גיטין לה ע"ב

דף לה - ב

ושמנום [הערכנו את כל אלו] בחמשה מנה. ולכשתבא האשה לידכם בבבל, הגבוה את השאר שנותר עדיין מחוב כתובתה!

הרי מצינו להדיא, שאף גרושה נודרת כדי לגבות את כתובתה. וקשיא לשמואל דאמר: אבל גרושה משביעין אותה!?

אמר רב אשי: לא קשיא, כי לעולם, אין הגרושה נודרת. והתם לאו גרושה היתה, אלא אלמנה, וההוא גט האמור שם, גט יבמין הוה!

כלומר: נפלה האשה ליבום לפני אחי בעלה, וקם אחד מהאחין ונתן לה גט, ופסלה ליבום מכל האחין, [ואף שמן התורה אין זיקת יבום נפקעת בגט אלא בחליצה בלבד, מועיל מדרבנן גט זה, לאוסרה ביבום על כל אחי המת], והיות ונאסרה על כולם, באה היא לגבות כתובתה מנכסי בעלה הראשון. ^[1]

שנינו במשנה: התקין רבן גמליאל הזקן: שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו, וגובה כתובתה: אמר רב הונא: לא שנו שגובה את כתובתה על ידי נדר, אלא בשעדיין לא ניסת בשנית.

אבל אם כבר ניסת לאחר, ובאה לגבות את כתובתה, אין מדירין אותה, כי היות ונישאת, אינה חוששת לידור, אף אם כבר נפרעה את כתובתה, לפי שסומכת על כך שבעלה יפר לה את נדרה. ^[2]

והיות ואין הנדר מועיל לה, אין היא גובה כתובתה כלל, שהרי אין משביעין את האלמנה; ורב הונא סובר כרב, שאין משביעין אותה אפילו חוץ לבית דין, ואין לה במה לגבות את כתובתה.

והוינן בה: והרי אם ניסת, מאי טעמא לא סמכינן על נדרה - היינו משום דמיפר לה הבעל את הנדר. ואם כן, כי לא ניסת נמי לא תחשוש לידור, משום דתסמוך על כך, דלכי מנסבא [לכשתינשא], מיפר לה הבעל!

ומשנינן: כיון שבשעת הנדר עדיין לא נישאה לו, לא יוכל בעלה להפר לה לאחר שישאנה, דהא קיימא לן: אין הבעל מפר בנדרים קודמין [שקדמו לנישואין]!

ואכתי מקשינן: ואף אם לא ניסת, ניחוש דלמא אזלה לגבי חכם, ושרי לה את נדרה [שמא תלך לחכם שיתיר לה את נדרה], כלומר: שמא תסמוך היא על כך שתלך למחר אצל חכם ויתיר לה, ואינה חוששת לנדור!? ^[3]

ומשנינן: קסבר רב הונא:

הבא לישאל אצל חכם על נדרו, צריך לפרט בפניו את הנדר, ולומר האיך נדר את הנדר הזה! ואם תפרט לחכם, שנדרה כן ליתומים, ודאי לא יתיר לה את נדרה. שהרי לא ירצה לאפשר לה לגבות את כתובתה בשקר.

ואילו רב נחמן נחלק על רב הונא ואמר: אלמנה נודרת וגובה את כתובתה, אפילו אם כבר ניסת.

ותמהינן: והלא אם ניסת, ודאי שתסמוך על כך דמיפר לה בעל, ומה יועיל נדרה?

ומשנינן: דמדרינן לה ברבים! וסובר רב נחמן: נדר הנידר ברבים, אין לו הפרה; אבל רב הונא סובר: נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ולכן חולק הוא וסובר שכשניסת אינה נודרת. ^[4] מיתיבי לרב הונא מהא דתניא: אלמנה שניסת, גובה את כתובתה מהיתומים, אם נדרה!

מאי לאו, דנדרה השתא בשעת הגביה, לאחר שניסת? הרי מוכח, כי אף לאחר שניסת נודרת, וקשיא לרב הונא!?

ודחינן: לא כן הוא פירוש הברייתא שאמרה "אלא אם כן נדרה", אלא כוונת הברייתא היא דנדרה מעיקרא קודם שניסת, ובאה עתה לאחר הנישואין לגבות על סמך הנדר ההוא. ובזה אין לחוש שיפר הבעל, שהרי אינו מפר נדרים הקודמים לנשואיו. ^[5]

ואכתי מקשינן: והתניא: אם ניסת, נודרת עכשיו וגובה את כתובתה! הרי מוכח שנודרת אף לאחר נישואיה, ואכתי קשיא לרב הונא!?

ומשנינן: אלא מחלוקת תנאי היא! באם נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, או לא.

דאיכא למאן דאמר: נדר שהודר ברבים, יש לו הפרה, וכוותיה סבר רב הונא. הלכך, אם ניסת, לא תדור ותגבה כתובתה, שהרי יכול הבעל להפר לה.

ואיכא למאן דאמר: נדר שהודר ברבים, אין לו הפרה, וכן סבר רב נחמן והתנא דהברייתא לעיל, הלכך, אף לאחר שניסת תידור ברבים כדי לגבות כתובתה, שהרי לא יוכל הבעל להפירו.

איבעיא להו:

הבא לפני חכם לישאל על נדרו, האם צריך לפרט לפניו את הנדר, ולומר לו באיזה אופן ולמה נדר? כגון באלמנה, האם צריכה היא לפרט שנדרה כן ליתומים.

או דלמא, אינו צריך לפרט את הנדר! ואף שאינו מפרט באיזה אופן נדר, מתיר לו החכם.

ופליגי בה אמוראי:

רב נחמן אמר: אינו צריך לפרט את הנדר, כלומר: אינו צריך לפרט למה נדר! ^[6] ורב פפא אמר: צריך לפרט את הנדר! ^[7]

ומבארת הגמרא את טעם סברת כל אחד ואחד:

רב נחמן אמר: "אינו צריך", משום דאי אמרת דצריך לפרט, זימנין דגייז [מחסיר] ליה הנודר לדיבוריה, ואינו מפרט את כל הפרטים, והרי החכם, מאי דשמע מיפר, ותו לא! שאינו מפר אלא רק על דעת הפרטים ששמע, וכיון שהחסיר פרט מסוים, אין הנדר ניתר, שהרי על דעת כן לא התיר לו. ונמצא עובר על איסור נדר, הלכך עדיף שלא יפרט כלל, ואז מתיר לו החכם בכל אופן שהוא. ^[8]

רב פפא אמר: "צריך לפרט את הנדר", טעמו, משום דחיישינן שמא נדר על מילתא דאיסורא [על דבר איסור]! כגון בשביל גיבוי כתובה, או שאמר: "יאסרו עלי כל פירות שבעולם, אם גביתי כתובתי, או אם אעבור עבירה פלונית", ובא להתיר את נדרו, ואם לא יפרט, יתיר לו החכם את נדרו.

ומקשינן לרב נחמן מהא דתנן:

כהן הנושא נשים הפסולות לכהונה בעבירה, כגון גרושה זונה וחללה, הרי זה פסול מדרבנן לעבודת המקדש, עד שידור הנאה מאותה אשה, ועל ידי כן יוכרח לגרשה!

ותני עלה בברייתא: אין צריך להמתין עד שמגרשה, אלא נודר הנאה ממנה, ועובד במקדש, וכשמסיים את עבודתו, יורד הוא מן העבודה ומגרש אותה!

ואי אמרת: "אינו צריך לפרט את הנדר", ליחוש, דלמא אזיל לגבי חכם, ושרי ליה את נדרו [נחוש שידור עכשיו כדי שנעלנו לעבודה, על דעת שילך אצל חכם לאחר העבודה, ולא יגרשנה]!

אלא בהכרח שצריך לפרט לפני החכם, שנדר ממנה הנאה מפני שהיא אסורה עליו. ועל ידי כן, לא יתיר לו החכם את הנדר, וקשיא לרב נחמן שאמר: "אין צריך לפרט את הנדר"!?

תנאי היא דאיכא מ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה וכו'. א"ל ולידרה על דעת רבים. וי"א רב הונא ס"ר דנדר על דעת רבים כנדר ברבים ויש להם הפרה תדע דהא דאמרינן בחכם קסבר צריך לפרוט את הנדר ולא אמרינן דמדר לה על דעת רבים וה"נ משמע מדאיצטריך אמימר למפסק הלכתא אפילו למ"ד נדר שהותר ברבים יש לו הפרה וכו' ואם כן אפילו נשאת מדירין אותה על דעת רבים למאי דקי' כאמימר וכן מצינו לרבינו שרירא גאון ז"ל. ובמסכ' בכורות (דף מ"ז) בעו בגמרא לימא אמימר כתנאי אמרה לשמעתיה ומוקמי לה כדברי הכו מי' אמוראי היא ופסק בה הלכה. ויש אומרים דכי אמרינן על דעת רבים אין לו הפרה ה"מ לחכם שעל דעתם מתיר אבל בעל מדעת עצמו הוא על דעת רבים יש לו הפרה וא"ת והא אמרינן דלמ"ד ברבים אין הפרה גבי חכם בבעל נמי אין לו הפרה ולא יהא ברבים חמור מעל דעת רבים י"ל שאני דעת רבים משום דרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. הלכך אע"פ שאמרו על דעתנו אנו משביעין אוחה ירדה תורה לסוף דעתה שאינה רוצה שיחול נדרה אלא על דעת בעלה. ומה שנדרה על דעת רבים גומר שאם רצה בעלה לקיים יתקיים על דעת הרבים הלכך אם רצה הבעל להפר יפר אבל ברבים למ"ד אין לו הפרה טעמא אחרינא הוא משום דכל מילתא דעבידא באפי תלתא אלימא ולא יכיל חכם למשלפה וה"ה לבעל.
ורש"י ז"ל פירש על דעת רבים יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו וכן נמצא (לדברי)[לרבינו]האיי גאון ז"ל והיא דומה למה שאמרו הוו יודעים שלא על דעתכם אנו משביעין אתכם אלא על דעתנו ועל דעת המקום.
וראיתי להרב אב"ד ז"ל שכתב בתשובת השאלה שכתבנו שלא אמרו ע"ד רבים אין לו הפרה אלא בנשבע לדבר מצוה אבל לדבר הרשות אין דעת הרבים חלה עליו וחזר בו מהא דגרסינן במס' מכות (דף ט"ו) גבי אונס שגירש על דעת רבים והתם לאו לדבר מצוה היא אלא עבירה נמי היא שלוקין עליה. אבל תמהני שמצאתי שם לרש"י ז"ל שפירש ע"ד רבים שמצא לה עון והדירה על דעת רבים ולא נתברר אצלי שאם מצא בה ערות דבר אינו רשאי לקיימה כדתנן מצא בה ערות דבר אינו רשאי לקיימה ואם נמצא שם רע אמאי אין לו הפרה הא לא חייל נדרא כלל ולא באו לא חיילא עלייהו שבועה כלל. ואפשר דהתם תולין הנדרים בדבר היו כאותה ששנינו קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי ונמצא שלא גנבה מותר אבל כאן כשלא תלה אלא נדר סתם אבל מפני שמצא בה ערות דבר הדירה ולפיכך צריך הפרה. ואין זה נכון בעיני שא"כ קשה למ"ד אינו צריך לפרוט את הנדר כי לא נשאת נמי ליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה וכ"ת דמדרינן לה ברבים הניחא למ"ד אין לו הפרה אלא למ"ד יש לו הפרה מאי איכא למימר כדמקשינן לרב נחמן גופיה בסמוך אלא ודאי דמשביעין לה ע"ד רבים ומתרצא ליה הא מתני' כדמתרץ ואזיל למתני' דבכורות וש"מ דנדר על דעת רבים חל כאן שלא כדברי בעלי תירוצין שהזכרנו.
ויש שמקשין אמאי חיישינן דילמא שרי לה בעל או חכם נדריה שאסרו כל פירות שבעולם עליה אם נטלה מכתובתה כלום. ואח"כ תטעום מאותן פירות שאסרה על עצמה בפניהם קודם שתגבה מהם כלום ולאו מילתא היא דקי"ל אפי' אכלה כולה נשא עליה דחכם מעקר עקר ליה לנדר ומיהו בבעל קשיא דקי"ל מיגז גייז וי"ל כיון דתנן נודרת ליתומים כל מה שירצו אין רצונם באיסור שעה דילמא עברה ואכלה ואח"כ מפר לה בעל אבל כשמדירין אותה שיאסרו עליה כל ימי חייה אינה עשויה להיות עומדת במרדה ובאיסורא כל ימיה.
ויש עוד שאלה, היכי חיישינן דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה והא קי"להמודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו והיכי שרי לה חכם. ואמרו בתוס' בשם ר"ת ז"ל שהוא היה אומר שאם התירוה מותר. ובירושלמי פירש טעמו של דבר מפני הבושה ומפני החשד וא"כ לכתחילה הוא צריך אבל דיעבד מותר הוא.
והראב"ד ז"ל השיב מדאמרינן בנדרים (דף ס"ה) גבי צדקיהו שהתירו לו שלא בפניו של נבוכדנצר. והיינו דכתיב אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתיו בראשו ואמאי הא לא בזה ולא הפר והם שהתירו לו פשעו וי"ל שכיון שיש חלול השם בזה והם פשעו והוא לא עבר על שבועתו.
וי"א לעולם בעל מפר בין בפניו בין שלא בפניו אבל הא דאמרינן דילמא אזלא לגבי חכם ה"ק דילמא איהי סברה דמצי חכם למשרי לה והיא אזלה לגבי' ואיהו לא ידע ושרי לה סתם וסברה דמותר לה ופריק צריך לפרוט את הנדר ושוב לא יתיר לעולם. ואם התיר אינו מותר.
וי"א שלא אמרו אלא המודר הנאה מחבירו או הנשבע להנאתו כגון שבועת צדקיהו לנבוכדנצר ונדרו של משה דאמר לו הקב"ה במדין נדרת לך למדין והתר נדרך. אבל כאן שנאסרו כל פירות שבעולם עליה אין כאן הנאת יתומים ואיסורן בלא צרכם שכיון שנשבעה נשבעה ואפי' באה להשיב להם הממון איסורה במקומה עומד לפיכך מתירין לה אפילו שלא בפניהם וזה נכון לדברי מי שגורס המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ולדברי הגורס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו הא שלא בפניו מתירין בפניו ושלא בפניו וכדאיתא בתוספתא ובירושלמי הכא ודאי לא קשיא דפעמים שיתומים קטנים הם או אינם שם ונודרת שלא בפניהם.

תנן הנושא נשים בעבירה וכו' ליחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה. קשה לן וליקשי ממתני' וי"ל אה"נאלא ברייתא אלימא ליה משום דגבי אשה דילמא חייש לה חכם דשכיחא מילתא דנודרת לגבות כתובתה אבל הכא לא מסקא דעתיה. ולי נראה דכיון דאשכחן פלוגתא דתנאי בנדר שהודר ברבים לקמן בפירקן ומתני' קתני התקין רבן שמעון בן גמליאל עדיפא ליה למפרך מההיא דילמא קסבר רשב"ג נדר שהודר ברבים אין לו הפרה כר' יהודה.

הא דאמר רב נחמן אפילו נשאת דמדרינן לה על דעת רבים [במקור: ברבים].נראה לי דרב נחמן לא כשנשאת דוקא הוא דקאמר דמדרינן לה על דעת רבים אלא משום דמדרינן כולהו על דעת רבים קאמר, דהא אית ליה לרב נחמן בסמוך דאין צריך לפרוט את הנדר וכיון שכן אי לא מדרינן ברבים אפילו קודם שתנשא איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה. דאין צריך לפרוט את הנדר. כל הקטע הזה אין בכת"י.

תנאי היא איכא למאן דאמר אין לו הפרה ואיכא למאן דאמר דיש לו הפרה. דאיכא דקשיא לה אמאי לא פריק ליה [רב הונא] דמדרינן לה על דעת רבים. ויש מתרצים דרב הונא סבירא ליה דבין ברבים בין על דעת רבים יש לו הפרה והא דאמר אמימר לקמן במסוך (גיטין לו, א) אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים אין לו הפרה, לא אפלוגתא דאמוראי קאי אלא אפלוגתא דתנאי דמתניתין דהמוציא את אשתו משום נדר. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן. ויש מי שתירץ דלרב הונא כשם שהבעל מפר נדרי אשתו שנדרה ברבים כך הוא מפר נדרים שנדרה על דעת רבים, ויש מי שאומר דאפילו למאן דאמר דאית ליה דאין הבעל מפר נדר שהודר ברבים מודה הוא בעל דעת רבים שהוא מפר דלא אמרו על דעת רבים אין לו הפרה אלא בחכם אבל בבעל לא [בנדפס: משום דהיתר שעל ידי חכם אינו ניתר אלא על ידי פתחים ועל דעת רבים אין לו פתחים דפתחו של זה אינו כפתחו של זה אבל הפרת הבעל שאין צריך פתחים אלא] משום דרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, וזו כשנדרה על דעת רבים ובלבד שירצה בעלה קא אמרת. אבל נדר שהודר ברבים טעמא אחרינא הוא, משום דכל מילתא דמיתעבדא באפי תלתא אלים טפי ולא יכול חכם למישלפיה והוא הדין לבעל [בנדפס: ונראה לי דהיינו דכי אקשינן בסמוך ממתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה שנודר על ידי חכם, אסיקנא מאן דאמר נדר שהודר ברבים מאי איכא למימר, דמדרינן ליה על דעת רבים, ולא מקשינן ומסקינן הכי, הכא גבי אלמנה שנשאת, משום דלגבי הפרת הבעל לא שייך נדר שהודר על דעת רבים].
ויש מקשים עוד היכי חיישינן דילמא מפר להחכם ודילמא מפר לה בעל, והא קיימא לן דהנודר לחברו אין מתירין לו אלא בפניו וכדאיתא בנדרים פרק רבי אליעזר (נדרים סה, א) במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. ויש מתרצין דהיינו דוקא לכתחילה דאין מתירין אלא בפניו אבל דיעבד אם התירוהו מותר. ותדע מדסמך צדקיהו על מה שהתירו לו סנהדרי גדולה שלא בפני נבוכדנצר כדאיתא בנדרים (סה, א) וכטעמא דפרישו בירושלמי דמה שאין מתירין אלא בפניו מפני הבושה ומפני החשד, ואם כן לכתחילה צריך אבל דיעבד מותר, זו היא דעת רבינו תם ז"ל. והראב"ד ז"ל השיב עליו מדאמרינן בנדרים גבי צדקיהו שהתיר לו שלא בפניו של נבוכדנצר דהיינו דכתיב אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתיו בראשו. ואם בדיעבד מותר הרי לא בזה ולא הפר והם שהתירו לו פשעו. ויש לומר דכיון שיש חילול השם, הוא והם פשעו, ויש מי שתירץ דלא אמר אלא במודר הנאה מחברו או שנשבע להנאתו כגון שבועתו של צדקיהו לנבוכדנצר ונדרו של משה ליתרו, אבל כאן מה הנאה יש ליתומים באיסורה ומה צורך יש להם בכך, דהא מכיון שנשבעה נשבעה ואפילו באה להחזיר להם הממון איסורה במקומה עומד, לפיכך מתירין לה אפילו שלא בפניהם. וכתב הרמב"ן נ"ר דיש מי שגורס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. והכי איתא בתוספתא ובירושלמי, ולפי גירסא זו, הכא ודאי לא קשיא דפעמים שהיתומים קטנים או שאינם שם ונודרת שלא בפניהם, עד כאן. אבל בתוספות הקשו כיון דאין מתירין אלא בפניו היכי דייק רבי יהודה לקמן (גיטין מו, א) דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה, דדילמא התם משום דאין מתירין אלא בפניו הוא כלומר בפניו וברצונו. ותירץ רבינו תם ז"ל דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו דומיא דמשה שנתן לו יתרו את צפורה בתו מחמת נדרו וכן צדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר להריגה וניצל ממנו מחמת נדרו, אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין שלא בפניו, ודייק לה מדאמרינן בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה לו, ב) דקאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר, ואמר ליה פרעה אתשיל אשבועתך, אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב.

איבעי להו צריך לפרוט את הנדר או אינו צריך לפרוט את הנדר רב פפא אמר צריך ורב נחמן אמר אינו צריך. ולא איפשיטא. ומיהו קיימא לן דצריך כפשטא דמתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה. ועוד דהוה להו רב פפא ורב הונא רבים לגבי רב נחמן, וקיימא לן כוותייהו, ואפילו בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זימנין דגאיז ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מפר, אלמא למאן דאית ליה צריך, היתרו אינו מותר.

כבר ביארנו במשנה שאם נשאת אין כופין את היתומים בכלום שאף הם אומרין אין רצוננו להשביעה והדרה אין לה מקום שהרי הבעל יפר ושמא תאמר נדירה ונאכילה לאלתר ואם היא אוכלת נגבה לה שהרי אינה בטוחה שתהא נתרת למפרע דהא בעל מיגז גייז ואינו עוקר מעיקרו אין זה כלום שאין רצונם בהדרת איסור שעה ושמא תעבור לשעתה ואחר כך מיפר לה בעל אלא שהם מדירים אותה לעמוד באיסור כל ימיה ועוד שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת ואוכלת מעכשו על סמך הפרת הבעל ואע"ג דמ"מ הואיל ובעל מיגז גייז איסורא איכא ולוקה מ"מ היא סומכת בכך ושמא תאמר אף בלא נשאת מה הועלנו ותנשא ויפר לה בעלה אין זה כלום שאין הבעל מיפר בקודמין ר"ל בנדרים שקדמו לה קודם שתנשא לו ואפילו נתארסה אין אביה ובעלה מפירין שהרי אלמנה היא בשעת הנדר ואין אב וארוס מפירין באלמנה ושמא תאמר נחוש שמא תלך אצל חכם ויתירנה וכל שכן שאין לומר בה שנטעימה לאלתר שהרי היא בטוחה על היתרו דהא חכם מעקרי עקר ונמצאת מותרת למפרע מ"מ הלכה קבועה צריך לפרוט את הנדר כלומר שצריך לחכם שיחקור על מה נדרה וכל שרואה שנדרה הערמה לחוב לאחרים אינו מתירה וכן שאם רואה שנדרה לפני יתומים אין מתירין לה אלא בפניהם וא"ת שתשקר אף הוא מודיעה שאין הנדר ניתר אלא על סמך מה שפירטה שנדרה עליו ולפי מה שפירשנו אין צריך במה שהקשו בחדושין מה הוצרך לבא מטעם צריך לפרוט והא מדיתמי אדרוה אין מתירין אלא בפניהם והרי לשיטתנו היא היא:

אלא שיש מתרצים בה דרכים אחרים שאע"פ שאין אנו צריכים להם מצד תירוץ הקושיא צריכים אנו לכתבם לידע מהם עקר בדין זה ר"ל במה שאמרו שהמודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו והוא שאחרוני הרבנים תירצו דאין מתירין אלא בפניו לכתחלה הוא הא דיעבד הותר שאם לא כן היאך עבר צדקיהו על שבועתו והענין הוא שצדקיהו מצא לנבוכדנצר שהיה אוכל ארנבת חיה והשביעו שלא יגלהו והלך וגלה בא נבוכדנצר ושאל לחכמים המודר מחברו בפניו ר"ל שהדירו חברו על איזה דבר מתירין לו שלא בפניו או לא אמרו ליה לא הלך ונקר את עיניו של צדקיהו ואם דיעבד אינו מותר היאך עבר צדקיהו על שבועתו ואע"פ שכתוב עליו ביחזקאל אם לא את אלתי אשר בזה מ"מ איפשר שעל חלול השם אמר כן שהרי נבוכדנצר לא היה יודע בהיתר שבועה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף בדיעבד לא הותר וזהו שנאמר עליו אלתי אשר בזה אלא שאני תמה א"כ היאך התירוהו ואיפשר מפני שכגון זו של נבוכדנצר אינו בדין שלא בפניו שהרי אף הוא מוזהר על אבר מן החי ואף בישראל היו יכולים להתירו ואדרבה ראוי לכך כדי לפרסמו ואע"פ שאמרו עליהם כבשו פניהם בקרקע לא מפני שטעו אלא שלא רצו לומר לו שמתוך שראוי לפרסמו הותר להם להתירו ומ"מ לדבריהם הדרא קושיין אלא שהם מתרצים בה כן דדוקא משום דצריך לפרוט וכל שהוא מכיר בדבר זוכה ליתומים ואינו מתירה הא מטעם שאין מתירין אלא בפניו ליכא שאין הטעם אלא מפני הבושה והחשד ובזו אין כאן חשש בושה וחשד שאם יראוה היתומים אוכלת אינם חושדים אותה אלא שאומרים לא נהנית מכתבתה ומתוך כך אוכלת ויש מפרשים שלא נאמר שלא להתיר אלא בפניו אלא במדיר להנאתו כגון נבוכדנצר שכל שיעבור צדקיה על שבועתו הוא מזיק לנבוכדנצר וכן נדרו של משה ליתרו דאמר ליה במדין נדרת כו' כמו שכתבנו בשלישי של שבועות אבל בזו אין אסור הפירות עליה מועיל ליתומים ויש מתרצין שבכאן ביתומים קטנים עסקינן ובנודרת שלא בפניהם היא וכל שנודר שלא בפניו מתירין בין בפניו בין שלא בפניו שאין הגירסא אלא המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ומכל מקום יש גורסין המודר הנאה מחברו אין מתירין אלו לו אלא בפניו ור"ל אפי' הודר שלא בפניו ואין הדברים נראין:

וזה שאמרנו אין מתירין אלא בפניו אם לכתחילה אם אפי' בדיעבד מר כדאית ליה ומר כדאית ליה מ"מ כל שבפניו מתירין לו אף על כרחו של מדיר אם הדבר ראוי לכך שלא נאמר אלא מפני הבושה והחשד ומפני חלול השם וכן הוא בתלמוד המערב כלומר שכשרואהו המדיר עובר על שבועתו יחשדנו ויביישנו ואיכא חלול השם ומשהיתרוהו בפניו בטלו כלם אע"פ שעל כרחו הותר ומעתה אף שלא בפניו מתירין לו בהודעה למדיר ויש חולקין באלו אלא שהדעת מכרעת לומר כן וכן ראיה לזה מדר' יהודה מ"ו א' דמוכח דברבים אין לו הפרה מגבעונים ומשום דלא איתשילו אשבועתייהו ואם איתה נימא דהאי דלא איתשילו מפני שאין מתירין אלא מדעתם וכן צריך שתדע שזה שאמרו אין מתירין לו אלא בפניו פירושו על ידי חכם אבל בעל מיפר אף שלא בפניו התורה זכתהו ואם בפניו אם שלא בפניו אין לנו והיינו דקאמר דנשאת אין מדירין אותה דמיפר לה בעל ולא שאל בה שהרי אינו מתיר אלא בפניו שאין הבעל בדין זה:

ואחר שכתבנו מה שבידינו מענין המדיר את חבירו בפניו נשוב לענין מה שאמרו בנשאת שאין מדירין אותה שלדעת האומר הנודר ברבים אין לו הפרה אף בנשאת מדירין אותה וברבים ונחלקו במנין רבים אלו בסוף הפרק רב נחמן אמר שלשה וכן פסקוה רבים ור' יצחק אמר עשרה וכן כתבוה גדולי המחברים בקצת חבוריהם והוא שאמרו נשאת נודרת וגובה כתבתה אלא שהלכה רווחת ברבים יש לו הפרה ולמדת שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה אף בבעל כן וא"כ ראוי לשאול נדירה על דעת רבים שהרי אף לדעת האומר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ותדע שגאוני הראשונים כתבוה כן ר"ל שאף בנשאת מדירין אותה על דעת רבים וכמסקנא זו אלא שהדברים זרים וכן שכל הפוסקים כתבוה ואף בעל דעת אין מדירין אותה ולענין הקושיא הם מתרצים שבחכם הוא שאמרו כן שהוא צריך לשאול אדעתא דהכי מי נדרת וכל שנודר על דעת רבים אין יכול לומר אדעתא דהכי לא נדר שהרי לא על דעת עצמו נדר אבל בעל אף בעל דעת רבים יש לו הפרה ואע"פ שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה אף בבעל אומר כן בעל דעת רבים אינו כן ונמצא בענין זה לדעתם ברבים חמור מעל דעת רבים:

ומכל מקום לענין פסק ברבים יש התר לחכם והפרה לבעל על דעת רבים אין לו היתר לחכם אבל יש לו הפרת בעל ונראה הטעם שכל בעל דעת אף היא על דעת בעלה נודרת ואף בשנדרה על דעת רבים ירדה תורה לסוף דעתה שדעת בעלה אצלה על כלם שאם רצה תהא נדרה על דעת רבים ואם לא רצה לא יהא נדר בחוץ מדעתו אבל ברבים למי שסובר שאין בו הפרה אף בבעל כן שכל שנעשה במעמד רבים אין יחיד מפקיעו וסתם יחיד מבטל הוא דעתו אצל רבים אלא שלענין פסק אף בזו יש לו הפרה:

וגדולי קדמונינו תירצו שעל דעת רבים פירושו שרבים מדירין אותו ואומרין הרי אנו מדירין אותך על דעתנו ולעולם אין מדירין אלא למצוה כנושא נשים בעבירה האמור בסמוך וכעין הדרת רב אחא לדרדקי שבשאר נדרים אין דעת רבים חלה עליהם כלל ויש קושיא עליהם במסכת מכות וכבר ביארנוה שם:

כהן שנשא נשים בעבירה כגון גדול באלמנה והדיוט בגרושה וחלוצה אינו רשאי לעבוד עבודה עד שידירוהו בית דין הנאה עד שיגרש ומכיון שנדר עובד ואח"כ יורד ומגרש והדרה זו דוקא בעל דעת רבים כדי שלא יהא לו ממנה היתר ומ"מ אם עבד בלא הדרה עבודתו כשרה שאף חלל שעבד עבודתו כשרה כמו שביארנו במסכת קדושין:

