גיטין לה ע"א

דף לה - א

משום חינא - של האנשים בעיני הנשים - אקילו רבנן גבה דאלמנה שלא תצטרך לישבע.

כלומר: כדי שישאו האנשים חן בעיני הנשים, ויסכימו הנשים להנשא להם, יש להקל עליהן לגבות את כתובתן לאחר מות בעליהן, ולפוטרן מן השבועה.

קא משמע לן משנתנו, שאף האלמנה בכלל חיוב שבועה זו.

שנינו במשנה: נמנעו מלהשביעה:

והוינן בה: מאי טעמא נמנעו מלהשביעה?

אילימא משום דרב כהנא, דאמר רב כהנא, ואמרי לה [יש האומרים שאת השמועה הזו] אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד, בזמן של שני בצורת, ^[1] שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו האלמנה את הדינר בכד של קמח, וכשבאה ללוש בצק מקמח זה, שכחה שהדינר בתוכו, ואפאתו בפת, ונתנתו לעני עם הפת. לימים, בא בעל הדינר, ואמר לה: הבי לי את דינרי!

אמרה ליה: יהנה [יועיל להמיתו] סם המות באחד מבניה של אותה אשה [על עצמה נתכוונה], אם נהניתי מדינרך כלום! כלומר: נשבעה לו בחיי בנה, שלא שלחה יד בפקדונו. ^[2]

אמרו: לא היו [עברו] ימים מועטין, עד שמת אחד מבניה של אותה אלמנה. ^[3] וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה מי שנשבע באמת, כל כך חמור דינו, הרי שהנשבע על דבר שקר על אחת כמה וכמה, שעונשו חמור מאד!

ולפני שמסיימת הגמרא את הנידון שהתחילה בו, לפרש את טעם משנתנו על פי דברי רב כהנא, מבארת הגמרא את המעשה: ^[4]

מאי טעמא איענשה?! והלא אמת נשבעה, ולא נהנתה מן הדינר, שהרי נתנתו לעני.

ומשנינן: לא אמת דיברה, שהרי נהנתה מהדינר, בכך דאישתרשי [נחסך] לה מהבצק מקום הדינר! ^[5] שאם לא הדינר, היתה צריכה למלאות את הפת בעוד בצק, ואם כן הרי נהנתה מן הדינר, ונמצא שנשבעה לשקר. ^[6]

ואכתי הוינן בה: ואם כן, מאי אמרו חכמים: "מה מי שנשבע באמת כך"!? והלא שבועת שקר נשבעה!?

ומשנינן: הכי קאמר: כמי שנשבע באמת כך, הנשבע לשקר במזיד על אחת כמה וכמה!, שהרי אף שנשבעה לשקר, הרי היא דומה למי שנשבעת אמת, ומשום ששוגגת היתה.

וכאן שבה הגמרא לצדד בפירוש משנתנו על פי דברי רב כהנא, שמשום כך נמנעו מלהשביעה, היות וכה חמור הוא עונשה של שבועת שקר; ומקשה הגמרא על פירוש זה: אי משום הא חששא נמנעו להשביעה, מאי איריא במשנתנו דוקא אלמנה, שנמנעו מלהשביעה והתקינו לה נדר במקום שבועה!?

והרי אפילו גרושה - שמת המגרש קודם שנפרעה כתובתה, ומעיקר הדין כיון שבאה היא ליפרע מנכסי יתומים צריכה היא שבועה תחילה - נמי, היה לנו לומר כן! ^[7]

אלמה [למה] אמר רבי זירא אמר שמואל:

לא שנו במשנתנו, שאין משביעין אלא נודרת היא במקום שבועה, אלא באלמנה. אבל גרושה שבאה לגבות את כתובתה מהיתומים לאחר שמת המגרש, משביעין אותה שלא נפרעה מאביהם בחייו, ואין די לה בנדר.

ומשנינן: אלמנה שאני! ודוקא בה חיישינן שתשבע לשקר, ומשום דבההיא הנאה דקא טרחה קמי דיתמי [היות וטורחת היא עבור היתומים], אתיא לאורויי היתרא [תבוא היא להורות היתר לעצמה], ולהשבע שלא נפרעה את כתובתה, אף שכבר נפרעה.

ומשום שתאמר בלבה: שאותו ממון שכבר נפרעה, אינו עבור פירעון הכתובה, אלא הוא שכר טרחתה ביתומים.

והיות והוראת היתר זו אינה שייכת אלא באלמנה, לכן נמנעו מלהשביעה, והתקינו לה שתהא נודרת ליתומים; אבל גרושה שמתחילה אין לחוש שתורה היתר לעצמה, לא הקילו בה חכמים שתידור ותטול את כתובתה, אלא הרי היא נשבעת ליתומים כעיקר הדין, ואז נוטלת היא את כתובתה.

אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא: רב ושמואל, דאמרי תרוייהו:

לא שנו במשנתנו שאין משביעין את האשה אלא מדירין אותה, אלא בשבועה בבית דין; אבל חוץ לבית דין, משביעין אותה; כלומר: כך היתה התקנה, שישביעוה חוץ לבית דין או שידירוה.

והטעם: כי שבועת הדיינין כעין שבועה של תורה היא, שהנשבע נוטל ספר תורה או תפילין, ומשביעין אותה בשם או בכינוי, ועונשה מרובה; אבל שבועה חוץ לבית דין שבועה דרבנן היא, שאינה אלא בקללת "ארור" [שאומר "ארור אני אם יש בידי משל חבירי כלום"]. ואינו נוטל חפץ בידו, ואין עונשה חמור כל כך. ^[8]

ומקשינן: איני, הלא אין הדבר כן!

והא רב גופיה לא מגבי כתובה לארמלתא [רב לא היה מגבה כתובה לאלמנה כלל], משום שנמנע מלהשביעה, [ועל נדר לא היה מסתמך, כמבואר הטעם לקמן] -

ואם כדבריך, שדי לה לאלמנה בשבועה חוץ לבית דין, למה לא השביעה רב חוץ לבית דין ויגבנה כתובתה!?

ומסקינן: אכן קשיא!

בסורא - עירו של רב - מתנו [שנו] את שמועת "שבועה חוץ לבית דין" הכי, כאמור לעיל; אבל בנהרדעא - עירו של שמואל - מתנו לה הכי, ולדעתם, נחלקו בדבר רב ושמואל:

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא בבית דין, אבל חוץ לבית דין, משביעין אותה!

ורב פליג ואמר: אפילו חוץ לבית דין, נמי אין משביעין אותה! ואף דאינה כשבועת הדיינים, די בחומר שבועה זו כדי שלא להשביעה.

ורב לטעמיה, נהג להלכה כשיטתו, דהרי רב לא מגבי כתובה לארמלתא! משום שנמנע לגמרי מלהשביעה, ואף מחוץ לבית דין לא רצה להשביעה.

ומקשינן: מדוע לא הגבה רב כתובה, והרי אף שאי אפשר להשביעה ואפילו חוץ לבית דין, הרי היה יכול ליאדרה וליגבייה [להדירה ולהגבותה]!

ומשנינן: בשני דרב, קילי נדרי! בימי רב היו בני אדם מזלזלים בנדרים, והיה קל בעיניהם לעבור עליהם. לפיכך, לא סמך רב על כך שתידור ליתומים, משום דחיישינן, שמא באמת נפרעה כתובתה, אלא שאינה יראה לידור, ולעבור לאחר מכן על נדרה.

מעשה בההיא אלמנה דאתאי לקמיה דרב הונא [באה לפני רב הונא], ותבעה את כתובה.

אמר לה רב הונא: מה אעביד ליך [וכי מה יכול אני לעזור לך], כי איני יכול להגבותך כתובתך, דהרי רב לא מגבי כתובה לארמלתא [לא היה מגבה כתובה לאלמנה כלל], לא על ידי שבועה, ולא על ידי נדר.

אמרה ליה האלמנה: מידי הוא טעמא [והרי מה הוא הטעם שאין מגבין לאלמנה כתובה]? הלא אין זה אלא משום שחוששים אתם: דלמא נקיטנא מידי מכתובתי [שמא נתקבלתי משהו מכתובתי], ואם כן, קופצת ונשבעת אני: "חי ה' צבאות, אם נהניתי מכתובתי כלום".

אמר רב הונא: מודה רב - שלא היה מגבה כתובה לאלמנה כלל - בקופצת ונשבעת מעצמה, שהיא נוטלת את כתובתה, שהרי אין עיקר הדין אלא שלא להשביעה לכתחילה, אבל כיון שנשבעה למה לא תגבה.

מעשה בההיא אלמנה דאתאי לקמיה דרבה בר בר הונא, ותבעה את כתובתה.

אמר לה רבה בנו של רב הונא: מה אעביד לך? והלא אין בידי להגבותך, משום דרב לא מגבי כתובה לארמלתא, ואף אבא מרי [אבי מורי: רב הונא] לא מגבי כתובה לארמלתא!

אמרה ליה האלמנה: אם איני נוטלת את כתובתי, לכל הפחות הב לי מזוני! שהרי מתחייב הבעל במזונות אשתו, אף לאחר מותו עד שתטול את כתובתה, כל זמן שתשב בביתו אלמנה.

אמר לה רבה בר רב הונא: מזוני נמי לית ליך [אף מזונות מן היתומים אין לך]! דהרי אמר רב יהודה אמר שמואל:

התובעת כתובתה בבית דין, אף אם עדיין לא גבתה אותה, אין לה מזונות! שחיוב המזונות הוא רק כל זמן שבדעתה להשאר באלמנותה משום כבודו, שכן הוא תנאי הכתובה, "כל זמן ימי מיגר ארמלותיך בביתי תהי מיתזני מנכסי". אבל משעה שתבעה את כתובתה, גילתה דעתה שרוצה להנשא, ולכך מפסידה את המזונות.

ואף את, שבאת לגבות את כתובתך, אף שאין אנו נותנים לך, מכל מקום הפסדת כתובתך.

קללה אותו האלמנה, ואמרה ליה: אפכוה לכורסיה [יתהפך כסאך], ותרד מגדולתך! משום דכבי תרי אמוראים דיינת לי [כשני אמוראים דנתני]! שהחמרת עלי כרב, שלא להגבותני את כתובתי, שלא כשמואל שהוא מגבה כתובה בשבועה חוץ לבית דין או בנדר; ומאידך החמרת בי כשמואל, לשלול את מזונותי משום תביעת הכתובה.

וכששמעו את קללתה, הפכוה לכורסיה [הפכו את כסאו] של רבה בר רב הונא, ותרצוה [וחזרו וזקפוהו]! כדי שתתקיים הקללה בכך, ולא תתקיים במשמעותה החמורה, שאליה התכוונה האלמנה.

ואפילו הכי, לא הועילה עצה זו להסיר הקללה לגמרי, ולא איפרק רבה מחולשא [לא ניצל מלבוא לידי חולי].

אמר ליה רב יהודה - שהיה תלמידו של שמואל - לרב ירמיה ביראה:

כשתבא לפניך אלמנה לגבות את כתובתה, אדרה [הדירה בקונם אם נטלה מכתובתה], בבית דין בכל מה שירצו היתומים; ואשבעה [או השביענה] ^[9] חוץ לבית דין שלא נטלה מכתובתה כלום, והגבה לה את כתובתה, כדעת שמואל רבי - ולא כרב ותלמידיו אחריו, שלא היו מגבים כתובה לאלמנה.

וחפץ אני, דליתי קלא וליפול באודנאי [שיצא הקול ויגיע לאזני] שאכן הוגבתה כתובה בימי, דבעינן דאעביד [כמו: דליתעביד] בה מעשה [כי רצוני שייעשה מעשה] כדעת שמואל רבי.

גופא: אמר רבי זירא אמר שמואל:

לא שנו במשנתנו - שאין משביעין לפרעון הכתובה אלא מדירין - אלא את האלמנה, אבל גרושה, משביעין אותה בבית דין! כי היות ואינה טורחת לפני היתומים, אינה מורה לעצמה היתר, לכן משביעין אותה, ואינה יכולה לגבות על ידי נדר.

ומקשינן: וכי גרושה דאדרה [שהדירוה] ולא נשבעה, לא תגבה כתובתה?!

והא מעשה שהיה, בבעל ואשתו שעלו מבבל לארץ ישראל, וגירשה שם, ותבעתו האשה את כתובתה, וכתבו לה בית הדין שבארץ ישראל פסק דין, שתגבה מנכסיו שהותיר בבבל.

ושלחו מתם [מארץ ישראל] לבבל כתב שכך היה כתוב בו:

"איך פלוניתא בת פלוני, קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הידיא דמתקרי איה מרי, ונדרת ואסרת כל ^[10] פירות שבעולם עלה, דלא קבילה מכתובתה אלא גלופקרא [כסות עבה של צמר] ^[11] אחד, וספר תהלים אחד וספר איוב וממשלות - שהיו בלואים.

[פלונית בת פלוני קיבלה גט מאדם ששמו "אחא בר הידיא", וחניכתו היא "איה מרי", ונדרה בפנינו לאסור כל פירות שבעולם על עצמה, שלא קיבלה מכתובתה אלא כסות צמר, וספר תהלים, איוב ומשלי שהיו בלואים] -

הא דאמרינן מודה רב בקופצת. פי' רש"י ז"ל הואיל וקפצה ונשבעה נשבעה וגובה. וכן משמע בירושלמי דגרסינן עברה ונשבעה רב הונא אמר הואיל ונשבעה נשבעה.
אבל ר"ח ז"ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעה שכיון שעברה ונשבעה משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת ב"ד ומגבין לה כתובתה ובפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ו) גרסינן כאן בקפץ כאן בשלא קפץ דהיכא דקפץ ונשבע ובאו עדים משלם אבל לא קפץ אינו משלם חע"פ שבאו עדים שנא' ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אינו משלם וכתב ר"ח ז"ל שם ש"מ מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוה מגבי כחובה לארמנתא בקופצת מודה דמשביעה ומגבי לה כתובה אלו דברי הרב ז"ל. ומיהו אינה ראיה דהא אע"פ ששבועתו בקפיצה שבועה היא ופטור משבועת הפקדון מי' לא קרינא ולקח בעליי ולא ישלם. שהרי לא קבלו בעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ.
ובירושלמי פ' ד' שומרים (שבועות ח,ג) מצאתי הטוען טענת גנב אינו חייב עד שיכפור בב"ד מהנן קיימין אם בהדה דקיים וחייב לחבירו שבועה אפילו נשבע חוץ לב"ד חייב אלא כיון קיימי' בהם דחמי אזלי' בעין משביעיניה והוא קפץ ונשבע ודברים הללו נוטים לדברי ר"ח ז"ל שכל זמן שלא חייבוהו ב"ד עדיין לישבע כשנשבע על דעת ב"ד הוא נשבע ואינו חוזר ונשבע פעם אחרת.

אמר לה מזוני נמי לית לך. יש מחלוקת בהא דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה. שי"א אלמנה כך דינה תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה וי"א לא אמרו אלא באשת איש. אבל אלמנה תשבע בתחילה ובסוף. ולא ראיתי טעם מספיק דאומרים משום דמזונות אשת איש דבר תורה ואינו כן דקי"ל תקנו מזונות תחת מעשה ידיה והכי נמי מוכח בבמה דוכתי בתלמודא דרבנן הוא דתקון מזונות ואומרים משום דטוענין ליתומים.
ואני אומר אף למי שהלך למדינת הים טוענין שהרי שנינו והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה כבא ליפרע מנכסי יתומים. והכרעתי משמועה זו מכרעת מדאמר לך רבא לההיא איתתא מזוני נמי לית ליך והך בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובתה לארמלתא ה"נ לית ליה לאגבויי מזוני אלא ש"מ למזוני לא בעי' שבועה. וראיה גמורה נמי מדאמרינן פרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ז) תרגמא שמואל לפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים כששמעו בו שמת ואע"ג דלית הלכתא כשמואל שמעי' מינה דאלמנה אינה נשבעת לכתחילה וק"ו הדברים בהא אפי' שמואל שאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש מודה שפוסקין לאלמנה בלא שבועה מכל שכן לרב שאמר פוסקין לאשת איש שפוסקין לאלמנה בלא שבועה כחלן וקי"ל כוותיה.

ומאי טעמא איענשא משום דמשתרשי ליה. כלומר דשיעור הדינר משתרש לו כשיעורו מפת. והקשו בתוספות ואמאי מיענשא בכך והלא אנוסה היא ואמרינן בשבועות פרק ג' (כו, א) האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי דמר אמר בשבועה הכי אמר רב ומר אמר בשבועה הכי אמר רב, וכי אתו לקמיה דרב אמר להו אנא הכי אמר ואמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה את לבך אנסך, אלמא אנוס לא מיענש כלל. ויש מתרצים דהתם לענין קרבן קאמר ולכתוב על פנקסו קאמר וכדרבי ישמעאל שקרא והטה וכתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש אביא קרבן שמנה, ואמר ליה רב דפטור מקרבן אבל מכל מקום עונש איכא. ותדע לך דבפרק שני דנדרים (טז, ב) בעי תרי קראי גבי נשבע לבטל את המצוה חד למיפטר מקרבן וחד למיפטר מלאו. ואינו נכון דמסתמא רב כהנא לכאורה לענין עונש קאמר ולא לקרבן ולכתוב על פנקסו, ועוד שהרי בנדרים בפרק ארבעה נדרים (נדרים כה, ב) משמע דאפילו עונש ליכא מדאמרינן התם גבי נדרי שגגות כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש התם שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר אישתבע ונדרי שגגות הא תנין התם כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונמצא שאכל ושתה שאיני אוכל ושותה ושכח ואכל ושתה וכענין זה יש לפרש שבועות שגגות כגון שאמר שבועה כשלא אוכל ככר זה אם אכלתי ושתיתי היום ונמצא שאכל ושתה מותר לאכול ולשתות שבשעת שבועה סבור היה שלא אכל ושלא שתה, ותירצו בתוספות כפשטא דההיא דרב כהנא ורב אסי דליכא עונש כלל והכא לענין ממון שאני דאית ליה למידק טפי ולמידע היכא מנח ליה דלא ליתי לידי שבועה וכעין פשיעה היא אבל בהא דרב כהנא ורב אסי שלא נתכוונו לישבע רק לפי סברתם פטורים שהרי פטרם הכתוב מן האדם בשבועה פרט לאנוס וממנו יש ללמד לנשבע שלא יאכל ככר זה אם אכל ונמצא שאכל שמותר לאכלו דאנוס היה ומן האדם בשבועה גמרינן ליה. ואם תאמר אם כן היאך תולה שבועות שגגות בנדרי שגגות והלא שבועות שגגות כתיבן דהאדם בשבועה לגבי שבועה הוא דכתיב ולא בנדרים והיכי תלי כתיבא בדלא כתיבה. יש לומר משום דנדרי שגגות תנן במתניתין ושבועות שגגות לא תנן. והא דקתני נדרים טפי משבועות, משום דאגב דבעי למיתני ארבע נדרים התירו, דליכא למיתני הכי בשבועות משום דנדרי הבאי מותרין ושבועות הבאי אסורות. וצריכא עיונא לי הגירסא שיש בפרק ארבעה נדרים כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והיא הגירסא הנכונה כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.

כמי שנשבע באמת. כתב בהלכות גדולות שמע מינה דמיתפיס בשבועה אף על גב דלא ידע. ושמע מינה דחיילא שבועה אפחות משוה פרוטה דהא מקום דינר לישה לא הוי שוה פרוטה, ותנן נמי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים, ואמרינן ליחשוב נמי כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחיילא שבועה אתמרים חיילא אחלב נמי, ופרקינן כי קא חשיב מידי דחייל אכשיעור שבועה דחיילא אפחות מכשיעור לא קא חשיב, ואקשינן והרי הקדש ואמרינן בעיא שוה פרוטה, מכלל דשבועה חיילא אפחות משוה פרוטה. וכן הלכתא.

ואיכא דקשיא ליה יהנה סם המות אמאי קא מיקרי שבועה, דהוי ליה אלה וכדרבי אביהו. עד כאן. אין בכת"י כל הקטע הזה. אין בכת"י.

אמר רבי ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שאנו אלא בבית דין. פירש רש"י ז"ל משום דשבועת הדיינין בשם ובנקיטת חפץ וענשה מרובה אבל חוץ לבית דין משביעין אותה שאינה בשם אלא כעין היסת ולא בנקיטת חפץ ואין ענשה חמור כל כך, ואף על פי ששבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים בנקיטת חפץ תקנוה, ובי דינא דאשבע בלא נקיטת חפצא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, הכא תקנתן של יתומין היא, דבתר דתקינו שתהא נודרת להם כל מה שירצו אמרו שאם ירצו ידירוה ואי ניחא להו ישביעוה חוץ לבית דין וכולה מילתא משום תקנתן היא. אין בכת"י.

הא דאמרינן: מודה רב בקופצת. פירש רש"י ז"ל וכיון שנשבעה נשבעה ומגבין לה באותה שבועה והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם עברה ונשבעה רב הונא אמת נשבעה. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעת משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת בית דין ומגבין לה כתובתה. וכן כתב נמי בבבא קמא בפרק הגוזל קמא דגרסינן התם (קו, א) כאן בקפץ כאן בשלא קפץ כלומר דהיכא דקפץ ונשבע ובאו עדים משלם אבל לא קפץ אינו משלם אף על פי שבאו עדים שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב לא ישלם וכתב שם רבינו חננאל ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה, והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוי גבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובתה. והרמב"ן נ"ר כתב דאינה ראיה דהתם אף על פי ששבועתו בקפיצה שבועה היא ופטור מן שבועת הפקדון, מיהו לא קריא ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו הבעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ. ומסתברא כדברי רבינו חננאל ז"ל דרב לא מגבו כתובה לארמלתא לא בשבועה לא בנדר לא בגזרה תלי טעמיה אלא בטעמא והיינו טעמא משום דבנדר לא דבשניה קיל' נדרי, ובשבועה לא משום דשבועה הבא ליפרע בנקיטת חפצא היא, ואי אפשר בהכי משום דרב כהנא, ושלא בבית דין לא משום דבשבועה שלא בנקיטת חפץ לא מגבינן לה. והיינו דפליג עליה דשמואל ואמר דאפילו חוץ לבית דין אין משביעין אותה לומר שלא נקל עליה אלא כעין תקנה ראשונה בנקיטת חפץ, וכיון שכן כי קפצה ונשבעה מאי הוי דהא לא נשבעה כדינה. וגדולה מזו אמרו דדיינא דאשבע באלוקי ישראל כלומר שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הילכך אף בקופצת נמי כיון שלא נשבעה כתקנה לא מגבינן לה בההיא שבועה אלא משביעין אותה כתקנה ומגבי לה.

אמר לה מזוני נמי לית ליך. מכאן מביא ראיה הרמב"ן נ"ר לדברי האומרים דהא דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה דהוא הדין לאלמנה דאינה נשבעת בתחלה דאם כדברי האומרים דוקא באשת איש אבל באלמנה תשבע בתחילה ובסוף, היכי אמר לה מזוני נמי לית לך מדרב יהודה אמר שמואל דמשמע דרב לא מודה בה ואיהי נמי אמר ליה כבי תרי עבדא לי, ואמאי הא כולה כרב עבדה דכיון דלא משביעין לה ולא מדרין לה מזוני נמי לית לה דהא בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובה לארמלתא הכי נמי לית ליה לאגבויי מזוני, אלא שמע מינה למזוני לא בעיא שבועה בתחילה בין באשת איש בין באלמנה.

הא דאמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא וליפול באדנאי. איכא לפרושי דנדר ושבועה בעי אבל בחדא מינייהו לא משום דנדרי בדרייהו קילי, ושבועה שלא בנקיטת חפץ נמי לא, דמעיקרא בנקיטת חפץ תקנוה, אבל נדר ושבועה לשקרא לא עבדת דאימת שבועה עליהן וכי נדרה כדין נדרה. ואיכא לפרושי דאו הא או הא קאמר, והכי מסתבר טפי דהא רב יהודה תלמידיה דשמואל הוא ואיהו הוא דאמר משמיה דשמואל לא שאנו שלא בבית דין אבל שלא בבית דין משביעין אותה כלומר אם ירצו היתומים ומגבין לה בהכי, והכא נמי הכי קאמר אדרה בבית דין אם ירצו היתומים, ואשבעה חוץ לבית דין אם אינם רוצים בנדר ורוצין הן בשבועה שלא בנקיטת חפץ יותר, והיינו דאמר להו תרווייהו משום דלא פסיקא ליה חדא מינייהו, דבדעת היתומים תליא מילתא איכא דניחא לה בנדר ואיכא דניחא ליה בשבועה. ולפי פירוש זה אתיא דרב יהודה כשמואל רביה, ודי ליה דרביה היא, וקיימא לן כותיה בדיני. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב וקיימא לן כשמואל דסבירא ליה חוץ לבית דין משביעין אותה וחזינן לרב יהודה דאמר ליה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא באודנאי דבעינא למעבד בה עובדא, עד כאן, אלמא משמע דדברי רב יהודה ודברי שמואל רביה דברים אחדים הם, והלכך בין בנדר לחודיה בין בשבועה שלא בבית דין לחודיה מגבינן לה כשמואל וכרב יהודה דעבוד בה עובדא. והני מילי באלמנה דמוריא ואמרה ואיכא משום דרב כהנא, אבל בגרושה משביעין אותה בבית דין שבועה ולא נדר כדאמר רב זירא אמר שמואל לא שנא אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה.

הא דשלחו מתם איך פלוניתא בת פלוני קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הדיא וכו' ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עלה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקרין אחד. לא גרסינן בה כל פירות משום דאי אפשר לה לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרינן בפרק שני דנדרים (טו, א) דפרכינן גבי קונם עיני בשינה אי דלא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן עד דעבר איסור בל יחל והאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר, ולאסור עצמו בכל פירות זמן מועט עד כדי שתוכל להחיות בלא הן, ולהאכילה עכשיו לראות אם תאכל אם לא אי אפשר בהכי. וכיון [בנדפס: דכיון] דמשם ואילך אינה אסורה אינה חוששת בכך הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמוכח בסמוך (לה, ב) דאמר רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מאי טעמא דמפר לה בעל, ואי לאיסור שעה קא קפדה לידרוה מכל פירות שבעולם ותאכל מהן לאלתר ואף על גב דמפר לה בעל לבסוף אין בכך כלום דהא קיימא לן דחכם עוקר את הנדר ובעל מיגז גייז, אלא ודאי היינו טעמא דלאיסור שעה כיון שאינה עומדת באיסור כל ימיה אינה חוששת. הלכך הכא לא גרסינן כל, אלא ונדרת ואסרת פירות עליה.

כבר ביארנו בששי של שבועות על חומר השבועה ואיומיה בפרטיה וכלליה וכמה גדול עונש העובר עליה ואף בסוגיא זו אמרו שהשגגות נעשות בה כזדונות מפני שכל אדם מועד עליה וצריך ליתן לב על מה הוא נשבע והיאך הוא נשבע והוא שאמרו דרך הערה באחד שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה אחת והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת בשוגג ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר ואמר לה תני לי דינרי ואמרה לו דרך שבועה ובהזכרת השם על הדרך שביארנו בארור בו שבועה ברביעי של שבועות תהא סם המות באחד מבניה אם נהנית ממנו והרי נהנית ממנו שנשתרש לה מקומו בתוך הפת אלא שבשוגג נשבעה ונענשה עד שבתוך ימים מועטים מת אחד מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומת מי שנשבע כעין שבועה של אמת שאינו סבור לישבע לשקר כך מי שנשבע לשקר על אחת כמה וכמה:

כבר ביארנו שחוץ לבית דין משביעין אותה ומן הטעם שכתבנו ואין הלכה כרב שאמר שאף חוץ לבית דין אין משביעין אותה ואם היתומים רוצים להדירה מדירים אותה בבית דין ואפי' היה הזמן פרוץ אף בנדרים ואין הלכה כרב שלא היה מגבה כתבה לאלמנה מפני שהיה אומר שאף חוץ לבית דין אין משביעין אותה וכן שהיה אומר שבזמן שהם פרוצים בנדרים אין מדירין אותה אלא כשמואל שאם כן הלכה לה תקנת ר"ג אלא יבררו היתומים לעצמם או ישביעוה חוץ לבית דין או ידירוה בבית דין שענין זה בכלל דינין הוא והלכה כשמואל בדיני וכן שהדעת נותנת להעמיד התקנה ושלא להפסיד את האלמנה מכל וכל זו היא שיטתנו וכן דעת גדולי הפוסקים והמחברים והוא שאמרו אמר ליה רב יהודה לירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין כלומר אי זו מהן שיברורו שאם יבררו להדירה אדרה בבית דין ואם יבררו להשביעה אשבעה חוץ לבית דין ובלשון הזה אמר לו ליתי קלא וליפוק באודנאי דבעינא דאעביד בה מעשה כלומר להוציא מלבן של רב הונא ושל רבה בר רב הונא שהיו נמשכים בה לדעת רב וכמו שאמרו מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתבה לארמלתא:

ומכל מקום יש פוסקים כרב שלא להשביעה אף חוץ לבית דין ושלא להדירה בזמן שהעולם פרוץ בנדרים ומטעמא דרב הונא ורבה בריה עבדו עובדא כותיה ואין ראיה אצלי בכך כלל שרב הונא תלמידו של רב היה ולא היה רוצה להוציא ממון על כרח שיטתו של רבו וכן רבה היה נמשך בה אחר אביו וכמו שאמר ואבא מרי לא מגבי כתבה לארמלתא ושב ואל תעשה זה מכבוד רבו וזה מכבוד אביו ואין בו ראיה ומ"מ לדעתם צריכים אנו לכתוב בה שני דברים אחת שאם קפצה ונשבעה בבית דין מגבין אותה והוא שאמרו ההוא דאתאי לקמיה דרב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתבה לארמלתא ואמרה ליה מידי הוא טעמא אלא דדילמא נקטה כתבה חי י"י צבאות אם נהניתי מכתבתי כלום ואמר רב הונא מודה רב בקופצת ומפרשים בה בשהיה שם חפץ ונטלתה ושנמצאת השבועה בנקיטת חפץ ומ"מ יש מפרשים בלא נקיטת חפץ והם מפרשים מודה רב בקופצת שמאחר שנשבעה חוזרין ומשביעין אותה על דעת בית דין וכן כתבוה גאוני הראשונים הא שבועת הקפיצה מיהא אין מגבין בה וראיה להם במסכת בבא קמא פרק הגוזל ק"ו א' בשמועת כאן בקפץ כאן בשלא קפץ וכשתעיין בדבר אין בה הכרח אלא שהדברים נראין מפני שישביעוה על דעת בית דין ומ"מ איפשר שאף היא נשבעה על דעת בית דין וזו אחת מן הדרכים שהוצרכנו לכתוב לדעת הפוסקים כרב והשנית היא שמאחר שאין משביעין אותה ולא מדירין אותה אע"פ שהיא תובעת כתובתה לא איבדה מזונותיה והיאך אפשר לומר לה שלא ליזקק לכתבה ולהפקיעה מזונות מצד תביעתה ואין תביעה במה שאין בית דין נזקקים ואע"ג דרבה אמר מזוני נמי לית לך כבר העידו עליו שנענש:

לפי דרכך למדת שאלמנה ניזונת בלא שבועה ר"ל שאין משביעין אותה אם התפיסה בעלה צרורות למזונות וכיוצא בזו ולא תשבע אלא בסוף כדין אשת איש בדין הנזכר באחרון של כתבות ק"ה א' במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שתשבע בסוף ולא בתחלה ולא כדברי האומר שלא אמרו כן אלא באשת איש אבל אלמנה תשבע תחלה וסוף ומשום דטענינן ליתמי שהרי אף למי שהלך למדינת הים טוענין לו וראיה ברורה משמועה זו שאם תאמר נשבעת היאך אמר לה מזוני נמי לית ליך דהא אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתבתה כו' והא מדבעיא שבועה נעשו מזונות ככתבה ורב נמי לא מגבי וכן כתבוה חכמי הדורות וכן ראיה ברורה לזה בפרק דייני גזירות ק"ז א' בשמועת בששמעו בו שמת:

לענין סוגיא מיהא יש שואלים היאך הפקיעו שבועת אלמנה משום דמוריא לנפשה ואדרבה היא הנותנת להזקיקה לכך וכמו שאמרו בשותפין שבועות מ"ח ב' איידי דמורו רמו שבועה עלייהו ומתרצים דההיא אין שבועה עליו מן הדין ומשום דמורו רמו עלייהו שבועה והילכך אין לחוש בכך אבל זו שאין עיקר שבועתה אלא משום דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה מוריא לנפשה ואין נזקקין לשבועתה או שמא ממה שראו בהן שהיו מקילות היו מושכין ידיהם משבועתם ובמה שראו נהגו ולא חשבו מה שלא ראו על חשד מה שראו ויש מפרשים כל דברים אלו במנה מאתים אבל נדוניא הואיל וממון גמור הוא לא רצו להפסידה מחשד זה והוא הדין בשותפין שממון גמור הוא:

מתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה מהן והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם הלל התקין פרוזבול מפני תקון העולם פי' נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובה ולקמן מפרש טעמא התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת וכו' ובחרו להם דבר קשה להדירה כגון קונם פירות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובה וגובה כתובתה שאם נתקבלה היתה נאסרת בפירות וקיימי עלה בבל יחל ולא חשידה לעבור על נדרה:

מאי איריא אלמנה כ"ע נמי דהא קי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלמנה איצטריכא ליה דס"ד אמינא משום חינא אקילו בה רבנן קמ"ל:

נמנעו מלהשביעה מ"ט אילימא כדרב כהנא דאמר רב כהנא מעשה באדם אחד שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה בשני בצורת והניחתו בכד של קמח ואפאתו בפת ונתנתו לעני לימים בא בעל דינר ואמר לה תני לי דינרי זה שהפקדתי אצלך אמרה לו יהנה סם המות לאחד מבניה אם נהנתי מדינרך כלום פי' נשבעה באלה והזכירה בשם או א' מן הכינויין אלא שקצר לשונו אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת א' מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומה הנשבע באמת כך הנשבע לשקר עאכ"ו אי משום הא מאי איריא אלמנה אפילו גירשה נמי אם גירשה בעלה ולא הספיק לפורעה עד שמת ובאה לגבות כתובתה מן היתומים אלמה א"ר זירא אמר שמואל לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה. אלמנה היינו טעמא דבההיא הנאה דקטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי היתרא:

אמר רב יהודה אמר רב ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ל"ש אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה פי' שבועת הדיינין היא המורה שהיא בהזכרת השם ובנקיטת חפץ אבל חוץ לב"ד אינה בנקיטת חפץ ולא בהזכרת השם אלא באלה ובארור:

בד"ה לא היו כו' ולא דמי לנשבע לבטל כו' דאיכא עונש שבועת שוא דהתם מיבעיא לן תרי קראי כו' עכ"ל ולקי על עונש שבועת שוא כמו שכתב מהרש"ל בשם ספר מצות גדול וכן הוא בתוספות פ"ב דנדרים ויתר דבריהם וכוונתם דהכא יותר מפורשים בתוספות פרק קמא דשבועות ע"ש:

בד"ה ונודרת ואוסרת כו' כדקאמרינן פ"ד דנדרים כו' אם לא ראיתי גמל פורח באויר כו' עכ"ל הא דנחש כקורת בית הבד וכעולי מצרים אבל הך דגמל פורח כו' ליתא התם אלא בפרק שבועות שתים בתרא איתא הכי לגבי שבועות הבאי וע"ש בתוס' וק"ל:

בא"ד ואם תאמר בפרק בתרא דנדרים כו' מה מועיל מאי דשרקיה דכי אנסביה מיד עבר כו' עכ"ל ק"ק (ב) דאין כאן מקום לקושיא זו אלא אתלמוד ערוך דאמר ר"י התם שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו כו' הוה להו להקשות מהאי דשרקיה מאי מועיל הא מיד עבר כו' ויש ליישב דההיא דשבועה שלא אישן ג' ימים לא היה קשיא להו כיון דאיכא שיעור שלשה ימים דאז בודאי יעבור ויישן והוא לא נתן שיעור למלתיה אמרינן דמיד ילקה תוך שלשה ימים קודם שיעבור אבל בהך דתתסר הנאות דעלמא עלי כו' אע"ג דודאי יעבור מכל מקום כיון דאין זמן שיעור למלתיה מתי יעבור לא ילקה מיד עד שיעבור אבל אהך שכתבו הכא דל"ג כל פירות משום דעוברת לאלתר אבל יחל אע"ג דאין שיעור נמי למלתיה מתי יעבור שפיר קשיא להו מהא דשרקיה טינא דהוה ממש בדומה לו ותקשה להו שפיר מאי מועיל כיון דכי אנסביה מיד עבר כו' ודו"ק:

לא היו ימים מועטים עד שמת א' מבניה וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה מי שנשבע כו'. תלו הדברים בשבועת שקר כמ"ש בפ' ב"מ בעון נדרים ושבועות בנים מתים שנאמר אל תתן את פיך לחטוא את בשרך גו' ודו"ק:

גמ' אדרה בב"ד כו'. נ"ב פי' או אדרה או אשבעה קאמר כן פירש הרא"ש והר"ן ועיקר:

תוס' בד"ה לא היו כו' דשבועת שוא איכא כו'. נ"ב פירוש אף שפטור מלאו דשבועת בטוי מ"מ לאו דלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא אינו פטור ואף לוקין עליו וכ"כ הסמ"ג להדיא וא"כ ממילא בשוגג נמי איכא עונש כמו שאר שוגגין שצריכין כפרה על זה אומר לקמן דלא דמי דנהי דאיכא עונש דשבועות שוא על המזיד אבל בשוגג פטור לגמרי כו'. (עיין במהרש"א):

בד"ה לא שנו כו' כדפירש הקונטרס בעצמו כו'. נ"ב שהרי שבועת אלמנה אינה מן התורה אלא שבועה מדרבנן ככל הבא ליפרע מנכסי יתומים כו' וק"ל ומה שפרש"י דבב"ד הוי שבועת התורה ה"ק שבועה שמשביעין בב"ד נקרא שבועת התורה:

בא"ד בין דאורייתא לדרבנן הס"ד ואח"כ הכל גליון עד סה"ד:

בד"ה ונודרת כו' להחזיק דבריו ודוקא שבועת הבאי כו' לא ינקה אבל נדרי הבאי ואפי' לא אמר כו' שרי בנדר ואין חילוק בין כל פירות ובין חד פירא כו' כצ"ל. ונ"ב פי' באותו פירא שנדר בו שהרי אין דעתו כו':

בא"ד וא"ת כו' צ"ל ואתא רב אחא ושבשיה כו'. ונ"ב פי' השיאו לדבר:

בא"ד ושרקיה טינא כו'. נ"ב פי' שלא יכול ללבוש בגדים שהוא הנאת העולם והביאו לרב חסדא שיתיר לו נדרו:

גמ' יהנה סם המות. ולא יועיל הצדקה תציל ממות:

גמ' כששמעו חכמים בדבר אמרו ומה מי שנשבע באמת כו'. טפי הול"ל ומה מי שנשבע חוץ לב"ד כך בב"ד על אחת כמה וכמה ודו"ק:

גמ' בשקר עאכ"ו. הא דאורייתא הוא דכתיב לא ינקה ומשנה ארוכה ערוכה בכל העבירות שבתורה נפרעין כו' וצ"ל נמי כמו שנשבע בשקר דהתם לא היתה יודעת כלל משא"כ באלמנה על כתובה שיודעת רק דמוריא היתירא וק"ל:

גמ' אבל חוץ לב"ד כו'. ור"ג טובה ליתומים עשה שאם רוצין יכולין להדירה דחמירא עלה והברירה בידם מיהו הא קאמר מפני תקון העולם ופרש"י ולא תדאגו להפסיד כתובתן הא בלא"ה לא היה מפסידות דגביא ע"י שבועה חוץ לב"ד וי"ל נמנעו מלהשביעה ולא היו הב"ד נזקקין להם להשביעה אף ברצון שניהם ושבועה חוץ לב"ד לא היו רוצין היתומים אבל ודאי ברצון היתומים קאמר שמואל דנזקקין להן לקבל השבועה חוץ לב"ד ותקון של נדר הוא בע"כ של יתומים צריכין לפרוע ע"י הדרה מיהו לפ"ז מאי פריך איני והא רב כו' התם בע"כ של יתומים כדמשמע רב לא מגבי כו' וברצונם אם רוצים לתת מתנה לגמרי מי מוחה בידם. ושמא לבתר דתיקן נדר ה"ה שבועה חוץ לב"ד נמי מהני ודו"ק:

גמ' בקופצת. אם צריכה לישבע עוד פעם או לא עיין בר"ן ורשב"א:

גמ' כבי תרי כו'. משמע דאמזונות א"צ לישבע ואפילו בסוף לא משבעינן לה הכא [ולחנן דאמר לא תשבע בתחלה היה מקום לומר משום דתשבע לבסוף] ואפ"ה נותנין לה מזונות אי לאו דשמואל דתובעת וכו' עיין ברשב"א:

גמ' אדרה בב"ד או אשבעה חוץ לב"ד וכו' וכן בסמוך ונודרת ואוסרת פירות וכו'. משמע נדר לחוד:

גמ' וגרושה דאדרה לא וכו'. דא"ל הברירה ליתומים ומעשה שהיה כך היה דודאי הם היו רוצין בשבועה בב"ד יותר מבנדר ועוד דהו"ל לתלות ברצון היתומים ונדרוה ואסרוה משמע כאילו חיוב לקבל נדר ממנה:

ברש"י בד"ה דבעינן דאיעבד ביה מעשה כשמואל רבי להוציא מלבן כו':

בתוס' בד"ה לא היו ימים כו' וא"ת כו'. לי היה אפשר לומר דשאני שבועות ביטוי דקילי דשם הורה רחמנא מיעוטא דהאדם בשבועה לבטא בשפתים למעוטי אנוס כגון מר משתבע הכי אמר רב אבל הכא בשבועות ממון כעין שבועות הפקדון דחמירא לא ודו"ק:

בא"ד חד למיפטר מקרבן כו'. עיין בתוס' דשבועות בביאור יותר:

בתוס' בד"ה לא שנו אלא בב"ד כו'. בין דאורייתא לדרבנן סוף הדבור ומשם ואילך גליון והתוס' ס"ל דה"ק מה בין שבועה דאורייתא שהוא בנק"ח וכיבוי נרות לשבועה דרבנן שהוא בלא נק"ח וכיבוי וק"ל:

בתוס' בד"ה ונודרת ואוסרת כו' והאמר ר"י שבועה כו'. לא מייתו בקצרה מר"י שרצו להביא ראיה מנדר אנדר ולזה כתבו בסמוך ושבועות הבאי אסור וכו' לא ינקה כו' דבל"ז א"ש החילוק בין נדר לשבועה:

בא"ד והא דנדרי הבאי וכו' לאו משום כו'. לה"א זו למה נקיט נחש וגמל אלא הול"ל שנדר יאסר כל פירות עולם עלי ותו לא ואפשר לדחוק דאשמעינן דאע"ג דאמר נחש וגמל כו' וכה"ג אפ"ה דוקא שאומר כל הפירות הא בלא"ה לא הוי נדרי הבאי וק"ל:

בא"ד כדאמר מכין אותו וכו'. הכא ודאי אין מלקות דשמא בקושטא גודרת ואוסרת שלא נהנית באמת גם בלא"ה בנדר ליכא מלקות דדוקא בשבועה על לאו דלא תשא וכמ"ש הרא"ש שם ע"ש רק כוונתם אישן לאלתר:

בא"ד וא"ת בפרק בתרא דנדרים כו'. . קשה לקושרו ואף אם תכנס בדוחק לומר דדלמא שאני בשינה דיש לו קביעות זמן ג' ימים לכן עובר מיד משא"כ [האי דשרקי'] להכי פריך אדהכא בסתם הנאות דאין לו זמן ידוע [וכ"ה במהרש"א] דזולת שהסברא דחוקה מצד עצמו אין מחוור ג"כ הבל"ז ודו"ק

גמרא יהנה סה"מ כו' אם נהניתי בדינרך כלום. נראה דבשבועה זו עדיין לא איפטרא מלשלם דזה הוה כמו ל"י היכא אותבינהו דבב"מ (לה) דאמרינן שם דהוה פשיעותא. ומשמע דזה הוה חוץ לב"ד בלא הזכרת השם ובלא נק"ח ואפ"ה איענשה. וא"כ קשה לדשמואל דאמר דחוץ לב"ד משביעין אותה:

שם מ"ט איענשה דאישתרשי לה כו'. אבל במדרש ויק"ר פ"ו מייתי עובדא דאיתתא דאיענשה על שבועת אמת ממש ושלא בפקדון עי' בתוס'. וע"ש במ"ר וביפ"מ בפ"ו דשבועות בירושלמי:

שם מאי איריא אלמנה אפי' גרושה כו'. הא דלא פריך מכל הנשים שיש להן דין עם אחד ונתחייבו שבועה דלא לישתבען. הוא משום דאי השבועה היא לפטור א"ע ודאי לא יוותר הבע"ד את תביעתו בלא כלום. ואף באותן שנשבעין ונוטלין י"ל דל"ח אלא באשתו שא"א שלא תטול כלום במשך זמן שישבה תחתיו. וגם מורה התירא טפי:

שם אר"ה מודה רב בקופצת. ואף דמשמע דנשבעה שלא בנק"ח ועי' בשו"ע חו"מ סי' פ"ז סי"ד. לא גרע מהא דלשמואל משביעין אותה לכתחלה חוץ לב"ד אף דאיננה בנק"ח. וגם לא גרע מנודרת. אבל נודרת שאני שעומדת באיסור כל ימיה כמש"כ התוס':

שם דמתקרי איה מרי ונדרה ואסרה כו'. כצ"ל וכן ברש"י ותוס':

תד"ה לא היו (בסופו). דהוה לה לאסוקי כו'. כצ"ל:

תד"ה ונודרת. הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדאפרש בסמוך. כצ"ל:

בא"ד וא"ת כו' מאי מועיל כו' דכי אנסבי' מיד עבר כו'. עי' מהרש"א שנדחק מאד. ול"נ משום דלפי' הר"ן שם (טו) דבנדר בדבר שא"א לקיימו לא חייל כלל וגם אינו עובר בבל יחל וע"ש בתוס' לא הוה קשה כלל מההיא ומ"מ התרה צריך שם הואיל דבידו הוה דלא לינסוב כמש"כ הרא"ש שם. וקושייתם איננה רק לפי מה שפי' כאן דעובר מיד בבל יחל:

גמ' עד שמת אחד מבני׳. נ״ב שמא קטן היה:

רש"י ד"ה חוץ לב"ד וכו' וחוץ לב"ד שבועה דרבנן. נ"ב איכא שבועת הדיינין טובא דלאו של תורה אלא שהן בב״ד וה"ק שבועה דרבנן כגון זו שמשביעין אותה חוץ לב"ד אין בה נק"ח אבל מה שמשביעים בב"ד אפ"ל אפילו היסת צריכה נק"ח כמ"ש בס"ד במו"ק חו"מ ספ"ז:

תוס' ד"ה לא שנו וכוו' כדפירש בקונטרס. נ"ב עמש"ל על רש״י ותבין:

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, בִּשְׁנֵי בַּצֹרֶת, שֶׁהִפְקִיד דִּינָר זָהָב אֵצֶל אַלְמָנָה וכו'.. הא דהוצרך להודיענו שהיה זמן המעשה בשני בצורת נראה לי בס"ד ללמדינו בזה תוקף וחומר איסור השבועה דאף על פי שזו נתנה אותו ככר צדקה לעני והיה זה בשני בצורת שיש בזה פקוח נפש והדינר ההוא החייה נפשות באותו זמן שהעולם מתים ברעב עם כל זה לא הועיל זכות המצוה ההיא להציל מעונש השבועה ונענשה בבניה כאשר פצה פיה.
ועוד נראה לי בס"ד הודיענו בזה שאם לא היה שני בצורת לא היה מקום הדינר הזה חשוב לכלום ולא חשיב הנאה כלל כדי שתענש בעבור שנשבעה אם נהנית דאין זו הנאה ורק מחמת שהיה שנת בצורת דהקמח ביוקר גדול לכן דבר מועט כזה חשיב הנאה דשוה פרוטה.
ומה שאמרו כְּמִי שֶׁנִּשְׁבְּעָה בֶּאֱמֶת היינו אף על גב דאחר כך ידעה שהדינר נעשה באותו ככר ונמצא שהרויחה מקום הדינר עם כל זה היתה שוגגת בשבועה זו דחשבה כיון שלא נתנה הדינר בככר בכונה והיא עצמה לא נהנית מן הדינר ולא עלה על לבה הרווחה זו דמקום הדינר לכך נשבעה שלא נהנית.

אָמְרָה לֵיהּ: הָפְכוּהָ לְכוּרְסֵיהּ!. נראה הכונה כי תואר דיין הוא תואר הכסא של שררתו שנקרא דיין לרמוז שצריך שיהיה שלם בארבע חלקי התורה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] או שצריך להיות שלם בארבעה חלקים של התורה שהם ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכל חלק מחלקי התורה נקרא בשם יין כי יין הוא כינוי לתורה כמו שאמרו רז"ל על פסוק הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה (שיר השירים ב, ד) ולכך נקרא דיין שהוא ד' יין שיהיה שלם בארבעה יין שהם ארבעה חלקים של התורה ואם יעוות משפט אז יתקיימו בו אותיות דיין למפרע שיהיה נקרא להפך נייד רוצה לומר נייד משררה זו של הדיינות ולכן קללתו בדבר זה שאמרה הָפְכוּהָ לְכוּרְסֵיהּ הוא שם הדיין שיש לו שהוא כסא שררתו הפכוה שיתקיים בו אותיות דיין להפך שיהיו אותיות נייד.

גמ' דקא טרחה קמי דיתמי. עיין ב"ב ד' נב ע"ב תד"ה דטרחא:

דאשתרשי לה מקום דינר. בחי' תורה שלי אמרתי. במ"ש רש"י פ' בהעלותך דהנשיאים הקריבו חנוכת המזבח הואיל והי' אחרונים לחנוכת המשכן וקשה הא טובא יהבי והנשיאים הביאו אבני שהם ואבני מילואים. ובפ' פקודי פירש"י והנשיאים חסר כתיב העננים הביאו עם המן שירד בבקר וא"כ לא הביאו כלום. ונ"ל כי כן הוא שהנשיאים לא התנדבו כלום כי אמרו יתנדבו העם ומה שיחסרו ניתן אנחנו ולבסוף הי' המלאכה ולא חסר כ"א אבני חשן ואפוד וגם לנשיאים לא הי' להם האבנים ההמה ונזדמן להם במן שבכליהם כל א' אבנו של שבטו ונמצא לא התנדבו משלהם כלום רק מה שחסר להם איזה גרגרי מן מקום האבן ונחסר להם מאכילת יום ההוא כל שהוא ונחשב להם כנדבת משכן ומ"מ נזדרזו לחנוכת המזבח:

דרב לא מגבי כתובה לארמלתא. י"ל רב לטעמי' דודאי לפי טעמא דתלמודא דידן דלטובת האלמנה לא מגבי כתובה עד שבא ר"ג ותיקן שתהא נודרת קשה מה הי' לו לתקן להפסיד יתומים לימא אנו מוכנים לשלם לך תשבע אם תוכל וכיון שאין הב"ד מניחים אותה לישבע מה הי' לו לר"ג לתקן להפסיד יתומים. וי"ל דקיי"ל כשמואל כתוס' נ"ד ע"א דאלמנה ניזונית על כרחו של יתומים עד שתתבע כתובה בב"ד והשתא כיון דנמנעו מלהשביעה מי פתי תתבע כתובה ולא יהיב לה לא מזונות ולא כתובה ע"כ היתה אוכלת והולכת כל ימים עמד ר"ג ותיקן לטובת היתומים שע"י נדר תגבה כתובתה וירויחו יתומים לזון אותה כל ימיה. אך לרב דס"ל התם דיכולים היתומים לסלקה בכתובה וממזונות כל זמן שירצו א"כ אם יראו היתומים שטוב להם לשלם הכתובה ושלא ליתן מזונות ישלמו לה כמו שירצה ומה צריך ר"ג לתקן שתגבה בעל כרחם ע"י נדר. משו"ה ס"ל כהירושלמי דלא נמנעו לטובתה משום עונש שבועה אלא שהיו חשודים על השבועה. והאלמנה צווחת אני אוכל לישבע ולמה זה אפסיד ע"כ תיקן שתדור ובימי רב קילי גם נדרא ומכ"ש שבועה חוץ לב"ד ע"כ הפסידו האלמנות כתובות שלהן. ונ"ל דהאי איתתא סברה דהא דתבעה כתובה בב"ד אבדה מזונותיה הוא גם כן שמואל לשיטתו אבל לרב דהרשות ביד היתומים לסלקה ממזונות ולשלם כתובה לא תליא כלל בדעתה שתבעה כתובתה בב"ד ע"כ אמרה כבי תרי עבדי' לי היינו תרתי דסתרי אהדדי וע"כ קללה אותה. והנ"ל יובן מאי דאמר וליתי' קלא וליפול באודני. משום דרצה שיתפרסם לכל הנשים שמגבי' כתובה דלא כרב וע"י הפרסום יבוא לתבוע כתובה בב"ד וירויחו יתומים מזונות האלמנה:

והא שלחו מתם איך פלונית בת פלונית. מדלא פירש שם האשה ופירש שם האיש אחא בר הדי' דמתקרי אי' מדי ש"מ דינא אתיא לאשמועינן וכר"ת לעיל בתוס' ד"ה וכל שום וכו'. אך נ"ל לומר דלק"מ י"ל אי' מדי הי' חניכו שלו המורגל בבבל כפירש"י ואלו הי' כותבים לבבל שיגבה כתובה מנכסי אחא בר הדי' לא הי' יודעים ממנו כי לא הורגל שם באותו השם ואלו הי' כותבים לבבל רק אי מרי לבד הי' סוברים שגם בגט נכתב שם זה ובאמת בגט הי' נכתב שם אחא הדי' וכל שום שיש לו כי אחא הדי' הי' עיקור במקום הנתינה ע"כ ר' לבבל ב' השמות אותו שנכתב בגט עם כל שום. ואותו המורגל בבבל לגבות מנכסיו שם:

ונודרת ואסרה וכו'. ע' ב"ש סי' צ"ה סק"ב דבעל שפטר אשתו משבועה לא פטרה מנדר וא"כ דילמא הכי הוה עובדא דהאי גרושה שפטרה משבועה ומשו"ה אדרה אבל גרושה דעלמא בעי שבועה וי"ל. ועוד נ"ל דלטעמא דבני מערבא בירושלמי דשבועה הוה קילא להו מנדר א"כ ליתא להאי דב"ש הנ"ל דכיון דפטרה אפי' משבועה מכ"ש מנדר וב"ש כ"כ למאי דקיי"ל בש"ס בבלי דשבועה חמירא א"כ י"ל משבועה פטרה ולא מנדר. והני דשלחו מתם דלדידהו במערבא ס"ל שבועה קילא אי ס"ד פטרה משבועה כ"ש מנדר לא הוה אדרה כלל ומדאדרה ש"מ לא פטרה כלל. ומ"מ מוכיח שפיר מדגבתה כתובה בבבל ולא אמרו המוחזקים בבבל קיימי' ושבועה בעי' ולא נדר דלדידן ס"ל נדר קיל אע"כ סגי לגרושה בנדר:

כל פירות שבעולם. עיין תוס' דמייתי מהאי דשרקי' טינא. ואמנם עיין הרא"ש בכתובות ר"פ המדיר בשם ר"ת ס"ל אפי' בתולה נדרו בתנאי נמי אינו חל על וע"ש בהג"א. ולדידי' צ"ל דלא מהנאת כל עולם אדרי' אלא מהנאת הבריות שלא ישמשו אותו ושרקי' טינא שיצטרך למי שיכבס בגדיו ונמצא פתח לנדרו כן פי' הר"ן שם בנדרים. ובחי' אגדה שלי ישבתי מה דתמי' בפסוקי שמואל כשאמר דוד לנתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים והסכים עמו נתן לבנות בית המקדש ושוב בלילה שלחו ה' אתה לא תבנה הבית לשמי וקשה מדוע הי' כזאת שהסכים הנביא בתחלה. ואמרתי כי דהע"ה נדר כדכתיב אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' נמצא תלה נדר ביאתו באהל ביתו אם ישן טרם ימצא מקום לה' וא"א להתיר נדר ביאת הבית עד שיחול והוא תלוי בשינה ע"כ אמר שיבנה ביהמ"ק ועי"ז ישן בלילה ושוב אמר לו אתה לא תבנה כדי שיתיר לו נדר ביאה לבית וק"ל:

גמרא אי משום הא מאי איריא אלמנה אפילו גרושה נמי אלמה א"ר זירא כו' וה"ה דהוי מצי לאקשויי ממתני' דפרק הכותב דקחשיב שם פוגמת כתובתה ועד אחד מעיד שהיא פרועה ונפרעת מן היתומים וקתני שנשבעת ונוטלת אלא דהוי מצי למידחי דהתם דינא קאמר קודם שנמנעו מלהשביעה. מיהו נראה מפשט לשון הש"ס דהא דמקשה הש"ס אפילו גרושה נמי לאו דוקא גרושה לאחר מיתת בעלה אלא אפילו בחיי בעלה כגון פוגמת וכיוצא בה דהא למאי דס"ד עכשיו אין שום סברא לחלק אלא דבכל ענין אין להשביע שום אשה אלא דקשיא לי למאי דפרישית לעיל דהיכא דנמנעו מלהשביעה מפסדא וא"כ מה הועילו חכמים שתקנו כתובה לאשה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דאכתי יגרשנה ויטעון אשתבע לי דלא פרעתיך וכיון שאין משביעין אותה תפסיד כתובתה לשיטת הסוברים דכל הנשבעין ונוטלין בשניהם אם הוא חשוד מפסיד וכן הוא להדיא בא"ע סי' צ"ו דגרושה חשודה מפסדת. מיהו נראה לענ"ד דאף לשיטת הסוברים דאפילו בשט"ח וכתובה נמי אמרינן אם הוא חשוד דמפסיד בכל השבועות היינו דוקא בפוגם וכיוצא בו כל מה שנזכר במשנה משא"כ טענת אשתבע לי דלא פרעתיך שלא נתפרשה במשנה אלא מימרא דר"פ היא בפרק הכותב אע"ג דמדמינן לה לפוגם שטרו היינו לשאר מילי אבל לענין חשוד ודאי לא דמי תדע דהא בסתמא לא משביעינן ליה אלא אמרינן ליה זיל שלים דהכי איתא בגמרא להדיא ואי לא טעין לא טענינן ליה וא"כ בחשוד לא מצי למיטען כלל אשתבע לי כיון דלא שייך שבועה לגביה וא"כ אינו בדין שיפסיד ובזה נ"ל נכון ליישב מה שהקשו הסמ"ע והש"ך לשון הש"ע והטור אהדדי דבסי' צ"ב הביאו שני דיעות בחשוד אם מפסיד ולא הכריעו ובסימן פ"ב הכריעו דאינו מפסיד ולמאי דפרישית א"ש דבסי' פ"ב דאיירי לענין אשתבע לי כתבו שפיר דמסתברא דאינו מפסיד וכדפרישית אבל בסי' צ"ב לא איירי אלא מפוגם וביוצא ודלא כפי' הסמ"ע ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו. עוד הקשה שם הסמ"ע והש"ך מ"ש דבגרושה כתבו בפשיטות דהיכא שהיא חשודה והיא פוגמת וכיוצא מפסדת ולא הביאו שני הדיעות ובח"מ לענין ב"ח כתבו שני הדיעות והש"ך תירץ דשאני כתובה שהיא דרבנן ולא מיקרי תקנתא לתקנתא דהם אמרו לתקן כתובה והם אמרו לתקן שבועה ואם אינה יכולה לישבע תפסיד משא"כ בב"ח שהוא מדאורייתא ומילי דסברא נינהו אלא דקשיא לי בגווה חדא דכתובה דרבנן פלוגתא דתנאי ואמוראי היא וגדולי הפוסקים ג"כ נחלקו בה ובשמעתין משמע בפשיטות דכל שאינה נשבעת מפסדת וא"כ תקשי למ"ד כתובה דאורייתא ועוד ע"כ לא פליגי אי כתובה דרבנן אלא מעיקר הדין ובדלא כתב לה משא"כ בדכתב לה או שיש לה ע"פ תנאי ב"ד וע"מ כן כנסה לא גרע משאר חוב ויש ליישב בדוחק וצ"ע. אחר זה ראיתי שהרא"ש ז"ל בפרק כל הנשבעין כתב להדיא דחשוד הבא לפרוע מנכסי יתומים אינו גובה כלום ומייתי ראיה מההיא דשמעתין ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדול ומכאן נמי נראה שאין לחלק בין כתובת אשה לשאר חוב ודלא כהש"ך ועדיין צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה דמוריא היתרא כו' אלא בהדרה לא חמיר כל כך. בירושלמי מייתי נמי טעמא אחרינא דאדרבה לפי שהיו מקילין בשבועה היו מדירין אותה לפי שאימת נדרים עליהם יותר משבועה אבל מסוגיא דשמעתין א"א לומר כן מדאמרינן בסמוך אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לבית דין והיינו דבחד מינייהו סגי וע"כ דשבועה חוץ לב"ד קיל טפי וטעמא שהקילו עליהם משום חומר עונש השבועה והוא הדין לענין נדר הוי נמי טעמא משום הכי שהקילו עליהם וק"ל:

גמ' אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד. והקשו המפרשים למה תני אדרה בב"ד הלא על זה אין מחלוקת כלל רק הול"ל אשבעה חוץ לב"ד לאפוקי מדרב. ונראה לישב דהנה הרמב"ן בחידושיו כאן והמהרש"ל ביש"ש הקשו איך משביעין אותה חוץ לב"ד בשבועה קלה ומנ"ל הא ותירצו דשתי תקנות הי' התקנה הראשונה הי' לטובת האשה שתהא נודרת שמקודם לא היתה גובה כלל והתקינו לטובתה שתהא נודרת וגובה ואח"כ התקינו תקנה לטובת היתומים שאם ירצו יהיו יכולין להשביע אותה חוץ לב"ד דהוא חמור מנדר ע"ש. והנה קי"ל דאשה יכולה לומר לבעלה איני נזונית ואיני עושה משום דהתקנה נתקן לטובתה ופעמים שמגיע לה רעה ע"י התקנה יכולין לומר אי אפשי בתקנת חכמים. וא"כ בשני דרב דקילי נדרי ואם לא הי' נשבעין חוץ לב"ד לא היתה גובה כלל רק מחמת דנשבעין חוץ לב"ד היא גובה. א"כ יכולין היתומים לומר אי אפשי בתקנת חכמים שהתקנה שתיקנו להשביע חוץ לב"ד היא לטובתם ועכשיו שמגיע להם רעה ע"י יכולין לומר אי אפשי כו' ואינם צריכין להשביע ואינה גובה כלל ולכך אמר אדרה בב"ד וכיון שיכולין להדיר אותה בב"ד ממילא אשבעה חוץ לב"ד וא"ש:

תוס' ד"ה ואסרה כל פירות כו'. והקשו אמאי אמר סוף נדרים בההוא דאסר עלי' כל פירות שבעולם אי נסיב אתתא עד דלא תני הלכתא ואנסבי' איתתא כדי שיחול הנדר ואח"כ התירו דאין מתירין הנדר עד שיחול והקשו הא מיד דאנסבי' עבר בבל יחל כיון שהוא דבר שאי אפשר לקיימו ואח"כ מותר ממילא בלא התרה ע"ש:

ונראה לישב דהנה יש להקשות איך התם אנסבי' איתתא למאי דסבר רבא דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושין. וכתבו תוס' דכל מקום היכא דאיסור הביאה בא ע"י הקדושין הוי קשאמ"ל והרשב"א ז"ל שם כתב דאביי לא פליג רק היכא דלא נאסר רק מספק אבל היכא דאסור לבעול בודאי גם אביי מודה דלא הוי קדושין ע"ש. וא"כ איך אנסבי' איתתא הא ע"י הקדושין נאסר בכל הנאות וגם הנאת תשמיש בכלל וא"כ הוי קדושין שאינן מסורין לביאה בודאי ע"י הקדושין ולא הוי קדושין ואין הנדר חל עדיין. אך י"ל כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו. וא"כ כיון שמתיר לו אח"כ ממילא הי' מסורין לביאה בשעת הקדושין והוי כספק דקי"ל כאביי:

ולפ"ז מיושב קושית תוס' דלמה ההתרה הא עבר בבל יחל בשעת קדושין. ולמ"ש א"ש דקודם ההתר אינו עובר כלל בבל יחל דלא הוי קדושין כלל רק מחמת ההתרה ומהני שפיר ההתרה וצריכה וא"ש: