גיטין לו ע"א

דף לו - א

ומשנינן: דמדרינן ליה לכהן ברבים קודם עבודתו! ומאחר ונדר שהודר ברבים אין לו הפרה והתרה, סמוכים ובטוחים אנו שיגרשנה. ולפיכך, יורד ועובד מיד.

ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: ^[1] נדר שהודר ברבים, אין לו הפרה והתרה! לפיכך, יורד ועובד על ידי נדר זה.

אלא למאן דאמר: "אף נדר שהודר ברבים, יש לו הפרה והתרה", מאי איכא למימר!? ומה יועיל הנדר, והרי אכתי יכול להתירו אצל חכם!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, דמדרינן ליה לכהן על דעת רבים! ^[2] שיאמרו לו הרבים שנודר בפניהם: הרי אנו מדירים אותך על דעתנו! ונדר זה, לכולי עלמא אי אפשר לו להתירו.

דהא אמר אמימר: הלכתא: אפילו למאן דאמר: "נדר שהודר ברבים, יש לו הפרה"

- אבל אם נדר על דעת רבים, אין לו הפרה. כלומר: אין לו התרה על ידי חכם!

והני מילי - דאין לו התרה - דוקא שצריך להתירו לצורך דבר הרשות. אבל אם בהתרתו יש צורך לדבר מצוה, יש לו הפרה, על אף שנדר על דעת רבים.

והיכי דמי דבר מצוה?

כי ההוא מקרי דרדקי [מלמד תינוקות], דאדריה רב אחא על דעת רבים, שלא ילמד עוד תינוקות, משום דהוה פשע בינוקי [פושע בתינוקות], שהיה חובטן יותר מדאי. ואחר כך אהדריה רבינא [החזירו למשרתו] על ידי שהתיר לו את נדרו, משום דלא אשתכח מלמד אחר דדייק בלימודו כוותיה [לא נמצא עוד מלמד שמדייק בלימודו עם התלמידים דוגמתו]!

וכגון זה הוא דבר מצוה, שאף נדר שהודר על דעת רבים מתירים בשבילו.

שנינו במשנה: והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם: והוינן בה: וכי רק מפני תיקון העולם צריכים העדים לחתום בגט!?

והלא מעיקר דין דאורייתא הוא! דהרי כתיב בירמיהו [פרק לב]: "שדות בכסף יקנו, וכתוב בספר וחתום". ומשם למדנו, שאין השטר כשר בלא חתימות העדים; ואף גט, שטר כריתות הוא.

א. נחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר בכל השטרות:

רבי מאיר אומר: עדי חתימה כרתי! שעל ידי חתימת העדים בגוף השטר הם עושים את השטר לשטר, ולשיטתו האמור בכתוב "וכתוב בספר וחתום" הוא הכרחי לקיום השטר שיהיו בו חתימות.

ורבי אלעזר אומר: עדי מסירה כרתי שלדעתו נעשה השטר לשטר על ידי העדים העומדים בשעת מסירת השטר, ובשטר גט הם רואים את מסירת הגט לאשה, ואין צורך שיחתמו בגופו של השטר. ולשיטתו האמור בכתוב "וכתוב בספר וחתום", אינו תנאי הכרחי לקיום השטר, אלא רק בגדר "עצה טובה", שבאמצעות החתימה לא יזדקק מחזיק השטר להביא עדי מסירה, וכפי שיתבאר.

אמר תירץ רבה:

לא צריכא לטעמא ד"תיקון העולם", אלא לרבי אלעזר, דאמר: עדי מסירה כרתי, ולשיטתו, מה שנאמר: "וכתוב בספר וחתום" אינו חיוב אלא עצה טובה. ^[3] ולדעתו תקינו רבנן שיהיו בגט עדי חתימה, מפני תיקון העולם!

והתיקון הוא: שאם ייעשה הגט בעדי מסירה בלבד, עלולה האשה לבוא לידי עיגון, דזימנין דמייתי סהדי [ימותו עדי המסירה]. אי נמי, זימנין דאזלי עדי המסירה למדינת הים [פעמים שהולכים הם למדינת הים]! ואם יערער הבעל ויאמר: "לא גירשתיה", לא ימצא מי שיעיד לאשה שאכן נמסר לה הגט מיד בעלה.

אבל אחר שחתומין בו עדים, הרי חתימתם מעידה שנעשה הגט על דעת הבעל, כדי לגרש את אשתו. ומאחר שרואים אנו את הגט ביד האשה, בהכרח שנמסר לה הגט מידי הבעל כדי לגרשה בו, ואין צורך עוד להביא את עדי המסירה.

[ובגדר הדבר נחלקו הראשונים: יש מפרשים שעדי החתימה מועילים גם אם באמת לא היו עדי מסירה, כי רבי אלעזר מודה שגם עדי חתימה כרתי, ולכן אין צורך בהבאת עדי המסירה כהוכחה. ^[4]

ויש מפרשים שעדי חתימה לבד כשלעצמם אינם מועילים, אלא שעל ידי עדי החתימה אנו יודעים שהשטר נמסר, ואנו מניחים שמסתמא נעשה בהכשר, על ידי עדי מסירה. ונמצא שלצורך ההוכחה אין אנו צריכים להביא בפני בית דין את עדי המסירה, וזה הוא תיקון העולם; אבל השטר עצמו אינו כשר בלי עדי מסירה. ^[5]

רב יוסף אמר [תירץ]: אפילו תימא שתקנת רבן גמליאל היא לשיטת רבי מאיר, בכל זאת אתי שפיר, כי אין כוונת המשנה לעצם החתימה, שהיא ודאי מדאורייתא לרבי מאיר, ולא מפני התקנה, אלא:

התקינו חכמים, שיהא העדים החותמים, מפרשין את שמותיהן בגיטין, מפני תיקון העולם! ^[6]

כדתניא: בראשונה היה כותב העד בגט: אני פלוני ^[7] חתמתי עד, ולא היה נוקב בשמו, אלא עצם כתיבת ידו היתה נחשבת לחתימה.

ואז, רק אם היה כתב ידו של העד יוצא ממקום אחר [מופיע בשטר אחר], היה הגט כשר.

כי אם היה הבעל מערער ואומר "גט מזויף הוא", היתה צריכה האשה לקיים את החתימות, ולהוכיח שאכן כתב ידם של העדים הוא, ולא זייפה אותן בעצמה. וכיון שלא היה מופיע שם העדים בשטר לא היה ידוע מי הם העדים, ולא יכולה האשה למצוא למצוא עדים שמכירים את חתימותיהם, והיתה צריכה לחזר אחרי שטרות אחרים שכבר נתקיימו בבית דין, ולמצוא שטר שיש בו חתימות הדומות לחתימות שבגט זה, ורק כך היו מכשירים את הגט.

ואם לאו - שלא נמצאו חתימות דומות במקום אחר - הרי הגט פסול, אם ערער הבעל לומר שמזוייף הוא.

לפיכך, אמר רבן גמליאל: תקנה גדולה התקינו חכמים, שיהיו העדים מפרשין את שמותיהן בגט, מפני תיקון העולם! ועל ידי ששמותיהם מפורשים בגט, נחפש אחר יודעיהם ומכיריהם, והם יעידו שאכן חתימת ידם היא, ונכשיר את הגט.

ומקשינן: וכי צריך שיחתמו העדים דוקא בשמם המפורש, וכי בסימנא בעלמא לא די שיחתמו!? שהרי לפי האמור, על ידי סימן לא נוכל לזהות את העדים, ולא נמצא עדים לקיימו.

והא רב כשהיה חותם בגט, הוה צייר כורא [דג], ולא היה כותב את שמו, אלא סימן זה היה צורת חתימתו.

וכן רבי חנינא צייר חרותא [ענף דקל], וכך היתה חתימתו.

וכן רב חסדא חתם בצורת האות "סמך".

וכן רב הושעיא חתם בצורת האות "עין".

וכן רבה בר רב הונא צייר מכותא [מפרש הספינה] בתור חתימה.

ואיך עשו כן, ולא פירשו את שמם!? והלא זה נגד תקנת רבן גמליאל אליבא דרב יוסף!?

ומשנינן: שאני רבנן, שהותר להם לחתום בסימנים בעלמא, משום דבקיאין העולם בסימנייהו! כלומר: היות ומפורסם הדבר שזו היתה חתימתם של כל אחד מהם, בקל ימצאו עדים לקיים את חתימתם.

ומקשינן: ומעיקרא, במאי אפקעינהו?! איך התחילו החכמים האמורים לפרסם שזו היא חתימתם!? והרי אי אפשר לומר שהתחילו בכך על ידי שחתמו בשטרות, ^[8] כי מתחילה, קודם שנתפרסמה חתימתם, היו מנועים לעשות כן, מפני תקנת רבן גמליאל.

ומשנינן: התחילו רבנן לחתום כן בדיסקי! באגרות של שאלות ותשובות, ובדרישת שלומות, ואחר שכבר ניכרה חתימתן לכל, כבר הותר להם לחתום כן אף בשטרות.

שנינו במשנה: והלל התקין פרוסבול מפני תיקון העולם:

תנן התם במסכת שביעית:

אם עשה המלוה פרוסבול קודם שהגיע זמן שמיטת כספים, הרי זה אינו משמט, והמלוה יכול לגבות את חובו, וזה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן!

והתקין כן, משום שראה את העם, שחששו מהשמיטה, ונמנעו מלהלוות זה את זה בערב שביעית, ועברו על מה שכתוב בתורה: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא".

לפיכך עמד והתקין פרוסבול שעל ידו אין השביעית משמטת! ומאחר שתיקן להם עצה זו, שוב לא נמנעו מלהלוות זה לזה.

וזה הוא גופו של פרוסבול:

כותב המלוה לבית דין בשטר הפרוסבול: מוסרני לכם פלוני ופלוני, הדיינין שבמקום פלוני את שטרותי, שתהיו אתם הנוגשים את הלווה שיפרע את חובו ואני לא אגוש, כדי שכל חוב שיש לי אצל פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה! ^[9]

והדיינים עצמם הם שחותמים למטה בתחתית שטר הפרוסבול, או העדים.

ותמהינן: וכי מי איכא מידי [וכי אפשר שיש כזה דבר], דמדאורייתא משמטא שביעית, והתקין הלל דלא משמטא שביעית על ידי פרוסבול?! והלא הוא עקר דין תורה בכך.

אמר תירץ אביי:

בשביעית בזמן הזה - שאינה אלא מדרבנן - בלבד נוהג דין פרוסבול, וכשיטת רבי היא, שלדעתו אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בזמן הזה. והיות ואינה נוהגת עתה אלא רק מדרבנן יש כח ביד חכמים לעוקרה, וכדמפרש ואזיל. ^[10]

דתניא: רבי אומר: כתיב גבי שמיטת כספים "וזה דבר השמטה, שמוט כל בעל משה ידו". ומסמיכות התיבות "השמיטה שמוט", משמע:

בשתי שמיטות של שביעית הכתוב מדבר: אחת, שמיטת קרקע שלא לעובדה בשנה השביעית, ואחת, שמיטת כספים שלא לנגוש את החוב כשעברה השנה השביעית!

והקישה התורה שני דינים אלו זה לזה, כדי ללמד: בזמן שאתה משמט קרקע, אז אתה משמט כספים. אבל בזמן שאי אתה משמט קרקע, אף אי אתה משמט כספים!

והיות ואין שמיטת קרקע נוהגת בזמן הזה משום שבטלה קדושת הארץ, שמיטת כספים אף היא אינה נוהגת בזמן הזה. ^[11]

---

ה"ג: אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי וכו'. ופר"ת ז"ל דדוקא כי האי מקרי דרדקי שעל דעתם הדירו ועל דעתם התירו לפי שיצא שכרם בהפסדם ואנן סהדי דלאו אדעתא דהכי אדרוה אבל במצוה אחרת אין לה הפרה כיון שע"ד רבים נשבע דא"ל שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. וא"ת יהו נשאלין עליו כיון שאינן מושבעין אינן נשאלים עליו ועוד דאיהו למיסר עליה שוינהו שליח ולא למישרי ליה הלכך אין חרטתם כלום למשרא ליה ועוד הראה פנים לדברי' ויפה פי'.

ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט והלל אתקין דלא משמט. א"ל ומדאורייתא מי משמט, והכי תניא בספרי ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא של אחיך בידיך יצא המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד שאין משמטין וי"ל מדרבנן וקרא למלוה על המשכון אתא ולא משמע לי דהתם מדרבי יצחק נפקא דהא קני ליה וי"ל התם במוסר שטרותיו לב"ד ממש. אבל הכא אינו מוסר להם אלא שכותב מוסרני לכם כלומר בכל מקום שהם יהיו כמסורת לידכם ואמרו בירושלמי ואפילו נתונות ברומי והכי נמי משמע במשנה במס' שביעית המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין פרוזבול אינו משמט וזה א' מן הדברים שהתקין הלל וכו'.
ותמהני אי מדאוריי' במוסר שטרותיו סגיא אמאי תקין הלל פרוזבול הרי מי שרוצה להלוות יכול להלוות ולמסור שטרותיו לב"ד ולא לעבור על ד"ת ואפשר שאין העם רוצים למסור שטרותיהם לאחרים. ועוד מפני מלוה ע"פ שא"א לפיכך תיקן פרוזבול.
ולי נראה דההיא דספרי אסמכתא היא וכשאמרו מוסר שטרותיו אין משמיטין מתקנתו של הלל אמרו. והכי משמע בירושלמי פרק בתרא דשביעית דגרסינן התם תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה ופרוזבול דבר תורה כשהתקין הלל וסמכוהו לדברי תורה.
ואני תמה למה ליה להלל פרוזבול ליתקין ע"מ שלא תשמטנו שביעית א"ל אי כ"ע עבדי הכי אשתכח תורת שביעית ולפיכך לא רצה לומר להם. אבל השתא מינכרא מילתא ואמרו בי דינא הוא דקא עביד. אי נמי בשעת הלוואה זימנין דלא דכירי וכיון דפסדי כלל איכא נעיצת דלת אבל כשהלוו והגיע ערב שביעית כל א' הולך וכותב לעצמו.

הא דתניא ר"א בשתי שמיטות הכתוב מדבר א' שמיטת קרקע וכו'. פירש רש"י ז"ל שמיטת קרקע היינו חרישה וזריעה שאסורה בשביעית ובזמן שאין אתה משמט קרקע היינו לאחר חורבן שבטלה קדושת הארץ ואינו נכון. שא"כ בימי הלל מ"ל דלא נהגו מדאוריי' אפילו השמטת קרקע ומה שפי' שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ואמר הרב ז"ל שהיא מחלקת א"כ לא אמר הטעם שהיה אביי צ"ל מפני שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ומאן תנא דאית לי' הני תרי קולי.
אלא הכי פי': בשתי שמיטות הכתוב מדבר א' שמיטת קרקע שהיא חזרת שדות לבעליהן ביובל וא' שמיטת כספים והיינו שמיטת שביעי' בזמן שאתה משמט קרקע כלומר בזמן שהיובל נוהג שמיטה נוהגת וכן מפורש בירושלמי תמן אמרין במ"ד מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם וזה דבר השמיטה שמוט ר' אומר שני שמיטות שמיטה ויובל בזמן שהיובל נוהג שמיטה נוהגת מדברי תורה פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם.
ור"ת ז"ל הקשה כאן שהרי בימי הלל היה היובל נוהג דתנן התם בעירכין בראשונה היה נטמן כל י"ב חודש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה והלה שובר הדלת ונכנס ואית' לקמן בפ' מי שאחזו וש"מ שהיה היובל נוהג ובפ"ד במס' כריתות אמרינן ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמם א"ל כאן על אשמתם אמר רב חסדא מלמ' שכולן שפחה חרופה בעלו ושפחה חרופה היא המאורסת לעבד עברי ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בערכין (כ"ט ע"א)ובכמה מקומות בתלמוד.
לפיכך היה ר"ת ז"ל אומר שהיובל היה נוהג כימי הלל בבית שני והיו כל יושביה עליה לפי מאי דמסי' התם בערכין ובפ' המוכר דעשרת השבטים ירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהם ואע"ג דבימי עזרא לאו כולהו ישראל סלו' מיהו כל השבטים עלו ולא היתה א"י חסרה שבט וכיון שכן כל יושביה עליה קרינא ביה שאל"כ כשהלכו ב' וג' מהם למדינת הים יבטל אלא ודאי כל זמן שמכל השבטים עליה יושבי' עלי' קרינ' ביה והא דאמר אביי בשביעי' בזמן הזה ור' היא בזמן הזה ממש קאמר כלומר לאחר חרבן שבטלו היובלות ואפילו למ"ד לא בטלה קדושת הארץ והלל לאו לדריה תקן אלא לדרי עלמא דאתי אחר חרבן תקן דהוי ידעי דחרב ואימת חדי' וכדאמרי' בנזיר (דף ל"ב) דאקשי אביי ולא ידעין והכתיב שבועי' שבעי' וכו' אכתי מי ידעי בהו יומא והא דמיבעי' לן לדריה תקון או לדרי עגמא תקון אליבא דרבא איבעי' לן אבל לאביי על כרחין לדרי עלמא תקין ולא לדריה, זהו דעת ר"ת ז"ל.
ואינו מחוור לי, שלפי דעתי אפילו למ"ד עשרת השבטים ירמיה החזירן לא גלו לבבל מעול' אלא חזרו למקומם הראשון כדאמרינן ואבדתם בגוים אלו עשרת השבטים שגלו למדי ושם נשתקעו כולם ולא נתערבו עם ישראל ולא גלו לבבל ובבית שני לא היו מעולם ועוד שאם לא היה הלל מתקן לדורו אלא לדורות הבאים למה צריך לתקן הם יחושו לעצמם ועוד א"א שיתקן הלל ויאמר לכשיחרב המקדש יעשו פרוזבול ח"ו שלא היה פותח פיו לשטן ולא מתקן תקנות לחרבן אע"פ שהן יודעין שיחרב והתימה הגדול שתמהני הרב ז"ל בדבריו שהרי המקראות מוכיחים הן דכתיב ויעבירו קול ביהודה ובירושלים לכל בני הגולה להקבץ ירושלים וכתיב ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים והרבה מפורשין מהם ובדברי הימים מפורשים כל החוזרים ומשבט יהודה ובנימין היו ועוד שהרי הרבה כרכים כבשום עולי ירושלים ולא כבשום עולי בבל ונתישבו במקצתה של א"י במה שרצו ולא נתחלקו השבטים ואמרינן התם היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה בבנימן ושבט בנימן ביהודה יכול יהא יובל נוהג ת"ל לכל יושביה בזמן שיושביה כתקנן ולא בזמן שהן מעורבבין ועוד והרי אפילו לענין חלה אמרי' בכמה דוכתי אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן משום דכתיב בבאכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו ישראל סלו' ואה עלו כל השבטים עד שנקרא בהם כל יושביה עליה כ"ש שאני קורא בבאכם וזה כבר ברור ומפרש אלא אינו נקרא כל יושביה עליה ולא בבאכם עד דאיכא רוב כל שבט כדאמרינן בעלמא בכל דיני הצבור לפסח ופר העלם דבר של צבור וכי תעלה על דעת הרב ז"ל שאם עלו ב' או ג' מכל שבט ושבט יהא יובל נוהג בהם אבל דברי ר"ת ז"ל קושיית הם צריכים לפנים וי"ל שהיה דין בית בתי ערי חומה נוהג בימי הלל מדבריהם ואפשר שכל דיני יובל נוהגין כן מדבריהם בימיו ולא לעבור על ד"ת ולהתיר עבד עברי בשפחה אלא להחמיר וסעד נמלא לזה בספ' יוסף בן גוריון הכהן שאמר שנתקדש היובל בימי א' ממלכי חשמונאי ומ"ש בכריתות מלמד שכולם בעלו שפחה חרופה י"ל בימי צדקיהו בעלום כדאמ' צפירי חטאת שנים עשר על ע"א שחטאו בימי צדקיהו הביאום אבל ר"ת ז"ל היה מדחה זה משום דע"א בימי צדקיהו אשכחן דעבדוה אבל אימת בטלו נשים נכריות ושפחות בימי עזרא ולא בימי צדקיהו. וי"ל דר"ח ס"ל כאחרים דאמרי ומאורסת לעבד כנעני ולרבנן דאמרי מאורסת לע"ע על דבר אחר הביאו אשמו, ושמא תלוים היו. עוד יש לי לומר שאם קנה עבד בזמן הבית ונרצע וחרב הבית קודם שיצא ובטל היובל שעובד לעולם ודינו כדין עבד עברי להתירו בשפחה ועוד רב חסדא סבר לקמן חציה שפחה וחצי' בת חורין בת אקדושי היא הילכך משכחת לה כגון שקדשום בזמן הבית שהיה היובל נוהג וחרב הבית ובעלום בימי עזרא והא דאסיקנ' התם עשרת השבטים ירמיה החזירן לאו למימרא דבימי עזרא מנו יובלות לקדשן אלא לתרץ שאין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה ואע"פ שנהג בסוף בית ראשון כדמוכח התם מדכתיב כי המוכר אל הממכר לא ישוב ומ"ה קאמר שכל יושביה. עליה היו והא דאמרי' התם בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדאורייתא קאמר שנהגו השמיטיו וכרבנן דפליגי עליה דר' דהא אתי לתרוצי הא דאיתמר התם מקיש ביאתכם בימי עזרא לביאתכם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות ואקשינן עלה מדתניא לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו' ומתרץ עלה מנו יובלות לקדש שמיטין ור"ש ז"ל כתב מדרבנן דאמרי ולענין הלכה שמט' נוהגת בארץ ישראל לדברי חכמים דבר תורה דקי"ל קדושה ראשונה ושנייה יש להן שלישית אין להן ולמ"ד יש להן מדרבנן ולדברי ר' מדרבנן ודאי נוהגת היא כדאמרי' בריש משקין לענין שמטת קרקע בשביעית בזמן הזה ור' היא דתקון רבנן דתנהוג כמו שתקנו תרומות ומעשרות לדבריהם למ"ד שלישית יש להן ואמרינן התם מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעתא משום ארנונא. ועוד מעובדא דריש לקיש דאי' התם במס' סנהדרין ובפסחים פ' מקום שנהגו א"ל רבה בר בר חנה לבריה לא תאכל ספיחי כרוב לא בפני ולא שלא בפני וש"מ דשמטת קרקע נוהגת וממילא שמעינן להשמטת כספים בין בארץ בין בחוצה לארץ דהא חובת הגוף היא. ואמרינן בירושלמי לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי אומר וזה דבר השמטה שמוט בזמן שהשמיטה נוהגת בארץ מדבר תורה השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ ואפילו לר' דכתיב כי קרא שמיטה מ"מ ואיתמר נמי התם אלא הא כתוב בארץ הוא בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ אין הדרור נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ והיינו דאמר שמואל אי איישר חילי אבטליני' ורב נחמן אמר אקיימיניה ולא כדברי הרב אל ברגלוני שאמר שלאותם הדרים בארץ ישראל שם קאמר חובת הגוף הוא ואין חלו' בין ארץ ישראל לחוצה לארץ והיינו דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבולא אלא או בבי דינא דסורא או בבי דינא דנהרדעא ורב אשי ורבנן דבי רב אשי ורבה ואביי משמטי וכולהו בחוצה לארץ ובזמן הזה הוא ומי שאומר מדת חסידות היתה להם אין שומעים לו שכל שלא תקנו חכמים אין העושה אותו נקרא חסיד אצא הדיוט כדאמרינן בירושלמי כל מי שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט וכי אתו לקמיה דרב ואמר ליה מידי פרוזבול היה לך למה להו פרוזבול ואם תאמר שלא ישמוט במדת חסידות א"כ פשיטא דמהימנא דאי בעי לא מישמטא והיכי אמרת לא שבי' היתירא ואכיל איסורא הא לאו איסורא הוא כלל ולמה להו למיתי קמיה כלל אבל י"א שהלכה כר' דאמר אין שמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג לפי שסוגי' זו הולכת להקל בפרוזבול לכל דיניהן ואי שביעי' דאוריית' כרבנן בשל תורה הלך להחמיר וכיון דקי"ל שהשמטה תלויה בדבר תורה אף מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג מדבריהם וכי היכי דתקון רבנן זכר לשמטה תקון זכר ליובל ואי אפשר שתקנו לזה ולא תקנו לזה לפי ששניהם תלויים זו בנו והיובל טעון קדוש. ובימי רבותינו היה ב"ד קבועין בארץ ישראל ותוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרין לבעליהן זכר ליובל ולפיכך היתה השמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים אבל עכשיו שאין שם ב"ד שמקדשין אותו ואינם תוקעין ומשלחין עבדים אין היובל נוהג כלל שאלו הדברי' מעכבין ביובל כדקתני במס' ר"ה וכיון שבטל היובל בטול גמור ואינו נוהג אפי' מדבריהם לא בעבודת קרקע ולא בהשמטת כספים וזו היא דעת הראב"ד ז"ל. ואין זה מחוור ועוד שאמרו בירושלמי לדברי ר' פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם ולא אמרו בשעה שהיובל נוהג מדבריהם שמטה נוהגת מדבריהם ועוד שמימי ר' הלל הנשיא שתקן לנו סדר מועדות וקדשן לדורות על פי מנין שאנו מונין בו שוב לא היה בית דין בארץ ישראל ראוי לקדש וכ"ש בימי רב אשי שבבר בטלו מומחין בארץ ישראל אלא בזמן הזה היה ואף על פי כן מצינו ליה ולרבנן דדרי דמשמטי ומטכסי נפשייהו למיכתב פרוזבול ולפום דעתא צילתא נמי אינו במשמע שקדשו יובל מדבריהם לאחר חרבן שהרי הארץ חרבה ושממה כדיטמאי' ואין ישראל עליה אלא כעב' שלן באכסניא ולמה יחזרו שדות ובתי ערי חומה וינהגו בעבדים והם עבדים לעבדים אבל בימי הבית הוא שנהגו בו והראיה המכרעת ששנת השמטה מפורסמת בארץ ישראל היום ומנהג אבותיהם להשמיט קרקע כלומר שנוהגין בה בו קדושת שביעית ומעתה מצינו למידין לשמטת כספים שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ כדפרישית. ובמסכת ע"א בשמעתא דרב הונא בריה דר' יהושע מצאתי לרב הנז' ז"ל דקמשמע לן רב הונא דשמטת כספים נוהגת אף על פי דאין שמטת קרקע נוהגת דלא סבירא לן כר' וא"נ סבירא כוותי' נהי נמי דמדאוריית' לא נהגה מדרבנן מיהא נהגה ואפילו בחוצה לארץ ויפה כיון שחזר ומודה על האמת וכן דעת' ז"ל שם בפ"א דע"א והגאוני' ז"ל כך הסכימו ששמטת כספים נוהגת בכ"מ ובל זמן וכן דעת ריא"ף ז"ל שכתב בהלכותיו סוגיא זו שבדיני השמטת כספים ועליו אנו סומכי' בכל דבר ולפי שהעם נמנעים מלהשמיט ועוברים על מש"כ בתורה מקצת החכמים לבם נוקפין ומפקפקין בדבריהם להקל שהעם שומעים להם בכך ואין שומעים להחמיר. ע"ב והא דאמרינן אי אמר' לדרי' הוא דתקון מבטלינן. תמהני בה אי לדריה תקון למה לי ונראה דה"פ מבטלינן דלא ליכתוב ליה אפילו בדינא רבה דאלים מנפשיה בלא תקנת הלל לאפקועי ממונא דאפי' כשת"ל דהלל לדריה בלחוד תקין כיון דאורי ותקין הכי כל בי דינא דאלים איבעי כתיב ליה לפום מאי דחזי משעתיה הילכך אי בעו רבנן לבטולי לגמרי דלא למכתביה לעולם צריך ביטול. ונ"ל דהא דאמר שמואל דלא כתבינן פרוזבלא אלא או בבי דינא דסורא או בבי דינא דנהרדעא לא קי"ל כוותיה דשמואל לטעמיה דמיהדר לבטוליה דקי"ל כר' נחמן דאמר אקיימיניה ואע"ג דלא איפשיט אי לדריה בלחוד תקין כיון דחזינן לרבנן דבי רב אשי דמסרי מילי להדדי ולא מסרי מילי לדבי רב אשי דאיהו אלים בשעתייהו אלמא אפילו בי דינא אחרינא דלא אלים כולי האי כתיב ולדרי עלמא תקון ועוד דאי לדרים תקין וצריכ' אפקעתא חדא היכי מפקע ממונא דגברי במסיר' מילי בעלמא בלא דייני דמכופן ויתבין ואשכחן נמי לרב נחמן דאמר בשנים אלמא לא בעינן בי דינא דאלים אלא גריע משאר ד"מ וש"מ כי תיקון הלל לאו בכגון ר' אמי ור' אסי בלחוד תקין ועוד מדר' יהודה אמר רב דאמרי לא שביק התירא ואכיל איסור' ואי ס"ד בעינא בי דינא רבה מי יימר דאשכחינהו ואיזדקיקו ליה ואמאי נמי לא מוקמינן הכי אלו לא יפרעו באתרא דליכ' בי דינא דהכי וקמ"ל כשמואל אלא ודאי ליתא לדשמואל.
אבל ראיתי להר"מ תלמידו ז"ל שכתבה, וכן הא דתניא סיים לו שדה בהלוא' אינו משמט ולא קי"ל הכי דהא קסבר האי תנא בבל שטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט ואדחי ליה ואמרינן בפ' הזהב האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעי' משמטתה וכ"ש סתם ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דאפ"ה משמט ומלוה על משכון נמי דקני ליה ממש כדר' יצחק אין משמטתו הא לאו הכי משמט.

כך הגירסא בכל הספרים כאן: אמר אמימר אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. ולפי גירסא זו יש ספק בדבר הלכה כמאן בנדר שהודר ברבים. אבל בתוספות כתבו דבמסכת מכות גרסינן ברוב הספרים הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. ואפילו לגירסת הספרים שבכאן, נראה לפסוק כן מדאיצטריך אמימר לפסוק בנדר שהודר על דעת רבים שאין לו הפרה, דאם איתא דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לישמעינן אמימר הא וכל שכן על דעת רבים. ואף על גב דרב נחמן סבירא ליה דאין לו הפרה וקיימא לן כותיה בדיני ולענין דינא אמרה דבאדרה ברבים מגבינן לה כתובה, הא פריך תלמודא בתר הכי הניחא למאן דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למאן דאמר יש לו הפרה מאי איכא למימר, אלמא לא איברירה להו סברתיה דרב נחמן בהא. ואפשר דדיניה דרב נחמן דאמר אפילו ניסת מדירין אותה לא אידחי, דמדרינן לה על דעת רבים. ומיהו מסתברא דעל דעת רבים לגבי בעל מיגרע גרע מנדר שהודר ברבים וכטעמא דכתבינן לעיל, והילכך ניסת אינה גובה כתובתה מדקיימא לן דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה וכל שכן בשהדירוה על דעת רבים שיש לו הפרה על ידי הבעל. ודילמא ניסת ודאי מפר לה בעל ולא מגבינן לה בהדרה, וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שהביא דברי רב הונא ולא הזכיר דברי רב נחמן כלל, דאלמא אף בעל דעת רבים לא מדרינן לה ולא מגבינן לה.

על דעת רבים אין לו הפרה. והני מילי לדבר הרשות. כלומר שאין מפירין אותו לדבר הרשות.

אבל לדבר מצוה מפירין אותו. הכי גרסינן. וכן העיד עלה רבינו תם ז"ל שכן היא בכל הספרים שלהם. והכי גריס רבינו חננאל ז"ל.

כי הא דההוא מקרי דרדקי. ודקדק ממנה רבינו תם ז"ל דדוקא לדבר מצוה שהוא כעין אביהם של תינוקות דשייכי בנדר ובמצוה דחרטתן שוה דאנן סהדי דשבשתא כיון דעל על, וכל האבות שלדעתם הודר משום פשיעת בניהם אנן סהדי שנתחרטו כולם משום לימוד בניהם ועל דעתם הודר ועל דעתם הותר, אבל בנדר שאין אותם הרבים שייכין ביה ולא בחרטתו אין לו הפרה ואפילו לדבר מצוה לפי שאין חרטת הרבים החורטים שוה להתחרט בענין אחד ופתחו של זה אינו כפתחו של זה וחכם מאי דשמע מפר, וחרטה בעי שיתחרט מתחילתו שאם היה יודע פתחו היה מניח מלישבע והילכך רבים שאינם בכלל השבועה איך ישאלו על דבר שאינם מושבעין עליו אלא שלדעתם נדר הנודר, ועוד דלמיסר שוינהו שלוחין ולא למישרי. ועוד, היאך יתחרטו הם לומר אילו נתגלה פתח זה בשעת הנדר לא היינו מניחין אות לידור ומאין להם שהיה מניח מלידור בשביל חרטתם, וראיה לדבר דלאו כל דבר מצוה אמרו, מעשה דגבעונים, שהרי אין לך מצוה גדולה מלקיים לא תחיה כל נשמה ולא תכרות להם ברית וחלול השם לא הוה התם שרימו אותם שאמרו מארץ רחוקה באנו ואפילו הכי לא התירוהו לדעת רב יהודה משום נדר שהודר ברבים כל שכן על דעת רבים משום שאינן יכולין להתחרט לדעת הנשאל אלא ודאי כי ההוא מקרי דרדקי אמרו, דעל דעת האבות הדירוהו ועל ידיהם התירוהו והם היו הנדראין והם היו הנתרין, אבל בעלמא לא [בנדפס: ומיהו במסכת מכות (טז, א) בשמעתא דקיימו ולא קיימו, משמע לכאורה דאפילו בכל מצות דעלמא אמרו כן. וצריך עיון].

ועל דעת רבים. פירש רש"י ז"ל כאן יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו. וכן נמצא לרבינו האי גאון ז"ל בתשובה. וכן כתב רש"י ז"ל בשבועות גבי הא דאמר להו משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתו ועל דעת המקום, דהיינו על דעת רבים, ומשמע מדבריו דעל דעת רבים לא בעינן שלשה אלא אפילו בשנים, דאין לפרש דכיון דשתף שכינה עמו הוי כרבים, דאם כן לא הוה למשה למימר על דעתו. ואף על גב דלקמן בפרקין אמרינן גבי נדר שהודר ברבים וכמה רבים שלשה, חלוק יש בין נדר שהודר ברבים לעל דעת רבים דבהודר ברבים הוי טעמא משום דכל מילתא דמתעבדא באפי תלתא אלימא ולא יכול חכם למישלפא, אבל אי לא מתעבדא אלא באפי תרי לא אלימא כולי האי. אבל נדר שהודר על דעת רבים הוי טעמא משום שהוא מבטל דעתו לדעתם וחרטתם אינם שוה הילכך אפילו בשנים, אבל באחד אף על פי שהוא תולה בו נדרו ופתחו וחרטתו אינו כפתחו וחרטת חבירו מכל מקום כיון דאינו אלא על אחד אינו מבטל דעתו לדעת היחיד. ורבינו תם ז"ל אמר דעל דעת רבים היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני ואפילו שלא בפניהם, אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא.

התקין רבן גמליאל שיהו העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם. מפני תקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אמר רבא לא נצרכה אלא לרבי אלעזר דאמר עדי מסריה כרתי. פירש רש"י ז"ל וקרא עצה טובה קא משמע לן. וקשיא לי, אי הכי אכתי למאי איצטריך רבן גמליאל לתקן דהא אתא ירמיה ואשמעינן תקנה זו, ואם תאמר דקרא אשמעינן עצה טובה ומאן דבעי חייש לה ומאן דלא בעי לא חייש לה, ואתא רבן גמליאל ותקן דלכתחילה יהו הכל עושין כן, הא ליתא, דרבן גמליאל נמי עצה טובה גרידתא אשמעינן ולכתחלה נמי לא מצרכינן לה הכי. וכך כתב ר"י ז"ל ודייק לה מדתנן לעיל (גיטין כח, ב) אין כותבין לא על נייר מחוק ולא הדיפתרא וחכמים מכשירין, דאלמא מכשירין לכתוב לכתחילה, מדקתני תנא קמא אין כותבין, ואמרינן עלה מאן חכמים רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי, והתם אי מייתי להו סהדי אי נמי אזלי להו למדינת הים לא מקיימינן לה מעדי חתימה שבו דהא עשויין להזדייף וכמי שאינן חתומין דמו וכן משמע נמי. וכן משמע נמי מהא דתנן לעיל (גיטין כד, ב) כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה ואמרינן עלה בגמרא קטנה הוא דלא מגרש הא גדולה מצי מגרש בה אמר רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים אמר ליה אביי אלא מעתה רישא דקתני פסול לגרש בו וכו' אלא מאי אית לך למימר בעדי מסירה ורבי אלעזר היא הכא נמי בעידי מסירה ורבי אלעזר היא, אלמא לרבי אלעזר אף על פי שהעדים החתומים על הגט כמי שאינן שהרי שני יוסף הדרים בעיר אחת אין מוציאין שטר חוב על אחרים כיון שאינו מתברר מתוך השטר מאן ניהו, ואפילו הכי כשר לכתחלה לרבי אלעזר, אלא ודאי הא דתנן התקין רבן גמליאל שיהו העדים חותמין על הגט, עצה טובה הוא ולמד דעת את העם, ואם כן אתא רבן גמליאל ואשמעינן מאי דאשמעינן קרא.
ועוד קשיא, לדעת המקשה היכי משמע ליה קרא דוחתום והעד עדים בחתימה ומי משתעי קרא הכי וחתום וחתום [בנדפס: בחתימה נמי משתעי קרא הכי וחותם], אלא נראה לי דלכולי עלמא קרא בתרי שטרא משתעי, אלא דלדעת המקשה דמוקי ליה כרבי מאיר משמע לה [בנדפס: דתרווייהו בחתימתם] וכי מוקמינן לה כרבי אלעזר חד בחתימה דהיינו וחתום וחד בעדי מסירה לבד והיינו העד עדים. והני תרי שטרי היינו מקושר ופשוט והכי איתא בבבא בתרא בריש פרק גט פשוט (קסב, ¨) דאמרינן התם ואקח את ספר המקנה את המצוה את החתום ואת הגלוי, החתום זה מקושר ואת הגלוי זה פשוט. הנה נתברר לך משם דבאותו מעשה שני שטרות היו בו והיינו דאמר ליה רחמנא לירמיה חתום במקושר והעד עדים בפשוט ולדעתיה דרבי מאיר בחתימה ממש ולרבי אלעזר בעידי מסירה. כן נראה לי.

רב כיוסף אמר אפילו תימא לרבי מאיר התקינו שיהו העדים מפרשין שמותיהן מפני תיקון העולם. כדי שיוכל הגט להתקיים על פי יודעיו ומכיריו ולא יצטרך עד החתום להתקיים מתוך כתב היוצא ממקום אחר. וכשהוא חותם אינו צריך לפרש אני פלוני בן פלוני עד, אלא באיש פלוני עד. אי נמי בבן פלוני עד מתכשר כדתנן בן איש פלוני עד כשר ותנן איש פלוני עד כשר, ואף על גב דטובא יעקב וראובן איכא מכל מקום אהני דמצי לאהדורי אכולה ראובן דאיכא במתא. אבל מעיקרא דכתבי אני עד ואינו מפרש שמו נפל שטרא בבירא דאמאן שאיל ומאן מהדר.
ונראה דלרבי מאיר עכובא הוא כלומר שאם באו לישאל אומרין להם שצריכין לפרש שמותיהם ולא עצה טובה בלבד מדפרכינן ובסימנא לא והא רב צייר כורא וכו' ופרקינן שאני רבנן דפקיעי בסימנייהו ופרכינן תו ומעיקרא במאי אפקעינהו, ואם איתא דלאו עכובא הוא מאי קא מקשה במאי אפקעינהו דילמא בשטרי מקח וממכר, ואי נמי בגיטי נשים ובדלא קפדי להכי, אלא ודאי משמע דעכובא הוא, ומיהו בדיעבד אפשר דלא מיפסל גיטא בהכי ואפילו לרבי מאיר דהא לא תקון אלא כדי שיהו עדים מצויים לקיימו ולא דנפיק מינה מידי אחרינא לא לענין איסורא ולא לענין ממונא, ואי משום כך אמאי מיפסיל גיטא, אלא ודאי לרבי אלעזר לא נפיק מיניה מידי ואפילו לכתחלה נמי לא מחייבי לפרש שמותיהן דלא גרע מכי לא חתמי ביה סהדי כלל דמותר אפילו לכתחילה וכדכתבינן לעיל וקיימא [בנדפס: דקיימא] לן כרבי אלעזר.

אמר אביי [וכו'] בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. פירש רש"י ז"ל שמיטת קרקע חרישה וזריעה ושמיטת כספים שמיטת מלוה ואחת זו ואחת זו בשביעית, וזריעה וחרישה שאינה נוהגת בשביעית בזמן הזה נפקא ליה כדדריש בירושלמי וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטה ואחת יובל בזמן שהיובל נוהג שמיטה נוהגת. והקשה עליו רבינו תם ז"ל דאם כן הוה ליה לאיתויי הכא ההיא דרשה דירושלמי דבר מינה אכתי לא ידעינן לשמיטת זריעה וחרישה שאינו נוהגת. ואם תאמר דהכא דלא בעי למילף אלא שמיטת כספים לא חש לאיתויי וסמיך אמאי דדריש דיליף לה בירושלמי, הא ליתא, דהא בריש פרק קמא דמועד קטן (ב, א) פרכינן וחרישה וזריעה מי שרי וכו' ומשני בזמן הזה מדרבנן ורבי הוא ומייתי לה כדהכא, והתם ודאי דמהדרינן אזריעה וחרישה שהיא מותרת הוה ליה לאיתויי ההיא דירושלמי ולא הא דרבי דהכא. ועוד דהיכא דרשינן מההוא קרא אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים ואחת שמיטת שביעית ואחת שמיטת יובל דאטו בקרא שלשה שמיטות כתיבי ביה, לפיכך פירש רבינו תם ז"ל אחת שמיטת קרקע דהיינו שמיטת יובל ושמיטת כספים היינו שביעית, והיינו דרשה עצמה דירושלמי והכי קאמר בזמן שאתה משמט קרקע ביובל אתה משמט כספים בשביעית, והאי דקרי ליה לשביעית שמיטת כספים משום דבשביעית נוהגת שמיטת כספים מה שאין כן ביובל, אי נמי משום דבצד שמיטת כספים דמי לשמיטת היובלין דמה התם קרקע מופקע מלוקח למוכר אף כאן כספים מופקעין ממלוה ללוה. והשתא אתיא שפיר ההיא דמועד קטן.

והא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה. פירוש בזמן בית שני דאף בימי הלל לא היתה השביעית נוהגת דבר תורה לפי שלא היה היובל נוהג דמשעה שגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות דלא היו כל יושביה עליה. ועוד שהיו מעורבבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה והתורה אמרה לכל יושביה שיהו יושביה יושבין כתקנן איש על מקומו. והיינו דאמרינן בערכין בסופו (לב, ב) מנו יובלין לקדש שמיטין, דאלמא בבית שני לא היה היובל נוהג ושמיטין לא נהגו אלא מדרבנן וכו'. וכן פירש רש"י ז"ל. והקשה רבינו תם ז"ל מדתנן בערכין (לא, ב) בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חדש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולט מעותיו ללשכה והלה שובר הדלת ונכנס. ולקמן מייתי לה בפרק מי שאחזו ושמעית מינה דדין בתי ערי חומה נוהג היה בימי הלל ואין בית בבתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא התם בערכין, ובמסכת כריתות אמרו [ב]פרק ארבעה מחוסרי כפרה (כג, א) ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמותם, אמר רב חסדא מלמד שכולן בעלי שפחה חרופה ואין שפחה חרופה אלא המאורסת לעבד עברי כדאמרינן נמי התם עבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בערכין פרק המקדש שדהו (ערכין כט, א) ובקידושין בשילהי האומר (סט, א) אלמא שמעינן מינה שיובל נוהג היה בימי הלל, ולפיכך היה אומר רבינו תם ז"ל שהיובל ודאי נהג בבית שני והא דאמרינן התם מנו יובלין לקדש שמיטין לא קיימא לן הכי דהא מסיקנא התם דעשרת שבטים ירמיה החזירן ויאשיה מלך עליהם ואף על גב דלאו כולהו סלוק ובימי עזרא לאו כולהו סליקי. מיהו וכולהו שבטים הוה בהו ולא היתה ארץ ישראל חסרה לגמרי משבט אחד, וכיון שכן כל יושביה עליה קרינא ביה דאי לאו הכי אין לך בכל הדורות שלא היו מקצת אנשים מישראל הולכי חוצה לארץ, ואם כן יבטל דין היובלים עליהם אלא ודאי כל שלא היתה הארץ חסרה שבט גמור כל יושביה עליה קרינא ביה. והא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה, דוקא קאמר בזמן הזה אחרי גלות הארץ ונחרב הבית בשניה שאז ודאי בטלו היובלות לכולי עלמא, והלל לא לדריה תקון אליבא דאביי אלא לדרי עלמא תקון דמידע ידעי צדיקי דאית בהו דביתא חרב, כדאמרינן בנזיר (לב, ב) נהי דידעי דחריב ואימת חריב אכתי מי ידעי בהי יומא, וצפה הלל שעתידין הדורות לעבור על מה שכתוב בתורה ועמד והתקין מעתה פרוזבול לדורות הבאין. והא דאיבעיא לן לקמן כי תקין לדריה תקין או דילמא לדרי עלמא תקין, אליבא דרבא הוא דאיבעי לן אבל לאביי מיפשט פשיטא ליה דלדרי עלמא דוקא תקון ולא לדריה. ולפי דעת רבינו תם ז"ל צריכין אנו לומר שצפה הלל שעתידין חכמי הדורות לתקן שתהא שמיטת כספים נוהגת ועמד ותקן כנגד תקנתן, ועוד שחשש שמא הדורות הבאין תהיה תקנתן חביבה להם ולא יתקנו פרוזבול לתקנת מלוין ונמצאת דלת נעולה בפני לוין ועוברין על מה שכתוב בתורה ועמד ותקן מעתה, וכל זה דבר מתמיה, ועוד דאף כשתמצי לומר עשרת השבטים ירמיה החזירם כשגלו ועלו בימי עזרא לא חזרו שבטים למקומם ואין שבט ושבט יושב בפני עצמו בעריו ובנחלתו אלא כולן מעורבבים והתם אמרינן היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהא יובל נוהגת תלמוד לומר לכל יושביה בזמן שיושביה כתקנן ולא בזמן שמעורבבים. ועוד ראיתי לרמב"ן נ"ר שהקשה עליו מדאמרינן לגבי חלה בכמה מקומות בתלמוד אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן משום דכתוב בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק ואם עלו כל השבטים עד שנקרא בהם כל יושביה עליה כל שכן שאני קורא בבואכם וזה דבר ברור ומפורש אלא אינו נקרא כל יושביה עליה ולא בבואכם עד דאיכא רוב כל שבט ושבט כדאמרינן בעלמא בכל דיני הצבור לפסח ופר העלם דבר של צבור, וכי תעלה על דעת הרב שאם עלו שנים שלשה מכל שבט ושבט שיהא יובל נוהג בהם. עד כאן. ומה שהביא ראיה רבינו תם ז"ל משהיה בית בבתי ערי חומה נוהג בימי הלל, יש לומר שהיה נוהג מדבריהם. ומה שאמרו בכריתות שכולם בעלו שפחה חרופה, והתם אין לומר מדבריהם דאם כן היו מביאין חולין לעזרה, יש לומר דשמא משום שפחה שבעלו בימי צדקיה שהיו עובדי עבודה זרה, אבל בועלי שפחה ונשים נכריות בימי עזרא מצאנו בימי צדקיה לא מצאנו. ויש לומר דשמא רב חסדא סבירא ליה כאחרים דאמרי דשפחה חרופה היינו נמי המאורסת לעבד כנעני, ולרבנן דאמרו המאורסת לעבד עברי על דבר אחר הביאום. ועוד תירץ הרמב"ן נ"ר דיש לומר שאם קנה עבד בזמן הבית ונרצע וחרב הבית קודם שיצא ובטל היובל שהוא עובד לעולם ודינו כדין עבד עברי להתירו בשפחה, ועוד דרב חסדא סבר לקמן חציה שפחה וחציה בת חורין בת אתרוסי הוא, והילכך משכחת לה כגון שקדשום בזמן הבית שהיה היובל נוהג וחרב הבית ובעלום בימי עזרא. עד כאן. ואינו מחוור בעיני, דלתירוצו הראשון קשיא לי, דהא משגלו עשרת שבטים בטלו היובלות וגלותן קדמה לגלות ירושלים מאה ושלשים ושלש ויותר מעט כמו שמוכיח מתוך מקראות, ועבדים אלו שנרצעו כבר קדמה מכירתן לגלות השבטים שבע שנים אם כן יש להם קודם חורבן הבית מאה וארבעים ומתי קדשום ומתי נבעלו אחר חורבן. גם תירוצו השני איני יודע למה הוצרך רבינו נ"ר לדחוק כגון שקדשום בפני הבית, דלמאן דאית ליה לקמן חציה שפחה וחציה בת חורין קדושיה קדושין, אפילו בזמן הזה משכחת לה דלרב חסדא ורבה בר רב הונא, דסבירא להו הכי הא דאמרינן התם בכריתות (עג, א) אין שפחה חרופה אלא המאורסת לעבד עברי, לאו לאפוקי מאורסת לישראל גמור אלא למעוטי מאורסת לעבד כנעני. וכן נראה מהא דאמרינן לקמן דאמר רב ששת כשם שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת כן חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדש אין קדושיה קדושין ואם לחשך אדם לומר איזו היא שפחה הנחרפת לאיש זו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי וכו' אלמא מדמייתי עלה דההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לישראל איזו היא שפחה חרופה וכו' שמע מינה דהוא הדין דנתקדשה לישראל הויא שפחה חרופה, וכן פירש רש"י ז"ל שם ואם לחשך אדם לומר תשובה לדבר זה מאותה ששנינו במסכת כריתות (עג, א) והפדה לא נפדתה דשפחה חרופה איזו זו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה חרופה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי והוא הדין לכל ישראל אלא דאורחא דמילתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה. עד כאן. ומיהו הא דפירש רש"י ז"ל הא דאמרינן בערכין מנו יובלין לקדש שמיטין דמדרבנן קאמר, בהא איכא למימר דמדאורייתא קאמר שנהגו השמיטין בימי עזרא וכרבנן דפליגי עליה דרבי. והכי נמי משמע דהא אתא לתרוצי הא דאיתמר התם מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות אף בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות, ואקשינן עלה מדתניא לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו' ומתרץ עלה מנו יובלות לקדש שמיטין.

כבר ביארנו שהלכה כר' אלעזר ועידי מסירה כרתי ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בה אף עידי מסירה כלומר אע"ג דזימנין דמיתי סהדי הא מ"מ כל שיש עידי חתימה אין צורך לעידי מסירה כלל שאלו כן מה הועלנו כי מיתי סהדי מיהא ואנו באים לקיימו בעידי חתימה נחוש שמא לא נתן בעידי מסירה אלא ודאי כל שיש שם עידי חתימה אין צורך לעידי מסירה כלל ומ"מ דוקא בדיעבד כגון אם מתו עידי מסירה או נמצאו פסולים שסומכין על עידי חתימה הואיל והגט יוצא מתחת ידה כתוב וחתום וכל שמתקיים בחותמיו אין ערר הבעל כלום אבל לכתחלה בעינן אף עידי מסירה והם עיקר הענין שהרי של חתימה מתקון העולם באו ומכיון דלכתחלה צריך לעידי מסירה אין עוד קושיא לדבריהם ממה ששאלו בפרק ראשון בפני כמה נותנו לה שאע"פ שהגט חתום צריך ליתנו לה בפני אחרים דההיא לכתחלה היא ועוד דהתם נמי משום דבעינן לקיימו הוא כמו שביארנו ואף הם הביאו עוד ראיה לדבריהם בפרק אחרון דפסיק רב כר' אלעזר בגיטין פ"ו ב' ורב גופיה קאמר שגט שאין בו אלא עד אחד אע"פ שהכתיבה ניכרת שהיא של סופר פלני אינו גט דדוקא בכתב ידו ועד אמרו פסול והולד כשר אבל כתב סופר ועד אינו כלום והא ודאי בלאו עידי מסירה הוא דאי בעידי מסירה עד אחד דבגויה דיו שלא יכשיר ולמה הוא פוסל ומי גרע מהיכא דליתיה כלל אלא ודאי (בדאיכא) [בדליכא] עידי מסירה ובשני חתומים מיהא כשר אלמא כל שיש עידי חתימה אין צורך לעידי מסירה בדיעבד ואע"פ שיש לומר דרב לפרוש מתני' אליבא דר' מאיר קא אתי וליה לא סבירא ליה דאי הוה סבירא ליה לא הוה מכשר בלאו עידי חתימה מכל מקום מדקאמר שמואל עלה אפי' כתב סופר ועד כשר משמע דרב פליג עליה למימר דלאו כשר הוא וכן אין לפרשה בעידי מסירה ולפסול בכתב סופר ועד מדין מזוייף מתוכו דמזוייף מתוכו פיסולו מגזירה דילמא אתי למסמך עליה ומשום האי גזירה אין אומרים אינו גט כלל שיהא הולד ממזר ועוד שאין לומר מזוייף מתוכו במה שהזיוף שבו נכר ולא אתו למיסמך עליה ואף גדולי תלמידיהם חזקו את דבריהם ממה שנאמר בהמביא תנין בשאלת היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וכבר כתבנוה שם ועוד ראייה ממה שאמרו בפרק ראשון מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו וודאי טעמא דילמא אתי למיסמך עלייהו שלא בעידי מסירה:

ומ"מ יש נוטים לומר שר' אלעזר עידי מסירה דוקא קאמר וכי היכי דלמאן דאמר עידי חתימה כרתי לא סגיא בלאו עידי חתימה הכי נמי לדידן לא סגיא בלא עידי מסירה והאי דקאמר דהתקינו שיהו חותמין בגט מפני תקון העולם לאו דלא ניבעי עידי מסירה דודאי צריכי אלא דמ"מ כל שהוציאה גט ונתקיים בחותמיו אומרין מן הסתם שבעידי מסירה בא לידה ואי ליכא עידי חתימה קאמר בעל איהי היא דזייפתיה והשתא דאיכא עידי חתימה וליכא למימר היא זייפתיה דהא נתקיים בחותמיו מסתמא כהלכתו נמסר בעידי מסירה הא כל שנתברר שלא היו שם עידי מסירה או שהם מודים פסול אף כשנתקיים בחותמיו ומטעם זה יש מפרשים במשנתנו שיהו העדים חותמין ר"ל אותם בעצמם שנמסר בפניהם יהו חותמין והיינו דקתני העדים ולא קתני עדים וכן ראיה לדבריהם מדאיתקש יציאה להויה בכמה דברים וכן הויות להדדי ומה הויה דכסף בעידי מסירה אף הויה דשטר כן ולא סגי בעידי מסירה ומה הויה דשטר בעידי מסירה אף יציאה כן ותדע שיש כמה שמועות בתלמוד נוטות זו לדעת זו ר"ל דאף עידי מסירה וזו לדעת זו ר"ל דעידי מסירה דוקא אלא שאין מטכסיס החבור להאריך ביתר מדאי תעיד לכל אחת קצתן על קצתן כל שכן שכלם מתאימות לתרצן ולפרשן כל אחד לשיטתו ומאחר שכתבנו עיקר הענין והטעם שהמחלוקת תלויה בו אין צורך להאריך בפרטי השמועות ואע"פ שרוב מפרשים נוטים לדברי גדולי הפוסקים כל שלא בשעת הדחק ראוי לחוש:

זה שביארנו במשנתנו שהלל תקן ענין פרוזבל יש שואלים בה והא מדאוריתא אינו משמט וכמו שדרשו בסיפרי ואשר יהיה לך את אחיך ולא של אחיך בידך פרט למלוה על המשכון תשמיט ידיך פרט למוסר שטרותיו לבית דין וכי תימא אין הכי נמי אלא שלא היו נוהגים בכך והתקין הלל שיעשו כן אין זה כלום שהרי שאלו בה ומי איכא מידי דמדאוריתא משמט והלל תקין דלא משמט אלמא דמדאוריתא (לא) משמט וא"כ קשה זו של סיפרי ותירצו בה דמדאוריתא מוסר שטרותיו ליד בית דין ממש אבל זו אינו מוסר להם אלא שכותב חובותיו במזכרת ומביא להם ואומר להם מוסרני כו' והם כותבין ומדמסר לנא פרוזבולא ומפני שראה הלל שהיו נמנעים להלוות שלא היו רוצים להוציא שטרותיהם מתחת ידיהם התקין להם פרוזבל במקום מסירת השטר וזהו שאמרו במסכת שביעית המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט פרוזבל אינו משמט וזה אחד מן הדברים שהתקין הלל אלמא מסירת שטרות לחוד ופרוזבל לחוד וזה שכתוב בפרוזבל מוסרני וכו' כל שטרותי וכו' פירושו זכות שטרותי ואף גדולי המחברים לא כתבו בו לשון שטר אלא מוסרני כו' שכל חוב שיש לי אצל פלני שאגבנו כל זמן שארצה וכן הנוסח מצוי בגמרות ספרדיות מדויקות וכן שהפרוזבל כולל גם כן מלוה על פה ומ"מ יש אומרים שאף לתקנת הלל מסירת שטרות היה שם וזו של שביעית שסמך פרוזבל למוסר שטרות הכל אחד ופירושו שפרוזבל אינו משמט וזו של סיפרי אסמכתא היא ועל תקנת הלל אמרוה וזהו שאמרו בתלמוד המערב תשמט ידיך פרט למוסר שטרותיו בבית דין מכאן לפרוזבל מן התורה ושאלו בה ופרוזבל דבר תורה ותירץ תקן הלל וסמכוה מן התורה:

ומכל מקום מלוה על המשכון ודאי דאוריתא היא דקרא דאשר יהיה לך את אחיך ודאי פשוט הוא דדוקא מה שיש לו ביד אחיו אבל קרא דתשמט ידיך דמיניה מפקינן מוסר שטרותיו אסמכתא בעלמא הוא ואע"פ שאמרו למטה בשלמא מוסר שטרותיו דבית דין תפשי להו אלא מלוה על המשכון אמאי שמשמען של דברים דמסירת שטרות טפי ממשכון הוא מ"מ דרך סוגיא כך היא ועוד שאף הוא אומר בשלמא מוסר כו' ומדרבנן דכיון דתקינו למסרם בבית דין הרי זה כמעשה בית דין שאין טענה אחריו אלא מלוה על המשכון ומדאוריתא מאי טעמא וטעמא דקרא קא בעי ואהדר ליה מפני שבעל חוב קונה משכון ושטה זו נראית לי עיקר:

ולעיקר התקנה מיהא יש שואלים ולידרוש להו על מנת שלא ישמיטנו בשביעית שמועיל כמו שביארנו בראשון של מכות ותירצו שאם כן אף כלם עושים כן ותשתכח תורת שביעית אבל פרוזבל שצריכים לבא עליו לפני בית דין מ"מ אוושא מילתא ונמצא רישומו של שביעית ניכר עד שהכל אומרין נשמט היה אלא שמסר שטרותיו או פרוזבל לבית דין:

מתוך מה שכתבנו שפרוזבל אינו משמט מן התורה אם בלא מסירת שטר לשיטה ראשונה אם אף במסירת שטר לשיטה אחרונה שאלו בה בסוגיא זו היאך תקן הלל להוציא ממון שלא כדין מי איכא מידי דמדאוריתא משמט והלל מצי מתקן דלא לשמט ואע"פ שאמרו במסכת יבמות צ' ב' שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה כגון אליהו בהר הכרמל התם הוראת שעה הוא וכן דמיגדר מילתא שאני כלומר לפרסם שקרותם של עובדי ע"ז אבל כאן היאך נעקור מצות שמוט שהיא עקר משום דליקיים השמר לך שהוא טפל שאם אין השמטה אין כאן קיום להשמר לך וגו' ופירשו בה שאף הלל לא תקן אלא בזמן הזה ששמטת כספים אינה נוהגת מן התורה אלא דרבנן אתקנוה לזכר שביעית וחזר הוא ותקן על זו פרוזבל ושמא תאמר ואף בזו אם מן התורה אינו משמט היאך התקינו דתשמט שב ואל תעשה שאני ולמדת שאין דין פרוזבל אלא בזמן הזה אבל בזמן ששמטה נוהגת מן התורה אין פרוזבל מועיל בו וכן פסקוה גדולי המחברים:

אמר אמימר אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה ע"ד רבים אין לו הפרה פי' שאמרו לו תדור על דעתינו וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו התרה דההוא מקרי דרדקי דאדריה ר' אבא דהוה פשע בינוקי פי' היה מייסרן יותר מדאי ואהדריה רבינא דלא אשכח דדייק כותיה. והסכימו כל גאוני הישיבות שאין סומכין על זו המשנה ועל זו ההלכה ואין אלמנה נפרעת כתובתה אלא בשבועה בפני ב"ד וכך הלכה רווחת בישראל:

העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם מפני תקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אמר רבא לא צריכא [אלא] לר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ותקנו רבנן עדי חתימה דזימנין דמייתי סהדי. אי נמי דזמנין דאזלי למדינת הים פי' והכי תנן לקמן בשלהי מסכתין ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם פי' ר' אלעזר לא בעי עדי חתימה כלל אלא עדי מסירה ואם אין שם עדי מסירה כגון שנתנו לה בינו לבינה אע"פ שיש שם עדי חתימה אינו כלום דעדי מסירה כרתי ולמה נהגו העולם לחתום עדים בגט מפני תיקון העולם שמא האשה לא תינשא עכשיו ועדי מסירה ימותו או ילכו למדינת הים וכשתבא האשה לינשא בגט זה שאינו חתום לא נאמין לה שהבעל כתבו ונתנו לה דדילמא איהי כתבת ליה אבל אם הגט חתום עדי הגט מוכיחים שהבעל כתבו וחתמו שבלא רשותו לא היו חותמים העדים ובודאי ברשות הבעל חתמוהו וכיון שעכשיו יוצא מתחת יד האשה בודאי כי הבעל נתנו לה ולא חיישינן ככל שטר מלוה דנפיק מתותיה מלוה או שטר מכר דנפיק מתותיה לוקח שמא מיד הלוה או מיד (הלוקח) [המוכר] נפל ומצאוהו המלוה והלוקח וה"ה הכא נמי לא חיישינן אלא ודאי הבעל נתנו לה וכשנתנו לה בכשרות נתנו לה בפני עדי מסירה והלכך נאמנת האשה לומר בפני פלוני ופלוני נתנו לי והלכו להם למדינת הים אבל אם מכיון שנתן לה בעלה הגט אינה מוציאה עידי מסירה אינה מגורשת דאמרינן בינו לבינה נתנו לה ובלא עדי מסירה לא מיגרשה כלל ור"י ז"ל כתב שמעי' מיהא דלא צריכים לעדי מסירה אלא היכא דליכא עדי חתימה אבל היכא דאיכא עדי חתימה סגי בלא עדי מסירה ואינו נ"ל. רב יוסף אמר אפילו תימא ר"מ דאמר עדי חתימה כרתי התקינו שיהיו מפרשים שמותיהן בגט מפני תקון העולם כדתניא בראשונה היו כותבין אני פלוני חתמתי עד אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר כשר ואם לאו פסול התקינו שיהו כותבים שמותיהן מפני תיקון העולם ובסימנא לא והא רב צייר כוורא ור' חנינא צייר חרותא פי' כענף של דקל רבה בר רב הונא צייר מכותא שאני רבנן דבקיעי בסימנייהו ומעיקרא במאי אפקעינהו בדיסקי פי' אגרות של שאלות שלום שהיו שולחים זה לזה:

הלל התקין פרוזבול וכו' תנן התם פרוזבול אינו משמט וזה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלות זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר התקין הלל פרוזבול וזה גופו של פרוזבול מוסרני לפניכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני ופלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין מלמטה או העדים:

בד"ה אמר אמימר כו' הניחא למאן דאמר ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי כו' עכ"ל ר"ל דקאי נמי אדרב נחמן דלעיל דמוקי מתניתין דהכא בהודר ברבים ופריך הניחא למאן דאמר כו' אלא למ"ד יש לו כו' דהיינו ר"י ורבנן דלקמן במתני' במאי מוקי רב נחמן נמי מתני' דהכא וקאמר דמוקי לה בעל דעת רבים דהשתא ר"נ גופיה חזר בו ומוקי לה בעל דעת רבים דוקא והוה שפיר הלכתא כרב נחמן בדיני מיהו יש לדקדק בלשונם שכתבו ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי כו' הא על כרחך ליכא למימר בע"א דלרב הונא לא קשיא מידי דאיהו סבירא ליה צריך לפרט הנדר ועוד קשה דודאי הוא דארב נחמן קאי דאיהו הוא דקאמר אין צריך לפרט את הנדר ולרב פפא דסבירא ליה צריך לפרט הנדר ודאי דלא קשה מידי ויש ליישב משום דאיכא לפרש דידע תלמודא דאיכא אמוראי דסבירא להו בהא כרב נחמן דא"צ לפרט הנדר אלא בהא דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לא שמעינן מנייהו ולהכי פריך אליבייהו הניחא למ"ד כו' אלא למ"ד יש כו' אבל לרב נחמן דמשני לעיל דמדרינן ליה ברבים לא קשה מידי ולהכי קאמרי דאיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי קושיית הניחא כו' דרב נחמן נמי לא קאמר לעיל הכי אלא לר"י דסבירא ליה לקמן הכי ודו"ק:

בד"ה מי איכא מידי כו' ודרשה דספרי עיקרה אמלוה כו' דמוסר שטרותיו הוי מטעם דהפקר כו' עכ"ל הוצרכו לזה דאי מוסר שטרותיו מדינא דאורייתא אינו משמט אלא דמכל מקום לא היה עושה הלל תקנה לבטל השמטת כספים שצוותה תורה כמ"ש לעיל א"כ מהאי טעמא נמי מטעם דהפקר ב"ד הפקר לא היו מתקנין לבטל השמטת כספים שצוותה תורה אלא דלפרש"י צ"ל דלית לן למיחש להכי אלא דמוסר (ז) שטרותיו היינו מטעם הפקר ודו"ק:

בד"ה בזמן שאתה כו' דהשמטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה וזריעה כו' עכ"ל ומיהו מייתי לה התם שפיר אחרישת קרקע דנוהג בין ביובל ובין בשביעית והיינו בזמן שנוהג השמטת קרקע דהיינו יובל לענין חרישת קרקע נוהג נמי השמטת כספים דהיינו שביעית לענין חרישת קרקע וכההיא דירושלמי ודו"ק:

גמ' לא צריכא אלא לר"א כו'. הקשיתי לפי מ"ש התוס' לעיל (גיטין דף ג' ע"ב) בד"ה ר"א אומר דאף לכתחלה א"צ עידי חתימה אכתי מאי קמ"ל ר"ג טפי מירמיה דקרא נמי עצה טובה קמ"ל ותירצתי ע"פ מה שאיתא לעיל לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ע"ש פרש"י [דשטרות עומד לזמן מרובה] והשתא המקשה ס"ד דעידי חתימה כרתי דאין השטר ממש זולתן א"כ מ"ש גט משטר לזה הקשה שפיר ומשני לא צריכא וכו' וקרא בשטר מכר איירי שעומד לראיה לזמן ארוך ואתא הוא ותיקן בגט נמי משום שמא מייתי וכו' וברשב"א מיישב בע"א ע"ש:

גמ' מפרשין שמותיהן. ומעיקרא אני עד בלא שם כלל או אני פלוני עד זולת שם (ר):

בתוס' בד"ה אמר אמימר כו' דאדר"נ נמי קאי כו'. עיין הלשון באשר"י. ונראה שלא תימא ר"נ עצמו ס"ל ברבים אין לו הפרה דהא משני לעיל דמדרינן לה ברבים ולא פריך מידי רק הכא רוצה תלמודא ליישב הך דינא דא"צ לפרט אף אם נפסוק דינא יש לו הפרה וק"ל [וכעין זה כתב מהרש"א]:

בתוס' בד"ה אבל לדבר מצוה כו' היינו כשאומר על דעת פלוני כו'. דלא כפרש"י כך יאמרו לו וכו':

בתוס' בד"ה והעדים כו' משמע דמקודם נתקנה. ומ"מ הו"ל לאקדומי הא דהעדים לאלמנה כיון דקדמי ומיהו אהתקין ר"ג צ"ל ע"כ שתהא נודרת דהא דהעדים לא התקין הוא רק אמר שניתקן מקודם. ולולי דבריהם היה נראה דר"ג הזקן לחוד ור"ג סתם לחוד:

בתוס' בד"ה מי איכא כו' ואע"ג כו'. הא ודאי דאסקו אדעתייהו דתקון הלל היה ללמוד לעשות ולנהוג כן דאל"כ מה תיקן דאורייתא הוא ועוד למה לי כתיבת פרוזבול במסירה בלא כתיבה נמי אינו משמט [א"ו שלא היתה התקנה כדי שיועיל שלא לשמט דבלא"ה מועיל במסירה לחוד רק כדי ללמד לעשות כן] רק הקשו מאי פריך דלא הו"ל לעקור מצות שביעית אע"ג דהפקר ב"ד היה הפקר מ"מ אין להם לעקור מצוה ע"י כן הא דאורייתא הוא ואין כאן עקירת מצוה:

בא"ד עיקרו על המלוה וכו'. מקושר לפ"ה כיון דלדידיה הפקר וכו' הוא תירוץ אפילו לעקירת מצוה א"כ למה לי קרא מיהו ז"א דלא הו"ל לקרא לסמוך על הפקר וכו' רק דהו"ל לרבא לשנויי דאורייתא הוא ואין כאן עקירה דא"ל דמ"מ פריך דלא הו"ל לנהוג וכו' דע"ז לא יפול התירוץ הפקר כו' דלא יהיה עדיף מדברי תורה גופיה דאפ"ה אין ללמוד לעקור לדורות מצוה אחת מתרי"ג מצות. ולי היה נראה דתרי מילי נינהו וכן משמע בהדיא במשניות סוף שביעית ומוסר שטרות היינו שמסלק עצמו מהן ונותנם לב"ד שיעשו בו מה שירצו ויש כח בידם אחר שביעית לנוגשו לשלם להם או להמלוה וכשראה הלל שנמנעו וכו' דלא ניחא להו למוסרו לב"ד על הספק [אם ירצו לנוגשו לשלם להמלוה] לזה תיקן הריני וכו' ומתנה עמהם ע"מ שאגבנו כ"ז שארצה דזו מדאורייתא לא מהני. וראיתי בתוס' ריש מכות דכתבו דפרוזבול ומוסר תרי מלי נינהו ותו לא:

בתוס' בד"ה בזמן שאתה כו' בריש מ"ק דפריך וכו'. ומשני בשביעית בזה"ז ומייתי הך דהכא וכו':

בא"ד ואשמם אילי צאן לשון אשם:

בא"ד דהוו ידעי דחריב וכו'. ושיעמדו ויתקנו רבנן שמטה זכר לשביעית ידע מסברא א"נ בזמן חורבן בית ראשון תקנו נמי כן והא דקאמר ראה שנמנעו וכו' [ר"ל] ראה שימנעו או אף בזמנו התחילו במדה רעה זו וכן מסתבר דאז אתי שפיר טפי ועברו על מה שכתב בתורה דלאחר חורבן מדאורייתא שפיר עבדי דאין מלוין כיון שלא רצו לפרוע אחר שביעית ומדאורייתא חייבים לשלם דאין שביעית משמט וק"ל:

בא"ד א"נ הך בעיא כו'. היינו לפרש"י דקאי רבא אדלעיל נמי:

בא"ד כל יושביה עלי'. דכתיב וקראתם דרור לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו':

גמרא לר"א דאמר ע"מ כרתי. בגליון הוגה אלא לר"א. וכן העתיקו התוס' לעיל (ד) ד"ה דקי"ל:

רש"י ד"ה מפרשי. ראובן כו' מעיקרא כו' אלא אני פלוני כו'. לכאורה הנל"פ דמעיקרא לא כתבו אלא ראובן עד ע' לק' (פז ב) במשנה. והתקינו שיהיו מפרשין הטיב שמותיהן דהיינו שם אביהם ג"כ וכמו שהיו נקיי הדעת עושין (שם) בכדי שיכירום מי הם. מיהו מלשון התוספתא דסוף מכילתין משמע כפרש"י:

רש"י ד"ה כדתניא. ונתקיימו בב"ד ע"י העדאת החתומים עצמן. ל"י מדוע לא פי' או ע"י אחרים שהכירו כ"י:

תד"ה אמר. ואע"ג דקאמר לעיל דמדרינן לה ברבים. כצ"ל:

בא"ד וא"ל דאדר"נ נמי קאי. זה לא סליק לתירוץ ראשון דלעיל בתד"ה אבל. דבאשתו אין לחלק בין ברבים לע"ד רבים:

תד"ה אבל. וע"ד יחיד כו' יכול כו'. ל"ד דה"ה ע"ד שנים וכ"ה ברא"ש ור"ן. ועי' לק' (מו) בתד"ה רנב"י וברש"ל שם:

תד"ה והעדים. ובגמרא אר"ג כו' משמע דקודם נתקנה. תימה דשם אמר ר"ג סתם והוא ר"ג דיבנה נכד ר"ג הזקן עי' בנדה (ו ב) תד"ה בשפחתו. ובתוספתא שם הגי' רשב"ג:

תד"ה בזמן. ואשמים איל צאן על אשמתם. כצ"ל:

בא"ד שהרי היה בזמן הבית דהלל כו'. כצ"ל:

בא"ד (ע"ב) דמשמע דיובל לא נהגו היינו כו' אלא שני שבטים וכשעלו כו'. כצ"ל:

גמ' מפני תיקון העולם דאורייתא. נ״ב קרי לד"ק דאורייתא וכן בכ"מ בסנהדרין ובחלק ובכתובות וזולת הרבה:

שם היה כותב אני פלוני. נ"ב בודאי לא היה כותב מלת פלוני אלא ר"ל שמו בלבד היה כותב ולא היה נודע וניכר מי הוא כמה יוסף איכא בשוקא התקינו שיהא כותב גם שם אביו או סימן כמו ארוך או גוץ או כהן כצ"ל לפירש״י ואינו מובן לי:

שם רב צייר כורא. נ"ב דג שאין ע"ר שולט בו:

שם צייר חרותא. נ"ב סימן צדיק כתמר יפרח גם חריות הם שבטים שחובטין בהן כדתנן התם חריות של דקל היו מביאין וחובטין גם הוא סימן לשבט מושל:

שם סמך. נ"ב כלומר שיש לסמוך על סתימתו זו:

שם עיין נ״ב ששם עיין על הכתב ולכן חתם עליו:

שם מכותא. נ"ב ווילון שמוליך הספינה וכ"ה קבירניט' ספינה ומנהיגים מדברנא דאומתיה:

עֲלוּבָה כַּלָּה שֶׁזִּנְּתָה בְּתוֹךְ חֻפָּתָהּ (שיר השירים א, יב). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י שבעשיית העגל שאמרו אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ (שמות לב, ד) פגמו באותיות אלה דשם אלקים וזה עיקר הפגם שלהם שהיה על ידי המעשה אך בעבור שהיו נושקין את העגל ששם הוא סוד הכל פגמו גם באותיות 'מי' דשם אלקים עיין שם. נמצא פגמו בשם אלקים כולו שעולה מספר פ"ו וזהו שאמר עֲלוּבָה כַּלָּה שֶׁזִּנְּתָה תּוֹךְ חֻפָּתָהּ רוצה לומר שפגמה בשם אלקים שעולה פ"ו שהוא רמוז תוך אותיות חופה כי בתוך חופה יש אותיות פו.

הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָן עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִים וכו'. נראה לי בס"ד נעלבים איירי שמחנפין אותם ברמז כמו שהיו עושין אוייבים של דוד המלך ע"ה שהיו עוסקין בסדר טהרות ושואלין אותו הבא על אשת איש מיתתו במה (סנהדרין קז.), וגם עוד שומעין חרפתם בפירוש ולא ברמז וזאת השתיקה ששותקין ואין עולבין ואין משיבין אין כונתם כדי להרויח על ידי כך מצות וזכיות אותם העולבין ומחרפים אותם אלא עושין זה מאהבתו של הקדוש ברוך הוא שצוה בכך וגם עוד אין בלבם צער על דבר זה שאין סובלים דבר זה בצער אלא הם שמחים ביסורין אלו הנה עליהם הכתוב אומר וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה, לא)שיגינו על כל העולם כולו כשמש שהכל נהנין ממנה.
ועוד נראה לי בס"ד כפל הלשון של שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם היינו רוצה לומר אלו הנעלבין הם שומעין חרפתם של אלו העולבין שהכל מספרים בגנותם ומחרפים אותם ועם כל זה הם אינם משיבין להם דבר לחרפם בדבר הכל מעידין בו עליהם.

גמ' תקנה גדולה התקינו. עיין שבועות מה ע"א תד"ה גדולו':

תד"ה בזמן וכו' כדאמרי' בהדיא. עיין ר"ה כט ע"א תד"ה קמ"ל:

אלא למ"ד אין לו הפרה מא"ל. דיליף לי' מנשיאי העדה. ובריטב"א דנדרים פ' השותפין כ' דלא מצינו למילף זה משבועת ישראל שלא להשיא בנותיהן לבנימין ולא מצאו היתר משום דהתם כולם הי' נוגעים בדבר ומי יתיר להם ע"ש וצ"ל דאם יחסר שבט א' מישראל ח"ו לזה כולם נוגעים. אבל גבי גבעונים שבט לוי שלא נטלו אלא מ"ח ערים לא הי' נוגעים דמה איכפת להו אם ידורו גם הגבעונים בא"י או לא ולא היו נוגעים והי' יכולים להתיר ואפ"ה לא מצאו היתר ש"מ ברבים אין לו התרה. ובפ' שבועת הדיינים דאמר מרע"ה ע"ד המקום דלא להוי הפרה לשבועתי' קשה מי יתיר הלא כולם נוגעין בדבר ודוחק לומר שיהי' מי שירצה לקבל על עצמו עול תורה והוא יתיר לאחרים זה דוחק אין אדם חוטא ולא לו. ובדרוש אגדה אמרתי היינו דאמר מרע"ה פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה ומסיים במשפחה ושבט. היינו שחשש שמא יש עתה א' שרש פרה ראש ולענה אשר עתה לא יכנס לברית כלל ולא יהי' הוא נוגע כי לא נשבעו והוא יתיר למשפחתו ושבטו ושם הארכתי. ואולי אה"נ לא ימצאו מי שיתיר להם אבל עכ"פ יהי' כל התורה איתי' בשאלה וקיל טפי ממאי דלא איתא בשאלה. והנה לקמן מ"ו סוף ע"א הקשו תוס' הא נדר טעות הוה שאמרו מארץ רחוקה באנו והטעום ועכצ"ל משום חלול ה' וא"כ מנ"ל לר' יהודה דברבים אין לו התרה ותי' אי בעלמא הוה ליה התרה שוב לא הוה חלול ה'. ביאור דבריהם דהיתר שבועה איננו חלול ה' דגם או"ה יודעים כדאשכחן בפרעה איתשיל אשבועתך ובנ"נ וצדקי' אבל שבועה בטעות אי לאו דרשה האדם בשבועה לא הי' ראוי להקל כי נשא שם ה' לשוא. ואו"ה שאינם מודים לדרש הזה הוה ח"ה גביהו כצ"ל דבריהם. מ"מ לפ"ז יש לדחות הוכחת ר"ת דכתב אי ס"ד דאין מתירין בעל כרחו כ"א מדעת מי שנדר לתועלתו א"כ הרי לא הי' יכולין להתיר בלי רצון הגבעונים והם לא יתרצו. ולהנ"ל זה ליתא נהי דגוף השבועה לא יתבטל מחמת טעות לדעתם דלא דרשו האדם בשבועה. מ"מ אי ס"ד ברבים יש לו התרה ואין מונע אלא לפי שנשבעו לתועלתם לזה בודאי פשוט לכל אדם כיון שהי' בטעות אין לחוש שוב לתועלתם כי נשבעו לתועלת אנשי ארץ רחוקה ולא לתועלת אנשי גבעון והוא פשוט מאד ותימה על ר"ת:

אבל לדבר מצוה יש לו הפרה. בפי' המשנה לרמב"ם דבכורות כתב דלא ניחוש שמא הכהן יתיר נדרו לדבר מצוה דהעיקור אצלינו שצריך לפרט הנדר ועיין במהרי"ט ח"א סי' קמ"ב. והנלע"ד דהנה אין חשוד שיתיר לעצמו איסור נדר שלא כדין אלא שיחשוב בעצמו שזהו מצוה שראוי להתיר הנדר ובאמת אין המצוה כדאי להתיר הנדר הזה והנה ג' ענינים יש בפירוט הנדר א' לשון הנדר ב' הסבה שבעבורה נדר השלישי איכות הנדר אם הי' עד"ר או ע"ד המקום או בעת צרה וכדומה והי' מהראוי לפרט כל הענינים האלו משום מילתא דאיסורא. אלא ר"נ חושש שמא מיגז גייז לא במרד ובמעל אלא שלא ידקדק לומר הנדר ממש כעין שנדר ונמצא לא הותר כלל דחכם מאי דשמע מיפר ע"כ טוב שלא לפרט. אמנם מודה ר"נ דהי' ראוי לפרט לולי חשש מיגז גייז והיינו שלא לפרט לשון הנדר והסבה. אבל איכות הנדר אי הי' עד"ר או ע"ד המקום או בעת צרה זה צריך לפרט דבהא לא שייך מיגז גייז וא"כ כשיאמר שנדר עד"ר אלא שנזדמנה לו מצוה יאמר לו החכם לא על הוראתך נסמוך אמור לי הנדר והמצוה אם שקולין הם או לא וכשיאמר לו שהנדר היה ע"י נשיאת נשים בעבירה ממילא לא יתיר לו לשום מצוה בעולם וא"ש דבריו:

דהוה פשע בינוקא. פירש"י חבטן יותר מדאי. וריטב"א במכות כתב לשיטת ר"ת דבעי' דבר מצוה שיש עי"ז טעות בעיקור הנדר כמו גבי אונס שפירש"י שמצא בה עון פי' שם רע וגירשה ונדרה עד"ר ושוב נודע שהוא שקר הוה טעות בעיקור הנדר ומצוה. וה"נ צ"ל הכא דהוה פשע ולמד שלא בדקדוק שוב לא אשכחו דדייק כותי' והוה טעות בעיקור הנדר דמשום שבשתא דעל אדרוהו ושוב לא אשכחו כוותי'. אבל רש"י שפי' שחבטן לא הוה טעות בעיקור הנדר והתם פירש"י שגירש מחמת עון משמע דבעי טעות בעיקור כר"ת ע"ש בריטב"א. אך הר"ן כתב בשם ר"ת שיטה אחרת והרגיש בזה הרב"י סי' רכ"ח דאין הר"ן והריטב"א שוים בסברת ר"ת והוא דהר"ן כתב בשמו דבעי' דהמדירין הרבים עצמם מתחרטין ע"י מצוה זו והכא בינוקא המדירין עד"ר הם אבות התינוקות עצמם הם היה המדירין והם היו הרבים שעל דעתם נדרו והם היה המתירין ומתחרטין אעפ"י שחבט לילדיהם. מ"מ לא אשכחו דדיקי כוותי' ועליהם מוטל לימוד ביניהם ע"כ הם המתחרטים אלא על שיטה זו קשה הא באונס שגירש ונדר עד"ר אין המצוה נוגע להרבים ההם ואפ"ה מסיק דמתירין. ועכצ"ל ב' הנוסחאות אמת בדר"ת או דבעי' שהרבים עצמם הם הנוגעים בדבר המצוה ההיא כמו פשע בינוקא דחביטה אעפ"י שאין טעות בעיקור הנדר או יש טעות בעיקור הנדר כאונס שגירש ע"י שמצא בה עון ונמצא שקר וצדקו דברי רש"י. ומה שקשה על רש"י כיון שמצא בה עון אף ע"ג שנמצא אח"כ שקר מ"מ כדין גרשה ואיך ילקה להס"ד אמינא מילתא ואשתכח בסבא כוותי' בתשו' שער אפרים ריש סי' ע"ב והוא די"ל דע"א העיד שזינתה אשתו והאמין לו כבי תרי ושוי' אנפשי' חתיכה דאסורא ולוקה דלא ה"ל להאמין לו ולגרום לעצמו לגרש אשה שאסור לגרשה כ"כ שער אפרים מסברא דנפשי' ולא נזכר שכ"כ ראשונים ופסקו רמ"א ש"ע א"ע סי' קע"ח סעיף ט' ונעלם זה מבני אהובה פכ"ד מאישות הל' י"ח בסופו ע"ש:

ואדרי' רב אחא עד"ר. פי' אדרי' שבני העיר הדירוהו הנאה מנכסיהם וכ"כ ראב"ד והשיג על הרמב"ם שפי' אדרי' להמלמד שהמלמד הדיר עצמו ליהנות מבני העיר. ולא נ"ל שפי' רמב"ם כן בש"ס אלא מעשה דהוה בש"ס הכי הוה דבני העיר הדירוהו מנכסיו. ושלא תאמר כר"ת דבעי' דוקא כה"ג שהמצוה נוגע להרבים עצמם וכנ"ל לכן מייתי המשל בהיפוך שאם אירע א' אוסר על עצמו הנאת בני העיר ולא נמצא להם מלמד זולתו מותר להתיר אעפ"י שאין המצוה נוגע לו. והנה הראב"ד השיג מה מצוה עליו וכי הוא מצווה ללמוד עם בניהם. ותי' כ"מ ללמוד עם תלמידים מוטל על כל ישראל וי"ל הראב"ד ס"ל מקרי דרדקי שאני שאינו מצוה שהרי מותר ליקח שכר עיין נדרים ל"ז ע"א. אך הא קשי' הא צרכי רבים מצוה המוטלת על כל עולם הוא עיין ש"ך סי' רכ"ח ס"ק ק"ו:

על ד"ר. דעת רש"י שנים הוה רבים מדאמרינן פ' הדיינים על דעתי ועל דעת המקום כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתי' ותוס' כ' ע"ד המקום שאני ובנדרים אין הגירסא דלא להוי הפרה אלא מילתא דלא טריחא נקיט עיין תוס' בשבועות שם. ולכאורה להתוס' דבעי' שלשה דוקא ורק ע"ד המקום שאני א"כ על דעתי למ"ל. וי"ל משום שהם יחשבו ע"ד המקום ע"ז שלהם שנקרא להם מקום ע"כ אמרו על דעתי על דעת אותו המקום שהוא על דעת מקומו של עולם. אלא אכתי קשה על דעתי למה לי ואי משום שלא יחשבו על ע"ז הל"ל על דעת אלקי אברהם יצחק ויעקב ועל דעתי למ"ל. וצ"ל משום דטריחא לי' מילתא וכשינוי דנדרים נמצא שני הסוגי' עולים בקנה אחת וכבר כתבתי כן בחי' למס' נדרים. ועיין סימן רכ"ח בש"ך שם ס"ק ק"ז דהנודר בעת צרה אין מתירין לו אלא לדבר מצוה כמו עד"ר וצריך ביאור דנודר עת צרה דאין להתיר לו כתב בנימין זאב סי' רס"ז הטעם משום דהוה כנודר לתועלת חברו וקיבל ממנו טובה שאין מתירין אלא לרצונו דהיינו זה שנדר בעת צרתו קיבל טובה מהקב"ה שהושיעו מצרתו והוה לתועלתו של כביכול ע"ד נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני ע"כ אין להתיר כי מי יימר שהקב"ה רוצה בהתירו ע"ש. וקלסי' רמ"א בתשו' ססי' ק"ג ע"ש. ובנודר לתועלת חברו דעת הראב"ד אפי' לדבר מצוה אין מתירין דחזי מה עלתה בצדקי'. משא"כ עד"ר יש לו היתר לדבר מצוה והטעם בשלמא לתועלת חברו יאמר חברו מה לי ולמצותיך אני רוצה בתועלת שלי משא"כ עד"ר שאין תועלת לאותן הרבים הם יסכימו למצוה. והכא בהקב"ה אע"ג דהוה כנודר לתועלתו מ"מ הוה לענין זה כעד"ר דמה תועלתו ית"ש נחת רוח שנעשה רצונו והרי ההיתר לדבר מצוה היינו עשיית רצונו. ובתשובה סי' אלף רי"ח הארכתי בזה:

מפני תיקון העולם דאורייתא הוא. כבר כתבתי לעיל ריש מכילתין שזה א' מן הקשיות שהקשה רמב"ן אהרמב"ם בסוף שרש ב' בס' המצות דרמב"ם ס"ל כל חתם עדים הוא מדרבנן מפיהם ולא מפי כתבם וקשה הכא קאמר דאורייתא הוא וכן כל גטי נשים לר"מ קשי' עלי'. וכן הא דאמרינן ריש מכילתין אפי' ע"א נמי לא בעי דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואי ס"ד דכל עצמו של חתימת עדים אינו אלא מדרבנן שהכשירו מפי כתבם והם אמרו נמי שצריך קיום א"כ אי אינו מקוים ה"ל בין דאורייתא בין דרבנן חספא בעלמא. ואכפול בקיצור מ"ש לעיל תי' שלקטתי מפי ספרים וסופרים ונופך שהוספתי. דב' מיני עדיות יש אותם שאינם להעיד ולראי' כ"א לקיים הדבר כגון עדי מסירה דכריתות ודכל קנינים ושיעבודי' שאנו אומרים העדים גורמים הקנין וגז"ה הוא שצריך שיעשו הדבר בראיית שנים. בכל זה עדיף כתבם מפיהם השתא בראית עינים בעלמא מתחזק הדבר כש"כ כשעושים מעשה וכותבים בשטר ומשו"ה לר"מ לא מהני מסירה בפניהם אלא כתבם דוקא דעדיף טפי ולר"א נמי דע"מ כרתי מ"מ לרי"ף ורמב"ם חתימה נמי מהני כדלקמן פ' המגרש ובהא מיירי בשמעתין בגט וקדושין ושטרי קנין. אמנם יש עדות שצריכין להעיד על דבר ובזה מפיהם נשמע ולא מפי כתבם כי בכתב יכול להטעים שקרים משא"כ כשב"ד שומע מפיהם עצמם ולא מפי תורגמן ולא עד מפי עד ולא מכתבם אלא מפה לאזן החוקרים ודורשים אותם ובשטרות לראי' ולא לקנין הוה דרבנן ובהא מיירי רמב"ם בהל' עדות. ולפ"ז אשה המתגרשת לפנינו בגט חתום בעדים הרי היא מגורשת. אך כשיצאה למקום אחר ורוצית להנשא בגט זה שאז צריכא לו לראי' לא היו אלו עדים נאמנים מן התורה רק מדרבנן וא"כ עדיין קשי' ממאי דאמרינן לעיל רבנן הוא דאצריך קיום אלא לזה י"ל כיון מן התורה לא חציף לזיופא וכיון שח"י יוצאה מת"י האשה והבעל לא זייף אותם דלא חציף אנן כולם יודעים ומעידין שבא מיד הבעל לידה והרי ראי' ברורה ואין העדים שבגט או שבשטר קנין מעידין אלא אנן כולם מעידין מפינו ולא מפי כתב וכ"כ כ' הר"ן לקמן פ' המגרש מיהו בשטרות שעיקרם לראי' לא נימא כן משום כיון דעיקור עדות דאורייתא מפיהם דוקא נמצא לא ניתן לכתוב ולא נדון ע"פ אותו שטר מדאוריי' אבל בגט ושטרי קנין דניתן לכתוב לחיזוק הקנין שוב מועיל נמי מן התורה לראי' לולי דרבנן הצריכו קיום:

וכתוב וכתוב בספר וחתום והעד עדים. רישא דקרא שדות בכסף יקנו ומיני' ילפינן בקידושין כ"ג ע"א קנין כסף דכתיב בכסף יקנו אבל שטר דקרא לראי' בעלמא ושוב יליף שטר מספר המקנה וצ"ל בהס"ד דלא ידעינן דקונין בשטר לא הו"מ לחדש קנין שטר מוכתב בספר וחתום די"ל הקנין בכסף והשטר לראי' אבל לבתר דנפקא קנין שטר מספר המקנה שוב מפרשי' האי קרא או בכסף יקנו או וכתוב בספר וחתום בקנין שטר וכן פי' רמב"ם בפי' המשנה התם בקידושין ע"ש. והנה הרשב"א הקשה אפירש"י כיון שכבר ידענו עצה טובה זו מירמי' מה הוסיף ר"ג. גם יש לי לדקדק מ"ט ירמי' נתן הכסף כדכתיב ואשקלה הכסף ולא קנה בכסף כלל אלא ואקח ספר המקנה בשטר הא דקנה. ומ"ט שוב כשאמר לו לכשיחזרו מן הגלות שדות בכסף יקנו או וכתב בספר וחתום או כסף או שטר. ולקושי' זו י"ל הא באתרא דכותבים שטרא לא קנו בכספא כלל משום דלא סמכא דעתי' שמא יכפור בו עד שיכתוב שטר. והנה כן היה בשעת חורבן כשקנה ירמי' השדה לא היה בהדור ההוא אמון בם ולא קנו אלא בשטרא ע"כ ואשקלה הכסף ולא קניתי אלא בספר המקנה כי אעפ"י שהמוכר בן חנמאל הי' מהימן מ"מ הכל תלוי במנהג המדינה ההוא דלא קנו אלא בשטרא אך הקב"ה אמר לירמי' לכשיחזרו מהגולה יהיו צדיקים ואנשי אמונה ויקנו או בכסף או בשטר וא"ש. ולתרץ קושי' רשב"א נראה ירמי' שכתב שטרו שיהיה קיום עד אחר שבעים שנה ובין כך שוכחים העדים דעד שיתין שנין מדכרי דכירי טפי לא כדאיתא פ"ב דכתובות ע"כ היה עצה טובה לחתום עדים וכן כל כיוצא בזה בשטרות כאלו אמר הקב"ה וכתוב בספר והעד עדים. אבל שטרות העומדים רק לג' שני חזקה באלו לא היה עצה טובה ואתא ר"ג ותיקן גם באלו משום דילמא מייתו או אזלו למדינת הים. ובזה ניחא נמי דלא תיקשי אהך אוקימתא מברייתא מפורשת דאר"ג תקנה גדולה התקינו שיהיה מפרשין שמותיהן די"ל אעצה טובה דירמי' בשטרות העומדים לימים רבים שהיו רגילין לחתום עדים מעצת ירמי' ולא היה מפרשין שמותיהם והתקינו דור שקודם ר"ג שיהיו מפרשים שמותיהם ועל זה אמר תקנה גדולה התקינו ושוב אח"כ תיקן ר"ג בעצתו הטובה לחתום בכל השטרות וכנ"ל. עוד הקשה רשב"א כיון דכתיב וחתום היינו חתימת עדים למה כתב תו והעד עדים ע"כ נדחק וחתום היינו שטר מקושר ע"ש ודוחק כי בפ' ג"פ נאמר כן אקרא דירמי' הגלוי והחתום. אבל אהך קרא דדברי השי"ת לא דרשינן וחתום מקושר ועוד א"כ קושי' הש"ס דשמעתין הוא מסיפא והעד עדים ולא מרישא וכתוב בספר וחתום והש"ס לא מייתי אלא רישא. אך רש"י בירמי' פי' והעד עדים אהנפק אחר שחתמו העדים יעידו על חתימת ידים ויתקיימו בב"ד ע"ש. ועיין מ"ש מורי בהפלאה דקדושין כ"ג ע"א. ונראה לי כי אז שלא היו מפרשים שמותיהם בגט אז היה קיום דאורייתא דלא הוה שייך לא חציף לזיופא כיון שאין שמו נזכר כלל ולא היה כותב אלא אני עד ומה שנדפס בש"ס אני פלוני עד הוא טעות וצ"ל אני עד וא"א חציף וחציף וצריך הנפק דאורייתא ע"כ והעד עדים היינו הנפק:

ועברו על מ"ש בתורה השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. עיין כ"מ פ"ב מממרים שכ' עפ"י דרכו של הרמב"ם אין פרוזבל סייג לתורה אלא עיקור פרוזבול לעשירים שלא יפסידו ובוטי לעניים משום נעילת דלת ומשו"ה ב"ד גדול יכול לבטל. ונ"ל להסביר לפי מה שפסק רמב"ם בהל' שמיטי' כרבי דהשמטת כספים בזה"ז רבנן א"כ י"ל אין כאן העברה על דברי תורה במה שנמנעים להלות כי מהיכי תיתי יעשה מעותיו אנפרות להלות לזה ולבסוף ישמיטנה שביעית דרבנן. בשלמא בזמן התורה הרי הבטיח הקב"ה למען יברכך והמסופק בזה הרי הוא בליעל אבל בתקנת חז"ל איננו מובטח בלמען יברכך וכעין שכתב תוס' לקמן ד"ה ותיקון רבנן וכו' וכ"כ סמ"ע סי' ס"ז דאשמטה דאורייתא כתיב ועשת התבואה לשלש השנים ולא אדרבנן וה"נ דכוותי' אמנם כל זה לרבי דהשמטת כספים לאו דאורייתא אבל לרבנן דדאורייתא הוא א"כ איכא שפיר העברה דאורייתא ואין ב"ד גדול יכול לבטל. ועוד לפמ"ש ריטב"א במכות ג' ע"ב שהקשה מה צריך בפרוזבול הא מצי להלותו ע"מ שלא תשמיטנו שביעית ותי' אה"נ אבל הוה כעין בועט במצות שביעית ועוד תשתכח תורת ז' לגמרי אבל השתא מתוך שהכל משכימים לב"ד לעשות פרוזבל איכא פומבי בדבר ע"ש נמצא הוה שפיר סייג לתורה וצריך לומר כל הך שקלא וטריא אי יכול לבטל או לא הכל לרבי דאע"ג דרבא מוקי מתני' נמי לרבנן מ"מ מודה הוא דלרבי א"ש כאביי אבל לרבנן לא הוה פרוז בולי ובוטי אלא סייג לתורה ממש. ונ"ל היינו דאמרינן בשמעתין מאי פרוזבל אר"ח פרוז בולי ובוטי. רבא שאל להני לעוזאי מאי פרוזבל א"ל פורסא דמילתא וצ"ע למאי מייתי הך דרבא ותו ע"כ היה יודעים דפרוז הוא לשון תקנה דהרי האי לעוזא לא פי' לו כלל מאי פורסא אע"כ יודעים היו ולא הוה קשי' להו אלא תוספת בל פרוזבל ועל זה לא השיב לו האי לעוזאי אלא י"ל ר"ח הוה ס"ל תוספת בל לרמוזי בולי ובוטי ולומר איננו סייג לתורה אלא תקנת עניים ועשירים כמ"ש כ"מ הנ"ל וכרבי. ורבא לטעמי' דמוקי נמי כרבנן ושאיל ללעוזי בעלי הלשון ואמר הגות הוא בלשונם להוסיף אותיות אלו ולומר פרוזבל אפורסי דמילתא אע"ג דבפרוזא לחודא הוה מ"מ אין לדרוש לשון הדיוט בתוספת בל וכן בכמה לשונות רגילין להוסיף אותיות יתירות על עיקר משמעות התיבה:

אמר אביי בשביעית בזה"ז ורבי הוא. ליכא למימר דלרבנן לית להו פרוזבול כי לא יחלוק אדם על פרוזבל אלא ס"ל מדאורייתא אינו משמט משל אחיך בידיך ומאי התקין דרש והתקין כדאמרינן כה"ג במנחות פרק א' בתקנתא דריב"ז ביום הנף ע"ש. אלא מתני' דתנן התקין הלל ולא תנן דרש והתקין רבי הוא אבל לעולם פרוזבל איתא נמי לרבנן ורבא מחדש אפי' לרבנן נמי י"ל פרוזבל לאו דאורייתא נהי מוסר שטרותיו ממש הוא דאורייתא אבל לכתוב פרוזבל ולא למסור שטרותיו ממש זהו לאו דאורייתא אלא מהפקר ב"ד והוא פלוגתת רש"י ותוס' במכות ג' ע"ב ע"ש. אמנם לכאורה היה נ"ל הא דמוסר שטרותיו לב"ד שיהיה אינו משמט מן התורה ויהיה נכלל בקרא של אחיך בידיך הכל הוא הואיל והפקר בית דין הפקר ויש כח בידם לנגוש שלא מן הדין דאל"ה לא הבנתי מאי אולמי' בשטרות שביד ב"ד מאשר הם ביד הדיוט:

בשתי שמטות. הרמב"ם מפרש כפי' רש"י ור"ת ומ"מ לענין חרישה וזריעה ס"ל דהוה דאורייתא ולכאורה קשה משמעתא קמייתא דמ"ק דמייתי תוס' דמשמע מהאי היקשא אימעט נמי חרישה וזריעה. וצ"ל במסקנא דמ"ק דתוס' שביעית בזה"ז לאו דאורייתא מדנאמרה הל"מ עשר נטיעות וערבה וניסוך המים בהדדי ש"מ להקש כי ליכא ניסוך ליכא מעשר נטיעות דתוספת א"כ ש"מ חרישה וזריעה בשביעית גופא דאורייתא:

בזמן שאתה משמט קרקע. לר"ת היינו יובל ונהג בבית שני וסיים תוס' להקשות זיל קרי בי רב שעלו מכל השבטים. ועיין רמב"ן שהאריך ומה שנלע"ד בודאי ירמי' לא החזיר אלא מעט מכל שבט כדי שימלוך יאשיהו על י"ב שבטים ואותן שהחזיר גלו לבבל וחזרו עם עזרא. אך זה תלי' בפלוגתא בפ' חלק ס"ל לר"ע אותן שבלחלח וחבר אין עתידין לחזור לעולם ונמצא לא נשאר מהם אלא אותן שהחזיר ירמי' ועלו בימי עזרא והוה כל יושבי' אבל אנן קיי"ל כר"א התם שעתידין לחזור במהרה בימינו נמצא אותן מעט שהחזיר ירמי' ושעלו בימי עזרא לא מיקרי כל יושביה וסוגי' דעירוכין כר' עקיבא דלא כהלכתא:

גמרא דמדרינן ליה ע"ד רבים. וקשה טובא על מ"ש רמ"א בש"ע י"ד סי' רכ"ח דאף למאי דקי"ל ע"ד רבים אין לו הפרה אפ"ה אם עברו והתירו מופר בדיעבד וכ"כ מהרי"ק ז"ל בשם רבי אביגדור והב"י כתב שכ"כ הרשב"א ז"ל בשם ר"ת וא"כ לדבריהם מאי משנה הש"ס הכא דאיירי ע"ד רבים דאכתי ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם ויעלים ממנו שהנדר היה ע"ד רבים דהא למאן דס"ל א"צ לפרט הנדר מוקי הש"ס הכא וא"כ יועיל לו ההפרה בדיעבד וראיתי שהש"ך שם כ' באמת לדחות דיעה זו מההלכה כיון דסוגית הש"ס פרק השולח ופרק אלו מומין מוכח להיפך ועוד הקשה היאך אפשר לומר דר"ת כ"כ שהרי הרשב"א ז"ל גופא כתב בשם ר"ת דהא דמקשה וליחוש ולא משני דבעינן בפניו היינו משום דבדיעבד מיהא מופר וא"כ ע"כ דכל הסוגיא איירי דאפילו בדיעבד אינו מופר ע"ש בלשון הש"ך באריכות ולענ"ד משום הא לא איריא והיינו למאי דפרישית לעיל בלשון התוספות בד"ה וליחוש דהתם ודאי מקשה הש"ס שפיר וליחוש דכיון דבדיעבד מופר יש לחוש שתעלים לפני החכם שהנדר היה בפניו אבל לבתר דשני צריך לפרט הנדר מצינן למימר שפיר דאפי' היכא דבדיעבד מופר אפ"ה לא חיישינן דילמא אזלא לגבי חכם דהא לא יפר לה לכתחילה וא"כ ה"ה לענין ברבים וע"ד רבים איכא למימר הכי משא"כ מההוא דהכא דאליבא דמ"ד א"צ לפרט קאי ודאי קשה. מיהו למאי דפרישית לעיל דלמאי דכתבו התוספות דר"ה לית ליה דאמימר א"כ מוכח ממסקנא דערכין דהא דקאמר ר"א גבי המקדיש נכסיו וידירנה הנאה ור"י נמי מודה ליה אי לאו משום דיש שאלה בהקדש ומדלא חיישי דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה דהא לר"ה אפילו ע"ד רבים יש לו הפרה אלא ע"כ משום דצריך לפרט והיינו אפילו הסיבה שבשבילה נדר כמ"ש בד"ה צריך לפרט וא"כ לפ"ז מצינן למימר דהא דקאמר ר"נ א"צ לפרט היינו הסיבה אבל לשון הנדר ודאי צריך אפ"ה מקשי הש"ס שפיר מההיא דנודר ועובר דלשון הנדר אינו אלא שיגרש את אשתו וא"כ יתיר לו החכם ואפשר נמי דמשו"ה נמי לא מקשה ממתניתין דהכא אבל בהא דמשני הש"ס דמדרינן ליה ע"ד רבים נהי דבדיעבד מופר אפ"ה לא חיישינן דילמא אזיל לגבי חכם דהא מודה ר"נ דצריך לפרט לשון הנדר והיינו שיאמר שנדר ע"ד רבים וממילא לא יתיר לו החכם כנ"ל נכון. ועוד יש ליישב בד"א דע"כ מאן דס"ל דבדיעבד מופר משמע להו הכי מדמפלגינן בין דבר מצוה לדבר הרשות ואי ס"ד דמדאורייתא הוא ואף בדיעבד אינו מופר אין לחלק בין מצוה לרשות והטעם שכתב ר"ת בסמוך לא משמע להו אלא לענין לכתחילה א"א דמילתא דרבנן בעלמא הוא שהחמירו חכמים וכמו שאפרש בלשון התוספות וא"כ עיקר טעמם בזה כיון דע"כ ע"ד רבים חומרא דרבנן בעלמא הוא למאי דקי"ל ברבים יש לו הפרה משו"ה לא מחמרינן בדיעבד ואע"ג דלמ"ד צריך לפרט הנדר נמי מדרבנן בעלמא היא גזירה משום מילתא דאיסורא אפי' הכי מוכח בשמעתין כשלא פרט אפילו בדיעבד אינו מופר היינו משום דלא סגי בלא"ה דאי אמרת בדיעבד מופר לא הועילו חכמים כלום בתקנתן דבמילתא דאיסורא לא יפרט ויועיל בדיעבד מש"ה החמירו אף בדיעבד נמצא דלפ"ז ה"נ מאן דפוסק דע"ד רבים בדיעבד מופר ע"כ היינו לדידן דקי"ל צריך לפרט הנדר ואם כן מהני חומר דע"ד רבים לענין שלכתחלה לא יתיר לו החכם משא"כ אליבא דר"נ דאמר א"צ לפרט ע"כ דע"ד רבים אפילו בדיעבד אינו מופר מה"ט גופא דאי אמרת בדיעבד מופר מה הועילו בתקנתן שיעלים מה שאמר ע"ד רבים ויועיל לו בדיעבד אע"כ דאינו מועיל כנ"ל ליישב שיטת הפוסקים ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר אמימר כו' ואיכא למימר דאדר"נ נמי קאי כו' עכ"ל. מהרש"א ז"ל נדחק בזה ולענ"ד יש לפרש כפשוטו דנהי דסוגיא דשמעתין דמוקי ע"ד רבים אדר"נ קאי היינו אמאי דקאמר א"צ לפרט אבל במאי דקאמר בשמעתין אפילו ניסת מדירין אותה אפשר דאכתי קאי בשינויא דלעיל דמדרינן לה ברבים משום דלא מצי לאוקמי ע"ד רבים כסברת התוס' דלעיל דע"ד רבים לא שייך גבי הפרת הבעל משו"ה כתבו התוספות כאן דאיכא למימר דאדר"נ נמי קאי פי' דההיא דניסת מדירין נמי איכא לאוקמי בע"ד רבים והיינו כתירוץ השני שכתבו לעיל דר"ה פליג אדאמימר אבל למאן דאית ליה דאמימר דע"ד רבים אין לו הפרה לא שני ליה בין חכם לבעל כן נ"ל ברור בכוונתם ודו"ק:

בד"ה אבל לדבר מצוה אומר ר"ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה כו' עכ"ל. ויש לדקדק לפמ"ש הפוסקים דלדבר רשות אפילו אם אותן הרבים שנדר על דעתם מסכימים להתיר אפ"ה לא מהני וא"כ לא שייכא סברת ר"ת ומה חילוק בין מצוה לרשות ואפשר כמ"ש לעיל משום דחומרא דע"ד רבים אינו אלא מדרבנן ובמקום מצוה לא גזרו וכשיטת הפוסקים שכתבתי לעיל דמה"ט לרשות נמי בדיעבד מופר ולפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו יש סברא אחרת לחלק בין דבר מצוה לרשות הובא בב"י סי' רכ"ט ובש"ך בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש:

גמרא מפני תיקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתוב בספר וחתום. הא דפשיטא להו דאיירי בחתימת העדים ולא מוקי לקרא בחתום בחתימת ידו שדי מכורה לך והא דכתיב והעד עדים היינו עדות בע"פ או עידי קיום ואתא ר"ג ותיקן חתימת עדים אלא דבפרק ג"פ דריש בהדיא מהאי קרא לחתימת עדים לענין פשוט ומקושר והקדמונים הקשו מסוגיא דשמעתין על שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בהל' עדות דעדות שבשטר אינו מן התורה דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא תקנת חכמים היא מפני נעילת דלת ואם כן קשיא סוגיא דשמעתין דקאמר בהדיא דאורייתא היא ולכאורה היה נראה דודאי לפי סברת המקשה דעידי חתימה עיקר כר"מ משמע ליה פשטא דקרא בע"ח לחוד אבל למסקנת התרצן כר"א דעידי מסירה כרתי אפשר דהא דמצריך קרא חתימת עדים משום עצה טובה היינו בהדי עידי מסירה וכסברת הרא"ש ז"ל וסייעתו לענין גיטין ותיקן ר"ג בגיטין נמי שיהיו עדים חותמין בהדי ע"מ ונ"מ לענין שאינה צריכה להביא ע"מ לפני הב"ד וכמ"ש הרא"ש ז"ל באריכות בפרק המגרש אלא דלשיטת הרמב"ם ז"ל א"א לומר כן שכתב בהלכות גיטין להדיא דבע"ח לחוד נמי כשר וא"כ תקשה מדידיה אדידיה היאך מכשיר בע"ח לחוד הא הו"ל מפי כתבם ואפשר לומר דסובר הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא ודאי לא סגי בע"ח אלא בהדי ע"מ אלא דמתקנת ר"ג מכשיר בע"ח לחוד בין בגיטין בין בשטרות ואע"ג דמדאורייתא לא הוי גיטא תיקן ר"ג דליהוי גיטא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדאמרינן לעיל בפירקין וכן מצאתי שכתב הבית שמואל סי' ק"מ בשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש. ולענ"ד בלא"ה סברא זו מוכרחת אף להסוברים דבכה"ג לא מיפסל משום מפי כתבם אפ"ה לא מהני מדאורייתא דהא עדות שבשטר הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דמצי למימר איחרנוהו וכתבנוהו אם לא היכא שכתבו בפירוש בזמנו כתבנוהו ואנו לא נהיגין לכתוב כן לא בשטרות ולא בגיטין וא"כ ע"כ הא דמכשרינן בע"ח לחוד כשיטת הרי"ף ז"ל וסייעתו אף בגיטין לא הוי אלא מדרבנן אלא דמ"מ נ"ל דוחק דכל כי הא מילתא לא הוי שתיק הש"ס לפרושי לכך נלע"ד דודאי ע"ח בגיטין מהני אף מדאורייתא דהא דלא הוי עדות מפי כתבם להרמב"ם ז"ל ובעדות שאי אתה יכול להזימה כ"ע מודו דלא הוי עדות ע"כ לאו משום דמשקרי דבהדיא אמרינן בריש מכילתין ובדוכתי טובא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי אלא הא דלא הוי עדות היינו מגזירת הכתוב וא"כ אף אנו נאמר דדוקא היכא דבעינן עדות גמור' כגון בעידי נפשות ודיני קנסות וכן בשטרות לענין משועבדים ובכל דוכתי דלא מהני הודאת פיו וכתב ידו דהתם בעינן עדות גמור' מדאורייתא בכה"ג פוסל הרמב"ם ז"ל מפי כתבם מדאורייתא משא"כ היכא דמהני הודאת פיו וכתב ידו לא גריעי ע"ח מכתב ידו וכיון דבגט כשר כתב ידו ה"ה ע"ח וכן קרא דוכתוב בספר וחתום מפ' הרמב"ם ז"ל לענין שטרי ראיה ובזה נתיישבו כמה סוגיות כמ"ש לעיל כמה פעמים דגט לא מיקרי עדות גמור שנוסח הגט הוא סיפור לשון הבעל ולא מהני חתימת עדים אלא שיהא מוכח מתוכו שנכתב בציווי הבעל כל זה נלע"ד ברור ונכון ודוק היטב:

רש"י בד"ה מוסרני לכם את שטרותי שאתם תהיו נוגשים כו' עכ"ל. ונראה לכאורה מלשונו דפרוזבול לא שייך אלא במלוה בשטר וכן נראה מלשונו מ"ש ע"ב בד"ה אימא ביה מילתא דסתם מלוין יהיו כמוסרי שטרותיהן לב"ד ואם כן משמע דהיינו בשטר דוקא ולא במע"פ ואפשר דלענין מלוה ע"פ לא חייש לעשות תקנה דבשביל כך לא ימנעו מלהלוות כיון דאפשר להלוות בשטר וכדמצינו לענין משועבדים דמע"פ אינו גובה ממשעבדי ולא חיישינן לנעילת דלת דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל הר"ן ז"ל כתב להדיא בשמעתין דפרוזבול שייך נמי במע"פ וכן הוא בש"ע ח"מ סי' ס"ז סעיף י"ט) ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוספות:

תוספות בד"ה מי איכא כו' השתא לא בעי רבא לשנויי כו' ואע"ג דדרשינן בספרי כו' מ"מ לא היה לו לעשות תקנה כו' עכ"ל. ונראה מפירושם דפרוזבול ומוסר שטרותיו לב"ד חדא מילתא היא ומשמע להו עכשיו דהוי מדאורייתא ויש לתמוה דא"כ מאי ס"ד לקמן דהא דקאמר האי פרוזבולא עולבנא דדייני היא היינו לשון חוצפא וכן הא דאמרינן לקמן לא כתבינן פרוזבול אלא או ב"ד דסורא כרבי אמי ורבי אסי דאלימי לאפקועי ממונא ומאי הפקעת ממון שייך בזה כיון דמדאורייתא היא ומלבד זה לשון התוספות עצמו אינו מדוקדק כיון דמשמע להו דפרוזבול מדאורייתא א"כ פשיטא דלא מצי רבא לשנויי הפקר ב"ד ות"ל דלא שייך כלל לשון הפקר ב"ד כיון דמדאורייתא הוא ואיפכא הו"ל לפרש אהא דמדייק בגמרא מי איכא מידי הוי להו למימר אע"ג דמדאורייתא הוא כדאיתא בספרי אפ"ה מקשה דלא היה לו ללמד לעשות תקנה כו' והיינו דלא משני רבא אהך קושיא דהפקר ב"ד היה הפקר ולכאורה היה נלע"ד בכוונת התוספות דהאי מוסר שטרותיו לבית דין מילתא אחריתי היא ופרוזבול מילתא אחריתי היא למאן דטריחא ליה מילתא למסור שטרותיו ממש לבית דין תיקן פרוזבול ונהי דמוסר שטרותיו מדאורייתא אפילו הכי פרוזבול מדרבנן אלא דלפי מה דפירשו התוספות דהא דלא משני רבא אהך קושיא הפקר ב"ד משום דקשיא ליה דלא היה ליה להלל לעקור שביעית הדר קשיא להו לתוס' דאין זה עקירה כיון דחזינן דמדאורייתא נמי עביד תקנתא למלוה למסור שטרותיו וע"ז מסקו שפיר דמ"מ לא היה לו לעשות תקנה ללמד כו' כך היה נ"ל לפום ריהטא אלא דממה שכתבו בקונטרס פי' דרבא נמי קאי לשנויי פירכא דהכא דמוסר שטרותיו הוי מטעם דהפקר ב"ד כו' אלמא דמוסר שטרותיו משמע להו דהיינו פרוזבול ואפ"ה הוי משמע להו מעיקרא מדאורייתא הוא ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן לקמן פרוזבול עולבנא דדייני הוא וקס"ד לישנא דחוצפא היינו משום דאיכא זילותא דבי דינא שיהיו הם הנוגשים ועוד דמיחזי כאילו הם עוקרין מצות שביעית וכן הא דאמרינן כגון ב"ד דרבי אמי ורבי אסי דאלימי לאפקועי ממונא היינו דמדין תורה בעינן דוקא ב"ד חשוב דאז מיחשב כגבוי ועומד מה שא"כ בב"ד שאינו חשוב והאי אלימי לאפקועי ממונא לאו הפקעת ממון ממש קאמר אלא לענין שהוא כגבוי ועומד ובלא"ה צריך לפרש כן לקמן כמו שאבאר ועכ"ז נ"ל דוחק ועדיין צ"ע. אח"ז ראיתי ריש פ"ק דמכות שכתב רש"י ז"ל להדיא דפרוזבול היינו מוסר שטרותיו לב"ד והתוס' כתבו שם דתרי מילי נינהו ולפ"ז יש ליישב לשון התוספות שלפנינו כדפרישית מעיקרא ובסוף כתבו לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בד"ה בזמן שאתה משמט כו' ואומר ר"ת דבבית שני נהג יובל כו' ושפחה חרופה כו' וע"ע אינו נוהג כו' עכ"ל. עיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב ליישב קושייתם בזה בשם הרמב"ן ז"ל אלא דמ"ש הרשב"א ז"ל משמיה דנפשיה דמעיקרא לק"מ דמאן דס"ל דשפחה חרופה היינו חצי שפחה כו' המאורסת לע"ע לאו דוקא לע"ע אלא אפילו לישראל כדמשמע להדיא מלשון הגמרא דלקמן דף מ"ג ומלשון רש"י ז"ל שם דהא דנקט ע"ע אורחא דמילתא קתני דשפחה מותרת לו עד כאן לשון הרשב"א ז"ל עיין שם. ולענ"ד נראה דאפ"ה מדייק ר"ת שפיר דנהי דאפילו לישראל מקודשת היינו בדיעבד לענין שהקידושין תופסין אבל לכתחלה ודאי איכא איסורא משום צד שפחה שבה וכ"ש דלא שייך לומר שכולם קדשו שפחות חרופות דלא שכיחא כלל לקדש אשה האסורה לו ומדקתני שכולם שפחות חרופות בעלו משמע דהוי דבר השכיח וע"כ לא משכחת אלא בע"ע דמותרת לו וק"ל:

בא"ד ועוד דהא נהג בתי ע"ח כו' בראשונה היה נטמן התקינו כו' עכ"ל. משמע דלא משמע להו כלל לומר דיובל נמי הוי נוהג מדרבנן דבשלמא לעיל לענין ע"ע קשיא להו שפיר היכי מייתי חולין לעזרה כיון דמן התורה לא נהג ע"ע משא"כ כאן לענין בע"ח מוכח דמשמע להו דלא נהג יובל ובע"ח אפילו מדרבנן וצ"ע מהיכא פשיטא להו. מיהו לענין יובל משמע כן מסוגית הש"ס דערכין דקאמר מנו יובלות לקדש שמיטין ולשיטת רש"י ז"ל בשמעתין שמיטין היינו מדרבנן וא"כ מוכח ר"ת שפיר דלפ"ז ע"כ לא מנו יובל אפילו מדרבנן אלא משום שמיטין והטעם כמ"ש התוספות לקמן דאין רוב הציבור יכולין לאסור ב' שנים בעבודת קרקע משא"כ לענין בע"ח קשיא לי טובא דהא בההיא דערכין דאמרינן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות מסיק בהדיא וקדשו בע"ח וא"כ לרש"י ז"ל היינו מדרבנן מיהא נהוג דומיא דשמיטין ואפשר דר"ת סובר דלא שייך לומר דבע"ח נוהג מדרבנן מדאמרינן במגילה דבע"ח רבית גמור הוא אלא שהתורה התירה וא"כ לא הוו מתקני מילתא דאית בה איסור ריבית מדאורייתא ואם יתקנו לנכות לו דמי השכירות שדר בו אין זה זכר לדינא דאורייתא אע"כ כדפשיטא ליה לר"ת דבע"ח נהוג מדאורייתא ונהי דלפ"ז הוי מצי להקשות בפשיטות מהא דאמרינן בערכין יקדשו בע"ח אלא דניחא ליה להקשות מההיא דבראשונה היה נטמן דמתני' היא ועי"ל דההיא דקדשו ע"ח לאו לענין מכירת בתים איירי אלא לענין שילוח מצורעים אלא דאכתי קשיא לי דא"כ למאי דבעי למימר מעיקרא בערכין דמנו יובלות לקדש שמיטין ומשמע לשיטת ר"ת דמעיקרא הוי ס"ד דלא נהוג יובל כלל וא"כ ע"כ בע"ח נמי לא נהוג כלל ואמאי לא קשיא ליה מההיא דבראשונה היה נטמן אף לשיטתו דנהי דלר"ת למסקנא א"ש מ"מ תיקשי ליה למאי דקאמר הש"ס מעיקרא אע"כ משמע לתלמודא דנהוג בע"ח מדרבנן ויש ליישב ועיין בסמוך:

גמ' מפני תיקון העולם דאורייתא היא כו' והקשה הרמב"ן ז"ל מסוגיא זו על דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דהא דחותכין בדיני ממונות ע"פ שטר הוא מדרבנן דמדאורייתא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ע"ש והכא אמרינן בהדיא דעידי חתימה מהני מדאורייתא ע"ש ובס' פ"י תירץ קושיא זו דלפי הס"ד לר"מ דעידי חתימה כרתי ע"כ לומר דמהני מדאורייתא אבל למאי דמשני לר"א דעידי מסירה כרתי באמת מדאורייתא לא מהני עידי חתימה לחוד רק בהדי עידי מסירה והתקין ר"ג שיהי' מהני עידי חתימה לחוד מחמת אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' אף דמדאורייתא לא מהני ע"ש ולכך פ' הרמב"ם דמהני עידי חתימה לחוד בגט:

ויש להקשות לפמ"ש תוס' לעיל דף ד' ע"א ד"ה דקי"ל דאף לר"מ דעידי חתימה כרתי מ"מ מודה דבעי ג"כ עידי מסירה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ע"ש. וא"כ קשה אמאי משני דאתי כר"א ור"ג תיקן מחמת אפקעינהו שיהי' מהני עידי חתימה לחוד לדברי הפ"י ז"ל הלא גם כר"מ מצינן לאוקמי דגם לדידי' בעינן מדאורייתא גם עידי מסירה ותיקן ר"ג שיהי' מהני עידי חתימה לחוד מחמת אפקעינהו כמו לר"א:

ונראה ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל פ' י"ח מהל' עדות פסק דהיכא דאיכא עם ההזמה גם הכחשה בגוף המעשה לא הוי הזמה כלל כגון שהעדים מעידין שביום זה לוה זה מזה ובאים עדים ומזימים אותם ואומרים שזה לא לוה מזה ביום פלוני כלל גם ההזמה לא מהני ע"ש. ועיין באו"ת ס' ל"ח שהביא קושיא בשם הגמהרח"י ז"ל מהא דפלוני רבעני ע"ש. והנה לכאורה בכל העדיות שהעדים מעידים בפנינו לוה זה מזה מנה ובאים עדים ומזימים אותם שבאותו יום עמנו הייתם וא"כ לא לוה בפניהם באותו יום. וא"כ ג"כ מכחישים אותם שלא לוה בפניהם והם אמרו שלוה בפניהם. אך באמת זה טעות דזה הוא עיקר ההזמה דזה אי לוה בפניהם או לא לוה בפניהם אין ענין לגוף המעשה כלל שגוף המעשה הוא שלוה ומאי חילוק יש בין בפניהם או שלא בפניהם. וא"כ במה שמזימים אותם אינו מוכחש גוף המעשה שלוה ולכך מהני ההזמה. אך לכאורה קשה בקדושין וגיטין דקי"ל המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין וכן המגרש בלא עדים. ואף שבאמת קידשה לא מהני אם לא הי' עדים בדבר וא"כ צריכין העדים לומר שבפניהם קידשה שגם זה הוא מגוף המעשה שקידשה בפני עדים או שגירשה בפני עדים. וא"כ קשה לכאורה דהוי עדות שאי אתה יכול להזימו שאם יוזמו יהי' ג"כ הכחשה שהם אמרו שבפניהם קידשה ואם יוזמו אומרים המזימים שבאותו היום עמנו הייתם ולא קידשה בפניהם ויש ג"כ הכחשה בגוף המעשה שזה הוא ג"כ המעשה שקידשה בפניהם דאל"ה לא הוי קדושין דהוי מקדש בלא עדים. וא"כ לא הוי הזמה כלל כיון שמוכחש גוף המעשה. אך גם זה טעות דאעפ"כ אין הכחשה דאין צריך להיות שקידשה בפניהם דוקא הלא יכול להיות שקידשה בפני אחרים כיון דעיקר המעשה הוא שנדע שקידשה. וא"כ אף אם הם הוזמו יכול להיות שקידשה בפני עדים אחרים ואין כאן הכחשה כלל בגוף המעשה:

אמנם יש להקשות לפ"ז למאי דקי"ל באה"ע ה' גיטין ס' קל"ג סעיף א' בהג"ה דצריך ליקח אותו הכת של העידי חתימה שיהי' ג"כ העידי מסירה שאם הם שני כיתי עדים עידי חתימה ועידי מסירה הוי חצי דבר ולא מהני ע"ש. א"כ לפ"ז קשה דמאי מהני העידי מסירה אף שהם אותם של העידי חתימה הלא הוי עדות שאאי"ל שאם יוזמו יהי' ג"כ הכחשה שלא נעשה בפניהם. והמגרש בלא עדים לא מהני. וא"ל כמ"ש שהי' בפני עדים אחרים דז"א דאם העידי מסירה היו עדים אחרים ממילא לא מהני דהוי חצי דבר כיון שאותם שמעידים עכשיו על המסירה הם העידי חתימה. וא"כ אם הי' אחרים על המסירה לא מהני וא"כ גם זה הוא מגוף העדות שנמסר בפניהם וממילא הוי עדות שאאי"ל שאם יוזמו יהי' הכחשה בדבר כמ"ש כיון שאומרים המזימים דשלא בפניהם נמסר ובעדים אחרים הוי חצי דבר כמ"ש:

אך באמת גם זה לק"מ דהב"ש שם ס"ק ג' כתב דהא דצריך שתהי' כת אחת על המסירה ועל החתימה אינו רק לכתחילה אבל בדיעבד כשר אפילו אחריםא"כ לק"מ דאם יוזמו לא יהי' כלל הכחשה דשפיר יכול להיות שנמסר בפני אחרים ואעפ"כ כשר בדיעבד ואינו גוף המעשה מוכחש כלל:

אמנם הב"ש כתב שם הטעם דלכך כשר בדיעבד ולא הוי באמת חצי דבר משום דק"ל עידי מסירה כרתי וא"כ לא בעינן עידי חתימה כלל מדינא רק דלכתחלה לוקחין גם עידי חתימה ולכך אינו פסול בדיעבד מחמת חצי דבר כיון דהעידי מסירה הם כולא דבר ע"ש וא"כ לפ"ז קשה על דברי התוס' שכתבו דאף לר"מ דסבר עידי חתימה כרתי צריך להיות עידי מסירה מדאורייתא משום אין דבר שבערוה כו' א"כ כיון דלר"מ בעי שניהם מדאורייתא כיון דעידי חתימה כרתי א"כ ממילא אם הם שני כיתות עדים על החתימה ועל המסירה פסול אפילו בדיעבד א"כ אף אם הם כת אחת ג"כ לא מהני העידי מסירה שיהי' הכחשה בגוף העדות והוי עשאאי"ל כמ"ש כיון דאם הוא כת אחרת על המסירה פסול אף בדיעבד:

אמנם על התוס' לק"מ שהתוס' ב"ק ד' ע' ע"ב ד"ה למעוטי כתבו דלא הוי חצי דבר רק אם הי' יכולין לראות באותו שעה יותר כגון שנים אומרים אחד בגבה כו' אבל בחזקת ג' שנים שלא הי' יכולין לראות באותו שעה יותר והוא דבר בפני עצמו לא הוי חצי דבר כלל ע"ש. וא"כ לק"מ לשיטת התוס' דלא הוי כלל כאן חצי דבר אף שהם שני כיתי עדים על החתימה ועל המסירה וממילא הוי שפיר יכול להזימו שלא יהי' הכחשה כלל כמ"ש:

ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם ז"ל מ"ש דאמאי לא מוקי כר"מ דעידי חתימה כרתי רק דצריך גם עידי מסירה ותיקן ר"ג כמ"ש ולמ"ש א"ש דהרי"ף והרמב"ם ז"ל פירשו שם דגם בכה"ג הוי חצי דבר רק בחזקת ג' שנים פועלים גם כת אחת בלא האחרת ע"ש וא"כ לשיטתו ממילא אי אפשר לומר דלר"מ בעינן ג"כ עידי מסירה דא"כ הוי חצי דבר והוי עשאאי"ל כמ"ש וע"כ דלא בעינן כשיטת הרשב"א ז"ל ופריך שפיר לר"מ וא"ש:

הנה נראה לע"ד לישב דברי הרמב"ם ז"ל מ"ש דחותכין בשטר רק מדרבנן והכא פריך דאורייתא היא. ונראה דהנה התוס' ז"ל תירצו דלכך לא הוי עדות שבשטר מפי כתבם משום דלא הוי מפי כתבם רק היכא שאינו יכול להגיד בע"פ בפנינו בשעה שבא כתבם לב"ד אבל בשטר שראוים להגיד עכשיו בע"פ מהני גם עדותם שבשטר ע"ש בתוס' כתובות פרק האשה ע"ש:

ויש להקשות למאי דאיתא בח"מ ס' כ"ח בט"ז שהביא בשם מהרי"ן לב ובמהרש"ל ז"ל ס' י"א בהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דאף אם קבלו לא מהני וכתבו דאם העידו שלא בפני בע"ד לא מהני אף שיעידו אח"כ בפני בע"ד דעביד, איניש לאחזוקי דיבור. ואף שלא הי' מהני מקודם לא מהני אף עכשיו ע"ש. ולפ"ז קשה איך מהני השטר שלא יהי' מפי כתבם לדברי ר"ת ז"ל משום דעכשיו ראוים להגיד בפנינו בע"פ הלא לא יהי' מהני אף אם יעידו עכשיו כיון שכבר העידו מפי כתבם רק דלא הי' מהני עדותם. א"כ אף עכשיו לא מהני דעביד איניש לאחזוקי דיבורא א"כ אם נאמר דעדותן שבשטר הוי מפי כתבם אינם ראוין להגדה עכשיו, בע"פ. א"כ ממילא הוי מפי כתבם ולא מהני כלל ואי"ל דמפי כתבם לא הוי הגדה כלל ולא שייך עביד לאחזוקי דיבורא ז"א דמבואר להדיא לקמן דף ע"א ע"א דמפי כתבם הוי דיבור מעליא רק בעדות התורה פסלה עדות זה ע"ש א"כ קשה כנ"ל:

אמנם יש לישב זה דהנה באמת קי"ל דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכתבו הפוסקים דלכך צריכין לטעמים אלו דלא ליהוי מפי כתבם הלא בל"ז הוי כנחקרה עדותן בב"ד וכתבו משום דמאי בכך דהוי כנחקרה הלא גם בשעת החתימה אף שנחקר אז מ"מ לא נחקר רק מפי כתבם ע"ש. ולפ"ז מיושב דשפיר מתרץ התוס' ז"ל דראוין להגדה בע"פ ולא הוי מפי כתבם וממילא לא קשה כמ"ש דעכשיו אין ראוין להגדה כיון שכבר העידו דז"א דע"ז א"ש דהוי כנחקרה עדותן בב"ד בשעת החתימה ואי"ל כמ"ש הפ' דגם אז לא נחקר רק מפי כתבם ז"א דבשעת החתימה שפיר לא הי' מפי כתבם דאז הי' ראוין להגדה בע"פ שעדיין לא חתמו וממילא נחקרה עדותן בב"ד שפיר בשעת החתימה וגם עכשיו מהני אף שאין ראוין להגדה כמ"ש:

אך הפ' ז"ל כתבו דהרמב"ם ז"ל סובר דהא דעדים החתומים על השטר הוי כנחקרה עדותן אינו מדאורייתא רק מדרבנן והא דאמר דבר תורה היינו מדרבנן ע"ש ברמב"ן ז"ל ובס' מגלת אסתר וא"כ להרמב"ם ז"ל ממילא לא מהני הטעם שכתבו התוס' דלא הוי מפי כתבם משום שראוין להגיד דז"א כמ"ש דאין ראוין להגיד עכשיו בפנינו בע"פ כמ"ש ואי"ל כמ"ש דז"א דמדאורייתא לא הוי כנחקרה וא"כ לא מהני מדאורייתא טעם הנ"ל ולכך לא מהני להרמב"ם ז"ל העדות שבשטר רק מדרבנן כמ"ש:

אך לכאו' ז"א דהנה אם העדים העידו חוץ לב"ד אליבא דכ"ע יכולין להעיד אח"כ בב"ד דלא שייך עביד איניש לאחזוקי דיבורי' רק כשהעידו בפני ב"ד ולא הי' מהני וא"כ כיון דמדאורייתא לא הוי כנחקרה עדותן בב"ד א"כ אף שהעידו מפי כתבם מ"מ העידו חוץ לב"ד וממילא ראוין להגיד גם עכשיו בע"פ בפנינו ולא הוי מפי כתבם וא"כ גם מדאורייתא מהני טעם התוס' כמ"ש:

אך ז"א דעכשיו דתיקנו חכמים דעדותן שבשטר הוי נחקרה עדותן בב"ד א"כ מדרבנן העידו בפני ב"ד ולענין עביד איניש לאחזוקי' דיבורי' אין חלוק בין העידו בפני ב"ד שהיא מדאורייתא או מדרבנן דבין כך וב"כ נוגע מדאורייתא א"כ עכשיו דתיקנו דליהוי נחקרה בב"ד ממילא לא מהני מדאורייתא דהוי מפי כתבם דאינן ראוין להגיד עכשיו דעביד לאחזוקי' דיבורי' כמ"ש דלא הוי נחקרה עדותן מדאורייתא ואעפ"כ הם נוגעין מדאורייתא כיון שכבר העידו בפני ב"ד מדרבנן וא"כ לכך כתב הרמב"ם ז"ל דלא מהני בשטר מדאורייתא רק מדרבנן כמ"ש:

ולפ"ז מיושב קושי' הרמב"ן ז"ל דפריך הכא מפני תיקון העולם דאורייתא הוא כו' כמ"ש ולמ"ש מיושב דכיון דקושיית הש"ס הוא אם לא הי' תקנת ר"ג ולא הי' כנחקרה עדותן בב"ד ממילא הי' מהני מדאורייתא מחמת טעם התוס' שראוין להגיד עכשיו בע"פ כיון שהעידו שלא בפני ב"ד כמ"ש:

ויתיישב ג"כ עיקר קושייתם בזה שהקשו בכל גיטין וקדושין דלא שייך נעילת דלת ולא שייך תקנת חכמים איך מהני לדידן ולמ"ש מיושב דאם לא שייך התקנה ממילא מהני מדאורייתא כמ"ש וא"ש:

תוס' ד"ה מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא כו' והקשו אפירש"י ז"ל שפירש דגם מוסר שטרותיו לב"ד הוא מדרבנן מתקנת הלל כמו פרוזבל הלא מפורש בספרי דיליף דהוא דאורייתא ע"ש:

ונראה לישב דברי רש"י ז"ל דהנה לכאורה יש להקשות על שיטת התוס' דמוסר שטרותיו לב"ד הואמדאורייתא משום דאינו עובר אלא יגוש שאין הוא הנוגש רק הב"ד והנה הרא"ש ז"ל כתב דבשביעית יש ב' דברים א' שאם תבעו עובר על לא יגוש והב' שמפקיע גוף החוב שהוא כמו פרע לו או מחל לו החוב ע"ש. והנה בריש מכות איתא לחד לישנא דאף בתוך זמנו דלא שייך לא יגוש מ"מ משמט אח"כ ע"ש וא"כ במוסר שטרותיו לב"ד אף דליכא הלאו דלא יגוש שאין הוא נוגש רק הב"ד מ"מ השביעית מפקיע גוף החוב ואינו חייב לו כלל אף שאינו עובר אלא יגוש ואיך מהני ועיין ברש"י לקמן ובבעה"ת שכתבו להדיא זה הטעם שאינו נוגש ע"ש:

נראה דהנה המהרי"ק ז"ל כתב הטעם שאין נוהגין עכשיו דין שמיטה משום דקי"ל כב"ש דכל שטר העומד לגבות כגבוי דמי וכיון דהוי כגבוי אינו משמט ע"ש ובאו"ת ס' ס"ז דחה דבריו דבאמת לא קי"ל כב"ש רק כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ע"ש והנה באו"ת כתב הטעם דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי הוא משום דכיון שאם טוען אשתבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע ואינו יכול לגבות בלא שבועה לכך לא הוי כגבוי דצריך ב"ד לישבע ושייך שפיר מי יימר דמזדקקא לי' בי דינא ע"ש. ולכאורה יש להקשות לפ"ז למאי דאמרינן בש"ס ב"מ הטעם דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה ומשני דחיישי' שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ע"ש ובנשבעין ונוטלין לא שייך טעמא דאישתמוטי וע"כ אמרינן הטעם דספק מלוה ישנה ע"ש. ובס' הפלאה בסוגיא דהפוגמת כתב דלא חיישינן שמא יש לו ספק מלוה ישנה בשטר דזה ודאי לא שכיח רק על ס' מלוה בע"פ ע"ש וא"כ לפ"ז קשה הכא לכאורה דשייך שפיר טעם המהרי"ק ז"ל דאינו משמט בשטר דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ואף דקי"ל דלאו כגבוי מ"מ כיון דהטעם דלאו כגבוי הוא משום שצריך לישבע וא"כ הכא בשמיטה שפיר כגבוי דאינו צריך לישבע דנימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה דאי"ל שמא יש לו ס' מלוה ישינה בע"פ דז"א דאף אם ודאי יש לו עליו מלוה בע"פ אינו חייב לו דבאמת השמטה משמט רק בשטר אינו משמט דכגבוי דמי וא"כ אם יש לו מלוה ע"פ דלא הוי כגבוי ממילא שפיר משמט ואינו חייב לו כלל וס' מלוה בשטר לא חיישינן כמ"ש וא"כ אינו צריך לישבע כלל וממילא הוי שפיר כגבוי דמי וא"כ שפיר אינו משמט בשטר כיון דאי נימא דהוא כגבוי ממילא הוי כגבוי וא"כ אמאי איתא הכא דאף בשטר משמט הלא אף לב"ה אינו משמט דהוי כגבוי כמ"ש:

אך באמת זה טעות דכל הטעם דאם אמרינן כגבוי דמי אינו משמט הוא משום דקודם השמיטה הוי כגבוי ואינו מגיע לו כלל בשעת השמיטה וממילא אינו משמט בשעת השמיטה ואינו מגיע לו כלל בעת השמיטה כיון דהוי כגבוי קודם שנת השמיטה ע"ש וא"כ הכא כיון דבאמת כל העומד לגבות לאו כגבוי דמי כיון שצריך לישבע אם יטעון אשתבע לי רק מחמת השמיטה אינו צריך לישבע כמ"ש והוי כגבוי א"כ קודם השמיטה שהי' שפיר צריך לישבע לא הי' כגבוי רק כשהוא שמיטה נעשה כגבוי ואז משמט וממילא לא מהני וא"ש דמשמט אף בשטר:

אמנם לפמ"ש הרא"ש ז"ל כאן דלכך אין כותבין פרוזבל בתחלת השמיטה אף שאינו משמט רק סוף שמיטה הוא משום דיש בשביעית ב' דברים אחד שאסור לתובעו וליקח ממנו וכשלוקח עובר על לא יגוש וזה הוא כל שנת השמיטה והשני הוא שמפקיע גוף החוב ואף אם לוקח ממנו צריך להחזיר לו וזה הוא רק סוף השמיטה שכל שנת השמיטה אם כבר קיבל אינו צריך להחזיר רק שעובר על לא יגוש ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה עדיין קשה אמאי משמט בשטר סוף השמיטה הלא מיד תחלת שנת השמיטה נעשה כגבוי שלא הי' צריך לישבע שאם יש לו מלוה ע"פ עובר על לא יגוש. אך זה טעות דגם השטר אסור לגבות גם בתחלת השמיטה שעובר על לא יגוש וא"כ אינו עומד לגבות כלל ולא הוי כגבוי:

ולפ"ז א"ש מ"ש דבמוסר שטרותיו אמאי מהני נהי דמהני שאינו עובר אלא יגוש מ"מ לענין הפקעה לא מהני כמ"ש ולמ"ש א"ש דבמוסר שטרותיו כיון דלא שייך לא יגוש א"כ ממילא כל שנת השמיטה יכול שפיר לגבות המלוה בשטר כיון שאינו עובר אלא יגוש עד סוף השמיטה שמפקיע החוב וא"כ ממילא הוי מיד בתחלת השמיטה כגבוי כיון שהוא עומד ליגבות שאינו צריך לישבע דאמרינן מיגו דחשיד כמ"ש דלא שייך שיש לו ספק מלוה בע"פ דז"א דע"פ שפיר עובר אלא יגוש אף בתחלת השמיטה דהטעם שאינו עובר אלא יגוש הוא משום שמסר שטרותיו וא"כ ע"פ שפיר עובר. ואי"ל דחשיד לעבור אלא יגוש בזה דהלאו דלא יגוש שפיר ליתא בחזרה כמו השבועה וא"כ כיון דחשיד אלא יגוש חשיד אשבועה דהטעם היא דממון איתא בחזרה ע"ש בש"ס ב"מ וא"כ אינו צריך לישבע אף בתחלת השמיטה והוי ממילא כגבוי קודם סוף השמיטה וממילא אין סוף השמיטה מפקיע החוב דכבר הוא כגבוי מקודם כיון דלא שייך לא יגוש שמסר שטרותיו וא"כ א"ש דמוסר שטרותיו מהני מדאוריי' אף לענין ההפקעה דכיון דמהני לענין לא יגוש ממילא הוי כגבוי כמ"ש [ואף דשבועת אשתבע לי אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דכבר תיקנו שבועה גם מדאורייתא לא הוי כגבוי כיון שצריך ב"ד כמ"ש]. אמנם כל זה הוא קודם שתיקן הלל פרוזבל והי' משמט בכל מלוה ע"פ רק בשטר הי' מהני מסירת שטרותיו לב"ד הי' שפיר מהני מדאורייתא דאינו צריך לישבע דלא שייך ס' מלוה ע"פ כיון דמשמט בע"פ אבל עכשיו שתיקן הלל פרוזבל דמהני אף במלוה ע"פ א"כ ממילא גם מוסר שטרותיו לא מהני מדאורייתא כמ"ש דלא מהני רק לענין לא יגוש ואי"ל כמ"ש דהוי כגבוי דאינו צריך לישבע דלא שייך ס' מלוה בע"פ דז"א דעכשיו שתיקן פרוזבל שייך שפיר ספק מלוה ישינה וע"פ כיון דמהני פרוזבל וא"כ ממילא צריך לישבע ולא הוי כגבוי ולא מהני מוסר שטרותיו מדאורייתא לענין ההפקעה דלא הוי כגבוי והוצרכו לתקן אף במוסר שטרותיו שיהי' מהני:

ולפ"ז מיושבים דברי רש"י ז"ל שפירש שפיר דמוסר שטרותיו הוא רק מדרבנן דעכשיו שתיקן פרוזבל ממילא לא מהני מדאורייתא רק מדרבנן כמ"ש אבל בספרי דקאי קודם שתיקן פרוזבל במלוה ע"פ וא"כ הי' מהני שפיר מוסר שטרותיו מדאורייתא כמ"ש דהוי כגבוי ולכך איתא דהוא מדאורייתא משא"כ עכשיו וא"ש:

ולפ"ז יש לישב מאי דקשה לקמן דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבל אלא בבי דינא דסורא או נהרדעא דאלימי לאפקיעו כו' ע"ש והקשו לפמ"ש תוס' כאן דכיון דמהני מוסר שטרותיו מדאורייתא הוי דבר הדומה וממילא מהני גם פרוזבל ולא מיקרי עוקר דבר מהתורה עיין באו"ת ס' ס"ז ובפ"י שפירשו כן דבריהם וכתבו תוס' דקושית הש"ס לא הי' רק למה התקין פרוזבל אף שיש כח וא"כ עכשיו שכבר תיקנו ממילא מהני אף בב"ד שאינו אלים כיוון שבאמת יש כח בידם רק דהקושיא הי' למה תיקנו ועכשיו שתיקנו מהני ממילא בכל מקום ע"ש. ולמ"ש א"ש לשטת רש"י ז"ל דהא דמהני מוסר שטרותיו מדאורייתא הוא משום דהוי כגבוי כיון שאינו צריך לישבע כמ"ש. והנה לכאורה יש לדחות למאי דקי"לדהמלוה על המשכון אינו משמט אף במלוה ע"פ א"כ שפיר צריך לישבע אף בשטר דשייך ספק מלוה ישינה על משכון דאינו משמט א"כ לא הוי כגבוי ומשמט אף בשטר אך ז"א דממ"נ אם שוה המשכון כל החוב א"כ יש לו המשכון ואם אינו שוה כל החוב ממילא משמט המותר שאין המשכון שוה ואינו מגיע לו כלל ממ"נ וא"ש. אך למאי דסבר שמואל במס' שבועות דאבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ואמרינן התם דאף שהמשכון אינו שוה רק מעט אינו משמט המותר ע"ש וא"כ לשמואל ממילא לא מהני מוסר שטרותיו מדאורייתא דשפיר צריך לישבע דשייך ס' מלוה ע"פ על המשכון שאינו שוה רק מעט ומגיע לו המותר ואעפ"כ אינו משמט לשמואל וא"כ צריך לישבע ולא הוי כגבוי ולא מהני מדאורייתא ולא הוי דבר הדומה והוי עוקר דבר מן התורה וצריך שפיר ב"ד אלים ולכך סבר שמואל שפיר דלא כתבינן פרוזבל אלא ב"ד אלים כמ"ש. ואף אם נאמר דגם ס' מלוה על המשכון לא חיישינן ששכח כמו בשטר אעפ"כ א"ש. דהנה באמת קשה אמאי סבר שמואל לקמן דמלוה בשטר משמט הלא הב"ש ס' כ"ח ושאר פוסקים כתבו דהנייר של השטר הוי משכון אצל המלוה ע"ש וא"כ למאי דסבר שמואל התם דמלוה על המשכון אף שאין המשכון שוה רק מעט אינו משמט המותר. וא"כ במלוה בשטר כיון שהנייר הוא של הלוה והוא משכון אצל המלוה ממילא אינו משמט כלל (ואח"כ ראיתי בכסף משנה שהביא כעין קושיא זו בשם הראשונים). אך ז"א לפמ"ש הפ' ס' ס"ו דאף דהנייר הוא של הלוה מ"מ צריך הוא להקנות לו הנייר להמלוה שיהי' שלו עד שיפרע לו ואח"כ כשפורע לו נעשה הנייר של הלוה ע"ש. ולק"מ שאינו משכון כלל קודם שפורע לו ולכך משמט. ולפ"ז א"ש דשפיר צריך לישבע אף בשטר דשייך החשש שמא יש לו ס' מלוה ישינה בע"פ ומלוה זו כבר פרע לו. ואי"ל כמ"ש דאם יש לו ע"פ משמט דז"א דאם באמת פרע לו מלוה זו והוי הנייר של הלוה והוי משכון אצל המלוה. וא"כ אם יש לו מלוה אחרת עליו ממילא אינו משמט דהוי הנייר משכון כיון שכבר פרע לו מלוה זו וכיון ששוה המשכון מעט אינו משמט כלל לשמואל וממילא צריך לישבע ולא הוי כגבוי ולא מהני מוסר שטרותיו מדאורייתא וממילא אינו דבר הדומה ולכך סבר דבעינן ב"ד אלים כמ"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב מאי שתמהו הפוסקים על הרי"ף ז"ל שפוסק כאן דלא כשמואל דכל ב"ד יכול לכתוב פרוזבל והקשו הא ליכא שום חולק אשמואל בדין זה ע"ש ולפמ"ש א"ש דלפי מאי דקי"ל התם דלא כשמואל דאבד קתא דמגלא לא אבד אלפא זוזי וצריך המשכון להיות שוה כל החוב ואם לאו משמט ע"ש. וא"כ ממילא מהני הכא מוסר שטרותיו מדאורייתא והוי דבר הדומה ויכול לכתוב פרוזבל כל ב"ד כמ"ש וא"ש שפוסק דלא כשמואל וא"ש:

עוד יש לישב בפשיטות דברי הרי"ף ז"ל דבאמת ללישנא בתרא דהתם בריש מס' מכות דבתוך זמנו דליכא לא יגוש ממילא גם החוב אינו נפקע ע"ש. וא"כ ממילא במוסר שטרותיו מהני מדאורייתא כמ"ש ולכך פסק הרי' ז"ל דאין צריך ב"ד אלים כמ"ש וע"ש:

גמ' פרוזבל כו'. רש"י מוסרני לכם שטרותי כו'. וכן פירש"י פ"ק דמכות דמוסר שטרותיו היינו פרוזבל ג"כ מתקנת הלל ותוס' דחו דבריו דבספרי יליף מאשר יהי' כו' מכאן אמרו כו' והמוסר שטרותיו כו'. ועוד דגם במשנה פלגינהו לתרי בבי המלוה עה"מ והמוסר ש' כו' פרוזבל כו' ע"ש:

ולע"ד דרש"י הוכרח לזה דא"כ תמוה למה תיקן פרוזבל ולמה הי' עוברים על השמר כו' הא בלא שטר בל"ז שייך נעילת דלת דיכול להבריח ולכפור ובשטר יכול למסור לב"ד ובשביל כשאין השטר מצוי בידו דל"ש לא מסתבר לתקן בשביל זה. ולכך פירש"י דגם מוסר מהתקנה כו' וי"ל ק' הנ"ל דהא טעמא דמוסר לב"ד מהני י"ל דהא שטר שיש בו אחריות סבר ר"י לקמן דמה"ת אינו משמט דכגבוי רק דחי דלמא ברייתא ב"ש הוא דשטר העומד לגבות כגבוי כו' ע"ש. ולא לב"ה. והנה תוס' סוטה כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה הקשו מהא דהמקבל ארעא דלגוביינא קאי כו' וחלקו דהשיעבוד בספק כו' משא"כ התם דמודים גוף השיעבוד ע"ש. ולענין שמיטה לכאורה דאין ספק א"כ גם לב"ה כגבוי דמי ואמאי דחי ר"י. וצ"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה לאו כו' וחלק בין העומד לבצור כבציר וכה"ג ועומד לגבות לא כגבוי שהרי צריך דיינין ולאו בידו כדאמר בגר מי יימר דמזדקקי לי' ב"ד ע"ש. א"כ מה"ט גם בשמטה לא הוי כגבוי. וא"כ מוסר שטרו לב"ד קודם שביעית שפיר כגבוי כיון שכבר נזדקקו מחויבין לגמור דאין ב"ד רשאין להסתלק כו'. והוי כגבוי מה"ת וחשוב של אחיך בידך ושפיר יליף בספרי כנ"ל. אך כשתקנו חכמים בטעין אשתבע לי דלא גבי אלא בשבועה וכן מלקוחות ויתומים בשבועה. א"כ שוב לאו כגבוי דמי יימר דמשתבע כשיטעון אשתבע כו'. וכן כשיבריח וימכור לא יגבה אלא בשבועה כנ"ל. ושוב גם מוסר שטרותיו ממש לא מהני מה"ת רק מתקנת הלל ופירש"י שפיר כנ"ל. ומיושב דהוצרך הלל לתקן פרוזבל דאל"ה לא הי' מהני גם מוסר שטרותיו כנ"ל. ותיקן ממילא בין מוסר ממש ובין כותב מוסרני לכם כנ"ל. וא"ש דכייל במשנה משכון ומוסר ממש דהי' מהני מה"ת ואח"כ פרוזבל א"מ זהו' א' כו' כשכותב שמוסר כנ"ל. ומדויק במשנה כאן שסמך תקנת הלל פרוזבל במתני' דאין כו' אלא בשבועה שאין ענין לו. ולמ"ש א"ש דזה הטעם שהוצרך לתקן כשתקנו דא"נ אלא בשבועה לא הי' מועיל מוסר מה"ת הוצרך לתקן. גם א"ש שראה שנמנעו מלהלות כו' היינו אחר התקנה דשבועה כנ"ל:

עוד י"ל דהתם ריש מכות לשמואל קאי דסבר שיעבודא ל"ד וגם שטר לא גבי מה"ת ממשעבדי. ולאו כגבוי לכך לא מהני מוסר ממש מה"ת כנ"ל. רק בספרי יליף משכון ומוסר שטרותיו אחר התקנה דשטר יגבה ממשעבדי מהני מה"ת דכגבוי כנ"ל. והלל י"ל דתקנו קודם התקנה דשט"ח גבי ממשעבדי והוצרך לתקן כנ"ל בין במוסר ובין כותב כנ"ל. ולכך במשנה אחר התקנה כייל עם משכון כנ"ל. ובזה מיושב מה דאמר שמואל אי איישר חילי אבטליני' כו' דתמוה הא עכ"פ דוקא אי אכשיר דרי. ובכ"מ פריך וכי אכשיר. ולמ"ש א"ש דעכשיו דתקנו דשטר גבי ממשעבדי מהני מוסר ממש מה"ת ממילא לא שייך הטעם דימנעו מלהלות ומצי לבטל תקנת הלל כנ"ל אי יישר חילי' כנ"ל. וי"ל דהיינו דפליג ר"נ אקיימיני' כו' דאינו מובן טעם פלוגתייהו ולהנ"ל י"ל דלטעמיי' רב ושמואל סוף ב"ב דמלוה ע"פ לא גבי מיורשים וכ' תוס' דס"ל דלא שייך נ"ד כיון דלא חשש ללקוחות רק בשטר דחשש ע"ש. וא"כ מה"ט גופא לא שייך נ"ד אף דיבטלו פרוזבל ע"פ דילוה בשטר ויועיל מסירה לב"ד כנ"ל. אבל ר"נ ס"ל כדקי"ל כר"פ הלכתא מלוה ע"פ גובה מיורשים משום נ"ד וע"כ דשייך נ"ד גם על מלוה ע"פ דפעמים שא"א לכתוב שטר כנ"ל. ממילא שפיר עדיין החשש נ"ד משום שמטה בע"פ וע"כ צריך לתקנת פרוזבל גם עכשיו וא"א לבטלו כנ"ל:

עוד י"ל גם לטעם הנ"ל דמשום שבועה לאו כגבוי י"ל ג"כ רו"ש לטעמייהו פ' כ"ה דאאמש"ל בכלשבועות נוטל כשאי"ל אף באונס מפסיד א"כ שפיר לאו כגבוי דא"א שיטול כל שאינו נשבע ומשמט. משא"כ לר"נ שם ולדידן לא תקנו שבועה רק כשיכול אבל לא שיפסיד ע"י השבועה וא"כ כיון שזמן פרעון קודם שביעית דאל"ה בל"ז אינו משמט א"כ שפיר מהני מסירת שטר לב"ד דכגבוי ולא שייך משום השבועה לא יהי' כגבוי וישמט. דהא ע"י שאינו רוצה לשלם בזמנו יפסיד המלוה לגמרי ע"י חיוב השבועה שישמט אין עליו חיוב שבועה כלל וממילא יגבה בלי שבועה כיון דאי יהי' הדין דצריך לישבע לא יטול גם בשבועה כנ"ל. ולא הי' תקנת השבועה שיפסיד ע"י. וממילא כשלא פרע בזמנו קודם שמטה והי' יכול להשביע שוב אינו יכול להשביע כשמגיע שמטה כנ"ל והוי כגבוי. רק דהברירה בידו לומר א"א שתשמט שלטובתו כנ"ל ויוכל להטיל שבועה אבל קודם כנ"ל פקע חיוב השבועה ומהני מוסר ולא שייך נ"ד לר"נ כנ"ל. וי"ל בזה מאי דאמר אימא בה כו' כמאן דכתיב דמי ע"ש ברש"י שיתקן והרא"ש כ' שיתוקן מסר מילי ול"ל זה. ולהנ"ל י"ל דהפ' כ' דוקא במאי דבעי מומחין אי שייך מי יימר דמזדקקי וא"כ אחר דבבבל לא הי' מומחין ותקנו דעבדו שליחותייהו בהדיוטות לא שייך מי יימר ורק משום השבועה לא חשוב כגבוי ושפיר אמר אימא מלתא כו' דכשאינו פורע בזמנו קודם שביעית פקע חיוב השבועה דאשתבע לי כיון שיפסיד עי"ז וממילא כגבוי אף שלא כ' פרוזבל ולא מסר דדוקא כשהי' מומחין והי' שייך מי יימר הוצרכו למסור כנ"ל משא"כ עכשיו כנ"ל. וממילא לפי' הרא"ש שבאמת אמר כן הי' טעם דאינו משמט כלל בשטר דקי"ל אחריות ט"ס כנ"ל. ואין ראי' מרבנן דבי' ר"א דדלמא כשמואל כנ"ל:

עוד י"ל כמו דמצינו בהרשאה דאף שכ' אפיק לנפשך זכי מ"מ רק שלוחא שוי' ומ"מ חשוב קנין שיגבה עבורו דמה"ט לא מצי א"ל לאו בד"ד דשלוחא גרידא לא מהני. ורש"י פי' לקמן מוסר כו' דבי דינא כו' הפקרן הפקר ולגבי מלוה לא קרינן בי' לא יגוש ע"ש ולכאורה כיון שיכול ליגוש משמט ופקע החוב. ולכך י"ל כמ"ש תוס' פ' הכותב דלענין זה קני שטר במסירה לחוד שלא יוכל לגבות בלא השטר וקנין זה משמע שם דמה"ט ע"ש גבי תפסה מלוגא דשטרי כו'. וא"כ י"ל דמהני מסירת השטר שלא יוכל לתבעו בלא השטר כמו אם הקנה במסירה כנ"ל. רק מסירה לאדם אחר או בהרשאה לא הי' מהני כיון דגבי הלה רק מצד שליחות עדיין חשוב הוא הנוגש וכן במסירה לא יהי' יכול לגבות. אבל כשמוסר לב"ד שפיר מהני מה"ת קנין זה שלא יוכל לתבוע ואף שהב"ד תובעין עבורו לא חשוב לא יגוש דבעל משה ידו דוקא. ואותו זכות של מורשה יש להב"ד ומ"מ כיון שבתורת ב"ד אינו משמט דאצלם הוי כגבוי. ובהרשאה יש דעות אם יכול לחזור בו ולבטל השליחות ע"ש בטור וש"ע ס' קכ"ב ועדיין שייך לא יגוש גם אצלו דיכול לבטל וליקח השטר לתבוע ומשמט. ואף אי א"י לחזור ג"כ י' דשלוחו כמותו וחשוב לא יגוש כנ"ל. וא"כ י"ל מ"ש רש"י ב' הטעמים במוסר שטרו היינו דהפקרן הפקר לענין זה שא"י לחזור בו כשמסר לב"ד ואף שלא כ' זכי כנ"ל. דאף בעשה שליח בב"ד כ' ר"ן פ' האומר מירושלמי דא"י לבטל. כ"ש במוסר לב"ד כנ"ל. ושוב ממילא כיון דאי"ל שוב מה"ת אינו משמט כמו לי' שנים דלא קרינן לא יגוש כו'. ושפיר פליג במשנה דעכשיו דתקנו שא"י לחזור מהני מה"ת. אבל מ"מ בלא התקנה הי' יכול לחזור והי' משמט והתקנה הי' בין מוסר ובין כ' שמוסר כנ"ל. (אולם לא משמע שיהי' בתורת קנין. אך משרים הובא מפורש בתורת קנין):

עוד י"ל דהא קי"ל מוקדם או רבית כשבא ליד ב"ד אין רשאין להחזיר למלוה וכה"ג שיוכל לעשות בו אסור וא"כ בשביעית שבא לידם שט"ח אין רשאין להחזיר למלוה שלא יעבור על לא יגוש כנ"ל. וא"כ כיון דקי"ל דכשאינו יכול לתבעו ולנגשו בלא אסור שביעית אין משמט כמו לעשר שנים וכה"ג. וא"כ זהו החלוק בין שמסר השטר לאדם אחר ובין שמוסר לב"ד. דכיון דא"י ליגוש ולתבוע כשאין השטר בידו דאף דקי"ל כותבין שובר מ"מ כשהשטר בעולם א"צ לשלם כל שאינו מחזיר לו השטר. וא"כ לא קרינן בי' לא יגוש ואינו משמט כשמסר השטר. רק במוסר לאדם אחר הא יכול ליקח ממנו השטר ולתבוע בו דמה לו לאחר להחזיק דהוא רק נפקד. משא"כ כשמוסר שטרותיו לב"ד דהדין כשמגיע שביעית שלא יחזירו לו השט"ח דאם יחזירו ישמט ויוכל ליגוש באסור. וממילא כיון שא"י ליקח מהם השטר שוב לא קרינן כלל לא יגוש דא"י לגבות בלי השטר ושוב באמת אינו משמט כנ"ל. וזה לא חשוב שא"י ליגוש מחמת אסור שביעית דז"א דמה שא"י לגוש הוא מצד שאין השטר בידו. רק דמה שא"י ליקח השטר הוא שלא יתננו לו יהי' מאיזה טעם שיהי'. ושפיר י"ל דמהני מה"ת. ומ"מ י"ל דצריך לתקנה וכמ"ש רש"י ז"ל גם טעם דהפקרן הפקר דאל"ה למה יהי' הדין כן נימא להיפוך דרשאין להחזיר לו השטר כשירצה לתובעו וממילא תשמט שביעית ויבטל לגמרי ויקרעוהו. רק כשתקנו משום שלא ימנעו כו' הדין כנ"ל וממילא מהני מה"ת. וגם זה רק לדידן דמלוה לי' שנים אינו משמט כיון דבשביעית לא קרינן בי' לא יגוש. א"כ גם במוסר שטר לב"ד שייך כנ"ל דיחזיקו עד אחר שביעית כנ"ל ואח"כ אף שיחזירו מ"מ אינו משמט כנ"ל. אבל פ"ק דמכות לל"ק דמשמט מלוה לי' שנים ופריך ממתני' ומשני במוסר לב"ד שפיר כ' רש"י דמהני רק מתקנת פרוזבל דמה"ת לא שייך כנ"ל דעכ"פ יחזירו או יגבה לבסוף ואתי ללא יגוש. ואם גם אח"כ לא יחזירו משום שלא יעבור שכבר קרא שמטה א"כ ממ"נ לא יגבה. ועוד כיון דכ' בשטר על י' א"כ גם בלי שטר יכול לגבות דלא שייך שמא יחזור ויגבה דהא ידע ששמטתו שביעית:

אך כיון דתקן פרוזבל י"ל דשוב שייך שמא עשה פרוזבל ויגבה בשטר. ושוב אי"ל בלי שטר כנ"ל. ומ"מ אינו נראה טעם הנ"ל. דמ"מ שייך לא יגוש שיוכל לתבעו לפני ב"ד זה עצמו שמסר להם השטר ויצטרך לשלם דהא השטר בב"ד וממילא תשמט. וי"ל כנ"ל דמצד התקנה שלא יחזירו. ויש לדחות:

אמנם עיקר הטעם נראה. דלשון הרמב"ם ז"ל מוסר שטרותיו ואומר להם גבו אתם לי חוב זה אינו נשמט כו' אשר יהי' לך כו' וזה ב"ד תובעין אותו ע"ש. וע"כ לחלק בין עושה שליח ומוסר לו השטר דמצד שליחות תובע וכמותו משא"כ ב"ד לא מקרי בשליחותו רק בתורת ב"ד. אולם קשה הא גם מוכר שט"ח דראוי דלא ישמט דלוקח אינו משה ידו והמוכר א"י לתבוע ומ"מ כ' הר"ן הטעם כיון דלוקח גובה מכחו חשוב המלוה הנוגש וכ"ש מה שהב"ד גובין עבורו דחשוב מלוה נוגש ע"י הב"ד. ונראה דכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק לענין עקול נכסיו דכשב"ד רואין שמבזבז וכה"ג שעי"ז לא יוכל בע"ח לגבות מחויבים להציל עשוק ותופס לבע"ח מהני מדינא ע"ש. וגם גבי נפרעין שלא בפניו קי"ל דכשאין הב"ד יכולין לשלוח להודיעו גובין שלא בפניו ויכולין להחליט נכסי לוה למלוה ובטור וש"ע ס"ס ק"ו דכשם שיכולין להחליט ולגבות כן יכולין למשכן למלוה נכסי לוה דזכות הוא לו כו' ע"ש. וא"כ לדידן דאינו משמט אלא חוב שהגיע זמנו קודם שביעית א"כ כשמוסר שטרו לב"דואין פורע בזמנו כמו שמחויב יכולין ב"ד לגבות אף שלא בפני לוה מיד כיון דאין פנאי שאם ימתינו ישמט ויפסיד והחיוב זמ"פ עכשיו. ויכולין להחליט נכסיו לגמרי למלוה בתורת פרעון דהפקר ב"ד הפקר בכל גוביינא דב"ד בחוב בע"כ דלוה. וממילא ממשכנין נכסיו אף שאין מחליטין דזכות הוא ללוה כנ"ל. ושפיר אינו משמט כלל מה"ת כסיום שדה וכמשכון ואף דקי"ל דמשכנתא קרקע באתרא דמסלקי שביעית משמטתו. מ"מ כאן אם ישמט יהי' אתרא דלא מסלקי דשוב יהי' לגמרי דמלוה. וכמו שהלוה בעצמו הי' יכול למשכן הקרקעות למלוה קודם שביעית שיוכל לסלקו ע"מ שלא תשמט שביעית שאם תשמט שביעית יהי' למפרע לגמרי שלו בתורת פרעון דהי' מהני ואף למ"ד בטל הי' מהני התנאי אם לא ישלם לו אח"כ יהי' שלו למפרע לחלוטין דלכ"ע מהני ממילא יכולין הב"ד שלא בפניו למשכן ע"ת כן כיון שבידם לגבות ולהחליט יכולין ג"כ כנ' לן שלא בפניו כנ"ל. ושפיר אינו משמט מה"ת כנ"ל וכייל במשנה עם משכון. ובספרי ממעט מאשר יהי' לך כנ"ל. וממילא שם פ"ק דמכות במלוה לעשר שנים דלא הגיע הזמן כלל אין יכולין הב"ד לגבות כלל ודאי דלא מהני מה"ת דאיך יהי' כגבוי כנ"ל. וא"כ הא דמשני שם במוסר שטרותיו לל"ק במלוה לי' שנים דמשמט שפיר פירש"י ז"ל דמהני רק מתקנת הלל פרוזבל כנ"ל וא"ש:

גמ' שנמנעו מלהלות והי' עוברים כו' הק' רמב"ן ז"ל הו"ל להתנות ע"מ שלא תשמטנו דמהני ע"ש. ולע"ד נראה דאם אין הלוה מרוצה לתנאי זה וע"י כן אינו רוצה להלותו עדיין עובר על השמר לך שזה עיקר הלאו שלא ימנע מלהלות משום שמטה. והלוה א"צ להתרצות ואעפ"כ מחויב להלותו ואסור להמנע כנ"ל. והא גם אי לא הי' מהני ע"מ הנ"ל ג"כ למ"ש בש"ע דפקדון וגזל אינו משמט א"כ למ"ש רא"ש סוכה במתנה ע"מ להחזיר דכשאינו מחזיר ע"כ למפרע גזל ושולח יד ע"ש. א"כ יכול להלות ע"ת שישלם לו גם אחר שמטה וא"ל יהי' פקדון למפרע ואז לא נשמט. ולמ"ש גם בזה עובר על השמר לך כנ"ל שאינו מלוה בתורת הלואה מחשש שמטה:

ולהרא"ש ז"ל דלאו דלא יגוש כל שנה. י"ל דלא מהני התנאי רק שלא יפקע החוב שיוכל לגבות אח"כ דזה דבר שבממון לא לענין לתבעו בשביעית שזה אסור והוצרך לתקן כנ"ל:

עוד י"ל להפ' דכל חיוב משמט אף שאינו הלואה כפשט המשנה דדוקא אונס ומפתה כו' ע"ש. וא"כ נראה דמחייב עצמו במה שאינו חייב קודם שמטה ג"כ משמט דמה חלוק. וא"כ למ"ש הרמב"ם ז"ל בע"מ שלא תשמטנו דמהני שהרי חייב א"ע מה שלא חייבתו תורה ע"ש. ולכאורה נהי דחייב א"ע במה שפטור אף שנשמט. ממ"נ אם החיוב מעכשיו היינו כשתשמט שביעית מחייב א"ע למפרע מעכשיו חיוב חדש א"כ עדיין גם חיוב זה נשמט בשביעית כיון דהוי החיוב למפרע קודם שביעית. וע"כ דהחיוב אז אחר שמטה שמחייב עצמו על אז א"כ הוי [דשלב"ל] דיכול לחזור בו מחיוב הזה קודם שמטה כנ"ל. ועדיין שייך שנמנעים מלהלות כיון שיכול לחזור בו ויפטר אח"כ ע"י שמטה כנ"ל. אך אין נראה שיהי' יכול לחזור בו. ולכך י"ל דאף דהחיוב דאף שיפטר ע"י שמטה מ"מ מחייב עצמו למפרע מ"מ על חיוב הזה הוי כאלו הזמן פרעון אחר שביעית דקודם שנשמט חיוב הראשון לא חייב רק אח"כ למפרע מעכשיו מ"מ לא הגיע זמן כנ"ל:

ויתישב בזה מאי דתמוה מה פריך פ"ק דמכות על הא דמלוה לי' שנים משמט ממתני' דמעידין אנו כו'. דלמא מיירי בהתנה ע"מ שלא תשמטנו כו' ע"ש. ולמ"ש א"ש דלמ"ד שם דגם לי' שנים משמט לא יועיל כלל ע"מ דמ"מ החיוב למפרע ואף דלא מטי זמני' משמט דסוף אתי ללא יגוש כנ"ל. ואם החיוב על אח"כ בידו לחזור בו וג"כ חייבים לשלם כולא ע"ש כנ"ל. ושם י"ל עוד במלוה לי' שנים חשיב ודאי עקר דלא מהני למ"ש תוס' שם דרק משום שמא יפרע קודם וזה אפשר דוקא כשהזמן קודם שביעית. ואינו מוכרח דמ"מ שמא יפרע קודם הזמן. אך התנאי לעשר שנים ע"מ שלא תשמט י"ל דחשוב ודאי כנ"ל. גם אי שביעית דרבנן י"ל דחכמים עשו חזוק ותנאו בטל. רק דתוס' פ' הכותב ופ' נערה כ' כתי' הש"ס לכל יש כתיבה ולא לכל פירות דבכל מידי דשכיח עשו חזוק ולא בלא שכיח ע"ש. א"כ י"ל עכשיו דתקון פרוזבל וביד מלוה לתקן תמיד לא שכיח שילוה ע"מ שלא תשמט ולא עשו חזוק ושפיר קי"ל תנאו קיים כנ"ל:

ומיושב ק' רמב"ן ז"ל דאלו לא תיקן הלל פרוזבל והי' תמיד מלוים ע"מ שלא תשמט הי' שכיח ולא הי' מהני התנאי כלל כיון דשביעית דרבנן כנ"ל. ומיושב מה דתמוה לר"ת ז"ל דתקון על אחר החורבן שלא יהי' יובל והא בש"ס מסיים עביד זכר לשביעית וכשראה שנמנעו תיקן פרוזבל ואיך ראו שנמנעו וצ"ל שנמנעו גם בימיו ולא הי' אפשר לו לתקן כיון שהי' מה"ת ותיקן עכ"פ על אח"כ שתועיל התקנה ודוחק גדול גם למה אמר הגמ' אח"כ ראה שנמנעו הא זה הי' גם קודם. ולהנ"ל א"ש דכשהי' מה"ת הי' מתנים ע"מ כנ"ל ולא נשמט רק כשבטל מה"ת ועביד זכר מדרבנן ראה שימנעו דלא יועיל התנאי ותיקן פרוזבל. ולרמב"ן י"ל ג"כ שכ' דתשתכח תורת שביעית שייך ג"כ הלשון כיון דעביד זכר א"כ אם ילוו בתנאי עדיין תשתכח וחש יותר ותקן פרוזבל כנ"ל:

רש"י מוסרני לכם את שטרותי שאתם תהי' נוגשים ואני לא אגוש כו' דיש כח כו' והוא כלשון הרמב"ם גבי מוסר שטרותיו. ומשמע דכונת רש"י או כמ"ש תוס' דמוסר שטרותיו ממש הוא תקנת פרוזבל ע"ש פ"ק דמכות דס"ל לתוס' כן בפירש"י. וכתיבת הפרוזבל רק לראי' שמסר. ולכך רבנן דבר"א מסרי בלא כתיבה. ואפשר דאינו מחלק בין ת"ח. אך א"כ הי' למותר כתיבת הפרוזבל כיון דסגי בע"פ וקי"ל נאמן פרוזבל הי' לי ואבד ממילא יהי' שמסר. וע"כ דבאין ת"ח צריך כתיבה דוקא ולהנ"ל עם המסירה כענין קנין דשטרות. וכשאינו מוסר לא מהני כתיבה וכן בע"פ כן נראה ממה שדחו תוס' מכות ד' רש"י מספרי ומהמשנה דפלגינהו ע"ש:

וגם להנ"ל י"ל דכשמסר שטרו והב"ד באמת גובין מהני מה"ת דלא קרינן לא יגוש ונסתלק וכן פירש"י לעיל ל"ב ע"ב ובזה א"צ לכ' פרוזבל רק כשמחזירין לו השטר אחר שביעית וגובה בעצמו לזה בעי כ' פרוזבל כיון דסוף אתי לידי לא יגוש וכ"ש למ"ד התם לי' שנים דמשמט. ושפיר פלגינהו במשנה מוסר שטרותיו והם גובין. ופרוזבל אף שהוא גובה א"מ וגם למ"ד לי"ש א"מ י"ל החלוק בין שהשטרות ביד ב"ד כל שביעית ובין שמוסר רק כעין קנין ומחזירים לו ומ"מ נראה דאין הכרח כלל מרש"י כפי' תוס'. רק מוסר ממש מהני. וכשאינו מוסר רק כותב מוסרני לכם זה מהתקנה או דהתקנה הי' בין מוסר ממש ובין מודה שמסר. ונראה דגם לפי' תוס' ברש"י י"ל דגם חוב ע"פ מהניפרוזבל כדעת כל הפ' דהא הך מוסרני כעין סלוק שמסלק א"ע שלא יתבענו ולא יהי' נוגש. ולכך בחוב בשטר י"ל כל שאינו מוסר השטר לא מהני הדבור או הכתיבה שיחשב סלוק דהא גם במחילה יש דעות אי מהני כשאינו מחזיר השטר. כ"ש בזה שבאמת אינו נמחל ועדיין כגבוי ולכך בעי מסירה ממש אבל בע"פ שאין מה למסור סגי בכ' פרוזבל או מסר מילי לחוד דלקמן על מסר מילי פי' רש"י בלא כ' אלא כך כו' והרי חובי מסור לכם כו' ולא הזכיר רש"י שטר כלל. ואפשר דלחוב בע"פ סגי ע"פ אף באינו ת"ח ובשטר בעי כתיבה כנ"ל. ואם רש"י סבר כרמב"ם דדוקא ת"ח או דהי' תקנת ר"נ כהרא"ש שיועיל מסר מילי א"כ מדינא בעי גם חוב ע"פ כ' פרוזבל וסגי בהכי כיון שאין מה למסור וא"כ ג"כ א"ש משנה דשביעית דמוסר שטרותיו אינו משמט ופרוזבל בחוב ע"פ ג"כ אינו משמט:

שאגבנו כו' לפ"י ז"ל הול"ל שתגבו כמ"ש רמב"ם במוסר אתם גבו. ונראה דקאי שיגבה היינו דחשיב אצלו כגבוי ע"י שמוסר חובו לב"ד לגבות שעי"כ יוכל לגבות כל זמן שירצה שא"צ עוד לתבעו. וי"ל דהדין באמת דא"י לתבעו עוד רק הב"ד ואף דהוי סגי בהרחבת זמן עד אחר שביעית דלא הי' משמט דמה חלוק בין הלוהו עד אחר ש' או מרחיב אח"כ דסגי בדבור. ולהרא"ש ז"ל י"ל דמהני לענין לגבות בשביעית עצמה ע"י הפרוזבל. אבל לשאר פ' רק סוף משמט ודי בהרחבת זמן ומקודם בל"ז יכול לגבות ודוחק לומר כזה מתיאש וזה אינו רוצה כיון דסגי מחילתו וא"י לתבעו ואם נאמר דבשטר שכ' בו זמן לא מהני הרוחת הזמן ע"פ הוי א"ש דע"פ א"צ דסגי בהרוחת זמן רק בשטר וכשמוסר שטרו ממילא ג"כ מהני רק כשאינו בידו צריך לפרוזבל כנ"ל:

בתוס' ד"ה מא"מ נרא' דמ"ש אף דמוסר שטרותיו מה"ת כונתם דא"כ הי' רק התקנ' שכ' מוסרני יהי' כמוסר ממש וממילא מהני מה"ת ולא חשוב עקירת דבר כיון דאחר התקנה מה"ת כמ"ש רשב"א. לזה"כ דמ"מ לא הי' לו לעשות תקנה וללמד לבטל שניהם היינו התקנה שיהי' כמוסר וגם עי"ז ילמדו דמוסר מהני ויבטל שביעית שציותה תורה ובקו' פי' דרבא כו' וממילא צ"ל דגם מוסר מדרבנן דאי מה"ת א"צ להפקר ב"ד כלל שיועיל מה"ת דסגי בהתקנה שא"י לתבעו כמסר ממש. והתקנה רק נגד המלוה שיהי' כעין קנין בשטר אף שלא מסר להם ולכך צ"ל דאסמכתא ע"ש:

תוס' ד"ה בזמן שאתה משמט קרקע כו' ותמהו דיובל הי' נוהג בבית שני ע"ש. וד' ר"ת ז"ל תמוהים שהי' התקנה לאחר שיחרב ב"ה ע"ש. ולע"ד הי' נראה פשוט למאי דקי"ל פ"ק דר"ה דרבנן סברו כל שלשתן מעכבין שלוח עבדים ושמטת קרקע ותקיעה. א"כ כשעברו ולא שלחו עבדים לא הי' נוהג קדושת יובל או שלא החזירו קרקעות ומשמע שם בגמ' דאף מעוט שלא שלחו מעכבים. א"כ לא הי' נוהג שמטה מה"ת דנראה דתלי' ביובל שעבר דאין סברא כלל שיהי' שמטה תלוי ביובל שאחריו שיהי' למפרע בטל מה ששמטו. רק דכשנוהג יובל נוהג אחריו שמטה מה"ת משא"כ כשעברו ולא שלחו או לא תקעו כו':

שוב מצאתי בתוס' ערכין ל"ב ע"ב ד"ה מנו יובלות שכ' דהך דת"כ יובל כו' שמטין אע"פ שאין יובל כרבנן. או יש לישב אפי' כר' אע"פ שלא נהגו יובל בחטא ע"ש. א"כ י"ל אדרבא דהך דת"כ כרבנן ולרבי גם בהניחו בחטא אין שמטה מה"ת כדקי"ל כחכמים דמעכבים שאין יובל באמת כשאין מקיימים כנ"ל וא"כ מיושב שפיר דכל שהי' נוהגים כשורה ומקיימים יובל ושלחו ושמטו גם שביעית נהג מה"ת ולא הוצרך לתקן דגם השמר לך לא הי' עוברים ואח"כ שעברו ולא שלחו ולא נהג שמטה מה"ת רק מדרבנן והי' עוברים על השמר תיקן הלל פרוזבל. וממילא בזה"ז ששביעית דרבנן ג"כ נשאר תקנת פרוזבל. ולכך שפיר מספקא לש"ס אי לדרי' תיקנן. שלא תקנו כלל לחלוטין דאם יקיימו יובל כתיקונו יהי' שביעית דאורייתא כנ"ל:

תוס' הנ"ל. שכולן ש"ח והיא חצי' כו' לע"ע ואין ע"ע אלא בזמן שיובל נוהג כו'. לע"ד דהא רש"י פי' לקמן לאו דוקא לע"ע רק אורחא דמלתא לפי שמותר בה. א"כ גם שמקודשת לישראל הוי ש"ח דקי"ל קדושין תופסין דלא שייר ע"ש:

שוב ראיתי שהרשב"א תי' כן ופ"י דחה דבריו שכולן ש"ח כו' ולא שכיח כיון דאסורה ע"ש. ולע"ד לא קשה דשפיר קדשה קודם שלא יקדמנו אחר ואחר שישחררנה גם הב' גמרו קדושיו ומותרת לו. ושכיח כמו בעבד עברי. בפרט לריב"ם דכופין את רבה גם בחצי שפחה כו' לשחררה. גם רבה עצמו אם קדשה קודם ששחררה כדי שלא תתקדש לאחר ואח"כ ישחרר חצי' שלו ואפשר דתוס' ס"ל כיון דאסורה לו לא מקרי חרופה שפי' מיוחדת אף דאח"כ תהי' מותרת מהא דנקיט בכל דוכתי לע"ע דוקא:

(לו א) רב צייר כורא וכו'.—עי' מ"ש רשב"ם בב"ב (קסא א). ונראה שרב רמז בחותמו למאמרו בשבת (קיח ב): "כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו" "ומענגו בתבשיל של תרדין ודגים גדולים". ור' חנינא רמז על המסופר ביומא (פז ב), דר' חנינא ראה בחלומו לרב, דזקפוהו בדיקלא. וע"י זה לא נתפייס ר' חנינא לרב עד שירד לבבל, ושם נעשה לראש, ור' חנינא היה לראש בא"י והאריך ימים רבים. ולכן חתם ר"ח בחרותא, שהוא ענף עץ דקל (כפי' רש"י) לזכר נס זה שנתגלה לו בחלומו. ורב חסדא צייר סמ"ך לזכר נס השליו, שהיו ממציאים לו בין העצים, כדאיתא ביומא (עה ב). ושליו בעברית נכתב בארמית בסמ"ך (סליו), כתר' אונ', וכ"ה ביומא שם. ור' הושעיא צייר עי"ן ע"פ דתני ר' הושעיא בפסחים (קיב ב): "מרחיקין משור מועד כמלא עיניו". ונראה שע"י מעשה, שקרה לעצמו או לאחרים, שניצל משור המועד, שנה כן. ורבה בר רב הונא צייר מכותא, שהיא וילון של ספינה (כפירש"י) או ספינה עצמה (כערוך ע' מכתא) לזכר מה שאירע לו במטרוניתא, שאסרה לו את הספינה בכשפים והוא התירה, כדאיתא בשבת (פא ב). ועי' בירושלמי פ"ט ה"ט [נ רע"ד], ד"שמואל כתב חרותא". וגם זה י"ל, שהוא על שם המעשה שבב"ק (צב א), שהדקלים שלו הכחישו את הגפנים, וצוה לאריסו להביא לו את הקור של הדקלים כדי לייבשן ולתקן את הגפנים.

שוב מצאנו בבכורי העתים תקפ"ח צד 17-18, שכתב הרב שי"ר ז"ל, שענף של דקל, שהיו משתמשים בפריו לרפואה כללית, היה מורה על החותם, שהוא רופא מומחה. ור' חנינא ושמואל היו רופאים מובהקים.

(שם תוספות) ד"ה בזמן וכו' דבעזרא מני לכל י"ב שבטים.—כבר התפלא ע"ז בס' נתיבות עולם (מדה יז, ווילנא תרי"ט דף נב ע"ב), כי "לא מצינו בעזרא ונחמיה רק יהודה ובנימין". ואנחנו מצאנו (דה"א ח ג) גם אפרים ומנשה. ועי' במצודות שם שכתב, שגם משאר השבטים היו שם. ומצאנו עוד בספר הגאולה לרמב"ן שער א' שכתב, דנראה מפשט הכתוב, כי לפני גלות הארץ ביד סנחריב נאספו אל ערי יהודה משכניהם מנשה ואפרים ושמעון שהיה בתוך נחלתם (פי' בתוך נחלת בני יהודה, עי' יהושע יט א), כ"ש ביאשיה "אשר אספו הלוים שומרי הסף מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל" (דה"ב לד ט). וקודם לזמן הזה בימי אסא כתיב "ויקבץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון כי נפלו עליו מישראל לרב" (דה"ב טו ט). ואלה גלו עם יהודה ובנימין לבבל וגם עלו עמהם יחד לא"י. וע"ש שהביא הא דתני בסדר עולם פכ"ט: "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים" (עז' ג סד, נחמ' ז סו), בפרטם אינם אלא שלשים אלף. ושנים עשר אלף היכן הם? אלו שעלו משאר השבטים.

פסק מסקינן בסוגיא הא דעת רבים אין לו הפרה וה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה דההוא מקרי דרדקי דאדרי' רב אחא דהוה פשע בינוקי ואהדרי' רבינא דלא אשכח דדייק כוותי'. וכתב הרא"ש וז"ל והא דמתירין לדבר מצוה היה אומר ר"ת דהיינו טעמא משום דסתמא ניחא להו לרבים. ולא נראה בעיני טעם מספיק דבודאי נדר על דעת רבים אין לו התרה כלל אפילו יתרצו דעתם להתיר לו הנדר כדמוכח מסוגיא דאל"כ לא הוי משני מידי לרב נחמן דס"ל אין צריך לפרט את הנדר מה מועיל שיתיר על דעת רבים שמא יפייס אותם שיסכימו דעתם להתיר לו. וכ"ש לפי מה שכתבתי דאפילו על דעת שנים צריך דעתם להתיר א"כ בשלשה לא יועיל התרה אפילו מדעתם אלא נרא' בעיני מאחר שתלה נדרו בדעת רבים דאלימא מילתא מכ"ש שיתלה דבריו בדעת קונו. וא"כ לא עדיף דעת רבים מדעת קונו ומאחר שהוא דבר מצוה ניחא לשם יתברך להתיר נדרו אפילו אותן שלשה לא יתנו דעתם והוי כאלו התנה בכך. כתב הר"ן וז"ל ר"ת גורס כך ההוא מקרי דרדקי ואמר דלא אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה אלא כההיא עובדא דה"ל כעין נדרי טעות שהיו סבורים שהתינוקות יצליחו יותר בלימודן במקרי דרדקי אחר ונמצא להיפך אבל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמת שאין לו התרה. והביא ראיי' מדקאמר ר' יודא לקמן בפירקין הכל מודים נדר שנדרו בו רבים לא יחזיר ומוכח לה מדכתיב גבי גבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה. דאלמא לא היה הפרה לשבועתן ואעפ"י שיש מצוה בהריגתן דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה וברבים לר' יהודא בעינן דעת רבים לרבנן. ולאו ראיי' היא דכיון שחזרו בתשובה לא היה מצוה בהריגתן וכדתנא בפרק ואלו נאמרין וכתבו להן למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות. מלמד שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן. ולפיכך נראה דכל דבר מצוה אפילו על רבים יש לו הפרה. ע"כ וכן נראה עיקר דאי כפי' ר"ת משום נדרי טעות א"כ לא צריך שום הפרה ובגמרא משמע דיש לו הפרה ועוד דאי כדבריו אפילו בלא מצוה נמי היכא שנדרי טעות הוא כה"ג דבטל אלא נראה בעיני דלא הוי טעות כי אותו החסרון שהיה מכח התלמידים לאו חסרון הלימוד הוא שלא יוכלו לקבל הימנו הלימוד כראוי. אלא שיש לחוש לחולשת הנערי' ואותו החסרון עדיין במקומו עומד אלא שמצאו פתח וחרטה באופן שדיוק הלימוד והעיון עם הנערים עדיף מבדעת חסרון חשש החולשת ובענין זה אהדרי' רבינא בפתח וחרטה. ומאחר שהוא לדבר מצוה אבל בלא דבר מצוה לא מהני פתח וחכטה דהא אין לו התרה כלל:

פסק נדר בעת צרה קבלה בידינו שאין להתיר וכן נמצא כתוב בשם הגאון ר' יהודא חסיד ונרא' בעיני שאין זו מן הדין אלא משום סכנה שלא יחזור עליו הצרה וכן נמצא בספר חסידים אבל מן הדין יכולים להתיר, אפילו בעת צרה ויש דייקי מקרא שיכולים להתיר בעת צרה מדאמר דוד ע"ה נדרי לה' אשלם. וגומר. ומאי רבותא שלא הניח להתיר לו נדרו אע"פ שידוע שכל נדריו היו בעת צרה. עוד יש נדר שאין מתירין אם נודר שלא יתירו לו את נדרו ואם יתירו לו אזי רוצה להיות כופרן כתב המרדכי בפרק האומנין אותו שנדר ואמר שאם ישאל על נדרו אינו יהודי אסור לשאול פן יכפור. ואם נשאל בדיעבד טעון כפרה וסליחה וצריך לקבל דברי חבירות עכ"ל ובתשובות להרמב"ן סימן ע"ד כתוב על א' שנשבע ואמר על זמן שיתחרט מזה דעתו באמת שלא יאמין בשם ית' ואח"כ נתחרט ונשאל על נדרו כיון שהגביה עליו כעסו ונבל עצמו לומ' כן צרי' להוכיח ולומר שאין לשום איש מכלל ישראל ליתלות זה בשום ענין וכעין כופר הוא בשעתו ותדע שהרי זה אע"פ שלא התירו מ"מ מתחרט הוא וזה תלה אמונתו בחרטתו והרי נתחרט ומוציא על עצמו דיבה הוא כסיל וקרוב הדבר להחמיר עליו שלא ישוב לכסל זה עוד עכ"ל. והיכא שאומר שאם ישאל על נדרו יהא מנודה בשני עולמו' לפי דעת הרש"בא ז"ל יש לו התרה שכתב בתשובה שעל מי שנדה עצמו בשני עולמות אם לא יעשה כך וכך ועבר ולא עשה לשון חכמים מרפא וחכ' עוקר את הנדר ואת הנדוי מעיקרו וכאילו לא היה הנדר והנדוי כלום וענין יהודה דאיתא בהחובל מפני שהיה סבור דנדוי על תנאי אם נתקיים התנאי אין צריך הפרה וע"כ לא שאל על נדוי. הא שאל הכל היה מופר על פי שאלה לחכם כדאמרינן בפרק אלו הן הגולין נדוי על תנאי צריך הפרה עפ"י שנתקיים התנאי מנ"ל מיהודה וכו' עכ"ל. אכן המרדכי כתב בפרק האומנין וז"ל פסק הר"ר פרץ נדוי של העה"ז יש התירא ושל עוה"ב אין לו התירא. ויש מפרשים דטעם דר' פרץ משום דאכתי לא חל הנדר. ומיהו זה אין נ"ל שהרי מיד שחל הנדוי מעתה ולעולמי עולמי' ודעתי נוטה דלכך אמר הרב דאין לו הפר' שהרי נכנס בנדוי הבריות בעוה"ז ובנדוי של מקום בעוה"ב ונדוי הבריות תלוי היתירא בבריות ושל מקום תלוי היתירא במקו' וכן ביהודה מצינו שהיו עצמותיו מגולגלין בארון עד דשריי' רחומנא. ורבינו ירוחם כתב נמי שקבל מרבותיו שהמנדה עצמו בעה"ב אין לו הפרה מההיא דיהודה ולפיכך לא התירו לו לא יעקב ולא משה רבינו והיו עצמותיו מגולגלין בארון עד שהתפלל עליו משה רבינו. ע"כ. וכן נראה בעיני עיקר. אכן אם נראה ממעשיו שלא יכול לקיים נדרו ובודאי יעבור מתירין לו נדרו ונדויו דאף את"ל שאינו מועיל להיות נקי מב"ד של מעלה מ"מ לא יהא עונש כ"כ מרובה מאלו לא התירו כלל. גם בהדי כבשי' דרחמנא למה לן מה דאית לן למיעבד עבדינן:

על דעת רבים. כך יאמרו לו הרי אנו מדירין אותך על דעתינו: וה''מ. דאין לו הפרה: לדבר הרשות. שאין צריכים להפרתו לצורך דבר מצוה: דאדריה. שלא ילמד עוד תינוקות: דהוה פשע בינוקי. חובטן יותר מדאי: לר''א דאמר. בפ' בתרא (לקמן פו.) עדי מסירה כרתי דקתני ר' אלעזר אומר אפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר והאי קרא עצה טובה קמ''ל: מפני תיקון העולם. דלמא מייתי עדי מסירה ומערער בעל לומר לא גירשתיה: מפרשי שמותיהן. ראובן או שמעון מעיקרא לא היו חותמים אלא אני פלוני חתמתי עד ולא היה נוקב שמו: כדתניא כו' אם היה כתב ידו יוצא ממקום אחר כשר. דמתוך שלא היה מפרש שמו לא היו יודעין לבקש עדים מכירים ויודעים שיעידו על כתב ידו והיו צריכין לחזר אחר שטרות אחרים שחתימתם דומה לזו ונתקיימו בב''ד על ידי העדאת החתומים עצמן כדקי''ל בכתובות (דף כ.) אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב''ד: מפני תיקון העולם. שמאחר שיתפרשו שמותם יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם: צייר כורא. ולא היה חותם שמו: חרותא. ענף של דקל: מכותא. וילון ספינה: מעיקרא במאי אפקעינהו. במה הודיעו לבריות שאלה חותמיהן בשטרות ליכא למימר מעיקרא דהא אמרת התקינו: בדיסקי. שטרי שאלות ותשובות ושלומות: אינו משמט. מאחר שכתב פרוסבול אינו משמט חובו בשביעית: מוסרני לכם. את שטרותי שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש ולקמן מוקי דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה: והתקין הלל. דלא תשמט ועקר דבר מן התורה: בשביעית בזמן הזה. והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא ואע''ג דהלל בבית שני הוה סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרינן בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית אבל בת''כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת: בזמן שאי אתה משמט קרקע. כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ: אי אתה משמט כספים. ואף על פי שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפינן בהיקישא דלא נהגא:

אמר אמימר הלכתא אפי' למ''ד כו'. במכות (דף טז.) גרסי' ברוב . ספרים אמר אמימר הילכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ולפי גירסא זו משמע דכן הלכה דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ולמאי דגרס נמי אפי' למ''ד כו' שלא בא לפסוק בהודר ברבים מ''מ מדפסק בעל דעת רבים דאין לו הפרה מכלל שסובר דברבים יש לו הפרה דאי אין לו כ''ש על דעת רבים ומה הוצרך לפסוק הלכתא בעל דעת רבים כיון דאפילו ברבים אין לו הפרה ושלא בלשון פסק היה לו לומר אפי' למ''ד ברבים יש לו הפרה כו' אע''ג דקאמר לעיל דמדרינן ליה ברבים אליבא דרב נחמן דקי''ל כוותיה בדיני ולענין דינא. איתשיל לענין פרעון כתובה הא פריך בתר הכי הניחא למ''ד ואיכא למימר דאדרב נחמן נמי קאי ומדאדרי' רב אחא נמי לההוא מקרי דרדקי על דעת רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה ורב יוסף דאמר בערבי פסחים (פסחים קז.) אדור ברבים דלא אישתי שיכרא משמע דקסבר דברבים אין לו הפרה לא קי''ל הכי: אבל לדבר מצוה יש לו הפרה. אומר ר''ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה ועוד אומר ר''ת דעל דעת היינו כשאומר על דעת פלוני ופלוני אפי' שלא בפניהם אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא ועל דעת יחיד אע''פ שפרט על דעתו יכול חכם להתיר: והעדים חותמין על הגט כו'. ר''ת מחק מספרו וי''ו מוהעדים ושמא משום דהוה משמע דר''ג תיקן ובגמרא אמר ר''ג תקנה גדולה התקינו משמע דמקודם נתקנה: מי איכא מידי דמדאוריית' משמט שביעית ותיקן הלל דלא משמט. השתא לא בעי רבא לשנויי אהך קושיא דהפקר ב''ד היה הפקר כדמשני בתר הכי משום דקשיא ליה דלא היה לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא ואע''ג דדרשינן בספרי ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך (דברים טו) ולא של אחיך בידך מכאן אמרו המלוה חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לב''ד אין משמיטין מ''מ לא היה לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן שביטל בכך. השמטת כספים שצותה תורה ובקונט' פירש דרבא קאי נמי לשנויי פרכא דהכא ודרשא דספרי עיקרה אמלוה על המשכון דמוסר שטרותיו הוי מטעם דהפקר ב''ד היה הפקר אלא דאקרא קסמיך לה: בזמן שאתה משמט כו'. פירש בקונט' דהשמטת קרקע לא נהגא בבית שני כדאמרי' בירושלמי בפרקין מנין שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית כו' ובבית שני הואיל ולא נהג יובל שלא היו כל יושביה עליה לא נהגא שמיטה מדאורייתא והא דאמרי' בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין היינו מדרבנן וקשה לר''ת דהיה לו להביא ההיא דירושלמי ואפי' נאמר דסמיך אההיא והך דהכא מייתי משום כספים אכתי קשה בריש מועד קטן (דף ב:) דפריך חרישה וזריעה בשביעית מי שרי ומייתי הך דהכא והתם לא שייך כלל לאתויי אלא ההיא דירושלמי ונראה לר''ת דהשמטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה וזריעה אלא בשדות החוזרות לבעלים ביובל והשמטת קרקע קרי ליובל ולשביעית השמטת כספים דשמיטה משמטת כספים ולא יובל כדאמרינן בהדיא בפרשת ראה אנכי ודריש לה מדבר השמיטה שמוט וה''ק בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית כי ההיא דירושלמי ואר''ת דבבית שני נהג יובל דאמרינן בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף יא.) ואשמים איל צאן על אשמתם מלמד שכולן שפחות חרופות בעלו ושפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי ועבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמר בס''פ המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) ולא מסתבר לומר שהביאו על שבעלו שפחות חרופות בבית ראשון כדאשכחן בספ''ק דהוריות (דף ו.) שהביאו על ע''ז שעבדו בימי צדקיהו דבע''ז אשכחן דנחשדו אבל על שפחה חרופה לא אשכחן דנחשדו ועוד דהא נהג בתי ערי חומה בבית שני כדתנן במסכת ערכין (דף לא:) ומייתי לה לקמן במי שאחזו (דף עד:) בראשונה היה נטמן התקינו כו' ואמרינן נמי בסוף המקדיש שדהו (ערכין כט.) דבתי ערי חומה אין נוהגין אלא בזמן שיובל נוהג ולא תיקון הלל פרוסבול לדורו שהרי היה בזמן הבית ודהלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית ק' שנה (שבת טו.) אלא לאחר חורבן