אע"פ שאמרו על דעת רבים אין לו הפרה דוקא לצורך רשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ומעשה היה באחד שהיה מלמד תינוקות שהיה פושע בתלמידים לרדותם יותר מדאי והזקיקו רב אחא שיהא נודר הנאה אם ילמד עוד לתינוקות וודאי על דעת ישיבתו נדר והתירוהו משום דלא אשתכח דדייק כותיה ומה שחדשו אחרוני הרבנים בדין זה עם שאר דברים שנתחדשו בעל דעת רבים וכן אם צריך שיהו אותם רבים לפניו אם לאו ואם צריך שיהו הם מדירים אותו על דעתם וכן כמה דברים בענינים אלו כבר ביארנו הכל באחרון של מכות:

המשנה הרביעית והיא בענין החלק הרביעי והוא שאמר העדים חותמין על הגט מפני תקון העולם והלל התקין פרוזבל מפני תקון העולם אמר הר"ם העדים חותמים וכו' ואע"פ שאין תועלת בעדים אשר בשטר הגט ואמנם תתגרש בעדים אשר ינתן הגט לפניהם כי עידי מסירה כרתי אבל נתקן אם ימותו העדים אשר נתן הגט לפניהם ונמצא הגט בידה חספא בעלמא כי לא יהיה בו עדים ולזה חותמין בו וכבר ביארנו בפרוזבל בעשירי ממסכת שביעית:

אמר המאירי פירשוה בגמרא בשני פנים אחת לדעת ר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ואין צורך לעידי חתימה כלל אלא שמפני תקון העולם הצריכו בעידי חתימה שמא ימותו עידי מסירה ויאמר הבעל לא גרשתיה ואף מה שכתוב בשאר שטרות וכתוב בספר וחתום והעד עדים עצה טובה בעלמא קמ"ל והשנית אף לר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי ומצד שמתחלה לא היו מפרשים שמותיהם בגט אלא שכותבין אני החתום מעיד בדבר זה וכשהיו רוצים לקיים לא היו יכולים לחזר אחר קרוביו ומכיריו לידע אם מכירים חתימה זו שהרי לא היו יודעין את שמו והיו צריכים לחזר אחר שטרות שחתימתם דומה לזו ושקראו עליהן ערר והוחזק בבית דין כדין קיום כתב היוצא ממקום אחר על הדרך שהתבאר בכתבות והתקינו שיהו מפרשין שמותיהן ושם אבותיהם ר"ל פלני בן פלני עד וכשרוצים לקיים היה נוח להם לילך אחר אותם שיודעים בהם שהיו קרוביו ויודעיו לידע אם מכירים חתימתו אלא שאף אחר התקנה הניחו מקום לראשי הישיבות הדיינים שיהיו חותמין אף בסימן מפני שהם בקיאים בסימניהם ולא היו נודעים לבריות מכל וכל עד שיהא שם חשש זיוף אבל כל שאר בני אדם שחותמים דרך עדות צריכים לפרש שמותיהן:

והלל התקין פרוזבל מפני תקון העולם שהיה רואה בעם שנמנעים מלהלוות כדי שלא תהא שביעית משמטת והיו עוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר גו' עמד והתקין פרוזבל ופירושו פרס בולי ובוטי ר"ל תקנה לעשירים שלא יהא ממונם נפקע ותקנה לעניים שיהו מוצאין ללוות וענינו הוא שהיה מוסר שטרותיו לבית דין ומשמסר יצאו מכלל לא תגוש שהרי כל שבא במעמד בית דין נגוש ועומד הוא וגופו של פרוזבל הוא שבא לבית דין וכותב להם מוסרני לכם פלני ופלני הדיינין שבמקום פלני כל חוב שיש לי אצל פלני ופלני שאגבנו כל זמן שארצה ומאריך בו כפי מה שירצה הסופר ליפות בשטרו על הדרך שכתבנו למעלה ואין צריך אלא לשני דיינין כמו שכבר ביארנו למעלה ודין פרוזבל ענינו אף במלוה על פה ואומר שהוא מוסר להם זכותו שיש לו על פלני מצד חוב פלני כו':

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

התקין ר"ג הזקן וכו' אמר רב הונא ל"ש אלא בשלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה נישאת מ"ט לא דמיפר לה בעל כי לא נשאת נמי לכי מינסבא מיפר לה בעל אין הבעל מיפר בקודמין:

וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה קסבר לפרוט את הנדר הוא צריך פי' הנשאל לחכם על נדרו צריך לפרוט לו למה נדר הנדר הזה ואם לא יפרוט לו הכל אינו מותר. ואם תפרש לו הענין למה נדרה לא יתיר לה:

בד"ה גט יבמין כו' ומוריא היתירא משום דקא טרחה קמיה אחיו עכ"ל משום דהאי טעמא דמפלגינן לעיל בין אלמנה לגרושה משום דאלמנה טרחה קמי יתמי לא שייך הכא דהא לא היה לה בנים ולפירוש רש"י דלא קשיא להו דאיכא למימר דלא חילקו בין אלמנה זו לאלמנה אחרת אבל לפירוש ר"י גרושה ממש היא זו מן היבם ולכך הוצרכו לומר דמ"מ יש לדמות אותה לאלמנה משום דטרחה קמיה אחיו וק"ל:

בד"ה אבל נשאת כו' ולר"א דאמר כו' שיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור כו' עכ"ל קצת קשה דאכתי מאי קאמר כי לא ניסת נמי לכי מינסבא מיפר כו' דהא א"נ דבעל (ג) מיפר בקודמין היינו במה שלא עברה עליו עדיין אבל אם תאכל לפנינו קודם שניסת ועברה כבר על נדרה היאך יוכל להפר לה לכי מינסבא ודו"ק:

בא"ד והא דאמר אמימר אפילו למ"ד יש לו הפרה לא קאי ארב הונא כו' עכ"ל קושיית הניחא למ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למאן דאמר כו' ודאי דלא קאי ארב הונא דהא אליביה לא קשה מידי דהא איהו סבירא ליה דצריך לפרט הנדר כדאמרינן לעיל מיהו מילתא דאמימר דאתמר בעלמא מצינן למימר דקאי שפיר ארב הונא ולכך כתבו להאי תירוצא דלא קאי ארב הונא מיהו מה שכתבו להאי תירוצא אלא אדרבנן דר"י דמתני' כו' ק"ק דאין לו מקום כאן דלתירוץ קמא של התוס' נמי צ"ל דרבנן ור"י בהא פליגי דהיינו תנאי היא דקאמר בשמעתין והניחא למאן דאמר נדר כו' דלקמן נמי אהני תנאי קאי ולא ארב הונא ורב נחמן דהא לרב הונא לא קשה מידי דאיהו ס"ל צריך לפרט הנדר כמ"ש התוס' לעיל וצ"ע:

בא"ד אם איתא דלרבנן אין לו הפרה ה"ל לרבנן לפרושי ולחלק ולומר אפכא מדר"י כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאית להו לרבנן נמי טעמא דר"י משום פריצותא דלא הזכירו רבנן טעמא דפריצותא בדבריהם אבל לר"י מקשה שפיר מדמחלק בין רבים לאין רבים וק"ל:

בד"ה ליחוש דלמא כו' אבל למאי דפרישית דגבי חכם מודה רב הונא כו' ה"מ למיפרך כו' עכ"ל וקצת קשה דאמאי לא נימא כיון דברבים (ד) מיהת אין חילוק בין חכם לבעל א"כ מתני' הוה ניחא ליה משום דמדרינן לה ברבים וכברייתא דמייתי המקשה גופיה לקמן דתניא ניסת נודרת וגובה כו' והיינו משום דמדרינן לה ברבים אבל לרב הונא קשיא ליה דע"כ ברבים יש לו הפרה דאל"כ כי ניסת נמי ומיהו המ"ל הכא הניחא למ"ד כו' וק"ל:

בד"ה קסבר צריך כו' וא"כ תקשי כדפריך התם לעיל לימא רב הונא כתנאי כו' דצריך לפרט הנדר כו' עכ"ל ר"ל דמעיקרא בעי לאוקמא פלוגתייהו דר"א ור"י אם אדם עושה קנוניא על ההקדש וקאמר לימא רב הונא כתנאי כו' ומסיק דפליגי בנדר שהודר ברבים כו' וקשיא להו מאי תיקן בזה הא השתא נמי דפליגי בנדר שהודר ברבים אם כן בהך מלתא דסבר רב הונא הכא צריך לפרט (ה) הנדר הוה כתנאי דלר"י ע"כ אינו צריך לפרט דאם לא כן אמאי אינו מועיל ובפשיטות אהך מילתא גופה דמוקי לה דפליגי בנדר שהודר ברבים ה"ל נמי רב הונא כתנאי (ו) דהכא סבירא ליה דיש לו הפרה אלא דלאו קושיא היא כיון דבלאו הכי איכא תנאי ר"י ורבנן בפרקין דפליגי ביה אבל בהך מלתא אם צריך לפרט הנדר לא אשכחן תנאי דפליגי ביה אלא אמוראי פליגי ביה הכא בשמעתין ודו"ק:

תוס' בד"ה אבל נשאת כו' קודם שיאמר קיים ליכי כו'. נ"ב א"נ שמא ישאל אחר כך על הקיום ואח"כ יפר לה אשר"י:

בד"ה ליחוש כו' וי"ל דבדיעבד כו'. נ"ב ואין להקשות א"כ דלמא משום הא פריך דוקא לרב הונא ולא אמתני' דאיכא למימר שלא יכול להפר בלא יתומין כלל אפי' דיעבד אבל לרב הונא דאמר בעל יכול להפר דיעבד קשה דמש"ה כתבו התום' ותדע כו' כלומר בלא רב הונא ידעינן ודו"ק:

בסה"ד מפני בושה ליכא. נ"ב ור"ת פירש דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו דומיא דמשה דנתן לו יתרו את צפורה בתו מחמת נדרו וכן צדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר להריגה וניצל ממנו מחמת נדרו אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין שלא בפניו וכן מוכיח בסוטה פרק אלו נאמרין דקאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר ואמר לו פרעה אתשיל אשבועתך אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב. ונ"ב נ"ל שזה חסר מן התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן כולן הביאוהו ובתוס' דנדרים כתוב שר"ת כך פירש בגיטין:

בד"ה קסבר כו' ידור הנאה ור' יהושע כו'. נ"ב פי' ידור שלא יחזירנה לעולם דשמא משום ערמה מגרש לה שתגבה כתובתה מן הקדש ויחזירנה:

בגמ' ארוס מיפר בקודמין כדאיתא במשניות פרק נערה המאורסה ולהכי נקיט ניסת ודו"ק (ע):

גמ' ניסת ודאי מיפר לה בעל כו'. מקשין דלמא בנדרה ואכלה לאלתר וכישוב הבל"ז של ר"ה [שכתבו תוס' על קושית וליחוש] ולר"א דפרק נערה א"ש ועוד דלבתר דחזינן דר"ה לית ליה הך סברא משום דאינה חוששת אלא מה שעומדת באיסור כל ימי' תו לא מסתבר ליה להש"ס שיפלוג ר"נ בהך סברא וק"ל:

גמ' תנן הנושא כו'. אפ"ל דלא פריך ממשנתינו די"ל נודרת ואוכלת אבל התם תני עלה וכו' מפרש הסדר הכל הול"ל נודר ואוכל ועובד וכו' כי היכי דקתני יורד ומגרש ולא קאמר עדר ועובד ומגרש (פ) או ממתני' י"ל לעולם א"צ לפרט את הנדר ואפ"ה לא חיישינן משום דצריך בפניו דאפילו דיעבד אינו מופר כיון דהנדר הוא לטובת היתומים אבל ממתניתין דהתם הנדר משום איסור עצמו וק"ל ואף הבל"ז של וליחוש דלעיל יש ליישב כן ואת"ל דשם א"ל כן משום התדע דצדקיהו וכמ"ש התוס' וכמ"ש בח"ש מ"מ הכא ניחא ליה למיפרך ממתניתין דבכורות בפשיטות בלא הא דצדקיהו ודו"ק:

ברש"י בד"ה מעיקרא נדרה כו'. דאינו מיפר בקודמין דכתיב אם בית אישה נדרה ולא מפרש לה לעיל במקומה מוקדם דשם הו"ל לפרש טפי אף שי"ל שהוצרך כאן לקרא משום דגיבוי כתובתה הוא עתה הוי סברא טפי שיכול להפר דזה דוחק דהא נדרה היא על שעבר שלא נהנית כבר מכתובתה:
ובדרך פלפול אמרתי דלעיל י"ל ניסת אין מדירין אפילו תאכל לאלתר משום דר"א שהבעל יכול להפר נדרים שעתידין לידור ופריך וכי לא ניסת כו' ומשני דהתם יש תיקון שתאכל לאלתר ואין הבעל מיפר בקודמין כיון שעברה עברה ואע"ג דלפ"ז לא פריך מידי וניחוש דלמא אזלה לחכם מ"מ קודם זה אינו מוכרח לפרש כן אבל למטה מאי קמ"ל הברייתא במה שאמרה ניסת אם נדרה כבר שגובה כתובתה מהי תיתי לא תגבה אלא לאשמועינן דינא דאין הבעל מיפר בקודמין ואי לכשתאכל לאלתר הא לא איצטריך להשמיענו אע"כ אם רק נדרה מקודם אין הבעל מיפר וק"ל:

בתוס' בד"ה גט יבמין כו' דמוריא היתירא כו'. לפרש"י [נוכל לומר] משום דלא פלוג בין אלמנה לאלמנה אבל לר"י זו גרושה ממש היא וק"ל. ולרווחא י"ל עוד דלפרש"י הכי פירושו אבל גרושה משביעין אותה משום דחיישינן בה טפי לצררי דהוי לאחר זמנו וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה אין האלמנה ולכן לא סגי בהדרה וא"ל א"כ כ"ש הו"ל למנוע משבועה ז"א דאלמנה מוריא היתירא טפי משום דטרחא קמי יתמי ונוטלת ומבזבזת דבר מועט ואמרה לא פעלתי און [ולכך לא רצו למסור לה שבועה משום חומר] משא"כ בגרושה וע"ז קאמר לעיל אלמנה שאני בהאי הנאה כו' אבל חשש פרעון כתובה חיישינן בגרושה טפי ופריך וגרושה דאדרה לאכו' ומשני גט יבמין הוה ולא הויא גרושה כלל שניחוש שמא התפיס לה היבם צררי שהרי לא נשאה מעולם לפרש"י אבל לפירוש ר"י דהוי גרושתו ממש יש לחוש שפיר שהתפיסה היבם צררי בכתובתה מנכסי בעלה הראשון או אף מנכסיו שהרי אי לית לה מראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה וכו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה אבל נשאת וכו' וא"ת ידירוה וכו'. וה"ה דהומ"ל דידירוה כל פירות וכמ"ש לעיל בד"ה ונודרת וכן קושיות הוליחוש דלמא אזלא לחכם הו"מ לקשר כן בר"ה דבל"ז [נוכל לומר] בנדרה כל הפירות וק"ל:

בא"ד וכן קשה בסמוך וכו'. הא לא קשיא דלסברתו מקשה למאי דס"ל ניסת לא וכתבו זה משום מ"ש התוס' ולר"א ניחא דמ"מ קשה הא דפריך וליחוש וכו' [דהא אפשר דתאכל לאלתר גם לר"ה] וק"ל:

בא"ד ויאמר קיים ליכי. דמסתמא עושה הבעל כדי להגבות לה כתובתה:

בא"ד וי"ל דחיישינן שמא יפר וכו'. ובאשר"י תי' עוד דנשאלין על ההקם וא"ל לוי"ל אכתי ידירוהו שלא יפר לה בלחש כיון דמסתמא עושה הכל כדי להגבות לה כתובתה ז"א דיאמרו היתומים לאו כל כמינך ואת לא מהימנת לן להגבות בשביל נדרך דאנו חושדין לך שתעבור על הנדר דדוקא לדידה צריכין היורשין להאמין בע"כ ודו"ק:

בא"ד וכיון דלר"ה ברבים יש לו וכו'. משמע דלענין ברבים בעל וחכם שוין רק למאי דס"ל לר"ה דברבים לא מועיל ה"ה בעל דעת בבעל דבאשה כיון דתלוי בדעת הבעל וא"צ דעתה ה"ה א"צ דעת רבים שתלה בהן דעתה ועד"ר ליכא עדיפות לגבה וא"כ מה זה שכתבו בסמוך אבל למה דפירשתי דגבי חכם מודה ר"ה בלא ר"ה הו"מ למיפרך וכו' הא בלא ר"ה י"ל מתני' בנודרת ברבים אבל למאי דאמר ר"ה נשאת לא פריך שפיר וליחוש וכו' דלענין ברבים אין סברה לחלק ואפשר לומר דמ"מ הו"ל למיפרך וליחוש בלא ר"ה למ"ד נדר ברבים יש לו הפרה דתנאי הוא:
ועי"ל מדפריך בתר הכי לר"נ נשאת ודאי מיפר לה בעל ומשני דמדרינן ברבים משמע דהמקשה לא ידע הא דמדרינן ברבים ודו"ק. ואילו כתבו דאשה שאני דתלוי בדעת הבעל ובין לגבי בעל או חכם שוין והחילוק הוא אשה לאחר היה ניחא מ"ש בסמוך (צ) אך הא לא כתבו כן גם אי אפשר לומר משום דבלא ניסת אין לה בעל ודו"ק:

בא"ד דתנן ר"י אומר כו'. כל האריכות הלזה אע"ג דבשמעתין דקאמר תנאי הוא ע"כ צריך נמי לומר כן ובסמוך דקאמר הניחא למ"ד כו' ע"כ אתנאי קיימי דאדר"ה לק"מ דהא ס"ל בהדיא דצריך לפרט מ"מ הוצרכו לזה משום הוא"ת לאמימר כו' דבל"ז א"ש דמדסתמו רבנן ולא חילקו ובכל ענין אמרו לא יחזיר א"כ ע"כ ס"ל יש לו הפרה ואה"נ דבעד"ר נמי יש לו הפרה ס"ל (ק) הא דאמר אמימר אפילו למ"ד כו' אדר"ה קאי אף דפסק לענין ברבים יש לו הפרה מ"מ בעד"ר לא ס"ל כרבנן אך עתה קשה כיון דאמימר ע"כ אדר"ה לא קאי דהא לועוד י"ל ר"ה לית ליה דאמימר ומנ"ל לאמימר דלרבנן בנדר ברבים יש לו הפרה ופליגי אדר"י אי משום דקאמרי סתם הא בע"ד וכו' וק"ל. רק ק"ק דמ"מ על הניחא למ"ד שר"ל תנאי כמ"ש כבר עלה סיים אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה בעד"ר מודה והיינו רבנן הו"ל לאקשויי וא"ת ויש ליישב גם זה וק"ל:
לוי"ל הראשון הו"ל לאמימר למימר התרה לא לשון הפרה דהא בעל שאמר בלשון התרה וחכם בלשון הפרה אינו מופר ואינו מותר ודו"ק:

בא"ד לא פסיקא להו כו'. אין הלשון מדוקדק כ"כ דודאי לעולם לא יחזיר משום הך חששא שמא יתרצו הרבים אם לא כגון שמתו וכה"ג:

בתוס' בד"ה וליחוש כו' תדע כו'. אבל מסנהדרין אין ראיה דלמא לא ידעו שהיה הנדר בפני נבוכדנצר ולטובתו וק"ל:

בא"ד שנתבייש על שנדר הנאה בפניו כו'. וע"י כן מתחרט היטב:

בא"ד דלא שייך לא בושה כו'. דאדרבה דהא הנדר לטובת היתומים וברצונם:
בסוף הדבור מפני בושה ליכא. דהשבועה לטובתם היה לטובת יתרו ונבוכדנצר ובפוסקים עוד דעות בענין זה עיין עליהם:

בתוס' בד"ה קסבר צריך כו' וא"כ הא דר"ה דצריך לפרט הוי כתנאי. אבל בהא דנדר ברבים אע"ג דאתיא כתנאי בלא"ה נמי תנאי הוא בשמעתין ודו"ק:

גמרא אר"ה ל"ש כו' אבל ניסת אין מדירין אותה כו'. פשוט דלשמואל לעיל דחוץ לב"ד משביעין אותה אפי' ניסת נמי וכ"מ להר"ן ושכן כתב הרמב"ם:

שם רנ"א א"צ רב פפא אמר צריך. לכאורה הי' נראה יותר הגי' שהביאו התוס' בבכורות (מה ב) רב ששת במקום ר"פ. כי ר"פ הי' תלמיד תלמידו דר"נ. אולם מצינו כהאי טובא בתנאי כמש"כ בפסחים (עז) בס"ד ע"ש:

שם ותני עלה נודר ועובד יורד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ברבים. בפני עשרה. עי' לקמן (מו) דר"נ גופיה ס"ל דרבים היינו שלשה. ובתוס' הגי' שם רנב"י וכ"ה הגי' בכתובות (עה). ועי' לעיל (לא ב) תד"ה אנא. אח"ז מצאתי להפ"י שהעיר בזה:

רש"י ד"ה משום איסורא. אם אעבור עבירה כו' ורוצה לעבור העבירה. זה מיקרי לא חל הנדר דלרב פפי בנדרים (צ) לכ"ע אין החכם מתיר ופסקו הפוס' כוותי':

תד"ה אבל. וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דילמא אזלה לג"ח כו'. לכאורה זה ל"ק דאי תימא דידירוה של"ת ככר זה כו' א"כ אפי' ניסת נמי:

בא"ד ולר' אליעזר (כצ"ל) כו' שיכול כו' שעתידה לידור א"ש. תימה דהשתא אדרבה תתחזק יותר הוכן קשה כו':

תד"ה קסבר. דקאמר ר' אליעזר כשהוא מגרשה כו'. כצ"ל ביו"ד:

גמ' ושמנים בחמשה מנה. נ״ב שמענו כמה היו דמי ספרים כתובים יקרים מאד בימיהם כי גלופקרא הוא כסות גם דמיו שלהם אף שיהיו חמשה מנה מדינה עולים לחשבון גדול ט״ו סלעים וחצי סלע. ואני משער גלופקרא לכה״פ שני דינרין וחצי מכלים של חמשים זוז נשארו שהם ט"ו ר"ט קשים (עיין ברכות הורי) לספר תהלים ואיוב ומשלי בלואים ועי' ב"ב (דף קנה ב'):

גמ' ניסת אין מדירין אותה. עיין משנה למלך פ"ב מהל' נזירות הל' יז:

התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים מה שירצו. לפמ"ש תוס' ד"ה וליחוש דהוה ס"ד דלאיסור שעה נמי חששו לא תיקשה למה תיקן שהיא תהי' נודרת ליתקן שהיתומים יאמרו על ככר של עצמם ככר זה קונם עליך אם גבית כלום מכתובתך ותאכל אותו. דאפי' להרמב"ם דס"ל דהנהנה אינו עובר על לאו דבל יחל דברו שהרי הוא לא דיבר אבל מודה הוא שמועל והזיד במעילה מש"ס ערוך נדרים ל"ה סוף ע"א ככר עליך מאן מעל ע"ש. ומ"ש הר"ן נדרים ט"ו סוף ע"א ובלח"מ רפ"ה דנדרים וא"כ הוה סגי בתקנתא כנ"ל. אלא שיאמרו היתומים לא בעינא להיות נודרין דכל הנודר כאלו בנה במה אלא את אם תרצי ליטול כתובתך נדור. ולדבריך הכי אין כאן נדר כלל שהרי את אומרת שלא נהנית מכתובתיך אבל אנו חוששין שנהנית ונמצא נדרינו קיים וכאלו בונה במה. וכן צ"ל בפי' התוס' דעירוכין כ"ג ע"א דקנסי' לבעל שידור שחשוד לקנוני' ולא האשה. ולכאורה מאי נפקא מיני' כיון דעכ"פ מודרים זה מזו אי הוא הנודר או היא הנודרת אלא דנפקא מיני' דהוה כאלו בונה במה. והנה לכאורה משמע דשמואל דאשבעה חוץ לב"ד ס"ל לאיסור שעה נמי חששו ור"ה דהוא תלמיד רב הא דס"ל לאיסור שעה לא חששו אבל שמואל ס"ל איסור שעה נמי חששו. אלא לפ"ז לא פריך ש"ס לר"נ ניסת ודאי מיפר לה בעל לימא ר"נ תלמיד שמואל ס"ל נודרת על ככר ותאכל לאלתר בפנינו. אע"כ הדרנא בי וצ"ל שבועה חוץ לב"ד נמי חמיר טפי מנדר ואיסור שעה דחומר שבועה חוץ לב"ד שקול עם איסור עולם דנדר אבל נדר לשעה לא. והנה בודאי ר"ה דאמר אין מדירי' אותה משניסת ס"ל אין מדירין ולא מגבי לה כתובה כלל אפי' בשבועה חוץ לב"ד דהרי רב רבי' לא אשבעה חוץ לב"ד. אבל למאי דקיי"ל נדר דרבים יש לו הפרה ועד"ר יכול הבעל להפר א"כ ניסת אין מדירין יש לנו ספק אי משביעים חוץ לב"ד או לא דהרי כל הראשונים כתבו כדאיתקן שמואל שבועה חוץ לב"ד היינו שיהי' רשות ביד היתומים אם ירצו בשבועה או בנדר. וא"כ י"ל כיון שניסת א"א להדיר שמא יפר לה בעל אע"ג דבשבועה הוה סגי מ"מ יאמרו היתומים אנחנו רוצים בנדר דוקא ולא בשבועה כי מי יכול לפחות כחן של יתומים מה שלא תיקן ר"ג הזקן. האמנם בש"ע סוף סי' צ' מפורש להדי' דניסת משביעי' אותה והדין דין אמת בזה"ז בלי ספק דלכאורה לא נמנעו מלהשביעה אלא בימיהם שהי' כל עסקי בני אדם זע"ז בשבועה בב"ד ורק אלמנה דמורי' היתרא נמנעו מלהשביעה א"כ דין הוא שתפסיד כתובתה אם א"א כתקנת ר"ג הזקן. אבל בזה"ז שאין שום שבועה בב"ד כמ"ש תוס' לעיל ד"ה דמורי' היתרא וכו' וכן הוא בטור וש"ע ח"מ סי' פ"ז א"כ למה יגרע כח אלמנה שלא נקבל ממנה שבועה חוץ לב"ד וא"כ הדין דין אמת עכ"פ אבל מלשון הרמב"ם פט"ז מאישות וכן בפי' המשנה מלשון רבינו האי משמע דמעיקור הדין נמי נהי ניסת איך מדירין אבל מ"מ גובה כתובתה בשבועה חוץ לב"ד על כרחן של יתומים ולא ידעתי מאין הרוגלים. והנה בפי' המשנה לרמב"ם כתב אי ניסת והדר מת הבעל או נתגרשה חוזרת וגבי' כתובה מיתומים ע"ש ומשמע לדינא כתב כן ולא לר"ה לחוד. ולכאורה מאי קמ"ל פשיטא. וצ"ל דסד"א כיון שנשאית מחלה כתובה להיתומים דהרי ידעה ניסת אינה גובה כתובתה קמ"ל מ"מ אי אח"כ מת או נתגרשה מדירין וגובה כצ"ל לכאורה. וא"כ מוכח דגם בשבועה חוץ לב"ד אינה גובה משניסת דאלת"ה איך ס"ד דמחלה הלא אכתי תגבה ע"י שבועה. ודוחק לומר דלר"ה קאמר שהוא תלמיד רב שלא השביעה חוץ לב"ד דמלשון אינו משמע כן ע"ש. אלא י"ל לעולם חוץ לב"ד משביעין וגובין ע"כ של יתומים והא דקמ"ל אם מת הבעל חוזרת וגובה ע"י נדר דה"א ע"פ לא התקין ר"ג אלא לטובת היתומים כדי שתתבע כתובתה ותפסיד מזונותיה ע"כ הקיל עליה הנדר. ומ"מ אי לאו דניסת מיפר לה בעלה היתה ג"כ גובה בנדר אע"ג דבלא"ה אבדה כתובתה כשניסת. י"ל כיון שידעה שתגבה כתובתה אחרי הנשואין משו"ה ניסת אבל אי לאו הכי לא היתה ניסת ותזון לעולם ע"כ הקיל לגבות בנדר אבל השתא דניסת אין מדירין דמיפר לה בעל ואפ"ה ניסת וכבר הרויחו היתומים המזונות ה"א גם כשתתאלמן לא תחזור לתקנם לגבות ע"י נדר קמ"ל כן י"ל בדוחק והדבר צ"ע:

אמר ר"ה לא שנו אלא שלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה הקשו תוס' תאכל ככר בפנינו ואי ס"ל כר"א דמיפר כל מה שעתידה לידור א"ש. הקשה מהרש"א מאי פריך כי לא ניסת נמי וכו' הא אינו יכול להפר מה שכבר אכלה קודם שניסת וכן הקשה מהר"ם שי"ף:

ונלע"ד ליישב דהנה אעפ"י שמשביעין אם נהנתי כבר מכתובתי וכ' הראשונים שאפי' חוזרות ונותנת ליתומים מה שניטלה שלא כדין אינו מועיל שהרי כבר עברה. מ"מ נ"ל היינו אחר שתגבה כתובתה כגון אם נהנית בחמשה מנה ונודרת שלא נהנתי וגובת כתובה אזי בחמשה מנים האחרונים שניטלת שלא כדין אז חל הנדר אבל כל זמן שלא תגבה אם חוזרת בו ואומרת לא אגבה יותר כי ה' מנים כבר יש לי לא נאסרה בנדרה כי לא מיקרי נהנית מכתובתי אלא בנהנית שלא כדין אבל כל זמן שלא גבתה כתובתה הרי מה שתפסה כדין תפסה. ונ"ל עוד אעפ"י שמשביעין אם נהנית כבר מ"מ ע"ד ב"ד משביעין ואם אולי התפיסה הבעל צררי לא שמסר בידה אלא הראה לה מעות טמונין והיא לא תטול אותן הצררי עד אחר פירעון הכתובה ונמצא כדין נדרה שלא נהנית מ"מ אם תטול אחר אותה הטמונה חל הנדר כי כן דעת ב"ד אך אחר שחל הנדר שוב אינו מועיל החזרה אבל עכ"פ עד שלא תתפוס שלא כדין לא חל הנדר. והשתא לפ"ז אם נדרה ועד שלא גבתה כתובה ניסת ואח"כ תגבה כתובה אין הנדר חל עד שעת גבי' וא"כ זה תלי' בפלוגתא ר"י ור' עקיבא בנדרים פ"ט ע"א לר' ישמעאל אזלינן בתר חילות הנדר וכיון שהנדר אינו חל עד אחר הנשואין יכול הבעל להפר מיהו אנן קיי"ל כר"ע וא"כ הכא פריך מלשון ר"ה דאמר אבל ניסת אין מדירין משמע אבל נדרה כבר מגבי' אותה אחר שניסת הניחא לר"ע אבל לר"י כיון שחל השתא אע"ג שכבר אכלה אבל עדיין לא עברה יכול הבעל להפר. אך כד מעיינת שפיר ליתא למ"ש א"כ בקצור לימא הניחא לר"א שיכול להפר כל מה שעתידה לידור אבל לרבנן מאי איכא למימר ועוד הא מסיק דר"ה תנאי היא אי נדר ברבים יש לו הפרה א"כ נימא הניחא וכו' אע"כ לא שייך הניחא אלא אגוף תקנתא דר"ג הזקן או תקנתא דמתני' דבכורות דתקנת קבועות הם ואין שום תנא יכול לחלוק עליהם. א"כ קשה מ"ד נדר ברבים יש לו הפרה וכי יחלוק על תקנת ר"ג הזקן אין שום תנא יכול לחלוק על זה. ואפי' אנודר ועובד נמי פריך הניחא אע"ג דלא הוזכר ר"ג הזקן מ"מ תקנה קבועה היא ולא תלי' במחלוקות אבל אי גוף התקנה מקוימת שנודרות ליתומים ע"י שצריך לפרט הנדר. רק אי מיירי גם בניסת או דוקא בלא ניסת בהא אמר ר"ה איהו ס"ל כמ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה וס"ל נמי כר"א דיכול להפר כל הנדרים שעתידין לידור ולא מקיימא תקנת ר"ג אלא בלא ניסת וא"כ שפיר הקשה מהרש"א מאי פריך אי הכי לא ניסת נמי ואין לומר כנ"ל דיאמר נא ר"ה אה"נ לר' ישמעאל אין הדין כן אך אנא דאמרי כר"ע וא"כ הדרה קושי' לדוכתה. מיהו אכתי י"ל הא דפליג ר"ע וס"ל בתר עיקור הנדר אזלינן היינו משום דקיי"ל אין הבעל מיפר בקודמין וא"כ כיון דעיקור הנדר היה בקודמין אע"ג דחילות הנדר הוא אח"כ מ"מ עיקור הנדר שהי' בקודמין מעכב הפרת הבעל אבל להס"ד דבעל מיפר בקודמין מודה ר"ע כיון דאינו חל עד אח"כ ולא עברה עדיין על נדרה יכול להפר לר"א טרם שיחול וא"ש. הארכתי בזה מפני שיש בזה כמה דברים ששמעתי התלמידים מזדנזין ע"פ ספרים שלא עמדו על האמת ע"כ הודעתים. והנה הא דמסקו תוס' לאיסור שעה לא חשו פי' שיכולין היתומים לטעון כן אנו רוצין דוקא באיסור עולם וכיון שהבעל יכול להפר ולא נשאר תחבולה אלא ע"י ככר בפנינו בזה אין אנו רוצים ואין יכולת להכריחם לפרוע כתובה. אבל בודאי יש ויש שיחושו על איסור שעה ואי לא ניסת שעכ"פ תיטול כתובתה אפשר שלא יקפידו היתומים ויסתפקו בנדר שעה. ולפ"ז לק"מ מה שהקשו תוס' לעיל אפירש"י דגרס יאסרו כל פירות שבעולם עלי דהקשו הא ליכא אלא איסור שעה בל יחל ושרו לאלתר י"ל מעשה שהיה הכי היה שאותן היתומים היה מרוצים בנדר כזה. בשלמא הא לא קשי' מאי פריך וגרושה דאדרה לא דילמא גרושה בעלמא דאדרה לא. והכא היתומים היו מפויסים מהגרושה בנדר י"ל א"כ מאי קמ"ל בהך אריכות ואדרה מכל פירות שבעולם וכו' לא יהא שמחלו לה שבועתה לגמרי אע"כ אשמועינן דינא דגרושה סגי בנדר. וכדמסיק גט יבמין נמי קמ"ל דמורי' היתרא דטרחה קמי אחיו. אבל אי ס"ד דלא סגי בנדר אלא מרצון היתומים מאי קמ"ל. אבל בהאי דהוה סגי להני יתומים באיסור שעה שפיר י"ל ולק"מ מגירסת רש"י לכאורה:

וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי ליה. הרשב"א במיוחסת סימן רנ"ה הקשה איך תתחרט מעיקרא והוכיח מזה דוקא נדר מפני גוף הדבר כגון שנודר מדבר פלוני מהעצמותו שאינו רוצה בו בעי חרטה בעיקור הנדר אבל הכא שאינה שונאה גוף הדבר שנדרה ממנו והיא רוצה בו אלא שנתלה בדבר אחר אם גבתה כתובה אין הביטוי חל כל כך על עצם ומתירין ע"י חרטה דהשתא לבד ע"ש. וא"כ לפי עניות דעתי בהיתר כזה אינו עוקר מעיקרא אלא מיגז גייז מחרטה ואילך. ונ"ל שזה הי' כוונת תוס' שהקשו תידור על הככר ותאכל לאלתר בפנינו וק' הא קיי"ל כאמימר בשבועות ספ"ג כ"ח ע"א אפילו אכלו כלו נשאלין עלי' ולהנ"ל א"ש דהכא לא יועיל שאלה לעקור נדר מעיקרא אלא למיגז מהשתא. ומהרי"ט ח"א סי' ד' כתב דבודאי בשעת נדר חשבה שיכלה לקיימו ושוב כשיכבד עליה תתחרט מעיקרא אלו הייתי יודעת שכן לא הייתי נודר ותותר על ידי חרטה מעיקרא ומ"מ לא יועיל בחזרת הממון ליתומים כמ"ש הפוסקים חזרה לא מהני כיון שכבר עברה ולעולם איכא חרטה מעיקרא ע"ש. וגם בזה נתיישבה דברי תוס' דבנשבע על ככר לא שייך חרטה כזו הייתי סובר שאוכל לקיים ועכשיו קשה עלי. זה א"א ומובן ושפיר הקשו תוס' אלא דברי מהרי"ט צע"ג. א"כ אי נימא בשעת הנדר חשבה באמת שתוכל לקיימא א"כ הלא תגבה כתובתה על שקר ותידור שחושבה שתוכל. ואם אח"כ תצטער ולא תוכל לקיים ונימא נמי שאין לה היתר מפני שצריך לפרט או הודר ברבים ועד"ר מ"מ תועלת בזה הלא בהחזרת המעות לא יועיל מיהו ע"י פירוט הנדר י"ל אחר שתחזור המעות תפרוט הנדר ויתיר לה כיון שהחזירה הגניבה. אבל נדר ברבים מה יועיל כיון שבשעת מעשה סברה שיכולה לקיים וגבתה על שקר וחזרה לא מהני א"כ מה תועלת בצערה שלא תוכל להתיר וצ"ע. ומורי בהפלאה בק"א סי' צ"ו כתב כיון דחשיד אממונא חשיד אאיסורא ורק משום ספק מלוה ישנה דפרשי מספק איסורא דליתיה בחזרה והכא איתי' בחזרה ע"י היתר חכם והפתח אלו הייתי יודע שלא אוכל לברר בחשבוני ספק המלוה ישינה כ"כ זמן רב לא הייתי נודרת ע"ש ודפח"ח. ומ"מ עדיין לא א"ש הלא החזרה לא יועיל אם תברר שאין המלוה ישנה אמת ואיך ניהנית ממזונות ונכנסה לספק איסור:

ובתשו' שער אפרים סי' ע"ב כתב דהתוס' ס"ל דגם לאמימר דספ"ג דשבועות מ"מ בזה"ז דליכא מלקות וקרבן אין נשאלין לו עלי' ודלא כהרא"ש שם ע"ש עיין יו"ד סי' רל"ח סעיף כ'. והאמת דהראב"ד בס' תמים דעים סי' רל"ט ס"ל דאי ליכא מלקות וקרבן מודה אמימר דאין נשאלים עליה ע"ש. ובזה י"ל ב' קושי' תוס' אדמייתי לקמן מתני' דבכורות כהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור והקשו תוס' דאמשנתנו ה"ל להקשות ועוד למה מייתי ותני עלה נודר ועובד והא"ש דאמשנתנו ה"א ע"י ככר א' ולאיסור שעה נמי חיישינן וכן בבכורות פסול עד שידור על ככר ויאכלו בפנינו אבל השתא דתני עלה נודר ועובד וא"כ איכא עבודת קרבנות וא"כ אפי' אכלו כלו מחוסר קרבן או מלקות ונשאלין לו עלי' ואין תקנה בככר א"כ וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם. אבל בלא ברייתא דנודר ועובד ה"א בזה"ז דליכא קרבן ומלקות. והנושא נשים בעבירה פסול לנשיאת כפים כמו שפסק באמת בטור ש"ע או"ח סי' קכ"ח ע"ש. והנה בשבועות כ"ז ע"ב ובנדרים י"ח אמר רבא נשבע שלא אוכל ככר זה ולא אוכל אי אשכח רוחא חיילא שני' אחר שהותרה הראשונה והרי"ף דחאו מהלכתא ותמהו עליו הר"ן ורשב"א בתשו' סי' תש"ב ועי' ש"ך סי' רל"ח סקכ"ב ובחי' כתבתי ליישב בעזה"י עפמ"ש רלב"ח סי' קל"ז דמסברא י"ל לא חיילא שני' כיון שיצאה לשוא והבל ולא שייך מיתלא תלי וקאי. אך כיון דיש עכ"פ קצת תועלת שרוצה לגדור בעד עצמו שאם ימצא פתח חרטה על הראשונה יהיה גדור ע"י השניה מזה הטעם עצמו חיילא ע"ש. עוד כתב כמסתפק בדעת הרמב"ם אי כבר נאכל ואינו בעולם ושוב מתיר נדרו כאמימר אי יחול למפרע השניה כי על מה יחול שכבר אינו בעולם ע"ש. ולפ"ז י"ל הרי"ף דס"ל אכתי יצאה להבל מפיו דמאי גדר שייך בזה שהרי אם ירצה לאכול הככר ע"י חרטה ופתח שימצא לא ילך לחכם עד אחר שאכלו כלו ואח"כ יתיר לו החכם משום דמחוסר קרבן ומלקות כאמימר נמצא אכל בהיתר למפרע והשני' לא תחול כיון שאין דבר בעולם שכבר נאכל ומעתה כיון שלא הועילה שבועה שני' ויצאה לבטלה ממילא אפי' לא אכל תחלה ומתירין לו לא תחול השני' כיון שהראשונה יצאה לריק והבל. אך רבא לטעמי' ס"ל אכלה כלו אין נשאלין א"כ שפיר גדר בעדו ע"י השני' ולא יצאה לריק וממילא מתלי תלי וקאי אבל אנן קיי"ל כאמימר שפיר עביד הרי"ף דהשמיט הא דרבא אלו תוך דברי שם בחידושי. ולפ"ז י"ל קושי' תוס' דשמעתין די"ל חיישינן טרם בואה לב"ד תאסור על עצמה דבר א' עם אותו דבר שעתידים להאכילה בב"ד. וא"כ כשתבוא לב"ד ותאסר הככר עלי' לא יחול שכבר נאסרו ושוב תיזל לחכם להתיר שכבר עדיין נשאר הככר שבביתה ושפיר יש להתיר הנדר הראשון כיון שעדיין יש ממנו הככר הראשון וממילא נעקר אותו הנדר מעיקרא והנדר השני שנדרה בב"ד לא יחול כיון שכבר נאכל כלו ולפסק הרי"ף א"א שיחול האיסור למפרע וק"ל:

ועוד הקשו תוס' ידרוהו בפני הבעל ויקיים ותי' שמא יפר בלחש פי' וישמיע לאזנו דאז לא גרע מק"ש ותפלה כמ"ש ב"ח סברא זו ביו"ד סימן רי"א כמ"ש שם ש"ך סק"ב. וע"כ לא פליג הש"ך אלא התם דמיירי שאמר כל נדרים שעתיד לידור יהיו בטלים ושוב נדר ואמר שהיה בלבו אותו הביטול שביטל קודם לכן ועל זה כתב הש"ך הא דברים שבלב אינם דברים וא"כ מה שאמר שנדר בפיו על דעת מה שהיה בלבו זהו דברים שבלב אך כיון שגלוי לנו שכבר אמר קודם לכן שמבטל כל נדריו עי"ז לא הוה המחשבה דברים שבלב וכיון שכן צריך שיהיה הבטול הקודם דבר גלוי ומפורסם ברבים אבל מה שהשמיע לאזנו אינינו דבר גלוי שנאמר עי"ז יתבטל הנדר ע"י מחשבת לבו שעם הנדר זהו כוונת הש"ך שם. אבל לענין הפרה לכולי עלמא מועיל השמיע לאזנו אבל עכ"פ צריך להשמיע לאזנו וקרוב שירגישו ב"ד בניב שפתיו ע"כ כ' הרא"ש תי' אחר דחיישינן שישאל על ההקמה ולטעמי' אזיל דס"ל שואלי' על ההקמה ומיפר אפי' אחר יום שמעו וע"ש בש"ך ס"ק ס"ג אבל לדעת היש מחמירים שם בשו"ע שאינו מתיר ההקמה אלא ביום שמעו. א"כ יכולין להדירה בפני בעלה סמוך לצאת הכוכבים והוא יקיים לה ושוב לא יועיל שאלה וע"כ צ"ל כתי' ראשון של תוס'. והנה עוד הקשו ידורוהו ע"ד רבים ותי' בתי' קמא דהבעל מיפר עד"ר ולפמ"ש הרא"ש דחיישינן שישאל על ההקמה צ"ל אפי' כשנדרה עד"ר והבעל מקיים לה ע"ד רבים לא מהני כיון שנדרה עד"ר אינו מועיל כמ"ש הרא"ש א"כ אין הוא יכול לקיים יותר מכח נדרה וכיון שאין כח בנדרה להיות עד"ר גם הקמתו אינו מועיל. וכבר רמז מהר"ם שי"ף לעולם יקיים לה וידור עד"ר שלא יתיר ההקמה פי' שיאסור עלי פירות שבעולם אם יתיר ההקמה דהיתומים יאמרו את לא מהימנת לנו בנדר כי אפשר שתעבור להתיר ההקמה ואם אז יחול איסור פירות עד"ר שאין לו התרה הלא תעבר על נדרך שאין אנו מאמינים לך כי האשה על כרחינו להאמין לה שע"י כן נשאית להבעל אבל לך אין אנו מאמינים עיין היטב וק"ל:

והנה בתשו' מיימ' השייך להל' אישות סי' כ"ד בענין מינקת שנשבעה עד"ר שלא תחזור בה ופסק כיון דיש לה בעל דיכול להפר אפי' עד"ר אין תועלת בשבועתה. אכן בהג' מיימ' פי"ו מאישות אות ח' כ' דמוכח בפ' השולח דאלמנה דניסת גובה כתובתה ע"י נדר עד"ר כדמוכח בפ' השולח. ומהר"י בי רב בתשו' מבי"ט ח"א סי' מ"ה סומך על דברי הגה' זו ומהרי"ט ח"א סי' ד' טען איך אפשר שלא תהיה מוטעת דעכ"פ אין הוכחה מפ' השולח שאין יכול להפר ע"ש ולכאורה נראה לפי מה דאמרינן לעיל לכמה פוסקים דאין תקנה בככר א' שתאכל לפנינו. א"כ ע"כ א"א לתרץ קושי' תוס' ד"ה ליחוש וכו' אלא לומר בל"ז ה"א דמדיר עד"ר וכתו' ב' של תוס' ד"ה אבל וכו' דר"ה לית לי' לא ברבים ולא עד"ר אבל לר"נ תלי' בפלוגתא למ"ד ברבים אין לו הפרה מדירין לה ברבים ולמ"ד יש לו הפרה מדירין לה עד"ר והניחא דבסוף הסוגי' קאי גם אדר"נ קמיתא ושפיר מוכרח כן. מיהו י"ל לדעת מהרי"ט דאפי' נימא כן אין זה הכרח די"ל לעולם גם לר"ה בעל יכול להפיר עד"ר אלא בל"ז ה"א מדירין לה עד"ר בפני בעלה ויקיים לה עד"ר ולא הוה ס"ל הך דוחקא דאפ"ה יכול להפר אבל השתא דאר"ה ניסת אין מדירין ע"כ ס"ל אפי' אי מקיים עד"ר דידה לא מהני משום דעד"ר יש לו הפרה א"כ וליחוש. אבל לר"נ ס"ל ניסת מדירין ע"ד רבים והבעל יקיים עד"ר אבל לעולם נדר עד"ר שאין הבעל מקיים יכול להפר. וכמהרי"ט ונפקא מיני' לענין נזירות שמשון שהבעל יכול להפר למהרי"ט דתליא בהנ"ל מסברא ע"ש:

והמהרי"ט מוכיח זה דנזירת שמשון יש לו הפרה משמעתין מדלא אמרינן ניסת מדירין אותה נזירות שמשון. ותמה מ"ל אה"נ אך היתומים יאמרו לא בעינא נזירות שמשון אלא מילתא שהוא מצטערת בכך ויש בי' עינוי נפשה ביותר. והקושי' עצומה וצע"ג על המהרי"ט ומ"מ יש להוכיח דינו עיין נדרים פ"ט ע"ב נדרה משתי ככרות מא' מתענה ומא' אינה מתענה ס"ל לשמואל מתוך שמיפר למתענה מיפר נמי לשאינו מתענה. ופי' הר"ן דכתיב יפרנו כלו ולא מקצתו ואין לומר מתוך שאינו מיפר לשאינו מתענה לא יפר כלל א"כ אותו שאינה מתענה נעשה מתענה ע"כ אמרינן להקל מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינה מתענה ור' יוחנן פליג והלכה כר' יוחנן מ"מ שמואל ס"ל כנ"ל וא"כ קשה הא ר"נ תלמיד שמואל מאי פסק' דפריך ש"ס בפשיטות ניסת ודאי מיפר לה בעל הא ידירנה כל מה שירצו שהיא מתענה וא"א לקיימו עם קבלת נזירות שמשון אם נהנית מכתובה. והשתא כיון שאין הבעל יכול להפר נזירות שמשון אפי' הי' מתענה ממנו כי מפני חומרו אינו יכול להפר ממילא לא יפר גם אידך שהדירוהו היתומים דיפרנו כלו ולא מקצתו. ובשלמא ר"ה שפיר קאמר ניסת אין מדירין וא"א כנ"ל ע"י נזירות שמשון בצירוף דבר המתענה משום דס"ל כהילכתא כר' יוחנן בנדרים פ"ט הנ"ל מפיר למתענה ואינו מפיר לשאינו מתענה אבל מאי פריך אדר"נ ניסת ודאי יפר לה בעל דלמא ר"נ כשמואל רבי' ס"ל אע"כ מוכח נזירות שמשון יכול הבעל להפר מפני שתלוי בדעתו ולא בעי חרטה וכמהרי"ט:

דמדרינן לה ברבים. פירש"י בפני עשרה. ומקשי' הא ר"נ בעצמו אמר לקמן מ"ו ע"א כמה רבים ג'. וי"ל הא ר"נ לא אמר אלא מלשון המשנה ידעו בו רבים וסתם רבים שלשה. אבל ע"כ מודה דמקרא א"א למילף עשרה מדכתיב נשיאי העדה ועכצ"ל ס"ל לר"נ מן התורה בעי' עשרה אך מדרבנן גם ברבים שהוא ג' ג"כ אין לו הפרה. ומשו"ה בשמעתין לענין הדרת יתומים יאמרו נא לא מהימנת לנו אאיסורא דרבנן ואעפ"י שתדור בג' תשאל לחכם ויתיר לה ותאכל ולא תחוש לאיסור דרבנן ע"כ מדרי' לה בעשרה. ולפ"ז צ"ל הא דצריך לפרט הנדר הוה דאורייתא לאותו מ"ד דאלת"ה לא תפרט כל הצורך והחכם יתיר לה וכיון שמן התורה מותר שוב לא תחוש ותאכל. וי"ל נהי הא דצריך פרוט הוא לאו דאורייתא ואי אירע שהתיר חכם בלא פירוט מותר מן התורה מ"מ אי פריט ולא מפריט שפיר אינו מותר מן התורה דחכם אדעתי' מאי דשמע מיפר ולא יותר וכיון דצריך לפרט לא תמצא חכם שיתיר בלי פירוט ואי מיגז גייז ולא אמרה לו כל צורכה אינו מותר מן התורה ויבואר לפנינו אי"ה בטעם פירוט עפ"י הירושלמי שהוא דאורייתא:

אין הבעל מיפר בקודמין. הכא לא פי' רש"י כלום ולקמן ד"ה מעיקרא נדרה קודם נישואין וכו' דכתיב ואם בית אשה נדרה עכ"ל ולא פי' כן לעיל עיין מהר"ם שי"ף. ולפע"ד אי כל הטעם שהבעל מיפר משום דרב פנחס א"כ פשוט שאינו מפיר בקודמין ולא צריך קרא. אך אין זה עיקור הטעם כמ"ש הראשונים ומזה הטעם ס"ל לתי' ב' דתוס' דעד"ר אין הבעל מיפר דלא עדיף כחו מחכם כמ"ש והאריך בזה מהרי"ט. וא"כ יש מקום לומר גם בהיפוך שהבעל לגבי אשתו כחכם לכל ישראל ופשוט שהחכם מתיר בקודמין קודם שנעשה חכם ואפי' קודם שבא לעולם וה"א ה"נ בעל לכן איצטרך קרא ואם בית אשה נדרה. משו"ה בתר דשני ר"נ דמדרין ברבים וס"ל לרש"י דקיצור לשון הוא דהל"ל הניחא למ"ד רבים אין לו הפרה ולמ"ד יש לו הפרה מא"ל וה"ל לשנויי מדרי' עד"ר וכמ"ש הרא"ש דהניחא דסוף שמעתין אדר"נ נמי קאי. א"כ מוכח דטעמא דר"פ אינו עיקור דאל"ה היה הבעל מפיר אפי' נדר עד"ר משו"ה הוצרך רש"י להביא קרא אם בית אשה נדרה דאע"ג דהתם מפיר בקודמין מ"מ בעל אינו מפיר מגז"ה:

מ"ש הרא"ש ליאדרה במה שאין בו עינוי נפש צ"ע קצת בשו"ע סי' רל"ד סעיף ס"א. מיהו למ"ש ש"ך שם ס"ק ע"ו בתי' השני י"ל קצת. אמנם ממ"ש תוס' דלר"א דס"ל הבעל יכול להפר מה שעתידה לידור א"ש מוכח דלא ס"ל כתי' ב' דש"ך הנ"ל אלא הכל מיקרי עינוי נפש עיין וק"ל. ואע"ג דתלתה נדרה באם נהנית מכתובתי והרי אמרי' ר"פ נערה לא תרחץ ולא תתקשט ולא תיאסר. התם בהס"ד ה"א דמשו"ה תנן אם לא ארחץ שהרחיצה עצמה אינה עינוי נפש אלא תלתה באכילת פירות א"כ קשה לא תרחץ ולא תיאסר אבל למסקנא הכל נחשב עינוי וה"נ אפי' ע"י החזרת הכתובה מ"מ מקרי עינוי ופשוט וראיתי שגם בזה מי שנסתבך:

וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם. כ' תוס' הא בעי' בפניו. הנה תוס' הקשה גם אהפרת הבעל ואמנם ברמב"ן מבואר להדי' בהפרת הבעל לא בעי בפניו דודאי חשד ליכא כולי עלמא יודעי' אשה ברשות בעלה להפרה. ואין אדם רוצה בנדרנית ומפיר מה שיכול וליכא חשדא. ולהפוסקים דתלי' בקבלת טובה ממנו ובמה שהוא לתועלתה נמי לאו כל כמינה דאיתתא לשעבד עצמה לאחר לעשות לתועלתו אפי' בכיבוד אב פטורה כיון דרשות בעלה עליה אלא ללשון מפני הבושה עפ"י פי' תוס' שתתבייש במה שנדרה הנאה וחטאה בזה וצריכה כפרה להתבייש מפניו במה שנדרה הנאה מישראל או הדירתו הנאה ממנה בזה יש להשוות גם הפרת הבעל לחכם שיהיה בפניו דוקא. אבל לרוב הדיעות צ"ל אין הפרת הבעל צריך בפניו ולא דעתו של אותה שנדרה לפניו. ובזה מיושב קושי' מ"ל פ"ו משבועות הל' ז' מהא דרבב"ח ששמע בת קול מי מפיר לי' וכו' והקשה הא שבועת המבול היה לתועלת כל העולם ואיך יכול להפר שלא לרצונם וגם הקשה הא צריך לפרט הנדר ולק"מ דצדיק המתיר להקב"ה אינו כחכם המתיר ע"י פתח וחרטה דלא שייך כן בהקב"ה אפי' נזירות שע"י מלאך לא שייך חרטה ובחגיגה י' ע"א באפי נשבעתי מסיק ש"ס ואינינו חוזר וע"ש באורך בשיח יצחק. אך החכם מיפר כבעל לאשתו כביכול והמקובלים אומרים איש אלקים בעלה דמטרוניתא כביכול וכ"כ ת"ח בב"ב שם. ועכ"פ הרי אמר מי מיפר לי ולא מי מתיר לי ואמרו שם ה"ל למימר מופר לך ולא אמרו כ"א מותר לך כי כביכול אינו נשבע ואינו נודר אלא על דעת צדיקים המושלים ביראת אלקים והוא והם מבטלים נמצא כיון דהוה כבעל המיפר לא בעי בפניו ולא רצונו של המקבל תועלתו וגם אינו צריך לפרט כמ"ש ש"ך סי' רל"ד ס"ק מ"ח ע"ש. עוד שם במשנה למלך אתשו' ריב"ש סי' ר"פ ע"ש. ואבאר כוונת השואל וכוונת הריב"ש בעה"י. הנה כמה פוסקים ס"ל אוסר עצמו לשחק בקובי' וכדומה אין לו היתר מן התורה אעפ"י שהוא איסור קל עיין ש"ע סי' רכ"ח סעיף ט"ו והטעם בזה כי היתר נדרים פורח באויר וחידוש הוא ואינו ניתר אלא כשמותר לגמרי אח"כ כגון שלא לאכול ומתירים גם חלק האיסור ואוכל אבל שלא לשחק וכדומה אפי' אחר היתר השבועה עדיין אינו מותר יהיה דאורייתא או דרבנן עכ"פ היתר השבועה אינו מתיר הדבר ההיא א"כ לא נסתלק השבועה ונשאר באי' דאורייתא מטעם השבועה או הנדר. וס"ל להשואל ה"ה המחויבים זה לזה בקנין וליתר שאת נשבעין לקיים הקנין אין היתר כיון שאפי' אחר היתר השבועה עדיין חייב מטעם קנין א"כ לא הותרה השבועה כלל. והריב"ש דחה זה דהא קיימינן להפוסקים דנדר לתועלת חברו יש לו היתר בדיעבד והיינו רא"מ ור"ת ואינהו ילפי דבעי תועלתו וטובה ממשה ויתרו ומ"מ בכי האי גוני ס"ל בדיעבד מותר וכיון שמשה קיבל טובה שנתן לו צפורה בתנאי שלא יזוז בלא רשותו הרי הוא כשכיר לכך ואפי' אי הותר שבועתו עדיין מחייב מטעם שקיבל כבר שכרו משלם מיתרו שנתן לו בתו פשיטא שאינו יכול לחזור בו וא"כ מה יועיל היתר שבועתו אפ"ה ס"ל לר"ת בכיוצא בזה בדיעבד מותר ש"מ דלא כהשואל זהו כוונת הריב"ש ומשנה למלך כתב ע"ז במרע"ה לא היה קנין ולא חל קנין על כיוצא בזה שלא לזוז. ובמח"כ לא אמר כלום כיון שכבר קיבל שכירתו א"כ מחוייב לעשות פעולתו או יחזיר שכירתו והוא לא יחזיר צפורה ליתרו ואפ"ה אי עבר ונשאל הותר וצדקו דברי הריב"ש. אלא דכבר כתב ש"ך ס"ק כ"ו דכולי שמעתין מיירי שאינו מתיר גוף האיסור אלא דבר הנתלה בו ובהכי מיירי ר"ת כגון נדר אלמנה ליתומים ויבואר לקמן אי"ה אבל כגון נדר משה ליתרו אה"נ אפי' בדיעבד אינו מופר:

נחזור לדברי תוס' שכ' תדע מדסמיך צדקי' וכו' ועוד דטעם דאין מתירין מפורש בירושלמי וכו'. פי' אפי' נימא בדיעבד אינו מותר וצדקי' משום חלול השם נענש מ"מ טעמא מפורש בירושלמי מפני חשד ובושה וזה לא שייך הכא כמ"ש תוס' לפי פירושם. מבואר מזה דבתי' קמא הוה ס"ל להתוס' דלא מטעמא דירושלמי אלא מדאורייתא ממש. וטעמא כתב בתוס' נדרים משום דנעשה בפניו צריך רבים למלשפי' וסברא זו הוזכרה בר"ן וריטב"א ונמוק"י בנדרים ז' ע"ב ע"ש גבי נידוהו בפניו ע"ש. וכעין זה כתב רמב"ן לעיל גבי ביטל בפני שליח ע"ש. ונלפע"ד למ"ד ברבים יש לו הפרה ולא בעי רבים למשלפי' הה"נ בפניו לא בעי פניו למשלפי' ולפ"ז י"ל הבל"ז דלא הו"מ למיפרך אמתני' דילמא אזלא לגבי חכם די"ל בעי בפניו מדאורייתא למשלפי' בפניו. אבל השתא דאר"ה ניסת אין מדירין משום דנדר ברבים יש לו הפרה ולא בעי רבים למשלפי' א"כ ה"ה לא בעי בפניו אלא מטעם חשד ובושה ולא שייכא בשמעתין א"כ קשה וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם וק"ל. ואמנם הר"ן בנדרים דעתו דמ"ד בירושלמי פליגי דלמ"ד מפני חשד ס"ל המודר הנאה מחברו ומ"ד מפני הבושה ס"ל המודר הנאה לחברו לצרכו ולתועלתו. ור"ת הוסיף שקיבל גם ממנו טובה כמשה מיתרו ובמרדכי כתב ה"ה מחמת מורה ואימה כצדקי' מאימת נ"נ נדר לתועלותו ואלמנה ליתומים קיבלה טובה הכתובה והנדר לתועלתו. ומשו"ה הוצרכו לומר בדיעבד מיפר. ומ"ש באיזה מקומות ור"ת תי' ומשמע שתי' אקושי' דיתומים דבעי' טובה ויתומים לא קיבלו טובה. זהו שיבוש וצ"ל ור"ת פי' כמ"ש מהרש"ל וכ"כ כל הראשונים כולם כא' והש"ך במ"כ טעה בזה וכבר צווח עליו בשעה"מ פ"ו משבועות ע"ש. ופי' מפני הבושה שיבוש ולא נתיר נדר מצוה להועיל לחברו כי חפץ ה' למען צדקו להיות שלום על ישראל. ולסברא זו צריך ביאור הירושל' דמייתי הלין פלוגתא בפלוגתא דצריך לפרט החטא ושמעתי מפה קדוש מ"ו חסיד שבכהונה מוה' נתן אדלר כ"ץ זצ"ל דהרי מסיים עוד בירושלמי ואתי' כהלין פלוגתא אית מ"ד צריך לפרט הנדר ואית מ"ד א"צ לפרט הנדר. וה"פ מ"ד צריך לפרט עכ"פ בינו לבין הקב"ה לא שיתבייש אלא דינא הכי שאינו נמחל אלא ע"י פירוט הפה ה"נ אין הנדר שאחרים מוחלים לו אינו נמחל אלא ע"י פירוט פה ולמ"ד החטא נמחל בחרטה בלי פירוט פה הה"נ הנדר נמחל בכך ומעתה אי הנדר נמחל בלי פירוט פה ואפ"ה הקפיד רחמנא שילך משה למדין אע"פ שיכול להתירו בלי שידע יתרו מה התיר ע"כ הטעם רק משום חשד וכיון שידע שהתיר לו איזה נדר אע"פ שלא ידע מה הי' מ"מ תו לא יחשדנו כי יאמר זה הי' הנדר שהתיר לו. אך למ"ד צריך לפרט ע"כ הי' צריך לפרט לו היינו שיתבייש ממנו ולא יתיר מה שהוא נגד רצונו ולפ"ז למ"ד אין צריך לפרט ע"כ טעמא משום חשדא ואפי' בלא תועלת נמי אין מתירין אלא בפניו והאריך מ"ו בזה בשמעתין ודפח"ח ושפתים יושק:

והנה למ"ד מפני חשד א"ש בין בגוי בין בישראל וכמ"ש רמב"ם ולמ"ד נמי לתועלת וקיבל ממנו טובה כפי' ר"ת נמי א"ש כיון שקיבל ממנו טובה יאמר לו להועילו בעבור זה הוה בכלל אסור לגנוב אפי' דעתו של נכרי מכ"ש כי האי. אבל לרא"מ וראב"ד משמע לתועלת אפי' בלי קבלת טובה ורק מצוה להועיל לישראל וראוי שיתבייש ממנו לחזור בו א"כ מאי שיטי דיתרו ונ"נ וצ"ע. ודעת הראב"ד אפי' לדבר מצוה אין מתירין שלא בפניו ואם הפר אינו מופר כדמוכח מצדקי' וסנהדרין ואמנם רא"מ ור"ת ס"ל משום ח"ה נענשו. ובאמת קשו קראי אהדדי דחד קרא כתיב וגם בנ"נ מרד אשר השביעו באלקים וקשה חברותא כלפי שמי' גם נ"נ מרד אשר השביעו באלקים אע"פ אין חטא בשבועה רק המרידה בנ"נ הגורם חלול ה'. אך אידך קרא קאמר אשר בזה אלה והפר ברית משמע כהראב"ד. ע"כ נלע"ד דנהי דהי' מצוה בהפרה למצות המלך וביטול תורה דצדקי' מ"מ במקום שיש חלול השם בטלה המצוה ועת לעשות לה' הפרו תורתך ועיין סוף ברכות בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך אמר רבא אפי' לדבר עבירה והיינו כנ"ל נמצא ע"י ח"ה בטל המצוה וחזר חטא השבועה למקומה ואיתא להא ולהא. ובזה ניחא מה שהקשו אין מצוה יותר מלגאל ישראל ממצרים וא"כ למה במדין לך הלא לדבר מצוה מותר אפי' לכתחלה י"ל מ"מ לגבי יתרו הוה ח"ה שמרע"ה מחלל שבועתו ובטלה המצוה וה"ל חטא שבועה. ויותר ניחא לפמ"ש מורי בהפלאה פ' שמות בפסוק במדין לך כי אצל יתרו לא נחשב למצוה גאולת ישראל שהרי גם אחר שנתגייר כתוב ויחד יתרו שנעשה בשרו חדודין חדודין ודפח"ח:

וראיתי בריטב"א דנדרים שכתב להוכיח אפי' בע"כ מתירין שהרי שבועת משה ליתרו הי' שלו יזוז בלי רשותו וא"כ אם יתן לו יתרו רשות לא בעי היתר נדר שהרי כך אמר באמת לך לשלום. וא"כ לאיזה טעם א"ל הקב"ה פתח לנדרו כי מתו כל האנשים ע"כ לשאם לא יתרצה יתרו יתיר נדרו על כרחו ע"י פתח זה ומוכח אפי' ע"כ מהני. ואמנם הנמק"י שם בסוגי' דפותחין בנולד כתב ב' שבועות נשבע משה א' נשבע מעצמו שלא ילך למצרים מפני הסכנה ולזה השבועה הוצרך פתח כי מתו כל האנשים ואידך נשבע שלא ילך כלל לשום מקום בלתי רשות יתרו וזאת השבועה לא הותרה ע"י פתח דמתו האנשים וגם לא הי' צריך היתר מפני שיתרו נתן רשות ואמר לך לשלום. וכ"כ במיוחסת ע"ש. וא"כ לא הי' שם אלא מפני החשד לחוד הוצרך להתיר נדר זה בפני יתרו והי' סגי בהודעה בעלמא אך כיון שע"כ הוצרך לילך ליטל רשות מיתרו התיר גם הנדר דמצרים בפניו וצ"ע בכל זה. ודעת הרמב"ם לפי לשונו וסדורו נ"ל דס"ל ירושלמי וש"ס דילן לא פליגי וב' ברייתות הם בש"ס דילן מייתי ברייתא המודר לחברו שחברו משביע לתועלתו זה הוא דאוריי' ממשה וצדקי' וירושלמי מיירי ממדיר הנאה מחברו זה הוא מדרבנן משום חשד ובושה ופסק מפני חשד כריב"ל במקום ר' יוחנן עיין בפנים ברמב"ם ותראה כי כן הוא והראב"ד כתב אפי' בדיעבד אינו מותר והא דפריך בשמעתין וליחוש וכו' היינו משום דאין תועלת ליתומים מתירי' אפי' שלא בפניהם וצ"ל א"נ חי' מדירי' קונם מזונות אם לא אחזור מותר ממונם שבידי מ"מ יחושו היתומים שתאכל מזונות ותאמר מחר אחזיר ויש מחר אחר זמן ובין כך אכלה זוזי דיתמי. אבל הא קשי' לימא אם נהנית מכתובתי קונם מזונו שלא ברשות יתומים נמצא תיטול רשות מיתומים תאכל בהיתר והיתומים לא יתנו הרשות בלא רצוי כסף נמצא יש תועלת ליתומים וממילא אינו יכול להתיר שלא בפניהם וא"כ מאי מקשה וליחוש דלמא אזלא וכו' וצ"ע:

צריך לפרט הנדר. בודאי נדר שהותר ע"י פתח א"א בלי לפרט ממה נדר כדי שיובן מזה אם הפתח הזה ראוי לזה הנדר ולפעמים החכם הנשאלים הוא המוציא לו פתחים וא"כ א"א בלי פירוט עיקור הנדר ולזה נתכוון רש"י בחגיגה יו"ד ע"א ד"ה א' הפלאה לאיסור וכו' אך לזה סגי באומרת אסרתי מיני מזונות עלי ולא צריכא למימר אם נהנית מכתובתי ועוד הניתר בחרטה בלי פתח אין צריך פירוט כלל. אך מטעם אחר צריך פירוט אפשר מדאורייתא בעיקור הנדר לומר אותו לשון שנדר אם נהנית מכתובתי קונם מזונות עלי וכל זה עיקור הנדר ולא סברה אלא עיקור לשון הנדר הוא זה וכ"כ כל הראשונים ודלא כמשמע מצאן קדשים בעירוכין ונמשך אחריו בדגול מרבבה באו"ח סי' קכ"ח דליתא אלא הוא עיקור לשון הנדר והאי פירוט אפשר הוא דאורייתא כמ"ש לעיל בשם ירושלמי ע"פ מורי הגאון מו"ה נתן אדלר זצ"ל שלא יותר אלא ע"י פירוט שפתיו של השואל. ואין רחוק לומר שאפי' אין החכם מבין מה שהוא אומר כגון שיאמר בלעז והחכם אינו מבין מכל מקום מותר בזה דגז"ה הוא זה יפרוט וזה ימחול כמו פירוט חטאיו בינו לבין המקום. ובזה הי' מיושב קושי' העולם אי פירוט דאורייתא ואינו מותר בדיעבד איך פירט צדקי' טרם שהותר לגלות ואיך גיזם יוסף לפרעה איתשל נמי אשבועתך הא צריך לפרט וכבר עבר וגילה ועיין מ"ש שעה"מ רפ"ו משבועות ולהנ"ל ניחא שפירט בלשון אחר שלא הבין הנשאל נמצא לא גילה סודו עדיין ומ"מ הותר הנדר. ואמנם פירוט דשמעתין משום מלתא דאיסורא דרבנן הוא וא"א לתקן אא"כ יפרש גם הסברה כגון התם בעירוכין שיאמר מאי טעמא השביעוהו דאל"ה עדיין לא הועיל כלום בתקנתא דרבנן. ובודאי מפשטיות סוגי' משמע אי לא פריט מהני בדיעבד כיון דליכא אלא מדרבנן משום חששא דמילתא דאיסורא בעלמא ואפ"ה אר"נ זימנין דגייז לדיבורי' פי' אי אמר וגייז אז בודאי לכ"ע מדאורייתא אינו מותר בשלמא אי לא תיקן רבנן צריך לפרט ואפי' בלא פירוט כלל יכול להפר על מחשבתו של זה א"כ י"ל אפי' פירוט וגייז אין החכם משגיח על דבריו כלל ומתיר כלו. אבל אי דינא שצריך לפרט ואיהו מפרט פלגא וחכם אין מיפר אלא מה ששמע שהרי סבור שלא נשאר בשפתיו של זה כלום א"כ אינו מותר מן התורה. אבל אי אינו מפרט כלל והחכם עבר והתירו בלי שום פירוט הדעת נותן שמותר בדיעבד ומ"מ תקנו חכמים שתהא נודרת או ידור הנאה ואע"ג דדיעבד מותר מ"מ סמכו שהחכם לא יעשה כן להתיר בלי פירוט ואי פרט וגייז אינו מותר אבל לעולם אי לא פרט כלל מותר בדיעבד וזה הוא דעת ריטב"א ונמוק"י בנדרים הנ"ל ושעה"מ הנ"ל תמה עליהם דלא משמע מסוגי' כלל ופשוט כמ"ש. אך הרשב"א בחי' בשמעתין מוכיח מדר"נ דאמר זמנין דגייז דמשמע אפי' בדעבד אינו מיפר ולא נחית לחלק בין גייז ובין לא פירט כלום וצריך טעם איך ומ"ט אפשר לומר דמדרבנן לא יהי' מותר אפי' מן התורה. ובני הרב מוה' שמואל וואלף נ"י רצה לומר דזה תליא במאי דא"ר יוסף כתובות פ"א ע"ב כיון דאמר רבנן לא תזבן אי עביד לא מהני ע"ש וה"נ כיון דאמרי רבנן לא תעביד אי עביד לא מהני אמנם במרדכי משמע דוקא התם בממונא משום הפקר ב"ד ובנשבע נמי כמ"ש מג"א סי' של"ט סק"י ע"ש דהוא עצמו הפקיר כחו מחפץ זה שלא למוכרו אבל בעלמא לא וא"כ צריך טעם. ואולי כמ"ש לעיל דהיתר נדרים פורחין באויר והכתוב מוסרו לראשי המטות ואין החכם מיפר אלא א"כ יטול רשות להתיר נדרים וג' הדיוטות שליחותן דמומחה עבדי א"כ כל מה שלא נתנו חכמים רשות להתיר נמצא לענין זה הוה כלא נטל רשות ואין התירו כלום:

לפרט הנדר. מייתי תוס' ירושלמי דלא מרוחנא והקשו מעירוכין ומסיימו לא קאי מסקנא הכי. כוונת דבריהם נבנו אדברי תוס' דעירוכין כי שם הקשו משמע דא"צ לפרש הסבה והקשו מנודר ועובד מה מועיל. ולא הקשו מאלמנה ליתומים דפשוט דעיקור הנדר צריך לפרש אם נהנית מכתובתי קונם מזונות עלי. אך מסתם משנה עד שידור הנאה משמע לשון ב' המשניות שוים שידור הנאת אשתו הגרושה ולא יותר ומה יועיל זה הפירוט לענין איסורא אע"כ צ"ל הסבה משום שהוא כהן ונשא פסולות א"כ בעירוכין נמי צריך שיפרט משום קנוני' נדר וליכא חשש יותר וא"כ מ"ט אמר ר' יהושע אין מועיל הדרת הנאה על זה תירצו התם לעולם אין צריך לומר הסבה אלא אותו הלשון ובכהן צריך לנדור הנאה מפסולה ואין לשון נדר של ב' המשניות דומות כי לשון ידור הנאה דבכורות שיפרט נשים פסולות וידור הנאה דעירוכין שאוסר הנאת אשתו גרושה סתם והסבה אינו צריך לפרש ע"כ אין מועיל לר' יהושע נמצא משמע מסוגי' דעירוכין דאין צריך לפרש הסבה. ומייתי תוס' דשמעתין ירושלמי ומדאמר ברוך שבחר בהם משמע בכלל תקנתם שיפרש הסבה ומעשה רב א"כ הלכתא סותר ומשני תוס' לעולם הלכתא כהירושלמי צריך לפרש הסבה והתם בעירוכין הא לא קאי מסקנא הכי ובהס"ד לא הו"מ להקשות בכח הניחא למ"ד אין צריך לפרט אבל למ"ד צריך לפרט מא"ל. משום דהוה מצי למידחי דלמא אינו צריך לפרש הסבה והכהן מפרש נשים פסולות להדי' מש"ה לא הקשה בכח הניחא אבל למסקנא י"ל כהירושלמי וצריך לפרש הסבה ושני התוס' עולים בקנה א' ואין כאן מחלוקות ועיין מחצית השקל סי' קכ"ח והכל דחוק ורחוק. וישוב קושי' בה"ז דמייתי מג"א שם ובית שמואל סי' צ"ו מיושבים ע"פ הנ"ל וקרוב לזה בדברי מהרי"ט ח"א סי' קמ"ב והוא דודאי סתם ידור הנאה דב' משניות שוים הם ידור סתם שלא יהנה מאשתו גרושה. אך הכא בשמעתין קאמר למ"ד צריך לפרט א"ש דנדחק ונימא דידור הנאה דבכורות היינו שיפרש נשים פסולות אע"פ שלא יהי' לשון המשניות דבכורות ודעירוכין שוה מ"מ כך נוכל לדחוק אבל למ"ד אין צריך לפרט מא"ל ומסיק מדיר עד"ר והשתא להך מסקנא תו לא צריכין לומר שידור מאשתו פסולה אלא מאשתו גרושה וע"ד רבים ועי' שם עוד במהרי"ט מ"ש ליישב לשון פי' המשנה דרמב"ם בבכורות שם:

ואיידי דאיירי בישוב הרמב"ם אסיק לכולי' מילתא מה שפסק בערב לאשה בכתובה לא בעי דע"ר והקשה ב"ש סי' ק"ב נ"ל ליישב דהרי קשה איך נחוש שידור הנאה וידור עתה ע"ד קנוני' מה חרטה יהי' לו באלמנה ליתומים כבר כתבנו לעיל שעמד בזה הרשב"א במיוחסת וכ' שבשעת נדר חשבה שיכולה לסבול ומ"ו בהפלאה כ' שסברה ספק מלוה ישנה ע"ש. והכא בכהן הנושא נשים בעבירה י"ל אה"נ דנודר באמת בלי שום חרטה אלא דקשי' מהיכי תיתי שבקינן לעבוד טרם גירושין דלמא אח"כ יתחרט כי קשים גרושין וילך אצל חכם טוב הי' לנו לתקן מגרש ואח"כ יעבוד והוא בכלל תי' תוס' בשמעתין אך התם בעירוכין קשה מה ניחוש שידור ע"ד קנוני' על כוונה שילך אצל חכם וכי אפשר שיחשוב עכשיו לילך אצל חכם ומה חרטה יהי' לו. שוב מצאתי שנתקשה בזה מאד בס' בני אהובה ולא הועיל כלום. והנלע"ד דחיישינן שישקר ויכזב ויאמר לחכם שמתחרט עתה חרטה חדשה ויתיר לו בשקר לעשות על הקדש והא דלא חיישינן כן באלמנה ובכהן הנושא נשים בעבירה משום נהי דחשיד אממונא או איסורא דפסולות לא חשיד שימעול בנדר דחמיר לאינשא. אבל האי דחשוד אהקדש חשיד נמי למעול בנדר דהרי משום חומרא דהקדש חיישינן אפי' בברי' ושכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי שמועיל ממש בממון הקדש ואפ"ה חיישינן מכ"ש דניחוש הכא ע"כ שקיל וטרי ש"ס בהכי. כל זה במקדש נכסים אבל בערב לכתובה דליכא אלא חשד ממון לא חשיד שימעול אנדרו ע"כ סגי בנדר דהרי אין לו חרטה וא"ש. אלא הרמב"ם בהל' עירוכין גבי מקדש נכסיו נמי לא בעי דע"ר. וי"ל דהנה בש"ס דילן שם בע"ח וכתובה גובה מהקדש ומהגזבר ממש אלא שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון ע"כ המלוה מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים ונמצא ע"ז סובב והולך שקלא וטריא דעירוכין הנ"ל למסקנא דלר' יהושע אינו צריך דיותר נח לו לשאול על הקדש מלחטא בנפשו לעשות קנוניא על ההקדש ולר"א נמי דס"ל אין שאלה בהקדש ידור עד"ר כדי שלא ישאל על נדרו בחרטה של שקר כנ"ל שהרי נחשד על הקדש ה"נ שנחשד על היתר נדר בשקר. אך רמב"ם לא פסק כסוגי' ההיא אלא ס"ל הקדש מפקיע מידי שיעבוד ואין בע"ח ולא כתובה גובה מן ההקדש לעולם אך כשמוכר הגזבר לאחר אז באין הנושים ומוציאין ממנו נמצא לפ"ז אין הקנוני' על ההקדש כ"א על הקונה מן ההקדש ובזה מודה ר"י דנוח לו לעשות קנוני' על הפודה הזה ולא לשאול על הקדשו וס"ל ידור הנאה כר"א וסגי בנדר בעלמא שלא עד"ר כמו בערב משום דלית לי' חרטה מעיקרא. וכנ"ל עיין היטב בלשון רמב"ם פ"י מהל' עירוכין הלכה י"ז ועמ"ש כ"מ לעיל הל' י"ד ותראה כי דברים נכונים בעה"י. מיהו בהא דפסק רמב"ם כר"א ודלא כר"י נ"ל בלא"ה א"ש כמ"ש כ"מ דמדס"ל לר"ה חיישינן לקנוני' על ההקדש ולא ס"ל לרמב"ם לחלק בין גירושין לדיבור בעלמא שנדחקו תוס' ור"ן אע"כ ר"ה כר"א ס"ל ואין לנו להכריע נגד אמורא בש"ס אלא הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה שפך סוללה הא למסקנא לא פליגי בקנוני' אלא ביש שאלה בהקדש ומייתי ש"ס בריתא מפורשת לסיוע נ"ל דלק"מ דבפסחים מ"ו ע"ב בעי למימר ר"א ור"י התם פליגי בטובת הנאה ומסיק דפליגי בהואיל וכ' רש"י ס"ל לר"א יש שאלה להקדש והשיג תוס' יו"ט מסוגי' דעירוכין וס"ל לרמב"ם מסוגי' דפסחים מוכח דלא חיישי בעלי תלמוד להך ברייתא. וסוגי' דעירוכין לא איתמר אלא ליישב לימא ר"ה כתנאי וא"כ הל"ל הלכה כמר ומסיק דלא הו"מ למימר הלכה כר"א משום די"ל דפליגי בשאלה בהקדש וכברייתא דרשב"א ואז ה"א דפליגי בפסחים בטובת הנאה הכי ה"א משו"ה הוצרך ר"ה לומר מילתי' להדי' ולא הלכה כר"א אבל למסקנא פליגי בפסחים בהואיל וס"ל לר"א יש שאלה ודלא כברייתא דראב"ש ובעירוכין פליגי בקנוני' והלכה כר"א דקאי ר"ה כוותי' וא"ש הרמב"ם:

פסול עד שידור הנאה. לשון רש"י ותוס' צריכים עיין קצת אבל לשון רש"י בבכורות מתוקן היטב הוא לא יהנה ממנה והיא ממנו מבואר שאין הדרת הנאה על הביאה של איסור אלא שארי הנאות כלל כל הנאות בעולם לא יהנה זמ"ז נמצא המתיר נדר זה אינו מתיר דבר איסור אלא נדר הגורם והסוגר בעד איסור ומשו"ה לא הוה קשי' לש"ך סי' רכ"ח ס"ק כ"ו מהך אלא מנדר אלמנה ותי' שתולה נדרה במזונות אבל מכהן בלא"ה לא קשה מידי ופשוט:

ותני עלה נודר ועובד. כבר כתבתי לעיל בשוב קושי' תוס' דלא פריך ממתני' דגיטין וא"נ ממתני' דבכורות בלי ברייתא דנודר ועובד דה"א מדירין מככר ואוכל לאלתר בפנינו ובזה"ז דליכא מלקות וקרבן שאין לו היתר ע"י חכם ומיירי לענין קדשי הגבול ונשיאת כפים כדפסק טור ש"ע באו"ח סי' קכ"ח. אבל השתא דקתני נודר ועובד הרי בהמ"ק קיים ואיכא מלקות וקרבן וא"כ אכלו כלו נמי נשאלין דחסר מלקות וקרבן א"כ ניחוש דלמא אזיל לגבי חכם. הנה ידור הנאה בעירוכין מקשין תוס' למה לא מדירין האשה ותי' בני אהובה דתלך בפני שלשה והמגרש א' מהם ותפרוט לפני המגרש בעל הקנוני' ע"כ מדירין אותה. וצ"ל בשמעתין לק"מ דלמא האלמנה תינשא ותלך לפני ג' ובעלה עמהם ותפרוט בפני בעלה דז"א דנהי הבעל מתיר נדר אשתו עם שנים אחרים אבל הפריט צריך שיהי' בפני א' מהם ולא בפני הבעל הנוגע בדבר אשתו וחיישינן למילתא דאיסורא אבל התם כבר גירשה לא אסיק אדעתי' שיהי' הוא הנוגע ויש לחוש כנ"ל כצ"ל בכוונת דבריו. ומ"מ לא נ"ל דלעולם תדיר האשה בזה הלשון קונם הנאתה על המגרש שאז הוא נוגע ואסור לצרף עם ג' ואין היתר מועיל כדאי' בש"ך סי' רכ"ח סק"י ומורי בק"א לסי' ק"ב כתב בישוב כל הקושי' דאומרים לו הוה יודע המגרש אשתו משום נדר אסור להחזירה משום קלקלא כדלקמן מ"ו ובש"ע סוף סי' יו"ד. ואינני מבין דברים הקדושים וצ"ע:

תוספות גט יבמין הוי כו' משום דקא טרחא קמי אחיו עכ"ל. א"א לפרש שהיתה טורחת בחיי בעלה הראשון או שהיתה טורחת בעודה תחת בעלה השני דהיינו היבם דמש"ה ודאי לא מורי' היתרא דבלא"ה מחויבת לטרוח לפני בעלה דאל"כ בכל הגרושות אמאי לא אמרינן דמורי' היתרא שהיתה טורחת לפניו אלא דכוונת התוספות שהיתה טורחת בנכסין בעודה שומרת יבם וק"ל:

בד"ה אבל נשאת אין מדירין אותה וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר זה כו' וכן קשה בסמוך כו' ולר"א דאמר כו' א"ש עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי קשה מאי מקשה הש"ס לכי מינסבא מיפר בעל דלמא איירי מתני' שמדירין אותה על ככר זה. ולענ"ד יש לתמוה דלמאי דקשיא ליה הו"ל לאקשויי יותר דהתוספות עצמן מקשים וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם וא"כ האיך כתבו דלר"א א"ש דאכתי לענין חכם לא א"ש אפי' לר"א אע"כ שאינם חוששין לזו הקושיא כיון דניחא ליה לתלמודא לשנויי אליבא דכ"ע דצריך לפרוט הנדר דהכי קי"ל וא"כ כ"ש בההיא דמיפר לה בעל נמי לא קשיא להו כיון דמשני שפיר אליבא דכ"ע דאין הבעל מיפר בקודמין שהיא הלכה פסוקה בלי שום חולק מיהו בלא"ה לא שייכא כלל קושית התוספות אההיא דלכי מינסבה וכן אההיא דליחוש דלמא אזלא לגבי חכם דהני קושיות הגמרא אמתני' מקשו אליבא דרב הונא ומתני' ודאי לא מצינן לאוקמי בכה"ג שמדירין אותה על ככר זה ואוכלת בפנינו דא"כ מאי האי דקתני שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו ומאי נ"מ אפילו בכל מה שתרצה האשה ידירוה כיון שאוכלת בפנינו וא"כ מקשה שפיר כיון דמתניתין קתני דהיתומים יכולין להחמיר עליה להדירה בכל מה שירצו ואי איתא לדרב הונא דחיישינן שיפר לה הבעל תו לא מהני הך חומרא אלא דוקא שתאכל מיד וקושיית התוספות דוקא אליבא דר"ה דאמר ניסת אין מדירין אותה ומשמע שמפסדת ואמאי הא אכתי מצי לאדורה על ככר זה ולפ"ז נראה דהא דכתבו כן בסמוך לא מייתי אלא אגב גררא ומש"ה בסמוך בד"ה ליחוש דאי לאו דר"ה לא הוי מצי לאקשויי דשמא איירי בככר זה היינו דלא מצי לאקשויי בפשיטות מכח האי סברא וניחא ליה להקשות בפשיטות מכח האי דר"ה כנ"ל וצ"ע:

בא"ד וי"ל דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים וכיון דלר"ה ברבים כו' עכ"ל. לכאורה משמע מפשטא דלישנא לפי סברתם עכשיו בנדר שהודר ברבים נמי שייך לחלק בין התרת חכם להפרת הבעל מה"ט דמסקו ומשום הכי כתבו דדוקא לר"ה דאמר ברבים יש לו הפרה ה"ה על דעת רבים משא"כ אי הוי סבר ברבים אין לו הפרה אפילו לגבי הבעל ע"כ על דעת רבים נמי כ"ש דאין הבעל יכול להפר וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו והר"ן ז"ל בשם יש מפרשים אלא דקשיא לי טובא דא"כ מאי מייתי הש"ס בסמוך תנאי היא דהא לא אשכחן דפליגי תנאי בנדר שהודר ברבים אלא לענין חכם כדמייתי התוספות בסמוך דרבי יהודה ורבנן פליגי ביה משא"כ לענין הפרת הבעל לא פליגי וכיון דרב הונא מסברא דנפשיה שני ליה בין בעל לחכם אם כן תיקשי ליה ברייתא דניסת נודרת וגובה כתובתה אלמא דאפילו הבעל אינו יכול להפר. איברא שיש שיטה אחרת בזה הביאה ג"כ הרשב"א ז"ל דדוקא לענין על דעת רבים שייך לחלק בין חכם לבעל משום דחכם צריך פתח וחרטה ועל דעת רבים אין פתחם שוה משא"כ בבעל אין טעם להחמיר בעל דעת רבים משא"כ בנדר שהודר ברבים אין לחלק בין חכם לבעל. ולפ"ז דאף למ"ד ברבים אין לו הפרה לגבי הבעל אפשר דעל דעת רבים מודה דיכול הבעל להפר ולענ"ד נראה שזהו סברת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור וש"ע שכולם פסקו בשמעתין כר"ה דניסת אין מדירין אותה ולא מייתו כלל מילתא דר"נ אף ע"ג דקי"ל כוותיה בדינא ולענין דינא איתשל כמ"ש התוספות לקמן ועוד דברייתא דניסת נודרת וגובה כתובתה מסייע ליה לר"נ ומברייתא דאם נדרה לא קשיא ליה לר"נ דמפ' נדרה השתא אע"כ דסברתם משום דמילתא דר"נ לא מיתוקמי כלל אלא כמ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה דא"א לאוקמי למ"ד יש לה הפרה מדמדרינן לה על דעת רבים משום דלגבי בעל לא שייך על דעת רבים אע"כ דטעמא דר"נ משום דמדירין ברבים אין לו הפרה ומשו"ה לית הילכתא כוותיה כיון דאמימר דהוא בתראה פסק להדיא כמ"ד ברבים יש לו הפרה ואם כן ע"כ ניסת אין מדירין אותה וכר"ה כנ"ל ברור בשיטת כל הפוסקים אלא דלשון התוספות כאן א"א להעמיד לפי שיטה זו דא"כ למה הוצרכו לפרש וכיון דלר"ה ברבים יש לו הפרה ה"ה על דעת רבים ות"ל דאפילו הוי סבר ברבים אין לו הפרה הוי מצי למיסבר ע"ד רבים יש לו הפרה לגבי בעל. מיהו בזה היה נ"ל ליישב דלעולם כל אנפי שווין דע"ד רבים חמיר טפי מברבים דאית ביה תרתי חדא משום האי חומרא דרבים ועוד שהנודר נדר על דעתם. נמצא דלפ"ז יש לנו לומר דמ"ד ברבים אין לו הפרה ומפיק ליה מקרא דגבעונים וכיון דמדאורייתא אין לו הפרה תו לית לן לחלק בין התרת חכם להפרת הבעל מסברא דנפשיה דאפשר דגזירת הכתוב הוא וא"כ בעל דעת רבים נמי אין לחלק בין חכם לבעל דהא הוי נמי מדאורייתא מה"ט גופא דברבים אלא דוקא למ"ד ברבים יש לו הפרה ולא יליף מגבעונים וא"כ ממילא דהא דעל דעת רבים נמי לא רמיזא באורייתא כלל אלא דאפ"ה החמירו ביה משום החומרא שהחמיר הנודר ואמר על דעת רבים וכיון דמילתא דתלי בסברא ממילא שייך שפיר לחלק בין חכם לבעל כנ"ל נכון בשיטת הפוסקים ואפשר שלזה בעצמו נתכוונו התוס' כאן. אלא דאכתי קשה לי לפי זה מ"ש התוספות לקמן בד"ה אמר אמימר דלמסקנא מיתוקמא מילתא דר"נ כאמימר ואיירי דאדרה על דעת רבים ולמאי דפרישית א"א לומר כן דהא אי סבר ר"נ כאמימר דברבים יש לו הפרה א"כ ה"ה בע"ד רבים לענין הבעל ודוחק לומר דלמסקנא הדר ביה הש"ס ממה שהיה חושב מעיקרא לסברא פשוטה. מיהו יש ליישב דהתוספות לקמן לא קיימי בהאי שינויא דהכא אלא כתירוצם השני דמייתי כאן דר"ה לית ליה דאמימר ובלא"ה נראה נמי מפירושם בסמוך דאידך שינויא משמע להו עיקר כמו שאבאר ודוק היטב. וכל זה כתבתי לשיטת התוס' ובסוף הסוגיא אפרש דיש ליישב קושיית התוס' בענין אחר דהא דלא מדרינן לה אליבא דר"ה ע"ד רבים היינו משום דבדיעבד אם היפר מופר כמו שאבאר לקמן בשיטת הסוברים כן. ובזה נתיישב ג"כ הא דמקשי הש"ס בפשיטות וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם דאי לאו דמשני דצריך לפרוט הו"א דא"צ לפרוט וא"כ תעלים מהחכם שנדרה ע"ד רבים ויועיל בדיעבד ומשו"ה צריך לשנויי צריך לפרוט ודו"ק:

בא"ד ועוד דבעל דעת רבים לא פסיקא להו כו' או לדבר מצוה כו' אבל ברבים כו' ל"ש לדבר מצוה כו' עד סוף הדיבור. וקשיא לי דבלא"ה ע"כ מהאי מתני' גופא מוכח דלמ"ד ברבים אין לו הפרה היינו אפי' לדבר מצוה דאלת"ה אכתי מצי לקלקלה לאחר כן ויאמר אילו הייתי יודע שיכול להתיר אפילו ברבים לצורך מצוה לא הייתי מגרשה אלא שהחכם היה מתיר לה דהא לדבר מצוה הוא כדי שלא יגרשנה בעלה שהרי משום שהיא נדרנית מגרשה ואין לך דבר מצוה יותר מזו כמבואר בפוסקים. ולפ"ז לא הוי צ"ל דלא קתני ע"ד רבים משום דלא פסיקא להו אלא משום דלא מיתני ליה כלל כיון דהאי מילתא גופא צורך מצוה היא וכמו זר נחשב לומר דהתוס' סברי דכה"ג לא מיקרי דבר מצוה ובש"ע הל' נדרים סי' רכ"ח כתוב להדיא דלעשות שלום בין איש לאשתו מיקרי דבר מצוה וצריך עיון:

בא"ד אבל ברבים אי איתא כו' למ"ד אין לו הפרה ל"ש לדבר מצוה כו' עכ"ל. לכאורה כתבו דבריהם כהלכתא בלא טעמא דבכולהו סוגיא משמע דלענין התרת חכם לעולם ע"ד רבים חמיר טפי מברבים אלא דיש ליתן טעם דלדבר מצוה שאני דנהי דנדר ע"ד רבים מסתמא ניחא להו בהאי התרה כיון דלדבר מצוה הוא וכמו שפיר"ת לקמן משא"כ לענין ברבים לא שייך לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות. מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש טפי דלעולם אה"נ ע"ד רבים לא גרע מברבים אלא דכוונת התוספות היא כך דלמ"ד ברבים אין לו הפרה ויליף לה מקראי א"כ תו ליכא לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות וה"ה לעל דעת רבים וא"כ הו"ל למימר דבכה"ג יחזיר אע"כ דסברי ברבים יש לו הפרה מדאורייתא וא"כ ה"ה לעל דעת רבים אלא דחומרא בעלמא היא בעל דעת רבים אי מדרבנן או משום דנדר על דעתם וצריך להתיר מדעתם ואם כן שפיר מפלגי בין דבר מצוה או משום דמסתמא רוצין בהתרה או משום דרבנן לא גזרו בדבר מצוה כנ"ל ודו"ק:

בד"ה ליחוש כו' וא"ת בין חכם בין בעל כו' הא אמרינן בנדרים כו' ויליף ממשה וצדקיהו כו' עכ"ל. כוונתם דמשמע להו כיון דילפינן מקראי וא"כ מסתמא אף בדיעבד אינו מופר וממילא נמי דה"ה לבעל וכמ"ש לעיל דכל מה דילפינן מקראי אין לחלק בין חכם לבעל וא"כ מקשו שפיר דאף למאי דס"ד דא"צ לפרוט את הנדר וכ"ש בבעל דכ"ע מודו דא"צ לפרוט הנדר אכתי לא מצי להפר לה דנהי דאפשר שתעלים בפני החכם שהנדר היה בפני היתומים ויתירו לה אפ"ה לא יועיל לה ההתרה ומתרצים התוס' דבדיעבד מופר וא"כ למאי דס"ד דא"צ לפרט ודאי חיישינן שהחכם יתיר לה לכתחלה על ידי שתעלים בפניו שהנדר היה בפניו או שתעלים לגמרי ענין הנדר ויתיר לה ויועיל לה בדיעבד ומשו"ה הוצרך לומר צריך לפרט וכ"ש דא"ש כה"ג לענין הבעל כנ"ל ובתשובת מהרי"ק פי' בענין אחר והאריך שם ע"ש ודו"ק:

בא"ד וי"ל דבדיעבד אם היפר מופר תדע מדסמיך צדקיהו כו' עכ"ל. וקשה דאכתי היאך התירו לו הסנהדרין לכתחלה למאן דאמר צריך לפרט הנדר. והקדמונים כתבו דמיקרי קצת דבר מצוה או משום אימת מלכות וזה דוחק. ועוד דלשון התוספות אינו מדוקדק שכתבו מדסמיך צדקיהו כו' ועדיפא הוי ליה לאקשויי לאיזה צורך נשאל כלל על נדרו. והאמת נ"ל דלק"מ דהא מצינו שצדקיהו עבר על נדרו קודם שנשאל עליו דהא אישתבע לנ"נ דלא ליגלי דאכל ארנבת חיה ונמצא כשהלך להתיר נדרו למ"ד צריך לפרט הנדר הרי שהוצרך לגלות ועבר על נדרו וא"כ לפ"ז באמת מחמת כן הוצרך להתיר לו שלא יעבור למפרע כדמצינו בשבועה דמהני התרה אף לאחר שעבר דחכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ א"ש דכיון שכבר גילה להם ועבר התירו לו דכדיעבד דמי ובזה נמי מדוקדק הל' שכתבו מדסמיך צדקיהו פירוש שסמך עצמו לכתחלה על מה שיתירו לו תיכף אח"כ כנ"ל ודו"ק:

בד"ה צריך לפרט כו' וא"ת בפ' שום היתומים כו' וא"כ תיקשי כדפריך התם לעיל לימא רב הונא כתנאי כו' עד סוף הדיבור. ונראה דקושייתם בזה היינו לתירוץ השני שכתבו לעיל בד"ה אבל נשאת דר"ה לית ליה דאמימר ולא שני ליה בין ברבים לע"ד רבים משא"כ לתירוץ הראשון אין מקום לקושייתם דהא לא שמעינן לר"ה בהדיא דסבר צריך לפרט אלא סתמא דתלמודא משני הכי בשמעתין אליביה ומ"מ לא מצי אקשויי כתנאי דהא מצי ר"ה למימר א"צ לפרט והא דאמרינן במתניתין דמדירין אותה וגובה כתובתה היינו ע"ד רבים אבל ניסת אין מדירין משום דלגבי הבעל לא מהני ע"ד רבים כמ"ש לעיל בתירוץ הראשון אע"כ דכאן מקשו התוספות לתירוצם השני. מיהו אפשר לומר דאף לתירוץ הראשון קשיא להו היא גופא אמאי משני הכא אליבא דרב הונא צריך לפרט ומיתוקמי מילתא כתנאי לפי הסוגיא דערכין אליבא דר"ה ואדרבא הו"מ לשנויי הכא בהדיא דאיירי ע"ד רבים ובזה נתיישב היטב לשון התוספות שתירצו כאן ומיהו במסקנא לא קיימא התם הכי וכוונתם למ"ש דודאי למאי דס"ד מעיקרא בערכין דפליגי בנדר ברבים לא הוי קשיא ליה מההיא דצריך לפרט הנדר כתנאי דאפשר דר"ה גופא סבר א"צ לפרט ומוקי לסוגיא דשמעתין דהכא בעל דעת רבים והא דמסקי בשמעתין אליבא דר"ה צריך לפרט היינו למסקנא דערכין. אלא דלפ"ז קשה להיפוך דלתירוצם השני שכתבו לעיל דר"ה לית ליה דאמימר מדקאמר ניסת אין מדירין וא"כ ע"כ ס"ל דצריך לפרט וקשה מאי ס"ד בערכין לאוקמי אליבא דר"ה דפליגי בנדר שהודר ברבים דא"כ אכתי הוי כתנאי לענין צריך לפרט הנדר ומה שתירצו התוספות דלא קיימא מסקנא הכי אכתי קשה סוגיא דערכין במאי דס"ד מעיקרא. אמנם אחר העיון ראיתי שתירצו שם התוספות בערכין תירוץ אחר על קושיא זו דאף למ"ד צריך לפרט היינו לענין ל' הנדר אבל א"צ לפרט הסיבה שבשבילה נדר וא"כ א"ש דבשמעתין לא חיישינן דאזלא לגבי חכם שהרי צריכה לפרט ל' הנדר קונם אם נהניתי מכתובתי ותו לא שרי לה משא"כ בערכין שפיר קאמר ר' יהושע אינו מועיל דאזיל לגבי חכם ושרי ליה של' הנדר לא היה אלא שלא יחזיר את אשתו ואחר שיפרט זה הל' יתיר לו וא"כ צ"ע למה לא כ"כ בשמעתין והניחו הדבר בקושיא. אמנם למאי דפרישית שדבריהם כאן לתירוצם השני דלעיל א"כ א"ש דע"כ ליתא להאי סברא אלא דמ"ד צריך לפרט היינו הסיבה דאל"כ תיקשי להיפוך למסקנא דערכין דמסיק דפליגי בשאלה בהקדש ומייתי ברייתא ומשמע דאי לאו דיש שאלה בהקדש כ"ע מודו דידירנה הנאה וא"כ תקשה לר"ה מה מועיל האי דידירנה ע"ד רבים הא לר"ה מצי להפר וא"כ הוי מילתא דר"ה דלא כר"א ודלא כר"י אע"כ דלמסקנא לא חיישו כלל דלמא אזלא לגבי חכם משום דצריך לפרט הנדר והיינו לגמרי אף הסיבה אם כן לפי סברא זו מקשו שפיר למאי דס"ד מעיקרא וע"ז מתרצים שפיר ומיהו למסקנא לא קיימא הכי כנ"ל נכון ודוק היטב:

גמרא דמדרינן לה ברבים. ופירש"י ברבים נודרת בפני עשרה וקשה דהא אליבא דר"נ משנינן הכא ושמעינן לר"נ דאמור לקמן בפירקין לענין נדר ברבים כמה רבים שלשה והכי קי"ל ונלע"ד דלרש"י לישנא דגמרא קשיתיה דמשני דמדרינן לה ברבים משמע דמעיקרא ס"ד דלא איירי בהכי ואי ס"ד דרבים היינו ג' א"כ איירי ברבים דהא מדירין אותה בב"ד ובפני היתומין כדאמרינן לעיל אדרה בב"ד וא"כ מסתמא לא פחות מג' ואף דשמעינן לר"נ דשנים שדנו מיקרי ב"ד אלא דמסתמא לא איירי בהכי דהא מיקרו ב"ד חצוף ועוד דבהדי היתומים שנודרת להם היו ג' לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דקאמר הכא האי לישנא דמדרינן לה ברבים אליבא דמ"ד בעשרה. שוב מצאתי שגירסת התוספות לקמן גבי כמה רבים ר"נ בר"י אמר ג' ואם כן לאו היינו ר"נ סתם אף דלשיטת רש"י ז"ל לעיל סתם ר"נ היינו ר"נ ב"י מ"מ ע"כ תרי ר"נ בר"י הוו כנ"ל:

שם תנן הנושא נשים כו' וכתבו התוספות ה"ה דמצי למיפרך ממתני' דהכא עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה דודאי לא שייך לאקשויי ממתניתין דהכא דהא ע"כ המקשה דלא סליק אדעתיה דאדר' ברבים היינו בא' משני פנים או משום דסתמא דלישנא לא משמע הכי או משום דלא ניחא ליה לאוקמי סתם מתניתין כחד תנא ומכח האי סברא מקשה אהא דאמר ר"נ א"צ לפרט ולפ"ז לא מצי כלל לאקשויי ממתני' דהכא דהא אף אם יסבור ר"נ דצריך לפרט אפ"ה ע"כ מוקי לה דאדרה ברבים דאל"כ יפר לה הבעל למאי דס"ל דבניסת נמי איירי ועוד דלדידיה ודאי איירי ברבים כמו שכתבתי בסמוך דכיון דאדרה בב"ד של ג' מיקרי רבים אליבא דר"נ משא"כ במשנה דבכורות מקשה שפיר דלא ניחא ליה לאוקמי מסתמא דאיירי ברבים וכחד תנא ולכאורה היה נ"ל דמה שלא כתבו התוס' כן היינו לפי שראיתי בל' התוס' בנדרים דגרסי ר"נ בר"י אמר א"צ לפרט ולאו היינו ר"נ דלעיל אלא דמל' התוספות בבכורות פרק אלו מומין כתבו להדיא דהיינו סתם ר"נ ע"ש וצ"ע:

אמר ר"ה לא שנו אלא בלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה כו'. תוס' ד"ה אבל נשאת כו'. והקשו נדיר אותה שלא תאכל ככר זה ותאכלנו לאלתר בפנינו וכן הא דפריך וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה קשה תאכל לאלתר בפנינו ולר"א דאמר דיכולין להפר כל נדרים שעתידה לידור א"ש דלמא כבר היפר לה כו' ע"ש והקשה בס' פ"י הלא קושיא שני' אינה מיושבת אף לר' אליעזר דהחכם אינו יכול להתיר ואיך א"ש ע"ש:

ונ' ליישב קושייתו דהנה י"ל לפי מאי שהקשה בס' תורת גיטין [להגאון אב"ד דק"ק ליסא] אמאי בניסת אמר ר"ה דאין מדירין אותה הלא יכולין להדיר אותה שתאסר עלי' מין אחד על תנאי אם לא תחזיר מה שמקבלת עכשיו בחנם אם כבר נהנית ואם תחזיר תהי' מותרת למפרע ואז אין הבעל יכול להתיר כיון שבידה להחזיר ולא תאסר ע"ש ותירץ דחיישינן דלמא לימים רבים יזדמן שלא יהי' לה המעות להחזיר ולא תוכל להחזיר ואז יהי' יכול הבעל להפר ע"ש:

והנה לפ"ז יש להקשות איך כתבו התוס' דלר"א דיכול להפר הנדרים שעתידה לידור א"ש ולמ"ש קשה אף לר"א נדיר אותה על זה הככר אם לא תחזיר הכתובה ואם תחזיר תהי' מותרת למפרע ותאכלנו לאלתר בפנינו דאז לא מהני הפרת הבעל שהפר לה מקודם דעכשיו שלוקחת הכתובה יכולה להחזיר ולא מהני הפרת הבעל כלל ועוברת מחמת זה הככר. ונראה לישב דהנה לכאורה יש לישב קושית הת"ג הנ"ל שנדיר על תנאי אם תחזיר דהנה אמרינן בש"ס ב"מ הטעם דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ואיך משכחת לה שבועה ומשני אביי דהטעם משום שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ופריך הלא כיון דחשיד אספק ממון חשיד נמי אספק שבועה ומשני פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממון משום דממון איתא בחזרה ואם לא יזכור יחזיר הממון אבל שבועה ליתא בחזרה ע"ש והנה בכל הנשבעין ונוטלין ע"כ לומר הטעם דספק מלוה ישינה דאישתמוטי לא שייך בנוטל והנה הכא שהתקינו שתהא נודרת קשה ג"כ מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אנדר וצ"ל ג"כ תירוץ הש"ס דחיישינן שמא יש לה ס' מלוה ישינה ולפ"ז מיושב ממילא קושית הת"ג הנ"ל שנדיר אותה על תנאי אם לא תחזיר ואם תחזיר תהי' מותרת למפרע דז"א דא"כ קשה הא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אנדר וא"ל דספק מלוה ישינה יש לה ז"א דכיון דחשיד אספק ממון חשיד נמי אספק נדר וא"ל כתירוץ הש"ס דממון איתא בחזרה ושבועה ליתא בחזרה ז"א דכיון שמדירין אותה על תנאי שלא תחזיר א"כ גם הנדר איתא בחזרה שאם תחזיר לא יהי' נדר כלל למפרע כיון שמדירין אותה על תנאי זה וא"כ כמו דלא פרשה מספק ממון משום שאם לא תזכור תחזיר ותתקן גם בהנדר כן אם לא תזכור תחזיר ותתקן למפרע וממילא אין יכולין להדירה על תנאי זה ולא קשה קושיתו הנ"ל:

אמנם באמת זה אינו דהפ' כתבו שם הטעם דנימא מיגו דחשיב אממונא חשיב אשבועה הלא קי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה וכתבומשום דכיון דחשיד אממון חשוד נמי לישבע לשקר בשביל הממון דנהי דאין חשוד לדבר אחר אבל אדבר זה חשיד נמי לעבור איסור אחר בשביל דבר זה שחשוד עליו ע"ש וא"כ ליתא למ"ש דבנדר שאוסרת עלי' מין א' א"כ אף דחשודה אממון מ"מ לא תעבור על הנדר דאין מומרת לכל התורה כולה דמה שעוברת על הנדר זה אינו בשביל הממון כיון שכבר גבתה הכתובה וא"כ בודאי לא תעבור על הנדר אף שחשודה אממון ומקשה שפיר:

ולפ"ז מיושב מ"ש דאיך כתבו תוס' דלר"א א"ש הלא כאן נשאר קושייתו שנדיר אותה זה הככר על תנאי אם לא תחזיר ותאכלנו לאלתר בפנינו כמ"ש ולפ"ז מיושב דלענין ככר זה לא קשה שנדיר אותה על תנאי דא"כ נימא מיגו דחשודה אממון חשודה נמי לעבור על הנדר כיון דאיתא בחזרה וא"ל כמ"ש דאין עבירת הנדר בשביל גיבוי הכתובה כמ"ש דז"א לענין ככר זה דאינה גובה הכתובה רק אם תאכלנו לאלתר בפנינו וא"כ שפיר הוי כמו התם דשפיר חשודה לאכול הככר ולעבור על הנדר בשביל הממון דהיינו גיבוי הכתובה וא"כ אין יכולין להדיר אותה ע"ת בככר זה כלל כמ"ש ולק"מ:

ולפ"ז מיושב קושית הפ"י שהקשה דאף לר"א נשאר קושית תוס' השני' מאי פריך ולחוש כמ"ש ולמ"ש מיושב דהנה הרמב"ן ז"ל בחידושיו כאן הקשה מאי מקשו תוס' אוליחוש דאזלה לגבי חכם שנדיר אותה על זה הככר ותאכל לאלתר בפנינו הלא ק"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו ואף אכלה כולה נשאלין עלי' כאמימר (בפ' קמא דשבועות) [דף כ"ח ע"א] ע"ש וא"כ אף אם תאכל לאלתר בפנינו תוכל להתיר אח"כ גבי חכם ומכח זה דחה דברי התוס' דעל החכם לא קשה כלל רק אהבעל דרק מיגז גייז מכאן ואילך ע"ז קשה ע"ש ובס' שער המלך בה' שבועות ונדרים מישב דברי תוס' שהביא בשם הרמב"ן בתשובה המיוחסת שהקשה איך תוכל האשה להתיר לה הנדר גבי חכם הלא אין החכם מתיר רק בחרטה דמעיקרא והכא הרי אינה מתחרטת מעיקרא כיון שמחזקת המעות וזולת הנדר לא היתה גובה הכתובה וא"כ כיון שאינה מחזרת המעות אינה מתחרטת מעיקרא ואיך תוכל להתיר הנדר ותירץ הרמב"ן ז"ל דבכל נדר שאין הנודר נודר לרצון עצמותו רק שצריך לידור בשביל דבר אחר אבל אינו רוצה לידור הנדר עצמו קל הנדר ויכול החכם להתירו אף בחרטה דהשתא שמתחרטת עכשיו אף בלא חרטה דמעיקרא ולכך תוכל האשה להתיר נדרה אף בחרטה דהשתא ע"ש. ולפ"ז מיושב דברי התוס' שהקשו שפיר תאכל לאלתר הככר בפנינו ואף שתלך אל החכם אח"כ ויתיר לה מ"מ כיון שלא יוכל להתיר לה רק בחרטה דהשתא והוא כמו בעל דמיגז גייז ולא יתוקן האיסור למפרע ע"ש וגם בס' ת"ג תירץ כן וכבר קדמו בס' שער המלך הנ"ל ע"ש:

והנה לכאורה עדיין קשה דלא קשה קושית תוס' דפריך הש"ס שפיר וליחוש דאזלה לגבי חכם ושרי לה ואף שתאכל הככר לאלתר בפנינו מ"מ קשה מאי מהני ההדרה נימא מיגו דחשיד אממון חשיד נמי אנדר וא"ל דספק מלוה ישינה יש לה עליו ז"א דכל הטעם הוא משום דממון איתא בחזרה ושבועה ליתא בחזרה והכא ז"א דגם הנדר איתא בחזרה דאם תרצה להחזיר המעות ממילא תלך אצל חכם ויתיר לה ואף שאכלה כבר הככר מ"מ החכם עוקר הנדר מעיקרו וא"ל כמ"ש דאינו מתיר רק מחמת חרטה דהשתא ז"א דאם תרצה להחזיר הכתובה ממילא תוכל להתיר מחמת חרטה ומעיקרא כיון שמינה מחזקת המעות כמ"ש הרמב"ן ז"ל דממילא אם תחזיר המעות יהי' עוקר הנדר מעיקרא ויתוקן האיסור מה שאכלה הככר מקודם וא"כ פריך הש"ס שפיר דגם הנדר איתא בחזרה ומאי מהני במאי שמדירין אותה ולא קשה קושית התוס'. אך ז"א דאעפ"כ מקשו התוס' שפיר דמנ"ל להקשות אר"ה דלמא באמת סבר ר"ה דלא אמרינן כלל מיגו דחשיד אממון חשיד אשבועה וממילא יכולין להדיר אותה על ככר זה ומקשו התוס' שפיר מאי פריך הש"ס כמ"ש:

ולפ"ז מיושב קושית הפ"י דאף לר"א קשה מאי פריך הש"ס ולמ"ש א"ש דעכשיו דאמרינן דלכך סבר ר"ה ניסת אין מדירין אותה ואין מדירין אותה על ככר זה משום דסבר כר"א וע"ז קשה באמת כמ"ש לעיל הא יכולין להדיר אותה על תנאי אם לא תחזיר וע"כ צ"ל כמ"ש דאז גם הנדר איתא בחזרה כמ"ש וע"כ דר"ה סבר דאמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה רק מחמת ספק מלוה ישנם ושבועה ליתא בחזרה א"כ ממילא פריך שפיר וליחוש דאזלה לחכם ושפיר איתא בחזרה וא"ש:

עוד נראה לישב קושית הפ"י הנ"ל דהנה יש להקשות לפי מ"ש בס' תורת גיטין הנ"ל אמאי בניסת אין מדירין אותה משום דמפר לה הלא יכולין להדיר אותה על תנאי אם לא תחזיר מה שמקבלת בחנם ואם תחזיר לא יהי' נדר דאז לא יוכל להפיר ותירץ שמא אח"כ לא יהי' לה מעות ולא תוכל להחזיר ושפיר יפר לה כמ"ש וע"ש והנה הרמב"ן ז"ל בחידושיו הקשה קושית התוס' דלקמן אמאי יוכלו הבעל והחכם להפר לה הלא כיון שהנדר הוא לטובת היתומים ואינו יכול להתירו שלא בפניהם ותירץ ז"ל וי"א דלא אמרו אלא המודר הנאה מחבירו או הנשבע להנאתו רק דבמאי שלא יותר השבועה יגיע תועלת להשביע כו' אבל כאן שנאסרו כל הפירות שבעולם עלי' אין כאן הנאת היתומים במאי שלא יתירו לה כיון שכבר נדרה וגבתה הכתובה ואף שתחזיר עכשיו הכתובה הנדר במקומו עומד ואין להיתומים תועלת במאי שלא יותר לכך מתירין לה עכ"ל וע"ש ולפ"ז קשה שפיר קושית הת"ג הנ"ל וא"ל כתירוצו דכשלא יהי' לה יתירו לה ז"א דלא יהי' התרה כלל כקושית הרמב"ן דלא שייך תירוצו דהכא כיון שמדירין אותה על תנאי אם לא תחזיר ואם מחזרת אין כאן נדר כלל וא"כ שפיר הוא הנדר לתועלת היתומים שהי' שפיר מגיע תועלת שאם מחזרת מתקנת הנדר ותצטרך להחזיר אם לא יותר וא"כ שפיר אין לו התרה וקשה קושייתו נדיר אותה על תנאי זה אף בחכם דגם החכם לא יוכל להתיר לה נדר זה כיון שהוא לטובת היתומים [וא"ל דכיון שלא יהי' לה מעות לא הוי לתועלתה דזה טעות דאעפ"כ הוי תועלת אם לא יותר אם יהי' לה] וא"כ אמאי בניסת אין מדירין אותה וכן בחכם מאי פריך הש"ס שיתיר לה הלא יכולין להדירה כמ"ש:

והנה כבר כתבנו בשם הרמב"ן ז"ל שדחה דברי תוס' במאי שהקשו נדיר אותה שלא תאכל ככר זה גם בחכם ודחה דבריהם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא וא"כ אף אם כבר אכלה הככר מהני התרת החכם כאמימר ע"ש ובס' שער המלך מישב דברי התוס' לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בתשובה המיוחסת איך תוכל להתיר גבי חכם הלא אינה מתחרטת מעיקרא שמחזקת הכתובה ותירץ דנדר זה נידר בחרטה דהשתא כמ"ש לעיל ולפ"ז מיושב דכיון דניתר מהשתא אינו מתקן אכילת הככר למפרע כמ"ש לעיל ע"ש והנה המהרי"ט ז"ל בתשובה ס' א' כתב דגם נדר זה אף שיכולה להתירו ע"י חרטה דהשתא מחמת שאינו לרצון עצמותו מ"מ יכולה להתירו ג"כ ע"י חרטה דמעיקרא ובחזרת המעות אי אפשר להע"ש וא"כ לפ"ז עדיין דברי התוס' תמוהים דלא קשה גבי חכם שנדיר אותה על זה הככר דמאי בכך הלא אם תרצה תוכל להתירו ג"כ ע"י חרטה דמעיקרא ושפיר יתוקן האיסור דאכילת הככר לדברי המהרי"ט ז"ל כמ"ש ומאי מקשו תוס' אקושית הש"ס גבי חכם:

ונראה לישב לפי מאי שהקשינו מאי פריך הש"ס בחכם ור"ה אמאי סבר בניסת דאין מדירין הלא יכולים להדירה ע"ת דאם לא תחזיר והוי לטובת היתומים כמ"ש. ונראה לישב קושיא זו דשפיר סבר ר"ה דניסת אין מדירין אותה לפי מאי דקי"ל דאין נדר חל על נדר ואם נדר פעם אחת על דבר א' ואח"כ נדר פעם ב' אין הנדר השני חל רק אם חכם התיר נדר הראשון חל הנדר השני כיון דעוקר הנדר מעיקרא ונדר השני מיתלא תלי וקאי ע"ש בש"ס נדרים [דף י"ז ע"א] ובש"ע י"ד הנ"ד וא"כ לא קשה מידי דשפיר אין מדירין אותה בניסת אף על תנאי דאם לא תחזיר דחיישינן שמא תידור מקודם על מין זה בלחש בלא תנאי דהיינו כיון שאנו מצווין אותה שתדור על מין אחד ע"ת דאם לא תחזיר תידור מקודם נדר זה בלא תנאי בין תחזיר ובין לא תחזיר וא"כ אין הנדר השני חל דאין נדר חל על נדר ואח"כ יפר לה הבעל הנדר הראשון דנדר הראשון שפיר יכול להפר שאין להיתומים תועלת דאף אם תחזיר לא יתוקן כדברי הרמב"ן ז"ל ואעפ"כ לא יחול הנדר השני אף שיפר לה כיון דהבעל אינו רק מיגז גייז מכאן ואילך ואינו עוקר הנדר וא"כ אף אחר הפרה אין הנדר השני חל דא הי' הנדר הראשון שאינו עוקר ושפיר תהי' מותרת אח"כ מכל וכל ושפיר בניסת אין מדירין אותה ואף די"ל דהנדר השני הוי איסור מוסיף שלא יכול הבעל להפר אותו ושפיר חל דז"א עי' מ"ש לקמן מדבר זה]:

אמנם זה אינו מיושב רק בבעל אבל בחכם קשה עדיין מאי פריך הלא יכולין להדירה ע"ת דלא תחזיר ולא יוכל להתיר דהוא לטובת היתומים וא"ל כמ"ש שתידור מקודם ז"א כיון דעוקר הנדר ושפיר יחול השני שהוא לטובתם ולא יוכל להתירו אך באמת גם בחכם א"ש לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דיכולין להתיר נדר זה מחמת חרטה דהשתא והוא ניתר מכאן ואילך ושפיר פריך שיכולה לידור מקודם ואח"כ יתיר לה מחמת חרטה דהשתא ולא יחול הנדר השני אף אחר ההתרה ופריך שפיר:

ולפ"ז מיושב מ"ש לדברי המהרי"ט ז"ל שיכולה להתיר גם מחמת חרטה דמעיקרא מאי מקשו התוס' בככר זה הא תתיר בחרטה דמעיקרא ולמ"ש מיושב דמקשו התוס' שפיר שנדיר אותה על ככר זה ע"ת דאם לא תחזיר ואי"ל שתידור מקודם בלא תנאי ואח"כ יתיר לה החכם דז"א דממ"נ אם יתיר החכם נדר הראשון מחמת חרטה דמעיקרא א"כ חל שפיר למפרע נדר השני ואינו יכול להתירו שהוא לטובת היתומים ואם יתירו מחמת חרטה דהשתא א"כ כבר עברה מחמת אכילת הככר כיון שאינו עוקרו למפרע רק מחמת חרטה דהשתא ומקשו התוס' שפיר אף לדברי המהרי"ט ז"ל:

אמנם לכאורה עדיין קשה למאי שכתבו הפ' דמאי שאין נדר שהוא לטובת המדיר ניתר הוא דוקא שבשעת ההתרה יש תועלת להמדיר ע"ש וא"כ לכאורה עדיין אף בככר זה תוכל לידור מקודם בלא תנאי ואח"כ יתיר לה החכם מקודם הנדר האחרון מחמת חרטה דמעיקרא ואף שהוא לטובת היתומים מ"מ בשעת ההתרה אינו מגיע להם תועלת דעדיין אינו חל מחמת הנדר הראשון שעדיין לא התירו ואח"כ יתיר לה הנדר הראשון מחמת חרטה דמעיקרא ושפיר יתוקן איסור אכילת הככר למפרע שעוקרו מעיקרא ואעפ"כ יהי' מהני ההתרה אך ז"א דקי"ל אין מתירין את הנדר עד שיחול וקודם שחל לא מהני ההתרה עיין בנדרים דף צ' ע"א ובש"ע ע"ש ומקשו התוס' שפיר:

ולפ"ז מיושב שפיר קושית הפ"י אמאי שכתבו תוס' דלר"א א"ש הלא מאי פריך הש"ס גבי חכם. ולמ"ש א"ש. דהנה רבא ור' אחא ב"ר הונא סברי התם דכי היכא דפליגי רבנן ור' נתן בהפרה פליגי נמי בשאלה אי יכול להתיר קודם שיחול ע"ש לשיטת הרבה פ' ובר''ן ז"ל ע"ש. והנה כתבו דלר' אליעזר דיכול להפיר כל הנדרים שעתידה לידור ממילא דיכול להפר קודם שיחול וגם בחכם מהני עכ"פ להתיר קודם שיחול לרבא ע"ש, וא"כ א"ש דאם נימא דר"ה סבר כר"א דיכול להפר נדרים שעתידה לידור ממילא פריך שפיר וליחוש דאזלה לחכם ויתיר הנדר מעיקרו ויתוקן אכילת הככר למפרע דאי"ל כמ"ש דמדירין אותה ע"ת ז"א דשפיר תידור מקודם בלא תנאי ואח"כ יתיר נדר השני קודם הראשון דאף שלא חל יכול להתיר לר"א וא"כ ממילא שפיר אי סבר ר"ה כר"א פריך שפיר גם גבי חכם כמ"ש וא"ש:

עוד יש לישב קושית הפ"י הנ"ל דהנה בס' שער המלך תירץ קושית הרמב"ן ז"ל אדברי תוס' דחכם עוקר הנדר וקי"ל כאמימר דאכלה נשאלין עלי' ותירץ דלכך לא הקשו התוס' שנדירה על מין אחד ואח"כ תאכל מאותו מין דאז הי' שייך שפיר סברת הרמב"ן ז"ל כיון דחכם עוקר הנדר למפרע אינה עוברת אף שאכלה רק התוס' הקשו שתדור על ככר אחד ותאכלנו וא"כ בכה"ג לא מהני התרת החכם אח"כ כיון שלא נשאר כלום מהנדר ואין כאן יותר מה להתיר כיון שלא נדרה רק על ככר זה ע"ש:

והנה לכאורה יש להקשות על זה הלא תוכל לידור מקודם על ככר זה ועוד ככר אחר. וא"כ לא יחול זה הנדר השני דאין נדר חל על נדר דאיסור מוסיף לא הוי דגם הנדר השני יש לו התרה רק ע"י שאכלה אח"כ אין לו התרה וא"כ אינו חל כלל ואח"כ יתיר לה החכם הנדר הראשון דשפיר אית לי' התרה כיון שנדרה על עוד ככר שלא אכלה עדיין. אך ז"א כיון דעוקר הנדר מעיקרו יחול שפיר נדר השני דמחמת חרטה דהשתא לא תוכל להתיר דא"כ עברה על הככר. אך קשה דכיון דכל הטעם דלא מהני ההתרה בככר אחד הוא משום שכבר עברה על הנדר מכל וכל. א"כ אם נימא דמתירין הנדר אף קודם שיחול קשה דשפיר תוכל לידור מקודם על שתי ככרות ואח"כ יתיר לה החכם הנדר השני קודם הראשון דשפיר יכול להתירו דלא שייך לומר שכבר עברה דז"א דעל הנדר הזה עדיין לא עברה כלל דאינו חל עדיין וא"כ אף שמתיר אח"כ נדר הראשון מ"מ כבר התיר נדר השני ושפיר יתוקן למפרע הכל. אך ז"א דבאמת קי"ל דאין מתירין הנדר עד שיחול ולפ"ז ממילא א"ש דאי נימא דסבר ר"ה כר"א וא"כ מתירין הנדר קודם שיחול כמ"ש ופריך שפיר שיכולה לידור מקודם על שתי ככרות כמ"ש וא"ש:

אך לפ"ז בפשיטות מיושב קושית הפ"י הנ"ל דהטעם של השעה"מ דבככר זה לא מהני התרת החכם אח"כ הוא משום דאין כאן דבר מה להתיר וא"כ לר"א דיכול להתיר הנדר קודם שיחול ואף דאין כאן דיבור כלל יכול להתיר א"כ ממילא יכול להתיר אף שאכלה כל הככר ופריך שפיר לר"א וא"ש:

עוד יש לישב קושית הפ"י הנ"ל דהנה יש לישב מ"ש לדברי המהרי"ט ז"ל דיכולה להתיר גם מחמת חרטה דמעיקרא מאי מקשו התוס' כמ"ש. ונראה דהנה המהרי"ט ז"ל בתשובה סי' ד' הקשה אמאי אמר ר"ה בניסת דאין מדירין אותה דמפר לה הלא יכולין להדירה בנזירות שמשון דקי"ל בנזירות שמשון ליתא בשאלה.ותירץ הוא ז"ל דדוקא בחכם אמרינן דנ"ש ליתא בשאלה דאין שייך לעקור הנדר מעיקרא כיון שהנזירות שמשון הי' ע"י מלאך ואיך שייך לעקור הנדר שלא יחול כלל אבל הכא בבעל דרק מיגז גייז מכאן ואילך מהני אף בנזירות שמשון ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהין דעדיין קשה מאי פריך הש"ס בלא ניסת וליחוש דאזלא לגבי חכם ושרי לה הלא לענין החכם שפיר יכולין להדירה בנזירות שמשון דלא מהני התרת החכם. אך לפמ"ש דברי הרמב"ן ז"ל א"ש דהכא שפיר תוכל להתיר הנדר מחמת חרטה דהשתא והוא ניתר רק מכאן ואילך ומהני אף בנזירות שמשון כמו בבעל. ולפ"ז מיושבים דברי התוס' שלא קשה מ"ש לדברי המהרי"ט ז"ל מאי מקשו התוס' מחכם הלא תוכל להתיר מחמת חרטה דמעיקרא דז"א דשפיר קשה נדירה בנזירות שמשון ותשתה יין בפנינו. וא"כ ממ"נ אם תתיר מחמת חרטה דהשתא כבר עבר בשתיית היין ומחמת חרטה דמעיקרא לא תוכל להתיר כיון שהוא נזירות שמשון ולא מהני לעקור הנדר מעיקרא:

ולפ"ז מיושב שפיר קושית הפ"י ז"ל. דבאמת קשה אדברי תוס' שכתבו דלר"א דיכול להפר נדרים שעתידה לידור א"ש. ולפמ"ש קשה נדירה בנזירות שמשון דאז אין לומר שהפר לה מקודם דז"א דאמרינן בש"ס נדרים דף ע"ה ע"ב דלר"א לא חלין כלל הנדרים וא"כ אינו יכול להפר הנזירות שמשון דלא מהני שלא יחול כמו בחכם. אך י"ל באמת דר"ה סבר דאף בנזירות שמשון בכה"ג שהוא על תנאי אם גבתה הכתובה מהני ההתרה כמ"ש במהרי"ט ז"ל דבנ"ש ע"ת מהני ההתרה וא"כ מיושב קושית הפ"י דאי נימא דר"ה סבר כר"א פריך הש"ס שפיר דאזלה לגבי חכם ושרי לה דלא קשה שנדיר אותה על ככר זה דז"א כסברת הרמב"ן ז"ל דעוקר הנדר מעיקרא. וכדברי המהרי"ט ז"ל דתוכל להתיר בחרטה דמעיקרא. ואי"ל כמ"ש דיכולין להדירה בנ"ש דלא מהני ההתרה לעקור הנדר מעיקרא דז"א דעכשיו דאמרינן דר"ה סבר כר"א ע"כ דס"ל דיכולין להתיר אף שלא יחול ופריך שפיר וא"ש:

תוס' בא"ד וי"ל דאינה חוששת רק בנדר שע"י עומדת באיסור כל ימי' כו' ע"ש. ויש להקשות לדברי הרמב"ן ז"ל דהכא בחכם אינו יכול להתיר רק מחמת חרטה דהשתא כמ"ש והנה במס' נזיר דף כ"א ע"ב איכא פלוגתא דאמוראי אי בעל מיגז גייז או מעקר עקר כמו בחכם ע"ש. וא"כ קשה מאי פריך הש"ס אר"ה בלא ניסת וליחוש דמתיר לה חכם ובלא ר"ה לא קשה דאיכא למימר דמדירין אותה על ככר זה כמ"ש תוס' ד"ה וליחוש ע"ש. וא"כ גם אר"ה לא קשה דלמא סבר דבעל מעקר עקר והבעל יכול להתיר בלא חרטה ולכך בניסת אין מדירין אותה דלא מהני שנדיר אותה על ככר זה ותאכלנו דכיון דעוקר לא עברה כלל אבל בחכם דאינו יכול להתיר רק בחרטה והכא ליכא רק חרטה דהשתא ולכך שפיר מדירין אותה על ככר זה דאף אם יתיר לה לא יתוקן כדברי השעה"מ הנ"ל. ובס' ת"ג כתב דבאמת ר"ה סבר דבעל מעקר עקר ע"ש וא"כ ודאי קשה כנ"ל:

ונראה לישב דהנה התוס' בא"ד הקשו אמאי בניסת אין מדירין אותה נדירה ויאמר הבעל קיים ליכי ותירצו דחיישינן שמא יפר לה הבעל בלחש קודם שיאמר קיים ליכי ע"ש. ויש להקשות דהנה בנדרים דף צ' פליגו תנאי אם הבעל יכול להפר קודם שיחול הנדר או לא דהיינו אם אמרה לאחר שלשים יום יאסרו פירות עלי או אם אעשה דבר פלוני לא יכול להתיר קודם שיחול ע"ש ואף דאנן קי"ל דיכול להפר קודם שיחול מ"מ הובא בש"ך שם כמה דעות דס"ל דדוקא בל' יום שודאי יחול אז יכול להפר קודם שיחול. אבל היכא שתלוי בדבר אחר שאפשר שלא יחול כלל ודאי אינו יכול להתיר ע"ש. ולפ"ז קשה הכא אתירוץ תוס' שתירצו דחיישינן שיפר בלחש קודם שיאמר קיים ליכי הלא נוכל להדיר אותה שתידור על מין א' ע"ת שיאמר הבעל קיים ליכי ואם לא יאמר קיים ליכי לא יהי' נדר כלל רק אם יאמר קיים ליכי וא"כ לא שייך תירוץ תוס' שיפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי דז"א דקודם שאומר קיים ליכי אין הנדר חל וממילא אינו יכול להתירו שאינו מתיר את הנדר עד שיחול ורק אחר שאמר קיים ליכי חל הנדר ואז ג"כ אינו יכול להפר שכבר אמר קיים ליכי ואף לשטת הפוסקים דאף בכה"ג מפר הבעל הנדר קודם שיחול מ"מ קשה למאי דקי"ל דאין הבעל יכול להפר רק נדרי עינוי נפש ובכתובות פ' המדיר איתא דהיכא שתלתה הנדר של עינוי נפש בתנאי שאין בו עינוי נפש אין הבעל יכול להתיל קודם שעברה על התנאי דלא תעבור ולא תאסור ואין כאן עדיין עינוי נפש ע"ש. וא"כ כיון שנדרה ע"ת אם יאמר קיים ליכי א"כ אינו יכול להפר קודם שאומר קיים דאז אין כאן עינוי נפש עדיין שבידו שלא לומר לה ואח"כ כשאומר קיים ליכי דאז הוי עינוי נפש אבל אז אינו יכול להפר שכבר קיים:

ונראה לישב דהנה לכאורה קשה מאי מקשו תוס' שנדירה והבעל יאמר קיים ליכי ואז לא יוכל להפר. הלא אעפ"כ חיישינן שתידור על מין זה קודם שנודרת עכשיו על אותו מין עצמו. וא"כ אין הנדר הזה חל כלל דאין נדר חל על נדר דאיסור מוסיף ליכא דגם לזה יש הפרה. וא"כ אף שיאמר הבעל קיים ליכי אנדר זה מ"מ נדר זה אינו חל כלל ושפיר יפר לה אח"כ נדר הראשון דעל נדר הראשון לא אמר קיים ליכי ואעפ"כ לא יחול השני כיון דהבעל רק מיגז גייז כמ"ש לעיל. אך זה טעות דכיון שאומרין לו שיאמר קיים ליכי על הנדר שנדרה ממין זה וא"כ אם נדר הזה לא הוי נדר דאין חל קאי הקיים ליכי אנדר הראשון שנדרה ממין זה:

ולפ"ז א"ש דלא קשה מ"ש הלא נוכל להדיר אותה ע"ת אם יאמר קיים ליכי דז"א דעל זה י"ל שפיר דחיישינן שמא תידור מקודם על מין זה בלא תנאי ואח"כ כשנודרת אח"כ על מין זה ע"ת מ"מ אין הנדר חל ואף דקאי הקיים ליכי אנדר הראשון מ"מ יכול להפר לה בלחש הנדר הראשון אחר שנודרת נדר השני דנדר הראשון יכול להפר דהי' בלא תנאי ואעפ"כ אין הנדר השני חל דבשעת הנדר השני הי' עדיין הנדר הראשון כיון דמיפר הנדר הראשון אחר שנדרה נדר הב' קודם שאומר קיים ליכי על הב' וא"כ אף שאומר אח"כ קיים ליכי על השני הלא אינו חל כלל ועל הראשון לא קאי שכבר הפר לה ואף דהכא הוי שפיר מוסיף מ"מ למ"ש לקמן א"ש:

ולפ"ז מיושב מ"ש דמאי פריך הש"ס דלמא סבר ר"ה דבעל מעקר עקר למפרע ולמ"ש א"ש דאי נימא דמעקר עקר קשה כנ"ל נדירה שיאמר קיים ליכי ואח"כ יאמר כמ"ש ואי"ל כמ"ש דתוכל לידור מקודם על מין זה דז"א דמאי בכך שיפר לה הראשון הלא יחול השני כיון דאמרינן דמעקר עקר והוא כמו בחכם וע"כ דסבר מיגז גייז וא"ש:

עוד יש לישב קושי' הנ"ל דהנה יש להקשות אתירוץ תוס' הנ"ל שתירצו דחיישינן שיפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי הלא הכא קשה שפיר קושית הת"ג הנ"ל שנדיר אותה ע"ת אם לא תחזיר מה שמקבלת בחנם דנדר זה אינו יכול להפיר והבעל יאמר קיים ליכי דלא שייך תירוצו דכשלא יהי' לה מעות יוכל אז התיר לה דז"אדלא יוכל אז להתיר לה כיון שכבר אמר קיים ליכי ובלחש קודם שיאמר קיים אינו יכול להפר דעכשיו יש לה ויכולה להחזיר ולא מהני ההפרה ויקשה כנ"ל קושית תוס' דלא שייך תירוץ שניהם כאן:

ונראה לישב דהנה לכאורה לא קשה קושית הת"ג הנ"ל כמ"ש לעיל שיכולה לידור מקודם בלא תנאי ואין הנדר השני חל רק צ"ל דאעפ"כ חל שפיר דהוי איסור מוסיף שהנדר הראשון הי' יכול להפר והשני אינו יכול ולכך שפיר חל כמו שראיתי אח"כ בס' ת"ג הנ"ל שהקשה גם אעל דעת רבים שתידור מקודם בלא דעת רבים ותירץ ג"כ דהוי איסור מוסיף ע"ש:

אמנם י"ל לפי מאי דקי"ל בכתובות פ' המדיר דף ע"ד ובש"ע אה"ע ס' ל"ה במשפטי התנאים דאינם יכולין להתנות תנאי רק בדבר שאפשר למיעבד ע"י שליח אבל בדבר שאי אפשר לעשות ע"י שליח אינו יכול להתנות תנאי וכתבו התוס' שם הטעם דצריך להיות שיהי' יכול לעשות המעשה עצמו בלא התנאי ע"י שליח וכיון שיש לו במעשה ההוא כח זה לעשותו ע"י שליח יש לו ג"כ כח זה להתנות בו תנאי משא"כ כשאין לו כח לעשות המעשה בלא התנאי ע"י שליח אין לו כח להתנות בו תנאי ע"ש והנ' קי"ל בנזיר דף י"ב ע"ב דכל מלתא דלא מצי למעבד השתא לא מצי למשוי שליח דהיינו שבשעה שעושה אותו [שליח] יכול לעשות המעשה ההוא בעצמו ע"ש וע"ש בתוס' ד"ה מ"ט והרמב"ן ז"ל בב"ב פ' יש נוחלין כתב דלכך מהני תנאי בנדר דג"כ אפשר ע"י שליח שיכול לעשות שליח להדירו על דבר זה ע"ש לחד תירוצא וא"כ הכא שכבר נדר על אותו המין בלא תנאי דאם לא תחזיר ואח"כ נודר ע"ת ובאמת אין הנדר השני חל דאין נדר חל על נדר רק מחמת שהוא איסור מוסיף והא דהוי איסור מוסיף הוא מחמת התנאי וא"כ נראה דאינו יכול להתנות כלל התנאי דהכא אינו יכול לעשות המעשה בלא התנאי ע"י שליח כיון דגם איהו לא מצי למעבד דבלא התנאי אינו יכול לידור הנדר הב' כלל דכל הטעם דהוי איסור מוסיף הוא רק מחמת התנאי וא"כ בלא התנאי לא הי' חל כלל שלא הי' איסור מוסיף ולא מצי למשווי' שליח וא"כ כיון שא"י לעשות המעשה בלא התנאי ע"י שליח ממילא אין לו כח להתנות בו תנאי כלל ואי"ל דבידו להתיר הנדר הראשון ע"י חכם ז"א דזה לא מיקרי בידו כדאמרינן בקדושין פ' האומר [דף ס"ב ע"ב] וא"כ מיושב מ"ש דלא מהני שנדירה ע"ת שתוכל לידור מקודם בלא תנאי וממילא לא מהני גם התנאי הב' וממילא אינו חל כלל דלא הוי מוסיף והנדר הראשון יפר וכל זה אי נימא דמיגז גייז אבל אי מעקר עקר ממילא אם יתיר הראשון יחול השני עם התנאי ופריך שפיר וא"ש:

אך למ"ש לעיל ליתא לזה דכיון דאין השני חל כלל ממילא קאי הקיים ליכי אהראשון אך י"ל כמ"ש לעיל:

עוד יש לישב קושיא הנ"ל לפמ"ש המהרי"ט ז"ל אמאי בניסת אין מדירין אותה הלא יכולין להדירה בנזירות שמשון דלא מהני ההתרה ותירץ דהבעל יכול להפר כיון שמפר רק מכאן ולהבא כמ"ש לעיל ע"ש ולפ"ז א"ש דאי נימא דר"ה סבר דבעל מעקר עקר למפרע קשה קושית המהרי"ט ז"ל אמאי בניסת אין מדירין הא יכולין להדירה בנ"ש כנ"ל דגם הפרת הבעל לא מהני כיון שעוקר הנדר מעיקרא ובחכם י"ל כיון דמתיר מחמת חרטה דהשתא מהני כמ"ש לעיל אבל בבעל אי נימא דעוקר והוא בלא חרטה קשה כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל קושיא הנ"ל לפי מאי דקשה אמאי אמר ר"ה אבל ניסת אין מדירין אמאי לא אמר אבל יש לה אב אין מדירין שיפר לה האב ועיין במהרמ"ש שהקשה כן. ונראה לישב לפמ"ש התוס' דלכך אין מדירין אותה על ככר זה משום דאינה חוששת על מה שאינה כל ימי' באיסור ולר"א כתבו דבל"ז א"ש א"כ אינו מוכח לכאורה סברא זו דהיכא שאינה עומדת באיסור אינה חוששת די"ל דסבר כר"א. אך באמת המפ' הקשו על דברי תוס' אלו דהא אעפ"כ יכולין להדירה בדברים שאין בהם עינוי נפש ותאכל לאלתר דלא מהני הפרתו וע"ש ברא"ש ז"ל וא"כ מוכח מר"ה שפיר דאינה חוששת רק באיסור כל ימי' דליכא למימר' דסבר כר"א כנ"ל ולפ"ז א"ש דלא אמר ר"ה דלא שנו רק באין לה אב אבל יש לה אב אין מדירין כקושית מהרמ"ש ז"ל דז"א דאי הוי תני באב לא הוי מוכח סברה זו דאינה חוששת רק באיסור כל ימי' דהוי מצינן לומר שפיר דסבר כר"א ואי"ל כקושייתם הנ"ל דנדירה בדברים שאין בהם עינוי נפש דז"א דקי"ל דאב יכול להפר אף דברים שאין בהם עינוי נפש וכן פסק הרמב"ם ז"ל ע"ש בי"ד ה' נדרים ולא הוי מוכח כנ"ל ולכך תני ר"ה בבעל ומוכח שפיר:

ולפ"ז מיושב שפיר קושיא הנ"ל דהנה בס' ת"ג רצה לתרץ קושיא זו דנדירה בדברים שאין בהם ע"נ ותירץ דחיישינן שתידור בלחש על ככר אחר עוד שהיא מתענה וי"ל דר"ה סבר מתוך שמיפר למתענה מיפר גם לשאינה מתענה ושפיר יהי' יכול להתיר לה אף על שאינה מתענה ע"ש:

אך באמת קי"ל דאינו מיפר רק למתענה ולא מהני הפרתו לאינה מתענה אף שנדרה על שניהם ע"ש בנדרים דף פ"ב ע"ב ובי"ד ס' רל"ד. אמנם הטעם דאמרינן דאינו מיפר רק למתענה לכאורה קשה למאי דקי"ל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"כ כיון דהוא נדר אחד ועל מה שמתענה יכול להפר ממילא מותר גם מה שאינה מתענה דכיון דהותר מקצתו הותר כולו אך זה טעות דקי"ל דלא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו רק בהתרת החכם שעוקר הנדר למפרע אבל בהפרת הבעל דמיגז גייז לא הותר כולה ע"ש בי"ד:

ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דפריך שפיר דליכא למימר דסבר בעל מעקר עקר דא"כ גם בבעל נדר שהותר מקצתו הותר כולו כמו בחכם, וא"כ קשה קושית מהרמ"ש ז"ל למה לא אמר ר"ה באב כו' ואי"ל דס"ד דסבר כר"א ז"א דגם עכשיו יכולין לומר דסבר כר"א ואי"ל דיכולין להדירה במה שאינו עינוי נפש ז"א כדברי הת"ג הנ"ל שתידור אף על מתענה ויהי' הותר כולו כיון דמיעקר עקר למפרע וא"ש:

אך באמת אין אנו צריכין לזה דאי נימא דמעקר עקר ממילא לא קשה קושי' שנדיר אותה על ככר זה שאף אח"כ יוכל להפר לה כיון דעוקר בלא חרטה וקשה קושית מהרמ"ש אך גם ע"ז י"ל שמדירין בדבר שאינו עינוי נפש וא"ש כנ"ל:

תוס' בא"ד ונדירה ויאמר קיים ליכי ותירצו דחיישינן שיפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי כו' ע"ש וקשה כמ"ש דהכא שפיר יכולין להדירה על תנאי אם לא תחזיר כקושית הת"ג הנ"ל דאי"ל כמו שתירץ דלא יהי' לה מעות דעכ"פ עכשיו לא יוכל להפר לה שיש לה ואח"כ לא יוכל שכבר קיים לה כמ"ש לעיל ע"ש:

ונראה לישב דהנה הרא"ש ז"ל תירץ קושיית התוס' הנ"ל למאי דקי"ל דנשאלין על ההיקם וא"כ יוכל הבעל להתיר ההיקם ואח"כ יפר לה ע"ש וקשה באמת מאי מקשו התוס' הלא נשאלין על ההיקם ונראה דהנה תוס' בא"ד הקשו אמאי בניסת אין מדירין אותה נדירה על דעת רבים דלא מהני התרה ותירצו דדוקא החכם אינו יכול להתיר נדר שהוא על דעת רבים אבל בעל שאינו צריך דעתה יכול להתיר ע"ש. ולפ"ז א"ש דמקשו תוס'שפיר שיאמר הבעל קיים ליכי שהוא תדיר על דעת רבים והבעל יקיים לה על דעת רבים וא"כ לא שייך דברי הרא"ש ז"ל שילך לחכם ויתיר לו ההיקם דז"א דלענין החכם שפיר לא מהני ההתרה כיון שקיים על דעת רבים דהטעם דנשאלין על ההיקם איתא שם בש"ס נדרים דף ס"ט ע"א ברא"ש ז"ל דלכך נשאלין על ההיקם דההיקם הוא הנדר עצמו ע"ש וא"כ ממילא בקיים לה ע"ד רבים לא יהי' מהני ההתרה על ההיקם אצל החכם ומקשו תוס' שפיר:

אך הנה הפוסקים הקשו על דברי תוס' שהקשו נדירה על דעת רבים למאי דאיתא בש"ע י"ד ס' רכ"ח דגם ע"ד רבים מהני ההתרה בדיעבד ע"ש וא"כ לא קשה קושית תוס' דאף בע"ד רבים יפר לה הבעל ויהי' מהני בדיעבד:

ונראה לישב קושייתם דהנה בס' שו"ת חוות יאיר [ססי' ט"ו] כתב הטעם דמהני התרה בדיעבד על דעת רבים משום דקשה אמאי לא יהי' התרה לנדר על דעת רבים הא כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ עוקר גם הדיבור שאמר ע"ד רבים ותירץ משום דרבים זכו בכבודם שהוא להם לכבודם שלא יוכל להתיר זולתם והוי כנדר שהוא לטובתם ואסור להתירו ולכך כתב דמהני ההתרה בדיעבד כיון שאינו רק מחמת שהוא לטובתם ע"ש. וא"כ לפ"ז לא קשה קושייתם דבדיעבד מהני ההתרה דז"א דכיון דקושית התוס' הוא על בעל א"כ שפיר אף בדיעבד לא מהני ההתרה בע"ד רבים כיון דבעל רק מיגז גייז מכאן ואילך ושפיר נשאר הדיבור של על דעת רבים אף אחר ההפרה א"כ ממילא לא מהני ההפרה אף בדיעבד בע"ד רבים ומקשו התוס' שפיר לענין הבעל שנדירה על דעת רבים דלא מהני אף בדיעבד כמ"ש:

אך אעפ"כ קשה מאי כתבו התוס' גם גבי חכם הוי מצי לשנויי דמדרינן לה על דעת רבים ולמ"ש לא קשה גבי חכם דלגבי חכם שפיר מהני ההתרה בדיעבד אף בעל דעת רבים כדברי החו"י הנ"ל. אך ז"א לפמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ז"ל דהכא אין החכם יכול להתיר רק מחמת חרטה דהשתא כיון שמחזקת המעות וא"כ כתבו תוס' שפיר גם גבי חכם דלא מהני ההתרה אף בדיעבד הכא דאף אחר ההתרה נשאר הדיבור של ע"ד רבים כיון שאינו עוקרו מעיקרא רק מחמת חרטה דהשתא וא"ש:

וא"כ לפ"ז קשה עדיין קושית הרא"ש ז"ל מאי מקשו התוס' שיאמר הבעל קיים ליכי הלא נשאלין על ההיקם ואי"ל כמ"ש שיוכל לקיים ע"ד רבים דז"א דלגבי דידי' אף שיקיים על דעת רבים יהי' מהני ההתרה אח"כ בדיעבד ואי"ל כמ"ש שאינו מתיר רק מחמת חרטה דהשתא כיון שמחזקת המעות דז"א דהוא על ההיקם שלו ממילא יכול להתיר גם מחמת חרטה דמעיקרא ושפיר יהי' מהני ההתרה אף בדיעבד ומאי מקשו התוס':

אמנם יש לישב זה לפי מאי דקי"ל דאף בנשאלין על ההיקם יש להיקם דין הנדר עצמו כמו שנדר הוא זה הנדר. והנה כבר כתבנו דמהרי"ט ז"ל הקשה אמאי ניסת אין מדירין אותה נדירה בנזירות שמשון דליתא בשאלה ותירץ דהבעל יכול להתיר אף נזירות שמשון והקשינו דמאי פריך הש"ס בחכם וע"כ דמשום דמתיר הכא דבחרטה דהשתא יכול להתיר אף בנז"ש כמ"ש לעיל וא"כ מיושב שפיר דמקשו התוס' שפיר נדירה בנ"ש ע"ד רבים והוא יאמר קיים ליכי ע"ד רבי' וא"כ ממ"נ אם יתיר אח"כ הבעל ההיקם מחמת חרטה דמעיקרא לא יהי' מהני כיון דהוא נזירות שמשון וההיקם הוא כמו הנדר כמ"ש וג"כ אין לו התרה בנ"ש ומחמת חרטה דהשתא לא יוכל להתיר דא"כ נשאר גם אחר ההתרה הדיבור של ע"ד רבים ולא מהני ההתרה אף בדיעבד כמ"ש ומקשו התוס' שפיר:

ולפ"ז מיושב מ"ש דקשה עדיין נדירה ע"ת אם לא תחזיר והוא יאמר קיים ליכי כמ"ש ולפ"ז א"ש לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט ז"ל הרבה פעמים דנזירות שמשון ע"ת להבא לא הוי נזירות כלל ע"ש וא"כ לק"מ דע"ז שפיר י"ל תירוץ הרא"ש ז"ל כיון דנשאלין על ההיקם יתיר לה אח"כ ואי"ל כמ"ש דנדירה ע"ד רבים דז"א דאעפ"כ מהני בדיעבד מחמת חרטה דמעיקרא וא"ל כמ"ש דנדירה בנ"ש דז"א דנ"ש ע"ת לא מהני כלל כמ"ש וא"ש:

תוס' ד"ה וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם כו' והקשו אמאי לא פריך הש"ס אמתניתין בלא ר"ה ולחד תירוצא א"ש דהוי מצי למימר דמדרינן ע"ד רבים כו' ותירצו דבלא ר"ה הוי מצינן למימר דמדרינן אותה על ככר זה ותאכלנו לאלתר אבל מר"ה מוכח כו'. ויש להקשות לפמ"ש שהרמב"ן ז"ל בחידושיו דחה דברי התוס' דלעיל שהקשו גם אחכם שנדיר אותה על ככר זה והוא ז"ל כתב דבחכם כיון דעוקר הנדר מעיקרו א"כ מתוקן למפרע אכילת הככר רק בבעל צ"ל סברא זו ע"ש וא"כ לדבריו קשה הכא קושית תוס' אמאי לא מקשו בלא ר"ה אמתניתין דאי"ל כתירוצם דה"א דמדירין אותה על ככר זה דז"א דלענין התרת החכם לא מהני זה דמתוקן למפרע כמ"ש והרמב"ן ז"ל בעצמו כתב תירוץ הראשון של התוה' בע"ד רבים וקשה קושית תוס':

ונראה לישב דהנה המפ' הקשו אדברי תוס' ד"ה אבל ניסת שהקשו נדירה ע"ד רבים ותירצו דבבעל לא מהני על דעת רבים ובחכם באמת הוי מצי לשנויי והוא דוחק מאוד אמאי לא משני באמת בחכם תירוץ זה דע"ד רבים דהוא אליבא דכ"ע וגם לתירוץ השני קשה שכתבו דר"ה לא סבר כאמימר קשה ג"כ מנ"ל להקשות ולומר דפליג אאמימר דלמא סבר באמת דאין לו הפרה בחכם רק בבעל ומאי פריך אר"ה:

ונראה לישב דהנה בס' תורת גיטין הנ"ל הקשה אמאי בניסת אין מדירין אותה וכן לענין חכם הלא היתומים יכולין להדירה ולאסור המעות שמקבלת עכשיו עלי' בהנאה ע"ת אם גבתה מכתובתה דאדם יכול לאסור על חבירו מעותיו וא"כ יכולין היתומים לאסור עלי' המעות בהנאה אם גבתה הכתובה ואם לא גבתה יהי' מותר ונדר זה לא יוכל להתיר לא הבעל ולא החכם שהוא נדר היתומים ע"ש:

ונראה לישב קושיתו דהנה הרמב"ן ז"ל בב"ב פ' יש נוחלין דף קכ"ו ע"ב הקשה איך יכולין להתנות תנאי בנדרים ונזירות הא קי"ל דכל דבר דאי אפשר למיעבד ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ובנדרים ונזירות אינו יכול לידור ע"י שליח וא"כ איך יכול להתנות בו תנאי ותירץ הוא ז"ל דדוקא בקידושין שאוסר אשה אחרת או בגירושין שמתיר אדם אחר אז בכה"ג אינו יכול להתנות תנאי רק אם אפשר למיעבד ע"י שליח אבל בנדר ונזירות שאינו כלל על אדם אחר רק על עצמו נודר ולכך לא בעי דיני תנאי ע"ש. ולפ"ז מיושב קושית ת"ג הנ"ל שהיתומים יאסרו עלי' המעות על תנאי אם גבתה הכתובה דז"א דאם היתומים יאסרו עלי' שפיר אינן אינן יכולין להתנות בו תנאי כלל דאי אפשר למעבד ע"י שליח דהכא אין הנדר עליהם עצמם רק שאוסרים עלי' המעות ושפיר בעינן דיני תנאי וכיון דאי אפשר לעשות ע"י שליח ממילא אינן יכולין להתנות כלל ואף אם לא גבתה תיאסור ומיושב קושיתו הנ"ל:

אמנם הרא"ש ז"ל בתשובותיו הקשה ג"כ קושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל דאיך יכולין להתנות תנאי בנדרים הא לא מצי למעבד ע"י שליח ותירץ תירוץ אחר דאף דלא מצי להתנות בו תנאי מ"מ הוי נדר ופתחו עמו דנדר ניתר ע"י פתח וא"כ הכא כיון שאדעתא דהכי לא נדר אף שהתנאי לא מהני מ"מ כיון דחזינן דאדעתא דהכי לא נדר הוי פתח וכיון דפתחו עמו לא בעי התרה כלל ע"ש דאף אם הנדר הוא סתם וידעינן דאדעתא דהכי לא נדר הוי פתח ע"ש. וא"כ לדברי הרא"ש ז"ל קשה עדיין קושית הת"ג הנ"ל דלא שייך מ"ש דאף דהנדר הוא עלי' מהני התנאי כמ"ש:

אך באמת יש להקשות על דברי הרא"ש ז"ל אלו דהנה קי"ל בש"ע י"ד ה' נדרים סי' רכ"ט ס' א' דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כגון אם נדר שלא לאכול בשר זמן פלוני ואירעו בו שבתות ועל השבתות יש לו פתח שאם הי' יודע שיארעו שבתות לא הי' נודר על השבתות ומתיר לו החכם על השבתות ממילא הותר הכל אף בחול אף שעל חול אין לו פתח ולהרמב"ם בזה וזה ג"כ הותר אחד הותר כולו ובחרטה יש מחלוקת אבל בניתר ע"י פתח לכ"ע הותר כולו ע"ש. ובט"ז ס"ק א' הביא בשם הירושלמי הטעם דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דוקא שכל הדיבור של הנדר קיים ע"ש. ולפ"ז יש להקשות על דברי הרא"ש ז"ל. דהנה אם מתנה תנאי בנדרו כגון שמתנה אם אעשה דבר פלוני יאסר עלי מין זה ואם לאו לא יהי' נדר כלל. וא"כ לכאורה כיון שאם אינו עושה דבר פלוני לא הוי נדר ממילא גם אם עושה אמאי הוי נדר. וע"כ הטעם שלא הוי נדר שהותר מקצתו כיון שאם אינו עושה הדבר לא נדר כלל דהטעם הוא דצריך להיות כל הדיבור שנדר קיים ואם הותר מקצתו הותר כולו אבל כשמתנה התנאי לא נדר רק אם יעשה הדבר והנדר כולו קיים וא"כ לדברי הרא"ש ז"ל קשה כיון. דבאמת אינו יכול להתנות תנאי בנדרים כיון שאי אפשר לעשות ע"י שליח רק אף דלא הוי תנאי ניתר ע"י פתח וא"כ כיון דלא הוי תנאי ונדר בין אם יעשה דבר פלוני או לא יעשה כיון שהתנאי לא הוי תנאי רק דאם אינו עושה ניתר ע"י פתח והוי שפיר נדר שהותר מקצתו אם אינו עושה ע"י פתח וממילא הותר כולו גם אם עושה כיון שהוא נדר בין אם יעשה דבר פלוני ובין אם לא יעשה ועל אם לא יעשה ניתר מחמת הפתח. ממילא ניתר כולו דהיינו גם אם עושה. דבאמת צריכין לחלק. דאף דגם בפתח כיון דהחכם עוקר מעיקרו הנדר של השבתות. וא"כ איך הותר כולו דהוי כלא נדר כלל על השבתות. וע"כ דכיון שנדר על הכל ואין הדיבור כולו קיית לא הוי נדר כלל משא"כ בתנאי שלא נדר כלל רק אם לא יעשה אבל להרא"ש ז"ל דלא הוי תנאי רק פתח. וא"כ ממילא הותר כולו. ואף דלכאורה זה טעות דא"כ בכל מקום בנדרים כ"ג ע"א שאמרה תיתסר הנאתי עלך אם עברת על דעתי ואח"כ עברה והתירו ע"י פתח שאם היתה יודעת שתעבור לא היתה נודרת וכן בהא דאמר שם אדעתא שיקפד ר"נ לא נדרתי א"כ אף אם לא הי' מקפיד ר"נ יהי' מותר למ"ש כיון שהוא נדר סתם ואם הי' מקפיד הי' פתח והי' מותר ממילא הותר מקצתו ואף אם אינו מקפיד מותר. וכן בכל הנדרים כיון דמשכחת לה פתח ואף שאינו כאן זה הפתח מ"מ כיון שאם הי' הי' מותר והותר כולו. אך ז"א דבכל מקום אף שיש פתח צריך התרה. ובלא"ה אינו מותר. וא"כ איך נאמר כיון שאם הי' מקפיד הי' מותר והותר מקצתו ממילא גם עכשיו מותר ז"א דלא הותר כלל מקצתו שלא התירו החכם כיון שבאמת אינו מקפיד אבל הכא שכתב הרא"ש ז"ל דלא בעי התרה כלל כיון שפתחו עמו שאומר הפתח מיד וא"כ כיון דתנאי לא הוי ממילא הותר כולו ואף דלכאורה ליתא למ"ש כיון שהם שני הפכים כגון שאומר אם אעשה דבר פלוני יאסר עלי בשר זה ואם לא אעשה ד"פ ג"כ יאסר עלי בשר זה ואח"כ נמצא שזה הנדר של אם לא אעשה הי' בטעות ואח"כ עשה דבר פלוני וא"כ איך נימא דהוי נדר שהותר מקצתו כיון שאם עושה הד"פ אין כאן הדיבור של אם לא אעשה וא"כ אף שהדיבור של אם לא אעשה הותר מ"מ כיון שעושה אינו כאן כלל זה הדיבור ולא שייך הותר מקצתו כיון שהם סותרים זה את זה וזה הוא ממש כמ"ש לדברי הרא"ש ז"ל דכיון דהתנאי לא מהני הוי כמו שאמר סתם בין אעשה ובין לא אעשה רק על אם לא אעשה הוי פתחו עמו כמ"ש ולא הוי הותר מקצתו כמ"ש. אך ז"א באמת דלא מיבעיא לטעם הראשון שכתב הט"ז דלכך נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון שנדר על הכל א"כ לא נדר רק אם יהי' כולו קיים ואף שאומר אח"כ דרצונו הי' לידור אף שלא יהי' כולו קיים לא מהני כיון שלשון הנדר הי' משמע אם יהי' כולו קיים ע"ש בנדרים דף כ"ו לרבא ע"ש. וא"כ גם הכא לא נדר אם יעשה שיאסר עלי' רק אם לא יעשה יהי' אסור אבל אם גם כשלא יעשה יהי' מותר גם אם יעשה יהי' מותר וכן לטעם השני ג"כ אין הדיבור כולו קיים כיון שאם לא יעשה לא הוי נדר [וא"ל לטעם הראשון דלא נדר רק אם יהי' כולו קיים. וא"כ הכא כיון דאמרינן דלא מהני תנאי כיון שא"א למיעבד ע"י שליח גם זה לא מהני ואף אם אינו כולו קיים הוי נדר כיון דלא מהני תנאי. אך ז"א כיון שנדר סתם ודיבור אחד הוא רק דלשון הנדר כן וממילא הותר כולו]. ואף אם נאמר כמ"ש דבכה"ג לא שייך הותר כולו כיון שסותרים זא"ז מ"מ הכא א"ש לפמ"ש המפ' איך נדיר אותה אם גבתה כתובתה יאסר המעות ניחוש שמא גבתה מקצת הכתובה ועל המקצת שלא גבתה ומגיע לה עדיין לא חל הנדר של האיסור כיון שהוא שלה וממילא הותר כולו כמ"ש הש"מ כתובות פ' המדיר ע"ש וע"כ שנדיר אותה ע"ת שאם גבתה מקצת יהי' מקצת אסור עלי' וא"כ על תנאי זה שפיר כיון דלא הוי תנאי לדברי הרא"ש ז"ל רק פתחו עמו ממילא הותר כולו כיון דעל המקצת שלא גבתה ניתר ע"י פתח ממילא הותר גם המקצת שגבתה כבר דלענין זה אינם סותרים זא"ז וא"כ קשה כמ"ש דניחוש שפיר שגבתה מקצת ולא מהני ממילא התנאי כלל כמ"ש ואי"ל דבתנאי דלשעבר לא בעינן דיני תנאי שכבר מבורר באותו שעה ז"א עיין במשנה למלך פ"י מהל' אישות דאף בתנאי לשעבר בעי דיני תנאי והוכיח מגמ' פ' האומר דפריך מסוטה דאם שכב איש כו' ע"ש:

אמנם לכאורה י"ל כיון דכל הטעם דהיכא דליכא דיני תנאי לא מהני התנאי הוא משום שכיון שכבר נגמר הדיבור או המעשה אין התנאי יכול לבטלו ע"ש בס' פ"י פ' המדיר וא"כ הכא כיון שאם נאמר דלא מהני התנאי לא הוי נדר כלל דהוי הותר מקצתו והותר כולו ואי הוי תנאי מהני א"כ שפיר הוי תנאי כיון דבלא התנאי לא נגמר כלל הדיבור. אך ז"א דכל הטעם דהותר מקצתו הוא משום דפתחו עמו וזה הוא מחמת התנאי דבלא התנאי לא הי' כלל פתחו עמו ולא הי' הותר מקצתו. וא"כ למ"ש שפיר מיושב קושיית הת"ג הנ"ל שידירו אותה היתומים שיאסר המעות אם גבתה דז"א כמ"ש דלא מהני התנאי כלל דתירוץ הרא"ש ז"ל לא שייך כאן כמ"ש וגם תירוץ הרמב"ן לא שייך כמ"ש:

אמנם באמת למאי דקי"ל דעל דעת רבים לא מהני התרה. וא"כ קשה לכאורה לתירוץ הרא"שז"ל דהתנאי הוא רק מחמת פתח וא"כ איך אמרינן דמדירין אותה ע"ד רבים ע"ת אם גבתה הכתובה הלא לא מהני פתח בע"ד רבים וממילא לא מהני התנאי. אך זה טעות דע"ד רבים הוא שאין הרבים רוצים שיותר וזה מחמת שכבר גבתה הכתובה ואם לא גבתה ליכא כלל דעת רבים. וממילא מהני הפתח של אם לא גבתה ומהני שפיר התנאי. וא"כ לפ"ז קשה עדיין קושית הת"ג הנ"ל ידירו אותה היתומים שיאסרו עלי' המעות אם גבתה הכתובה וידירוה נדר זה ע"ד רבים. וא"כ ממילא שייך שפיר תירוץ הרא"ש ז"ל דהוי פתחו עמו. ואי"ל כמ"ש דהוי הותר מקצתו והותר כולו אף אם גבתה. דז"א דאם גבתה שפיר לא מהני ההתרה שעל זה הוא שפיר ע"ד רבים דהפ' כתבו דהא דאמרינן הותר מקצתו הותר כולו הוא דוקא כשיש התרה לאותו מקצת ע"ש. וא"כ אם גבתה לא שייך הותר דע"ז הוא ע"ד רבים ולא מהני התרה וא"כ אף דסבר ר"ה דבבעל לא מהני ע"ד רבים מ"מ כיון שלגבי החכם מהני. א"כ קשה כנ"ל וע"כ מוכח דגם בחכם סבר ר"ה דלא כאמימר דבע"ד רבים לא מהני התרה. אך ז"א דכל קושית הת"ג הנ"ל הוא רק לפי הה"א של תוס' דגם על ככר זה חוששת אבל למסקנא שאינה חוששת רק באיסור כל ימי' ממילא לא קשה מידי. ולפ"ז ממילא א"ש דברי הרמב"ן ז"ל דבלא ר"ה לא הוי קשה וליחוש דכיון דהוי אמרינן דחוששת אף באיסור שאינה כל ימי' ממילא הוי אמרינן כנ"ל וא"ש. [אך ז"א דגם מר"ה אינו מוכח לפי האמת שאינה חוששת רק באיסור כל ימי' א"כ שפיר י"ל דסבר ע"ד רבים אין לו התרה בחכם רק בבעל כנ"ל]:

רש"י ד"ה מעיקרא כו' דאין הבעל מיפר בקודמין דכתיב ואם בית אישה נדרה. ותמה בס' מהרמ"ש ז"ל למה לא פירש"י ז"ל אהא דמשני אין הבעל מיפר בקודמין מהאי קרא ע"ש:

ונראה דהנה יש לישב קושית התוס' שהקשו נדירה על ככר זה ותאכלנו לאלתר כו' לפמ"ש הרמב"ן ז"ל אהא שכתבו תוס' דגם בחכם קשה וכתב הוא ז"ל דבחכם כיון דעוקר הנדר מעיקרא מתוקן למפרע ותירץ בס' שעה"מ דברי תוס' ז"ל דהכא כיון שאין הנדר ניתר רק בחרטה דהשתא כמ"ש לעיל לכך אינו ניתר רק מכאן ולהבא ואינו מתוקן למפרע כמ"ש והנה הש"ך ז"ל בי"ד ה' נדרים ס' רל"ד ס"ק מ"ד כתב דאף דקי"ל דבעל מיגז גייז אין הכוונה דרק מכאן ואילך מתיר רק דמיחל חלין ובטלין מיד דבחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כאלו לא נדר כלל ואם התפיס אחר בנדרו והוא התירו אצל חכם גם השני ניתר שהוא כאלו לא נדר כלל אבל הבעל אם מתיר ג"כ ניתר מעיקרא רק דלא הוי כלא נדר רק שנדר ונתבטל מיד אחר הנדר ע"ש:

ולפ"ז לא קשה כלל קושיית התוס' שנדירה על ככר זה ותאכלנו דז"א דהבעל קי"ל דמתיר בלא חרטה וא"כ אם יתיר לה אח"כ ג"כ יהי' מתוקן למפרע אכילת הככר כיון דהוי כנתבטלו מיד כמ"ש הש"ך ז"ל והתוס' ז"ל בעצמם לא ס"ל כדברי הש"ך ז"ל כמו שמפורש בנזיר דף כ"א ע"ש בתוס' אך לשטת רש"י ז"ל י"ל כן ולא קשה קושית תוס' וא"כ י"ל דמשני הש"ס שפיר דאין הבעל מיפר בקודמין דכיון דנודרת כשלא ניסת י"ל שתאכל לאלתר דהכא ודאי לא ניתר רק מכאן ואילך משעה שניסת וע"ז לא צריך קרא אבל אח"כ דפריך וליחוש ומוכח ע"כ כדברי תוס' ולכך פירש מקרא כו' וא"ש:

עוד י"ל דברי רש"י ז"ל דהנה אי נימא דר"ה סבר דבעל מעקר עקר ממילא לא קשה קושית התוס' שנדירה על ככר זה כיון שאם יתיר לה יעקור למפרע ולא הוי נדר כלל וממילא משני שפיר דאין הבעל מיפר בקודמין והיינו דא"י להפר למפרע שיהי' ניתר מעיקרא על מה שלא ניסת ועל זה אינו צריך הקרא דאם בית אישה נדרה. אך באמת למה נאמר דר"ה סבר כן דלא כהלכתא אך י"ל דמוכח כן דהנה יש לדקדק אמאי תני במתניתין התקין ר"ג שתהא נודרת כו'. ור"ה תני אבל ניסת אין מדירין אותה אמאי לא אמר ג"כ כמו במתניתין אבל ניסת אינה נודרת:

אך י"ל לפמ"ש בס' תו"ג הנ"ל שהקשה ידירו אותה היתומים שיאסר עלי' המעות שמקבלת עכשיו ותירצו שהיתומים לא ירצו להדירה כיון שאם לא ידירו אותה לא תגבה הכתובה כלל דכל זמן דליכא תקנה אינה גובה ע"ש. ויש להקשות ע"ז למאי דקי"ל לעיל דלא שנו דאין משביעין אותה אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה וכן קי"ל דאף בניסת משביעין אותה חוץ לב"ד והנה המהרש"ל ז"ל ביש"ש והרמב"ן ז"ל בחידושיו כתבו דלמה לי' נודרת כיון שנשביעין חוץ לב"ד וכתבו שהיא לטובתם שאם ירצו יכולין להדירה ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה קושייתו הנ"ל שידירו שיאסר עלי' המעות ואי"ל כתירוצו דז"א דאף אם לא ידירוהו תגבה כתובתה בהשבעה חוץ לב"ד רק אם ירצו ואם רוצים שפיר יכולין להדירה ולאסור עלי' המעות כמ"ש. אך באמת ר"ה משמע לעיל דסבר דאין משביעין חוץ לב"ד דאמר רבה בר"ה כו' לא מגבי כתובה לארמלתא ע"ש. וא"כ א"ש דלא ירצה להדירה כנ"ל. ולפ"ז מיושב דנקט ר"ה אין מדירין אותה דהיינו אי הוי אמר נודרת המ"ל דהיא אינה נודרת אבל הם שפיר ידירוה ויאסרו עלי' המעות ולכך אמר אין מדירין כנ"ל. וקמ"ל דאין משביעין חוץ לב"ד כמ"ש. אך ע"ז קשה לכאורה הלא אינה חוששת רק על איסור כל ימי'. וממילא לא קשה קושיית הת"ג כמ"ש אך ז"א דסבר בעל מעקר עקר וסבר שפיר דחוששת אף על אסור שעה וא"כ מוכח דסבר ר"ה דמעקר עקר ומשני שפיר בלא הקרא דבית אישה נדרה אבל בברייתא דקתני אם נדרה ולא מדירין ממילא אינו מוכח כנ"ל ואתי שפיר כהילכתא דבעל מיגז גייז. ולכך פירש"י ז"ל האי קרא דליכא למימר כנ"ל:

רש"י ד"ה משום מילתא דאיסורא כו' וכגון יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אעבור עבירה פלונית ורוצה לעבור העבירה כו' ע"ש. ויש לתמוה למאי דקי"ל דבחכם ד"ה אין מתירין הנדר עד שיחול. וא"כ קודם שעובר העבירה אינו יכול להתיר כלל הנדר שעדיין לא חל ואחר שעבר ודאי קי"ל דמתירין אף שצריך לפרט:

ונראה לישב דהנה לכאורה קשה אמאי אם אומר אם אעשה דבר פלוני יאסרו עלי כל פירות שבעולם מעכשיו אמאי אינו יכולין להתירו מחמת שעדיין לא חל קודם שעושה הדבר הלא יכולין להתירו ואח"כ יעשה הדבר ויהי' ממילא חל למפרע בשעת ההתרה. אך ז"א כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו. א"כ מאי מהני מה שעושה הדבר אח"כ אחר ההתרה להיות חל למפרע הלא כבר עקרו למפרע קודם שחל ואינו חל למפרע:

והנה כבר כתבנו לעיל שהרמב"ן ז"ל כתב שכל נדר שאינו לרצון עצמותו של הנודר כגון שקונס את עצמו שאם יעבור עבירה שיהי' אסור בדבר מה שאינו נודר רק מחמת העבירה נדרים אלו ניתרין בחרטה דהשתא שמתירין מכאן ולהבא ע"ש. וא"כ מיושבים דברי רש"י ז"ל דהכא שפיר יכול החכם להתיר קודם שיעבור העבירה ואף שלא חל עדיין. מ"מ אח"כ כשיעבור יהי' חל למפרע ושפיר יהי' חל בשעת ההתרה דהכא אינו עוקר הנדר מעיקרו רק מכאן ולהבא ושפיר יהי' חללמפרע וממילא לכך יכול להתיר אף קודם שיעבור וזה הטעם הוא ג"כ בבעל וא"ש:

תוס' ד"ה ותני עלה כו' קשה לר"י דהוי מצי למיפרך ממתניתין גופי' בלא הא דתני עלה ותירצו כו' דהוי מצינין למימר כו' דכיון שכבר גירשה תו ליכא למיחש שישאל על נדרו כדי ליקח עוד נשים פסולות אבל כשלא גירשה יש לחוש שישאל על נדרו ולא יגרש כו' ע"ש והקשו המפ' מאי חילוק יש הלא גם אם יגרש ישאל על נדרו כדי להחזירה. ומאי סברא הוא זו לחלק ע"ש:

ונראה לישב דהנה בנדרים דף פ"ט ע"ב איתא האי דאמר תיתסר הנאתא דעלמא עלי אי נסיבנא איתתא עד דלא תנינא הלכתא כו' שיבשי' ואנסבי' איתתא ושרקי' טינא ואח"כ התיר לו את נדרו ואמר התם דקודם שנשאה לא הי' יכול להתיר לו דקי"ל אין מתירין הנדר עד שיחול רק אחר שנשאה דהנדר חל התירו ע"ש. ויש להקשות למאי דסבר רבא דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין וכתבו התוס' שם דבכל מקום דאיסור הביאה בא ע"י הקדושין הוי קדושין שאין מסורין לביאה ע"ש בקדושין פרק האיש מקדש. וא"כ קשה הכא איך נסיב איתתא הלא ע"י שלוקח אשה נאסר בכל הנאות וגם הנאות תשמיש בכלל. ועי' ברש"י ז"ל כתובות פרק המדיר. וא"כ ע"י שמקדשה נאסר לבעול אותה והוי קדושין שאין מסורין לביאה ולא הוי קדושין כלל. וא"כ עדיין אין הנדר חל כיון דלא הוי קדושין ולא נאסר ואף למאי דקי"ל כאביי דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין מ"מ למאי שכתב שם הרשב"א ז"ל דדוקא באחת משתי אחיות דאינו אסור לבעול אותה רק מספק ואם היינו יודעין שזו קידש הי' מותר בכה"ג סבר אביי דהוי קדושין אבל היכא שאסור לבעול אותה בודאי גם אביי מודה דלא הוי קדושין ע"ש וא"כ הכא כיון דאסור לו לבעול בודאי גם לאביי לא הוי קדושין:

אמנם י"ל כיון שהחכם מתיר לו אח"כ. א"כ כיון שעוקר הנדר מעיקרו ממילא הוי למפרע קדושין המסורין לביאה. ואף דאז לא הי' רשאי לבעול מ"מ הוי כמו בספק דקי"ל דהוי קדושין כאביי משום שמא מסורין אף דאסור וגם כאן באמת מסורין כיון שעוקרו למפרע וא"ש שמהני התרת החכם שלמפרע חל [ועיין מ"ש לעיל כדברי רש"י ז"ל]. ולפ"ז מיושבים דברי התוס' ז"ל דכיון שכבר גירשה ואח"כ נודר. דהנה בס' ת"ג כתב דגם כאן אינו יכול להתיר מחמת חרטה דמעיקרא רק מחמת חרטה דהשתא וניתר מכאן ואילך ע"ש וא"כ שפיר יכולין להדירו שאם ישא הפסולות יאסר בהנאותא דעלמא וממילא לא יוכל לישא שיהי' קדושין שאמ"ל דאף שיתיר לו החכם אח"כ ניתר רק מכאן ואילך ושפיר בשעת הקדושין אין מסורין לביאה וקודם הנשואין לא יוכל להתיר שאינו חל עדיין וא"ש כמ"ש ועיין מ"ש לעיל דף ל"ה ע"א ועיין היטב בכל מ"ש בסוגיא זו:

פיסקא מדירין אות' כו' אר"ה לא שנו אלא שלא ניסת בעת גביית כתובה וליכא למיחש שאם תנשא אח"כ שיפר לה הבעל לפי שאין הבעל מיפר בקודמין דכתיב ואם בית אישה נדרה אבל ניסת לא דמיפר לה הבעל. ופרי' וליחוש דילמא אזלה לחכם ויתיר לה הנדר, ומשני צריך לפרט את הנדר באיך ומה נדרה וכשישמע החכם שהוא דבר שאינו הגון שקבלה מכתובת' וגזלה את היתומים לא יתיר לה את הנדר. ורב נחמן אמר אפילו ניסת ולא חיישינן שיפר לה הבעל דמדרינן לה ברבים וסבירא דאין לה התרה. והנה הר"יף לא הביא הא דרב נחמן לפי שס"ל כרב הונא ולקמן נפרש. וכן דעת הר"אש וז"ל הר"אש מדעת התו' אהא דרב הונא דניסת לא וא"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה מכתובה כלום ותאכלנ' לאלתר בפנינו. וי"ל דלא תיחוש לעונש זה אלא בנדר שעל ידו עומדת באיסור כל הימים וא"ת ידירוה על דעת רבים שאין לה הערה י"ל דהבעל יכול להפר אפילו נדר שהודר על דעת רבים משום דכל הנודר' על דעת בעל' היא נודרת ואין לה כח לעקור דעת בעל' ולתלות בדעת אחרי' ולא עדיף מכשאומר' אינה רוצה שיפר הבעל. ואפשר אפי' אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור על דעת אחרים אינו מועיל כיון דסתם אשה על דעת בעלה היא נודרת ותולה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות ואינו דומה לקיי' ליכי וא"ת ידירוה בה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי שאז אינו יכול להפר כדמוכח בפרק נערה המאורסה. וי"ל דחיישינן שמא יפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי או שמא ישאל על ההקם ואח"כ יפר לה. וא"ת ידירוה בדברים שאין בהם עינוי נפש שאין הבעל יכול להפר. וי"ל כיון שאין בהן עינוי נפש לא תחוש אם תקיימם. וא"ת בין בעל בין חכם היאך יכולי' להתיר לה שלא בפני היתומי' הא אמרינן בנדרים פרק ר"א. במדין נדרת למדין לך והתר נדרך וי"ל דוודאי לכתחילה אין להתיר שלא בפני היתומים אבל אם התיר מותר. תדע מדסמיך צדקיה שהיה צדיק גמור שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר. ועוד היה אומר ר"ת דאין צריך בפניו היכא דהנודר נדר מדעתו ולא מחמת טובה שעשה לו אלא דוקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו את בתו. וכן צדקיה היה מסור ביד נבוכדנצר להרגו וע"י שבועה הניחו כה"ג בעינן בפניו וכן מוכח בסוטה פרק ואלו נאמרין דא"ל יוסף לפרעה אבי השביעני א"ל פרעה זיל איתשיל אשבועתך אלמא היה יכול להתיר שלא בפני יעקב. ובירושלמי דבנדרים מפרש טעמא הא דאין מתיר את הנדר אלא בפניו היינו מפני החשד ומפני הבושה שלא יחשדנו אותו שנדר בפניו שחילל נדרו בלא התרה. ומפני הבושה שהנודר מתבייש מאותו שנדר בפניו כי הוא סבר שחילל נדרו ולהני טעמא אף לכתחילה מתירין את הנדר שלא בפניו רק שיודיעו לו ההתרה וטעמא דגמרא דידן עיקר ואין לו להתיר אלא בפניו פי' בידיעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו פי' כיון דהכי אמרינן בנדרי' פרק ר"א תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מנא הני מילי אמר רב נחמן דכתיב ויאמר ה' לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים אמר לו במדין נדרת למדין לך והתר נדרך כו' דמשמע, עיקר הטעם מאחר שנדר לדעת חבירו אין לו להתיר בלי רשותו ואע"ג דהתם קאמר המודר הנאה מחבירו וסתם מודר הנאה אינו משמע לטובתו ולדעתו אלא אדרבה מדירו בע"כ שלא ליהנות. כבר הקשה הרא"ש ז"ל לשם בפירושו וסתר פי' זה אכן לשם בפסקיו חזר בו וכתב וז"ל ואע"ג דלישנא דהמודר הנאה מחבירו לא משמע כפירוש זה. מיהו צריך לפרש כן מדמייתי עלה דההוא דצדקיהו ע"כ. וא"כ מאחר דתלמודא דידן עיקר בטלו הני טעמא דירושלמי ולא יועיל כלל מה שיודיע לו אח"כ או מה שיתיר בפניו אפילו בע"כ אלא עיקר פירושו שלא יתירו לו אלא בידיעתו כלומר ברצונו שיתרצה המודר מקודם. ותמה אני על פירושו שפי' מפני הבושה כמעט דומה למפני החשד ואולי הכי פירושו שהנודר מתבייש בפני המודר אם יבא לעשות לו טובה והנאה מהם ימנע מלעשות לו שום טובה והנא' אף אחר ההתר' שהמודר יסבור שחילל את נדרו במה שהנהוהו עתה שהרי לא ידע מהתרתו. אכן בתו' שלנו אינו כן אלא מפני הבושה שנתבייש בפניו במה שנדר הנאה ממנו. וכ"כ הר"ן ועיקר וה"פ משום שהמודר נתבייש בפניו צריך ג"כ להתיר לו בפניו כדי שיחזור ויתבייש הנודר בפניו שלא כדין עשה לו כך וכן איתא להדיא בתו' בנדרים. ולפ"ז אף לפי הירושלמי צריך דעתו מקודם תו מסיק שסבר צריך לפרט הנדר ואם לא פירש הנדר אין, התרתו התרה ולכי פריט לא שרי ליה חכם. איבעי' להו צריך לפרט את הנדר או אין צריך לפרט רב נחמן אמר אינו צריך רב פפא אמר צריך משו' איסורא פי' שמא על דבר איסור נדרה כגון על גיבוי כתובה דהיינו שאמרה תאסור עלי כל פירות שבעולם אם נהניתי או שיאמר האדם יאסרו עלי כל הפירות שבעולם אם אעשה עבירה פלונית וכתבו התו' והרא"ש אחריהן דהלכה כרב פפא דבתראה הוא וגם רב הונא סבר כוותי' וכן משמע בירושלמי דנדרים פרק השותפין אית תנויי תניא צריך לפרט את הנדר ואית תנויי תניא אין צריך לפרט את הנדר חד בר נש נדר דלא מרווח' אתא לקמי' דרב יודין בר שלום א"ל מאי אשבעי' א"ל דלא מרווחנ' א"ל וכי בר נש עביד כדין א"ל בקוביוסטא קאמינא א"ל ברוך שבחר בדברי חכמי' שאמרו צריך לפרט הנדר ומסיק תנן התם הנושא נשים בעבירה פסול עד שיגרש ותניא עלה נודר ועובד יורד ומגרש ואי אמרת אינו צריך לפרט הנדר ליחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושריא ליה דאדרינן ליה ברבים הניחא, למ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למ"ד יש לו הפר' מאי איכא למימ' דאדרינן ליה על דעת רבים דאמר אמימר הילכתא אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה וכתב הרא"ש מדברי התו' במכות גרסינן ברוב ספרי' הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ולפי אותה גרסא יש לפסוק דברבים יש לו הפרה וגם למאי דגרסינן הכא אפילו למ"ד נדר שהודר ברבים דהשתא לא פסק אמימר בנדר שהודר ברבים מ"מ מדלא קאמר אמימר אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים כו' אלא אמר הילכתא אלמא בא לפסוק הלכה דעל דעת רבי' אין לו הפרה ומדהוצרך לפסוק על דעת רבים אין לו הפרה מכלל דברבי' יש לו הפרה דאי אין לו הפרה כ"ש על דעת רבים, ואע"ג, דאסיקנא לעיל אליבא דרב נחמן דמדרינן ליה ברבים ולעינן דינא איתמר וק"ל כוותי' בדיני' הא פריך בתר הכי הניחא למ"ד וכו' לאו אמתני' דבכורות לחודא קאי אלא קאי נמי אדרב נחמן ומדאדרי' נמי רב אחא לההוא מקרי דרדקי על דעת רבי' משמע דקסברי דברבי' יש לו הפר' ולא איסתבר למימר לפי שלא היו רבים מצוים הוצרך על דעת רבים ורב יוסף דאמר בערבי פסחים אידור ברבים דלא אישתי שיכרא משמע דקסבר דברבים אין לו הפרה לא ק"ל הכי ע"כ שיטת הרא"ש ודבריו תמוהים מאוד מאחר דס"ל כדברי התו' דהאי הניחא דקאמר קאי נמי אדברי רב נחמן דלעיל דאמר אפי' ניסת מדירין אות' ברבים ומוקי לה במדירין אותה על דעת רבים א"כ מנ"ל דהלכ' כרב הונא וגבי בעל לא מהני דעת רבים דילמא שפיר מהני וכמו שאנו מתרצי' אליבא דרב נחמן נהי דרב הונא לא ס"ל הא מ"מ ק"ל הלכה כרב נחמן בדיני וא"כ אפי' ניסת נמי מדירין אותה והוא פסק כרב הונא שלא הביא דברי רב נחמן כלל בשלמא לדעת התו' ל"ק מידי כי אפשר הם סוברי' הלכ' כרב נחמן דאפי' ניסת מדירין אות' על דעת רבי'. אבל הרא"ש ארכביה אתרי ריכשי בפלוגתא דרב הונא ורב נחמן פסק כרב הונא ותפס דברי הרי"ף ולקמן גבי מדירין על דעת רבים תפס דברי התו' דמוקי להא דרב נחמן במדירה על דעת רבים וא"כ הוא אליבא דהילכתא דהא רב נחמן לענין דינא דכתוב' איתמר וק"ל הלכ' כרב. נחמן בדיני ומ"מ לענין הלכה נ"ל כדברי הרא"ש אבל לא מטעמי' אלא אדרבה ס"ל מדלא קאמר לעיל אדברי רב נחמן הניחא כו' ומוקי' לה בהדירה על דעת רבים ש"מ דלא שייך דעת רבים גבי אשה כלל ואין מחלוקת בזה וא"כ רב נחמן בע"כ מוקי לדבריו בהדיר' לרבים וס"ל דלית ליה הפרה ואנו ק"ל דיש לו הפרה כדפסק אמימר א"כ ממילא הלכ' כרב הונא דניסת לא מדירין אותה כדעת הרי"ף וכל המוחברי' וא"ל מאחר דרב נחמן בע"כ ס"ל כמ"ד דאין לו הפר' בנדר שהודר ברבי' א"כ מאי פריך השתא במתני' דבכורו' הניחא הא אליבא דרב נחמן קאי ואיהו ס"ל הכי לא קשה מידי דהכי פריך לרב נחמן דאמר מסברת עצמו שא"צ לפרט הנדר וקשה עלי' מתניתי' דבכורות הנושא נשים בעבירה כו' וצריך לאוקמי דאיירי במדיר ברבי' כו' וקשה הניחא למ"ד כו' ובע"כ דמ"ד דיש לו הפרה צריך לומר אליבי' דצריך לפרט את הנדר דדוחק לומר דמתני' אתיא כחד תנא ומניין לפלוגי ולומר דא"צ לפרט את הנדר ע"כ מוכרח לשנויי אליבי' מתני' דבכורות במדירה על דעת רבים אבל לעיל שאמר אפילו ניסת בע"כ לא איירי אלא במדירה ברבים וס"ל דאין לו הפרה ולא ק"ל הכי אלא כאמימר דאמר הילכת' וא"ל ס"ס מנלן דק"ל כאמימ' דילמ' הלכ' כר"נ בדיני ואיהו ס"ל דאין לו הפר' לא חיישינן לקושיא מאחר דתלמודא במכו' מייתי דברי אמימ' בלשון הילכת' ש"מ דהכי ק"ל ועוד מאחר דרבנן ור' יהודא פליגי לקמן במתני' במוציא אשתו משום נדר דס"ל לרבנן דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה והלכה כרבנן והיינו בפני שלשה כדלקמן:

פסק כתב הטור כשב"ד או יורשין משביעין את האלמנה אין להשביע אלא חוץ לב"ד אבל מדירין אותה אפי' בב"ד וצריך שידירנה בדבר שיש בו עינוי נפש ושתהי' באיסור כל ימיה כגון שתאמר יאסר עלי דבר זה אם נהנתי שום דבר מכתובתי והוא דבר שיש בו עינוי נפש אבל אם אין בו עינוי נפש או אפי' יש בו עינוי נפש ואינה באיסור כל ימיה כגון שאומרי' לה משביעין אנו עליך שלא תאכל דבר זה אם גבית שום דבר מכתובתך והיא אוכלת אותו בפנינו לא מהני שאינה חוששת על העונש אלא בנדר של עינוי נפש שעומדת באיסו' כל ימיה ולא מהני נדרה אלא כל זמן שלא נשאת אבל אם נשאת אינה גובה בנדרה שהבעל יפר לה אפילו נדרה על דעת רבים ואפילו אם נתן לה רשות שתדור על דעת הב"ד יכול לחזור על מה שהרשה ויפר לה ע"כ משמע מדבריו דוקא להדירה אחר שנשאת הוא אבל מ"מ לא הפסידה כתובתה שיכולה לישבע חוץ לב"ד אף שהברירה ביד היתומי' להשביע חוץ לב"ד או להדירה. הכא דאי אפשר בהדרה א"כ נשבעת ולא כמו שכתב הרמב"ם בפי' המשנה שאבדה כתובתה אלא כמו שכתב אחר כך בשם רב האי שתשבע ותטול כתובתה וכן פסק הוא בספרו וכן פסק הרא"ש בתשובה עיין בפרק הנושא סימן י"ב. וזה לשון הרשב"א ומה ששאלת איזהו נוסח שבועת האלמנה אם באה לגבות כתובתה מדירין אותה בב"ד ותאסור עליה מקצת פירות בשר ויין וכיוצא בהם אם נטלה אלא כן וכן ולא תאסור עליה כל פירות שאם עשתה כן אין האיסור חל לפי שאי אפשר לחיות בלא שום פרי וכדאמרי' בר"פ אלו נדרים גבי קונם עיני בשינה:

ושבועה בנקיטת חפץ בב"ד ליכא באלמנה שהרי שנינו בפרק השולח נמנעו מלהשביע. ויש מי שאומר דמדירין אותה בב"ד ועוד משביעין אותה חוץ לב"ד שלא בנקיטת חפץ. והיינו דא"ל רב יהודא לרב ירמיה ביראה אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד. ואני סבור דא"צ אלא או זה או זה איזה שירצו היתומ' ורב יהודא ה"ק לר' ירמיה אדרה בב"ד אם ירצו היתומי' או אשבעה חוץ לב"ד ושלא בנקיטת חפץ אם ירצו יותר היתומים בכך עכ"ל וכבר כתבתי אע"פ שהברירה ביד היתומי' כו' היינו היכא דאפשר אבל לא להפסיד כתובתה היכא דלא אפשר גם יתכן מה שאמר אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד דה"ק אדרה בב"ד היכא דאפשר דבוודאי זו חמיר' דהא תנא דמתני' לא קתני אלא מדירין אותה והיכא דלא אפשר כגון שנשאת אשבעה חוץ לב"ד ומ"ה היתומים יכולים לעכב שלא תנשא עד שידירו עליה ומה שכתב שלא בנקיטת חפץ דמשמע אבל כל שאר דברים שצריכי' בשבועת ב"ד ה"ה נמי דבעי חוץ לב"ד בפרט הזכרת השם או כינוי ולאפוקי מפי' רש"י דלא בעי הזכרת השם ואפשר דמדמה לשבועת היסת וס"ל דלא בעי הזכרת השם אבל דעת הרמב"ם והטור אחריו דאף להיסת בעי הזכרת שם ואפילו אומ' בלשון אחר צריך לומר אהא בארור לה' אלקי ישראל או מי ששמו חנון אם יש לזה אצלי כלום או שב"ד אומרים לו כך וא"כ שבועה דרבנן אף שהיא חוץ לב"ד לא גרע. מסקינן בסוגיא ההיא איתתא דאת' לקמי' דרב הונא אמרה ליה הב לי כתובתי אמרה לה מאי איעביד לך דרב לא מגבה כתובתא לארמלתא אמר' ליה מידי האי טעמא אלא דילמא נקיטנא בידי מכתובתאי חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי כלום. אמר רב הונא מודה רב בקופצת פי' רש"י ז"ל הואיל וקופצת ונשבעת תגבה וכן משמע בירושלמי דגרסינן עברה ונשבעה רב הונא אמר נשבעה נשבעה אבל ר"ח ז"ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעה שכיון שעברה ונשבעה משביעין אותה שבועה כתקונה על דעת ב"ד ומגבין לה כתובת' ומוכח לה מדאמרינן בפרק הגוזל קמא אור רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו עליו בשבועה שוב אין משתלמין ממון ופרכינן עלה ומשנינן כאן בקפץ כאן בשלא קפץ אלמא בקפיצה לאו חשיבי שבועה. ולאו ראיי' היא דלעולם שמה שבועה והתם היינו טעמא משום דלא קרינן ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו בעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ. ויש דוחין ואומרים נהי דקופצת ונשבעת מהני ולא בעי שבועה אחרת מ"מ לא איירי הכא שלא נשבעה בלא נקיטת חפץ או בלא דעת ב"ד דלא מהני וכן כל קופץ ונשבע דאי הוי חייב שבועה לא הוי סגי ליה ה"נ בקופץ לא מהני והכא מיירי בקופצת ונשבעה על דעת ב"ד אלא שהתלמוד לא חש להאריך וכן מצאתי כתוב ודברים של טעם הם מ"מ אומר אני פשיטא דקופצת ונשבעה אפילו בלא נטילת חפץ דאין צריכה שבועה אחרת דלא גרע משבועה דחוץ לב"ד שהיא נשבעת ודיו והתם משמע דקפץ ונשבע אפילו בב"ד דמיא לשבועה שחייבו חכמי' ונשבע חוץ לב"ד ומ"ה מיושב מה שלא הביא הרי"ף והרא"ש ושום מחבר הא דמוד' רב בקופצת משום דפשיטא דמהני מאחר דס"ל דנשבעה חוץ לב"ד מהני ודוקא לרב הוי חידוש דס"ל אין משביעין חוץ לב"ד מ"מ מוד' שאם קפצ' ונשבע מהני ולאו משו' דקפצה ונשבע' עדי' אלא היינו טעמ' משו' מאחר שכבר נשבע' א"כ לית תקנה על העונש מעוות שלא יוכל לתקן הוא ומה לנו להוסי' בעונש ומ"ה נוטלת כתובתה בלי שבועה אחרת ומ"ה נראה פשוט מי שקפץ ונשבע שלא כתיקונה לא מיבעי' דאם חייב שבוע' בנקיט' חפץ וקפץ ונשבע שלא בנקיט' חפץ שחוזר ונשבע ואף הדיין שמשביע בלא נקיט' חפץ דצריך נק"ח הוי כטועה בדבר משנה וחוזר כדאי' בפרק שבועת הדיינין וה"ה אפילו נשבע בנקיטת חפץ אלא שלא נשבע על דעת ב"ד כתיקונה שחוזר ונשבע. וקופצת דהכא דאמרינן דמודה רב איירי שנשבעה על דעת ב"ד וכדפי' במרדכי אבל לא נשבעה על דעת ב"ד אפילו לשמואל לא הוי שבועה דאיכא למיחש לרמאי ואין לומר איך יעשה שבועה על שבועה דגדולה מזו מצינו מי שנתחייב שבועת היסת ונשבע ושוב בא עד אחד דצריך לחזור ולישבע שבועת התורה כמו שכתב הרא"ש בשם הר"יף בריש שבועת הדיינין אע"פי שנשבע מתחילה כראוי כ"ש היכא שלא נשבע כראוי שצריך לחזור ולישבע כראוי. אבל היכא שקפץ ונשבע ולא מיגרע מידי משבועתו אפילו נשבע חוץ לב"ד אינו חוזר ונשבע דלא מצינו דאיכא גריעותא בקפץ ונשבע או חוץ לב"ד כי אם אליבא דרב משנשבע ואח"כ באו עדים דלא קרינן בהו ולקח בעליו ולא ישלם כדפי' הר"ן:

פסק מה שמשמע בירושלמי שאין להתיר נדר של שחוק כך כתב המרדכי פרק השולח וז"ל מכאן ראיי' דאין להתיר הנדר של קוביאות דהיינו לשחוק בקוביא וגם ריב"א לא היה רוצה להתיר הנדר דקוביאות ע"כ. אכן בתו' בפרק השולח כתבו והיה אומר הר"ר טובי' זצ"ל כל נדר קוביא עתה יש להתיר כי השוחקי' אינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם. אבל הרשב"א כתב וז"ל שאלת מי שנדר שלא לשחוק בקוביא לזמן ידוע ובא לשאול על נדרו ואומר שירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד על עצמו ונמצא עושה שתי רעות שוחק ועובר על שבועתו. תשובה מסתברא דאין נזקקין לו דשחוק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו נדר לעבור ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור על שבועתו ישביע את יצרו ואין אומרים לאלו שיזדקקו לעבור עבירה קטנה כדי שלא יעשה גדולה. וכתב עוד בתשובה שמ"מ אם התירו מה שעשו עשוי. והרשט"ה אומר שלא הותר בדיעבד והוכיח בראיות ודעתי מסכמת עמו היכא דאין ראוי להתיר הוי כאלו התירו בלא פתח וחרטה שאינו מותר כלל. אכן בהגה' בתשב"ץ בשם מהר"כ מצאתי דוקא משחק בקובי' שאין לו אומנות אחרת והוא פסול לעדות מחמת כן אין להתיר לו נדרו של שחוק. אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולים להתיר לו. ע"כ. וכן מצאתי בשם מהר"מ מ"ץ הלכה למעשה להיתר וכ"ש להתיר משום פקוח נפש. ותמה על מה שמצאתי כתוב בשם הרשב"א וז"ל שאלת באותו שנשבע ע"ד רבים שלא ישחק לשום שחוק בעולם שיש בו מעות ונשתטה וחזר ונשתפה ולפעמים חוזר לשטותו ויום אחד שחקו לפניו ומצא מנוח ונוח לו אמר שאם יכול לשחוק במעות שימצא מנוח ורפא לו ושאלת אם מותר להתירו אם לא. תשובה מסופק אני בדבר זה דאפש' לומר שהוא מותר ויש בדבר משום פקוח נפש וכמו ששנינו המכבה את הנרוכו' מפני רוח רעה או בשביל החולה שיישן פטור. ובסוגיא דשמעתין התם בחולה שיש בו סכנ' ומותר לכתחלה וכו' ומוקצ' מרבותיי ז"ל דכל הנך דתנן במתני' סכנה יש בהם ומותר לכתחלה ושמא אם הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל. ובפרק מפנין אמרו גבי יולדת שאם צריכה נר חברתה מדלקת ואוקמינהו בסומא ומשום דמיתבא דעתה וכו' וה"נ דאיכא רוח רעה ואפשר דאתי לידי סכנה ומשום יתובי דעתי' שרי' ליה כו' ותימא לי מה ספק יש בזו אין לך ספק פקוח נפש גדול מזו ואפילו לא יועיל אלא לשעה מ"מ מפקחין פקוח נפש אפילו לחיי שעה כדאי' ביומא ומ"ה נראה היכא דליכא חכ' או ג' הדיוטות אפילו בלא התרה שרי אבל בהתרה פשיטא ופשיטא דשרי אפילו לא הוי פקוח נפש כ"כ מ"מ אין לך מצוה גדולה מזו לרפאותי קצת מחליו ולהסיר ממשתגעותו אפילו לפרקים וכבר אמרנו דלדבר מצוה שרי להתיר אפילו על דעת רבים מצאתי כתוב מי שנדר שלא לשחוק לא ישחוק אחר עבורו שלוחו, של אדם כמותו ע"כ. ומהר"מ מ"ץ דלעיל התיר וז"ל מי שנדר שלא לשחוק בקוביא אם יכול אחר לשחוק עבורו הוי ידוע כי מהר"מ כתב דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם אם בלשון בני אדם שכל האומר כן ר"ל לא הוא ולא אחר בעבורו או לאו ואם לא נוכל להתברר נלך אחר לשון תורה דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו. ואע"ג דלר' סמא דאמר היכא דאי בעי עבד והיכא דאי בעי לא עבד לא מחייב שלוחו לית הלכתא כמותו אלא כרבינא. ולפי שאני יודע מעמדך ועניינך אני רוצה להתיר שתהא מותרת זוגתך לשחוק בקוביא אבל אתה יש לך למנוע, ע"כ וקולא גדולה היא בעיני להתיר לו שאשתו תשחוק וכדאי הוא להתיר נדרו בענין זה שתשחוק אשתו דהוא מילתא דלא שכיחא ואין יצרו כל כך מתגבר בזה ובסוף ימנע עצמו מן השחוק לגמרי אבל בלא התרה לשחוק בעבורו אסרו כל הגדולים. והא לך מה שכתב רבינו ירוחם בשם ר"ת הנודר או הנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורל ולא לשום אדם בשבילו ודוקא מנה גדול נגד מנה קטנה כדאמרינן פרק שואל אין מטילין חלשים בשבת משום קוביא עכ"ל ובתשובה כתב שבסוף חזה התנופה כתב הנשבע שלא ישחוק בשום שחוק שחוק הנקרא ב"לא בלעז אפישטאר בכלל ועיקר התשובה היתה כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון וראי' בפרק זה בורר עכ"ל ומ"מ נראה דאסור לשחוק בעבורו אכן להטיל גורלות בעבורו שאוסר וכן בתשב"ץ לא ידענו איסור מאחר דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם גורלות אינו בכלל ואפילו הוא עצמו שרי אף שגבי איסור שבת וי"ט דאסרינן שחוק וה"ה גורלות ואף לומר לגוי להטיל גורלות בעבורו שאני גבי נדרים דהולכים אחר לשון בני אדם. אכן אם נדר בזה הלשון שלא לשחוק שום שחוק בעול'זה הלשון כולל אפילו הטלת גורלו' אבל מה שאמר שום שחוק אינו בא לטפוי כי כך הוא לשון בני אדם בל"א איך וויל קיין שפיל ניט טון ור"ל כל מיני שחוק בין בקוביאות בין בפספסין בין שחוק קרטין בל"א אבל גורלות והמראות שבא לפרקים אינו בלשון בני אדם בכלל השחוק אבל אותם המראה שהוא ממרה עם חבירו בענין שחוק שהוא תדיר וכן המראה. אם תקדים יונך ליוני וכן בענין הסוסים אם מקדים יונים או סוס לענין המראה הוי בכלל שחוק ואסור אבל בהא ודאי שרי. כתב הרשב"א בתשובה על קהל שהסכימו והחרימו שלא לשחוק בקובי' ואח"כ רצו להתיר שאפילו כולם מסכימים להתיר אינם יכולים להתי' לפי שדבר זה מעצמו אסור ועוד נוסף עליו איסור ההסכמה והחרם והאיך יוכלו להתירו הגע עצמך סלק את החרם כמי שאינו היאך יסכימו רבי' להתיר את האסור כל מי שמסכים להיתר זה כמי שמסכים עבירה א' בכנופיא וכל שהיו הנסכמים רבים תהי' עתה ההסכמה רבת החטא והמהומה. וכתב עוד שאלת הרי שכללו בחרם שכל מי שיעבור יהי' מנודה אם יוכלו להתיר את הנדוי אם לאו כיון שנעשה לקיים החרם וכמו שאין מתירין החרם שהחרימו שלא לשחוק בקוביא כך אין מתירין הנדוי דעו כל מי שכבר עבר יכולים להתיר כדרך שמתירים שאר המנודים וכן נראה שמתירים את הנדוי אפילו מכאן ולהבא שאין היתר זה בגוף האיסור ממש בגוף השחוק אלא הקנס הוא שמתירין. ואיסור השחוק במקומו עומד:

ע"כ ודברים של טעם הן:

פסק על דעת רבים. כתב הר"ן וז"ל כשנשבע בפניהם ואמר להם על דעתכם או שאמר על דעת פלוני ופלוני או שאמר סתם על דעת רבים כולי האי גוני על דעת רבים מקרי ואין לו הפרה וכן דעת הר"מבם ז"ל בפרק יו"ד מהלכות שבועות אבל רש"י ז"ל כתב על דעת רבים כך יאמרו הרי אנו מדירין אותך על דעתינו וכ"כ רב האי גאון בתשובה וכתב בשם ר"ת דעל דעת רבים היינו, על דעת פלוני אפילו שלא בפניהם אבל על דעת רבים לא כלום היא. וכל זה אינו במשמע אלא אפילו על דעת רבים לחוד אי לו הפרה וטעם משום דכל הנשבע על דעת רבים אלימא מילתא ואי אפשר לה שתהא ניתרת ע"כ ואני אומר דבודאי מי שנשבע על דעת רבים דעתו שלא יהא לו היתר כלל מ"מ לא הודר על דעת רבים ובחרטה אחת הותר כל הנדר דס"ס אין זה אלא נדר א' ובהתרה אחת סגי. גם אם נדר על דעת פלוני ופלוני ופלוני דפשיטא ליה לר"ת דהוי נדר על דעת רבים לא נהירא דס"ס לא הודר על דעתם מאחר שלא היה בפניהם. ומ"מ נראה שאף שלא בפניהם מהני היכן שנודע להם הנדר קודם שהותר א"כ קבלו הדבר ותלוי בדעתם. וחרטה תו לא מהני אבל אם לבש חרטה קודם שנודע להם יכולים להתיר לו. גם נראה מה שכתב הטור בשם ר"ת שאם נדר בפני שלשה אפילו לא פרט אותם אלא אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה דמסתמא על דעת רבים העומדים לפניו קאמר וכל זאת להלכה אבל למעשה אני אומר שאין להתיר שום נדר על דעת רבים כדעת הר"ן אם לא לצורך דבר גדול. ומ"מ היכא שאומר על דעת רבים ובפרט שנים יש לו הפרה אע"פי שהזכיר דעת רבים מ"מ פרט שנים אישתכח דלא דעת רבים הוא לכ"ע. ולענין אם צריך דעתם ככתבם או לא. התו' כתבו דהנודר על יחיד. יכולים להתיר לו בלא דעתם וכ"כ המגיד להדיא הנודר על דעת יחיד ואיכא למימר דוקא יחיד אבל הנודר על דעת שני' נהי דיש לו התרה מ"מ צריך נמי דעתם בהתרה אכן הרא"ש כתב להדיא שנדר על דעת יחיד או שנים יש לו התרה בלא דעתם דהא אשה על דעת בעלה היא נודרת ויכול החכם להתיר את נדרה ע"כ ואין לו ראי' בנודר על דעת שנים דאיקרי רבים ויהא לכל הפחות נדר על דעת רבי' בלא רשות וכן מסתבר בעיני ולפי זה מתישב שפיר מה שאמרו בפרק ב' דשבועות שאמר משה לישראל לא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום כי היכא דלא תיהוי הפרה לשבועתייכי דמשמע דעל דעת שנים קרא נדר על דעת רבים ואין לו הפרה ודחק הרא"ש וכתב מדברי התו' דלשם יש רוצי' לדקדק מכאן דבנדר על דעת רבי' היינו על דעת שני' כי הכא הקב"ה ומשה וליתא דרבים בכל מקו' הן שלשה כדאמרי' ימי' שני' רבים שלשה ומהתם גמרי לנדר שהודר ברבים בפרק השולח כו' וכל זה דוחק דא"כ לא הל"ל על דעתי כלל אלא על דעת המקום לחוד. אבל לפי מה שפי' לא קשה מידי דהכי קאמר כי היכי דלא תיהוי לכם הפרה לפי שעל דעת שנים אין לו התרה בלא דעתם וא"כ בודאי לא יסכים הקב"ה להתירו לרעה וכן עיקר בעיני: