גיטין לו ע"ב

דף לו - ב

ותקינו רבנן דתשמט, משום זכר לשביעית! שלא תשתכח תורת שביעית מישראל. ^[1] ומאחר שראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה בערב שביעית, עמד והתקין פרוסבול, שעל ידו לא ישמט החוב! והיה בידו כח לעשות כן, משום שאינו עוקר דין תורה, אלא רק שמיטה דרבנן. ועתה שבה הגמרא ומקשה על עיקר דין שמיטת כספים, לפי המבואר שחכמים תקנוה בזמן הזה: וכי מי איכא מידי, דמדאורייתא לא משמטא שביעית בזמן הזה, ותקינו רבנן דתשמט!? והרי מן התורה עדיין מחויב הלוה לפרוע את חובו, ובכך שפטרוהו חכמים, נמצא שהוא מחזיק גזל בידו!?

אמר תירץ אביי: אף שמבטל הלוה מצות הפרעון, הלא בשב ואל תעשה הוא! שיושב בטל ואינו פורע, אבל לא עושה מעשה עבירה, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ^[2] רבא אמר ליישב הן את הקושיא האחרונה, והן את הקושיא הראשונה שהקשתה הגמרא על הלל שתיקן פרוסבול לבטל מצוה דאורייתא של השמטת כספים:

בכוחם של חכמים לתקן תקנות בעניני ממון במקום שהוא סייג וגדר ^[3] מכח "הפקר בית דין הפקר", ודין זה הוא מן התורה, ולפיכך תקנות חכמים בעניני ממונות אינן נחשבות עקירה מן התורה.

דאמר רבי יצחק: מנין שהפקר בית דין הפקר?

שנאמר בספר עזרא [פרק י]: "ויעבירו קול ביהודה וירושלים לכל בני הגולה להקבץ ירושלים. וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים [לסוף שלשת הימים] בעצת השרים והזקנים, יחרם כל רכושו, והוא יבדל מקהל הגולה [לא יצרפו אותו לקהל הגולה בדבר מהדברים] ".

רבי אלעזר אמר מהכא יש ללמוד שהפקר בית דין הפקר:

דכתיב בספר יהושע [פרק יט]: "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל" -

וכי מה ענין ראשים אצל אבות, והרי כך היה לו לכתוב לומר: יהושע בן נון "וראשי המטות" לבני ישראל!?

אלא לומר לך: מה אבות מנחילין את בניהן את כל מה שירצו האבות, שהרי יכול האב לחלק את נכסיו, ^[4] אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו, ומשום ש"הפקר בית דין הפקר". ^[5]

השמועה הבאה מתבארת על פי הר"ן.

איבעיא להו:

כי התקין הלל פרוסבול, לדריה [לדורו] בלבד הוא דתקין כן, כלומר: לדור שלו ולשכמותו, שהעם נמנעין מלהלוות אם תשמטנו שמיטה.

או דלמא: אף לדרי עלמא נמי תקין [אף לדורות עולם תיקן הלל פרוסבול]?

ומבארת הגמרא: למאי נפקא מינה? להושיב בית דין אחר כדי לבטוליה לתקנה זו.

אי אמרת: לדריה [לדורו בלבד ולדור שכמותו] הוא דתקין - מבטלינן ליה. כלומר, יכולים בית דין להחליט שהדור בימיהם כשר הוא יותר מדורו של הלל, ואין לחוש שיימנעו מלהלוות אפילו אם יעמידו את הדין על עיקרו, שהשביעית משמטת, ולכן אין מועיל פרוסבול שלא תשמטנו שביעית.

אלא אי אמרת: "לדרי עלמא נמי תקין", הרי שאף אם מצאו בית דין שכבר אין צורך בפרוסבול, אין הם יכולים לבטלו.

דהא קיימא לן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה, ובמנין הדיינים היושבים בו!

וכיון שתיקן הלל פרוסבול לדורות, אין בית דין שבזמננו יכול לבטל תקנתו. ^[6] ולאחר שביארה הגמרא את הנפקא מינה בספק, שבה הגמרא לשאול:

מאי הוה עלה דההיא איבעיא דלעיל - האם לדורו תיקן, או אף לדורות הבאים?

תא שמע שלא תיקן הלל פרוסבול אלא לדורו, מהא דאמר שמואל:

לא כתבינן פרוסבול [אין כותבין את שטר הפרוסבול] אלא אי [או] בבי דינא דרב בסורא, אי בבי דינא דשמואל בנהרדעא, ומשום שרק בתי דינים אלו יש להם כח להפקיע ממון מדין "הפקר בית דין הפקר", ואפילו בלא תקנת הלל!

ואי סלקא דעתך, לדרי עלמא נמי תקין הלל פרוסבול, אם כן בשאר בי דינא נמי לכתבו [יכתבו פרוסבול אף בשאר בתי דינים]!? שהרי אין הם צריכים לחדש דין "הפקר בית דין הפקר", כי מכח תקנת הלל הם באים. ^[7]

ודחינן: דלמא על אף שתיקן הלל גם לדורות הבאים, ומכח תקנת הלל נעשה הפרוסבול, מכל מקום, כי תקין הלל עצמו לדרי עלמא - שיועיל הפרוסבול שיעשו בית הדין - אלא בכגון בית דינא דידיה [של הלל עצמו], וכבית דינו של רב אמי ורב אסי, כיון דאלימי בתי דין אלו לאפקועי ממונא. ^[8]

אבל לכולי עלמא, לא תיקן הלל שיועיל הפרוסבול שנעשה על ידם.

תא שמע שלא תיקן הלל אלא לדורו, מהא דאמר שמואל:

הא פרוסבולא, עולבנא דדייני הוא [פרוסבול זה חוצפת הדיינים היא, ויתבאר לקמן], ואי איישר חיל, אבטליניה [אם יתחזק כוחי, ^[9] אבטלנו]!

ומוכחיה הגמרא: אם תמצי לומר שהתקין הלל פרוסבול לדרי עלמא, אם כן איך אמר שמואל "אבטליניה"!?

והא קיימא לן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין! ואין בכח בית דינו של שמואל לבטלו!?

הרי מוכח, שלא התקין הלל פרוסבול אלא לדורו.

ודחינן: לעולם לדרי עלמא נמי תקין, והכי קאמר שמואל: אם איישר חיל שלי יותר מכוחו של הלל, ואהיה גדול ממנו בחכמה, אבטליניה לפרוסבול! ורב נחמן אמר: אי איישר חילי, אקיימנה לתקנת הפרוסבול!

ותמהה הגמרא: כיצד זה אמר רב נחמן "אקיימנה"!? והא מיקיים וקאי, הרי קיימת ועומדת תקנת פרוסבול מימות הלל!

ומשנינן: הכי קאמר רב נחמן: אי איישר חילי, אושיב בית דין, ואימא בה מילתא [אוסיף בה דבר], דאף על גב דלא כתוב פרוסבול, ככתוב דמי!

כלומר: אוסיף לתקן עוד, שלא יצטרכו המלוים לכתוב פרוסבול, אלא סתם מלוים ייחשבו כאילו מסרו את שטרותיהם לבית דין.

איבעיא להו:

האי דקאמר שמואל: "הא פרוסבול, עולבנא דדיינא הוא":

האם לישנא דחוצפא הוא, שחוצפה של בית דין היא, שנוטלים את ממון הלוה שלא כדין, ומוסרים אותו למלוה.

או דלמא: "עולבנא" לישנא דניחותא הוא! שאין עושין הדיינים את הפרוסבול אלא לנוחיות עצמם, שלא יטרחו הרבה בערב שביעית, להגבות את כל החובות, לפני שתשמטם השביעית.

ופשטינן: תא שמע דלישנא דחוצפה היא: מהא דאמר עולא: עלובה [חצופה] כלה שזינתה בקרב חופתה. משל הוא על ישראל, שעשו את העגל בעוד השכינה וישראל בסיני. שהרי כנסת ישראל במעמד הר סיני נחשבה ככלה הנכנסת לחופה עם הקדוש ברוך הוא.

אמר רב מרי, בריה דבת שמואל [בן בתו של שמואל]: מאי קרא דרש עולא בהמשילו משל זה:

דכתיב בשיר השירים: "עד שהמלך במסבו, נרדי נתן ריחו"! שבעוד המלך בחופתו, בושמי עזב את ריחו הטוב מעליו. ^[10]

אמר רבא: אף על פי שמזכיר הכתוב את קלקולם של ישראל, עדיין חביבותא הוא גבן! שהרי בלשון חביבות מדבר הכתוב, דכתיב "נרדי נתן ריחו", ולא כתיב "הסריח".

תנו רבנן:

א. הנעלבין ^[11] ואינן עולבים את אחרים.

ב. והשומעין חרפתם מפי אחרים, ושותקין להם ואין משיבין.

ג. והעושין מצוות מאהבה [אהבת ה'], ולא מיראת עונש או כדי ליטול שכר.

ד. והשמחין ביסורין הבאים עליהם - עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו"!

ומבארת הגמרא: מאי הוא לשון "פרוסבול"?

אמר רב חסדא: פרוס בולי ובוטי! ^[12] תקנת עשירים ועניים.

כי הפרוסבול תקנה היא הן לטובת העשירים המלוים שלא יפסידו את חובותיהם בשביעית, והן לטובת הענים הלווים, שלא תנעל דלת המלוים בפניהם, ולא ימנעו מלהלוותם בערב שביעית.

---

ומי איכא מידי מדאורייתא לא משמטא ומתקני רבנן דתשמט. נראה לי דמשמע שצריך לומר משמט אני, הוה סבירא ליה למקשה דהיינו עקירה ואינו שב ואל תעשה ולפיכך אמר אביי

שב ואל תעשה הוא ולא קאמר שב ואל תעשה שאני, כלומר אין זה אלא שב ואל תעשה שאין עיקר הדבר אלא שאומרין לזה אל תגבה חובך. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

רבא אמר הפקר בית דין הפקר. אקשיא קמייתא דאקשינן ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ומתקן דלא תשמט קאי, ואוקמא אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי לומר דשמיטה בזמן הזה דאורייתא ואפילו הכי אתא הלל והתקין פרוזבול דהפקר בית דין הפקר כדדריש לה מקראי ואזיל. והכא נמי אפקורי אפקר הלל ממונו של לוה לגבי מלוה ומגבי ליה. וכן פירש רש"י ז"ל דאקושיא קמייתא קאי ומינה שמעינן דכח בית דין יפה להפקיר מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבאו לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו, דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלוני לפלוני וזכה לו מיד ואף קודם שבא לידו אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו ואומרים ממון ראובן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון.

ומכל מקום רבא תירץ דהפקר בית דין הפקר והלל אף לשמטת תורה תקנו ואף כשנפקע מן התורה תקין הלל דלא תשמט בפרוזבל ובזמן שאינו נפקע מן התורה תקין דתשמט והכל מפני שהפקר בית דין הפקר וא"כ פרוזבל מועיל אף לשמטת תורה דהא פלוגתא דאביי ורבא הוא והלכה כרבא ואע"פ שאין זו קרויה מחלוקת גמורה מ"מ ראוי לפסוק כן ואע"פ שגדולי המחברים כתבוה כשיטה ראשונה כבר הרגישו בדבריהם גדולי המגיהים ומ"מ נראה לי כדעת גדולי המחברים ומפני שלדעתי תירוצו של רבא לא בא אלא לסופה דמילתא ר"ל במה שתקנו להשמיט במקום שאינו משמט מן התורה ופירש בה דהפקר בית דין הפקר ומ"מ פירושו במקום שאין בו בטול מצוה אבל במקום שיש בו בטול מצוה כגון דליתקון דלא לשמט במקום שמצוה מן התורה להשמיטו אף בית דין אין דעתם להפקיר אלא שהלל לא תקן אלא לשמטת סופרים:

זה שביארנו ששמטת כספים אינה נוהגת בזמן הזה מן התורה לדעת רבי היא והלכה כמותו והוא שאמר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע ר"ל חזרת שדות לבעליהן דהיינו יובל אתה משמט כספים דהיינו שמטת שביעית בזמן שאי אתה משמט קרקע כגון שאין היובל נוהג אי אתה משמט כספים וכן פרשוה בתלמוד המערב בשעה שהיובל נוהג שמטה נוהגת דבר תורה ר"ל שמטת כספים פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם ולמדת שאף בבית שני אין שמטת כספים נוהגת מן התורה שהרי לא היה יובל נוהג בו שהרי יובל תלוי בזמן שכל יושביה עליה והרי עשרת השבטים לא חזרו ולא עוד אלא שאף בבית ראשון משגלו שבט ראובן ושבט גד וא"כ מה שתקן הלל פרוזבל לשמטת כספים לזמן בית שני תקן שהיה בימיו ומה שהוא קורא לו בזמן הזה פירושו מפני שאין יובל נוהג בו הא בזמן הזה לגמרי ר"ל אחר חורבן בית שני אין שמטת כספים נוהגת כלל אף מדרבנן ואין צריך לפרוזבל ולא לתנאי שלא ישמיטנו בשביעית וזהו שנחלקו עליו חכמים לומר ששמטת כספים נוהגת מן התורה אף בזמן שפסקו היובלות אלא שהלכה כר':

ומ"מ קצת רבני צרפת כתבו שהיובל היה נוהג בבית שני ממה שראו שבימי הלל היה היובל נוהג וכדתנן בערכין ל"א ב' בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חדש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה והלה שובר את הדלת ונכנס וודאי דין בית בבתי ערי חומה לא היה נוהג אלא בזמן היובל ואם מפני שאין כל יושביה עליה כבר אמרו בערכין ל"ג א' ירמיה החזירם ויאשיה מלך עליהם ואע"פ שבימי עזרא לאו כלהו סלוק מכל השבטים מיהא עלו וכל שאין שם חסרון שבט כל יושביה עליה מיקרי וא"כ לזמן בית שני לא היה פרוזבל מועיל שהרי שמטת התורה היתה ולא נתקן אלא לבזמן הזה דוקא ר"ל אחר חורבן בית שני ונמצא לדבריהם ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה שלנו מדברי סופרים וכמה קשים הדברים לפרש חדא שסתם הדברים בכל התלמוד שבבית שני לא היו כל יושביה עליה ואף לדעת האומר ירמיה החזירם אף הם למקומם הראשון חזרו ונשתקעו שם ולא גלו לבבל עד שיחזרו בימי עזרא שלא חזרו אלא שני שבטים וכדכתיב בקרא בהדיא ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלם ואף לענין חלה אמרו בזמן בית שני שהיא דרבנן מאי טעמא דכתוב בבואכם בביאת כלכם ולא בביאת מקצתכם ועוד שלדבריהם לא היה מקום לתקנתו של הלל אלא אחר החורבן והרי שאלו בסוגיא זו לדריה הוא דתקון או לדרי עלמא כלומר אף לדרי עלמא אלמא שלדורו מיהא אין ספק שתקנו ואע"פ שהם מפרשים ששאלה זו לדעת רבא נשאלה שתירץ בה משום הפקר בית דין אבל לאביי דאוקמה בשביעית בזמן הזה ודאי לדרי עלמא תקין ולא לדריה שיודעים היו שיחרב וכמו שאמרו במסכת נזיר נהי דידעי דחרב ואימת חרב בהי יומא מי ידעי מ"מ אין הדברים נראין שיהא הלל פותח פיו לשטן לומר בית המקדש יחרב ויצטרכו לתקנה זו ודיה לצרה בשעתה ועוד שהרי תקנתו באה על שהיו העם נמנעים מלהלוות ומה הועיל אחר שאין הפרוזבל מועיל לדעת אביי ועוד שלדבריהם רבנן דפליגי בהדי רבי על כרחין לדעת זו סברי דשמטת כספים בזמן הזה דאוריתא וזה אי אפשר אלא שאין ספק שלא היה היובל נוהג בה וזו שבערכין שמוכחת שבית ערי חומה היתה נוהגת נוהגים היו בכל דיני יובל מדבריהם להחמיר וכן בשמטת כספים שכל שאין יובל נוהג מן התורה אף שמטת כספים אינה נוהגת מן התורה:

ומ"מ יש מפרשים זו של רבי בשמטה של עבודת קרקע שנהגה בבית שני לדעתם אף מן התורה ומפני שאינה תלויה בכל יושביה וזהו לדעתם מה שאמרו מנה יובלות לקדש שמטין ובזמן שאתה משמט קרקע מעבודה אתה משמט כספים וכו' אי אתה כו' ואף לזו אתה צריך לומר בזמן הזה לאחר חורבן בית שני ומ"מ הא לדריה תקין קשיא אלא שהעיקר כדעת ראשון ואף שמטת עבודת קרקע לא היתה בבית שני אלא מדברי סופרים לדעת רבי וזו של ערכין ר"ל מנו יובלות לקדש שמטין רבנן היא דאע"ג דפסקי יובלות שמטת עבודת קרקע וכספים נוהגות מן התורה הא לרבי כלם מדברי סופרים וכן בראשון של מועד קטן אמרו על איסור עבודת קרקע בשביעית בזמן הזה ורבי היא על הדרך שאמרוה כאן בשמטת כספים אלמא שמטת כספים ושמטת עבודת קרקע ר"ל שאין יובל נוהג מדברי סופרים הוא:

ויש נוטים לדעת שלישית והוא שמסכימים לדעתנו לומר בהלל שלדורו תקן ואף בבית שני אין שמטת כספים נוהגת אלא מדברי סופרים כדעתנו והוא הדין לעבודת קרקע אלא שבשמטת כספים הם אומרים שאף בזמן הזה היא נמשכת אע"פ שאיסור עבודת קרקע בטל ויש אומרין לשיטה זו שאף שמטת קרקע נוהגת בזמן הזה בארץ ובסביבות שלה כעין תרומות ומעשרות אלא שבזו אף הם מודים שלא לזמן ארוך אלא לכל זמן שקבעו חכמי ישראל ישיבה בסמוך לאותם המקומות הא שמטת כספים מיהא נוהגת לעולם בכל מקום וכן כתבו גדולי המחברים וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שהביאוה כאן ומטעם שהרי מצינו בתלמוד שהיו נוהגים בו אף בימי רבינא ורב אשי וכלהו בתראי וכמו שאמרו בסוגיא זו רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי ומטריחים עצמם בפרוזבל או לכעין פרוזבל ואע"פ שאיפשר לתרץ שלמדת חסידות היו נוהגים כן הם אומרים שאם לחסידות הם מכונים ישמיטו לגמרי אלא שלדעתי היא הנותנת שאלו היתה נוהגת בחיוב לא היה מספיק להם מסירת מילי דחד לחבריה אלא לדיינין הקבועים אלא שנראה שלזכר בעלמא היו עושין ומ"מ אף הם מביאים אותה ממה שראו שהיו נוהגים דין שביעית אף בעבודת קרקע כמו שאמרו פסחים נ"א ב' אל תאכל ספיחי כרוב בשביעית אלמא שנוהגת היתה אף לאחר חורבן אלא שלדעתנו אף זו מדת חסידות ולזכר בעלמא:

ויש אומרים שאף לכשתאמר ששמטת כספים נוהגת בזמן הזה דוקא בארץ ואין זה כלום שהשמטת כספים לא היה בה חלוק לעולם בין ארץ לחוצה לה ובהחזרת קרקע ובעבודת קרקע הוא שיש לחלק ביניהם הוא שבבית ראשון היה יובל נוהג בארץ וכן בחוצה לארץ לענין שלוח עבדים ושאר דברים התלויים ביובל חוץ מהחזרת קרקע ושמטת כספים היתה נוהגת מן התורה בכל מקום שאין השמטת כספים תלויה במקום שמטת קרקע אלא בזמן השמטת קרקע ואיסור עבודת קרקע והפקר פירות היתה נוהגת בארץ מן התורה וחוצה לה מדבריהם ואף זו דוקא בסביבותיה ובבית שני בטלו יובלות ונשאר איסור עבודת קרקע בארץ מדברי סופרים לדעתנו ולדעתם מן התורה והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם לדעתנו גם כן ולדעתם אף מן התורה ואחר חורבן בית שני בטלו יובלות ובטל הכל לדעתנו לגמרי ולדעת קצתם בטל איסור עבודת קרקע לגמרי אף בארץ ונשארה שמטת כספים אף בכל מקום מדברי סופרים ולדעת קצתם אף שמטה שבעבודת קרקע נשארה בארץ מדבריהם ובסביבותיה הא מ"מ השמטת כספים למאן דאמר בטלה בטלה אף בארץ למאן דאמר לא בטלה לא בטלה אף בחוצה לארץ שכל ששמטת כספים נוהגת הן מן התורה הן מדברי סופרים אין בה חלוק בין ארץ לחוצה לה והדברים מבולבלים בענינים אלו ביד מפרשים אלא שהרבה גאונים מסכימים להיות שמטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום וכדעת שלישי שהזכרנו וראוי לחוש אלא שהסוגיאות מתישבות יותר לשיטתנו והוא דעת ראשון שכתבנו:

כשתקן הלל את הפרוזבל לא לדורו בלבד אלא אף לכל דורות הבאים אחריו לכל זמן שתהא השמטת כספים נוהגת בו מדברי סופרים ומעתה כל בית דין שיבא לבטל ענין הפרוזבל אין שומעין לו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין ואפי' בטלה הסבה כגון שהוכשרו הדורות ואינם נמנעים מלהלוות ואלו לא תקן אלא לדורו אע"פ שהבאים אחריו היו נוהגים כן מכח תקנתו ובהוראת בתי דינין שביניהם הואיל ומכל מקום הוא לא תקן יכולים הם לבטל אלא שכל שלא ביטלו דנין בו בדין של הלל אלא שאף לדורות תקן ומ"מ אף הוא לא התיר את הרצועה ליעשות על ידי כל בית דין שיזדמן אלא דוקא על ידי בית דין חשוב ומומחה מצד חכמתו ושהוא קבוע להיות של בני המחוז מתנהגים על פיו ובאים לפניו לדין ומעתה בזמן הזה במקום שנוהגים בשמטת כספים הואיל ואין בתי דינין חשובים וקבועים כל כך אין אנו מכניסין עצמנו בדין פרוסבל והרוצה שלא יהא שביעית משמטתו ילוה על מנת שלא ישמיטנו בשביעית כמו שביארנו בראשון של מכות:

זו היא שיטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ קצת חכמי הדורות כתבו שזו שאמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא או בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא לטעמיה הוא שהיה אומר עולבנא דדייני הוא ר"ל שמוציאין ממון שלא כדין והיה מחזר בבטולו וכדקאמר אם יישר חילי אבטליניה ר"ל שאלו הייתי גדול מהלל בחכמה ובמנין הייתי מבטלו וכן שהוא נמשך לטעמא דלדריה תקין וודאי לדרי עלמא טעמא דמסתבר טפי ואע"ג דתריצניה אף לטעמא דלדרי עלמא ומשום דילמא כי תקין כגון בי דינא דר' אמי כו' לאו טעמא דמיסתבר הוא דמדתקין אכל בי דינא ובי דינא תקין דמה ענין לחזר בו אחר בית דין יפה כל כך יותר משאר דיני ממונות ואדרבה קיל טפי שאינו אלא דרך הודעה ודין שבא מכח תקנה ואין בו חשש טעות והעלמת ידיעה וכדחזינן ביה דדיו בשנים ואף לשון דילמא ברוב מקומות אינו אמור אלא דרך דחיה ומעתה נראה כרב נחמן דאמר אם יישר חילי אוקימניה כלומר דהוה מתקיננא דאפי' לא כתב ככתיב דמי עד שנאמר מן הסתם שסתם הלואות על תנאי זה הם ושיהא הדבר כאלו נעשה ומעתה אף בזמן הזה מועיל פרוזבל למקום שנוהגים בו בשמטת שביעית וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שהביאו דין פרוזבל ולא הביאו זו של שמואל וראיה לדבר מה שאמרו למטה רבנן דבי רב אשי מסרי מילי להדדי ואע"פ שהיה רב אשי מומחה יותר מהם לא היו נזקקים לבא לפניו על כך וודאי מסירת מילי לצורבא מרבנן בהדי צורבא מרבנן כמסירת שטרות בשאר בני אדם והדברים נראין מחוורים:

לעולם יהא אדם ענו ושפל רוח ואם יזדמנו לו מקטרגים לא יהא מתריס כנגדם אלא יניח להם מקום יטלו כתרם וילכו דרך הערה אמרו העלובים ואינם עולבים שומעין חרפתם ואין משיבין עושין מאהבה ר"ל הענוה כעת היכולת עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ואמר זה דרך משל על מה שנאמר במסכת חולין ס' ב' שהלבנה קטרגה על השמש ואמר לה הקב"ה המעיטי עצמיך כך יארע לו שהוא יצא בגבורתו והעולב נתחסר יותר ממה שלא חיסר ועל כונה זו אמרו עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:

בא"ד א"נ ההיא בעיא אליבא דרבא דמשני הפקר ב"ד כו' עכ"ל ר"ל וכפרש"י דקאי רבא נמי אדלעיל לרבנן דהשמטת כספים אף בזמן הזה דאורייתא והלל דתיקן לדריה ודאי תיקן משום הפקר ב"ד הפקר ומבעיא לן אם לדרי עלמא נמי תיקן וק"ל:

בד"ה ותקון רבנן כו' דאין רוב ציבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע ב' שנים רצופות עכ"ל אבל השמטת קרקע דהיינו שחוזרות לבעליהן אינו רק ביובל וכן השמטת כספים דהיינו הלואות אינו רק בשביעית כמ"ש התוספות לעיל ולא רצו לחלק ביובל בין עבודת קרקע לחזרת שדה וכן בשביעית בין עבודת קרקע להשמטת כספים וחשו יותר לזכר לשביעית מזכר ליובל ודו"ק:

בד"ה אא"כ כו' משום דהוה תרתי כו' אבל הכא או פשט ולא כו' או היו יכולים כו' עכ"ל וההיא דאפילו יבא אליהו כו' איירי באיכא תרתי דפשט והיו יכולים לעמוד ולהכי קשיא להו לפי' זה לקמן מההיא דמגילה דפריך והא אין ב"ד יכול לבטל כו' אא"כ גדול כו' דהתם מסתמא פשט ויכולים לעמוד וא"כ אפילו גדול כאליהו לא יוכל לבטל ודו"ק:

בא"ד והא דקאמר וסמכו רבותינו כו' למה נמנה היא עליו להתירו אדרבה היה כו' עכ"ל והירושלמי שהביאו התוספות לעיל יש לפרש על דרך זה דלא בא רבי יוחנן ליישב דלא תקשי מההיא דאא"כ גדול כו' אהך דר"י הנשיא דשמן דאיכא למימר כדמתרץ בתלמודינו דזה דאא"כ גדול כו' איירי בפשט והך דשמן לא פשט אלא דה"ק ור"י הנשיא וב"ד מתירין מה שאסר דניאל כו' כיון דנמנה דניאל לאוסרו למה נמנה ר"י הנשיא להתירו אדרבה כו' וכמ"ש הכא ודו"ק:

בא"ד ומיהו בדבר שלא תיקנו שיתפשט האיסור כו' אלא במקום אחד כו' גדול יכול להתיר כו' עכ"ל ר"ל דהיינו פשט האיסור באותו מקום שתקנו כבר וקצת קשה (א) דה"ל לדקדק כן מתוך שמעתין כדקאמר דלמא כי תיקן הלל כו' כגון בי דינא דידיה וכרב אמי ורב אסי כו' דמשמע דזה מיקרי פשט איסורו וגדול יכול להתיר ולא קטן וק"ל:

עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה כו'. לענין דינא לא הוי קשה החטא כבעולה דעובדי כוכבים אין נענשים עליה כדאמרינן בעולה יש להן כלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן ולגבי ישראל נמי לא הוי כארוסה דמיתתה בסקילה אבל אמר דחוצפא הוי ביותר בתוך חופתה שהיו ישראל אז ככלה שנכנסה כו' דבאותן מ' יום שהיה משה בהר היה קבלת התורה שהן דמיון הקידושין כמ"ש מורשה מאורסה ולא נבעלה שעדיין לא קיימוה ואמר נרדי נתן ריחו כמו ולא נחן סיחון כפרש"י גם שמצינו לשון נחינה בדבר שאין בו ממש כמו וה' נתן אח חן העם גו' הכא משמע להו למדרש נתן כמו עזבו מדלא כתיב נרדי הריח:

הנעלבין כו' שומעין חרפתן כו'. עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש גו' דכל שיש בו אלו המדות כולן הוא בכלל אוהביו דהנעלבין כו' ושומעין כו' הוא בודאי אהוב לבריות וכל האהוב לבריות הוא אהוב לשמים עושין מאהבה כמשמעו ושמחים ביסורין הם המקבלים היסורים מאהבה כדאמר פ"ק דברכות ואמר ואוהביו כצאת השמש גו' שנאמר בו והוא כחתן יוצא גו' ישיש כגבור גו' דהיינו שעושה רצון המקום בשמחה ומאהבה ומה כתיב בו ואין נסתר מחמתו שממשלתו בכל העולה כן מי שיש בו כל מדות הללו אמרו בכה"ג בו שנותנת לו התורה מלכות וממשלה כו':

מאי פרוזבל כו' פרוס בולי ובוטי כו'. לכך נקרא בזה הלשון שהוא לשון קרוב שוה לעושר ולעוני שהט' מתחלפת בל' בדטלנ"ת ולפי שעיקר תקנה לעשיר שלא יפסיד נקרא בול כמפורש טפי ומייתי ושברתי את גאון עוזכם אלו בולאות שהיו כנושים ולא רצו להשמע בלאו תקנת פרוזבול ובוטים אלו העניים שנאמר העבט גו' דהיינו שצריכים לעבוט ולהלוות להם וזו תקנתם שלא ינעלו להם דלת בפני לווין:

גמ' השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה וגו' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה יחרם כל רכושו כצ"ל:

גמ' שב ואל תעשה הוא. הלשון משמע כאילו להס"ד דהמקשה לא חשיב שב ואל תעשה וכן פירש הרשב"א [דצריך שיאמר משמט אני] ע"ש: עב"פ תקנות הלל מפני תיקון העולם משום תקנות עניים לא משום העברת דת [כמשמעות לשון פרוזבולי ובוטי] אף שפרש"י בד"ה רבא משום סייג וגדר גם זה גדר הוא גם משום קושיות ותקינו רבנן דתישמט [דהוא גדר זכר לשביעית]:

גמ' ואי ס"ד לדרי עלמא נמי תיקן בשאר בי דינא נמי לכתבו. לפי"ז נ"מ של האיבעיא כפשוטו לענין אי כתבינן בשאר ב"ד ותלמודא דנקיט נ"מ לבטולי משום דדחי הת"ש כי תיקן הלל נמי לדרי עלמא כגון בי דינא דידיה וכו' ובזה מיושב נמי בסמוך אבטליניה הא אין ב"ד כו' למה ליה הך סיומא הא שפיר פשיט דיכול לבטל כדקאמר אבטליניה אלא משום דלפי סברת הפשטן הנ"מ בלא לבטולי רק לענין בשאר ב"ד [והיה צריך לאתויי אידך דשמואל ולכך סיים הא אין ב"ד כו' דתיפשט מינה כולה] ודו"ק:

גמ' אע"ג דלא כתב ככתב דמי פרש"י יהיו כמוסרין כו'. משמע אע"ג דלא מסר וא"ל א"כ מבטל תקנת ב"ד ראשון דתישמט זכר לשביעית בשלמא הלל לא ביטל דאם לא כתב פרוזבול משמט וזה עצמו הדבר מה שצריך לכתוב פרוזבול י"ל דר"נ קאי על איישר חילי פירוש יותר מב"ד הראשון ועי"ל במלוה ע"פ מתקיים תקנתן עי"ל לענין שב ואל תעשה יכול לבעל דברי ב"ד חבירו:

גמ' או לישנא דניחותא הוא כו' פי' רש"י לא עשאוהו אלא לנחת. אע"ג דתנן כשראו שנמנעו פירוש משום שנמנעו כו' עשה תקנה אבל מה שעשה פרוזבול והיה יכול לתקן בע"א לכוף כל אחד לפרוע קודם שביעית זה היה משום ניחותא. והיה אפשר לומר משום ניחותא ר"ל ענותנותו של דיינים הוא שהיו יכולין לתקן אלימי מזה אף בלא פרוזבול [אלא] דא"כ מאי אבטלינה:
מה משמעות עולבנא לניחותא אי משום עולב או עלוב הו"ל למיבעי עולב או עלוב:

גמ' הסריח. לשון תרגום ור"ל הבאיש:

גמ' כצאת השמש. נעלב מן הלבנה דאמרה אי אפשר לב' מלכים ושותק. עושין מאהבה כמו שאמרו שמחים בצאתם וששים וכו' והוא כחתן יוצא וכו' ישיש כגבור לרוץ אורח אף שיש לה יסורין כמו שאמרו כשיוצא מפלת חררת דם כנדה שנא' ישיש כגבור לרוץ אורח כנשים ודו"ק:

גמ' ובוטי. דאותיות דטלנ"ת מתחלפין דאל"כ למה קרא עשירים בלשון בולי בכאן הול"ל פרוז עשיר אלא כדי לכלול העניים:

ברש"י בד"ה ואמרו רבנן דתישמט ונמצא הלוה גזלן וכו'. אבל לעיל פריך כפשוטו בלא"ה דעוקר מצוה:

ברש"י בד"ה לבטולי כו'. לבטל כו' שאפילו כתב בפרוזבול ישמט. להתוספות הא דאורייתא הוא דאינו משמט מוסר וכו' דא"ל כגון במלוה ע"פ דע"כ צ"ל או מדאורייתא במוסר החוב בע"פ או בכתב נמי לא ישמט או אף לתקנת הלל משמט מדהקשו לעיל בד"ה מי איכא מידי ואע"ג דבספרי כו':

בתוס' בד"ה ותיקן רבנן כו'. ולא רצו לתקן יובל לענין חזרת קרקעות לחודא או שביעית להשמטת כספים לחודיה:

בתוס' בד"ה אא"כ. בע"ז הקשו מכח פרוזבול דהכא [דקאמר אי איישר חילא יותר מהילל היכי דמי אי דפשיט כו'] ולא כפשוטו על אא"כ גדול וכו' [כדמסקו הכא] משום דבקשיא מציינים שם (ש) וזה בעצמו קושית הגמ' שם ואה"נ לפי התירוץ שם הומ"ל [על אא"כ] ועוד משום קושיא שניה שהקשו שם הא פרוזבול מסתמא פשט ויכול לעמוד וכו' [וכ"כ מהרש"א שם]:

בא"ד והיכא דלא פשט כגון שמן אע"ג דעמדו כו' דשמן מי"ח דבר כדאיתא בע"ז ובירושלמי דפריך ולא כן תנינן שאין ב"ד יכול כו'. אף בגדול אינו יכול לבטל ובגמרא דע"ז נמי פריך מזה ועוד הא אמר כו' אפילו אם יבא אליהו כו':
הא דירושלמי ר"י כדעתיה כו' ולא קבלו רוב ציבור כו'. היינו לא פשט ואע"ג דבעבודת כוכבים שהביאו לעיל וסמכו רבותינו כו' ועל דברי ר"א ב"צ כו' אא"כ רוב ציבור יכולין לעמוד [מ"מ הך דאמר ר"י בירושלמי בשם ר"א ב"צ פירושו לא פשט] כנ"ל פשוט ולא כאשר ראיתי מי שהבין שפירושו אין יכולין לעמוד ונדחק עצמו ע"ש ודו"ק:

בא"ד ומיהו בדבר שלא תקנו וכו'. הא דשמעתין תקנו שיתפשט בכ"מ שיהיה שם ב"ד חשוב [מיישב בזה קושית מהרש"א ע"ש]:

בתוס' בד"ה דאלימי כו' תנן במס' שביעית כו'. מלתא באפי נפשיה הוא ובגמ' שלי מוגה והא דתנן ואינו מובן:

בתוס' בד"ה דכתיב נתן ולא כתיב הסריח כו' מ"מ הומ"ל עזב. להתוס' הול"ל ולא כתב עזב ולולי דבריהם נראה דדיוקא דחביבותא דהו"ל לקצר ולכתוב נרדי הסריח ורמו שאיתא ריש פסחים תנא דבי ר"י לעולם אל יוציא אדם לשון מגונה מפיו שהרי עיקם וכו' ופריך ובדאורייתא לא כתיב טמא כו' ה"מ היכא דכי הדדי נינהו וכו' לשון קצרה עדיף וכו':

גמרא כגון ב"ד דידיה וכרב אמי ורב אסי. כן צ"ל:

בסה"ע פרוס בולי ובוטי. כצ"ל. והנה המהרש"א בח"א נדחק לרמז בוטי בשם בולי. ואולי י"ל דבול הוא ל' כמישה כמו שנקרא מרחשוון ירח בול במלכים (א ו) שפרש"י ע"ש שבו העשב בלה בשדה. וכן לבול עץ אסגוד (ישעיהו מ״ד:י״ט) פרש"י לשון רקבון והוא תואר נאות לעני. ועי"ל ע"ד שפי' הירושלמי פ"ה דפאה מ"ו דעולים היינו עניים שירדו מנכסיהם לסמיא צווחין סגי נהור וגם י"ל דבול משמש כאן על ההפך כמו ובכל תבואתי תשרש ודומיה עמש"כ בב"ר פל"ד אות א' במ"ת:

רש"י ד"ה ב"ד דנהרדעא. שמואל דהוו בי דיני כי אמרה שמואל להך מילתא. כ"נ דצ"ל. וכי איתשיל כו' הוא מוסב למטה:

רש"י ד"ה לישנא דניחותא. שלא יטריחום להגבות כו'. כצ"ל:

תד"ה אלא. ואין משמע כן בירושלמי. לכאורה י"ל דזה היה יודע גם ר"י המקשה בירושלמי דשמן הוה דבר שאין רוב הצבור יכול לעמוד בו ובכזה הוא דתנן שאין ב"ד יכול לבטל כו' אא"כ גדול כו' וי"ח דבר מפני שיכול לעמוד לכן אפי' אליהו אין יכול לבטלם וחידש ריו"ח דשמן לא קבלו ג"כ רוב הצבור והיינו שלא פשט (והמהרש"א שהבין דזהו שא"י לעמוד. תמוה) לכן אפי' קטן יכול לבטלו וכתי' התוס':

בא"ד למה נמנה עליו להתירו. כצ"ל:

גמ' שומעין חרפתם. נ"ב רגילין לפרש שומעין חרפת עצמן של העולבים אותן שכל הפוסל במומו פוסל ואעפ״כ אין משיבין טול קורה מבין עיניך וכדומה לזה:

רש״י ד"ה רבא אמר וכו' לא תקשי מידי כצ"ל:

בתוס' ד"ה מי איכא (הנמעל"ד) וכו' מני לכל י״ב שבטים. נ"ב לא ידעתי מהו א"ל הכתוב בס' ו' וצפירים עזים לחטאת י״ב כמנין שבטי ישראל ועי' מ״ש בספרי אם לגינה:

תוס' ד"ה ותקון וכו' שתי שנים רצופות. נ"ב אע"ג דבב"ר היו יכולין לעמוד משום דזכות המצוה שהיא דאורייתא עומדת והובטחו על כך ואר"י פוקו וזרעו בשביעית:

שם לפי שאינן בני תורה. נ"ב קשיא לי מההוא דפמש"נ (דף נא):

מנין שהפקר ב"ד הפקר וכו' קמאי אמרו דלמאן דמפיק מעזרא לא מוכח אלא שיהיה הפקר אבל שיהיה יכולת ביד חכמים להקנות לאידך לא ולמאן דמפיק מאלה הנחלות מוכח דיכולין להקנות ונפקא מיני' אי הוה קנין דאורייתא ממש עמ"ש בחידושי בתוס' ר"פ לולב הגזול. ונ"ל דדרשה מה אבות מנחילין לכל מי שירצו היינו למאי דקיי"ל כריב"ב ב"ב ק"ל ע"א אבל לרבנן התם גם האב אינו יכול להנחיל למי שירצה וא"כ פלוגתא דתנאי. ודשמעתין צ"ל לרבי דהשמטת כספים בזה"ז לאו דאורייתא ולא צריך לתקנת הלל הפקר ב"ד אלא לחכמים הראשונים שתקנו דמשמט שביעית ולזה סגי' בפסוק יחרם כל רכושו אבל אי ס"ל כרבנן והשמטת כספים דאוריי' והלל התקין שצריך לשלם ומוציאין ממון מידו ונותנים לאידך לזה לא סגי קרא דעזרא אלא קרא מקיש ראשים לאבות וק"ל:

לדרי' הא דתיקן או לדרי עלמא נמי תיקן. לכאורה י"ל לא לבטולי ע"י ביטול הטעם כפירש"י אלא עפ"י מ"ש רמב"ם רפ"ג מממרים כשב"ד הגדול מוציאין דין מן הפסוק או שום דרשה לזה כל ב"ד אחר יכול לחלוק אהך דרשא דוקא תקנה גדר וסייג צריך ב"ד הגדול וכשהוא סייג לתורה אפי' ב"ד הגדול אינו יכול לבטל לרמב"ם אבל מה שתלוי בדרשה וסברא בזה ב"ד שאחריהם יכול לחלוק על הקדמונים ואומר אי הלל ס"ל כרבי ונוכל לומר שלא עשה סייג לתורה כלל רק תקנה לבולי ובוטי ולא תיקן אלא לדורו כי מה צריך לתקן לדורי דורות במה שאינו אלא לתיקון העולם במו"מ ונעילת דלת ולפ"ז אפשר לומר אלו הוה ס"ל כרבנן לא הוה מתקן לעקור שביעית דאורייתא רק ס"ל כרבי וא"כ אם יבוא ב"ד אחר אפי' קטן ויהיה נראה להם לדרוש כרבנן דרבי ושיהיה שביעית דאורייתא שוב ממילא יתבטל פרוזבל אך אי לדרי עלמא נמי תיקן היינו משום דס"ל דהוה סייג לתורה וכרבנן ס"ל דשביעית דאורייתא וא"כ השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך נמי דאורייתא ומשו"ה תיקן לדרי עלמא וא"כ אין ב"ד יכול לבטל מטעם דרשה דקרא אלא שרוצים לבטל תקנתו ולזה צריך ב"ד גדול וזה דלא כרמב"ם דס"ל מה שהוא לסייג אפי' ב"ד גדול אינו יכול לבטל:

נפקא מינה לבטולי'. פירש"י אפי' כתב פרוזבל משמט. אבל למ"ש תוס' דפרוזבל הוא דאורייתא ורק הלל פרסם הדבר צ"ל לבטולי' שיהיה הב"ד מונעים עצמם ולא ימצאו עצמן לכך כמ"ש הרחק ממיאונין ונפקא מינה לדינא מי שטוען פרוזבל הי' לו ואבד אינו נאמן דלא שייך לומר לא שביק התירא ואכיל איסורא כיון דלא בנקל ימצא ב"ד שמזדקקין לכך:

אי אמרת לדרי' תיקן מבטלינן לי'. כבר כתבתי דשמעתין לרבי אזלה. ועוד לרבנן ע"כ מטעם הפקר ב"ד תיקן וכיון שלא הפקיר אלא לדרי' א"כ בדור אחר לא הפקיר וממילא בטיל אם לא יבואו ב"ד אחר ויפקירו ומה צורך לבטולי':

אא"כ גדול המנו בחכמה ובמנין. שיטת ומסקנת תוס' פ' אין מעמידין והיא שיטת הראב"ד כס"ד דתוס' דשמעתין כל שנתפשט ויכולין לעמוד אפי' גדול א"י לבטל אבל בחדא מיני' בעי' ב"ד קטן אבל בקטן מיהת סגי ונדחקו שם תוס' במאי דאמרינן התם אי איכא גוי כלו אין ואי לא לא ר"ל לא בעי גדול. ואין הלשון משמע כן אלא אי לא לא חל התקנה כלל וגם הסברא נותן דלא עדיפי ב"ד מתורה עצמה אשר לא ציותה ולא הזהירה ממה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו דרכיה דרכי נועם כתיב. אמנם תוס' דשמעתין ס"ל כל שלא מסרו נפשם בחרבם יכולין גדולים לבטל ומה שלא נתפשט אפי' עמדו בחרבם מ"מ הרי לא הצליחו במלחמתם שהרי לא נתפשט ע"כ סגי בקטן ומה שאינו יכולין לעמוד אינו חל כלל וא"ש אי איכא גוי כלו אין אי לא לא פי' לא חל כלל ולא בעי ביטול. וצ"ל שמן כדגזרו עלי' אז היה רוב הצבור יכולין לעמוד כי היה אז לישראל רוב זיתים ושמן של ישראל מצוי וחל הגזירה אלא שלא נתפשטה ברוב ישראל ושוב בימי ר"י הנשיא לא היה שמן של ישראל מצוי ולא היה רוב הצבור יכולין לעמוד לכן לא הו"מ לתקן גזירה הישנה ועמד וביטלה כיון דלא נתפשטה ברוב ישראל. שוב מסקו תוס' דאם לא גזרו מתחילה אלא במקום ידוע ושם נתפשטה הוה כמו נתפשט וצריך גדול. כתבו כן לתרץ הך דמגילה דמשמע דהוה בעי גדול לבטל אע"פ שיום י"ד לא נתפשט במוקפין ויום ט"ו לא נתפשט לפרזים ומ"מ הוה בעי גדול ע"ז כתבו כיון דמתחלה כך תקנו ושם נתפשטה ה"ל כרוב ציבור. ודעת הרמב"ם כל שהוא לסייג אפי' גדול אינו יכול לבטל וכבר כתבתי שכתב כ"מ דהא דפרוזבל לא הוה סייג לתורה כ"א לבולי ובוטי ועוד כתב מגלה נמי לא הוה סייג לתורה. ולפע"ד כבר כתבתי בכמה מקומות כי לעשות זכר לנס דאורייתא הוא מק"ו מעבדות לחירות אמרינן שירה ממות לחיים לא כ"ש. אך איזה זכר יעשו הוא ביד חכמים והם אמרו לקרות מגלה ולעשות משתה שמחה ויו"ט וכדומה והכל מדרבנן סייג לגוף מ"ע שהיא דאורייתא מק"ו הנ"ל. ומזה גופא הוציא הרמב"ם דינו מדכ' מרדכי ואסתר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם אע"ג דארז"ל ברוה"ק נאמר זה להבטחה שלא יארע לעולם דבר שיתבטל יו"ט של פורים מ"מ לדינא לא הי' לו לכתוב כי אם בימי המשיח יעמיד ב"ד דגדולים ממרדכי וב"ד וימנו לבטל הפורים מי ימחה בידם ואיך החליט ימי הפורים לא יעברו ואע"כ כיון שהוא סייג לתורה אין ב"ד גדול יכול לבטל. אך כל זה לבטל כל הסייג. ולהעביר ימי הפורים מתוך היהודים זה א"א בשום אופן. אך אם יעמידו הסיג במקומו אך על אופן אחר כגון הם תיקנו פורים בימי מנוחה וב"ד אחר יאמרו הכפרים יקראו בימי מלחמה י"א י"ב י"ג אין זה עקירה אלא שינוי זה יכול ב"ד גדול לבטל משו"ה פריך ריש מגילה הא אין ב"ד וכו' הא גדול יכול לבטל וק"ל. וכעין זה י"ל תוס' מגילה ה' ע"ב סוף ד"ה ובקר וכו' ובגליון שם נדחק ע"ש:

דאלימי לאפקועי ממונא. כתב תוס' ר"ת אומר לא בעי' כר' אמי ור"א אלא חשוב שבדורו שוב מייתי מתני' פרוזבל המוקדם וכו' ומייתי נמי פי' הירושלמי אמתני'. ובתומים סי' ס"ז כתב המשך לדברי תוס' לחדד התלמידים והאמת אתו שאינו אלא לחדוד וכיון שנותן רשות אומר הנלע"ד יותר נכון כי רמב"ם בפי' משנה פי' דשביעית פירש פרוזבול המוקדם שנכתב קודם ההלואות הוא כשר אבל שנכתב מאוחר להלאות פסול שמכיון שהלוה חל עליו מצות שביעית ותו לא פקע ע"י פרוזבל ובתוספתא וירושלמי לא פי' כן וכתב שהוא ט"ס שם. אמנם בחיבורו חזר בו וכתב לחם שמים דבריו תמוהים איך יכתוב וימסור שטרותיו שאינם בעולם. וצלע"ג דמי יימר שילוה אדם ממנו ושאם ילוה שמא יפרע לו קודם שביעית וה"ל מסירת הני שטרות דבר שלא בא לעולם ואסמכתא דאי ילוה וכל דאי אסמכתא הוא ובעי ב"ד חשוב וא"כ אמאי שקיל וטרי בשמעתין אי בעי ב"ד חשוב פשיטא דבעי ב"ד חשוב. וצריך לומר משום אסמכתא ודבר שלא בא לעולם הוה סגי בב"ד חשוב כל דהוא אבל משום אפקעתא דשביעית בעי ב"ד כר"א ור"א כצ"ל לדעת הרמב"ם בפי' המשנה ומשו"ה כתב תוס' ר"ת ס"ל בכל ב"ד חשוב סגי דפרוזבל המוקדם אין פירושו כהרמב"ם אלא כהירושלמי וממילא אין כאן אסמכתא ולא דבר שלא בא לעולם וסגי בב"ד חשוב כל דהוא:

נרדי נתן ריחו ולא כתיב הסריח. כ' תוס' דר"ל עזב ואני אומר יפה דקדקו חז"ל. גם לשון חביבותי' גבן משמע אצלינו נשאר חקוק בלבנו אהבת ה' ולא חביבותי' גבי הקב"ה זה פשוט. והנה ישראל לא כפרו בהי"ת ח"ו ולא בקשו אלא אמצעי בינם לבין הקב"ה וחשבו משה הוא האמצעי וזה משה האיש לא ידענו מה הי' לו ע"כ עשו משה אחר היינו העגל צורת שור שבמרכבה. וע"פ שכל אנושי יפה עשו כי אין לשער ולהבין איך אפשר שקדוש עליון ית"ש ישכון בתוכינו כדכתיב ושכנתי בתוכם ע"כ עשו עגל וחטא גדול חטאו כי אין לילך אחר שכל האנושי ולהניח הקבלה מה ששמעו ולמדו ע"כ הי' החטא במה שנרדי נתן ריחו ששכלי המכונה נרד נתן ריח של עצמו והלואי עזב ריחו והי' סומך על הקבלה אבל לא עשה כן אלא נתן ריחו של עצמו וזה חטא והל"ל הסריח לשון מגונה דליצנותא דע"ז שרי ומצוה איכא כדיליף מקרא ספ"ב דמגלה אלא רמז לנו עדיין חביבות ה' גבן ולא עבדו ע"ז ממש להכחיש ה' ולומר לא הוא חלילה אלא חביבות ה' גבי ישראל ע"ד שאמרו וי"ו דהעלוך וק"ל:

ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. יל"ד בהאי קרא כן יאבדו כל אויביך ה' בלשון נוכח אויביך ואוהביו כצאת השמש בלשון נסתר ולא אמר ואוהביך כצאת השמש. י"ל רמז למה שאחז"ל טוב כעס משחוק טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעה"ז משחוק שמשחק עם הרשעים בעוה"ז. והיינו אויביך לנוכח כאלו הקב"ה קרוב אליהם לעשות רצונם וחפצם בפנים שוחקות ועי"ז יאבדו ואוהביו שהם במסתיר פנים תכליתם יהי' כצאת השמש בגבורתו. ונאמר לי בשם תלמידי מוה' ברוך באיי זצ"ל יען אין אנו מתפללין על מפלתן של רשעים שיראו בשמחת צדיקים ויבושו ויכלמו כמבואר בשבת ס"פ השואל ומשו"ה כן יאבדו וכן יהי' אבידת האויבים לא אבידה ממש אלא אבידתם יהי' במה שיראו אוהבי ה' כצאת השמש בגבורתו ודפח"ח ושפתותיו דובבות:

מאי פרוזבל. כבר כתבתי לעיל ריש שמעתין במאי פליג רב חסדא דאמר בולי ובוטי עם רבא דשאיל ללועזא ע"ש:

בא"ד ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י"ב שבטים עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת ר"ת דודאי עיקר סברת הש"ס שם בגמרא דכיון דבימי עזרא לא סלקו אלא מיעוט השבטים כדאמר הש"ס בהדיא בימי עזרא דכתיב בהו כל הקהל כא' ארבעת ריבוא א"כ פשיטא להו דלא הוי אלא מיעוט השבטים ולא מיקרי כה"ג בבואכם אלא דמהאי סברא גופא ודאי לאו קושיא אלימתא היא דנהי דבימי עזרא ממש לא סליקו אפשר שאח"כ עלו רוב השבטים אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שם שפיר למאי דס"ד די' שבטים נשארו לגמרי במקומן וא"כ לפ"ז לא עלו כלל כל ימי בית שני ואפילו לעתיד מצינו פלוגתא בפרק חלק אם עתידין לחזור משא"כ למסקנת הש"ס דירמיה החזירן וא"כ גלו ג"כ לבבל ואפשר שלאחר ימי עזרא עלו ג"כ והיה שם רוב מכל הי"ב שבטים ונהוג שפיר יובל מדאורייתא ומ"ש לעיל ואף ע"פ שלא עלו כולם היינו משום דמילתא דפשיטא דכל ימי בית שני נשארו יהודים רבים בבבל אלא דאכתי לא איכפת לן כיון שעלו רובן ורובן ככולם כנ"ל נכון ליישב שיטת ר"ת אע"ג דקצת לא משמע כן מלשונו במס' ערכין ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל בסמוך דאפשר דהא דקאמרינן נמי בערכין מעיקרא מנו יובלות לקדש שמיטין היינו בימי עזרא ממש אבל בזה הוה ידע המסקנא דלאח"כ עלו רוב השבטים ונהגו יובלות ובע"ח כדמוכח מההיא דבראשונה היה נטמן וכן ההיא דמסיק וקדשו ע"ח בימי עזרא היינו לענין שילוח המצורעים ואח"כ כשעלו כולם קדשו לענין מוכר בית כנ"ל ודוק ועדיין צ"ע:

רש"י בד"ה רבא אמר לעולם בין לרבנן כו' ותיקן הלל דלא לשמט כו' עכ"ל. נראה דבעי לשנויי נמי קושיא קמייתא כמ"ש התוספות לעיל בשמו ולכאורה יש לדקדק דמאי מהני הפקר ב"ד לענין איסור שביעית דאטו מי עדיף הפקר ב"ד מאילו נתן לו הלוה מדעתו דאסור לקבל ממנו כדאיתא לקמן להדיא דצריך לומר לו משמט אני ואם אמר לו אף עפ"כ יקבל ממנו ונראה דודאי עדיף הפקר ב"ד שעשו כאילו אינו נותנו לו בפרעון חוב אלא בתורת הפקר ועוד י"ל דההיא דמחזיר חוב היינו דוקא כשמחזיר לו בסוף שביעית משא"כ ע"י פרוזבול שמצד הפקר ב"ד הו"ל כגבוי ועומד משעת כתיבת הפרוזבול וק"ל:

בד"ה לבטולי להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהו מונעין כו' עכ"ל. ונראה לכאורה דלפ"ז מוכח דאי לדרי עלמא נמי תיקן אף ע"ג דאכשור דרי נמי אין ב"ד אחר יכול לבטל אע"ג דאיהו לא תיקן לדרי עלמא אלא לכשיהיו נמנעין מלהלוות כדמשמע להדיא דהתקנה לא היה אלא בשביל כך וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' ממרים דאפילו היכא שבטל טעם התקנה נמי אין הב"ד יכול לבטל אא"כ גדול בחכמה ובמנין וקצת משמע כן מההיא דמסכת מעשר שני דכרם רבעי מהלך יום לכל צד כו' ואמרינן שם תנאי היה בדבר שכשיבנה בה"מ וירצו הב"ד לבטל יכולין ועיין שם בתי"ט באריכות וכבר העירותי בזה בפ"ק דביצה אבל הראב"ד ז"ל כתב להדיא דהיכא דבטל טעם התקנה יכולין לבטל ומייתי מפ"ק דביצה דתיקן ר' יוחנן ב"ז לקבל עדות החודש כל היום כו' ולפי שיטתו צ"ל דהא דאמרי' הכא לענין פרוזבול לבטולי איירי אפילו אי לא אכשור דרי אלא משום דעולבנא דדייני הוא כדאמרינן בסמוך. מיהו יש ליישב פרש"י אף כשיטת הראב"ד ז"ל דמ"ש הראב"ד שאם נתבטל הטעם יכולין לבטל היינו היכא שנתבטל לגמרי מה שא"כ הכא שבקל יש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו אין לבטל אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וק"ל:

בא"ד לבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט עכ"ל. נראה שהוכרח לפרש כן דל"ל דלבטולי היינו לעשות תקנה שלא לכתוב פרוזבול דכה"ג אפילו לדרי עלמא תיקן נמי אפילו ב"ד קטן יכולין לבטל דלא מיעקרא תקנת הלל בהכי דאיהו גופא לא תיקן שיהיה החיוב לכתוב פרוזבול אלא שלמד את העם לכתוב פרוזבול דאי עביד מהני וא"כ אם עושין תקנה שלא לכתוב אין בזה עקירת תקנה ראשונה והא דקפשיט נמי משמואל דאמר אי איישר חילי אבטליה היינו דע"כ נמי משמע כה"ג דאפילו כתב לישמט דל"ל דאבטליה היינו שלא לכתוב דא"כ מאי אי איישר חילי דקאמר אפילו ב"ד קטן יכול לעשות תקנה כזאת ועוד נראה דלא שייך כלל לפרש דאבטליה היינו שלא לכתוב פרוזבול דהמלוה לא ישמע לו כיון שאין שום סברא לומר שיש איסור בכתיבת פרוזבול ול"ל דעיקר התקנה היה לגבי הב"ד שלא יזדקקו לכתיבת הפרוזבול הא ליתא שאפילו שלא בפניהם יכול לכתוב פרוזבול כמ"ש הפוסקים בשם הירושלמי שאפילו אם הוא ברומי והב"ד בירושלים יכול לכתוב מוסרני לכם הדיינים שבמקום פלוני אלא ע"כ דעיקר ביטול התקנה היה שאפילו אם כתב משמט כפרש"י ז"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

גמרא אלא אי אמרת לדרי עלמא הא אין ב"ד יכול לבטל כו' ויש לדקדק מאי מייתי מההיא דאין בית דין יכול לבטל דהתם איירי לענין לבטל האיסור ולהתיר כגון שמונה עשר דבר וכיוצא דכולהו מילתא דאיסורא נינהו משא"כ הכא לענין פרוזבול אדרבא אם יבטלו תקנת הפרוזבול אין כאן מילתא דאיסורא אלא להחזיר הדבר לדין תורה כיון דאכשור דרי וא"כ אמאי פשיטא לתלמודא דבכה"ג נמי אין יכולין לבטל אא"כ גדול בחכמה ובמנין ומה טעם יש בדבר ועוד במידי דממונא מצינן בדוכתי טובא שתקנו חכמים להפקיע מדין תורה כגון לענין מעות קונה וירושת הבעל והרבה כיוצא באלו ואטו מי עדיף תקנת הלל מדין תורה ואפילו בדורות האחרונים מצינו דתקנו רבנן בתראי דמטלטלי דיתמי משתעבדי וכן לענין תקנת חכמים מצינו בדוכתי טובא שהאחרונים עשו תקנות בדיני ממון ודיני כתובה ודיני מורדת אע"ג שאין גדולים בחכמה ובמנין אע"כ דלא שייך האי מילתא אלא במילתא דאיסורא לכך נראה דפרוזבול נמי מילתא דאיסורא היא כיון שתחלת התקנה היה שלא ימנעו מלהלוות ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכיון דלמיגדר מילתא היא א"ש דפשיטא לתלמודא דאין יכול לבטל אא"כ גדול כו' אבל הכ"מ בפ"ב מהלכות ממרים כתב להדיא דפרוזבול לאו משום מיגדר מילתא נתקן דאי למגדר מילתא אפילו ב"ד גדול נמי אין יכולין לבטל וכמו שהאריך בזה להוכיח משיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ הסוגיא דהכא צ"ע:

תוספות בד"ה אא"כ גדול הימנו וא"ת היכי דמי אי דפשט כו' אפי' גדול הימנו כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך היה באפשר ליישב קושייתם דהא דאפילו גדול אין יכול לבטל היינו להתיר האיסור כדאמרינן בעלמא דאסור משום אל תטוש תורת אמך וכגון כל הני דשמנה עשר דבר דמילתא דאיסורא נינהו משא"כ ההיא דאין יכול לבטל אא"כ גדול הימנו בשאר תקנות דלאו מילתא דאיסורא נינהו כגון פרוזבול ובהכי הוי א"ש נמי הא דמקשי הש"ס בפשיטות אפרוזבול ואף לפמ"ש בסמוך דפרוזבול נמי למיגדר מילתא היא אפ"ה לא דמי להנך דמילתא דאיסורא נינהו ואית בהו נמי משום מיגדר מילתא והוי א"ש נמי ההיא דריש מגילה אלא שהתוספות לא כתבו כן וצ"ע:

רש"י בד"ה אלא בי דינא דסורא רב וב"ד דנהרדעא שמואל דכי אמר שמואל להך מילתא וכי איתשל כו' הוי ב"ד דרבי אמי ורב אסי והיינו דמשני כו' עכ"ל. והל' תמוה ולא ידעתי מה בעי ללמדינו בכ"ז ונראה דקשיא ליה מה שהוסיף התרצן בדבריו ב"ד דרבי אמי ורבי אסי דלא איירי בהו בשמעתין לכך משמע ליה דהא דמקשה הש"ס מעיקרא אי ס"ד לדרי עלמא אפילו בשאר בי דינא נמי לאו מבי דינא דעלמא איירי דפשיטא דבעינן ב"ד חשוב במידי דאפקועי ממונא וכדאמרינן נמי לענין אסמכתא דבעינן ב"ד חשוב אלא עיקר כוונת המקשה דקשיא ליה אהא דמשמע ליה מילתא דשמואל דאפי' בב"ד דרבי אמי ורבי אסי נמי לא כתבינן אע"ג דאלימי לאפקועי ממונא אע"כ רוצה לדייק דלדרי' הוא דתיקן וא"כ צריך תקנה חדשה ומש"ה קאמר שמואל דאפי' בב"ד דרבי אמי ורבי אסי לא כתבינן אלא דוקא בבי דינא דידיה ודרב שהיו גדולים בחכמה ובמנין וראשי ישיבות ויכולין לתקן תקנות חדשות וע"ז משני הש"ס דלעולם לדרי עלמא תיקן ושמואל גופא לא בא למעט ב"ד דרבי אמי ורבי אמי אלא הא דקאמר לא כתבינן היינו למעוטי ב"ד דעלמא כך נלע"ד ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

תוס' ד"ה ותקון רבנן כו' יובל דלא תקנו שא"א לעמוד כו'. וקשה דע"כ וצויתי ברכתי שייך גם בדרבנן כשתקנו דאל"ה גם בשביעית שייך. וגם מנ"ל להלל מדהזהירה תורה השמר לך להיות ע"ר בחשש קיום מצות שמוט שיהי' שייך הלאו גם על שיפסיד בשמטה מכח תקנת חכמים. וע"כ דאין שום חילוק. וי"ל הטעם דהא כמו בחגר דאמה פ"ק דחגיגה כיון דמה"ת כה"ג פטור כן קטן שא"י להלך לא שייך מדרבנן. כן כיון דקי"ל שלשתן מעכב וכיון דלענין קנין הגוף בעבד עברי לא הי' אפשר לחכמים לתקן שיהי' מותר בשפחה דבקום ועשה אין כח וא"כ עדיין אף שהי' יובל דרבנן לא הי' ע"ע נוהג וממילא אין כאן שלוח עבדים ביובל וזה מעכב גם אם הי' יובל דאורייתא. וממילא לא הי' אפשר שיהי' יובל נוהג מדרבנן כנ"ל. דאף שאין עבד בעולם לא הי' יובל כדמשמע פ"ק דר"ה דאמר אפשר לעולם בלא שלוח כו'. ואעפ"כ סברי חכמים דמעכב ע"ש. ואינו מוכרח כ"כ. גם י"ל דתקיעת שופר ביה"כ שבות ושייך שמא יעבירנו דקי"ל עו"ה ליה"כ ולא רצו לדחות כדרבנן וכשלא תקעו אין יובל. גם י"ל דבאמת הי' נוהג יובל מדרבנן:

הרמב"ן ז"ל האריך לתמוה על ר"ת ז"ל. דא"ל כלל שיפתח הלל כו' לתקן לאחר חורבן. גם בשביל מעוט כל שבט לא מקרי כל יושבי' עלי' כמו חלה ומעשר. וגם ראיות ר"ת חזקות דמצינו שהי' יובל בבית שני וביוסיפון נמצא שעשו יובל בימי א' ממלכי חשמונאי. וגם שהי' בתי ע"ח ושפחה חרופה כו' ע"ש:

ולולי דבריהם ז"ל הי' נראה לע"ד דהא מצינו בערכין כ"ז המקדיש כו' שאין יובל ותמהו תוס' היאך נמצא בזמן הבית שאין יובל ע"ש. ושם י"ג [ד"ה הנך כו'] עד דסליק עזרא לא חשיב וכ' תוס' צ"ע למה ע"ש:

והנה תוס' חולין ז' כ' לענין תרומה ומעשר דר"ת מפרש דאין השדות חשובין שלנו לפי שנותנין מהן מס כו' ולא הי' מפרישין אלא מאותן דלא יהבו טסקא ע"ש. והוא מש"ס ב"ב נ"ה כיון דדינא דמלכותא דינא אין בכור נוטל בארעא דיהיב כרגא וטסקא דחשוב המלך מוחזק וכן בהמת ארנונא פ"ק דפסחים ע"ש וה' ע"ז ס'קנ"א פ' כן לענין להשכיר דאין ח' שלנו שנותנין מס כו' ע"ש בש"ך וברא"ש סוף פ"ק דע"ז דאף שכירות כיון שבע"כ כו' חשוב כמכר ע"ש:

וא"כ כיון דמפורש בעזרא מנדה בלו והלך כו' פטר רק עוסקים בעבודת ב"ה לא השאר ופ"ק דב"ב מפרש הש"ס מנדה בלו ארנונא כו' כרגא וטסקא ע"ש. א"כ לא הי' חשובים הקרקעות שלנו גם בא"י. ואפשר שאח"כ נפטרו. וי"ל באמת דלכך בימי חשמונאי שאז נגאלו לגמרי ולא הי' משועבדים הי' עושים יובל דאוריי' וגם מסברא נראה דלא שייך וקראתם דרור בזמן שכולם עבדים. וי"ל שאח"כ מימי הורדס שנמשך עד החורבן שהי' עבד ממש ולא ע"פ תורה כלל מלא תוכל כו' יש לו דין מלך אומות ודינא דמלכותא דינא כיון שמ"מ מלך וכשהי' הקרקעות משועבדים לו לכרגא וארנונא לא הי' נקרא דלנו. ואף דמה שקנה עבד קנה רבו ויחשב של ישראל מ"מ ודאי דזה לא שייך במה שקנה מצד דינא דמלכותא. ואף דעבד כישראל למצות. מ"מ כיון דחשובי הקרקעות מוחזקים לא הי' צריך ביובל לסלק המס וארנונא דאל"ה לא מקיים השמטת קרקעות ביובל. וגם במלך ישראל י"ל אף דמשועבדים לו לכרגא מ"מ כיון שכן הדין חשיב חוזרת לבעלי' או שבאמת סלקו המס מהשדות ביובל וחזרו לגמרי. אבל אותן שלא הי' ע"פ דין ולא סלקו לא קיימו השמטת קרקע וכיון דקי"ל כשלא שמטו אינו יובל לא נהג מן התורה. וגם למ"ש הר"ן בשם התוס' נדרים כ"ח דדוקא במלכי או"ה דינא דמלכותא דינא שהארץ שלהם אבל לא במלכי ישראל שא"י כל ישראל שותפין שה ע"ש. מ"מ כיון שבאמת הי' כמוחזק ג"כ חשיב שלא מקיים השמטת קרקע. וכשהי' כשר כאגריפס וכה"ג וי"ל שהי' ג"כ מסלקים הארנונא ביובל כנ"ל:

ברש"י דבור המתחיל רבא אמר כו' וקאי גם אקושיא ראשונה דלעולם אתיא כרבנן כו' והקשו המפ' אמאי לא פירש רש"י ז"ל דרבא לא קאי רק ארבי כיון דחזינן דלתוס' פשיטא להו כיון דלא תירץ לעיל דלא קאי אקושיא ראשונה וגם הוא מוקי לה כרבי ואמאי לא פירש הוא כן ובמאי מחלקים רש"י ותוס' ז"ל:

ונראה לישב דהנה הרמב"ן ז"ל בחידושיו הקשה למה הוצרך הלל לתקן פרוזבל שלא ישמט הי' לו לתקן שיכתבו בשטר שמלוהו על מנת שלא תשמטנו שביעית דבכה"ג קי"ל דאינו משמט ע"ש. ותירץ באו"ת ובס' קצות החשן דהוצרך לתקן היכא שמלוהו על עשר שנים דודאי יעבור שמיטה ולא יפרע לו מקודם כיון שהזמן הוא לעשר שנים ובכה"ג ג"כ משמט לחד לישנא לשמואל בריש מס' מכות והכא לא מהני התנאי דודאי עקר והוי מתנה על מ"ש בתורה דהטעם דלא הוי ודאי עקר הוא משום שמא יפרע לו מקודם וכיון שמלוהו לעשר שנים שלא יפרע מקודם לא מהני התנאי והוצרכו לתקן פרוזבל דיש פוסקים כלישנא קמא התם דבמלוה לי' שנים משמט ע"ש:

ולכאורה יש להקשות דהנה לקמן דף ל"ז ע"א סברי ר' יוחנן וריש לקיש תרווייהו דשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ושטר שאין בו אחריות נכסים משמט ע"ש. ויש להקשות לכאורה לפמ"ש התוס' במס' ב"מ דף י"ג ע"ב הטעם דמאן דסובר אחריות טעות סופר הוא משום דאמרינן לא שדי איניש זוזי בכדי כיון שלא יכול לגבות מנכסים משועבדים ע"ש ומאן דסבר אחריות לאו טעות סופר הוא משום דלא שייך לא שדי זוזי בכדי כיון שגובה עכ"פ מבני חורין ולא הוי בכדי ע"ש בתוס' ולפ"ז קשה הכא אמאי אמרינן דשטר שאין בו אחריות נכסים משמט ואם יש בו אחריות אינו משמט הלא הכא נימא אליבא דכ"ע דאחריות טעות סופר היא דכיון שאם אין בו אחריות נכסים אינו גובה אף מבני חורין דמשמט השביעית א"כ ודאי שייך לא שדי איניש זוזי בכדי כיון דאם אין בו אחריות נכסים אינו גובה כלל. וא"כ ודאי אחריות טעות סופר וממילא אינו משמט כיון דשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט כמ"ש תוס' התם לר"מ דסבר שטר שאין בו אחריות אינו גובה כלל דודאי אחריות טעות סופר אליבא דכ"ע ע"ש. וא"כ גם הכא כיון דאם אין בו אחריות אינו גובה כלל ממילא הוא טעות סופר ואינו משמט [ואין סתירה לזה מדברי תוס' ע"ש דז"א דכיון דהוא טעות סופר הוי כנכתב בפירוש]. אך זה טעות כיון שהלוהו קודם שביעית ולא ידע אם יעבור שביעית א"כ בשעת הלואה שפיר אחריות לאו טעות סופר דלא שייך לא שדי איניש זוזי בכדי וודאי הלוהו באחריות דז"א דשפיר הלוהו אף בלא אחריות כיון שיוכל לגבות מבני חורין דרק עכשיו שעבר שביעית אינו יכול לגבות אבל בשעת הלואה שפיר הלוהו בלא אחריות. אך לפ"ז קשה דבהלוהו לעשר שנים שודאי יעבור שביעית והי' הזמן בשעת הלואה שיעבור שביעית. א"כ שפיר אינו משמט כלל דהכא ודאי אחריות טעות סופר הוא דשייך שפיר לא שדי איניש זוזי בכדי כיון שלא יגבה כלל אם אין בו אחריות אף מבני חורין וגם בשעת הלואה יודע שלא יגבה כלל כיון שודאי יעבור שביעית. א"כ קשה לכאורה אמאי משמט במלוה בשטר לעשר שנים הלא הכא נאמר דודאי אחריות טעות סופר כמ"ש ואינו משמט כמו ביש בו אחריות:

אמנם גם זה לא קשה דהנה הב"י הביא בשם תשובת הרשב"א ז"ל דאם כל העולם רגילין לכתוב בשטרותיהם על מנת שלא תשמטנו שביעית ואחד לא כתב לא אמרינן דמסתמא התנה וטעה ולא כתב וכתב הרשב"א ז"ל הטעם דכיון דסמי' בידי' לכתוב פרוזבל יכול להיות שלא התנה כיון שיכול בכל פעם שירצה לכתוב פרוזבל ע"ש באו"ת ודלא כסמ"ע שכתב טעם אחר וברשב"א ז"ל עצמו כתוב טעם הנ"ל ע"ש. וא"כ לפ"ז לא קשה מידי דנימא במלוה לעשר שנים דאחריות טעות סופר דלא שדי זוזי בכדי דז"א דלא אמרינן דטעה לענין שביעית כיון דסמי' בידי' למיכתב פרוזבול כדברי הרשב"א ז"ל ויכול להיות לפ"ז דסברי ג"כ בכל מקום דאחריות טעות סופר כמו דקי"ל רק הכא כיון דסמי' בידי' לא אמרינן כמ"ש:

ולפ"ז הקשה שפיר הרמב"ן ז"ל למה תיקן הלל פרוזבול הי' לו לתקן שיכתבו שלא תשמטנו שביעית. ואי"ל כתירוץ האו"ת דבמלוה לעשר שנים לא שייך טעם זה כמ"ש דז"א דאם לא הי' מתקן הלל פרוזבול ממילא לא הי' משמט כלל במלוה לעשר שנים דאמרינן אחריות טעות סופר כמ"ש דכל הטעם דלא שייך זה הוא משום דסמי' בידי' למכתב פרוזבול כמ"ש הרשב"א ז"ל וא"כ הכא דאם לא הי' מתקן פרוזבול שפיר לא הי' משמט כלל דלאו סמי' בידי' ושייך אחריות טעות סופר כמ"ש ומקשה הרמב"ן ז"ל שפיר שלא יתקן פרוזבול ויכתבו ע"ז שלא תשמטנו שביעית דמהני כמ"ש [וזה לא קשה דיתקן שיכתבו אחריות דז"א כמ"ש הפ' דתשתכח תורת שביעית כיון שאינו מזכיר כלל שביעית משא"כ בע"מ ע"ש] ואי"ל דהוצרך לתקן במלוה ע"פ דז"א לשטת רש"י ז"ל לפמ"ש בס' פ"י דגם פרוזבול לא תיקן רק במלוה בשטר ע"ש. וא"כ קשה שפיר קושית הרשב"א ז"ל כנ"ל דשפיר הי' יכול לתקן ע"מ כו' ובעשר שנים לא יהי' משמט כמ"ש כנ"ל:

אך באמת ז"א דר' יוחנן בעצמו סבר אח"כ לקמן דאף בשטר שיש בו אחריות נכסים משמט דאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה כו' ע"ש. וא"כ לא קשה קושית הרמב"ן ז"ל די"ל כנ"ל תירוץ האו"ת דלא שייך מ"ש דאחריות טעות סופר כיון דאף בכתבו אחריות לא מהני:

אמנם הבעה"ת שער מ"ה כתב בשם הרמב"ן ז"ל דהא דאמר ר"י וכי מפני שמדמין נעשה מעשה הוא משום דסבר שביעית בזמן הזה דאורייתא והוכיח כן דאי סובר דרבנן אמאי לא עביד כשמעתי' כיון דסובר דאינו משמט וע"כ דסובר דהוא דאורייתא ולא רצה לסמוך ע"ז. ועיין באו"ת ס' ס"ז ב'. וא"כ לפ"ז הכא דמוקי לה תקנת הלל כרבי דסובר שביעית בזמן הזה דרבנן. וא"כ ממילא הדין דאינו משמט ביש בו אחריות כר"י. וא"כ שפיר קשה קושיית הרמב"ן ז"ל דהי' לו לתקן שיכתבו ע"מ שלא תשמט ובעשר שנים שייך שפיר אחריות טעות סופר כנ"ל כיון דהוא דרבנן. אך באמת המפ' כתבו דפלוגתייהו דרב ושמואל דסברי דאף באחריות משמט מן הדין הוא משום דסברי שיעבודא לאו דאורייתא ואף אי שביעית דרבנן לא מהני ור"י ור"ל דסברי שיעבודא דאורייתא סברי דאינו משמט ע"ש. וא"כ לפמ"ש תוס' לקמן פ' הניזקין דאביי סבר שיעבודא לאו דאורייתא ורבא סבר דאורייתא. וא"כ א"ש דאביי מוקי לה כרבי דשביעית בזמן הזה דרבנן ואעפ"כ לא קשה כנ"ל כיון דאף באחריות משמט כיון דשיעבודא לאו דאורייתא:

ולפ"ז מיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל שפירש דרבא דמשני הפקר ב"ד קאי גם אקושיא ראשונה דליכא למימר דמוקי לה כרבי דשביעית דרבנן דא"כ קשה קושית הרמב"ן ז"ל כיון דרבא סבר שיעבודא דאורייתא ואינו משמט ביש בו אחריות. א"כ קשה דהי' לו לתקן ע"מ כיון דאחריות טעות סופר. וע"כ פירש רש"י ז"ל דמוקי לה כרבנן דשביעית דאורייתא ולא קשה כנ"ל, דגם ר"י מודה כיון דהוא דאורייתא כמ"ש הבעה"ת ז"ל כמ"ש. אך כל זה הוא לשטת רש"י ז"ל דפירש דגם מוסר שטרותיו הוא רק מדרבנן אבל לשטת תוס' דמוסר שטרותיו מהני מדאורייתא בלא תקנת הלל. א"כ ממילא לא קשה קושית הרמב"ן ז"ל כנ"ל דאי"ל כמ"ש דאחריות טעות סופר דז"א דשפיר י"ל כסברת הרשב"א ז"ל דלא שייך בשביעית לומר שטעה כמו בע"מ דאף אם לא תיקן פרוזבול מ"מ סמי' בידי' למסור שטרותיו כיון דמוסר שטרותיו מהני מדאורייתא ולא שייך טעות סופר ולכך פירשו תוס' שפיר דרבא לא קאי אדלעיל ומוקי לה כרבי משא"כ לשטת רש"י ע"כ לא מוקי כרבי דגם מוסר שטרותיו לא הי' מהני בלא תקנת הלל וקשה שפיר כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב קושי' התוס' הנ"ל דלא קאי רבא אלעיל שהקשו אמאי לא משני רבא התירוץ של הפקר ב"ד הפקר אקושיא ראשונה והוי מוקי לה שפיר כרבנן דשביעית דאורייתא בזה"ז ובפרט אי אמרינן דמוסר שטרותיו דרבנן ולא הוי דבר הדומה וקאי הקושיא מאי מהני התקנה ע"ש באו"ת ס' ס"ז ובפ"י:

ונראה לישב דהנה כבר כתבנו שהרמב"ן ז"ל הקשה למה תיקן הלל פרוזבול הלא הי' לו לתקן שיכתבו שמלוהו ע"מ שלא תשמטנו שביעית דקי"ל דלא משמט ע"ש. ותירץ חד תירוצא שלא תיקן כך שישתכח תורת שביעית ולכך תיקן פרוזבול שצריך בכל פעם שיבא שביעית לכתוב פרוזבול ולא ישתכח משא"כ כשיתקנו בע"מ ע"ש וגם בב"י הובא האי תרוצא ע"ש:

והנה לכאורה יש להקשות דהנה בש"ס מכות אמרינן דהאי תנאה דע"מ שלא תשמטנו לכך מהני משום דבדבר שבממון תנאו קיים אף שמתנה על מה שכתוב בתורה ע"ש. והנה הרא"ש ז"ל כתב כאן דבשביעית יש ב' דברים אחד שכל שנת השמיטה עובר על לא יגוש אם תבעו ואסור לתובעו ולגבות ממנו והשנית שסוף השמיטה מפקיע החוב של הממון המגיע ע"ש וא"כ לא מהני התנאי דשלא תשמטנו רק שלא יפקיע החוב דזה היא דבר שבממון אבל אעפ"כ לא יוכל לתבעו ולגבות ממנו כל שנת השמיטה דזה הוא לענין האיסור דלא יגוש דלא מהני התנאי וא"כ הוצרכו שפיר לתקן פרוזבול שיוכל לגבות ממנו בשנת השמיטה עצמו דגם על זה שייך נעילת דלת כמ"ש הפ' ביתומים קטנים ע"ש וא"כ לא קשה קושיית הרמב"ן ז"ל:

אמנם יש לישב דהנה הרמב"ן ז"ל עצמו הקשה עוד למה תיקן הלל פרוזבול הלא יכול למסור שטרותיו דמהני. ותירץ חד תירוצא כדברי רש"י ז"ל דגם מוסר שטרותיו לא מהני מדאוריי' רק מדרבנן מתקנת הלל ואם לא הי' מתקן לא הי' מהני גם מוסר שטרותיו ע"ש והנה כבר כתבנו הטעם דמוסר שטרותיו לא מהני מדאוריי' הוא משום דלא מהני רק שלא יעבור על לא יגוש דאין הוא הניגוש רק הב"ד אבל לענין ההפקעה לא מהני כיון ששביעית מפקיע החוב ולענין זה לא מהני מוסר שטרותיו ועיין בגי"ת שער מ"ו משמע להדיא כן ע"ש:

וא"כ לפ"ז מקשה הרמב"ן ז"ל שפיר למה תיקן פרוזבול הי' לו לתקן שיכתוב ע"מ שלא תשמט ואי"ל כמ"ש דלא מהני לענין הלאו דלא יגוש דז"א דאם יכתוב ע"מ שלא תשמט ממילא יוכל אח"כ למסור שטרותיו לב"ד כקושי' הראשונה של הרמב"ן ז"ל ואי"ל דלא מהני מדאוריי' לענין הפקעה ז"א דכיון דמהני מסירת שטרותיו לענין הלאו דלא יגוש ממילא לענין הפקעת החוב מהני שפיר התנאי דע"מ דבדבר שבממון תנאו קיים ולא ישמט כלל דלענין האיסור דלא יגוש מהני מסירת שטרותיו לב"ד ולענין הפקעת החוב מהני התנאי דע"מ ומקשה הרמב"ן ז"ל שפיר. אך לפ"ז עדיין קשה קושיית הרמב"ן ז"ל דלא מהני תירוצו שתירץ דלכך תיקן פרוזבול דמחמת ע"מ ישתכח תורת שביעית דז"א לפמ"ש כיון דע"מ לחוד לא מהני לענין האיסור דלא יגוש רק שימסור שטרותיו ג"כ א"כ עדיין קשה למה תיקן פרוזבול יתקן שיכתוב ע"מ שלא תשמט ויצטרך למסור שטרותיו ג"כ וממילא לא ישתכח תורת שביעית כיון שצריך למסור שטרותיו ג"כ ולמה תיקן שיהי' מהני מסירת שטרותיו ופרוזבול לענין הכל:

אך זה לא קשה מידי למאי דמשני רבא דהטעם הוא בשביעית דרבנן משום הפקר ב"ד הפקר וא"כ לא תיקנו רק שיפקיע הממון ולא לענין האיסור דלא יגוש שאין בידם לתקן א"כ מהני ע"מ שלא תשמט לחוד אף בלא מסירת שטרותיו לב"ד דכיון דליכא אלא הפקעת הממון לחוד מהני שפיר התנאי א"כ ממילא לא הי' יכול לתקן שיכתבו ע"מ שלא תשמט דא"כ תשתכח תורת שביעית שלא יהי' צריך למסור שטרותיו כיון דשביעית בזה"ז דרבנן ומהני התנאי לחוד ולכך הוצרך לתקן פרוזבול וא"ש:

ולפ"ז מיושב שפיר קושיית התו' דאמאי לא משני רבא כרבנן דשביעית דאורייתא רק משום הפקר ב"ד הפקר ולמ"ש א"ש דאי נימא דסבר הילל שביעית דאורייתא א"כ קשה קושיית הרמב"ן ז"ל שהי' לו לתקן ע"מ שלא תשמט שביעית ולא שייך תירוצו דז"א כיון דשביעית דאורייתא א"כ לא ישתכח תורת שביעית שיצטרך למסור שטרותיו ג"כ דלא מהני ע"מ לחוד כיון דאיכא הלאו דלא יגוש כיון שהוא דאורייתא ולמה תיקן פרוזבול ולכך גם לרבא ע"כ דסבר שביעית דרבנן והטעם משום הפקרב"ד ואתי שפיר כנ"ל דליכא לא יגוש ומהני התנאי לחוד בלא מסירת שטרות וא"ש:

עוד יש לישב קושית תוס' הנ"ל דלא משני רבא כרבנן דהנה עוד תירץ הרמב"ן ז"ל קושיא הנ"ל דלא תיקן הילל שיכתבו ע"מ שלא תשמטנו שביעית משום שמא ישכח ולא יכתב ע"מ דפרוזבול ודאי לא ישכח מלכתוב שכשיגיע שביעית וודאי יזכור לכתוב פרוזבול אבל להתנות חיישינן שישכחו אחד וימנעו מללוות ע"ש:

ויש להקשות לפמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה הובא בב"י ס' ס"ז דאם נוהגין לכתוב בשטר ע"מ שלא תשמטנו שביעית ושכח אחד ולא כתב לא אמרינן דהוי כאילו כתב ע"ש וכתב הרשב"א ז"ל הטעם משום דסמי' בידו לכתוב פרוזבול וכיון שהי' יכול לתקן ע"י פרוזבול לא אמרינן דהוי כאלו התנה ע"ש דלא כטעם שכתב הסמ"ע שלא ראה דברי הרשב"א הנ"ל וע"ש באו"ת. והנה לפ"ז עדיין קשה הכא קושיית הרמב"ן ז"ל למה תיקן פרוזבול הי' לו לתקן ע"מ שלא תשמט דלא שייך תירוצו דחיישינן שמא ישכח אחד ולא יכתוב דז"א דכל הטעם דאמרינן דלא הוי כאלו כתב הוא משום שיכול לכתוב פרוזבול כמ"ש וא"כ אם לא הי' מתקן פרוזבול ממילא הי' שפיר כאילו התנה אף אם ישכח אחד ולא יתנה [דבכה"ג אמרינן שפיר טעות מלוה ג"כ ולא טעות סופר לחוד ע"ש בפ' וברשב"א ז"ל]:

וא"כ קשה שפיר למה תיקן פרוזבול הי' לו לתקן שיכתבו ע"מ וממילא אף אם ישכח אחד יהי' מהני כמ"ש. אך לשטת הסוברים דמוסר שטרותיו מהני מדאורייתא א"ש דשפיר לא הוי כאילו התנה דסמי' בידי' למסור שטרותיו אבל לרש"י ז"ל וסיעתי' דגם מוסר שטרותיו הוא מתקנת הלל קשה שפיר כנ"ל:

אמנם יש לישב דהנה האו"ת וקצה"ח ז"ל כתבו דבהלוהו לי' שנים לא מהני ע"מ שלא תשמטנו שביעית כיון דודאי עקר ולא מהני אף בדבר שבממון בדרבנן דקי"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דהטעם דלא הוי ודאי עקר הוא משום שמא יפרע לו מקודם שביעית ובמלוהו לעשר שנים ודאי לא יפרע לו מקודם ע"ש ס' ס"ז ובאמת נראה דאף בכה"ג לא הוי ודאי עקר כיון שיכול לכתוב פרוזבול ולא ישמט שביעית ממילא א"כ לא הוי ודאי עקר ומהני התנאי אף בלא פרוזבל ולכך מיושב מאי דקשה לדידהו אמאי תנא התם סתמא דמהני בע"מ שלא תשמט ולא חילקו בין מלוהו לעשר שנים דלא מהני. ולמ"ש א"ש דגם בכה"ג לא הוי ודאי עקר כיון שיכול לכתוב פרוזבול. וא"כ לפ"ז לכאורה לא קשה קושיית הרמב"ן ז"ל שהי' לו לתקן ע"מ שלא תשמט שביעית דז"א דהוצרך לתקן פרוזבול במלוהו לעשר שנים דאם לא הי' מתקן פרוזבול ממילא לא הי' מהני התנאי דהוי ודאי עקר כיון דכל הטעם דלא הוי ודאי עקר במלוה לעשר שנים הוא משום שיכול לכתוב פרוזבול א"כ אם לא הי' מתקן פרוזבול ממילא הוי ודאי עקר ולא הי' מהני התנאי והוצרך לתקן פרוזבול:

אך י"ל דאעפ"כ מקשה שפיר דהנה המפ' הקשו אף אם מוסר שטרותיו ג"כ הוא מדרבנן מ"מ למה הי' לו לתקן פרוזבול הי' לו לתקן רק שימסור שטרותיו באמת ולמה תיקן שיהי' מהני אף אם רק כותב שמוסר שטרותיו ואינו מוסר ותירצו כתירוץ הרמב"ן ז"ל שפעמים שהשטרות אינם בידו בשעה שמגיע שביעית ואינו יכול אז למסור ולכך תיקנו דאף בכה"ג מהני ע"ש. ולפ"ז מקשה הרמב"ן ז"ל שיתקן ע"מ וממילא לא הוצרך לתקן רק שיהי' מהני אם מוסר שטרותיו באמת ולא פרוזבל וא"כ ממילא יהי' מהני הע"מ שלא תשמט אף בהלוהו לעשר שנים דלא הוי ודאי עקר כיון שיכול למסור שטרותיו דבשעת הלואה יכול להיות שיהי' השטרות בידו ויוכל למסרם לב"ד וא"כ לא הוי ודאי עקר ומהני התנאי ואף אח"כ שאין השטרות בידו אינו משמט מחמת התנאי ומקשה הרמב"ן ז"ל שפיר למה הוצרך לתקן פרוזבול במוסר שטרותיו לחוד סגי וא"ש:

וממילא מיושב לפ"ז תירוץ הרמב"ן ז"ל דחיישינן שישכח אחד ולא יכתוב ע"מ דאי"ל כמ"ש דהוי כאילו כתב כיון שאין בידו לתקן פרוזבול דז"א כיון דע"כ הוצרכו לתקן שיהי' מהני מסירת שטרותיו לב"ד כמ"ש א"כ ממילא לא הוי כאלו נכתב כיון שבשעת הלואה הי' יכול להיות שיהי' השטרות בידו ויוכל למסרם לב"ד ומתרץ שפיר:

ולפ"ז מיושב שפיר קושית התוס' דלא משני רבא דאתי כרבנן דשביעית דאורייתא דז"א דא"כ הי' קשה קושית הרמב"ן שיתקן ע"מ בלא מסירת שטרות ולא פרוזבול ולא שייך תירוצו כמ"ש דאף אם ישכח יהי' כאלו נכתב כיון שאינו יכול לתקן כלל כמ"ש וא"ל כמ"ש דאם לא יתקן כלל הוי ודאי עקר דז"א דאי נימא דשביעית דאורייתא ממילא מהני אף אם ודאי עקר דקי"ל הכי ע"ש וע"כ מוקי לה דסבר שביעית דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ע"ש ולכך הוצרך ע"כ לתקן מסירת שטרות וא"ש כנ"ל:

ואמור רבנן דתשמט. בזמן הזה: זכר לשביעית. שלא תשתכח תורת שביעית: ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית. בזמן הזה כרבי: ואמור רבנן דתשמט. ונמצא הלוה גזלן על פיהם: שב ואל תעשה. והלוה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר ליה בידים וכי האי גוונא מותר לעקור דבר מן התורה כגון שופר ולולב ודומיהן ביבמות בהאשה רבה (דף צ:) דלא עקירה בידים היא: רבא אמר. לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט לא תיקשי דבר דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר ב''ד בממון היה הפקר: יחרם כל רכושו. באנשי כנסת הגדולה כתיב: מה ענין ראשים אצל אבות. הוה ליה למכתב וראשי המטות: כל מה שירצו. מחלק נכסיו על פיו: לבטולי'. להושיב ב''ד אי אכשור דרי שלא יהו מונעין מלהלוות לבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט: לא כתבינן פרוסבול. דלא אלים לאפקועי ממונא: אלא בי דינא דסורא. רב: בי דינא דנהרדעא. שמואל דכי אמרה שמואל להך מילתא וכי איתשיל הך שאלתא בבי מדרשא הוה בי דינא דרב אמי ורב אסי והיינו דמשני דלמא כי תקון הלל נמי לדרי עלמא לא תקון אלא כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי: עולבנא דדייני הוא. לקמן מפרש לשון חוצפא שנוטלים ממון שלא כדין בחזקה: אם איישר חיל. אם אחזיק כח: אבטליני'. אלמא לאו לדרי עלמא תקין דא''כ היכי מצי שמואל למימר אבטליניה: אימא ביה מילתא. אושיב בית דין ואתקין דסתם מלוין יהו כמוסרין שטרותיהן לבית דין ואע''ג דלא כתב ניהוי כמו שכתב: לישנא דניחותא. לא עשאוהו אלא לנחת הדיינים שלא יטריחו להגבות מלוותיהם לפני שביעית שלא תבא שביעית ותשמיטיה הלכך אי איישר חיל אבטליניה: עלובה. חצופה: שזינתה בקרב חופתה. בעוד שכינה וישראל בסיני עשו את העגל שהרי לא נסעו מסיני עד לאחר הקמת המשכן בשנה שניה כדכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני וגו' ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני (במדבר י): מאי קרא. דיש לדרוש עליהם כלה מזנה בחופתה: במסבו. בחופתו: נרדי נתן ריחו. בושמי עזב ריחו הטוב כמו ולא נתן סיחון את ישראל וגו' (שם כא): עדיין חביבותא הוא גבן. אע''פ שהזכיר קלקוליהן לא הזכיר אלא במראית חיבה דלא כתיב הסריח: הנעלבים. גרסי' אותן שנעלבים מיד אחרים: ואין עולבים. את אחרים: עושין. מצות מאהבת המקום ולא ליטול שכר ולא מיראת פורענות: פרוז. תקנה:

דהוו ידעי דחרוב ביתא כדאמרינן בנזיר בפ' ב''ש (דף לב:) והא דבעי בסמוך לדריה תקין לאו לדריה ממש אלא לדור הסמוך אחר חורבן אי נמי ההיא בעיא אליבא דרבא דמשני הפקר ב''ד היה הפקר והא דאמר בסוף ערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין דמשמע דיובל לא נהג היינו למאי דס''ד התם מעיקרא דלא חזרו עשרת השבטים שגלו ולא היו בגלות בבל אלא ב' שבטים וכשעלו בבית שני לא היו כל יושביה עליה אבל במסקנא דאמרי' דירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהן נמצאו דהיו שם מי''ב שבטים ואע''ג שלא עלו כולם חשיב כל יושביה ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י''ב שבטים: ותקון רבנן דתשמט זכר לשביעית. והא דלא תקון נמי יובל זכר ליובל משום דאין רוב צבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע שתי שנים רצופות: אלא אם כן גדול הימנו כו'. וא''ת היכי דמי אי דפשט ברוב ישראל אפי' גדול הימנו אין יכול. לבטל כדאמרי' בפרק אין מעמידין (ע''ז לו.) גבי י''ח דבר שאפי' יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו ואי דלא פשט ברוב ישראל אפי' קטן יכול לבטל כדאמרינן נמי התם גבי שמן דרבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו משום דלא פשט איסורו ברוב ישראל וי''ל דהא קאמר התם וסמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א''כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה משמע משום דהוה תרתי היה להם כח להתיר דלא פשט וגם לא היו יכולים לעמוד בה אבל הכא או פשט ולא היו יכולים לעמוד או היו יכולים לעמוד ולא פשט ואין משמע כן בירושלמי בפ''ק דשבת דאמר התם ר''י בעי ולא כן תנינן שאין ב''ד יכולין לבטל דברי ב''ד חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין ור' יהודה הנשיא ובית דינו מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו אלא רבי יוחנן כדעתיה דא''ר יוחנן בשם רבי . אלעזר בר צדוק מקובלני שכל גזירה שב''ד גוזרין על הצבור ולא קיבלו רוב צבור עליהן אינה גזירה ובדקו ומצאו בגזירתו של שמן ולא קבלו רוב צבור עליהן אלמא משמע דבהאי טעמא לחודיה סגי ועוד דבריש מגילה (דף ב.) פריך ואי ס''ד אנשי כנסת הגדולה י''ד וט''ו הוא דתקון אתו רבנן ועקרו תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה והתנן אין ב''ד כו' והתם מסתמא פשט ויכולין לעמוד וי''ל דדוקא בי''ח דבר אפי' גדול אין יכול לבטל כדאשכחן בירושלמי מפני שעמדו להם בנפשותיהם כדאיתא התם דתלמידי ב''ש היו הורגין בתלמידי ב''ה ובכל דבר גדול יכול לבטל חוץ מי''ח דבר והיכא דלא פשט כגון שמן אע''ג דעמדו עליהן בנפשותיהן אפי' קטן יכול להתיר והא דקאמר וסמכו רבותינו אהא דאין גוזרים גזירה על הצבור לא מייתי ההוא טעמא אלא משום דלא תימא הואיל והראשונים נמנו עליו לאוסרו למה נמנה הוא עליו להתירו אדרבה היה לו להמנות לאסור דאשכחן בכמה דוכתי דראשונים גזרו ולא קיבלו מנייהו ובתראי גזור וקבלו מנייהו בפ''ק דשבת (דף יד:) ובפ''ק דחולין (דף ו.) להכי קאמר דלא רצה להמנות לאסור משום דחזא דאין רוב צבור יכולין לעמוד בו ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא כההיא דבפרק כל הבשר (חולין קי.) דרב איקלע לטטלופוש דאמר בקעה מצא וגדר בה גדר ואסר להו כחל וכן כל הנך דפרק תולין (שבת קלט.) דשלחו ליה בני בשכר ואסר להם לפי שאינן בני תורה גדול יכול להתיר ולא קטן: דאלימי לאפקועי ממונא. ר''ת כתב פרוסבול כי היה אומר דלא בעינן אלא ב''ד חשוב שבדור ואשכחן נמי (לקמן לז.) שהיו מקילין רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו אהדדי. תנן במסכת שביעית (פ''י מ''ה) פרוסבול המוקדם כשר והמאוחר פסול ומפ' בירושלמי משום דפרוסבול אינו מועיל מה שמלוה אחר כתיבת פרוסבול אלא למה שהלוה קודם זמן הכתוב בפרוסבול ולכך מאוחר פסול דמרויח שלא כדין כל מה שהלוה אחר כתיבת פרוסבול עד זמן הכתוב בו: דכתיב נתן ולא כתיב הסריח. אע''ג דאית ליה למכתב לישנא מעליא מ''מ הוה מצי למכתב עזב: