קידושין ט ע"ב

דף ט - ב

מה,  כמו שביציאה בעינן, צריכים אנו שיהיה הגט כתוב לשמה של האשה המתגרשת, לפי שנאמר [דברים כד] "וכתב לה", ודרשו חכמים: "לה" - לשמה!

אף הוייה [קידושין], בעינן לשמה.

או דלמא, שמא נאמר, שהויות להדדי מקשינן. אנו מקישים ומשוים את כל קניני ההויות [הקידושין] זה לזה (277א') -

מה הוייה דקידושי כסף - לא בעינן, לא צריכים אנו להטביע את צורת המטבע שמקדשים בו את האשה לשמה של האשה המתקדשת -

אף הויה דשטר - לא בעינן שיכתב השטר לשמה! בתר דבעיא - הדר פשטה. לאחר שריש לקיש הסתפק בזה, חזר הוא עצמו ופשט את הספק:

הויה ליציאה מקשינן.

שהרי, מנין למדנו בכלל את קידושי שטר? -

דאמר קרא [דברים כד] "ויצאה והיתה". ^[278]

מכך שהוקשה הויה ליציאה, למדנו כי כשם שהאשה מתגרשת בשטר, כך היא גם מתקדשת בשטר.

ולפיכך אף לענין כתיבת השטר לשמה, יש להקיש את ההויה ליציאה. וצריך שגם שטר הקידושין יכתב לשמה, כמו שטר הגט. ^[279]

וממשיכה הגמרא לדון בענין נוסף הקשור להיקש הויה ליציאה:

איתמר: שטר קידושין שכתבו לשמה, לשם קידושי אשה פלונית, ושלא מדעתה, שלא שאל את האשה לפני כתיבת השטר, האם היא מסכימה להתקדש לו בשטר. ואחרי שכבר כתב את השטר הודיע לה, והסכימה לכך, וקיבלה ממנו את השטר ^[280] - נחלקו אמוראים מהו הדין בזה:

רבא ורבינא אמרי - מקודשת.

רב פפא ורב שרביא אמרי - אינה מקודשת.

ורב פפא מבאר במה תלויה מחלוקתם:

אמר רב פפא: אימא טעמא דידהו, אפרש את טעם דבריהם של רבא ורבינא הסוברים שהיא מקודשת, ואימא טעמא דידי, ואפרש גם את טעם דברי, שאני סובר שהאשה אינה מקודשת:

אימא טעמא דידהו, אפרש את טעם דבריהם של רבא ורבינא הסוברים שהאשה מקודשת.

משום דכתיב "ויצאה והיתה" - מקיש הכתוב הוייה ליציאה -

מה יציאה, הנעשית בשטר גט, צריך שיכתב שטר הגט לשמה.

ואולם, אפילו אם נכתב הגט שלא מדעתה [בלי הסכמתה] הוא כשר.

אף הוייה הנעשית בשטר קידושין, נמי -

צריך שיכתב שטר הקידושין לשמה. ואולם, אפילו אם נכתב שלא מדעתה הוא כשר.

ולכן, רבא ורבינא אמרו, שטר קידושין שנכתב לשמה ושלא מדעתה, הרי זה כשר.

ואימא טעמא דידי, ואפרש את טעם דברי, שאני סובר ששטר קידושין שנכתב לשמה ושלא מדעתה, פסול.

מפני שנאמר "ויצאה והיתה" - מקיש הכתוב הוייה ליציאה:

מה, כמו שבענין יציאה בגט, בעינן שיכתב השטר לדעת המקנה.

והיינו, צריכים אנו לכתוב את הגט מדעתו של הבעל, שנאמר "וכתב לה" [ולא די בכך שיכתוב הסופר את הגט לשמה], כיון שהבעל הוא זה שמקנה לאשה את עצמה שתוכל להנשא למי שתרצה -

אף הוייה, גם שטר קידושין, בעינן שיכתב השטר לדעת המקנה.

ובקידושין הרי האשה היא זאת שמקנה את עצמה לבעל. ולכן שטר קידושין צריך להכתב לדעת האשה, ואם הוא נכתב שלא מדעתה, הרי הוא פסול. ^[281] מיתיבי סתירה לדברי רבא ורבינא, הסוברים ששטר קידושין שנכתב שלא מדעת האשה כשר:

הרי שנינו במסכת בבא בתרא [קסז ב]: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין, אלא מדעת שניהן, הבעל והאשה.

מאי, במה מדובר שם?

לאו, האם לא בשטרי אירוסין ונשואין ממש?! ^[282]

ושנינו שאין כותבין שטר אירוסין [קידושין] ונשואין אלא מדעת שניהם, ומוכח משם שצריך את דעת האשה לכתיבת שטר קידושין!

והרי זו סתירה לדברי רבא ורבינא!

ודחינן: לא. אין מדובר שם בשטרי אירוסין ממש! אלא המדובר הוא בשטרי פסיקתא, שהם שטרות בהם כותבים את ההתחייבויות שבין שני הצדדים, אבי החתן ואבי הכלה, ואת הממון שפסקו זה על זה.

וכדרב גידל אמר רב: ^[283]

דאמר רב גידל אמר רב: כאשר לפני הקידושין שואל אבי הכלה את אבי החתן: כמה אתה נותן לבנך? ואומר לו אבי החתן: כך וכך.

וחוזר אבי החתן ושואל את אבי הכלה: כמה אתה נותן לבתך? ואומר לו: כך וכך.

אם עמדו אבי החתן ואבי הכלה מתוך ההסכמה הזאת וקידשו את ילדיהם, [החתן את הכלה], בלי שיעשו אבי החתן ואבי הכלה קנין כל שהוא ביניהם על ההתחייבויות שהתחייבו זה לזה.

אזי, אף על פי שלא עשו קנין, בכל זאת קנו! כל אחד ואחד מהם, קנה את ההתחייבות מחברו. ואין אף אחד יכול לחזור בו.

ואין צורך במעשה קנין להתחייבות זאת, היות והן הן - הדברים הנקנים באמירה בלא קנין.

והקידושין הם גמר הדבר, מפני שהם נהנים בכך שהם נקשרים זה לזה בקשר הקידושין, ואותה ההנאה גורמת שהם גומרים בדעתם להקנות את התחייבויותיהם זה לזה, ואין צורך בקנין. ^{[284] [285]}

ועל אותם תנאים אמרה המשנה [בבבא בתרא] שאין העדים רשאין לכתוב עליהם שטר, אלא מדעת שניהם. אבל אם העדים לא שאלו את שניהם, אין הם רשאים לכתוב שטר, מפני שיתכן שנוח להם שההתחייבות תהיה רק כמלוה על פה, ולא כמלוה בשטר. ^[286]

שנינו במשנה: האשה נקנית ובביאה.

והוינן בה: מנא לן, מנין לנו שהאשה נקנית בביאה? אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: דאמר קרא [דברים כב]: "כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל" - מלמד הכתוב שנעשה לה בעלה לבעל, על ידי שקנה אותה בקנין בעילה. ולפיכך נאמר "בעולת בעל". ^[287]

אמר ליה, תמה לו רבי זירא לרבי אבהו, שהביא את המאמר הזה של רבי יוחנן -

ואמרי לה, יש אומרים שריש לקיש הוא שתמה לרבי יוחנן:

למה אתה טורח ומחזר ללמוד את קידושי ביאה מפסוק זה?

וכי כעורה [מכוערת] ^[288] היא ברייתא זו, ששנה בה רבי את המקור לקידושי ביאה!?

דתניא: [דברים כד] "כי יקח איש אשה, ובעלה" - מלמד הכתוב, שאשה נקנית בביאה.

וכי אין הברייתא הזו מקובלת עליך?!

ותירצו רבי אבהו, או רבי יוחנן:

אי מהתם, אם נבוא ללמוד מהפסוק "ובעלה" שאשה מתקדשת בביאה, הוה אמינא, הייתי אומר שאין האשה נקנית לבעלה, אלא עד דמקדש, והדר בעיל.

דהיינו, היה מקום לומר, שאין האשה מתקדשת בביאה גרידא, אלא צריך לקדש אותה תחילה בכסף, ^[289] ואחר כך לבעול אותה, משום שמשמעות הפסוק הזה היא: "כי יקח איש אשה", שיקנה אותה תחילה בקידושי כסף [כמבואר לעיל ב א], ואחר כך "ובעלה". ^[290]

קא משמע לן, לפיכך הוצרך ללמוד מהפסוק "בעולת בעל", להשמיענו שביאה קונה בפני עצמה.

מתקיף לה רבי אבא בר ממל בקושיא:

וכי היה יתכן לומר שאין הקידושין חלים אלא אם קידש את האשה בכסף ואחר כך בעלה, עד שהוצרך רבי יוחנן ללמוד מהפסוק "בעולת בעל" שהאשה נקנית בקנין ביאה גרידא?!

והרי אם תאמר כן - נערה בתולה המאורסה, שזינתה בזמן אירוסיה, דאמר רחמנא לענוש אותה בסקילה - היכי משכחת לה!?

האיך תמצא אפשרות שכזאת, להענישה בסקילה על שזינתה בהיותה נערה בתולה מאורסה?

שהרי עונש הסקילה על זנות של אשת איש נאמר אך ורק בנערה בתולה מאורסה, ואילו שאר אשת איש [מאורסה שאינה נערה, או נערה שאינה בתולה, או נשואה] שזינתה תחת בעלה, עונשה הוא במיתת חנק.

שכך אמרה תורה [דברים כב כב]: "כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל, ומתו גם שניהם", והיינו מיתה בחנק.

ונאמר [בפסוק שאחריו]: "כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש, ומצאה איש בעיר ושכב עמה. וסקלתם אותם באבנים". ודרשו חכמים: "כי יהיה נערה בתולה" - בתולה ולא בעולה. מלמד הכתוב שנערה מאורסה שנבעלה, עונשה הוא בחנק, כאשת איש נשואה [כתובות מח ב]. ^[291]

ואם כדבריך, שהיה מקום לומר שאין האשה מתקדשת אלא על ידי קידושי כסף וביאה יחד, האיך תיתכן זנות של נערה בתולה מאורסה, שדינה בסקילה? והרי משנבעלה בשעת קידושיה, מעתה אין היא בתולה אלא בעולה, ואם זינתה תחתיו, דינה הוא בחנק, כדין אשת איש בעולה, ולא בסקילה כדין נערה בתולה!

ורבי אבא בר ממל מפרש את קושיתו:

אי דאקדיש והדר בעיל, אם קידש את האשה בכסף ואחר כך בעל אותה, הרי בעולה היא, ודינה הוא בחנק!

ואי דאקדיש ולא בעיל - לאו כלום הוא! אם קידש בכסף ולא בעל, הרי לדבריך, היה מקום לומר שאין אלו קידושין, והיא נחשבת כפנויה, ואם נבעלה לאדם אחר היא אינה חייבת עונש כלל!

אלא בהכרח היינו מבינים, ש"כי יקח איש אשה" הוא קנין בפני עצמו בכסף, והמשך הכתובב, "ובעלה", הוא קנין בפני עצמו, בביאה, ולא היה מקום להעלות על הדעת שמהפסוק הזה היינו אומרים שאין האשה נקנית לבעלה אלא אם קידש ובעל!

ומביאה הגמרא תשובה להתקפתו של רבי אבא בר ממל -

אמרוה רבנן, התלמידים היושבים קמיה דאביי:

גם אם היינו מפרשים את הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה", שאין האשה נקנית אלא בכסף וביאה יחד, עדיין משכחת לה, תוכל למצוא נערה בתולה מאורסה שחייבת מיתת סקילה אם מזנה בהיותה ארוסה -

כגון שאירס אותה בכסף, ואחר כך בא עליה הארוס בביאה שלא כדרכה, שלא בעל אותה במקום הבתולים, אלא במקום יציאת הרעי.

ובביאה שכזאת היא מתקדשת לו, ^[292] אבל עדיין היא נשארת בתולה, ולפיכך אם זינתה תחתיו, דינה הוא בסקילה, שהרי היא נערה בתולה מאורסה.

אמר להו אביי, לתלמידיו: אי אפשר היה להעמיד את דין הסקילה בנערה בתולה מאורסה כדבריכם, במי שנתקדשה בכסף ונבעלה על ידי בעלה בביאה שלא כדרכה.

כי מצינו להלן, שנחלקו רבי ורבנן באשה שנבעלה שלא כדרכה [על ידי אדם שאינו בעלה], האם היא נעשית בכך "בעולה", וכפי שיבואר בגמרא להלן.

לדעת רבי היא נחשבת ל"בעולה", ואילו לרבנן עדיין היא נחשבת ל"בתולה".

ולדעת רבי, ברור הדבר, שאם הארוס בא עליה שלא כדרכה, הרי היא נעשית בעולה. ומעתה, אם תזנה, דינה הוא בחנק ולא בסקילה.

אך אפילו חכמים מודים, שבעילת הארוס בביאה שלא כדרכה מחשיבה אותה כבעולה, ואין היא נחשבת עוד לבתולה.

שהרי עד כאן לא פליגי רבי ורבנן אם היא נעשית בעולה בביאה שלא כדרכה, אלא רק באדם אחר שבא עליה שלא כדרכה.

אבל בעל [הארוס] - דברי הכל, אם בא עליה אפילו שלא כדרכה, עשאה בכך "בעולה". ^[293] [ודבר זה נלמד להלן מהכתוב "בעולת בעל"]. ^[294]

ומבארת עתה הגמרא מה היא הברייתא שאביי למד ממנה את מחלוקת רבי ורבנן:

מאי היא הברייתא שאביי הסתמך עליה?

דתניא: באו עליה, על נערה בתולה המאורסה, י' אנשים, ביאה שלא כדרכה, ועדיין היא נשארה בתולה - כולן נידונין בסקילה. אלו דברי חכמים.

רבי חולק ואומר: אומר אני, הראשון נידון בסקילה, לפי שבא עליה בהיותה בתולה, וכולן, כל אלו שבאו עליה אחריו, נידונים בחנק, מפני שהיא נעשתה בעולה על ידי הראשון, למרות שהוא בא עליה שלא כדרכה.

ואמר על כך אביי, שאפילו חכמים מודים שאם הארוס בא עליה תחילה, היא נעשית בעולה.

והקשה להם אביי, שלפי זה חוזרת הקושיא: האיך היינו יכולים לומר שאין האשה נקנית לבעלה אלא בכסף וביאה? והרי אם תאמר כך, לא תמצא נערה בתולה מאורסה שדינה בסקילה! אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה, תמצא זאת, כגון שקדשה הארוס בשטר. ושטר ודאי קונה בפני עצמו, אף בלא ביאה.

וטעם הדבר: הואיל ושטר גומר ומוציא את האשה מבעלה, בלא שום דבר נוסף, לפיכך גם לענין קידושין, השטר גומר ומכניס בלא ביאה.

ולכן, אילו היה נאמר בתורה רק "כי יקח איש אשה ובעלה", ולא היה נאמר "בעולת בעל", הייתי אומר שכסף וביאה קונים רק כשהם נעשים שניהם יחד, ואילו שטר קונה בפני עצמו. ונערה בתולה המאורסה שנסקלת, היא באופן שהתקדשה בשטר, ועדיין לא נבעלה על ידי בעלה, ונשארה בתולה, וזינתה תחתיו.

ולפיכך הוצרך רבי יוחנן הוצרך לדרוש מהכתוב "בעולת בעל", שביאה קונה בפני עצמה.

ומעתה, צריך לפרש את הפסוק "כי יקח איש אשה, ובעלה", ש"כי יקח" הוא קנין בפני עצמו בכסף. ו"ובעלה" הוא קנין בפני עצמו בביאה. ^[295]

ומכאן מוכח, שכסף קונה בלא ביאה, וביאה קונה בלא כסף.

עד כאן התבאר מדוע רבי יוחנן הוצרך ללמוד שביאה קונה באשה מהכתוב "בעולת בעל", ולא למד זאת מהכתוב "ובעלה".

אבל, נשאלת השאלה: ורבי יוחנן, האי "ובעלה" - מאי עביד ליה? מה יעשה רבי יוחנן עם הכתוב "ובעלה"? לשם מה הוא נכתב?

ומשנינן: הכתוב ההוא - מיבעי ליה, נצרך הוא כדי ללמד, שדוקא זו [אשה] נקנית לבעלה בביאה. ואולם, אין האמה העבריה נקנית לאדונה בביאה.

כי לולי שאמר הכתוב "כי יקח איש אשה, ובעלה", סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך, שתיתי בקל וחומר מיבמה, שיש ללמוד שאמה העבריה נקנית בביאה, בקל וחומר מיבמה -

ומה יבמה, שאין נקנית בכסף, בכל זאת נקנית היא ליבם בביאה.

זו, אמה העבריה, שקל יותר לקנותה, שהרי היא נקנית בכסף -

אינו דין לומר שנקנית גם בביאה?!

ולפיכך נאמר באשה "כי יקח איש אשה, ובעלה", ללמד שרק אשה נקנית לבעלה בביאה, ואין אמה העבריה נקנית לאדונה בביאה.

ומקשינן: האיך היה עולה על הדעת לומר שהאמה תיקנה לאדונה בביאה, בקל וחומר מקנין היבמה ליבם?

והרי יש לדחות את הקל וחומר, ולומר:

מה ליבמה שנקנית בביאה - זהו משום שכן זקוקה ועומדת היא לביאת היבום מחמת קידושי אחיו המת, ונמצא שהביאה של היבם בה אינה באה אלא רק לגמור את הקנין.

אבל אמה העבריה, שאינה זקוקה ועומדת לאדון שלה, מנין לנו להעלות על הדעת שביאתה האדון בה, מועילה לעשות בה קנין שלם מתחילתו ועד סופו? ^[296]

ומכח קושיא זו הגמרא אומרת שמטעם אחר היה עולה בדעתנו לומר שהאמה נקנית בביאה:

סלקא דעתך אמינא, היה עולה בדעתך לומר, הואיל וכתב הכתוב בענין אמה עבריה [שייעד אותה האדון להיות לו או לבנו לאשה] -

[שמות כא]: "אם אשה אחרת יקח לו [האדון] - שארה, כסותה ועונתה [של האמה העבריה שייעד לו לאשה] לא יגרע".

הקישה הכתוב את האמה העבריה [שייעדה לאשה], לאשה אחרת. ^[297]

וכיון שהקיש הכתוב את האמה העבריה לאשה, הייתי אומר מכח ההיקש הזה: מה אחרת [אשה] מיקניא לבעלה בביאה - אף אמה העבריה מיקניא לאדונה בביאה.

לפיכך, קא משמע לן, השמיענו הכתוב "כי יקח איש אשה, ובעלה", שרק האשה נקנית לבעלה בביאה, ולא האמה העבריה נקנית לאדונה בביאה.

עד כאן הגמרא ביארה את דעתו של רבי יוחנן, שלמד קידושי ביאה מהכתוב "בעולת בעל".

ועתה הגמרא מבארת את דעתו של רבי, שלמד קידושי ביאה מהכתוב "ובעלה".

ויש לשאול: רבי - האי סברא, מנא ליה?

מנין ילמד רבי שאמה העבריה אינה נקנית בביאה? הרי לדעתו המילה "ובעלה" נצרכת היא כדי ללמד את עצם קידושי ביאה, ולא כדי למעט את קנין אמה העבריה מקנין ביאה!

ומתרצינן: רבי סבר, שאם כן, אם אכן הפסוק נכתב רק כדי ללמד על עצם קידושי ביאה, ותו לא - לכתוב רחמנא "ובעל" בלא תוספת האות ה'!

מאי "ובעלה"? מדוע אמר הכתוב "ובעלה", בתוספת האות ה'? שמע מינה תרתי, נלמד מהפסוק הזה שני דברים:

[א] עצם קידושי ביאה נלמדים מ"ובעל".

[ב] ממעטים שאין האמה נקנית לאדונה בביאה, מהאות ה' המיותרת.

אך הגמרא מקשה על תירוץ זה:

הרי להלן [נא א] נחלקו אביי ורבא מה דין "קידושין שאינם ראויים לביאה", כלומר, קידושין הנעשים באופן שאסור לבעל לבוא על האשה,

כגון: מי שאומר לאביהן של שתי נערות או קטנות "אחת משתי בנותיך מקודשת לי", ולא פירש איזו מהן מקודשת לו.

הרי אם יחולו קידושיו באחת מהם, מבלי שיקבע איזו מהן היא המקודשת לו, תאסר עליו הביאה בשתיהן. שהרי בכל אחת משתיהן יש לחוש שמא הקידושין תפסו באחותה, והרי היא אחות אשתו, ואסור לאדם לבוא על אחות אשתו.

לדעת אביי: הקידושין חלים, ושתיהן נאסרות עליו.

ואילו לדעת רבא: קידושין שאינם מסורים לביאה אינם קידושין, והוא מותר בשתיהן, וכמו כן מותרות הן להנשא לאדם אחר בלא גט מהמקדש.

והביא בר אהינא מקור לדברי רבא, מדברי הכתוב - שנאמר "כי יקח איש אשה, ובעלה".

"כי יקח", היינו קידושי כסף [הנלמדים בגזרה שוה "קיחה" "קיחה" משדה עפרון]. והכתוב הזה מלמד שרק קיחה בכסף הראויה לבעילה יש בכחה לפעול קידושין.

ומעתה, אמנם לדעת רבי יוחנן, שדרש מ"ובעלה" דרשה אחת בלבד [שאין אמה עבריה נקנית בביאה], מובן שאפשר לדרוש דרשה נוספת - שקידושין שאינם מסורין לביאה אינם קידושין, שהרי תוספת האות ה' במילה "ובעלה", מיותרת היא לצורך דרשה נוספת.

אך לדברי רבא, דאמר: בר אהינא [שם של אמורא] אסברה לי, הסביר לי, שאני יכול להביא מקור לדברי שקידושין שאינם מסורים לביאה אינם קידושין, מדרשת הכתוב [דברים כד]: "כי יקח איש אשה - ובעלה", מכאן שדוקא קידושין המסורין לביאה הוו קידושין, אבל קידושין שאין מסורין לביאה [שאין אני יכול לקרוא בהם "כי יקח איש אשה, ובעלה"] - לא הוו קידושין. ואם אכן רבי דרש מהמילה "ובעלה" שתי דרשות, כפי שאמרנו לעיל [שאשה נקנית בביאה, ושאין האמה נקנית בביאה], קשה: מאי איכא למימר?

כיצד למד רבא מהמקרא הזה שקידושין שאינן מסורין לביאה אינם קידושין? והרי אין לו יתור בפסוק הזה שמכוחו תהיה לו אפשרות לדרוש אותה לדרשה שלישית? ^[298]

ומתרצינן: לדעת רבא יש יתור נוסף בפסוק הזה:

אם כן, אם אכן הפסוק היה נכתב רק כדי ללמדנו את שתי הדרשות הללו, נכתוב קרא "כי יקח איש אשה או בעלה"! שהרי הביאה היא קנין נפרד בפני עצמו!

מאי "ובעלה"? - מדוע נכתב "ובעלה" ב - ו' החיבור?

לפיכך, שמע מינה כולהו, תלמד מכאן את כל שלשת הדרשות -

א. "בעל" - מלמד שנקנית בבעילה.

ב. האות ה' - ממעטת שאין אמה העבריה נקנית לאדונה בביאה.

ג. ו' החיבור - מלמד שצריך קידושי כסף אשר מכחם תהיה האשה ראויה לביאה.

אך עדיין יש לשאול שאלה נוספת על רבי

-

הרי רבי יוחנן למד מהכתוב "בעולת בעל", שנעשה לה בעל על ידי בעילה, אך רבי למד זאת מ"ובעלה".

ואם כן, רבי, האי "בעולת בעל" - מאי עביד ליה? מה רבי דורש מהכתוב "בעולת בעל"? ^[299]

ומתרצינן: האי מבעי ליה, הכתוב הזה נצרך ללמדנו שרק הבעל עושה אותה בעולה בביאה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה, כל זמן שהיא עדיין בתולה [וכסברת אביי לעיל].

ותמהינן: ומי אית ליה לרבי האי סברא?! וכי רבי סובר שיש הבדל בין הבעל לאחר בענין ביאה שלא כדרכה?!

והתניא, הרי שנינו בברייתא:

באו עליה, על הנערה המאורסה, עשרה אנשים ביאה שלא כדרכה, ועדיין היא בתולה - כולם נידונים בסקילה, כדין הבא על נערה בתולה מאורסה. אלו דברי חכמים.

רבי אומר: אומר אני, רק הראשון נידון בסקילה, מפני שבא עליה בעודה בתולה. ואילו כולם, כל הבאים עליה אחריו, נידונים בחנק, כדין הבא על אשת איש בעולה.

ומכאן, שלדעת רבי, גם אדם אחר, שאינו הבעל, עושה את הנערה "בעולה" בביאה שלא כדרכה!

כתבו לשמה ושלא מדעתה רב פפא ורב שרביה אמרי אינה מקודשת משום דבעי דעת מקנה. פי' אף דעת מקנה והוא הדין לדעת בעל כי התם וכתב ר"ח ז"ל דהלכתא כוותיהו משום דמתני' דאין כותבין שטרי אירוסי' ונישואי' מסייעא להו ואשנויי לא סמכינן ותו דרב אשי סבירא ליה כוותיהו וכן הסכים הרב אלפסי ז"ל מדגרסינן בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב ע"א) אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב וכו' א"ל לא נתנו ליכתב כלומר אעפ"י שכתבן אינן ככתובין שיגבה מן המשועבדים דהא לא קני לו שעבודא עלייהו אלא כך וכך אני נותן אמרו ואקשו עליו תא שמע אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם כלומר ואי ס"ד לאו ככתובין הן אמאי בעי דעת שניה' ומפרקינן לא בשטרי ארוסין ממש וכדרב פפא ורב שרביה דע"כ מוקי ליה למתניתין כותייהו דהא אמר לא ניתנו ליכתב וכן פרש"י ז"ל שם.
ויש שרגילין לפרש בשניתנו ליכתוב שיכתבו העדים מעצמן או לא מי אמרינן בההוא הנאה דמחתנו אהדדי גמרי ומשעבדי נפשייהו ורוצין שיכתוב או לא ואמר ליה לא נתנו ליכתוב ואייתיה ליה סייעתא מדתנן אין כותבין אלא מדעת שניהם ודחינן לה בשטרי אירוסין ממש וזה הפי' אינו נכון חדא דלא הוה למימר לא ניתנה ליכתוב דמשמע כלל כלל מדלא קאמר אין כותבין ועוד מדאקשי' עלה מהא דתנן התם הפקחין היו כותבין ומאי קושיא התם כשרצו שניהם לכתוב או שהתנהו מתחלה על מנת לכתוב ואין פקחות בזה אלא במה שכותבין כל זמן שאת עמי ותו היכא אקשינן עליה והיא נזונת מנכסים משועבדים (והאי) [ומאי] קושיא מתני' בשכתבו [ברצונם] כסיפא דקתני היו כותבין ואמאי אצרכיה לאוקמא בשקנו מידו שניתנו ליכתב דאלמא כתיבא בלא קנין לא מהני לימא בשכתבו לחוד אלא משמע כפי' ראשון שכתבנו.
ובתשו' הגאונים ז"ל מצינו שהגאון רב נטרונאי חולק בדבר על הגאונים ז"ל שאמרו כלשון ראשון וכן ראיתי לבעל הלכו' שפסק כרבא ורבינא והרי הדבר בספק מעתה ומסתברא דהיכ' דשויתי' שליח לקבלה אין שטר הקדושין נכתב (מדעתה) [מדעתו] כדקיימא לן גבי גט דאפי' באומר אמרו גט פסול ובטל הוי והכא נמי מהתם גמרינן מה התם דעת מקנה בעינן ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה ולא שלוחו ואפי' באומרה אמרו וראיתי לרב ר' משה ז"ל שכתב ואם קדש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב אי מדעת השליח ואינו נכון לדעתי:

ה"ג וכן גרסי רש"י ז"ל: אמר קרא בעולת בעל. ולא גרסי' והיא אלא מכי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל קאמר דאלו והיא בעולת בעל בבני נח כתיב ולא גמרינן מינה לישראל ולקמן נמי מוכחא דמבעיא לן מאי עביד ליה ואלו והיא בעולת בעל דרשינן מיניה בעולת בעל הי' להם נכנסה לחופה ולא נבעלה לא הי' להם סנהדרין דף נ"ז ע"ב ומפורש נמי בירושלמי דמכי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל קא גמרינן הכא ביאה:

עד דקדיש והדר בעל קמ"ל. אי קשיא לר' נימא הכי איכא למימר דסבר לה כמ"ד משמע שניה' כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרש לך הכתוב יחדו ור' יוחנן סבר לה כמאן דאמר משמע שניהם כאחד:

אם כן נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכא משכחת לה. מכאן אתה רואה מפורש שקדושי כסף מן התורה הם ולא מדבריה' שהרי נערה המאורס' דאמר רחמנא בסקילה בקדושי כסף היא ומי שכת' דקדושי כס' דרבנן ואסמוכי הוא דאסמכינהו אקראי תמהני אם האיר עיניו בשמועה זו ואין רוח חכמים נוחה הימנו בדבר זה שאם כן בכל מקו' תאמר בו דרשות דרבנן אסמכת' נינהו ועקרת תלמוד ערוך שבידינו אלא ודאי אין אומרים כן אלא כאותם שהזכירו חכמים שהם מדבריהם ועוד שלפי סברא זו מי שקדש בכסף ובא אחר וקדשה בשטר היה לו לחוש לקידושי שניהם וכולה מכילתין מוכחא דליכא למיחש להא מלתא כלל וכן מצינו שקידושי כסף מאכילין אותה בתרומה כדמוכחא שמעתין דלקמן ואם אינו קונה למה מאכיל:

אימא טעמא דידי מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה. כלומר אף דעת מקנה. אבל דעת קונה נמי בעינן דומיא דגיטין דבעינן דעת הבעל, כך ראיתי בפירושי הרמב"ן נר"ו, וכן הוא ודאי כדבריו מדאקשינן לרבא ורבינא מאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם, אלמא שטרי ארוסין ממש אין כותבין אותן לרב פפא ורב שרביא אלא מדעת שניהם. ומכל מקום צריך תלמוד דכיון שאינהו מגיטין ילפי, וגיטין הא לא בעו אלא דעת מקנה בלחוד, והכא דבעל קונה למה בעינן דעתו דדעת שניהם בגיטין לא אשכחן. ויש לומר דאי משום היקישא דגיטין בודאי בדעת האשה שהיא המקנה די, אלא משום דכתיב בו כי יקח ודרשינן ולא שתקיח את עצמה, על כרחין בעינן דעתו, הואיל ובעינן דעתה, דאי לא, הוי ליה כמקחת את עצמה. כך נראה לי.

ולענין פסק הלכה. ר"א ור' אלפסי פסקו כרב פפא ורב שרביא. משום דפשטא דמתניתין דאין כותבין שטרי ארוסין ונשואין מסייעא להו. ואע"ג דשנינן לה ואוקימנא בשטרי פסיקתא. לא סמכינן אשנויי, וכן הביא הרב אלפסי ראיה מהא דגרסינן בפרק הנושא את האשה (כתובות קב, ב) על הא דרב גידל אמר רב א"ל רבינא לרב אשי דברם הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב, כלומר אם כתבן בשטר יש להם דין שטר לגבות ממשעבדי, ואם אמר פרעתי שאינו נאמן, או דלמא אע"פ שכתבן כמי שלא נכתבו דשעבודא לא קבילו עלייהו ויכול לומר נמי פרעתי. אמר ליה לא ניתנו ליכתב. ואקשינן עליה תא שמע אין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אלא מדעת שינהם, מאילאו בשטר פסיקתא, אלמא ככתובין הן, דאי סלקא דעתך ללא ניתנו ליכתב אמאי צריך דעת, דמאי איכפת להו. ומפרקינן לא בשטרי ארוסין ממש וכדרב פפא ורב שרביא, אלמא רב אשי כרב פפא ורב שרביא סבירא ליה, דהא על כרחך למאי דסבירא ליה דלא ניתנו ליכתב מוקי מתניתין כוותייהו.
והר"ז הלוי כתב דאדרבא מההיא משמע דרב אשי כרבא ורבינא סבירא ליה, וההוא תא שמע סייעתא היא דמייתינן מינה לרב אשי, דהא דאמרינן ניתנו ליכתב הכי פירושו ניתנו ליכתב לעדים מעצמן בלא דעת שניהם או לא, כלומר אם יש לו דין שטר או לא, ואהדר ליה לא ניתנו ליכתב בלא דעת שניהם, לפי שאם כתבן כמלוה בשטר דמי וגובין מן המשועבדים, וסייעניה מדתנן אין כותבין שטר ארוסין ונשואין מאי לאו שטר פסיקתא, ודחינוה לא בשטרי ארוסין ממש, אבל שטרי פסיקתא כותבין, ודלא כרב אשי, אלמא רב אשי כרבא ורבינא סבירא ליה. ואינו מחוור. דאם כן לא הוי ליה למימר לא ניתנו ליכתב, דמשמע כלל כלל לא, מדלא אמר אין כותבין, ועוד מדאקשינן מהא דתנן בנותיהן נזונות מכנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים, ואוקימנא בשקנו מידו, ומאי קושיא מתניתין בשכתבו מדעתו. ואמאי אצטריך לאוקמה בשקנו מידו.
ומקצת מרבני צרפת פסוק הלכתא כרבא ורבינא, ואמרו דרבינא בתרא הוא, ורב אשי ורבינא הלכה כרבינא. ותמיהא לי דהא משמע דתרי רבינא הוו, חד קשיש דהוה בימי רבא, וכדאמרינן בכמה מקומות בתלמוד אמר ליה רבינא לרבא, וחד בימי רב אשי ותלמידו [הוי], ואי אפשר דהיינו רבינא דהוה בימי רבא, דההוא קשיש מיניה טובא, דהא ביום שמת רבא נולד רב אשי (לקמן קידושין עב, ב), ורבינא דהכא היינו רבינא דבימי רבא. ועוד תדע דאם איתא, מאי קא בעא מיניה רבינא מרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב, דהא לדידיה מיפשט פשיטא ליה הכא דמתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין בשטר פסיקתא היא, ואם כן על כרחך לא ניתנו ליכתב לפי פירושו של הר"ז הלוי ז"ל, ולפי פירוש הרב אלפסי ניתנו ליכתב, ומכל מקום חדא מינייהו הוי ליה לרבינא למפשט מינה למאי דסבירא ליה הכא.
והרב בעל ההלכות פסק כרבא ורבינא בסוף הלכות קדושין, וכן פסק רב נטרונאי גאון ז"ל כמו שנמצא בתשובות, ויש לחוש להן, וכן כתב ר"ח ז"ל, ויש מי שאומר הלכתא כרבא ורבינא, וצריך עיון עכ"ל.
והיכא דשויא שליח כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' אישות הי"ח) שהוא כותבו מדעת השליח, והרמב"ן נר"ו כתב דאינו כותבו אלא מדעתה כדקיימא לן (גיטין סו, א) גבי גט דאפילו באומר אמרו גט פסול או בטל, והכא נמי מהתם גמרינן, מה התם דעת מקנה בעיא ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה ולא שלוחו ואפילו באומרת אמרו.

הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל קא משמע לן. ואם תאמר ור' מנא ליה דלא נימא הכי. ויש לומר דר' סבירא ליה כמאן דאמר (ב"מ צד, ב. סנהדרין סו, א) משמע שניהן כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרטו לך הכתוב יחדו כדרך שפרט לך בכלאים, ור' יוחנן סבר כמאן דאמר משמע שניהם כאחד.

בתר דבעי' הדר פשטה הוייה ליציאה מקשינן הילכך אפילו בשטר קדושין בעינן לשמה וכבר פירשתי בפ"ק דגטין דכל שצוה הבעל לכתבו לאשה זו חשיב לשמה והיינו דנפקא לן מדכתיב וכתב לה לשמה שכל שנכתב לה לשמה הוא וקיימא לן דלא חיישינן בגט שלא נכתב לשמה אלא מסתמא כתב לשמה בין בכתוב בעדי' בין בכת' ידו בלא עדים וכן הדין בשטר קדושין וכל שיצא שטר קדושין בעדים או בכתב ידו מתחת ידי אשה הרי היא מקודשת דחזקה היא דבדין נכתב לשמה ומדעתה ובדין הגיע לידה דקיימא לן דלא חיישינן לנפילה ולא לפקדון והיינו דנקט הכא שכתבו שלא לשמה כלומר שיודע שלא כתבו לשמה ודוק. וכל שמקדש בשטר בעדים או בכתב ידו אף על פי שמסרו לה שלא בפני עדים הרי זו היא מקודשת גמורה. מפי רבינו נר"ו:

איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה. פירוש שלא בשליחותה דהא מקשינן ליה לדעת האיש בגט והתם דעתו דבעינן היינו שליחתו שיצוה לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו וכן למאן דבעי דעתה בשטר קידושין צריך שתאמר אף היא לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו וזה פשוט:

רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת אמר רב פפא כו' עד מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הוייה נמי בעינן דעת מקנה. פירוש לאו דעת מקנה לחוד דהא כ"ש דבעינן דעת שלו ובהא ליכא מאן דפליג וכדתנן אין כותבין שטרי אירוסן אלא מדעת שניהם ורב פפא מוקים ליה בשטרי אירוסין ממש אלא הכי קאמר בעי' אף דעת מקנה:

מיתיבי אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדע' שניהם מאי לאו שטרי אירוסין ונשואין ממש וכרב פפא לא שטרי פסיקתא וכדרב גידל אמר רב דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו והם הם הדברי' הנקני' באמיר'. פי' ודוק' קדשו דבההיא הנאה דמחתני' אהדדי גמרי ומקנו כדאיתא התם אבל כ"ז שלא קדשו אע"פ ששידכו יכולין לחזור בהן והכי איתא בירושלמי מיהו כל שקדשו שוב אין חוזרין בהם לא שנא קדשו לאלתר לא שנא לאחר זמן דהא איכא הנאה דמחתני אהדדי וגרסינן בירושלמי אבל לא האם על ידי בתה ולא האב על ידי אחותו וסברא דרבוותא ז"ל דדברים אלו הנקנים באמירה אינם נדוני' כמתנה בקנין לחוד אלא כחוב בקנין דמהני אפילו לפוסק דבר שאינו בעולם ושאינו ברשותו וכי איכא נמי קנין חשבינן לי' קנין חיוב בהאי הנאה ונראין דבריהם. וכי תימא בשלמא למאן דמפרש שטרי ארוסין ממש משום הכי בעינן דעת שניהם משום דבעינן אף דעת מקנה דמקשינן הוייה ליציאה אלא למאן דמוקים לה בשטרי פסיקת' כיון דדברים הנקנים באמירה הם וקנו הרי הוא כאילו קנה מידם ובקנין לא צריך לאימלוכי ככתיבה כדאיתא בריש פרק אע"פ דסתם קנין לכתיבה עומד עד שימחה איכא למימר דמאן דמוקים ליה בשטרי פסיקתא סבר דדברים הללו לא אלמוהו רבנן אלא לגבי בני חורי אבל ממשעבדי לא גבי וכיון דליכא קנין ממש צריך לאימלוכי ביה דאי כתבי להו בשטרא גובה ממשעבדי ואיכא תוספת חיוב ואין מוסיפין על חיובו שלא מדעתו ברצונו אבל רב פפא ורב שרביא דסבירא להו דמתניתין בשטרי אירוסין ממש סביר' להו דבשטרי פסיקתא כותבין שלא מדעת שניהם או משום דסבירא להו דהוה לה כדברים בקנין שסתמו לכתיבה עומד וחשיב מדעתו או משום דסבירא להו שאף על פי שנכתבו לא גבי ממשעבדי כיון דליכא קנין דהא לא קבילי שעבודא עלייהו ולא אמר אלא כך וכך אני נותן ובההיא הנא' לא נתחייבו אלא לבני חורי והיינו סברא דרבי אשי התם בפרק הנוש' דאמרינן התם אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב א"ל לא ניתנו ליכתוב וליכא לפרושי לא ניתנו ליכתב אלא מדעתם אבל אם כתבו מדעתם מהניא להו כתיבה למגבי ממשעבדי כסבר' דמקצת רבנן ז"ל שהרי כמה תשובות בדבר חדא דלא דייק הכי לישנא דלא ניתנו ליכתב ותו דהתם מקשינן לרב אשי מדקתני והיא ניזונית מנכסים משועבדים ואם איתא מאי קושיא דילמא התם בשכתבו מדעתם ולמה לן לאוקומי התם כשקנו מידו בכתיבה מדעתם סגי. אלא עיקר הפי' כך הוא דברים הללו ניתנו ליכתוב דמהניא להו כתיבה למגבי ממשעבדי או לא ניתנו ליכתב שאין כתיבה מועלת בהם להוסיף שעבוד לגבו' ממשעבדי וא"ל לא ניתנו ליכתוב ואע"פ שנכתבו הרי הם כאלו לא נכתבו ולא גבו אלא מבני חורי ואותבינן עלה מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקתא פירוש וכיון דבעינן דעת שניהם בכתיבתן מכלל דכתיבה מהני להו למשעבדי ולפיכך אין חבין להם שלא מדעתם ופריק לא שטרי ארוסין ממש וכדרב פפא ורב שרבי דבעו שטרי ארוסין לשמה אבל בשטרי פסיקתא כותבין שלא מדעתם שאין תוספו' חיוב בכתיבה זו ואקשינן לה מדתנן והיא ניזונית מנכסים משועבדים אי אמרת בשלמא ניתנו ליכתב אתיא כשנכתבו אלא אי אמרת כתיבה לא מהניא להו אמאי גובה מנכסים משועבדים ואוקמה כשקנו מידו דבהא ודאי כיון דאיכא קנין וכתיבה גובה ממשועבדים וקיימא לן כרב אשי הילכך ע"כ רב אשי כרב פפא ורב שרביא סבירא ליה דמוקים מתניתין בשטרי אירוסין ממש וכיון דכן אשמועינן מינה דהלכתא כוותייהו וכן פסקו הגאונים ז"ל:

ובשטרי פסיקתא אע"פ שכתבו אי ליכא קנין לא גבי ממשעבדי אבל בקנין גבי ממשעבדי וכיון שכן לעולם כותבין אותם שלא מדעת שניהם דאי ליכא קנין הא ליכא שום חיוב בכתיבה זו ואי איכא קנין הא סתם קנין לכתיבה עומד. ופירוש שטר נישואין לאו היינו כתובה דבהא אמאי בעינן דעת שניהם דבדעת האיש סגי דהא כותבין ללוה שטר אף על פי שאין מלוה עמו כל היכא דהוי שטרי אקנייתא ואי בשטרי דלאו אקנייתא אפילו מדעת שניהם אין כותבין משום קנוניא דלקוחות אלא אם כן נתנוהו למלוה או לאשה בו ביום אלא שטר אירוסין ונשואין היינו שטר קדושין שהוא מקדש והוא עיקר נישואין. ויש לומר דלעולם שטר כתובה וכל היכא דליכא קנין אין כותבין אלא מדעת שניהם לומר שיכתבו ויתנו לה בו ביום משום קנוניא דלקוחות ולאפוקי שאין כותבין ונותנין לו כנ"ל. והשתא דקיימא לן בעינן דעתה בקידושין ושליחותה נראין הדברים שאם עשתה שליח לקבל קדושין לא סגי שדעתו של שליח בשטר קידושין דלקבלה עשאתו שליח ולא לזה ודעתה בעינן שימנה (צ) לסופר ולעדים לכתוב ולחתום בפניהם ולא על ידי עדים דהא קיימא לן בגט דאומר אמרו מדעתכם כשר ולא תעשה שמא תשכור עדים הכא נמי כשר ולא תעשה שמא ישכור עדים וכתבו ליה שלא מדעתה שהוא פסול הילכך כי היכי דהתם בגט חותם סופר ועד פסול משום חורבא דאומר אמרו כדאיתא התם הוא הדין בשטר קידושין. וזה דעת מורי רבינו נר"ו:

בביאה מנא לן אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן שוכב עם אשה בעולת בעל שנעשית לבעל על ידי בעילה כך היא הגירסא הנכונה. ויש ספרים שגורסין והיא בעולת בעל וליתא דההוא הא דרשינן ליה בסנהדרין גבי בני נח דבעולת בעל בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ושמעתי מפי רבינו צרפתי שזהו שאמר יהודה על תמר צדקה ממנו לפי שהכיר בה שלא נבלעה ולא היתה אשת איש ולא זקקוה ליבם והכין מסקנא בפרק ד' אחין דמעשה ער ואונן שלא כדרכה היה לא היה דש מבפנים אלא מבחוץ שאלמלא כן היאך נפטרה משריפה לפי שזינתה עמו ומי התירה לזנות עמו יותר מעם אחרים שאף על פי שיש לומר דבדורות שלפני הדיבור היה יבום נוהג בכל קרוב לא משמע הכי ואף על גב דמשום כלתו ליכא דבן נח מותר בכלתו שלא נאסר להם עירוב הבאה על ידי אישות וכדברי רבא ביבמות מכל מקום בשביל שסבורין שזנתה היו דנין אותה בשריפה כבת כהן מאורסה (חסר לשון). וכיון דההוא קרא מבעי לן לההוא דרשא היכא דרשינן ליה בשמעתין באנפי אחרינא אלא ודאי כדאמרן:

אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל. פירוש דסבירא ליה יוחנן כרבי יונתן דאמר דלא משמע אלא שניהם כאחד וכי תימא דרבי דמפיק ליה ביאה דקניא לחודה מהכא מאי קסבר הא לא קשיא דסבירא ליה כרבי יאשיה דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע לכל אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדו כדרך שפרט בכלאים:

מתקיף לה רבי אבא בר ממל אם כן דהוה דרשינן דבעינן קיחה ובעילה תרווייהו נערה המאורסה שחייבה תורה סקילה כשהיא בתולה היכי משכחת לה דהוי מאורסה ובתולה אי דקדיש ובעיל בעולה היא ודינה בחנק והשתא הוה קא סלקא דעתך דה"ה בקידושי שטר דבעי מקדש ובעיל דומיא דקידושו כסף משום דאיתקוש הויות להדדי. אבל לקמן תריצנא לרבי יוחנן דשאני קידושי שטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס אבל רבי לית ליה האי סברא ואי דקדיש ולא בעיל פנויה היא ולא מיחייבא קטלא כלל אבל לדידן מוקמי' לה בקדיש ולא בעיל דסבירא ליה דבקדושי כסף בלא ביאה היא מקודשת והרי היא בתולה ולפיכך נדונת בסקילה. ושמעינן מהכא להדיא דקדושי כסף ושטר מדאורייתא שהרי חייבה תורה נערה המאורסה על ידם וזה מבואר:

אמר להו אביי ע"כ לא פליגי רבי ורבנן אלא באחר אבל בבעל דברי הכל עושה אותה בעילה שלא כדרכה. פירוש דכיון דאהניא ביאתו לקנותה אהני לעשותה ביאה גמורה ולדונה כבעולה אבל ביאת אחר לא עביד לה בעולה שלא כדרכה לרבנן:

שטר אירוסין שכתבו לשמה אלא שכתבו שלא בידיעתה או אפילו בעל כרחה אלא שאחר הכתיבה נתרצית לו ואחר כך מסרו לה נחלקו בה בסוגיא זו רבא ורבינא אמרי מקדשת שמאחר שנכתב לשמה ונמסר לה בידיעתה אין לכתיבה שלא מדעתה כלום וכדין הגט שאין אנו צריכין בו לידיעתה אלא שיכתבנו לשמה וימסרנו לה בידיעתה ורב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקדשת שהרי בגט אם כתבו הסופר לשמה בלא דעת הבעל שהוא מקנה אינו כלום ואף בזו אתה צריך לכתיבתה לדעת מקנה שהוא האשה והדברים נראין לפסוק כרבא ורבינא חדא מפני שהדברים מתקבלים יותר לומר שמאחר שנכתב לשמה ונמסר לה בידיעתה אין כתיבה בידיעתה מעלה או מורדת ועוד שהרי רב פפא אצל רבא תלמיד אצל הרב וכן שרבינא הוא בתרא והלכה כמותו ברוב מקומות:

ומכל מקום גדולי הפוסקים והמחברים פוסקים כרב פפא ורב שרביא ממה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ואע"פ שפירשוה בשטרי פסיקאתא שנויא היא ולא סמכינן עליה והביאו ראיה ממה שבפרק הנושא העמידה רב אשי בשטרי אירוסין ממש והוא שאמרו שם על מה שאמרו כמה אתה נותן לבנך וכו' עמדו וקדשו קנו והם הם דברים הנקנין באמירה בעא מיניה רבינא מרב אשי דברים אלו נתנו ליכתב או לא נתנו ליכתב ואמר ליה לא נתנו ליכתב ואמרו שם תא שמע אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקאתא והם מפרשים שרבינא הקשה ממנה לרב אשי ותירץ לא בשטר אירוסין ממש ופירוש הדברים לדעתם דברים אלו נתנו ליכתב ר"ל שאם יכתבו אותם עושין מעשה שטר לטרוף ממשעבדי והלכך אין לנו לכתבו אלא מדעת שניהם כדין שאר שטרות או לא נתנו ליכתב שאפילו צוה לכתבם אין להם דין מעשה שטר ואין טורפין אותם המתנות ממשעבדי והלכך יכולין העדים לכתבם שלא מדעת שניהם שאין שום חורבא יוצאת משם ואמר ליה לא נתנו ליכתב והקשה לו מההיא דאין כותבין ואם איתא דכתיבה לא מהניא אמאי אין כותבין ותירצה רב אשי בשטר אירוסין ומכל מקום מקצת המגיהים כתבו באותו תא שמע שלסייע לרב אשי הוא בא ופירשו דברים אלו נתנו ליכתב ר"ל שלא מדעת שניהם מפני שהוא כקנין שסתמו לכתיבה או לא נתנו ליכתב אלא מדעתם והיו באים לסייעו מההיא דאין כותבין ואמר להם דרך דחיה מיהא לא תסייען דאיכא לאוקומה בשטר אירוסין ויש מפרשין נתנו ליכתב שלא מדעת שניהם שאם נכתבו אין נגבין ממשעבדי או לא נתנו ליכתב שלא מדעת שניהם שאלו כתב אף הוא גובה ממשעבדי ואמר לו לא נתנו ליכתב ואותביה מן הפקחים שכשהיו פוסקין עם נשותיהם לזון את בנותיהם היו כותבין על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי ואם לא נתנו ליכתב היכן פקחותם שיכתובו ויזקקו נכסיהם לגבות מהם מן המשועבד ושאר השמועות סיוע לרב אשי וגדולי המפרשים נוטים לדעת ראשון ופירשו דברים הללו ניתנו ליכתב כלומר כמלוה הם שאע"פ שאין הפסקא מצויה באותה שעה נתחייב וכל שיקנה נכסים אחר כן יתן או שמא כמתנה הם ואם אין הפסקא מצויה בידו באותה שעה לא קנה כלום והילכך לא ניתנו ליכתב שאם התנה מעות או מטלטלין אין הכתיבה מועלת אם אינם ידועים אצלו ופשט ליה לא נתנו ליכתב והקשה ממה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם כלומר שידעו כמה פסקו זה לזה והם יקבלו זה וזה אותה פיסקא שכל זמן שלא קבלו זה וזה הפסק ויאמר האחד כתבו עלי כך וכך אין כותבין שאין התנאים מתקיימין אלא בפסקו של זה וקבלתו של זה הא מדעת שניהם כותבין אלמא מהניא בהו כתיבה אע"פ שאין הפיסקא ידועה אצלם שהרי אין הקפידא אלא להיות הפיסקא על דעת שניהם אלמא ניתנו ליכתב כדין מלוה ופירשה בשטר אירוסין ממש ולא מתורת דחייה אלא אוקימתא מעליא ומכל מקום גאוני הראשונים מסכימים לפסוק כרבא ורבינא וכן הדברים נראין אלא שראוי לחוש לדברי הכל לחומרא:

זה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם לדעת הפוסקין כרב פפא ורב שרביא אתה מפרשה בשטר אירוסין ממש ולדעת הפוסקין כרבא אתה מפרשה בשטרי פסיקאתא ר"ל תנאים הנעשין בין אבי החתן ואבי הכלה בשעת שדוכין בלא קנין שאם בקנין ודאי כותבין שסתם קנין לכתיבה עומד אלא שהתנו בלא קנין ואין כותבין אותן אלא מדעת שניהם שמא לא נתרצה להיותם מלוה בשטר אלא מלוה על פה ושמא תאמר היאך אתה דנה אף במלוה על פה והלא דברים בעלמא הם תקנת חכמים היא וכמו שאמרו כמה אתה לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו על סמך אותן דברים קנו והם הם דברים הנקנין באמירה ומכל מקום יש מפרשים דוקא שקדשה סמוך לאותן הדברים אבל לאחר זמן מרובה לא ולשיטה זו יש שפירשו בתקנה זו שהטעם בה כדי שלא יטעו לומר שהקדושין תלויין באותם התנאים אחר שסמוך לאותן הדברים קדשו עד שאם לא יתקיימו התנאים יהיו הקדושין ספק ומתוך כך תקנו שיהיו הקדושין גמורין בלא שום תנאי והתנאים יהו עליהם חוב גמור ומה שאמר בה כתובות ק"ב ב' בההיא הניתא דמיחתנו וכו' אין זה עקר הטעם אלא כדי שלא יהא הדבר כהלכתא בלא טעמא סמכו הטעם לומר בההיא הניתא דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי אבל עקר הטעם הוא זה שהזכרנו:

בתלמוד המערב אמרו על דברים אלו שלא נאמרו אלא באבי חתן ואבי כלה אבל לא אח על ידי אחותו ולא אשה על ידי בתה ושמא תאמר לטעם שהזכרנו מה בין זה לזה והלא יש לחוש אף באלו לטעות ולומר שהקדושין תלויין באותם התנאים הם פירשו שבאלו אין להם כח להתנות שאין הבת והבן ברשותם ואם יארע אי זה אונס יאמר זה לזה אני לא התניתי ואמי ואחי לא היה להם כח להתנות עלי לפיכך לא הוצרכו לעשות בהם תקנה שאין לחוש שיטעו לומר שיהיו הקדושין יכולין להתבטל בשביל אותם התנאים אבל האבות דעת הבן והבת תלויים בהם ועל דעתם מקדשין ויבאו לטעות בכך ולפיכך הוצרכו לאותה תקנה ומכל מקום יש מפרשים שאפילו לא קדשו אלא לזמן מרבה הואיל והתנו בשעת קדושין קנו ועקר הטעם דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי וכו' ושמא תאמר אם כן למה לא אמרו באח על ידי אחותו ואשה על ידי בתה כן יש לומר שאין דעת אם ואח קרובים אצל האחות והבת כל כך כדעת האב הואיל ואין עליהם להשיאה ואין כאן הנאת חתון כל כך:

ויש שואלים הלא מה שפוסק הבעל עם אשתו אינו נקנה באמירה וכמו שאמרו בתלמוד המערב בפרק אע"פ כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים והרי הבעל יש לו כח להתנות כרצונו וכן יש לו בה הנאת חתון ואעפ"כ אין תנאי נקנה באמירה ואם כן זה קשה לשתי השטות שהוזכרו ומתוך כך פירשו הטעם לפי שהאב חייב להשיא את בתו ואת בנו ואע"פ שאין חובה עליו ליתן לבן משלו מכל מקום חובת הנשואין עליו ומתוך כך יש כאן הנאת חתון בעשיית המוטל עליו אבל הבעל אינו מצווה ליתן דבר לאשתו הילכך אין כאן שעבוד בדברים אע"פ שחיבתו גדולה בנשואין והוא הטעם לאם ולאח מפני שאין חובת נשואי הבת עליהם ואפילו הניח אבי הבת נכסים להשיאה ופסקו על אותן הנכסים הואיל ואין עקר החיוב עליהם לעשות משלהם אין שעבודם בדברים כלום זוכה היא במה שהניח לה אביה אבל אין לה על אמה ואחיה כלום אע"פ שפסקו על עצמם וגדולי המחברים כתבו שאם התנו ארוס וארוסה זה לזה קנו באמירה ותלמוד המערב מוכיח שלא כדבריהם וכבר תירצנוהו לשיטתם בכתבות פרק נושא:

מאחר שביארנו שלא נאמר שעבוד זה אלא באב ולא באם ואח אתה צריך לברר אם יש אב מצד אחד ואם או אח מצד אחר כגון שאבי החתן קיים והתנה ליתן לבנו כך ואחיה של הכלה התנה על ידה כך אם מה שפסק אבי החתן נקנה באמירה אע"פ שאין תנאי שכנגדו כן או לא ונראין הדברים שאף שלו אינו נקנה באמירה שאינו מקנה אלא על הדרך שקונה וכן באב שפסק לבתו ואין שם אבי הבן שיפסוק לבנו ואם כן אע"פ שקדשו אין כופין זה את זה אם לא קנו מידו וזהו ששנינו הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שתהא יושבת עד שתלבין ראשה ואינו יכול לכוף את חמיו שיפרענו והם מפרשים אותה אפילו היה עשיר ובעל נכסים ומכל מקום יש מפרשים שכל שהאב מקנה נקנה באמירה אע"פ שאין תנאי שכנגדו נקנה באמירה הואיל ומכל מקום נוח לו באותו חתון גמר ומקנה ומה שאמרו בפוסק מעות לחתנו שתשב עד שתלבין ראשה פירושו בשאין לחמיו מה לפרוע או שאין זה רוצה לכופו לדין עמו ואף בקנו מידו כן או שמת ואף בתלמוד המערב נראה כן שאמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל בכתב והאב באמירה ובלבד דברים שהם נקנין באמירה היך עבדא גדול בשם רב כמה אתה נותן לבנך כך כמה אתה נותן לבתך כך כיון שקדשה זכת הבת בין הבנות משמע שכמו שהבעל פוסק מתחייב אף בשלא פסק האב כנגדו כך מה שהאב פוסק מתחייב אף בשלא פסק אבי חתן או אבי כלה כנגדו וזהו שהזכירו זכת הבת בין הבנות ואלו בן בין הבנים לא הזכיר משמע דאו או קאמר כמה אתה נותן לבנך או כמה אתה נותן לבתך ומכל מקום הוא הדין לפסק לבנו וכמו שאמרו שם שבן גדול רבתא ואמר זעירתא שהחדוש הגדול הוא שזכה הבן בין הבנים במה שפסק לו אביו שאין לו במה יקנה שהבת מתוך שנקנית האשה לו בפרוטה איפשר שנכללו בקנייתה קנין הפסיקאתא והשיב והדא היא זעירתא ולא נמצא זה קונה אשה וכמה מטלטלין בפרוטה כלומר ואין קניית המטלטלין נמשכין אחר קניית האשה ואעפ"כ נקנין מדרך פסק ואף הבן כן וכן אמרו שם בפירוש כמה אתה נותן לבנך כך וכמה אתה נותן לבתך כך כיון שקדשה זכתה הבת בין הבנות והבן בין הבנים ובלבד מן הנשואין הראשונים וכדמר ר' חנינא המשיא את בנו בבית זכה בבית ובלבד מן הנשואין הראשונים ולחכמי ההר ראיתי בזה שאמרו ובלבד מן הנשואין הראשונים שלא נאמר אלא בבן שאין האב חייב ליתן לבנו ומתוך חיבת נשואין ראשונים רוצה להקנות באמירה אבל אב לבתו אף בנשואין שניים או שלישיים כן וזהו שלא הזכירו חלוקה זו בתלמוד שלנו מפני שהזכיר הבת עם הבן:

זה שאמרו בתלמוד המערב לא האח על ידי אחותו שאלו שם אפילו בכתב כלומר דוקא על פה הוא דלא מהני הא בכתב מהני או דילמא אפילו בכתב כלומר בלא קנין ומפני שהוא ככותב לחברו בחזקת שהוא חייב לו ואינו חייב לו ופירשוה אפילו בכתב וחזרו ושאלו בה אפילו אחר כלומר שמאחר שאינו קפיד בנשואיה אין לו לפטמו בדברים וודאי גמר והקנה והשיבו ונשמעינה מן הדא ולא האח על ידי אחותו כלומר וכל שכן באחר שאין לו עליו אלא צד מצוה ולא נתכוון אלא לפטומי מילי כדי שתנשא לו ואם כן כל שלא בקנין אינו כלום והוא שאמרו שם אף למדת הבן כן כיצד תן בתך לפלוני ואני נותן לך כך קח שדה של פלוני ואני נותן לך כך לא קנה שלא אמרוה בפסקת אבי חתן ואבי כלה אלא מחיבת החתון אבל אחר לא הא למדת שאם ואח הכל שוה לדין זה ומכל מקום במה שאמרו שם שאף בכתב אינו מועיל אין סומכין עליו וזהו מחלקת ריש לקיש ור' יוחנן בפרק הנושא באומר לחברו מנה אני חייב לך בשטר שלר' יוחנן חייב כלומר כל שחייב עצמו בשטר אף בלא קנין ואף בלא הלואה ומכל מקום אם נעשה בטעות פטור והוא שאמר בתלמוד המערב הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו שאינו חייב ליתן לו כלום ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בפרק הנושא אף בזו שהוא חייב ואיפשר דדוקא בדרך שכשכתב לא היה טועה אלא שלא נתקיים הדבר שעל ידו חייב עצמו אבל כל שאף שבשעה שכתבה שטעה לא והדברים צריכים בירור:

יש שואלים אם פסקו האבות זה לזה ולא הזכירו נשואין אלו בפרט ולא הספיקו לינשא ומת ארוס אם יכולה לתבוע את אביה מה שפסק לה וכן אם מתה כלה אם יכול הארוס לתבוע לאביו מה שפסק או שמא יכול לומר לא פסקתי אלא על דעת חתון זה וכתבו גדולי הפוסקים והמחברים שאין יכול לתבוע דלא נקנה באמירה עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס וכן נראה ממה שאמרו פרק מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך איני רוצה ליתן ואמרו עליה בתלמוד המערב ולאו נקנין באמירה הם תני בר קפרא פוסק על מנת לכנוס ופירשו הם כל הפוסק לחתן דעתו על מנת לכנוס והרי הוא כמתנה הריני פוסק על מנת שתכנסנה ומעתה אם מת הארוס אף הבת אינה יכולה לתבוע את אביה ואע"פ שהמשנה עסוקה בפוסק לחתנו אין פיסקת חתנו אלא בשביל בתו ולזכות לבתו הוא מתכוין וכשמת הפסידה הבת את פסיקתו ואע"פ שקשורה באותם אירוסין שהרי היבם עומד במקום אחיו כל שכן במקום שאין שם זיקה וכן אם מתה הבת אין הבן יכול לתבוע את פיסקתו ומכל מקום גאוני הראשונים מפרשים פוסק על מנת לכנוס כלומר משנתנו בשהתנה בפירוש על מנת לכנוס אבל אם פסק סתם זכה היבם וכן הבת והבן:

יש שואלים בראובן שחייב עצמו בקנין או בשטר ליתן לחברו מנה לצורך נדונית בתו ומת האב יכולה הבת להוציא אותו מנה מיד אותו שחייב עצמו כן או לא שמא יכולה היא לומר תכף שחייבת עצמך ליתן מנה לצורך נדוניתי זכיתי בו שהרי לא חייבת עצמך לאבי אלא בשבילי אלא שאבי היה כשליח ביני לביניך וזכה בשבילי או שמא הוא אומר לא חייבתי עצמי אלא לאביך שהיה צריך לטרוח ולהשלים נדונייתך ורציתי לעשות עמו חסד וטובה לסייעו במה שיתן לך ומשמת איני חושש ביך ובנדוניתיך ואין לך עלי כלום כך ראיתיה לחכמי ההר והם מסתפקים בה והדברים נראין שחייב שמאחר שחייב עצמו בשטר ובקנין אין לאחריהן כלום:

שטרי נשואין ר"ל כתבה אין כותבין אותן אלא מדעת שניהם ר"ל שאם אמר הבעל לסופר לכתוב לאשתו כתבה בסך פלוני לא יכתוב עד שידע דעת האשה ופירשו הטעם שמא יפחות הוא סך שומת הדברים שהביאה לו יותר מן המותנה ביניהם ואחר שנכנסה לחפה והחתים לה כתבתה היא בושה מלהזמינו לדין על כך ואע"פ שאמרו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בזה סתם הדברים אינו מוסר לו מעותיו עד שיגיע שטרו לידו ואפילו מסר אם פיחת אינו בוש על כך מלהזמינו לדין:

כבר ביארנו בקדושי ביאה שלא סוף דבר כדרכה אלא אף בשלא כדרכה מקדשת משכבי אשה כתוב שני משכבות יש לה ועשה הכתוב אחד כחברו לכל דבר שהרי אף הבא על כל עריות שבתורה שלא כדרכה חייב כמו שיתבאר במקומו מעתה הבא על נערה בתולה המאורשה אפילו שלא כדרכה הוא והיא בסקילה ואפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה כלם בסקילה הואיל ובתולה היא בכל ביאה וביאה ומכל מקום כל שבא עליה ארוס אפילו שלא כדרכה אין שם בתולה עוד עליה לחייב הבא עליה בסקילה אלא הרי היא כדין בעולה ודינם בחנק וגדולי המחברים כתבו שאף בעשרה הראשון בסקילה וכלם בחנק וכבר כתבנו דבריהם בסנהדרין פרק סורר:

כבר ידעת באונס ומפתה נערה בתולה שלא נתארסה שמשלם קנס יראה מכאן שאף הבא עליה שלא כדרכה משלם קנס ואפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה כלם משלמים קנס וכמו שאמר מודה רבי לענין קנס דכלהו משלמי ומדקאמר מודה אלמא [חכמים] נמי הכי סבירא להו ומכל מקום כל שבא עליה ארוס אף שלא כדרכה ונתארמלה הימנו אין עוד קנס אחריו וגדולי המחברים כתבו שכל שלא כדרכה אין בו קנס ויש לתמוה בדבריהם מסוגיא זו וממה שאמרו בכתבות פרק נערות במה שאמרו שם אי זהו בשת הכל לפי המבייש והמתבייש ושאלו בגמרא ואימא חמשים שקל אמר רחמנא בכלהו כלומר ולא תתחייב אלא בקנס לבד והשיבו אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים כלומר ואעפ"כ כך הוא הדין עד שהביאה אחר כן מתחת אשר ענה כלומר הקנס אינו אלא מצד הענוי מכלל דאיכא בשת ופגם וכן ממה שאמרו ביבמות פרק הבא נבעלה שלא כדרכה פסלה לכהנה והקשו בה ממה שנאמר באונס ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול היכי דמי אלימא שאנסה בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דבעולה היא והרי הוא אסור אף בבעילת עצמו הואיל ולא לשם נשואין נבעלה לו אלא בשאנסה שלא כדרכה דמשום אלמנה אין משום בעולה לא דאכתי בתולה היא ומאחר שמותר לו לקיימה חייב לנשאה אלא אם כן היא אלמנה וכל שכן שהיא בדין תשלומי קנס ומכל מקום בסנהדרין פרק סורר יראה שאינו חייב קנס אלא בכדרכה ממה שאמרו שם בסוגית אותם שמצילין אותם בנפשו אין לנערה חטא מות נער זה זכר נערה זו נערה המאורסה חטא אלו חייבי כריתות ורמינהי אלו נערות שיש להם קנס אחותו וכו' ואי אמרת נתן להצילו בנפשו אמאי יש לה קנס מתחייב בנפשו הוא ותירצה רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה שמאחר שבא עליה שלא כדרכה יצא מדין הצלה בנפשו שכך אמרו שם כל שנעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו וקנס ליכא עד שיבא עליה כדרכה ומכל מקום אין זו קושיא ויש לדון שאפילו חזר ובא עליה שלא כדרכה משלם קנס ולא תפשוה בכדרכה אלא שהיא סתם ביאה ובראשונה הוא שהוצרכו להעמידה בשלא כדרכה כדי לחייב הבא עליה אחר כן בקנס שהרי הצלה בנפשו אין כאן שכבר העמידה בשלא כדרכה ויש על השני קנס אחר שעדין בתולה היא הא מכל מקום אף בחזר ובא עליה שלא כדרכה חייב בקנס וזה שלמד וחזר ובא עליה כדרכה מפני שסתם ביאה כך היא וגדולי המחברים פסקו שאין קנס אלא בכדרכה וכבר טרחנו להעמיד דבריהם בסנהדרין פרק סורר:

ויש מתמיהין לדעת ראשון היאך אפשר שלא יגע בבתוליה ומשלם קנס והלא תשלומי קנס אינם אלא בשביל סלוק הבתולים ולא לחנם הקפידה תורה בין נערה לבוגרת עד שפירשו בזו שלא כדרכה במקום בתולים ודרך הטיה שהבתולים קיימים אלא שנתמעכו קצת אבל שלא כדרכה ממש בהפיכת השלחן לא ואין הדברים נראין:

קדושין שאין מסורין לביאה כגון שיאמר לשתי אחיות אחת מכם מקדשת לי אע"פ שאין כאן קדושין ודאי מכל מקום יש בהם סרך קדושי ספק להצריכם גט כמו שיתבאר במקומו במסכתא זו נ"א א':

וכבר ביארנו שהיבמה נקנית בביאה ולא בכסף ובאמה העבריה הפך הדברים שנקנית בכסף ולא בביאה כמו שיתבאר:

יש שואלין בנערה בתולה שאינה מאורסה שבאו עליה עשרה ועדין היא בתולה שכלם בדין קנס איזה מהן בדין ולו תהיה לאשה ובתלמוד המערב אמרו שהרשות בידה לברור ונסח דבריהם בכתבות פרק שלישי בררה לה אחד מהן נפטרו כלן אמרה אי אפשי בו חוזרת ובוררת כלומר שאע"פ שבררה כל שלא נתקדשה לו עדין אם מתחרטת בברירתה חוזרת ובוררת וכן שאלו אם צריכה קדושין אחרים או אם תתקדש באותה ביאה אע"פ שלא היו בה עדים שיאמר לה בעדים התקדשי לי באותה ביאה של שעת פתוי או אונס ואין זו שאלה אלא ודאי צריכה קדושין אחרים:

גמרא אף הויה בעיא דעת מקנה נ"ל אף דעת מקנה אבל מודה ר"פ שאם כתב מדעתה ולא מדעתו שאינה מקודשת דאלת"ה לפלוג בתרתי אם כתבו מד מדעתה ושלא מדעתו לרב פפא ורב שרביה מקודשת ולרבא בא ורבינא בינא אינה מקודשת:

מאי לאו שטרי ארוסי' ונשואין ממש וא"ת ונישואי' מאי פירושו דאי כתובה אין צריך דעתה וי"ל דה"ק שטרי אירוסין שהם לצורך נישואים:

לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וא"ת וכיון דרבינא מוקי לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל מאי קא מיבעיא ליה בכתובות (ק"ב) דא"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב ופירש"י שם דמיבעיא ליה אם נתנו חכמים כתיבה בדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהם בלא קנין או לא ניתנו דלא יטרוף ממשעבדי דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי ואפי' אם שניהם מתרצים ליכתב אינן יכולים לכתוב וכיון דמוקי לה בשטרי פסיקתא אלמא שיכולים לכתו' מדעת שניהם וי"ל ששאל לו לידע סברתו וכשאמר לו לא ניתנו ליכתב ה"ק לו מהך דהפיקחי' היו כותבין ומהך דאין כותבין שטרי אירוסין ור"י פי' נתנו ליכתב בלא דעת המתחייב דאלים כקנין דסתמיה לכתיבה עומד או לא ניתן ליכתב אלא מדעת המתחייב ואמר לו רב אשי לא ניתנו ליכתב אלא מדעת המתחייב ופרי' ליה מהפקחי' היו כותבין אלמא כותבין שלא מדעת מתחייב והדר מייתי ליה סייעתא מהך דאין כותבין שטרי אירוסין דלא ניתנו ליכתב ולהך פירו' לבתר דשמעה מרב אשי סברא וכן מוכ' לשם דמעיקרא אותביה ובתר הכי מייתי ליה סייעתא מהא ברייתא ור"ת פי' בשם אביו רבינו מאיר וכן פר"ח דניתנו ליכתב היינו אם הוצרכו ליכתב דאין נקני' באמירה לחוד אם לא נכתבו והא דקאמר הן הן הדברים הנקני' באמירה היינו בכתיבה בלא קנין וקרי לאמירה כתיבה דתנן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי וכו' ותני ר' חייא האומר לאשתו או לא, ניתנו ליכתב ובאמירה לחוד ניקנין ולפ"ז צ"ל דרבינא פליג עליה דרב אשי וקסבר דניתנו ליכתב אין מועילין בלא כתיבה כיון דמוקי לה בשטרי פסיקתא וצריך לדקדק כמאן הלכתא ובסדר תנאים ואמוראים כתב [יד הר' יוסף] טוב עלם [כתוב] רבינא ורב אשי דהלכת' כרבינא וכן פסק בה"ג דהלכה כרבי' ורבא דאמרי מקודשת אבל ר"י רגיל לפסוק כרב אשי לגביה דרבינא דכך הוא רב אשי בתראה כמו רבינא וגם גדול ממנו היה כדא"ל רבינא לרב אשי בפ' הדר אנא נמי תלמיד חבר דמר אנא ור"ח כתב וקי"ל כרב פפא ורב שרביה דמותבי' עליה דרבינא ורבא מהך דאין כותבין וכו' ואע"ג דמשנינן ומוקמי' בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אמר רב וכו' אשינויי דחיקי לא סמכי' ותו דרב נחמן דאמר לעי' מדעתה והוא שבגרה קאי כוותייהו וי"א דהלכה כרבינא ורבא והדבר צ"ע, ומה שמדקדק דאשינויי [דחיקי] לא סמכינן אין זה ראיה דבפ' הנושא איכא איפכא דבריש' מוקי לה בשטרי פסיקת' ודחי לה בשטרי אירוסין ממש ומדרב נחמן דלעיל ליכא ראיה דהא רבא דאמר הכא מקודשת איהו אמר לעי' בשם רב נחמן דבעי מדעתה אלא מדעתה דלעי' לאו אכתיבת השטר קאי אלא אנתינתו:

כמה אתה נותן לבנך בירושלמי אבל לא אח ע"י אחותו ולא אשה ע"י בתה ואפי' היא קטנה ובלבד מן הנישואין הראשונים אתיא כר' חנינא המשיא את בנו בבית זכה בנן בבית ובלבד מן הנשואים הראשונים וכן כתב הרמב"ם:

הן הדברים הנקני' באמירה ופי' רשב"ם דוקא כשמתוך התנאי' עמדו ועשו הקידושים ומדקדק מדנקט עמדו ואין זה ראיה [דאורחי'] דתלמודא בהכי כמו קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת ביבמות פ' ב"ש, והדתנן בפ' בתרא דכתובות הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתתלבן ראשה ומתמיה למה תשב ישאנה ויתבע חמיו בדין לפי' רשב"ם ניחא דאיכא לאוקומ' כשלא קדשו מתוך הדברים ומ"מ מאחר שהסכימו על כך תשב עד שתלבין ראשה ומיהו י"ל שהחתן אינו רוצה לטרוח לבוא לב"ד ולמיקם בדינא ודייני:

ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה וא"ת שפחה כנענית תוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה י"ל דשאני התם דלאו קנין דאשות הוי א"נ היא גופה תיתי אי לאו דאשכחן באמה העבריה דנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה:

הויה דכסף שאינו צריך לצייר צורת הכסף או להתיכו לשמה דכתיב וכתב לה לשמה שלא מדעתה שלא ידעה האשה כשכתבו ונתנו לה ונתרצית:

דעת מקנה בגט היינו הבעל ובקדושין האשה שהיא מקנה עצמה לו:

פסיקתא שפוסקין על עצמן לתת להן ואע"ג דהלכתא בלא טעמא אין כותבין דניחא להו למיהוי מלוה על פה ולא תהוי מלוה בשטר:

ופסקו הרי"ף והר"ם ז"ל דאינה מקודשת דרב אשי אוקמא בפ' הנושא בשטרי אירוסין ממש ומדעת שניהם מהאיש ומהאשה קאמר וכתב רבינו חננאל וקי"ל כרב פפא ורב שרביא ויש מי שפסק כרבא ורבינא והדבר צ"ע ע"כ:

והיא בעולת בעל. אית דגרסי כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל:

כעורה כלומר וכי נמאסת הברייתא דתני רבי מה צורך ללמוד מקום אחר:

דקדיש ובעל דתרוייהו בעינן דכתיב כי יקח דהיינו קדושי כסף:

בעולה היא. ובחנק היא:

שלא כדרכה ועדיין היא בתולה ובסקילה היא שקנאה באותה ביאה:

באחר אם בא עליה אחר שלא כדרכה אם היא בחנק כבעולה או בסקילה בכדרכה וחנק היא ואת אמרת קדושין וביאה בעינן היכי משכחת לה נערה בסקילה. ומתרץ דמשכחת לה מאורסה ובסקילה שקדשה בשטר הואיל ושטר גומר הקדושין בלא דבר אחר:

לא שטרי פסיקתא כו' פירש המורה שהעדים אינן רשאין לכתוב עליהן שטר אלא מדעתן דניחא ליה שתהא מלוה בפה ולא מלוה בשטר. ואינו נראה לי דאם כן מה טעם אין כותבין אלא מדעת שניהם נכתוב לבעל בלא אבי כלה מה שמקבל עליו ליתן לאשתו ולאבי כלה בלא החתן נכתוב מה שקיבל עליו ליתן לחתנו למה נרצה מעמד שניהם. ונראה לי שהטעם הוא כדכתיבת בגט פשוט במהדורא בתרא כפתרון המורה מוכיח ומפני שכותבין תנאותיהן בשטר אחד בעבור זה צריך דעת שניהם שכל אחד יכול לעכב ולומר מלוה על פה קבילי ולא בשטר אבל ודאי אם אמרו מתחילה לכתוב שני שטרות כל אחד לעצמו אין צריך דעת שניהם. וכתב רבינו יצחק זצוק"ל והלכתא כרב פפא ורב שרביא משום דמותבינין עליהו דרבא ורבינא מהכא אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם ואף על גב דקא מוקמי לה בשטרי פסיקתא ההוא שינויא הוא ולא סמכינן עליה דהא רב אשי דהוא בתרא הכא אוקמא בפרק הנושא את האשה בשטרי אירוסין ממש כדרב פפא ורב שרביא למימר דהלכתא כוותיה ואינו נ"ל זה הפסק דכיון דלא איפסיקא הילכתא כמאן יש לנו להחמיר ולומר מקודשת היא וצריכה גט. ומה דאסתייע מדרב אשי דאוקמה בשטרי אירוסין ממש כרב פפא ורב שרביה דאדרבה רב אשי בשטרי פסיקתא מוקי לה התם כרבא ורבינא דהכי אמרינן התם גופא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו הן הן דברי' הנקנין באמירה, אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב. א"ל לא ניתנו ליכתב פי' דמצי אמר מלוה על פה קבילי עילואי מלוה בשטר לא קבילי עילואי כו' עד תא שמע אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהן. מאי לאו שטרי פסיקתא וכדרב גידל. פירש ואתיא סייעתא לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב עד שיודיעם. ודאי לא שטרי אירוסין ממש וכדרב פפא ורב משרשיה וכו'. פירש ולעולם לא תסייע מהכא לרב אשי. הנה בפי' שרב אשי רוצה להעמידה בשטרי פסיקתא כרבא ורבינא והלכות גדולות פוסק הלכה כרבא ורבינא:

גמרא מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כו' יש לדקדק דטפי הוה ליה למפרך הכא מה ליבמה שכן קנינה לשום אישות משא"כ אמה העבריה כדקאמר לעיל ויש ליישב דהוצרך להך פירכא שכן זקוקה ועומדת הכא משום דלא תקשה אכתי דאימא למיעבד האי ק"ו באשה מיבמה ולא לכתוב קרא באשה ותיתי ליה בהאי ק"ו מיבמה אי לאו הך פירכא מה ליבמה שכן זקוקה כו' ושוב ראיתי בת"י בזה הלשון מה ליבמה שכן זקוקה כו' המ"ל אשה תוכיח אלא דאכתי המ"ל מה ליבמה שכן קנינה לשם אישות דאז ליכא למימר אשה תוכיח עכ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אמר קרא בעולת בעל כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל עכ"ל ובכל נוסחאות ישנות וכן בילקוט מביא קרא והיא בעולת בעל דכתיב גבי אבימלך ורש"י מחקו משום דהאי קרא דאבימלך בבן נח קמיירי ודרשינן מיניה בפרק ארבע מיתות בעולת בעל יש להם נערה המאורסה אין להם וק"ל:

גמ' ולרבא דאמר בר אבינא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה א"ל אביי כו' בעולה בשלא כדרכה כו' כצ"ל:

גמרא אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל. וק"ל מדוע לא נילף מקרא דיפ"ת דכתיב ואח"כ תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה דמשמע דע"י בעילה הות ליה לאשה. וי"ל דהתם נמי איכא לפרושי עד דבעיל והדר קדיש כדכתיב והיתה דהיינו הוייה דקדושין. והא דלקמן (ר"ד יד) נפ"ל דיבמה נקנית בביאה מדכתיב יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה. ול"א דתרתי בעינן. הוא משום דכתיב ג"כ ויבמה דמשמע דביאה גומרת בה כדאיתא התם:

שם מ"ל כגון שקדשה בשטר. וא"כ מיפרך הא דרבי והש"ס לא משני עלה מידי. ולכאורה ה"נ דרבי ס"ל כריו"נ בב"מ (צד ב) דמשמע גם אחד בפ"ע. וריו"ח סבר כר' יאשי' שם. ואח"כ מצאתי זה בחדושי הרשב"א. אך לפ"ז יקשה קצת ללישנא דא"ל ר"ל לריו"ח דמשמע דס"ל לר"ל כרבי וכריו"נ. ורבא לא פסיק כוותיה אלא בתלת. ובב"מ (צה ב) ס"ל לרבא כריו"נ. ואולי י"ל דר"ל קבל תשובת ריו"ח. ועי' חולין (כט ב) תד"ה אר"ל:

רש"י ד"ה הדר פשטה. שהרי עיקר כו'. רצה בזה דלא תקשי מאי אולמא האי היקשא מהאי דהרי מהיקשא דהוויות להדדי נמי ילפינן כמה דברים:

תד"ה הן. ור"ת פי' כו' וכן היה אומר ר"ת. דברים הללו הביאו הרי"ף והרא"ש בפ' הנושא בשם הירושלמי וכן התוס' עצמם בפ' שני דייני גזירות:

גמ׳ אי דקדיש ולא בעיל כצ״ל:

מהתם הו"א עד דמקדיש והדר בעיל קמל"ן. והא דרב לא חייש להאי פירכא נ"ל דכיון דמסקינן בסמוך דרבי נמי אית ליה דובעלה אתא נמי למעט אמה העברייה מדלא כתיב ובעל א"כ תו לית לן למימר דבאשה דמקדש והדר בעיל דא"כ תו לא שייך למעט אמה העברייה דהא אדרבה אמה העברייה נקנית בכסף לחוד וליכא למימר דמשום הא גופא איצטריך למעט אמה העברייה דלא בעינן ביאה וניקנית בכסף לחוד דלא תימא נהי דבע"ע נקנה בכסף לחוד אפ"ה באמה העברייה בעינן כסף וביאה מהקישא דאחרת הא ליתא לפי שיטת התוספות לעיל דף ג' ע"ב דהקישא דאחרת אתא לרבויי קנינים ולא למעוטי קנינים ע"ש ובלא"ה נמי לא שייך למימר הכי דאדרבה מצינן למימר איפכא דמקשינן עבריה לעברי דבכסף לחוד והדר מקשינן אשה לאחרת וכ"ש דבאשה לית לן משמעות דבעינן דוקא תרווייהו ועכ"פ נימא דכל חד תיקו אדוכתא אע"כ מדאיצטריך למעט אמה העברייה אלמא דבאשה נקנית בביאה לחוד משא"כ לר' יוחנן דלא משמע ליה למידרש ובעלה לתרתי דרשות לגופא ולמעוטי אמה העברייה דלא משמע ליה דניכתוב ובעל כדמשמע בסמוך וא"כ שפיר קאמר דאיצטריך בעולת בעל דאי מובעלה לחוד סד"א דמקדש והדר בעיל וליכא למימר דאכתי היאך ס"ד דבעינן מקדש והדר בעיל הא ע"כ כסף לחוד קונה מהקישא דאחרת דבהא מצינן למימר דלא משמע כלל להקיש לאחרת לענין קנין כסף כיון דלא אשכחן כסף שמועיל לענין אישות כדאמרינן לעיל ואיכא לאוקמי הקישא לשאר מילי וטפי הוי ניחא לן למימר הכי כיון דפשטא דקרא כי יקח איש אשה ובעלה משמע דמקדש והדר בעיל או כמו שתירץ רבינו נתנאל לעיל דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא ע"ש ועיין כאן בחידושי הרשב"א ז"ל והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

שם מתקיף לה ר' אבא בר ממל א"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה. הא דלא אסיק אדעתא דאיכא לאוקמי בקידושי שטר היינו משום דלא ס"ד דאיכא שום מעליותא בקנין שטר יותר מבקנין כסף א"כ כי היכי דאשכחן דשטר לחוד קונה ה"נ אית לן למימר בכסף כיון דקרא גופא לא מוכח דאיירי דוקא דמקדש והדר בעיל משא"כ למסקנא דחי שפיר דשאני שטר שגומר ומוציא א"כ משכחת לה באישות משא"כ בכסף כדפרישית בסמוך וק"ל:

שם א"ל אביי ע"כ לא פליגי ר' ורבנן אלא באחר אבל בעל ד"ה עושה בעולה שלא כדרכה וקשיא לי מאי מקשה אביי דלמא הא דלא פליגי אלא באחר אבל בבעל כ"ע מודו היינו לבתר דכתיב בעולת בעל דמהכא ילפינן הא מילתא בסמוך בין לרבי ובין לרבי יוחנן אלא דלרבי מגופא דקרא ולר"י מדכתיב בעולת בעל ולא כתיב בעולת איש ולפ"ז שפיר קאמר ר' יוחנן דאי לאו קרא דבעולת בעל דממילא דרשינן תרתי לא הוי ידעינן כלל דאשה נקנית בביאה לחוד דאי מובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל ונערה המאורסה הו"א דאיירי שבא עליה הבעל שלא כדרכה ואפילו אי הוי כתיב בעולת איש הוי מוקמינן לה לגופא שהבעל קונה בביאה כדרכה דאי מובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל ואכתי שלא כדרכה לא הוי שמעינן משום הכי איצטריך ליה דרשה דבעולת בעל דשמעינן כולהו. ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא מסברא דבעל עושה בעולה שלא כדרכה דכתיב משכבי אשה הוקשו שתי משכבות להדדי ומהני הקישא נמי דלא הוי בתולה והא דדרשינן לה לקמן מבעולת בעל וכן פרש"י כאן היינו דוקא לענין דאין אחר עושה ודו"ק:

שם ורבי יוחנן האי ובעלה מאי עביד לה. קשיא לי דלמא איצטריך ובעלה למימרא דבעולה נמי יוצאה בגט דכתיב בהאי קרא דלא תימא כיון דבעולת בעל אסורה נמי לבני נח ובב"נ לא מהני גיטא לא מהני נמי בישראל דמי איכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שרי קמ"ל דמהני ואפשר דמדאיתקשו הוויות להדדי מקשינן וכ"ש דא"ש למאן דדריש אחרי אשר הוטמאה למחזיר גרושתו מן הנישואין א"כ ע"כ דמהני בה גיטא ודו"ק:

שם סד"א תיתי בק"ו מיבמה. וקשה מאי ס"ד דשייך האי ק"ו א"כ לישתוק מבעולת בעל וליליף כולה מילתא מיבמה ואפשר דשפיר הוי ידע דליכא למילף אשה מיבמה דאיכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת משא"כ לאמה העברייה קס"ד דלא הוי פירכא כיון דאיכא למילף בבנין אב מאשה בק"ו מיבמה ואתיא מבינייהו דנהי דבבנין אב לחוד לא מצי למילף אמה מאשה משום דאיכא למיפרך מה לאשה שכן קנינה לשם אישות אבל מיבמה לא משמע ליה האי פירכא כיון דאיכא ק"ו וכל זה נשים בק"ו דאע"ג דקנינה לשם אישות אפ"ה כסף אינו קונה וביאה קונה אלמא משום אולמא דביאה משא"כ בהא דפריך שכן זקוקה ועומדת לא שייך לומר דכל זה נשים בק"ו כמ"ש התוס' לעיל דף ד ע"ב בד"ה שכן זקוקה ועומדת ובזה נתיישב' קושית מהרש"א ז"ל בסמוך ודו"ק. ולולא דמסתפינא מרבוותא היה נ"ל לפרש בדרך אחר דהא דאיצטריך למעט אמה העברייה דאינה נקנית בביאה לאו בתחלת קנינה לשם שפחות איירי בזה אין סברא כלל שתקנה בביאה ולא שייך כלל ק"ו דיבמה אלא לענין ייעוד איירי שאם בא לקיימה לשם אישות ע"י ייעוד נמי אינה ניקנית בביאה אלא צריך לייעדה בכסף דוקא כדקתני לקמן כיצד מצות יעוד ומשמע התם דהייעוד הוא ע"י מעות הראשונים או על ידי עבדות שנשאר עליה שיעור שוה פרוטה וכי אפשר נמי דמיקרי יעוד ע"י שטר כמו שאפרש לקמן דף ט"ו אבל בביאה גרידא לא אשכחן דמיקרי ייעוד ולא קני לה כיון דהאב אינו מתרצה עכשיו בביאה וו והא"ש דלא שייך הכא האי פירכא דאין קנינה לשם אישות משא"כ לעיל דף ד' ע"ב דקאמר אמה העברייה תוכיח שאינה נקנית בביאה התם ודאי שאינה נקנית בתחילת קנינה לשם שפחות איירי דתוכיח מיהא הוי לכך מקשה שפיר מה לאמה שאין קנינה לשם אישות דבזה נתיישב' קושיית התוספות שם בד"ה ת"ל ובעלה ע"ש דוק ותמצא. והיינו נמי דאמרינן בסמוך דס"ד דהקישה הכתוב לאחרת ופשטא דקרא דהקישה לאחרת הא כתיב אם אחרת יקח לו והיינו כשמקיימה לשם אישות הוא דהקישה לאחרת דעלה כתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע אבל בענין שפחות שלה לא שייך להקישה לאחרת דהאי אמה והאי אשה תדע מדלא ילפינן מהאי הקישא שיהא מעשה ידיה של אשה לבעלה מדאורייתא כמו שמעשה ידי האמה לרבה וכן לענין מזונות אמאי לא ילפינן מהאי הקישא ולמאי דפרישית א"ש דהקישא היינו דוקא כשמייעדה כדכתיב אם אחרת יקח. ולפ"ז נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל דף ג' ע"ב אמאי לא יליף קנין כסף באשה מהקישא דאחרת ולפמ"ש לק"מ דאשה מאמה לא ילפינן אלא מייעוד שלה ובאמת בייעוד גופא לא ידעינן דבכסף אלא לבתר דאשכחן קידושי כסף מן התורה כנ"ל נכון לולי שהקדמונים לא כתבו כן ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף ט ע"ב גמרא ההיא מיבעיא ליה זו נקנית בביאה ואין אחרת נקנית בביאה סד"א תיתי בק"ו מיבמה כו'. וכתבתי דלולי פירוש הקדמונים היה נ"ל לפרש דהא דאיצטריך למעט דאין אמה העבריה נקנית בביאה לאו אתחילת קנינה לשם שפחות איירי אלא לענין דאין נקנית בייעוד לשום אישות בביאה לחוד אלא בכסף ולפ"ז נסתפק לי אם נקנית בייעוד ע"י שטר והפוסקים לא כתבו מזה כלום וצ"ע:

שם א"כ ניכתוב רחמנא או בעלה. נ"ל דה"פ דרבא ס"ל כר"י דיליף קידושי ביאה מבעולת בעל דאי מובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל וא"כ א"ש דליכתוב או בעלה ותו לא איצטריך קרא דבעולת בעל אלא ע"כ דלא מצי למיכתב או בעלה דאיצטריך ובעלה לכדרבא וא"כ אכתי לא הוי ידעינן הא דרבא דהו"א דמקדש והדר בעיל משו"ה איצטריך קרא דבעולת בעל והשתא שמעינן כולהו כן נ"ל: