דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 211ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - ב

והלכתא כנחמני [אביי]: [1] שגילוי דעתא בגיטא, לאו מילתא היא! [2]

מתניתין:

בנוסח תורף הגט צריך לכתוב את שם האיש והאשה, ואת שם עירם. ולעתים יש לבעל ולאשה שני שמות, בשם אחד היו נקראים במקום מגוריהם הראשון, ולאחר זמן כש עקרו למדינת הים, שינו את שמותיהם. ומשנתנו עוסקת באופן שחזרה האשה למקומה הראשון, ושלח לה הבעל גט ממקומו שבמדינת הים.

בראשונה, היה הסופר משנה את שמו של הבעל, ואת שמה של האשה.

כלומר: היה כותב בגט את שמותיהם החדשים שבהם הם מכונים במקום מגורי הבעל, שהוא מקום כתיבת הגט; ולא היה מוסיף את שמם הישן, שבו הם נקראים במקום נתינת הגט. [3]

וכן היה משנה את שם עירו, ואת שם עירה! כלומר, היה כותב את שם עירם, כפי שהיא נקראת במקום כתיבת הגט, ולא כפי שהיא נקראת במקום נתינתו. [4]

התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב בגט: "איש פלוני [השם שבמקום הכתיבה], וכל שום [שם] אחר שיש לו". [5] וכן צריך לכתוב אצל שם האשה: "אשה פלונית, וכל שום אחר שיש לה"!

והתקין כן, מפני תיקון העולם! כי היות ובמקום נתינת הגט [6] לא מכירים את האיש והאשה בשמות הללו, אלא בשמותיהם הקודמים, אם לא יכתבו אלא את שמם השני, יאמרו: אין זה גיטה, ולא נתגרשה מבעלה! ואם תנשא לאחר, יצא לעז על בניה, שהם ממזרים.

ועל ידי שמוסיף בגט את התיבות: "כל שום שיש לו", כבר לא יאמרו כן, ואף מי שאינו מכירו בשם זה, יבין שיש לו עוד שם. [7]

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל:

שלחו ליה בני מדינת הים לרבן גמליאל: בני אדם הבאים משם לכאן [מארץ ישראל למדינת הים], ושמו של אחד מהם בארץ ישראל הוא "יוסף", וכאן קוראין לו "יוחנן", או ששם הוא נקרא "יוחנן", וכאן קוראין לו "יוסף":

היאך כותבין בגט את שמם, כשהם מגרשין את נשותיהן? האם כפי שהם מכונים כאן, או כשמם שבארץ ישראל?

עמד רבן גמליאל והתקין:

שיהו כותבין "איש פלוני וכל שום שיש לו".

וכן יהו כותבין, "אשה פלונית וכל שום שיש לה" - מפני תיקון העולם!

אמר רב אשי:

וחיוב זה לכתוב כן, הוא דוקא היכא דאיתחזק אותו אדם בתרי שמי [בשני שמות]! שידוע לנו כאן בשעת הכתיבה שיש לו שם נוסף במקום אחר. אבל אם אין מוחזק לנו שיש לו שני שמות, וכתבו בגט רק את שמו שבכאן, אף אם נודע לנו לאחר זמן שיש לו שם אחר, אין הגט נפסל בכך. [8] אמר ליה רבי אבא לרב אשי: רבי מרי, ורבי אלעזר, קיימי כוותך, [אף הם אמרו כדבריך].

תניא כוותיה דרב אשי:

היו לו לבעל שתי נשים, אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות, שם אחד שבו הוא נקרא ביהודה, ושם אחד שבו הוא נקרא בגליל, וגרש את אשתו שביהודה בגט שכתוב בו שמו שביהודה בלבד, ואת אשתו שבגליל גירש בגט שכתוב בו שמו שבגליל בלבד - אינה מגורשת!

שאין הגט כשר, עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, ויצרף גם את השם דנקרא בו בגליל, עמו!

וכן כשמגרש את אשתו שבגליל, אין הגט כשר עד שיכתוב בגט את שמו שבגליל, ויוסיף שם דיהודה עמו!

ואם יצא הבעל למקום אחר, וגרש את אשתו באחד מהן בלבד, ולא הוסיף את השם השני, הרי היא מגורשת!

והלוא תיקשי: האמרת ברישא, שבשם אחד בלבד אינה מגורשת, עד שיכתוב שם דגליל עמו. ואיך קתני סיפא "מגורשת"?!

אלא בהכרח, דהא - רישא - איירי בדאתחזק איש זה שיש לו שני שמות, ולכן צריך לכתוב את שני השמות, ובלאו הכי אינה מגורשת.

והא - סיפא - איירי בדלא אתחזק לנו שיש לו שני שמות, לפיכך, אף אם כתב רק את שמו האחד, הרי היא מגורשת.

הרי שמע מינה כרב אשי דאמר: "והוא דאתחזק בתרי שמי".

מעשה בההיא אתתא דהוו קרו לה "מרים", ופורתא [מיעוט] מבני העיר כינוה "שרה".

אמרי נהרדעי: כשכותבין את שמה בגט, יש לכתוב "מרים וכל שום שיש לה". ולא יכתבו "שרה וכל שום שיש לה"! משום ששמה העיקרי הוא "מרים", ולכך אותו יש לכתוב בפירוש, ולא את הכינוי השני.

מתניתין:

אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים את כתובתה, אלא בשבועה שלא נתקבלה כלום מאביהם בשביל כתובתה.

ואולם נמנעו בית דין מלהשביעה משום חומר איסור שבועה, והיו נמנעים מלהגבות לאשה כתובה; לפיכך התקין רבן גמליאל הזקן:

שבמקום שבועה, תהא האלמנה נודרת ליתומים כל מה שירצו! שיבחרו להם היתומים דבר שיקשה עליה לעמוד בו, כגון מיני מזון, ויחייבו את האשה לידור: "קונם מיני מזונות עלי, אם נהניתי מכתובתי" -

ובכך תהא גובה את כתובתה! לפי שאינה חשודה לעבור על נדרה, ולא היתה נודרת דבר קשה כל כך, אם לא שהאמת כדבריה, שעדיין לא גבתה את כתובתה.

ועוד התקין רבן גמליאל הזקן: שיהיו העדים חותמין על הגט, ובגמרא מפרש לה.

ושתי תקנות אלו שהתקין רבן גמליאל הזקן: מפני תיקון העולם התקינן, שיהו נשים נישאות לבעלים, ולא תדאגנה שמא יפסידו את כתובתן; ותיקון העולם שבחתימה על הגט יתבאר בגמרא.

דין תורה הוא, שהשמיטה משמטת את החובות, ואסור לאדם לגבות את חובותיו כשעברה עליהם השביעית, וכמאמר הכתוב: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השניטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'", והיא נקראת "שמיטת כספים", וקיימא לן, שאין השביעית משמטת אלא בסופה.

והלל התקין שעל ידי "פרוסבול" שעושה המלוה [ויתבארו פרטיו בגמרא], לא תשמט השביעית.

ומפני תיקון העולם התקין הלל כן, כדי שלא יפסידו המלוים, וגם כדי שלא יימנעו מלהלוות לעניים הנצרכים להלואות.

גמרא:

שנינו במשנה: אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה: והוינן בה: מאי איריא "אלמנה" בדוקא? והלא אפילו כולי עלמא [שאר בעלי חוב], נמי אין גובין מיתומים בלא שבועה!? [9]

דהא קיימא לן: כל בעל חוב הבא ליפרע מנכסי יתומין את חוב אביהם, לא יפרע מהם אלא בשבועה שעדיין לא נפרע חובו.

ומשנינן: אין הכי נמי, שכן הוא הדין בכל בעל חוב, אלא שאלמנה איצטריכא ליה לתנא להשמיענו, שאף היא צריכה שבועה; ומשום דסלקא דעתין אמינא [היה עולה בדעתנו לומר]:

הערות

[1] אביי מכונה בשם נחמני, משום שהיה יתום, ונתגדל בביתו של רבה בר נחמני שלימדו תורה, והיה רבה מכנהו על שם אביו "נחמני". רש"י. ובערוך ערך "אביי", כתב בשם הגאונים, דנחמני היה שמו, והיה בן אחיו של רבה ותלמידו, ולא רצה רבה בר נחמני לקרותו בשמו, משום כבוד אביו, ולכך קראו "אביי" שהוא מלשון "אבי". עוד דרשו בזה, ד"אביי" הוא ראשי תיבות של "אשר בך ירוחם יתום", ורימז על כך שיתום היה.

[2] וזו היא אחת מן המחלוקות שבין אביי לרבא, המרומזות בסימןיע"ל קג"ם, שנפסקה בהן הלכה כאביי.

[3] כן נראה מדברי רש"י, שהשם העיקרי הוא השם שבמקום כתיבת הגט, וכן הוכיחו תוספות מדברי התוספתא; אלא שכתבו, שמדברי הברייתא ד"היו לו שתי נשים", המובאת בהמשך דברי הגמרא, משמע שהשם העיקרי הוא השם שבמקום נתינת הגט. ויעוין במהרש"א, שכתב לדחות את ראייתם מדברי התוספתא. ואין להוכיח משם אלא רק שאם עשה את השם שבמקום הכתיבה לעיקר, ואת השם שבמקום הנתינה לטפל, כשר בדיעבד, אבל לכתחילה אפשר שמקום הנתינה עיקר. ובדברי התוספות כתב לפרש, שלדעתם, בזה גופא נחלקו תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל בתוספתא שם, דלתנא קמא, אם עשה את השם שבמקום הנתינה לעיקר ואת שם מקום הכתיבה לטפל, פסול אף בדיעבד, ולרבי שמעון בן גמליאל, בדיעבד כשר. ויעוין בקרני ראם, במה שהשיג על דבריו.

[4] כן פירש רבינו קרשק"ש, וכן מבואר בתוספות לקמן פ א בד"ה שינה, וכן נראה מדברי בה"ג. והר"ן פירש, דשינוי שם העיר היינו שכותב את שם מגוריו של עכשיו, ולא כותב את שם עירו הראשון.

[5] כן היא דעת בה"ג, שאין צריך לפרש את השם הנוסף, אלא סגי בכך שכותב "וכל שום שיש לו". אבל רבינו תם כתב, שאין לכתוב כן, משום דזימנין דאתו לידי תקלה, שכשאין לו שם אחר, אם יכתבו כן, נראה שזה גט של אדם אחר, ויצא לעז על האשה שלא נתגרשה על ידי בעלה. [ונראה מדבריו, שהבין בדעת בה"ג, דלעולם כותבין כן, אף היכא שאין ידוע שיש לו שם אחר. ואף דקאמר רב אשי לקמן דבלא אחזוק לן דאית ליה תרי שמות הגט כשר אף בלא תוספת זו, מיהו לכתחילה כותבים כן בכל גט, מהרש"א]. לכך פירש, ד"כל שום" דקתני במתניתין, אינו מנוסח הגט, אלא דינא קאמר, שצריך הסופר לכתוב גם כן את השם האחר שיש לו, וכן באשה.

[6] ודוקא אם שם אחד נוהג במקום הכתיבה, ושם אחר במקום הנתינה, אין הגט כשר אלא בשני השמות יחד. אבל אם באותו מקום הם נקראים בשני שמות, כשר הגט בדיעבד אף באחד מהם, תוספות. וגדולה מזו כתבו, שאף אם כתב בגט את הכינוי לבד, בלא השם העיקרי, כשר. עוד כתבו, שלכתחילה, אף במקרה זה צריך לכתוב את שני השמות, וכדמוכח מעובדא דלקמן, בההיא דקרו לה "מרים" ו"שרה". ואף דתנן לקמן [פז ב] "כתב חניכתו וחניכתה [כלומר, כינויים בלבד] כשר, וכן היו נקיי הדעת שבירושלים עושים כן", דמשמע דאף לכתחילה כשר בהכי, אין זה אלא בנקיי הדעת בירושלים, שהיו ידועים בכינויים לכל, וליכא למיחש ללעז. אי נמי, כשהשמות דומים זה לזה, והכינוי דומה לשם, כשר אף לכתחילה. [מיהו רש"י שם פירש, ד"נקיי הדעת" לא קאי על בבא דחניכתו וחניכתה, אלא על הבבא הקודמת. ויעוין בתוספות פח א בד"ה וכך].

[7] וכתב רבינו קרשק"ש, דאף לגבי שם העיר תיקן רבן גמליאל שיכתוב "עיר פלונית וכל שום שיש לה"; וכן איתא בטופסי גיטין של בה"ג, שכותב "וכל שום וחניכה דאית לי ולאתראי". אבל הר"ן על פי דרכו [הובאה בהערה 4] כתב, דאחר דמוסיף בשמו ובשמה "וכל שום שיש לו", אפשר דכבר ליכא למיחש ללעז אם לא יכתוב את שם מגוריו הקודם, שהרי מוכח מתוך הגט [מהתוספת של "וכל שום"] שהבעל שינה את מקום מגוריו. ולשיטתו, אם בכל זאת תיקן רבן גמליאל את תקנתו אף בשם העיר, יהיה פירוש התקנה, שצריך לכתוב גם את מקום הבעל הנוכחי וגם את שם מקומו הקודם, וכן איתא ביבמות קטז א: ההוא גיטא דאשתכח בסורא, וכתיב ביה הכי: "בסורא מתא [בעיר סורא], אנא ענן בר חייא [אני ענן בר חייא] נהרדעא, פטרית ותרכית פלונית".

[8] רש"י. והראשונים פירשו, שדוקא בדאתחזק שם זה במקום הכתיבה או הנתינה, הגט פסול אם לא הוסיף "וכל שום שיש לו". אבל אם לא הוחזק שם זה באחד מהמקומות הללו, אלא במקום אחר, הגט כשר אף בלא התוספת הנ"ל.

[9] ואם תאמר: שמא משום שדין זה נשנה כהקדמה לדין המבואר אחריו שנמנעו מלהשביעה וכו', לכן נקט התנא "אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה"! ? תירצו התוספות: היה לו לתנא לשנות "אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה, ונמנעו מלהשביע את האלמנה".

והלכתא [והלכה] כנחמני (אביי) שגילוי דעת בגט אינו נחשב.

א משנה בראשונה היה משנה את שמו ושמה, שם עירו ושם עירה ולא היו מדקדקים לכתוב בגט את כל השמות של הבעל והאשה, אלא כפי שהיו נוהגים לקרוא להם במקום כתיבת הגט. התקין רבן גמליאל הזקן שיהא הסופר כותב בגט: "איש פלוני וכל שום (שם) שיש לו", "אשה פלונית וכל שום (שם) שיש לה", מפני תיקון העולם, שמא במקום אחר אין מכירים את השם שנכתב בגט, ויבואו להוציא לעז על הגט שאינו שלה.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: שלחו ליה [לו] בני מדינת הים לרבן גמליאל שאלה זו: בני אדם הבאים משם, מארץ ישראל לכאן, לארץ ישראל שמו יוסף — וקוראין לו יוחנן, או ששמו יוחנן — וקוראין לו יוסף, היאך מגרשין נשותיהן? עמד רבן גמליאל והתקין שיהו כותבין: "איש פלוני וכל שום (שם) שיש לו", "אשה פלונית וכל שום (שם) שיש לה", מפני תיקון העולם. אמר רב אשי: והוא דאתחזק בתרי שמי [שהוחזק בשני שמות], כלומר, שידוע לנו שיש לו שם נוסף. אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: ר' מרי ור' אלעזר קיימי כוותך [עומדים בשיטתך].

ומוסיפים: וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אשי: היו לו שתי נשים — אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות — אחד ביהודה ואחד בגליל, וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל — אינה מגורשת, עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ויוסיף שם של הגליל עמו, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם של יהודה עמו. ואם יצא למקום אחר וגרש באחד מהן משני השמות הללו — מגורשת.

ויש לשאול: והאמרת [והרי אמרת] שגם ביהודה צריך להוסיף שם של גליל עמו! אלא שמע מינה [למד מכאן] שיש להבדיל; הא דאתחזק [זה שהוחזק] בשני שמות, כגון ביהודה שהיו יודעים שיש לו עוד שם אחד בגליל, הא [זה] שלא אתחזק [הוחזק] בשני שמות, כגון אם הלך למקום אחר שאין מכירים אותו — אינו צריך לכתוב אלא אחד מן השמות, ובמקום שמכירים אותו בשם אחד — בשם הידוע באותו מקום. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

מסופר: ההיא דהוו קרו [אשה אחת שהיו קוראים] לה מרים, ופורתא [ומקצת] היו קוראים לה שרה, אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: צריכים לכתוב לה בגט מרים וכל שום (שם) שיש לה, ולא יכתוב שרה וכל שום שיש לה, שהולכים אחרי השם העיקרי שלה.

ג משנה אין אלמנה נפרעת כתובתה מנכסי יתומים אלא בשבועה, שצריכה להישבע שלא קיבלה כבר משהו מן הכתובה בחיי בעלה. מסופר: נמנעו מלהשביעה והיתה האשה מפסידה, שלא יכלה לקבל את כתובתה, התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו, שהיו מטילים עליה נדר חמור (כגון שלא תאכל פירות כלל) אם קיבלה דבר מן הכתובה, וגובה לאחר מכן את כתובתה.

העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, אף על פי שאין הדבר הזה מעכב לגבי הגט. והלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם כאשר יבואר בגמרא.

ד גמרא שואלים: מאי איריא [מה שייך], מדוע שנה דין זה דווקא לגבי אלמנה? אפילו כולי עלמא נמי [כל העולם, כל אדם, גם כן] צריך להישבע ליתומים, דהא קיימא לן [שהרי מוחזק בידינו] שכל הבא ליפרע מנכסי יתומין שירשו מאביהם, את חוב אביהם לא יפרע אלא בשבועה! ומשיבים: אלמנה אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the halakha is in accordance with the opinion of Naḥmani, i.e., Abaye, that disclosure of intent with regard to bills of divorce is disregarded.

MISHNA: Initially, the husband would change his name and her name, from the names by which they were known where they formerly lived to the names by which they were known where the bill of divorce was written, and write the name of his city and the name of her city. One was not required to list all of the names by which the husband and the wife were known, but only the names in the place where the bill of divorce was being written. Rabban Gamliel the Elder instituted that the scribe should write in the bill of divorce: The man so-and-so, and any other name that he has, and: The woman so-and-so, and any other name that she has. The reason for this ordinance was for the betterment of the world, as perhaps the people of a different city would not recognize the name written in the bill of divorce, and would claim that this bill of divorce does not belong to her.

GEMARA: Rav Yehuda says that Shmuel says: The residents of a country overseas sent an inquiry to Rabban Gamliel: With regard to people who come from there, Eretz Yisrael, to here, for example, someone whose name is Yosef but here they call him Yoḥanan, or someone whose name is Yoḥanan, but here they call him Yosef, how do they write bills of divorce to effectively divorce their wives? Rabban Gamliel arose and instituted that they should write: The man so-and-so, and any other name that he has, the woman so-and-so, and any other name that she has, for the betterment of the world. Rav Ashi said: And this applies only when he is known by two names. Rabbi Abba said to Rav Ashi: Rabbi Mari and Rabbi Elazar hold in accordance with your opinion.

The Gemara adds: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ashi: If a husband has two wives, one in Judea and one in the Galilee; and he has two names, one that he is known by in Judea and one that he is known by in the Galilee; and he divorces his wife who is in Judea with a bill of divorce listing the name that he is known by in Judea, and he divorces his other wife who is in the Galilee with a bill of divorce listing the name that he is known by in the Galilee, then neither of his wives is divorced until he divorces his wife who is in Judea with a bill of divorce listing the name that he is known by in Judea and the name used by the people of the Galilee appended to it, and he also divorces his wife who is in the Galilee with the name that he is known by in the Galilee and the name used by the people of Judea appended to it. If he leaves to a different place, and divorces his wife with a bill of divorce listing one of these names, then she is divorced.

The Gemara asks: But didn’t you say that even in Judea his name used by people of the Galilee must be appended to it? Why then is he not required to list all of the names that he is known by? Rather, learn from it that there is a difference between the two cases: This former case is one where he is known to have several names, for example when those in Judea are aware that the husband is known by a different name in the Galilee. And this latter case is one where he is not known to have two names, as he traveled to a place where he was not known. Therefore, he is required to write only the name that he is known by in that place. The Gemara determines: Conclude from it that one must list all of the names that he is known by only if it is known that he has several names.

The Gemara relates: There was a certain woman who many people called Miriam, and a few people called her Sara; the Sages of Neharde’a said: In her bill of divorce, one must write: Miriam, and any other name that she has, and one should not write: Sara, and any other name that she has, as one must use the name that she is primarily known by.

MISHNA: A widow can collect payment of her marriage contract from the property of orphans only by means of an oath that she did not receive any part of the payment of the marriage contract during her husband’s lifetime. The mishna relates: The courts refrained from administering an oath to her, leaving the widow unable to collect payment of her marriage contract. Rabban Gamliel the Elder instituted that she should take, for the benefit of the orphans, any vow that the orphans wished to administer to her, e.g., that all produce will become prohibited to her if she received any payment of her marriage contract, and after stating this vow, she collects payment of her marriage contract.

The mishna lists additional ordinances that were instituted for the betterment of the world: The witnesses sign their names on the bill of divorce, even though the bill of divorce is valid without their signatures, for the betterment of the world, as the Gemara will explain. And Hillel instituted a document that prevents the Sabbatical Year from abrogating an outstanding debt [prosbol] for the betterment of the world, as the Gemara will explain.

GEMARA: The Gemara asks: Why discuss specifically a widow? This halakha should apply to everyone, as we maintain that anyone who comes to collect payment from the property of orphans can collect only by means of an oath. The Gemara answers: It was necessary for the mishna to mention a widow, as it might enter your mind to say:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה [וכו']. פירוש, צריכין לכתוב בגט אף שם העיר שהיה הוא והיא ממנה, כלומר בגליל מיתא אנא פלוני שמארץ יהודה, וכדמשמע לקמן בפרק הזורק (גיטין פ, א) דמקשינן היה במזרח וכתב במערב מאן אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה אלא סופר וכו'. אלמא מזכירין בגט פלוני שם עיר פלונית מלבד מה שכותבין בו שם עיר הכתיבה. וכדאיתמר נמי ביבמות (קטו, ב) בקולוניא מתא אנא אנדרוני נהרדעא וכן בסורא מתא אנא בר חייא מחגרא וכו'. ופירושא דמתניתין הכי, פעמים שהיה אדם הולך מיהודה לגליל או מגליל ליהודה ופעמים נשארה שם אשתו ביהודה וכשהוא בגליל משנה שמו שם וקוראין אותו בשם אחר שלא כשמו שביהודה כגון שקוראין אותו יוסי ביהודה ויוחנן בגליל ופעמים שאשתו הולכת עמו ומשנה שמה גם היא. ובראשונה כשהיה כותב גט לשליח לאשתו שביהודה לא היה חושש לכתוב אלא שם שיש לו בגליל שהוא מקום הכתיבה לפי שהעדים צריכין שיהו מכירין שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה וכדתנן בפרק גט פשוט וצריך שיכיר שם האיש בגט והילכך היה כתב שמו המוחזק בעיר, וכדאמרינן התם כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו, וכן היה כותב שם העיר שהגט נכתב שם. ועמד רבן גמליאל ותקן שלא יהיו משנין בגט שמותיהם הראשונים שהם שמות העיר שנתן בו הגט כדי שלא יוציאו לעז על בניה משני, אלא כותב את שניהם וכדתניא בברייתא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם גליל עמו. ואם לא היה כותב אלא אחד מהן היינו שינה שמו ושמה, אף על פי שאינו משנה אותו לגמרי והיינו נמי רושא דשנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה דתנן לקמן בפרק הזורק (גיטין פ, א) תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלה בה דאילו במשנה שמו ממש הא לא איצטריכא למימר, דפשיטא שהגט פסול שלא נכתב לשם בעלה כלל כי אם לשם איש אחר, אלא אפילו כשאינו כותב אלא אחד מהן אנו חוששין אותו כמשנה את שמו שהרי במקום נתינת הגט אין מכירין אותו באותו שם, ואומרים שלא זהו בעלה של זו אלא אחר. והילכך צריך לכתוב את שני שמותיו, ולא שיכתוב איש פלוני וכלשון וחניכה דאית ליה אלא פלוני דמיתקרי כך.
ורבינו תם ז"ל כך פירש, וכאותה שאמרו לקמן איך פלונית בת פלוני קבילת גיטא מין ידיה דאחא בר הודיא דמיתקרי אבא מארי, אבל בטופסי גיטין של ראשונים כתוב אני פלוני ממקום פלוני וכל שום אחרן וחנוכא דאית לי, וכן נהגו לכתוב בכל הגיטין משום שם לווי, ואינו נראה לרבינו תם ז"ל, דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא שם אחד ואין לו חניכא ויאמרו שגט זה מאיש אחר הוא ויוציאו לעז על בניה, נמצא לפי דברי רבינו תם דלעולם אין כותבין בגט וכל שום אחר וחניכא אלא אם יש לו שני שמות כותבין בירושלומי דנתקרי כך ואם לאו כותב שמו שהוחזק בו ולא יותר. ואי קשיא לך לפי ירושו מה שאמרוב גמרא אמר רב יטהודה אמר שמיואל שלחו בני מדית הים לרבן גמנליאל בני אדם באין משם לכאן וכו' היאך מגרשין את נשותיהם עמד רבנן גמליאל ותהקין שיהו כותבין איטש פלוני וכל שום שיש לו ואמר רב אשי עלה והוא דאיתחזק בתרי שמי. ואם כדברי רבינוך תם ז"ל מה בא רב אשי ללמד וכי הוצרך רב אשי לומר שאם לא הוחזק אלא בשם אחד שלא נוסיף לו שם אחר שלא נקרא באותו שם מעולם. ההיא בשהיו לו שני שמות אחד בגליל ואחד ביהודה ויצאו אשתו עמו וגרש שם באחד מהם שלא חששו אלא בששמו שבמקום הכתיבה אינו שמו של מקום הנתינה ומשום לעז וכדתניא בברייתא דתניא כותיה דרב אשי. אבל ראיתי בנמקי הרמב"ן זצ"ל שהקשה עליו דאם כן אפיו שרה דמיקריא מרים כיון שהוא מפרש שני שמותיה ועוד ואם כן ליתני התקין רבנן גמליאל שהיא כותב כל שום שיש לו, וגם זה אינו קשה לפי דעתי דמה שאמו ולא שרה דמיתקריא מרים אף על י שהוא מזכיר שני שמותיה, לפי שאין אדם כותב בעיקר שם הטפל שהוא שם שקורין אותה בו המועט וכל שהוא כותב שרה דמיתקריא מרים אתי למימר לא זו היא דזו עיקר שמה מרים. והא דתנן ושיהא כותב וכל שום וחניכא שיש לו לאו למימרא שיהא כותב בלשון זה אלא שיהא כותב בפירוש כל שום שיש לו וכל חניכא שיש לו.

גמרא:עמד רבן גמליאל וכו' אמר רב אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי. כלומר, אם גירש אשתו שבגליל בשמו שביהודה שהוא עומד שם אז צריך לכתוב שמו שבגליל ושם דיהודה עמו מפורש לי פירושו של רבינו תם ז"ל, או וכל שום שיש לי ביהודה כפי דעת הגאונים ז"ל וכפי שנמצא בטוס הראשונים ז"ל אבל אם לא הוחזק במקום הכתיבה ובמקום הנתינה אלא בשם אחד אף על פי שהוחזק במקומות אחרים בשם אחר אינו צריך לכתוב אלא שם של מקום הכתיבה והנתינה דלעז שאר המקומות שאינם מקום הכתיבה ולא מקום הנתינה אין חוששין לו והיינו ברייתא דהיו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל, ולעולם עושה שם של מקום נתינת הגט עיקר ושם של מקום הכתיבה כולל בכלל כל שם שיש לו ואף על פי שבמקום הכתיבה אין מכירין אותו באותו שם כיון שכותב עם כל שם שיש לו בגליל אין מוציאין עליו לעז ומיה אם כותב מורש שני שמותיו כדברי רבינו תם ז"ל אתי שפיר טפי.
והא דכתבינן שאם אינו מוחזק במקום הכתוב ובמקום הנתינה אלא בשם אחד והוחזק במקום אחר בשם אחר אינו צריך לכתוב אותו שם אחר, נראה בירושלמי דוקא בדיעבד אבל לכתחילה צריך הוא לכתוב כל שם שיש במקומות אחרים או במפרש כדעת רבינו תם ז"ל או למיכתב כל שום דאית לי לרבויי שאר שמות דעת הראשונים ז"ל, דגרסינן התם מתניתא כשהיה מיהודה וכתב לגרש בגליל ומגליל וכתב לגרש ביהודה אבל אם היה מיהודה וכתב לגרש ביהודה מגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת אמר רבי אילא בתחילה הוא צריך לומר אנכי פלוני שמיהודה עם כל שם שיש לו בגליל. ואם היה שרוי במקום אחר מגרש באיזה מהם שירצה. אמר רב יוסה הדא דתימר לשעבר אבל לכתחילה צריך למעבד כהדא דררבי אילא, אמר רב אבין אם יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן. עד כאן גירסא ירושלמית, ולפי גירסא זו היא דרב אשי דוקא להכשירו בדיעבד אטבל לכתחילה צריך אף על פי שלא הוחזק. וברייתא נמי גירש באחד מהן מגורלשת קתני ולא קתני מגרש דאלמא דוקא דיעבד הא לכתחילה כותב שניהם. ואפילו אם היו הוא ואשתו במקום אחד והוחזק שם בשני שמות אם גרש באחד מן השמות מגורשת בדיעבד, דהא מי שיש לו שני שמות והיו לו שתי נשים, אחת ביהודה ואחת בגליל קתני דאם אם גרש באחת מהן אינה מגורשת משום לעז או דמקום כתיבה או דמקום נתינה, אבל כשקורין אותו בשני שמות במקום הכתיבה ואשתו עמו במדינה מאי לעז איכא ובדיעבד מאי חשש איכא דהא הכל מכירין שהוא שמו והיינו דלא קתני היו לו שני שמות וגרש באחד מהן אינה מגורשת, והא דאמרינן מרים וכל שום שיש לה, ההיא לכתחילה, הא דיעבד כשר באחד מהן. כך הסכימה דעת רבינו תם ז"ל והכי איתא בתוספתא דקתני התם אם יש לו שתי נשים אחד בגלחל ואחד ביהודה גרש אשתו ביהודה בשם שבגליל אשתו שבגליל בשם שביהודה פסול ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל או שהיה במקום אחר כתב לשם אחד מהן כשר. רבן שמעון בן גמליאל אמר אפילו כתב שם יהודה בגליל ושם גליל ביהודה כשר, וכן נמי מוכיח מן הירושלמי שכתבתי למעלה.
ולי נראה דהוחזק בשני שמות במקום אחד מגרש לכתחילה באחד מהן ואינו חושש. משום דקשיא לי חניכא דתנן כך היה בקיאי הדעת שבירושלים כותבין אלמא אפילו לכתחילה מגרש באחד דלא עדיפא חניכא מאחד מעיקרי שמותיו, ועוד מדאמר רב אשי גבי תקנתו של רבן גמליאל והוא דאתחזק בתרי שמי שמע מינה דאפילו לכתחילה אין צריך אלא בשהוחזק בשני שמות בשני מקומות כגון מקום כתיבה ומקום נתינה ומשום לעז וכדתניא כותיה דרב אשי, אבל בשהוחזק בשני שמות במקום אחד דליכא לעז כותב איזהו שירצה והיינו דרב אשי והיינו חניכא, ואף על גב דתניא בברייתא מגורשת וגרש דמשמע דיעבד אינו קשה דלאו דוקא אלא מדתנא ברישא אינה מגורשת תנא בסיפא מגורשת, והוא הדין לכתחילה. וההוא דרובא קרו לה מרים ופורתא שרה לא קשיא, דהתם הכי קאמר אם בא לכתוב שניהם לא יכתוב הטפל עיקר והעיקר טפל שאין דרך העולם בכך ואיכא לעז וטפי עדיף לכתוב שם הטפל לבדו ממה שיכתוב שניהם ויכתוב שם הטפל בעיקר והעיקר בטפל שזה דרכן של בריות וזה אין דרכן. כך נראה לי עיקר, ואף על פי שבגירסא הירושלמית שהבאנו למעלה לא נראה כן, אנו אין לנו אלא כגמרתנו.
ומהא דאמרינן בירושלמי יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן, שמעינן מינה שצריך לכתוב וכל שם שיש לו במקום פלוני ולא סגי ליה בכתיבה וכל שם שיש לי סתם, וכן משמועה של תוספתא דקתני אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל.
ובנמקי הרמב"ן נ"ר והני ישראל שבחוצה לארץ ששמותיהן כשמות ישראל ויש להם שמות אחים כשמות הנכרים, אף על פי שאינם אלא שם לווי מפני הערלים שאינן יודעים לקרותם בשם ישראל, כיון שהוחזק בשם ורובא דעלמא קרו לה הכי צריך לכתוב אותו השם ושם ישראל שלהם שהוא חותם בו נמי שם גמור הוא וצריך לכתוב אנא פלוני דמיתקרי פלוני עד כאן. ולפי מה שכתבתי אינו צריך ודי לו באחד מהם.
ומדגרסינן בתוספתא אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל, משמע דשם של מקום הכתיבה כותב עיקר ושם של מקום הנתינה טפל. ומהא ברייתא דמייתי הכא בגמרא משמע בהפך כדקתני [בנדפס: מדקתני] יגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, כלומר והוא עומד בגליל, או אשתו שבגליל בשמו שבגליל, והוא עומד ביהודה אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, אלמא כותב הוא שם של מקום הנתינה עיקר ושם של מקום הכתיבה טפל, ואנן כקרייתא דמיתניא בגמרא דילן עבדינן.
ונשאל רבינו תם ז"ל על גט של מומר [בכת"י: משומד] אם צריך לכתוב שם של נכריות [בכת"י: גיות] עם שם של יהודית. והשיב שאין להזכיר שם נכרית בתורת משה וישראל, ואין לחוש לשם נכרית כלל, דלא גרע של יהודית מחניכתו וחניכתה ותנן בפרק המגרש דכשר, וכך היו בקיאי הדעת שבירושלים כותבין ומפרש בהלכות גדולות חניכתו חניכתה ולא יותר, ובערוך פירש חניכתו שלא כתב שם מובהק, ועוד תניא בתוספתא בפרק הזורק גבי שינה שמה ושמה, גר ששינה שמו לשם נכרים כשר וכן אתה אומר בגיורת, וכל שכן ישראל מומר ששינה שמו לשם של יהודים דכשר, ואפילו לכתחילה אין לו לכתוב אלא שם של ישראל, ועוד שלא שנינו בברייתא דהכא היו לו שני שמות ביהודה וגרש באחד מהן, ולא הצריכו לכתוב שני שמותיו אלא בשיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ובני גליל אינם מכירם בשם שביהודה ולא בני יהודה בשמו שבגליל וחוששין ללעז, אבל ביהודה שמכירין בשני שמותיו כשר כמו שכתבנו, ומכל מקום עדיין אינו מיושב כל הצורך לפי שיטתו שכתבנו למעלה לפי שאין לנו מכאן אלא שלא לפסול בדיעבד אבל לכתחילה אין לנו,אלא אם תאמר דכיון דבדיעבד בעלמא כשר, הכא אפילו לכתחילה נמי, כדי שלא לכתוב שם של נכרי בגיטי ישראל, אבל לפי מה שכתבתי אני, אתי שפיר טפי.

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלני וכל שום שיש לו אשה פלנית וכל שם שיש לה מפני תקון העולם אמר הר"מ פי' תקון העולם כי כאשר קדם עליו מודעא בב"ד אחר או בטלו אחר כתיבתו ואמר בפני שנים או שנה שמו או שמה תנשא והיא לא תדע שהגט בטל ונמצאו הבנים ממזרים לפי שהיא נשארת אשת איש ולזה מי שיבטל גט ילקה לפי שהוא תקנת ר"ג שלא יהיו עושין כן וכן רב מנגיד לכל מאן דמבטיל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא וזה אשר אמר שהוא כאשר שנה שמו או שמה וכתוב כל שם שיש לו שזה כשר לא יתאמת זה אלא כאשר היו לאדם שני שמות ובתנאי שיכתוב היותר מפורסם ואמר וכל שם שיהיה לי יהיה הגט כשר וכן האשה אולם אם היה שמו יצחק דרך משל וכתוב בגט אני אברהם וכל שם שיש לי יהיה הגט בטל ודע זה:

אמר המאירי בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה פי' לא שיהא משנה שמו בכונת פסול ותקלה כגון מי שהיה שמו אברהם שיהא כותב בגט אנא יצחק שזו ודאי אף קודם התקנה היו פוסלין אותו כמו ששנינו שנה שמו ושמה פסול ואף לאחר התקנה אין כל שום דאית לי מועיל בו כלל אלא שלפעמים אדם משנה דירתו ממקום למקום והיו רגילים לקרא שמות בכל מדינה לפי הלשון כמה דאת אמר דניאל די שמיה בלטשצאר וכן חנניה מישאל ועזריה ששנו שמותם בבבל שדרך מישך ועבד נגו וכן בנשים כגון מאסתר לאסתהר וכשהיה כותב גט לאשתו במקום שקבע דירתו לשם היה כותב שמו שבאותה העיר שהרי העדים צריכים להכיר שם האיש והאשה כמו שביארנו באחרון של בתרא במשנה הרביעית וביארנו שם שכל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו ומתוך כך היה כותב שמו שבאותה העיר ושם אותה העיר ושולחו לאשתו למקום שהיא ולפעמים היה חוזר למדינתו המוחזקים בו בשם אחר ואע"פ שמכל מקום היה הגט כשר היתה מדינה לועזת על שאין שמו המוחזק ביניהם כתוב בגט או רמוז בתוכו ומעגנים אותה עד שכמעט חוככים לומר שהוא בדין שינה שמו והתקין ר"ג שיהו כותבין שמו שבעיר שנכתב בה אחר שהוחזק בה שלשים יום בשם זה ושיהא כותב בגט וכל שום דאית לי עד שיהא בענין זה סימן לרואים שהוא רמז על שמו המוחזק לו באותה מדינה שיצא ממנה וכן הדין והענין בשם האשה ובשם העיר שלו ושלה והוא שיכתוב אנא פלני דממקום פלני על שמו של עכשו ועל עירו של עכשו וכל שום אוחרן דאית לי ולאתראי על שמו המוחזק תחלה ועל שם העיר שיצא ממנה וכן באשה ותרוכית יתיכי אנת פלנית דממתא פלנית על שמה ושם עירה שבכאן או שהיא בה עכשו וכל שום אוחרן דאית ליכי ולאתריכי והרואים כשזוכרים שמותיהם המוחזקים להם ואינם רואים אותם בגט מכירים מאליהם שרמוזים הם באותם המלות וצריך שיכתוב שמו המובהק עכשו במקום שהוא כותבו ושירמוז האחר בכל שום דאית לי שכל שאינו כותב המפורסם שבהם והעקר אינו כלום:

ולמדת ממה שכתבנו שלשה דברים אחד שכל שהוא מוחזק בשני שמות צריך לכתוב המפורסם שבהם והוא אותו שמוחזק בו בין הישראלים במקום כתיבת הגט שהוא דר שם עכשו ויכלול האחר בכל שום דאית לי מתקנת ר"ג ואם לא עשה כן הרי זה גט פסול מתקנת ר"ג והשני שכל שאינו מוחזק אלא בשם אחד אין צריך לכל שום כלל והשלישי שכל שאינו מוחזק אלא בשם אחד ושינה שמו אע"פ שכתב וכל שום אינו כלום והוא שאמרו בגמרא והוא דאיתחזק בתרי שמי כלומר שאם לא הוחזק אלא באחד וכתבו כתקנו אין צריך לכל שום ואם שנהו אין כל שום מועיל בו ואינו גט כלל ואם הוחזק בשנים ולא כתב המפורסם יותר אלא שכתב האחר וכלל את המפורסם בכל שום אף זה בדין שינה שמו והוא שאמרו בגמרא ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה ואמרי נהרדעי מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה ומ"מ גדולי המחברים כתבו בזה שהוא גט פסול ופוסל והדברים ברורים:

ולשיטתנו שכתבנו שהשם שבמקום הכתיבה עיקר ראיתי לקצת מפרשים דוקא בשאין דעתו לחזור או מן הסתם שמן הסתם חן מקום על יושביו אבל אם היה הדבר נכר שלא בא לכאן אלא לדירת עראי נעשה שם זה טפל אצל הראשון והדבר בהפך ואם לבו נקפו ואינו מתישב על דירת מקום אחד לבי נקפי בו אלא שראוי בספקות אלו להזכיר שניהם בפרט ומתוך ספקות אלו נראה שנהגו לכתוב אנא פלני דממקום פלני דדיירנא השתא במקום פלני או דהוינא השתא אם לא קבע דירתו לשם אבל בשמו של בעל אע"פ שרוב בני אדם יש להם שמות בלשון הקדש ובלשון לעז ושאף רוב בני אדם קורין אותם בשם הלעז אין נוהגין להזכיר את שניהם אלא כותב את של לשון הקדש הניתן לו באות ברית קדש והאחר נכלל בכל שום דאית לי ואף בישראל משמד שגירש הסכימו רבני צרפת על ידי מעשה שלא להזכיר שם גיותו כלל אלא שמו שבישראל הנתון לו בכניסת ברית וכל האחרים נכללים בכל שום דאית לי ומשרבו הצרות והם מתיראים להזכירו עכשיו בלשון היהדות הנהיגו לכתוב איך אנא דמן קדמת דנא הוה שמי מתקרי פלני וכל שום דאית לי וכבר היה ביניהם מי שהיה פוסל את הגט על שלא היה מזכיר את שתיהן והחזיקוהו בטועה אלא שמגדולי הדורות מצריכים כן לכתחלה ומימינו לא נהגנו כך ואף בתלמוד המערב אמרו גר ששינה שמו לשם גוים מגרש בשם ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא וכן יש מצריכים עכשו להזכיר בגט שם הקדש והלעז אלא אם כן הכל אחד כגון מאיר ומשה ודומיהם ואין הדברים נראין ואע"פ שמצינו אחא בר הדיא דמתקרי אבא מרי שמא לא בגט נכתב כן אלא בשטר שעשו לה להגבותה כתבתה וכדי שיתברר הענין יפה לבית דין שיגבוה כתבתה ולא יעכבם שום ספק:

ועדין אתה צריך לידע שזה שביארנו בהוחזק בשני שמות שצריך לכתוב המפורסם ולכלול האחר בכל שום דאית לי דוקא כשהוא מוחזק בשניהם באותו מקום שכותב בו את הגט או באותו מקום ששולח את הגט כגון שיצא ממנו ומקום שקבע דירתו לשם שזו מחזיקתו בשמו שבכאן וזו מחזיקתו בשמו שבכאן וכל שכותב באחת מאלו או מזו לזו דנין בה כן אבל אם יצא למקום אחר דרך עראי וגירש לשם מגרש באי זה שירצה ואין צריך לכל שום דאית לי אלא באותו שהוא מחזיק את עצמו בו שאין כאן חזקת שני שמות והוא שאמרו בבריתא בגמרא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ר"ל שהוא מוחזק בשני שמות ביהודה ובגליל שמן הסתם יודעין בני אדם ממקום שיצא ממנו למקום שקבע דירתו גירש את אשתו שביהודה ר"ל ונכתב הגט ביהודה וכתב שמו שביהודה ולא כתב וכל שום כו' אינה מגורשת עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו ושם הגליל עמו ר"ל שיכתוב וכל שום ור"ל אינה מגורשת לגמרי אלא שהוא גט פסול וזהו שלא אמר אינו גט וכן אשתו שבגליל בשמו שבגליל ויש גורסין גירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל ופירושו אם הוא בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל שצריך שיכלול שם יהודה בוכל שום דאית לי והכל עולה לענין אחד ואם יצא לו למקום אחר ר"ל שלא לשם דירה ונתן כאן גט לאשתו שמיהודה או שמן הגליל כותב באחד מהם ודיו הואיל ובמקום כתיבת הגט ובמקום נתינתו לא הוחזק בשנים ועל הסתם הוא דן כן שמן הסתם אין אדם מוחזק בשנים אלא או במקום שיצא ממנו שחוקרין עליו היכן הלך או במקום שקבע דירתו לשם שחוקרין עליו מהיכן יצא ומה טיבו שיצא הא כל שהוחזק אף באותו מקום שיצא לו צריך לכתוב אחד מהם ולכלול האחר בכל שום ומתוך ספיקות אלו נהגו עכשו לברר כמה שאיפשר ולכתוב בכלם כל שום ולמדת שצריך הוא לכתוב שמו ושמה שם עירו ושם עירה על הדרכים שכתבנו וזה שאמרו בפרק אחרון כתב חניכתו וחניכתה כשר פירושו על שצריך לכתוב שמו ושם אביו וזה כתב שמו ולא כתב שם אביו אלא שהוסיף על שמו חניכת המשפחה כגון שכתב אברהם אבן עזרא ולמד שאותה חניכה עומדת במקום שם האב ולתוספת שמירה נהגו עכשו להזכיר כל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתראי ולאתריהון דאבהתי:

זו היא שיטתנו בענין משנה זו ובמה שבא עליה בגמרא והוא הראוי לברור מכל מה שנאמר בה לדעתי אלא שמכל מקום הרבה נתחבטו בה המפרשים זה אומר בכה וזה אומר בכה והוא שגדולי המפרשים סוברים שתקנת ר"ג אינה מועלת אלא למי שיש לו שני שמות בעירו שהתקין שיהא כותב שם של עיקר וכולל הטפל בכל שום אבל מי שיש לי שני שמות בשתי מדינות שנמצא כל אחד עיקר במקומו צריך שיכתוב את שניהם כדרך שאמרו אחא בר הדיא דמתקרי אדא מרי ומה שאמרו בבריתא גירש אשתו שביהודה אינה מגורשת עד שיכתוב שמו שביהודה ושם גליל עמו שיזכירהו בפירוש ואם כן הם מפרשים היה משנה שמו ושמה כשחוזר משם לכאן והתקין שיהא כותב שני השמות ועוד התקין וכל שום משום חניכה והוא שם לווי ושתי תקנות היו ולא הזכיר אלא אחת שבכלל איש פלני נכללו שני השמות ושני המקומות וכן מפרשים והוא דאיתחזק בתרי שמי בהאי קרתא אבל אם אינו מוחזק בכאן אלא באחד אלא שיש לו שנים בשני מקומות לא דיו בכל שום וכמה קשים הדברים לפרש שהרי בגמרא אמרו בהדיא בני אדם הבאין משם לכאן אלמא שעל שני שמות שבשתי מדינות נאמר וכל אלא שטורחים לפרש בה בגמרא עמד ר"ג והתקין שיהו כותבין איש פלני וכל שום כו' כלומר להזכיר את שתיהם והדברים זרים:

ובתוספות כתבו בהפך שכל שהוחזקו לו שני שמות בעיר אחת אין צריך לכל שום כלל שהכל יודעין בעיקרי שלו ובשני מקומות הוא שצריך לכל שום ובריתא דאחת ביהודה ואחת בגליל שהזכיר בה שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם גליל עמו אף הם מפרשים בה הזכרת השם לגמרי והם מעמידים אותה שהוא בגליל ושולח גט לאשתו שביהודה בשמו שביהודה ומתוך שאינו כותב שם עיקרי שבמקום כתיבה הוא מצריך להזכירו לגמרי אבל אם היה הוא ביהודה אין צריך לכל שום ואף בתלמוד המערב רמוזה כן כמו שאמרו שם מתניתא בשהיתה מיהודה וכתב לגרש מגליל אבל אם היתה מיהודה וכתב לגרש מיהודה מגורשת ומכל מקום אנו מפרשים אותה בכל שום וכשכתב מגליל אינה מגורשת אף בכל שום שהרי שמו עיקרי בגליל והוה ליה גט פסול ונמצא לשיטתנו שלדעת הירושלמי מפרשים שם גליל עמו בכל שום וכן חדשו גדולי המפרשים לומר שכל שהוא בדין כל שום אם לא כתב לא עיכב אבל כל שהוא בדין הזכרה לגמרי עיכב ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומינה לא תזוז:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלישית וענינה בענין החלק השלישי והוא שאמר אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביע התקין רשב"ג שתהא נודרת ליתומים כל שירצו וגובה את כתובתה אמר הר"ם נמנעו בית דין מלהשביע אלמנה לפי שהם ראו שהיא תחשד בשבועה ותשבע לשקר ולא היו דנין כתבה ולא תשבע והתקין רבן שמעון בן גמליאל שידירו אותה היתומים כמו שאמרו לה אמרי כל פירות שבעולם אסורין עלי אם לקחתי מכתבתי כלום או תשים כל מה שיש לך קרבן אם לקחת דבר ומה שדומה לאלו הענינים וכבר התבארו כלם ודינם במסכת נדרים ופסק ההלכה שהאלמנה משביעין אותה היתומים שלא בב"ד או נודרת להם כל מה שירצו בב"ד כמו שהתקין רשב"ג ולזה הבחירה באי זה הפנים שירצו ולזה כאשר נשאת האשה קודם שתשבע תאבד כתובתה לפי שיאמרו היתומים אנחנו לא נרצה להשביעה אמנם תרצה שנידרה בב"ד ולא יועיל להיות נודרת והיא בעולת בעל לפי שהבעל יפר לה כמו שהתבאר בנדרים בעשירי והנה אמרם נשאת אין משביעין אותה ומפר לה בעל ולזה אם נתגרשה או שמת בעלה גובה כתובתה אחר השבועה או הנדר:

אמר המאירי אמר זה דרך הצעה למה שהוא עתיד לומר כלומר כבר ידעת שאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ושאלו בגמרא מאי איריא אלמנה אף שאר בני אדם יודע אני בהם שאין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה ותירץ מהו דתימא באלמנה הקלו ומשום חינא קמ"ל שאף אלמנה כדין זה ומתוך כך הוא מודיע שנמנעין היו מלהשביעה מפני שהיו רואים שלא היתה מקפדת בשבועה ומשום דמוריא לנפשה דאי נקטה מידי מינייהו ליהוי משום מאי דטרחה קמי יתמי והיתה מפסדת כתבתה וגרושה מיהא לית בה האי טעמא דהא לא טרחה קמי יתמי וכל שלא הספיקה לגבות עד שמת משביעין אותה כדינה ומגבין לה כתבתה הא אלמנה מוריא להיתירא ומתוך כך נמנעו מלהשביעה והתקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו אפי' רצו שתהא נודרת לפניהם קנם כל מזונות שבעולם עלי אם נהניתי מכתובתי כלום מזקיקין אותה לכך ותגבה כתבתה ופירשו בה בתלמוד המערב שאימת נדרים עליהם ונראה לי הטעם שכל שאסרה עליה מיני מאכל והיא נזקקת להם תמיד הרי כל שעה שאוכלת זוכרת שאותו מאכל אסור לה ועוד פירשו שם שאף כשתעבור על הנדר אין ענשה גדול כל כך כבשבועה שנפרעין ממנו ומכל העולם ומתוך גודל ענשה של שבועה היו נמנעין והוא שאמרו שם בראשונה היו נשבעות על שקר וקוברות את בניהן ודעת ראשון נראה יותר והוא שאמרו בגמרא ברב שלא היה מגבה אף בנדר משום דבשני דרב קיל נדרי כלומר היו אף הנדרים קלים אצלן ועוברות עליהם ומ"מ זו שאמרו בגמרא שמשביעין אותה חוץ לבית דין נמשך לטעם הראשון לפי מה שפירשו בה הראשונים והוא מפני שאין השבועה חמורה כל כך חוץ לבית דין מפני שאינה אלא כעין היסת וא"כ מה שאמרו בשני דרב קיל נדרי פירושו ולא השבועות אלא שהיה נמנע מלהשביע מתוך העונש ומלהדירה מתוך שלא היה סומך עליהן ואין הדברים מתישבין שהרי מ"מ אף בשבועה משום דמוריא הוא כדכתיבנא אלמא שלא היו סומכות עליהן ומתוך כך אני מפרש שהשבועה מתוך שלא היו סומכין בה עליה אין משביעין אותה בבית דין שאין בית דין רוצים להשביע במקום חשד אלא אם היתומים רוצים להשביעה ישביעוה שלא בבית דין ובנקיטת חפץ כדינה ואם היתומים רוצים להדירה ידירוה אף בבית דין במה שירצו שאימת נדרים עליהם ואין בית דין מושכין ידיהם הימנו וגדולי הרבנים פירשו בשבועה חוץ לבית דין כעין היסת ולהקל בעונש ונמשכים לפי שיטתם ולא יראה לי כן:

ולמדת שקודם התקנה היתה מפסדת כתבתה מתוך שלא היו בית דין נזקקים להשביעה ואחר התקנה היתה הבחירה ביד היתומים או להשביעה חוץ לבית דין אם הם בטוחים עליה יותר מצד חומרתה או להדירה אף בבית דין מתוך שהנדר אימתו עליהן יותר על הדרכים שביארנו ואפי' היה הזמן חשוד אף בנדרים די לנו במה שגדרו ראשונים ואין הלכה כרב שלא היה מגבה כלל ומשום דבשני דרב קילי אף נדרי אלא כשמואל וגרושה מכל מקום שאין בה חשש הוראה לעצמה משביעין אותה בבית דין ומאחר שבית דין נזקקין להשביעה אין בית דין מגבין אותה בהדרה אלא שהגרושה מאחד מן היבמים לפסלה לשאר אחים דינה כאלמנה הואיל וכתבתה על נכסי בעלה הראשון ומזקיקין אותה לנדרים והוא שאמרו שלחו מיתם איך פלניתא בת פלניא קבילת גיטא מן ידיה דאחא בר הדיא דמתקרי אייא מרי ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עליה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקר אחד וספר תלים ואיוב וממשלות בלואים ושמנום בחמשה מנה ר"ל של כסף מדינה לכשתבא לידכם הגבו לה את השאר ופירשו בה שגט יבמים היה ולפיכך הזקיקוה לנדר וכן פירשו בגמרא שאם נשאת האלמנה אין מגבין אותה כתבתה שאף היתומים אומרין אין רצוננו להשביעה אלא להדירה והרי הבעל מיפר ואיבדה כתבתה עד שתתגרש או ימות הבעל אבל גרושה אם נשאת משביעין אותה שאין הפרת בעל במה שהיא נשבעת על מה שעבר אם נעשה אם לאו אלא בדברים שהיא מטלת על עצמה מדברים שבינו לבינה או מנדרי ענוי נפש כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מתני' בראשונה היה משנה שמו ושמה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו אשה פלונית וכל שם שיש לה כו' ולא שהיה מתכוין לשנות שמו בעת כתיבת הגט שאם לא יכירו שמו אין רשאים לכתוב לו גט כדתנן בגט פשוט כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן פי' שיכיר שם האיש ושם האשה וההכרה היא כדאמרי' התם כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו אלא כגון שנסע מא"י והלך למדינת הים ובא"י היו קורין אותו יוחנן ובמדינת הים החזיק שמו יוסף וכמו שהיה הוחזק כך כתבוהו ואע"פ שבא"י היו קורין לו יוחנן לא היו חוששים לכתוב יוסף הנקרא יוחנן אלא יוסף לבדו וכיון שהוא החזיק שמו במדינת הים יוסף ל' יום אין כאן משום שינה שמו ושמה שהרי שם זה היה החזיק לעצמו וכשהיה שולח גט זה לאשתו בא"י שהיו קורין אותו יוחנן היו צריכים עדים להעיד שאנו מכירין יוחנן בעלה של אשה זו והוא כתב זה הגט ונתנו לנו וזה שכתב יוסף מפני שבמדינת הים החזיק שמו יוסף והאשה נתרת בגט זה:

התקין ר"ג וכו' פי' כשהיו כותבים יוסף בלבד ושולחי' בא"י היו צריכים עדים להעיד שזהו יוחנן כמו שפירשנו ויש לחוש שמא ימותו העדים או ילכו להם למדינת הים ואח"כ יבא הבעל ממדינת הים ויערער ויאמר לא גרשתיה אני שהרי שמי יוחנן והם לא ידעו שבמדינת הים היו קורין לו יוסף ויוציא לעז על בניה מן השני לפיכך התקינו שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו. ונ"ל שאין זה פתרון כמו שאנו עושים וכותבים בגט וכל שום וחניכה דאית לי שאם כך התקין לכתוב לא הועיל כלום. שאם כתב במדינת הים יוסף וחניכה דאית לי עדיין יכול לערער אם אין עדים שיכירוהו שיכול לומר אני לא כתבתי זה הגט שמה מועיל וכל שום דאית לי להוכיח כי זה כתבו שהרי שמו יוחנן ובגט כתוב יוסף לפי' נ"ל לפרש שכך התקין שיהו כותבים איש פלוני וכל שם שיש לו כלומר שיכתבו שני שמותיו ויכתבו כך יוסף הנקרא יוחנן ואם לא כתבו שני שמותיו אלא יוסף בלבד כאשר היו קורין אותו במדינת הים ה"ל שינה שמו ופסול. ואע"פ שהעדים מעידים עליו ומכירין אותו הוא פסול מפני שיש בו שינוי השם שקורין לו בא"י ולא תקן שיכתבו בגט וכל שום שיש לו אלא שיכתבו כל שמותיו בפירוש פלוני הנקרא פלוני ואם היו לו ג' וד' שמות צריך להזכיר את כולן בפירוש ומסתייע פתרון זה ממאי דאמרי' היו לו שתי נשים א' ביהודה וא' בגליל וגירש את אשתו [ביהודה] בשמו שביהודה ואת אשתו בגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה ושם הגליל עמו ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם שביהודה עמו אלמא שצריך לכתוב שני שמות פי' פלוני הנקרא פלוני ואע"פ שביהודה מגרש את אשתו צריך לכתוב שם דבגליל כי יש לחוש שמא תלך אשתו ותנשא בגליל והוא ילך שם ויערער עליה ויאמר להם זה שמי ולא כתבתי לה אני זה הגט לכך צריך לכתוב שני השמות ואם לא כתב את שניהם אינה מגורשת ואע"פ שידענו בבירור כי הוא הוא שכתב לה מפני שהוא דומה לשינה שמו ופסול כיון שחסר אחד מן השמות שכך התקין ר"ג הזקן ולקמן נמי אמרי' שלחו מתם איך פלונית בת פלונית קבילת גיטא מיד רב אחא בר חיורא דמיתקרי אבא מרי אלמא בפירוש צריך לכתוב פלוני הנקרא פלוני ולא שיכתוב פלוני וכל שום דאית ליה. אמר רב [אשי] והוא דאיתחזק בתרי שמי פי' אם ידעו במדינת הים שיש לו שני שמות א' כאן וא' בא"י צריך לכתוב יוסף הנקרא יוחנן ואם לא כתב אלא יוסף פסול דה"ל שינה שמו אבל אם לא הוחזק להן ולא ידעו לו שם אחר אלא יוסף וכתבו יוסף ושלחו בארץ שהיו קורים לו יוחנן הגט כשר ע"י עדים המכירים כי הוא יוחנן כפי מה שפי' לעיל אין כאן משום שינה שמו אחרי שלא ידעו לו זה השם שלא התקין ר"ג אלא בשיודעים בבירור שיש לו שני שמות אבל אם לא ידעו ואיגלי מילתא שיש לו אינו נפסל בכך תניא כותיה דרב אשי היו לו שתי נשים א' ביהודה וא' בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו ואם יצא למקום אחר וגירש בא' מהן מגורשת והאמרת עד שיגרש בשמו שביהודה ושם דגליל עמו אלא לאו ש"מ הא דאיתחזק הא דלא איתחזק ש"מ:

ההוא דהוו קרי לה רובא מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שם שיש לה ולא שרה וכל שם שיש לה פי' כיון שהיו קורין לה בשני שמות צריך לכתוב את שניהם פלונית הנקראת פלונית שאם לא יכתבו אלא האחד הו"ל שינה שמו ושמה כפי מה שהתקין ר"ג וכיון דרובא קרי לה מרים צריך לכתוב כך מרים הנקראת שרה ולא יכתוב שרה הנקראת מרים וגם זה כך צריך לפרש כאשר פירשנו במשנתינו ולא שיכתבו בגט וכל שם שיש לה אלא שיכתבו שני השמות כך נראה פתרון שיטה זו שאין צריך לכתוב בגט וכל שום וחניכה דאית ליה שזה הלשון לא מעלה ולא מוריד שאם הוחזק בשני שמות או שבעיר א' קורין לו שניהם או בשני עיירות ובמקום כתיבת הגט יודעים שהוחזק בשניהם צריך לכתוב בפירוש פלוני הנקרא פלוני ואם כתב פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה ולא הזכיר השם השני בפירוש הגט פסול ולא הועיל לו זה הלשון כלום כי יכול הבעל לערער כאשר פירשתי ואם לא הוחזק אלא בשם אחד אע"פ שיודע לאחר מכאן שהי' לו שם אחר ובגט לא כתבו אלא בשם האחד שידעו וגם לא כתבו בו וכל שום וחניכה דאית ליה כשר כדאמר רב אשי. א"כ נמצא שזה שאנו כותבין וכל שום וחניכה דאית לי לא מעלה ולא מוריד אלא אם יודעים לו (או) שם אחר או כנוי צריך לכתוב בפירוש פלוני הנקרא פלוני ואם אינן יודעים לו אלא שם אחד כותבין אותו ואין צריך לכתוב וכל שום וחניכה דאית לי ולא גרסי' במתני' שם עירו ושם עירה אלא הרגל ליכתו' גם היה וטעות הוא שלא היתה התקנה אלא לשמו ולשמה כדמוכח בשמעתא:

בד"ה וכל שום שיש לו בטופסי גיטין של הלכות גדולות כו' וכל שום וחניכה כו' דזימנין דאתי לידי תקלה כו' עכ"ל מדברי התוספות נראה דלדברי הלכות גדולות דבכל גט בין לא איתחזק כאן בשם אחר בין אתחזק כותבין וכל שום כו' והא דקאמר רב אשי והוא דאתחזק כו' היינו דאין לפסול גט אם לא כתב וכל שום כו' אלא באתחזק מיהו בלא אתחזק נמי כותבין כן וק"ל:

בד"ה והוא דאתחזק כו' ובהלכות גדולות מפרש מתניתין דבפ"ב וכך היו נקיי הדעת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דרש"י לא פירש כן בפ"ב אלא וכך היו נקיי הדעת כו' קאי אמתניתין דלעיל לא כתב עד כשר אבל ה"ג פי' דלא קאי אדלעיל אלא אהא דקתני התם כותבין חניכתו כו' כמו שכתבו התוספות לקמן דלדברי בעל הלכות גדולות נקיי הדעת היו כותבין חניכתן לכתחלה ודו"ק:

בא"ד אבל בתוספתא כו' ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל כו' עכ"ל יש לדקדק דאימא לכתחלה ודאי יש לכתוב שם הנתינה עיקר כדמוכח בשמעתין ולא קאמר התם אלא אם כתב שם הכתיבה עיקר דכשר בדיעבד גם קצת קשה למה להו לאתויי הא דרשב"ג ונראה דמשמע (א) להו דרשב"ג לא פליג ארישא בגירש בשם א' מהן דודאי פסול לכ"ע אבל רשב"ג ע"כ אסיפא פליג דקאמר כשכתב שם הכתיבה עיקר דכשר ולדיוקא באם כתב שם הנתינה עיקר דפסול וקאמר רשב"ג דאפילו כתב שם יהודה בגליל כו' דהיינו שכתב שם הנתינה עיקר כשר בדיעבד וא"כ מוכח דבין לת"ק ובין לרבן שמעון בן גמליאל דשם הכתיבה עיקר דפליגי אם כתב שם הנתינה עיקר אם הוא פסול אם לאו ובהכי יתיישב מה שכתבו התוספות ומהתם משמע נמי דבמגרש בגליל אותה שביהודה מיירי כו' דמדפליגי בכתב שם הנתינה עיקר אם כן ע"כ דהכתיבה והנתינה אינן במקום אחד דבהכי לא איירי לפסול בו אם כתב באיזה אחד מן השמות ודו"ק:

בד"ה מאי איריא כו' ומשני אלמנה איצטריכא ליה והוי חידוש באלמנה טפי מבע"ח כו' עכ"ל הוצרכו לזה כיון דאיכא חידוש בכל חדא דליכא באידך כמ"ש לעיל טפי ה"ל למיתני סתמא ברישא אלא כיון דבסיפא נקט אלמנה נקט נמי ברישא חידושא דאלמנה טפי מבע"ח אע"ג דאית ביה נמי חידוש דליתא באלמנה ודו"ק:

בד"ה אלמנה איצטריכא כו' וי"ל דאיכא לאוקמא בגרושה אע"ג כו' דדרך התנא להשמיענו כשאין צריך להאריך כו' עכ"ל ההיא מתניתין דכתובות איצטריכא כמו שכתבו התוספות שם דתנא לה התם בהדי הנך דאין נפרעין אלא בשבועה ולתירוץ ב' שכתבו התוס' דדרך התנא להשמיענו כשאין צריך להאריך כו' מיהו אי לאו דרבותא דאלמנה משום חינא כדמסיק הכא משום דדרך התנא כו' טפי ה"ל למיתני בע"ח או סתם אין נפרעין מנכסי יתומין כו' וק"ל:

רש"י בד"ה וגובה כו' לא הות הדרה כו' כצ"ל:

גמ' והוא דאתחזיק וכו'. עיין בר"ן בזה ב' פירושים:

גמ' יצא למקום אחר כו'. נראה עם אשתו וגירשה שמה. בר"ן. דאל"כ הא דקאמר וגירש באחד מהן [לא א"ש] דדוקא בשם של מקום נתינה וק"ל:
ברשב"א וב"י גם בהרא"ש תמצא הסברת ההלכה באורך:

בתוס' בד"ה וכל שום כו' לידי תקלה וכו'. ואף דקאמר ר"א והוא דאתחזק היינו לפסול בדיעבד אבל לכתחלה משמע מהלכות גדולות דכתב טופס ונוסח גיטין כן משמע דלעולם צריך. ומ"מ לא היה מוכרח ר"ת לפרש בע"א משום הך קושיא יאמר היכא דלא אתחזק לא יכתבו כל שום ודוחק לומר דלשון התקינו שיהא כותבין וכו' משמע דלעולם יהא כותבין כן [ולכך הוצרך ר"ת לפרש דוכל שום לאו נוסח לשון הגט הוא רק ר"ל דצריך לכתוב לעולם כל שם שיש לו]:

בא"ד לכך נראה כו' וכל שום כו' היינו כל שמותיו בפירוש. לפירוש ר"ת הא דלא קאמר שיהא כותב כל שום כו' [ולמה ליה להזכיר איש פלוני כיון שכל השמות צריך להזכיר] להורות שיכתוב עיקר השם ברישא ועל השם הטפל דמיתקרי אף שלא שמעינן מני [דמתני'] איזה עיקר השם ואיזה טפל:
הא דלא תיקן נמי בשינה שסעירו וכל שום דאית ליה לאתראי כבה"ג עיין בר"ן:
ולפירוש ר"ת הא דקאמר והוא דאיתחזק אבל לא איתחזק כו' ר"ל אפילו נודע אח"כ וכו' וכפרש"י דאי לכתחלה מהי תיתי לכתוב עוד שם אחר שאין לו:

בא"ד מרים דמתקרי שרה כצ"ל:

בא"ד דמתקרי אייא מרי וכו'. ומזה אין ראיה לר"ת דזה לא הוי גט רק פס"ד מב"ד היאך פלניתא כו' כדבסמוך:

בתוס' בד"ה והוא דאתחזיק כו' ובה"ג מפרש מתני' כו'. כצ"ל:

בא"ד אבל בתוספתא כו' בשם שביהודה פסול ואם אמר אני פלוני שביהודה כו'. התם קאמר ואם אמר אני פלוני כו' כשר ודלמא בדיעבד וכ"ש אם עושה שם מקום הנתינה עיקר דעדיף טפי גם למה מייתי דרשב"ג ואמרתי דעיקר הוכחה דת"ק נקיט גירש אשתו שביהודה בשם שבגליל דהיינו שלא כתב מקום הנתינה ורשב"ג נקיט אפילו כתב שם דיהודה בגליל דהיינו שלא כתב שם מקום הכתיבה שהרי כתב בגליל שם דיהודה וכיון דפליגי הו"ל לדבר מענין אחד וכ"ת נמי דרשב"ג לא פליג רק על שאינו צריך שני שמות כדקאמר ת"ק ואם אמר כו' דמשמע דצריכין שניהם [ולכך נקיט שם הנתינה משום דבשם הכתיבה לחוד מודה לת"ק דפסול דשם הנתינה עיקר] מ"מ ת"ק אי ס"ל דצריכין שניהם למה לא אמרו לרבותא דאפילו כתב מקום הנתינה שהיא עיקר ולא כתב מקום הכתיבה שהוא פסול ועוד מהא דואם אמר כו' לא מוכרח דצריך שניהם דשמא הוי רבותא טפי אפילו עשה טפל עיקר ועיקר טפל דכשר מאילו לא כתב רק שם אחד וכמ"ש הרשב"א לענין פורתא שרה ורובא מרים ע"ש אבל אי ס"ל לתוספתא שם מקום הכתיבה עיקר א"ש. דת"ק נקיט רבותא אפילו כתב שם מקום הכתיבה שהוא עיקר פסול כיון שלא כתב נמי מקום הנתינה וכ"ש איפכא ורשב"ג נקיט רבותא אפילו כתב הטפל דהיינו שם הנתינה והניח העיקר שם מקום הכתיבה שהוא כשר וכ"ש איפכא ודוק ובלא רשב"ג עכ"פ לא היה נסתיים שם הכתיבה עיקר דדלמא שניהם שוין וחדא נקיט אך השתא דנקיט חלוקה אחרת מרשב"ג נסתיים שפיר וק"ל:

בא"ד ומהתם נמי משמע כו'. וממ"ש התוס' שפיר (ס) ובלאו ה"נ כל כוונת התוס' רק להוכיח דבב' שמות במקום אחד א"צ לכתוב רק שם אחד לאפוקי של"ת הא דקתני וגירש אשתו שביהודה בשם שביהודה ר"ל והכתיבה היה ג"כ ביהודה ואפ"ה צריך לכתוב שתיהן וכל עצמות התוספות דדוקא היכא שיש לו שם אחד במקום הכתיבה ושם אחד במקום הנתינה אז צריך שניהם מטעם שמבואר באשר"י ולזה מייתי התוספתא דלא איירי שהכתיבה והנתינה היה במקום אחד וכ"ת גירש אשתו שביהודה בשם שבגליל [ר"ל] גם הכתיבה היה ביהודה וא"כ כתב לא שם מקום הכתיבה ולא מקום הנתינה וכ"ש דלא שמעינן מינה דצריך לכתוב שניהם בהוחזקו ב' שמות במקום אחד ודו"ק:

בא"ד והשתא וכו' אלא שם אחד משני המקומות כו'. ולא אחד משני שמות בעיר אחת:

בתוס' בד"ה מאי אריא אלמנה כו' ומשני אלמנה איצטריכא ליה כו'. סיימו זה אפ"ל משום השתא א"ש דמאי משני אלמנה איצטריכא ליה סוף סוף יש חידוש נמי בבע"ח שאין באלמנה כמ"ש לעיל והול"ל סתם לזה כתבו משום סיפא דנקיט אלמנה וישנו חידוש נמי באלמנה שאין בבע"ח לזה נקיט נמי ברישא אלמנה ודו"ק דאין זה מחוור:

גמרא והל' כנחמני. נראה דהא דק"ל הכא בזה השם להיותו דומה לשם נחמן הנזכר לפניו ועמש"כ בריש תענית:

תד"ה וכל. כדאמרי' בגמרא שרה דמיתקריא מרים. לפנינו ליתא כן. ובדבור הסמוך העתיקו הרישא מרים וכל שום שיש לה (כגי' שלפנינו) ומשמע אדרבה להיפך שאינו כותב השם השני מפורש ודלא כר"ת:

תד"ה והוא. וכ"מ בירושלמי על הך ברייתא כו'. נראה דהראיה איננה על הא דמכשרי בהוחזק בשני שמות במקום אחד דכשר אף באחד מהן דהא ל"ד לההיא דהתם ביהודה לא היו קורין אותו כלל בשם דגליל. אלא דראייתם על הא דמצרכי לכתחלה לכתוב שניהם וזה מוכח מק"ו דההיא בירושלמי:

רש"י (במשנה הב')

ד"ה מפני תקה"ע. אכולהו קאי. אינו מדוייק לפמש"כ בכ"מ מהתוספות בכתובות (ח) דלשון כל אינו נופל על פחות משלשה. ולשון הרע"ב אתרווייהו קאי:

גמ' וכל שום שיש לו. נ"ב נראה שהוא כמו שם בלשון יוני:

תוס׳ ד"ה והוא וכו׳. וגירש בו כשר בדיעבד כצ"ל:

רש"י ד"ה והילכתא כנחמני כו' דעל שם שרבה. ובערוך ערך אביי כתב בשם הגאונים דנחמני שמו והיה בר אחוה דרבה בר נחמני ותלמידיה וכיון דהוה שמיה נחמני כשם אבוה דרבה בר נחמני לא הוה קרי ליה בכל שעה נחמני (עיין ברמב"ם פרק ו מהל' ממרים) והי' קורא ליה אביי בלשון ארמית כאדם שקורא אבי וסליק ליה אביי:

בראשונה הי' משנה שמו ושמה. הנה דעת רבינו יואל במרדכי והג"א לעיל ר"פ כל הגט שאין צריך לכתוב שם אשה ואשה בגט כלל ועיקור ראיתו מהא דכ' חניכה ומפורשים שם ראש המשפחה וצ"ל ע"י עדי מסירה שיודעים שזה הוא א"כ ה"ה לא כתב שם כלל. ובס' אבני מילואים בסי' קכ"ט כתב דמתוס' כתובות ק"ב ע"א משמע דלא כותיה שכתב משו"ה לא משתעבד בכותב אני ערב משום שלא הזכיר שמו אע"ג דאיכא עדי מסירה ע"ש ולפע"ד יש לחלק התם לא הי' להם זע"ז כלום אלא ע"י כתב זה יתקשרו וישתעבדו אם לא הזכיר שמו אע"פ שמוסרו לידו בפני עדים איננו מוכיח שהוא יהי' ערב לו אבל איש המגרש אשתו שהמה אדוקים זה בזה ומוסר לה ס' כריתות אע"פ שלא כתב שמו ושמה מוכח שלגירושין דידה מכוין וכן הוא בנדרים ו' ע"א וע"ש בר"ן דלרבנן לא בעי' ליכי מינאי כיון דאין אדם מגרש אשת חברו ה"ל כמאן דכתיב דמי. וה"נ י"ל אי לא כתב שמו ושמה משא"כ בשיעבוד הערב ולק"מ. מ"מ רוב הפוסקים וכמעט כולם חולקים וס"ל בעי' שמו ושמה וכתב רמב"ן לעיל כ' ע"א הטעם משום דבעי' ספירת דברים של כריתות ואי אין כאן שמו אע"ג דאנן סהדי דכוונתו על אשתו זאת וע"מ כרתי מ"מ אין כאן ספירת דברים של כריתות ועי' גם זה בנדרים ו' ע"א. ולפ"ז צ"ל דלק"מ מכתב חניכה דנהי ע"י הזכירה של שם המשפחה לא ניכר מי המגרש בלא ע"מ מ"מ סיפור דברים של כריתות מיהת הוה ולא דמי למ"ש רשב"א בתשו' שאם לא הזכיר שמו אלא שם אביו בן פלוני אינה מגורשת והב"י הרגיש בזה ולק"מ התם כמה יוסף איכא בשוקי ולא הוה אפי' ספירת דברים של כריתות משא"כ שם משפחה. וא"ש נמי מה שנתקשה ב"י אדאמרינן חניכת משפחה עד ג' דורות ותו לא. והקשה אדרבא כל מה דמשתרש טפי עדיף ולק"מ דכיון דנתרבה המשפחה הדר ה"ל כמו בן פלוני דכמה וכמה איכא בשוקי בחניכה של משפחה זו. וא"ש נמי מ"ש ב"י אדאמרי' בכותב חניכה לחוד עדיף מכותב שמו ממש דאז צריך לכתוב וכל שום משא"כ בחניכה וקשה וכי עדיפא. וי"ל דהא ע"כ לרבינו יואל צריכין לומר אי לא כתב שם כלל עדיף ולא תיקן ר"ג כלל אלא בכותב השם אבל באינו כותב כלל היא מגורשת לפנינו והיא תחוש לעצמה ליקח כתב ראי' מב"ד שנתגרשה. והנה לרמב"ן וסיעתו נמי הוי חניכא כמי שלא כתב שם כלל אלא שמועיל לענין דהוה ספירת דברים של כריתות אבל לענין שם הוה כגט שאין בו שם ולא תיקן ר"ג מאומה בדבר זה כנלע"ד:

היה משנה שמו ושמה. פי' ידוע היה למסדר המשנה מסברת חוץ איזה שם ראוי לכתוב ובראשונה היה משנה שמו. ויען בשמעתין משמע שם הנתינה עיקור ע"כ פירש"י שהיה משנה וכתב שם הכתיבה. ולהתוספתא דמייתי תוס' דכתיבה עיקור א"כ הי' השינוי' שהי' כותב שם הנתינה. וטעם פלוגתא זו נלע"ד דלר"מ ע"ח כרתי וצריכין ע"ח שיחתמו על האמור לעיל בסיפור דברים של כריתות ולתוס' בעי' נמי מוכח מתוכו א"כ שם שבמקום הכתיבה עיקור כתוספתא. ושמעתין אתי' כר"א דע"מ כרתי וא"כ העיקור במקום הנתינה מידו לידה שיהי' סיפור דברים של כריתות. והוסיפו התלמידים דלפ"ז י"ל רשב"ג דתוספתא דס"ל תרווייהו שווין הם כמ"ש תוס' היינו לטעמי' דס"ל כר"א כמ"ש תוס' לעיל י"א ע"א ד"ה רשב"ג ור"י. וי"ל ס"ל כרי"ף ור"ן דלר"א עדי חתימה נמי כרתי. ומשו"ה תרווייהו שווין מקום נתינה ומקום כתיבה לענין עיקור וטפל ונכון הוא. ואע"ג דלא הי' אלא לעז בעלמא דהב"ד בשעת נתינה ידעו שפיר שזהו שמו של כתיבה ולאחר ששכחו יוציא לעז בעלמא כמ"ש הר"ן מ"מ השתא שתיקן ר"ג לכתוב וכל שום אי עבר ולא כתבו הולד ממזר אפי' לרבנן דלית להו כל המשנה ממטבע שטבעו וכו' מ"מ הכא מודו והטעם כיון דניתקן מי שיש לו ב' שמות יכתוב וכל שום נמצא אם לא יכתוב הוה כמשנה שם אחר וכותב במקום יוסף יעקב שהרי זה שיש לו ב' שמות כותב וכל שום וזה שלא כתב וכל שום איננו אותו שיש לו ב' שמות ואחר הוא והוה ממזר וקרוב הוא שיהי' ממזר דאורייתא ופנ"י האריך בזה בחנם ופשוט הוא. והנה לר"ת שצריך להזכיר כל השמות מפורש מתוקן שפיר ולרוב הפוסקי' שכותב וכל שום כ' הר"ן ג"כ שמתוקן דהא באמת הב"ד ידעו שיש לו ב' שמות ושזה הוא אך לאחר שישכח יערער הבעל ויאמר איננו זה וכיון דכתיב וכל שום הרי קמן דידעו הב"ד שיש לזה המגרש ב' שמות ומסתמא כהלכה עשה ולא יכול לערער ע"ש. ולפ"ז לה"ג ולרמב"ם דבכל נוסחאות גיטין תיקן לכתוב וכל שום משום דאיכא דאית להו שם שאינו ידוע ויהי' הכל כלול. א"כ מי שיש לו באמת ב' שמות ואחר הזמן יבוא הבעל ויערער ויוציא לעז במה יודע איפוא שהי' לב"ד היכר שהוא זה שיש לו ב' שמות שהרי בכל הגיטין כותבין וכל שום אע"כ מוכח מזה דבה"ג ורמב"ם ס"ל כר"ת וב' תקנות היו א' ששלחו בני בבל לבני א"י שבגמ' ועל זה התקין לפרש שמותיהן ממש כר"ת ואם לא עשה כן הולד ממזר ועל זה אמר רב אשי והוא שהוחזק. ותקנה שני' תקנה דמשנתינו שכל המגרש אפי' אין לו ב' שמות יכתוב וכל שום לכתחילה ובדיעבד לית לן בה:

וכתב תוס' דלר"ת אין לכתוב שם גיות של מומר בגט וכתב ב"י די"א אפי' דיעבד פסול אם כתב שם גיות ותמה ב"י מ"ט לפסול בדיעבד. והי' נ"ל להסביר קצת סברת ר"ת דחלילה להזכיר שם גיות בכדת מו"י משום סתם מומר אינו מגרש מרצונו אלא ע"י עישוי ואומר רוצה אני. וכבר הסביר הרמב"ם ספ"ג משום דאמרי' ע"י העישוי ויסורין כף יצרו וחזר לתמותו רגע א' ומגרש ברצונו. וא"כ כשיכתוב שמו של גיות שעל ההמרה בא לו הרי בזו הרגע מורד שעומד בהמראתו ודלא כסברת רמב"ם ע"כ ראוי אפי' בדיעבד לפסול. אלא לפ"ז בשם מומרת נקבה שפיר יכול לכתוב בשם גיות שלה וצ"ע לדינא:

והוא דאיתחזק בתרי שמא. נ"ל לפרש כיון דמעיקרא לא היה אלא לעז בעלמא וע"י תקנת ר"ג נעשה חשש ממזירות כמ"ש לעיל ואי הוה עביד תקנתי' דידי' גם כשאין נודע לב"ד שיש לו ב' שמות ושוב אח"כ נודע ויהי' הולד ממזר נמצא קלקולו יותר על תקונו כי אלו לא תיקן לא היה אלא לעז ע"כ לא תיקן מעיקרא אלא היכי דאפשר היינו דאתחזק בב"ד בתרי שמא והי' אפשר לתקן ואם לא תקנו יהי' הולד ממזר אבל דלא אתחזק ולא ידעו ולא הי' אפשר לתקן אם יבוא הבעל ויערער יהי' הלעז לעז אבל אם לא יבוא לא נעשה בניהם ממזרים:

ההוא דהוו קרו להו מרים ופורתא שרה. עיין מ"ש לקמן אי"ה גבי אחא בר הדי' וכו':

אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וכו' עיין רא"ש ס"פ כל הנשבעין מוכיח מדרב דלא אגבי כתובה לאלמנה ש"מ חשוד אינו גובה מיתומים ע"ש והא דלא הוכיח כן ממשנתנו דבמשנתנו נמנעו מלהשביעה לא לטובת היתומים אלא לטובת עצמה שהרי חזינן ההיא איתתא דנשבעת יהנה סם המות בא' מבניה בודאי האי גברא לא הקפיד אההיא פורתא קמחא שהרויחה ע"י דינר זהב שלו והוא גם היא לא נתכונה לגנוב זה ואפ"ה נכשלה. וכן נמי היתומים מוותרים אההוא פורתא דמורי' היתרא ומ"מ מסתפינן שלא תיכשל בעונש חמור שבועה. ואפי' היא רוצית לישבע והיתומים רוצים ליתן לה אין אנו מניחים כמו לא תעמוד על דם רעך וא"כ בדין הוא שלא תגבה כתובתה בלא שבועה. אבל חשוד אע"פ שהוא חשוד ע"י דבר אחר מ"מ בהא מילתא הוא טוען ואומר ידעתי שאוכל לישבע באמת ואתם אין אתם מאמינים לי בשבועה או תשלמו או תשבעו ותפטרו וכיון שמת אביכם תשלמו לי ואין ראיה מכאן משו"ה מייתי רא"ש משני דרב דקילי נדרי והיא רוצית לידור והיתומים אין מאמינים לה ומפסדת ע"ז שפיר מוכח דהחשוד מפסיד גבי יתומים. ופנ"י האריך בזה במתני' ולא עמד בהנ"ל ושוב בדבור שאח"ז מצא דברי הרא"ש והקשה ממנו אהש"ך דס"ל בח"מ סי' פ"ב דאשה חשודה לענין כתובה קילא ולא תגבה משא"כ שארי חובות ששיעבודא דאורייתא ע"ש ומהרא"ש מוכח דאין חילוק. ולק"מ דודאי כתובה נהי דקילא דרבנן היא מ"מ אית בי' חומרא משום חינא ועי"ז שקולים הם בע"ח עם כתובה דשמעתין ושפיר הוכיח הרא"ש מיהו היינו בשמעתין שהפסידו כל אלמנות שבעולם ואיכא משום חינא אבל ש"ך מיירי מאלמנה חשודה דמשום האי לחודא ליכא משום חינא וקילא מבע"ח ולק"מ:

נמנעו מלהשביעה. בשמעתין משמע לטובת האלמנה ומשום חומר שבועה. אמנם בירושלמי ומייתי רמב"ן ס"ל משום דהוה קילא להו שבועה ונחשדת לעבור במזיד משא"כ נדרים חמירא להו. ונ"ל דזה טעמא דרב דכד הוה קילא להו נידרא לא הוה מגבי כתובות ע"י שבועה חוץ לב"ד משום דפשיטא דקילא להו טפי. אבל שמואל הוה ס"ל כשמעתין דחמירא להו שבועה ומשום חומר עונשה לטובת האלמנה לא הי' משביעין ושוב משהתקין ר"ג לגבות ע"י נדר אע"ג דשוב קילי נדרים הוה מגבי ע"י שבועה חוץ לב"ד דלא קילא להו. וגם אין עונשה חמור כל כך ולקמן אי"ה יבואר עוד:

שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כ' רמב"ם בפי' המשנה אמרה כל פירות שבעולם אסורים עלי וכו' מעשי ממונך כלו קרבן אם קבלת שום דבר וכו' ע"ש הנה במ"ש כל פירות שבעולם צ"ל דס"ל אפי' לאיסור שעה נמי חששו כדעת רש"י לקמן כמ"ש תוס' ד"ה ונודרת ואוסרת וכו' והיינו נמי דכ' מעשי ממונך כלו קרבן היינו הכתובה שתקבל מהם יהי' עלי' קרבן ולאיסור שעה נמי חיישינן. אלא דצ"ע מה היה לו לר"ג לתקן שתהי' נודרת ליתומים מה שירצו הך תקנה דמה שירצו למה תעשי הכתובה קרבן. ומריש ה"א משום כתובה אינה ניגבית ברוב המדינות אלא מן הקרקע חוץ מערבי' מגמלא דערבי' מפני שכל סמיכותם עליהם עיין כתובות ס"ז ע"א ובש"ע א"ע סי' ק' וא"כ למאי דקיי"ל יש מעילה ויש פדיון בקונמות וקיי"ל גם בזה"ז יש פדיון לקרקע ולא למטלטלין עיין תוס' ע"ז י"ג ע"א ד"ה ואם הקדיש וכו' א"כ לא הו"מ לתקן לאסור הכתובה שתגבה בקונם משום שכתובה אין היתומים מחויבים לשלם אלא מן הקרקע וקרקע תפדה בד' זוזי ותשדא לנהרא ומ"מ כתב הרמב"ם תקנה זו גם אכתובה דנפקא מיני' גם לגמלא דערבי' וא"ש. אלא לפמ"ש תוס' יבמות פ"ח ע"א דבקונם יחידי לכ"ע אין לו פדיון דוקא בקונם כללי יש פדיון א"כ הדרא קושי' לדוכתא וצ"ע:

משנה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב כו' מפני תיקון העולם. ופרש"י ז"ל שלא יוציאו לעז כו' ואע"ג דמסקינן בגמרא דר"ג לא תיקן אלא בדאיתחזק בתרי שמי ומשמע דאיירי נמי שגם במקום הנתינה יודעין שיש לו שם אחר במקום הכתיבה כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא אלא דאפ"ה איכא לעז שמא ברוב הימים ישתכח הדבר ויוציאו לעז וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל ע"ש אבל קשה דהכא משמע שאין בזה אלא מפני תיקון העולם משום לעז ולקמן בפרק הזורק דף פ' שנינו שינה שמו ושמה תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה וכתבו שם התוספות דאיירי כה"ג שיש לו שני שמות בשני מקומות ולא נכתב אלא א' מהם ושם בגמרא אמרינן דאפילו רבנן דפליגי אר"מ ולית להו כל המשנה ממטבע בגיטין הולד ממזר אפ"ה מודו בשינה שמו דהולד ממזר ודייק לה ממתני' א"כ משמע שיש בזה פסול גמור ולא משום לעז ותיקון עולם. ולכאורה לפום ריהטא היה נ"ל דהא דאמרינן שם דהולד ממזר והיינו משום שינוי השם איירי שכתב שם הנתינה לחוד במקום הכתיבה שכן נראה מלשון התוספות לעיל דף כ' בד"ה הא בעינן שמו ושמה ואם כן לפ"ז הו"ל שינוי גמור לגבי הסופר והעדים והיינו נמי דאמרינן בסמוך בברייתא גירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת והיינו שכתב שם מקום הנתינה לחוד משא"כ הכא במתני' איירי שכתב שם מקום הכתיבה לחוד כמו שפרש"י ז"ל להדיא וכן נראה מלשון המפרשים וא"כ כה"ג לא מיפסל משום שינוי כיון שכתבו הסופר והעדים שם הידוע להם ביותר וליכא אלא לעז גרידא משום חשש דמקום הנתינה כמו שכתבתי דאע"ג דאיתחזק שם ג"כ בהאי שמא אפ"ה חיישינן שמא ישתכחו הדבר ולהאי חששא לא חששו מעיקרא עד שתיקן ר"ג מפני תיקון העולם. ונהי דבתוספתא שהביאו התוספות משמע דאפי' כתב שם מקום הנתינה פסול אפשר דהאי פסול היינו היכא שלא ניסת ומש"ה לא קאמר אינה מגורשת ותדע דהא רשב"ג פליג בתוספתא וקאמר כשר אם נפרש כפשוטו דלא כפי' מהרש"א ז"ל ואף ע"ג שהתוספות כתבו דאדרבא שם מקום הנתינה עיקר יותר משם מקום הכתיבה היינו לאחר התקנה שכותבין שני השמות לשיטת ר"ת וא"כ ליכא שינוי השם כלל מש"ה עושין שם הנתינה עיקר לכתבו ראשון משום לעז שמא ישכח הדבר שם מקום הכתיבה במקום הנתינה לימים רבים ואיכא לעז דבמקום הנתינה צריכה האשה לגט למען יעמוד ימים רבים מה שא"כ במקום הכתיבה לא שייך לעז כולי האי אלא בשעת הכתיבה והרי עכשיו יודעין שגם שם במקום הנתינה הוא שמו העיקרי דהא איתחזק א"כ ליכא לעז וליכא שינוי משא"כ אם לא נכתב רק שם אחד ודאי שייך לפסול יותר אם לא כתבו שם מקום הכתיבה דהו"ל שינוי השם גמור לגבי הסופר והעדים ומש"ה הוי הולד ממזר ולכך כתבו בראשונה שם מקום הכתיבה לבד כדפירש"י כל זה היה נ"ל לפום ריהטא. אמנם אחר העיון בשיטת הפוסקים ראיתי ששום א' מהפוסקים לא חילק בזה והטור כתב בהדיא שאם לא כתב דוקא מקום הנתינה וכל שום הולד ממזר אפילו אם כתב מקום הכתיבה וכל שום וכתב הב"י דאין צ"ל אם לא כתב אלא מקום הכתיבה ונהי שדברי הטור בזה צריכין עיון מנ"ל להחמיר כולי האי וכבר תמהו עליו שלימים וכן רבים מיהו לא מצאתי שום פוסק שיכשיר אפילו הולד בנכתב שם הכתיבה לחוד. אח"ז דקדקתי בלשון הירושלמי דמייתי ברייתא דבסמוך אלא ששינה הל' ומשמע דאפילו בכתב מקום הכתיבה אינה מגורשת ולפי דהירושלמי לשיטתו דמקום כתיבה עיקר כמו שאבאר בסמוך מש"ה קתני יתר ע"כ משא"כ בגמרא דידן חושב שם מקום הנתינה עיקר כמ"ש התוספות מש"ה נקט לרבותא דאפ"ה אינה מגורשת ודו"ק. וא"כ לפ"ז צ"ל דנהי דקודם התקנה לא היה פסול לגמרי אלא חשש לעז מ"מ לאחר שתיקן ר"ג לכתוב לכתחלה וכל שום משום לעז החמירו נמי בדיעבד לפסול לעשות הולד ממזר משום שעבר על תקנת ר"ג ונהי דרבנן דפליגי עליה דר"מ ולית להו כל המשנה הולד ממזר מ"מ בשינוי כי האי דמיחזי כשינוי השם מודו כך נלע"ד וכן משמע מלשון התוספזת לעיל ד' כ' וכמ"ש שם וכ"נ מלשון הב"י סימן קכ"ט. אמנם יש מפרשים בד"א הביאם הר"ן ז"ל דהא דאמרינן הולד ממזר היינו היכא דאיתחזק בתרי שמי והא דאמרינן הכא מפני תיקון העולם היינו בדלא איתחזק והאריכו ליישב לשון סוגית הש"ס לפי שיטתם ע"ש אבל הר"ן ז"ל דחה דבריהם ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה וכל שום שיש לו כו' ותיקן ר"ת לכתוב כדאמרי' בגמרא שרה דמתקרי' מרים כו' עכ"ל. בכל נוסחאות הגמרא שלפנינו איתא בגמרא שרה וכל שום שיש לה וכן הוא ברוב דברי המפרשים הקדמונים וא"כ לא משמע כלל כשיטת ר"ת ואם נאמר דגירסת ר"ת היתה בגמרא שרה דמתקרי' מרים וכן נראה מל' הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ הו"ל לדחות בהדיא מהכא שיטת בעל הלכות גדולות ולכאורה היה נראה דבעל ה"ג גופא מודה דהיכא שיודעין בפירוש שני השמות שכותבין שניהם והיינו דגרסינן שרה דמתקריא מרים וכגירסת ר"ת וכן להיפך היכא דאיתחזק במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה אלא שאינן יודעין כלל מה שמו אם לא על פיו דבהא נראה דמודה ר"ת שכותבין מקום הכתיבה וכותבין וכל שום דאל"כ היכא דאיתרמי כה"ג מה תקנה יש בדבר לר"ת בשלמא היכא דלא איתחזק בתרי שמי אפשר דלא תיקן ר"ג כלל דמסתמא לא מחזיקינן ריעותא לחוש שמא יש לו שם אחר משא"כ כשיודעין בודאי מסתבר דמודה ר"ת שכותבין וכל שום ולא נחלק ר"ת על בה"ג אלא בעיקר תקנה ופי' המשנה ונ"מ להיכא דלא איתחזק דלבה"ג אפי' בלא איתחזק עושין לכתחילה כתקנת ר"ג משא"כ לר"ת אלא דמלשון התוספות לא משמע כן וא"כ צ"ל דלר"ת דהיכא דאיתחזק בתרי שמי ואין ידוע כלל במקום הכתיבה מה שמו במקום הנתינה מיקרי לא איתחזק ואין כותבין אלא מקום הכתיבה לבד דוכל שום לא מהני מידי להוציא מידי לעז ולפ"ז מצינן למימר שפיר דגירסת ר"ת היה שרה דמתקריה מרים והא דלא דחי בהדיא מכאן שיטת בה"ג משום דאפשר דבה"ג מודה בכה"ג ששני השמות ידועין. מיהו מלשון התוספות בדיבור הסמוך נראה דגרסי מרים וכל שום שיש לה ומה שיש לדקדק עוד יבואר בסמוך. אמנם מצאתי בלשון הירושלמי וז"ל איש פלוני וכל שום שיש לו הגע בעצמך דהוי שמיה ראובן ואסיק שמיה שמעון אלא אני פלוני וכל שום שיש לי כו' עכ"ל. ופירשוהו הקדמונים בדרכים שונים ה"ה הרא"ש והר"ן ז"ל בספריהם ולולא שאני יודע בעצמי מיעוט ערכי היה נ"ל לפרש בפשיטות דהגע בעצמך לשון קושיא היא כלשון הירושלמי בכ"מ והיינו דמעיקרא ס"ד דההיא וכל שום שיש לו שתיקן ר"ג היינו כפי' ר"ת שכותבין בפירוש גם שם הנתינה וע"ז מקשה הרי שהיה שמו ראובן ואסיק שמיה שמעון פי' דברוב פעמים אין יודעין שם מקום הנתינה אלא ע"פ הבעל וא"כ איכא למיחש לקלקולא דבלא"ה מסיק הירושלמי שם דמתני' איירי במגרש בע"כ וע"ז מתרץ אלא אני פלוני וכל שום שיש לי דווקא דזה הלשון משמע שבא לומר דזה הל' בעצמו כותב אני פלוני וכל שם שיש לי דתו ליכא למיחש לקלקולא והיינו כשיטת ה"ג ולאפוקי ממאי דס"ד מעיקרא ולפי זה היה באפשר להכריח כשיטת בעה"ג אלא דמ"מ אפשר דכשיודעין שני השמות בפירוש לא איירי הירושלמי ומודה שכותבין שניהם כנ"ל ואין להאריך ועיין בסמוך:

גמרא אמר רב אשי והוא דאיחזק בתרי שמי. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו לשיטת ר"ת דתקנת ר"ג היתה שכותבין שני השמות בפירוש א"כ מאי אשמעינן רב אשי והוא דאיתחזק דמילתא דפשיטא הוא כיון דלא איתחזק בתרי שמי א"א לכתוב ב' שמות וכתב דאתא לאפוקי היכא שיצא למקום אחר וגירש ע"ש ומחילה מכבוד תורתו הקדושה שאין זה במשמע הל' ולא ידענא מאי קשיא ליה שכבר כתבתי שיש לפרש בפשיטות דהיא גופא קמ"ל דהיכא דלא איתחזק לא חיישינן שמא יש לו שם אחר וקס"ד דלעולם אין שולחין גט ממדינה למדינה עד שיודע בודאי שם המגרש במקום הנתינה או שיודע בודאי שאין לו שם אחר אבל מסתמא ניחוש קמ"ל דלעולם לא חיישינן מסתמא ובעיקר דברי רב אשי והוא דאיתחזק רבו הפירושים עיין בל' הרשב"א והר"ן ז"ל באריכות ואין כאן מקומו להאריך ולדקדק בפירושם אמנם מ"ש הרא"ש ז"ל והוא דאיתחזק בתרי שמי פי' שידוע בב' המקומות שיש לו שני שמות אלא שאין בני מקום זה יודעין מהשם שיש לו במקום אחר כו' לשונו צריך ביאור דא"א לומר דבמקום הכתיבה אין יודעין כלל מה שמו במקום הנתינה שהרי הרא"ש ז"ל כתב דמה שתיקן ר"ג לכתוב אני איש פלוני היינו שם מקום הנתינה וא"כ ע"כ יודעין בו לכך נראה דודאי יודעין ע"פ עדות אלא שאין רוב ההמון מכירין בו וכתב כן לפי שיטתו דאף ללעז דמקום כתיבה חיישי'. מיהו בעיקר פירושו שכפל ושילש דאיירי שאין יודעין מה שמו לא ידעתי מה בא ללמדינו דל"ל דהיכא שיודעין ומכירין היטב בב' השמות במקום הכתיבה אין צריך לכתוב אלא שם הנתינה שלא מצאנו סברא זו בשום פוסק ואף שהטור כתב ג"כ בזה הלשון אפ"ה מסיים וכתב אבל לא איתחזק כו' ולא כתב שאם הוחזקו ביותר ומכירין שאין כותבין שני השמות ועוד דמלשון הגמרא דקאמר והוא דאיתחזק משמע דכל מה דאיתחזק יותר צריך לכתוב שניהם לא מצאתי מקום כעת ליישב לשונו בזה אם לא שנאמר דלדוגמא בעלמא כתבו כן הרא"ש ז"ל והטור כיון דבענין זה שייך לעז יותר מהיכא דמכירין היטב בשני שמות אבל לדינא ודאי אין לחלק ואין להאריך כאן יותר ביישוב לשון הפוסקים. אח"ז ראיתי בהגהת מרדכי בשם ס' התרומה שכתב להדיא דבאיתחזק ומכירין היטב בשני המקומות שני השמות אפי' לא כתב אלא א' מגורשת וא"כ אפשר ג"כ שהרא"ש ז"ל סובר כן וצ"ע שהפוסקים לא כתבו כן:

תוספות בד"ה והוא דאיתחזק כו' וכתב חניכתו כו' ובהלכות גדולות מפרש כו' עכ"ל. זה תלוי שם בחלוקי גרסאות במשנה דלקמן. מיהו למאי דמסקו התוספות כאן בסוף הדיבור דלכתחלה צריך לכתוב שני השמות וע"כ האי דכתב חניכתו דאמרינן וכך היה נקיי הדעת עושין היינו משום ששמותיהם ידועין או דשני שמות דומין זה לזה א"כ אין ראיה מכאן להכשיר אף בדיעבד בכתב שם הטפל היכא שאין ידועין ואין דומין אלא דתוס' סמכו בזה אאינך ראיות דמייתי בסמוך מברייתא דשמעתין ומירושלמי אלא דאכתי איכא למידק דילמא הא דמשמע מברייתא ומהירושלמי להכשיר בדיעבד בשם א' כשמגרש במקום האשה היינו דוקא במגרש בשם העיקר או כגון ששניהם שוין אבל בכותב שם הטפל מנ"ל ומדמייתי האי דבעל הערוך משמע דאף בכה"ג כשר לכך נראה דמדייקו שפיר מההיא דכתב חניכתו דאי ס"ד דבדיעבד פסול לא היה נקיי הדעת נוהגין לעשות כן לכתחילה ואף כששני השמות דומין הו"ל למיגזר לכתחילה דאם כן נתת דבריך לשיעורין אלא ע"כ דבדיעבד כשר בכל ענין אף בשם הטפל כשמגרש במקומו וק"ל:

בא"ד והא דקתני בברייתא כו' דהא לא קתני היו לו שני שמות ביהודה כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דהא דקתני בברייתא וגירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל היינו דלצדדין קתני דגירש את אשתו שביהודה היינו שהוא דר בגליל והא דואת אשתו שבגליל היינו שהוא דר ביהודה והכריחם לפרש כן מדלא קתני היו לו שני שמות ביהודה אלא דלפ"ז קשה אמאי נקט כלל היו לו ב' נשים ומאי אשמעינן בב' נשים יותר מבאשה אחת והו"ל למיתני סתמא היה בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת כו' וראיתי בתשובת מהר"י קולון שכתב בזה דאשמעינן דכיון שיש לו שתי נשים בשני מקומות מסתמא שם אחד הוא יותר עיקר מחבירו במקום שקובע דירתו יותר דקמ"ל דאפי' שם הנתינה טפל אפ"ה צריך לכותבו ראשון אלא דלפ"ז קשה מאי מדייקי התוס' דבמגרש במקומו כשר בשם א' מדלא קתני היו לו שתי נשים ביהודה דהא איצטריך לאשמעינן שתי נשים בשני מקומות לאשמעינן הא גופא. ובלא"ה נמי קשה לפמ"ש התוספות בסמוך דשם הנתינה עיקר ומדייקי ליה מברייתא מדקתני עד שיגרש כו' וא"כ אזיל ליה דיוקא דידהו הכא דהא איצטריך למיתני שני מקומות לאשמעינן דשם הנתינה עיקר. מיהו בהא מצינן למימר דמ"ש בסמוך דשם הנתינה עיקר היינו לכתחילה ולא ליפסול בדיעבד היכא שכתב שם הכתיבה עיקר אבל לשיטת מהרי"ק ז"ל דמשמע דאפילו בדיעבד פסול וכן הוא בש"ע ומשמע שהיא שיטת התוספות כאן וא"כ צ"ע ליישב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא דהכא כו' עכ"ל. ויש לתמוה דאי דההיא דירושלמי היינו ברייתא דהכא א"כ היאך מדייקו בסמוך מלשון הברייתא דהכא דשם הנתינה עיקר דהא בירושלמי מייתי נמי לשון הברייתא ואפ"ה מסיק להדיא בתחלה צריך לכתוב אני פלוני שביהודה עם כל שום שיש לי בגליל וא"כ משמע להדיא דלכתחלה שם הכתיבה עיקר אלא דבאמת האי ברייתא דמייתי בירושלמי לאו היינו האי דמייתי בשמעתין דהכא בשמעתין גרסינן גירש את אשתו שביהודה בשמו שבגליל כו' אינה מגורשת והתם גריס להיפך היו לו שתי נשים כו' ולו שני שמות אחד ביהודה כו' וכתב זה שביהודה לזו שבגליל כו' אינה מגורשת והא דמסיק בשמעתין עד שיגרש בשם דיהודה ושם גליל עמו לא מייתי לה התם בירושלמי נמצא דלפ"ז אין ראיה מהירושלמי דלפי שיטתו אפשר שאין שום קפידא כשכותבין שניהם איזה מהן נכתב ראשון והא דקתני בתחלה צריך לכתוב אני פלוני שביהודה וכו' היינו משום דכה"ג נקט בברייתא וה"ה דאיפכא נמי כשר ובהכי ניחא לן שלא יהא לשון הירושלמי סברא הפוכה לגמרי לגבי תלמודא דידן וא"כ לפ"ז מדייק הירושלמי שפיר מדלא קתני היו לו שני שמות ביהודה אלמא דבמקום אחד כשר בדיעבד בנכתב אחד מהם משא"כ לפי שיטת התלמוד שלנו דלפי סברת התוספות הא דקתני עד שיגרש בשם דיהודה ושם דגליל עמו היינו דוקא שם הנתינה תחלה ואי עבוד איפכא פסול וא"כ אפשר דבהך מלתא דמגרש במקום אחד נמי לא סבר תלמודא דידן כירושלמי דאפשר דבמקום אחד נמי היכא דאיתחזק צריך לכתוב שניהם והא דקתני שני מקומות היינו לאשמעינן דשם הנתינה עיקר ואיפכא פסול אפי' בדיעבד ויש ליישב וצ"ע ודוק היטב:

בא"ד והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דתיקן ר"ג שיהו כותבין איש פלוני היינו שם מקום הנתינה אף ע"ג דמעיקרא היו כותבין שם הכתיבה לחוד וזה דוחק דהעיקר חסר מן התקנה ועוד דמהיכא תיתי היו טועין מעיקרא בתרתי שהיו כותבין שם אחד לחוד ועוד אחרת לחשוב מקום הכתיבה טפי ממקום הנתינה היפך מתקנת ר"ג ולכאורה אפשר לומר דהנך דסברי כשיטת התוס' כאן דמקום הנתינה עיקר סברי נמי דמעיקרא קודם התקנה היו כותבין שם הנתינה לחוד דלא כפירש"י ז"ל והכי משמע טפי לישנא דמתני' בראשונה היה משנה שמו דכיון שהיו כותבין שם הנתינה במקום הכתיבה הו"ל שינוי אלא שכל המפרשים הקדמונים לא כתבו כן וצ"ע:

בא"ד כדקתני עד שיגרש כו' כבר כתבתי שרוב הפוסקים כתבו בכוונת התוספות דאפילו בדיעבד פסול אם כתב שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה טפל ומשמע להו לשון הברייתא כפשטיה דאינה מגורשת עד שיגרש כו' משמע שאם שינה מזה הל' אינה מגורשת ואי תקשי אם כן הא דקתני ברישא שאם כתב שם אחד אינה מגורשת הול"ל רבותא טפי דאפי' בכתב שניהם ועשו שם הכתיבה עיקר אינה מגורשת אלא משום שיש סברא להיפך דגרע טפי היכא שעשה שם העיקר טפל והטפל עיקר ממה שלא כתב אלא אחד אפילו הטפל וכ"ש כשכתב שם העיקר לחוד וכמ"ש הב"י סברא זו בשם הרמב"ם בריש סימן קכ"ו וקמ"ל בברייתא דאפ"ה פסול. מיהו לולא דברי הקדמונים אין הכרע מלשון התוספות דאפשר מ"ש והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר היינו לכתחלה דנהי דקתני אינה מגורשת עד שיגרש ה"ק דאפילו היכא שכתב מקום הנתינה שהוא חשוב אפ"ה אינה מגורשת עד שיכתוב שם הכתיבה עמו אבל אה"נ שאם כתב שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה עמו נמי כשר בדיעבד ואפ"ה מדייקי שפיר מדמהדר אהאי לישנא עד שיגרש משמע שכן עיקר ולפי סברא זו יש ליישב כל מה שהקשיתי למעלה אלא שאין אני כדאי להכריע נגד שיטת הקדמונים ומכ"ש שכן הוא בש"ע ואף שדבריו צריכין לי עיון בכמה דברים ואין כאן מקומו להאריך:

בא"ד אבל בתוספתא עושה מקום כתיבת הגט עיקר כו' עכ"ל. למאי דפרישית לעיל דאפשר דבעה"ג ור"ת לא פליגי דהיכא שיודעין שני השמות במקום הכתיבה כותבין שניהם אבל כשיודעין שיש לו שם אחר במקום הנתינה אלא שאין יודעין מה שמו כותבין וכל שום א"כ היה באפשר לומר דהירושלמי והתוספתא נמי לא פליגי אגמרא דידן דמה שעושין שם מקום הכתיבה עיקר היינו שאין יודעין שם מקום הנתינה ומש"ה כותבין אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל שזה ממש ל' בה"ג משא"כ בגמרא דידן איירי שיודעין בשני השמות כדמשמע יוסף וקורין אותו יוחנן ומש"ה קתני בברייתא דשם הנתינה עיקר ובהכי ניחא לן ליישב שיטת שני התלמודים והתוספות לולא שכבר כתבתי דלשון התוספות לא משמע כן ואיני כדאי להכריע והרבה יש להאריך עוד בדינים אלו בשיטת הפוסקים ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב:

משנה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה ופירש"י והיתה מפסדת כתובתה. ולכאורה לשון המשנה גופא מורה ע"ז מדקתני התקין ר"ג שתהא נודרת וגובה כתובתה משמע דמעיקרא לא היתה גובה ובהכי ריהטא כל הסוגיא ונראה דמהכא מוכח כיון דמשום חשש בעלמא דמוריא היתרא נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובתה א"כ כ"ש כשידוע בודאי שהיא חשודה על השבועה שאינה יכולה לגבות כלום מן היתומים ומפסדת כתובתה לגמרי אע"ג דשבועה זו אינה אלא שבועת המשנה ולא שבועה דאורייתא אפ"ה לא שייך לומר בכה"ג תקנתא לתקנתא לא עבדינן והיינו משום דאלמוה רבנן לתקנה זו משום תקנת היתומים ועשאוהו כשל תורה דחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל וה"נ אילו היו היתומים יכולין לישבע היה הדין נותן שישבעו ויפטרו אלא שאין יכולין לישבע שהרי אין יודעין כלום מש"ה פטורין לגמרי כנ"ל וכן מבואר להדיא בח"מ סי' צ"ב דאע"ג דבפוגם שטרו או בעד אחד מעיד שהוא פרוע וכולהו דכוותייהו שנשבעין שבועת המשנה וגובין ואם בעל השטר חשוד נחלקו שם הפוסקים אם גובה בלא שבועה או שהנתבע נשבע ונפטר אפ"ה כשבאה לגבות מן היתומים והיא חשודה כולהו מודו שאינה גובה כלום ועפ"ז יש להקשות על שיטת הש"ך שמכריע מסברא דנפשיה דבפוגם שטרו וכיוצא בו והוא חשוד נוטל בלא שבועה ומוכח לה מההיא דאמרי' בפוגם שטרו ומת דנוטלין היורשין בלא שבועה דהבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל וא"כ כ"ש בחשוד שאין שום סברא לומר דחשוד גרע ממת ע"ש באריכות. ולענ"ד א"א לומר כן דא"כ תיקשי לר"א דפליג אדרב ושמואל דאפילו ביתומים מן היתומין גובין היורשין ואם כן לפי סברת הש"ך לר"א כ"ש בחשוד ובא לגבות מן היתומים דנוטל בלא שבועה והיאך אפשר לומר כן דתיקשי ליה מתני' דהכא דנמנעו מלהשביעה משמע מיהא דבשבועת היתומים והוא חשוד מפסיד אע"כ דאליבא דר"א חשוד גרע ממת דחשוד מפסיד ע"י פשיעתו וא"כ מדר"א נשמע לדידן דמאן פליג עליה בסברא זו מיהא הש"ך בזה לשיטתו בסימן פ"ב דחלק בין ב"ח לגביית כתובה מיהו לענ"ד לא משמע הכי מסוגיא דשמעתין כמו שאבאר לקמן וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה אין אלמנה כו' וא"ת הא דפריך בגמרא מאי איריא אלמנה כו' לימא דנקט אלמנה לפי שהוא כו' תוך זמנה עכ"ל. והמעיין יראה שתירוצם דחוק מאד וכן בסמוך בד"ה אלמנה איצטריכא ליה מקשים התוספות וא"ת אלמנה נמי תנינא כו' ותירצו דההיא איכא לאוקמי בגרושה וקשיא לי דאכתי לסברת המקשה דלא סליק אדעתיה טעמא דחינא אם כן אמאי לא מקשה בפשיטות אלמנה תנינא דמה לי אלמנה ומה לי גרושה ואי משום הבותא דתוך זמנה א"כ מב"ח נמי לא מקשה מידי תו קשיא לי אסוגיית הש"ס גופא דמקשה מאי איריא ות"ל דלא אלמנה ולא ב"ח איצטריכו לאשמעינן דמשנה שלימה היא בפ' הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח והיה לו מלוה ביד אחרים ר"ע אומר יתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה אלמא דאלמנה וב"ח צריכין שבועה לנגד יתומים ומהתם נמי שמעינן דאלמנה אפילו תוך זמנה ולולא דברי התוספות היה נ"ל ליישב הכל בחדא מחתא דודאי עיקר הדין דשבועה ידעינן לה מההיא דהכותב שכתבתי אלא עיקר רבותא במשנתינו לאשמעינן דלעולם אינה נוטלת אלא בשבועה ואם היא חשודה תפסיד ושמעינן לה מההיא דנמנעו מלהשביעה וכמ"ש ורישא וסיפא כולה חדא מילתא היא לפי שא"א לה ליטול לעולם אלא בשבועה לכך נמנעו מלהשביעה אלא דאף לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מאי איריא אלמנה אפילו ב"ח נמי דקושטא דמילתא בב"ח נמי הדין כן דכשהוא חשוד מפסיד והיינו דקאמר והא קיימא לן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה והאי לישנא משמע דלעולם א"א ליטול מהיתומים אלא בשבועה ואם הוא חשוד מפסיד וכמ"ש שכן הסכמת כל הפוסקים וכמו שאבאר עוד לקמן ומשני הש"ס דסד"א משום חינא אקילו גבה לענין שלא תפסיד כנ"ל לולא שהתוספות לא כתבו כן:

בד"ה אלמנה איצטריכא ליה וא"ת אלמנה נמי תנינא כו' וי"ל דאיכא לאוקמי בגרושה כו' עכ"ל. ואין להקשות ליתני האי דאלמנה ולא ליתני היאך דנראה דבגרושה נמי איכא רבותא טפי דסד"א משום חינא אקילו רבנן ונהי דבאלמנה לא איכפת לן לטעמא דחינא היינו משום דשייך גבה יותר טענת פרעון דעביד דמתפיס לה צררי משא"כ בגרושה דלא שייך חששא דצררי ה"א דחיישי' לחינא קמ"ל דאפ"ה לא תפרע אלא בשבועה ולמאי דפרישית לעיל א"ש טפי ואין להאריך ובפ' הכותב כתבו התוס' בע"א ע"ש:

תוס' ד"ה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה כו'. וא"ת מאי פריך הש"ס מאי איריא אלמנה דלמא קמ"ל באלמנה אף שהוא תוך זמנה צריכה לישבע שהוא תנאי ב"ד משא"כ בשאר שטרות שאינו צריך לישבע בתוך זמנו כו' ע"ש. והקשו המפ' מאי מקשו תוס' דלמא באמת קושית [הש"ס] הוא אאביי ורבא דסברי אדם פורע תוך זמנו ופריך שפיר ליתני בשאר שטרות תוך זמנו דג"כ צריך לישבע:

ונראה לישב דהנה בס' פ"י הקשה אהא דפריך הש"ס מאי איריא אלמנה כו'. והקשה הלא גם אלמנה תנינא במתניתין דמי שמת והניח מלוה ופקדון ביד אחרים דאמר ר"ע ינתנו ליורשים שכולן צריכין שבועה כו' ותני בהדיא דצריכה לישבע לגבות מיורשים ותירץ, די"ל דאיכא לאוקמי כר' טרפון דסבר התם ינתנו לכושל ואיכא למימר דסבר דאין צריכין לישבע כלל מיורשים ולכך לא סבר כר"ע ולכך קמ"ל מתניתין דהכא אף אליבא דר"ט דצריך לישבע ע"ש:

והנה עוד הקשה הפ"י במתניתין למה לי דתני במתני' התקין ר"ג שתהא נודרת וגובה כתובתה למה לי וגובה כתובתה הלא כיון שהיא נודרת ממילא ודאי גובה כתובתה. ותירץ דס"ד דקודם שהתקין ר"ג והי' נמנעין מלהשביעה היתה גובה בלא שבועה משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן דהשבועה עצמה אינה רק תקנת חכמים דמן התורה גביא בלא שבועה ועכשיו שאינה יכולה לישבע לא תטול כלל והוי תקנתא לתקנתא ולא עבדינן ולכך קמ"ל דהתקין ר"ג שתהא גובה כתובתה ומקודם לא היתה גובה כלל ואף דהוא תקנתא לתקנתא עבדינן בכתובה ע"ש. ויש להקשות דהנה הפ"י פרק הכותב גבי הפוגמת דקתני ומנכסי יתומים כו' הקשה קושית התוס' הלא אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואמאי גביא כלל אף בשבועה והוכיח דכל היכא דקתני יתומים איירי ביתומין קטנים דתיבת יתומים משמעותו קטנים. ותירץ שם דאיירי בייחד לה בכתובתה ארעא בד' מצרנהא דהוי כשלה ולא שייך אין נזקקין לנכסי יתומים דאין צריכין להזדקק כלל. ואעפ"כ שבועה חייבת משום צררי ע"ש:

והנה יש להקשות, לפי דבריו דהנה בכל הנשבעין ונוטלין הוא מטעם דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה דאישתמוטי לא שייך בנוטל וע"כ הטעם משום שמא ספק מלוה ישינה יש לה עליו ולפ"ז קשה הכא ביתומים קטנים דבאמת אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כלל רק משום דייחד לה ארעא בכתובתה היא גובה אותה הקרקע שייחד לה בכתובתה וא"כ אם יש לה מלוה אחרת עליו ממילא אינה גובה אותה הקרקע שעל המלוה אחרת לא ייחד לה קרקע זו רק בכתובתה. וא"כ קשה איך חייבת שבועה בבואה לגבות מיתומין קטנים בייחד לה ארעא בכתובתה הלא נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה דלא שייך שמא יש לה ספק מלוה ישינה עליו דאף אם יש לה ודאי מלוה אחרת אינה גובה דעל המלוה אחרת שפיר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים דלא ייחד לה אותה הקרקע במלוה זו [דא"ל שמא כבר פרע לה הכתובה והיא מסופקת אם הלותה שנית ויחד לה ארעא במלוה זה ז"א חדא למ"ש הפוסקים דלא חיישינן למלוה ישינה בכתובה רק שלוה ממנה קודם שנשא אותה דאח"כ מה שקנתה אשה קנה בעלה וע"מ שאין לבעלה רשות חיישינן. וא"כ כיון שייחד לה קרקע זו בכתובתה ממילא לא יחדה לה מקודם על הלואה אחרת ואף אי נימא דגם חיישינן שהלותה לו אח"כ מ"מ כיון שכתבו הפ' דהתם בייחד לה קרקע לא שייך חשש פרעון רק צררי. וא"כ כיון שלא פרע לה ממילא לא ייחדה למלוה אחרת וגם א"ל שהיא מסופקת בזה עצמו אם קבלה פרעון על הכתובה או לא דז"א דאם מסופקת שפיר גובה מן הדין דכך הדין בשטר אם שניהם טוענין שמא חייב דמה שאנו טוענין בעד היתומים לא מיקרי ברי לענין זה ע"ש. ועיין באו"ת דבל"ז לא חיישינן על דבריה] וא"כ אמאי חייבת שבועה מנכסי יתומים קטנים. אך באמת זה לא קשה למ"ש תוס' דגם בקרקע שייך קצת אישתמוטי וכתבו שהוא מדרבנן דשמא משכן אותה הקרקע שלוה עלי' ע"ש בתוס' (ב"מ דף ה') וא"כ בייחד לה קרקע שייך שפיר אישתמוטי וממילא צריכה לישבע אף בלא החשש מספק מלוה ישינה. אך באמת זה האישתמוטי אינו רק מדרבנן כמ"ש הפ"י שם דלכך בשבועת היסת פסק ר' האי גאון דאינו צריך לישבע בקרקע דהוי תקנתא לתקנתא רק בשבועה דאורייתא ע"ש בתוס'. וא"כ גם הכא שאינה רק בשבועה דרבנן קשה איך אמרינן זה האישתמוטי שאינו רק מדרבנן והוא ג"כ תקנתא לתקנתא ולא עבדינן. אך באמת ז"א דבכתובה אמרינן שפיר תקנתא לתקנתא כמ"ש הפ"י. אך לפ"ז קשה הכא קושית הפ"י למה לי הא דתני נודרת וגובה כתובתה הלא ודאי גובה כתובתה. וא"ל דס"ד דהוא תקנתא לתקנתא ולא עבדינן וקמ"ל דעבדינן בכתובה ז"א דזה מוכח מהא דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וקשה כמ"ש הלא לא שייך מלוה ישינה. וצ"ל דאמרינן אישתמוטי וקשה הא אינו אלא מדרבנן וע"כ מוכח דאמרינן תקנתא לתקנתא בכתובה כמ"ש וא"כ למה לי דתני גובה כתובתה כנ"ל אך י"ל לפמ"ש הפ"י שם שרצה לתרץ דאיירי בהי' לו מלוה ופקדון ביד אחרים דלא שייך טעמא דאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים כיון דאין מוחזקין. ואעפ"כ צריך שבועה ודחה זה דבאמת קי"ל דאינה גובה שם ע"ש:

ולפ"ז לכאורה מיושב דאי לא הוי תני גובה כתובתה וא"כ ה"א דהיתה גובה אף בלא שבועה ממילא לא הי' קשה קושית הפ"י דאין נזקקין דשפיר הוי מצינן למימר דאיירי במלוה ופקדון ביד אחרים דכל הטעם דאינה גובה שם הוא משום שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה ע"ש. וא"כ לפי הס"ד דהיא גובה בלא שבועה ממילא גובה במלוה ביד אחרים דגם היא אינה צריכה לישבע. א"כ הפירוש הוא במתניתין אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה ולא היתה גובה כלל ואח"כ נמנעו מלהשביעה והיתה גובה בלא שבועה. ולכך תני דגובה כתובתה עכשיו ומקודם לא היתה גובה כלל אף בשבועה:

אך לפ"ז קשה קושית הפ"י למה פריך הש"ס מכולהו הלא גם אלמנה תנינא בהא דכולן צריכין שבועה וא"ל כמ"ש דפריך לר"ט דז"א דא"כ קשה למה תני גובה כתובתה, וכמ"ש דא"ל דמקודם הי' נוטלת בלא שבועה כמ"ש וא"ל לר"ט דהפירוש הוא במתניתין דמקודם הי' גובה בשבועה במלוה ביד אחרים דז"א לפמ"ש שםדבמלוה ביד אחרים ינתן לכושל ומפרש דהיינו כתובה משום חינא ואי לאו משום חינא לא היתה גובה מב"ח לחוד עם היורשים כתבו דבאמת אינו גובה לר"ט וא"כ ממילא אינה צריכה לישבע דאמרינן מיגו דחשיד אממונא כו'. וא"ל ספק מלוה ישינה. דז"א דאף אם יש לה ודאי מלוה אחרת שאינו כתובה אינו גובה דלא שייך חינא והוי מטלטלי דיתמי מחמת שכולן צריכין שבועה וא"כ אינה צריכה כלל לישבע ואמאי תנא דנפרעת בשבועה. וע"כ דאתיא כר"ע. וא"כ קשה קושית הפ"י אמאי לא פריך הש"ס הלא אף אלמנה תנינא כיוון דאתיא ע"כ כר"ע:

אמנם יש לישב זה לפמ"ש תוס' אמאי צריכה לישבע הא הוי תוך זמנו ותירצו דבכתובה שהיא תנאי ב"ד חיישינן אף בתוך זמנו. ולפ"ז א"ש דלענין מלוה ישינה י"ל שיש לה מלוה ישינה שהיא תוך זמנה וא"כ במלוה אחרת ממילא אינה צריכה לישבע כיון שאינו תנאי ב"ד וא"ש:

ולפ"ז מיושב מ"ש דלמא קושית הש"ס אליבא דמ"ד אדם פורע תוך זמנו. ולמ"ש א"ש דאי קושית הש"ס אליבי' קשה קושית הפ"י אמאי לא פריך אאלמנה גופה דא"ל כמ"ש שיש לה מלוה תוך זמנו כיון דאדם פורע תוך זמנו וע"כ קושית הש"ס אי אין אדם פורע כו' ומקשו תוס' שפיר וא"ש:

דין מי שיש לו שני שמות בשני מקומות. צריך לכתוב שם הנתינה וכל שם שיש לו. ואם כתב שם הכתיבה וכל שם שיש לו בדיעבד כשר. ודוקא שהוחזק בשני שמות משונות שלא ידעו במקום הנתינה השם שיש לו במקום הכתיבה. אבל אם מכירין שני השמות בשתי המקומות. אפילו לא נכתב אלא שם א' כשר בדיעבד אלא לכתחלה כותב שתיהן או כותב אחד והשני כולל בכל שום שיש לו. ואם המגרש אשתו הוי נמי באחד המקומות שהיא שם. אפ"ה צריך לכתוב שם אחד וכל שום שיש לו ואם יש לו שם כנוי. כותב השם העיקר וכל שום שיש לו, וגבי משומד אין לכתוב שם גיות כלל אלא שם דיהדות וכל שום וחניכא ואפילו כבר נשתקע ממנו שם דיהדות' אפ"ה כותבים שם דיהדות וכל שום וחניכא כו'. ומה שכתבנו למעלה לכתוב כל שום שיש לו. יתבאר לפנינו פירושו בסימן שאחר זה:

מתניתין בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. התקין ר' גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו אשה פלונית וכל שם שיש לה. ומה שלא שנה נמי במשנה עיר פלוני וכל שום שיש לה לפרש לקמן אחר סיום השמות של איש ואשה. כתב הרא"ש מדברי בעלי התוס' הא דקתני שהיה משנה שמו, לא שהיה כתוב שם אחר שאינו שלו אלא כדמפרש בגמרא שהיו לו שתי שמות אחד ביהודה ואחד בגליל שכן דרך בני אדם הגולים ממקומן מחמת ממון או מחמת מרדין שמשנים את שמם פן יחקור אחר מקום חנייתן וירדפו אחריהן. ואם הוא מגרש באחד מן השמות זהו קורא שינוי שאם יגרש באותו שם שיש לו באותו מקום שהוא עומד קורא שינוי לבני אנשי המקום שהאשה עומדת כי יאמרו שאינה מגורשת כי אינם יודעים שיש לבעלה שם זה במקום אחר. ואם יגרש בשם שיש לו במקום שהאשה עומדת. נקרא שינוי לבני אותו המקום שהוא עומד. ואם תבוא האשה לגבות מנכסיו או להינשא באותו המקום יאמרו שאינה מגורשת לפי שאינן מכירין באותו שם הכתוב בגט. לכך התקין ר' גמליאל איש פלוני וכל שם שיש לו. פי' שם שנקרא לו במקום הנתינה שהוא עיקר להתיר האשה במקום שהיא עומדת. וכן מוכח בגמרא דקאמר עד שיגרש אשתו שביהודא בשמו שביהודה ושם דגליל עמו משמע דשם הנתינה עיקר ושם הכתיב' טפל ואף שהתוס' כתבו בשם התוספתא דמשמע איפכא דשם הכתיבה עיקר. מ"מ נראה דאפ"ה תלמודא דידן עיקר לגבי תוספתא. ומ"מ נראה דאינו פסול אלא לכתחלה וכדאי הוא נמי התוספתא לסמוך עליה בדיעבד. גם בתלמודא שלנו לא לא נאמר להדיא דשם הנתינה עיקר אלא דהכי משמע שכך היו כותבים והיינו לכתחלה. ומה שכתב הטור. וכותב שם מקום הנתינה וכל שום וחניכא דאית ליה ואם לא כתב כן פסול. אינו ר"ל שאם לא עשה שם הנתינה עיקר אלא שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה טפל. אלא קאי אמה שלמעלה שצריך לכתוב שתי שמות. או לכלול בו כל שום וחניכה ואי לא עשה כן אלא שכתב שם אחד אפילו שם הנתינה. הוי פסול. ולא כמהר"י קאר"ו שמפרש דאף אכתיבת שם נתינ' עיקר קאי. אלא עיקר כדפרישית. ואמרינן בגמרא דבני מערבא על הך ברייתא מתני' שהיה ביהודה וכתב לגרש אשתו בגליל. או שהיה בגליל וכתב לגרש אשתו שביהודה. אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש את אשתו שביהודה או שהי' בגליל וכתב לגרש אשתו שבגליל הרי זו מגורשת. פי' ואין צריך לכתוב שני שמות. ומיהו לקמן נפרש ע"פ הירושלמי דאפילו גירש באותו המדינה צריך לכתחלה לכתוב שני שמות. וכן יש לפרש שינ' שם עירו ושם עירך שצריך לכתוב שם העיר שהו' והיא ממנה. פירוש בגליל מתא דאנא פלוני מיהודה. וכן משמע ביבמות בקלוניא מתא אנא דוד בר נהילאי מנהרדעי. וכן בסוריא מתא אנא חנן מתגרא דנהרדעא. ואסיקנא בסוגיא אמר רב אשי והוא דאתחזק בתרי שמי. וכתב הרא"ש פירוש שהוחזק באלו שתי מקומות שיש לו שני שמות. כגון שיודעים במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום הנתינה וכן איפכא. אבל בני המקום אינם יודעים ומכירים אותו בשם הזה שיש לו במקו' אחר ע"כ צריך לכתוב שניהם דלא אתי לידי קלקול בין במקו' הכתיב' בין במקו' הנתינה וכדפרישי' אבל אי לא אתחזיק בתרי שמי שאינם יודעים במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקו' הנתינה וגם במקום הנתינה אין יודעים שיש לו שם אחר במקום הכתיבה הגט כשר. דאין לו אלא שם שהחזיק עצמו כן עכ"ל ודבר תימא הוא נהי דלא איתחזק בתרי שמי. ס"ס החכם המסדר הגט במקום הנתינה ורואה שיש לבעל שם אחר במקום זה ממה שכתוב בגט או שנודע להם אח"כ ששם זה הכתוב בגט אינו השם שיש לו פה במקום הזה של הנתינה והם אינם מכירים כלל בשם הכתיב'. א"כ יאמרו שאינו זה. ומה תועלת יש בזה שלא ידעו במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום הנתינה. בשלמא היכא דבמקום הנתינה יודעים שיש לו עוד שם אחר במקום הכתיבה יש צד להתיר שהרי כשיראו שם אחר ישיגו שהוא בע"כ שם הכתיבה ובמקום הכתיבה לא היה להן לכתוב אלא בשם שהתחזק. אבל כשאינם יודעים במקום הנתינה כלל שיש לו עוד שם אחר. א"כ אין לך קלקול גדול מזה. ועוד אפילו היכא שיודעים במקום הנתינה שיש לו עוד שם אחר במקום הכתיבה אבל אין מכירין שם הכתיבה. נראה בעיני דפסול אפילו לא ידעו במקום הכתיבה שיש לו שם אחר מ"מ אח"כ כשנודע הדבר מהא דפסל דאיכא למיחש לקלקול. ואמת שהרא"ש תפס ממש פי' רש"י שפי' אבל לא אתחזק דכשר כו'. דאיירי בכה"ג שאין מכירין שיש לו עוד שם אחר כלל. אבל שרי לי מרי כי נראה בעיני שלא דקדק בענין כראוי. כי רש"י לא פי' כלל ע"ד התוס' לפרש הסוגיא בכה"ג שיש לו שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה כו' ועיקר הקלקול אמקום כתיב' ונתינה קאי אלא תלוי הכל לפי' רש"י במקו' הכתיבה ואפילו אם הנתינה נמי לשם שאם מוחזק במקום הכתיבה שיש לו עוד שם אחר במקום אחר צריך לכתוב שניהם. וכ"ש אם מוחזק להדיא באותן שני שמות במקומו ואם אינו מוחזק לשני שמות אין לנו לכתוב אלא שם זה שהחזיק לפנינו. אבל לפי' התוס' אין לפרש כן אלא צ"ל והוא דאיתחזק בתרי שמי כלומר שמוחזק שיש לו שני שמות משונים שבני מקום הכתיבה אין מכירין מקום הנתינה וכן איפכא. לאפוקי אם מכירין לשם בשם האחר הוי כהוחזק במקום אחד לשני שמות שא"צ לכתוב שניהם כמו שנפרש לקמן. והנה הרא"ש פירש הסוגיא תחלה וסוף ממש כדברי התוס' וגבי אבל לא איתחזק דכשר תפס ממש פי' רש"י ואין זו מן הסוגיא אלא הכל ענין אחד ופירוש אחד. וכן פי' המרדכי בשם הס"ת בהדיא והוא דאיתחזק בתרי שמי משונים כו'. אבל לא איתחזק בשני שמות משונים במקום שאשתו עומדת ממקום שהבעל עומד שם כ' אלא מכירין בשני שמות בשני המקומות אם גירש באחד מהן מגורשת לה מזו נראה שאפילו הוחזק במקום הכתיבה בשני שמות ממש. מ"מ א"צ לכתוב אלא אחד מהם. כי לא שנינו היה לו שני שמות ביהודה או שני שמות סתם שיגרש בשתיהן. אלא דוקא אחד ביהודה ואחד בגליל וכדפריש'. וכן איתא בירושלמי להדיא. והא דאמרינן לקמן רובא מרים ומיעוטא שרה כו' דבעינן תרווייהו. דמשמע אפילו בחד מקום צריך שניהן היינו לכתחלה וכן מפרש בירושלמי דלכתחל' צריך למיכתב שניהם וכן דעת הרמב"ן ואף שהרשב"א נוטה להקל בטלה דעתו אצל כל אדם. וכן פשט המנהג. והא דאמרינן לקמן בפרק בתרא כתב חניכתו כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין יש לומר דאיירי התם בחניכות שדומות לשם המובהק או אנשי ירושלים שמותיהן שהלע"ז היו יודעין והכל מכירין אותם. רק כשהיה חותם בשטר או קורא בתורה קורין אותו בשם המובהק והכי סגי בשם חניכתו לחוד. וככל הדברים האלו כתוב בתוס' והרא"ש וכן דעת רוב האחרונים ועיקר. ולפ"ז כ"ש דשם המובהק שהו' חותם בשטר וקורא בתורה והכל מכירין אותו בו אלא שמקצת העם מכנים אותו בשם לע"ז דסגי בשם העיקר אלא שנהגו העם לכתוב אף הכינו ולכתוב המכונה כך. אכן בגט משומד אין נוהגין להזכיר שם של גיות בספר הנכתב בו כדת משה וישראל, וכן השיב ר"ת דלא גרע שם של יהדות מכתב חניכותו דכשר. וגדולה מזו שנינו גר ששינה שמו לשם גוי כשר. וכן אתה אומר בגיורת. וכ"ש משומד ששינה לשם ישראל דכשר אפילו לכתחלה. אכן המנהג לכתוב גבי משומד וכל שום וחניכה דאית לי'. ואפילו במקומות שאין רגילין לכתוב וכל שום וחניכה ועדיף ממה שכתב הרשב"א להחמיר ולכתוב תרווייהו. כי חילול להזכיר שם של גיות בספר. וכן דעת רוב האחרונים. ואין חילוק בין נשתקע שם יהדות ממנו ללא נשתקע לעול' אין כותבין אלא שם יהדות ולא של עכו"ם. וכן כתב מהרר"א אף שמהרר"י כתב שצ"ע שהרי לפי התוס' והרא"ש שכתבו טעמא של ר"ת דשם של יהדות לא גרע משם חניכתו דכשר והתם משמע שאם אין מכירין בחניכתו כלל דפסול, ואומר אני שאינו דומה לנדון דגבי חניכתו בודאי כשאין מכירין אותו יאמרו איש אחר שיש לו זה השם בפרט מאחר שלא נכתב שם המובהק שהכל יודעין בו. אבל הכא מה יעל' על דעתם מאחר שנעל' ממנו שם יהדות והכל יודעין שאין כותבין בגט אלא שם יהדו'. א"כ כך הוא שמו. שהרי אין אנו יודעין משם אחר ושם של עכו"ם שהכל יודעין בו הוא כלול בוכל שום וחניכא כו'. מ"מ גבי גר יש לחלק שנעתק ממנו לגמרי שם של עכו' כדלקמן סי' י"ז:

דין דאין לכתוב בגט וכל שום שיש לו היכא דלא ידעינן אלא משום אחד. אבל היכא שיש לו שני שמות. אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה. צריך לכתוב וכל שום וכו' כמו שנתבאר לעיל והיכא דיש לו שני שמות במקום אחד כותב שניהם בהדיא בלשון דמתקריא ונוהגין בארצות האלו דלא לכתוב וכל שום וחניכא אלא היכא דיש לו שני שמות כותבין שניהם בלשון דמתקריא. ואם יש לו כינוי כותבין המכונה כך וכך. חוץ ממשומד או היכא דנפל ספיקא בכינוי אז כותבין וכל שום וחניכא. והיכא דכותב וכל שום וחניכא אז כותבין קודם העומד היום כו' ואם הוא במקום שכותבין למקום. למקומי ולמקום אבותי. כותבין אחד מי מעינות:

ההיא דהוי קרו לה מרים. ופורתא שרה, אמרי נהרדעי מרים וכל שום שיש לה. ולא שרה וכל שום שיש לה. מלשון זה משמע שלא היו כותבין שם השני בגט. אלא וכל שום שיש לו לחוד. וכן משמע לשנא דהתקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו. וכן בטופסי גיטין של ה"ג כתב שצריך לכתוב בגט וכל שום וחניכא שיש לו ולא שתיהן. ואין נראה לר"ת דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא אותו השם הכתוב בגט ואין לו חניכה. וכשכותב בגט וכל שום וחניכא. נראה שהוא אדם אחר שיש לו שם וחניכה אלא נראה לר"ת וכל שום שיש לו דקתני במתניתין היינו כל שמותיהן בפירוש ותיקן. לכתוב בגט אני פלוני דמתקריא כך וכך. וכן גבי מרים ופורתא שרה נמי הכי פי' שיכתוב מרים דמתקריא שרה ולא שרה דמתקריא מרים. ויש שכתוב בהן בפירוש כדאשכחינן לקמן בגמרא אחא בר הדיא דמתקריא אייא מרי. וכן משמע מהא דקתני בשמו שביהוד' ושם דגליל עמו. משמע שכותב להדיא שניהן. ומ"מ לישנא דמתניתין לא משמע הכי דא"כ ה"ל למיתני התקין ר"ג הזקן שיהא כותב כל שם שיש לו. אבל מדקאמר איש פלוני וכל שם שיש לו. משמע שכך הוא נוסח הגט. וכן הקשה הר"ן. ומ"ה כתב וז"ל אבל מדברי הראב"ד נרא' דהכי פי' התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני כלומ' שני שמות שיש לו בפי' של מקו' כתיבה ושל מקום הנתינה. ומפני שחשש ג"כ לשם לויי וחניכא. התקין שיהא כותב כל שם שיש לו כו'. ואני אומר דכ"ש לישנא דמתניתין לא משמע הכי. ונראה דבודאי ר"ת יפה כתב שאין לכתוב בגט וכל שום שיש לו היכא דלא ידעינן אלא משם אחד. אבל מתניתין דאיירי שיש לו שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה על כה"ג התקין ר"ג לכתוב בגט וכל שום שיש לו ועדיף מאילו כותבין שני השמות שהרי במקום הנתינה שהיא עיקר אין מכירין שם השני כדפרישית וא"כ יטעו לומר שהוא אדם אחר שיש לו אותן שני שמו' כי לא יעלה על דעתם לומר שיש לו שם אחר במקום אחר. אבל כשכותבין בנתינה וכל שום וכו' לא יטעו כי יאמרו אולי יש לו כינוי ולוי ממקום אחר. מ"מ היכא דיש לו שמות במקו' אחר בעינן לכתחלה למיכתב תרווייהו כה"ג כותבין שניהן להדיא בלשון דמתקריא. מאחר שיודעין משניהם כמו אתא בר הדיא דמתקריא אייא מרי וכן מרים דמתקריא שרה. וכן משמע בירושלמי שאם יש לו שלשה שמות שצריך להזכיר שלשתן. אלמא דלא כיילינן בוכל שום וחניכא. ועל פי' ר"ת נהגו בארצות הללו שלא לכתוב וחניכא כו' ומי שיש לו כינוי כותבין המכונה. ואם יש לו שני שמות כותבין דמתקריא חוץ ממשומד או היכא שנפל ספיקא באותו כינוי שאז כותבין וכל שום וחניכא כו'. ובאשכנז ובשאר ארצות נהגו ע"פ ה"ג לכתו' וכל שום וחניכא אפי' אין לו שום כינוי וגם אפי' היכ' דיש לו שני שמו' וכתובין בגט או יש לו כינוי וכתב בגט המכונה אפ"ה מוסיפי' וכל שום וחניכ' כדברי הראב"ד וכתב הרא"ש טעם למנהג לפי שנתנו העכו' באשכנז שקורין ליהודי' בחניכא הקרוב בלשון עברי. ואין ראוי לכתוב על אותה חניכא דמתקריא. ואפשר דה"ה המכונה. לכך נהגו לכתוב וכל שום וחניכא שמלה זאת כוללת את הכל. ע"כ. והוא מדברי הרמב"ן. לאותן שנהגו לכתוב וכל שום וחניכא אם כתוב קודם העומד היום כו' או אח"כ. הנה מהררא"י בכתבים כתב שיש לכתבו מקודם העומד היום וזהו המכוון יותר. דלמה לנו להפסיק בין שם המובהק לבין וכל שום וחניכא. אכן בכל הפוסקים כגון בנוסח הרמב"ם והרא"ש ורבינו ירוחם וכן בדברי ראבי"ה כולם כתבו וכל שום וחניכא אחר שם עירו. וכתב מהרר"י קאר"ו שהמנהג כדבריהם. ואמת שכן מצאתי בסדרי הגיטין של אשכנזי. אכן כתוב לשם בשם הג"ה וז"ל ראיתי בגט על ידי שליח שסידר מה"רר איסרלן ז"ל וכתוב בז"ל באותו הגט. וכל שום וחניכ' על האיש ולא על מקומו. והכי כתוב. אנא יוסף בר משה וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי העומד היום בניי' שטט מתא דיתבא כו'. וכן מנהג איי' שטרך שהם אינם כותבים וכל שום וחניכה דאית לי ולאבהתי ולמקומי ולמקום אבתי, וכותבים מיד אחר מי מעינות צביתי ברעות נפשי. ולהכי כתבו וכל שום וחניכה על האיש מקודם העומד היום אבל אנן דכותבים ולמקומי ולמקום אבהתי. אז כותבין וכל שום וחניכה אחר מי מעינו' דקאי חניכה נמי אמקום. ע"כ. וזהו המחוור מכולן כי כך חילק מהרר"י גופא. והאידנא שלא נהגו לכתוב במקומנו וכל שם וחניכא כי אם במשומד מאחר שאין לו, שום כינוי אין כותבין אלא וכל שום וחניכה דאית לי ותו לא. אם לא שאביו ג"כ משומד שאז כותבין לי ולאבהתי. ואם האב משומד והמגרש אינו משומד אז כותבין פלוני בן פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה. ועיקר לקמן בסוף סימן כ':

מצאתי כתוב בתיקוני גיטין וז"ל זוטכא שם המשפחה וכה"ג שמעתי בשם מהר"ר זלמן כץ וז"ל בא' שכתב חיי' המכונה גני"ש והיתה שם משפחה גבי"ש. ואמר שאינו כשר שאם רצה לכתוב יכתוב חיים החינוך גני"ש כי חניכה שם השמית והמשפחה והוא כולל והמכונה הוא שם היחיד ואנו לא נהגינן כלל לכתוב שם כינוי המשפחה כי לא נקרא בשם הכינוי לבד אלא בצירוף שם המובהק וכן קבלתי שאין לכותבו אפילו במקומות שאין כותבין וכל שום וחניכה וז"ל מוהרי"ו ואין כותבין שום כינוי בגט אלא א"כ קורין אותו בזה הכינוי כגון פי"לטו שכל העולם קורין אותו כך ועיקר שמו אלימלך וכגון גומופריכט ועיקר שמו מרדכי אבל כינוי משפחה שלא על איש לבד כגון אברה"ם לוקע"ר אין כותבין בגיטין עכ"ל וכן דעת מהררא"י בת"ה אלא שחילק קצת היכא שרוב הגוים קוראי' אותו בשם חינוך לבד שצריך לכתוב וכל שום וחניכה וז"ל אפס בהא מספקא לי דהרבה פעמי' מצוי בחניכה כי האי גוונא דהיהודים מזכירין שם המובהק עם החניכה אבל רוב הגוים מזכירי' לקרותו בחניכה לבדו. ובאשר"י פר' השול' משמע בהדיא דתליא מילתא נמי בקריאת העכו"ם דכתב וז"ל והעולם נהגו כה"ג לפי שנהגו הגוים באשכנ"ז שקוראין ליהודים בחניכה הקרובים ללשון העברי ואין ראוי לכתוב על אות' חניכה דמתקריא לכך נהגו לכתוב וכל שום וחניכה דאית לי שמלה זאת כוללת הכל עכ"ל. לכך נראה דכל כהאי גוונא או חניכה המשפחה כגוין שטוי"ס גאצו"ז אפילו במקומות שלא נהגו לכתוב וכל שום וחניכ' בכהאי גוונא יכתבו וכל שום וחניכה כדכתב האשיר"י לעיל כי מלה זאת כוללת הכל וכן כתב בסמ"ק על גט המשומד שטוב הדבר לכתוב וכל שום וחניכה כדי לכתוב שם דגיות עם שם דיהדות ואע"ג דמסיק התם דבגט של ישראל אין כשר לכתוב וכל שום וחניכ' כפר"ת ה"ה נידון דידן. ומכ"ש דבגט משומד כתבו כל החיבורי' בפשיטות דחלילה להזכיר שם דגיות עם כדת משה וישראל. ואפ"ה טוב הדבר לכללו. וכינוי שהוא לשם גנאי כגון מן איר והדומה לזה. נראה דכלל וכלל אין כותבין בגט כי אין זה ראוי לכתוב בספר דת משה וישראל. לכנות שם לחבירו הוא היפך דת משה וישראל ואין לו חלק לעולם הבא אפילו דש ביה ואינו מתבייש ממנו כמו שאמרו חכמינו ז"ל על המכנה שם לחבירו מכנה היינו מלבין לא צריכא דדש ביה ומ"מ אם רגיל לקרות באותו שם לבד נכון לכתוב כל שום וחניכה אפילו במקומות שאין כותבין וכל שכן נידון דידן. ע"כ:

דין שיש לו שני שמות כגון רובא מרים ופורתא שרה ויש לכתוב לכתחלה מרים דמתקריא שרה. מ"מ אם כתב שרה דמתקריא מרים גט כשר מי שהיה לו שם בילדותו ונשתקע ממנו לגמרי אם כותב אח"כ שם המובהק בלשון דמתקריא כשר. והיכא דלא היה לו כלל שם זה אפילו בילדותו. אלא שבא להחזיק עצמו בשם אחד אפי' כותב אח"כ שם מובהק בלשון דמתקריא. אינו גט דהוי שעה שמו כ' ומשומד שכתבו שם דגיות אע"פ שאינו נכון מ"מ בדיעבד כשר. ואע"פ שעדיין לא ניתן הגט אם יש חשש עיגון נותנים אותו. ובגר שכתבו שם דגיותו כשר. ואם נשתקע ממנו לגמרי. אם כתבו אח"כ שם של יהדות להדיא בלשון דמתקריא כשר בדיעבד. אבל אם כוללו רק בוכל שום וחניכה פסול:

פסק כתב הטור בשם הרמ"ה כשמגרש במקומו כותב שם העיקר בפירוש והטפל כולל בוכל שום וחניכה כו'. ואם כתב שם הטפל בפירוש וכולל שם העיקר הוי ספק מגורשת ואם גירש בשם שלא הוחזק כלל אע"ג דכתב וכל שום וחניכה. לא הוי גט כלל. וכששולח גט זה למקום אחר. צריך לפרט שני השמות בפרט שם המקום הכתיבה ומשומד אין לו לגרש אלא בשם ישראל. ואם גירש בשם הגוי. אע"ג דכתב וכל שום שיש לו פסול. וגר ששינה שמו וכתב בשמו של גיותו כשר. ע"כ. ועתה אשיב על דבריו. מה שכתב כשמגרש במקומו שכותב שם העיקר בפרט והטפל כולל כו'. אין המנהג כן אלא כר"ת לכתוב לעולם בפירוש. ואדרבה כששולח גט למקום אחר ויש לו שם במקום הנתינה שאינם מכירין במקום הכתיבה. וכן שם מקום הכתיבה אינם מכירין אז כותבין שם הנתינה שהוא עיקר, וכותב כל שום וחניכה וכולל בו שם מקום הכתיבה כדפרישית לעיל סימן ט"ו ומ"מ פשיטא דבדיעבד אינה קפידא. אם בשניהן כולל או בשניהן כותב שני השמות בפרט. ומה שכתב שאם כותב שם הטפל בפרטי וכולל בשם העיקר דהוי ספק מגורשת לא ידענא למה נהי דאמרינן לעיל סימן י' מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה. אין הלשון הזה לכאורה אלא לכתחלה, ומניין לנו לפוסלו בדיעבד ולכל היותר אינו אלא פסול בדיעבד כמו שכתב הרמב"ם והיינו שלא תינשא כן ואם נישאת לא תצא אבל להיות ספק מגורשת לא נהירא כלל. ואף הא דפסלינן נראה דוקא לפי פירושם שאפילו במקום אחד כותבין שם העיקר בפרט והטפל בכלל בוכל שום וחניכה כדמשמע לישנא מרי' וכל שום וחניכה סי'. אבל לפי ד דעתנו דבמקום אחד כשיש שני שמות כותבים שניהם בפירוש וכותבין שם העיקר קודם וכותבין מרים דמתקריא שרה ולא שרה דמתקריא מרים כדפרישית לעיל אין זה קפידא אלא לכתחלה. אבל אם כתב שרה דמתקריא מרים פשיטא דכשר, וכן פסק ריב"ש בתשובותיו, ומ"ש שגירש בשם שלא הוחזק כלל כו' נראה דוקא שלא הוחזק בו כלל והוא בא להחזיק לו שם לעצמו, כהאי גוונא הוא דלא הוי גט כלל. אבל אם היה שם זה בילדותו אלא שנעתק ממנו לגמרי בין בחתימת שטר ובין בקריאתו לס"ת. הוי כשינה שמו. ונהי דאין ראוי לכותבו ואפשר דפסול. אבל להיות הגט בטל ולומר שאינה מגורשת כלל לא נהירא דלא הוי שינה שמו ממש דאמרינן בהזורק שאינו גט. ודוקא בכה"ג שכולל שם המובהק. אבל אם כתבו בפירוש אפילו אם כתבו אח"כ בלשון דמתקריא כשר בדיעבד. אבל היכא דלא הוי ליה האי שם בילדותו. אלא שהוא בא להחזיק עצמו בשם אחד שאינו מובהק אפי' כותב שם המובהק אח"כ בלשון דמתקריא הוי שינה שמו ממש ואינו גט ומה שכתב משומד שגירש בשם של עכו"ם דפסול לא ידענו מאי שנא מגר דכותב שם של גיות דכשר. אף שיש לחלק דגר כותב שם דילדותו. אבל זה שבא לשנות שמו של ילדותו וכותב שם אחר שאינו ראוי לכתוב בספר דגרע יותר. מ"מ איכא למימר נמי איפכא דאפילו גר שכתב שם הנעתק ממנו כבר דכשר. וכל שכן זה שכתב לו שם שיש לו עתה דכשר. ועוד הר"ן ומגיד משנה כתבו דאף במשומד עדיף למיכתב תרווייהו בפירוש ונהי דקיי"ל כר"ת דלא עדיף מכח חלילה להזכיר שם של גיות בספר אצל כדת משה וישראל. מ"מ מניין לנו לפוסלו אפילו בדיעבד. וכן השיב הגאון מהרר"י קאר"ו. ויותר מזה אני אומר דאפילו עדיין לא ניתן הגט ויש קצת חשש עיגון. שיכולין ליתנו אפילו לכתחלה דעיקר קפידא של ר"ת אסופר ומשום חשש עבירה הוא אבל אין בו שינוי כלל בשם ועדיף מחניכתו דלעיל דכשר אפילו לכתחלה. ומה שכתב גבי גר כו' דכשר. משמע בכל ענין אפילו נעתק ממנו לא נהירא דדוקא במשומד הוא דכשר ומטמא דפרישית לעיל סימן י"ד. אבל בגר שכתב שם דגיות שאין דרך לכתבו ואין העולם יודעין בו. נראה בעיני דלא הוי אלא כשם שלא הוחזק בו אלא בילדותו שאם כותב אח"כ שם של יהדות להדיא בלשון דמתקריא דכשר בדיעבד. ואם כוללו בוכל שום וחניכה נראה דפסול:

דין דנוהגין עתה שלא לכתוב ולזכור בגט לא שם של רבי ולא לכתוב. בר. רק. בן. ולא לכתוב בן הקדוש מי שנהרג. אלא פלוני ובדיעבד אינו פסול. אלא אם כן כתב רבי. או לשון גדולה למי שאינו ראוי ואינו נקרא כן. ובמקום שהמנהג שהעדים חותמין בר אין קפידה אם האחד חותם בר פלוני והאחד חותם בן ר' פלוני:

פסק עוד כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל והני ספרא דפלוגי יקרא לבעלי זרועות וכתבו פלוני החכם או הרב או הנשיא. אע"ג דלא קרו ליה אינשי הכי ואיהו נמי לאו בר הכי הוא. אין זה שינה שמו וכשר. דכיון דקרי ליה בשמיה בפירוש אע"ג דפליג ליה יקרא דלא חזי ליה לאו שינוי השם הוא. ע"כ ונראה דוקא בכי האיגונא שהמנהג לפלוגי יקרא ולכתוב או לקרות אפילו מי שאינו חכם שהוא חכם ונבון וכן לומר עליו נשיא אלקים כמו שאנו נוהגים ומפליגים יקרא בכתבים ובאיגרת שלומים. אבל אם אינו בנמצא המנהג לקרות למי, שאינו נשיא. נשיא. א"כ הוי שינה שמו ממש אפילו ראוי להיות נשיא. ומ"ה האידנא בארץ אשכנז שמקבלים הסמיכות חבר ומורינו מן הזקנים והגדולים המסכימים. וזולת זה לא יקרא בשם זה. א"כ אם כתב מורינו על החבר או החבר על מורינו הוי כשינה שמו ממש דבודאי יאמרו שאיש אחר הוא. ומ"מ נראה שאינו אלא פסול ולא הוי אלא כשינה שמו ולא שינה ממש דהא ראוי הוא לאותו השם באם יסמכנו החכם ויפליגו ליה יקרא ואף שאינו ראוי מצד עצמו. והאידנא נהגו שלא להזכיר שם הבעל ולא שם העדים אפילו בלשון רבי. אלא ראובן בן יעקב ואין כותבין בר פלוני וראיתי כתוב בתיקוני הגט של ר' שמשון מגיטין שאנו נוהגין אחריו משום דאיכא למטעי ולומר שהוא לשון ברותא כמו בר בר חנה. ומה שכותבין בן פלוני ולא בן הרב. אפילו היה אביו רב. משום דהרב אינו שם שלו אלא משום כבודו קורין אותו רבי או רב. ולא דמי להיכא דיש לו שני שמות דכותבין שניהם. דהתם כל חד שם בפני עצמו הוא בלא שם אחר. אבל הכא בלא שם האחר אינו שם כלל. ולפ"ז ה"ה דאין כותבין בן הקדוש אם נהרג אביו על קידוש השם. ע"כ. ואני אומר ואשיב על ראשון ראשון מה שכתב דאיכא למיטעי ולומר לשון ברותא הוא דבר נפלא בעיני. הלא מעולם הורגלו לכתוב בו ולחתום ולהעלותו לקרות בתורה מימות התלמוד ועד עתה ולא באו לטעות גם אין לנו לחוש לטעות כי אם מה שחשש התלמוד. גם מה שכתב דאין כותבין שם רבי ורב משום דאינו שם בפני עצמו. אם כן ניזל לאידך גיסא ונאמר מאחר שהוא מורגל שנקרא בשם הרב ר' יעקב. אם כן יעקב אינו שם בפני עצמו שהרי לא נקרא כך אלא ר' יעקב ומה בכך שאינו שם בפני עצמו מ"מ נכתוב כמו שנקרא וכמו שעולה בתורה. בשלמא שם של הבעל אינו שייך לכתוב ר' ראובן מאחר שנכתב בגט אלא פלוני כו' ואין הדרך שיזכיר שם של גדולה על עצמו. אכן על שם אביו ראוי היה לכותבו. אלא בודאי עיקר הטעם כדפרישית לעיל משום דאיכא למיחש שמא יפליגו יקרא למי שאינו ראוי לשמו ושמו אינו נאה לו ופעמי' יבא להפלי' במה שאין דרך להפליגו ואין קוראין אותו כלל בשם זה כדפרישית. ומ"ה אין כותבין בר. דבר הוא בראשי תיבות הוא בן ר' ומ"ה כשאביו הוא מוסמך בשם חבר או מורינו קוראין אותו בן החבר או בן מורינו וכן בן הקדוש דקדוש הוא במקום רבי. וכן קבלתי א"כ בדורות האחרונים חשו שאם יכתוב בר אז יבא לכתוב בן החבר או בן מורינו או בן נשיא נדיב וכה"ג ואתו לידי תקלה ומ"ה בדיעבד אין קפידא אלא לפלוג יקרא במה שאינו ראוי כלל כדפרישי' ובמקו' שהמנהג שהעדים או בן חותמין בר פלוני כתב מהרר"יק דאין קפיד' אם האחד כותב בר יכרא פלוני ואחד בן ר' פלוני. ופשוט הוא:

דין היכא שהבעל כהן או לוי יכתוב פלוני בן פלוני הכהן או הלוי וכן אם היא בת כהן יכתבו פלונית בת פלוני הכהן וכן בלוי ואם יש לאביו או לאביה הכהן כינוי אז יש לכתוב מלת הכהן קודם המכונה כו'. ואם המגרש הכהן יש לו כינוי. יכתבו פלוני המכונה כך וכך בן פלוני הכהן ובמשומד שהוא כהן והוא מגרש יכתבו הכהן על אביו. וכשאכי המגרש משומד יכתבו פלוני הכהן בן פלוני ולא יכתבו כהן על אביו. ואם ניתן הגט ולא כתבו כהן או לוי כשר. אבל אם עדיין לא ניתן הגט יש לכתוב גט אחר:

פסק כתיב בתיקוני גיטין שהזכרתי וז"ל שאין כותבין בן הרב' אכן אם הוא כהן או לוי יכתוב פלוני בן פלוני הכהן או בן פלוני הלוי וכן אם היא בת כהן או בת לוי יכתוב פלוני' בת פלוני הכהן או בת פלוני הלוי. ואם יש לאביו או לאביה שם כינוי יכתוב בן פלוני הכהן המכונה כו' או בת פלוני הלוי המכינה כו' ע"כ. וזו היא העיקר ועדיף טפי מלכתוב המכונה קודם הכהן או הלוי ואומרים מה שמרחיק הכהן משם המובהק אין חשש וראי' מויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברהם ולא כתב את לוט בן אחי אברהם כו' וכן ראיתי במקצת נוסחי גיטין מ"מ נראה דעדיף טפי לכתוב הכהן קודם שלא יאמרו אף הכהן הוא מן הכינוי וכן המנהג לכתוב הכהן קודם המכונה. ואם יש כינוי לבעל יכתוב פלוני המכונה כך בן פלוני הכהן. וזה הוא ברור. ואם הוא או אביו משומד יש מונעים מלכתוב כהן עליו כי אינו ראוי עוד לעבודת קשה אך במסקנא הסכימו גדולי האחרונים לכתוב הכהן. והוכיחו מן הכתובים של דברי הימים שאפילו כשהקטירו לבעלים קרוין כהנים על שם היחוס ולא על שם השירות כדכתיב לבני ברזילי הכהנים ואותם נשמדו כו'. והמחוור מה שחילק מהר"ר משה מה"לא. היכא שהבעל משומד דאין קפידא שהרי כותבין על אביו כהן. אבל כשאביו משומד ראוי לשנות ולכתו' פלו' הכהן בן פלוני וכל שום וחניכ' דאי' ליה כו' והיכא דלא כתב כהן או לוי לגמרי נראה דכשר בדיעבד היכא דאיכא חשש עיגון ואף שמהרא"י כתב להחמיר ולפסול אפילו בדיעבד וז"ל מהרר"י קאר"ו אם המגרש כהן ולא כתב בגט הכהן. בכתבי והר"ר ישראל בסימן ז' שאמר מה"רר אליעזר בשם הר"ר יעקב מווינא שיש לפוסלו אפילו בימי האמוראים כדאיתא בפרק ב' דכתובות אין מעלין משטרות ליוחסין משמע שכותבין בשטרות כהן. עכ"ל. ול"נ דאין משם ראייה אעפ"י שהיו נוהגין לכתוב בשטרות כהן מהיכי תיתי שאם לא כתב כהן בגט שיפסל מפני כך. ועוד דהא בחניכתו לחוד כשר דיעבד. והא ודאי שמו בלא כהן לא גרע מחניכתו לחוד אפילו יש שני יוסף בן שמעון בעיר אחד והאחד כהן וגירש את אשתו שלא בפני חבירו ולא כתב בגט הכהן נ"ל דבידעבד כשר. וכן נראה שהוא דעת מהר"ר ישראל להכשיר היכא דלא כתב הכהן שכתב בסימן ו'. ועוד אומר הגאון אם המגרש ישראל והשני כהן או לוי אין צריך לכתוב שום הפרש. ע"כ. ולא הבנתי דבריו איך נראה מדעת מהרר"אי להכשיר היכא דלא כתב הכהן ממה שכתב שאם המגרש ישראל וכו' שאין צריך לכתוב שום הפרש כו'. ואדרבא משמע מזה דאיכא קפידא למיכתב כהן דאי לאו הכי מה היה מוכח שהוא ישראל דלמא הוא הכהן ולא כתב הכהן. אלא ש"מ דבעי למיכתב הכהן. מ"מ אין ראיי' מזה לפסול היכא דלא כתב כהן. ומה שסגי במגרש ישראל בלי הפרש. היינו מאחר דאיכא קפידא לכתחלה לכתוב הכהן. א"כ ראוי לתלות בישראל ולומר שכתבו כדין וכהלכה. מלומר שהוא כהן ושגג או עבר אלכתחלה וכתב שלא כדין אבל מ"מ אין ראיי' כלל מדבריו להכשיר. ומ"מ יש לישבו דה"ק מדקאמר אעפ"י שמתוך הגט לא ניכר שום הפרש. א"כ ש"מ היכא דלא כתב כהן דכשר בדיעבד. דאי פסול א"כ אין הפרש גדול מזה והוא ניכר בתוך הגט שאם היה כהן בע"כ היה כותב כהן. אלא ש"מ שיכול להיות שהוא כהן ולא נכתב כהן. מ"מ סגי בהפרש מועט כזה מאחר שהדרך לכתוב כהן לכתחלה בגט אנו תולין בישראל וכדפרישית. ול"נ להביא ראיי' מדבריו להכשי' ממה שכתוב למעלה באותה התשוב' שבימי האמוראים לא היו רגילין לכתוב כהן אם לא להפריש מדאמר בב"ב בפרק גט פשוט בשני יוסף בן שמעון כו' שאם הם שניהם מכונים יכתבו כהן ומדקאמר יכתבו ולא אמר אם אחד כהן יש כאן היכר אלמא דלא בעי למיכתב אי לאו משום היכר ולכתחלה. וממילא האידנא שנוהגין לכתוב כהן ולוי כדי לברר הדבר יפה שאינה אלא מנהג לכתחלה ולא לקפידא. והיינו ממש להיפך ממה שכתב בסימן ז' שאפילו בימי האמוראים היה ראוי לפוסלו ג"כ מצאתי בסדורי גיטין שמעשה היה לפני מהרי"ל שדילג הסופר לכתוב הלוי וצוה לכתוב גט אחר ואמר מהר"יל לא צויתי לכתוב גט אחר אלא מאחר שעדיין לא ניתן. אבל אם היה הגט ניתן היה כשר וכתב עליו הכותב. ונראה להביא ראיי' מהא דפרק גט פשוט גבי שני יוסף בן שמעון ממש כמו שכתבתי וכן עיקר:

דין שאם לא הזכיר שם אבי המגרש או אבי האשה כשר. ושתוקי ובדוקי כותבין שמו לחוד ואין כותבין שם אבי אמו. והיכא שכתב שם אביו ולא כתב הכינוי צריך לכתוב גט אחר ואם קבלה הגט בדיעבד כשר אם לא נכתב הכינוי בין בבעל ובין באביו:

פסק כתב הטור בתשובה שאם לא הזכיר שם אבי האשה אלא כינויו. או אפילו לא הזכירו כלל שהוא כשר ע"כ. וה"ה שם אבי הבעל. וכ"כ הרשב"א דכל שלא מכירין שם אביו אין כותבין אלא שמו לחוד וכשר וכן הדין בשתוקי ואסופי וכן פסק מהררי"ב משום שחשיב כדיעבד. ואין לטעות ולכתוב בגט ברדלא כו' דשמא יאמרו שהוא איש אחר ששם אביו. דלא. ואינו זה. כדאשכחן בדברי התלמוד רב כהנא ברדלא אבל שתוקי ראוי היה לכתוב אלא שלא לביישו. וגם יש חילוק בין שתוקי בין בדוקי ואבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי. ויש כאן מקום למצוא לע"ז ולשדות ביה נרגא. לכן אין כותבין אלא שמו וכדי בזיון וקצף בזה שלא נזכר שם אביו. מאחר שכל העולם נכתבים ונזכרים בגט בשם אבותיהם והכל יודעין שהוא שתוקי אבל אין לכתוב אותו לכתחלה כמו שקורין לס"ת בשם אבי אמו שזהו כדי שלא לביישו אבל בגט איכא למיחש ללעז דמחזי כשיקרא. ומשום הכי היכא שאביו משומד שקוראין אותו לס"ת בשם זקינו וראוי כך לעשות כדאשכחן גבי רבה בר בר חנה וכן עושין בשטרות. אפילו הכי בגיטין אין כותבין אלא שם אבי ישראל וכל שום וחניכה דאית ליה כדי דלא למחזי למהוי כשיקרא. כמו שנפרש לקמן. והא דמקילינן לגבי שם אביו ואביה דוקא היכא דלא ידעינן. אבל היכא דידעינן צרי' לכתוב השם וחניכא כמו על המגרש גופא. וכן עשה מהרי"ל הלכ' למעש' שהחזיר הגט לאחוריו לפי שלא היה כתוב שם כינוי של אבי המגרש. וכן פסק מהר"ריי. ודוקא שקבלה הגט אז הוא כשר בדיעבד אם לא נכתב הכינוי וה"ה אף במגרש עצמו כך הדין ואפילו היכא דכתבינן וכל שום וחניכא. מ"מ כתבינן נמי להדיא הכינוי משום שופרא דמילתא בין במגרש בין באבי המגרש. והיכא דיש לאבי המגרש שם אחד במקום הנתינה ושם אחד במקום הכתיבה ולא נכתבו שניהם פסול. שמו גבי מגרש עצמו משום תקנת רבן גמליאל:

דין כששם א' בלשון עברי. דהיינו כל שמות הנזכרים בתורה ובתלמוד כותבין דמתקרי, וכששם השני בלשון לעז כותבין המכונה. לזכר כותבין דמתקרי. ולנקיבה כותבין דמתקריא באל"ף ואם הוא ביאור לשם המובהק כותבין דמתקרי ואם דומה קצת לשם המובהק כותבין המכונה. וכשכותבין המכונה אין חילוק בין זכר לנקיבה והיכא שיש לבעל כינוי וגם לא לאביו כינוי יכתבו פלוני המכונה פלוני בן פלוני המכונה פלוני. ואם כתב כינוי הבעל אחר שם אביו פסול. ומ"מ אם כבר ניתן הגט כשר. והיכא שכינוי הבעל והאב שוים. כותבין כינוי אחר שם אביו וביארנו דגבי משומד נוהגין לכתוב וכל שום וחניכה, אפילו בארצות שאין כותבין בלא משומד והיכא דיש כינוי למשומד כותבין פלוני המכונה פלוני וכל שום וחניכה והיכא שהאב משומד כותבין פלוני בן פלוני וכל שום וכו'. ואם שניהם משומדים כותבין פלוני כן פלוני וכל שום וחניכ' דאית לי ולאכהתי. ואם האשה משומדת. כותב פלונית וכל שום וחניכה כ'. ואם היא בת משומד. כותבין פלונית, בת פלוני וכל שום וכו'. ואם שניהם משומדים כותבין פלונית בת פלוני וכל שום וחניכה דאית ליך ולאבהתיך וכו':

פסק כתוב בהג"ה סמ"ק רגילין לכתוב דמתקרי כששם השני בלשון עברי וכששם השני בלשון לעז כותבין המכונה ע"כ ועברי דקאמר לאו דוקא לשון קודש אלא כל שמות המוזכרים בתורה או אפילו בתלמוד בכולן כותבין דמתקרי. חוץ משמות הבאין מלשון לועז דכותבין המכונה וכל השמו' הנשתנות על ידי חולי. לעולם כותבין דמתקרי ובלא חולי קשה להמצא שיהא לו שני שמות בלשון עברי אם לא בשתי שמות מדינות ועל ידי איזה סיבה, והנה מהררי"ק כתב, בתשובותיו דאף יהודא המכונה ליאו"ן דהיינו אריה ע"ש יהודה גור אריה. כמו שמנהג פשוט דכל ליב הוא נקרא יהודא. מ"ה אין כותבין המכונה ליאו"ן. אלא דמתקרי כי כל כינוי שבתלמוד משמע שאינו שם כלל כמו המכנה שם לחבירו וכו' דפרק הזהב. וכן הוא בע"ז ואבדתם את שמם לכנות לו שם. וכן הכינויין של שם וכו'. והאריך. ואני מצאתי בסדרי גיטין שיש לכתוב יהודא המכונה ליווא דהיינו ליב. ועיין לקמן בסימן ל"א באות הלמ"ד איך כותבין ליווא. אכן מאחר שהב"י להדיא מסבר סבר כוותיה, א"כ מי הוא זה שיחלוק עליהם בלי ראיי' לכתוב המכונה. ונ"ל דוקא בעניין זה שאינו משום קיצור השם או להחליף השם אלא הוא עניין ביאור על תועלת השם לד"א אבל אם הוא דומה קצת לשם המובהק כגון אשה ששמה שרה. בעריסה. וקורין אותה שעריל. וכן רחל ורעכיל. כמו שנכתוב לקמן בסימן כ"ו לאותם שכותבין שני שמות אין כותבין שרה דמתקרי שעריל. אלא המכונה והמכונה רעכיל או רעכלין וכן שלמן המכונה זלמן. אף שדומה קצת לעברי. ומה שכתב מהררי"ק מדכתב הסמ"ק. אבל אין צריך לכתוב יצחק דמתקרי חקין. וכן ציפורה דמתקריא פורה משמע דאי הוי צריך לכתוב הוה כתבינן דמתקרי אלמא משום שדומה לשם העברי כותבין דמתקרי לא נהירא כלל דאין לך כינוי גדול מזה כשמקצרין השם ומוציאין אותו מתיקונו ומכנין אותו בענין אחר וזהו גימגום השם וכינויו כעין כינוי נדרים שהוא קונם קונח קונס אלמא דכל כה"ג איקרי שפיר כינוי. ומהררי"ק לא דיקדק בזה. ומשמעות הסמ"ק אין ראיי' דשמא חקין ופורה היה ראוי להיות כל אחד שם בפני עצמו דחקין הוא כמו חקים. ופורה הוא מלה מלשון המקרא. ובכה"ג היה ראוי לכתוב דמתקרי. אלו אי לאו דברור להם דחקין ופורה אינם משמות אלא מקצורי השם הן. אבל לעולם. בשאר כיכוי' אפילו דומים קצת לשם העברי כותבין המכונה. והנה לזכר כותבין דמתקרי ולנקיבה כותבין דאתקריא באל"ף. וכ"כ מהררא"ו בכתביו בשם הסמ"ק. אכן מצאתי בליקוטים שיש לכתוב דאתקריה בה"י כי כן מצינו בתרגום של מגילה ונקראה בשם. וכמדומה שהוא תרגום ירושלמי. אכן במקום אחר מצאתי כתוב על הגה' זו. ואני המעתיק לא ראיתי כתוב בגיטין אלא דאתקריא באל"ף. ע"כ וכן עיקר מאחר שכותבין דיתבא באלף דקאי על עיר שהוא לשון נקיבה ה"נ כותבין דאתקריא באל"ף וכשכותבין המכונה אין חילוק בין זכר לנקיבה אלא בקריאותו של זכר קורין המכונה בסגול ולנקיבה המכונה בקמץ כמו שוטה שוטה. וכל היכא שיש כינוי לבעל. כותבין המכונה על הבעל אנא פלוני המכונה בן פלוני. ואם יש כינוי לאביו. יכתוב אנא פלוני בן פלוני המכונה פלוני. ואם יש לכל א' וא' כינוי. יכתוב אנא פלוני המכונה פלוני בן פלוני המכונה פלוני. והיכא שכתב כינוי הבעל אחר שם האב פוסלו מהרי"ל ובתשובת מוהר"ר מאיר פדאו"ה הביאו וכן בדברי מהר"ר יוסף קאר"ו ואף שמצינו שאול בן קיש מלך ישראל היינו היכא דליכא למיטעי שהרי הכל יודעין שקיש לא היה מלך על ישראל. אבל בשם כינוי איכא למיטעי. ומ"מ נראה דלא פסלינן אלא כל זמן שלא ניתן הגט עדיין ולענין זה שצריך ליתן גט אחר כמעשה שהיה אצל מהרי"ל אבל בדיעבד אין קפידא ואפילו לכתחלה היכא דאיכא למיחש לעיגונא מאחר שאשכחן בקרא בכה"ג לא קפדינן. והיכא שכינוי של בעל שייך ג"כ אאביו. כותבין לכתחלה כינוי באחרונה אחר אביו וכן מצאתי בסידורי גיטין וכתב שיש לדמותו לשאול בן קיש מלך ישראל. ובמקום אחד מצאתי. היכא ששם הבעל אליקם בן אליקם שיש לכתוב אליקם המכונה גוצלק בן אליקם המכונה גוצלק ולא דמי לשאול בין קיש. דהתם בע"כ על שאול קאי ולא אקיש ע"כ מ"מ נ"ל כדעת הראשון והוא דעת רוב האחרונים ועיקר וטעם לדבר מאחר דאשכחן בקרא שהריחוק אינו מזיק וחוזר שפיר על הבן אף שכתוב אחרי האב, וכ"ש היכא דשפיר נופל על האב ועל הבן דקאי על תרווייהו. ולא נאמר דקאי על האב לחודי'. ועוד מאחר דיש להן כינוי אחד דומה לכהן או לוי שכותבין באחרונה וקאי אתרווייהו. וא"ל דשאני גבי כהן שמוכח שקאי עליו שהרי כשאביו כהן הוא נמי כהן. זה אינו דשמא חלל הוא. ואף שיש להשיב ע"ז לא אאריך כי עיקר ההלכה ומנהג כתבתי. וגם משומד שנהגו לכתוב וכל שום וחניכה אפילו במקום שאין רגילין לכתוב בלא זה היכא שנשתמד ויש לו כינוי. כותבין אנא פלוני המכונה פלוני וכל שום וחניכה דאית לי פלוני בן פלוני. ואם אביו משומד כותבין אנא פלוני וכו' בן פלוני וכל שום וחניכא דאית ליה. אם שניהם משומדים כותבין אנא פלוני בן פלוני וכל שום וחניכה דאית לי ולאבהתי העומד וכו' למשומד' אנת אנתי פלונית וכל שום וחניכה דאית ליך בת פלוני ואם אביה משומד פלונית בת פלוני וכל שום וחניכה דאית ליה. שניהם משומדים פלונית בת פלוני וכל שום וחניכה דאית ליך ולאבהתיך כו' ואם יש כינוי כות' בין הכינוי מוקדם ואח"כ וכל שום וחניכ' כדפרישית רבי בעל. ואף שחכם אחד מן האחרונים כתב שאין לכתוב המכונה גבי משומד כי גדול אחד נתן גט למשומד והיה שמו שמעון ולא כתב המכונה זימלין. אף שגדול אחד שסידר גט למהר"ר טעביל שגירש אשתו בת מהר"ר זימלין כתב בת שמעון המכונה זימולין. ודוחק לומר דפליגי. אלא בודאי גבי משומד שאני מאחר דלא נכתב כינוי שלו המכונה הנוס מ"ה אין מזכירין שום ניכוי וכוללין הכל בוכל שום וחניכה וכו' אבל כל האחרונים מסדרי גיטין תפסו לכתוב המכונה היכא שיש לו כינוי וכן נראה עיקר. כי כ"ע ידעי שאין להזכיר שם גיות להדיא בגט. ואין כאן שום לעז בגיטין שלא הזכירו שם המומר:

דין משומד שכתוב בגט שם אבי אביו, היכא דאיכא למיחש לעיגונא כשר. אפילו לא ניתן עדיין. וכ"ש היכא דמוחזק לקרותו לס"ת בשם אבי אביו:

כתב מהרר"יב וז"ל שמעתי ממהר"י מרבורק שנשאל שאלה זו בימי חכמי אושטרייך אם יש לכתוב במשומד בן פלוני ע"ש זקינו או לא. והשיבו לענין קריאת התורה יש לקרותו אחר זקינו כמו בר בר חנה אבל בגט יש לכתוב שם היהדות וכל שום וחניכה. ושוב כתב נ"ל ישראל ברונא דאם כתבו שם אבי אביו דהוי בדיעבד גט כדאשכחן גבי רבה בר בר חנא וכן יראה לשון חכמי אושטרייך שהשיבו אבל בגט יש לכתוב שם היהדות וכו'. ולא כתבו אבל בגט צריך לכתוב שם היהדות כו' אבל הטור כתב וז"ל א"א הרא"ש בתשובה על א' ששמו יוסף בן שמעון ונשתמד אביו והבן היה לו לגרש ולא רצה להזכיר שם אביו וכתב יוסף בן שמואל שהגט פסול. שהרואה אומר אחר מגרשה כי שם בעלה יוסף בן שמעון וזה היה יוסף בן שמואל. ומסתמא איירי בכה"ג ששמואל היה אבי אמו או אבי אביו. דאם לא כן איך בא לשמואל וא"ת מפני שדומה קצת לשם אביו בהתחלתו. א"כ ה"ל למקרי שמעי' דיותר קרוב לשמעון ודומה לו בשלש אותיות וכ"כ מהרא"י בכתביו דבהכי איירי שהיה אבי אביו ומשום דבני בנים הרי הן כבנים היה שפיר קרא שמו כך ואפילו הכי פסול מפני הטעות אכן בתשובה עיינתי ולא מצאתי שפסלו הרא"ש אלא ששלחו אליו שחכמים התירו מעשה כזה. והוא כתב וז"ל ותמה אני על המתירין נהי דיכול לשנות שמו ולקרות לו שם אחר כדאמרינן שלשה דברי' מבטלין הגזירה וי"א אף שינוי השם כמו שמצינו גבי אברהם ושרה, אבל שם אביו האיך יכול לשנות וכו' א"כ מאחר שאינו חולק להדיא עליהם אלא שתמה דברי המכשירים עיקר. כי אינו משנה שמו כלל אלא שקאי אאבי אביו והרי ראוי היא שיקרא את עצמו כך לס"ת. אלא שבגיטין צריך לברר יותר אבל בדיעבד למה לא נכשיר כה"ג. ועוד מצאתי תשובות ישינות בשם רש"י ז"ל שבא מעשה לידו באחד שהיה שמו יוסף בן יעקב. ושינה שם אביו וכתב בגט יוסף בן שמואל לפי שאביו נשתמד והשיב רש"י מאחר שהחזיק עצמו במדינות לקרות לו יוסף בן שמואל והעלה שם אביו כך לפי דבריו הוי מוחזק שמו במדינה כך ומתקנות רבן גמליאל שנהג לכתוב בגיטין פלוני בן פלוני וכל שום דאית, לי ולאהבתי הרי הגט כשר. שלא מצינו שהצריכו חכמים לחקור אחר עדים לחזק שמו ושם אביו אלא על פי עצמו והרי הוא מוחזק מ"מ כתב אי לא מפני שנישאת וכדי שלא להוציא לעז הייתי מסכים להכריח הרשע עד שיתן לה גט אחר אבל עתה אין השבון בדבר. אלא נסמוך על הדין כדת משה וישראל שהגט כשר. אלמא דרש"י הכשיר בדיעבד ואף שהיה מעשה זו אחר שנישאת וא"כ אפילו הוי גט פסול לא תצא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. אכן לשון רש"י משמע דהגט כשר שהרי לא כתב לא תצא. אלא כתב שהגט כשר. ומה שהשיב אם לא שנישאת כו' היינו משום שהם היו מחמירים ורצו לפסול הגט. על זה השיב להם לולי שנישאת הייתי מסכים עמכם לכופו מפני הלעז שלא יוציאו על הגט וכן משמע הלשון שהרי לא כתב לולי שנישאת לא תצא הייתי אומר שהגט כשר כו'. אלא שהיה מסכים עמהם לכוף אותו לרווחא דמילת' אף שלא מן הדין כמו שכתב בסוף. ועתה אין השבון בדבר אלא נסמוך על הדין כו'. אלמא דהכי דינא. ואם היה מעשה בא לידי הייתי מכשיר בדיעבד אף אם לא ניתן הגט היכא דאיכא למיחש לעיגונא. ועוד אומר אני דכל זו מיירי שלא קראו אותו כך לס"ת. אבל היכא שקראו כך לס"ת בשם אבי אביו וחותם כך בשטרות אפשר אף הרא"ש מודה לזה שהרי הוחזק ממש והוי שמו ממש. וא"ל כמו שכתב הרא"ש שאין יכול לשנות שם אביו. אינו משנה שמו אלא שקורא את את עצמו בשם אבי אביו. ומאחר שראוי והגון כך לס"ת. א"כ פשיטא דכשר. ועיין לקמן פרק המגרש סימן כ"ו:

דין אפילו יש למשומד בשמדותו שם המצוי בישראל. אם לא נקרא כן בין היהודים אין להזכירו בגט. ואם נקרא כן גם ביהודים אפילו היה לו ביהודים שם אחר. כותבין השם הראשון דמתקרי פלוני וכו':

פסק כתב מהררי"ב היכא דקרו ליה בשמדותו גבריאל. אמרינן האיך יש לכתוב יעקב המכונה גבריאל או לא. מי דווקא היכא דקרו ליה לוקוס או הנוס דשמות מובהקים ומוכח מילתא לא כתבינן לר"ת אבל כיון דשם של נכרי הוא והוא נמי שם המצוי בישראל הוא ולא קפדינן וכתבינן או דילמא כיון דאיקרי בגיות לא מזכירין בתורת משה. ונ"ל דלא כתבינן בפירוש כלל כיון דבתוך היהודים לא קרו ליה באותו השם אין לכתבו כלל בפירוש. אבל אם קרו ליה ג"כ בין היהודים אחר שמד באותו שם כתבינן ליה וה"ה היכא שכבר היה שמו אברה' ונשתמד וקרו ליה יעקב ושוב נשאר שמו יעקב כותבין בגט יעקב דהא אחזיק ליה שלשים יום בזה השם. וכותבין אנא אברהם דמתקרי יעקב. נאם ישראל מברונא. ודבריו ברורים ואין צריכים הכרע:

דין להכרת שם איש ואשה סגי אפילו בעד אחד או על פי אשה וקרוב סומכין. וה"ה אם מראה כתבים או שטרות מהני ואם לא בעינן שלשים יום ולשם אביו לא בעי שום עדות ולא חזקה אלא סומכין על פיו:

שנינו בפרק גט פשוט. כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו וכו'. ומפרש בגמ' שאין כותבין גט עד שיכירו שם האיש והאשה. ופריך וליחוש דלמא אזיל למתא אחריתי ומחזיק לשמיה כיוסף בן שמעון. וכו'. ופי' רשב"ם לתנא דמתני' דבעי מכירין למה כותבין גט לשום אדם. אעפ"י שאנו מכירים שמו והלא שמא ראובן בן יעקב זה מעיר אחת בא לכאן והיה שמו שמעון ועתה הרגיל והחזיקו שם שיקראו לו כאן ראובן לפי שרצ' לגרש אשת ראובן בן יעקב שבמקום פלוני. ומשני רב אחאי בר חנינא הכי א"ר כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין לו פי' הרשב"ם דכל כך לא היה מחליף שמו זמן מרובה פן יודע הדבר ואמרינן תו בגמרא לא אתחזיק מאי. אמר אביי דקרי ליה ועני רב זביד אמר רמאי ברמיותיה זהיר. ופי' רשב"ם ברמיותיה ידע ויזהיר לענות. הילכך אין תקנה עד דלתחזיק. והרי"ף והרא"ש השמיטו הא דלא אתחזיק מאי. משום דסבירא להו כרב זביד דאין תקנה אלא אם כן הוחזק. וכן דעת הרמב"ם בפרק כ"ד מ"ה מלוה. ומ"מ כתב לשם המגיד משנה בשם הרשב"א דלהכרת שם איש ואשה ואפילו עד א' ואפילו על פי אשה וקרוב סומכין דמילתא דעבידא לאגלויי היא וכן כתב בנימוקי יוסף בפרק גט פשוט בשם הרשב"א והרי"טבא. וכן מצאתי בשם אחרונים דאין צריכין שלשים יום אלא נאמנים אעדות כל דהוא. וה"ה אם מראה כתב שכתבו לו שטרות דמהני בפרט האידנא שמועט העם. ראוי להקל מאוד. שוב מצאתי. וכן כתב גדול אח' שנקרא מהר"ם וולד"א. ולענין שם אביו נהגו שיטו' להאמינו ע"פ:

דין מי שנשתנה שמו ע"י חולי כותבין שם השני קודם ועל שם הראשון כותבין דמתקרי. ואם כתב שניהם זה אחר זה בלא מתקרי כשר, ודוקא בשינוי שע"י חולי אבל אדם שיש לו שני שמות בלא חולי וכתב שניהם בלא מתקרי פסול ולעולם שם השני עיקר אפילו קורים אותו בשם הראשון ולא בשם השני. והיכא דנשתנ' שמו מחמ' חולי ונשלח גט למקום אחר טוב לכתוב שם השני ואח"כ שם הראשון בלא מתקרי, ואם כתבו שם השני קודם ובשם הראשון דמתקרי. ולא היו יודעים במקום הנתינה משם השני כלל פסול. אם לא שהחכם המסדר כתב לנותני הגט להודיע שנשתנה שמו ע"י חולי, ואם בדיעבד הקדימו שם הראשון ועל שם השני כתבו דמתקרי ונשלח הגט. אין לפוסלו. והיכא שלא כתבו שם השני כלל כשר ואם כתבו שם השני ולא כתבו שם הראשון כלל והעולם אין קורין אותו בשם השני ונשלח הגט למקום אחר פסול ואפילו במקום שהוא דר פסול אלא אם כן עולה לס"ת בשם השני' לחוד אז אין לפוסלו אם ניתן בגט כאן. וכל מה שכתבנו מעניין שם השני היינו שהוקכע שמו בכך או שעולם קורין אותו כך אפילו במקצתו או שעולה לס"ת או שהורגל לחתום בשטרות. אבל אם לא הוקבע לו עדיין שם זה כגון שכתב גט בחליו צריך לכתוב שני גיטין אחד בשם הראשון ואחד בשם השני. וליתנם יחד, ואשה שנשתנה שמה ע"י חולי ואין קוראין אותה אלא בשם הראשון יש לכתוב, שם הראשון וכל שום וכו' והיכא שנשתנה שמו ע"י חולי ב' פעמים וגם היה לו כינוי. יכתב אחרון אחרון קודם. ואחר ג' שמות יכתוב המכונה וכו'. והוא שעולה לס"ת או חותם בשטרות בשם כול' ועוד חילוקים אחרי' מעניין כינויים שנשתנו אחר חליו:

פסק כתב מהרא"י בת"ה מי שנשתנה שמו מחמת חולי כמו יעקב אחר משה דכותבין בגט. יעקב דמתקרי משה וה"מ בסמ"ק שכת' ואדם שנשתכ' מחמת חולי אע"פ, שקורין אותו תדיר בשם הראשון. מ"מ שם השני עיקר וכותבין אותו קודם ע"כ האי כותבין אותו קוד' משמע לפום ריהט' דכותבין יעקב משה משו' דהכי נופל שפי' לשון קודם כלו' זה אחר זה אך כי דייקינן התם מוכח דקוד' ר"ל עיקר וממילא יהא הא כקוד' דלעיל מיניה דכתב אד' שיש לו שני שמות חלוקין ואחד מהם הוא עיקר יכתבו העיקר קודם. אנ' פלוני דמתקרי פלוני וכן אשה דמתקריא הא קמן דר"ל קודם עיקר והכי אשכחן נמי בגמרא פרק השולח אחא בר הדיא דמתקרי איא מרי. ובמרדכי מרים דמתקרי שרה. אמנם אם בא לחתום בגט ודאי די בזה שיחתום יעקב משה בן פלוני עד ואין צריך כלל לחתום דמתקרי. וכן ראיתי גדול אחד מן הזקנים חתם את עצמו ברייסקי חיים אליהו בן פלוני. וקרוב בעיני שראיתי גם בתשובת הקדמונים שיש מן הגאונים שהי' להם ב' שמות חתמו את עצמן בתשובה כיוצא בזה וטעם יפה לחלק בין כתיבת גט לחתימה. דבחתימה אם לא הזכיר שמו כלל אלא שחתם בן פלוני עד כשר. כדתנן בהדיא בהמגרש. וה"נ לא נהגו לחתום בשם כינוי אפי' אם יש לו חנינה ידועה ורגילה והיינו טעמא דפירוש שמות העדים בגיטין אינו אלא מפני תיקון העולם. אפי' לר' מאיר. דאמר עידי חתימה כרתי כדאיתא בהשולח בהדיא. והיינו טעמא משום דעדים ניכרים ע"י כתב ידן בלא פירוט משא"כ בהזכר' האיש בגט דכתב סופר הוא וק"ל וכדומה לי שנהגו באושטרייך אפילו בכתיבת שם האיש בגט היו כותבין יעקב משה ולא דאתקרי כלל ואפשר משום דמנהג במדינה ההוא שעולין כך לס"ת יעקב משה. עמוד יעקב משה בן פלוני כתבו ג"כ כדרך זה בגט. כדמשמע באשר"י פרק השולח דאזלינן בכתיבת גיטין בתר עלייתו לקרות בתורה. מ"מ נ"ל עיקר כדכתיבנן לעיל ע"כ ובכתבים כתב נמי להדיא הכותב יעקב משה בלא מתקרי דלא פסלינן ליה כלל. ובעדים חותמין לכתחלה שני שמות יחד בלא מתקרי. ודוקא בחולה שנעתק משם זה אל שם אחר ומ"מ שם הראשון לא נעק' לגמרי ואדרבה כל העולם קוראים אותו בשם הראשון א"כ אותן שני שמות הוין כשם אחד דשייכי אהדדי ששם אחד הוא המורגל בו והוא מילדותו. והשני שבא לו במקרה ע"י חולי שהי' צריך לשנות שמו אבל שאר שני שמות דלא שייכי אהדדי וכתב שניהם בלא מתקרי נראה דפסול שהוא כשינה שמו שהרי אין לו שניהם כאחד וקורין אותו בזה או בזה וא"כ יאמרו אדם אחר הוא שיש לו שני שמות כאחד. ומה שכתב מהרא"י שכשר בלא מתקרי היכא דנשתנה שמו ע"י חולי ולא חילק בין קורין אותו בשם השני או לאו קורין אותו כלל בשם השני כרוב שמות' הנשתנים ע"י חולי שאין קורין אותו כלל בשם ואפילו הכי עיקר דחשבינן שם השני בבא במקרה ע"י ינוקי כמו קרה לי פסוקיך שהוא סגולה כמו נבואה וקדמוני' סמכו ע"ז ואמרו ששינוי השם הו' מן המבטלין גזר דין של אדם וא"כ לעול' הוא עיקר. ואפילו היכא ששולחין הגט למרחוק ובמקו' הנתינ' לא יודעין מזה השם שניתן לו ע"י חולי שכתב במהררי"ק דבודאי שם הנתינה עיקר וכותבין אותו מקודם. ואומר מה שכתב מהרפ"א בהג"ה סמ"ק דשם השני שבא ע"י חולי קודם, לא דיבר בזה כלל לא נהירא לחלק גם לא נהירא כלל כמו שכתב הוא שיכתוב שם הנתינה מקודם ושם השני יכתוב דמתקרי' איכא למיחש ללעז שהרי לא נקרא בשום מקום ואינו דומה למי שיש לו שני שמות כו' שנקרא בשם הכתיבה כך וא"כ יאמרו שאיש, אחר הוא דמתקרי הכי ואם היה בא מעשה לפני הייתי מצוה לכתוב שם השני עיקר ואח"כ שם הראשון ולכתוב שניהם יחד בלא מתקרי כי אז ירגישו העולם ששם הראשון הוא במקרה לו ע"י חולי. דאל"כ אין דרך להיות לאדם ב' שמות כאחד ואף שדעת מהרי"ק רחוקה מזו. ובפרט שהרחיק סברא זו שיכתבו שני שמות בלא מתקרי וחשבו לפוסלו. דעת מהרא"י עיקר שאין לחוש בזה גם לעולם שם השני שבא ע"י חולי קודם ומדבריו אל תסור כי היה גדול ומופלג בימיו וראה מעשה וקבל הלכה. וידע לתוכן מאופני מנהיגי שלו לומדי אשכנז ואושטרייך שהיו חסידים ובעלי מעשה. ולענין דיעבד נ"ל אם היו כותבין שם השני קוד' ובשם הראשון דמתקרי ולא היו יודעין מזה השם כלל במקום הנתינה כגון שמזמן קרוב נשתנה שמו ע"י חולי נראה דפסול שהרי לא ידעינן משם הראשון אם לא שכתב החכם המסדר גט זה לנותני הגט להודיע להם שנשתנה שמו ע"י חולי. ואם כתבו בדיעבד כדעת מהרי"ק שהקדימו שם הראשון אין לפוסלו בכך דשם הראשון לא גרע מחניכה וכו'. וחניכה דכשר שהרי עדין קוראין אותו בזה השם ומה שכתב דמתקרי על שם השני ואינו נקרא כן אין לפוסלו בכך שהרי נקרא כן במקר' והוקרה לו שם מן השמים ועולה כך לתורה או חותם שמו בשטרות גם אינו כ"כ לעז שבמקום שנותנו יאמרו אולי הוא כן נקרא במקום אחר. והיכא שלא כתבו שם השני כלל נ"ל ג"כ דכשר דלא גרע מחניכה וכו' וכן כתבו כל האחרונים. אכן נראה שאם כתב שם השני ולא הזכיר שם הראשון כלל והעולם אין קוראין אותו בשם השני ונשלח הגט במקום אחר שהוא פסול ואפילו במקו' שהוא דר יש לפוסלו בדיעבד אף שהו' עיקר ועולה כך לס"ת וא"כ העול' יודעי' בו מ"מ איכא למימר מאחר שהוא עולה לס"ת בשם של שניהם וכאן לא נכתבו שניהם א"כ איש אחר הוא והוי שינה שמו ממש אלא אם כן שעולה לס"ת בשם השני שאז אין לפוסלו אם ניתן הגט כאן. וכל מה שכתבנו כשנשתנה שמו מחמת חולי היינו שהוקבע שמו בכך או שהעול' קוראין אותו כך אפי' במקצת או שעולה כך לס"ת או שהורגל לחתום בשטרות, אבל אם לא הוקבע לו עדיין שם זה ורצה לכתוב הגט בחליו נראה שיש ליתן שני גיטין א' בשם הראשון ואחד בשם השני וליתנם יחד וכן נמצא בס"פ עץ החיים בשם מרפ"א שהיה נותן שני גיטין לאחד שהיה חולה והחליפו שמו בחליו והיו קוראין אותו בשם הראשון לגמרי וכו' ובע"כ איירי בכה"ג שלא הוחזק עדיין בקריאת ס"ת ובחתימת שטרו' ומהשתא לא תקשה מדברי מרפ"א הנמצא בס"פ עץ חיים לדברי מרפ"א הנמצא בסמ"ק ששם השני הנשתנה בחליו שהוא קודם אלא כדפרי' וכ"כ מהרי"ק וכתב עוד שנמצא כתוב שאשה ששמה רבקה ונשתנה שמה מחמת חולי ונקרא' חנה וכל העולם קוראין אותה רבקה בשם הראשון שאין לכתוב שם חנה בגט כלל. ופשיטא דשם רבקה לא גרע מחניכה הנזכרת וידוע שכתבו הפוסקים דסגי באותה חניכה לבד ואפילו לכתחלה והיינו טעמא מאחר שלא הוחזק' בשם השני במידי מאחר שהיא אשה ובמה אפשר לה להחזיק בשמה השני אם לא שקוראין אותה כך. ומ"מ לבי אומר לי לכתוב רבקה וכל שום וחניכה דאית לה כו' שהוא דבר כולל כל הספיקות. והיכא שנשתנה שמו ע"י חולי שני פעמי' מצאתי כתוב בסידרי גיטין מעשה שהיה באיש המגרש שהי' לו שלש שמות כי נחלה שני פעמים וגם היה לו כינוי והי' כתב בגט כך אנא משה דמתקרי' יעקב דמתקרי' שמואל המכונה הנבון בן שמואל הכהן והיה שם מוהרר נתן ובנו מהר"ר אליעזר ומה"רר ז"ק ומהרר"יו ולי הקטן מסופק בודאי שם האחרון יכתוב קודם שהוא העיקר. מיהו באותן שני שמות הנכתבים בראשונה איזה מהן קודם. ע"כ. שוב מצאתי בהג"ה שכתוב ע"ז דלעולם שם האחרון אחרון קודם וכן עיק' ונר' דוקא שנקר' בשם כול' לס"ת או שהורגל בחיתו' שטרו' בשם כולן כדפרי':

כתב מהררי"ב הר"ר בנימן כ"ץ הראיני קבל' זו בנימוקיו משה המכונה ליוא דמתקרי' יצחק המכונ' לעבליג. ונ"ל ישראל דמשה הוא שם של חוליו ואח"כ קראו לו שם כינוי אח' וקראוהו ליווא מתחל' קראוהו יצחק וכינויו לעבליג. אבל לאחר חליו, לא קראוהו כלל לעבליג, דא"כ ה"ל שני כינויין וה"ל המכונ' ליוא והמכונה לעבליג. אבל נ"ל ישראל דא"צ לכתוב שני פעמים לעבליג אלא יכתוב כך משה המכונה ליווא דמתקרי יצחק והמכונה לעבליג וע"כ דכתב וי"ו בראש התיבה ע"כ קאי ג"כ אמשה דאי איצחק לישתוק מוי"ו וע"כ אמשה נמי קאי וג"כ איצחק דאי אמשה לחודא יכתוב משה המכונה ליוא והמכונה לעבליג' וכן דעת מהר"ר ישראלין משה דמתקרי יהודא והמכונה ורומן משום דאף לאחר חליו כשקורין לו משה היו מכנן לו ורומן דאי לאו וי"ו בראש התיבה הי' משה דוקא. מתחלה כשהיה נקרא יהודא היו מכנין לו ורומן ולא עתה. וכן בגט שסידר מה"ר אנשל היה כותב שלמה דמתקרי משלם המכונה זלמן בלא וי"ו בראש התיבה יען כי לאחר חוליו כשקראוהו שלמה לא מכנין לו זלמן ע"כ:

דין נשים ששמן שערלין או שערכין וכל כיוצא בזה ונקראו כן מן העריסה ולא קראו אותה שרה אפילו בעריסה. אז אין לכתוב כלל שרה רק שעריל או שערכין ואם כתב שרה פסול. ואם נקראת בעריסה שרה ואח"כ קראוה שערלין או שערכין א"צ לכתוב רק שערכין או שערלין ומ"מ שרה נמי כשר לכתחלה מאחר שנקראת כן בעריסה:

פסק כתב מהררי"ב בתשובתו וז"ל ברוך אתה לשמי' אהובי ידידי האלוף מוהר"ר זנוויל על דבר הגט שכתב וז"ל אתתא אחת ששמה שערכין ונקראת אחר זקינתה ששמה שערלין ושם אחת היא שערכין ושערלין דעתי לכתוב בגט שרה אע"פ שמעולם לא נקראת שרה ואפילו פורתא אין קוראין לה שרה גם זקינתה לא היו קוראים אפילו פורתא שרה עכ"ל. דע אהובי שאין דעתי מסכמת עמך כלל וקרוי בעיני שינה שמה ממש כאשר אודיעך מעשה היה פה ברעגנשבורג והיה אצלינו מהרר"ז קיצינגן ומהר"ר בענדיט ומהר"ר יונה י"ץ ויתר לומדים. באשה אחת ששמה היה שערלין ובאו לכתוב שרה המכונה שערלין ודרשתי באמה שנקראה ג"כ שערלין ולא שרה ג"כ נקראת בעריכם שערלין אחר זקינתה והסכימו עמי דלא יכתבו רק שערלין ולא שרה כלל ולא שרלין רק שערלין, אח"כ שלחתי לניאושטט למהרר"י כ"ץ והשיב לי וז"ל אם נקראת האשה מעריסתה שערלין למה יכתבו שמה שרה פשיטא דהוה כמו שינה שמה עכ"ל. והשתא אפילו כתב שרה המכונה שערלין חשוב לי' כמו שינה שמה שרה לחודה דלא נקראת בה כלל לא מיבעי' דהוה שינה שמה ואפילו בדיעבד פסול כיון דלא היא ולא זקינתה נקראת שרה אפילו פורתא. ותמיהני טובא הרי ע"כ שני שמות הן שהרי כמה נשים יולדות אחת קרי לה שרה ואחת שערלין ואנן בעינן ידים מוכיחות וכיון דלא מתקרי שרה למה תכתוב שרה הרי פרק השולח דרובה קרו לה מרי' ופורתא שרה אע"ג דכתב שרה וכל שום וחניכ' פסול אפי' דיעבד מדאמ' מרי' וכל שום וחניכ' ולא שרה וכל שום וחניכה וכן כתב המיימוני פ"ג כתב השם שאין יודעין בו ביותר וכתב וכל שום וחניכה פסול וכן כותב כאן רעכלין ולא רחלין ולא רחל וכ"כ מהרי"ץ על שמות הנשי' שרלין רעכלין חנלין מנלין שרלין יש לכתוב שרה וחנלין חנה ורעכלין רחל ואין ספיקא בו וכו'. אכן נרא' בעיני תשובת מהרי"ב עיקר שהיו כמה חכמים בצוותא חדא ועלה הסכמת כולן לכתוב שערלין ולא עיקר השם כי האשה אינה עולה לס"ת ולא קפדינן בעיקר השם כמו שחילקנו בסימן כ"ט וגם הוא העיד בשם מהר"ר יעקב ווייל שכך נהג. שוב עיינתי בכתבים ומצאתי כתוב וז"ל אשר כתבת משערלין פשיטא לי דהיינו כמו יצחק חקין פי' ואין צריך לכתוב שניה' ומה בכך אם ישתכח שם שרה רגילות הוא שכינויים כאלו ישכחו שם המובהק בנשים שאין קורין אותן לעלות בתורה ע"כ. ומדברים אלו ירא' אפילו היה שמה שרה אחר זקינתה מ"מ מאחר שכל העולם אין קוראין אותה אלא בחניכ' שערלין או שערכין דיש לכתוב הכי ובודאי הוה כמו חניכת' שבירושלים שנקיי דעת היו עושין כך לכתחלה כדפרי' לעיל סימן י"ד ומ"מ שרה נמי כשר אף לכתחל' דשם המובהק לכ"ע כשר ואין שייך לכתוב המכונ' שערכין דהוי כמו יצחק חקין אבל אם לא הוי קוראים שמה בעריסה שרה אחר זקינת' וכתב שרה או אפילו תרווייהו הוי שינה שמה ופסול וכן נראה כה"ג שארקא וסירקא שאם נקראו בעריס' שכך כותבין בגט וכותבין בשין ולא בסמך לפי שהוא קרוב מאוד לשרה והא ראיי' שאם הי' שם עריסתה שרה ונקראת שארקא או שירקא שאין כותבין כלל המכונ' לפי שהן מעין שם המובהק. והיכא ששמה פערלא אין לכתוב כלל מרגליות וכן איפכא כי יש קבלה ששני שמות הן. ואם בא במקרה ששם העריסה היה מרגליות וקורין אותה פערלא בודאי אם לא היו כותבין אלא פערלא לחוד פשיטא הוי כשר להינשא אף לכתחלה דלא גרע משם חניכתו וכ"ש כה"ג דכ"ע לא ידעי בו אלא משם פערלא לחוד ולא משם עריסתה ולכן אם לא היו כותבין אלא שם העריסה מרגליות לחוד נרא' דהוי כמו שינה שמה ממש ואינו דומה לשרה ושערכין דחד הבר' הוא ומ"ה אפילו כתבו שרה לחוד כשר אבל הכא שני הברות ומשפחות חלוקות שיש משפחה ששם הנשי' מרגליות ויש ששמן פערלא ומ"ה נראה נמי דלכתחלה יש לכתוב מרגליות דמתקרי פערלא ואף שגבי שערכין כ' אפילו לכתחלה לא בעי למיכתב שם העריסה שם שרה שאני התם דהעבר' אחת היא וכ"ע ידעי דחד הוא כדפרי' משא"כ בנדון דידן ואיכא למיח' שמא יודע דשם עריסה היה מרגליות ואיכא למיחש ללעז אבל פשיטא דליכא למיחש כלל לענין דיעבד כדפרישית כתב מהרי"ב שאלוני מנורבערג. שם אשה צריט. אם יש לכתוב צאריט באלף או צרינו או צריוה ומצאתי גט בנורבערק וכתיב בו צרינו ותו לא. (עם מהרז"ק) אבל בשמה גיטיל בשוריק יש לכתוב גוטיל ואם שם האשה גויטמש לכתוב גוטא באלף בסוף וכן יוטא במלאפו"ם אבל בשם האיש גוטקינד יש לכתוב בחד תיבה ולא יפסיק בנתים ולא לכתוב גוטא קינד ב' תיבות וכן ליב קינד ולא יכתוב ליבא קינד אלא כשהוא חד תיבה כגון ליבא ודומיהן ואם שמה גיטיל לא יכתוב גוטלין אלא גוטל ואין כותבין גוטיל ביו"ד וכן אם שמה גוטלין לא יכתוב גוטל וצריך שיאמר לה בפני עדים. ויש חילוק גוטא נוטל גוטלין וכן יוטא יוטל יוטלין אשה שמה גימל וכתבנו נימא כי כן נקראת בעריסה ע"ש:

דין דיקדוק בשמות האשה ודין שם מירוש אי ידוע ששם העריסה היה מרים או שנקראת ע"פ האבות אז יש לכתוב מרים המכונה מירוש אמנם אם אי אפשר לידע שם אבות והעריסה אז כותבין מירוש לחוד:

פסק כתב מהררי"ב בתשובה אשה שנקראה מירוש אי ידעינן ששם העריסה היה מרים או שנקראת על פי האבות דשמן מרים אז יש לכתוב מרים המכונה מירוש אף שנגזר ממרים כמו אברהם המכונה אברוש וכך עשיתי מעשה אמנם אם אי אפשר לידע שם האבות ושם העריסה אז כותבין מירוש לחוד דאי כתבו מרים גרע טפי דלמא לא היה שמה מרים והיינו כדלעיל ע"כ והנה מה שכתב שכותבין מרים המכונה מירוש יפה כתב ולא מטעמא דיליה שכתב שם לחלק בין יצחק חקין משום שכל יצחק בימיהם היו קורין חקין וכל חקין היה עולה לס"ת בשם יצחק מה שא"כ בנדון זה שהרבה נקראים מרים ולא מירוש זה אינו דמי הוא הנביא שהגיד לו שכל יצחק היו קורין חקין ומהרא"י לעיל נמי כתב דשערלין ושרה הוי כמו יצחק חקין אע"ג דלאו כל שרה נקראת שערלין ומ"מ נראה דיפה פסק גבי מירוש שאינה כ"כ העברה אחת עם מרים ואף שיצחק חקין ג"כ אינו העברה אחת. מ"מ כשכותבין יצחק לחוד אין כאן דמיון לעז שיאמרו הוי שמו חקין ואיש אחר הוא שהרי כל חקין היו קורין לס"ת יצחק ואפשר כך היו חותמין בשטרות אבל גבי אשה שאינה עולה לס"ת וחותמת בשטרות לא נוכל לידע בברור שכל שם מירוש שבא ממרים ע"כ חוששין דשמא שם אחר הוא לגמרי אבל שערכין ושערלין הברתה קרובה לשרה טפי וגם קרוב הוא בפי כל שערכין ושערלין באו ממקור שרה אף שלא נוכל לסמוך על זה כדפרישית לעיל דשמא שם אחר הוא. מ"מ רובא דרובי כך הוא שנקראי' כן ע"ש שרה ומ"ה היכא שידוע שהיה שם האבות שרה או נקראה כך בעריסה אין צריך לכתוב אלא שרה ולא שערכין וכו', אבל במירוש אינו מבורר כל כך. וכתב עוד ראי' לדבריו ממה שכתב במרדכי הארוך דבילא אין צריך לכתוב בילטא. אבל משמע בילא כותבין ולא בלהה אע"ג דמשמע שנגזר בילא מבלהה ואולי בילא על שם נוי ויפוי הו' כמו בלשון כנען ואילו מירו' נמי כמו כן ע"כ:

שמעתי ממשה לורך כשגירש אשתו ובא לפני מהרי"ל והיה שם אביו כינוי זלמן ובלשון הקודש שמרי' ולא היה לו שום שם אחר והי' תמי' מהרי"ל דאין מצוי לקרות זלמן שמרי' והי' ירא שמא יש לאביו נמי שם אחר כגון שלמה או יקותיאל שרגילין לקרות בשם הקודש זלמן וצוה מהרי"ל לשנים לילך לבית החיים במגנצ"א ושם היו נטמנים אותה משפחת ומצא אבי אבי אביו גם שמו שהי' ניכר ששמו זלמן ונחרט במצבה שלו שמרי' ואז ניתן הגט ושאלו למהרי"ל מ"ט דלפעמי' נשתנ' השם הלעז לכמה שמות בלשון הקודש כגון זלמן נמצא שם הקודש שלמה יקותיאל משלם שמרי' וכהנה רבות והשיב דודאי כל שם לעז יש לו חד שם הקודש מדינא אלא לפעמים האיש ואשתו מחולקים בקריאות בניהם כל א' וא' ממשפחתו ולפעמי' נעשה פשרה ביניהם דהלעז נקרא ע"ש משפחת האשה ושם הקודש על שם משפחת האיש או איפכא וגם אני הקטן ידעתי לזקיני הר"ר מנחם ציון היה לו בן ושם אביו מהר"ר מאיר ושם חמיו מהר"ר אור"י והיו מחולקים בקריאת הבן וקראוהו שניאור כלומר שני אור, מאיר הוא אור. ואורי אור. ודין שלמה המכונה שלומקא או שלומיצא אין צריך לכתוב כלל עיין לקמן בסימן ל"ב ודע שכל קצורי השם אעפ"י שאין כותבין אותן במקום דאיכא תרי יוסף בר' שמעון כותבין כמו שכת' מהרא"י בכתבי' גבי יעקב ויעקיל וה"ה לכל השמו' האלו ודומיהן:

דין דאין צריך לכתוב אברהם המכונה אברוש. וכן אין לכתוב אברהם המכונה עברלין וכן יצחק המכונה אייזק. אכן היכא דקורא לס"ת שלתיאל וקורין לו ב"א אייזק צריך לכתוב המכונה אייזק וכן כותבין שלמה המכונה זלמן וכן מנחם המכונה מענדיל:

פסק לענין כינוי אברוש שכתב במהררי"ב דיש לכתוב אברהם המכונה אברוש לא נהירא כלל כי העברה אחת להם. וגם כל ג' אותיות ראשונות דומות לשם העיקר. וגם ידוע שכל אברוש קורין לס"ת אברהם וכן מצאתי להדיא וגדולה מזו כתבו שאין לכתוב אברהם המכונה עברלין ואף שאינה כל כך העברה אחת. מ"מ מאחר שקרוב ללשון העברי וגם שם העברי בא מאברלא שקרוב לאברהם גם ידוע שכל עברלין עולה לס"ת בשם אברהם וכן חותמין בשטרות הוי כמו יצחק חקין ואמת דלא בעינן להיות העברה אחת כי אם גבי שמות הנשים שאינן עולין לס"ת ומ"ה לא בעינן לכתוב יצחק המכונה אייזק כן הסכימו כל האחרונים אף שרב צרפתי אחד החמיר וכתב המכונה אייזק מ"מ חלקו עליו האחרונים ואמרו מאחר שהוא יצחק ממש אכן היכא דקורין לס"ת שלתיאל וקורין לו בני אדם אייזק אז צכיך לכתוב המכונה אייזק וא"ל אם כן מאחר שאינה מוכח שבא השם מיצחק ואינה העברה אחת אם כן אמאי אין כותבין יצחק המכונה אייזק. ונראה לתרץ דאזלינן בתר רובא ורובא דרובא לא תמצא אייזק כ"א מיצחק ושלתיאל שקורין אייזק הוא מיעוט דמיעוטי ומשו' הכי שלמה המכונה זלמן כותבין כי הכינוי של זלמן אינה מבורר כלל. דלפעמים הוא כינוי לשלמה ולפעמים הוא למשלם ולפעמים לשמריה ולפעמים ליקותיאל. ומשום הכי כותבין נמי מנחם המכונה מענדיל כי לפעמים הוא כינוי לזכרי' וכן כל כדומה לזה. תן לחכם ויחכם עוד. מצאתי כתוב בליקוטי גיטין וז"ל אולי יאמרו שאותן שקוראין אותו מן הוא שמו מנשה או מנוח. וא"כ אותו שכתוב בגט מנחם הוא איש אחר:

דין היכא דשם המגרש מן. ולס"ת נקרא מנחם יש לכתוב מנחם דמתקרי מן. ובקלונימוס לכתוב המכונה קלמן. אפילו גבי אבי המגרש. וגם יש לכתוב יעקב המכונה יעקל. אפילו בשם אכי המגרש. וכ"ש במגרש עצמו במקומות שנמצא הכינוי יעקל לאליקים.

פסק מהרי"ב היכא דשם המגרש מן ולס"ת קורין אותו מנחם. נראה לי שיש לכתוב המכונה מן או דמתקרי מן כיון דנגזר מן ממנחם שייך למכתב דמתקרי. ואע"ג שמן הוא כמו ציפורה פורה. מ"מ יש לחלק שאין לחבר פורה אלא אות להשלים ציפורה וכל פורה נגזר מציפורה אבל מן הוא גם כן שם כינוי למנשה למנוח. ואם כן אי כתב בגט מנחם לא מוכח מי הוא ולא הוי ידים מוכיחות כי אולי יאמרו שאותן שקורין אותו מן הוא שמו מנשה או מנוח ואם כן אותו שכתוב בגט מנחם הוא איש אחר. וק"ל בהמגרש ופרק קונם דבעינן ידים מוכיחות. הלכך יש לכתוב המכונה מן או דמתקרי מן. ונראה שטוב יותר לכתוב דמתקרי כיון שהוא תיבה דכתיבא בתורה וגם היא בקריאתה שם דבר שנאמר ויקראו שמו מן. ואולי אפשר שגם לאדם קורים לו מן. משום הכי נראה נמי דלא סגי במנחם לחודי'. והנה אותו המגרש הי' לו אביו והיה שמו קלונימו' וקורין לו קלמן והסכימו חכמי רינו"ס עם מהר"ר זיסקינד ז"ל לכתוב המכונה קלמן כיון שאינו סמוכי' יחד בתיבה קלונימוס שוב כתב דראוי לכתוב כינוי מן בתוך הגט אע"פ שהו' קיצור של מנחם דלא זו דלא ידעינן אי כינוי הוא לשם אחר למנוח למנשה אלא דלא ידעינן אי כינוי הוא מאחרי השם כמו נחמן וכן בלשון אשכנז נמי קלמן שלמן כמו ברעגנשבורג שלמן ולס"ת קורין לו יועץ וכתיב נמי בתור' שלמן ולשון אשכנז נמי זלמן אם כן לא ידעינן האי מן אי קיצור בתראי של שם הוא כמו יצחק חקין ציפורה פורה או לפני השם הוא ממנשה או מנחם הלכך צריך לכתוב המכונ' מן כדפרי' ולא דמתקרי מן דלא ידעינן אי נגזר מעברי או לשון אשכנז לפניו או לאחריו הלכך הסכמנו לכתוב המכונה מן. וגם לא הסכמנו לכתוב המכונה קלמן גבי' אבי המגרש לפי שמהר"ר זיסקינד הצריך לכתוב גבי אבי המגרש קלונימוס המכונה קלמן ומהרז"ק מנו"ר לא כתב המכונה קלמן כמו יצחק חקין והוא. הוה בתראי ובקי בגיטין הלכך באתי כמכריע גבי מגרש גופא לכתוב המכונה קלמן כדברי ממהר"ר זיסקינד ז"ל וגבי אבי המגרש לא יכתוב קלמן כמו מהרז"ך כיון דכתב באבן העזר דגבי אבי המגרש אין להקפיד ויש בו להקל וכן עשיתי מעשה. נאם ישראל מברונא. והנה מה שכתב דצריך לכתוב הכינוי מן יפה כתב דאינו כל כך מוכרח שהוא נגזר מן מנחם דשמא מאיש אחר הוא וכ"ש שיש לכתוב המכונה מניס. אבל מה שכתב לכתוב המכונה ולא דמתקרי לא נהירא לי שהרי מלה עברית היא ושם עברי הוא ולמה נאמר שהו' נגזר מלשון אשכנז דלא ידעינן ולא ניזל בתר גופא דשמא שהוא שם בפני עצמו ולענין קלונימוס לא נראה כלל דבריו דמה בכך שאינם סמוכים בתיבה של קלונימוס מ"מ לא גרע מיצחק חקין דאינו דומ' אלא בשתי תיבות אותיות אחרונות וכ"ש אייזק שהו' רחוק יותר אלא מ"מ מאחר שיודעי' שכל חקין ואייזק היו קורין לס"ת יצחק בדמיון כל דהוא סגי ה"נ גבי קלונימוס וקלמן והי' קשה בעיני לחלוק על הגדולים שהורו לכתוב קלונימוס המכונה קלמן עד שמצאתי תשובה בשם הגדול מוהר"ר ווייבוש וז"ל מה שכתבת לי שכתב לך מהררי"ב מקלמן וקלונימוס לא נתיישב אל לבי וכל אחד עושה לו סברת הכרס כמו שיחפוץ כי מה שייך לחלק אם האותיות קרובות או רחוקות אם ידוע לכל שאין הכינוי שייך כי אם על אותו שם הקודש כדרך זה שאין קלמן נקרא אלא אותו אדם הנקרא לס"ת קלונימוס אם כן מאי נ"מ אם אותיות שם הקודש מרוחקות בשם הכינוי אם לא משו' חשש בני אדם כגון נשים וריקים שאינם שומעין שנקראו לס"ת קלונימוס ולדידהו הוי שם אחר לגמרי כי שם קלונימוס נעלם מהם. אם כן ה"ה נמי במקורבות והיינו טעמא שכתב האשר"י דמשום הכי כותבין וכל שום וחניכה משום העכו"ם שמשנים קצת בדבר מועט שמות היהודים. אך בברור נראה לי שינוי גדול הוא מחמת היפוך האותיות כי הנו"ן והמ"ם מהופכים ובלשון העברי משנ' פירוש התיב' הרבה לפי היפוך האותיות וכו' והאריך והוא עיקר מאחר שנתהפכו האותיות ולא בנהו קלנם אם כן נראה ששם אחר הוא לגמרי ולכן נראה לכתוב המכונה קלונימוס אף לגבי אביו. ותמה אני על מהררי"ב נהי דלא מחמירין כולי האי גבי אביו היינו היכא דלא ידעינן. אבל היכא דידעינן אמאי לא נכתוב נמי מתקנת ר"ג כמו שתקן וכל שום כו' מפני הלעז ה"ה אשם אביו מפני הלעז וגרע מאילו לא כתבו לגמרי וכמו שכתבנו לעי' סימן ט"ז ועוד הקצרה ידינו לכתוב המכונה הלא אין שום חשש בעולם אם כותבין המכונ' אעפ"י שאינו צריך אבל היכא דלא כתבינן איכא למיחש ללעז ובפרט לפי הכרעתו שצוה לכתוב על שם של עצמו המכונה קלמן א"כ לגבי אביו איכא לעז שהרואה אומר מאחר שהדרך לכתוב המכונ' קלמן ובכאן לא נכתב בודאי כן איש אחר הוא שלא יכונה בשם קלמן. שוב מצאתי שמהרי"ל היה כותב יעקב המכונה יעקיל וגבי שם אבי המגרש לא היה כותב המכוכ' וזהו סברת מהרי"ב מ"מ הנרא' בעיני כתבתי גם נרא' בעיני שלא לכתוב כלל המכונה דלא גרע מיצחק חקין וכן מצאתי כתוב בתיקוני גיטין אלא שכתב אח"כ שבמרדכי ארוך בהלכות גיטין שמ"מ נהגו לכתוב המכונה יעקל ע"כ ונ"ל דהאי טעמא מאחר שאליקום הוא נמי מכונה יעקל. א"כ לא מוכח בגט מי הוא כי יאמרו שזה הוא. אינו הבעל דאי היה הבעל הי' שמו אליקום שהרי הוא מכונה בשם יעקל. ודומה לשלמה שכותבין המכונה זלמן כדלעיל אכן במקומו' שלא נמצא כינוי יעקל לאליקום אזלינן בתר רובא ולא כתבינן כלל המכונה כדלקמן בסימן ה':

דין היכא דנקרא שלמן בשי"ן ונקרא לס"ת שלמה. יש לכתוב שלמה דמתקרי שלמן בלא וי"ו וכן ראוי לכתוב מנחם דמתקרי נחם בלא וי"ו. ואם נקרא בלשון בני אדם נחום בחולם וכן שלמון יש לכתוב בוי"ו.

פסק היכא שנקרא בכינוי שלמן בשין ונקרא לס"ת בשם שלמה, נראה דיש לכתוב שלמה דמתקרי שלמן אף דכל שלמן בשין הוא בשם שלמה. ונמצא בשם מרדכי דאין צריך לכתוב. אכן מאחר דמצינו שם שלמן בפני עצמו. אם כן אינו ברור שמגזרת שלמה הוא ושמא שם בפני עצמו וצריך לכתבו ומשום הכי תמה אני על שמצאתי בליקוטי גיטין דיש לכתוב שלמה המכונה שלמן כי זה לא יתכן דאי חשבינן לכינוי אם כן אין צריך לכתבו דהא בודאי משלמה היא אי לאו דחיישינן ללעז שיאמרו דשם של עצמו הוא אם כן שם הכתוב בתורה הוא וצריך לכתוב דמתקרי שלמן בלא וי"ו אף שבתורה כתוב בוי"ו שלמון. מ"מ אין לכתוב שלמון חדא דשמא בא משם שלמה שהוא בלא וי"ו ועוד שלמון נמי מצינו שנקרא בשם שלמה בשי"ן בלא וי"ו. וגם את"ל שהוא משם שיש לו וי"ו מ"מ תוכל לקרוא אותו בחולם כמו שאפרש וכן ראוי לכתוב מנחם דאתקרי נחם לפי שמצינו נחם שם בפני עצמו הוא. ואף שכל נחום שבתורה ובתלמוד כתוב בוי"ו נחום. מ"מ אף בלא וי"ו תוכל לקרות נחם בחולם כמו יעקב שהוא בלא וי"ו לאפוקי אם כתב דאתקרי נחום שמא לא מקרי נחום בחולם והוי שינוי השם. ומ"מ אם נקרא בלשון בני אדם בחולם נחום וכן שלמון יש לכתוב הכי שהרי כך מתקרי:

אהובי וידידי שארי מהר"ז יצ"ו ועשיי"א. על ספיקא החדשה שהחזן אמר שקרא אותו לס"ת אהוביה בשבא ואהובייה בשני יודין והו' שינוי שע"כ נקודות הבי"ת נקרא בחירק דע אהו' שזה גוטליף ספר לפני הדברים כאשר אבאר. אח"כ קראתי לפני בני יצ"ו אשר שמו. יעקב ליווא ואמרתי לו אמור דבריך בפני בני כאשר אמר' לי וכן עשה אמר שאביו ז"ל צוה לו בפירוש לחתום שמו בשני יודין וגם ר' משה עלקאן ז"ל הזקיקו פה לחתום לו שטר וכתב לו בטינ"ד על השלחן שמו בשני יודין צוה לו לחתום בכך זימנא חדא חתם שטר חליצה בעיר גיזשאר וחתם שמו בשני יודין והשטר נשתלח למדינת לועז ושמה לא היתה ניכרת חתימת העדים והלכו לגוטינגן ורבי ליברמן י"ץ קיים החתימות שישרות הן. ומזה אין כל כך ראייה דדילמא לא קיים רק כתב ידם מ"מ רמז יש. ואח"כ בנורבערג מר"ז כהן ז"ל ומהררי"ו ז"ל ומהר"ר יועלין ז"ל כולם נתעסקו שלשה ימים על ספיקות היודין דוקא ולא על הה"א כאשר כתבת לי עד לסוף מצא מהר"ז ז"ל ראיה לשני יודין ורק"ד לבית החורף בשמחתו וכן הסכימו עמו. כל דברים אלו אמר בפני ובפני בני יצ"ו מעתה יש ראיות גדולות שעיקר שמו בשני יודין ואם בעבור קריאת החזן שקרא אותו בשב"א ולא בחיר"ק. מסתמא קרוב לודאי שהחזן לא דקדק אחריו לשאול אחר נקודת השם וכן הדרך כי זימנין סגיאין שמעתי שהחזן קורא לאיש ששמו אלעזר אליעזר או אפכא ודומיהם. ושאל פי החזן ותמצא שכן הוא אף הבעל עצמו אלא ודאי שעל פי הדקדוק לא ידע חילוק בזה ע"פ האמת. ואפשר שאעפ"י שכתב בשני יודין אפ"ה נקוד בשב"א והנה אעתיק לך פסק א' מדברי אמ"ו וז"ל ע"ד בנימין חסר או מלא. מצאתי כתוב בשם גדול ושמו שכחתי דיכתוב בגט בנימין מלא וראייתו מסוטה פרק אלו כאמרין כו' וכן הורה פה קדוש מהריש"ל ז"ל. אכן אי כתב חסר אין לפוסלו בשביל זה בדיעבד כלל כיון דרובם כתיבי במקרא חסר. וגדולה מזה כתב האשיר"י בתשובה ומייתי לה בטור באבן העזר אי כתב כסליו מלא דאין לפוסלו בשביל זה כיון דלשון העולם הוא כך אע"ג דבקרא לא אשכחן מלא דכלהו כתיב חסר וכ"ש הכא דרובא כתיב חסרים ואף רגילים רובא דעלמא לחתום בשטרות בחתימה חסרים כן העתקתי מכתב יד מהר"ם שי' עכ"ל אמ"ו ז"ל אלמא דאזלינן בתר שם התולדה אע"ג דרובה מקראי כתיב חסר ואף רובא דעלמא רגילין בחסר אפ"ה כתבינן לכתחל' מלא' כ"ש בנדון דידן אפי' הנהו דקרו לי' בשב"א וחסר יו"ד אחת דזהו משום דלא ידעי בשמו ולא דייקי ביה וא"ת דיש לחלק דבנימן בין מלא בין חסר מ"מ נקראת בחירק כגון ביד חזקה ביום צואתו וכן הוא בקריאת השבאי"ם ולכן דומה ממש זה לזה. ואשר באת לדמותו ליעקב דמתקרי יעקל. האמת טופס הגט אינו בידי אך אינני מאמין כלל ואין נכון לחלק בין יעקב ויעקל ויצחק חקין ודומיא. אך יש ליתן טעם איידי דמצינו יעקל דנקרא בשם הקודש אליקים ולכן אי כתב יעקב לבד איכא למטעי דיעקל הוא שם אחר הנקרא בקודש אליקום ולכן כתב בגט ג"כ יעקל. על ספיקא גוטליפא וגוטליף דעתו נוטה לכותבו בא' אחרי שכותב עצמו שמו כך ידעתי קודם שנתתי גט שאלתי פי מהר"ז אם לכתוב נהר ארפ"א בא' בסופו או לאו והי' דעתו לכותבו אר"ף והוכחתי לפי ע"ד לכתוב בא' בסופו אחרי שהפ"א רפוי' ולא דגושה והבאתי ראייה ממקראות רבות ושכחתי ושלחתי אז ולא רצה להשיבני יותר ע"כ עיקר תשובה זו הבאתי לדמות מילתא למילתא באם יזדמן איזה ספק בקריאת השם הדומה לזה אכן מכתיבת שם בנימין דס"ל לבעל התשובה בפשיטות לכתוב מלא. מהרא"י בת"ה כתב שיש לכתוב חסר. ולקמן אכתוב הכרעתי א"ה ושם של יעקל נתפשט המנהג שאין לכתוב המכונה כי אם היכא דאיכא חששא דתרי יוסף בר שמעון כמ"ש מהררא"י בכתבי' ואף שלפעמים נמצא יעקל כינוי לאליקום מ"מ לא שכיח כלל כמו שאין כותבין יצחק המכונה אייזק אף שהוא לפעמים כינוי לשלתיאל. א"ל במקומות שמצוי הכינו לאליקום דאז כותבין המכונה יעקל כנו שנהג מהרי"ל וכדכתבתי לעיל בסי' שלפני זה.

מתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה ומפרש תלמודא דה"ה כ"ע נמי אלא דנקיט אלמנה לרבותא מ"ד משום חינא פי' שיהא חן האנשים בעיני הנשים להנשא להן אקילו ג"כ קמ"ל דאפ"ה בעי שבועה. נמנעו מלהשביע אותה ומפרש בגמרא משום מעשה שהיה באדם שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה אחת והניחתו בכד הקמח ואפאה אותו בפת. לימים בא בעל דינר וא"ל הב לי דינרי אמרה לו יהיה סם המות לאחד מבנים של אותה אשה אם נהנית מדינרך כלום אמרו לא היו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה דאשתרש לה מקום דינר ונשתכרה בעיסה כעובי הדינר וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומה מי שנשבע באמת דהא שוגג היא כך. הנשבע על השקר עאכ"ו. ומפני שעונש שבועה מרובה כל כך אפילו על דבר מועט. נמנעו מלהשביע את האלמנ' דאף היא אתי לאורויי היתרא בדבר מועט בההיא הנאה דקא מיטרחא קמי יתמי' אין משביעין אותה כדאי' בסוגיא התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו פי' שיבחרו להם היתומים דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי כלום וגובה כתובתה. ואם נתקבלה תחילה הרי היא נאסרת בכל מזון הילכך לא הדרה ושקלה ולא חשידא לעבור על נדרה ואפילו תעבור אין עונשין של נדרים חמור כל כך כעונשן של שבועות שנפרעין ממנו ומכל העולם. וכתבו התו' דאין נודרת ואוסרת כל הפירות שבעולם עלי אע"פ שחל הנדר שהרי לא נדרה שלא לאכול אלא היכא שנהנית וקבלה מכתובתה ומיד עוברת אם קבלה מ"מ אינה חוששת כיון שאינה עומדת באיסור כל ימיה שהרי אנו מתירין לה כדאמרינן גבי שינה מכין וישן לאלתר. כתב הר"ן וז"ל מדאמרינן אם נהנתי מכתובתי כלומר משמע דבלשון זה נשבעה וסגי בהכי ומכאן מי שגזל את חבירו וחבירו חייב לו ממון ומשביעו אם נפרע. שאינו יכול להישבע שלא נפרע שאותו ממון שגזל עולה לפרעון פי' אפילו היה בדעתו אח"כ לשלם את הגזילה ואישתמוטי הוא דעביד ולגבות עתה את חובו אינו יכול לישבע, וממילא שהשני יכול לישבע שפרע לו את חובו כי הגזילה שגזלו עולה לפרעון. אבל אם ראובן חייב לשמעון שבועה ופרעו וגזל ממנו שהוא שוה כדי פרעון חובו לא יכול שמעון לישבע על שטר שלא נפרע בעבור הגזילה שגזל ממנו דס"ס לשיקרא משתבע כשנשבע שלא פרעו שהרי פרע והיכא שבא לישבע שפרעו ודעתו היה על הגזיל' טוב לו שיאמ' לו ביחידי מפני החשד ידעתי שלא פרעתיך אלא הגזיל' שגזלת ממני וידוע לי חושב אני לפרעון. והיכא שטוען השני יברר לי באיך ומה שפרעת ובפרט האידנא דק"ל שצריך לברר כמו שכתבתי בריש ב"מ סימן ט"ו אפי' הוא מברר דבריו ואומר הגזילה שגזלת אותי חושב אני לפרעון נשבע על זה ונפטר במיגו דאי בעי נשבע ממש. מ"ה נראה היכא שנתקשר בשטר לישבע שפרעו במזומנים אז צריך להודות שלא פרעו וגזלו בידו ואם אינו רוצה להחזיר לו הגזילה נשבע על הגזילה וניפטר במיגו דפרעתיך במזומני' ומסיק אמר רב יודא אמר שמואל לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה. ורבא אמר אפילו חוץ לב"ד נמי אין משביעין ופי' רש"י מפני ששבועת הדיינין שבועה של תורה היא ובנקיטת חפץ ס"ת או תפילין בידו ומשביעין בשם או בכינוי כדאשכחן גבי אברהם שים נא ידך תחת ירכי ועונשה מרובה. חוץ לב"ד שבועה דרבנן כקללת ארור ולא נקיט בידים מידי ואין עונש כ"כ לארמלתא. וכתב הר"ן ואע"פ ששבועה הבא ליפרע מנכסי יתומי' שבועת המשנה היא ואמרו הגאונים ז"ל שטכסיסה כשל תורה ואם לא נשבע וחפץ בידו נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. תקנה תיקנו כאן להקל בכך כדרך שתקנו שתהא גובה בנדר ותקנתן של יתומים היא אם רצו מדירין אותה ואם רצו משביעין אותה שלא בב"ד וכדאמרינן בסמוך ע"כ. והנה בא לתקן ולא תיקן דא"כ למה לא תיקנו שאף בב"ד נקראת שבועת התורה שהרי התורה ציותה לדיינים שישבעו את המחוייב לישבע בב"ד וא"כ אפילו הוא שבועת דרבנן עשאוה כעין דאורייתא לישבע בנקיטת חפץ לאפוקי חוץ לב"ד דאין לשם שייכא שבועה שמשביעין מן התורה א"כ בדרבנן לא בעי כלל נקיטת חפץ. ומדברי רש"י [יראה דאף הזכרת שם לא בעי וליתא כמו שנפרש לקמן סימן ל"ו והלכה כדשמואל בדיני דמשביעין אותה חוץ לב"ד ובלא נקיטת חפץ. אבל אין לומר דאף חוץ לב"ד בעי נקיטת חפץ ומ"מ לא חמירא כ"כ דלא אלימא כ"כ שבועה חוץ לב"ד כמו בב"ד כדמוכח בב"ק גבי הא דאמר רב בפ' הגוזל קמא גבי מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים דפטור ולקח בעליו פי' בשבועה ולא ישלם ופריך עליה מברייתא ומשני דאיירי בנשבע חוץ לב"ד דלא אלימא שבועה לאפקועי ממונא וכן פי' רש"י לשם. ובע"כ צריך לפרש כן. דלא שייך לפרש משו' דלא בעי נקיטת חפץ כי הכא דהתם איירי בכופר הכל דאף בב"ד אינו אלא היסת בעלמא ואין חילוק ביניהם בשבועה כלל אלא דהאי אלימא טפי. זה אינו נהי דאלימא לאפקועי לענין ולקח בעליו ולא ישלם דאיירי בב"ד לאפקועי מחוץ לב"ד דלא קרינן ולקח בעליו ולא ישל' ולא אפקועי ממונ' כי אתו סהדי אבל לענין עונש שבועה אין חילוק ביניהם בין הוא בב"ד בין הוא חוץ לב"ד וא"כ בע"כ צריכי' לפרש דחוץ לב"ד לא בעי נקיטת חפץ כדפי' רש"י דאז אין העונש כ"כ. ומסיק נמי א"ל רב יודא לר' ירמי' מדירה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד וליתי קלא וליפול באודני דבעינא כי היכא דאעביד בה מעשה פי' חפץ אני שישמע הקול באזני שהוגבתה כתובת' בימי להוציא מלבן של תלמידי דרב שלא היו מגבין כתובת אלמנה לפי שסבר שאין משביעין חוץ לב"ד ולא רצה נמי להדיר' שאמ' הנדרי' קלים בעיני ההמון ולא יחושו הנשי' לנדרך:

וכתב הרא"ש בשם ר"י דהאידנא נהיגי להשביע האלמנה אפילו בב"ד דבאותו ענין שאנו רגילין להשביע שגוזרין עליה בחרם ובשבועה שתודה על מה שקבלה בכתובתה אין העונש כ"כ מרובה כמו היכא דבשעת שבועה יוצאה שבועה מפיה לשקר דהוי כענין שבועת שוא דכתיב לא ינקה ע"כ והאידנא נהגו להשביע אותה בנקיטת חפץ ובפני ב"ד והיא נשבעת בעצמה מאין להם המנהג הזה לסתור דברי התלמוד. שוב מצאתי בנוסח השבעת כתובת' וז"ל ישבו שלשה דייני' ותקח האלמנה ספר בידה ותניח גם ידה עליו ותאמר בלשון זה הנני נשבעת בשם אלקי ישראל על דעת המקום ועל דעת יורשי בעלי ר' פב"פ ועל דעת הדיינין היושבים כאן שכל מה שישאלו לי מנכסי בעלי אודה להם האמת הידוע לי ואח"כ תחזור הספר למקומו ואז ישביעו' ב"ד שתוד' להם האמת באותה שבועה שנשבעה בפניהם שכל הנכסים שהניח אחריו בעלה פב"פ אותם הנכסים שבאו לידה כבר או הידועים לה שיבאו עוד לידה הן כסף הן שוה כסף אם יש בהן יותר מכדי פירעון כתובתה שהיה לה מבעלה וגם כוללין בשבועה זו שתודה האמת אם הנ"ל אתפסה צררי בחייו או אם נתן לה כלום בתורת פירעון כתובתה או למשכן או אם מחלה כתובתה לבעלה או אם החביאה או ממנה כתובתה או גזלה או גנבה או כסתה או הבריחה או נתנה לקרובים או לרחוקים מכל נכסי בעלה הנ"ל בין בחיים בין לאחר מיתה הן כסף או שוה כסף שנטלה יותר מכדי כתובתה שהיתה לה מבעלה הנ"ל עד כל מה שנשאר בידה לאחר מות בעלה על כל זה תודה האמת באותה השבועה וקודם השבועה תביא שטר כתובתה בב"ד ויהיו היתומים ג"כ במעמד. ואם הם קטנים יבררו להם הב"ד אפוטרופוס אם אין להם כבר אפוטרופוס ממונה ויהיה האפוטרופוס במעמד ותאמר האשה על דעת המקום ועל דעת יורשי בעלה. ע"כ וזהו ממש כדברי הרא"ש ואף שהרא"ש כתב שהן משביעין אותה לומר אמת ולא שהיא נשבעת בעצמה לומר האמת. אין חילוק בזה רק כשנשבעת שבועה עדיין לא יצא השקר מפיה דשמא חודה על האמת אין עונש' כל כך מרוב' כמו שכתב הרא"ש אח"כ וז"ל ולעניין שכנגדו חשוד על השבועה תניא בפרק כל הנשבעין אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ופריך וליתני נמי שבועת ביטוי. ומשני כי קתני שבועה דכי קא משתבע לשיקרא קמשתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא מישתבע לא קתני משמע דלא מיקרי בכך חשוד על השבועה. ומיהו ר"ת פירש שאם הציבור הטילו חרם ואדם עובר עליו או עובר על שבועת ביטוי דאוכל ולא אוכל הוי חשוד על השבוע' והא דקאמ' התם שבועת ביטוי לא קתני לא בשביל שהוא כשר אלא ה"ק לא קתני בשביל שאינו דומה לאחרים כי אינו מונה במשנה אלא אותם שבשעת שבועה דומה לשקר. וכה"ג איירי בפ"ק דב"ק גבי ר' חייא תניא י"ג אבות ור' אושעי' תני כ"ד אבות ומפרש מר מ"ט לא קחשיב הני ואע"ג דלכ"ע כל הכ"ד אבות הן. והביא ראיי' מה"ג שהביאו ההיא דהכותב ההיא איתתא דאיתחייב שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בההיא איתתא דחשידא אשבועתא וגרסי בה"ג דמפקא ש"ש לבטלה. ומפרש דעברה אשבועתה ומבטלה לה כגון שלא תאכל ככר זה ואכלה אותו אלמא משו' דעברה על שבועת ביטוי אפיך לשבועתא ומיהו אף לדברי ר"ת דחשיב חשידה על השבועה אפשר דאיתא להא דר"י דלענין עונש לא נפיש עונשה כמו היכא דיוצא שבועה לשקר מפיה ע"כ אלמא שכתב להדיא דשבועת ביטוי אינו חמור כ"כ לענין עונש וכ"כ המרדכי להדי' וז"ל והאידנא משביעין אפי' בב"ד דשבועה שלנו אינה חמורה כל כך משום דשבועה שלהם משביעין שאומרה אמת עכשיו ונמצא כשהיא משקרת בשעת שבוע' הרי זה שבועת שוא אבל השתא משביעין אותה שתאמר אמת אח"כ ממה שישאלו אותה וכשהיא משקרת לאחר השבועה הרי שבועת שקר ואינה חמורה כ"כ משום דבשעת שבוע' שמא היה בדעתה לומ' אמת תו' ע"כ:

ורבי' הרבנים אשר בעו"ה שוגים בזה ומשביעין אותה להדי' בנקיטת חפץ שלא קבלה כלום מכתובת' ואינו נכון מפני עונש השבועה כי לא אכשיר דרי:

נוסח להשבעת כתובה בקיצור אשר נהג כן מורי חמי ז"ל והעתיק מנוסח של מהרי"ק והוא מועתק מהשבעת כתובה של מר"ם ז"ל:

במותב תלתא בי דינא כחדא הוינ' ואתא לקדמנא מרת פב"פ אלמנת פב"פ הלוי ז"ל לישבע על כתובת' בפני ב"ד כתיקון חכמים והשבענו אותה בנקיטת חפץ על דעת המקום ועל דעתינו בחומר שבועה דאורייתא באפי יורשים שלא נשאר לה בידה יותר מכתובתה שוה פרוטה הן במטמוניות הן תחת הקרקע הן למעלה ושלא נתנה לאחר מתנה על מנת להחזיר ושלא מחלה כתובתה לבעלה ושלא מכרה לאחר ושלא בזבזה ושלא תפסה צרכו או שום ערמה כה"ג הכל קבלה על דעתינו בלא ערמה ומרמה וכל מה שנעשה נעשה היום כו':

ולפי מה שכתבתי שמשביעין אותה כעין שבועת ביטוי א"כ זה הלשון שכתוב בו כחומר ש"ד אינו נכון דבוודאי שבועה דאורייתא אם רוצה בעל הדבר שישבע שבועה גמורה בוודאי צריך לישבע. ובכאן הקילו עליה לעשות כעין שבועת ביטוי ע"כ נראה כמו שכתוב בנוסח אחר על דעת המקו' ועל דעתינו בלי ערמה ומרמה באפי יורשים כו' ואמת הא שכתוב בלי ערמה ומרמה יתור לשון הוא כי דעת המקום ודעתינו כולל הכל. ג"כ יש נוסחאות שכתוב והביאה לפנינו כתובתה ואלו עידי' וקיימו אותה בב"ד כו' וכל זו שלא לצורך דאפילו אין לה כתובתה כלל גובה כתובתה אלא א"כ שיש לה תוספת כתובה מיוחדת בכ"הג בעינן כתובה וקיום עדים ולא בע"א ראיתי בכמה נוסחאות שכתב שלא הגיעו לה כדי כתובתה והיינו שהנשים מותרות קצת מכתובתה דשמא קבלה קצת מכתובתה ומפני עונש שבועה עושין כך ומנהג יפה הוא:

מתני' העדי' חותמין על הגט מפני תיקון העול' ופריך מפני תיקון העול' דאוריי' היא דכתי' וכתוב בספ' וחתו' והעד עדי' אמר רבא לא נצרכא אלא לר"א דאמר עידי מסירה כרתי תקנו רבנן עידי חתימה זימנין דמייתי עדים. א"נ זימנין דאזלי עדים למדינת הים משמע דוקא מפני תקון העולם אבל מן הדין כשר בלא עידי חתימה. ולעיל בפרק שני תנן וחכמים מכשירים על נייר מחוק ועל הדפתרא. ומוקי לה כר' אליעזר דמכשיר בדבר שיכול להזדייף דסמכינן אעידי מסירה וגם נראה לכתחלה מכשר ר' אליעזר מדקאמר ת"ק לעיל בפרק ב' אין כותבין על נייר מחוק וקתני וחכמים מתירין משמע מכשירין לכתחלה וכותבין. ועוד דבדיעבד לא שייך למיתני מכשירין כדמוכח לקמן בפרק הזורק דאיכא למ"ד בגט ישן לא יגרש לכתחילה ואם גירש תנשא וקרי לי' פסול דפריך לקמן גבי שלשה גיטין פסולין ותו ליכא והאיכא גט ישן משמע דהיכא דפסול לגרש לא שייך למיתני מכשירין והא דתנן התקין רבי גמליאל שיהיו עדים חותמין על הגט לא שיהא צריך לעשות כן לכתחלה אלא תיקן ולימד לעשות כן כדי שלא יהא צריך לעידי מסירה אבל אם ירצה לכתחלה לסמוך על עידי מסירה יש לסמוך וכן פי' רש"י לעיל בפ"ק דרבי אליעזר מכשיר אפילו לכתחלה. ע"כ. וכך הוא ביאור דבריו תחילה כתב דוקא מפני התקנה הוא דחותמין אבל מן הדין כשר בלא חתימה כר"א ואע"ג דר' אליעזר אחר התקנה היה ומן התקנה משמע שלא יתנו גט בלא חתימה אין הפירוש משמע אחר התקנה אין כשר לגרש בו בלא עידי חתימה לכתחלה. ובסוף כתב ואף לכתחלה מכשיר ר"א עם חתימה שאם רצה לכתחלה לסמוך על עידי חתימה לבד הרשות בידו. ולענין דינא נראה בלא עידי חתימה אין להכשיר הגט לכתחלה שהוא כנגד התקנה דאי אפשר לפרש שאינה אלא עצה טובה מדנקט במתני' גבי אינך תקנות משמע דהא נמי תקנה ובגמ' איתא להדיא תקינו רבנן כו' משמע דתקנה הוא ועוד אי לאו הוה תקנה אלא עצה טובה מה צריך לתקנה כבר ידעינן מקרא דכתיב כתוב בספר וחתום שהוא עצה טובה אליבא דר"א כמו שפי' רש"י ואף הא"כ שכתב להכשיר בלא עידי מסירה כלל כאשר הבאתי לעיל בפ"ק סי' יו"ד היינו דוקא דיעבד כדמשמע מדבריו שהוא כשר ותנשא בו לכתחלה אבל לא כתב שכשר לגרש בו לכתחלה והיינו טעמא שהוא כנגד התקנה אם לא היכא שיש לחוש לעיגון מסתברא דשרי לגרש בו דהוי כמו דיעבד וכולי האי לא תיקנו לפסלו. ועוד אומר אני דנהגו כ"ע לחתום עדים בגט ולא שמענו אפי' מימים קדמונים שהובא גט בלא עדים. אם יתנו הגט בלא עדים אין לך לעז גדול מזה ואיכא למיחש לקלקול וגרע יות' מחתמו שלא לשמה דלא מינכרה ריעותא כל כך. וא"כ כל זמן שלא נשאת ואין לחוש לעיגונא ראוי שיכתבו גט אחר. ודוקא שנתנו הגט מאחר שנתגרשה בו מדאורייתא הוא שראוי לחוש לעיגון ותנשא בו. אבל כל זמן שעדיין לא ניתן אפילו היכא דיש לחוש לעיגון אין ראוי ליתן לכתחלה נגד התקנה ואיכא למיחש ללעז ומאחר שג"כ לר"מ פסול מדאורייתא. הנראה בעיני כתבתי:

והלכתא כנחמני. אביי דאמר גלוי דעתיה בגיטא לאו מלתא היא וזו היא אחת מהלכות של סימן יע''ל קג''ם דהלכתא כאביי ונראה בעיני דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו ולמדו תורה שהיה יתום השיאו את שם אביו נחמני רבה סתם הוא רבה בר נחמני: מתני' בראשונה היה משנה שמו ושמה. כשהיו לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט ולא היה מקפיד לכתוב שניהם: מפני תיקון העולם. שלא יוציאו לעז על בניה מן השני לאמר לא גירשה בעלה שאין זה שמו: גמ' והוא דאתחזק. אבל לא אתחזק כאן שיש לו שני שמות אין צריך לכתוב וכל שום שיש לו ואפי' נודע לאחר זמן שיש לו שם אחר הוי הגט כשר שאין לנו אלא שם שקרא הוא לעצמו בפנינו והוחזק בו: יצא למקום אחר. שאינו ביהודה וגליל: מגורשת. משום דבאותו מקום לא היו מוחזקין שיהיו לו שני שמות אבל ביהודה היו יודעים שיש לו שם אחר לפיכך הוצרכו כל שמותיו שהחזיק עצמו בהם לפניהם דבתר חזקה אזלינן: ופורתא שרה. מיעוט בני עירם היו קוראין את שמה שרה: מרים. צריך לכתוב בגט שהוא עיקר והדר וכל שום דאית לה: מתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים. את כתובתה: אלא בשבועה. שלא נתקבלה כלום: נמנעו מלהשביעה. והיתה מפסדת כתובתה ובגמרא מפרש מאי טעמא: שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. יבחרו להם דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי: וגובה כתובתה. ואם נתקבלה תחילה הרי היא נאסרת בכל מזון הילכך לא הות הדרה ושקלה דלא חשידא לעבור על נדרה: העדים חותמין על הגט. כל אלו מתקנות רבן גמליאל הזקן: מפני תיקון העולם. אכולהו קאי גבי אלמנה שיהו נשים נשאות לבעלים ולא תדאגנה להפסיד כתובתן וגבי חותמין מפרש בגמרא מאי תיקון איכא:

וכל שום שיש לו. בטופסי גיטין של ה''ג כתוב שצריך לכתוב בגט וכל שום וחניכה דאית לי ולאתראי משמע שלשון זה היו כותבין בגט ואין נראה לר''ת דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא אותו שם הכתוב בגט ואין לו חניכה וכשכותב בגט וכל שום וחניכה נראה זה הגט של אדם אחר שיש לו שם וחניכה לכך נראה לר''ת וכל שום שיש לו דקתני במתני' היינו כל שמותיו בפירוש ותיקן ר''ת לכתוב בגט אני פלוני דמיתקרי כך וכך כדאמרי' בגמרא שרה דמיתקריא מרים אחא בר הדיא דמיתקרי איה מרי. והא. דקתני בגמ' בשמו שביהודה ושם דגליל. עמו משמע קצת כפי' ר''ת: והוא דאתחזק בתרי שמי. שאלו לר''ת על מומר לעבודת כוכבים שגירש את אשתו ולא נכתב בגט אלא שם של יהדות ולא שם של עובד כוכבים והשיב ר''ת חלילה להזכיר שם עובד כוכבים בתורת משה וישראל והביא ראיה מדאמר בתוספתא (פ''ו) גר ששינה שמו לשם עובדי כוכבים וגרש בו כשר וה''ה במומר דשם יהדות כשר אף לכתחלה וכתב חניכתו וחניכתה אמרי' לקמן. דכשר ופי' בערוך. אע''פ שלא נכתב שם מובהק. וכה''ג מפרש מתני' דבפרק בתרא (לקמן דף פז:) וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים כן היינו שהיו כותבין חניכתו וחניכתה והא דקתני בברייתא דבסמוך דאינה מגורשת עד שיכתוב שם דיהודה ושם דגליל עמו היינו דוקא דאיתחזק בשני שמות בב' המקומות חד במקום הכתיבה וחד במקום הנתינה דהא לא קתני היו לו שני שמות ביהודה או שני שמות סתם שיגרש בשני שמותיו אלא כשיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל דאז צריך לכתוב שניהם מקום הכתיבה ומקום הנתינה דאותן שבגליל לא יכירו שם דיהודה ויאמרו שלא גירש ויוציאו לעז על בניה מן השני אבל בהוחזק בשני שמות במקום אחד כשר בדיעבד אפי' באחד מהן ואפי' בחניכה ומיהו לכתחילה צריך לכתוב שניהם אפילו כתיבה ונתינה במקום אחד כדאמר בסמוך רובא מרים ומיעוט שרה מרים וכל שום שיש לה משמע דבחד מקום קרו לה הכי והכי וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא דהכא מתני' כשהיה ביהודה וכתב לגרש את אשתו שבגליל או שהיה בגליל וכתב לגרש את אשתו שביהודה אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש אשתו שביהודה כו' הרי זו מגורשת אמר רבי יוסי הדא דתימא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לכתוב שניהם והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר ושל מקום הכתיבה טפל כדקתני עד שיגרש אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו כו' אבל בתוספתא. עושה מקום כתיבת. הגט עיקר וכן איתא התם יש לו ב' נשים אחת בגליל ואחת ביהודה גירש אשתו שביהודה בשם שבגליל ואשתו שבגליל בשם שביהודה פסול ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל או שהיה במקום אחר וכתב אחד מהן כשר רשב''ג אומר אפי' כתב שם דיהודה בגליל ושם דגליל ביהודה כשר ומהתם נמי משמע דבמגרש בגליל אותה שביהודה מיירי והשתא בראשונה היה משנה שמו ושמה קורא שינוי מה שאינו כותב אלא שם אחד משני המקומות לפי שאין מכירין בו במקום אחר ודומה להם שינוי שמו ושמה וכן יש לפרש שם עירו ושם עירה והא דקאמר בהמגרש (לקמן דף פז:) כתב חניכתו וחניכתה כשר וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים כן משמע אפילו לכתחלה אין צריך לכתוב שניהם אע''ג דגבי מרים שבסמוך ובירושלמי אמרינן דדוקא בדיעבד כשר צ''ל דנקיי הדעת שבירושלים היו שמותיהן ידועים וליכא לעז אי נמי כשהשמות דומין זה לזה שהכנוי דומה לשם לכתחילה כשר אף בכינוי: אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה. וא''ת והא לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. ואמר ריש לקיש בפ''ק דבבא בתרא (דף ה.) חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ואמרינן התם הלכתא כוותיה ואפילו מיתמי ליפרע בלא שבועה וי''ל דהני מילי ב''ח אבל אלמנה דאית לה בתנאי בית דין מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנה כדאשכחן בפרק הנושא (כתובות דף קב:) דחיישינן בבנותיו טפי לצררי מבנות אשתו משום דכיון דאיתנהו בתנאי ב''ד אתפסינהו צררי וא''ת הא דפריך בגמרא מאי איריא אלמנה כו' לימא דנקט אלמנה אע''פ שהוא תוך זמנה וי''ל דטפי ה''ל לאשמועינן בדבר שאינו תנאי ב''ד כגון בבעל חוב לאחר זמנו מבאלמנה אע''ג שהיא תוך זמנה כיון דאית לה בתנאי בית דין: מאי איריא אלמנה אפי' כ''ע נמי. ואי משום דבעי למיתני סיפא דנמנעו מלהשביעה הוה ליה למיתני אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ונמנעו מלהשביע את אלמנה ומשני אלמנה איצטריכא ליה והוי חידוש באלמנה טפי מבבעל חוב ולכך נקט רישא נמי באלמנה: אלמנה איצטריכא ליה. וא''ת אלמנה נמי תנינא בהכותב (כתובות דף פז.) הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וי''ל דאיכא לאוקמא בגרושה אע''ג דבכתובות פ' אלמנה (דף צז:) אמרינן דגרושה נמי בעי חן מ''מ לא שמעינן מינה אלמנה דגרושה נהי דאיכא חינא הויא אחר זמנה אבל אלמנה אית בה תרתי דתוך זמנה ואיכא נמי חינא ועוד דדרך תנא להשמיענו כשאין צריך להאריך בשביל כך יותר אע''פ שכבר השמיענו במקום אחר כדאשכחן בריש ברכות (דף ב.) ובשאר דוכתי:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד