קידושין ו ע"א

דף ו - א

ענה אביי: הני  לישני בתראי קא משמע לן - שמואל בא להשמיענו את הלשונות האחרונים [שנאמרו בהמשך דברי שמואל].

דהיינו, "הריני אישך", "הריני בעליך", אין כאן בית מיחוש. וכן בגירושין "איני אישך", אין כאן בית מיחוש.

וטעמו של שמואל: הכא - בענין קידושין, כתיב [דברים כד]: "כי יקח איש אשה", ולא שיקח את עצמו אליה.

והכא - בענין גירושין, כתיב [שם]: "ושלחה מביתו", ולא שישלח את עצמו.

והגמרא ממשיכה לדון בלשונות נוספים של קידושין:

תנו רבנן:

המקדש אשה ואומר לה: "הרי את אשתי", או "הרי את ארוסתי", או "הרי את קנויה לי"

- מקודשת.

וכן האומר: "הרי את שלי", "הרי את ברשותי", "הרי את זקוקה לי" - מקודשת.

ומקשינן: מדוע התנא חילק את הלשונות הללו לשני משפטים?

וליתנינהו כולהו כחדא! היה ראוי לו לשנות את כל הלשונות במשפט אחד!

ומתרצינן: תנא, תלת תלת שמעינהו, וגרסינהו. התנא שמע כל שלשה מהם בנפרד, ושנה אותם בנפרד כדרך ששמעם.

איבעיא להו הסתפקו בני הישיבה:

[א] האומר לאשה "הרי את מיוחדת לי" - מהו הדין בזה? האם זה לשון קידושין, וכלשון הפסוק [בראשית ב] "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", או לא?

[ב] האומר: "מיועדת לי", מלשון "יעוד", שהוא לשון קידושין באמה העבריה - מהו הדין בזה?

[ג] האומר לאשה: "הרי את עזרתי" - על שם שהאשה נקראה בתורה "עזר" ["אעשה לו עזר כנגדו", בראשית ב] - מהו הדין בזה? [ד] "נגדתי" - מלשון "עזר כנגדו" [שם] שנאמר לגבי האשה - מהו הדין בזה?

[ה] "עצורתי" - מלשון "עצרת" [דהיינו אסיפה], כלומר שתהיי אסופה עמי בבית, ^[124] - מהו הדין בזה?

[ו] "צלעתי" - על שם שהאשה נלקחה מן הצלע [כמבואר בראשית ב] - מהו הדין בזה?

[ז] "סגורתי" - על שם שנאמר בענין האשה שנלקחה מן הצלע של האדם "ויסגור בשר תחתנה" [שם] - מהו הדין בזה?.

[ח] "תחתי" ^[125] - מהו הדין בזה?

[ט] "תפושתי" ^[126] - מהו הדין בזה? [י] "לקוחתי" [על שם "כי יקח איש אשה" דברים כד] - מהו הדין בזה?

ומסקינן: פשוט מיהא חדא. פשוט, לפחות, ספק אחד מכל הספקות:

דתניא: האומר לאשה "הרי את לקוחתי" - הרי זו מקודשת, משום שנאמר בענין קידושין [דברים כד]: "כי יקח איש אשה".

איבעיא להו הסתפקו בני הישיבה:

האומר לאשה "הרי את חרופתי" - מהו הדין בזה?

תא שמע ברייתא שדיברה בפירוש על זה:

דתניא: האומר "חרופתי", הרי זו מקודשת. שכן ביהודה קורין לארוסה "חרופה".

ותמהינן: וכי אנשי יהודה הויא הם רובא דעלמא? האם רוב אנשי העולם הם, עד שנאמר שלשונם היא הקובעת?! ומדוע פסקה הברייתא שבכל מקום בעולם, האומר לאשה "חרופתי", הרי זו מקודשת, בגלל שביהודה קורין לארוסה חרופה? ^[127]

ומתרצינן: הכי קאמר, כך כוונת הברייתא לומר: האומר "חרופתי" - מקודשת, לפי שנאמר [ויקרא יט] "והיא שפחה נחרפת לאי ש".

דהיינו, שנאמר בענין שפחה חרופה [ויקרא יט כ]: "ואיש כי ישכב את אשה, והיא שפחה נחרפת לאיש. והפדה לא נפדתה, או חפשה לא ניתן לה. והביא את אשמו".

ונחלקו תנאים מה היא שפחה חרופה ["נחרפת לאיש"]:

לדעת רבי עקיבא, מדבר הכתוב בשפחה שחציה שפחה כנענית וחציה בת חורין שהתקדשה לעבד עברי המותר בשפחה כנענית [כגון שפחה השייכת לשני אדונים, ואחד מהם שיחררה, ונמצא שחציה שפחה וחציה בת חורין].

[ונחלקו אמוראים בשפחה שחציה בת חורין, האם קידושין תופסין בה בחציה, או שאין קידושין תופסין בה כלל].

ואילו לדעת רבי ישמעאל, מדבר הכתוב בשפחה כנענית גמורה שהתארסה עם עבד עברי. ואף על פי שאין קידושין תופסים בשפחה כנענית שלא השתחררה, ואין היא "מאורסת", מכל מקום היא מיוחדת לעבד העברי.  127*   127*.  על פי כריתות יא א, וגיטין מג א.

והגמרא כאן מפרשת את דברי הברייתא - שהאומר "חרופתי" מקודשת - כדעת רבי עקיבא, ששפחה חרופה היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי, ^[128] ותופסים בה קידושין. ^[129]

ומאחר שנאמר בפסוק "נחרפת", והכוונה היא "מאורסת", למדנו מכאן ש"חרופתי" היינו "ארוסתי".

וכך אמר התנא: האומר "חרופתי" - מקודשת, לפי שנאמר "והיא שפחה נחרפת לאיש". ועוד, שהרי ביהודה קורין לארוסה "ח ר ופה". ותמהינן: וכי יהודה ועוד לקרא?!

והרי מאחר שהבאנו ראיה מהפסוק שחרופה היא ארוסה, אין צורך ואין טעם להביא ראיה ממה שרגילים לקרוא כך ביהודה [שהרי דברי הכתוב הם ראיה שאינה צריכה סיוע ממנהג שביהודה]!

ומכח קושיה זו חוזרת בה הגמרא, ואומרת -

אלא, בהכרח, שהברייתא סוברת כדעת רבי ישמעאל, ששפחה חרופה היא שפחה כנענית, שאין תופסין בה קידושין כלל, ומכאן ש"נחרפת" אינה ארוסה, אלא היא "מיוחדת" לבד עברי, ואין כל ראיה מהפסוק שאף הארוסה נקראת "חרופה". ^[130]

ולאור זאת, כך יש לתרץ את דברי הברייתא:

הכי קאמר, כך אמר התנא: האומר "חרופה"

- ביהודה, הרי זו מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה "חרופה". אבל בשאר המקומות, אם יאמר לאשה "הרי את חרופתי", היא אינה מקודשת, מפני שאין רגילים לקרוא שם את הארוסה בשם "חרופה". ^[131]

ועתה באה הגמרא לדון בכל הלשונות הללו שהסתפקנו בהם האם חלו הקידושיו או לא, כיון שאין הלשון הזאת ברורה - מנין לנו שהאשה הבינה את כוונתו, ונתרצתה לקידושין? כדי לענות על שאלה זו הגמרא מבררת באיזה אופן דיברנו:

והוינן בה: במאי עסקינן? באיזה מקרה הסתפקנו בלשונות הללו אם קידושיו קידושין או לא? ^[132]

אילימא, אם נאמר, בשאין מדבר עמה קודם לכן על עסקי גיטה וקידושיה, אלא נתן לה גט ואמר לה "אינך מיוחדת לי", או אחת משאר הלשונות שהסתפקנו בהם, כדי לגרשה. או שנתן לאשה פרוטה, ואמר לה "הרי את מיוחדת לי", כדי לקדש אותה - תיקשי, מדוע הסתפקנו בזאת שמא קידושיו קידושין? ^[133] והרי אפילו על הצד שהלשונות הללו הם אכן לשון קידושין, עדיין יש לשאול: מנא, מנין האשה ידעה מאי קאמר לה הבעל? הרי האשה לא הבינה מה אמר לה, ולא התרצתה לקידושין! ^[134] ואלא שמא תאמר, שמדובר בכגון שהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה לפני שקידשה או גירשה, ולכן מסתבר שהאשה הבינה את כוונתו ונתרצתה לקידושין, אז קשה לצד השני -

מאחר שהוא דיבר עמה קודם לכן על עסקי גיטה וקידושיה, פשיטא שהיא מקודשת, ואיזה ספק יש להסתפק בדבר?

והרי אף על גב דלא אמר לה כלום, נמי היא מקודשת!

וכל שכן כשאמר לה את אחד מהלשונות אחרי שדיבר עמה על עסקי קידושיה שהיא מקודשת, ומה היה כלל הספק!?

ומוכיחה הגמרא שהמדבר קודם לכן עם האשה על עסקי קידושיה, הרי אף על פי שלא אמר לה כלום בשעה שנתן לה את הכסף הרי זו מקודשת -

דתנן במסכת מעשר שני [ד ז]: היה מדבר עם אשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה את גיטה וקידושיה, ולא פירש לשם מה הוא נותנם:

רבי יוסי אומר: דיו בכך! די בזה שעסק עמה קודם לכן בדבר, והרי זה כאילו פירש.

רבי יהודה אומר: צריך לפרש.

ואמר על כך רב הונא אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי, שאין צריך לפרש.

ואם כן, מאחר שאפילו אם לא פירש כלום הרי אלו קידושיו, כל שכן אם הזכיר את אחת מן הלשונות שהיא מקודשת, ומדוע הסתפקנו בדבר?

ומתרצינן: אמרי בני הישיבה תירוץ:

לעולם הסתפקנו במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה.

ואי דיהיב לה, ושתיק - הכי נמי!

אם נתן לה את הכסף ושתק, אכן ברור לנו שהתכוין לקדשה וקידושיו קידושין.

ואולם, כאשר הוא הזכיר את אחת מהלשונות הללו, הכי קא מיבעי ליה - בזאת הסתפקנו:

האם הני לישני - לקידושי קאמר לה. האם הלשונות האלה משמעותם היא לשון קידושין, ונתקדשה בכך.

או דילמא, למלאכה קאמר לה!

שמא הלשונות הללו משמעותם הם ענין של עשיית מלאכה. ומה שאמר "הרי את מיוחדת לי" - כוונתו שמייחדה לעשות מלאכתו, ^[135] וכדומה בשאר הלשונות.

ואם כן, למרות שדיבר עמה מקודם על עסקי גיטה וקידושיה, הרי עתה שאמר לה לשונות אלו, על הצד שהן לשונות מלאכה, הרי הוא גילה את דעתו שאינו חפץ עתה לקדשה לו עכשיו, אלא רק לייחדה למלאכתו.

ומסקינן: תיקו. ^[136]

גופא - עתה באה הגמרא לדון בגוף המשנה במסכת מעשר שני שם:

דתנן: היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה את גיטה וקידושיה, ולא פירש ^[137] לשם מה הוא נותנם:

רבי יוסי אומר: דיו - די לו בכך שדיבר עמה בעסקי גיטה או קידושיה, והרי זה כאילו פירש עתה שמקדשה או מגרשה.

רבי יהודה אומר: צריך לפרש. אמר רב יהודה אמר שמואל: מה שאמר רבי יוסי שדי בכך שדיבר עמה בעסקי גיטה או קידושיה, יש תנאי בדבר:

והוא, שיהיו עסוקין באותו ענין של עסקי הקידושין ^[138] עד שעת נתינת המעות.

וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: והוא שיהיו עסוקין באותו ענין.

כתנאי - נחלקו תנאים [בברייתא] בדבר זה:

רבי אומר: והוא שעסוקין באותו ענין עד שעת הנתינה.

רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר: אף על פי שאין עסוקין באותו ענין עד שעת נתינה, בכל זאת אם עסקו בכך קודם הקידושין, הרי אלו קידושין.

ותמהינן על דברי רבי אלעזר בר רבי שמעון:

ואי לאו דעסוקין באותו ענין עד נתינת המעות - מנא, מנין האשה ידעה מאי קאמר לה?

הרי מאחר שבשעת נתינת המעות לא פירש לה שהוא נותנם לשם קידושין, אם כן היא לא הבינה שכוונתו לכך, ולא התרצתה לקידושין!

אמר אביי תירוץ:

אמנם דעת רבי אלעזר בר רבי שמעון שאין צריך שיעסוק עמה בשעת הנתינה בעסקי הקידושין ממש, אבל הוא מודה שצריך לפחות שיעסוק עמה מענין לענין באותו ענין.

שבתחילה עסקו בענין הקידושין ממש, והפסיקו לעסוק בזה, ועברו לדבר בענינים אחרים הקשורים לענין צרכי הנישואין.

כגון, שהאיש שאל את האשה כמה נדוניא יש לך, או שהאשה שאלה את האיש כמה שדות יש לך להתפרנס מהם.

אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי. כי מאחר שדיבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, שוב אינו צריך לפרש שנותן את המעות לשם קידושין.

אמר שאל ליה רב יימר שאלה לרב אשי:

ואלא, הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאינו יודע בטיב הלכות גיטין וקידושין - לא יהא לו עסק עמהן להיות דיין בדבר, כדי שלא יבוא להתיר איסור ערוה, ויגרום לעבירה שאינה ניתנת לתיקון. ^[139] יש לי לשאול:

האם אפילו אם לא שמעי ליה למסדר הקידושין או הגיטין את הא דאמר רב הונא אמר שמואל שהלכה כרבי יוסי, גם לגביו אמר שמואל שלא יהיה לו עסק עמהן, מפני ששכיח שאדם יתן גט או קידושין לאשה ולא יפרש לשם מה הוא נותנם.

או שמא אין זה שכיח. ולכן אף אם לא שמע מסדר הקידושין או הגיטין את דברי שמואל, יכול הוא להיות דיין בגיטין וקידושין. ^[140]

אמר ליה רב אשי: אין הכי נמי! אכן גם לגבי ענין זה אמר שמואל: מי שלא שמע הלכה זו, לא יהיה דיין בגיטין ובקידושין.

ועתה הגמרא חוזרת ועוסקת בדברי שמואל שהבאנו לעיל:

וכן בגירושין - נתן לה גיטה, ואמר לה: הרי את משולחת, או הרי את מגורשת או הרי את מותרת לכל אדם - הרי היא מגורשת.

ומביאה הגמרא לשונות אחרים לגבי גירושין, שיש לדון בהם אם הם לשון גירושין או לא:

זה פשיטא, ואין ספק בדבר, שאם אדם נתן לה לאשתו את גיטה, ואמר [כתב] לה לאשתו ^[141] באותו הגט "הרי את בת חורין"

-

אלא הכי קאמר האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. כלומר אבל בעלמא האומר חרופתי אינה מקודשת, דמקרא ליכא למילף, דההוא יחוד בעלמא הוא, שהרי בשפחה כנענית הכתוב מדבר, שאין קדושין תופסין בה, ומעיקרא הוה סלקא דעתך כמאן דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר, דשייכי בה צד קדושין כדפירש רש"י. ונראה מדבריו דלדידן דקיימא לן כרבי עקיבא דאמר [כריתותיא] דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר, האומר חרופתי בכל מקום מקודשת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' אישות ה"ו) הרי את ארוסתי הרי את לקוחתי הרי את חרופתי הרי זו מקודשת. וקשיא דהא פלוגתא דאמוראי היא בפרק השולח (גיטין מג, א) חציה שפחה וחציה בת חורין אי תפסי בה קדושין כלל או לא, ומשמע נמי התם דאפילו למאן דאמר דתפסי בה קדושין, לא קדושי ודאי קאמר, אלא ספק מקודשת היא דהויא, ואי נשתחררה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם, אלמא ספיקא הוי אי נחרפת מאורסת קאמר או מיוחדת קאמר, אם כן אפילו לדידן דקיימא לן דבחציה שפחה חציה בת חורין הכתוב מדבר, האומר חרופתי אמאי מקודשת גמורה. ומסתברא דאפילו למאן דאוקימנא ברייתא באומר חרופתי ביהודה סבירא ליה כמאן דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר, אלא דמעיקרא הוה סלקא דעתך דהאי תנא דברייתא סבירא כמאן דאמר התם דבחציה שפחה וחציה בת חורין תפסי בה קדושין גמורין, אבל השתא הדרינן למימר כמאן דאמר התם דאין קדושין תופסין בה כלל. אי נמי כמאן דאמר ספיקא הוי, והכא בקדושי ודאי קאמר לומר דביהודה מקודשת ודאי, אבל בעלמא ספיקא הוי. כך נראה לי.
ועוד יש לומר להעמיד דברי רש"י והר"מ, דאפילו למאן דאמר התם דלא תפסי בה קדושי, הכא ודאי מקודשת, דמכל מקום כיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה, אי מקדש בהאי לישנא מקודשת, דהא שייך ביחוד צד שתופסין בה קדושין, ולאו משום דנחרפת מאורסת ממש היא, ותדע לך דהא אנן כי מבעיא לן צלעתי וכו' סגורתי, לאו משום ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר משמע לן דהוי לשון קדושין ממש, אלא משום דנאמר בענין אישות, והיינו דכתב רש"י דשייכי בה צד קדושין ולא קאמר דשייכי בה קדושין.
ומפירושי ר"ח נראה שאינו גורס כל האי שקלא וטריא, אלא ת"ש האומר הרי את חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. וז"ל הרב איבעיא להו האומר חרופתי מהו. ופשטוה מהא דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה.

במאי עסקינן אילימא כשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעה מאי קאמר. רש"י ז"ל פירשה אכולהו לישני, ואפילו אהרי את לקוחתי וזקוקה לי דהי לישני מעליא, דאי לא ידעה מאי קאמר לה ולא היו עסוקין מעיקרא בעסקי קדושין אינה מקודשת כלל, דהיכי מקנה נפשא אי לא ידעה מאי קאמר לה. והרב בעל העיטור (ח"ב ריש אות ק' קידושין) כתב דהיכא דמקדש בלישנא מעליא אע"ג דאין עסוקין באותו ענין מקודשת, אבל כי מקדש לה בהכי לישני דמיבעיא לן אם אין עסוקין באותו ענין לאו כלום הוא, עסוקין באותו ענין בעיא ולא אפשיטא.
ונראה לי שהזקיקו לפרש כן הא דאמרינן הכא במאי עסקינן דאמר לה בהני לישני, והכי מיבעיא להו הני לישני לקדושין משמע או למלאכה משמע, דאלמא בעיין אהני לישני היא, ועלה קא קשיא לן היכי דמי אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, הא בהני לישני, מעליא מקודשת ואע"ג דאינו מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, ולא נראו דבריו דהיכא דאין עסוקין באותו ענין אי אמר לה בלישנא דלא ידעה ליה אינה מקודשת, אבל ודאי היכא דקאמר לה בלישנא דידעי לה נשי כגון הרי את מקודשת לי דכלהו נשי ידעי ליה מקודשת, דהא ידעה מאי קאמר לה וגמרה ומקדשה, ומעיקרא אכולה לישני אקשינן היכי דמי דאי עסוקין אפילו בכולהו נמי מקודשת, ואי בשאינם עסוקים אפילו בכולהו אינה מקודשת. וכי אוקימנא בעסוקין באותו ענין הדרינן למימר דאפילו הכי איבעי לן בהני לישני אי לישנא דקדושין הן, דאי לא טפי גרעי משתיקה, ומיהו אפילו אמר לה הרי את זקוקתי או דדמי ליה מהני לישני מעליא דסתם נשי לא ידעי ליה, מסתברא אי מודה דידעה ולשם קדושין קבלינהו מקודשת, אבל אמר לה בהני לישני דמיבעיא לן אע"ג דתרווייהו מודו דלשם קדושין נתכוונו, וסהדי נמי אמרי דלהכי מכווני, אינה מקודשת ודאית, וכן כתב הראב"ד.

ר' יהודה אומר צריך לפרש. פירש הראב"ד ז"ל אחר שנתנו לה צריך שיאמר לה הא גיטך, ואפילו למאן דאמר (גיטין עח, א) כנסי שטר חוב זה או שנתן בידה והיא ישנה שצריך שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי גיטך, התם הוא דבטוליה בטליה כי אמר לה שטר חוב הוא, אי נמי בישנה דלאו בת איגרושי היא, אבל הכא סגי לה בהכי. ותמיהא לי דהא ר' שמעון בן אלעזר דאית ליה הכי פליג אפילו בששלפתו מאחוריו ועייק לה חרצי', וקאמר דאינו גט עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה כדאיתא בריש פרק הזורק בגיטין (שם). אלא שאין אנו צריכין למה שכתב הרב ז"ל דקיימא לן כר' דאמר דאינו צריך ליטלו הימנה, אלא שיאמר הא גיטך כדאיתא התם.
ומיהו נראה לי דהכא אפילו לר' דאמר אינו צריך שיטלנו ממנו, הכא צריך, הואיל וקנאתו לגמרי, דהא אי בעי למיהדר ביה לא מצי הדר, דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבת ואנא למתנה איכווני, וכיון שכן, אינה מקודשת עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה, והויא לה ככנסי סלע שאני חייב ליכי ולאחר שנטלתו אמר לה התקדשי לי בו, דאפילו רצתה, אינה מקודשת עד שיטלנו ממנה, ודמיא למאי דאמרינן בגיטין פרק המגרש (גיטין פד, ב) גבי כיצד יעשה יטלנו ממנה וכו', אפילו תימא ר' דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסול בו, והכא דכותה היא ועדיפא מינה דקנאהו לגמרי.

אמר אביי מענין לענין ובאותו ענין. והיינו תנאי, דר' דאמר עסוקין באותו ענין ממש כר' יהודה, ור' אלעזר ב"ר שמעון דאמר מענין לענין ובאותו ענין כר' יוסי, והלכך הלכה בהא כר' אלעזר ב"ר שמעון, ואפילו נסתלקו מענין לענין ובאותו ענין, וכתנאי דקאמר לאו אדשמואל קאי, אלא אעיקר פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה, והני תנאי כהני תנאי קאמר. אבל ראיתי להרב בעל העיטור (שם) שכתב שאם נסתלקו מענין לענין ובאותו ענין אינה מקודשת כר'. ולפי דבריו כתנאי אדברי שמואל קאי, כלומר דר' ורשב"א פליגי בדר' יוסי, דר' סבר דדברי ר' יוסי בעסוקין ממש, ורשב"א אפילו אין עסוקין ממש.
ובתוספתא מצאתי כדבריי דרבי יוסי בעסוקין באותו ענין ממש ורשב"א סבר אפילו אין עסוקין בדבר. דגרסינן התם פרק שני דמכלתין נתן לה קדושיה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי ר' יוסי אומר מקודשת ר' יהודה אומר אינה מקודשת, ואם היו עסוקין באותו ענין מקודשת, אלמא לא נחלק ר' יהודה אלא בשאין עסוקין באותו ענין, אבל בעסוקין מודה, ואם כן מאי קאמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין, דהא אפילו ר' יהודה מודה בה, אלא ודאי כי פליג ר' יוסי בשנסתלקו מענין לענין ובאותו ענין, ובהא הוא דאצטריך למפסק שמואל כר' (יוסי הגלילי) משום דלא מודה בה ר' יהודה, והיינו דר' שמעון בן אלעזר.
ובמסכת גיטין נמי משמע דר' ור' שמעון בן אלעזר בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה קא מיפלגי, דגרסינן התם בתוספתא פרק ו' (ה"ט) הוליך אשתו אצל לבלר ונטל גיטה ונתנו לה ולא אמר לה הא גיטיך, ר' יוסי אומר מגורשת ר' יהודה אומר אינה מגורשת, ר' אומר אם עסוקין באותו ענין מגורשת ואם לאו אינה מגורשת, ר' שמעון בן אלעזר אומר מגורשת. ובירושלמי בפרק התקבל (ה"א) גרסינן בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה, אמר ליה ר' יוסי לר' חגי ואת מה בידך דמר ר' זעירא חייא בר בון אדא בר תחליפא בשם ר' הושעיא פליגין בשהפליגו לעצמן לענינות אחרים, אבל אם היו עסוקים באותו הענין גט הוא, ולפי מה שפירשתי עסוקין באותו ענין דקאמר שמואל אין פירושו כעסוקין באותו ענין דקתני בדר' דההוא דר' דעסוקים באותו ענין ממש, וההיא דשמואל אפילו בשנסתלקו מענין לענין ובאותו ענין, ולאפוקי שנסתלקו לענין אחר שלא מאותו ענין ויש לנו הרבה בתלמוד לשון אחד מתפרש לשני משמעיות.
ומיהו לפי מה שפירשתי, קשה קצת למה סדר מה שאמר שמואל הלכה כר' יוסי בתר כתנאי, אחר שאין התנאי על דברי שמואל, והוה ליה לסדורי כל דברי שמואל במקום אחד, ולימא אמר שמואל הלכה כר' יוסי ואמר רב הונא אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין. והרב אלפסי לא הזכיר הני תנאי כלל, ולא פסק בעסוקין מענין לענין באותו ענין כלום.

אלא הכי קאמר האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ושמעינן מהכא שקדושין שנאמרו בכל לשון שמשמעותו באותו מקום לשון קדושין הוה קדושין אף על פי שאינו לשון תורה ואומר ללעוזות בלע"ז וערבית לערבים ויונית ליונים:

ופסק הרמב"ם ז"ל שהאומר חרופתו בכל מקום מקודשת. וטעם דבריו משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא אינה לשון קדושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר. ואנן קיי"ל דבשפחה חציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר דשייכי בה צד קידושין והוי נחרפת לישנא דקידושין:

במאי עסקינן אילימא כשאין מדבר עמה על עסקי קדושין כו' עיקר הפירוש בזה דלא קיימינן אלא אהנהו לישני דמבעיא לן אבל בהנהו לישני דתניא בברייתא בהדיא דהוי' מקודש' לא קא מבעיא להו דלידדהו לישני דמוכחי לקדושין אינון ופשיט' מילת' דכל שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה מקודשת דלקדושין משמע ולא למלאכה. מיהו היינו לדידהו אבל השתא לדידן דלא בקיאין נשי בלישנ' דהני ואינם יודעות לספר בלשון הקודש כל היכא שאין מדבר עמה על עסקי קידושי' ואמר לה אפילו מהנהו לישני דתניא בהו מקודשת לא חיישינן לה דאיהי לא ידעה מאי קאמר אבל במדבר עמה על עסקי קידושיה הא ידעה דלקדושין קאמר לה וכיון דהוו לישנא דקידושין הרי זו מקודשת גמורה ובאומר הרי את מקודשת לי הרי זה לשון ברור ומובהק וחזק' הוא דידעה ואפילו בשאין מדבר עמה על עסקי קידושיה חוששין לה שידע' והויא מקודשת וזו שטת גדולי רז"ל. והיא הנכונה בעיני:

והא דקאמרינן מנא ידעה מאי קאמר לה אקידושין קיימין דבעינן דעתה דהוא עיקר סוגיין וגיטין אגב ריהטא דמתניתא דלקמן נקטינן לה דבגיט' לא בעינן דעת' כלל כדתנן במסכת גיטין העיד רבי יוחנן בן גודגד' על החרש' שהשיא' אביה שמתגרשת ואע"ג דלית לה דעת כלל ואמרינן עלה בגמרא מעדותו של ר"י בן גודגדה נלמד אמר לעדי' ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר כנסי שטר חוב זה הרי זה גט אלמא לא בעינן דעתה כלל מיהו דעת' בעינן שיהא הוכחה בדבריו או במעשיו שנותן לה גט זה לגירושין ואע"ג דלא אמר לדידה כגון זו שאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי א"נ שיהא מדבר עמה על עסקי גיטה כי הא דרבי יוסי וכדתניא בתוספתא הוליך אשתו אצל הסופר ונתן לה גט ולא פריש אם היה מדבר עמה על עיסקי גיטה מגורש' ואם לאו אינ' מגורש' מיהו אם מדבר עמה על עסקי גיט' ואח"כ אמר כנסי שטר חוב זה בטולי בטלה לדבורא קמא ואין דעתו לגירושין ואינה מגורשת עד שיאמר לעדים ראו גט זה דהשת' אמרינן אם אית' דבטלי' לעדים הוה אמר ומשום כסיפא הוא דקאמר אבל בשלא קאמר כן לעדים אלא שנתן לה ואמר לה כנסי שטר חוב זה ודאי בטוליה בטלה וה"ה דאע"ג שהיה מדבר עמה על עסקי גיטא ונתן לה סתם ולא אמר כלום דאי לא עבד לה נתינה גמורה דלא מהני והשתא היינו הא דתנן מצאת' מאחוריו קורא' והרי הוא גיטה אינה גט עד שיאמר לה הא גיטיך ואוקימנא דאעיק לה חרצה וההיא במדבר עמה על עסקי גיטה הוא דאי לא פשיטא וכבר הרוחתי בדינין אלו התם בדוכתה בס"ד מפי רבינו ז"ל:

הא דאמרינן א"ל רב יימר לרב אשי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן אפילו לא שמיע ליה הא דרב הונא אמר שמואל פירש"י ז"ל מי שכיחא הא או לא שכיח' הא שיהא אדם נותן גט או קדושין לאשה ואינו מפרש. וי"מ לא יהא לו עסק עמהן לדבר עם שום אשה פנוייה בעסקי קידושי ולא עם אשתו בעסקי גירושין שמא יטעה בדבר ויקדש אותה והוא אינו מכוון וכן הוא בספר המצות ופרש"י ז"ל עיקר ונכון:

נתן קדושין לאשה ואמר לה הרי את מקדשת לי הרי זו מקדשת ואפילו לא אמר לה בדבר זה כמו שביארנו אע"פ שלא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה הואיל ומכל מקום היא ועידיה מבינים את הענין הן מצד שהיא יודעת בלשון הן מצד שהודיעוה בכך הן מצד רגילות הענין מצד המנהג כגון כלות שלנו שמתוך המנהג וההמיה שאדם רגיל לעשות הן מבינות הענין שאם אינה מבינה כלל אינו כלום וכן הדין באומר הרי את אשתי או הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקתי הרי את לקוחתי שכל אלו לשון מבורר לקידושין הן וכל שאמר לה או כתב לה כן ושתהא היא מבינה או יודעת או מכרת בענין שלשם קדושין היא מקדשת אבל אם נתן לה ואמר לה או שכתב לה הרי את מיוחדת לי אפילו אמר בדבר זה או הרי את מיועדת לי הרי את נגדתי הרי את עזרתי הרי את צלעתי הרי את סגורתי הרי את תחתי הרי את עצורתי הרי את תפושתי הרי את חרופתי וכיוצא בלשונות אלו אין לשון שבהם מבורר לקדושין וכל שאמר לה או כתב לה כן ולא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה אין בהם חשש כלל אפילו הבינו האשה והעדים את הענין לשם קדושין ואפילו היתה משדכת לו מקודם וכתבו גדולי המפרשים הטעם מפני שצריך היה לפרש וכיון שלא פירש נמצאו העדים תלויים בלב האיש והאשה ולא בשמיעת אזניהם וראיית עיניהם ומכל מקום יראה מדעתם שאם פירש קודם קדושין לפני העדים והאשה שבלשון זה הוא מקדשה הרי זו מקודשת ואף הם כתבוה כן בהדיא אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה באחד מלשונות אלו אע"פ שאם לא פירש כלום מקדשת ודאית כל שפירט לה אחד מלשונות אלו אינה מקדשת ודאית אלא היא מקדשת מספק ונמצא לשון זה פחות משלא פירש מפני שלשונות אלו הבנתם מספקת אם לקדושין אם למלאכה ומכל מקום אם היה במקום שהורגלו לגמרי באחד מלשונות אלו להזכיר בו שם ארוסה מקדשת הרי הוא אצל אותו מקום לשון כלשון מבורר לקדושין ומכאן אמרו האומר חרופתי ביהודה מקדשת וגדולי המחברים פסקו בלשון זה שהוא מבורר לקדושין מפני שסמכו על לשון המקרא ר"ל והיא שפחה נחרפת לאיש ומכאן אני מפקפק בזמן הזה לאומר הרי את צלעתי להחמיר בו במדבר בה על עסקי קדושיה מפני שאדם רגיל בלשון זה הרבה:

היה מדבר עמה על עסקי קדושיה והיא מתרצית לו ונתן לה בפני עדים בלא שום דבור בעולם או בא עליה הרי זו מקדשת ודבור שבעסקי קדושיה הוא במקום הרי את מקדשת לי אחר שבשעת דבורו עמה על עסקי קדושיה נתרצית לו ואף העדים אין צריכין דבור והזמנה ואמירת אתם עדי אלא כל שקדש בפניהם מקדשת ודבר זה דוקא בשהם עסוקים בענין הקדושין ר"ל שלא פסקו מלדבר בענין הקדושין אבל אם פסקו מלדבר בענין הקדושין אפילו היתה משדכת לו מקודם ואפילו נתעסקו מענין לענין ובאותו ענין ר"ל בצרכי הבית כגון כמה תכשיטין יש לך או היאך את נוהגת במלאכת הבית וכיוצא בדברים אלו אין זה כלום עד שיפרש אם קודם מעשה אם בשעתו ואף לאחריו אם היא מודה ומתרצית בכך ואף בשתיקתה נעשתה מקדשת מספק כמו שיתבאר למטה בענין שתיקה דלאחר מתן מעות בדין קצת הוראות שבה ומכל מקום יש מפרשים שכל שמדברים בעניני הבית וצרכי הזווג אותו ענין בעצמו הוא ואין קרוי מענין לענין באותו ענין אלא כגון שמדברים מזווג של אחרים כגון פלוני רוצה לשדך פלונית וכיוצא בדברים אלו וכן הדעת נוטה:

צריך שתדע שהדבור בעסקי קדושיה צריך שיהא בו לשון שאלו היה כיוצא בו בקדושין יהא מועיל כגון שיאמר תרצי להיות אשתי או איזה משאר לשונות המועילים ושיהא לשון שלא יהא בו מקיח את עצמו אלא שתהא קנויה היא לו הא כל שאינו כן אינו כלום שאין דבור בעסקי קדושין מועיל במה שאין קדושין עצמן מועילים וכן נראה לי ברור:

וכן התבאר לך ממה שכתבנו שהשולח חפץ או תכשיט למשדכת שלו הן על ידי שליח שיאמר לה דבר זה שולח לך פלוני המשודך שלך הן על ידי עצמו בלא דבור עסקי קדושין אין אומרים שהשדוכים יהיו עומדים במקום דבור עסקי קדושין אלא אין כאן חשש קדושין אלא שחזר הענין לדין סבלונות אם יש לחוש בהם אם לא על הדרך שיתבאר בפרק שני:

אף בגירושין היה מדבר עמה על עסקי גיטה ונתן לה ולא אמר לה הרי זה גיטיך הרי היא מגורשת ואין העדים צריכין הזמנה ואמירת אתם עדי כמו שביארנו בקידושין שכל ראיית מעשה מבורר אין צריך בו להזמנה ופירשו רבותי שכן הדין בשלוחו בין בקדושין בין בגירושין ושמא תאמר בגט מה אנו צריכין לדבור עד שתבין הענין והואיל ועל כרחה מתגרשת מה לנו אם אינה יודעת תדע שאחרוני הרבנים פירשו מתוך כך שגיטה לא הוזכר בזה כלל אלא אגב גררא וכן כתבוה גדולי קדמונינו שבנרבונה ולא הוצרכנו להרי זה גיטיך ושתהא היא יודעת כך אלא בכנסי שטר חוב זה ומצד שהגט אחד מתנאיו הוא שיהא נתון לה בתורת גירושין אבל כל שנתנו בתורת שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה ומצאתו בידה אינו גט ואף באלו אם אמר אחר כן הרי הוא גיטיך דיו ואינו צריך לו ליטלו ממנה ולחזור ליתנו לה באמירת הא גיטיך ואף אם אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה אע"פ שלא חזר ואמר הרי זה גיטיך כשר שהרי הודיעו העדים שבתורת גט נתנו לה ולא הזכיר לה בתורת חוב אלא מפני שהוא נכלם ממנה ולמדנו מכל מקום שכל שלא הזכירו בשם חוב או מזוזה אינו צריך אלא לנתינה אע"פ שאינו אומר כלום ושאינו מדבר על עסקי גיטה הואיל ואין אנו צריכין לדעתה ונתן לה ישנה שהוא צריך לומר לה אחר שנעורה הא גיטיך לא מפני שאנו צריכין לדעתה אלא שאנו צריכין ליתנו לבת שמירה ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שאף בגט צריך שיאמר לה הא גיטיך אם בשעת מעשה או אחר מעשה אם אינו מדבר על עסקי גיטה וזה שהזכירו כן בכנסי שטר חוב לבד פירושו אף במדבר על עסקי גיטה ויראה מדעתם שאם נתן לה בלא דבור עסקי גיטה ובלא אמירת הרי זה גיטיך אינו כלום כדין קדושין הואיל וכאחד הוזכרו בשמועה זו דינם שוה וגדולי המחברים כתבו שאם לא היה מדבר על עסקי גיטה ונתן לה ולא פירש גט פסול הוא:

וחרשת שהשיאה אביה הואיל ויודעת לשמור גיטה בעצמה לדעת ראשון מתגרשת אף בלא רמיזה ולדעת שני צריכה רמיזה ואף מפרשים שהזכרנו נחלקו בה בהדיא כל אחד לשיטתו ומגדולי הראשונים שבקטלוניה מכריעים לומר שאין המדה שוה בגט ובקדושין מכל וכל שבקדושין צריך שיבינו בדבר העדים והאשה ובגט דיינו או בעדים או באשה הא כל שלא ידע אחד מאלו אינו כלום:

כל מי שאינו בקי בעניני גיטין וקדושין והלכותיהם הכתובות בתלמוד לא יהא נמהר להורות הוראה בענינם שמא יטעה להקל באי זה דבר ויבא להתיר אסור ערוה ונמצא גורם רעה לעצמו ולאחרים הא כל שלמד הלכותיהם שבתלמוד יורה אע"פ שאיפשר שהרבה ספקות מתילדות בעניניהם שכל שלמד הלכותיהם יודע הוא באי זה דבר ראוי להורות לאסור או להתר ובאי זה דבר ראוי לחוש ולהניח מקום לספקות:

גמרא תיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא הילכך הוי קידושי ספק וה"ה בשאר לישני דמספקא לן בעלמא גבי גירושין כגון הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה דאיבעיא לן בפ' האומר התקבל בגיטין אי הוי לישנא דגירושין ולא איפשטא האי לישנא דמנא ידעה לקידושין אי איצטריך [דעתה] דלגיטין לא בעי' דעתה איהני לישנא דמשמע לשם גירושין אע"ג דלא ידעה לה עכ"ל הר' דוד. ודוקא גבי הנך דמספקא לן אבל מגורשת ומשולחת מותרת לכל אדם אפי' כשאינו מדבר עמה על עסקי גיטה מגורשת:

עצורתי מהו פירש"י לשון עצרת שתהא נאספת עמי לבית. ורבותי אמרו לשון כי אשה עצורה לנו ולא נהירא דהא עצורה ממנו קאמר לשון מניעה דהא אחימלך אמר לדוד אם נשמרו הנערים אך מאשה ודוד אהדר ליה אשה עצורה לנו והננו טהורים, ויש לקיים פי' רבותיו וה"ק כי אשה שהיתה אצלנו מתמול שלשום היה זה ועכשיו אנו טהורים והשתא ניחא דכל אלו הלשונות לישנא דקרא:

במאי עסקינן אילימא כשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וכו' פי' הרמ"ה ז"ל דאלישני דמיוחדת ומיועדת. וה"ה אלישנא דחרופתי בשאר דוכתי דלאו ביהודה דמיבעיא לן ולא איפשטא:

ויהודה ועוד לקרא אם היתה הראיה טובה לא היתה תימא על שהביאה אחר הפסו' אלא לפי שאינה עיקר ראיה כדקאמר ויהודה הויא רובא דעלמא:

דתנן היה מדבר על עסקי גיטה משנה היא בפ"ד דמעשר ב':

הלכה כר' יוסי הכי קי"ל ואע"ג דאביי דהוא בתראה מפ' מילתיה דר' אלעזר בר"ש מענין לענין ובאותו ענין לית הלכת' כותיה אלא כר' דאמר באותו ענין דוק' דכולהו אמוראי קיימי כוותיה ועוד דקי"ל הלכה כר' מחבירו:

לא יהיה לו עסק עמהן פירש"י לדון ולהורות אפי' בשאר דינין דאיסור והיתר נמי אם אינו בקי לא יורה ולא ידון והר' [עזריאל] פי' שלא ידבר עם הנשים על עסקי קידושי' לקדשם שם דלפעמים שתהא מקודשת באמירתו או מאורסת ולא יבין וק' לפי' תינח בקידושי' אבל בגיטין מה בכך אם יסבור שאינה מגורשת והרי היא מגורשת ואף על פי דבכהן איכא למיחש ולקמן בפרקין משמע שיש חשש איסור אשת איש דאמרי' דקשי' לעולם יותר מדור המבול ואין לומר שמא יסבור שהיא מגורשת דכיון שהיא בחזקת אשת איש לא יתירנה לינשא עד שידעו שהיא מגורשת בודאי וי"ל ז דאיכא למיחש שאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר:

אפי' לא שמיע ליה (דאמר רב יהודה) [הא דרב הונא] אמר שמואל תי' אם לא שמיע ליה למה לא יהא לו עסק עמהן הרי הוא סבור לידע כל טיב גיטין וקידושין דלא כפי' הר' עזריאל הילכך נר' לפרש דלא כפי' הר"ר עזריאל וה"ק מי שממנין אותו אגיטין וקידושין צריכים אנו להודיעו הא דרב יהודה אמר שמואל שלא ליכשל בה דשכיח הוא או דילמא ליכא למיחש להכי דלא שכיח כולי האי:

הרי את אשתי שקדשה בכסף ואמר לה כך והיא מכרת ומבינה כוונת הלשון דאי לאו מבינה לאו כלום הוא. אי נמי שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה שאע"פ שאינה מבינה הרי נתרצית ואע"פ שלא אמר לה כלום דיו:

ואם קדשה בשטר מיירי שכתב לה כך. מיוחדת לשון והיו לבשר אחד. מיועדת [לשון] אשר לא יעדה עזרתי נגדתי לשון אעשה לו עזר כנגדו. צלעתי סגורתי תחתי ויבן את הצלע ויסגור בשר תחתינה עצורתי כלומר נאספת עמי בבית ולא מצינן למימר לשון אשה עצורה לנו דההוא ר"ל מנועה ממנו. תפושתי לשון לא נתפשה או ר"ל נתפסת עמי בבית:

כי יקח אלמא לשון קדושין ואידך תבעי והוי ספק מקודשת חרופה אלמא לשון ארוסין הוא א):

רובא דעלמא הוו קדושין. אף במיעוט אם אינו שם לשון קדושין שהרי אף אם אומרת שדעתה שהלשון אמר לה לשם קדושין הם העדים אינם מבינים הלשון והוו להו כמקדש בלא עדים שהרי אין הדבר ברור לעדים מצד מה שראו ושמעו אלא מצד מה שהם אומרים שכוונו לקדושין. אלא ה"ק הכי עביד מימרא חלוטה וקתני קודשת כאילו הויא מקודשת ברוב העולם שמבינים הלשון:

[יהודה] ועוד לקרא הואיל וסבירא לך דבקרא לשון קדושין [הוא] מה לנו להביא סיוע מלשון יהודה אלא ודאי סבירא ליה דקרא לאו קדושין הוא דלשון יחוד בעלמא דבשפחה כנענית הכתוב מדבר שאין קדושין תופסין בה אלא ביהודה קאמר דהואיל ובלשונם הוא לשון קדושין מקודשת הואיל ומכרת שלשם קדושין אמר לה כך הילכך זאת פשיטא אליבא דר' ישמעאל דסבירא ליה הכי בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה ואנן קי"ל כתנא דפליג עליה התם דבחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי הכתוב מדבר כמו דאיתא בפרק השולח ולדידיה נחרפת לשון קדושין הלכך האומר חרופתי בכל מקום מקודשת דקי"ל כוותיה כמו שביארנו בהשולח וכ"כ הר"ם:

במאי עסקינן בהני לישני דמבעיא ליה:

מנא ידעה פירוש אפי' לשון ההוא לשון קדושין הוא היכי מקדשה והלא אינה בקיאה בלשון והואיל ולא דבר עמה להתקדש לו ואינה מבינה ענין הדברים לא נתרצית להתקדש לו:

הכי נמי דהוו קדושי דתנן היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה ולא פירש דיו:

למלאכה משתמעי ואע"פ ששניהם מודים שלקדושין נתכוונו אינן קדושין שהרי העדים לא נתברר להם אמתת הלשון בעת ששמעו ונמצא שאין הדבר תלוי במה שראו העדים ומסתברא אם תחלה אמרו לעדים הרי אני נותן לה לשם קדושין בזה הלשון והיא תאמר שתבין שהלשון לשם קדושין דודאי הוו קדושין שבשעה ששמעו העדים הלשון [נתברר להם] שהן קדושין דלא שייך הכא למימר בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרי' בשבת דאנשי הוצל שמוציאים משוי על ראשם אם עשו בשבת פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל קדושין בכל לשון שתכיר ותבין שהוא לשון קדושין ויבינו השומעים גם כן כשנתקדשה מקודשת דהא חרופתי ביהודה הואיל וביהודה הוי לשון קדושין הויא מקודשת ביהודה. ומסתברא דהא דאיסתפקא לן בהני לישני אי לקידושין משתמעי הטעם מפני שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה אבל אם לא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ודאי למלאכה משתמעי ואפי' ששניהם מודים שלקדושין נתכונו אין כאן עדים כלל אבל בלישני דלעיל שהם לשון קדושין אפי' לא דיבר עמה על עסקי קדושין אם היא מודה שהבינה הלשון מקודשת שהרי הבינה הלשון ונתרצית והלשון היא לקדושין ויש כאן עדים וכ"נ דעת הר"ם שכתב פ"ג דאין חוששין למלות אלו וכן לאיזה מלות חוששין אם לא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה אלא ודאי שזה החילוק בין מלות אלו ומלשון שהם לשון קדושין:

גופא היה מדבר עמה במסכת מעשר שני פ"ד תנינא לה גבי גט נמי אע"ג דלא בעינן דעתה דידה צריך שיגלה דעתה שנותנו לה בתורת כריתות ומדרבנן (נמי) [כמו] שכתבנו בגיטין פרק הזורק. באותו ענין שתכף שאמרה הן כלומר שרוצה להתקדש לו נתן לה הכסף:

באותו ענין. כלומר מענין הקדושין לענין אחר והוא מאותו ענין שאמר לה תרצי להתקדש לי ואמרה הן ואמר כמה צריכה את לפרנסה כמה יש לך נדוניא כלומר מי שכיחא האי מילתא שיהא אדם מקדש או מגרש ואינו מפרש או לא שכיחא ובעוד שהיו עסוקים באלו הדברים נתן לה הכסף והלכתא כרבי מחברו ולא הוו קדושי:

בטיב גיטין בהלכותיהן לא יהא לו עסק להיות דיין בדבר שמא יתיר ערוה וזהו עיוות שאינו חוזר לתיקון:

דרב יהודה אמר שמואל והוא שעסוקים באותו ענין דוקא ד):

אמר לאשתו בכתב שכתב לה כן אבל בדבור אינה מתגרשת:

בת חורין לא אמר כלום דבת חורין היא כשהיא תחתיו ג"כ:

הרי את מותרת לא אמר כלום שהרי אסורה היא ולא שייך לשון התר בשחרורה שהשחרור אינה מתירה עד שתטבול:

אי דיהיב לה ושתיק הכי נמי כולי' וכך יש לומר נמי בנתן הוא ואמרה היא דלא מיבעיא כשאין מדבר עמה על עסקי קידושיה אלא אפילו במדבר עמה נמי אי הוה יהיב לה ולא אמר כלום לא הוא ולא היא הוי קידושין גמורין השתא דאמרה היא אינן קדושין גמורין דנראין הדברים שבדיבור האשה גמור הקדושין ואנן בעינן שיגמרו בדבור האיש. וכן בגירושין אמר לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת כל הלשונות הללו וכן הרי את לעצמך אין צריך לאומרם הבעל בפה אלא האי אמר הכין פירושא אמר לכתוב בגט כך שאם בגט לא היה כתוב אינו מועיל דיבורו שאמר לה כלום דבספר מתגרשת ולא בדברים וכיון שבגט הוא כתב זה הלשון אין צריך לומר לה בפה אלא הרי זה גיטך ותו לא כדתנן בכמה מתניתין ומתנייתא ולא דמי גט לקדושין דגט הלשון כתוב בתוכו והלכך אין צריך לומר לה בפה אלא הרי זה גיטך ואם לא היה כתוב בתוכו ואמר לה בפה אינו כלום דספר בעינן. אבל בקידושין הכסף שהוא נותן לה אינו כתוב בו שום דבר הילכך צריך שיאמר לה בפה הרי את מקודשת לי. ואם אמר לה הרי זה קידושיך אינו כלום כיון שאין כתוב בו דבר דקדושין הוא לשון הקדש ומה דיבור הוא זה דאמר לה זה יהיה ההקדש שלך הלכך צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בזה. אך אם קידשה בשטר וכתב בתוכו הרי את מקודשת לי אמר לה בפה הרי זה קידושיך כמו הרי זה גיטיך:

בד"ה לא יהא כו' שלא ידבר עם הנשים על עסקי קדושין לקדשה שפעמים כו' עכ"ל ר"ל דרך דיבור וכמתעסק בעלמא ושלא לקדשה או לגרשה עתה ולכך ודאי דיתכוין שלא יאמר לה בלשון קדושין וגרושין לפי דעתו והשתא בגרושין קשה להו שפיר מה בכך אם לא יבין בו שהוא לשון גרושין דליכא למיחש בהיפך דשמא יסבור שהוא לשון גרושין ואינו לשון גרושין דודאי לא יאמר לה לשון גרושין לפי דעתו כיון שאין דעתו עתה לגרשה ובזה יתיישב דלא קשיא להו מגרושין לפירוש הקונטרס וקל להבין:

בד"ה אפילו לא שמיע כו' צריכין אנו להודיעו הא דרב יהודה כו' עכ"ל דלעצמו ליכא לאזהורי דלא שייך להזהר בדבר שלא שמע אלא על אחרים שידעו בו שאינו יודע דבר זה קאמר דצריכין להזהירו ולהודיעו ולכאורה לפרש"י אי לא שמיע ליה הא דהלכה כר"י קשה דאף אם לא ידע דהלכה כמותו מ"מ אם ידע פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי יוסי יחמיר על עצמו למיעבד ככל חומרייהו ונראה דלזה דקדקו התוס' לומר דלא ידע מלתא דרב יהודה וכן הוא גירסת הרא"ש בספר שלפנינו דהיינו שאמר והוא שעסוקין באותו ענין ולא קאי אמלתא דרב הונא שאמר הלכה כר"י כפרש"י דגם אם לא ידע הלכה כמי יחמיר בדבר כמ"ש כך נ"ל בכוונת התוס' ותו לא מידי ודו"ק:

רש"י בד"ה במאי כו' או לא היכי דמי כו' הד"א:

גמרא תפושתי מהו. לכאורה לשון זה לא מצינו בקרא אלא על תפישה לביאה אבל לא לשם אישות ולא עדיף מחרופה דמשמע לקמן דלא מהני אלא ביהודה ועי' בר"ן ויתיישב לך:

שם ואי לאו דעסוקין בא"ע מנא ידעה מאי קא"ל. ג"ת אחרונות נראה מפרש"י דל"ג להו. ואולי דשיגרת לישן דלעיל הוא:

רש"י ד"ה במאי עסקינן. וכן בהנך לישני דגירושין. צ"ע על איזו לישני דגירושין קאי. דהרי את משולחת כו' שבדברי שמואל הם לישני דברירי טובא (ולעיל פריך עלייהו מאי קמ"ל) וגם לישני דאיני אישך כו' ברירי נינהו אלא דלא מהני מטעם אחר (ועי' שו"ע סי' קל"ו ס"ג ויש מי שאומר כו'. מ"מ לשון מנא ידעה מאי קא"ל אינו נופל עלייהו). ונ"ל להגיה דצ"ל בגירושין ור"ל אם א"ל אין את מיוחדת לי וכן בכולהו. ולשון על עסקי גיטה דחקהו. אבל יותר נראה דאשיגרת לישנא דמתניתין דמייתי נקיט:

תד"ה לא. מיהו לישנא דעמהן ל"מ הכי כו' אלא לאשתו. ע"כ הי' לפניהם הגי' עמהן בנו"ן כמו שהעתיקו וכ"ה ברש"י ולקמן בגמרא (יג) וברא"ש. ולכן פי' הרר"ע דר"ל עם הנשים דאי הוה קאי על גיטין וקידושין הל"ל בהם. ודקדוקם עליו אינו חזק כ"כ דאטו לא מ"ל ביש לו נשים הרבה:

גמ׳ כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין. נ״ב יש רוצים לומר בטוב גיטין דמקמי קדושין דוקא דחמיר ואתי למשריא א"א בגיטא דלאו גיטא הוי ולאו מלתא היא דמי לא משכחת נמי דטיב קדושין חמיר כה"ג דמיירי בה דלאו קדושין הוו או אפכא ומקדש לה אחר וקשרי א"א ושמא משום דמסכתא גיטין נישנית לפני קדושין וכמ"ש סדר הר"מ אע"ג דהיא גופא קשיא עמ״ש ע"ז בהקדמת לזרעים:

בא"ד וי"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי כו' וידים שא"מ כלל כי הני כו' עכ"ל. וראיתי קונטרס אחד להגאון מוהר"ר יעקב פאלק זצ"ל בתשובת שאלה עגונה דאיתתא שכתב שדברי התוספות דהכא סותרים דבריהם לעיל בד"ה הא לאו הכי דלפ"ז דהכא לא מקשו לעיל מידי דאפי' את"ל דאהא אפילו ידים שא"מ לא הוי אפ"ה מקשה שפיר בשמעתין כיון דבדלא אמר לי נמי הוו ידים שא"מ כלל והאריך בפלפול לענין פסק הלכה ולולא שאיני כדי להשיג על דברי הגאון הנ"ל שדברי התוס' מכוונין דלעיל שכתבו דאפילו ידים שא"מ לא הוי באומר אהא היינו דלא הוי יד כלל משא"כ הכא בדלא אמר לי שכתבו דהוי ידים שא"מ כלל היינו לענין דלא מיקרי מוכיחות קצת אלא ידים שא"מ כלל ולעולם דידים מיהו מיקרי אלא שאין מוכיחות כלל כן נ"ל ברור ואף דמלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין נראה דידים שא"מ כלל לא מיקרי יד כלל מ"מ התוספות לא סברי הכי או דהרא"ש ז"ל גופא היינו כמסקנת התוס' לעיל דאהא נמי הוי ידים שא"מ מיהא ודמי לקידושין ואידי ואידי לא מיקרי יד כלל כיון דלא מהני משא"כ לסברת התוס' לעיל בקושיית' ודאי דאהא גרע טובא דלא הוי יד כל עיקו כיון דליכא שום סברא לפרש לשונו אנזירות טפי מבתענית כן נ"ל ודו"ק:

גמרא הני לישני בתראי קמ"לן הכא כתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו כו' ולכאורה אין זה מענין התירוץ ואעיקר מימרא דשמואל בסיפא נמי צ"ל כן. אמנם לפמ"ש לעיל א"ש דמעיקרא לא סליק אדעתין דהוי טעמא דשמואל בהריני אישך משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו דא"כ לא הוי קאמר שמואל אין כאן בית מיחוש דהא לעיל בנתן הוא ואמרה היא אסקינן דספיקא הוי אי קאי דיוקא דכי יקח לענין אמירה דאיכא לאוקמי דיוקא דקרא לענין נתינה לחוד וא"כ הכא נמי שייך האי ספיקא גופא כמו שכתבתי לעיל גבי ואב"א נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי ולפ"ז ע"כ ס"ד דטעמא דשמואל בקידושין בהריני אישך משום דיליף לה מגירושין דכתיב ושלחה מביתו ולא שישלח את עצמו דאיירי לענין אמירה כדפרישית לעיל וילפינן נמי קידושין מדאיתקש הויה ליציאה והא דקאמר שמואל מילתא דקידושין ברישא והדר קאמר וכן בגירושין אף ע"ג דגירושין עיקר ע"כ הייתי אומר משום דרישא דמימרא דשמואל קידושין עיקר לאשמעינן דאפילו בדלא אמר לי מקודשת דידים שא"מ הוו ידים וקי"ל דיש יד לקידושין דמשום דאסר לה אכ"ע כהקדש דמי להקדש ונדרים כסברת התוספות בפ"ק דנדרים והיינו דקאמר וכן בגירושין משום דגירושין ילפינן מקידושין ואיתקש יציאה להווייה משא"כ למסקנא דמסקינן דשמואל בדאמר לי איירי וסיפא לחוד קמ"לן א"כ תו לית לן למימר דבסיפא יליף קידושין מגירושין דא"כ אמאי קאמר וכן בגירושין אדרבה גירושין עיקר מש"ה מסיק הכא דטעמא דקידושין לאו משום דיליף מגירושין אלא משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו ואפ"ה קאמר שפיר אין כאן בית מיחוש אע"ג דמסקינן לעיל בנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי דיש לחלק ביניהם כדפרישית התם לעיל ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י. והרבה דקדקתי עוד בזה בסוגיא דנדרים ואין להאריך כאן גם בשמעתין בהא דמוקי למימרא דשמואל בדאמר לי ולא מוקי לה בעסוקין באותו ענין ולא אמר לי דמהני לשיטת הרא"ש ז"ל ולכאורה ממקומו נמי מוכרע דע"כ עסוקין באותו ענין עדיף אפילו מידים מוכיחות מדלא פשטינן בפ"ק דנדרים אידך איבעיא דרב פפא אי יש יד לקידושין מהא דאמר רבי יוסי בסמוך דעסוקין באותו ענין מהני אע"כ דעסוקין עדיף מידים מוכיחות והארכתי בזה מאד ויבואר אי"ה בחידושי לא"ע ועיין בסמוך:

שם איבעיא להו חרופתי מהו. עיין בזה בס' מגיני שלמה למורי זקיני זצ"ל דף פ"ד:

שם ואלא במדבר עמה כו' ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. לפמ"ש בסמוך לחלק בין קידושי שטר לקידושי כסף א"כ יש לדקדק מאי מייתי מהא דהלכה כרבי יוסי דלמא רבי יוסי לא איירי אלא בקידושי שטר דומיא דגיטה מש"ה מהני בעסוקין באותו ענין כיון שכבר כתב בשטר לשון קידושין גמורין משא"כ בהני לישני דאיירי בקידושי כסף או שכתב לה אלו הלשונות המסופקין בשטר אפשר דרבי יוסי נמי מודה ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא דרבי יוסי בכל עניני קידושין איירי והיינו משום דבמסכת מעשר שני תנינן לה גבי הפודה מעשר שני ולא פירש אע"ג דלא שייך התם ענין שטר אפ"ה קאמר רבי יוסי דיו והכי נמי דכוותיה וק"ל:

ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי וכו' עמ"ש אני בעניי בריש ספרי הקטן שער יוסף בס"ד: