גיטין לט ע"ב

דף לט - ב

בפירוש שמיע לך [שמעת] מרבי יהושע בן לוי שפסק כן, או מכללא שמיע לך [או שמא מתוך דבריו שאמר במקום אחר למדת לעניננו]?

שאל רבי יעקב בר אידי: מאי כללא? מתוך איזה ענין יש לי ללמוד מהי דעת רבי יהושע בן לוי בנידון זה?

אמר ליה רבי זירא: סברתי שלמדת כן, מהא דאמר רבי יהושע בן לוי: אמרו לפני רבי:

אם אמר האדון: "נתייאשתי מפלוני עבדי"

- מהו דינו של העבד? והיינו מפקיר עבדו, ש"יאוש" לשון הפקר הוא.

אמר להם רבי: אומר אני: אין לו תקנה לישא אשה, ^[1] אלא בשטר שחרור.

המשך השמועה מתבאר על פי הרשב"א

ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי, שהצריכו גט שחרור כדי להתירו בבת ישראל? ואמאי לא אמרינן, כיון שזכה בעצמו פקע ממנו שם עבד לגמרי!? ^[2] היינו משום דגמר בגזירה שוה "לה" "לה" מאשה. כלומר: הגזירה שוה מאשה המלמדת ששפחה ועבד יוצאים בשטר שחרור, לא לענין זה בלבד היא באה, אלא לגמרי הקישה התורה עבד לאשה, וללמד:

מה, כמו שאשה אינה יוצאת מבעלה, ואינה ניתרת להנשא, אלא בשטר כריתות ולא בהפקר; אף עבד נמי, אין משתחרר לגמרי אלא בשטר שחרור ולא בהפקר.

ואסיק רבי זירא לדבריו:

וסברתי דקא דייקת מינה [שלמדת ממימרת רבי יהושע בן לוי בשם רבי יוחנן]: כיון שאמר רבי שלגמרי הקישה התורה עבד לאשה, אם כן יש ללמוד שיהיה דין העבד כאשה אף לענין זה:

מה אשה אין מיתת הבעל מתרת אלא איסורא דאשת איש, ולא דין ממונא, שהרי אינה ממונו של הבעל.

אף עבד נמי, לא פקע במיתת האדון אלא אסורא בלבד, ולא קנין ממונא.

ואם כן מבואר כשיטת אבא שאול. שהרי לפי דעת חכמים אפילו עבד קטן שאין לו יד לזכות בעצמו, הרי הוא יוצא לחירות במיתת האדון, ובהכרח שהוא משום שלדעתם מפקעת מיתת האדון אף את קנין הממון, ומדברי רבי יהושע בן לוי משמו של רבי הרי מוכח לא כן. ^[3]

אמר ליה רבי יעקב לרבי זירא: ואי מכללא דדברי רבי יהושע בן לוי האמורים, למדתי שהוא סובר דהלכה כאבא שאול, מאי [ולו יהא שאכן למדתי משם מה בכך], וכי מה קשיא לך על זה!?

אמר ענה ליה רבי זירא לרבי יעקב:

כי אם שמעת בפירוש מרבי יהושע בן לוי, דהלכה באבא שאול, הרי ניחא; אבל מההיא מימרא אין ראיה שפסק כן, אלא אדרבה, דוק מינה לאידך גיסא, שהלכה כחכמים, שאף עבד קטן הוקש לאשה, והרי הוא יוצא במיתת האדון.

וכך נדרוש: מה אשה, בין גדולה ובין קטנה, יוצאת היא במיתת הבעל בלא גט -

אף עבד נמי, בין עבד גדול שיש לו יד לזכות בעצמו ואינו צריך אלא שחרור מקנין האיסור, ובין עבד קטן שאין לו יד לזכות בעצמו כלל, וצריך הוא שחרור כדי שלא יוכלו לזכות בו, הרי הם יוצאים במיתת האדון בלי שטר שחרור.

אמר ענה ליה רבי יעקב לרבי זירא על שאלתו, מהיכן למד כן: בפירוש שמיע לי מרבי יהושע בן לוי שאמר כן, ולא למדתי כן מכללא.

ורבי חייא בר אבא נחלק על רבי יהושע בן לוי ואמר בשם רבי יוחנן:

אין הלכה כאבא שאול! אלא כחכמים האומרים: בין גדולים ובין קטנים, קנו עצמן בני חורין!

אמר ליה רבי זירא לרבי חייא בר אבא: בפירוש שמיע לך מרבי יוחנן שפסק כן, או מכללא דדבריו שמיע לך כן?

אמר ליה רבי חייא לרבי זירא: מאי כללא אמר רבי יוחנן, שממנו היה לי ללמוד כן?

אמר ליה רבי זירא: מהא דאמר רבי יהושע בן לוי: אמרו לפני רבי, האומר "נתייאשתי מפלוני עבדי", מהו?

אמר להם רבי: אומר אני, אין לו תקנה אלא בשטר! ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי? - גמר "לה" "לה" מאשה, מה אשה אינה יוצאת בהפקר אלא בשטר, אף עבד נמי אינו יוצא בהפקר לגמרי אלא בשטר.

וסיים רבי זירא: וסברתי, שאתה רבי חייא קא דייקת מינה, מאחר והקישו רבי יוחנן לאשה, אם כן כאשה הוא לגמרי:

ומה אשה, בין גדולה ובין קטנה, ניתרת במיתת בעלה - אף עבד נמי, בין גדול ובין קטן יוצא במיתת רבו! והיינו כחכמים, שעבדי הגר שמת, יוצאים לגמרי לחירות.

אמר ליה רבי חייא לרב זירא: ואי אכן כן הוא, ומכללא זו למדתי את שיטת רבי יוחנן בנידון זה, מאי קשיא לך על מסקנתי?

אמר ליה רבי זירא: אם משם הוכחת כן, אינה ראיה. דאדרבה, דוק מינה לאידך גיסא - וכאבא שאול - וכך תדייק...

מה אשה לא הותר בה על ידי מיתת בעלה אלא דין איסורא ולא ממונא, שהרי אינה קנויה לו בקנין ממוני -

אף עבד שהוקש אליה נמי, אינו אלא עבד גדול שהפקירו רבו או שמת ואין לו יורשין, ולא נותר בו אלא קנין איסורא, ולא קנין ממונא, לפי שכבר זכה בממונות עצמו.

אבל עבד קטן, אף לאחר שהפקירו רבו או שמת, עדיין יש בו קנין ממון של עבדות, שהרי אין לו יד לזכות בעצמו, לפיכך לא הוקש לאשה, ואינו יוצא במיתת רבו, והיינו כאבא שאול.

אמר ענה ליה רבי חייא לרבי זירא על שאלתו: בפירוש שמיע לי מרבי יוחנן שהלכה כחכמים.

אמר מר: אמר להם רבי: אומר אני, עבד שנתייאש רבו הימנו, אין לו תקנה לישא אשה, אלא בשטר!

ונתבאר טעמו של רבי לעיל, שלכן אין אנו אומרים: המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור, משום שלגמרי הקישה התורה עבד לאשה, וכשם שאשה אינה יוצאת אלא בשטר, כך עבד אינו יוצא לחירות לגמרי בהפקר; ואם כן יש לנו לומר: כשם שאשה אינה יוצאת בכסף, כך עבד אינו יוצא בכסף; ^[4]

והתניא: המקדיש את נכסיו והיו בהם עבדים - רבי אומר: אומר אני, אף הוא העבד עצמו, נותן להקדש את דמי עצמו, ויוצא לחירות, מפני שהוא יכול לקנות את עצמו כשם שאחרים יכולים לקנותו, והרי זה כמי שמוכרו לו הגזבר לעצמו!

הרי מוכח שלדעת רבי, יוצא העבד לשחרור לגמרי על ידי נתינת כסף, ואין אנו מקישים עבד לאשה לגמרי לומר: כשם שאשה אינה יוצאת בכסף, כך עבד אינו יוצא בכסף!? ^[5]

ומשנינן: הכי קאמר רבי: או בכסף או בשטר, והאי פקע ליה כספיה.

כלומר: אף שהוקש עבד לאשה ללמד שהמפקיר עבדו אינו יוצא לגמרי, מכל מקום אין זה בא למעט כסף, כי כסף שאני שהוקש לשטר במאמר הכתוב: "והפדה לא נפדתה [בכסף] או חופשה לא ניתן לה [בשטר] ", וכשם ששטר מפקיע את העבד הן מקנין הממון שבו והן מקנין האיסור שבו, כך גם כסף מוציאו לגמרי; ושוב ממילא במפקיר עבדו, שאין שייך בו יציאת כסף שהרי פקע קנין הממון שבו, אין לו תקנה אלא בשטר, אבל הפקר אינו מוציאו לגמרי, ומשום שהוקש לאשה. ^[6]

ומוסיפה הגמרא לבאר:

והא דקאמר רבי בברייתא דלעיל, שהעבד קונה את עצמו בכסף להשתחרר לגמרי ולהפקיעו מידי איסור, אתא לאפוקיה מהאי תנא ^[7] [להוציא משיטתו של התנא] החולק ואומר: אין הכסף מועיל להפקיע ממנו את האיסור, אלא את קנין הממון בלבד.

דתניא: רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא:

יכול יהא כסף גומר בה בשפחה כנענית, שתשתחרר לגמרי ותותר לישראל על ידי נתינת כסף לאדונה, ^[8] כדרך ששטר שחרור גומר בה להתירה?

א. שפחה כנענית אין קדושין תופסין בה, ואפילו נישאה לעבד עברי המותר בשפחה, אין קידושיה כלום, והבא עליה פטור.

ב. הבא על מי שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין שנתארסה לעבד עברי, חידשה התורה שהבא עליה חייב קרבן אשם, אך אין בו חיוב מיתה כשאר אשת איש.

ג. "פדיון" האמור בכל מקום גבי עבד או שפחה הוא פדיון בכסף, ואילו "חופשה" האמור בעבד או בשפחה היינו חופשה בשטר שחרור.

תלמוד לומר בפרשת שפחה חרופה:

"ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע, והיא שפחה נחרפת [מאורסת] לאיש, והפדה לא נפדתה [שהיתה שפחה שפדאוה בכסף לחציה, והרי היא חציה שפחה וחציה בת חורין], או חופשה לא נתן לה [כלומר: ושטר שחרור לא ניתן לה כלל], בקורת תהיה, לא יומתו [הנואף והנואפת כשאר מי שבא על אשת איש] כי לא חופשה. והביא [הנואף] את אשמו לה' אל פתח אהל מועד, איל אשם".

ולומדים אנו ממאמר הכתוב: "לא יומתו כי לא חופשה" דהיינו שלא ניתן לה שטר שחרור, שאורעה כל הפרשה כולה ל"לא חופשה"!

כלומר: היות ולא נאמר: "לא יומתו כי לא נפדתה [בכסף לגמרי] וחופשה לא ניתן לה [בשטר] ", והזכיר הכתוב את הטעם לפטור מן המיתה רק משום שלא ניתן לה חופשה בשטר -

שמע מינה: בשטר בלבד הדין תלוי, ואף אילו היתה נפדית כולה בכסף לא היה בה דין מיתה. ^[9]

ולומר לך:

שטר שחרור הוא שגומר בה להוציאה לגמרי בין משעבוד ובין מאיסור, ואין פדיון כסף גומר בה להפקיעה מידי איסור, שיהיו קדושין תופסין בה. ^[10]

אמר רמי בר חמא אמר רב נחמן: הלכה כרבי שמעון, שאין פדיון כסף גומר בעבד או בשפחה להפקיעם מידי איסור.

ורב יוסף בר חמא אמר בשם רבי יוחנן: אין הלכה כרבי שמעון, אלא הלכה כרבי, שפדיון כסף גומר הוא בעבד או בשפחה כשטר שחרור.

אשכחיה [מצאו] רב נחמן בר יצחק לרבה בר שילת, דהוה קאי אפיתחא דבי תפלה [כשהיה עומד על פתח בית הכנסת]. אמר שאל לו רב נחמן בר יצחק לרבה בר שילת: הלכה כרבי שמעון שאין כסף גומר בעבד ושפחה, או אין הלכה כרבי שמעון?

אמר ליה רבה בר שילת: אני אומר, אין הלכה כרבי שמעון. ורבנן דאתו ממחוזא [החכמים שבאו ממחוזא] נחלקו עלי, ואמרי, דאמר רבי זירא משמיה דרב נחמן: הלכה כרבי שמעון!

והוסיף רבה בר שילת: וכי אתאי אנא לסורא [כאשר באתי לסורא], אשכחתיה לרבי חייא בר אבין, ואמרי [אמרתי] ליה:

אימא לי איזי [איפוא], גופא דעובדא - המעשה שממנו הוכיח רבי זירא שפסק רב נחמן הלכה כרבי שמעון שאין קנין כסף גומר בה - היכי הוה מעשה זה?!

ואמר לי רבי חייא בר אבין: מעשה שהיה כך היה:

א. שנינו במשנה בקדושין כב ב: "עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו [מידי האדון] בכסף על ידי אחרים, ובשטר".

ובגמרא שם: "תנא אף בחליפין", כלומר: העבד נקנה לאדון וקונה את עצמו בחליפין. ^[11]

ב. קנין "חליפין" קונה בכל מקום, ונלמד ממאמר הכתוב במגילת רות: "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר, שלף איש נעלו ונתן לרעהו", ו"נעל" לאו דוקא, והוא נקרא גם "קנין סודר", כי דרך לעשותו בסודר, ובמעשה שבסוגייתנו נעשה הקנין על ידי כובע.

ג. נחלקו אמוראים במסכת בבא מציעא מז א כיצד הוא קנין חליפין, כלומר מי הוא השולף והנותן:

רב אמר: בכליו של קונה; לוי אמר: בכליו של מקנה; דהיינו, שלפי רב נותן הקונה למקנה את נעלו, ובכך נקנה החפץ לקונה, וכן בעבד נותן העבד הקונה את נעלו לאדון שהוא המקנה, ובכך נקנה העבד לעצמו; ואילו לפי לוי, צריך שיתן המקנה שהיינו האדון נעל לעבד, ובאותה הנאה שנהנה המקנה מן הקונה שנטל ממנו נעל, בזה נקנה החפץ לקונה.

ד. בסוגייתנו מתבאר, שדין חליפין כדין כסף, ולדעת הסובר: כסף גומר בעבד ובשפחה, אף חליפין גומרין; ואילו לדעת הסובר שכסף אינו גומר, אף חליפין אינם גומרים.

דההיא אמתא, דהוה מרה שכיב מרע [שפחה כנענית היתה, שהיה אדונה שכיב מרע], ונטה למות, אתיא אותה אמה, ובכיא לקמיה [באה שפחתו ובכתה לפניו], ואמרה ליה:

הלא אתה נוטה למות, ואחר מותך אפול ליורשיך, ואמשיך להשתעבד להם! עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא [על עצמה נתכונה ואמרה: עד מתי אשתעבד]?!

שקל האדון את כומתיה, ושדא בה [השליך לעברה את כובעו], ואמר לה:

זיל קני להא כומתא, וקני על ידי זה את נפשיך [קני כובע זה ועל ידו קני את עצמך]!

אתו לקמיה דרב נחמן, ושאלוהו: האם יצאה האמה לחירות במעשה זה, או לא?

אמר להו: לא עשה ולא כלום, שלא הועיל מעשה זה להוציאה לחירות.

ואסיק רבה בר שילת: מאן דחזא למעשה זה [הרואה מעשה זה] סבר:

כיון שהשליך לה את כובעו, זה הוא "קנין חליפין" שיש לו להועיל כמו קנין כסף, ^[12] ומה שאמר רב נחמן "לא עשה ולא כלום" היינו שלא נפקע קנין האיסור, ומשום דהלכה כרבי שמעון שבקנין כסף אין נפקע האיסור, והוא הדין בקנין חליפין; ומכאן למדו שרב נחמן סובר הלכה כרבי שמעון.

ואני - רבה בר שילת - אומר: לא כן היא, ולעולם מודה רב נחמן דאין הלכה כרבי שמעון, ואף כסף וחליפין גומרים בה; ומה דאמר: "לא עשה ולא כלום", אין זה אלא משום שלא נעשה שם הקנין כהלכתו, דהרי הוה ליה אותו כובע כליו של מקנה, שהרי בכובעו של האדון נעשה -

ולכן לא קנתה היא כלל את עצמה, ומשום שאנו פוסקים הלכה כרב הסובר: חליפין בכליו של קונה הם נעשים, ונמצא שלא נעשה הקנין כהלכתו, ולפיכך לא קנתה ולא כלום. ^[13] אמר רב שמואל בר אחיתאי: אמר רב המנונא סבא, אמר רב יצחק בר אשיאן, אמר רב הונא, אמר רב המנונא: הלכה כרבי שמעון.

ולא כן היא, אלא אין הלכה כרבי שמעון. והלכה כרבי, שאף כסף גומר בעבדים, להוציאם לחירות לגמרי.

ולא היא התם משום דהוה ליה כליו של מקנה. משמע הא בכליו של קונה נקנה בחליפין כשם שקונה עצמו בכסף וכך פירש"י ז"ל אבל ר"ח ז"ל כתב ואע"פ כן אינה קונה עצמה השפחה בחליפין אלא צריכה נמי גט שחרור ע"כ דברי ר"ח ז"ל וי"ל בדבריו דה"ק לא עשה ולא כלום אף להוציא' מידי שעבוד אבל בכליו של קונה יצתה מידי שעבוד וצריכה גט חירות.
ומדברי הרמב"ם ז"ל פאסי נראה שאינו קונה עצמו בקנין ולא יצא מידי שעבוד בעלים בכולם והבא בתורת קנייה גמורה שרי' ליה בתורת דמים אלמ' בזו שאמרו הילך מנה ואתקדש אני לך וכן לענין ממון ולית' אלא באדם חשוב ובההיא הנאה די לא מקבל הנאה מיני' והאי דקאמר כליו של מקנה ממונו של מקנה קאמר ולישנא בעלמ' נקט משום דכלי הוא קאמר כלי ולא בעי למימר אלא משום דה"ל כספו של מקנה הא אי שדא ליה אחר קנתה עצמו מתורת דמים דהיינו כסף דהא שוה פרוטה.

הא דאמרינן לעיל וקא דייקת מינה כאשה וכו'. ה"פ: דקאמרי אין לעבד תקנה להשתחרר ביאוש ובהפקר אלא בשטר דגמרינן מאשה והקי' מינה כיון דעבד כאשה ובעי גט ועבדו של גר דקני נפשיה נמי על כרחין מאשתו גמירי ומה אשתו של גר דקונה עצמו במיתת בעל אסור' ולא ממונ' אבל קטן דהוה אסור' וממונ' ולא דמי לאשה אינו קונה עצמו במיתת בעליה, כנ"ל.

וקא דייקת מינה כאשה. פירש רש"י ז"ל כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבדו גדול שיש לו יד לקנות עצמו. ואינו מחוור, דהא כולי עלמא גמרי גזירה שוה דלה לה וגט שחרור ודאי מאשה גמרינן לה. ופירשו בתוספות דהכי קאמר מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר, ולית ליה דשמואל דאמר יצא לחירות ואין צריך גט שחרור דגמר לה לה מאשה מה אשה אינה קונה עצמה אלא בשטר אף עבד אינו קונה עצמו אלא בשטר ולא בהפקר, וקא דייקתי מינה כיון דזכות האדון גדול על העבד כזכות האיש על אשתו, אף אנו נאמר כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא וכו'. ונראה לי דאפשר לפרש אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר דגמר לה לה מאשה כלומר דלגמרי אקשינהו רחמנא לומר יציאתו של עבד כיציאתה של אשה מה יציאתה של אשה בשטר ולא בהפקר אף יציאתו של עבד שטר ולא בהפקר והיינו דאקשינן בסמוך ומי אמר רבי הכי והתניא רבי אמר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא אלמא לא לגמרי איתקש לאשה דאשה אינה יוצאה בכסף, וקא דייקת מינה כיון דאמר רבי דלגמרי איתקש לאשה מה אשה אין מיתת הבעל מתרת אלא איסורא אף מיתת האדון לא תתיר אלא איסורא דהיינו עבד גדול דבמיתת האדון בעצמו לא נשאר עליו אלא איסורא ומיתה מתירתו ולא ממונא כלומר עבד קטן שעדיין יש עליו ממונא דלא זכה בעצמו. כן נראה לי.

ולא היא דהתם משום דהוה ליה כליו של מקנה. מהכא משמע דמשום דהוה ליה כליו של מקנה לא קנתה אבל אם היה כליו של קונה קנתה ויצאה לחירות, אלמא עבד קונה עצמו בחליפין כשם שקונה עצמו בכסף. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן וכן כתוב בתוספות דקונה עצמו בחליפין ובכלי שאין בו שוה פרוטה וכדאמרינן בפרק הזהב קונין בכלי ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, וכן נמי משמע בשמעתא קמייתא דקידושין דאמרינן התם מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה מקל וחומר למעוטי מאי למעוטי חליפין סלקא דעתך אמינא הואיל וגמירנא קיחה קיחה משדה עפרון וכו', ואימא הכי נמי, חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, אלמא קנין כסף וחלופין כי הדדי נינהו וכל מקום שזה קונה זה קונה, ובאשה דאינה נקנית בחליפין משום דלא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה אבל עבד היוצא לחירות ניחא ליה שיצא אפילו בפחות משוה פרוטה יותר משיצטרך ליתן שוה פרוטה. אבל רבינו חננאל זצ"ל כתב ומפורש בקידושין שהעבד נקנה בחליפין כענין מקח וממכר ואף על פי כן אינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכא נמי גט חירות. וכתב הרמב"ן נ"ר דלפי דברי רבינו חננאל זצ"ל יש לומר כאן דהכי קאמר לא עשה ולא כלום אף להוציאה מידי שעבוד אבל בכליו של קונה וצאתה מידי שעבוד וצריכא גט חירות, ובתוספות כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היה אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שעבוד כדעת התוספות. ומיהו בתוספות חזרו לומר כלשון הראשון מהא דאמרינן בקידושין.

מי שברח עבדו או שאבד הימנו ונתיאש ממנו הרי הוא כמי שהפקירו ויצא לחירות אלא שצריך לכתוב לו גט שחרור שכל שיוצא מתורת יאוש או הפקר צריך גט שחרור ומ"מ כל שמוכר את עבדו או אף בנותן דמי עצמו לדעת הפוסק כרבי כמו שכתבנו למעלה כסף גומר לגמרי ואין צריך גט שחרור ואין הלכה כדברי האומר אורעה כל הפרשה כלה ללא חופשה כלומר שכל שאמרה תורה לא יומתו ר"ל ומפני שאינה משוחררת גמורה שיהו קדושיה גמורים הכל תלה הכתוב לטעם שלא חופשה שלא אמר כי לא נפדתה אלא כי לא חופשה כלומר שאפי' נפדתה כל שלא חופשה ר"ל בשטר אין קדושיה קדושין גמורין אינו כן אלא כל שנפדתה אע"פ שלא נכתב לה גט שחרור מקדשת גמורה היא וכדקאמר ברישא דקרא והפדה לא נפדתה כלומר שהיא פדויה ואינה פדויה הא כל שנפדתה לגמרי מקדשת גמורה:

הוזכר בכאן מעשה בשפחה שהיתה בוכה לפני רבה שהיה חולה ונוטה למות ונטל כובע שבראשו וזרק לה ואמר לה קני הא וקני נפשיך ואמרו שלא עשה כלום ומשום דהוה ליה כליו של מקנה ולמדת שאם היה הכובע שלה ר"ל שנתנוהו לה אחרים בדרך שלא היה לרבה רשות בו על הדרך שהזכרנו בראשון של קדושין שזכתה בעצמה אלמא עבד קונה עצמו בחליפין וכן כתבוה גדולי המפרשין אלא שגדולי המחברים כתבו שאינו קונה עצמו בחליפין כסתם משנה של קדושין ואינה ראייה שהרי אף ראשי איברים לא הוזכרו באותה משנה ושמא תנא ושייר ויש מכריעין בשם גאוני הראשונים שקונה עצמה בחליפין מידי שעבוד אבל לא להתירה בבן חורין בלא גט ולדברי גדולי המחברים יש מפרשים כאן שלא בתורת חליפין נתנו עד שנדקדק ממנה שאלו היה כליו של קונה זכתה אלא בתורת דמים נתן לה וטעה לדמותה להילך מנה ואתקדש אני לך שאף לענין ממון כן וזו אינה אלא באדם חשוב כמו שביארנו במקומו ואלו נתנה היא לו דמים שאין לו רשות בהן זכת וכליו של מקנה פירושו ממונו של מקנה ולישנא בעלמא נקט:

תניא ר"ש בן אלעזר אומר משום ר' עקיבא יכול יהא כסף גומר בה כשם שהשטר גומר בה ת"ל והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה בקורת תהיה לא יומתו כי לא חופשה אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר לך שטר גומר בה ואין כסף גומר בה פי' שהפודה את עבדו של חבירו ע"מ להוציאו ב"ח אין כסף לומר בו פי' שחרורו להתירו בבת ישראל אלא הכסף מפקיע מעליו קנין הדמים שהיה לו עליו ואסור להשתעבד בו אבל אינו מותר בבת ישראל עד שיכתוב לו שטר שחרור:

איתמר אמר רמי בר חמא אמר רב נחמן הלכה כר"ש ור' זירא אמר רב נחמן אין הלכה כר' שמעון ומסיק תלמודא ואין הלכה כר' שמעון הלכך גם השני (ס"א הכסף) גומר בעבד ואינו צריך גט שחרור:

בד"ה מה אשה כו' דדוקא בקנין דמיתה דילפינן מאשה כו' אבל שטר כו' דמקרא מלא כו' עכ"ל ומדקאמר טעמא דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה בשטר כו' עכ"ל לא בעי למילף שטר מאשה דהא שטר בהדיא כתיב ביה אלא בא למעט הפקר דילפינן מאשה וה"ק מה אשה בשטר ואין הפקר מוציאה אף עבד אין הפקר מוציאו אלא שטר גומר בו וק"ל:

תוס' בד"ה משום כו' דאתקין מיומא כו' כצ"ל:

גמרא א"ל לא עשה ולא כלום מאן דחזי סבר משום דהלכה כר"ש. מזה סתירה למה שהבאתי בפסחים (פט ב) בשם תור"ע דהא הכא אהני להוציאה מידי שעבוד ולאוסרה לעבד לשיטת רש"י:

שם א"ר הונא א"ר המנונא. מזה קשה למש"כ התוס' בסנהדרין (יז ב) דלא יתכן שיאמר ר"ה בשם רה"מ ע"ש:

בסה"ע אר"ז א"ר אסי א"ר חנינא אמר רב עבד כו'. כ"ה ברי"ף כאן וברא"ש יבמות פרק ב סי' ג:

רש"י ד"ה אימא לי איזי. דשמעי מינה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולא היא. כדאמינא מדעתאי ובהא אף מידי כו'. כצ"ל:

תד"ה משום. דחליפין דמו לכסף וכל היכא דכסף קני כו' לבר מאשה כו'. נראה דכאן אזלי בשיטת רש"י דקדושין (שם ג) ודלא כפר"ת שהביאו שם בד"ה ואשה. ומש"כ לבר מאשה. קשה הא גם עבד עברי לא מיקני בחליפין דאיתא שם (ח) וע"ש בתד"ה ומאי ובמל"מ רפ"ב מהל' עבדים. ואולי ס"ל כאן דע"ע ילפינן מהיקשא דעברי לעבריה ואותה הקישה הכתוב לאחרת ודלא כמ"ש שם (ג ב):

בא"ד (בדף הסמוך) אע"ג דרב גופיה פסיק כוותיה בפרק מי שאחזו (עב). כצ"ל. ותיבת דרב ט"ס וצ"ל דרבא או לעיל צ"ל דאתקין רב ע"ש בתד"ה הכי:

בא"ד דהואיל דכלי ש"פ קני. בב"מ (מז) איתא אע"פ שאין בו ש"פ וכן בקדושין (ג):

גמ' אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי. ע' ב"ק דף סו ע"א תוס' ד"ה כיון דבאיסורא:

איסורא ולא ממונא. הקשו תוס' א"כ כל שטר שחרור צריך שיפקרנו קודם דשטר איננו אלא לאיסורא ולא לממונא וצלע"ג להבין אטו שטר להפקעת ממון חידוש הוא הלא בכל ענינים וקנינים מועיל שטרא וכותב חייב אני לך מנה בשטר או מוחל אני לך חיוב עבודתך אפי' לא כתיב קרא כלל מועיל ולא חידש הכתוב אלא שיועיל השטר להפקיע איסורו וגם אי לאו הפקעת איסורו גם ממונא לא הוה מפקיע ע"י קבלת השטר שאין לעבד יד לקבל אבל השתא גטו וידו באין כאחד ומשבאו כא' שוב לא קשי' מי יתיר ממונא וכי גרע מכל קנינים ממון בעולם שנעשין ע"י שטר. ואין לומר הכי קא קשי' להו הלא בשטר לא כתיב לשון הפקעת ממון כלל וא"כ מנ"ל דשטר מפקיענו בלא הפקר קודם א"כ לא משני מידי דתירצו שטר כתב להדיא בקרא לא ילפינן לה לה מאשה. וקשה אטו נוסחא של שטר כתיב בקרא דלמא אכתי נימא שצריך בלשון חופשה הניתן לה צריך לכתוב ב' לשונות הרי מעשי ידיך לעצמך והרי את בן חורין ולא הועילו כלום בתירוצם. וצריך לדחוק דקשי' להו לתוס' אע"ג דשטר קונה ממון בכל מקום הכא מכח גו"ז ה"ל לסחות ולגרוע כח השטר שלא יועיל לממון אלא לאיסורא וצ"ע:

ולאפוקי מהאי תנא וכו' לפמ"ש תוס' לעיל ל"ח ע"ב ד"ה אין הגזבר וכו' א"כ גם רבנן דרבי דלא כהאי תנא וס"ל נמי כסף גומר ומוציא אלא ס"ל אין הגברים רשאין להוציאן מפני חשדא וזלזול הקדיש. וזה דעת רמב"ם דפסק כרבנן דרבי אין הגזברין יכולין להוציא וכו' ומ"מ ס"ל בעלמא כסף גומר. אך לפירש"י לעיל ס"ל לרבנן אין גזברין יכולין להוציא בשטר שחרור משום דאיסורא לא נתקדש בהקדש ולא יכול הגזבר להוציאו. ונ"ל זה היה דעת הראב"ד והיה קשה לו נהי בשטרות לא יכלו שיכתבו שטר על שמם אבל הוא יתן כסף עצמו והכסף יכרית ויגמור לגמרי אע"כ ס"ל לרבנן דרבי כסף אינו גומר בשום עבד וכר' שמעון משו"ה השיג הראב"ד ועיין תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל שנדפסה במגדל עוז ותבין דברינו אלו:

בגמרא וא"ר יוחנן מ"ט דרבי גמר לה לה מאשה. וקשיא לי מאי קאמר ר"י מ"ט דרבי הא שמואל גופא דקאמר אין צריך גט שיחרור מפיק ליה מקרא דכתיב עבד איש וכיון דרבי ע"כ לית ליה האי דרשא אלא מפיק לה לדרשא אחריתי דאלת"ה מאי משני ר"י דיליף לה לה מאשה דאכתי אמאי לא אמרינן דאתא קרא דעבד איש ומפיק מג"ש כדאשכחן נמי דעבד יוצא בגרעון כסף ובראשי איברים אף ע"ג דלא שייכא באשה אע"כ דג"ש לאו להכי הוא דאתא דאיצטריך לכמה מילי אחריני ועיקר שטר שיחרור נמי לא ידעינן אלא מג"ש ואכתי מנלן דלא מוקי קרא דעבד איש לענין דא"צ גט שיחרור אע"כ דרבי לית ליה כלל דרשא דעבד איש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מהדר ר"י אטעמא דרבי ויש ליישב משום דודאי בלאו דרשא דעבד איש נמי הו"ל למימר מסברא דהפקר מהני לענין שיחרור כיון דגלי קרא דיוצא בכסף אלמא דכל ענייני עבד בממונא תליא מילתא וא"כ סד"א דה"ה להפקר ויאוש כיון שנסתלק האדון מהממון שיש לו עליו הרי הוא ככסף ומש"ה איצטריך לאתויי מג"ש דלה לה מאשה דלא מהני ולפ"ז שמואל גופא דאיצטריך ליה למילף מקרא דעבד איש היינו כי היכי דלא נילף מג"ש דלא מהני וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דאף מאן דלית ליה דשמואל אפ"ה דריש עבד איש דכל שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד אלא דדרשי ליה לענין שאין מעכבו מלאכול מפסחו לחוד ועוד דהא אליבא דריב"ל קיימינן הכא וריב"ל גופא משמע בפרק החולץ דמייתר ליה קרא דכל עבד איש דלא מצי לאוקמי כדרשא דרשב"א שם כמו שהקשו שם בתוספות בדף מ"ו בד"ה אלא עבד ע"ש ולמאי דפרישית נתיישב מאי שהקשו דריב"ל גופא דריש עבד איש להאי דרשא גופא לענין פסח כשיטת הרשב"א ז"ל ולפ"ז איכא למימר דהא גופא קשיא ליה לר"י כיון דמצינו האי דרשא דאין קרוי עבד לענין פסח מאן פליג לן דילמא לכל מילי אין קרוי עבד ע"ז מסיק כיון דאיכא ג"ש דלה לה מאשה ניחא לן למימר דאהני ג"ש ואהני קרא לענין פסח לחוד כנ"ל נכון ודו"ק:

שם וקא דייקת מינה כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא. ולכאורה הסוגיא תמוה וכבר נדחק רש"י ז"ל לפרש לפי שיטתו דאמילתא דרבי קאי והיינו לפי פירושו דהא דקאמר רבי אין לו תקנה היינו דאסור בשפחה ואסור בב"ח וא"כ בעי לדייק דבעבד קטן לא איירי רבי משום דיש לו דין עבד גמור ויש לו תקנה בשפחה משא"כ לפי פירוש התוספות שכתבו לקמן בדף הסמוך בד"ה אותו עבד אין לו תקנה דהיינו בב"ח אבל מותר בשפחה א"כ ממילא לא שייך לפרש כפירש"י ונראה דלפי שיטתם הא דקאמר מה אשה איסורא ולא ממונא ה"ק כיון דלגמרי ילפינן מאשה לענין הפקר ויאוש ה"ה לענין מיתת האדון דילפינן נמי מאשה דעבדו דגר כי אשתו היינו לגמרי כאשה שאין מיתת הבעל מתירה אלא לענין איסורא דממונא לא שייך בה משא"כ באשה דאיכא ממונא לא מהני מיתת האדון וזה ברור אבל קשיא לי טובא לכל הפירושים דלמאי דס"ד דבעי למידק מכללא דאית לן למילף מאשה דוקא איסורא ולא ממונא ולא משמע ליה לומר מה אשה בין גדולה בין קטנה א"כ אמאי איצטריך ליה למילף מכללא דהלכה כאבא שאול ותיפוק ליה דמפלוגתייהו דאבא שאול ורבנן גופא מוכח הכי דכיון דרבנן סברי בין גדולים בין קטנים קנו עצמן ב"ח תיקשי וכי מי כתב גט שחרור לאלו וע"כ סברי רבנן נמי דעבדו דגר כאשתו ומיתתו מתרת אף בקטנים אלמא דע"כ סברי מה אשה בין גדולה בין קטנה וכיון דעכשיו לא ס"ד האי סברא ממילא דהלכה כאבא שאול כיון דטעמא דרבנן לא משמע ליה דהא ל"ל דקס"ד דרבנן סברי דקטנים יש להם זכייה לקנות בעצמן דא"כ עכשיו נמי מהיכא משמע ליה דהלכה כאבא שאול דהא לרבנן קטנים נמי מיקרי איסורא ולא ממונא אע"כ דבהא ליכא פלוגתא דקטן אין לו זכייה כמ"ש לעיל בלשון התוספות בד"ה קטנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ול"ל נמי דלמאי דפשיטא ליה עכשיו מה אשה איסורא ולא ממונא ע"כ הוי סבר דאבא שאול ורבנן פליגי בדשמואל דרבנן כשמואל דהפקר מתיר מקרא דעבד איש וממילא ל"ש גדולים ול"ש קטנים ואבא שאול אי הוי סבר כשמואל לא הוי פליג עלייהו דרבנן דלא משמע ליה עכשיו מ"ש התוספות בד"ה וכי מי כתב דתרוייהו סברי כשמואל ובסברא פליגי מאיזה שעה מיקרי אין רשות רבו עליו והמקשה דהכא לית ליה האי סברא אע"כ סבר דאבא שאול לית ליה דשמואל אלא כרבי דיליף לה לה מאשה דהפקר לא מהני וא"כ ע"כ טעמא דאבא שאול דמיתת האדון מתיר דעבדו דגר כאשתו וא"כ ממילא דאיסורא ולא ממונא אלא דא"א לומר כן דא"כ אמאי איצטריך לאתויי הא דר"י דהא ממילתא דרבי גופא דאמר דהפקר לא מהני אם כן ע"כ ליתא לדרבנן דהא אינהו כשמואל סברי וממילא דהלכה כאבא שאול מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב דודאי הוי ס"ד דטעמא דרבנן כדשמואל ואכתי אי לאו דר"י הוי מצי למימר דרבי גופא כשמואל ס"ל דמפקיר א"צ גט שיחרור מדאורייתא והא דקאמר אין לו תקנה אלא בשטר היינו מדרבנן שמא ימצאנו בשוק ויאמר עבדי אתה כדאשכחן בכמה דוכתי משא"כ בגר שמת דלא שייך האי חששא כמ"ש א"כ איכא למימר דכרבנן ס"ל לכך איצטריך לאתויי הא דר"י דרבי מדאוריית' קאמר וא"כ ע"כ לית ליה דשמואל וסובר דהפקר אינו מתיר אלא אי אית לך למימר בגר שמת היינו משום דמיתתו מתרת וממילא קא דייק דהלכה כאבא שאול משום דסובר בפשיטות דמיתה אינו מתיר אלא דומיא דאשה איסורא ולא ממונא ולפ"ז הדרך נפרש ג"כ לאידך לישנא בסמוך דבעי למידק מדר"י דהלכה כרבנן משום שסובר בפשיטות דאי מאשה יליף להתיר במיתה היינו בין גדול בין קטן ולפ"ז הוי סבר דע"כ טעמא דאבא שאול שסובר דמיתת הגר אינו מתיר אלא דבהפקר סובר כשמואל דדריש מקרא דעבד איש והוי ס"ד בפשיטות דמאן דיליף מעבד איש לא מצי למעט קטן דעדיין רשות רבו עליו כל זמן שלא זכה בו אדם כמ"ש התוספות לעיל וכיון דטעמא דאבא שאול ע"כ כשמואל ממילא דלרבי לא ס"ל כאבא שאול דהוי כשמואל אלא משום דאכתי הוי מצי למימר דלעולם רבי כשמואל ס"ל ורבי לא איירי אלא מדרבנן מש"ה מייתי דר"י ועוד יש ליישב דלשני הלשונות הוכרח לאתויי דר"י דאל"כ הוי מצי למימר דלעולם רבי כשמואל ס"ל לענין הפקר דדריש מקרא דעבד איש אלא דטעמא דר"י דיאוש לא דמי להפקר כמ"ש לעיל באריכות גבי אמתיה דמר שמואל לכך מייתי דר"י דטעמיה דרבי מג"ש דלה לה מאשה וממילא דמהאי טעמא במפקיר נמי לית ליה דשמואל כנ"ל נכון ודוק היטב:

תוספות בד"ה מה אשה כו' וא"ת היאך עבד משתחרר כו' וכ"ת דלשון הכתוב בשטר כו' אם כן לשמואל כו' עכ"ל. ועיין מ"ש בזה באריכות לעיל בלשון התוספות בד"ה המפקיר דף ל"ח ולפמ"ש נתישבה קושייתם כאן אלא דאף לפי שיטתם שם נמי לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דלשון הכתוב בשטר לא הוי לשון הפקר אכתי הוי מצינן למימר שכותב בלשון מתנה ומהני לענין הפקעת ממון כדמצינו בקידושין לענין ע"ע שיוצא בשטר דהיינו לשון מתנה אע"ג דמסקינן שם דגופו קנוי וא"כ ממילא ה"ה לעבד כנעני כיון שנותן לו שטר השיחרור דמהני לענין איסור וכותב ג"כ לשון מתנה דמהני לענין ממון וממילא דזוכה בעצמו דהא גיטו וידו באין כאחד ואף למה שהארכתי לעיל בשיטה זו בכמה דוכתי דלשון מתנה לא מהני היינו בע"פ אבל ע"י שטר מתנה ודאי מהני ולפ"ז נתיישב ג"כ מה שהקשו כאן ועוד אפילו ע"י הפקר היאך משתחרר עבד קטן לאבא שאול ומאי קשיא להו דהא כתבו התוספות לעיל בשמעתין דהיכא דדעת אחרת מקנה מהני אף בקטן שהגיע לצרור וזרקו דהיינו קטן דאיירי בשמעתין ונהי דהפקר ויאוש לא מיקרי דעת אחרת מקנה אכתי משכחת שכותב לו בשטר מתנה עצמך קנוי לך ומוסר לידו השטר דכה"ג ודאי מיקרי דעת אחרת מקנה ומהני אף בקטן וצ"ע מיהו בלא"ה משני התוס' שפיר:

בא"ד ועוד דאפילו ע"י הפקר היאך משתחרר קטן לאבא שאול כו' עכ"ל. כבר כתבתי דלרבנן דאבא שאול נמי אין יד לקטן כמו שהוכחתי באריכות דליכא פלוגתא בהכי אלא דמדרבנן דאבא שאול לא קשיא להו דאינהו ע"כ לא סברי איסורא ולא ממונא אלא מה אשה בין גדולה ובין קטנה אלא לאבא שאול דאית ליה האי סברא מקשו הכי וק"ל:

רש"י בד"ה אורעה כל הפרשה כו' וה"ה קרא והפדה ולא נפדתה פדויה ואינה פדויה כו' עכ"ל ונראה מלשונו דלר"ש נמי מוקמינן פשטיה דקרא דוהפדה לא נפדתה שנפדית חציה בחצי דמי כספה וקרי ליה חצי שפחה וחצי ב"ח לענין חיוב אשם ואם לא נפדית כלל כתב רש"י ז"ל להדיא דאין בה אשם ולכאורה יש לתמוה דכיון דכסף לר"ש אינו גומר כלל לענין איסור אלא לענין שיעבוד א"כ אמאי קרי ליה חצי שפחה לענין אשם מה לי אם נפדית כולה או חציה או לא נפדית כלל מיהו רש"י ז"ל מפ' כן לפי שיטתו לעיל בסמוך גבי נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה דאסור בשפחה אלמא דהפקעת השיעבוד מהני קצת לענין איסורא להחמיר עליו כמ"ש רש"י שם בד"ה אין לו תקנה כו' שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור עכ"ל אלמא דמדמי ליה לחצי עבד וחצי ב"ח וכה"ג בשפחה נמי כיון דאסורה בעבד ע"י הפקעת השיעבוד שייך בה טפי תפיסת קידושין לע"ע לחייב אשם הבא עליה ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן כאן ולא מפרש כפשוטו דר"ש דריש והפדה לא נפדתה בשפחה גמורה ודברה תורה כלשון בני אדם כאינך תנאי דסברי הכי לקמן ובמסכת כריתות משום דר"ש משמיה דר"ע קאמר לה ור"ע קאמר בהדיא בכריתות דבחצי שפחה וחצי ב"ח הכתוב מדבר כך נראה לשיטת רש"י ז"ל מיהו לשיטת התוספות דמפקיר עבדו מותר בשפחה וא"כ נראה דה"ה בכסף לר"ש כיון דלא מהני אלא לענין שיעבוד ממילא דמותר בשפחה דמ"ש וא"כ ע"כ צ"ל דלר"ש אליבא דר"ע איירי קרא בשפחה גמורה ודברה תורה כלשון בני אדם כנ"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה משום דהו"ל כליו של מקנה אבל אם היה כו' ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב כו' עכ"ל. לכאורה אין זה נמשך לדבריהם הקודמים דהא מפשטא דגמרא מוכח הכי אמנם ראיתי שהרשב"א ז"ל וה"ה כתבו בשם תוספות אחרים שרצו לומר דאין עבד נקנה לענין שיחרור כלל בחליפין כמו באשה אלא הא דאמרינן הכא משום דהו"ל כליו של מקנה היינו משום דאי הוי כליו של קונה הוי מהני מטעם דמים דהיינו שוה כסף ולא מטעם חליפין וא"כ לפ"ז ודאי לא שייך להוכיח דהלכה כרב אלא שהרשב"א ז"ל כתב שהבעלי תוספות חזרו מדבריהם והעלו כמ"ש כאן דשייך חליפין בעבד אע"ג דלא שייך באשה וא"כ לפ"ז שפיר יש המשך לדבריהם דמכאן מוכח דהלכה כרב וק"ל ועיין במהרש"א:

עתה אתחיל לכתוב נוסח כל השמות בין בלשון קורש בין בלשון לע"ז ע"ד אל"ף בי"ת:

א

אהוביה כבר כתבתי בסימן שלפני זה אברהם מן הסתם יש לכתוב בה"א אם לא שיש בקבלה לאותה משפחה שנקרא על שם אברם וחותמין כך בשטרותיהם על איזה סיבה כי לפעמים שם אביו הוא בחיים אברהם ושם אבי אשתו הוא ג"כ אברהם ומת ורוצה לקרות בכו אחריו שהוא זקינו או איפכא וכדי שלא יהי' נגד האב שהוא בחיים ויקפיד על זה כדרך האדם ולכן הי' משונה שמו אברם. וכן פסק מהררי"ב. אברוש או אברשקא אין צריך לכתוב אותו הכינוי בגט אלא כותב אברהם לחוד ואף עברלין אין לכתוב כדפרי' לעיל סימן כ"ז. אביגדור לכתוב בוי"ו היכא שחותם בשטרות מלא ויש לו קבלה בכך מאבותיו ואף שאביגדור הנאמר בקרא נקרא אביגדר בן זמר חסר וי"ו. מקרוב נשתנה וחותמין עצמם מלא. ואפשר שבאיזה סיבה נשתנה וכן אחד יחיד שעשה ר' אביגדור חתם עצמו בוי"ו וכן חתם מהר"ר אברהם בן מהר"ר אביגדור ז"ל אבל מן הסתם יש לכתוב חסר אחר לשון המקרא וכ"כ בקובץ שיש לכתוב חסר וכותבים בחד תיבה וכן עמינדב עמיהוד עמיאל צורי שדי בת שבע אביעזר אבי שלום נגזר מן אבשולם אלא דלא מסקי בשמיה אור שרגא כולהון חד תיבה הוא ועיין לקמן בסימן יו"ד גבי ידידי"ה. איחל בחי"ת ותמצאנו באות יו"ד אצל יחיאל:

אכתריאל אינו בנמצא בזמנינו כי אם כתריאל:

אלעזר מצינו במקרא ביו"ד ונקרא הלמ"ד חירק ומצינו במקרא אלעזר בלא יו"ד ונבלע בלמ"ד כמו אלעזר בן אהרן הכהן ודבר זה תלוי בקבלה אם נדגש הלמ"ד בחירק כותבין ביו"ד ואם מובלע כותבין בלא יו"ד ורוב לאזיר נקרא בס"ת אלעזר וכן חותמין בשטרות וליזר נקרא בס"ת אליעזר ומ"ה א"ל לכתוב בגט אליעזר המכונה ליזר או אלעזר המכונ' לאזר אם לא שנקרא לס"ת אלעזר בקבלה וכינוי ליזר או נקרא לס"ת אליעזר וכינוי לאזיר שאז כותבין המכונה. ראיתי גט שהובא מפוזנא שכתוב בו אליעזר המכונה ליזר ואין צריך. ובודאי דעת המסדר הי' מאחר שיש אליעזר שכינוי ליפמן א"כ צריך לברר בכינוי איזה אליעזר הוא וטעות הוא בידו דמה בכך ס"ס אותן שקוראין אותו ליזר לא יאמרו שהוא אחר שהרי כל ליזר בא מאליעזר בשלמא אם היו שמות ג"כ בשם ליזר אז הי' צריך המכונה שלא יאמרו שהוא אחר. אבל מאחר שאין זה בנמצא ליכא למיחש. שאותו הסדרן לא הי' בר סמכן אלישיב בתרי יודין וכן נמצא כתוב בד"ה ובעזרא. אלי"ה כתב מהרח"י בת"ה וז"ל נראה דכל היכא דמסתפקא לן נכתיב אליהו ולא אליה דרובן כתיב כך אליהו ולא כתיב אליה רק ב"ה מקומות ודרשו חז"ל לפי שלקח משכון משמו של אלי' שיבשר את בניו והכי פי' רש"י בפ' בחקתי אלמא דעיקר השם הוא אליהו. וא"ת והלא כתיב בד"ה ויעשיה מאליה וזכריה בני ירוחם. ואיתא בתוספות בפרק המקבל שנמצא בתשובות גאון שיש בסדר אליהו רבא שאמר לחכמי ישראל שהוא מזרעו של רחל אמרו לו תן לנו סימן לדבריך אמר להן כך כתוב ביחוסי של בנימין ויעשיה ואליה וזכריה בני יריחם. הא קמן דביחוסו מזכירו בשם אליה. מ"מ מי שקורא את בנו ע"ש הנביא הזה ז"ל תפס השם המבואר וביחוסו מבואר דאיהו הוא אל. על פי תשובת הגאון. ורוב בני אדם לא ידעי בהכי אע"ג דנמצא ג"כ אנשים אחרים בד"ה ששמם אליה היה. מ"מ מסתמא דמילתא האחרונים כולם או רובם לא נקראו אלא על שם אליהו הנביא ז"ל וכל זאת מן הסת' אבל לא במקובל כמו שמצאתי כתוב בליקוטין משמו וז"ל יש לכתוב אליהו שהוא הרוב אם לא שמקובל אותו פלוני מאבותיו שקראוהו לס"ת וכן חתם עצמו אליה אז כותבין אליה וכן מצאתי כתוב בשם מהרר"יב ונתן טעם לדבר אותו שמקובל מאבותיו בשם אליה ולא בשם אליהו ואומרי' שדי לעולם להשתמש בשתי אותיות השם י"ה ולא בשלש אותיות כגון אליהו:

אליקים בשתי יודין וכינוי גוצלק עיין באות ג':

אלכסנדר מן הסתם מצאתי כתוב אלכסנדרי ומ"מ אם ברור לו ששמו אלכסנדר כותבין בלא יו"ד והכל תלוי בקבל' ובחתימת שמו ואין כותבין המכונה סעדנרלא או סענדר כי כולם קיצור השם הוא:

אלקנה בה"א וכן נקרא ירוחם בן אלקנה. ואין צריך לכתוב אלקנה המכונה אליקא כי קיצור השם הוא:

אלימלך המכונה פילטא כותבין. אעפ"י שאין כותבין פלטיאל המכונה פילטא כי לשם קיצור השם הוא ורוב פילטא שם המובהק פלטיאל ודומה ליצחק אייזק כדפרי' לעיל בסימן כ"ז:

אושעיא נמצא בתלמוד כתוב באל"ף אכן עקיבא נמי נמצא כתוב בא"לף ויש הרבה שכותבין בה"א. ומצאתי בקובץ וז"ל שמעתי שמהר"ש אמר בשם מהר"ה ז"ל שכל שמות שיש ספק אם לכתוב סופו א"לף או ה"א כגון אושעי"א עקיבא שמרי' סעדי' וכיוצא בזה כותבין ה"א שבמקרא לא תמצא שום שם אלא שסופה ה"א הררז"ך ז"ל ע"כ. ומ"מ נראה היכא שיש קבלה במשפחה שכך היו חותמין משפחתו בכוונה כך ראוי לעשות כקבלתם אצל. שם הוא בדברי הימים. ואם הכינוי איצל וידוע בקבלה ששם המובהק אצל אז כותבין אצל. ואם אינו ידוע אלא על פיו שאומר כך היו קוראין אותו לס"ת אצל והוא איש נכרי. נראה שיש לכתוב איצל מאחר שאפילו לא נכתב אלא שם הכינוי לבד הוא כשר. אם כן מוטב לכתוב איצל דשמא קראוהו בטעות אצל ועיקר השם היה יצחק ונמצא שינה שמו ממש:

אשר המכונה אנשיל מצאתי:

אשר המכונה לאם או לעמיל תמצא באות הלמ"ד:

אייזק במקום שכותבין כגון לשלתיאל המכונה אייזק בשני יודי"ן אפילו היכא שכותבין המכונה אייזק ליצחק כגון איכא תרי יוסף בן שמעון וכאשר פסק מהר"אי בכתבי' שכך ראוי לעשות לכל קיצורי השם במקום דאיכא תרי יוסף בן שמעון מ"מ כותבין בשני יודי"ן ולא כותבין איזק מאחר שנגזר מיצחק שהוא בחיר"ק וכן הגוים קורין כל יצחק איזק לא משגחינן בהו אלא בתר קריא' העברים שהוא עיקר:

אליקים וכינויו געטשליק עיין באות ג'.

ב

בניה בניהו אינו בנמצא לפנינו בנימין כתב מהר"אי בת"ה וז"ל יראה דבנימין יש לכתוב חסר יו"ד בתרא. וכן נמצא כתוב ע"ש אחד מהגדולים שאמר שכל הגיטין שראה שהיה כתוב בהן בנימין נכתב חסר. ונראה דכן הוא לפום ההלכה דפרק אלו נאמרים במסכת סוטה שהחמשים אותיות על שנים עשר שבטים היו כתובים על האפוד. עשרים וחמשה על זה ועשרים וחמשה על זה. ופריך תלמודא הני חמשין נכי חדא אינון. ומשני אמר ר' יצחק הוסיפו אות אחת דכתיב עדות ביהוסף שמו. רב נחמן בר יצחק אמר כל התורה כולה בנימן חסר וכאן מלא משום דכתיב על האבן השני כתולדותם. וכתיב ואביו קרא לו בנימין. פי' כתולדותם משמע שיכתבו כמו שנכתבו בתחלת תולדותם. הא קמן דלפי מה דפריך בתחלה דנכי חדא אינון וגם לשינויא של ר' יצחק דינו של בנימן לכתוב חסר ולשינויא דרב נחמן נמי אי לאו דפריש קרא כתולדותם היה נכתב חסר ואם כן לגבי גיטין לבתר כל התורה אזלינן וגבי אפוד מסתמא טעמא יש בדבר ובאולי כדי להשלים החמשים אותיות. אך אתמהא דבמסורת דידן יש דבתורה יש שבע עשרה בנימין מלאים ובנביאים עוד יותר. וצריך לומר דכל התורה כלומר רוב התורה דרובו ככולו ואי לא הוה כ' כתולדות' היה נכתב אחר הרוב עוד נרא' להבי' ראייה מן הפייטן ר' בנימין הגדול שיסד האופני' בלולי אש ומימו' ומרומי רום חתם שמו בנימן ומצאתי אח"כ שאחד מן הגדולים הביא ג"כ ראיי' זו מן הפייט עכ"ל. וראיו' חלשו' קא חזינא מאחר שמצינו ששם הלידה היה מלא ובאפוד היה מלא ושם הבנים נקראו על שם היחס למה לא ניזול בתרייהו ולא נשגיח בתר כתיבת התורה חסר לאיזה כוונה ידוע ועוד המנהג בעו"ה כשמתה אם הילד קודם הברית שקורין אותו על שם המאורע ומסתמא קוראין אותו מלא מאחר שהוא זכר לדבר כי התם שהיה שם הלידה מלא והא לך הגה' מתיקוני גיטין וז"ל מצאתי כתוב בשם גדול ושמו שכחתי דיכתוב בגט בנימין מלא וראי' דאמרינן בסוטה פרק אלו נאמרין בנימין היה כתוב מלא על אבני האפוד מדכתיב כתולדותם ובתולדותם כתיב מלא וכן הורה פה קדוש מהריל ז"ל. אכן אי כתבו חסר אין לפוסלו דיעבד כלל כיון דרובם כתי' במקרא חסר וגדולה מזה כתב האשר"י בתשובות ומייתי לה בטור א"ע אי כתב כסליו מלא אין לפוסלו בשטר זה כיון דלשון העולם הוא כך. אע"ג דבמקרא לא אשכחן מלא דכולה כתיב חסר. ומכ"ש הכא דרובם כתיב חסרים ואף דרגילי רובא דעולם לחתום בשטרות חסרים הועתק מכתב ידי מהר"י ווייל כך כתב לי שארי מהר"ן י"ץ. נאם הקטן שמואל. ע"כ הגה' וכן מצאתי בשם הררז"ך. ואני מצאתי בקובץ שאחד מן הגדולים כתב שראה שמהר"יל פוסל הגט אפי' בדיעבד. ע"כ יראה לי להחמיר אף שמהרא"י כתב שיש לכתבו חסר. ובפרט האידנא שרובא דעלמא רגילין לחתום מלא והכינוי וואלף נכתוב לקמן באות הוי"ו:

בונמי הוא קיצור השם ואין צריך לכתוב בנימין המכונה בונמי מצאתי ה"ה שאין צריך לכתוב המכונה בינא או בינש או בונם שכולם קיצור השם הוא ובמקום דאיכא תרי יוסף בן שמעון שכותבין המכונה בינא יש לכתב' בלשון אל"ף ולא בה"א שהוא מלשון דעת ובינה וזה אין לו מקום כאן אלא מקיצור בנימין שהוא מלשון ימין אלא שהוא לעז בעלמא לשם המובהק. ע"כ ראוי לכתוב בא"לף. ומ"מ בדיעבד ליכא קפידא ברכיה שם הוא במקרא ואם נקרא ברוך ועולה לס"ת וחותם ברכיה כותבין ברכי' דמתקרי ברוך ולא אמרינן שהוא קיצור השם שהרי ברוך הוא נמי שם בפני עצמו במקרא:

בכודר אין לכתוב כי אין זה שם כינוי אלא הדרך לקרוא הבן שנולד אחר מיתת אביו ברודר מצאתי:

ברכה הוא שם מצוי שקוראין בו הילדים לסימן טוב בעלמא כמו יום טוב והדומה לו שם זה מצוי לאיש ולאשה נמי שמתה א' ואעפ"י שבדברי הימים נימצא זה השם. ובזה אני אומר שאם חותם שמו או עולה לס"ת בשם ברוך או ברכיה ונקרא ברכה לכינוי בעלמא שאין כותבין ברכה כלל כי אין זה שם מבורר במקרא גם לא מצינו שהוא כינוי לשם אחר אם כן דינו דינו כקיצור השם. אף שהוא ארוך יותר מברוך אין קפידא כמו חנה וחנינא וכמו שנאריך בזה לקמן בסי' ל"ב:

בילא הוא שם של אשה ואם כך נקראת בעריסה וא"כ קוראים אותה בילטא לא קפדינן בהכי וחשבינן לקיצור השם כמו חנה חנינא צפורה פורה כך פסק מהרר"יב וכתב עוד אעפ"י שכל בילא נגזר מבלהה לא קפדינן בהכי כמו שכותבין בגט רעכלין ולא רחל. כל זאת מדברי מהררי"ב ועיין לעיל בסימן כ"ה:

בריבא מצאתי צפורה המכונה בריבא ובודאי שם העריסה היא צפורה דא"לכ היו כותבין בריבא לחוד. ונראה במדינות פולין שמדברין לשון אשכנז גסה ראוי לכתוב פריבא:

ג

גד כותבין המכונה געדיל לפי שהוא נמי כינוי לגדליה ומ"ה כותבין נמי גדליה המכונה געדיל או גדיל:

גדליה כן פסק מהררי"ב אעפ"י שנמצא נמי גדליהו בקרא מ"מ אינו בנמצא אם לא שיש בקבלה מאבותיו בשם גדליה:

גרשון או גרשם שניהם במקרא וכתב מהרא"י בת"ה וז"ל אם יש ספק לאחד בשם מן השמות שלא יוכל לברר בדעתו האיך יכתוב אפשר לו לצאת ידי חובתו כגון לכתוב שני גיטין אחד בצורת שם זה ואחד בצורת שם זה כגון אם מסופק אם שמו גרשון או גרשם עשה אדם גדול בזמנינו ונתן שני גיטין ביד האשה בבת אחת או בזה אחר זה ואז היא מגורשת ממנו כו' וכתב עוד לעיל מיני' כל הדקדוקין אינן צריכין אלא היכא דלא ידעינן האיך חתם הוא או עלה לקרות בתורה כגון באבי האיש או באבי האשה או שהוא עצמו מסופק בשמו ע"כ ומצאתי נמי בליקוטין שמעתי ממהרז"ך ז"ל בנורבער"ג שמה"רר הילל הצריך ליתן שני גיטין לחד גברא שהיה מסופק אם שמו גרשון או גרשם ע"כ מכל הלין משמע דוקא בספק גמורה אבל אי אמר לו הבעל שכך שמו. א"צ. וכן מצאתי בשם מהרי"ב וז"ל גם ראיתי שכתיב בו גרשם חסר ולא נתן שני גיטין בשביל ספיקא דגרשון יען כי הבעל הגיד לי ששמו גרשם וכתב עוד בכתב אחרת על ספיקא גרשון גרשם אינו יודע לפרש כי לא ראיתי ליתן שני גיטין בימי והאמת ספיקא גדולה היא והבאים עם האשה אם היא סמיכה בכל שהוא בענין הראוי אפש' הייתי סומך עליהן אך כדאי את לילך אחר דעתך ושמעתי שהיא קרובה לר' ליווא לימג"א אי בדידי תליא הייתי שואל אותי ולא הייתי נותן שני גיטין. ע"כ. ומ"מ אין להקל בהן כי אם בחקירה ובדרישה ולא דרך ארעי כלל כי שני שמות ממש והוי שינוי השם ממש והא לך מה שמצאתי כתוב וז"ל ועל דבר הגט שסידר ה"רל להך גברא דמסופק ליה בשמיה אי גרשם אי גרשון ואתא עימי' מהר"ט כבר סדרתי שני גיטין להאי גברא שגירש אשתו הראשונה חד בשם גרשם וחד בשם גרשון כאשר כתבתי שאחיו מסופקים בשמי' אי גרשם אי גרשון והר"ל הנ"ל לא חש להאי ספיקא וכתב לההוא גברא גט כשגירש אשתו שניי' רק בשם גרשון לבד ואומרים עתה שהגידו לו קרובי אם המגרש שידוע להן ששמו גרשון שאם אותן קרובים קרובים למקומייכו דנשיילינהו ותשמע דבריהם האיך יודעים בודאי ששמו גרשון אחרי שהוא עצמו ואחיו מסופקים בדבר. אם תמצאו דברי נכונים יפה ונכרים דברי אמת אמאי לא נסמוך על דבריהם אחרי שהן מעידים בודאי אבל אם לא נתכוונו דבריהם או דליתנהו למוקומיינו לא מיהו הר"ל לא מהימן שכך העידו או הגידו לו הואיל ואחר מעשה אומר אין שומעין לו כדאיתא פרק הערל גבי יתר הישראלי שכל ת"ח שמורה ובא אם לאחר מעשה אמר אין שומעין לו וצריכה האשה הזאת גט אחר בשם גרשם וכשר הדבר. וכן שמעתי לפני מ' שנה מפי גברא חד דמהימן שהי' במעמד באירפורט שסידר מהר"ה ז"ל שני גיטין לחד גברא משום האי ספיקא דשם גרשון או גרשם בין כך ובין כך נראה שזה הר"ל ראוי להעבירו מלהתעסק בכל דיני גיטין וקידושין וחליצות הואיל וחזינא בו דרגיל הוא להקל ולהתיר אשת איש לעלמא בלי דקדוק יפה גוטקינד חד תיבה ולא כותבין גוטא קינד. ואם שמה גועיל בשורק יש לכותבו כך כך גוטיל ואם שם האשה גויט יש לכתוב גוטא. ואם שמה גוטל לא יכתוב גוטלין אלא גוטל ולא יכתוב גיטיל ביו"ד וכן איפכ' אם שמה בעריסה גוטלין לא יכתוב גוטל וכן יוטא יוטל יוטלין ואשה ששמה גיטיל ונקרא' ונקרא' בעריסא גימא כותבין גימא והארכתי בזה לעיל בסימן כ"ו:

גומפריכט הוא כינוי למרדכי ומצאתי יעקב הכהן המכונ' גומפריכט גוצלק הוא כינוי לאליקים וכן מצאתי ודוקא לשם בארץ אשכנז אבל בארצות שמדברים בלשון גס וקוראין געטשליק כך כותבין בגט:

ד

דוד כותבין בלא יו"ד דאזלינן בתר רובא. וז"ל מהרא"י ובשם דוד אין נראה לי כלל שום ספיקא אם כותבין מלא או חסר כיון שהוא כתוב בכל ספר תהילים בכל מקום דוד בלא יו"ד ואע"ג דבספר דברי הימים יותר משלשה פעמים דויד מלא. מ"מ כיון דס"ת לא נכתב פעם אחת מלא אלא כולן בלא יו"ד ואמרינן בפ"ק דבבא בתרא דוד כתב ספרו. פירוש הוא עצמו כתב ספרו וכיון שהוא עצמו כתוב שמו כך היאך נכתוב אנו בענין אחר. והנהו דדברי הימי' אפשר לשום דרשה נכתבו כך:

דוד המכונה דווטקי אין כותבין אבל כותבין דוד המכונה דנקי. בארץ רוסיא:

מצאתי דוד המכונה שעפטיל:

דן אין כותבין המכונה דעניל אע"פ שהיא אריכת השם הוי כמו קיצור השם דבורה כותבין מלא בוי"ו ואין כותבין דאברושא אכן אם היה שם עריסה כך כותבין דאברושא:

ה

הילל מצאתי כתוב בליקוטי' הילל מלא. ומצאתי כתוב בהגה הלל בלא יו"ד. וכן הוא בספר שופטים ולא להכריע ממה שנאמר בגמר' בלא יו"ד אין לסמוך על זה כ' לא דקדקו בזה ועקיבא שנכתב בתלמוד באל"ף ומורין לכתוב בה"א כאשר נכתוב לקמן גבי עקיבא עד שמצאתי כתוב בליקוטי גיטין וז"ל שמעתי ממהר"ר בעלח ז"ל שאומר בשם מהרי"ל ז"ל שכתוב לו אם לכתוב הילל ביו"ד או לכתוב הלל בלא יו"ד והשיב שבספר שופטים מצינו הלל בלא יו"ד דכתיב וישפוט אחריו עבדון בן הלל הפרעתוני והמסורת כתב על הלל לית כלומר לית עוד הלל בלא יוד אלא כל הלל יהיה מלא יו"ד הילל וכן רמז הילל בסוף החומש משה' לעיני' כל' ישראל' ס"ת הילל ביו"ד וכן א"ל מו"ל פנ"י המנור"ה יאירו שבעת הנרות כלומ' הלכ' כב"ה דמכאן ואילך מוסיף והולך דמעלין בקודש ואין מורידין בקודש ולהכי כותבין הילל מלא ביו"ד. ומכל מקום אם קבלה מאבותיו בכיון ידוע שלא יחתמו כן בשטרות כי אם בשם הלל חסר יוד או יעשו כקבלותיו הונא מצאתי כתוב וז"ל שמעתי הונא בה"א ונ"ל באל"ף ולפ"ז צריך שני גיטין ע"כ ולא נהירא דרוב שמות האמוראים סופם באל"ף והא לך אשר מצאתי הגה' אחת שכתב על דברי מהר"ר הילל שאמר כל היכא דמסתפק לך בשם אם א' או ה"א בסופו דאז יש לכתו' בה"א כו' משום דכל שמות שבמקרא יש ה' בסופו והבאתי לעיל באות אל"ף וכתב בהגה' ז"ל ודוקא שהשם בלשון עברי אז כותבין ה' לבסוף אבל אם השם בלשון לעז ולא מקודש כתבינן א' בסופה ולא בה"א כן מצאתי בתשובו' מהר"ר איסרלן ז"ל ה"ה ע"כ וידוע שכל שמות התנאים נחצבים מלשון הקודש ובלשון זה היו משתמשים ומשום הכי כל המשניות נעתקו בלשון צח הקודש כאלו הוא לשון המקרא ממש והאמוראים שכל שיחתם והווייתם בלשון ארמי ע"כ רוב שמות נחלבו מלשון ארמי שאינו מצח לשון הקוד' רב פפא רב הונא רבא אביי וכל עשר' בני רב פפא המוזכרי' בסדר הסתום כולהון לשון ארמי שסופו בא"לף ולא בה"א ע"כ נראה דליכא כלל ספיקא שיצטרך שני גיטין ועוד כי מצאתי כתוב ששאלו למהרי"ל על עקיבא והשיב ראיתי רבותי שכתבו בה"א ואם היה בא לידי היה כותב בא"לף כמו בה"א אלמא אפילו על שמות התנאים אמר כך א"כ בשמות האמוראים פשיטא דליכא קפידא אם כותבין בא"לף:

הושע הוא שם המקרא ובארץ רוסיא כל הושקא קורין לס"ת יהושע וכן חותמין ואפשר שכך קבלה בידם כי מן הסברא היה להם לקרות הושע ואפשר שסמכו בקריאת השם על שם הפסוק ויקרא משה להושע יהושע:

ואין כותבין יהושע המכונה הושקא כי קצור השם ממש הוא להושע וכבר כתבתי שהושע הוא יהושע ואף להושע הוא נמי דומה דלא גרע מיצחק חקין:

הוצקא הוא בלשון רוסיא כינוי להודה וכותבין יהודה דמתקרי הוצקא:

ו

ואלק הוא כינוי ליהושע וכותבין א' באמצע אבל אין כותבין א' בסוף כקבלת מהרר"ז עוד מצאתי ואמר מהרי"ל ז"ל אם שם האיש ואלק א"צ א' בסוף רק אותם שהם דגושים כגון יוטא או בילא וכן במקצת סמ"ק כתב המכונה טריכא בא"לף לבסוף אבל ואלק והדומה שאינם דגושים אין צריכים אלפי"ן בסופם ולפעמי' נקרא ועלקיל אם רגיל באותו שם לכל העולם כותבין המכונה ועלקיל ואם אינו רגיל לקרותו כך אלא ואלק אלא שאביו ואמו קוראין אותו ועלקיל על שם ילדותו מרוב חיבה או איפכ' שמקצת בני אדם קוראין אותו כך כך לקילותא בעלמא בשם ילדות אזלינן בתר רוב בני אדם ודומה לזה כינוי לאם ולעמיל וכל זאת לכתחילה ולא לעיכוב ואלף הוא כינוי לזאב שאז כותבין דמתקרי ואלף ואם הוא לבנימין כותבין המכונה וואלף וכדפרישית לעיל בסימן ב' מצאתי שכתב מהרר"יב לכתוב ב' ווי"ן וואלף ולא בב' כגון בא"לף ותימא מ"ש מואלק שכותבין בחד וי"ו ונראה דואלק דומה לפ"א כדפרי' ולולא דמסתפינא מחבראי היה נראה בעיני לכתוב במדינת פולין ורוסיא פאלק אף שיש לטעות ולקרות בדגש מ"מ הברת לשון אשכנז בארץ פולין ורוסיא היא גסה ואינה נחה כלל בוי"ו אלא שאומרים שוי"ו מסתם היא כמו פ"א רפויה ושתי ווי"ן הוא הברת וי"ו ממש ומ"ה אפי' באשכנז אינו אלא וי"ו אחת. אבל וואלף עיקר הברתו בוי"ו אפילו במדינת פולין ורוסיא ע"כ עושין אותה לגמרי רפויה בשתי ווי"ן:

מצאתי בנימין המכונה ואלבלין מהר"ם מינץ:

ואיירי בודאי שכך רגיל לקרותו לרובא דעלמא וכדפרי' לעיל ומה שכתבו בחד וי"ו היינו מפני שאינו פתוחה בקריאתה כמו וואלף:

ויבש מצאתי ונ"ל בארץ אשכנז אבל בפולין פותחין המלות וקורין ווייבש:

ורידון הוא כינוי לשלום ועיין לקמן באות השין וישל הוא בוי"ו אחת והוא כינוי למשה או לאפרים וכותבין המכונה אבל ויש הוא כינוי לאפרים לחוד. דוק ותשכח מצאתי ראובן המכונה ורידל:

וריידא מצאתי כתוב וז"ל האשכנזים כותבין ורוודא בשני ווי"ן מעשה ששלח מהר"ר ליפמן מפראגא ז"ל גט לאיגרא ושם האשה ורויידא וכתב בגט וורוודא בשני ווי"ן וכן שפת לשונם במדינת מהרי"ל והקפיד מהר"ן וכתב לו שפת לשונינו לכתוב כך דורויידא ומ"מ אם יחפוץ יתנהו כרצונו והשיב לו מהרי"ל שפת לשונם כך ורוודא וכתב בגט שני הכי ע"כ. מצאתי בקובץ ובמדינת פולין שפותחין המלות הוריתי לכתוב וריידא בלא וי"ו אחר הרי"ש וכן מצאתי בתקון הגט של מהר"י מינץ בתשובות מהר"ם מפאדוא:

ז

זכריה תמצא ג"כ בד"ה זכריהו ומ"מ מן הסת' אזלינן בתר הרוב אם לא שיש קבלה לבית אבות בשם זכריהו זכאי כך כותבין בגט אף שנמצא במקרא זכי מ"מ אזלינן בתר שמות הנמצאים בפנינו בפרט שמות הקדמונים בגמ' ר' זבאי :

זנוול בשתי ווי"ן הוא כינוי לשמואל מצאתי מהרר"י לננהוט כתב זנוול חסר יו"ד ומהרר ז"ך כתב מלא יו"ד לכ"ע ב' ווין:

וכן המסקכא לכתוב בשני ווי"ן והוא כיכוי לשמואל וכותבין שמואל המכונה זנוול אעפ"י שאין כותבין שמואל המכוני מואל או מואה דהוי קצור השם:

זוסמן הוא כינוי ליואל וגם כך לאליעזר:

זיסקינד מצאתי ונ"ל בסמך דומי' דזוסמן ואולי באותו מקום שהיו דוגשין השין אז יש לכתוב בשין על ב"פ ואפי' לא היו דוגשןן אלא שהיו קורין אותו קרוב לשי"ן מ"מ היו כותבין בשי"ן. ודומה לזה כתב מהרא"י בת"ה סימן רל"א אבל בארצו' שאין דוגשין יש לכתוב בסמ"ך שהוא מבורר במקומות שקורין אותו בחירי"ק יש לכתוב זיסקינד ביו"ד ולא בוי"ו וכן מצאתי:

זלמן הוא כינוי לכמה שמות ע"כ כותבין אותו בכל טעם אפילו לשלמה עיין לעיל בסימן כ"ז:

זעליק הוא כינוי ליעקב ראובן ולאביעזר ובכל פעם כותבין המכונה והכל לפי המקום שקוראין אותו זעליק או זעליקמן:

זעלדא היא שם האשה וכותבין בעי"ן אצל זיי"ן וכן פסק מהרא"י:

ח

חזקיה וחזקיהו יחזקיהו כתב מהרא"י וז"ל ובשם חזקי' נראה דכל היכא דמספקא לא כתבינן חזקיהו אם לא שידוע לנו כגון מהרי"ח המוזכר בחיבורי' היה שמו חזקיהו וכן כל זרע לבני משפחתו שנקראו על שמו אבל בסתמא לא אע"ג דבכל ספר דברי הימים לא נכתב אלא חזקיהו ובספר מלכים ובספר ישעי' כתוב ברוב המקומות חזקיה וכן בספר משלי כתוב אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה ובספר תרי עשר ובספר עזרא נמצאאו ג"כ שמות אחרים חזקיה ובתלמוד נמי אשכחן יהוד' וחזקי' בני ר' חייא אמר אביי משמי' דר' חזקי' ומסתמא האחרונים נקראים על שם הראשונים כיון דתפשו האחרונים רק שם חזקי' אנו נמי נתפוש אותו בסתמא דמילתא ואף את"ל דהתלמוד קיצר הלשון יהא כן מ"מ ה"ל כחניכתו דכשר כדאיתא בתו' ואשיר"י פרק השולח דלכולי שינויא דהתם חניכה כה"ג שרי לכתחלה א"כ אפילו מי שנקרא יחזקיהו או חזקיהו אם כותבין אותו חזקיה לא הפסיד דהוי כחניכתו אבל איפכא הוי הפסד וק"ל. עכ"ל ובלקוטי מצאתי וז"ל חזקיהו הוא הרוב ע"כ היינו אפשר דקחשיב הנהו דדברי הימים אבל מהררא"י אזל בתר רוב הספרים דהיינו מלכים וישעי' ומשלי ודבריו עיקר בפרט מאחר שאין הפסד בדבר כמו שכתב ולאפוקי איפכא:

חיאל הוא שם במקרא ומן הסתם לא חיישינן להכי וא"ל א"כ צריך לכתוב יחיאל דמתקרי חיאל מאחר שהוא שם בפני עצמו משום דאין זה כינוי אלא כשאין מפיקין היו"ד נשמע נחיאל חננאל הוא שם בדברי הימים גם חנני' ע"כ יראה לדקדק היטב בחקיר' ובדרישה במשפחה שלא יטעה בין חנני' לחנניהו ובין חנניה לחננאל אזלינן בתר רוב השמות גם מצינו ר' חנני' בן עקשיא ומ"מ אם ידוע בקבלה ששמו חנניהו וקורין אותו חנניה יש לכתוב חנניהו דמתקרי חנני' ואין זה קיצור השם דהא שם בפני עצמו הוא ומ"ה אם עולה לתורה בשם חנניה או חננאל וקורין אותו חנן צריך לכתוב דמתקרי חנן לפי שהוא ג"כ שם בפני עצמו:

חנניא הוא שם המוזכר בתלמוד וכתוב בא"לף מ"מ יראה לכתבו לכתחילה בה"א כי השם הוא לשון הקודש ממש ולשון המקרא הוא ע"כ ראוי לכותבו בה"א ככל שאר השמות אבל חסדא הוא בא"לף ולא תמצא בכל המקרא לשון חסדא ושם של ארמי הוא כמו שאר שמות האמוראים ויש שנקראו חסדאי:

חייא בשני יודי"ן וא"לף בסוף כי הוא לשון ארמי דר' חייא עלה מבבל גם אי הוה בלשון הקודש היה ביו"ד אחד מלשון כעת חיה אלא מלשון ארמי והיינו בא"לף וכמו שכתוב בתלמוד:

שם האש' חנה ואם נקראת חנינ' ושם העריסה חנה א"ל לכתוב המכונה כי קיצור השם הוא נחשב כמו שרה שערכין רחל רעכלין:

ט

טוביה טוביהו ג"כ נקרא ומן הסתם לכתוב טוביה וכן נמצא שם זה בין המחברים וכן יסד הפייט טוביה עלה למרום. אם ל בקבלה למשפחתו שנקראו טוביהו וכו' וכדפרי' לעיל:

טרוישטל מצאתי כינוי למנחם ומצאתי נמי טרויסטל בסמ"ך וכן נראה בעיני עיקר:

טרינא שם האשה וכותבין טריינא באל"ף וכן מצאתי ובארצינו קוראין טריינא בשני יודי"ן וכן כותבין טוקלין הוא שם האשה והוא כינוי לרחל אפילו זקנתה קוראין לה רחל וקוראין אותה טוקלין כותבין טוקלין ובודאי שהי' שם העריסה כך:

י

ידידיה נפלה בו מחלוקת אם יש לכתוב תיבה אחת או שתי תיבות וזה לשון מהרא"י בכתבי' ושם ידידיה אם כותבין אותו תיבה אחת או שתים והבאת ראיי' מטופס דהררז"ך ז"ל שכתב פדהצור עמינדב וכה"ג תיבה אחת ואמת שכך נמצא במסורת לא דמי דאותן שמות לא אשכחן דמחלקין להו בתרי שינוי כמו ידידיה כדאיתא פרנך ערבי פסחי' אליבא דרב דנחלק לשנים ידיד חול יה ומסתמא נ"ל דומי' דהללויה בתהלים דר' חייא דהוי כתבי בתרי שינוי בדפני' רשב"ם שם. אמנם היה נראה דכיון דאמר תלמודא דפליג ריב"ל בהללויה ומצינו למימר דה"ה פליג ריב"ל אידידיה וכדריב"ל ק"ל אפוי' כנגד ר' יוחנן כמו שהוכיח ר"ת מההוא דמגילה בב"ה ובית המדרש ור' יוחנן הילכתא כותיה נגד רב ושמואל כדאיתא בפרק קמא די"ט אך לגבי ר' חייא לא ברירא לי כלל אי ס"ל כריב"ל ומ"מ נוכל לומר דקרי' דקאמר רב דידידיה נחלק לשנים ר"ל אם ירצה אבל ה"ה אם יכתוב תיבה אחת שפיר דמי וראי' מבת היענה כדקתני בתקון ס"ת ובס"ת עצמה דכותבין בחד שיטה ואע"ג דבפרק אלו טריפות מסיק בהדיא דבתרי שיטין כתבינן אלא ע"כ ר"ל אם ירצה. לכך נראה דהכותבין ידידיה וכה"ג תיבה אחד בגט לא הפסיד ע"כ. ולא הבנתי דבריו במה שכתב דשמא ריב"ל נמי פליג אהא דרב. דהא ריב"ל לא פליג אני חייא אלא משום שדורש הללויה הללוהו בהילולי' הרבה ולא שיהא יה קודש אבל בידידי' למה נחלק. ועוד אפילו בזה שפליג אין הלכה כריב"ל כדמסיק ופליג ריב"ל אי דידי' כו' דס"ל נמי יה הוא קודש כר' חייא וא"כ ממילא שכך הלכה. ועוד קשה אמאי לא פסק דלא כרב משום דר' יוחנן פליג ארב להדיא ואמר ידידיה אחת הוא וכך לשון הגמרא אמר רב חסדא א"ר יוחנן הללויה וכסיה וידידיה אחת הן והלכה כר"י לגבי רב. כל זאת קשה לי על דבריו אבל לפי האמ' נ"ל פשוט דהלכ' כרבא מדמסיק עלה רבא אמר כס יה ומכתב יה אחת הן פי' אבל לא הללוי' וידידיה והלכה כרבא דבתראי הוא אפילו פליג אר' יוחנן כ"ש אי פליג ארב חסדא ואמר שלא אמר ר' יוחנן אלא הני תרתי וא"ל דרבא לא פליג אהא דרב חסדא למעוטי אלא להוסיף מרחב יה דא"כ לא הל"ל אלא מרחב יה לחוד ועוד הא בתר הכי בעי מרחב יה לרב חסדא מאי ועמד בתיקו וא"כ מאחר דהלכה כרבא דשתי תיבות הן אפילו כתבו בשני שיטות כשר לפי סברת ועיין בפרק אלו טריפות בסוף סימן קי"ט ומהררי"ב כתב וז"ל עמינדב חד תיבה וכן עמיהוד עמיאל צורישדי חד תיבה אבל ידידי' איכא פלוגתא בפרק ערבי פסחים ומהר"י דוד שפרינץ אמר שמצא בסדר שלו משום רבינו שמחה דשתי תיבות הן אבל מהר"י מרפורק כתב הכותב חד תיבה בגט לא הפסיד. מ"מ משמע דשתי תיבות עדיף טפי. ואני אומר טוב ליתן שני גיטין עכ"ל ולי אין ספק בדבר דבוודאי אין נכון לכתוב שתי שיטות דשמא ק"ל כר' יוחנן דס"ל שהוא חד תיבה ואפילו את"ל דק"ל כרבא מ"מ למה לנו להכניס בספק פסול בכדי ועוד אומר אני דאפילו לרב דס"ל דידידי' שתי שמות אין ראוי לכותבו בשתי שיטות ואינו דומ' להללויה שהוא שתי מלות אבל הכא חד שם הוא ואין ראוי לחלקו ממש אלא לכותבו בחד שיטה ולהרחיב ביניה' כמלא או' קטנה כשיעור בין תיב' ומ"ה משני הת' כדרלעומר דשתי תיבות הוא אבל לא פסק ספרא בשתי שמי' היינו טעמא דחד שם הוא ומ"ה מאחר שמצינו שהסופר לפעמים פוסק בת היענה בשתי שיטות א"כ לאו חד שם הוא. ועוד אני אומר דשם ידידיה שנקרא על פי הנביא ברוח הקודש הוא דאפש' דכתבי אף בשני שיטות כי האחד חול והאחד הוא קודש אבל השמות שאנו קוראין דרך הדיוטות פשיטא ששם אחד הוא וחד תיבה בעינן וגדולה מזו נרא' אפילו אור שרגא מאחר שקראו שם לאדם א"כ נעשה כמלה מורכבת ואין לכותבה כלל בשתי תיבות. ועל דברי מהררי"ב אני תמה מה עלה על דעתו להצריך שני גיטין הלא היה יכול להיות יוצא ידי כל הדיעות כשיכתוב ידיד יה יעשה ריוח מעט כעין אות קטנה שזה אינו מזיק אפילו הוא תיבה אחת. ומ"מ הנראה בעיני כתבתי שהוא תיבה אחת:

יברכיהו יגדליהו שמעיהו מצינו במקרא ומ"מ בסתם לא חיישי' כלל להכי אם לא בידוע:

יום טוב המכונה ליפמן ואין לחלק יום טוב בשתי שיטות אעפ"י ששתי תיבות הן מ"מ שם אחד הוא יוסלין או יוסבין או יוסל אין צריך לכתוב יוסף המכונה כו' וה"ה יוזיפא וכן מצאתי אבל יוזל שאינו דומה לא בכתב, ולא במבטא לא ידענא אי צריך לכתוב המכונה או לא שוב מצאתי כתוב בשם מהרר"י טאושטט שהוא ראה מהררא"י הלכה למעשה שלא כתב יוסף המכונה יוזל ובוודאי ס"ל דסמ"ך וזיי"ן במבטן אחת הוא והוי קיצור השם וה"ה אין כותבין אותו וכתב עוד לשם דבתרי יוסף בן שמעון כותבין אותו וכדפרישית לעיל:

יחיאל אין כותבין המכונה חיאל כדפרישית לעיל באות ח' אבל כותבין המכונ' מיכל בכ"ף. כ"כ מהרא"י אבל אין כותבין המכונה איכל. ונראה אפי' במקום שכותבין המכונה איכל כגון היכא דאיכא תרי יוסף בן שמעון אזי כותבין איחל בחי"ת לפי שהוא נגזר מיחיאל. ומ"ה כותבין נמי יחיאל. דמתקרי איחל ואינו דומה למיכל כמו שכתב מהרא"י היינו דוקא כמו מיכל שהוא רחוק מקריאת השם כגון לבני ריינוס שקורין יחיאל ואיכל קורן כהלכתו ומ"ה כותבין המכונה דאין זה קיצו' השם אלא מן העכו"ם הוא בא. אבל איכל שאין צריך לכלול בכינוי שהוא קיצר השם אם כן איך שקוראין יחיאל קורין נמי איחל בין לבני אושטרוי"ך בא' בין לבני ריינו"ס בה' הנראה בעיני כתבתי:

יוחנן. יואש יואל. יקותיאל. המכונה קוסקו בארץ רוסיא:

יקר בלא יו"ד:

יעקב המכונה קופלמן או קיפא. אבל אין כותבין המכונה יעקיל אם לא במקימות שקוראין יעקיל לאליקים כמו שכתבתי לעיל סימן כ"ח וסימן למ"ד:

ירחמיאל כתב מהרא"י וז"ל דע כי שאלתיהו פעמים אם כך שמו. ידעתי שלא ימצא בכתיבה רק ירחמאל ואומרים להדיא ששמו ירחמיאל ודחק בלשונו החירי"ק. וכן העידו עליו מיודעיו ששמעו שעלה לקרות בתורה ירחמיאל. וכתב האשיר"י פרק השולח דבהא תליא מילתא דאין לנו אלא שם שמחזיק בו לפנינו ומה בכך אם לא נמצא בכתיבה רק בלא יו"ד אשכחן נמי איפכא שם נחמנו ימצא בכתובים אבל נחמן לא ימצא כלל ואפ"ה אשכחן כמה אמוראים נקראו רב נחמן. ואפשר ע"י שם שינוי בחולי נקרא אחד מאבותיו כך ירחמיאל לסימן טוב לאמור ירחם אותי אל וכן נחמן ר"ל מנחם לכל, וק"ל ע"כ. ובשם מהרז"ך מצאתי כתוב להדיא שמן הסתם כותבין מלא וז"ל יש לכתוב ירחמיאל ביו"ד וכן איתא במקרא חסר ומלא ומשפחה הידוע חסר יש לכותבו חסר וכה"ג עשיתי מעשה ע"כ. ירמי' חסר וי"ו מן הסתם ואף שכתב מהרי"ו וז"ל נמצא ירמיה ירמיהו יש ליתן שני גיטין ויתן של ירמיהו קוד' כי הוא העיקר והטעם דלא אזלינן בתר רובא לכתוב ירמיהו לבד כי נמצא שני בני אדם שנקראו בשינוי שני שמו' חד ירמיהו הנביא ועוד איש אחר ירמיה ע"כ ואני אומר לכתוב מן הסתם ירמיה כמו חזקיה וכמו שהכריע מהרא"י עיין לעיל באות החי"ת:

ירחם חסר וי"ו:

ישעיהו כך נמצא כתוב ישעיהו בכל ספרי מלכים וישעיהו. אכן העולם אין רגילין לקרות לשום אדם ישעיהו כ"א ישעיה לחוד ומצאתי בד"ה ישעיה. ואינו ישעיהו הנביא ואמינה מסתמא לא קראו אחריו כי ריע מזליה ובן בנו מנשה קטליה במיתא קשה ומשונה וקראו הבנים אחר ישעיה של דברי הימים. ואולי כוונו ג"כ למעלת הנביא ושינו בו קצת. ולכן מן הסתם יש לכתוב ישעיה. והיכא שהוא כינוי לסעדיה תמצא לקמן באות סמ"ך:

יוטא יוטל יוטלין יוכבד המכונה יוטלין מצאתי וצ"ל דשם העריסה היה יוכבד ואחר שם המשפחה והכינוי הוא יוטלין משום הכי כותבין תרווייהו כדפרישית לעיל בסימן כ"ו:

יכנט בכ"ף:

קודם שאכנוס במבוי הכ"ף אדבר מענין חילוקי הדברי' מתיבה אחת או משני תיבו' כי לפי הסוגיא שהזכרתי דק"ל כרבא דאמר מרחב יה וכס יה אם כן למה כותבין הסופרים על פי תיקונם כס יה כעין שני תיבות נגד הסוגיא נגד ההלכה. ואף את"ל שאין הלכה כרבא הלא אף רב חסדא בשם ר' יוחנן נמי ס"ל הכי. ועוד אין מחלוקת בכס יה מדפריך התם לרב דאמר ידידיה נחלק לשנים הללויה מהו ולא פריך כס יה משמע דאין מחלוקת בכס יה. ואין לומר מה שאמרו התם חדא היא ר"ל שלא יכול לכתוב בשני שיטות. והיינו דמסיק התם דהללוי' שתי תיבות שיכול לכתוב בשתי תיבות כמו שהיה כתוב בתהילי' דר' חייא. זה אינו. חדא דלישנא אחת היא לא משמע אלא תיבה אחת. ועוד דלפי זה משמע אבל ידידיה לרב דנחלק לשתים וכותבין בשני שיטות זהו ליתא כאשר הוכחתי מכדרלעומר שהוא שני תיבות ואין לחלק בשתי שיטות. אם לא שתפרש שכדרלעומר אין צריך לכתוב בשתי תיבות לאפוקי בת היענה שצריך שני שיטות. וכבר הוכיח מהרא"י דלית' כי לא נמצא כן בס"ת. ע"כ אומר אני אי איישר חילי אבטליני' ולהזהיר הסופרים:

כ

כלב כתריאל. בנמצא אע"פ שעיקר השם אכתריאל אולי משו' קדושת השם לא רצו לקרות בני אדם כך אלא כתריאל גם הוא סימן ורמז לתורה שהיא כתר אל ובגי' תרי"ג מצות ומ"ח בריתות שנכרתו על כל מצוה ומצוה:

כולהו הוא שם בדברי הימים וקרינן כלוהו ואי איתרמי כך שמי' כותבין כלוהי דמתקרי כלוהו:

ל

למך אינו בנמצא:

ליוא הוא כינוי ליהודה שהוא גור אריה וכותבין דמתקרי כדפרישית לעיל בפירקין וכותבין ליוא בחד וי"ו ודוקא באשכנז אבל בארצות הללו שקורין ליהודה ליב כותבין דמתקרי ליב. ואם שם המובהק לוי אין צריך כלל לכתוב המכונה ליוא לפי שהוא ממש כמו לוי:

ליב קינד ולא יכתוב ליבא קינד ויכתו' בחד תיבה מצאתי:

ליבר מן הוא כינוי המצוי ליהודה וכן לאליעזר ואף לשאר שמות כמו ליפמן שהוא כינוי לכמה שמות:

ליזר כתבתי לעיל גבי אליעזר:

לעמיל הוא כינוי לאשר ולפעמים לאם והכל לפי המקומות ואיך הם רגילין לקרותו וכמו שכתבתי לעיל גבי וואלף וואלבלין:

ליבקא באל"ף ואם כתבו ליפקא בפ"א אין זה פסול כמו ליפמן:

מ

מיכל הוא כינוי ליחיאל וכותבין המכונה מיכל בכ"ף וכבר ביארתי הכל באו' היוד גבי יחיאל:

מיכליין כתוב בשני יודי"ן בגט שתיקן מהר"ר יעקב כהן וכ"כ מהרז"ך שוב מצאתי בתיקוני גיטין מ"כלין ונראה דהכל תלוי בחילוק, קריאת המקומות שאם באותו מקום קוראין מיכלין באחרונה בחיריק כותבין ביו"ד אח"ת ואם קוראין כעין פת"ח כותבין מיכליין ואם שם העריסה מיכל אין צריך לכתוב המכונה מיכליין אלא מיכל לחוד. וה"ה שמיכליין נמי כשר. אבל אין ידוע שעיקר השם הוא מיכל אז אין לכתוב אלא מיכליין לחוד וכמו שכתבתי לעיל גבי שרה ושערכין:

מואל הוא קיצור השם לשמואל:

מיכאל כך כותבין. ואם כינוי שלו מיכל אין צריך לכתוב המכו' דקיצור השם הוא:

מנחם המכונה מענדיל:

מנחם דמתקרי מן כאשר כתבתי לעיל סימן כ"ז וכ"ח:

מצאתי מנחם המכונה מענלא:

מרדכי המכונה גו גומפרכט בלי עיי"ן מערקל הוא כינוי למרדכי וראוי היה שלא לכותבו דהוי כמו יצחק חקין אם לא מאחר שהוא כינוי זר שרוב שמות מרדכי כינויים גומפריכט וזה נשתנ'. ומ"ה כותבין המכונ' וכ"ש בארץ רוסי' שכותבין המכונה מייקו וכן. נראה מלשון מהרא"י שכתב בכתבי' סימן ו' דיחזקאל קהינול פתחיה צחריים מרדכי מערהל חיים קסהריים אלו הכינויים קרובים ג"כ ללשון עברי אבל מ"מ אינם ממש קיצור לשון כגון יעקב יעקל יצסק חקי דחד מוצא אינון. מצאתי שמעתי שמהר"ר מרקל גירש את אשתו וכתב המכונה מערקל ועמד עליו חכם אחד והוציא לעז ואמר שיש לכתוב מורקל ונידה מהר"ם ז"ל אותו החכם מכח חרם ר"ת שלא להוציא לעז על הגט ונצח אותו על פי חכמים שבאותו הדור שיפה כתב שכך קראוהו מערקל בלא חו"לם משלם חסר בדברי הימים וכן בעזרא וכן במלכים וז"ל מהררי"ב בגט שסידר מהר"ר אנשיל כתב משלם חסר וי"ו באמצע כי הפייט רבי משלם חתם שמו באפיק רנן בקרובץ משל' חסר וי"ו. אבל הבעל בעצמו היה מסופק אם חסר או מלא. ואני ישראל קבלתי מזקן אח' באולמיץ בן פ' שנה ולמד בישיב' כל ימיו ושמו משה, כהן ואמר לי שני משפחות היו במדינת. רינו"ס אחרת חתמו משולם מלא ואחת משלם חסר. ע"כ ואני אומ' מאחר שבמקרא חסר הוא. אם כן יש לכותבו חסר מן הסתם מושיל הוא כינוי למשה ואין צריך לכתוב המכונ' וכן מושמן אבל וישל שהוא כינוי למשה צריך לכתוב המכונה וישל כמו שכתוב לעיל באות וי"ו בשם הגאון מהר"ר וייבש:

מתתיהו מצאתי בשם מהררז"ך ליתן שני גיטין הראשון מתתיהו והשני מתתיה והא לך מה שכתב מהרא"י בת"ה ובשם מתתיה נרא' דבסתמא דמלתא שאין ידוע היאך עלה לקרות בתור' יש לכתוב מתתיהו ואע"ג דשם מתתיה אשכחן תרי גברי חד בעזרא וחד בד"ה מ"מ במעשה דחניכה שהוא שגור בפי כל ומזכירין אותו בכל שנה ח' ימים מתתיהו בן יוחנן כ"ג סברא לומר שעל אותו השם נקראו הבנים וסברא רחבה היא שיש לתלות שמות האחרונים שנקראו על שמות הראשונים דוקא בהני דידעי ושכיחי לאינשי להזכירם ע"כ וקצת נמי סיוע לדבריו דבד"ה מצינו ד' פעמים מתתיהו אם כן הכי הוי הרוב. מ"מ איכא למימר שמא אזלינן בתר הרוב ספרי' עזרא וד"ה. ויותר תימא על הגאון שדרכו בכל המקומות להחמיר טובא ובכאן הקיל טובא באיסורא א"א דשמא שמו היה מתתיה נמצא שינה ממש דהכינוי הוא לרוב המקומות מתתיה אבל אי כתב מתתיה כשר לכ"ע אפילו הוי שמו מתתיהו וכמו שפי' הוא גופא גבי חזקיה ע"כ נראה מן הסתם לכתוב מתתיה בפרט מאחר שנקרא בשם מתתיה ואינני כחולק על הגאון אפשר שבזמנו היו נקראין רובן בשם מתתיהו משא"כ האידנא שהוא בהיפך. ומ"מ אם חתם שמו מתתיהו או עולה לס"ת בשם מתתיהו אין ראי' כ"כ דאין לבנות עליו יסוד דשמא לא דקדק כ"כ כאשר כתבתי לעיל בסימן למ"ד:

מתניהו כך כותבין וכך נמצא כתוב. מרנא הוא שם בא"לף מירוש הוא כינוי לאשה וכבר כתבתי דינו בסימן כ"ו:

נ

נחמי' נחמן. נתנאל. אין כותבין המכונה. נעכלא שם לאשה ולפעמים נקראה נעכלין וכולן בעי"ן:

ס

סעדי' מקצת אנשים שנקראו ישעיה ועולין לס"ת בשם סעדיה כותבין סעדיה דמתקרי ישעיה ובארצות הללו לעגי שפה שקוראין לכל ישעיה שעיה נראה בעיני לכתוב סעדיה דמתקרי ישעיה אבל אי אין עולין בשם סעדיה פשיטא שכותבין ישעיה ותו לא אפילו נקרא שעיה:

סנדרליין בארץ אשכנז ובמקומות הללו סנדרלא. עובדיה כ כותבין מן הסתם ונמצא נמי בקרא עובדיהו ומ"ה אם יש לו כך קבלה כותבין עובדיהו:

ע

עזיאל ולא עוזיאל וכן נמצא בקרא. עוזר וקורין לו לס"ת עזרא מצאתי כתוב וז"ל אשר דמית עזרא ועוזר ליצחק חקין לכאורה בלי דקדוק נראה בעיני דלא דמי כי חקין איננה מלה בפני עצמה בלשון הקודש רק כינוי לשם יצחק וכן בנימין בונמי לכן אין לחשוב אותה תיבה רק לקיצור השם ולכן אין צריך להזכיר בפני עצמו. אבל עוזר היא תיבה בפני עצמה בלשון הקודש ויש לו פתרון פירוש אחר מעזרא כי עזרא הוא באל"ף בסוף התיב' ואינו לשון עזרה בה"א בפני עצמה לכן אין להחשיבה לקצור השם רק למלה אחרת. ולכאורה יש לכתוב עזרא דמתקרי עוזר ועוד שמות רבות יש באותו לשון משונה כל חד וחד מחבריה עזרא עזרי' אליעזר אביעזר עזריאל השומע שקורין לו עוזר ואפילו אם יודע בוודאי שהוא כינוי לשם אחר הדומה לו מי יודע לאיזה אחד מן השמות הנ"ל יכונה ונקצרים לכן נראה לפרש שיש לכותבו בבירור אך האמת לא דקדקתי בדבר ע"כ בשם הגאון מהר"ר ווייבש וה"ה לעזריה וקורין לו עוזר וכמו שכתב נמי מהרי"ב וז"ל ועל שם האיש עזריה וקורין עוזר נ"ל שיש לכתוב עזריה בה"א ויש לכתוב עזריה דמתקרי עוזר ול"ד ליצחק חקין דפשוט היה דכל חקין קורין לס"ת יצחק וחותמין בשטרות יצחק אבל עוזר אשכחן דחתו' בשטרות וקוראין לס"ת רק בשם עוזר אלמא שם בפני עצמו הוא ואשכחן במקרא נמי שם עוזר מ"מ הכא יש לכתוב עזריה דמתקרי עוזר בוי"ו דילמא לישתמע עזר. אבל אין לחוש לעזרא אע"ג דעזריה הוא עזרא כדמוכח בעזרא בכמה דוכתי וכן פי' רש"י בריש פירקי אבות דעזרי' הוא עזרא דעלה מבבל. וכן ר' אלעזר בן עזריה הוא מתיחס על שם עזרא שהיה עשירי לעזרא ונקרא עזריה ותוס' מביאין אותו בפ' שני דייני גזירו' מ"מ אין לחוש אע"ג דעיקר שמו עזרא אך נתוסף לו ה"א במקו' אלף לישוע ה' כמו להושע יהושע מ"מ אין לחוש דאשכחן בד"ה עזריה ואין עזרא בכלל דעזרא הוא מאנשי כנסת הגדולה וכו' עכ"ל:

עמינדב חד תיבה וכן עמיהוד עמיאל:

עקיבא אם לכתוב בה"א או באל"ף דע שמצאתי כתו' וז"ל עקיב' מסופק אם כותבין באל"ף בסוף או בה"א ושניהם יש להם ראיות ע"כ יש ליתן שני גיטין כמו שכתוב בספר עץ חיים ע"כ. מה שכתב יש פנים לכאן ולכאן היינו שכתב וז"ל שמעתי משם הר"ר שמואל מבענבערק זצ"ל מהא דאמרינן בקר' תחת הנחש' אביא כסף נדרש על ר' עקיב' וחביריו הרוגי מלחמה מנ"ל ואמר מורי ר"ת קודם האי קרא וגואלך אביר יעקב הם תיבות של ר' עקיבא נמצא לדידי' עקיב' באלף. אבל הר"ר יצחק א"ז מאושטריי"ך חולק עליו בזה דאמרי' במדרש אור' זרוע' לצדיק' ולישרי' לב' שמחה' זה הפסוק נאמר על ר' עקיבה דאסופי תיבות דהאי קרא רמוז ר"ע א"כ ש"מ דכתבינן ליה עקיבה בה"א ולא בא"לף. ומרוב חיבה שמצא אותו צדיק רמוז באותו פסוק קרא הרב ר' יצחק בר משה הספ' שחיבר אור זרוע העתקתי מקובץ ע"כ. שוב מצאתי כתוב וז"ל הר"ר בערא סג"ל אמר בשם מהרי"ל שנשאל לו היאך כותבין עקיבא בא"לף או בה"א והשיב מהרי"ל שראה מרבותיו שכתב בה"א ואפשר אם היה בא לידו היה כותב אותו בא"לף כמו בה"ה ע"כ. ובתיקון גט נמי מצאתי שמעתי שמהר"י אמר בשם מהר"ה ז"ל שהוא מוהר"ר הילל שכל שמות שיש ספק אם יש לכותבו סופו אל"ף או ה"א שיש לכתוב ה"א כגון אושעיה עקיבה שמריה סעדיה וכיוצא בזה שבמקרא לא תמצא שום שם אלא שסופו ה"א ע"כ:

וכן נראה לכתוב לכתחילה בה"א מאחר שיש פנים לכאן ולכאן והקדמונים הכריעו לכתוב בה"א למה לא ניזול בתרייהו ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד פשיטא דכשר אף בא"לף מאחר שהוא נח מה חילוק יש במבטא בין הוא א"לף או ה"א כי אין דין ס"ת בכאן שיהא שייך בו פסול בתיבה ולהצריך שני גיטין וזהו דע' מהרי"ל שאמר שאי' לחוש כלל שאפילו כתבו בא"לף כשר כמו בה"א אף לכתחיל' ובדיעבד פשיטא דאין קפידא כלל:

פ

פלטיאל פילטא הוא כינוי לאלימלך ומ"ה אי בא במקרה שיהא כינוי לפלטיאל כותבין נמי פלטיאל המכונה פילטא כמו לאלימלך:

פדה צור יש לכתו' בחד תיבה פינחס במסורת כולו מלא ויש במסורת כלו מלא בר מחד ופשיטא שיש לכותבו מלא ומ"מ נ"ל בדיעבד כשר דרובא דרובא כותבין בכתבי' חסר ומסורת א' נמי מסייע לנו ובפרט לפי מה שכתב ר' הילל סתמא שאם כתב תיבה אחת מלאה או חסרה או איפכא שאין להקפיד:

פערלא אם שם עריסה מרגליות וקוראין אותה פערלא כותבין מרגליות דמתקריא פערלא ומטעמא שפירשנו לעיל בסימן כ"ה:

צ

צורי שדי חד תיבה הוא:

צביה הוא שם הכתוב בד"ה והמסורת ב' בה"א וחד בא"לף א"כ יש לילך אחר הרוב וגם הוא לשון הקודש ושמו' יקרא כולם בה"א ומ"מ אי כתב באל"ף כשר דהא מצינו חד בא' ואין חילוק במבטא כאשר כתבתי גבי עקיבא צחריי הוא כינוי לפתחיה כאשר כתב מהרא"י בכתבים וצריך לכתוב המכונה בפרט לפי מה שאין אנו כותבין וכל שום וחניכה והאידנא שאין זה מצוי אי בא במקרה יש לכתוב המכונה צחריי אפילו במקום שכותבין וכל שום וחניכה:

צרינו בלא א"לף כאשר כתבתי לעיל בסימן כ"ו:

ק

קלונימוס המכונה קלמן כותבין אפילו גבי אבי המגרש כדלעיל בסי' כ"ח:

קופמאן הוא כינוי למשלם ויש שכותבין קויף מאן והראשון הוא עיקר:

קופל מן או קופא כינוי הוא ליעקב וכותבין המכונה:

קישמן הוא כינוי למשה וכותבין המכונה אבל א"צ לכתוב משה המכונה מושמן קהיסל הוא כינוי ליחזקאל וכותבין המכונה כו' וכן קחריי לחייה:

ר

ראובן מלא וכן מוכח מן האפוד מצאתי:

רחביה וחביה הוא כינוי שלו וקיצור השם הוא:

רעכלין רחל כתבתי לעיל בסימן כ"ה:

רחמה בלא וי"ו וכן הוא בקרא:

ש

שבתי מצאתי כתוב שבתי צ"ע אם כותבין בלא אל"ף או שבתאי ונ"ל מן התו' פ"ק דגיטין לכתוב בלא א"לף דאמרינן שיבתאי הוא רוח רע אבל שבתי הוא שם ישראל. וא"ת דילמא האי ענין שביניהם הוא הי"וד שבין שי"ן לבית הא בערוך תמצא בערך שבתא וכן בתו' בטאי שם גוי בטי שם ישראל וכן ר"פ כל הגט איתא בגמ' ר' שבתי ומהרי"ש השיב דבעזרא כתוב שבתי ע"כ. וכן העיקר ואי כתב שבתאי מן הסתם יש לחוש אפילו בדיעבד דהוי כשינה שמו ממש ואם כינוי שלו שעפס או שעפסל צריך לכתוב שבתי המכונה כי הכינוי מורה בלשון אשכנז על שם הכנוי ואינו דומה ממש לקיצור השם:

שלום בוי"ו דמתקרי ורידמן לפי שהוא ביאור לשם המובהק וכמו שכתבתי לעיל בסימן וי"ו. וכן אם שמו המובהק שמחה והכינוי ורידמן וכן מצאתי לכתוב שחור והמכנה שוורצמן ובאופן זה:

שלמה וכיניו זלמן או שלמן כותבין המכונה כדלעיל בסימן כ"ח ובסוף סימן כ"ו:

שלומציל או שלומיצא כתבתי בסי' ל"ב ואם כינוי שלמן ליועץ כותבין יועץ דמתקרי שלמן:

שמעיה בה"א ואף שנמצא שמעיהו לפעמים אזלינן בתר הרוב. שמאי כותבין האידנא ואזלינן בתר שמות הנמצאים לפנינו שמאי והילל ואף שנמצא בקרא שמי בלא אלף וכמו שכתבתי באות זיי"ן גבי זכי:

שמשון מלא:

שמריה בה"א מצאתי כתוב דלפעמים נקרא שמריהו וצריך שני גיטין. ולית מאן דמשגח ביה כי מן הסתם יש לכתוב שמריה כמו שמעיה וירמיה וחזקי' אם לא היכא שידוע שחותם שמו בוא"ו או כך עולה לס"ת שוב מצאתי כן בשם מהרי"ו:

כתב מהררי"ב שאין צריך לכתוב שמריה המכונה שמעריל:

שרי ושרה יש ליזהר בהן שלא לשנות דהוי שינה שמה ממש וכ"כ מהררי"ב דאת"ל דאברם ואברהם חד שמא הוא שרי ושרה בלי ספק שני שמות הן:

ושרה ושערכין ושעריל עיין לעיל בסימן כ"ה וכן שארקא ושירקא. שינא שונלין. מצאתי:

שפרינצא. שעפטיל הוא כינוי לדוד וכן ליעקב וכותבין בכל פעם המכונה:

שרנץ או שרענציל אין לכתוב המכונה מאחר שלא נקרא בשם זה לבד כי עם בצרוף שם המובהק:

ת

תקוה שם בד"ה:

תרצה קרא הוא:

סליק: סליק:

כתב הר"ן וז"ל משמע וודאי דר"ג כשם שעשה תיקון לשמותיהן כך עשה תיקון לעיירותיהן ובכלל איש פלוני הוא כך היה כותב בגליל מתא אנא ראובן שמארץ יהודא וכל שום שיש לו כדאמרינן ביבמות בקלוניא מתא אנא אדרולינא נהרדעא ואפשר שמתחילה מתוך שהיה מקלקל עליה בשמו ובשמה היה מקלקל אותה ג"כ בעירו ובעירה אבל כשתיקנו שיהא כותב וכל שום שיש לו מתוך שלא היה יכול להוציא לעז עליה בשמו ובשמה אף בעירו ועיכה לא היה יכול לקלקלה שהרי הגט מוכיח ששינה אותו מקומו. ומצאתי כתוב בתיקוני גיטין דשינה שם עירו ושם עירה לא איירי בשינוי ממש אלא שיש לאותה העיר שני שמות בשני מקומות ונ"ל טעמא דסוברין לשון אשכנז היא גוברת ומצוי ברוב המדינות ובפרט במלכות אדום ומ"ה הוא מנכר טפי וחשוב וקודם לשאר הלשונות ואף שבפראג הוא לשון ביה"ם שהוא כעין לשון כנען מ"מ רובא דרובא יודעי' בלשון אשכנז אבל באוב"ן שלשון הגר מצוי לשם ביותר ולשון אשכנז אין פשוט כ"כ ע"כ לשון הגרי חשוב קודם ואני אומר לאו משום חשיבות ל"א הוא אלא ששם בעי' פראג הוא עיקר השם שהרי קוראין הבהמ"יי בל' כנען פרה"י ובלשון אשכנז וחד שם הוא לשניה' מה שא"כ בשם השני מזיגרד שאינם אלא ללשונם הבהמיים לבד וראיתי בליקוטי שכתוב לשם וז"ל נראה כשיש לעיר או נהר ג' שמות שדי בשנים כמו פראג דמתקרי אזגרדי ולא כתבינן פרה"י אף שעיקר לשון כנען כן, ע"כ ולא נהירא כי מה חילוק יש בין ב' שמות לג' אלא העיקר דפראג ופרהי חד שם הוא כמו בוג ובוה דלקמן אלא שקשה לי למה לא כותבין פרהי כמו שכותבין בארץ רוסיא בזה אף שבלשון פולין נקרא בוג כדלקמן וכל זאת דוקא שנכתב בנימוסי העיר ששם העיר פראג ולא מזיגרדא או תרוויהו אבל אם עיקר השם נכתב בנימוסי מזיגרדי ולא פראג בוודאי אזלינן בתר עיקר השם ומהררי"ב גופא כתב וז"ל היכא דמסופקי' על שם העיר איך לכתוב בדיני' באתיותיה יש לילך לסופר מתא של העי' ולהעתי' ממנו אות באו' ואזי ידקדק ממנו ואז ישלח לשני' או שלש' רבני' אם יסכימו לדעתו כאשר מוסכם ביניהם כן יקום ע"כ עוד מצאתי בתיקוני גיטין וז"ל ואם אין ידוע בוודאי שם העיר יש לשאול איך כותבין הגוים בספריהם שם העיר אבל מה שכתבו נמי כשיש לעיר ב' שמות איזה לכתוב קדם היינו דווקא בששניהם כתובים בספריה'. ומהררי"ב כת' וז"ל בריש כל הגט מסיק אנא פלו' ממקו' פלו' מגרש אשתי פלונית ממקום פלוני. אלמא דכתבינן מקום במרדכי פרק השולח כתב אין צריך לכתוב המקום וע"ש ואנן פסלינן ליה ואף אם יש לעיר שני שמות צריך לכתוב תרווייהו ואם לאו פסול וכ"ש היכא דאיכא לעיר ב' שמות כגון פראגא דמתקרי מזיגרדי ובאובן כותבין ב"לא לבסוף בודן דמתקרי אובן ע"כ וכל זו לכתחילה אבל מ"מ אי לא כתב אלא שם אחד והכל מכירים אותה בשני השמות דכשר כמו שכתבתי לעיל בסימן י"ד גבי שמות האיש, ומה שכתב מהררי"ב דבפראג כותבין ל"א ובעיר אוב"ן להיפך כן מצאתי בתיקוני גיטין וז"ל והיכא שיש לעיר שני שמות אחד ל"א ואחד לשון אחר כותבין ל"א קודם כגון פראג דמתקרי מזיגרדי פי' בין שני כרכים יושבת וכן כל כה"ג ונראה דוקא כששני שמות אין ידועין בשני המקומות אלא שם אחד במקום הכתיבה ושם אחד במקום הנתינה אבל אם ידוע שני השמות כו' לא נקרא שינה שם עיר ואפילו לא כתב אלא שם אחד כשר אלא, דלכתחילה בעינן לכתוב כל השמות וכמו שפי' בשינה שמה ומ"מ נראה דלא דמי שינה שם עירו לשינה שמו דהתם כי לא כתב שמו ושמה פסול לגמרי' ואם לא כתב שם עירו ועירה כלל הגט כשר כאשר כתבתי בע"ב סימן ב':

גם אני קבלתי במקום שלא הורגל ליתן בה גיטיו ואין ידוע איך נכתוב שם העיר ונהרותיה שיש לילך ולשאול מערכאות שלהן או מכומרי העיר שהם יודעים יסוד שם העיר ונהרותיה. ומעתה אני תמה על עיר לבוב שהי' בה זקן וחכם ונהג לכתוב שאנו מנין כאן בלעמבורג דמתקרי לבו"ב וזה אינו נכון העיקר שם העיר לבוב ויסד השם על הדוכס שיסד העיר והי' שמו לב שהוא לשון ארי והאשכנזים קראוה לעמבורג כלומר ליבן בורג אם כן ראוי לכתוב בלבוב דמתקרי לעמבורג ובקראקא כשנותנין גט בקאזמר מקום דירת היהודים כותבין בקאזמר דמתקריא קאזמירו אינו נכון בעיני דעיקר שם העיר קאזמירו והוסד על שם המלך מקדמת דנא שהיה שמו קאזמירו וא"כ יש להפך ולכתוב קאזמירו דמתקריא קאזמר ועוד נרא' בעיני לכתוב המכונ' מאחר שדומה במבטא לשם המובהק וכמו שכתבתי לעיל בסימן ב'. והעיקר היה נראה בעיני לכתוב קאזמירו ותו לא דקאזמר הוא קיצור השם בל"א וכן נראה בפוזנא ופאזנני וכל זאת לפי דמיוני שמקור שם העיר קאזמירו אבל אם חקרו בערכאות שלהם ששם העיר קאזמר א"כ אין לי עליהם אלא במה שכתבו דמתקריא אלא לכתוב המכונה כפי אשר הכרעתי לעיל בסי' ב' גם יש לי לקרא תגר על מה שכותבין כלל שם השני מאחר שדומה כמעט ממש לשם המובהק אולי סברו דקיצור השם אמרו ולא אריכת השם ומ"ה כותבין שרה המכונה שערכין וכן קבלתי מחמי הגאון מהרי"ק ירושלמי שמהר"ר משה יפה כתב שלמה המכונה שלומקא דקיצור, השם אמרו ולא אריכת השם ומצאתי נמי כתוב בהגה' וז"ל מצאתי גט שכתוב בו שלמה המכונה שלומכיל ע"כ. אכן נראה בעיני שלא לחלק ושרה שנקראת שערכין יוכיח שאין כותבין המכונ' כמו שכתבתי בסוף סימן כ"ו. גם מצאתי בתיקוני גיטין שאין כותבין חנה המכונה חנינא ולא בילא המכונה בילטא מרגליות מרגלות גם חמי ז"ל לא חש לדברי מהר"ם יפה ז"ל ולא כתב בגט המכונה שלומקא שוב דקדקתי ומצאתי שאף מהררי"ב כתב שלמה המכונה שלומכיל ואף שהוא כתב דלא בעינן שרה המכונה שערכין דהוי כמו יצחק חקין צריך אני לומר מ"מ שאותה כינוי שלומכיל שלא היה בא מכח שם המובהק אלא מסיבה אחרת ומ"ה כתבו או שהיה בעיר שני יוסף בן שמעון וכתבו זה להיכר ובארץ רוסיא דמכנים כל שם שלמה שלומקא או שלומיצא אין לכתוב המכונה כלל אם לא בשני יוסף ב"ש. וחלילה שאני קורא תגר כדי להוציא לעז על גיטין הראשונים דבודאי אין בו חשש פסול ואיני אלא כמתמיה ולכתחילה אחוה דעתי כי תורה היא וללמוד אני צריך ולא לשעבר כלל אלא להבא מכאן והלאה נחזור לראשונו' בבריסק דליטא כותבין נמי עיקר שם העיר בריסטי ולא כותבין דמתקריא בריסק. והיינו כמו שפי' לעיל אכן תמה אני שכותבין מתא דיתבא על נהר בוה דמתקרי בוג על לא דבר שידוע שבלשון רוסיא כל גימ"ל קורין אותו בה"א וכל מה שברוסיא הוא בה"א בפולין קוראין בג' ומ"ה אותו הנהר בפולין קוראין אותו בוג וברוסיא קורין אותו בוה ואין זה שתי שמות כלל לומר שאעפ"י שמכירין אותו בשתי השמות שמ"מ ראוי לכתוב כולן כדפי' לעיל גבי שמות האיש הת' ס"ס שתי שמות איכא אבל הכא שם אחד ממש איכא ולא דמי למה שכותבין נמי שם העיר בל"א אעפ"י שאין אלא לשון אחד מ"מ הוא ביאור לשם המובהק וחלוקים במבטא מה שא"כ הכא ממש שם אחד הוא ומ"מ אין בזה קריאת תגר אפילו לכתחיל' בפרט מאחר שכבר נהוג לכתוב כך והוא לבאר ביותר אעפ"י שאינה צריך מ"מ אין בזה חשש ונזק לגט:

מדאמרינן שינה שם עירו כו' משמע שראוי לכתוב בגט לשון עיר. ואנו נוהגין לכתוב מתא ולא עיר. ויש שכותבין במדינ' ועתה אומר לך טעם ויסוד למנהגי' שנהגו בכל המקומו'. וזהו אשר העתקתי מתקוני גיטין וז"ל במדינת מגנ"צא בספרד ובאשכנ' ובהרבה מקומו' כשהעיר גדולה כותבין במדינת פלוני' ובגליל צרפת אינ' נוהגין כן משו' דמשמע מדינ' לשון ארץ א' כמו בצרפת ובקופיצא וטראדיא' קורין מדינ' על דרך לעז פייאס אמנ' אביא ראיי' לדבריה' שמצינו עיר גדול' נקראת מדינה וראיי' מפ' שני דנזיר שבמדינה ר"ל ירושלי' וקור' לירושלי' מדינ' ועוד ראיי' מקרא ואני בעילם המדינה ועוד ראיי' מפ"ב דתרומו' ר' יהוד' אומר תורמין בצלים מן המדינה על הכפרי' אבל לא מן הכפרים על המדינה ועוד פ"ק דמגילה ר' שמעון בשם ר' שמואל. משפחה ומשפחה אלו הכפרים מדינ' ומדינה אלו הכרכים עיר ועיר אלו העיירות. ואולם ע"כ לא נהגו בגליל צרפת דלא ידעי שיעור עיר הראוי' להקרא מדינה וכותבין מתא דמפקא מכרך ומפקא מכפר הן העיר גדולה הן העיר קטנה כותבין מתא פלונית דגרסינן פרק עושין פסין מתוותא דמבלען בשבעים אמה ושיריים ונרא' דכפרים קטנים היו מדלא ידעם וקרו להו מתוותא. ובפ"ק דגיטין קרי להו לעירות גדולות מתוותא וקינא ודימונא ועדעדא דקאמר מתוותא דא"י קחשיב. וסעד לדברי ההוא דגיטין קאמר שווירי מתא דעל רכיס נהרא. והתם בכתובות קאמר בגמרא כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר. ולפי נוסחות שלנו גיטין שכותבין בעיירות גדולות שעל שמם נקראה המדינה כותבים מדינת קלוניא על שמה נקראה מדינת קולין כותבין קלוניא וכן במעגנצא על שמה נקרא' מדינ' מגנצ' וכן בטריד' בורנקבורט כותבין וורנקבורט מתא אעפ"י שג"כ מקו' גדול הוא הואיל ולא נקרא המדינה על שמו כותבין ורנקבורט מתא ואם ישאל השואל כשכותבין הגט במעגנצא או בקלוניא בטרידא כותבין מדינ' מגענצא או במדינ' קלוניא דיתבא על נהר כו' וכשכותבין גט בורנקבורט כותבין בוורנקבורט מתא דיתבא כו' וכן בבינקא מתא דיתבא כו' ולמה אין כותבין ג"כ במתא וורנקבורט או במתא בינגא או למה אין כותבין במגנצא מדינה דיתבא וי"ל דאי כותבין במעגנ"צא מדינה דיתבא כו' טעיתי לומר המדינ' עצמה יתבא על נהר בינוס ולא מגנצא עצמ' קמ"ל דמגנצא עצמה יתבא על נהר בינוס. ואי נכתוב במתא וורנקבורט דיתבא על נהר מויי"ן כלומ' שמא יש כפר הנקרא שמו ג"כ וורנקבורט והוא סמוך קצת לאות' וורנקבורט. דוגמת זה פי' התו' במתני' פ"ק דגיטין מכפר לודים ללוד הנקרא כפר לודים מפני שבני לודי' מצויין שם תדיר. וא"כ ה"א אותו כפרי' הסמוך לוורנקבורט יתבא על נהר מויין אבל המתא וורנקבורט עצמה אינה יתבא על המויין עצמה כמו שתאמר קובלינצא מתא וכפר שלפניו ג"כ ליציל קובלשנ"א הילכך כותבין מתא דיתבא על נהר מויין כלומר המתא עצמה ואין להקשות תאמר עתה איפכא ניתן בכפר וורנקבורט ואנא דיתבא על נהר מויין. וי"ל זה לא הוי סימן דכפר נגרר אגב מתא ולא מתא אגב כפר. גם אין לתמוה כשעיר גדולה כגון מגגענצא כותבין לשון הקודש מדינ' וכשכותבין שאר מקום ורנקבורט כותבין מתא ולא כותבין עיר דהא עיר ועיר היינו עיירות או אמאי אין כותבין כרך כגון במעגנצא דהא מדינ' ומדינ' אלו הכרכים כדפרישי' לעיל וי"ל כמו שפירשתי לומר דלהכי כותבין מדינה במגנצא דעל שם מגנצא נקרא מדינת מגנצא להכי לא מצי למכתב כרך אלא הכל על שם המדינה אבל עיר אין לכתוב דפעמי' עיר קצת גדול' ופעמים עיר קטנה ולא ידעינן איזה מקום איקרי עיר לכך כותבין מתא דכל עיר נקראת מתא הן גדול הן קטן והכל כמו שפירשתי ומה שכותבין שם הנהרות אין בו חיוב כלל אלא הוא סימן לשני יוסף בן שמעון ושתי עיירות ששמותן ושם הנהרות אינן שווין וכ"כ המרדכי וז"ל נראה הטעם שכותבין שם הנהרות היינו משו' סימנא וכה"ג לא תיקנו לכתוב מו"מ לרווחא דמילתא טוב למיכתב. ע"כ. וכתב מהררי"ב וז"ל הרר"א כ"ץ כתב דאפילו שינה בה כשר וכ"ש אם לא כתב כלל שם הנהר או לא כתב כלל דיתבא על הנהר דכשר וכן נראה בעיני דאפילו לדעת ר"י שכתב שאם לא כתב כלל שם העיר דכשר ומ"מ אם שינה הוא פסול דהוי כמזוייף מתוכו ולא ס"ל סברת ר"ת דבכל דבר שא"צ לכתוב שאין פוסל בו השינוי. היינו דוקא בעיר שהיו נוהגין אף בימי חכמי המשנה לכתבו ומ"ה כתב נמי במרדכי אף שכתבנו שאם לא כתב שם העיר דכשר. וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. אבל שם הנהרות שהוא טעם רחוק לסימנא ומשו' שלא יהיו שתי השמות של עיירות ולשופרא בעלמא בוודאי לא מחזי כמזוייף מתוכו כי הסופר לא דקדק בהן וכמו שכתב מהרר"יב בשם הרר"א כ"ץ. והמנהג עתה לכתוב כל הנהרות אפילו הן הרבה ולכתוב לכתחילה נמי כל השמות שיש כדפרי' לעיל וכותבין נמי נהר אפילו רחוק מן העיר יותר מתחום שבת אם ספוק העיר ממנו בין שמוליכין שם סוסים לשתות ממנו או לשרות בגדים ואם אין ספוק העיר כלל ממנו אפילו הוא בתוך העיר אין כותבין אותו. וכותבין נמי על מי מעיינות לכלול הכל ואין צריך לכתוב מי בארות ויש מקומו' שכותבין נמי מי בארות ויש מקומות שסמכו על ר"י מפרי"ש שנמנעו מלכתוב אף מי מעיינות. וכל מדינה ומדינה כמנהגה ולכתחילה ולא לעיכוב כלל: