא אמרינן התם בב"ב נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך אלא הכי פירושא הנהו כי אית בהו בעבד הני מומין קלא אית להו וכיון דלית להו קלא בהאי עבד מסתמא לא חיישינן דלא שכיחי בהו אבל היכא דאיתנהו ודאי הוי מקח טעות ולא אמרינן סבר וקיבל שאן אדם מקבל מומין כאלו ודכוותי' דהכי איכא נמי מומין דהוה מקח טעות כדאמרינן התם שפחה זו משועממת היא שוטה היא נכפית היא אלא דהני לא שכיחי ולא חיישיינן להו מסתמא והרי זה נכון:

מתניתין בכסף ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה בגמרא מפרש במאי פליגי ובדין הוא דלא הוה להו לב"ה למתני בפרוטה דהא בקרא כסף כתיב וסבירא להו לב"ה דלאו כסף ממש אלא ממון דהיינו שוה פרוטה וכיון דכן פרוטה עצמה שהיא של נחשת היינו שוה פרוטה עצמה ולאו כסף היא אלא דאיידי דקתני ב"ש אומרים בדינר דלא סגיא בלאו הכי כיון דקתני בכסף תנא נמי לב"ה בפרוטה ובשוה פרוטה אבל התם בפרק הזהב דקתני חמש פרוטות הן לא קתני אלא האשה מתקדשת בשוה פרוטה ואי קשיא לך דהתם במסכת עדיות חשיב האי פלוגתא דב"ש וב"ה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואמאי דהא זימנין דהוי איפכא כגון שבא ראובן וקדשה בפרוטה וחזר שמעון וקדשה בדינר ומת ראובן דלב"ש הרי היא אשת איש משום קדושי שמעון ולב"ה היא פנייה דלא תפסי קדושי שמעין הא לא קשיא דלעולם בכל דינר דאיירי תלמודא או אפליגו בהו תנאי או אמוראי בתר מעשה קמא דההוא ענינא אזלין ובדידיהו שקלי וטרי וכיון דנכן הכא נמי בקדישי קמאי של אשה זו נחלקו ב"ש וב"ה ובדידהו קולי ב"ש וחומרי ב"ה הוא דלב"ש הויא פנויה ולב"ה אשת איש וזה פשוט כנ"ל:

גמרא מ"ט דב"ש שכן אשה מקפד' על עצמה ואין אשה מתקדשת מפחות משוה דינר. פירוש שהוא דבר חשוב אמר ליה אביי אלא מעתה דבקפידא תליא מילתא כגון בנתיה דרבי ינאי דקפדן אנפשייהו ולא מיקדשו בפחות מתרקבא דדינרי הכי נמי דאי פשט' ידה וקבלה חד זוזא דהיינו דינר ה"נ דלא הוה קידושין פירוש וכי תימא הכי נמי א"כ נתת דבריך לשעורין ועוד אמאי קתני מתני' בדינר שהרי אין לדבר קצב' אלא כל חדא וחדא לפי קפדנות':

אמר ליה פשטה ידה וקבלה קידושן לא קאמינא. פי' דכיון דאתרצית מקודשת ובלבד שיהא שוה פרוטה דחשיב ממון דפחות מכאן לא חשיב כסף ולא ממון:

כי קאמינא דקדשה בליליא א"נ דשויא שליח פרש"י ז"ל והשתא סתם שאר נשים מתקדשת בדינר ובנתיה דרבי ינאי בתרקבא דדינרי. ולא נהירא דא"כ אכתי תקשי לן אמאי קתני בדינר דהא כל בליליא או ע"י שליח בחשיבותא תליא מילתא וכל איתתא לפום חשיבתה ונתת דבריך לשיעורין אלא הכי פירושו כי קאמינא דקדשה בלילי אי נמי דשויא שליח דהשתא מסתמא כלהו נשי מיקדשי בדינר ואפילו בנתיה דרבי ינאי דאנן בתר רוב נשים דעלמא אזלינן ואם איתא דההיא איתתא בעיא טפי הוה ליה לפרושי לשליח שלה אי נמי להאי דמקדש' בליליא שאינה מתרצה אלא בתרקבא דדינרי דהא ידעת דמסתמא לא יהיב איניש אלא דינר וכיון שלא פירשה ודאי נתרצית:

רב יוסף אמר טעמייהו דבית שמאי כרבי יהודה אמר רב אסי דאמר כל כסף האמור בתורה כסף צורי. יש שפירש וכיון דבעינן כסף צורי אין לך לומר פחות מדינר שהוא סוף מטבע של כסף באותה שעה. וקשיא להו דהא איכא מעין שהוא מטבע פחות יותר וכי תימא דקים להו לבית שמאי שלא היו מעין בדורו של משה והא כתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרים מעין סלעא ותירצו דלאו למימרא דגרה היינו מעין אלא משקל ידוע הי' ואונקלוס הי' ידוע אצלו שמשקלו כמשקל מעה שבדורו ותרג' אותה מעה כך פי' בתיס' ואינו מחוור. אבל הנכון דבדורו של משה היו שם מעין ואע"ג דכתיב בקרא עשרים גרה השקל ואלו לדידן יש כ"ד מעין בסלע שהרי שש מעה כסף דינר כדלקמן וסלע ד' דינרין הא אמרינן התם בבכורות שהוסיפו על המטבעות שתות ומאי דאמרי הכא בית שמאי דינר היינו טעמא דידהו דכיון דלא כתב רחמנא ממון וכתב כסף כדי שיהא כסף צורי הא אפקיה מפרוטה מפני שאינה דבר חשוב וכיון דאפקתיהו מפרוטה אוקמיה אדינר שהוא מטבע חשוב וכדאמרינן לקמן וכן פירש"י ז"ל. והשתא שקלינן וטרינן אדרב אסי גופה ולא אטעמייהו דבית שמאי דא"כ היכי פרכינן להו מקדושי כסף אליבא דבית הלל אלא ודאי דאדרב אסי קיימינן וספרים יש שגורסי' גופה אמר רב אסי ואין צריך:

ואמרינן וכללא הוא והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף ותנן הטענה שתי כסף דהיינו שתי מעין כדמוכח בהדיא במסכת שבועות וכדתנן בירו' בהדיא תני הטענה בית שמאי אומרים מעה כסף ובית הלל אומרים שתי מעות כסף אא"ב דכסף של תורה אינו כסף ממש אלא ממון ומסרו הכתוב לחכמים לדון דכל אחד כפי מה שהוא היינו דהכא בקידושין הוי דינר ובטענה שתי מעין ובעלמא פרוטה כפי מה שראו חכמים אא"א דכסף של תורה כסף צורי ממש ומטבע ידוע למה נשתנו שיעוריהן דהכא בקדושין הוי דינר והתם בטענה שתי מעין ובעלמא פרוטה שהרי בדין היה שיהא לכולם שעור אחד ומנין אחד:

גרסת רש"י ז"ל התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ופי' הוא ז"ל הא דבעינן התם שתי מעין גזרת הכתוב שיהו שתים דומיא דכלים שהם שנים דיליף כסף מכלים וכלים מכסף יליף כסף מכלים דמה כלים שנים אף כסף שנים דליף כלים מכסף דמה כסף שהוא צורי הוא דבר חשוב אף כלים בעינן שהיא דבר חשוב ולאפוקי מדשמואל דאמר התם טענו שני מחטין והודה לו באחת מהם חייב לכך יצאו כלים למה שהן קמל"ן דכלים חשובין בעינן. ואין פי' זה נכון מכמה טעמים חדא דאכתי תיקשי לן נהי דילפינן כסף מכלים שיהו שנים מנ"ל דהוה מעין נימא שני דינרין כדאמרינן הכא בקידושין דינר. ועוד למה ליה לתלמודא לאיתויי הכא מאי דדרשינן מה כסף דבר חשיב אף כלים דבר חשוב דהא לא איצטריך הכא ליפרוק קושין ועוד היכי חשיב מעה כסף דבר חשוב דהא בקידושי' משום דקפידן רחמנא אדבר חשיב ואפקיה מפרוטה אוקמיניה אדינר ולא אוקמיניה אמעה שהוא סוף מטבע והיה ראוי לאוקמי במעה משום דתפשת מועט תפשת. ועוד היכי אמרינן דריש תלמודא דמה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ולאפוקי מדשמואל דהא התם ליכא מאן דפליג עליה דשמואל והתם אמרינן דדייקי קראי כוותיה דשמואל דכלים כלי כל דהו משמע ולא כלי חשוב דוקא וכדאמרינן גבי חליפין דבעינן כלי קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה. אבל הגרסא הנכונה כגרסתו של רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל דגריס הכא והתנן במסכת שביעית מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב. וה"פ מה כלים שנים והיינו דבעינן שתי כסף (הוי דלהוי) ולא סגי בכסף אחד כמו בקידושין וכן מאי דהוה מעין ולא הוה דינרין משום דהכא לא בעינן כסף חשוב אלא כל שהוא מטבע כסף דמה כלים כיון שהוא כלי ראוי למלאכה הוי חשוב וקרוי כלי ונשבעין כשכפר באחד מהם כדשמואל אף כסף כל שהוא מטבע כסף ויוצא הוי חשוב לגבי הא ונשבעין עליו הילכך אוקמי' אמעין שהוא כסף מטבע של כסף צורי כדמתרגמינן עשרין מעין סלעא והא דילפינן להו תרוייהו מכלים משום דאי לא אתו כלים אלא ללמד על כסף שהוא שנים לימא כספים ואי לא אתו אלא ללמד מה כלים דבר חשוב לימא קרא כלים אלא ודאי מדכתיב כלים שמעינן שבא ללמד על שניהם שיהא כסף חשוב אפילו סוף מטבע ושיהו שתי מעין. וכי תימא ולב"ה דסברי דכסף של תורה ממון היא ולא כסף צורי מ"ש דבארוסין סגי בפרוטה ובטענה בעינן שתי מעין טמא שתי פרוטות. ואיכא למימר דכיון דגבי טענה כתב רחמנא מנין שיהו (שוין) שנים הא גלי לן דכסף בהאי דוכתא אינו ממון סתם אלא מטבע כסף הוא וכיון דכן אוקמינן אמעין שהוא סוף מטבע אבל בעלמא שלא ירדה תורה למנין משמע כסף כל שהוא ממון ואפילו פרוטה והרי זה נכון וזו שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. ושיעור שני מעין ופרוטה לפי מה שכתבו רבינו יצחק ורבינו חננאל ז"ל שהדינר יש בו נ' ארגינ"ץ של כסף נמצאו השני מעין ארגינ"ץ אחד ופרוטה היא משקל חצי שעורה של כסף נקי:

ולענין הדין אין בהם טענת מקח טעות מחמת מום שאם בגלוי הוא הרי ראה וניפס ואם בסתר הוא כגון שומא או נשיכת כלב או ריח הפה וחוטם מה לו בכך והרי למלאכה הוא רוצהו ואין בזה בטול מלאכה ואם הוא נכפה לזמן קבוע שהוא כמומין שבסתר ויש בו בטול מלאכה לא שכיח ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שכל שיש בו שחין רע או חולי שמתיש כחו או נכפה או משועמם וכיוצא בכאלו מדברים המלוכלכים הרי זה מום וכן בצרעת שהרי אינו סובל שיהא עוסק במלאכת אכילה ושתיה וכל אלו כמומין שבסתר נמצא גנב או קוביוסטוס ר"ל גונבי נפשות הגיעו שסתם עבדים כך הם ואין כאן טעות וכן בזולל וסובא וכיוצא בהם ליסטים מזוין או מוכתב למלכות קול יש לו ומתוך הקול אי אפשר שלא ידע והרי זה כסביר וקביל ושמא תאמר והלא בבבא בתרא פרק פירות אמרו המוכר עבדו לחברו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו ליסטים או מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי יש לך לפניך ר"ל והלה מחזיר לו מעותיו בדין תירצוה חכמי הדורות כשהביאו מעיר אחרת וזו שבכאן באותה העיר ושמא תאמר לדעת זה הביאו מעיר אחרת מיהא לא יאכל בתרומה משום סמפון לדעת החושש לסמפון אע"פ שאין הלכה כן לקיחה מעיר אחרת דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו בו ויש מפרשים שזו של בתרא בשלא פרעו עדין ואומר לו הרי שלך לפניך שהרי נעשית מוציא ועליך הראיה שנודע לי בקול אבל כל שפרעו אינו ואע"פ שהיה לך לומר גם כן לדעת החושש לענין תרומה לסמפון היה לנו לאסור בשלא פרעו לא פלוג רבנן ויש מפרשים שאף בלקחו בעיר וכן אף בשלא פרעו הוי מקח טעות ובזו כך אומר קלא אית להו ואין לחוש בהם לאכילת תרומה ומכל מקום כשימצא כן נעשה זר למפרע ויש מפרשים שהמוכר אומר ללוקח הרי שלך לפניך כלומר שהרי נודע לך מצד הקול וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם והדברים נראים כדעת האמצעי:

ולענין ביאור סוגיא תדע שבדברי רבינא ראוי לגרוס אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה וכו' משום דעולא ואין גורסין בה אי משום דעולא אי משום סמפון ופירוש הדברים שמעתי שאתה אומר ארוסה אוכלת כל שאין לחוש למזיגה ואי אתה חושש לסמפון והשיבו ואתה אי אתה אומר כן והרי קל וחומר הוא אבל מה אעשה וסתם ארוסה מיהא אסורה משום דעולא:

כבר ביארנו במשנה בקדושי כסף ששעורן בפרוטה שכל פחות מכן אינה מקנה עצמה בכך ואפילו פחותה שבפחותות ואפילו פירשה ואמרה הריני רוצה להתקדש לו בדבר זה אע"פ שאין בו שוה פרוטה אינו כלום סתם הדברים אין שום אשה מקנה עצמה בלא כלום ואפילו פירשה וכן כלך לדרך זו אפילו ידענו בה שהיא גדולה בכבוד ומעלה יתירה ומשתררת שהדברים מוכיחים בה שאינה מקנה עצמה בפרוטה מתקדשת היא בפרוטה ומכל מקום כל שפירשה ואמרה שאינה רוצה להתקדש אלא בשעור כך דבריה קיימין הא כל שבסתם מקדשת בפרוטה הן על ידי עצמה הן על ידי שלוחה הן שהבחינה באותו דבר שהוא שוה פרוטה הן שלא הבחינה כגון שקדשה בלילה הואיל ואינה מוטעית בגופו של דבר ושהוא שוה פרוטה מכל מקום למדת שהסתם בפרוטה הואיל והוא ממון אפילו לנכבדות ביותר ואם פירשו תהא כפירושן ופחות מפרוטה אינה כלום אף לפחותות ואף בפירשו:

ולענין ביאור זה שאמרו בדינר פירשו תחלה טעם שלהם שכן אשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מדינר והקשה אלא מעתה וכו' כלומר הואיל ולא מתורת ממון אתה בא אלא מתורת קפידא נהי אף בשאינה מקפדת משערין בכך ואין שום אשה מתקדשת בפחות הא כל שרגילות מתוך הקפדתם בקדושין יתירים נימא דאי פשטה ידה וקבלה חד זוזא לא כלום הוא והשיבו פשטה ידה לא קאמינא כלומר שמאחר שאף היא מראה שאינה מקפדת בכך מקדשת אחר שיש שם ממון ומדקאמר לא קאמינא נראה דאף מפרוטה הוא אומר כן הא כל שלא בידיעתה שיעור הממון סתם נשים אינן מקדשות בפחות מדינר ואף בנתיה דר' ינאי כל שלא ידעו בשיעור הממון אחר שלא התנו בו כלום הרי הן כשאר הנשים שאם מתורת הקפדתם היה להם לפרש וחזרו ופירשו הטעם דכסף של תורה כסף צורי ופרוטה אינה של כסף ואם כן אף בפשטה ידה וקבלה פרוטה אינה מקדשת ומדאפיקתה מפרוטה ואוקמתה אכסף אוקמה אדינר אע"פ שיש מטבע כסף פחותה ממנה והיינו מעה ומכל מקום הלכה בפרוטה על הדרכים שביארנו:

קוביוסטוס פירש"י גונב נפשות ור"ח פי' משחק בקוביא והא דאמרי' בב"ר דאמר שלחני כי עלה השחר וכי נגב אתה או קוביוסטוס אתה שאתה מתיירא מן השחר לפירש"י ניחא לפר"ח נמי י"ל דאדם המשחק בקוביא רגיל להיות עליו נושים הרבה ונטמן מפניהם ובפ"ק דבכורות משמע כפר"ח שאמר לו ההגמון לריב"ז על חשבון השקלים וכי משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה או אינו בקי בחשבונות היה ולא שייך התם לפרש גונב נפשות וי"ל דקוביוסטוס קאי אשאלה ראשונה ששאל לו בחשבון הלוים והכא משמע בפר"ח דקאמר נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו דמשמע דרובא איתנהו הכי ורוב עבדים אינם גונבים נפשות:

הנהו קלא אית להו פירש"י וסבר וקביל וק' לר"ת דבריש המוכר פירות אמרי' בהדיא נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטי' מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך וע"ק דאמרי' בפ' האומני' גבי שפחה אם היתה שוטה או נכרית הרי זה מקח טעות א"כ בהנך מומים ניחוש לסמפון ומפר' קלא אית להו ולא שכיחי ולא חיישינן להך סימפון כיון דלא שכיח'. וריב"א היה מקיים פירש"י דהיכא דמקבל המוכר המעות אמרי' דלוקח מסתמא קודם נתינת המעות ידע הני מומין דאית להו קלא וסבר וקביל והא דאמר התם הרי שלך לפניך היינו קודם שנתן הלוקח המעות וכן משמע קצת התם בפ' המוכר פירות דפריך לימא המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא מיירי כשהלוקח מוחזק:

מסר והלך פירוש מסר האב לשלוחי הבעל או הלך האב עם שלוחי הבעל לסימפון חיישינן כל זמן שלא נכנסה לרשות הבעל והיינו כרב דאמר בפ' אעפ"י מסירתה לכל חוץ מתרומה ורב אשי פליג עליה התם אף לתרומה אף למשנה אחרונה דאמתני' דהתם קיימו דקתני לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה ולדידיה מצי לפרושי מסר וגם הלך דכיון שהלך האב עם שלוחי הבעל חיישינן לסימפון:

אלא מעתה כגון בנתיה דר' ינאי קס"ד דאפי' בפשטה ידה וקבלה פרוטה קאמר רבי זירא דאינה מקודשת הואיל ורגילה להקפיד על דינר לא חשיב לגבי דידהו כסף אלא דבר שרגילה להקפיד בו הילכך פריך ליה בנתיה דר' ינאי דרגילות להקפיד על תרקבא דדינרי לא יתקדשו בפחות אפי' פשטה ידה כיון דלא חשיב כסף וזו אינה סברא כלל, ומשני פשטה ידה וקבלה לא קאמינא דאפי' בפרוטה מתקדשת דכסף קרינא ביה כי קאמינא דקדשה בליליא א"נ דשויא שליח וכיון דרוב נשים רגילות להקפיד על הדינר הוי כאלו פירשה שלא תתקדש בפחות מדינר ובנתיה דר' ינאי אי שויה שליח אינן מתקדשות בפחות מתרקבא דדינרי כך פירש"י וק' דא"כ נתת דבריך לשיעורים כיון דאזלי' בכל אחת כפי דעתה וכה"ג פרי' בסוף פ"ק דגיטין ובפ' חזקת הבתים גבי הני דבי בר אלישיב וי"ל דהאי לא חשיב לשעורים כיון דבדינר כולם שוות כיון דאינן מתקדשות בלילה או ע"י שליח בפחות מדינר א"נ מצי לפרושי דבנתיה דר' ינאי נמי אי שווייה שליח מתקדשת בדינר כיון שיודעת שיתנו לשליח כמו שרגילות ליתן לשאר נשים אמרינן דבוודאי מתרצית בכך:

טעמייהו דב"ש כדרב אסי דאמר כל כסף האמור בתורה כסף צורי ואם שקלים הוי כסף צורי ואם כסף סתם הוי מטבע הפחותה שבצורי הילכך פרוטה לא מצית אמרת לפי שהיא של נחושת ובצור' מטבע של נחושת ליכא וכיון דאפיקתיה מפרוטה אלמא מידי דחשיב בעי אוקמיה אדינר כדלקמן בשמעתי':

גמרא והרי טענה וכו' ופי' רש"י ונהי דמעה מטבע מיהא פחותה שבצורי שנים מנא להו לפירושו דכיון דמטבע הפחות שבצורי (מי' שנים מנא לה"ו הוא מעה היכי שייך למימר הכא כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר הלא מעולם לא היה בכלל פרוטה אלא דקרא הוא מעה שהוא המטבע הפחות שבצור' ובשלמא לקמן דמסקי כסף קצוב דוקא ניחא כיון דהתם כסף שאינו קצוב פרוטה ואפיקתיה מפרוטה מסתבר לאוקומי אדינר שהוא חשוב אבל הכא כיון דסתם כסף הוא מעה אמאי מפקינן ליה ממעה לאקומי אדינר ועוד כי היכי דבקידושין אמרינן כיון דאפיקתיה' מפרוטה אוקמיה אדינר גבי טענה נמי כיון דאפיקתיה משתי פרוטות אוקמיה אשני דינרים הילכך נראה כמו שפי' בשם רבותיו דדינר הוי המטבע הפחותה שבצורי ואע"ג דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין סילעא לא שהיתה מעה בימי משה אלא גרה הוא משקל קטן שיש מהם עשרים בשקל ואנקלוס לפי דורו תרגם שבימיו היה מטבע ששמו מעה שהיו מהם עשרים בשקל ופריך והרי טענה דתנן שתי כסף שהם מעות ולא דינר מדקת' שתי ולא קתני שני ומשני משום דבעי' דבר חשוב דומיא דכלים ומעה דבר חשוב הוא והשתא אתי קרא לגרוע דסגי במעה ולא בעי דינר אבל לפי המסקנא דאמרי דבעי' כסף אתי כלים לאוסופי דבעי' מעה ולא סגי ליה בפרוטה. ורש"י הק' על פי זה דא"כ דכל כסף האמור בתורה דינר היא היכי אתי היקישא ועקרא לה הא איצטריך ליה היקישא לאשמועינן מה כלים שנים וכו' (שמואל בפ' שבועת הדיינים) צ"ל דתרווייהו דרשות נפקי מכלים דאין היקש למחצה) וכסף כי אתא לכפרה הוא דאתא ועוד הק' היכי אמרינן מה כלים דבר חשוב וכי מחט דבר חשוב הוא האי אמרינן התם יצאו כלים למה שהם אלמא מחטין לא חשיבי הא נמי ל"ק דאפי' מחט יש בו חשיבות דראוי לעשות בו מלאכה גדולה ועוד הק' דבהדיא אמרינן איפכא בשבועות מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב והך נמי ל"ק דהיינו דוקא לשמואל אבל רב אית ליה בהדיא התם דבין שנים ובין חשוב נפקי מכלים וכסף כי אתא לכפירה הוא דאתא:

ה"ג רש"י גופה אמר רב יהודה אמר רב אסי והיינו טעמא דאי אקמייתא קאי ה"ל למיפרך לאלתר לימא רב אסי דאמר כב"ש אלא חוזר ואומר דברי רב אסי כדי לפרשם והדר תו פריך לימא רב אסי דאמר כב"ש:

ושל דבריהם כסף מדינה תי' דבפ' החובל תנן גבי תוקע לחברו רבי יוסי הגלילי אומר מנה ומסיק בגמ' דהיינו כסף צורי ובכתובות פ' אע"פ תנן נותן לה כלים של חמשים זוז ובפ' מציאת האשה לא יפחות לה מחמשים זוז ודייק בגמ' דחמשי' זוזי פשיטי קאמר ואמאי לא דייק מדרב יהודה אמר רב אסי וגם כתובה היא מאתים זוז צורי בין למ"ד מדאו' בין למ"ד דרבנן וכתובת אלמנה שהיא לכ"ע מדרבנן היא (מדרבנן) במנה צורי ונר' דלא מיירי רבי יהודה אלא בסלעים דומיא דכסף קצוב האמור בתורה דהיינו שקלים:

מאי אמרת ליסטים מזויין או מוכתב למלכו' הנהו קלא אית להו. עיין מה שהקשיתי על פתר המורה בפר' אע"פ במהדוראה תליתאה:

איכא בינייהו קיבל מסר והילך. נראה לי דלא גרסינן הילך שאם הלך האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב ולא אכלה דאיכא למיחש בין לסימפון בין לדעולא. ואיכא למימר כיון דאחיה ואחותה אינן עמה ליכא למיחש לדעולא ושמא תשקה לאביה אין לחוש מפני שהוא בן דעת:

בכסף בית שמאי אומרים בדינר. אלא מעתה כגון בנתיה דרבי ינאי דקפדן אנפשיה. דלא מוקדשן בפחות מתרקבא דדינרי הכי נמי כו' נראה לי דינאי גרסינן והוא ינאי המלך דאמרינן ביבמות תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי:

רב יוסף אמר טעמייהו דבית שמאי כדרב יהודה אמר רב אסי דאמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה כסף צורי. הרבה נראה לי דחוק פתר המורה בשיטה זו וכך נראה לי לפרש כסף האמור בתורה הוא כסף צורי ובקידושי אשה כתיב כסף כדילפי' קיחה קיחה ואילו היה כתיב שקל כסף היה משמע סלע השתא דכתב כסף סתם הוא דינר כסף שהוא רובע שקל כדאשכחן ביוסף דכתיב וימכרו את יוסף בעשרים כסף והן עשרים דינרי כסף כמו שיסד הקליר בקרובץ דשקלים שהן עשרים דינרים שעושין עשרה בקעים והגיע לכל אחד בקע ולפיכך נתחייבו ישראל ליתן בקע לגלגלת וסכום כולן הגיע חמשת סלעים ולפיכך נתחייבו ישראל חמשת סלעים לפדיון הבן ולאפוקי ממאן דמתרגם בעשרים סלעים דכסף ומקש' וכללא הוא והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. ותנן הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. פי' כל היכא דכתיב כסף סתם דינר הוא בתמי' והרי גבי טענה דכתיב כסף סתם ושיערו חכמים בשתי מעות כסף שהן שליש דינר ומתרץ התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב פי' אי הוי כתיב כסף הוה משערי' בדינר אלא משום דכתיב כסף או כלים ואיתקש כסף לכלים לומר לך מה כלים שנים אף כסף שנים ולהכי שיערו בשתי כסף ולא באחת והאי דשיערו נמי במעות ולא שיערו בשני דינרין. דילפינן נמי מכלים מה כלים דבר חשוב כלומר כל מה שהן חשובין הן ואפי' שני מחטין שאין לנו לשער בכלים גדולים אלא בכל מה שהן אפילו שני מחטין דכלים סתם אמר רחמנא והמחטין כלים הן אף כסף נמי כל מה שהן חשובי' ואפי' מעות ואי לא הוה כתיב כסף הוא משערינן במעות של נחשת דהיינו פרוטות השתא דכתיב כסף הן מעות של כסף שהן שליש דינר. ואף על גב דבפרק שבועת הדיינין גרסינן ומה כסף דבר חשוב כו' הכא דאיתא הוא דקא מדחי ליה כי היכי דלא תיקשי ליה ולבסוף דמסיק למילתיה דרב אסי שפיר וטעמא דבית שמאי לאו כדרב אסי הוא. עיין בקונטרסי בבכורות בפרק יש בכור לנחלה:

בד"ה עד שתכנס כו' דקאמר התם בבתרייתא משום סמפון כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד לאו דוקא אלא עד שיגיע זמן וכמשנה ראשונה כו' עכ"ל והשתא לא פליגי הנהו אמוראי דהתם אלא בפלוגתא דתנאי דהכא דהיינו במשנה ראשונה אי משום דעולא אי משום סמפון וצ"ל דהנהו אמוראי לא ס"ל כאוקימתא דרבינא אלא כאוקימתא דרב נחמן ב"י דלעיל ופליגי אמוראי דהתם אליבא דר"י ב"ב ודו"ק:

בא"ד וגם יש ספרים דגרסי הכא עד שתכנס לחופה משום דעולא ומשום סמפון כו' עכ"ל כצ"ל מת"י אבל התם ודאי ליכא למגרס הכי ע"ש הסוגיא וק"ל:

בא"ד ולפי' הרר"ם קשה מאי קאמר הא כולהו אית להו דעולא וההיא דסמפון כו' עכ"ל לכאורה קשה כיון דכולהו אית להו נמי דעולא אמאי לא תקשי להו דא"כ קבל נמי ליתא בינייהו ועוד במאי פליגי ויש ליישב דכולהו דאית להו דעולא היינו למשנה ראשונה ולא פליגי ר"י בן בתירא ובן בג בג אלא לפי משנה אחרונה דר"י ב"ב ס"ל משום דגזרו תחלה עד הגעת זמן משום דעולא גזרו אח"כ עד החופה משום סמפון ובן בג בג סבר דמשום סמפון לחוד גזרו אח"כ עד החופה ושפיר א"ב לפי משנה אחרונה קבל למ"ד משום דעולא גזרו במשנה אחרונה משום סמפון אע"ג דאיכא ק"ו דליכא סמפון מסברא נימא דגזרו נמי הכי מה"ט בקבל אע"ג דליכא סמפון ולא פלוג ומ"ד משום סמפון לחוד גזרו במשנה אחרונה בקבל דליכא סמפון לא גזרו אבל במסר והלך קשיא להו שפיר דבין למ"ד משום דעולא גזרו אח"כ משום סמפון ובין למ"ד משום סמפון לחוד גזרו אח"כ ליכא בינייהו מסר והלך דלכ"ע הא איכא למיחש משום סמפון ומיהו לפי תירוצם שכתבו דלפי משנה ראשונה בא לפרש מה לנו אי הוה טעמא משום דעולא אי משום סמפון עכ"ל ע"כ דלית לן למימר דלפי משנה ראשונה כולהו אית להו דעולא ולולי שיראתי להגיה בדבריהם אמרתי שטעות הוא שנפל בדבריהם הא שכתבו כולהו דאית להו דעולא דכצ"ל הא כולהו אית להו ההיא דסמפון לפי משנה אחרונה והשתא פליגי ר"י ב"ב ובן בג בג בתרתי דלמשנה ראשונה לר"י ב"ב הוה טעמא משום דעולא לחוד ולבן בג בג הוה טעמא משום סמפון ולמשנה אחרונה נמי פליגי לריב"ב הוה טעמא דמשום דגזרו מתחלה משום דעולא גזרו אח"כ משום סמפון ולבן בג בג משום סמפון לחוד גזרו בו גם אח"כ והשתא ניחא בפשיטות דקבל א"ב גם למשנה אחרונה עד הגעת זמן דלריב"ב דהוי טעמא משום דעולא איכא ולבן בג בג משום סמפון ליכא ואיך שיהיה קשה לי לפי' הרר"ם ולגרסתו דמשתעו ריב"ב ובן בג בג לפי משנה אחרונה ועד החופה היאך שלח לו שאתה אומר ארוסה אוכלת כו' ולא חיישת לסמפון הא איהו נמי חייש לסמפון וליכא בינייהו מסר והלך כלל ואדרבה לר"י ב"ב אינה אוכלת לפעמים כגון בקבל ועד הגעת הזמן משום דעולא ולבן בג בג אוכלת דליכא סמפון וצ"ע היטב בכל דבריהם ובת"י הך קושיא לפי' הרר"ם ולגרסתו ליתא ודו"ק:

בד"ה הנהו קלא אית להו כו' דפריך ולימא המע"ה אלמא משמע דהלוקח מוחזק עכ"ל ר"ל מהא דקתני נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו פריך הכי ודומיא דהכי ודאי דאיירי נמי הא דליסטים מזויין כו' א"ל הרי שלך לפניך ועיין בחידושנו בפרק אע"פ ודו"ק:

בד"ה שכן אשה מקפדת כו' ונראה דהכי פריך כו' וכ"ת ה"נ דלא כו' א"כ נתת דבריך לשיעורין עכ"ל מה שהוכרחו לפרש כן דברי המקשה משום דלא ניחא להו כפ"ה דפריך בבנתיה דר' ינאי משום דאין סברא דכיון דהוה קס"ד דמקשה דרבי זירא איירי אפילו בפשטה ידה אי בשאר בנות בדינר נמי אין סברא דלא ליקדש בפחות מדינר כיון דפשטה ידה בלאו בנתיה דרבי ינאי ה"ל למפרך כן ואי בשאר בנות סברא הוא א"כ לא תקשי מידי מבנתיה דרבי ינאי דהתם אין סברא אבל השתא ניחא דבתרוייהו ודאי אפשר דאיכא סברא אלא דמייתי מבנתיה דרבי ינאי דא"כ נתת דבריך לשיעורין ודו"ק:

תד"ה הנהו קלא אית להו וכו' עד וקצת משמע כן התם דפריך ולימא המע"ה ט"ס הוא כי לא נמצא כן שם בפרק המוכר פירות ודיבור זה כתוב ג"כ במסכת כתובות פ' אעפ"י דף נ"ח וכתב עליו בספר חכמת שלמה שהוא ט"ס והניח שם גירסא אחרת מדעתו ע"ש:

גמ׳ ואינה מתקדשת בפחות כצ"ל:

תוס' ד"ה הנהו קלא אית להו פי' הקונטרס וסבר וקבל. עיין גיטין דף פו ע"א תד"ה עלולי מלכא:

גמרא מאי אמרת לסטים מזויין או מוכתב למלכות. וע' בתוס'. ולחד תירוצא באמת בש"כ שנקנית בקנין ועדיין לא נתן הכסף אינה אוכלת בתרומה. וק"ל דהא בפשוטה יש לחלק בין אשה לש"כ דבאשה חיישי' למיעוט דליכא חזקה מסייע לרוב דדלמא נולדה במומים. אבל בש"כ דבודאי היה לו חזקה מבוררת דלא היה לסטים מזויין ומוכתב למלכות והוי חזקה ורובא מש"ה ל"ח. או בהיפך דבאשה חיישי' דהוי כעין סמוך מיעוטא לחזקה לחזקת פנויה וחזקת איסור בתרומה אבל בש"כ לגבי חזקת מרא קמא איכא חזקה מבוררת דלא היה מוכתב למלכות והוי חזקה להדי חזקה ואזלי' בתר רובא.
ובאמת יש לע' לדינא לפוסקים דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. א"כ גם נשואה קטנה שלא הביאה ב"ש ניחוש דלמא איילונית היא ול"ת בתרומה ואם מתה לא לטמא לה כהן דסמוך מיעוט דאיילונית לחזקת פנוי' ואיסור תרומה. וליכא למימר דהוי מיעוטא דמיעוטא. דא"כ אמאי חייש ר"מ שמא תמצא איילונית. וצ"ע:
ובלא"ה יש לע' לדינא בנשואה לכהן והיתה יותר מי"ב שנים ולא הביאה ב"ש די"ל דהוי חששא דאורייתא דבזה ליכא למיזל בתר רוב דהא יצאה מהרוב דרוב נשים יש להם ב"ש בסוף שנת י"ב. וע' בתוס' יבמות דכתבו להדיא דבאיכא חד סי' סריס גם רבנן מודו לר"מ דחיישי' שמא תמצא איילונית ע"ש. וא"כ אפשר גם בהך ריעותא דלא הביאה ב"ש. וצ"ע לדינא:

תוספות בד"ה עד שתכנס לחופה כו' זתימא דבפ' אע"פ פליגי אמוראי כו' והכא קאמר משום דעולא דהיינו משום שמא ימזגו עכ"ל. ונראה דלעיל באוקימתא דר"נ ב"י דמסקינן נמי משום דעולא לא שייך להקשות כה"ג אע"ג דקתני בברייתא עד שתכנס לחופה משום דמצינן למימר דהא דנקיט תלמודא משום דעולא לאו משום שמא ימזגו לחוד אלא כי כולא מילת' דעולא דאמשנה ראשונה קאמר התם שמא ימזגו ואמשנה אחרונה נמי איכא דמתני התם משמיה דעולא ומשום סימפון משא"כ הכא באוקימתא דרבינא דלריב"ב לא חיישינן לסימפון כלל וא"כ ע"כ ההיא משום דעולא היינו משום שמא ימזגו לחוד א"כ קשיא להו שפיר אמאי נקיט עד שתכנס לחופה כן נ"ל. מיהו בעיקר קושית התוספות כבר כתבתי בכתובות דף מ"ח ע"ב דלשיטת רש"י דהתם לק"מ דהא לפירש"י שם במימרא דרבי אסי דקאמר מסירתה לכל אף לתרומה היינו משום דס"ל דטעמא דמשנה אחרונה נמי משום שמא ימזגו הוא ע"ש וא"כ רבינא דהכא כרבי אסי ס"ל כדמוכח להדיא מדמסקינן הכא לרבינא דלריב"ב במסר והלך אוכלת וע"כ דס"ל נמי מסירתה זו כניסתה לחופה משא"כ הני אמוראי דפ' אע"פ דמוקי טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון דוקא ס"ל כאוקימתא דרב נחמן ב"י דלעיל וכדפרישית וכן היא שיטת הרמב"ם ז"ל כמ"ש שם בפ' נערה אלא דהתוספות דהכא לשיטתייהו בפ' נערה דמפרשו לההיא דרבי אסי התם נמי במילתא אחריתא והיינו נמי כמסקנתם כאן כמ"ש שם באריכות ע"ש ולא משמע להו כלל דשייך טעמ' דשמא ימזגו בהגיע זמנה למשנה אחרונה היינו כפירושא קמא דר"י שם בד"ה ר' אסי ע"ש ועוד נ"ל דהתוס' דהכא מקשו בפשיטות משום דמשמע להו דעולא גופ' ע"כ כאוקימת' דרבינא ס"ל דאי כאוקימת' דדב נחמן ב"י ס"ל אמאי קאמר עולא דבר תורה ארוסה אוכלת דכתיב קנין כספו והיינו דלא כבן בג בג ודלא כריב"ב דהא ריב"ב מק"ו יליף לה ולא מפשט' דקרא ולמה שינה לשון הברייתא ועוד דאי כרנב"י ס"ל אמאי דחיק לאוקמי התם טעמ' דמשנה אחרונה משום סימפון דהא מצי למימר שפיר דמשנה אחרונה כבן בג בג ס"ל דמדאורייתא אינה אוכלת אע"כ דעולא גופא כרבינא ס"ל למאן דמתני התם טעמ' דמשנה אחרונה משום סימפון משמיה דעולא וא"כ מקשו הכא שפיר אליבא דעול' גופא היאך מצי סבר כרבינא דא"כ תיקשי אמאי קתני עד שתכנס לחופה הא אפילו בהגיע זמנה אכלה לריב"ב דלא חייש לסימפון כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל עד שתכנס לחופה לאו דוקא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בחידושי לכתובות דף מ"ח דבילקוט פרשת קרח משמע לכאורה דלא כפירוש התוספות דמייתי התם האי ברייתא גופא דבן בג בג וריב"ב ומסיים בה נמי עד שתכנס לחופה נכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה אם מתה בעלה יורשה א"כ משמע להדיא דחופה דוקא דהא בהגיע זמנה אין הבעל יורשה מיהו כדמסקינן בסוגיא דשמעתין מבואר להדיא בשיטת התוספות דלאוקימתא דרבינא ודאי לריב"ב אכלה בהגיע זמנה דאלת"ה במאי פליגי בן בג וריב"ב דהא מפשטא דברייתא ששלח בן בג בג לריב"ב שמעתי עליך שאתה אומר ארוסה אוכלת ומהדר ליה ואתה אי אתה אומר כן משמע להדיא דלריב"ב איכא ארוסה דאוכלת וע"כ היינו בהגיע ומנה דאי במסר והלך איירי ריב"ב כדמסקינן דלדידיה אכלה מ"מ האי לאו ארוסה היא דהא ע"כ לפום האי מסקנא צריך לומר דמסירתה זו כניסתה לחופה אלא ע"כ דהגיע זמנה לריב"ב אכלה כסברת התוספות והא דלא אמרינן בסמוך דאיכא בינייהו בהגיעה זמנה היינו משום שזה לא הוי מפורש בכלל דברי ריב"ב דמסיק עד שתכנס לחופה אלא מכללא שמעינן לה משא"כ לענין מסר והלך מפורש בדברי ריב"ב גופא ובכלל עד שתכנס לחופה כיון דמסירתה זו כניסתה לחופה ולפ"ן לשון הסיפרי בילקוט פרשת קרח מסייע להך סברא מדקתני נכנסה לחופה בעלה יורשה והא ודאי דלכ"ע לענין ירושה במסר נמי יורשה כדאיתא בכתובות דף מ"ח ע"ש מיהו לפ"ז אין צורך לדחוק דנקיט חופה לפי שדרך לעשות חופה בהגיע זמן אלא דבלא"ה ניחא ליה למיתני עד שתכנס לחופה לאשמעינן הא גופא דמסר והלך אכלה דמסירתה הוי נמי בכלל חופה ואי הוי נקיט עד שהגיע זמן לא הוי שמעינן מסר והלך ועוד דבזה לא הוי ריב"ב מביא סיוע לדבריו דאפשר דבן בג בג נמי מודה דבהגיע זמנה אוכלת ולא חיישינן לסימפון כיון דאיכא בדיקת חוץ במשנה ראשונה אבל בעלמא חיישינן לסימפון מש"ה מסיק אבל אמרו חכמים כו' עד שתכנס לחופה שמעינן מיהא דבחופה אכלה והיינו אפילו מסר והלך דבכלל חופה נינהו והיינו נמי דמסיק שאמרו חכמים נכנסה לחופה אוכלת ואם מתה בעלה יורשה וע"כ היינו אפילו במסר כדפרישית וא"כ שפיר מייתי ראיה דאפילו לחכמים ע"כ לא הוי משום חששא דסימפון מדאכלה במסר והלך אע"כ משום שמא ימזגו וא"כ יפה שמעת שאני אומר דאפי' ארוסה אוכלת והיינו בהגיע ומנה כן נ"ל נכון בעזה"י ויתכן יותר לפי שיטת רש"י בפ' נערה דף מ"ח שכתבתי בסמוך דלמשנה אחרונה נמי הוי טעמא משום שמא ימזגו ודוק היטב:

בא"ד והר"ר משה מנרבונא מפרש כו' דאי לאו דגזרו מעיקרא משום דעולא משום סימפון לא היו מתחילין לגזור כו' עכ"ל. ולכאורה היא כמילת' בלא טעמא אבל למאי דפרישית לעיל בשמעתין אתי שפיר דלא שייך לגזור משום סימפון דהוי זרה למפרע כיון שהתורה התירה בפירוש דקנין כספו יאכל דסמכינן ארובא ואם כן בהתירא אכלה משא"כ חששא דשמא ימזגו שייך שפיר אפילו במה שהתירה התורה שהעמידו דבריהם במידי דאתי לידי איסור גמור באיסור מיתה כדאשכחן בדוכת' טובא אלא דלאחר שגזרו בכל ארוסות שלא יאכלו משום שמא ימזגו גזרו ג"כ דאפי' בהגיע זמנה דלא שייך שמא ימזגו אפ"ה לא אכלה משום סימפון דכיון דמעיקרא לא אכלה ובתר הכי כי נפקא משום סימפון נמי לא אכלה א"כ אתי למימר דהא דאכלה כשהגיע זמן מזונות היינו משום דכיון שאוכלת משלו אוכלת נמי בתרומה ואתי למיטעי בשכיר ולקיט דעלמא שאוכלין משלו להאכילן בתרומה וכדפרישית לעיל בשמעתין כנ"ל:

בא"ד וקצת קשה דאמר בסמוך כו' עד סוף הדיבור. עיין במהרש"א ז"ל מיהא יש לתמוה אמאי לא הרגיש דלגירסת הספרים שלפנינו קשה מאי פסיקא להו דכולהו אית להו דעולא דלמא בן בג בג לית ליה דעולא אלא דא"ל כיון דלא אשכחן דבן בג בג מיקל טפי מריב"ב ואדרבא מחמיר א"כ מסתמ' אית ליה נמי דעולא מהיכי תיתי נאמר דפליגי בתרתי ולפ"ז א"ש דלא קשיא להו להתוספות אהא דאמרינן א"ב קיבל דבלא"ה בכדי נקטי' אף לפירוש קמא דתוספות ואפשר דאגב גררא דפרק אע"פ נקיט הכא האי לישנא דא"ב קיבל אבל במסר והלך מקשו התוס' שפיר לפירוש הר"מ דכיון דליכא בינייהו מסר והלך אם כן במאי פליגי בן בג בג וריב"ב. וע"ז מתרצים התוס' שפיר דפליגי בטעמא דמשנה ראשונה ונראה לי כוונתם בזה דהא דשלח בן ב"ב לריב"ב שמעתי עליך היינו דלא הוי ידע בן בג בג עדיין גזירה דמשנה אחרונה דאפשר דבאותו הדור נתקנה שכן נראה דמהדר ליה ריב"ב אבל מה אעשה שהרי חכמים וא"כ א"ש דבן בג בג שלא אמרו לו שמעתי שאתה אומר ארוסה אוכלת בתרומה ולא חיישת לסימפון שהוא גזירת משנה ראשונה ומהדר ליה ריב"ב ואתה אי אתה אומר כן דלא חיישינן לסימפון למשנה ראשונה דאפילו למשנה אחרונה שאמרו עד שתכנס לחופה ע"כ לא הוי טעמא משום סימפון לחוד אלא משום דעולא ומשום סימפון וא"כ יפה שמעת עלי שהייתי אומר ארוסה אוכלת אפי' הלכה למעשה והיינו במסר והלך וקודם שנתקנה משנה אחרונה או דאפילו לאחר כן הורה להלכה ולא מעשה דאיהו פליג אמשנה אחרונה והיינו דקאמר אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי כדאשכחן כה"ג טובא וזה נ"ל יותר דלישנ' קמא שכתבתי דמה ששמע דלריב"ב ארוסה אוכלת היינו דאכלה באמת במסר והלך ואכתי הא לאו ארוסה היא מדקאמרי חכמים עד שתכנס לחופה אלמ' דמסירתה זו כניסתה לחופה אבל ללשון השני א"ש דריב"ב להלכה אמר בהגיע זמנה דלית ליה משנה אחרונה אלא דלסיוע לדבריו דלא חיישינן לסימפון מייתי לשון חכמים עד שתכנס לחופה כן נ"ל ודוק היטב ועיין בחידושי לכתובות ד' מ"ח ובפ' אע"פ יבואר יותר בעזה"י:

בד"ה קיבל מסר והלך פ"ה כו' ופ' נערה שנתפתתה אמר רב אסי כו' עכ"ל. ויש לתמוה אדקשיא להו מדרבי אסי דאמר אף לתרומה לסייעו מרב ושמואל דאמרי התם תוץ מתרומה אלמא דחיישינן לסימפון במסר והלך ועוד הא איתותב רבי אסי וכולהו אמוראי התם ולפירוש התוספות שם היינו במאי דקאמרי אף לתרומה ע"ש ובחידושינו לכך נראה דהתוספות דהכא נמי לאו סוגי' דהכא קשיא להו אלא מימרא דר' אסי גופא דמשמע דשייך חשש סימפון במסר והכא משמע דהש"ס חושב לסברא פשוטה דבמסר לא שייך סימפון ומשמע להו דלא שייך פלוגתא בסברא כי האי ועיקר כוונתם כאן להקשות על פר"י בכתובות פ' נערה דמפרש טעמא דר' אסי משום סימפון אלא שקצרו בלשונם וזה נ"ל ברור בכוונתם והרבה יש לי לדקדק עוד לפר"י דהתם מסוגיי' דשמעתין ואין להאריך יותר והמשכיל יבין:

גמרא אמר רבי זירא שכן אשה מקפדת על עצמה כו' א"ל אביי אלא מעתה כגון בנתיה דר' ינאי כו'. נ"ל לפרש הסוגיא לפי שיטת רש"י ז"ל דה"פ דרבי זירא קאמר דטעמא דב"ש דע"כ כסף דכתיב בתורה בקידושין היינו דינר כיון דחזינן האידנא דאשה מקפדת על עצמה בדינר ומסתמא כן היה ג"כ בימי משה וע"ז מקשה אביי אלא מעתה כגון בנתיה דר' ינאי כו' וא"כ הא חזינן דבחשיבות' תלי' מילתא א"כ מאן יימר דבימי משה היו רובן מתקדשות בדינר דילמ' כולהו מקפידות וחשובה להתקדש בתרקבא דדינרי וע"ז משני שפיר דלאו מכסף דאוריית' ילפינן דלכ"ע סתם קידושין בפרוטה דמיקרי ממון אלא פלוגתא דב"ש וב"ה איירי דשויין שליח ובדורם הוי רובן מקפידים להתקדש בדינר וא"כ מסתמ' לא הוי קידושין ע"י שליח אלא בדינר לב"ש כיון דרובן הכי נינהו וזה שכתב רש"י ז"ל דאין ה"נ דבנתיה דר' ינאי כיון שידוע שדרכן להתקדש בתרקב' דדינרי א"כ ע"י שליח נמי הוי שיעור' בהכי כנ"ל ליישב שיטת רש"י אלא שהתוס' כתבו בענין אחר לפי שיטתם והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

רש"י בד"ה ושל דבריהם כסף מדינה כו' ובצורי מטבע של נחושת ליכא כו' עכ"ל. פירוש משום דעיקר מימרא דר' אסי למאי דס"ד עכשיו היינו משום דקים להו דאותו המטבע של צורי היה ג"כ בימי משה וא"כ אי הוי פרוטה בצורי הוי משמע לן דרבי אסי לאו במטבע של כסף איירי דווקא אלא בחשבון הממון דאותן שכתוב בהן כסף קצבה היינו שקלים וסלעים בחשבון מטבע צורי אבל היכא דכתיב כסף סתם היינו ממון והוא חשבון פרוטה של צורי אבל כיון דמטבע של נחושת בצורי ליכא א"כ ע"כ רב אסי איירי דוקא במטבע של כסף וא"כ היכא דכתיב כסף סתם היינו מטבע הפחותה שבצורי דהיינו מעה לפרש"י כדאיתא לקמן מ"מ כיון דחזינן דקפיד קרא בקידושין דלא מקדשא בפרוטה דהא לא מיקרי כסף ובקידושין כסף כתיב אע"ג דבעלמא היכא דלא כתיב כסף אמרינן דפרוטה הוי ממון גמור לענין גזילה ולהוציאו בדיינין ולענין אונאה אע"כ דבקידושין לאו במידי דמיקרי ממון מתקדשת אלא במידי דחשיבא מש"ה סברי ב"ש דע"כ הדבר מסור לחכמים וממילא דבמעה נמי אינה מתקדשת דמ"ש מעה מפרוטה אידי ואידי לא חשיבי לענין קידושין אע"כ דכסף דקרא היינו דינר דחשיב לענין קידושין כנ"ל וזה ברור לפי שיטת רש"י ז"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה כל כסף פ"ה כו' ולקמן בשמעתין פ"ה דה"ג גופא כו' עד סוף הדיבור. נ"ל שכוונתן בזה דהקונטרס לשיטתו דמפרש טעמא דב"ש כדר' אסי משום דאזלינן בתר חשיבותא דהיינו דינר ומש"ה גריס גופא דאל"כ אמאי לא פריך לאלתר אע"כ דגרסינן גופא ושמעתת' בעלמא איתמר ועלה קאי כל השקלא וטריא בלא מימרא דרב יוסף דשמעתין מש"ה לא פריך מקידושין אלא לבסוף לפי סדר המקראות דכתיב בהו כסף משא"כ לפי שיטת התוספות בדיבור הסמוך דמשמע להו כפירוש רבותיו של רש"י דעיקר הפירוש במימרא דרב יוסף דב"ש כדרבי אסי היינו משום דמטבע הפחותה היא דינר וא"כ לא שייך לגרוס גופא כיון דע"כ עיקר הקושיא דמקשה והרי טענה היינו אאוקימת' דרב יוסף דווקא דאיהו סבר דמטבע הפחות' בצורי היינו דינר והת' משמע דבעינן מעה כנ"ל בכוונת התוספות אלא דלפ"ז קשיא באמת לשיטת התוס' כרבותיו של רש"י דה"ל למיפרך לאלתר לימא רבי אסי דאמר כב"ש וצ"ע ודוק ועיין בסמוך: