קידושין ג ע"א

דף ג - א

ומתרצינן: התם, בסיפא [ששנינו אתרוג שוה לירק ב"דרך" אחד], הא קמשמע לן, את זאת בא התנא להשמיענו:

מהו הטעם שהאתרוג מתעשר כשעת לקיטתו [ולא כשעת חנטתו]? -

משום דדרכיה [שדרכו] דאתרוג הוא לגדול כדרך הירק -

מה ירק, דרכו ליגדל על "כל מים", כשם שהירק זקוק להשקאה של מים שאובים, ואין מספיקים לו מי הגשמים היורדים מאליהם, ולפיכך בשעת לקיטתו, עישורו ^[24] -

אף אתרוג, דרכו ליגדל על "כל מים" [שהוא זקוק להשקאה של מים שאובים בנוסף למי הגשמים], ולפיכך בשעת לקיטתו - עישורו. ^[25]

ולכן נקט התנא לשון "דרך", כי זה שה"דרך" שלו היא ליגדל על כל מים [כמו ירק], זו היא סיבת הדין האמור כאן - שבשעת לקיטתו עישורו.

ועתה הגמרא מביאה משנה נוספת ששנינו בה "דרכים", ויש לנו לדון מדוע לא שנינו בה "דברים":

והא דתנן [בכורים ב ח]: כוי, בעל חי שהוא ספק חיה ספק בהמה, ^[26] יש להחמיר בהלכותיו מספק, הן בחומרות הנוהגות בחיה, והן בחומרות הנוהגות בבהמה:

יש בו דרכים שהוא שוה בהם לחיה, כמו לענין מצות כיסוי הדם, שדם החיה חייב בכיסוי, ודם הבהמה פטור.

ויש בו דרכים שהוא שוה בהם לבהמה, כמו לענין אכילת חלבו, שחלב הבהמה אסור באכילה, וחלב החיה מותר.

ויש בו דרכים שהוא שוה לחיה ולבהמה, כמו לענין שחיטה, כי בין חיה ובין בהמה אסורים באכילה ללא שחיטה.

ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. שאסור להרביעו בין עם חיה ובין עם בהמה. ^[27]

ויש לדון בלשון המשנה הזו:

ניתני בה "דברים", היה ראוי לתנא לשנות בה "דברים", ומדוע שנינו בה "דרכים"?

ותו, ועוד יש להקשות כיוצא בזה על משנה אחרת: דתנן: המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם". ^[28] [גיטין ב א]

ושנינו בענין זה [שם ט א]: זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, שאף המביא שטר שחרור לעבד ממדינת הים, צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ואף על משנה זו יש לדון: ניתני "דברים", היה ראוי לשנות בה "דברים"! ולמה שנינו בה "דרכים"?

ומכח שתי השאלות האחרונות הגמרא חוזרת בה מכל התירוצים לעיל, ואומרת כלל אחד, השוה בכל המשניות:

אלא כך צריך לומר:

כל היכא דאיכא פלוגתא - תני דרכים.

כל ענין שהמשנה מחלקת בדיניו, שבדרך אחת דינו כך, ובדרך אחת דינו - שונה בו התנא לשון "דרכים".

ואילו כל היכא דליכא פלוגתא, בכל ענין שאין המשנה מחלקת בדיניו, תני, שונה בה התנא בלשון "דברים".

ולכן, במשנתנו שנינו "האשה נקנית בשלש דרכים", מפני שיש דרך שאין האשה נקנית בה, דהיינו חופה, וכפי שיבואר בגמרא להלן. ^[29]

וכן, באתרוג שנינו "דרכים", מפני שיש דרכים שהוא כאילן, ויש דרכים שהוא כירק.

וכן, בכוי שנינו "דרכים", מפני שיש דרכים שהוא כחיה, ויש דרכים שהוא כבהמה.

וכן, בזב שנינו "דרכים", מפני שרק הדרכים שהוזכרו שם נחשבים זיבה באונס, אבל דרכים אחרים אינם נחשבים כזיבה באונס. ^[30]

וכן, במשנה בגיטין שנינו "זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים", מפני שיש שם דרך שיש בה חילוק בין גיטי נשים לשחרורי עבדים. ^[31] והגמרא מביאה סיוע לתירוץ זה [שבענין שיש חילוק בדיניו שנינו "דרכים", ובענין שאין חילוק בדיניו שנינו "דברים"].

דייקא נמי, יש לדייק שאכן זה הוא התירוץ הנכון:

דקתני סיפא, בסוף המשנה הדנה בדין האתרוג ["אתרוג שוה לאילן בג' דרכים, ולירק בדרך אחד"], שנינו:

רבי אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר.

ויש לדייק: מדוע תנא קמא נקט לשון "דרכים", ואילו רבי אליעזר אמר "אתרוג שוה לאילן לכל דבר"?

אלא, מוכח מכאן, שבכל ענין שאין חילוק בדיניו, נוקט התנא לשון "דברים" ולא לשון "דרכים". ולכן, היות ולדעת רבי אליעזר אין חילוק בדיני האתרוג, הוא נקט בלשונו "אתרוג שוה לאילן לכל דבר", ואילו תנא קמא, המחלק את דיניו של אתרוג, נקט לשון דרכים.

ומסקינן: אכן שמע מינה מדברי המשנה, שתירוצנו הוא נכון.

ועתה הגמרא מבארת לאיזה צורך משנתנו מונה את מספר הדרכים [האשה נקנית "בשלש" דרכים, וקונה את עצמה "בשתי" דרכים]? וכי אין אנו יכולים לספור בעצמנו כמה דרכים יש בקנין האשה? ומה התועלת בדבר?

אלא, בהכרח, שמשנתנו באה לומר שרק בשלש דרכים האשה נקנית, וכן רק בשתי דרכים היא קונה את עצמה, ולא יותר.

ומעתה הוינן בה:

א. מניינא דרישא, המנין שהוזכר ברישא [האשה נקנית בשלש דרכים], למעוטי מאי? איזה קנין הוא בא למעט?

כלומר, איזה קנין היה עולה על דעתנו שאפשר לקנות בו אשה, שמטעם זה טרח התנא ושנה מנין כדי למעטו?

ב. מניינא דסיפא ["וקונה את עצמה בשתי דרכים"], למעוטי מאי? איזה קנין הוא בא למעט, לומר שאין האשה קונה בו את עצמה?

ומשנינן:

א. מניינא דרישא בא למעוטי קנין חופה. שאם האב מסר את בתו לבעל להכניסה לחופה לשם קידושין, אין היא מתקדשת בה. ^[32]

זאת, שלא כדעת רב הונא, האומר להלן ה א שחופה קונה באשה לענין קידושין, ולמד זאת בקל וחומר מקנין כסף [כמבואר בגמרא שם].

אלא שתירוץ זה נכון רק לדעת רבא [להלן ה ב] הסובר שחופה אינה עושה קידושין.

ואילו לרב הונא, דאמר לקמן [ה א] חופה קונה באשה מקל וחומר, עדיין יש לשאול: המנין ששנינו במשנה, למעוטי מאי? מה בא המנין הזה למעט? -

למעוטי קנין חליפין. שהנותן לאשה כלי לקדשה בו בתורת קנין חליפין, אין היא מקודשת.

והמשנה הוצרכה למעט זאת, משום שלולי דברי המשנה, סלקא דעתך אמינא, היה עולה בדעתנו לומר כך:

הואיל וגמר, כיון שהתנא למד בגזירה שוה "קיחה קיחה" משדה עפרון, כשם ששדה נקנית בכסף אף אשה נקנית בכסף [כדלעיל ב א] -

לכן גם לענין קנין חליפין באשה נלמד: מה, כמו ששדה מקניא [נקנית] בחליפין [שמצינו במגילת רות, "שלף איש נעלו", לגבי קנין שדה] -

אף אשה נמי מקניא בחליפין. ^[33]

קא משמע לן, לפיכך השמיענו התנא במנין שבמשנה, ללמדנו שהאשה נקנית בשלש דרכים אלו בלבד, ולא בחליפין.

ומקשינן: ואימא הכי נמי? מדוע לא נאמר שאכן האשה נקנית בחליפין [ונלמד זאת בגזירה שוה מקנין שדה]?

ומתרצינן: קנין חליפין איתנהו, ישנו אפילו בכלי השוה פחות משוה פרוטה.

אלא כל היכא דאיכא פלוגתא וכו'. פרש"י ז"ל כגון מתני' בשלשה דרכים למעוטי חופה ואין זה נכון דלא שייך פלוגתא אלא באומר שוה אבל איכא דתני דרכים סתם דלא שייך פלוגתא וכל היכא דתני מנינא למעוטי הוא ואפי' הכי איכא דתני דברים.
אלא הכא לאו אמתני' קיימי' אלא אהנך תלת מתני' דכוי ואתרוג ודגטי נשים דקתני בהו שוה ושייך בהו פלוגתא כלומר שוים באנו ולאו בדרכים אחרים.
מצינו בתשובת הגאונים ז"ל דכל הני דהך סוגיא עד הכא (דבתר הוא הודאה) [הוא דבתר הוראה] ומר רב הונא גאון מסורא איהו תני לה ואיהו דאסר בגטא וביומוהי תקינו תקנתא דמורדת דנהיגו בה הגאונים ז"ל ואפ"ה טרחנא לעיל לפרושא ולמפרך ותרוצי בה [כמו] בגמר' [דסוגיא] דרבנן סבוראי דוקא היא:

למעוטי חליפין וכו'. ק"ל אלא מעתה תקנה אשה בחזקה דומיא דשדה והא לא קשי' דאיכ' למימר כיון שאין גופה קנוי לא שייכא בה חזקה ומיהו לא מחוור לי [היכי] סד"א דקני בחליפין משום דשדה נקנית בחליפין והא לא גמרינן אשה משדה כלל אלא לקיחה שכתוב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף ומעולם לא הוקשה אשה לשדה.
וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה פרש"י דגנאי הוא לה נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו אבל בשוה פרוטה איתנהו ומ"ש הרב ז"ל הלכך בטל תורת חליפין בקדושין איני יודע למה בטל כיון שבפחו' משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה.
ונראה דהכי קאמרינן מעיקר' דחליפין בכלל קיחה הם ומדין כסף הוא שריבה אותן הכתוב מה כסף שמחליף הקרקע בו וקונה אף בחליפין הלכך אף בכלל קיחה שבאשה הם. ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה לאו בתורת כסף הם קונין אפי' כשיש בהם ש"פ אלא חדוש הוא שחדשה בהם תורה כלומר דין אחר הוא שאינו בכלל כסף ולא שוה לו ואשה לא אמרה בה תורה קנין אלא בכסף הלכך אין חליפין קונין בה וזהו הטעם שלא הוצרכו למעט חזקה שאינו קונה באשה שלא עלה על דעת לרבות אף חליפין אלא מדין כסף ולפי פי' זה הכי גריס ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא.
אבל מקצת הנסחאות שכתוב בהם מקניא נפשה נוטות לפרש"י ז"ל והיא גרסת ההלכות ויש לישב בה דכל חליפין דגבי אשה כחליפין דפחות משוה פרוטה נינהו דמתנה ע"מ להחזיר לא קניא באשה דבתר הנאה דבסוף אזלא ולא מקניא נפשה (בקניה דשניה) [בהנאה דשעה] כדבעינן למימר לקמן

לא לחיה ולא לבהמה. כדתנן במתניתין דבכורים (פ"ב, מי"א) שאסור משום כלאים עם חיה ועם הבהמה והכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי. ואע"פ שאף בהמה ודאית וחיה ודאית אסורים בהרבעה עם שאינן מינן לגמרי כגון שור עם החמור ואו חמור עם הסוס נראה לי דהא מתניתין אתיא כמאן דאמר (חולין פ, א) כוי זה הבא מתיש וצביה ואסור להרביעו עם התיש ועם הצביה קאמר, וספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא, והלכך הולכין בו לחומרא. וכענין שאמרו שם בשחיטת חולין בריש פרק אותו ואת בנו (חולין עט, א). אי נמי יש לי לפרש אפילו כמאן דאמר בריה בפני עצמה היא, וספיקתו מפני שהוא דומה בצורתו כצבי בחיות ולעז בבהמות, לפי שהעז והצבי דומין זה לזה, והיינו דנקט התם תיש הבא על הצביה וצבי הבא על התישה, והלכך אלו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התיש שהוא מינו וכאלו היה מביא עז מדברי על עז ישובי (כלאים פ"ח מ"ה), ואלו היה ידוע שהוא מן חיה היה מותר להרביעו עם הצבי, ולפיכך אם הביאו על התישה או על הצביה אסור, אבל אינו לוקה, אבל אם הביאו על השור או על החמור לוקה, דודאי כלאים זה בזה הן.

אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. פירש רש"י ז"ל כגון מתניתין בשלש למעוטי חופה דלא קניא ובזב הכי הוא דהוו אונס כזיבה ולא אונס אחר. ואינו מחוור. דלא שיך פלוגתא אלא יהכא דאיכא למימר שוה בדרך זה להאי ובדרך זה להאי, אבל מתניתין וזב מיעוטין הן לומר בזה נקנית ולא בדבר אחר וזה אונס לזיבה ולא לדבר אחר, וכל היכא דתני מנינא למעוטי הוא כמו (ברכות נא, ב) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ולא יותר, בעשרה מאמרות נברא העולם ולא ביותר (אבות פ"ה, מ"א). ואפילו הכי לא תני דרכים אלא הכא מתניתין וזה הא איתרצי להו ולאו עלייהו קיימינן השתא, אלא אאתרוג וכו' וגיטי נשים דקתני בהו שוה, ובהא שייך פלוגתא לומר בדבר זה דומה לזה ובדבר זה דומה לזה, ושחרורי עבדים נמי שייך בהו הכי דהא שוו לגיטי נשים למוליך ולמביא ושוו לשאר שטרות לאומר תנו כדתנן (גיטין יג, א) האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור בשניהן חוזר הוא באשה ואינו חוזר בעבד דזכות הוא לעבד וכו' דומיא דשאר שטרות דכיון דזכה לו על ידי אחר אינו יכול לחזור בו.

למעוטי חליפין סלקא דעתך אמינא כיון דגמרינן משדה עפרון וכו' ואימא הכי נמי חליפין איתנהר בפחות משוה פרוטה וכו'. הקשה הראב"ד כיון דגמרינן משדה עפרון ושדה עפרון מקנה בחליפין אע"ג דאיתנהו בפחות משוה פרוטה, הוה לן למימר גבי אשה דליקנו דומיא דשטר, דגמרינן מויצאה והיתה, ולא אמרינן כיון דאיתיה בפחות משוה פרוטה לא גמרינן. ותריץ דאנן לא גמרינן אשה משדה אלא מקיחה דכתיבא ביה, וקיחה שבשדה עפרון בכסף היא ולא אשכחן ביה חליפין, אבל שטר על כרחין כיון דכתיב ויצאה והיתה אע"ג דלית ביה שוה פרוטה גמרינן ליה מיציאה כיון דיציאה אינה אלא בשטר, והיינו דלא גמרינן שטר משדה, דהא לא חזינן שטר בשדה עפרון. ואי גמרינן מיניה הוה אמרינן כיון דשטרא איתיה בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה אלא אצרכינן למילף מויצאה והיתה.
ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ גם למה שמקשים עוד למאי דאמרינן ואימא הכי נמי אם כן ליקני אשר בחזקה דומיא דשדה. ויש מתרצים בקושיא זו דכיון שאין גופה קנויא לא שייכא בה חזקה. וקשיא לי דהא עבד כנעני עד שלא טבל אין גופו קנוי ולא קני ליה אלא למעשה ידיו, ואפילו הכי כקנה בחזקה. ושמע מכיון שעל ידי חזקה זו אפשר לבא לידי קנין הגוף, שאם הטבילו לשם עבדות גופו קנוי חזקה נמי שייכא ביה, מה שאין כן באשה דלעולם אין גופה קנוי לו.
ומכל מקום עדיין קשה דכיון שאין למדין משדה עפרון אלא מקיחה דכתיבא ביה דהיינו כסף, היכי הוה סלקא דעתך דתקנה בחליפין דומיא דשדה, דהא לא מקשינן אשה לשדה אלא קיחה דכתב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף. וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לתא מיקניא נפשה, ופירש רש"י ז"ל דגנאי הוא לה, נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו באשהבשוה פרוטה איתנה, דכיון דבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה כי אית בהו שוה פרוטה דלא קפדה אמאי ליתנהו בה. ויש לתרץ דמעיקרא סבר דחליפין בכלל קיחה הם, ומדין כסף (הם) הוא שרבה אותם הכתוב, דכל כסף חליפין הם שמחליף בהם הקרקע וקונה אף חליפין כן, אם כן בכלל קיחה דשדה עפרון הם, ואשה נמי תקנה בהן, ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה, ארלא קניה אחרת היא שחדשה תורה (קנין) אלא שאינה בכלל כסף, ואשה לא אמרה בה תורה קניה (שאינה בכלל) אלא כסף, הלכך אין חליפין קונין בה. והטעם הזה מספיק אפילו לחזקה, שלא עלה עד דעת לרבות באשה קניות שבשדה, אלא שהיה סבור שיקנו חליפין מדין כסף.
וקשיא לי דאם כן למאי אצטריך לאסוקי במלתיה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא, דהא אפילו כי מקניא בפחות משוה פרוטה, נמי לא מיקניא בחליפין, דהא כיון דלא מדין כסף הן קונין מנן אתיאן באשה. ונראה לי דמעיקרא כי אמרינן כיון דגמרינן משדה עפרון מה שדה עפרון מיקני בחליפין וכו', ואמרינן נמי ואימא הכי נמי, לאו למימרא דסבירא לן דאשה לשדה מקשינן, אלא הכי קאמר כיון דכסף דאשה מכסף דשדה גמרינן אלמא קניית אשה כקניית שדה, וכיון דאשכחן להו דהיקשו קצת קניותיהן אף אנו נאמר לכל שאר הקניות שבשדה שיהיו נוהגות כן באשה, קא משמע לן מתניתין דלא. ואימא הכי נמי, דהא טעמא קאמרינן מדהוקשו בהדיא בקצת קניותיהן והאי מהאי גמרינן. ופריק כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה, הא על כרחין לא הוקשו אלא לקניית כסף בלבד דאיתא בהדיא, ומחליפין אתה דן לכל שאר קניות שבשדה שאינן באשה כגון חזקה.
ואם תאמר מכל מקום מאי קאמר לפי שחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, נימא דחליפין איתנהו אף באשה בחליפי שוה פרוטה, ולעולם עיקר קניות שבשדה איתנהו באשה. זו אינה קושיא דכיון דעיקר חליפין אפילו בפחות משוה פרוטה איתנהו, כי עביד להו בכלי שוה מנה לא ייפה כחו יותר מכח כלי שאינו שוה פרוטה, דשם חליפין חד הוא, דבשלמא אי חליפין לא נתנו לחזרה הוה אמרינן כי יהיב לה פחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, אבל כי יהיב לה שוה פרוטה מקניא נפשה. ואי נמי אי עיקר חליפין ליתנהו כלל בפחות משוה פרוטה הוינן אמרינן כיון דקנייה חשובה היא מקניא בה נפשה אבל השתא דיימא לן (נדרים מח, ב) דחליפין קני על מנת להקנות הוא ולאו דידה נינהו, אפילו כי יהיב לה חליפין שוה מנה מאי הוי, הא מכל מקום לאו בגופן היא נקנית אלא בדינן, ודינן אפילו בפחות משוה פרוטה איתיה, וכיון שדין חליפין איתיה בפחות משוה פרוטה לא חשיבא לה וגנאי הוא לה להקנות עצמה בקנייה פחותה כזאת שעיקרא בפחות משוה פרוטה, ולא דמי לשטר, דשטר לאו בגופו מתקדשת אלא במה שכתוב בו, ומה שכתוב בו אינו בתורת דמים. כך נראה לי.
והשתא נמי לא תיקשי אפילו כי גמרינן משדה עפרון לגמרי היכי הוה סלקא דעתך למילף מיניה חליפין, והא שדה עפרון אי אפשר לו בחליפין, דעכו"ם לא קני בחליפין אלא בכסף, דלפי מה שפירשתי לאו משדה עפרון קא גמרינן, אלא כיון שהוקשו קצת קניות אשה לקניות של שדה אף אנו נאמר דאשה כשדה לכל הקניות ולא כשדה עפרון ממש. ומיהו בתוס' תירצו בהם בשם ר"ת דעכו"ם נמי קונה בחליפין, דלא אמרו בבכורות (יג, ב) מה ישראל בחדא אף עכו"ם בחדא אלא לאפוקי משיכה אבל חליפין לא, וכדמוכח לקמן (קידושין ח, א) גבי נמכר לגוי דאמרינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין , אלמא בשאר דברים מהנו חליפין לגוי.

והא דתנן כוי יש בו דרכים שוה לחיה כו'. אי תנא סבר דכוי לאו בריה בפני עצמה הוא אלא ספק והלכתא הכי ולפיכך הנותן בהמותיו וחיותיו לחבירו יש בכללן נמי כוי ממ"נ. שוה לחיה לענין כיסוי שוה לבהמה לאסור חלבו אינו שוה לא לחיה ולא לבהמה להרבעה שאסור להרביעו עם בהמה וחיה:

ותו הא דתנן וזו אחת מן הדרכים ששוה גיטי נשים לשחרורי עבדים. פירוש שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם והא דתלי גיטי נשים בשחרורי עבדים ואע"ג דעיקר תקנתא בגיטי נשים הוי ואחר כך השוה לו שחרורי עבדים כבר פרישית בדוכתא טעמא דמילתא מפני שזה היה קל שהקילו חכמים בגיטין להכשירו ע"פ שטח אחד אפילו קרוב ואשה דתו לא מצי בעל לערער ומ"ה תלו קולא בשחרור עבדים שהוא ממון הקל וכאלו קתני זה אחד מן הדרכים שהקילו בגטי נשים שהוא איסור ערוה חמורה כמו שהקילו בשחרור עבדים שהוא ממון הקל:

אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. פירוש כל היכא שהתנא מחלק בדבריו והשואתו ששונה שוה לזה בענין זה ושוה לזה בענין זה קתני דרכים כגון מתניתין דאתרוג וכוי וגיטי נשים. וכ"ת והא מתניתין דאשה ומתניתין דזב ליכא חלוק וקתני דרכים איכא למימר דטעמא דהני כדפרישית לעיל מדרבי שמעון ומתני' דזב דדרכא דמיכלא יתרא לאיתויי לידי זיבה ולא הדרינן השתא מפירוקי אלא מההוא דאתרוג בלחוד ורש"י ז"ל פירש בע"א דכל היכא דאיכא חלוק בדינין שהוצרך למעטם תני' דרכים ואינו נכון כלל דאפילו תימא דבזב ממעט אונס שינה מ"מ מניינא הוא דאתא למעוטי כל הא כדאיתא לקמן ולא דרכים ועוד דלישנא דפלוגתא לא משמע הכי ואינו נכון. קבלנו מרבותינו ז"ל דכולא סוגיין עד הכא דבתר הוראה היא ומרב הונא גאון ז"ל מסורא איהו תני ליה ואיהו דאסר כנתא וביומיהי תקינו תקנתא דמורדת דנהיגי בה גאונים ז"ל:

סד"א מה שדה מיקניא בחליפין אף אשה נמי מיקניא בחליפין איכא למידק זו מנין היה לנו לדמות אשה לשדה בקנין דהא אנן לא גמרינן לאשה משדה כלל כדפרישי' לעיל אלא ג"ש קלישא בעלמא הוא דעבדינן מלישנא דקיחה קיחה לומר שקיחה זו שנאמרה באשה היא לשון כסף אבל מעולם לא הקשינו אשה לשדה. ותו אם לשדה באנו לדמותה נימא דקני אשה בחזקה דומיא דשדה מיהו הא איכא למדחי דחזקה לא שייכא בדבר שאין גופו קנוי כדכתיבנא לעיל אלא אידך קשיא ומיהו קשיא נילף מינה שטר ואלו לקמן לא ילפינן שטר מהתם. והנכון דה"ק דסד"א כיון דגמרינא קיחה קיחה משדה עפרון שקיחה האמורה באשה כסף היא ואשה נקנית בכסף ובשוה כסף ה"ה שיש בכלל זה שנקנית בחליפין דקס"ד שחליפי סודר בכלל כסף הם ומדין כסף הם קונים וכל דמהני בזה כסף מהני בזה חליפין קמ"ל תנא דמתניתין דהא ליתא מ"ט חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניה נפשה פירוש דמאי דקס"ד דחליפין מדין כסף קונין ליתא דכסף אינו קונה בפחות מש"פ לפי שאינו חשוב כסף ואילו חליפין קונין אפילו בפחות מש"פ וזו ראיה דחליפין אב בפני עצמו הם ולאו תולדה דכסף הם ואפילו כשיש בה שוה פרוטה וכיון שכן אין לנו לרבותם באשה מדין כסף דאתתא לא מקטא בכסף בפחות מש"פ. ולהאי פירושא היינו דלא סליק אדעתיה כלל למימר שתהא חזקה קונה באשה כשדה שהדבר פשוט שאין חזקה קונה מדין כסף. ויש ספרים שכתוב בהם ואתתא בפחות מש"פ לא מקניא נפשה ולאו למימרא דתליא מילתא בקפידתא של אשה ובדעתה כדמשמע מפרש"י ז"ל דא"כ למה אין חליפין קונין באשה מיהת כשיש בהם ש"פ אלא ודאי אין בטלות קנין חליפין באשה אלא לפי שאינם בכלל כסף כמ"ש ולפיכך אפי' היא רוצה ואפילו הם שוים ממון גדול לא מקניא בהו אלא הכי פירושא ואתתא הנקנית בכסף לא מקניא נפשה בפחות מש"פ אפילו מדעת' דפחות משוה פרוטה אינו חשיב כסף ולא ממון ואינו קונה בקרקע וא"א לה להקנות עצמו בדבר שאינו כסף ולא ממון וגזירת הכתוב דבעינן כסף וממון ואע"ג דאיכא איניש דחשיב ליה פחות מש"פ כסף או ממון בטלה דעתו אצל כל אדם ולא משגיחינן ביה. וכי תימא ואמאי לא מייתינן ראיה לחליפין שאינם קונין מדין כסף ממאי דקי"ל דאין מטבע שהוא עיקר כסף נעשה חליפין ואיכא למימר דהא לאו ראיה היא כיון דאיתנהי בכסף שאינו טבוע שהיא כלי וגזירת הכתוב הוא דבעינן כלי דומיא דנעל:

ולענין ביאור גם כן שאמרו דארחיה דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים פירושו שצריכה כל מיני מים ר"ל בין מי גשמים בין השקאה ברגל ואחר שאף אתרוג כן הוקש בזה עם הירק להיות אחר לקיטתו עשורו ולא לדון בענין זה כדין האילנות שדרכן ליגדל על רוב מים ר"ל על מין המים שהוא רוב ההשקאה והוא מי הגשמים שהם מספיקין לאילנות שכך למדו במסכת ראש שנה מגרן ויקב דכתוב כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב מה גרן ויקב דרכן ליגדל על רוב מים ר"ל מי גשמים ומתעשרין לשנה שעברה ר"ל אותה שבאו בה שליש ולא אחר לקיטתן כך אילנות שגדלין על רוב מים ר"ל מי גשמים מתעשרין לשנה שעברה ר"ל אחר חנטה ולא אחר לקיטה ואע"פ שלדעתנו מעשר פירות מדרבנן קרא מיהא אסמכתא הוא יצאו ירקות שגדילתן על כל מים ומתעשרין אחר לקיטתן וכן באתרוג:

הכוי הרי הוא ספק חיה ספק בהמה ומתוך כך נותנין בו חומרי שניהם והוא שאמרו בשני של בכורים כוי יש בו דרכים שהוא שוה לחיה והוא שדמו טעון כסוי ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו ויש בו דרכים שהוא שוה לבהמה והוא שחלבו אסור ויש בו דרכים שאינו שוה לא לזה ולא לזה והוא שיש בו משום כלאים עם זה ועם זה ושהכותב חיתו או בהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי ולענין כלאים מיהא איני יודע מה הוצרכה שאפילו נתברר לנו שהוא מין חיה אסור להרביעו עם חיה אחרת שאינה מינה אף בדומה לה וכן אם נתברר שהוא מין בהמה אסור להרביעו עם בהמה אחרת שאינה מינה אף בדומה לה ושאר דברים מיהא שוה הוא לשניהם ר"ל שטעון שחיטה ומטמא משום נבלה ומשום אבר מן החי:

המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא סוף דבר בגיטי נשים אלא אף בשחרורי עבדים כן וזהו שאמרו זו היא אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ועקר דבר זה יתבאר בראשון של גיטין:

לענין פירוש מה שנאמר בסוגיא זו כל היכא דאיתא פלוגתא תני דרכים פירושו כל שהדבר יש בו חלוק לידון בדרך זה ולא באחר והוא שבמשנתנו נקנית בשלש דרכים ולא בחפה וחלפין ובזב באלו דוקא ולא בשינה ושחוק ורכיבה אע"פ שמביאות לידי קרי ובאתרוג באלו ולא לענין מעשר ובכוי בדרך זה לחיה ובדרך זה לבהמה ובדרך זה לא לאחד מהם ובגיטי נשים ושחרורי עבדים שוים הם בשלשה דרכים והם לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולהכשיר עליהם עד כותי באותו זמן ולפסול כל שחותמיהם גוים אבל לענין תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אינם שוים אלא חוזר באשה מפני שחוב הוא לה ואינו חוזר בעבד מפני שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואע"פ שמצינו מקומות שיש בהם חלוק ונאמר בהם לשון דברים כמו שבעה דברים בגולם ושבעה בתלמיד חכם וכן במפתה ואונס שאמרו המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה באלו אינו אלא מפני שהם גופים מוחלקים וכל אחד בשלו אין בו שום חלוק ועוד שלשון דרכים אינו נופל יפה אלא בבי"ת השמוש כלומר בכך וכך דרכים ואין לומר בזה בשבעה דרכים שהרי הדברים עצמם הוא מיחס עליהם:

וכן לענין ביאור מה שאמרו סלקא דעתך אמינא הואיל וגמר קיחה קיחה וכו' מה שדה מיקני בחלפין וכו' קמ"ל ומשום דאתתא בפחות מפרוטה לא מיקניא נפשה יש שואלים והואיל וגזירה שוה היא למה מעטוה מטעם זה והלא בשטר לא מעטוהו מטעם שאין בו שוה פרוטה אחר שיצא לנו מהיקישא דויצאה והיתה אלא שאף הם משיבים שמאחר שאין היציאה אלא בשטר על כרחנו ההויה בשטר אע"פ שאין בו שוה פרוטה אבל קנין שדה עפרון לא היה בו קנין חלפין אלא קנין כסף למדין הימנו לכל קניות שכשדה אלא למה שהיה בו ונחזיר את הדבר לכללו ר"ל דאתתא בפחות מפרוטה לא מקניא נפשא ויש גם כן טעם לדבר דשטר לאו אדעתא דממון נחתא... שהרי היא קונה הסודר מן הדין ומאחר שקונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה לא מקניא נפשה ומאחר שבטל ממנה דין חלפין בטל אף בשהיה שם שוה פרוטה ואפילו נתרצית בטלה דעתה והרי היא כמתרצית להתקדש בדברים בעלמא שאינו כלום וראיה לשני אלו הילך מנה על מנת שתחזירהו לי שיש כאן יתר מפרוטה ושהיא מתרצית בכך ובאשה לא קנה מפני שהוא כעין חלפין כמו שיתבאר:

ולענין ביאור זה שאמרו אתתא בפחות מפרוטה לא מקניא נפשה פירשו גדולי הרבנים מפני שגנאי הוא לה עד שלמדו קצת אחרוניהם מדבריהם שאם היא מתרצית בכך יהיו קדושין לדעתם ומתמיהים עליהם בכך עד שגורסין בפחות מפרוטה לא מיקניא כלומר אפילו נתרצית מפני שאין כאן כסף ואינו אלא כדבור בעלמא ואפילו הודיעה שאינה מקפדת בכך ואין צורך לשנות הגירסא שאף כונת גדולי הרבנים שגנאי הוא לכל הנשים ואפילו פרשה בטלה דעתה כמו שפירשנו וראיה לדבר מה שאמרו למטה מאי טעמא דבית שמאי ר"ל שאמרו בדינר אשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מדינר אלא מעתה בנתיה דר' ינאי דקפדן אנפשיהו ולא מיקדשן בפחות מתרקבא דדינרי אי קבלה חד זוזא הכי נמי דלא מיקדשא ותירץ פשטה ידא לא קאמינא דכיון דאיכא ממונא מיקדשא כי קאמינא בקדשה בליליא אי נמי בשליח קבלה ולא הקשה אלא מעתה אם אינה מקפדת בכך דפשיטא ליה דבטלה דעתה:

ויש מגלגלין בכאן דין אחר והוא שמקשים האיך יעלה על הדעת ללמוד חלפין משדה עפרון והרי שדה עפרון לא היה נקנה בחלפין שאין קנין חלפין בגוי לא לו מאחרים ולא לאחרים ממנו עד שבאין ללמוד מכאן שיהא קנין חלפין קונה בגוי בממונו ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בנמכר לגוי מכסף מקנתו ולא בתבואה וכלים ומאי ניהו חלפין אלמא דבממונו מהני ומה שאמרו בבכורות מדישראל בחדא גוי נמי בחדא פירושו לבד מחלפין דהא על כרחין ישראל בחדא דקאמר פירושו לבד מחלפין אלא שהנהיגו לכתוב בהרשאה של גוי שהגוי קנה מן המרשה או האחר ממנו במנא דכשר וכו' ולא לכתוב וקנינא מפלוני לפלוני גוי שלשון זה מורה זכיה מתורת שליחות ואינו בר שליחות ואע"פ שבכל מורשה אמרו בבבא קמא שליחא שויה אפילו קנה הוא עצמו ממנו וגוי לא בר שליחות הוא כשם שהרשאה מועלת לענין דאי נפלי נכסי קמיה יתמי אין כח ליתומים לתבוע ללוה או לנפקד אם אב' ביד המורשה אע"פ שאין להם שליחות כך הדין בגוי שאחרים יכולין להקנות לו כמו שזכין לקטן ומכל מקום יש מפרשין שאין קנין סודר בגוי כלל דקטן הוא דאף על גב דלית ליה שליחות אית ליה זכיה הואיל ויכול לבא לתורת שליחות אבל גוי דלא אתי לכלל שליחות אף זכיה אין לו וסוגיא שבכאן כך פירושה הואיל ושדה ישראל נקנה בחליפין ניליף קיחה קיחה משדה עפרון קמ"ל ולי נראה שמכל מקום עד שלא נתנה תורה ובני נח אף הם מצווים על הדינין כל דרכי הדינין והקניות היו שוות לכלם וכן עקר והרי כתוב וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו:

גמרא כל היכא דאיכא פלוגתא פירש"י שיש חילוק בדרכים בדרך זה הוא דומה לזה ובדרך זה אינו דומה, ותי' דבכמה דוכתי דאיכא פלוגתא דהני הוו דוק' ותנא דברים על ג' דברים העולם עומד ז' דברים בחכם וכיוצא בהם הרבה וי"ל דדברים אורחיה דתנא למיתני דברים בכל דוכתא בין איכא פלוגתא בין ליכא פלוגתא ומי' ראוי היה יותר לשנות דרכי' היכא דאיכא פלוגתא אלא בשביל דברוב מקומות שונה התנא דברי' לא חשש לדקדק בלשונו ולשנות דרכי' בכ"מ דאיכא פלוגתא והא דתנן בגיטי' פ' הזורק וכל הדרכים האלו בה ונקט ל' דרכים אע"ג דליכא פלוגתא היינו לפי שהדרכים עצמם חלוקים זה מזה דחשיבה כאשת שניהם לענין שצריכה גט משניהם ולענין מציאתה ומעשה ידיה אינה חשובה לא כאשתו של זה ולא כאשת ושל זה ור"ח פי] כגון מתני' ז היא מחלוקת ב"ש וב"ה וכגון הא דתנן בז' דרכים בודקי' את הזב דפליגי ביה ת"ק ור"א וגבי כוי פליגי ת"ק ור"א ובההיא דזו א' מן הדרכים פליגי ר"מ ורבנן:

ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה פרש"י^*(וא"ת מ"ש משטר דמקדשא ביה אע"ג דלית ביה ש"פ התם כיון דקניא בגוה לא זילא בה מילתא לאקנויי נפשה בגויה לאפוקי חליפין דלא קניא נפשה בגויהן. ועוד דגבי שטר כיון דמעיקרא לאו למשקל ממונא קא נחתא אלא זילא בה מילתא אבל חליפין דמנא הוא כיון דלתורת מעות קא נחתא דהא זימנין דקפדי אינשי הילכ' כי לית בה ש"ס לא גמרא ומקניא נפשה וזילא בה מילתא הרמ"ה ז"ל:) דגנאי הוא לה. וק' לר"ת דא"כ פשטה ידה וקבלה פחות משוה פרוטה תתקדשי ועוד באתריה דר' ינאי דלא מיקדשן אלא בתרי קבא דדינרי כדמשמע לקמן לא יתקדשו בפרוטה ע"י שליה ובלילה אבל ביום וע"י עצמן הא חזינן דלא קפדי ונראה לר"ת דגרסי' בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה וטעמא משום דגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון דכתי' ביה כסף ופחות משוה פרוטה לא מקרייא כסף והמק' שהק' ואימא ה"נ משטר וחזקה לא הקשה דהא פשיטא ליה דלא גמרי' קיחה לעשות אשה כשדה בכל קנינין אלא לכסף דוק' דכתיב ביה קיחה ולהכי איצטריך לקמן למילף שניקנית בשטר ולא פריך אלא מחליפין דהוו כעי' כסף דקרא כשיש בהם שוה פרוטה וראוי שתתקדש בהם יותר מבשטר שיש בו שוה פרוטה משום דא"צ להיות בו שוה פרוטה ולא דמי לכסף אבל חליפין דשוה פרוטה דומה לכסף ומשני חליפין כיון דאיתנהו בפחות משוה פרוסה ליתנהו בדין חליפין כלל ונר' שיש ליישב גיר' הספרים דכיון דסתם נשים לא מקנו נפשייהו בפחות משוה פרוטה אפי' פשטה ידה וקבלה קידושין בפחות בטלה דעתה, ומבנתיה דר' ינאי ל"ק דלקמן פריך לה אב"ש משום דבעי דינר ומש ם קפידא ואע"ג דשוה פרוטה חשוב ממון לכל דבר כיון דבקפידא תליא מילתא בנתיה דר' ינאי נסי לא ליקדשו אלא במידי דקפדי וא"ת היכי ס"ד לומר דנילף משדה עפרון שתתקדש אשה בחליפין והא שדה עפרון לא מיקניא בחליפין דלא מצינו חליפי' לגוי מדאמרינן בבכורות מדישראל בחדא גוי נמי בחדא פי' ישראל קונה במעות וגוי במשיכה ואין לו עוד קנין אחר. וי"ל דהיינו לבד מחליפין וה"ק מדישראל בחדא קנין חדש לבד מחליפין שנוהג בשניהם וכן מוכת לקמן דאמרי' גבי עבד הנמכר לגוי מכסף מקנתו הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ש"מ דשאר דברים מ קנו בחליפין לגוי וכן היה ר"ת נוהג לשלוח הרשאה ביד גוי וא"ת והא אמרי' במרובה והלכתא שליח שוייה וגוי לאו בר שליחות הוא וי"ל דאמרי' בהגוזל קמא דאי נפלו נכסי קמי יתמי אין היתומים יכולים לתבוע מן הלוה או מן הנפקד אם אבדו מיד המורשה דלענין זה אין לו שליחות אלא הוי כאילו קני להו שליח עצמו אלא לענין זה עשאוהו שליח ליפות כח המשלח שלא יוכל לעכבם לעצמו:

על כל מים. אית דמפרשי אפי' אינן מי גשמים. ועיקר הפירוש הוא על כל מים שיבאו אליו אין מים מזיקים אותם כלל:

דתנן כוי וכו'. בבכורים פ' ב' היא שנויה:

פלוגתא. שמחלק בענין:

חופה. שאם מסרה לחופה לשם קידושין לא מהני:

ולרב הונא דאמר. לקמן:

חליפין. קנין סודר:

משדה עפרון. לקמן:

בפחות משוה פרוטה. דקי"ל קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה:

לא מקניא נפשה. הלכך אע"פ שהיא רוצה להתקדש בפחות משוה פרוטה אין הקדושין כלום והפקיעו תורת חליפין בקדושי אשה:

דסיפא דתני וקונה את עצמה בשני דרכים:

ואין דבר אחר כורתה. על ידי מעשה הבעל או שהיא עושה לבעל אבל מיתה מן שמיא מקנו לה:

הא דתנן. בכתובות פרק נערה:

ויצאה חנם. באמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימנים כתיב. וקא דייק אין כסף לאדון ביציאה של זו אבל יש כסף לאדון אחר ביציאתה ומאי ניהו אב שיש לו קדושי בתו:

ואימא לדידה. ודרוש הכי אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת וליהוי דידה:

ה"מ קטנה. ואע"ג דקרא איירי בנערה דכתיב ואם אמת היה וסקלוה וקטנה לאו בת סקילה היא מ"מ מדכתיב נתתי כבר קאמר שקדשה כשהיא קטנה וכשבא לדין היא נערה:

ואלא. סיומא דאתקפתא הוא:

מבושת ופגם. דממונא הוא:

שייך בגוייהו שיש לו חלק בדבר ומשום הכי הוי דיליה:

למעוטי חופה. פי' אם פירש טליתו עליה לשם קדושין:

למעוטי חליפין. קשיא לי טובא ואם נתן אדם סודר לאשה שיש בו שוה פרוטה אף על פי שנתנו לה בתורת חליפין אמאי אינה מקודשת והרי יש כאן שוה פרוטה וכיון דנקיטא ביה ג' על ג' והיא רשאית לעשקו אמאי אינה מקודשת ואף על פי שהיא מחזירתו לו מדעת' היא מחזירתו ואם היא רוצה הוא שלה וגם אם קידשה במנה ואח"כ היא מחזירתו לו מרצונה כלום יש לומר שאינה מקודשת. ונראה לי לומר שאם בזה הסודר לבד נתרצת לו לקדשה אף ע"פ שהזכיר לה שם חליפין מקודשת היא והכא במאי עסקינן כגון שהתנה עמה לקדשה במנה ולא היה נותנו לה עכשיו אלא התפישה את הסודר שתתקדש לו ולא תוכל לחזור בה והוא יתחייב ליתן לה המנה לאחר זמן בכי האי גוונא ודאי אינה מקודשת כיון שלא נתרצת להתקדש לו אלא במנה ומנה אין כאן ואף על פי שבשדה קונה הסודר שאם מכר לו השדה במנה ולא נתן לו המנה שיקנהו בכסף ונתן לו את הסודר שלא יוכל לחזור בו קנה את השדה והוא חייב ליתן לו את המנה לאחר זמן ואלה הן חליפין שקונין בכל מקום ומקיימין את המכירה כדכתיב על הגאולה ואמרינן בפ' הזהב גאולה זו מכירה אע"פ שאין כאן לא כסף ולא שטר ולא חזקה בסודר קנאו משא"כ באשה וטעמא דמילתא כדמפרש דכיון דחליפין איתנהו בפחות מש"פ לא מיקניא נפשה להתקדש לו שלא תוכל לחזור בו בפחות מש"פ וכיון דבפחות ליתנהו משוה פרוטה נמי ליתנהו שאין גזירה שוה למחצה עד שיתן לה את המנה:

בא"ד דהא מינכרא מילתא ומה שגדלו אמהות הרי הוא של שביעית ואסור ומה שלא כו' עכ"ל לכאורה דקאי אספיחי כרוב וקשה דהא אי אתה יכול לעמוד עליהן בין חדש ובין ישן ושמא יקח מן האמהות ויאמר מן העלין לקחתי היפך דלעיל גבי שנכנסו בשביעית ודוחק הוא לפרש דקאי אשאר ספיחין דלכך האמהות אסורין שיתלו שגדלו בשביעית ומה שלא הגיע שרי בהו אבל בספיחי כרוב כיון שגדלו בזמן מועט אף האמהות שרי במוצאי שביעית ולזה נתכוונו התוספות בפ' מקום שנהגו שכתבו וז"ל שאר ספיחין אסורין במ"ש דכשיראו אותן גדולים יסברו שלקטו בשביעית אבל ספיחי כרוב דכשיראו אותן גדולים לא יסברו שלקטו בשביעית דדרכן ליגדל הרבה בזמן מועט כו' עכ"ל וקרוב לזה לשון הר"ש פ"ט דשביעית ע"ש אבל לפי לשון זה שפיר אזלינן בתר לקיטה והתוס' דהכא כוונו להוכיח מתירוצו של הר"ן דאזלינן בתר רוב גידולין ודו"ק:

גמ' והא דתנן זו אחת מן הדרכים ששוו כו' ק"ק כיון דמס' גיטין היא נשנית קודם מס' קדושין הך קושיא דפריך הכא מעיקרא אמתני' דהכא דקתני שלש ממתני' דזב בשבעה דרכים כו' אמאי לא פריך הכי מקמיה אמתני' דגיטין דקתני בה אחת ומיהו למאי דמשני לעיל הכא דלגבי אשה קאי קתני לה בלשון נקבה ה"נ איכא למימר להך דגיטין והכא ה"נ הכי פריך מאי אריא דקתני אחת משום דרכים ניתני דברים וניתני אחד ודו"ק:

תוס' בד"ה מה ירק דרכו כו' ככל דבר שהוא מאכל כו' כדתנן במס' שביעית כו' לענין שביעית כיון דלערלה ורבעי לא חלקתו כו' כצ"ל:

בא"ד היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית כו' עכ"ל נראה דר"ל אבל לקולא כגון אם חנט האתרוג בששית ונלקט בשביעית לא נידון כאילן להיתר אלא כירק ואסור משום שגדל על כל מים אע"ג דספיחין נמי מותרים בכה"ג כמ"ש התוספות לעיל היינו דוקא בגדלו בששית וק"ק אמאי קאמר דהוי אתרוג כאילן לענין שביעית דהיינו לחומרא בחנט בשביעית הא הוי נמי כירק לחומרא בחנט בששית וי"ל דלחומרא כאילן ניחא דאזלינן ממש בתר חנטה אבל כירק לחומרא לא הוי בתר לקיטה אלא הגדל באיסור אסור כמ"ש התוס' לעיל ולא חשיב הכא אתרוג כירק אלא במאי דאזיל בתר לקיטה כמו שכתבו התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד ומה"ט נמי לא קאמר שוה לירק לענין בכורים כו' עכ"ל בהאי טעמא שכתבו לעיל דלא תני הכא אלא דשוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה נמי ניחא הכא אלא דניחא להו הכא טפי בפשיטות בהאי טעמא שאין בכורים אלא מז' כו' ודו"ק:

בד"ה לא לחיה כו' משום דמספקא לן כו' הקשה הרר"א למ"ד כוי בריה בפני עצמו כו' עכ"ל דבריהם צריכין קצת ביאור דודאי איכא לפרושי לענין הרבעה ולמ"ד כוי בריה בפני עצמו קושטא היא אפילו ידעינן דחיה הוא או בהמה הוא דאסור בחיה או בבהמה אחרת כיון דבריה בפני עצמו הוא וכן למאן דאמר כוי זה הבא מן התייש ומן הצבייה אסור בחיה ובבהמה משום דודאי חוששין לזרע אב דאיכא למאן דס"ל הכי בפרק אותו ואת בנו ולא אסיק אדעתיה למימר דמספקא לן אי חוששין לזרע אב או לא ולכך לפירש"י שפירש משום דמספקא ליה ניזיל ביה לחומרא קא קשיא ליה מאי מספקא ליה למ"ד כוי בריה בפני עצמו הוא דאפילו ידעינן כו' ותירץ די"ל דרש"י פי' כן למ"ד כוי היינו תייש הבא על הצבייה אלא דלאו בודאי חוששין לזרע אב אלא כדבעי למימר התם דאיכא למ"ד דמספקא לן אי חוששין לזרע אב או לא דאי הוה אמר בודאי אין חוששין כו' והדברים ברורין למבין בלי גמגום ומהר"י אב"ן לב האריך בזה בקושיות לאין צורך וק"ל:

בד"ה ואשה בפחות כו' ועוד דלקמן בעי תלמודא בשטר מנלן כו' ליגמר משדה כו' עכ"ל ק"ק דאימא דלקמן דבעי הכי היינו למאי דמסיק הכא דאשה בפחות מש"פ לא מקניא כו' ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד שלא לכתוב וקנינא מיניה כו' ולשון ת"י שלא לכתוב וקנינא מיניה דקנינא מיניה משמע שהעדים שלוחים לקבל הקנין ואין שליחות כו' עכ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה התם כו' דמילתא הוא הס"ד:

בד"ה כוי כו' ספק בהמה הס"ד:

בד"ה ויש בה צ"ל יש בה:

בד"ה שווין כו' וכן ד"ה ושווין כו' וכן ד"ה שאין שוין כו' צ"ל במקום שוין שוה:

תוס' בד"ה אתרוג כו' הרי היא של שביעית כו'. נ"ב ובפ' מקום שנהגו יש קצת בענין אחר וזה לשונו ופי' ר"ן דהכא בספיחי שביעית שיצאו חוץ לשביעית דאסורים מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן וסבר ר"ש שאר ספיחים אסורים במוצאי שביעית דכשיראו אותם גדולים יסברו שלקטו בשביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה לא גזרו בהן אטו שאר ספיחים דכשיראו אותם גדולים לא יסברו שלקטו אותם בשביעית שדרכן ליגדל הרבה בזמן מועט ע"כ:

בד"ה ואשה כו' בחדא וה"ק מדישראל כו' כצ"ל:

גמרא ותו הא דתנן זו אחת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מפני שדרכו. מה גורן ויקב כו' דאזלינן בתר שנה שהביאו שליש. משמע דאף גפן בתר שליש. ועי' ר"ה (יב ב) תד"ה התבואה:

רש"י ד"ה יש בו דרכים. כצ"ל:

רש"י ד"ה דאיכא פלוגתא. ודזב הני הוא דהוי אונס. כצ"ל:

בא"ד ודגיטין כו' ולא באומר תן גט כו'. כצ"ל. עי' גיטין (יג) במשנה ובפרש"י:

רש"י ד"ה למעוטי חופה. שאם מסרה לו כו'. כצ"ל:

תד"ה מה. ושמא י"ל דהא דאזלינן ביה בתר חנטה לשביעית כו' לחומרא כו'. ק"ל מהא דא"ר בר"ה (טו) אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית כו' ופטורה מן הביעור כו'. ובסוכה (לט ב) פריך א"ה אתרוג נמי בת ששית הנכנס לשביעית היא דתנן כו'. ועוד מאי איריא דתני שוה לאילן בזה יותר מלירק וצע"ג:

בא"ד וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק לענין פאה כו'. לעד"נ כיון שאינו מטעם אחד לא שייך להשוותם וכה"ג תירצו בעצמם ביבמות (לא ב) בד"ה והא עבדא. וגם בלא"ה לפי מה שתירצו בסמוך דלא תני אלא כו' ולירק בתר לקיטה ל"ק ג"כ מפאה ועי' מהרש"א:

בא"ד וי"ל כיון כו' שא"ח בפאה כגון האוג כו'. ר"ל שא"ח כאשר חייבין האוג כו' דשם מבואר דהם חייבין:

תד"ה לא לחיה. מאי איריא משום דמספקא לן כו'. ר"ל דתני אינו שוה לא לחיה כו' אפי' אם שוה לחיה ג"כ לא מרביעין כו'. והרש"א האריך בזה לל"צ:

תד"ה ואשה. ועוד כו' בשטר מנלן כו' ליגמור משדה. לכאורה התם מוכר כותב והכא בעל כותב עי' לקמן (טז) אלא למ"ד אב כותב מא"ל וכה"ג כתבו בעצמן לקמן (רד"ה) בתירוץ ועוד:

בא"ד בשטר וחזקה לא הקשה דהא פשיטא כו'. כצ"ל:

בא"ד ש"מ דשא"ד נקנין בחליפין לעובד כוכבים. ונ"ל דהיינו דוקא מישראל אבל מעובד כוכבים לעובד כוכבים לא דהא כתיב וזאת התעודה בישראל. והא דקאמר בגיטין (לח) עובד כוכבים ישראל קונה עובד כוכבים בעובד כוכבים לא כש"כ. התם מיירי בקנין גופו אבל בקנין ממונם איכא לאפלוגי. תדע דישראל מישראל קונה במשיכה ומעובד כוכבים לא עי' רפ"ב דבכורות. ועי"ל דדוקא בעיקר הקנין אמרי' הקל וחומר אבל לא באיכותו. וראיה לזה מבכורות שם דעל קושיית ואימא מיד עובד כוכבים כלל כלל לא אמרת ק"ו אם גופו קונה ממונו לא כש"כ. וגופו נקנה בשטר וחזקה וממונו לא ע"ש ובזה יתורץ קושיית התוס' בגיטין שם בד"ה דכתיב:

גמ׳ מה ירק דרכו להגדל וכו׳ אף אתרוג דרכו להגדל כצ״ל:

רש"י ד"ה אסור בהרבעה כצ"ל:

תוס׳ הנמעל״ד ד"ה אתרוג וכו׳ אלא בתר רוב גידולים מדשרו ספיחי ששית כצ״ל:

גמרא ואימא ה"נ חליפי' אתנהו בפחות מש"פ. ע' בתוס' ולדבריהם דחליפי' לאו מדין כסף הוא. לכאורה קשה למ"ל מיעוטא דמכסף מקנתו דלא מקני בחליפין מה"ת נימא דנקנה בחליפין. וצ"ל כמ"ש הפ"י דאיכא ק"ו ממטלטלים דאין נקנין בשטר נקנה בחליפין ק"ו לע"ע נמכר לעכו"ם (ואף בחזקה י"ל מטלטלים יוכיח) עדיין קשה לשיטת ר"ת דס"ל דאין לעכו"ם קנין שטר א"כ ליכא ק"ו ממטלטלים. וצ"ל דהוי ילפי' נמכר לישראל מק"ו ממטלטלים:

מנינא דרישא למעוטי מאי. אע"ג דבירושלמי מסיק עלה דמתניתין רבי חייא אמר לא סוף דבר שלשתן אלא אפילו אחד מהן אפ"ה סבר תלמודא דידן דלא איצטריך למיתני מנינא משום הכי כדאשכחן נמי בכולהו מתניתין דפירקין דקתני עבד עברי נקנה בכסף ובשטר עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ואע"ג דחדא מינייהו מהני אפ"ה לא נחית למנינא ובירושלמי רבי חייא מימרא דנפשיה קאמר:

רש"י בד"ה למעוטי חופה שאם מסרה לו אביה לחופה. נראה דהא דמפרש בכה"ג ולא בגדולה שכנסה הבעל לחופה לשם קידושין היינו משום דקרא דילפינן מיניה חופה כתיב בנערה את בתי נתתי כדאיתא בכתובות מקראי טובא ולקמן בעיקר מימרא דרב הונא אבאר יותר בעז"ה:

רש"י בד"ה מה שדה וכו' דכתיב וישלוף נעלו והתם שדה הוה עכ"ל. ויש לדקדק א"כ אמאי לא קאמר בשמעתין דסד"א דאשה מקניא בחליפין מדכתיב התם וגם את רות אשת מחלון קניתי לי לאשה ונראה משום דהתם לא היה הקנין בין בועז לרות אלא בין בועז לגואל משא"כ לענין השדה א"ש דאע"ג דמשמע דהשדה היה ג"כ של רות מ"מ כיון דהגואל היה הקרוב וראוי לירש את מחלון היה השדה ברשותו אלא כיון שהיה לרות שיעבוד כתובתה מיקרי נמי שדה שלה כן נ"ל:

תוספות בד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה כו' וקשה לר"ת דא"כ פשטה ידה וקיבלה כו'. עכ"ל ולולא דבריהם היה נראה לי ליישב שיטת רש"י דמכל מקום כיון דסתם אשה לא מיקדשה בפחות מש"פ ואינה נקנית בחליפין א"כ ע"כ ג"ש דקיחה קיחה לא איירי מחליפין ומה"ט לא מהני אפילו פשטה ידה וקיבלה ובזה נתיישבה ג"כ קושיא השניה ומה שהקשו מחזקה ושטר יש לומר כיון דמסקינן הכא דאשה לא מקנייה בחליפין א"כ ע"כ ג"ש דקיחה קיחה לא איירי כלל דנילף אשה משדה אלא עיקר ג"ש לא נאמרה אלא דלשון קיחה איירי מכסף ואף למאי דס"ד מעיקרא לא בעי למימר למעוטי חזקה דלא נילף מג"ש דאיכא למימר דבלא"ה פשיטא דאינה נקנית בחזקה כדילפינן בירושלמי ובעלה בביאה נקנית ואינה נקנית בחזקה ואף דתלמודא דידן לית ליה האי מיעוטא אלא מיעוטא דובעלה למעוטי אמה העברייה אתא היינו למסקנא דהכא לא איצטריך למעט חזקה כיון דבלא"ה ג"ש לאו לכל דיני קנין איירי ולא איצטריך נמי למעט חזקה דלא נילף בק"ו משפחה כנענית שאינה נקנית בביאה כדקאמר בירושלמי משום דתלמודא לית ליה האי ק"ו כדמסקינן לקמן דשאני אשה שקנינה לשם אישות כן נ"ל ליישב לשיטת רש"י ועוד נ"ל דלא שייך חזקה דעבדות באשה וחזקה דירושלמי היינו שהחזיק בה ע"י שכנסה לרשותו והיינו חופה ולפ"ז כיון דהכא אליבא דרב הונא קיימינן דחופה קונה לא שייך למעט חזקה ודו"ק:

בא"ד לכך נראה לר"ת כו' והכי פירושא ואימא ה"נ כו' כשיש באותו חליפין ש"פ כו' עכ"ל. וקשיא לי לפ"ז אמאי דאמרינן הכא לרב הונא דאמר חופה קונה אתא למעוטי חליפין דהא מסקינן דלרב הונא הא דלא קתני חופה במתניתין היינו משום דלא קתני אלא מאי דכתיבא בהדיא וא"כ מאי פסקה למעוטי חליפין טפי מחופה לעולם אימא לך דחליפין קונין באשה ואפ"ה לא קתני לה משום דלא כתיבא בהדיא דהא שוה כסף לא אתא אלא במה מצינו מנזקין ועבד עברי כמ"ש התוס' במתני' ומה מצינו גרע מק"ו מיהו לפמ"ש לעיל במשנתינו בל' התוספות דשוה כסף לאו במה מצינו ילפינן אלא בגילוי מילתא דפשטא דקרא א"כ אתי שפיר דו"ק:

בא"ד ויש לומר דהיינו בר מחליפין כו' ש"מ דשאר דברים נקנין בחליפין וכן היה רגיל ר"ת כו' עכ"ל. ותמיה לי טובא דהא מקרא מלא הוא וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו וזאת התעודה בישראל אלמא דווקא בישראל נוהג חליפין ולא בעכו"ם וצ"ע ליישב שיטת ר"ת מיהו בעיקר קושייתו על שיטת רש"י מההיא דמכסף מקנתו אפשר דמהכא ילפינן מדאורייתא דכי היכי דאין עכו"ם קונה עבד בחליפין ה"ה לכל מילי והא דישראל אין קונה ע"ע בחליפין יש לומר דלקושטא דמילתא ילפינן עברי מעברייה ועברייה מאחרת משא"כ נמכר לעכו"ם לא שייך למילף בהכי כקושיית מהרש"א ועי"ל דמכסף מקנתו לאו למעוטי חליפין לחוד אתי אלא למעוטי נמי שאר קנינים שאין עכו"ם קונה אלא בכסף ולא במשיכה ובשטר ולענין קושיא ראשונה שהקשו התוס' משמעתין נ"ל ליישב דהכא לאו משדה עפרון ילפינן דא"כ תיקשי האיך ילפינן פרוטה הא שדה עפרון בארבע מאות שקל כסף קנאה אע"כ דלא משדה עפרון בעינן למילף אלא בג"ש דקיחה קיחה ילפינן אשה משדה ולעולם כולהו בישראל ומכ"ש לפירוש ר"ת דאפילו למאי דס"ד מעיקרא לא הוי בעי למילף אפילו אשה משדה אלא עיקר ג"ש אינה אלא לענין דקיחה איירי בכסף אלא דס"ד דחליפין בכלל לשון כסף הוא א"כ מעיקרא לא קשה מידי וצ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון) דף ג תוספות בד"ה ואשה בפחות מש"פ כו' והיה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עכו"ם והיה מקנה בחליפין. ואף שעפר ואפר אנכי תחת רגלי ר"ת מ"מ ללמד אני צריך היאך אפשר לומר כן כיון דכתיב בהדיא וזאת לפנים בישראל וזאת התעודה בישראל משמע דוקא בישראל ולא בעכו"ם ודוחק לומר דהוי כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות דאדרבה אי הוי אתיא לילפותא איצטריך תרי מיעוטי חדא למעט ישראל מעכו"ם וחדא למעט עכו"ם מישראל וא"כ יש לפקפק על דברי ר"ת ז"ל וכתבתי לבאר דמהנך ראיות שהביא ר"ת אין הדבר מוכרע ועמ"ש עוד לקמן דף ח':

כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים וכו' עיין פירש"י וראב"ן בספרו דף כ"ה ע"ד פירש כל היכא דאיכא פלוגתא שחולק כל א' לעצמו כי הכא דג' דרכים שהאשה נקנית כל אחד דרך לעצמו שזה קונה בלא זה תני דרכים דג' דרכי קניה הם. כל היכא דליכא פלוגתא שכלן דרך א' תני דברים כמו על ג' דברים העולם עומד דעל שלשתן העולם עומד ולא על זה בלא זה עכ"ד ולשון הש"ס משמע כפירוש רש"י דקאמר דייקא נמי דקתני סיפא שוה לאילן לכל דבר ודוק:

תוס' ד"ה ואשה בפחות מש"פ. עיין בדבריהם ובמ"ש בספרי הקטן ראש דוד פ' חיי שרה ע"ש:

מנינא דרישא למעוטי מאי. ואמרינן למעוטי חופה ופירש"י ז"ל שאם מסרה אבי' לחופה לשם קדושין אינה מקודשת בכך כו'. והוא תמוה למה פירש שאם מסרה אביה לחופה ולמה לא בקידשה בעצמה בחופה וכבר תמה בס' הפלאה ע"ש. ונראה לישב דהנה לקמן יליף ר"ה דחופה קונה מק"ו מכסף ושטר שאינם גומרין מכ"ש חופה שגומר ופריך מה להצד השוה שכן ישנו בע"כ ומשני ר"ה כסף מיהא באישות לא אשכחן בע"כ. והנה לכאורה קשה לפי מאי דאמרינן לעיל דלכך תני האשה ניקנית ולא תני האיש קונה משום דה"א דניקנית בע"כ ועכשיו נשאר הקושיא דהוי לי' למיתני האיש קונה ואעפ"כ הוי ידעינן דאינה נקנית בע"כ דאל"ה קשה למה לי מנינא דרישא. ואי"ל למעוטי חופה דס"ד דקונה מק"ו דר"ה. ז"א דאיכא למיפרך מה להצד השוה שכן ישנו בע"כ ואי"ל כסף באישות לא אשכחן בע"כ ז"א דעכשיו נימא דמקודשת בע"כ ושפיר אשכחן גם באישות בע"כ. אך זה טעות דאם נימא דאשה מתקדשת בע"כ בכסף ושטר וביאה ממילא נילף גם חופה שיקנה בע"כ וליכא למיפרך כלל. אך עכשיו קשה בהיפך דהנה הרא"ש ז"ל כתב דלכך לא פסקינן כר"ה משום דמה להצד השוה שישנה בע"כ ואע"ג דשני ר"ה מ"מ אמה הצד פרכינן פרכא כל דהו ע"ש. וא"כ קשה ליתני האיש קונה ואעפ"כ הוי ידעינן דאינה ניקנית בע"כ דאל"ה קשה איך תני מנינא דרישא למעוטי חופה הלא חופה באמת קונה מק"ו דר"ה וליכא למיפרך מה לצד השוה שכן ישנן בע"כ ז"א דנילף דגם חופה קונה בע"כ כמו כסף ושטר וביאה מהאי ק"ו גופי' דאמר ר"ה דהם אינם גומרין וקונין אף בע"כ חופה שגומרת אין דין שתקנה בע"כ וא"כ ממילא הוי ידעינן מדממעט חופה דאין אשה ניקנית בע"כ וא"כ קשה אמאי לא תני האיש קונה. אך לכאורה יש ליישב זה דהנה כל הטעם דס"ד דאשה נקנית בע"כ הוא משום דהוי תליוה וזבין כיון שנוטלת הכסף קדושין וא"כ בחופה ממילא דלא יהיב לה מידי הוי תלוה ויהיב וודאי אינה ניקנית בע"כ בחופה וא"כ ממילא אינה נקנית כלל בחופה אף מדעתה דשפיר איכא למיפרך מה להצד השוה שישנן בע"כ וליכא למילף דגם חופה יקנה בע"כ ז"א דהוי תליוה ויהיב וודאי אינה נקנית בע"כ וא"כ אינה נקנית כלל ולכך צריך למתני האשה נקנית. אך ז"א לפמ"ש בתוס' בב"ב פ' חזקת דגם בקדושי שטר הוי תליוה וזבין משום דנתחייב בשאר וכסות ע"י הקדושין ע"ש. וא"כ גם בחופה מקודשת אף בע"כ דהוי שפיר תלויה וזבין דנתחייב בשאר וכסות כמ"ש וא"כ הוי ילפינן שפיר מהצד השוה שנקנית בחופה ומדממעט חופה מוכח ממילא דאינה נקנית בע"כ והדרא קושיא לדוכתי' דליתני האיש קונה כמ"ש:

ולפ"ז מיושב לשון רש"י ז"ל שפירש למעוטי חופה שאם אבי' מוסר את בתה קטנה לחופה אינה מתקדשת וא"כ א"ש דאי הוי תני האיש קונה במתניתין ה"א דמקודשת בע"כ ואי"ל דמנינא למעוטי מאי י"ל למעוטי חופה וליכא למילף חופה במה הצד דאיכא למיפרך שישנה בע"כ ואי"ל דנילף גם חופה שיקנה בע"כ ז"א דהא הוי תליוה ויהיב ואי"ל דנתחייב בשאר וכסות. ז"א דכל זה היכא שמקדשת עצמה אמרינן דנתחייב בשאר וכסות והוי תליוה וזבין דמקנית עצמה לו אבל היכא שהיא קטנה והאב מקדשה והוא קידש אותה בע"כ של אב וודאי דאינה מקודשת דהוי תלוה ויהיב דמה שמתחייב בשאר וכסות נתחייב לה ולא לאב ולגבי האב הוי תלוה ויהיב ולא גמר ומקני וא"כ היכא שהאב מוסרה לחופה מדעתה ממילא ג"כ אינה מקודשת דליכא למילף ממה הצד דאיכא למיפרך מה להנך שישנן בע"כ וליכא למילף דגם הכא יקנה בע"כ ז"א דהכא הוי וודאי תלוה ויהיב כמ"ש ולכך פירש"י שהאב מוסרה וא"ש:

ובאמת יש לדחות כיון דכל הטעם דס"ד דהיא מקודשת בע"כ הוא משום דהוי תלוה וזבין ואמרינן שנתרצית אגב זוזי וא"כ שפיר ליכא ק"ו דאיכא למיפרך שכן ישנה בע"כ. וא"ל דגם חופה הוא בע"כ ז"א דהוא מטעם שמא נתרצה אבל בע"כ ליתא ואף למ"ש המהרי"ט דאף בלא אמרה רוצה אני מקודשת מספק היינו ג"כ מספק שמא נתרצית אבל אי הוי ידעינן דלא נתרצית לא הוי קדושין:

למעוטי חופה ולר"ה דאמר חופה קונה למעוטי מאי ואמר למעוטי חליפין כו'. והקשה המ' אמאי אמר מקודם למעוטי חופה ואח"כ אמר לר"ה למעוטי חליפין אמאי לא אמר מיד למעוטי חליפין דהוא אף אליבא דר"ה:

אך יש לישב דהנה לקמן אמרינן דר"ה יליף דחופה קונה מהצד השוה ופרכינן מה להצד השוה שישנן בע"כ ומשני כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ וכתב הרא"ש דלכך לא קי"ל כר"ה אף דאותו הפירכא דכסף באישות לא אשכחן אמר לעיל בש"ס לדידן ותירוץ דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו ולעיל דילפינן מחדא שפיר לא מיקרי פירכא אבל הכא דילפינן ממה הצד פרכינן שפיר ועיין בריטב"א ותוס' רי"ד שהקשה על ר"ה זה ע"ש:

ויש לישב קושית הריטב"א די"ל לפמ"ש תוס' לקמן (דף ה' ע"א) ד"ה שכן פודין כו' והקשו אמאי לא יליף מקרקעות שאין פודין בהם הקדשות ואשה נקנית בהם ותירצו דאיכא למיפרך מה לקרקעות שכן קונין מטלטלין אגבן כו' ע"ש. והקשה בס' הפלאה הא קנין אגב אינו אלא מדרבנן ושפיר יש ללמוד מקרקע ותירץ דסבר דקנין אגב דאורייתא ע"ש וא"כ לר"ה הכא י"ל דסבר באמת דקנין אגב אינו אלא מדרבנן ושפיר לא שייך האי פירכא דמה לכסף שפודין בו הקדשות דמצי למילף מקרקע כמ"ש לעיל רק דאיכא למיפרך עוד מה לכסף שכן הנאתן מרובה וגם על מה לכסף שכן ישנן בע"כ. וי"ל לפי מה דאמר לקמן (דף י"ב) דאמר שמואל קדשה בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת מספק דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי ע"ש. ופסק הרא"ש ז"ל דאף דידעינן בודאי ששוה פרוטה במדי מ"מ אינה מקודשת רק מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. ובס' פ"י כ' די"ל דשפיר מקודשת בודאי מדאורייתא משום דבאמת היא מתרצית רק דהתורה הקפידה שיהי' דוקא נתינה דהיינו פרוטה. וא"כ י"ל כיון שיש שום מקום בעולם ששוה פרוטה שפיר הוי נתינה ומקודשת אף שכאן אינו שוה פרוטה אצלה ע"ש. ולפ"ז יש להקשות מאי פריך מה לכסף שכן הנאתן מרובה שיש לה הנאה שלוקחת שוה פרוטה משא"כ בחופה ז"א דשפיר איכא למילף מכסף שאינה שוה פרוטה כאן רק במדי ואין לה הנאה כלל שכאן אינה שוה פרוטה ואעפ"כ מקודשת מדאורייתא דהוי נתינה וזה אין הנאתה מרובה ושפיר יש ללמוד חופה מקדושי כסף כאלו. אך באמת אנן קי"ל דאינה מקודשת מדאורייתא אף שודאי שוה פרוטה במדי [ומזה ראי' באמת דלא כפנ"י ז"ל]:

אך על ר"ה לא קשה די"ל דסבר כדברי הפ"י הנ"ל ושפיר לא שייך האי פירכא דהנאתן מרובה ואיכא למילף מכסף לחוד רק דאיכא למיפרך מה לכסף שכן ישנן בע"כ וע"ז משני שפיר כסף באישות לא אשכחן בע"כ כיון דלא יליף כלל במה הצד רק מכסף לחוד ואמרינן הך סברא דכסף באישות כו' כמו לעיל לדידן כמ"ש ולכך סבר ר"ה דחופה קונה:

לפ"ז מיושב מ"ש איך נימא דשוה כסף לאו ככסף וקשה מנינא דרישא למעוטי מאי דליכא למימר לר"ה למעוטי חליפין דז"א דאין מטבע נעשה חליפין ולמ"ש א"ש דאם נאמר דשוה כסף לאו ככסף ממילא גם לר"ה נאמר למעוטי חופה דלא נוכל למילף חופה מכסף לחוד דאיכא למיפרך מה לכסף שכן פודין בו הקדשות וא"ל כמ"ש דילפינן מקרקע ז"א כיון ששוה כסף לא ככסף וממילא אינה מתקדשת בקרקע וליכא למילף מכסף לחוד רק במה הצד ועל מה הצד שפיר פרכינן שכן ישנן בע"כ דאמה הצד פרכינן פירכא כל דהו כמ"ש ונימא שפיר דמנינא אתיא למעוטי חופה ולכך איצטרך למתני שוה דינר:

ולפ"ז מיושב מ"ש למה מביא הש"ס קודם למעוטי חופה ואח"כ למעוטי חליפין והול"ל מיד למעוטי חליפין ולמ"ש א"ש דבאמת ליכא למימר למעוטי חליפין כמ"ש רק אחר דאיכא למימר למעוטי חופה יוכל לומר לר"ה למעוטי חליפין ולכך אמר מקודם למעוטי חופה ואח"כ אמר לר"ה למעוטי חליפין וא"ש:

מנינא כו' למעוטי חופה כו' פי' רש"י שאם מסר האב לחופה לשם קדושין. ותמוה למה לא גבי דידה שנכנסה לחופה לקדושין. ונראה פי' משום דלא הי' נ"מ כ"כ לדידן להפ' דחופה היינו יחוד הראוי לביאה וכיון דקי"ל הן הן עדי יחוד כו' וחזקה אין אדם עובב"ז כו'. ממילא אין נ"מ כ"כ לדידן אי חופה קונה או לא דע"כ ביש עדים על היחוד שיהי' קדושין וממילא גם אי חופה לא קני הא קני בביאה כיון שהי' בעדים יחוד הראוי לביאה. ולכך פי' כשהאב מסר לקדושי חופה דודאי לא מהני לקדשה בביאה בלא דעתו בקטנה או נערה למ"ד אבי' ולא היא. ויש להסתפק באמת אי חופה אינו קונה שיקנה מטעם הנ"ל. אך באמר התקדשי לי בחופה זו אפשר דלא מהני דאף דפ"ב אמר בש"ס בהתקדשי בשטר שמין את הנייר כו' דמקודשת בתורת כסף וכן בירושלמי כאן וברי"ף היינו דמה שהזכיר שטר י"ל דכמו שמזכיר שאר חפץ שמקדשה בו בטבעת זו וכה"ג. ואין זה ראי' דלא ניחא לי' בכסף רק בשטר משא"כ בחופה דהוא מעשה אחרת גלי דעתי' דבחופה ניחא לי' דליקני ולא בביאה כיון דאמר להדיא שמקדש בחופה. וכדאמר ב"מ (ד' י' ע"א) כיון דנפל גלי דעתי' כו' וגבי ש"מ שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. וכמה דוכתי:

אך מטעם חזקה אין אדם עבב"ז י"ל דסתמא דעתו שאם חופה אינו קונה יקנה בביאה. אך גם זה אינו מוכרח דהא חזינן שטועה דמקודשת בחופה. דבשלמא בפחות מש"פ וכה"ג אמר בש"ס אדם יודע. או דמסתמא חקר אח"כ קודם שיבעול כו'. משא"כ כאן דהוא בב"א ועכשיו הא טועה וסבר דחופה קני דהא פי' שמקדשה בחופה כנ"ל:

ועוד אפשר דלא אמרינן כלל הן עדי יחוד כאן. דדוקא במגרש ולנה בפונדק פ"ט דגטין וכה"ג שייך כנ"ל דאל"כ למה נתיחדו ולעשות איסור אמרינן הן כו' אבל בחופה כיון שהוא יחוד והוא סבור דחופה קונה וקדשה בחופה א"כ הוא מתיחד לשם קדושין כדין. ואין ראי' כלל על הביאה ולא אמרינן כלל הן עדי יחוד כו'. דהא קי"ל גבי יבמה דעד ל' יום מוקי אנפשי'. ואף דמחלק בש"ס יבמות (דף קי"א) לר' יוסי בין יבמה לארוסה דנסתרה אין לה טענת בתולים לאלתר. ופסקו הפוסקים כר"י היינו בנתיחדה אחר הקדושין ואין ראי' על כשהיחוד לשם קדושין ובפרט להפוסקים דנעשית רק ארוסה אי חופה קונה. עי' בפ':

עוד י"ל דברי רש"י להפ' דאי חופה קונה גומר בב"א ג"כ ונעשית נשואה בחופה זו. וא"כ הא הג' הקנינים דמתני' הן מה שנעשית ארוסה ע"י. וא"כ אינו מוכח כלל ממנינא למעט חופה שאינה מקודשת רק להיפך דממעט דוקא הנך ניקנית לאירוסין משא"כ חופה דנעשית נשואה. ולא דמי להנך להיות שייך למעוטי ממנינא. ולכך פירש"י כשמסרה האב כו' לקדושין דא"א גמור שתהי' נעשית נשואה בלי דעתי'. דזכי לי' רחמנא למימסרה לחופה מאת בתי נתתי כו' כתובות (ד' מ"ח) וכיון דמשכחת לה קדושין בחופה בלי נשואין שייך למעוטי כנ"ל:

אין להקשות למה מנינא בל"ז מאי שייר כו'. דכיון דמסיק אביי מילתא דלא כ' בהדיא לא קתני א"כ לא הי' מוכח כלל מדלא תני וצריך מנינא למעוטי ולר"ה דסבר באמת כנ"ל לא קשה על חליפין למה מנינא דכיון דמרבי לי' בתורת כסף הוי ס"ד דנכלל בכסף ומיושב דלא אמר למעוטי חזקה כמ"ש תוס' דכיון שהוא קנין אחר ממילא מוכח מדלא תני לי':

למעוטי חליפין כו' סד"א כו' מה שדה מקנייא בחליפין כו' איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה כו'. ופירש"י דבטל לה תורת חליפין כו' ואף בשוה פרוטה כו'. ותמוה מאוד ככל קושית תוס' ע"ש. ולפי' התוס' מלבד דכ' הר"ן דברוב הספרים כגרסת רש"י. אף גם לגירסת תוס' תמוה למה לי' כלל אשה בפחות מש"פ לא מקניא הא סגי כיון דחליפין איתא בפחות מש"פ ע"כ אינו מתורת כסף ושוב לא מהני באשה גם ביתר מפרוטה כנ"ל:

ונראה לענ"ד לפרש בעזה"י. דהרשב"א ז"ל תמה עוד בש"פ למה לא יועיל בתורת כסף הא במקדש בשטר קי"ל שמין הנייר אם ש"פ מקודשת בתורת כסף ולמה לא יהי' מהני אף שקדש בתורת חליפין ע"ש שנדחק שגנאי לה בקנין המועיל בפחות מש"פ, ותמוה כמ"ש תוס' הא פשטה ידה כו':

ובתוס' רי"ד מפרש בקנין סודר היינו שמקדשה במנה ונותן סודר לקיים הענין וכן נראה קצת מלשון רש"י ז"ל שפי' למעוטי חליפין ק"ס ע"ש. והטעם כמ"ש לעיל דבק"ס דיליף מלקיים כל דבר שלף כו' ונתן כו' שאינו מקנה כלל בעד הסודר רק שהתורה אמרה שזה קנין וזוכה בהסודר כדי שיתקיים המכירה או המתנה ולכך גם במתנה קנין הנ"ל. וזה לא מהני בקדושין שתקח הסודר כדי שיתקיימו הקידושין רק צריך בתורת כסף היינו כמו קנין כסף שהוא דמי החפץ או מקצת מדמי החפץ שבעד דמים אלו הוא מקנה לו כן בקדושין הש"פ דמי הקדושין ובעד זה מקנית עצמה אבל לא שתקח כדי שיהי' הקדושין קיימים דזה מיקרי שרוצית להתקדש בלא כלום רק שעושית מעשה שיהי' קיימים הקדושין ולא מהני כנ"ל. אך זה בק"ס אבל שאר חליפין הא אמר להדיא ב"מ פ' הזהב אטו בשופטני כו' כל חליפין קפדי וכל שוה בשוה שור בפרה כו' הקנין הוא בעד מה שקונה הוא חפץ זה קונה זה חליפיו. ולמה לא יועיל באשה מתורת דמים. ותוס' רי"ד כ' באמת דמהני. אך אין כן דעת כל הפוסקים:

אך נראה דהנה גם שם תמהו הפ' ב"מ פ' הזהב גבי החליף שור בפרה וכה"ג למה לי' תורת חליפין למאי דקי"ל מעות קונה מה"ת א"כ כיון דכל חפץ נעשה דמים לחבירו ממילא יקנה בתורת דמים כיון שנותן לזה חפץ שלו וזכה בו הא נתן לו דמי החפץ אחר שהחליף בו וממילא קנה זה מטעם מעות דשוה כסף ככסף וכן למ"ד פירי לא עבדי חליפין דיליף מקרא דומיא דנעל והא מה"ת בל"ז קנה דמעות קונה. ונתחבטו שם הרבה בזה ע"ש:

אמנם לע"ד פשוט דהא לר"י דמעות קונה ולא משיכה מה"ת וכ' תוס' דהא דקני במציאה ומתנה היינו משום שאין מה ליתן עבור החפץ סגי במשיכה לחוד משא"כ במכר שצריך זה ליתן דמי' תמורת החפץ עדיין אינו קנין במה שמושך החפץ כל זמן שלא נתן מה שמחויב ליתן בעדו. ולכאורה קשה היך אמרינן דמעות קונה הא איך קונה זה המעות הא נגד המעות הוי רק משיכה שלוקח המעות ולא נתן עדיין לזה תמורת המעות דהיינו החפץ שצריך ליתן לו. ואינו דומה למתנה ומציאה וכיון דמשיכה לא קני בשום דבר לא יקנה המעות ממילא עד שיתן להלוקח החפץ ג"כ ויצטרך שניהם מעות ומשיכה:

אך לא קשה דהמעות הם דמי החפץ אבל אין החפץ נקרא דמי המעות. דהחפץ הוא הדבר שזה רוצה לקנות רק שצריך לשלם שויו ודמיו אבל המוכר שמקבל המעות אינו בתורת שרוצה לקנות מעות אלו רק שרוצה לקבל תשלומי החפץ ואין חילוק בין מעות אלו לאחרים ולכך שפיר קונה המעות דמה שאמרה תורה דמשיכה אינו קונה במכר אף שקונה במתנה היינו דבמכר אין המשיכה מורה על קנין החפץ כל זמן שלא שילם דמיו אבל התשלומין שמשלם מורה יותר שקנה החפץ ומה"ט מעות קונה וא"כ לענין זה שיקנה המוכר המעות בתורת תשלומין מהחפץ שפיר מורה קבלתו המעות דכמו דמעות קונה ומורה על קנין החפץ של הלוקח ממילא מורה ג"כ על קנינו המעות בתורת תשלומי החפץ ולכך שפיר קונה המעות בתורת תשלומין וממילא קונה הלוקח החפץ מטעם מעות כנ"ל:

וממילא לא קשה בחליפין שור בפרה וכה"ג שיקנה בתורת דמים דשוה ככסף. דז"א דנהי דכל א' נעשה דמים לחבירו מ"מ הא לגבי כל א' יש כאן קנין החפץ שרוצה לקנות זה החפץ זה כמו זה וכל א' מוכר ולוקח. וממילא איך שייך שבקבלות א' החפץ יקנה האחר החפץ שני בשביל שנתן המעות. הא זה אינו קונה כלל חפץ זה במשיכתו דהא משיכה אינו קונה ולא נתן הוא עדיין דמי חפץ זה להאחר דהא חפץ הב' הוי דמי זה כמו זה דמי הב' וכיון דאין משיכה קונה רק מעות לא קנה זה כלל וממילא אין כאן קנין מעות כלל שיקנה הב' חפץ האחר ושפיר לא קני רק בתורת חליפין דגלי קרא דמהני כשזה קונה שיקנה הב' כנ"ל וברור לע"ד:

ולמ"ש ממילא מיושב קושיית רשב"א הנ"ל דבקדושין כשנותן לה חפץ בתורת חליפין שתתקדש דהיינו שבעד שהיא קונה החפץ יקנה הוא אותה וממילא כיון דקנין חליפין לא מהני שוב א"א שיועיל בתורת כסף דהא היא אינה קונה כלל החפץ דבמאי תקנה במשיכתה הא משיכה אינו קונה בלא מעות וזה הוא המעות מה שמתקדשת בעד החפץ ואיך יתחילו הקדושין הא כל זמן שאינה מתקדשת לא קנתה החפץ. ודוקא בתורת כסף דהוא להיפך שקבלתה בתורת שיוי דמי הקדושין הוי בתורת תשלומין כנ"ל וקונית כמו בשאר חפץ שקונה מוכר המעות כנ"ל וכן חפץ בתורת שוה כסף משא"כ ברוצית גוף החפץ דאינו מתחיל הקנין רק אם תתקדש ולא קנתה כלל ואינו מועיל כלל בתורת כסף כנ"ל כמו בשאר חליפין כנ"ל:

אך הי' אפשר לומר דמהני בחליפין מתורת כסף די"ל הטעם דמוכר קונה המעות דבשלמא להיפך לוקח אינו קונה החפץ כל שלא נתן המעות דאף אם יהי' הדין דקונה החפץ מ"מ לא קנה הוא המעות רק שיש חיוב על זה לשלם. ולכך שפיר מיקרי שלא נתן מעות ואינו קונה משא"כ להיפך קנין המעות כשהדין דזה קונה המעות ממילא קנה זה החפץ המיוחד ושוב הוי ככבר נתן לו החפץ שהוא תמורת דכל היכא דאיתא ברשותא דמרי' איתא כמו פקדון. וי"ל דשפיר קונה המעות במשיכה דהוי ככבר נתן החפץ כנ"ל. ולטעם זה ממילא גם בחליפין חפץ בחפץ י"ל שיקנה גם בתורת כסף דכיון שכשיקנה זה חפץ זה שפיר נקרא שכבר נתן דמיו דהא קונה זה חפץ שלו וממילא קונה במשיכה כנ"ל. ואף אם נאמר דבחפץ מטלטלין לא אמרינן זה כיון שעכ"פ לא נתן לו אף שיקנה אותו מ"מ קנין אין כאן דהא גם במעות כשנתחייב יהי' נקרא החיוב הש"כ כמו דאמר כ' לי' שטרא אדמי' היינו כסף. ואעפ"כ לא מהני כיון דבעי נתינת הכסף וכנ"ל בהנ"ל עכ"פ עדיין לא נתן לו דמיו. אבל בקרקע ודאי שייך כנ"ל דהא כשזכה זה בהחפץ ממילא זכה זה בהקרקע ושוב הוי כנתן המעות וא"כ גם בקדושין הי' מהני כיון שמקודשת אם הדין דקונה החפץ שוב כבר קיבל דמיו כנ"ל אך ז"א דבמה יתחיל הקנין כיון שא"א שיקנה החפץ כל שלא נתן דמים א"כ במה יקנה. ואין זה קנין במה שאם יהי' קונה יהי' מקרי נתינת דמים הא בלא דמים אינו קונה וממילא אין כאן דמים ולא קנין ולכך שפיר בחליפין לא מהני בתורת דמים כמ"ש לעיל:

אמנם עכשיו דיש קנין חליפין י"ל שפיר דמה שחידשה תורה קנין חליפין היינו בתורת כסף דהא כיון דהדין דחליפין קונה א"כ שפיר כשקונה זה חפץ זה ממילא קנה זה ג"כ ושוב יש כאן כסף דהא כבר נתן דמיו דקנה זה כיון דחליפין קונה דבשלמא אי חליפין לא הי' קנין לא הי' כסף כנ"ל. משא"כ עכשיו דחליפין קני ממילא יש כסף. וא"כ שוב י"ל דבכלי שאמרה תורה דחליפין קונה היינו דגלי קרא שבזה יהי' גם בכה"ג חשיב קנין כסף שאף כל שאינו קונה אין כאן כסף מ"מ כיון דאם יקנה יהי' כאן כסף שפיר קונה ויש כאן כסף ומה"ט קני חליפין. וא"כ שוב יש ללמוד דאשה תתקדש בחליפין בכלי שפיר בתורת חליפין אף דשאר קנינים שטר או חזקה לא ילפינן משום דאין קיחה אלא בכסף כמ"ש תוס' אבל בחליפין הא שפיר אי חליפין קונה יש כאן כסף וממילא שפיר תתקדש כנ"ל. וגם בשדה נימא דקנין חליפין מתורת כסף כנ"ל. וע"ז אמר הש"ס חליפין איתנהו בפחות מש"פ ושוב א"א לומר כנ"ל דגלי קרא בחליפין כיון שאם יקנה יהי' כסף כנ"ל. דהא בפחות מש"פ גם אם יקנה לא יהי' כסף וע"כ דהוא קנין מצד עצמו לא בתורת כסף ושוב אין לנו לימוד שיהי' חשיב קנין כסף באופן זה שכשיקנה יהי' כסף שיקנה מטעם זה כנ"ל. דהא חליפין אינו מטעם זה כנ"ל. ושוב באשה אינו קונה כלל גם ביותר מש"פ דחליפין לא מהני דקיחה בכסף דווקא וכסף אין כאן כיון דכל שאינה מקודשת לא קנתה החפץ שלא נתנה דמיו ובמאי תתקדש כנ"ל. והא דהוצרך לסיים ואשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה. הוא דהא אפשר לומר דאין להקדושין דמים כלל והאשה מתקדשת בחנם רק דגזה"כ שאינה מקודשת רק כשנותן לה כסף אבל לא שיהיה זה דמי הקדושין. וא"כ למ"ש תוס' דבמציאה ומתנה לכ"ע משיכה קונה משום דאין כאן מעות עבורו. וא"כ אי הוי אמרינן כנ"ל שפיר היה מתקדשת בחליפין בחפץ הש"פ דהא יש כאן כסף דשפיר קונית החפץ במשיכה דאינו כאן ליתן דמיו דאין הקדושין דמי החפץ והוי כמתנה ושוב היתה מקודשת כנ"ל:

אך באמת אינו כן כמ"ש תוס' ורא"ש במוחל דצריך לשלם דמים שנתן שצריך לשלם לה פרוטה שהוא דמי הקדושין כנ"ל. וע"ז אמר הש"ס הא חזינן דאשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה וא"כ רואין שיש שיוי לדמי הקידושין כמו שאר מקח ושוב אינה קונית החפץ בלא נתינת דמי' שהוא הקדושין כיון ששניהם דמים זה לזה לא הוי קדושין כלל כנ"ל ומיושבים כל הקושיות:

עוד נראה דיש לפרש דלקמן י"ג אמר ר"א כשם שאשה אינה נקנית בפחות משוה פרוטה אין קרקע נקנית בפחות מש"פ ותמהו תוס' הא אדרבה אשה ילפינן משד' וכסף דכ' בשדה הוא דכתיב כו' ע"ש ונראה לע"ד לישב דהא לקמן יליף דכסף קנוי בקרקע מקרא דשדות בכסף יקנו. והקשו תוס' דלמה לא יליף משדה עפרון. ופי' המפרשים שם דכסף השדה משמע דמי השדה ולא הוי ידעינן רק היכא שנותן כל דמיו משא"כ שדות בכסף יקנו משמע שהקנין הוא רק כשנותן מה שנקרא כסף עכ"פ ואף שאינו נותן כל דמיו רק ש"פ מדמי השדה ג"כ קונה ולכך צריך למילף מקרא הנ"ל ע"ש. דתירוץ תוס' דשם דנכרי כל קנינו בכסף אינו עולה לדידן דקי"ל כר"י דמעות קונה וממילא נכרי במשיכה וצ"ל כנ"ל:

והנה מבואר בש"ס עירובין ס"ב. שוכרין מן הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה ואף דשכירות קרקע אינו נקנה אלא בכסף משום דלגבי הנכרי גם פחות מש"פ נקרא כסף דמה"ט ב"נ נהרג על פחות מש"פ ע"ש. והנה הגם שי"ל בעירוב הקילו אך פשטא דש"ס שם לא משמע כן דפריך מאי שכירות רעועה ע"ש מי איכא למ"ד כו' והנה באשה דבעינן שוה פרוטה אף דילפינן משדה עפרון והתם הא בנכרי גם פחות מש"פ נקרא כסף אך הא לא ילפינן גוף הקנין רק דאין קיחה אלא בכסף וכיון דנגד ישראל לא מיקרי כסף בפחות מש"פ ממילא אינה מקודשת דילפינן דצריך שיהי' כסף כנ"ל:

אמנם בקרקע שפיר הי' אפשר לומר דדוקא כשהקרקע שוה יותר אז צריך דוקא שיתן ש"פ לקנותה. דבזה כשאינו נותן כל דמיו אין ללמוד משדה עפרון כמ"ש רק מקרא דשדות בכסף יקנו וזה בישראל קאי ואין כסף פחות מש"פ אבל כשכל הקרקע אינו רק פחות מש"פ הי' אפשר דנקנה בכסף פחות מש"פ דכיון שנותן כל דמיו ילפינן משדה עפרון והתם קני גם בפחות מש"פ דלגבי הנכרי חשיב קנין ושפיר נגמר הקנין דגם בישראל קונה גם בפחות מש"פ כשהוא כל דמיו כנ"ל. אך בזה יליף הש"ס הג"ש להיפוך דכסף דכ' בשדה עפרון עכ"פ אינו פחות מש"פ דילפינן קיחה קיחה ואין ג"ש למחצה וכיון דקיחה דאשה בכסף שאינו לעולם פחות מש"פ דלעולם א"א להיות שיוי דמי קידושין פחות מש"פ מטעם דפחות מש"פ לא מקני' נפשה. ממילא קיחה דכסף השדה ג"כ אינו פחות מש"פ ולכך גם. כשנותן כל שויו לא מהני באינו ש"פ. ומיושב תמיהת תוס' לקמן דזה דאשמעינן ר' אסי כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ דא"א פחו' כן אין קרקע נקנית אף דהוי כל שויו וזה ילפינן להיפוך רק קרקע מאשה כמ"ש:

והנה ריש פ' ש"ה דאמרינן יצאו כלים למה שהן להרב' פוסקים אף פחות מש"פ והובאו בח"מ ס' פ"ח ופי' התוס' משום שנצרך לו לפעמים למלאכה וכה"ג ולכך אפילו מחט וכה"ג ע"ש. ונסתפק שם רשב"א ז"ל בחדושיו דאפשר גם בקדושין מהני בכלי פחות מש"פ ע"ש אך כל הפ' לא ס"ל. ודבריו תמוהים מאוד. דהא חליפין אינו אלא בכלי ואעפ"כ אמר בש"ס כאן בפחות מש"פ לא מקני' כו' וכן לקמן גבי בתורת תבואה וכלים ע"ש. ונרא' לישב דבריו. דהא לכאורה מאי בכך שנצרך לפעמים למלאכה וכה"ג הא מ"מ אינו ש"פ ואינו שוה כסף. אך י"ל דהא בפדיון הבן אמר בש"ס לקמן דר"כ שקל סודר כו' דמצי אמר הכהן לדידי שוה לי ה' סלעים וליש פוסקים דוקא בדבר שדרכו להתיקר בו לפעמים. והנה הטעם דבאשה פחות מש"פ לא מהני כשאומרת לדידי שוה לי פרוטה משום דדוקא כשיש תורת כסף עליו מהני לדידי שוה יותר אבל פחות מש"פ שאין עליו שם כסף לא מהני לדידי שוה שיהי' שם כסף עליו. ומה"ט כ' הר"ן ז"ל גבי שמא ש"פ במדי דאף דאין להקדיש אלא מקומו ושעתו מ"מ כיון שיש עליו באיזה מקום שם כסף שוב מצי אמרה לדידי שוה לי ע"ש. וזה נראה הטעם בכלי מחט וכה"ג דלפעמים ניצרך לו למלאכה ודרכו להיות לפעמים שוה פרוטה שוב גם בזמן שאינו שוה הוי כדרכו להתיקר בו ומהני באומרת לדידי שוה לי פרוטה כיון דיש עליו לפעמים שם כסף דכמו שכ' הר"ן דמהני מה שבאיזה מקום יש שם כסף כן לענין הזמן. דמה"ט נזכרים בהקדיש מקומו ושעתו כנ"ל אבל במקבלת סתם כל שאינ' אומרת לדידי שוה לי שפיר לא מהני גם לרשב"א דמ"מ אינו שוה פרוטה. אך הרשב"א ז"ל הביא שם הך דקונין בכלי אף שאינו שוה פרוטה להוכיח מזה דכלי חשוב כסף בפחות מש"פ. ונראה דהחילוק הוא כמ"ש מטעם לדידי שוה לי ולכך כשמקבל בתורת שוה כסף ואינו חפץ בהכלי כלל רק בתורת שיוי א"כ הא אינו שוה ומה בכך שהוא כלי ולא הוי כלל הקבלה כאומר שוה לי לדידי אבל בתורת חליפין שזה הוא שרוצה בחפץ זה דוקא בזה שייך דהוי כאומר לדידי שוה לי דהא סתם חליפין, מקפיד קפדי והוא מקבלו בעד החפץ וגם כיון שרוצה בהחפץ הוי כסודר בפדיון הבן וכדרכו לאתיקורי בי' ע"ש. ולכך מייתי רשב"א ז"ל ראי' מהא דקונין בכלי כו' בחליפין להא דקדושין באומרת בפירוש לדידי שוה לי כנ"ל שלא יהי' תמוה כ"כ. אך הפוסקים לא ס"ל כרשב"א הנ"ל וגם הוא מסתפק מטעם שכ' הר"ן ל כיון שהוא פחות מש"פ ואין עליו תורת כסף לא מהני לדידי שוה לשוי' כסף ודוקא בפ"ה שיהי' נקרא שוה יותר כנ"ל:

והנה אי הוי אמרינן דכשנותנין כל דמי החפץ או הקרקע מהני אף שאינו ש"פ כמ"ש לעיל רק בשוה יותר ונותן מקצת בעי ש"פ דיליף משדות בכ' יקנו משא"כ בכל שויו כנ"ל. א"כ היה שפיר מהני אף בפחות מש"פ בחליפין מטעם לדידי שוה לי בכלי כנ"ל דנהי שהקרקע שמקנה בעד הכלי שוה יותר מ"מ בחליפין שמקבל הכלי בעד הקרקע נהי דלא מהני לדידי שוה שיהי' נקרא ש"פ וכסף מ"מ לענין זה מהני לדידי שוה לי ככל דמי הקרקע דבזה לא בעי שוה פרוטה רק שיהיה כל דמיו וכשלא היה הקרקע ש"פ היה מהני אף שאינו נקרא כסף דכסף השד' מקרי ממילא אף ששוה יותר שוב מהני לענין זה הלדידי שוה שיהי' כמו כל דמי השדה דא"צ למשוי כסף לענין זה כנ"ל. ושפיר הי' אפשר לומר בחליפין דקונין בכלי שקנין זה בתורת כסף מטעם כיון שרוצה בהחפץ הוי בסתם כאומר לדידי שוה ושפיר מהני. והי' אפשר ללמוד גם בקדושין שיהי' מהני שוב כנ"ל:

ומיושב היטב לשון הש"ס דמשני סד"א נילף משדה כו' ונימא דמהני כנ"ל. ודחי דחליפין איתני' בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקני' נפש' ולעולם דמי הקידושין פרוטה ושוב ילפינן מזה קרקע שאינו נקנה בפחות מש"פ אף כשנותן כל דמי הקרקע כשהוא פחות מש"פ דילפינן מאשה כדאמר ר"א כשם שאין אשה ניקנית כו' וממילא ע"כ בעי כסף ש"פ דוקא אף שהוא כל דמיו, ושוב כיון דחליפין איתא בפחות מש"פ א"א לומר שיהי, בתורת כסף מטעם לדידי שוה לי דהא לא מהני למשוי' כסף ושוב ע"כ הוא קנין אחר שאינו בתורת כסף ושוב א"א ללמוד קדושין מיני' כמ"ש תוס' ומיושב הלשון שפיר כנ"ל. הגם שהוא דרך פלפול אפשר שהוא אמת.לכאורה גם אם יהי' מהני לדידי שוה גם למשוי' כסף מ"מ י"ל דבקידושין לא מהני כמ"ש (תוס' גטין פ' הזורק וב"מ פ"ק) גבי גט בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו דאף שקפצה ידיה עד שאינו יכול לנתקו לא מהני כמו טלי גיטך מעג"ק ואף דנתינה מקרי רק דלא הוי נתינה שיש בה כריתות וע"י מעשה שלה נעשה נתינה שיש בה כריתות לא הוי נתינה ולא מהני ע"ש. וע"כ דמחלקים בין ותיזיל ותיחוד ותפתח כו' ובין עייק לה חציה ע"ש. וא"כ למהרי"ל דגם בקידושין לא מהני טלי מע"ג קרקע גם בקדושי כסף ממילא כיון דבעינן נתינת כסף השוה פרוטה ומצידו אינו נתינה הש"פ רק מחמת אמירתה לדידי שוה לי י"ל דלא הוי נתינה רק כמו טלי מעג"ק וכי תיקח ולא תלקח כו'. אך יש לדחות. וגם הר"ן ריש חולין גבי חלופי א"ה כ' דאף דלדידי' אסור בהנאה מהני מה שלדידה חשוב כסף ומייתי ראי' מיאוש וש"ר ע"ש. אך לא דמי דהתם מ"מ הוא עושה כל הנתינה הנקרא כסף לדיד' בלי מעשה שלה וכיון שמועיל מה ששוה אצלה ממילא הוא עושה הכל משא"כ הכא דרק מחמת אמירתה הוי נתינה כנ"ל. והיה אפשר לפרש ג"כ בזה הש"ס דכשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ היינו אף באומרת לדידי שוה כו' כן בקרקע ואף דלענין טלי מע"ג קרקע לא ילפינן מאשה. מ"מ לענין שיוי הכסף ילפינן דצריך שיהי' שוה מצד עצמו. וי"ל רש"י פי' הלכך בטל תורת חליפין כו' ואפי' יהיב כלי הש"פ בלשון חליפין עד דיהיב בלשון קיחה או קנין או קדושין כו' נראה מלשון רש"י ז"ל דהקפידא בל' הקנין. ונראה לע"ד הפי' דבמקח בדמים אין המוכר רוצה לקנות רק שמוכר בשביל דמים ואף שנותנין לו שוה כסף חפץ מ"מ אינו מקבלו בשביל שרוצה בחפץ מיוחד רק שרוצה תשלומין וזה שוה המעות משא"כ הלוקח רוצה בחפץ מיוחד שחפץ לקנות ומשלם בעד זה ואין כאן רק קנין א' משא"כ בחליפין כל א' רוצה בחפץ מיוחד וכל א' מהם נקרא קונה ומקנה ומה"ט מבואר ברמב"ם וש"ע ה' אונא' שאין אונאה בחליפין וכן לכך קונין בכלי אף שאינו ש"פ ופי' תוס' ב"מ פ' הזהב דכ' ונתן לרעהו כו' ונתינה אינו פמש"פ היינו היכא דכ' נתינה אכסף או תשלומין אבל הכא נתינת כלי הוא ע"ש כמו ונתן דבגט דנתינת גט הוא אף שאינו ש"פ והיינו ג"כ מטעם הנ"ל דקאי הנתינ' על אותו דבר המיוחד שנותן לזה ולא בתורת שיוי רק הכלי שרוצה זה וקנין זה לא מהני באשה כשהיא רוצה להקנות עצמה בעד שחפצה בכלי או בחפץ מיוחד אחר שנקראת קונה ג"כ כמו הבעל שיש כאן ב' קנינים ומחליפין זה בזה לא מהני. והוא מטעם הנ"ל. דהא ילפינן קיחה משדה עפרון דכ' בי' נתתי כסף השדה והיינו אותו נתינה שיש בה כסף דצריך ש"פ וילי' דקיחה דקידושין בעי נתינ' כסף. אבל נתינת חליפין שהיא רוצית בחפץ מיוחד אז אין הנתינה נתינת כסף רק נתינת החפץ או הכלי ולכך לא בעי ש"פ משום דנתינת כלי הוא כמ"ש תוס' הנ"ל וא"כ גם כששוה יותר מפרוטה מ"מ כיון שחליפין הוא אין זה נתינת כסף רק נתינת חפץ בתורת חפץ דלכך לא בעי ש"פ ושפיר כשנותן בלשון חליפין אין חילוק בין ש"פ או פחות דמ"מ אין זה נתינת כסף רק נתינת דבר שחפצה לקנות היינו הדבר מיוחד וזה לא מיקרי נתינה בקדושין דקיחה אינו אלא בנתינת כסף. וזה הוא הפי' הפשוט בש"ס לפי' התוס' דחליפין איתא בפחות מש"פ וע"כ נתינת כלי הוא ואשה לא מקני' בנתינה זו. וגם רש"י נראה שסובר כן ולכך החילוק בלשון חליפין לא מהני אף ששוה דלשון חליפין הוא שזה רוצה בחפץ זה וזה בזה רק לשון קיחה קנין וקדושין שהקנין רק האשה ותהיה נקנית בעד הכסף ולא שתהי' קונה ומקנה שיהיה ב' קנינים דברים מיוחדים כנ"ל וכן מדוקדק לשון הש"ס לקמן ד' ח' מכסף מקנתו בכסף בתורת כסף נקנה ולא בתורת תבואה וכלים כו' דקרי חליפין בתורת תבואה וכלים. היינו שזה רוצה הכלים ולא בתורת תשלומין כנ"ל וכן (בתוס' ב"מ מ"ו) ד"ה ש"מ דאע"ג דמעות אינו קונ' מ"מ דוקא בסתם אבל במפרש בתורת חליפין קני ע"ש דג"כ החילוק בלשון. וג"כ מטעם שאינו מקבלו בתורת תשלומין רק בתורת שרוצה בדבר זה או במטבע זו דוקא ושייך ביה משיכה וקני שם לס"ד כיון שאינו בתורת תשלומין ע"ש. וכן כאן לענין שלא תהיה מקודשת שפיר החילוק בלשון כנ"ל:

וכן כ' תוס' שם דכשמחזיר הסודר כמו שהדרך להחזיר בחליפין מסתמא ג"כ הוי חליפין ע"ש דג"כ הטעם כנ"ל דבע"מ להחזיר מסתמא אינו בתורת תשלומין דהא אין לו הנאה ואינו שוה למכור רק כמו שרוצה החפץ וכמו אין בו ש"פ ולכך הוי בסתם כחליפין ע"ש. מטעם זה אמר בש"ס לקמן (ד' ו') בקדושין ג"כ דלכך מע"מ להחזיר אינה מקודשת דדמי לחליפין ע"ש ולרמב"ם ז"ל מה"ת לא מהני כנ"ל דאינו נתינת כסף רק החפץ. ולתוס' דמהני מה"ת היינו משום כיון דגוף החפץ הוי שוה כסף רק מה שאינו שוה מצד התנאי לא איכפת לן דתנאי מלתא אחריתי וכשמתקיים התנאי הוי נתינה של כסף ואין חילוק בין תנאי זה לתנאי אחר. וכדאמר בש"ס פ' המגרש בין חוץ לפלוני ובין ע"מ שלא תנשא לפלוני דלא הוי שיור ע"ש ר"פ המגרש ולשטת תוס' רי"ד דוקא בק"ס לקיים לא מהני משא"כ בחליפין הש"פ. ולרש"י לא מהני כנ"ל: