קידושין י ע"א

דף י - א

אמר תירץ רבי זירא תירוץ:

אמנם לענין נערה המאורסה, אין הבדל בין בעילת הבעל לבעילת אחר. אבל יש הבדל ביניהם לענין נערה שאינה מאורסה -

האונס או המפתה נערה בתולה, משלם קנס חמישים שקלים לאביה. ודין זה נאמר בנערה בתולה בלבד, ולא בבעולה.

ומודה רבי לענין קנס, דעשרה אנשים שבאו על בתולה שלא כדרכה, דין כל אחד מהם הוא כדין הבא על הבתולה, וכולהו משלמי, וכולם משלמים קנס [וטעם הדבר יבואר בסמוך].

ולפיכך נאמר "בעולת בעל", לומר, שכאשר יש לה בעל, היא נעשית "בעולה" על ידו אף אם בא עליה בעלה ביאה שלא כדרכה. אבל בביאה על ידי אחר, בעודה פנויה, אינה נעשית בעולה אלא רק בביאה כדרכה. ^[300] ומקשינן: מאי שנא מקטלא, מדוע דין הקנס על ביאה בנערה שאינה מאורסה, הוא שונה מדין עונש המיתה על ביאה בנערה המאורסה?

כלומר, מנין לנו שדברי הכתוב "בעולת בעל", שאפילו בביאה שלא כדרכה היא נעשית "בעולה", מתייחסים רק לגבי עונש המיתה בלבד, ואינם מתייחסים גם לענין הקנס?

ומתרצינן: שאני התם, דין מיתה שונה הוא, משום דאמר קרא בענין העונש של האונס נערה בתולה מאורסה [דברים כב, כה כו]: "ומת האיש אשר שכב עמה, לבדו. ולנערה לא תעשה דבר".

המילה "לבדו" מיותרת היא, שהרי נאמר בהמשך "ולנערה לא תעשה דבר". ומכאן למד רבי, שרק אדם אחד שבא על נערה בתולה מאורסה נסקל, ולא יותר.

ומכאן, שאם אחד בא עליה בהיותה מאורסה, אפילו שלא כדרכה, והתחייב עונש סקילה, הרי מכאן ואילך היא נחשבת "בעולה", והבא עליה נהרג בחנק.

אך רק לגבי עונש מיתה גילתה התורה במיעוט מיוחד, "לבדו", שאפילו בביאה שלא כדרכה היא נעשית בעולה, ומעתה אין חייבים עליה סקילה אלא חנק. אך לגבי קנס בפנויה, גם אחר שבא עליה אדם ביאה שלא כדרכה היא עדיין נחשבת בתולה.

ומקשינן על רבנן, החולקים על רבי, וסוברים שאפילו לענין עונש מיתה בסקילה אין הנערה נעשית בעולה על ידי ביאה שלא כדרכה, על ידי אחר:

ורבנן, האי "לבדו" - מאי עבדי ליה, מה דרשו ממנו?

ומתרצינן: מבעי להו לכדתניא, הפסוק נצרך כדי להשמיענו את הדין המובא בברייתא דלהלן:

נאמר [דברים כב כב] בענין אדם שבא על אשת איש "ומתו גם שניהם". ^[301]

ופסוק זה מלמד שאין הם נהרגים עד שיהיו שניהם שוין כאחד. שיהיו שניהם בני עונשין, הראויים להענש במיתה. אבל גדול הבא על הקטנה פטור, כיון שהקטנה פטורה, ^[302] אלו דברי רבי יאשיה.

אבל רבי יונתן אומר: נאמר בענין האונס את הנערה המאורסה: "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו". ^[303]

המילה "לבדו" מלמדת שאפילו כאשר היא קטנה ואינה ראויה לחיוב עונשין, בכל זאת מת האיש הבא עליה, לבדו.

ורבנן, שנחלקו על רבי, סוברים כרבי יונתן, שהמילה "לבדו" באה ללמד שאף גדול הבא על קטנה המאורסה נסקל. ולפיכך המילה "לבדו", אינה נדרשת למעט מעונש סקילה את הבא על הנערה שנבעלה שלא כדרכה.

עד כאן הגמרא עסקה בבירור הדרשות לדעת רבי, שלמד את דין קדושי ביאה מ"ובעלה".

ועתה הגמרא חוזרת לדון בדברי רבי יוחנן, לעיל, שלמד את דין קידושי ביאה מהכתוב "בעולת בעל".

הרי רבי דורש מהכתוב "בעולת בעל", שרק הבעל עושה אותה בעולה אפילו אם בא עליה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה בביאה שלא כדרכה. אבל רבי יוחנן דורש את הכתוב הזה ללמד על קידושי ביאה.

ואם כן יש לדון: ורבי יוחנן, האי סברא - מנא ליה!? מנין נלמד, לדעת רבי יוחנן, שהבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ולא אחר?

ומתרצינן: אף על פי שרבי יוחנן דרש את הכתוב "בעולת בעל", ללמד על קידושי ביאה, עדיין יש ללמוד ממנו ענין זה, באמצעות דרשה נוספת -

שהרי אם כן, אם אכן הכתוב בא רק כדי ללמד על קידושי ביאה, נכתוב קרא, היה ראוי לכתוב לומר "בעולת איש"! ^[304]

מאי, מדוע נקט הכתוב בלשונו "בעולת בעל"? - לומר, שדוקא על ידי הבעל היא נעשית בעולה בביאה שלא כדרכה, ^[305] ולא על ידי אחר.

ושמע מינה תרתי. יש לנו ללמוד מדברי הכתוב את שתי ההלכות: א. קידושי ביאה. ב. הבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, ולא אחר.

ועתה הגמרא מסתפקת במי שמקדש אשה בביאה, באיזה שלב של הביאה הוא קונה אותה לאשה:

איבעיא להו, הסתפקו בבית המדרש: האם תחילת ביאה קונה באירוסין, ^[306] או סוף ביאה קונה? ^[307]

ויש נפקא מינה בשאלה זו, לענין שתי אפשרויות: האחת, כגון שהערה בה, ^[308] שעשה בה רק תחילת ביאה, ותוך כדי ביאה היא פשטה ידה, וקבלה קידושין מאדם אחר, לפני שהספיק לגמור את ביאתו בה.

אם תחילת ביאה קונה, הרי היא מקודשת למקדש בביאה, לפי שקידושיו חלו תחלה, ואין מעשה הקידושין לשני כלום. אבל אם נאמר שרק גמר ביאה קונה, אזי היא מקודשת לשני, שהרי קידושיו חלו לפני גמר ביאה של הראשון.

אי נמי, האפשרות השניה היא, לענין כהן גדול, דקא קני בתולה בביאה.

היות ונאמר בתורה בענין נישואי כהן גדול [ויקרא כא יד]: "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה". מלמד הכתוב שאשה בעולה אסור לו לכהן גדול לקחתה לאשה, ואפילו אם בעל אותה הכהן הגדול בעצמו לפני הקידושין, אסור לו לקחתה לאשה.

אולם, הכהן הגדול מותר לו לשאת אותה ולבוא עליה אפילו לאחר שנבעלה לו, אם הבעילה הראשונה היתה אחר הקידושין. ^[309]

ומעתה יש להסתפק, האם מותר לכהן גדול לקדש אשה בביאה: ^[310] אם תחילת ביאה קונה, מותר לו לקדש אשה בתולה בביאה, שהרי מתחילת הביאה היא מתקדשת, ומיד היא אשתו, ומותר לו להמשיך בביאה, כי שוב אינה נאסרת עליו מצד "בעולת עצמו", שהרי באותה השעה שהוא בא עליה, מיד היא נעשית אשתו, ובאותה שעה היא היתה בתולה. ^[311]

אבל, אם נאמר שרק סוף ביאה קונה, אסור לו לקדש בביאה. כי כבר משעת ההעראה נושרים בתוליה, ^[312] והיא נעשית בעולה בלי שתעשה לאשתו. ולכן, אסור לו לסיים את ביאתו, ולקדשה בסוף הביאה, שהרי בשעה שהוא מקדשה, בסוף הביאה, היא כבר אסורה עליו משום "בעולת עצמו".

ולכן יש להסתפק: מאי, אימתי האשה נקנית לבעלה אם מקדשה בקידושי ביאה, בתחילת הביאה או בסופה?

אמר אמימר משמיה דרבא: כל הבועל אשה - דעתו על גמר ביאה.

לפיכך גמר ביאה קונה, ולא תחילתה.

ולפי זה, אם קבלה קדושין מאדם אחר אחרי העראה, הרי היא מקודשת לשני.

וכמו כן, כהן גדול אסור לו לקדש אשה בביאה, מאחר שההעראה, גם כשהיא נעשית לשם קידושין, אינה קונה. וכשמקדשה בשעה שהוא גומר ביאתו, הרי היא כבר "בעולת עצמו" מחמת ההעראה, שהשיר בתוליה. ונמצא שבסוף הביאה, היא אסורה עליו. ^[313]

ומביאה הגמרא ספק נוסף בענין קידושי ביאה:

איבעיא להו, הסתפקו בבית המדרש, בענין המקדש אשה בביאה:

האם ביאה זו, שהיא קנין קידושין באמצעות מעשה אישות [ואין היא קנין רגיל בכסף או בשטר], אף נישואין היא עושה, שהיא גם משמשת במקום החופה הנעשית אחר קידושי כסף או שטר. ^[314] או קנין אירוסין בלבד היא עושה, כמו קנין כסף וכשטר?

ויש נפקא מינה משאלה זו לכמה עניינים:

[א] ליורשה. כי רק לאחר הנישואין יורש הבעל את אשתו הנשואה כשמתה, אך אינו יורש את הארוסה.

[ב] וליטמא לה. כהן שאשתו מתה, אם היא היתה אשתו מן הנשואין מותר להטמא לה, ואם היתה ארוסתו בלבד, אסור לו להטמאות לה.

[ג] ולהפר נדריה. אחר האירוסין אבי הנערה והארוס מפירין את נדריה יחד. ואילו לאחר הנישואין הבעל מפר את נדריה לבדו. ^[315]

אי אמרת ביאה גם נשואין עושה, אזי אם מתה, הבעל יורשה, ומיטמא לה אם הוא כהן, ומיפר את נדריה בלא האב.

ואי אמרת ביאה רק אירוסין עושה, אם מתה בלא נישואין אינו יורשה, ואינו מיטמא לה אם הוא כהן, ואינו מפר את נדריה בחייה בלא אביה.

ולכן יש לשאול: מאי? מה עושה הביאה, אירוסין בלבד או גם נישואין?

אמר אביי: תא שמע, בוא ושמע ראיה ממשנה, שביאה עושה אירוסין בלבד:

לפי ששנינו במשנה [כתובות מו ב]: האב זכאי בבתו, בעודה קטנה או נערה,  315א  בקדושיה.  315א.  רש"י כתובות מו ב.

שבידו לקדשה בכסף, ויהיה הכסף שלו.

ובידו לקדשה אף בשטר.

ובידו למסור אותה לקידושין בביאה, אפילו בעל כרחה. ^[316]

וזכאי ^[317] האב במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה.

ואם התארסה, אך עדיין לא נישאה, ^[318] ולא בגרה, אזי אם רצה הארוס לגרשה, האב מקבל את גיטה.

אך יש הגבלה בזכויותיו של האב בבתו.

ולכן, אם הבת ירשה קרקעות מאב אמה, הם שלה לחלוטין, והאב אינו אוכל אפילו את פירות הקרקע בחייה, למרות שהיא ברשותו, ואין היא דומה לאשה נשואה, שפירות רכושה שייכים לבעלה.

ורק אם היא מתה הבת בחיי אביה, יורש האב ממנה את הקרקעות.

ואם נישאת הבת - יתר עליו [על האב] הבעל, שהוא זוכה בכל הזכויות שיש לאב, אך יש לו זכות נוספת, שאם ירשה אשתו קרקע, הבעל אוכל פירות שגדלו שם משנשאת, בחייה.

וכל שכן לאחר מותה, שאז הוא יורש את הקרקע עצמה, והיא שלו, ופשוט שהוא אוכל את הפירות מהקרקע שלו.

עד כאן דברי המשנה במסכת כתובות [מו ב]

ומדברי המשנה הללו, יש ללמוד שביאה עושה קידושין בלבד, ולא נישואין.

שהרי קתני בתחלת המשנה קידושי ביאה. ואחר כך קתני נשאת. משמע שקידושי ביאה שהוזכרו לעיל אינם מקנים לבעל את זכות אכילת הפירות, אלא אם כן נישאת לו. ומכאן שביאה עושה אירוסין בלבד. ^[319]

ודוחה הגמרא את ראיית אביי: יתכן שביאה עושה אף נישואין.

וכי קתני "נישאת" - אשארא.

מה ששנינו "ואם נישאת", ומשמע שצריך נישואין אחרים, מלבד הקידושין הראשונים, מתייחס רק לקידושי כסף ושטר. אבל לעולם בקידושי ביאה אין צורך בנישואין אחרים, והביאה עצמה עושה גם את חופת הנישואין.

וחוזרת השאלה: האם ביאה עושה אירוסין בלבד, או אף נישואין?

אמר רבא: תא שמע, בוא ושמע ראיה ממשנה אחרת, שביאה עושה אירוסין בלבד.

לפי ששנינו במסכת נדה [מד ב]: תינוקת עד גיל שלש, אין ביאתה נחשבת ביאה כלל, ומי שבא עליה נחשב כ"נותן אצבע בעין". אבל, משנעשתה בת שלש שנים ויום אחד, ביאתה נקראת ביאה.

ולפיכך, הרי היא מתקדשת בביאה, מדעת האב.

וכן, אם מת בעלה, ובא עליה היבם [אחי בעלה], קנאה בביאה. ^[320] וכן, אם קיבל אביה קידושין עבורה, מעתה כל האנשים האחרים הבאים עליה חייבים מיתה משום אשת איש. ^{[321] [322]}

וכן, אם היתה נדה, ^[323] ובא עליה אדם בנדתה, הרי היא מטמאה את בועלה כדין טומאת בועל נדה, שיש בו טומאה יתירה יותר מהנוגע בה.

שהנוגע בנדה טמא רק יום אחד, וטומאתו היא טומאה קלה, ^[324] שאינו מטמא אדם וכלים. ואילו הבועל את הנדה טמא שבעת ימים, שנאמר [ויקרא טו]: "ואם שכוב ישכב איש אותה, ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים". ^[325]

וטומאתו חמורה עד כדי כך, ^[326] שיש כח בטומאתו -

ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין כאחד. כך גריס רש"י ז"ל, ופירוש למעוטי גדול הבא על הקטנה דכיון שהיא פטורה אף הוא אינו מומת. ואינו מחוור. והגירסא הנכונה ומתו גם שניהם שיהו שניהם שוין. וכן גרס הראב"ד. ואם ר"ת נראה שגורס כן. ופירשוה שיהו שניהם שוין במיתה אחת, ובא הכתוב ללמדנולדעת רבנן דאמרינן במסכת סנהדרין (סו, ב) נערה ואפילו קטנה במשמע, שאם האשה קטנה אע"פ שהיא פטורה שידון הבועל בסקילה כמיתתה אילו היתה גדולה, וכיון שבמיתה אחד הן, שניהם שוין קרינא ביה, שאילו היה הוא נידון בחנק לא היו שוין כלל לא בעונש ולא במיתה, ולדעת ר' מאיר דאמר נערה ולא קטנה, בא ללמד על גדול שבא על הקטנה שיהא פטור לגמרי, ולאפוקי מדרב דאמר התם לדעת ר' מאיר דכי ממעט ליה מסקילה, אבל מחנק כשאר הבא על שאת איש לא ממעט ליה, דאלו לדברי רב לא היו שניהם שווים כלל.
ור' יונתן אומר ומת האיש אשר שכתב עמה לבדו, ולרבנן האיש לבדו נידן אף על פי שהיא פטורה, ולעולם בסקילה כדי שיהו שניהם שוין במיתה אחת, ולרבי מאיר נידון את הבועל לבדו אע"פ שהיא פטורה ונידון בחנק דנערה ולא קטנה, וכדעת רב דכי ממעט ר' מאיר מסקילה, אבל בחנק חייב ומתו גם שניהם, ומוקמינן לרב מאיר לבאו עליה עשרה שלא כדרכה הראשון בסקילה וכולם בחנק. ומתניתין דנדה דמייתי בסמוך דקתני בת ג' שנים ויום אחד מתקדש בביאה וכו' ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה כולם מומתים על ידה והיא פטורה, השתא אתיא ככולי עלמא.

כל הבועל דעתו על גמר ביאה. קהו רבוותא ז"ל בהא מלתא מהא דאמרינן ביבמתו פרק הבא על יבמתו בתחלתו (נה, ב) אשה לבעלה מנין, כלומר דקניא בהעראה, גמר קיחה קיחה מעריות. ותירץ רבינו אלפסי דהתם בביאה דאחר אירוסין וקודם שנכנסה לחופה, וליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה, ודומיא דיבמה דזקוקה ועומדת. אבל ביאה דמחמת קדושין בגמרא ביאה קונה ולא בתחלתה. ואם תאמר והא קיחה קיחה גמרינן, וקיחה בקדושין עצמן איכתיב ולא בביאה דאחר אירוסין. יש לומר כי יקח ובעלה משמע ביאה דבתר קדושין כדאיתא בשמעתין.
ומיהו לא נהירא, דאם כן לעולם לא יקנה עד דקדיש והדר בעיל, וכי תימא אתא בעותת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה, אם כן ובעלה לחודה משמע, והדרא קושיא לדוכתא. ויש שתירצו דכי אמרינן הכא דסוף ביאה קונה, הני מילי בשגמר ביאתו, דהוכיח סופו על תחלתו, אבל פירש אחר העראה, העראה קונה, והכי מוכח מדאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה, דאלמא בגמרא דעתו תליא מילתא.
ויש מי שהקשה אם כן אף ביבמה נאמר כן, שאם גמר ביאתו דעתו על גמר ביאה, ואי אפשר לומר כן דהא תנן פרק כיצד ביבמות (כ, א) אלמנה לכהן גדול חולצת ולא מתייבמת, והוינן בה בגמרא קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין, בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין אמאי, ליתי עשה ולידחי לא תעשה, ואסיקנא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, ואי אמרת סוף ביאה קונה אף ביאה ראשונה אסירה, דהא בסוף ביאה איכא לאו דאלמנה לא יקח (ויקרא כא, יד) ועשה דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה (שם) ולא בעולה, דבעולת עצמו היא, ומפותת עצמו ואנוסת עצמו קיימא עליה בעשה כדאיתא התם בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, א), וכדאמר נמי הכא אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה. ויש לומר יבמה שאני, דבההיא לא אזלינן בה בתר דעתו, דהבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד קנאה, דבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמתכוין, ואונס כרצון דאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד, א).
ואם תאמר מכל מקום כיון שקנאה בהעראה, אף סוף ביאה ראשונה אסירא, דהא כיון שהערה בה קיים ליה מצות יבמה יבא עליה, והלכך סוף ביאה דליכא עשה איתסר, ולמה אמרו גזירה אטו ביאה שניה לימא גזרה אטו סוף ביאה. ויש לומר דאף על פי שקונה הוא בתחלת ביאה, מכל מקום כולה ביאה בכלל יבמה יבא עליה היא, שזו היא ביאת מצות יבום האמורה בתורה, אלא שבפירוש רבתה אף העראה, ומכל מקום משהערא בה קנאה ואשתו היא, ותו ליכא משום בעולה אלא משום אלמנה, ואתי עשה דיבמה יבא עליה שהיא אף בגמרא ביאה ודחי לא תעשה דאלמנה. ועוד דכתיב (דברים כה, ז) להקים לאחר שם ובגמר ביאה איכא הקמת זרע, בהעראה ליכא הקמת זרע. והרב בעל ההלכות ז"ל (הל' קידושין בסופו) כתב דעתו על גמר ביאה, דהיכא דאמר לה איקדש לי בביאה סתם, אי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוו קדושין, והני מילי בסתם, אבל פירש ואמר בתחלת ביאה הוי מקודשת בתחלת ביאה, ואי אמר בסוף ביאה לא מקודשת עד סוף ביאה, ובסתם דעתו על גמר ביאה, ע"כ.

אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה. ואיכא דקשיא ליה והיכי קני לה בביאה, והא בתר נשואין אזלינן ולא בתר איוסין, ובשעת נשואין בעולת עצמו היא ואסורה, וכדאמרינן ביבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות נח, ב) כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו, בתר נשואין אזלינן, כלומר ואסירא, כלומר דבוגרת אסורה לכהן גדול, איכא דאמרי בתר אירוסין אזלינן, ושריא, בותר דבעיא הדר פשטה דבתר נשואין אזלינן ואסירא. ויש לומר דהכא הוה סלקא דעתך דביאת נשואין עושה כדבעינן למימר בגמרא בסמוך. אי נמי הכא במאי עסקינן בשכנסה לחופה בלא קדושין ובעלה בחופה לשם קדושין, דמשעה שבא עליה קנאה ונעשית כאשתו נשואה לכל דבר.

הא דקתני וחייבין עליה משום אשת איש. פירש רש"י ז"ל אם קבל בה אביה קדושין ובא עליה אחר חייב משום אשת איש. ואיכא למידק היינו סיפא ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה הן מומתין על ידה, ואשת איש בכלל עריות היא. ופירשו בתוס' בשם רש"י דמשום דכתיב (שם כב, כב)ומתו גם שניהם, אצטריך הכא לאשמועינן שאע"פ שאינה בת עונשין שאינה בת עונשין הבא עליה חייב משום אשת איש.

א"ר זירא מודה ר' לענין קנס דכלהו משלמי דלגבי הא אין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה וכן הלכה. שאלו חכמי צרפת ז"ל ולגבי אונס דקי"ל ששותה בעציצו הי מנייהו כייפי' לשתות בעציצו. ויש שהשיבו שהראשון שותה בעציצו כיון שהוא נתחייב לשתות תחילה. ומורי נר"ו אומר בשם רבו ז"ל שאין שאלה זו כלום דקי"ל התם בפ' נערה שנתפתתה דבידידה תלה רחמנא ואי איהי לא בעיא ליה הרשות בידה וכיון דכן הכא שהם עשרה הרשות בידה שלא לרצות באחד מהם או לומר לזה אני רוצה ולזה איני רוצה שפתי' ישק משיב דברים נכוחים:

ורבנן האי לבדו מאי עבדי ליה מבעי להו למדרש כר' יונתן דתניא ומתו גם שניהם לא גרסינן דההוא באשת איש והתם שניהם בחנק כשהן בני עונשין ואם היא קטנה הרי הוא בחנק אלא ה"ג את שניהם עד שיהיו שניהם שוין. פירש"י ז"ל שיהיו שניהם בני עונשין למעוטי קטן הבא על הקטנה והיה נראה לפי זה דלאו למימרא שאם היא קטנה ופטורה משום דלאו בת עונשין שיהא הוא פטור אע"פ שהוא גדול דהא לא אשכחן בשום דוכתא ובהדיא אמרינן לקמן וחייבים עלי' משום אשת איש וכולן מומתים על ידה והיא פטורה אלא הכי [קאמר] שכל זמן שהא' מהם פטור לפי שאינו בן עונשין אין האחר נדון בסקילה האמורה בפרשה אלא בחנק כאשת איש דעלמא ור' [יונתן] (נתן) סבר דנדון בסקילה דכתיב ומת האיש אשר שכב עמה לבדו כלו אף על פי שהוא לבדו ימות במיתה האמורה בו הוא נדון דהיינו בסקילה ופלוגתא דרבי מאיר ורבנן היא בפרק ד' מיתות דרבי מאיר סבר הבא על הנערה המאורסה בחנק שאינו בסקילה עד שתהא נערה ורבנן סברי דנערה אפילו קטנה במשמע והרי היא בסקילה כדינו והתם אוקימנ' כהני תנאי ולפירושי אתי ר"מ כרבי יאשיה ורבנן כרבי יונתן כנ"ל:

איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למנ"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר א"נ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה. פירוש אי אמרת תחלת ביאה קונה הא בשעת קנין בתולה היא ושרי ואי אמרת סוף ביאה קונה כי קנייה בסוף ביאה הא הוי לה בעולה (עצמה) ואסירא ליה. וקשיא להו לרבנן ז"ל ואפילו תימא תחלת ביאה קונה היכי שריא ליה דהא אפילו תימא דביאה נשואין עושה היינו ביאה גמורה אבל תחילת ביאה אינו עושה אלא אירוסין וכיון דכן בתחילת ביאה הוי כארוסה וכי הויא סוף ביאה דהוה נשואין הוי לה בעולה וכ"ש אי כולה ביאה אירוסין עושה דכי הויא נשואה בכניסתה לחופה הויא לה בעולה קי"ל דבתר נשואין אזלינן וכדקי"ל ביבמות פ' הבא על יבמתו כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר אירוסין אזלינן או בתר נשואין אזלינן ומסקנא דבתר נישואין אזלינן. ואיכא למימר דמיירי כשכנסה לחופה בלא קדושין וקדשה בביאה דמכיון שקנאה בביאה נעשית כאשתו לכל דבר והוי נשואה גמורה בתחלת ביאה שהיא בתולה א"נ דכי אמרינן שאזלינן בתר נישואין ה"מ התם דאשתני גופא ע"י בגרות בין אירוסין לנשואין אבל הכא דלא אשתני גופא כדקיימא קיימא ובתר אירוסין דקנייה אזלינן דהו"ל ככהן הדיוט שקידש אלמנה ונתמנה כ"ג ושריא ליה:

אמר אמימר כל הבועל דעתו על גמר ביאה. פירוש ופשטי' סוף ביאה קונה. ואיכא למידק טובא דהכא אסקי' דסוף ביאה קונה ואלו ביבמות אמרינן להדיא דתחלת ביאה קונה דאמרינן ביבמות פ' הבא על יבמתו דיבם שהערה ביבמתו קנה אין לי אלא יבמה אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה גמר קיחה קיחה אלמא אפילו אשה לבעלה נקנית בהעראה. ואין לומר כדפירש ר"ת ז"ל דתחלת ביאה האמור כאן היינו נשיקת אבר וסוף ביאה הכנסת עטרה דהיינו העראה דהא לא מיסתבר כלל דקרי להערעה סוף ביאה וגמר ביאה ולומר שכל הבועל דעתו על הכנסת העטרה. ותו היכי קרי ליה בעולה לכ"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר ורבינו הגאון אלפס ז"ל תירץ דהא דהכא בביאה בלא קידושין וההיא דיבמות בביאה שאחר קדושי כסף או שטר דכיון שהערה בה אחר שקדשה ולא נכנסה לחופה קני לה כאשתו גמורה ליורשה ולטמא לה דיקא נמי דאמרינן התם אשה לבעלה מנין והיינו דגמרינן לה קיחה משדה עפרון כלומר דכי איכא יקח ובעלה דהיינו ביאה וקדושין קנאה. ולא נהירא שלא מצינו בכל מקום ביאה אחר קדושי כסף בלא חופה שתהא קונה דאדרבה ביאה באיסור היא והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה והכי מוכח ביבמות דביאה דבתר קדושין בלא חופה זנות בעלמא היא אלא שיש לומר דהתם בבועל סתם אבל בבועל לשם נישואין אחר קדושין הרי הוא עושה נישואין כן כתב הרמב"ם ז"ל מכל מקום אם איתיה להאי פירושא היכי אמרינן למאי נפקא מינה ולא אשכחן נפקותא אלא לכ"ג או לפשטה ידה וקבלה קדושין דלא שכיחא לימא דעדיפא כגון שהערה בה ופירש ולא גמר ביאתו אבל עיקר הפי' דההוא דיבמות כשהערה בה בלבד ופירש א"נ שגמר ביאתו ואמר בפי' שדעתו לקנות בהעראה והשתא קני בהעראה והא דהכא כשגמר ביאתו סתם דכיון דכן מסתמא אין דעתו לקנות אלא בסוף והיינו לישנא דאמרינן הכא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הא אלו לא גמר או שגמר ואמר שדעתו על תחלת ביאה קונה בתחילת ביאה מיהו דוקא באשה דעלמא דתלי קנינה בדעתו אבל ביבמה לא הלכו אחר דעתו כדי שנאמר דעתו על גמר ביא' שבפירוש ריבתה תורה שוגג כמזיד והבא על יבמתו אפילו באונס ושלא מדעת שנפל ונתקע בה קנאה ולפיכך אזלינן בתר דינא ומדינא קני בהערא' ואפילו עומד וצווח שדעתו על גמר ביאה והיינו הא דאמרינן התם גבי הא דאמרינן דכהן גדול לא חולץ ולא מיבם קא פסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין בשלמא מן הנישואין לא אתי עשה דיבם ודחי עשה ולא תעשה דכ"ג באלמנה בעולה עשה דאשה בבתוליה יקח ולא תעשה דאלמנה אלא מן האירוסין שהוא בתולה ליתי עשה דיבם ודחי לא תעשה דאלמנה ואי ס"ד דיבמה נמי כי גמר ביאתו בסוף ביאה היא קונה הרי בגמר ביאה בעולת עצמו היא ואסורה לו בעשה והיכי אמרינן דליכא אלא לא תעשה אלא ודאי דיבם לעולם הוא קונה בתחלת ביאה ודוחק הוא לומר דכי אמרינן דליכא אלא לא תעשה מיירי כשפירש או שגלה דעתו לקנות בתחלת ביאה דא"כ לא היה לו למקשה לסתום דבריו כ"כ והיה לו לפרש דהא סתמא ביאה גמורה משמע עד שיפרש וכי תימא א"כ דתחלת ביאה קונה ביבמ' לעולם מאי האי דמתרצינן התם עלה דהאי קושיא דאמרי' אי בביאה ראשונה הכי נמי דכהן גדול מצי ליבומי אלמנה מן האירוסין אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דליכא מצוה דיבום ואם איתא למה לן משום גזירה דביאה שנייה הא איכא גזירה דביאה ראשונה גופא דכיון דקני לה בתחלת ביאה כבר קיים מצותו וסוף ביאה הוה ליה כביא' שנייה שהיא אסורה לו. ואיכא למימר דאע"ג דרבי רחמנא שתהא יבמה נקנית בהערעה מ"מ מצות יבמה יבא עליה ישנה בכל מקום ביאה דהא כתיב להקים זרע לאחיו שם ואינו ראוי להקים שם אלא בסוף בואה שראוייה להתעבר בה וזה ברור בשיטתו של רבינו הרמב"ן ז"ל:

ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה. פירוש בביאה ראשונה קא מבעיא לן אבל בביאה שנייה פשיטא מילתא שאם היא לשם נישואין דנשואין עושה דאתא בק"ו מיבמה ומה יבמה שאין כסף קונה [בה] ביאה גומר' בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומר בה. וא"ת מה ליבמה שכן זקוקה ועומד' הא נמי זקוקה ועומד' שהרי היא ארוסה כבר ודוקא במפרש לשם נישואין אבל בסתם זנות בעלמא הוא כדכתיבנא לעיל:

קתני ביאה וקתני נשאת. פי' אלמא ביאה ארוסין עושה אבל לא מצי לאוכוחי דארוסין עושה מדקתני האב זכאי במציאת' ובהפרת נדריה דההיא איכא למימר דאשארא אבל הא דקתני סיפא נשאת משמע דעד השתא לא קתני נישואין ואפ"ה תירץ ליה דכי קתני נישאת אשארא דהיינו אכסף ושטר קאי:

אית דגרסי אם בא עליה יבם קנא' וחייבין עלי' משום אשת איש ומפרשים דאיבמה קאי דאלו אאשת איש דעלמא פשיטא דחייבין עליה כיון דמתקדשת בביאה אבל באידך איצטריך ס"ד כי היכי דאמרינן דבן תשעה שנים ויום א' הבא על יבמתו אע"פ שקנא' אינ' אלא כמאמר והבא עליה אינו חייב כבא על אשת איש אלא כבא על יבמה דה"ה בקטנה זו שבא עליה יבם שאע"פ שקנאה אינה אלא כמאמר והבא עליה אח"כ לא יהא חייב משום אשת איש קמל"ן. מיהו לא נהירא דבסנהדרין מוכח בהדיא דארישא קאי דאמרינן התם אין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב ומקשי' מהא דתניא וחייבין עליה משום אשת איש ואמאי וניחוש שמא איילונית היא כלומר ויהיו קדושי טעות והויא פנויה ופרקינן כגון דקביל עליה שתהא מקודשת אפילו תמצא איילונית ואם איתא דאיבמה קאי כי קביל יבם או אחיו של מת עלייהו איילונית מאי הוי שאין זה תלוי בקבלתו דאיילונית אינה זקוקה ליבם ואסורה עליה משום אשת אחיו אלא ודאי כדאמרן ואע"ג דקתני מתקדשת בביאה לא תימא היינו לחומרא להצריכה גט אבל אין חייבין עליה מיתה קמ"ל וכן הגרסא בספרים שלנו וחייבין עליה משום אשת איש ואם בא עליה יבם קנאה ויש להעמיד הגרסא האחרת ולומר דאתרוייהו קאי וראבות משום יבמה כדלעיל וקושיין ופירוקי' בסנהדרין מאשת איש.

בת שלש שנים ויום אחד ביאתה ביאה וכל גדול שבא עליה והיא עליו ערוה מומת על ידה והיא פטורה שאינה בת עונשין וכן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה וכל גדולה הנבעלת לו והיא ערוה עליו מומתת על ידו ואין צריך לומר שאם היא אשת איש נאסרה לבעלה בביאתו והוא פטור שאינו בר עונשין למדת שאין הלכה כר' יאשיה שאמר ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים ר"ל שיהיו שניהם בני עונשין אלא כר' יונתן שאמר ומת האיש השוכב עמה לבדו כלומר אע"פ שאין בן זוגו בר עונשין:

ולענין ביאור מיהא יש דוחים פירוש זה מצד שקשה להם היאך איפשר שיהא ר' יאשיה חולק בזה ובביאור אמרוה כן במסכת סנהדרין ואין זו קושיא שאיפשר שהיא באה לדעת ר' יונתן ועוד קשה להם היאך השיב ר' יונתן מקרא דומת האיש וכו' שהוא נאמר בנערה המאורסה וקרא דומתו גם שניהם נאמר באשת איש ואף זו אינה קושיא לדעתי שכל שאתה מחייבו בערוה אחת אף בכל העריות אתה למד כן ומכל מקום הם גורסים מפני כך בדבריו של ר' יאשיה ומתו בקמצות הוא"ו ואין גורסין גם שניהם וביאורו מוסקלתם באבנים ומתו ואין זה כלום שהרי במסכת ערכין אמרו האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינין אותה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין אותה עד שתלד והקשו פשיטא סלקא דעתך אמינא הואיל וכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה קמ"ל ואימא הכי נמי אמר ר' יוחנן ומתו גם שניהם לרבות את הולד האי מיבעי ליה עד שיהיו שניהם שוים דברי ר' יאשיה כי קא אמרינן מגם והרי למדת שגרסת הספרים דוקא:

ולענין פירוש מיהא מקצת חכמי הצרפתים פירשו עד שיהיו שניהם שוים בדין מיתה אחת כגון שהיו חיובי שניהם בחנק או שניהם באי זו מיתה כגון הבא על קטנה מאורסה שקדשה אביה שנחלקו בה רבנן ור' מאיר בשביעי של סנהדרין שלדעת רבנן הוא בסקילה שאף היא אלו היתה בת עונשין היתה בסקילה ולר' מאיר הוא בחנק אחר שאינה בת מיתה ור' יאשיה ור' יונתן שניהם סוברים כר' מאיר ובא ר' יאשיה לומר שמאחר שאנו סוברים כר' מאיר להיות דינה בחנק פטור הוא לגמרי אף מחנק הואיל ואינה בדין אותה מיתה אף אם היתה בת עונשין ולר' יונתן חייב חנק ואין חלוק המיתות פוטרתו:

ולענין פסק אין אנו צריכין לזה כלל שהלכה כרבנן וכלל הדברים שאין חלוק הדינין מפקיע את החייב הן שהיה חלוקם שזה פטור וזה חייב הן שהיה חלוקם שאלו היה זה חייב לא היה עמו במיתה אחת כמו שביארנו במקומו בשביעי של סנהדרין:

ביאה זו שמקדשין בה אין אשה נקנית בה אלא בסוף ביאה וסוף ביאה פירושו הכנסת האבר כלו אף בלא הוצאת זרע ומירוק גיד אבל העראה והוא הכנסת עטרה אע"פ שבכל איסורי עריות העראה כביאה אינה קונה שכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואם כן כל שהערה ופשטה ידה וקבלה קדושין קודם הכנסת האבר מקדשת לשני וכן כהן גדול אינו מקדש בביאה שהרי בשעה שהוא קונה כבר היא בעולה וכבר אמרו שהוא אסור אף באנוסת עצמו ומכל מקום גדולי עולם שאלו בה והלא במסכת יבמות נ"ה ב' אמרו בפרק הבא אשה לבעלה מניין שנקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה מכי יקח איש אשה לואיש כי יקח את אחותו מה עריות העראה כביאה וכדכתיב את מקורה הערה אף באישות כן ותירצו גדולי הפוסקים שזו של יבמות ענינה בביאה שאחר הקדושין כגון שקדשה בכסף ולא נכנסה לחופה ובא עליה שהביאה היא במקום חפה לעשות נשואין ואמר שבהעראה לבד קנאה ליקרא נשואה לירשה וליטמא לה ולכל עניני אישות אבל ביאה של קדושין אינה קונה לעשותה ארוסה בהעראה לבד עד סוף הביאה לפי דרכך למדת מדבריהם שביאה שאחר קדושין עושה נשואין בלא חפה והרי היא במקום חפה וכן אמרי בתוספתא אין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה או שתבעל לשם נשואין וכן בכתבות פרק נערה אמרו סתם חצר דידיה לנשואין וגדולי הדורות הקשו בה ממה שאמרו במסכת סוטה פרק ארוסה על מה שאמרו שם שארוסה ושומרת יבם אינן שותות ומוכח לה מדכתיב תחת אישה והקשה תיפוק לי' דהא קדמה שכיבת בועל לבעל ואוקמה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה והיה להם להקשות האי ארוסה קרית לה כשם שהקשו שם לאלתר דכותה שומרת יבם שבא עליה ארוס בבית חמיה והקשה לו האי שומרת יבם קרית לה אלא שהם פירשוה שבא עליה ארוס בבית אביה דרך זנות ולא לשם נשואין ואין כאן לומר חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות שכל שבא על ארוסה בבית חמיו איתרע חזקיה:

ולענין קושיא ראשונה מיהא תירץ בעל הלכות שזו של יבמות בשפירש בה שבהעראה רוצה לקנות הא בסתם דוקא בסוף ביאה ומגדולי הדורות הוסיפו על שטה זו שכל שהערה ופירש הרי הוא כמפרש שמאחר שפירש גלה בדעתו שלא כיון אלא לקנות אבל כל שגמר ודאי לא היה בדעתו לקנות עד גמר ביאה על הדרך שהוזכר וזהו שאמרו דעתו על גמר ביאה ואחרוני הרבנים תירצו שהעראה כביאה בכל מקום ומה ששאלו כאן תחלת ביאה או סוף ביאה פירושו תחלת העראה או סוף העראה ותחלת העראה זו נשיקה וסוף העראה זו הכנסת עטרה שהרי אין הלכה כדברי האומר העראה זו נשיקה אלא כדברי האומר זו הכנסת עטרה ולמד שאין העראה בתחלת העראה אלא בסופה שזהו הכנסת עטרה וכן עקר שמאחר שנקראת ביאה לענין עריות למה נחלוק בינה לקנין אישות ואירוסין:

אע"פ שביאה לשם נשואין או סתם ביאה שאחר קדושין עושה נשואין כחפה כמו שכתבנו מכל מקום ביאה של קדושין אינה עושה אלא אירוסין ואינו יורשה בכך ולא מיטמא לה אם הוא כהן ולא מיפר נדריה בלא האב עד שתבעל פעם אחרת לשם נשואין ר"ל ביאה שאינו של זנות או שתכנס לחפה:

האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה כמו שהתבאר ואע"פ שהיא ארוסה זוכה האב עדין במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדרה ר"ל עם שתוף הארוס ומקבל את גיטה אם נתגרשה מן האירוסין ועודה נערה ואע"פ שאף היא יכולה לקבלו מכל מקום אף אביה כן וכמו שאמרו נערה המאורסה היא או אביה מקבלין את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה אם נפלו לה נכסים מבית אבי אמה ואם נשאת הבעל זוכה בכל אלו ועוד באכילת פירות ומכל מקום אע"פ שביארנו שביאה אירוסין עושה לכל אלו שהזכרנו לענין האכילתה בתרומה מיהא כל שנתקדשה בביאה אוכלת בתרומה ואין לה שום איסור אף מדברי סופרים כשאר ארוסות שהרי אין כאן גזירת סימפון שחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו ומשום מזיגת כוס האמור למעלה אין לחוש שמאחר שבא עליה מקום הוא מיחד לה וזהו שאמרו בסוגיא זו נפקא מינה לירשה וכו' ולא אמרו להאכילתה בתרומה:

קטנה מאחר שהיא בת שלש שנים ויום אחד שהיא ראויה לביאה מתקדשת לגדול בביאה על ידי אביה ליעשות מאורסת לחייב גדול הבועלה בסקילה או אשת איש אחר חפה לחייבו חנק אע"פ שהיא פטורה הא פחות מכן אין שמה ביאה והרי הוא כנותן אצבע בעין ואע"פ שמקדשה בכסף או בשטר אף ביום לידתה בביאה מיהא אינו כלום בפחותה מבת שלש שנים ויום אחד הא בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת אף בביאה ואם מת בעלה ונפלה לפני יבם קנאה יבם בביאה לחייב עליה כבראשון אם היבם גדול ואם הוא קטן קנאה לענין שאינה יוצאה עוד אלא בגט ומטמאה את בועלה בנדותה לטמא משכב התחתון כעליונו של זב ופירוש דבר זה הוא שהנדה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובמשא ולטמא משכב ומושב ומרכב שתחתיה אע"פ שאינה נוגעת בו כגון שהיו כמה מצעות זו על גב זו שאף התחתון נקרא מדרס שלה ליעשות אב הטומאה לטמא אדם וכלים ובועל נדה כנדה להיות אב הטומאה לטמא אדם וכלים ומשכבו ומושבו ומרכבו אע"פ שלא נגע כגון משכב התחתון שאינו מדרס גמור כמשכב התחתון של נדה עצמה להיות אותו משכב אב הטומאה אלא שהוא נעשה ראשון לטמא אוכלין ומשקין והוא שאמר כעליון ר"ל כעליונו של זב והוא דבר הנישא על הזב כגון מצעות שעליו שאינו חמור כאותם שתחתיו ואין מצע שעליו בלא מגע אלא ראשון לטומאה ומאחר שהיא בת שלש שנים ויום אחד הרי היא כגדולה גמורה לענין זה ר"ל לטמא משכב התחתון של בועלה להיות ראשון לטומאה כשאר הנדות הא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אינו אלא כנוגע בה וטמא טומאת ערב ואינו מטמא משכב ומושב:

גמרא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הק' ר"ן דבפרק הבא על יבמתו אמרי' נקנית בהעראה בג"ש דקיחה קיחה ותי' דההיא דפ' הבא על יבימתו מיירי בביאה שאחר הקידושים שהיא לשם נישואין כמו חופה כדאמרי' סתם חצר דידיה ללין סתם חצר דידיה לשם נישואין וסגי בהעראה וכן פי' הרי"ף דמיירי בביאה דחופה דומיא דיבמה שהיא זקוקה לו כבר וקשה לפי' דקיחה קיחה גבי קידושין מיירי ולא איירי בחופה כלל, ורבינו שמשון הזקן פי' דהא דאמרינן דהעראה קונה היינו שלא עשה כי אם העראה ופי' מיד דמוכח שלא היה בדעתו על גמר ביאה אבל הכא מיירי כשגמר ביאתו כאן לא קני בהעראה כיון שדעתו על גמר ביאה והלשון מוכיח כך כל הבועל דעתו על גמר ביאה דמשמע כיון שגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה אבל אם לא גמר קני בהעראה והא דקאמר לכ"ג דקא קני בתולה בביאה פי' אם יכול לקנות בתולה בגמר ביאה אבל פשיטא דבהעראה יכול לקנות, והר' יצחק בן הר"מ תי' הא דנקנית בהעראה היינו כשמפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה:

קתני ביאה וקתני נשאת אלמא אפי' לאחר ביאה נמי אביה זכאי במציאתה ובהפרת נדריה ובמעשה ידיה ומקבל גיטה עד שתנשא אלמא אירוסין עושה ומשני כי קתני נשאת אשארא אבל ביאה נישואין עושה והיא ברשות הבעל למציאתה ולכל דבר:

וחייבים עליה משום אשת איש פירש"י אם קבל בה אביה קידושין וקשה אמאי איצטריך למיתני וחייבים עליה משום אשת איש הא קתני סיפא אם באו עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה ואשת איש בכלל כדמוכח בפ' בן סורר ומורה ואפי' בהמה בכלל כדאיתא בפ' ד' מיתות בשמעתא דתקלה וקלון ונ"ל דקאי אאם בא עליה יבם קנאה וקמ"ל דקונה קנין גמור מדאורייתא ולא הויא כביאת בן ט' דקתני בסיפא דההיא משנה בפ' יוצא דופן דלא קנה אלא מדרבנן כדאמרינן עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול וממעטי' ליה בפ"ד מיתות ב"ד ולקמן בפירקין מאשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן:

מודה רבי. דכי אמר רבי דביאת אחר שלא כדרכה הויא כדרכה ה"מ לענין מיתה אבל לגבי קנס כולהו משלמי:

אית דמפרשי כל העשרה שבאו עליה שלא כדרכה ואע"ג דאמרינן הנאת שכיבה חמשים הנאה יש לו אע"פ בשלא כדרכה דהא אף לדידה אמרינן בהאי פרקא מאן לימא דלית לה הנאה דלמא אית לה הנאה כדאמרי' גבי שפחה כנענית תקנה בביאה. והר"ם כתב בנערה בתולה פ"א שאינו משלם קנס אלא כדרכה נראה שפירש כולהו כל הבאים עליה כדרכה אחר אלו משלם קנס ונראה דלא גריס כולהו והכי גרסינן פרק אלו נערות [דף מ ע"ב] אמר רבי זירא אלו באו עליה שנים א' כדרכה ואחד שלא כדרכה יאמרו בעל שלמה חמשים בעל פגומה חמשים. א)פי' אחד שלא כדרכה שבא עליה שלא כדרכה ופי' בעל פגומה זה שנמצאת פגומה שהרי נבעלה שלא כדרכה (אלא) ובעל שלמה כלומר שלא בא עליה אדם מעולם אף שלא כדרכה ישלם (קנס) [חמשים] מיהו דבר פשוט דאף בא עליה שלא כדרכה חייב האונס לקחתה וקרינן ביה ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו דגרסי' ביבמות פרק הבא על יבמתו אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה מתיב רבא ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג ה"ד אילימא בכדרכה מה איריא אלמנה תיפוק לי דהויא לה בעולה פי' דאונס עצמו לא ישא בעולה אלא שלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא ב):

שוין. בני עונשין. אלמא הא אחר חייב לקחתה. למעוטי גדול הבא על הקטנה:

תחלת [ביאה] היא העראה והיא נשיקת אבר:

סוף ביאה היא גמר ביאה והיא הכנסת כל האבר:

קונה אשה להיות ארוסה. ופשטה ידה דאי סוף ביאה קונה מקודשת לשני ואי תחלת ביאה קונה מקודשת לראשון. לכהן גדול אם רשאי לקדש אשה בביאה אי אמרת תחלת ביאה קונה רשאי לקדשה בביאה דבשעת קדושין בתולה היא ואי סוף ביאה קונה אינו רשאי דבשעת קדושין בעולה היא:

על גמר ביאה. והא דגרסי' ביבמות פ' הבא על יבמתו אשה לבעלה דמקניא בהעראה מנין אתיא קיחה קיחה. אלמא אשה מקניא בהעראה דהיינו תחלת ביאה. תירץ בעל הלכות דהתם מיירי שפירש ואמר שדעתו לקנותה בהעראה והכא מיירי בסתמא ורבינו נסים תירץ דהא והא בסתם והכא איירי בקנין דארוסין והתם איירי בקנין דנשואין דומיא דיבמה שמקודשת מקדושי אחיו. הכא נמי מיירי שקדשה ואח"כ בא עליה לשם נשואין ואם הערה בה קנאה להיותה אשתו גמורה. וכן תירץ הרי"ף ביבמות. והר"ם כתב שני התרוצים בפ"ג ובפרק יו"ד וכי תימא מנלן דביאה בלא חופה גומר תריץ דתניא בפ' נערה שנתפתתה סתם חצר דידה ללון סתם חצר דידיה לשם (קדושין) [נשואין] אלמא ביאה בלא חופה גומר ואי קשיא לך הא דתניא בסוטה פרק ארוסה תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם למה לי תיפוק לי שקדמה שכיבת בועל לבעל. כגון שבא עליה ארוס בבית אביה דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית אביה שומרת יבם קרית לה האמר רב קנה לכל. כשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. ואי אמרת דביאה דאחר קדושין קנה לכל כדשני ליה שבא עליה ארוס לותביה ארוסה קרית לה. תירץ דכי אמרי' דביאה דאחר קדושין קונה קנין גמור ה"מ שבא עליה לשם נשואין אבל בא עליה לשם זנות לא. והתם מיירי שבא עליה לשם זנות:

ביאה. אם קדשה בביאה קנאה קנין גמור ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדריה בלא שותפות האב כאלו נשאה. או אירוסין עושה ואינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו מפר לה אלא בשותפות האב. קתני ביאה שאם מסרה אביה לביאה לשם קדושין אינו אוכל פירות נכסי מלוג שלה ולא הוי נכסי הבעל עד שנשאת אלמא אירוסין עושה:

אשארא. אכסף ושטר. אבל קדשה בביאה בעל אוכל פירות כאלו נושאה דנשואין עושה:

מתקדשת בביאה דביאתה ביאה. ומשנה היא בפ' יוצא דופן:

אמר רבי זירא מודה ר' לעניין קנס דכולהו משלמי. פי' שעדיין בתולה היא יש קנס בשלא כדרכה והכי נמי אמרינן בפ' הבא על יבמתו בהל' כהן גדול לא ישא את האלמנה. ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. היכי דמי אילימא בכדרכה מאי אריא משום אלמנה תיפוק לי דהויא בעולה אלא לאו בשלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא. אלמא אם בא עליה שלא כדרכה חייב ליקח אותה לאשה ואם אין קנס שלא כדרכה אמאי חייב ליקח אותה לאשה והא כתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה. כל היכא דקרינא ונתן האיש קרינא ביה ולו תהיה לאשה וכל היכא דלא קרינן ביה ונתן האיש לא קרינן ביה ולו תהיה לאשה אלא לאו ש"מ יש קנס שלא כדרכה:

כל הבועל דעתו על גמר ביאה עיין מה שכתבתי בפרק הבא על יבמתו:

ובביאה. נפק' מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה. יש לדקדק מכאן מדלא אמר ולהתחייב בכתובתה ש"מ דקים ליה לתלמודא דארוסה יש לה כתובה כדכתיבת בשילהי פרק הכותב במהדר' קמא:

ומקבל את גיטה. פירש המורה אם גירש בעלה מן האירוסי' בעודה נערה. וזה הוא פירוש יפה דמשמע שאם השיאה שוב אינו יכול לקבל גיטה ואף ע"פ שהיא קטנה. ולא מה שפי' בפר' בית שמאי בהל' קטנה שהשיאה אביה ונתגרש' יתומה בחיי האב שהאב מקבל גיטה בעוד' קטנה ואפילו נישאת ועיין מה שכתבתי עליו בתשובת י"ז ואם בא עליה יבם קנאה. פירש המורה ואם רצה להוציאה מוציאה בגט. ובפרק ארבע מיתות מביאה בגררא ופיר' המורה שאם בא לגרשה בעודה קטנה אביה מקבל גיטה. וזה לא יתכן כדכתב התם ברמזיו אלא היא מקבלת גיטה משתדע להבחין בין גיטה לדבר אחר ובפחות מכן אינה יכולה להתגרש לא על ידה ולא ע"י אביה:

וחייבין עליה משום אשת איש. פירש המורה אם קיבל בה קידושין אביה. ואינו נראה לי דמאי אתא לאשמועי' אי למימרא דביאת הנואף חשובה ביאה למות עליה האי מדתני לקמן נפקא מינה בא עליה אחד מן העריו' מומתין עליה ולמה חלק אשת איש מכל העריות. ונ"ל דפירושא דרישא היא שכל כך חשובה ביאתה קניין בין לגבי בעל בין לגבי יבם שחייבין עליה משו' א"א:

גמרא שאני התם דאמר קרא ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ורבנן כו' משמע מאן דדריש לבדו להך דרשא דהראשון בסקילה ס"ל כהך דרשא והוצאתם את שניהם עד שיהו שניהם שוין במיתה אחת וכן מוכחת הסוגיא דפ' ד' מיתות וא"כ הוא יש לדקדק לפי' ר"ת שכתבו התוספות לרבי היאך קאמר דהראשון בסקילה וכולן בחנק הא אין מיתתן שוה דהיא בסקילה וכולן בחנק ויש ליישב דודאי מיתתה נמי בחנק כמו כולן אלא נידונית במיתה החמורה לה דהיינו סקילה כדתנן בפ' ד' מיתות כל החייב ב' מיתות נידון בחמורה ונ"מ אם לא אתרו לה בראשון והתרו לה בשני גם היא נידונית בחנק ושפיר הוה מיתתן שוה ושוב ראיתי בתוספות בפרק ארבע מיתות דמלבדו תרתי שמעת מינה לר"מ והכי נמי איכא למימר לרבי וק"ל:

תוס' בד"ה עד שיהו שניהם כו' וקאמר התם מסתברא דלגמרי כו' עכ"ל ליתא הכי בסוגיא דהתם אלא דפליגי ביה אי לגמרי ממעט ליה מעד שיהו שניהם שוין ואי מסקילה ממעט ליה מדכתיב לבדו וק"ל:

בא"ד אבל לפ"ה קשה אמאי מיבעיא ליה בארוסה טפי מבנשואה כו' עכ"ל ר"ל דמנערה לא ממעט ליה אלא מסקילה והא דמיבעיא ליה אי לגמרי ממעט ליה היינו משום דקטנה היא ובעינן שניהן שוין הך מלתא גופא הוה מצי למיבעיא בנשואה בקטנה אי בעינן שניהן שוין לר"מ וק"ק אמאי לא תקשי להו אמלתא דר"מ גופיה למאי דפטר לגמרי משום דבעינן שניהם שוין הך מלתא ה"ל לאשמועינן בנשואה כמו בארוסה ויש ליישב דמשום רבותא דרבנן נקט קטנה ארוסה דאיהו בסקילה ולא ממעט ליה מנערה ודו"ק:

בד"ה ומקבל את גיטה כו' דמשנשאת אין האב יכול לקבל לה גט ואפילו היא קטנה כו' עכ"ל לפי זה לדברי הירושלמי ה"מ למידק דע"כ ביאה לאו נישואין עושה דהא קתני ביאה וקתני אביה מקבל גיטה אלא דלא פסיקא ליה לתלמודא דידן ההיא דירושלמי דקטנה משנשאת אין אביה מקבל קדושיה ובת"י כתבו למאי דפרש"י בפרק נערה דבניסת אין אביה מקבל גיטה ה"מ למידק קתני ביאה וקתני אביה מקבל גיטה עכ"ל ודו"ק:

בד"ה וחייבין עליה כו' דסד"א דלא קניא אלא מדרבנן כדאמר עשו ביאת בן ט' כו' ה"נ נעשה ביאה בקטנה כמאמר כו' עכ"ל אבל בא"א דעלמא בקטנה כיון דאביה מקבל קדושין ומדאורייתא ודאי דליכא לדמויי לאשת קטן דלא הוו קדושין כלל וק"ל:

בא"ד דהולכין בד"נ אחר הרוב דאי לא כו' ניחוש דלמא איילונית היא כו' עכ"ל ק"ק לעיל בתוספות בד"ה דלא אתיא סימני נערות כו' הוכיחו התוס' דאין להכיר בקטנותה סימני איילונית מסימני סריס הא מאיילונית גופא מהך דפריך בפ' בן סורר אקטנה דלמא איילונית היא מוכח בהדיא דא"א להכיר בקטנותה סימני איילונית אבל אין להקשות לפי מה שכתבו שם התוס' דה"ק התם דלא הוה זבינא זביני וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב יחזיר הכסף כו' בגדלותה א"כ מאי פריך בפ' בן סורר דלמא בזינתה בקטנותה חייבים עליה משום א"א אח"כ לכי גדלה שרואין בה שאינה איילונית די"ל דמ"מ בקטנותה הוה התראת ספק (א) ואיכא למ"ד דלא שמיה התראה ודו"ק:

בא"ד וכ"ת דאקדושין כו' והשתא מאי נ"מ אפילו אדעתא דהכי קדיש מ"מ מצי כו' עכ"ל בתוספות פ' ד' מיתות ובפרק הבע"י מפורשים דבריהם יותר בזה ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה ומקבל כו' שאמרה לו התקבלי כו'. נ"ב בירושלמי ובפי' ר"ש איתא להדיא שאמרה הבא לי גיטי ממקום פלוני ומ"מ נראה שהוא לשון התקבל לי גיטי במקום פלוני והא ראיה ששואל לשם והלא ר"א אוסר מיד בפ' התקבל וזה לא איירי לשם אלא בהתקבל דחייש דילמא מיד אחר הליכות שליח מן העיר ומצא הבעל כו' ומשני כיון שאומרת ממקום פלוני כמו שאומרת אל יהא גט אלא בי' ימים כו' ש"מ בקבלה איירי:

תד"ה עד. ובעי התם לר"מ האי ומתו גם שניהם מאי עביד ליה כו'. כצ"ל ור"מ שני למחוק. אבל ק"ל דמשמע דר' יאשי' ור' יונתן פליגי גם בנשואה וכ"כ המהרש"א שם בסנהדרין. ושם בעי לריו"נ האי ומתו גם שניהם מע"ל:

בסה"ד וי"ל דניחא ליה לדחוק כו'. כצ"ל ומלת לתנא למחוק:

בסה"ד מתניתין דיוצא דופן כו'. תמיהני על מהר"ם שם בסנהדרין שכ' דברייתא היא והלא משנה ערוכה היא וכדכתבו התוס' כאן ושם:

תד"ה כל. ור"ת תירץ כו' וה"ק תחלת העראה קונה כו' ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה. ק"ל דהא מסקינן ביבמות (ר"ד נו) לריו"ח דאמר כן דמכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור. ופשיטא דקידושין דילפי מעריות לא עדיפא מינייהו:

תד"ה ומקבל. ומביא ראיה מהא דאיתא בירושלמי כו'. כצ"ל:

תד"ה וחייבין. הל"ל אדעתא דהכי לא ייבם. ק"ל דהא קי"ל בר"פ הבא ע"י דבלא כוונה ג"כ קנאה וע"ש בגמ' וא"כ מאי הוה דלא כוון אדעתא דהכי ולכן שפיר קאמר אדעתא דהכי לא קדיש ונכללו שניהם בזה דכיון דהראשון לא קדיש אדעתא דהכי א"כ נכרית היא אצל השני ונופל גם עליו לשון קדושין וגם הוא לא כוון אדעתא דהכי:

בא"ד והר"ר דוד תירץ דאיצטרך כו'. ביבמות וסנהדרין הביאו זה בשם הריב"א:

תוס׳ ד"ה עד שיהיו וכו׳ דגדול הבא על הקטנה. נ"ב מסתמא ל"פ ר"א אסתם משנה:

גמ' אי נמי לכה"ג דקא קני בתולה. עיין יבמות דף נט ע"א תוס' ד"ה הא לא:

תוס' ד"ה ומקבל וכו' לבתו קטנה משנשאת. עיין ברש"י יבמות דף קט ע"א ד"ה קטנה שהשיאה וסנהדרין דף סט ע"א ד"ה קנאה ולקמן מג ע"ב ד"ה היא ואביה:

גמרא אמר רבי זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי פירוש דלהכי אתא קרא דבעולת בעל לר' למידרש מיניה דע"י בעולת בעל הו"ל בעילה גמורה לכל מילי אפילו שלא כדרכה משא"כ בבעילת אחר נהי דשלא כדרכה הוי בעולה לענין קטלא וכן לענין כ"ג לרב בפרק הבע"י ביבמות דף נ"ט מ"מ לא הוי בעולה גמורה לענין קנס ושייכא האי דרשא לענין קנס דכתיב בתר הכי בהאי ענינא באותו פרשה:

תוספות בד"ה עד שיהיו שניהם שוין פ"ה בני עונשין כו' ולא נהירא כו' וי"מ דההיא דהתם אתיא כרבי יוחנן כו' ודוחק הוא עכ"ל. ולענ"ד לא ידענא מאי דוחקא דהא לפרש"י ע"כ לא שני לן בהכי בין נערה המאורסה לנשואה דהא רבי יאשיה מייתי מקרא דנשואה ורבי יונתן מייתי מקרא דנערה המאורסה אע"כ דלא משמע לחלק כלל וא"כ ממילא דפלוגתא דרבי מאיר וחכמים דפ' ד' מיתות דמייתי התוספות בתר הכי נמי פליגי בהא פלוגתא גופא דרבי יאשיה ורבי יונתן כדאמרינן התם להדיא כתנאי וא"כ אתא האי דמס' נדה כחכמים ואפשר דמההיא מתניתין גופא מוכח לרב למילתיה בפרק ד' מיתות דקאמר אבל חכ"א נערה אפילו קטנה במשמע כנ"ל וק"ל:

בא"ד ור"ת פירש כו' וקאמר התם מסתברא דלגמרי ממעט כו' והא בעינן שניהם שוין כו' עכ"ל. האי גירסא ליתא התם אלא מסתברא דמסקילה ממעט לה ומקשינן התם והא בעינן שניהם שוין ובאמת נ"ל דר"ת גופא נמי גריס כגירסת הספרים שלפנינו דאי גריס כמשמעות הכתוב בתוס' כ"ש שאין מקום לפירושו דהיאך שייך לומר מסתברא דלגמרי ממעט ותיפוק ליה דבהדיא ילפותא דקרא להכי לחוד אתי אע"כ דר"ת נמי גריס מסתברא דמסקילה ממעט ומקשה הא בעינן שניהם שוין אלא משום דלפ"ז משמע לכאורה לגמרי כפרש"י דמזה מקשה הש"ס והא בעינן שניהם שוין דאל"כ פטור לגמרי והיאך אמרת דמסקילה לחוד ממעט ליה משא"כ לפי' ר"ת לא יתכן לפרש כך לכך הוצרך ר"ת לפרש דלשיטתו הכי מקשה שם היאך אמרת מסתברא מסקילה ממעט לה אדרבא מסתברא יותר לומר דלגמרי ממעט לה מדדרשינן עד שיהיו שניהם שוין והאי דרשה משמע יותר שיהיו שניהם שוין באותה מיתה ממה שנדרש שיהיו שניהם שוין בני עונשין כן נ"ל לפרש שיטת לשון התוספות לפר"ת אבל אכתי קשיא לי טובא לפי' ר"ת דהא עיקר קרא דומתו גם שניהם בנשואה כתיב והיאך מפיק ליה מפשטא לאוקמי בארוסה וליכא למימר דהכי משמע דרשה דקרא דוקא באשת איש משכחת חנק כיון דשניהם במיתה א' משא"כ בארוסה לעולם לא משכחת חנק כיון דאין שניהם במיתה א' הא ליתא דאכתי מ"מ אשכחן נמי חנק בארוסה כגון בבוגרת ונשואה שלא נבעלה ועוד דבנשואה נמי בבת כהן משכחת לה דהיא בשריפה ובועלה בחנק וליכא למימר דמייתורא דקרא ע"כ מפקינן לה באם אינו ענין לענין בא על נערה המאורסה קטנה הא ליתא דמלבד שהוא דוחק גדול אלא דקשה יותר אדמקשה התם בפ"ד מיתות אמילתא דרב אליבא דר"מ הא בעינן ומתו גם שניהם טפי הו"ל לאקשויי אליבא דחכמים דאמרו נערה אפילו קטנה במשמע א"כ ייתורא דקרא דומתו גם שניהם מאי דרשי ביה ויש ליישב קצת דלחכמים איכא למימר דדרשי קרא דומתו גם שניהם לדרשא אחריתא כדמסיק התם משא"כ לרב אליבא דר"מ דקאמר מסתברא מסקילה ממעט לה ולא קאמר לגמרי ממעט אע"כ דלענין לגמרי לא הוי מפיק לה ר"מ מנערה ולא קטנה אלא מומתו גם שניהם אע"כ דההיא ומתו גם שניהם דוקא בנשואה אבל בארוסה מסקילה לחוד ממעט לה מנערה ולא קטנה וע"ז מקשה שפיר דאדרבה מסתבר יותר לומר דומתו גם שניהם בארוסה בא למעט מסקילה והיינו כדפרישית כן נ"ל בשיטת ר"ת אבל לפרש"י א"ש טפי ודוק היטב:

גמרא אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. לכאורה טפי הו"ל למימר דדעת האשה אגמר ביאה וכמ"ש בחידושי לכתובות דף נ"ב בשם הירושלמי אלא דלקושטא דמילתא אמר הכא דדעתו נמי אגמר ביאה ונ"מ היכא שאמרה בפירוש שנתרצית להתקדש בתחילת ביאה אפ"ה לא מהני דאיהו דעתיה אגמר ביאה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בל' התוספות:

תוס' בד"ה כל הבועל כו' תימא דבפרק הבע"י ילפינן דאשה נקנית בהעראה כו' ור"ן גאון תירץ וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קידושין כתיב ולא בחופה עכ"ל. ורב אלפס ז"ל בפ' הבע"י כתב להדיא כשיטת ר"ן גאון וכבר קבלתי עלי לחובה בסוגיא דחופה קונה לעיל דף ה' ליישב שיטת הגאונים והנה עד כה עזרני ה' והאיר עיני דאדרבה ממה שהקשו התוספות כאן מהכא סייעתא טובא לשיטת הגאונים דכבר כתבתי לעיל דף ד' ע"ב בל' התוספות בד"ה ובעלה דקשיא לי טובא האי קיחה קיחה דדרשינן בפ' הבע"י להעראה מנלן הי מינייהו מופנה דעריות ודיבמה וכן כולהו איצטריכו לגופייהו וקיחה דאשה הא איצטריך למגמר קיחה קיחה משדה עפרון ותירצתי שם דתרי כי יקח כתיבי באשה קמייתא בפרשת מוציא ש"ר דכתיב כי יקח איש אשה ובא עליה ושנאה ומההיא הוא דילפינן בפ' הבע"י להעראה דהאי כי יקח לא איירי כלל מקיחה דקידושין שאין זה ענין לפ' מש"ר אלא מקיחה דנשואין איירי כדכתיב ובא עליה וכתיב נמי במש"ר את בתי נתתי ודרשינן מיניה שהאב מוסרה לחופה אלמא דכולה עניינא מקיחה דנשואין איירי ומש"ה ילפינן שפיר מקיחה קיחה דנעשית נשואה בהעראה דהא ליכא לאוקמי האי קרא דנקנית בהעראה לאירוסין דא"כ היאך נעשית נערה המאורסה דכתיב בהאי ענינא ואם אמת היה הדבר וסקלוה ותיפוק ליה כיון דנתארסה ע"י העראה א"כ אם זינתה אח"כ לאו בסקילה היא דלאו בתולה היא אע"כ דהאי כי יקח דכתיב במש"ר דמיניה דרשינן העראה היינו קיחה דנשואין ומקידושין לא איירי קרא כגון שכבר נתקדשה קודם לכן בכסף או בשטר והיינו דמקשינן נמי לעיל אקרא דאת בתי נתתי ואימא ה"מ קטנה והיאן אפשר לומר כן הא כתיב ברישא דקרא כי יקח איש אשה אלמא דבשעת קידושין היתה גדולה דאשה גדולה משמע אע"כ משום דבלא"ה לא איירי האי קרא אלא מקיחה דנשואין ולא מקיחה דאירוסין וא"כ שפיך א"ל דבשעת קידושין היתה קטנה והיינו נמי דלענין ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון מייתינן לעיל בברייתא קרא דכי יקח איש אשה ובעלה דכתיב באידך פרשה בתרייתא בעניינא דספר כריתות ולא מייתי מקיחה קיחה דקרא קמא אלא ע"כ כדפרישית דקיחה דקרא קמא לא מופנה דאיצטריך למיגמר לענין העראה לנשואין וא"כ לא איירי מקידושין כלל ותו ליכא למיגמר מיניה לענין קידושי כסף מש"ה מייתי מקרא בתרא דמופנה להאי דרשה ולענין קידושין דוקא כנ"ל נכון וברור בעזה"י ליישב שיטת הגאונים והרי"ף ז"ל וכמ"ש הרי"ף מילתא בטעמא דהעראה שאחר קידושין ודאי גומרת כיון שהיא זקוקה ועומדת דומיא דיבמה ע"ש. והואיל וחביבה עלי יהבי דעתאי דקשיא לי על לשון הרי"ף ז"ל דא"כ אמאי איצטריך למילף העראה דבתר קידושין מג"ש דקיחה ואמאי לא יליף לה מק"ו מיבמה כיון דלא שייך האי פירכא דזקוקה ועומדת דהאי זקוקה ועומדת טפי שהיא ארוסתז ונ"ל ליישב דאכתי איכא למיפרך מה ליבמה שקונה בע"כ ונהי דלענין עיקר ביאה באשה דבעי למילף לעיל בק"ז מיבמה לא פרכינן האי פירכא מצינן למימר דלאו פירכא היא דכל זה אשים בק"ו כיון דביאה קונה ביבמה בע"כ אינו דין שתקנה באשה מיהא מדעתה משא"כ לענין העראה דבתר קידושין הוי פירכא גמורה דמצינן למימר דאשה אינה נקנית בהעראה שאין דעתו ודעתה אלא אגמר ביאה והא דקונה ביבמה משום דהתם לאו בדעתייהו תליא מילתא שהרי אפי' באונס ובלא כוונה מהני ביבמה ומשו"ה איצטריך למילף בג"ש דקיחה ומוקמינן לה דוקא לנשואין ולא לענין אירוסין דבבנין אב ליכא למילף דחופה תוכיח ואפילו לרב הונא דאמר חופה קונה אפ"ה ליכא בנין אב לענין העראה דבעינן דומיא דיבמה שגומר' ואינה קונה כן נ"ל ועיין מ"ש בזה לעיל דף ה' בד"ה חופה שגומר' ותו לא מידי ודוק היטב שדברים נכונין הם בסייעתא דשמיא:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה כל הבועל ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות איירי אחר קידושין כו' וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קידושין כתיב כו' וכתבתי דשיטת הרי"ף ז"ל הוא ג"כ כשיטת רבינו נסים גאון וכתבתי ליישב קושיית התוספות בטוב טעם בעזה"י דאדרבא מסוגיא זו דקושיית התוספות הוי סייעתא לשיטת הרי"ף והגאונים ז"ל ובזה נתיישב היטב לשון האיבעיא דבסמוך אם ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה עיין בפנים:

גמרא איבעיא להו ביאה נשואין עושה כו' נ"ל דהא דמספקא להו אע"ג דאיתקשו הוויות להדדי מ"מ איכא למימר דשאני ביאה דילפינן מיבמה דכתיב יבמה יבא עליה ולקחה ודרשינן דנעשית כנשואה לכל דבריה אלמא דבביאה לחוד נעשית נשואה ואפילו ביבמה שנפלה מן האירוסין איירי נמי קרא כדדרשינן מהחוצה לרבות ארוסה דתו ליכא למיפרך שכן זקוקה ועומדת כיון דמצד הזיקה אכתי לא הוי כנשואה מיהו לשיטת הרי"ף שכתבתי בסמוך דמוכח דבאשה דעלמא נמי בביאה דאחר אירוסין לא מיבעיא לן דנשואין עושה וא"כ ליכא למילף כ"כ מיבמה דשאני יבמה שזקוקה ועומדת והו"ל ביאה דאחר קידושין מיהו לפמ"ש לעיל דף ד' ע"ב דההיא פירכא דזקוקה ועומדת לאו פירכא גמורה היא דכל זה אשים בק"ו אלא דהכי פירושא דכיון שזקוקה ועומדת והביאה אינו עושה אלא גמר קנין לית לן למילף לתחלת קנין ומשו"ה איצטריך ובעלה נמצא לפ"ז דלבתר דילפינן מובעלה דביאה קונה אית לן למימר שקונה וגומר' מהאי ק"ו דיבמה ופירכא דזקוקה ועומדת לאו פירכא היא דנכנס הפירכא תוך הק"ו ואפשר דאכתי מספקא ליה. מיהו בלא"ה לשיטת הרי"ף ז"ל אתי שפיר דמשום האי סברא גופא מספקא ליה דאי ביאה אירוסין עושה אמאי הוי נשואה בביאה דלאחר קידושין מאי אולמא דהאי ביאה מהאי ביאה כמ"ש התוספות לעיל בסוגיא דחופה קונה אבל לענין העראה לא שייך לומר כן דסברא גדולה יש דבביאה קמייתא אין דעתו אלא על גמר ביאה משא"כ ביאה דאחר קידושין שכבר קנוייה ועומדת לו קנאה אפילו בהעראה דומיא דיבמה מ"מ לבתר דאיפשיטא דאירוסין עושה ע"כ משום דלא דמי ליבמה וכמו שאפרש בעזה"י:

תוספות בד"ה ומקבל את גיטה יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת כו' עד סוף הדיבור. ונ"ל דמקום הספק הוא מסוגייא דשמעתין מדדייק מסיפא קתני ביאה וקתני נישאת ולא דייק מרישא קתני ביאה וקתני מקבל את גיטה וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בשם תוספות ישנים והא דלא דייק אכתי מרישא דקתני ביאה וקתני וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה דבפשיטות מצינן למימר דהאי בבא דזכאי במציאתה כו' לא קאי ארישא דכבר נתקדשה אלא אבתו בעלמא קאי משא"כ האי בבא דקתני ומקבל את גיטה ע"כ אדלעיל קאי שכבר קיבל אביה קידושין וא"כ שפיר הוי מצי למידק דביאה אירוסין עושה משו"ה יש לספק דאפשר דבנשואה נמי האב מקבל גיטה וק"ל. מיהו נ"ל דלא מספקא להו להתוספות אלא בקטנה שנישאת דוקא אבל בנערה שנישאת פשיטא להו דאין אביה מקבל גיטה כדפשיטא לן בכולה תלמודא דמשנישאת אין לאביה רשות בה וילפינן לה בכתובות דף ל"ט מהפרת נדרים ע"ש בפירש"י ותוס' משא"כ בקטנה דלא שייכא בעניינא דהפרת נדרים משו"ה מספקא להו ואכתי איכא למידק דהא עיקרא דמילתא שהאב מקבל גט לבתו ילפינן בכתובות דף מ"ז מהקישא דיציאה להוייה וכיון דפשיטא לן בכולא תלמודא דקטנה שניסת ונתגרשה או נתאלמנה נעשה כיתומה בחיי האב ואין רשות לאביה עוד לקבל קידושיה א"כ מהיכא תיתי יהיה לו רשות לקבל גיטה משנשאת כיון דליתא בהאי הקישא. ונראה ליישב דמה"ט גופא מספקא להו שהרי אם נאמר שהיא עצמה מקבלת גיטה נמי תיקשי לן האי הקישא דויצאה והיתה דהא קטנה שניסת ונתגרשה אין לה יד כלל לקבל קידושין אלא דאפילו הכי מתגרשת ע"י עצמה בפשיטות כשאין לה אב משום דבגט לא בעינן יד גמור' כמ"ש בחידושי לגיטין דף ס"ד ע"ש מ"מ כשיש לה אב משמע דיד אביה עדיף טפי דאכתי שייך ביה קצת הקישא דיציאה להוויה קמייתא והיינו נמי דבנערה פשיטא לן דבניסת היא ולא אביה דיד עצמה בלא"ה בנערה עיקר כשהיא בת דעת ומהווה את עצמה כמו שפירש רש"י ז"ל במשנה דגיטין דף ס"ד ע"ש בחידושינו:

(קונטרס אחרון) שם בד"ה ומקבלת את גיטה יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת. כתבתי מקום הספק שנסתפקו התוספות בזה ועיין מה שכתבתי בפ' האיש מקדש דף מ"ד ע"ב דלענ"ד מסוגייא דהתם נמי מוכח דאין יכול לקבל גיטה משניסת כדמסקו הכא בשם ר"י:

בא"ד ומיהו מדדחיק לאוקמי כו' ולא מוקי לה כשנשאת כשהיא קטנה כו' עכ"ל. ואף ע"ג דבקטנה לא שייך לומר דמשלמת קרן וחומש אכתי משכחת דבשעה שקיבל אביה הגט היתה קטנה ובאוכלת תרומה אח"כ היא גדולה מיהו אכתי מאי מדייקי התוס' דבלא"ה מצי לאוקמי התם כמשנה אחרונה שקיבל מסר והלך כדאיתא שילהי שמעתין ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה וחייבין עליה משום א"א פ"ה וכו' ויש לתמוה אמאי איצטריך כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב דאיצטריך לאשמעינן דלא תימא דהתורה מיעטה בפירוש מומתו גם שניהם לפי פירש"י דלעיל בסמוך וכמ"ש התוס' בד"ה עד שיהיו דלפרש"י מיתוקמא מתניתין כרבי יונתן ומה שלא תירצו כן התוספות נראה דאכתי שמעינן להא מילתא שפיר מדקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות דאפילו אשת איש בכלל. מיהו נלע"ד דמצי לשנויי דאיצטריך האי בבא דא"א דאל"כ לא הוי שמעינן דא"א בכלל א' מכל העריות הוא משום דאיכא למימר דלמא איילונית היא ולאו אשת איש קמל"ן דאזלינן בתר רובא ואפי' בדיני נפשות ויש ליישב ודו"ק:

אבעי' להו תחלת ביאה קונה כו' נ"מ כגון שהערה ופשטה ידה וקיבלה קדושין כו' וכ' הר"ן ז"ל דלמה לא נקיט הערה לחוד אי מקודשת אי לא ולמה לי' פשטה ידה כו' והוכיח כדברי תוס' דבהערה בה ופירש ולא גמר ביאתו ודאי תחלת ביאה קונה דאיגלאי מלתא שדעתו על תחלת ביאה ולכך לא מצי למימר בהערה לחוד דאז ודאי מקודשת רק בגמר אח"כ וצ"ל בפשטה ידה כו' ע"ש. והנה עדיין אינו מדוקדק למה לא אמר הערה וקבלה קדושין וגמר ביאתו אח"כ כיון דהעיקר משום שגמר כנ"ל. ועוד קשה דהא לתוס' כיון דאמרינן בפירוש אחר הערה דיש הוכחה שדעתו על תחלת ביאה דאל"ה הי' גומר ומהני ההוכחה על למפרע כנ"ל. וא"כ לכאורה כאן בפשטה כו' וקבלה קדושין מאחר ואח"כ גמר ביאתו נימא להיפך דהא זה נראה פשוט דאי דעתו על סוף ביאה א"כ כאן חייב מיתה על הגמר ביאה שגמר אח"כ דהא כבר תפסי קדושי שני והוי אשת איש בשעת גמר ביאה ולא גרע ממאי דקי"ל הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דחייב כשגמר ביאתו כיון שבאמצע ביאה נאסרה עליו וגם כאן נעשית א"א כנ"ל:, וא"כ כאן ההוכחה הוא להיפך כשגמר ביאתו אח"כ הוי כמו פירש בכל דוכתי דנימא דודאי הי' דעתו אתחלת ביאה שיקנה דאל"ה לא הי' גומר דהיא אשת איש ודאי הי' דעתו שתקדש בתחלת ולכך גמר דלא תפסי בה הקדושין ולא גרע כאן בגמר מפירש כנ"ל:

ונראה די"ל לתוס' ז"ל דאיירי באמת בלא גמר ביאתו ואעפ"כ א"ש דכיון היכא שגמר וליכא הוכחה אי דעתו אסוף או תחלה רק בפירש מוכח מדלא גמר כמ"ש תוס' וא"כ כאן בקבלה קדושין הוי להיפך דאף בפירש ליכא הוכחה מדלא גמר דעתו אתחלת דאדרבה ז"א די"ל להיפך דהי' דעתו אסוף ולכך פירש דהא אי הי' דעתו אסוף הוצרך לפרוש דהיא אשת איש ושוב אין הוכחה עכ"פ ומבעי' לי' שפיר אי תחלת ביאה קונה או סוף כנ"ל ומיבעי' לי' בלא גמר כלל. ומ"מ הוצרך לומר בקבלה קדושין דבלא קבלה ולא גמר שפיר מקודשת דיש הוכחה כמ"ש תוס' משא"כ בקיבלה קדושין כנ"ל:

א"ב לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה כו' אי מותר לקדשה בביאה. והקשו תוס' ורשב"א הא כשהיא בעולה בשעת נשואין ג"כ אסורה לו לכ"ג והא ביאה ארוסין עושה ומאי נ"מ הא אי גם אי תחלת קונה מ"מ אסורה דבשעת נישואין הוי בעולת עצמו ע"ש. ויש לישב דגם הלשון אינו מדוקדק נ"מ לכ"ג דקני בתולה כו' דמשמע דהנ"מ הוי אי קני או לא הי' לו לומר אם מותר לקנותה כו'. ועוד קשה לכאורה לסברת תוס' דבהערה ופירש איגלאי מלתא דדעתו על תחלת ביאה כו'. וא"כ כאן בכהן גדול שקדשה וגמר ביאתו נימא ג"כ דאיגלאי דודאי דעתו אתחלת ביאה דאי דעתו אסוף ביאה היא אסורה לו דבעולת עצמו היא בשעת קדושין וע"כ דעתו אתחלת וכמו בלא גמר לתוס' כמו כן בכ"ג בגמר כנ"ל ולכך י"ל להיפך דאיירי גם כאן בכ"ג שקידש בתולה בביאה והערה בה לחוד ולא גמר ביאתו והוי שפיר נפקא מינה אי מקודשת או לא דבכל אדם אין נ"מ דהא בפירש מוכח דדעתו אתחלה כמ"ש תוס' דאל"ה הי' גומר אבל בכ"ג שהערה לחוד כאן י"ל שפיר דעתו אסוף ביאה ואין הוכחה מדלא גמר דאדרבה אי דעתו אסוף אסור לו לגמור דהוי בעולת עצמו ולכך פירש ואף דאדעתא, דהכי בעל מ"מ אין ראי' מדלא עשה האיסור אף שרצה וכיון שאין הוכחה הוי כגמר ביאתו בכל דוכתי ומספקא לי' אי תחלת ביאה קונה ומקודשת או סוף ביאה קונה ואינה מקודשת כיון שלא גמר. ומדוקדק שפיר לשון הש"ס לכ"ג דקא קני בתולה בביאה כו' היינו דהנ"מ היא אי מקודשת או לא כנ"ל. וגם לא קשה קושית תוס' הנ"ל דהא אסורה לו שבשעת נישואין הוי בעולה ולהנ"ל א"ש הא אין הנ"מ אי מותר או אסור רק אי מקודשת או לא כנ"ל. וא"ש:

עוד דהנה לכאורה קשה למאי דאמר בש"ס כריתות פ' אמרו לו דאף דאמרו עדים בעלת שפחה חרופה יכול לומר לא גמרתי ביאתי דזה אי אפשר לעדים לידע אי גמר ביאתו או לא ובכל עריות חייבים על העראה משא"כ בשפחה דבעינן גמר ביאתו ע"ש. כ לכאורה כאן בקדושי ביאה להפוסקים דלא מהני עידי יחוד רק בעינן שיראו הביאה. וא"כ כיון דסוף ביאה קונה הוי מקדש בלא עדים דהעדים אינם יודעין גמר ביאתו או לא ואף שנאמר גמר לא מהני דהוי בלא עדים כנ"ל. ולשטת תוס' דבפירש ודאי דעתו אתחלת ביאה א"ש דממ"נ יודעים העדים שנתקדשה אי גמר הא נתקדשה ואי לא גמר א"כ פירש ונתקדשה בתחלת ביאה:

אמנם לרי"ף ור"ח דלא מהני דעתו ואינו קונה תחלת ביאה כלל רק הגמר קשה כנ"ל דהוי בלא עדים. אך י"ל כיון דק"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כו' א"כ אמרינן מטעם חזקה הנ"ל דודאי גמר דאי לא גמר הוי ביאת זנות כיון דתחלת ביאה אינו קונה והוי שפיר בעדים כנ"ל ומהני. אמנם למ"ש הב"ש כשהיא נדה או שאר איסור לא אמרינן חזקה אין אדם עושה כו' דהא בין כך וב"כ עשה איסור ע"ש. וא"כ מיבעי' לי' שפיר דנ"מ בכ"ג שקדש בתולה בביאה וא"כ סוף ביאה קונה עשה איסור העשה דבעולה, וא"כ שוב אינה מקודשת כלל דהוי מקדש בלא עדים דאין יודעין אי גמר דלא שייך חזקה הנ"ל ודאי גמר ז"א דמ"מ עשה איסור דבעולה כנ"ל ושוב אינה מקודשת משא"כ אי תחלת ביאה קונה מקודשת שפיר כנ"ל. ומיושב דאמר דקא קני כו' דהנ"מ אי קנאה. ומיושב קושית תוס' ג"כ כנ"ל:

אך יש לדחות דהא חזינן בשפחה חרופה דחייבת מלקות ולא אמרינן שמא לא גמר ופטורה וע"כ דדוקא לענין קרבן ע"ש. אך אינו ראי' די"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל ה' שבועות דמדחזינן דהתרו וקיבלה ההתראה אינה יכולה לפטור בטענה ע"ש משא"כ כאן כנ"ל אך יש לחלק דדוקא יכול לומר שלא גמר משום שהוא איסור התם בשפחה חרופה משא"כ בקדושין דהיתר למה נימא דלא גמר ומסתמא גמר כנ"ל. אך מ"מ א"ש בכ"ג דג"כ הוא איסור ושייך שפיר דהוי בלא עדים כנ"ל. עוד י"ל דהא לכאורה קשה לר"ה דחופה קונה מק"ו מכסף ושטר שאין גומרין וקונין א"כ למה לי' קרא דביאה קונה נילף ג"כ מק"ו דכסף ושטר דביאה ג"כ גומרת מכש"כ שקונה וזה לא קשה כ"כ. רק דלפי המסקנא ג"כ קשה לרי"ף ור"ח דהעראה אינו קונה רק גומר דלענין גמר יליף קיחה קיחה מעריות ע"ש וא"כ כיון שגומר ממילא יקנה תחלת ביאה ג"כ מק"ו דכסף ושטר שאין גומרין וקונין תחלת ביאה שגומר אין דין שיקנה אך הא בש"ס לעיל אמר לא ליכתב ביאה ותיתי מהנך מה להנך שקנינן מרובה ע"ש וליכא למילף ביאה מכסף ושטר רק עכשיו יליף ר"ה שפיר חופה כו' דליכא פירכא הנ"ל דקנינן מרובה דביאה תוכיח משא"כ אי לא ידעינן ביאה לא שייך הק"ו הנ"ל. אך ז"א דהא עכ"פ סוף ביאה קונה עכשיו מובעלה א"כ שוב נילף תחלת ביאה שקונה מק"ו דהא גומר כנ"ל דאין לומר שקנינן מרובה דהא סוף ביאה קונה אף שאין קנינה מרובה. ועוד דנכנס כל זה בק"ו מה כסף ושטר שאע"פ שקנינן מרובה אינו גומר וקונה ביאה דאף שאין קנינה מרובה גומר מכש"כ שקונה כמ"ש תוס' לעיל דבש"ס לא אמר הפירכא רק לענין המה מצינו דלא שייך להכניס כנ"ל:

אך י"ל למ"ש תוס' לעיל דנימא אדרבה שכסף יגמור בק"ו מחופה דכמו דאינו מפורש שחופה קונה כן אינו מפורש דכסף אינו גומר ואיך שייך למילף ק"ו דר"ה ותירצו משום מאי אולמי' האי כסף כו'. ופי' מהרש"א משום דחופה מסברא יש ללמוד דקונה וגומר בב"א ולא שייך מאי אולמי' משא"כ כסף ע"ש. וא"כ ביאה כיון דחזינן מסברא דאף שקונה וגומר מ"מ אינו קונה וגומר בב"א דהא ביאה אירוסין עושה וע"כ מסברא כן וא"כ לא שייך ללמוד דתחלת ביאה קונה מק"ו כנ"ל דאדרבה נילף להיפך דגם בביאה שייך מאי אולמי' דאינו קונה וגומר בב"א כנ"ל ולכך סוף ביאה קונה. אבל למאי דבעי דתחלת ביאה קונה היינו משום דאמרינן נשואין עושה ושייך למילף כנ"ל. ומיושב קושית תוס' דבשעת נישואין הוי בעולה. ולהנ"ל א"ש דעכשיו אי תחלת ביאה קונה הוא רק משום הנשואין עושה דהא בהא תלי' כנ"ל:

עוד קושית תוס' הנ"ל. דהא לכאורה אינו מובן למה באמת אמרינן דביאה אירוסין עושה הא כיון דקונה וגם מצינו דגומר ולמה לא תגמור אותה הביאה עצמה וכמ"ש מהרש"א בחופה כנ"ל. אך י"ל בפשיטות לרי"ף ז"ל דהתחלת ביאה גומר דיליף מעריות וקונה אינו אלא הסוף ביאה וא"כ איך נימא דהביאה קונה וגומר בב"א הא התחלת ביאה אינו יכול לגמור דלא נתקדשה עדיין דלענין קדושין הוא הגמר ולא עדיף מחופה קודם קדושין דלא מהני לרוב הפ'. וגם כשגומר הביאה אינו גומר דסוף ביאה אינו גומר כלל רק תחלת כנ"ל ולכך קי"ל דביאה אירוסין עושה:

אמנם זה שפיר לדידן דסוף ביאה קונה אבל למאי דס"ד דתחלת ביאה קונה א"כ לא שייך הנ"ל ושפיר קונה וגומר דהם בב"א וממילא ביאה נשואין עושה כנ"ל. ומיושב קושית תוס' הנ"ל דאמר שפיר נ"מ בכ"ג אי מותר לקדש בביאה דאי תחלת ביאה קונה א"כ ממילא נשואין עושה ומותרת לו שפיר כנ"ל. ולדעת תוס' ושאר פ' י"ל הטעם דביאה אינו קונה וגומר בב"א משום דהא דביאה גומר כ' הר"ן ז"ל דילפינן מיבמה דלא שייך לומר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דגם היא כבר נקנית. וזה שייך בביאה שאחר קדושין אבל בשעת הקדושין שוב אינו גומר דעדיין אינה זקוקה ושייך שפיר פירכא הנ"ל:

במה דפריך ואימא עד דמקדש והדר בעיל. והקשו דא"כ איך משכחת כ"ג שיקח בתולה אי סוף ביאה קונה. וי"ל דמשכחת בשלא כדרכה ולא שייך קושיית הש"ס דהא בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה דהא לענין התחלת ביאה שהוא קודם הקדושין כיון דסוף ביאה קונה א"כ לא נעשית כלל בעולה ע"י התחלת ביאה דאחר אין עושה אותה בעולה שלא כדרכה כנ"ל ולמסקנא י"ל. דלכאורה לקושית תוס' דכשהיא בעולה בשעת נשואין ג"כ אסורה לו לכ"ג וא"כ לרבא דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין וכ' המפ' דגם בקדושי ביאה בעינן שיהיו מסורין לביאה אחר הקדושין ותוס' הקשו שם א"כ בכל חייבי לאוין ועשה למה תפסי קדושין הא אין מסורין לביאה ותירצו דדוקא היכא דאיסור ביאה בא ע"י הקדושין ע"ש. ובבעולה לכ"ג דתפסי קדושין צ"ל ג"כ דלא הוי קדושין שאין מסורין לביאה משום דאין האיסור ביאה בא ע"י הקדושין וא"כ כל זה כשהיא בעולה מקודם אבל כאן שקדשה בביאה ואסורה לו אח"כ משום בעולת עצמו א"כ הוי הקדושי ביאה קדושין שאין מסורין לביאה שהביאה היינו הקדושין אין מתירין הביאה אח"כ אלא אדרבה אוסרין וכאן שפיר האיסור בא ע"י הקדושין דקודם לכן לא היתה אסורה שלא היתה בעולה כלל ורק ע"י הקדושין דהיינו הביאה לאסרה וכנ"ל ולא הוי קדושין כלל כנ"ל. אך זה טעות דאטו איסור הביאה בא ע"י הקדושין הא לא בא רק ע"י הביאה ואף אם בא עלי' בלא קדושין ג"כ היתה נעשה בעולת עצמו והיתה אסורה עליו כנ"ל ולכך הוי קדושין:

אמנם בבא עלי' שלא כדרכה דאמרינן דאחר אינו עושה אותה בעולה רק דכיון דקדשה בביאה זו נעשית בעולה דבעל עשה אותה בעולה שלא כדרכה וא"כ שוב י"ל דאינה מקודשת כשקדשה כ"ג בביאה שלא כדרכה דהוי שפיר קדושין שאין מסורין לביאה דכאן שפיר איסור הביאה בא רק ע"י הקדושין דאם הי' בא עלי' ביאה זו בלא קדושין לא היתה נעשית בעולה כלל דאחר אין עושה בעולה שלא כדרכה ולא היתה אסורה לו רק מחמת הקדושין נעשית בעולה ונאסרה והוי שפיר קדושין שאמ"ל כנ"ל ולא הוי קדושין ושוב י"ל דבאמת מותרת לו אח"כ כיון דלא הי' קדושין מטעם קשאמל"ב שוב הוי אחר ואינה בעולה כלל בשלא כדרכה כיון דלא נעשה בעל כנ"ל. ואף למאי דק"ל כאביי דקדושין שאין מ"ל הוי קדושין מ"מ הא כתב הרשב"א ז"ל דדוקא בספק סבר אביי דהוי קדושין משא"כ היכא שאין מסורין לביאה בודאי לדידן ג"כ לא הוי קדושין והכא הוא בודאי כנ"ל וי"ל ואף דבל"ז באלמנה לכ"ג או בעולה האיסור דוקא בקידש ובעל דבעל ולא קדש אינו לוקה והוי ג"כ קשאמ"ל דאיסור ביאה בא ע"י הקדושין זה אינו דאין האיסור ע"י הקדושין רק ע"י שהיא אלמנה או בעולה רק שהתורה לא אסרה הביאה רק באופן כשקדשה ואסרה תורה לעשות שניהם יחד לקדש ולבעול ושניהם הם איסור אבל לא מיקרי זה שהקדושין גורמין האיסור ולא דמי כלל לב' אחיות וכה"ג שהקדושין גורמין כנ"ל. וגם בהנ"ל יש לדחות:

בפשטה ידה וקבלה קדושין כו' ולתוס' איירי כשגמר אח"כ ביאתו וכן מבואר בש"ע לדידן דסוף ביאה קונה מקודשת לשני. ולכאורה נראה דעכ"פ אסורה לשני ג"כ דהא כיון שגמר ביאתו אח"כ הראשון א"כ זינתה תחתיו של הב' כיון דהגמר ביאה אחר קדושי הב' ואסורה עליו דהא גם הגמר ביאה אוסרת. אם לא היכא שהי' הגמר באונס ובאשת ישראל. ולכאורה לר"א בכריתות דמחייב על כח וכח ואוסרת ג"כ וא"כ כיון שהקדושין באמצע הביאה נאסרת מיד על השני אף קודם הגמר ביאה מחמת הזנות תחתיו של כח זה וא"כ הוי קדושין שאין מסורין לביאה קדושי השני דע"י הקדושין נאסרה עליו דבלא הקדושין לא היתה אסורה שהי' אין תחתיו ועדיין לא קדשה הראשון כיון דדעתו על הגמר. ואף דאם הי' פירש הי' אומרין שקדשה בתחלת הי' טעות שהי' טועין ובאמת לא היתה מקודשת אם הי' מפרש כמ"ש תוס' ורק ע"י הקדושין נאסרה. ולדידן א"ש דאין נאסרת רק בהעראה או בגמר וא"כ הקדושין שהי' בין העראה לגמר אז הי' מסורין לביאה. ואף דג"כ אין מסורין לביאה ממ"נ אם יגמור הראשון תהי' אסורה משום הזנות ואם לא יגמור תהי' אסורה מספק דנאמר שקדשה בתחלת ביאה כיון שפירש ולא גמר ותהי' אסורה משום אשת איש ואף שיהי' האיסור בטעות דבאמת מותרת כיון שעכשיו גמר ביאתו. מ"מ גם זה הוי קדושין שאמ"ל כמו אחת מב' אחיות מקודשת כו' דאף דאם קידש זו מותרת והאיסור רק שמא אינה מקודשת מ"מ הוי לרבא קשאמ"ל וגם כאן כנ"ל. אך ז"א דזה האיסור אינו ע"י הקדושין דאף אם לא הי' מקדשה היתה אסורה ממ"נ כנ"ל משא"כ לר"א דכל כח וכח י"ל כנ"ל:

וגם למאי דאמר יבמות דצרת סוטה פטורה דטומאה כתיב בעריות. וי"ל דאין קדושין תופסין וא"כ כיון שבשעת קדושין הב' נעשית סוטה עליו הוי כמקדש אשה ובתה דבשעת הקדושין נעשה ערוה עליו ולא הוי קדושין וכן כאן נימא דלא הוי קדושין. אך זה אינו דהא אמר להדי' ביבמות הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה דתפסי בה קדושין ע"ש. רק קשאמ"ל י"ל דהוי כנ"ל:

אך י"ל דאפשר אינה נאסרת כלל ע"י הביאה שבשעת הקדושין דדוקא בזינתה אחר הקדושין שהיא כבר מקודשת משא"כ בזה הכח שהוא בשעת הקדושין בבת א' י"ל דאינה נאסרת כלל ולא מיקרי זה תחתיו. ורק דנימא שנאסרת ע"י הכח שמיד אחר הקדושין ושוב כבר הי' קדושין המסורין לביאה שבשעת הקדושין אם הי' פורש היתה מותרת. ואף דהיתה אסורה מטעם דאי אפשר לצמצם ואף שהי' בבת אחת הי' אסורה מספק שמא הי' אחר הקדושין ושוב הוי קשאמ"ל מיד בשעת הקדושין דאף שהי' בב"א תיאסור מספק שמא לא הי' בב"א. אך זה לרבא אבל לדידן דקשאמ"ל הוי קדושין לאביי רק דנימא להרשב"א ז"ל דגם כאן כיון שבודאי אסורה עליו גם לאביי לא הוי קדושין וקשה ג"כ כנ"ל:

ובזה י"ל שפיר כיון דבבת אחת אינה נאסרת רק שתהי' אסורה משום אי אפשר לצמצם ושוב הוי רק מספק וכמו א' מב' אחיות והוי קדושין לדידן כנ"ל ועוד למ"ש חולין פ"ב בתוס' שם דאי מחצה על מחצה ברוב אף דאי אפשר לצמצם מותר דיש ב' צדדים להתיר שמא הי' רוב ואף אם היה מחצה מותר ע"ש. וגם כאן כנ"ל כיון דבב"א לא נאסרה יש ב' צדדים להתיר שמא הי' קודם וגם אם הי' בבת אחת מותרת והיו מסורין לביאה אף דאי אפשר לצמצם וגם לרבא מהני כנ"ל. ובגוף הדין לכאורה קשה ג"כ בש"ע ובטור דאמר סתם שמקודשת לשני וכתבו בגמר ביאתו אח"כ ע"ש ולא כתבו כלל דאסורה עליו עכ"פ מטעם הגמר ביאה של הראשון. הי' נראה דאפשר למאי דאמר בכתובות (ד' נ"א ע"ב) דקי"ל כרבא דלא כאבוה דשמואל דבאשת ישראל שהי' תחילתה באונס אף שסופה ברצון מותרת דגם זה הוי אונס דאמרינן יצר אלבשה ע"ש. וא"כ גם כאן אף שהגמר ביאה ברצון מ"מ כיון דהתחלה הי' בהיתר קודם קדושי השני שוב אינה נאסרת מחמת הגמר דאף הרצון הוי אונס דיצר אלבשה ומותרת באשת ישראל. אך יש לדחות דדוקא התם שגילתה דעתה שהיא אנוסה בתחלה אמרינן אח"כ מסתמא יצר אלבשה משא"כ כאן שאין גילוי דעת כלל שאינו ברצון רק שהי' בהיתר י"ל דלא אמרינן כנ"ל:

ועוד די"ל דזה מיקרי רצון דמי הכריחה לקבל קדושין מאחר והוי עושה האיסור ברצון כו'. ויש לדחות דהוי כמו מפליגין בספינה בספק אם יחלל שבת. וגם כאן לא הי' ידוע לה שתעבור ואח"כ יצרא אלבשה ואינו מוכרח כנ"ל. ומה שהקשה בש"ע שכ' בגמר הראשון ביאתו למה לא נימא דאיגלאי מילתא שהי' דעתו אתחלת ביאה דאל"ה לא הי' עושה איסור וכמ"ש לעיל וכמו בפירש כנ"ל. צריך לומר דאין ראי' מן עשיית האיסור דשמא יצרו תקפו לגמור אף שהוא איסור משא"כ פירש מסתמא הי' גומר אם הי' דעתו לקדש בגמר ביאה כנ"ל:

לכאורה קשה במ"ש תוס' ופוסקים דפירש אחר העראה מקודשת דאיגלאי מילתא שהי' דעתו אתחלת ביאה מדפירש. והנה לדעת הרבה פוסקים לא מהני ידיעה בלא ראי' בעדות גיטין וקדושין כמו בדיני נפשות ורק בממון מועיל כדאמר פ' שבועות הפיקדון ע"ש. וא"כ כיון דמקדש בלא עדים לא מהני וכאן בשעת תחילת ביאה לא ידעו העדים שמקדשה דהא בסתם דעתו על גמר ביאה. ורק כשפירש יודעים למפרע שקדשה וזה הוי רק ידיעה בלא ראי'. ויש לדהות דזה הוי ראי' וידיעה כיון שראו המעשה ונודע להם מיד שהי' לקדושין. ועוד דגם בשעת ראי' של תחילת הביאה ידעו דממ"נ מתקדשת אם יגמור תהי' מקודשת ואי לא יגמור תהי' מקודשת בתחילת ביאה ויש לדחות דאולי תחזור בה. אך לזה לא חיישינן:

ומיושב בזה דלא אמר בקיבלה קדושין קודם הגמר וגמר אח"כ דעכ"פ הוי ספק קדושין של הא' דאיגלאי מדלא פירש יעשה איסור ואף שיכול להיות דיצרו תקפו מ"מ עכ"פ ספק הוי ולהנ"ל א"ש. דכיון שהוא ספק שוב הוי מקדש בלא עדים שעדיין אינם יודעים אם קדשה בתחלת ביאה וכמו בספק קרוב לה כמ"ש המרדכי ואף שהי' דעתו אתחילת ביאה לא מהני כנ"ל:

כל הבועל דעתו על גמר ביאה. והקשו מנ"ל הא למה לא יהי' ספק שמא דעתו על תחלת או סוף. ולכאורה י"ל כמ"ש דכיון דהוא ספק א"כ אף אי הי' כוונתו באמת שתתקדש בתחילת ביאה מ"מ אינה מקודשת דבשעת העראה הוי מקדש בלא עדים שהעדים אינם יודעים אם קדשה עדיין וכמו בס' קרוב לה כנ"ל. רק בשעת הגמר דאז יודעין העדים דבר ברור שנתקדשה ממ"נ בודאי אז מקודשת. אך א"כ נימא להיפך דגם בגמר ביאתו לא תהי' מקודשת רק מספק דשמא דעתו הי' על תחילת ביאה שתקדש בהעראה וא"כ אף שגמר אינה מקודשת דבהעראה לא מהני שהי' מקדש בלא עדים ואף שגמר לא מהני דהא לא הי' דעתו על הגמר הוי בשעת הגמר כעודר בנכסי הגר וסבר שהן שלו דקי"ל דלא קני כיון שלא נתכוון לקנות שהי' סבר שכבר שלו ע"ש. וגם כאן כיון שהי' סבור שקדשה בתחלת ביאה א"כ בשעת הגמר סבור שכבר מקודשת לו ולא נתכוון לקנות וכיון שבאמת לא הועיל ההעראה ממילא גם בגמר לא מהני כנ"ל. אך י"ל כיון דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וא"כ כאן כיון דאף שהוא ספק מ"מ אם דעתו על תחלת ביאה אינה מקודשת כלל אף שגמר והוי ביאת זנות. וא"כ שוב איכא חזקה הנ"ל דאין אדם כו' ודאי דעתו על גמר ביאה דבזה העדים יודעין כנ"ל. ומחמת זה הטעם עצמו אמרינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה היינו מחזקה הנ"ל ולא הוי ספק כנ"ל. ולהרי"ף ז"ל דאף בפירש שרוצה לקנותה בתחלת ביאה לא מהני ומ"מ סוף ביאה קונה נראה דגרע בפירש שרוצה בתחילת כו' גם בגמר לא מהני דעל התחלת לא מהני מה שרוצה ובהגמר לא נתכוון לקנות כיון דסבר דקנאה כבר בתחילת ביאה וכעודר בנכסי הגר הנ"ל:

אין להקשות על מ"ש בתוס' דבפירש מוכח דכוונתו הי' לקדשה בתחילה ביאה. מה מהני הא בעינן שיכוונו שניהם לקדושין גם היא. וא"כ כיון דבסתם דעתו על גמר ביאה וא"כ לא הי' דעתה תקדש בהתחלת ביאה דהא לא היתה יודעת שיפרוש. וא"כ כשפירש נהי דיש הוכחה עליו מ"מ עלי' אין הוכחה ולא נתכוונה להתקדש ולמה יועיל כנ"ל. אך לא קשה כמ"ש הר"ן נדרים דבקדושין האשה מבטלת דעתה ומסכמת למה שיעשה הבעל ואינה מקנה עצמה לו דא"כ הי' כי תלקח אשה לאיש ע"ש. ולכך כאן ג"כ מסכמת לרצונו וכיון שמוכח שהי' כוונתו בתחלת ביאה ממילא נתקדשה כנ"ל:

הרי"ף ז"ל יבמות כתב אהא דאמר אשה לבעלה כו' אתיא קיחה קיחה דנקנית בהעראה וכ' דהתם לענין שתגמור הביאה אחר הקדושין ודומי' דיבמה דגם כאן זקוקה ועומדת אבל לענין הקנין שיקנה בביאה זה לא ילפינן קיחה קיחה ולא מהני בהעראה דדעתו על גמר ביאה ע"ש. והוא תמוה דממ"נ כיון דאמר דלא ילפינן לענין קנין שיקנה בהעראה וא"כ ממילא גם בפירש שרוצה לקנות בתחילת ביאה ג"כ לא מהני [כמ"ש] הפ' אליבי'. וא"כ למה סיים דדעתו על גמר ביאה הא אינו תלוי בדעתו כלל ואי סובר דתלוי בדעתו לא הוצרך לחלק בין קנין לגמר הי' לו לומר כמ"ש תוס'. ונראה בפשיטות דהא ביבמה כ' הר"ן ז"ל דקונה בהעראה אף שדעתו על גמר ביאה דהא לא בעינן דעתו כלל ביבמה דביאת שוגג ג"כ קני ביבמה וכיון דאיתרבי העראה ממילא נקנית לו מיד כנ"ל. וא"כ לכאורה למ"ש הר"ן ז"ל כאן דהא דביאה אחר קדושין גומרת ילפינן מיבמה קל וחומר דלא שייך למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דגם היא סבר נקנית ע"ש. וא"כ י"ל דגם ביאת שוגג בלא דעתו ג"כ גומר אחר הקדושין דהא יכולין למילף מק"ו דיבמה שאף ביאה בלא דעתו יגמור כמו שקונה ביבמה דמה יבמה שאין כסף כו' ביאה גומרת אף בלא דעתו מכש"כ באשה כמ"ש. וא"כ נראה ממילא דשוב גומר העראה לחוד אחר הקדושין דלא שייך לומר שדעתו על גמר ביאה דמאי מהני שלא הי' דעתו לקנות בתחלת הא מ"מ נגמר דלא בעינן דעתו וכמ"ש הר"ן ז"ל ביבמה כנ"ל:

אבל בביאה של קנין הקדושין דזה ליכא למילף מיבמה דמה ליבמה שכן זקוקה כו'. וא"כ ממילא בעינן דעתו ושוגג לא קני וא"כ ממילא אינה נקנית בתחילת ביאה משום דדעתו על גמר ביאה. ומדוקדק היטב לשון הרי"ף ז"ל שכ' דהתם לענין הגמר שיגמור והוי דומיא דיבמה ולכך גומר בהעראה ומהני משום דלא בעינן דעתו כיון שהוא דומיא דיבמה. אבל לענין הקנין דלא דמי ליבמה שוב לא מהני משום דדעתו על גמר ביאה. והיינו שבזה. בעינן דעתו והוצרך שפיר לב' הטעמים כנ"ל. ומיושב שפיר דגם הרי"ף ז"ל לענין הדין סבר כתוס' דבמפרש שרוצה לקנות בתחלת ביאה שפיר קונה בהעראה ג"כ. רק דלא רצה לפרש דשם איירי במפרש דזה דוחק דסתמא קאמר אשה לבעלה בהעראה ולכך פירש דאיירי בגמר ולא בעינן מפרש דלא מהני בסתם דדעתו על גמר ביאה כיון שגומר בלא דעתו כנ"ל. אך מ"מ הוא דוחק לומר דביאת שוגג גומר אחר הקדושין בלא דעתו. ועוד דלא משכחת לה מ"ש הר"ן דהא דלוקה בבועל ארוסתו בבית חמיו היינו בלא כיון לשם נשואין ע"ש. והא גם בלא כיון לשם נשואין ג"כ נעשית נשואה ממילא דגומר בלא דעתו כנ"ל. ויש לדחות:

או י"ל דילפינן על שניהם שקונה בהעראה וגם גומר רק דכיון דהא דגומר ילפינן מיבמה וביבמה לא מצינו שיקנה רק בהעראה דכיון שהערה בה נקנית לו בע"כ דלא בעי דעתו. וא"כ לא מצינו שיקנה גמר ביאה בלחוד בלא העראה ביבמה וא"כ בביאה שאחר הקדושין דילפינן מיבמה דגומר ג"כ אינו גומר רק ההעראה אבל גמר ביאה בלחוד אינו גומר כלל כגון שאינו רוצה בפירוש שיגמור ההעראה רק בגמר י"ל דלא מהני כלל דזה לא מצינו ביבמה כנ"ל. וא"כ לא שייך לומר בביאה דאחר קדושין שדעתו על גמר ביאה. ז"א דא"כ לא יועיל כלל כנ"ל. משא"כ לענין קנין ביאה דיליף מעריות ובעריות גמר ביאה לחוד ג"כ חייב אם הי' אונס על העראה או שוגג וכה"ג חייב על הגמר כמבואר בש"ס. א"כ קונה ג"כ הגמר לחוד בלא העראה ושוב שייך דדעתו על גמר ביאה דאף דילפינן מעריות דהעראה לחוד ג"כ קונה מ"מ כיון שהגמר לחוד ג"כ קונה שוב אמרינן דדעתו על גמר ביאה כנ"ל:

או י"ל דהא לכאורה להרמב"ם ז"ל דביאת פנוי' אסור מדאורייתא א"כ במקדש בביאה עושה איסור דהא כיון דדעתו אגמר ביאה א"כ בשעת העראה הוי עדיין ביאה פנויה ונהי דהלאו דלא תהי' קדשה לא שייך בודאי דכיון שהוא לשם אישות וקדושין ולא לשם זנות אינו עובר כנ"ל. אמנם למ"ש הרמב"ן ובכ"מ שם דאף להחולקים דליכא לאו דקדשה מ"מ איכא איסור עשה בביאה בלא קדושין דכ' כי יקח אשה ובעלה היינו שהביאה יהי' דוקא אחר קדושין וכמו עשה דאינו זבוח ע"ש. וא"כ זה האיסור שייך גם בקדושי ביאה. דכיון דיליף קיחה קיחה כו' דהאי ובעלה קאי על העראה וא"כ ממילא אסור גם העראה בלא קדושין באיסור עשה כנ"ל. וממילא בקדושי ביאה עובר בעשה בשעת העראה שהוא בלא קדושין. וא"כ שוב נימא דודאי דעתו על תחלת ביאה שיקנה כמו דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוא כמ"ש הה"מ דהוא משום האיסור דודאי לא יעבור. וא"כ גם בזה שייך חזקה הנ"ל מטעם זה דוודאי כוון לשם קדושין בתחלת ביאה כנ"ל ולמה נימא דדעתו על גמר ביאה:

אך י"ל דאף דאמרינן סוף ביאה קונה מ"מ אינו קונה לחוד רק עם ההעראה היינו שמתחילים הקדושין מיד ולא נגמרו עד הגמר ביאה כמו בלאחר ל' ולכך פשטה ידה וקיבלה קדושין מקודשת לשני כיון שקודם גמר הקדושין נתקדשה לשני וכן לענין כהן גדול. וא"כ ממילא ליכא איסור עשה בההעראה כיון דזה התחלת הקדושין כנ"ל:

אמנם אי נימא דיליף קיחה קיחה מעריות לענין הקדושין דהעראה קונה א"כ ממילא גמר ביאה לחוד ג"כ קונה כנ"ל. וא"כ שוב אין צורך להעראה לענין הקדושין ושוב הי' אמרינן דדעתו על תחילת ביאה מחמת חזקה הנ"ל דיש איסור עשה. ולכך כ' דלא ילפינן לענין קדושין קיחה קיחה וממילא צריכין שניהם ושוב דעתו על גמר ביאה דליכא איסור כנ"ל. אך ז"א דעדיין למה הוצרך לזה דדעתו על גמר ביאה הא כיון דלא ילפינן קיחה קיחה לענין הקדושין ממילא לא מהני העראה לחוד אף שדעתו לקנות כנ"ל: