גיטין לב ע"ב

דף לב - ב

שתי לשונות משמע:

א. משמע דבטל היה מתחילה.

ב. ומשמע דליבטיל מכאן ולהבא. ולפיכך:

גבי גט - כשהוא אומר "גט זה בטל הוא"

- אנו מניחים כי לישנא דמהני ביה בגט קאמר [כוונתו ללשון המועילה בגט], והיינו שיתבטל הגט מכאן ולהבא, שהרי דוקא משמעות זו מועילה בגט.

ואילו לגבי מתנה - כשאומר "מתנה זו מבוטלת" - אנו מניחים כי לישנא דמהני בה במתנה קאמר! והיינו, שמתחלתה היתה המתנה בטלה, וכבר קודם שקיבלה לידו לא רצה לזכות בה, שהרי אינו יכול לבטל את המתנה מכאן ולהבא.

השמועה הבאה מתבארת לפי שיטת התוספות.

אמר אביי: נקיטינן [מסורת מאבותינו, מנהג מרבותינו]:

שליח מתנה, הרי הוא כשליח הגט!

ומפרשינן: נפקא מינה במה שאנו אומרים ששליח מתנה הוא כשליח הגט:

לענין "הולך" לאו כ"זכי" דמי! כלומר, אם אמר "הולך גט זה לאשתי", או שאמר "הולך מתנה זו לפלוני" הרי הוא יכול לחזור בו עד שיגיע גט ומתנה לידי האשה והמקבל.

כי כשם שאם מסר הבעל גט לשליח הולכה, ואמר לו "הולך גט זה לאשתי", יכול הבעל לבטל, כל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה, לפי שעדיין לא זכתה בו, היות ואפילו אם נפרש שכוונת הבעל לומר "זכה" בגט זה לאשתי, אין השליח יכול לזכות לה, היות שהגירושין הן חובה לה, ו"אין חבין לאדם שלא בפניו" -

כך הוא הדין במתנה, שאם מסר המשלח מתנה ביד השליח, ואמר לו "הולך מתנה זו לפלוני", יכול הנותן לחזור בו, כל זמן שלא הגיעה המתנה ליד המקבל, לפי שעדיין לא זכה בה, עד שתבא לידו.

ואף שבמתנה אם אמר המשלח לשליח: "זכה במתנה זו לפלוני", זוכה השליח את המתנה למקבל מיד כשבאה לידו, שהרי מתנה היא זכות למקבל, וקיימא לן ש"זכין לאדם שלא בפניו" -

מיהו, כשאומר לו המשלח "הולך מתנה זו לפלוני", אין בדעת המשלח לזכות לו מיד את המתנה, אלא רצונו שיזכה המקבל את המתנה, רק כשתגיע לידו. ומשום שמשמעות "הולך לו", אינה כאומר "זכה לו". ^[1]

רבינא אשכחיה לרב נחמן בר יצחק, דהוה תלי וקאי בעיברא דדשא [רבינא מצאו לרב נחמן בר יצחק, שהיה נשען ועומד על מפתן הדלת], וקא מיבעיא ליה, והסתפק רבינא:

אם אמר הבעל לשליח "גט זה בטל", ולא הוסיף ואמר "הוא" - מהו? האם לשון "בטל" בלבד משמע שיתבטל מכאן ולהבא, ומהני?

או דלמא, כיון שלא אמר "בטל הוא", אין משמעותו אלא שהגט בטל מעיקרא, ואין בדבריו כלום. ^[2]

ומסקינן: תיקו!

אמר רב ששת, ואמרי לה, שכבר במתניתא תנא, בברייתא שנו כן:

אם אמר הבעל לשליח או לאשה "גט זה לא יועיל", או שאמר "לא יתיר", או שאמר "לא יעזיב" [כלומר, לא יוציא את האשה מבעלה], או שאמר "לא ישלח", "ולא [או לא] יגרש", או שאמר "יהא חרס" [לא יהיה בו כח לגרש, כחרס בעלמא], או שאמר "יהא כחרס":

הרי דבריו קיימין! ומועילים כל לשונות אלו לבטל את הגט, לפי שמשמעותם ביטול מכאן ולהבא.

אבל אם אמר: "גט זה אינו מועיל", או "אינו מתיר", או "אינו מעזיב", או "אינו משלח", או "אינו מגרש", או שאמר "חרס הוא", או "כחרס הוא" -

לא אמר כלום! שהרי אינו מבטלו, אלא שאומר עליו שפסול הוא מכבר, והרי עינינו הרואות שאין בו שום פסול. ^[3]

איבעיא להו:

אם אמר הבעל: "הרי הוא חרס" - מהו? האם לשון זה משמע ביטול מכאן ולהבא ומהני, או לשעבר משמע ולא מהני.

אמר תמה ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה, שכן אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי:

מהו הספק בדבר? והרי מאי שנא האומר "הרי הוא חרס" מהאומר "דבר זה, הרי הוא הקדש", או מהאומר "דבר זה, הרי הוא הפקר"?!

לפי שבכמה משניות במסכת נדרים מפורש, שלשון זה מועיל להקדיש ולהפקיר. ובהכרח שלשון להבא הוא, שאם לא כן לא היה נעשה הקדש והפקר בכך. ואם כן אף לגבי גט נחשב לשון זה לביטול מכאן ולהבא.

וכאן שבה הגמרא לעיקר דין ביטול המבואר במשנה ובברייתות שנזכרו בגמרא, והיא דנה בבעל שביטל את הגט באחת הלשונות המועילות לביטול, ואחר כך נמלך, ושוב רוצה לגרש בו: האם חוזר ומגרש בו בגט זה, ומשום שלא נתבטלה אלא השליחות, אבל הגט עצמו בכשרותו הוא עומד.

או שאינו חוזר ומגרש בו, משום שכבר נתבטל הגט עצמו.

רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו בגט זה, משום שלא נתבטל אלא מינוי השליחות, אבל עצם הגט לא נתבטל מעולם. ואם חזר וציוה את השליח לגרש בו, הרי האשה מתגרשת באותו הגט.

ורב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו באותו הגט! שלא רק השליחות נתבטלה, אלא נתבטל אף עצם הגט, והרי הוא כחספא בעלמא, ואם ירצה לגרשה, הרי הוא צריך לכתוב לה גט אחר. ^[4]

ומסקינן: הלכתא כוותיה דרב נחמן! והרי הוא חוזר ומגרש באותו גט עצמו.

ומקשינן: איני, והלא אין הדבר כן!?

שהרי נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, במי שאמר לאשה "התקדשי לי במעות אלו, ויחולו הקידושין לאחר שלשים יום", ובתוך שלשים הימים חזרה בה האשה מהקידושין.

רבי יוחנן אמר: יכולה לחזור בה! שהרי נתבטלו הקידושין, קודם שהגיע זמנם לחול.

וריש לקיש אמר: אינה יכולה לחזור בה! משום שכבר נעשה קנין הקידושין, ולא אתי דיבור ומבטל דיבור.

והא קיימא לן בפלוגתא ההיא: הלכתא כוותיה דרבי יוחנן, דאמר: חוזרת! וקשיא, אם כן, אף כאן תועיל חזרת הבעל לבטל את עצם הגט, כשם שמועילה חזרת האשה לבטל את עצם מעשה הקידושין. ואיך נפסק כאן להלכה, שיכול הבעל לחזור ולגרש בגט זה!?

ומשנינן: הכי השתא!? מהו הדמיון!? הלא אין דומה כלל ביטול הגט לחזרת האשה מהקידושין!

שהרי התם, דיבור ודיבור הוא! כי היות ולא חלים הקידושין עד לאחר שלשים יום, נחשב מעשה הקידושין בתוך זמן זה, כדיבור בעלמא.

ולפיכך, אתי דיבור האשה כשחוזרת בה מהקידושין, ומבטל את דיבור הקידושין הראשון.

אבל הכא בביטול גט, נהי דבטליה לשליחותיה דשליח [אף כי ביטל הבעל את שליחותו של השליח], ומועיל ביטולו משום ד"אתי דיבור ומבטל דיבור" - אבל גיטא גופיה מי קא בטיל [הגט עצמו, וכי אטו יכול הוא להתבטל]?! שלא מצינו, אלא שהדיבור מתבטל, אבל גוף הגט שהוא בעין, ואינו דיבור בעלמא, ודאי שאינו מתבטל ונפסל, שהרי לא אתי דיבור ומבטל מעשה. ^[5] שנינו במשנה: בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר, ומבטלו בפניהם. איתמר: בפני כמה בני אדם הוא [הבעל] מבטלו ללא תקנת רבן גמליאל? רב נחמן אמר: בפני ב' בני אדם! לפי שאין זה כדיני ממונות הצריכים בית דין של שלשה דיינים, אלא היא רק הודעת הבעל בעלמא, ולכך די בשניים.

ורב ששת אמר: בפני שלשה! ^[6]

ומפרשת הגמרא: רב ששת אמר "מבטלו בפני שלשה" משום שמדברי המשנה מוכח כן, שהרי "בראשונה היה עושה בית דין" קתני במשנתנו, ו"בית דין" היינו שלשה אנשים.

ורב נחמן אמר "מבטלו בפני שנים", כי הוא סובר שאין זו ראיה, לפי שלבי תרי נמי, "בית דין" קרי להו, [אף שנים מצינו שהם נקראים "בית דין"], כדמפרש ואזיל.

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה, שאף שנים קרויים "בית דין"?

דתנן [במסכת שביעית והובא לקמן לו א] בתקנת פרוזבול, שאם רוצה המלוה שלא תשמט השמיטה את חובותיו, הרי הוא מוסר את חובו לבית דין, ובכך הוא מסתלק מתביעת החוב, ובית דין הם אלו היורדים לנכסי הלוה, וגובים את החוב. ומעתה, שוב לא קרינן ביה "לא יגוש".

---

שליח מתנה כשליח גט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי. קשה לן היכי תלה הא בהא שליח מתנה אי אמר זכי קנה לו מיד שליח גט אע"ג דאמר זכה לאו כלום היא שאין תבין לו לאדם שלא בפניו ולאו משום דאמר לאו כזוכה הוא ולאו מילתא היא דהכי פירש בשליח הגט אע"פ שאמרה לו התקבל לי גיטי אם אמר הבעל הולך ורצה לחזור חוזר ואלו אמר זכה ורצה לחזור אינו חוזר ולפי' הביא ממנה ר"ה ז"ל ראיה בפ' התקבל, ויפה כיוון.

נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה. זו היא גרסתו של ר"ח ז"ל ויש גירסא גיטא גופיה מיבטל. ולפי גרסתו של ר"ח ז"ל משמע שאם אמר בפיו הרי הגט עצמו בטל או לאחר שהחזירו שליח לידו אמר יהא כחרם שהוא בטל דכתיבת הגט כנתינת מעות ליד האשה דמי ולאו מעשה הוא ואתי דבור ומבטל דבור.
ולא מסתבר לי משום דלגבי גט גופיה לא שייך בטול כיון שנכתב ונחתם לשמה ע"כ כשר הוא להתגרש בו למה זה דומה למי שכתב ס"ת לשמו וחזר ומבטל שלא כל הימנו לפסול מה שנעש' כבר בהכשר א"נ דמיא לכסף קדושין שאם אמרה חזרני בי ולא אתקדש בכסף זו שלא אמרה כלום ואם חזרה וקבלה ממנו מקודשת. ועוד שא"ת בטל הוא א"כ היכי אמרינן בגמ' מי דמי התם דבור הוא ואתי דבור ומבטל דבור אלא שאתה אומר שלא ביטל הבעל אלא לשליחות השליח וכך הוה ליה למימר אי דבטליה לגיטא ה"נ אלא הכא שליחותיה דשליח בטליה לגיטא גופיה לא בטיל.
ולפיכך נראה כגירסת הנוסחאות שכתוב בהן גיטא גופיה מי קא בטיל ומקצת נוסחאות שכתוב בהם מי קא מבטל נר' לומר שאינו בטל לעולם וכן פי' רש"י ז"ל שליח הוא דבטליה שלא יהא שלוחו לגרשה בגט זה אבל הגט שהוא בעין אינו נפסל לעולם וכן עיקר דאדרבא בטל הוא וכן יהא כחרס טפי משמע לי לינשא דבטול הגט עצמו מלשון ביטול השליחות השליח ואלמלא אפשר היה שיפסול לעולם אף בזה אינו חוזר ומגרש שהרי אמר בטל הוא אלא מפני שא"א לגט ליבטל לעולם אמרינן שליחותו של שליח יבטל שאין דבריו לבטלה.
והא דאמרינן בפ' הניזקין (גיטין נ"ה ע"א) מהו דתימ' בטולי בטליה קמ"ל אם איתא דבטליה לעדים הוה אמר דמשמע שאלו בטליה אע"פ שהוא מגרש בו ה"ק כיון דלא אמר ליה הרי זה גיטך משמע דבטולי בטליה להך נתינה שלא תהא מגורשת בו שאינו נותנו לשם גירושין שלא יגרש בגט חוב קמ"ל דכיון דאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי לשם גירושין נתן שאלו לא נתן לשם גירושין לעדים הוה אמר.
והר"ם הספרדי ז"ל כתב בחיבורו השולח גט ביד השליח וביטל הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה שלא ביטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות לפיכך אם היה הגט ביד הבעל וביטלו ובן אם פירש בעת שביטלו והוא ביד השליח ואומר גט זה ששלחתי הרי הוא מבטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם. ויש לחוש בדבר ועוד כתב וכן מי שאמר לב' גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכחב אחרי כן ונתן לה הרי זה גט בטל וזו היא מסירת מודעא על הגט וכן אם אמר כל גט שיכתב לי פלוני או שאכתוב מכאן ועד כ' שנה הרי זה בטל וזה אמת ואין בו בית מיחוש.

הא דתנן בראשונה היה עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו. ופליגי רב נחמן ור"ש אי בב' אי בג'. תמהני בה אפילו ביטלו בין עצמו למה לא יבטל דאי ידעינן ביה ליהוי ביטול. וי"ל שהדין נותן ששליחות השליח כיון שבפניו היה אין מבטלים אותו שלא בפניו דלא אתי דבור שלא בפניו שהוא גרוע ומבטל דבור שהוא בפניו כענין שאמרו מילת' דעבידא באפי בי עשרה צריכי בי י' למשלפה והיינו נמי דאמרינן לקמן אותיבו וקרי באודנייכו וכו'ואע"ג דודאי קא מבטל ליה כיון דלא שמעי לא הוי בטיל.
ואפשר דמ"ד בפני ב' דינא קאמר דלא הוי ביטול כדפרישית דהויא דבר שבערוה ואינה פחות מב' אבל מ"ד בפני ג' לומר דמעיקרא היה מנוהגין בג' דחוששין לתקנת ממזרים ובא ר"ג וחשש נמי לתקנות עגונות וסוגיא דמייתי לה משביעית דייקא דלר"ש בפני ב' לא הוי ביטול. ויפה פי' רש"י ז"ל בדרב נחמן דאע"ג דגבי דיני ממונות בעינן ג' אבל הכא אודועי בעלמ' הוא והואיל ותקן הלל אפילו בתרי נמי סגיא כדאמרינן לקמן דאפילו במסירת מילי סגי דהלל הפקיע ממון בני אדם בפרוזבול ובכל דהוא סגי.
וקי"ל הכא כר' נחמן ור' יוחנן וקי"ל בעלמא שנים שדנו אין דיניהם דין ובכל מילתא דחיוב ופטור אין ב"ד שקול וכן פסק ר"ה ז"ל וראיה גדולה אמר ממה שאמרו ודילמ' בי דינא דרבינא ורב אשי כשמואל ס"ל. ומה שכתב רב אחא משבחא גאון ז"ל כר' אבהו שנים שדנו דיניהם דין דרב נחמן דהכא קאי כוותיה ליתה וסוגיין בפ' חזקת הבתים כדרבה אמר ר' נחמן דמעשה ב"ד בג' וכן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קי"ג ע"ב).

מתניתין: בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. פי' היה אדם הולך ממדינה למדינה והיו קורין אותו שם בשם וכן באשתו פעמים שהולכת עמו ומשנין שמה במדינת הים וכשכותב שם גט לשלוח לאשתו כותב שמו שבאותה העיר שהרי העדים צריכין שיהו מכירים שם האיש בגט וה"ה לשם האשה לפיכך היה כותב שמו המוחזק בעיר כדאמרינן התם כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו והיה כותב נמי שם העיר שהגט נכתב בה וכשחוזר הוא מקלקל את אשתו ואומר לה שלא כתב לה מעולם שאין זה שמו ולא שם עירו ולא שהיה מתכוין לקלקל מתחלה אלא כך הדבר מזדמן ואפילו במודה נמי כיון שאין שמו של מקום אשתו נזכר בגט פסול הוא דבעינן שמו ושמה ואין זה שם מובהק שלו לפיכך התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו כלומר תקן שלא יהיו משנין שמותיהם אלא יכתבו איש פלוני שמו הראשון של מקום אשתו וכל שום בשביל זה השם של מקום הכתיבה.
ויש לפרש שבכלל איש פלוני הוא אף שם העיר וכך כותב בגליל מתא אנא ראובן שמארץ יהודה וכל שם אחר שיש לי. והכי משמע לקמן בפרק הזורק דמקשינן היה במזרת וכתב במערב מאן אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה אלא סופר וכו' דאלמא מזכירין בגט פלוני שמעיר פלוני מלבד מה שכותבין בו שם עיר הכתיבה. וה"נ איתמר ביבמות (דף קט"ז) בצד קלוניא מתא אנא אנדרוליאני נהרדעא וכו' וכן בסורא מתא אנא ענן בר חייא מחגרא וכו' אלמא מזכירין שם עירם וכיון שצריך להזכיר שם עירם צריך כל שם כמו שצריך לשם גופם. ואהני תקנתא דר"ג נמי לשם חניכות במקום א' כגון דההיא דקרו לה מרים ושרה וכך כתבו ראשונים בנוסחי גיטין אלא פלוני דממקום פלוני. וכל שום אחרן וחניכא דאית בי ובכל גיטין כותבין כן משום שם לווי.
ור"ת ז"ל מפרש וכל שום שיש לו כלומר שיכתוב בפירוש איש פ' דמתקרי פ' ולא דייק דאי הכי אפילו שרה דמתקריא מרים ועוד א"כ ליתני התקין ר"ג שיהא כותב כל שם שיש לו. וכן מוכח בירושלמי דגרסינן התם איש פ' וכל שם שיש לו הגע עצמך דהויא שמיה ראובן ואפיך שמיה שמעון אלא אני פ' וכל שם שיש לי פי' קס"ד שיכתוב בפירוש אלא פלוני דמתקרי פלוני ופריך ומה הועילו חכמים בתקנתן אם כתב שמות אחרי' אלא כותב אני פ' עם כל שם שיש לי סתם וכל שם אחרן וחניכא דאית לי.
והראב"ד ז"ל אמר שהכותב ביהודה בשמו שביהודה ויש לו שם אחר בגליל. אע"פ תכתב וכל שם שיש לי אינה מגורשת ואין וכל שום סתם מועיל אלא לחניכות כענין ההיא דמרים. וז"ש בבריי' וכ' לגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו בפירוש שיאמר דמיתקרי הכי בגליל כענין שאמרו קבילת גיטא מן ידא דאחי בר הדיא דמתקרי אדא מארי ולפי זה הדעת משנתנו הכי קתני בראשונה היה משנה שמו ושמה כשהוא בא משם לכאן עמד ר"ג ותיקן שיהא כותב איש פ' פ' ב' השמות שיש לו מפני שם לווי ושני תקנות תיקן ר"ג שכיון שחשש לקלקול שתי שמות חוששין אפילו לשם לווי ומתני' לישנא קלילא קתני שבכלל איש פלוני ב' השמות וב המקומות ושם לווי בכלל וכל שם שיש לו.
והא דאמר רב אשי והוא דאתחזק בשתי שמות, פי' רש"י ז"ל אבל לא אתחזק כאן שיש לו שני שמות אין צריך לכתוב וכל שום ואפילו נודע לאחר זמן שיש לו שם אחר.
ויש מפרשים ע"ד סברת הראב"ד והוא דאתחזק כלומר כי אמרינן דבכל שום סגי ליה הני מילי למי שהוחזק כאן בשני שמות דכתיב חד ואידך אתי מריבויא דוכל שם. אבל אם אינו מוחזק בתרי שמ' אלא שם א' יש לו כאן ושם אחר במדינה אחרת צריך לכתוב שני שמות בפירוש ולא אתי מריבוייא אלא שם המיעוט אבל לא שם הרוב אע"פ שנק' כאן בשם אחר.
וזה הפירוש אינו נכון שאפילו כשת"ל שצריך לכתוב שניהם בפירוש צריך אתה לפרש שבכלל תקנת ר"ג היא כדפרישי' והיכי מיתמר עלה והוא דאתחזק הא תקנתא של ר"ג להיכא דלא אתחזק היא והכל בכלל לשון משנתנו דקתני איש פ' כדכתיבנא ואף סברת הרב ז"ל אינה מתחוורת לי.
אבל פי' ושבגליל עמו שיכתוב אני מיהודה וכל שם שיש לי. אבל אשתו שביהודה בשמו שבגליל אע"פ שכתב וכל שום אינה מגורשת ואע"פ שהוא היה בגליל ושם כתב הגט לפי שאין שמו שבאותה העיר שהאשה בה מפורש בגט. ואכתוב בכאן מה שמצאתי בירושלמי כתוב כדי שיתבר' פי' של שמועה שדברי תורה צריכין זה לזה זה נועל וזה פותח. ירושלמי איש פלוני וכל שום שיש לו הגע עצמך דהוי שמיה ראובן ואפיך שמיה שמעון אלא אנא פ' וכל שום שיש לי יתר מכאן אמרו היו לו ב' נשים אחת בגליל ואחת ביהודה כתב זה שביהודה לגרש זו שבגליל בגליל לגרש זו שביהודה אינה מגורשת מתנית כשהיתה ביהודה וכתב לגרש בגליל בגליל וכתב לגרש ביהודה אבל אם היתה ביהודה וכתב לגרש ביהודה בגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת א"ר בתחילה צריך לומר אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל אם היה שרוי במקום א' מגרש באיזה מהם שירצה א"ר יהודה הדא דתימא לשעבר אבל לכתחלה צריך למעבד כהדא דרבי אילא א"ר אבין אם יצא שם במקום אחד צריך להזכיר שלשתן וכך פירש מתניתא דקתני זה שבגליל לגרש שביהודה אינה מגורשת כשהיתה האשה ביהודה והוא היה בגליל וכתב שמו שבגליל שהיא העיר שכותב שם הגט. וכן רישא דקתני כתב זה שביהודה לגרש זו שבגליל בשהיתה האשה בגליל והוא כתב הגט ביהודה וכתב בו שמו שביהודה ולפיכך אינה מגורשת. אבל היה הוא ואשתו במקום אחד מגורשת באותו שם שבאותו מקום ומיהו לכתחלה צריך לכתוב וכל שום ובתוספתא תניא יש לו ב' נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו ב' שמות א' ביהודה וא' בגליל וגירש את אשתו ביהודה בשמו שבגליל ואשתו שבגליל בשמו שביהודה פסול אם אמר אני פ' מיהודה עם השם שיש לי בגליל ונשוי אני אשה מגליל או שהי' במקום אחר וכתב למקום לשם א' מהם כשר. ואפשר שהיא משובשת והכי גרסינן דוקא ונשוי אני אשה מיהודה. או אני פ' מגליל עם השם שיש לי ביהודה ונשוי אשה מגליל מגורשת. ולפי הענין הכי הוא פי' דשמעתין היו לו ב' נשים א' ביהודה ואחת בגליל ודרך הנושאין כן כשהוא עם האחת במדינה זו כותב כאן ושולח לאחרת ואם גירש אשתו שביהוד' בשמו שביהוד' והוא בגליל או אשתו שבגליל בשמו שבגליל והוא ביהודה אינה מגורשת כיון שלא כתב שמו שבעיר הכתיבה עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ויכתוב וכל שם שיש לי בגליל. וזו היא תקנתו של ו""ג ששנינו במשנתנו איש פלוני כלומר שם של מקום אשתו וכל שם שיש לו לרבות של מקום כתיבה כדפרי'. ודאמרינן והוא דאתחזק בתרי שמ' משמע דה"ק שאם הוחזק כאן בשם אחד חוץ מן השם שיש לו בעיר אשתו התם הוא דצריך לכתוב וכל שום לרבות השם של כאן אבל לא הוחזק כאן בשם אחר והכל קורין אותי בשם הראשון של עיר אשתו כותב שם של מקום אשתו ואע"פ שיש לו שם אחר בעיר אחרת כיון שאינה לא מקום כתיבה ולא מקום גירושין אין צריך לו וכל שום לרבותו כלל. והיינו דתניא כוותיה יצא למקום אחר שלא הוחזק שם בב' שמות הללו וגירש בא' מהם כלומר שגירש ביהודה בשם יהודה ובגליל בשם גליל דומיא דרישא מגורשת וזה הפי' נכון ומחוור כלשון הברייתא ולשון אתחזק בשמות נמי כך משמע בכל מקום שקורין אותו בכך והורגל בו כדאמרינן כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום וכו' וכל ה"מ בדיעבד מגורשת. ומיהו לכתחלה צריך לכתוב אני פלוני ממקום פלוני וכל שום שיש לי במקום פלוני כמו שמפורש בירושלמי ובגמרא דידן נמי לא אמרי' אלא מגורשת ודיעבד משמע מדלא קתני מגרש בא' מהן אבל אם היו הוא ואשתו במקום אחד אע"פ שהוחזק שה בב' שמות כגון ששמעו שיש לו שם במקום אחר אם גירש אותה באותו השם שיש לו באותו מקום הואיל ואין קורין אותו כאן אלא באותו השם בדיעבד מגורשת ולא אמרו אלא במגרש במקומות אחרים כדמפרשינן בירושלמי וה"נ דרב אשי כדפרישית. ומיהו אם קורין אותו באותו מקום בשם אחר אע"פ שהוא מיעוט כמעשה דמרי' אם לא כתב וכל שום מעכב אפילו בדיעבד. וי"מ אף זו לכתחלה. אבל דיעבד מגורשת. וכן היה אומר ר"ת ז"ל.
ומדאמר בירושלמי יצא לו שם אחר צריך להזכיר שלשתן שמעינן מינה שצריך לכתוב וכל שם שיש לי במקום פ' ולא סגי בכל שום שיש לי סתם. וכן מוכח בתוספתא כדכתי'.
והני ישראל שבחוצה לארץ ששמותיהן כשמות ישראל ויש להם שמות אחרים כשמות הכותים אע"פ שאינם אלא שם לווי מפני הערלים שאינם יודעים לקרות בשם ישראל כיון שהוחזק בשם ורובא דעלמא קרי ליה הבי צריך לכתוב אותו השם ושם ישראל שלהן שהוא חותם בו נמי שם גמור וצריך לכתוב אלא פלוני דמתקרי פ'. בתוספתא תניא לשם אבי אביו כשר לשם משפחה פסול אם היו נקראין על שמו כשר גר ששינה שמו כשמות הכותים כשרים וכן אתה אומר בגיורת גיטין הבאים ממדינת הים אע"פ ששמותיהם כשמות הכותים כשרים מפני שישראל במדינת הים שמותיהן כשמות הכותים מדקתני שינה שמו משמע דשם ישראל יש לו וכתב אותו השם שהיה לו בכותים מפני שהוחזק בו כשר ובלבד שיכתוב וכל שום. ור"ת ז"ל מוכיח מכאן דבדיעבד כשר מדלא קתני וצריך לכתוב וכל שום ואי אפשר לפרש ששינה שמו כשנתגייר וקרא שמו כשם הכותים. דאם אין לו שם אחר פשיטא. אבל אפשר שבגר שחתם עד שרו וסיפא היא שנויה בפ"א, וכן עיקר.

הא דתנן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. וטעמא מפו' בירושלמי (ד,ג) בראשונה היו נשבעות על שקר וקוברות את בניהם ולא עוד אלא שאימת נדרים עליהם יתר מן השבועה וכשנדר בדשן בהו וקילו להו אף נדרי ולפי גמרא דילן משמע דמ"ה דאין עונשן של נדרים כעונשן של שבועות שנפרעים ממנו ומכל העולם והיינו דאמרינן אבל חוץ לב"ד משביעין אותה. ופירש רש"י ז"ל שבועה כעין היסת ולא נקיטת תפצא ואין ענשה חמור כל בך ויפה פי' ואע"פ ששבועת הבא ליפרע מן היתומים חפץ ביד תקנוה מתחילה ואם לא נשבע בחפץ ביד נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר תקנה תקנו כדרך שתקנו שתהא גובה בנדר ותקנתם של יתומים היא זו אם רצו מדירין אותה ואם רצו משביעין אותה חוץ לבית דין.

שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה. איכא דמקשו ובגט מאי הולך לאו כזכה שייך ביה, דאפילו אמר לו זכה בגט זה לאשתי לא אמר כלום וכדתנן לעיל בפרק קמא (גיטין יא, ב) חוזר הוא באשה שאין חבין לאדם שלא בפניו. ואם תאמר דהכא בשעשאתו האשה שליח לקבלה, והוא אמר לו הולך ותן לה, דאי הוי אמרינן הולך כזכה הויא מגורשת, ומשום הכי איצטריך ליה לאשמועינן דהולך לאו כזכה ואינה מגורשת, הא ליכא למימר הכי דהא ספוקי מספקא לן לקמן בפרק (התקבל) [האומר] (גיטין סב, ב) אי הוי הולך כזכה בכי האי גוונא אי לא, ורבי נמי דאית ליה הכין בהדיא (סג, א) דהולך בכי האי גונא כזכה. ואם כן היכי תלי לה להדיא בגט דלאו כזכה. ועוד היכי תלי מתנה בגט דאדרבה טפי פשיטא להו במתנה דהולך לאו כזכה מבגט, דהתם קאמר רב (סג, ב) בכי הא נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת דאלמא מספקא ליה אי הולך כזכה או לא, ובשילהי פרק קמא (יד, ב) אסיקנא דבמתנה הולך לאו כזכה. ומיהו זה אינו קשה כל כך דאיכא למימר דהתם הוא דמספקא ליה לרב בגט משום דלטובתה מתכוון דבמקום יבם הוא ושמא מתכוון כדי שלא תפול לפני יבם אבל בעלמא בין בגט ובין במתנה הולך לאו כזכה. ומכל מקום עדיין אינו מחוור, דכיון דאייתי הא דאביי בשמעתין דהכא אלמא בשאר שלוחין דלאו לקבלה נינהו קאמר דומיא דשליח דמתניתין ושמעתין דהכא. ורבותינו בעלי התוספות תירצו דהכא לסימנא בעלמא נקטיה דכי היכי דהולך לא מהנה בגט הכי נמי לא מהנה במתנה, ולאו מחד טעמא נינהו דבגט אפילו הולך כזכה לאו מהנה, אלא דטעמא דמתנה הוא דמפרש משום דהולך לאו כזכה. ונראה לי דנפקא מינה במקום יבם כגון שעשה הבעל שליח לקבלה שיקבל לה גיטה ואמר ליה הולך גט זה לאשתי, דאילו אמר לה זכה בגט זה לאשתי הויא ספק מגורשת וחולצת ולא מתיבמת כדאיתא ביבמות פרק האשה שלם בסופו (קיח, ב) דבעי רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו וכו' ופשיט ליה דחולצת ולא מתיבמת, אבל השתא דאמר לה הולך גט זה לאשתי אפילו ריח הגט אין בו דהולך לאו כזכה.
וסבור הייתי לפרש דהכא ודאי בשלוחין דעלמא כשליח דמתניתין אלא בשגלתה האשה דעתה דרוצה היא להתגרש, דהתם אפשר לומר דזכות הוא לה ואי הולך כזכה אם בא לחזור אינו חוזר, אלא שמצאתי בירושלמי בריש פרק (התקבל) [האומר], בכל אתר אתמר התקבל כזכה והכא אתמר התקבל כהולך שנייא הוא שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. מתיב רבי שמיי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה, ואפילו היתה אשתו של מוכה שחין ומחזרת להתגרש דאנן סהדי דאינה חוזרת בה אפילו הכי יכול הוא לחזור בו מדגרסינן בירושלמי בפרק קמא דמכילתין גבי מתניתין דחוזר הוא באשה וקתני טעמא דאין חבין לאדם שלא בפניו, (רבי חייא בר בא) [חברייא] אמרי אמר רבי יוחנן הגע עצמך כשהיתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לאשה, לית לך אלא כהדא אילו המוכר את עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור, אילו המגרש את אשתו שלא מדעתה, שמא מגורשת היא, כלומר אין עיקר הטעם אלא מפני שאינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה שעשאתו היא מדעתה, וכיון שאינה מתגרשת בו עד שיגיע גט לידה יכול הוא לחזור בו כל שלא מסר(ו) לה שליח אלמא אף במקום דאפשר לומר דזכות הוא לה לא אמרינן ביה הולך כזכה וטעמא דמילתא דכל שעומדת תחת בעלה איזה שיהיה, זכות הוא לה, משום דמזנות ותולות בבעליהן כדאמרינן ביבמות פרק האשה (קיח, ב) המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דלית ליה [במקור: דאית לה] קטטה בהדיה זכות הוא לה, או דילמא נייחא דגופא עדיף לה תא שמע דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אביי אמר דשומשמנא גברא כורסיא בי חרתא רמו לה, רב פפא אמר דנפפא גברא תיקרי בסופי בבא ותתיב רב אשי אמר דקולסא גברא לא בעיא טלפחא לקדרה. תנא וכולן מזנות ותולות בבעליהן. והא דאיבעי לן לקמן (גיטין סד, ב) גבי גט הולך כזכה או לא, ורבי נמי דקאמר התם (סג, א) הולך כזכה לא למימרא דמטעם זכייה גרידא קאמרי כלומר דהאומר [בנדפס: דהא אומר] זכה בגט זה לאשתי זכה לה. אלא הכי פירושו בדשויתיה איהי שליח לקבל ואמר לו אשתך אמרה התקבל גיטי ואמר לו הבעל הולך בכי הא מספקא להו אי הולך דוקא קאמר כלומר אי אפשר שתהא שליח קבלה אלא שליח הולכה דידי או דילמא זכה לה כמו שאמרה היא קאמר.
ונראה שהירושלמי שהבאנו הוא שלא כדברי רבינו אלפאסי ז"ל שכתב פרק קמא גבי מתניתין דתן שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאף על גב דתן כזכה היינו שאינו יכול לחזור בו אבל לחרות לא יצא עד שיגיע שטר שחרורו לידו דמהא דגרסינן בירושלמי משמע דכל שאינו גומר עד שיגיע גט לידו כגט אשה אף על גב דאמר זכה יכול הוא לחזור בו, ואם איתא דבעבד נמי לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו אף על גב דאמר תנו ותן כזכה יכול היה לחזור בו. ושם הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

איבעיא להו חוזר ומגרש בו אינו חוזר ומגרש בו רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו ורב נחמן אמר חוזר ומגרש בו והלכתא כוותיה דרב נחמן. והא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבי יוחנן, בחוזרת. כלומר באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום בא אחר וקדשה מקודשת לשני ואיבעיא לן עלה לא בא אחר וקדש וחזרה בה מהו ואיפלגו בה רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר חוזרת וריש לקיש אמר אינה חוזרת כך היא הגירסא כאן בכל הספרים

הכי השתא התם דבור ודבור אתי דבור ומבטל דבור הכא נהי דבטליה לשליחותיה דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל ושמעינן מינה דאפילו בטליה בפירוש כגון שאמר גט זה והא גופו כחרס או גופו של גט זה יהא בטל אפילו הכי חוזר ומגרש בו. ולישנא נמי דקאמר התם דבור ודבור הוא מוכיח כן כלומר התם גבי קידושין דבור לבדו הוא ואתי דיבור דחזרתה ומבטל דיבורו, אבל הכא לא אתי דבורו שמבטל את הגט בדבור בעלמא ומבטל מעשה דהיינו גופו של גט שנכתב לשמו ולשמה. והגע עצמך, התם נמי גבי קידושין אי מבטל ליה לכסף קדושיה מי איכא למימר דאינו חוזור ומקדש באותו כסף עצמו. והכא דכותיה היא, אבל בקידושין בריש פרק האומר (נט, א) לא גרסינן כל אריכות זה. אלא הכי גרסינן שם בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה ולפי אותה גירסא אפשר היה לפרש דהיכא דבטליה בפירוש מתורת גט אינו חוזר ומגרש בו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. אלא מיהו נראה כמו שכתבנו דאין סברא לומר שיהא הגט עצמו בטל לדעת רב נחמן לעולם כמו שאין כסף קידושין בטלין שלא יחזור ומקדש בהם, ועוד דשמעתין כולה בביטולו של גט עצמו קא מיירי כדתניא בטל הוא אי אפשי בו, וכדתנא במתניתא גט זה לא יועיל ולא יתיר לא ישלח לא יעזוב לא יגרש. וההוא ודאי גופו של גט הוא מבטל דהא לא קאמר שליחות זה בטל אי אפשי בו ועלה קאמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו. וכן דעת רבותינו הצפרתים ז"ל אלא שחשו להן ואמרו דלמעשה אין להקל בדבר אלא חוששין לו ולכתחילה לא יגרש בו.

איתמר בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים רב ששת אמר בפני שלשה. מסתברא דנפקא מינה לרבי דאמר (לג, א) בטלו מבוטל. אלא דקשיא לי, דאם כן הוה ליה לבעל הגמרא לסדורי האי פלוגתא דרב ששת ורב נחמן בתר פלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל (לג, א). ורש"י ז"ל פירש בפני כמה מבטלו קודם תקנת רבן גמליאל. ותמיהא לי קודם תקנה מאי דהוה הוה. ויש לומר דנפקא מינה לדידן לרבי דאמר דאין כח בית דין יפה ואם בטלו מבוטל כקודם תקנה.

רב נחמן אמר בפני שנים לשנים נמי בית דין קרו להו. אי אפשר לפרש דרב נחמן דהכא אזיל לטעמיה דאמר בריש פרק קמא דסנהדרין (ב, ב) משמיה דשמואל שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראין בית דין חצוף, משום דקיימא לן בהא כרב נחמן וכדפסק תלמודא (לד, א) והלכתא כרב נחמן. ואנן בההיא שנים שדנו קיימא לן כרבא בריש פרק קמא דסנהדרין דלית ליה הא דשמואל אלא אף על פי שדנו אין דיניהן דין. ועוד, דבסמוך איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת, רבי יוחנן כרב נחמן וריש לקיש כרב ששת, והתם בסנהדרין גרסינן בירושלמי רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו שנים שדנו אין דיניהן דין וביבמות פרק החולץ (יבמות מו, ב) נמי אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה אלא הכי קאמר לשנים נמי בית דין קרו להו, וגבי בטול הגט וגבי פרוזבול דאינן צריכין לישא וליתן בדבר בשנים סגי להו.

זה שביטל הגט בלשון הראוי לבטול על הדרך שביארנו לא נפסל גופו של גט בכך שלא להיות חוזר ומגרש בו אם נמלך אלא חוזר ומגרש בו כל שאין בו משום גט ישן כגון שלא נתיחד שלא נתכון לבטל גופו של גט אלא לבטלו בשליחות זו והוא שאמרו נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט מי בטליה וזו היא גירסת ראשוני הגאונים ולדעת זה אם פירש ואמר גט זה בטל שלא להיות גט לעולם אינו חוזר ומגרש בו וכן אם לא היה ביד השליח אלא שהוא עדין ביד הבעל או לאחר שהחזירו השליח לידו ואמר גט זה בטל הרי על כל פנים מתורת גט ביטלו וטעם הדברים לשיטה זו שכתיבת הגט כנתינת מעות ליד האשה הוא שאינו נקרא מעשה וכמו שאמרו בשלישי של קדושין בהתקדשי לי לאחר שלשים שיכולה לחזור בה בתוך שלשים דאתי דבור ומבטל דבור וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ יש גורסין נהי דבטליה מתורת שליחות גיטא גופיה מי בטיל ליה כלומר שבשום פנים אין הגט עצמו בטל הואיל ונכתב ונחתם לשמה וכראוי על כרחו כשר הוא להתגרש בו ואין יכול לפסלו אין זה אלא כמקדשה בכסף לאחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים ואמרה שלא להתקדש באותו כסף לעולם שאם חזר וקדשה בו ודאי מקדשת וכן הלשון מוכיח שכשהקשו בגמרא הא קיימא לן הלכתא כר' יוחנן דאמר חוזרת תירץ לו הכי השתא התם דבור ודבור הוא דאתי דבור ומבטל דבור כלומר מה שאין כן בגט ולדברי הראשונים אף בגט דבור ודבור הוא אלא שאנו באים עליה מצד שאינו מבטל גופו של גט והיה לו לומר אי דבטליה לגיטא הכי נמי אלא הכא שליחותא הוא דבטיל אלא ודאי עיקר הדברים כדעת אחרון ופירושו התם דבור ודבור הוא ואתי דבור כו' ואף בזו לענין השליחות אתי דבור כו' הא גיטא גופיה לא מיפסיל שאין זה דבור ודבור אלא מעשה גמור וכן פירשוה גדולי הרבנים ומה שאמרו למטה בההוא דאשקליה גיטא בעל כרחה ובטליה ואצרכוה גיטא אחרינא לדעת רב ששת נאמרה שאמר אינו חוזר ומגרש בו וכן מה שאמרו פרק ניזקין נ"ה א' מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דאי איתא דבטליה לעדים הוה אמר דמשמע שאלו ביטלו בטל והרי בזו שגירש וקאמר דאי לאו טעמא דלעדים הוה אמר היה בטל מלגרש בו כך פירושו בטולי בטלה להך נתינה שלא תהא מגורשת בו שאף כל הלשונות בלשון בטול הגט עצמו הם אמורים כענין גט שנתתי לך בטל הוא ואתה צריך לפרשם לענין נתינה זו וכן עיקר ואף גדולי קדמונינו כתבו שכך הסכימו בה על ידי מעשה בנרבונא במעמד חמשה סבי סמכי וכן כתבוה חכמי הדורות כשלישי של קדושין כמו שביארנו שם:

כבר ביארנו בפרק ראשון שאע"פ שבהלואה או פקדון הולך כזכי ואינו יכול לחזור במתנה מיהא הולך לאו כזכי ואם רצה נותן לחזור קודם שיגיע ליד המקבל רשאי אלא אם כן אמר לו בהדיא זכה ששליח מתנה כשליח הגט וכבר התבאר שבגט אין הולך כזכה ר"ל שאם מינתה היא שליח קבלה ואמר לו זכה לה הועיל שאין כאן חוב לה הואיל ובשליחותה הוא בא הא אם אמר הולך אינו כזכה ובשליח הולכה מיהא אין מקום להולך כזכה שאף בזכה בהדיא לא זכה לה דחוב הוא לה ומכל מקום במקום יבם ובמקום קטטה שבזכה לה זכה לה מספק כמו שיתבאר ביבמות קי"ח א' שנשאלה שם ועלתה בתיקו בהולך מיהא אינו כלום:

מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום שכל אלו לשון עתיד הם כלומר שהוא רוצה לבטלה ואחר שקבלה והוא מודה שזכה בה אין בידו לבטלה ואף המחזיק לא זכה וחוזר ומוציאה מידו וכל שכן שאינה חוזרת לבעלים בטלה היא אינה מתנה הרי הודה שלא זכה בה ודבריו קיימים ולא שתחזור לבעליה אלא שהמחזיק זכה במקום שאינו חב לאחרים ויש לערער בשמועה זו מצד שהיא מוחלפת בקצת ספרים באחרון של כריתות אלא שלגדולי הפוסקים ראינו שכתבו אותה שבכריתות בנוסח שבכאן ולפי מה שפירשנו בדבריהם בבתרא פרק נחלה אנו פוסקים כאן בהפך והוא שכל שאינו חב לאחרים באי איפשי בה וחביריו כל המחזיק זכה ובבטלה היא אינה מתנה וחוזרת לבעליה והוא הוא עיקר הדברים וכבר כתבנוה בארכה והשוינו בה המדה בכדי היכולת במסכת בבא בתרא פרק נחלה בסוגית המשנה העשירית ומ"מ לדברי הכל כל שצווח מעיקרו בטלה היא בכל לשון אף במקום שחב לאחרים כמו שכתבנו שם:

לפי דרכך למדת שלשון בטל הוא לענין גט אנו מפרשים אותו על העתיד ובמתנה על זמן שעבר ודבר זה הוא מפני שלשון זה שתי לשונות במשמע ואתה מפרש בכל אחד את שמועיל בו והוא שאמרו גבי גט לישנא דמהני קאמר גבי מתנה לישנא דמהני קאמר כלומר שאנו מפרשים את המלה במה שהיא רוצה לאמרה ואע"פ שבלשון מסופק אומרין בעלמא יד בעל השטר על התחתונה בדברים שבעל פה אינו כן אלא הולכין אחר מה שאומדין בכונת דבורו ועוד שאין זה לשון מסופק אלא ששתיהן במשמע וראוי לדונם כפי מה שאנו אומדים בכונתו וכן כל כיוצא בזו:

אמר רב ששת ואמרי לה במתניתא תנא גט זה לא יועיל לא יתיר לא יעזיב לא ישלח לא יגרש יהי חרש יהי כחרש דבריו קיימין אינו מועיל אינו מתיר אינו מעזיב אינו משלח אינו מגרש חרש הוא כחרש הוא לא אמר כלום. פי' אותן שהן לשון ביטול הן לעתיד ואלה שאינן לשון ביטול אינן לעתיד אלא כמוציא עליו לעז שאינו כשר והרי אנו רואים שהוא כשר הילכך לא אמר כלום איבעיא להו הרי הוא כחרש מהו פי' האי לישנא להבא משמע או לשעבר א"ל רבינא לרב אחא מ"ש מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר פי' דמשמע להבא כאילו אמר יהא הקדש יהא הפקר ודבריו קיימין וה"ה הכא נמי הרי הוא כחרש להבא משמע ודבריו קיימין:

אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה זו לידו מתנה זו מבוטלת תבטל לא אמר כלום פי' דהני לישני להבא משמע וכיון שכבר זכה בה שלו היא ואינו יכול להוציאה מרשותו עד שיקננה לאחר ואם יש לו בעל חוב גובה ממנה בטלה היא אינה מתנה אי אפשי בה דבריו קיימין פי' שלשונות לשעבר משמע שהיא בטלה מקודם לכן משעה שקבלת' אינה מתנה ואי (אתנהו) אפשי לקבלה וכגון שהיה צווח מעיקרו אבל אם שתק ולבסוף צווח נמלך הוא וכבר קנה המקבל ואינו יכול להוציאה מרשותו כ"א שיקננה לאחרים בקנין גמור וב"ח גובה ממנה אמר אביי נקיטי' שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה דמי פי' והנותן מתנה יכול לבטלה עד שלא תגיע ליד המקבל דאע"ג במתנה זכות היא לו וזכין לו לאדם שלא בפניו הולך לאו כזכה דמי דדוקא במנה שחייב לחבירו או שהיה פקדון בידו אמרי' בפ"ק דהולך או תן כזכה דמי אבל במנה מתנה הולך לאו כזכה דמי ועד שלא בא ליד המקבל יכול לבטל מתנתו כמו שיכול לבטל הגט עד שיגיע ליד אשתו:

איבעיא להו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו. פי' השולח גט לאשתו ובטלו קודם שיגיע לידה ועכשיו נמלך ורוצה לגרשה באותו גט עצמו חוזר ומגרש או לא מי אמרי' בטל גיטא וה"ל כחספא בעלמא או דלמא שליחותא דשליח הוא דבטל עד דהדר ומשוי שליחא אחרינא אבל גיטא לא ביטל רב נחמן אמר חוזר ומגרש בו רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו והלכתא דחוזר ומגרש בו דנהי דבטליה לשליחותיה דשליח גט גופיה מי קבטיל פי' שליחות השליח בטל דאתי דבור ומבטל דבור אבל הגט שהוא בעין וכשר אינו מתבטל ועי' בפ' האומר בקידושין:

מתני' בראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו התקין ר"ג הזקן שלא יהא עושה כן מפני תיקון העולם:

איתמר בפני כמה מבטלו. פי' השולח גט לאשתו ומבטלו שלא בפני השליח קודם תקנת ר"ג בפני כמה מבטלו רב ששת אמר בפני ג' ורב נחמן אמר בפני שנים רב ששת אמר בפני ג' ב"ד קתני ורב נחמן אמר בפני ב' בי תרי נמי ב"ד קרי להו:

בא"ד אלא מסיפא פריך דקתני בטילה כו' ומשני לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה כו' עכ"ל צ"ע (ג) דא"כ אמאי לא משני נמי הכא הכי בשמעתין הא דבטילה היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרה והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט וכעין שכתבו לעיל דלא תקשי מאי אפשי אאי אפשי ודו"ק:

בד"ה מ"ש מהרי הוא הקדש כו' משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה כו' עכ"ל לכאורה בפשיטות ה"ל לתמוה למאי דמדמה הקדש לגט אמאי לא פשיט מככר זה הקדש אגט זה בטל דעמד בתיקו ויש ליישב דאפשר לומר דלשון בטל בגט גרוע מהקדש אבל לשון חרס בגט אינו גרוע כ"כ ומהני כמו לשון הקדש ולכך פשיט מהקדש אחרס דגט ולא מהקדש אבטל דגט אבל השתא קשיא להו במכ"ש דע"כ לשון חרס גרוע מבטל דהא חרס הוא קתני בהדיא בברייתא דלא אמר כלום ובטל הוא דבריו קיימים וא"כ כיון דכי אמר גט זה בטל כו' מבעיא לן ולא תפשוט ליה מהקדש מכ"ש דלא תפשוט חרס מהקדש ודו"ק:

בד"ה רב ששת כו' דמודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כו' עכ"ל במעשה גמור מודו כ"ע דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא דבנתינת מעות קידושין ליד האשה התם פליגי אי דמי למעשה או לא וק"ל:

בד"ה ורב נחמן כו' מ"מ פחות משנים דאיכא למיחש כו' ובהא אפילו רבי מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה עכ"ל יש לדקדק מה שייך בזה מה כח ב"ד יפה דהא קודם תקנת ר"ג נמי לרב ששת בפני שנים ולרב נחמן בפני א' לא היה מבוטל כמ"ש לעיל בסמוך ויש ליישב לרב ששת דבפני שנים קודם תקנת ר"ג נמי לאו מדינא אינו מבוטל בפני שנים אלא משום תקנת ממזרות אבל בפני ג' לא חשו לתקנות עגונות כלל ואתא תקנת ר"ג משום תקנת עגונות דאפילו בפני שלשה לא יבטל לכתחלה לרבי ולרב נחמן נמי איכא לפרושי דקודם תקנת ר"ג בפני אחד נמי לא היה מבוטל לאו מדינא אלא משום תקנת ממזרים אבל בפני שנים לא חשו כל כך לתקנת ממזרים אפילו לכתחלה ואתא תקנת ר"ג דאפילו בפני שנים איכא למיחש לממזרים דתרי נמי לית להו קלא כ"כ ולא יבטל לכתחלה והשתא ניחא שכתבו התוספות דאפילו רבי מודה דאמרינן מה כח בית דין יפה דהיינו הך תקנה דקודם תקנת ר"ג לרב ששת בפני שנים ולרב נחמן בפני אחד דאינו מבוטל משום מה כח בית דין יפה מיהו לקמן (גיטין ד) בתוספות משמע דלפני אחד אם אינו שליח מדינא אינו מבוטל משום דאין דבר שבערוה בפחות משנים וצ"ע בדבריהם דלעיל שכתבו ועדיפא מינה אמרינן בביטול שלא בב"ד דמשמע פשט ההלכה דלא הוי ביטול כו' עכ"ל דמשמע מדבריהם אלו (דלא) מדינא לא הוי ביטול אפילו בפני אחד וצ"ע:

גמ' הלכתא כוותיה דרבי יוחנן דאמר חוזרת כו'. נ"ב פי' מאחר דחוזרת אף ע"פ שכבר קבלה הקדושין אלמא דאתי דבור ומבטל הקדושין מעיקרא וכאילו לא היו קדושין מעולם הכי נמי לימא גבי גט ודו"ק:

תוס' בד"ה התם כו' אין ראיה כדפירשנו בפרק ב' כו'. נ"ב דהתם איירי שחתמו שלא מדעתו כו':

תוס' בד"ה וחזר ר' כו' דמי טפי כו'. נ"ב ממה שנדמה למבטל בב"ד דלמא אלים ביטולא דבפני ב"ד דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה שהרי על כרחך אלים ביטול בפני ב"ד שהרי שלא בפני בית דין כגון בפני אחד לרב נחמן או בפני שנים לרב ששת מודה ר' כו' כדלעיל ודו"ק:

גמ' נ"מ להולך לאו כזכי. לאפוקי לענין המפורש לעיל (גיטין דף כ"ט ע"א) [דלאביי גופיה מתנה אינו כגט]:

גמ' חרס הוא כו' לא אמר כלום. אע"ג דיהא חרס מהני לא מפרשינן הוא כמו בטל הוא דלישנא דבטל עדיף דהא יש סברא דאפילו בטל בלא הוא מועיל:
מהרמב"ם משמע קצת דהאיבעיא [דבטל] לא מטעם הוא רק בטל ובטל וחד הוא פועל עבר וקצת משמע כן לעיל למימרא דבטל להבא משמע ולא קאמר בטל הוא:

בתוס' בד"ה מ"ש מהרי הוא הקדש. לא הקשו בקצרה ככר זה הקדש מועיל וגט זה בטל לא מהני דמי שקלן בלא גירועין אבל חרס מדמה תלמודא להקדש וק"ל:

בתוס' בד"ה ור"נ אמר כו' וא"ת מאי נ"מ כו'. דאין סברא לומר דנ"מ לידע פירוש דמתני' מפני תקון העולם אי משום עגונות או ממזרות וכדבסמוך:
בסה"ד דאמרינן מה כח ב"ד יפה. דאף בראשונה לא היה מבטלו בפני ב' מצד תקנות חשש ממזרות ולענין זה אמרינן מה כח ב"ד יפה דבטלו אינו מבוטל:

גמרא ואמרי לה רב אחא ברי' דרבא. כצ"ל:

רש"י ד"ה מ"ש מה"ה הקדש. ובהפקר נמי תנן בה ה"ה מופקרין לכל מי שיחפוץ. כצ"ל. והוא בנדרים במשנה (מג):

תד"ה ור"נ. ורבא פסיק כו' כריו"ח לגבי דר"ל לבר מתלת כו'. לפי מה שהבאתי בקדושין (טו) בתד"ה ואידך מגמרא דנדה. וכה"ג כ' התוספות במגילה (כט ב) בד"ה והלכתא. אין מזה ראיה:

תוס' ד"ה התם דיבור ודיבור וכו' דאם ביטלו בפירוש. וכן נראה דעת הרשב"ם ב"ב ד' מ ע"ב ד"ה גילוי מלתא בסוף הדיבור:

בא"ד בסופו לא חשיב גמר מעשה. ועי' לקמן ד' פב ע"א תד"ה צא והשלם וד' פח ע"א תוס' ד"ה ודלמא אמלוכי:

גמרא בטל מהו תיקו. והרי"ף השמיט לאיבעי' זו. ואפשר לומר ע"פ מה שהקשה הרשב"א במה דפרכי' למימרא דבטל לישנא דלהבא משמע הא י"ל דאומר דבטלו כבר והיינו לר' דבטלו מבוטל ומהימן במגו דמבטלו עכשיו. ותי' דקתני דומי' דא"א דמדין להבא הוא ע"ש. ולכאורה קשה דא"כ מה מיבעיא אם בטל מהני הא אף אם הוא לשון עבר מהני מדין מגו, וצ"ל האיבעיא לרשב"ג דבטלו אינו מבוטל. וא"כ לדידן דקיי"ל כר' דבטלו מבוטל אין נ"מ באיבעי' זו וק"ל.
ובעיקר האיבעי' דבטל מהו ק"ל הא חזינן בדברי רב ששת מבוטלת וכו' וא"כ הרי התם דבטל הוא אף דיש לפרש להבא מ"מ מהני דלישנא דמהני קאמר ומ"מ מבוטלת לא"כ הרי מוכח דמבוטלת אין בה ספק דודאי להבא משמע. א"כ מכ"ש בגט דלהבא הוא לישנא דמהני דבודאי מהני לשון בטל. והרי עכ"פ חזינן דיותר משמע מבוטלת להבא ממה דמשמע בטילה היא להבא ואיך נימא בגט איפכא דבטל הוא משמע להבא ובטל לחודא משמע לשעבר וצלע"ג. אח"כ הראו לי דהפ"י מקשה כן אבל הוא נקט הקושיא רק לשיטת תוס'. ואני לא ידעתי דלכאורה זה קשה בין לרש"י ובין לתוס'. וצ"ע:

תד"ה התם דבור ודבור. ומדקאמר בפ"ב כו'. ק"ל האיך אפשר שיהיה ראיה הא אף אם נידון דמבטל בפי' אינו חוזר ומגרש בו היינו מכח פירכת הש"ס דכמו דקיי"ל כר"י דאמר חוזרת ה"נ בטל לגמרי. אבל מ"מ לר"ל דס"ל התם אינה חוזרת. ה"נ ס"ל הכא דא"י לבטל הגט, וא"כ עדיין יקשה הא לעיל היא מרא דשמעתתא ר"ל דאמר חיישי' שמא פייס והא לר"ל בודאי חוזר ומגרש בו. וצ"ל דלכאורה באמת יש לדקדק דאמאי פרכי' דוקא מר"י דאמר חוזרת הא אף לר"ל דאמר אינה חוזרת מ"מ מדיכול לבטל השליח היינו דכל כמה דלא אתי' גיטה לידה הוי דבור בעלמא כדאיתא בקידושין, וא"כ ה"נ לבטל גיטה דהוי רק דבור בעלמא כיון שלא אתי' לידה. וצ"ל דמ"מ יש חילוק קצת דלגבי זה דנגמר מעשה כתיבת הגט שיהיה ראוי לגרש מקרי יותר מעשה. וא"כ י"ל דהש"ס רוצה למפרך מר"י כדי לאלומי הקושי' דאלו לר"ל יש לדחוק ולחלק קצת, מ"מ מדר"י ודאי קשה דכיון דס"ל אפילו התם חוזרת מכ"ש הכא. אבל למה דמשנינן גיטא גופא קיימי' באמת דגם לר"ל אם מבטל בפי' הגט אינו חוזר ומגרש בו:

בא"ד ועוד משמע התם דלא נחתם לא חשיב גמר מעשה. אינו מובן כראוי דהא ר"ש דס"ל ע"מ כרתי א"כ בכתיבה כבר נגמר המעשה ודאי דלא חשיב השטר עד שיהיו ע"מ א"כ גם בנחתם לא ליהוי מעשה דהא עדיין לא מקרי שטר דהא אין ע"ח כרתי ולא יוגמר כח השטר רק ע"י ע"מ ואין תועלת בע"ח רק שלא תצטרך להביא ע"מ דאמרי' מסתמא נמסר כהלכתו. וא"כ בגוף הכשר קיומו וגמרו דהשטר לא ידעתי הפרש בין נחתם ללא נחתם:

תד"ה ור"נ אמר כו' ואומר ר"י דנ"מ וכו'. לכאורה י"ל דנ"מ להלכה אף לרשב"ג באם בטל הגט בפני ב' שלא בפני ב"ד וזנתה קודם הביטול דאם ב' הוי ב"ד וממילא הא דאמרו חז"ל דביטלו אינו מבוטל הוא מדין אפקעינהו והיא למפרע פנוי' אין הולד ממזר אבל לר"ש דב' לא הוי ב"ד לא הוצרכו להפקיע הקדושין דהא בלא ב"ד גם לרבי אינו מבוטל ולא פרכי' ומי איכא מידי משום דכיון דאיכא טעם חשוב יש כח לעקור ד"ת ממילא גם לרשב"ג בכה"ג לא אתינן עלה משום אפקעינהו ולא עקרו הקדושין למפרע והולד ממזר:

בא"ד מ"מ בפחות מב' כו' עיין במהרש"א דהקשה דהא בדברי התוס' דלקמן דבטלו שלא בפניו בודאי בעי ב' דאין דבר שבערוה פחות מב' ע"ש. ולכאורה נראה ליישב דצריכים להבין עיקר הדברים דמ"ש דאם ביטל בפניו אין זה בכלל אין דבר שבערוה ואם בטל שלא בפניו הוי בכלל אין דבר שבערוה. ונ"ל דהנה ביסוד אין דבר שבערוה הוא מב' פנים. הא' דבמעשה בעצמותו אף אם שניהם מודים לא חל המעשה אא"כ נעשה בפני ב' עדים כמו במקדש ומגרש בעדים אף דשניהם מודים אין ממש בקידושין וגירושין אא"כ נעשה בעדים. הב' אף אם היכא דהמעשה בעצמותו מהני מ"מ אין הב"ד רשאי לפסוק ולהאמין עד שיעידו ב' עדים וכמו עדים שזנתה דהזנות בעצמה אף בלא עדים אוסרת על בעלה. ומ"מ א"א לדון בלא הודאת בע"ד עד שיעידו ב' עדים ולזה ס"ל להתוספות דגבי ביטול י"ל דבעצמותו מהני בלא עדים דאינו דומה לקידושין וגירושין כיון דאינו ענין מעשה וחלות הקנין רק ביטול וסילוק כח השליחות. אבל מ"מ לענין בירור הדברים שביטל בעי ב' עדים כמו כל דבר שבערוה. ומש"ה במבטל בפני השליח דהשליח יודע בעצמו הביטול ומוטל עליו שלא למסור הגט דבעצמותו חל הביטול אף בלא עדים. אבל בביטול שלא בפניו א"א לברר הביטול ולדון דהגט בטל עד שיעידו ב' עדים ומש"ה צריך שיבטל בפני ב' עדים. ולפ"ז י"ל דאף בביטול שלא בפני עדים ושלא בפניו אם מודיע כן לעדים שבטלו בב"ד דהעדים צריכים להאמין לו דהא בידו לבטלו עתה בפניהם, בזה מהני דהא הביטול בעצמותו מהני בלא עדים. ולענין הבירור יעידו העדים שאמר כן הבעל בפניהם. ולפ"ז י"ל דמ"ש תוס' בפחות מב' היינו דהביטול היה בפחות מב'. אבל מ"מ הודיע כן לעדים או לשליח שביטל דאלו מטעם אין דבר שבערוה מהני שיעידו העדים או השליח דהבעל אמר דביטל אבל מצד ביטול שלא בב"ד לא מהני. דאף דמודיע כן לעדים והוציאו קול שמודיע להשליח וליכא חשש קלקול ממזרת מ"מ כיון דהביטול בעצמותו לא מהני מכח קלקול ממזרת ממילא גם במה שמודיע שביטל לא מהני כמ"ש לעיל להוכיח מדברי הרשב"א ומיושב קושית המהרש"א.
אמנם אחרי העיון נראה דליתא דעיקר סברת הרשב"א ניחא דמכח שתקנו חז"ל דביטלו שלא בב"ד לא מהני ולא חלה הביטול. מש"ה לא מהני במה שמודיע כן להעדים או להשליח. אבל מ"מ יקשה לר"נ דאמר בפני ב' למאי הלכתא תקנו כלל דבטלו שלא בב"ד לא מהני. הא בלא"ה לא משכחת ביטול שלא בפניו בפחות מב' דהא בכה"ג אין דבר שבערוה דלא יהיה בירור על הביטול בפחות מב' ולא יהיה משכחת דמהני הביטול אלא כשיודיע להשליח או להעדים וממילא ליכא קלקול ולאיזה אופן אמרי ותקנו דביטול בעי שיהיה בב"ד. ואם נימא דהתקנה היה לענין ביטול זה שלא בפני זה דמדין דבר שבערוה מהני. ומ"מ ליכא קול מעליא ויש חשש ממזרות וממילא לבתר תקנה אף במודיע אח"כ לשליח או לב' ביחד לא מהני כאן דהביטול לא חלה כלל. מ"מ כיון דממילא צריכים לבוא להך גוונא דזה שלא בפני זה למאי הלכתא נקט תוס' בגוונא הנ"ל לנקטו בקיצור דנ"מ בביטלו זה שלא בפני זה וא"כ קושית המהרש"א לנכון. ומה"ט אין ליישב ג"כ דברי תוספות דנ"מ בביטלו בפני א' ואותו העד הוא מעידי הקיום על חתימת העדים דבזה ל"ש אין דבר שבערוה לפ"מ דבררנו דהביטול בעצמותו חל כמו בביטול בפניו אלא דלענין בירור בעי ב' עדים ובכה"ג נאמן העד מדין מגו דאין זה כתב ידם. דמ"מ יקשה על שורש התקנה דלמאי הלכתא תקנו דביטול שלא בפני ב"ד לא מהני הא בלא"ה לא יהיה באפשרות דמהני בפני ע"א אלא בכה"ג דיהיה הע"א מעידי קיום ובכה"ג ליכא חשש קלקול דאם יהיה קיום מבלעדו לא יהיה נאמן מדינא על הביטול. ואם נצטרך לו לקיום ממילא כשתרצה להנשא ע"י הקיום שלא יודיע ג"כ הביטול באופן דלקושטא דמלתא י"ל כנ"ל לדינא שאם יש איזה נ"מ בשורש התקנה כגון לענין ביטול זה שלא בפני זה. ממילא י"ל הדין דאם ביטל בפני א' ואח"כ הודיע לב' ביחד או להשליח דביטל בפני א'. וכן אם הע"א הוא מעידי הקיום אף דהוי בירור על הביטול מ"מ לא מהני כיון דבשעה שביטל לא חלה הביטול כלל אף דליכא חשש קלקול מ"מ חלה תקנת חז"ל דלא מהני ביטול שביטל בפני א'. אבל מ"מ קושי' המהרש"א נכונה דכל כמה דלא משכחת גוונא לתקנת חז"ל דמדינא יהיה מהני הביטול. מ"מ שייך חשש קלקול. וקשה למאי תקחז"ל דלא מהני הביטול וכיון דצריכים למצוא גוונא הו"ל לתוס' למנקט בקיצור הנ"מ באותו גוונא:

לא צריכא דמהדר עלה מעיקרא וכו' עמ"ש תוס' דלא חשיבא עקירת דבר מן התורה וכו' דמשמע פשט הלכה דלא הוה ביטול וכו' שוב כתב וצ"ע שמא אינו מועיל להקל אלא להחמיר וכו' לבאר כוונת דבריהם הוא דס"ל דרבי לא ס"ל הא דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין. ומ"מ בביטול שלא בב"ד כלל הרי מודה רבי דאינו מביא כמ"ש תוס' לקמן סוף ד"ה ור"נ וכו' וקשה וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כיון דלית לי' כל המקדש ע"ד רבנן וצריך חשש גדול של ממזרות כזה לא חשיב עקירה כיון שיש טעם הגון וכמ"ש תוס' ביבמות פ"ט ע"ב ד"ה כיון וכו' וא"כ ה"נ לענין דברים שבלב י"ל דהוה גיטא ויש כח ביד חכמים ואין זה עקירה. שוב כתב שנסתפקו בהא דביטל שלא בב"ד לרבי כיון דלית אפקעינהו רבנן לקידושין דלמא לא הי' כח לעקור דהוה שפיר עקירה ורק להחמיר אמרו. וה"ה הכא בדברים שבלב וצריך לומר כועוד נראה לר"י שכתב תוס'. ומחלוקות ישנה היא עיין רשב"א ביבמות שם ועיין רש"י שבת קמ"ה ריש ע"ב חתר למצוא טעם משום אפקעינהו וזה דלא כתוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה מתוך ופליגי בהנ"ל:

נקטינן שליח מתנה כשליח גט נפקא מיני' לענין הולך לאו כזכי. מלשון רש"י משמע דה"פ דלענין הולך דקיי"ל בעלמא דלאו כזכי נקטינן דשליח כזה הוא כשליח הגט שיכול לבטלו קודם שהגיע המתנה ליד הנותן לא לענין שיכול לחזור בו בפני השליח מזה לא איירי' פשיטא היינו הולך לאו כזכי אלא שיכול לבטלו שלא בפניו אם היה הביטול קודם שהגיע המתנה ליד המקבל אע"ג דהשליח דלא ידע נתינה להמקבל ואח"כ כשיבואו עדים שביטל השליחות טרם שהגיע ליד המקבל הרי צריך להחזיר המתנה ועדיפא מגט דהתם איכא עכ"פ תקנת ר"ג הזקן וקודם תקנה נמי הי' צריך ב"ד עכ"פ משא"כ שליח מתנה דליכא משום עיגונא וממזרת. ומיהו בפני ב' בעי' עכ"פ כמ"ש רמב"ן דלא אלים ביטול שלא בפניו למיעקר דיבור שליחות שבפניו. ועוד י"ל נפקא מיני' לפמ"ש ר"ת לעיל בתוס' י"ב ריש ע"א דמהאי טעמא הוה בשחרור תן והולך כזכי משום דאי לא דעביד לי' נייח נפשא לא הוה משחרר לי' וא"כ ה"א במתנה נמי דהרי אמרי' בעלמא במגילה כ"ו ע"ב וב"מ ט"ז ע"א במתנה אי לאו דה"ל הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' א"כ ה"א להוי נמי הולך כזכי קמ"ל שליח מתנה כשליח גט ולא כשליח שחרור וצריך לחלק ביניהו:

מאי שנא מהרי הוא הקדש. ע' תוס' דפשיטא להו דככר זה הקדש מועיל מש"ס ערוך נדרים ל"ד ע"ב. וא"כ ע"כ צריכין לחלק בין לשון בטל ללשון חרם. דחרם דומה להקדש ולא בטל. ונ"ל זהו הר"ן וה"ה שהקשו אהרמב"ם וראב"ד שמחלקין בין הרי הוא בטל להבא משמע ובטל הוא לשעבר משמע וקשי' להוא מנ"ל הא אע"ג דבחרם הוא מבואר בש"ס לחלק וכן הקשה עליהם לח"מ. וצ"ל דס"ל דליכא למילף לשון בטל מלשון חרם דאל"ה קשה קושי' תו'. אבל מ"מ נ"ל דלרמב"ם בלאה"נ לק"מ קושי' תוס' דהרמב"ם ס"ל בטל איננו מטעם שלא אמר הוא אלא מפני שהוא במשקל פעל עבר כמו חמק עבר ע"ש משא"כ חרם ולעולם אימא לך בטל וחרם חד לישנא ושפיר יליף לחלק בין בטל הוא להרי הוא בטל מחרם הוא והרי הוא חרם. ובעיקור קושי' תוס' צ"ל אין ללמוד מככר זה הקדש שהוא ככר איסור ואדם נאמן לשוי' מה שלו לומר כבר הקדשתיו ואע"ג דמיירי התם בככר של הפקר והוא בתוך ד' אמותיו ואומר הקדש י"ל שאומר דבר הקדישו במחשבתו שהרי הקדשו לגבוה לכ"ע הוה הקדש במחשבתו ולעולם ככר זה הקדש לשעבר ממש ורוצה לומר כבר הקדשתיו במחשבתי בלשון המועיל. ועיין הגהת רמ"א בש"ע יו"ד סי' רנ"ח סעיף י"ג וצריך להגיה שם ואם אמר שחישב כופין אותו לקיים מחשבתו ע"ש משא"כ חרם או הפקר איתא להדי' במג"א סי' ת"ס סק"ב ונעלם לפי שעה מס' תורת גיטין ע"ש:

רב ששת אומר אינו חוזר ומגרש בו. עיין תוס' והכוונה דאתי דיבור ומבטל דיבור או מחשבת לשמה ואפי' אי וכתב אהסופר קאי ולא אהבעל מ"מ איננו לשמה אלא ע"י דיבורו של בעל ואתי דיבורו של עכשיו ומבטל ליה וממילא הגט בטל לגמרי. ומה שהקשו תוס' מס"ת לכאורה לק"מ התם ה"ל הקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וה"ל קדושת השמות וקדושת ס"ת כמעשה גמור וכאלו הקדיש נכסיו או אמר פירות אלו תרומה אינו יכול לחזור בו וכדאית' רפ"ג דקידושין משא"כ לשמה דגט אין בו קדושה ואתי דיבור ומבטל דיבור ואפשר זהו בכלל תי' תוס' דגט לא חשיב גמר מעשה דאל"ה אין הבנה לתי' הלז וע' לעיל במתני' ר"פ כל הגט נמלך ומצאו בן עירו וכו' נתעוררתי כיון דנמלך נתבטל הגט לרב ששת וא"כ אפי' אשתו אינו יכול לגרש בו ע"ש וצ"ע:

בא"ד ורש"י פי' בכריתות כו' אלא מסיפא פריך כו' אלמא היכא דאהני דבריו הדרא למרא כו' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו בזה דאכתי מאי קשיא עליה דר"ל דנהי דבטילה היא דאהני דבריו והדרא למרא מ"מ הא קתני רישא להדיא דאי אפשי בה לא אמר כלום אלמא דאי אפשי אפי' במתנת מקרקע לא שייך לומר דהדרא למרא וכ"ש במטלטלין שכבר זכה וא"כ שפיר קאמר ר"ל דהוי הפקר כיון דלשון הפקר הוא פשיטא דכל הקודם זכה וכבר חזרתי על כל הצדדין ליישב על הדרך שכתבתי בסמוך ולא יכולתי להעמידו והנלע"ד דהכי קשיא ליה כיון דחזינן דבטילה היא הדרא למרא ולא אמרינן דהוי הפקר מחמת לתא דראשון שהרי נתייאש ונסתלק ממנה שהרי כבר באתה לידו של השני איירי רב ששת אע"כ דאפילו הכי לא הוי הפקר כיון שלא הפקירה הראשון בפירוש וא"כ מקשה שפיר לר"ל דבאי אפשי אמאי כל הקודם זכה דפשיטא ליה לתלמודא דל' אי אפשי בה אינו לשון הפקר גמור אלא לשון סילוק דהכי קושטא דמילתא אלא דר"ל סבר דלשון סילוק סגי דממילא הוי הפקר וא"כ מקשה שפיר דחזינן דסילוק מנכסיו אינו כהפקר ובזה נתיישב ג"כ מ"ש רש"י ז"ל וה"ה דמצי לשנויי כו' אלא דבלא"ה השתא משני שפיר וזה תימה דהיאך משני שפיר דהא דבר והיפוכו הוא דהשתא משני דבטילה היא כל הקודם זכה וע"כ היינו משום לתא דראשון שנסתלק ממנה דאי משום דמשמע לשון הפקר שהפקיר השני א"כ באי אפשי בה ומבוטלת ותיבטל אמאי לא אמר כלום דכל הני הוי יותר לשון הפקר דלהבא משמע אע"כ דבטילה היא הוי הפקר משום לתא דראשון וזה אינו לפי מאי דמסיק שם כי יהיב אינש אדעתיה דלקבלי מיניה כו' ולמאי דפרישית א"ש דהאי סברא אליבא דרשב"ג היא כמ"ש לעיל בשם הגאונים ורשב"ם ז"ל אבל מעיקרא משני הש"ס למאי דקס"ד דר"ל לית ליה דרשב"ג דלדידיה ע"כ הא דקתני דבריו קיימין בבטילה היא היינו דכל הקודם זכה משום לתא דראשון שנסתלק ממנה וסילוק הוי כהפקר לר"ל משא"כ לרשב"ג ויש לי להאריך בזה אלא שאין כאן עיקר מקומו. מיהו מתוך מ"ש ממילא אין כאן שום מקום לקושית מהרש"א ז"ל שהבין דלשון בטילה היא היינו ל' הפקר וזה א"א דא"כ תיקשי אי אפשי ומבוטלת אמאי קתני לא אמר כלום אלא ע"כ דהא דלשיטת רש"י ז"ל כל הקודם זכה בבטילה היא היינו משום לתא דראשון כדפרישית וא"כ מקשה שפיר בשמעתין דאלמא בטל מעיקרא משמע ודוק היטב:

גמרא רבינא אשכחיה לרב נחמן בר יצחק וקא מיבעיא ליה בטל מאי. ויש לדקדק לפי גירסת ר"י דמבוטלת דבריו קיימין לענין מתנה ובטילה היא לא אמר כלום אם כן משמע דאדרבא לשון היא מגרע ואפשר לחלק בין מבוטלת לבטל מיהו לפי שיטת הרמב"ם ז"ל א"ש טפי שמחלק דהא דמבעיא ליה בבטל היינו כשאומר הטי"ת בפתח דמשמע לשון עבר אבל בבטל בציר"י הטי"ת מהני א"כ לק"מ ונתיישב ג"כ לפי זה תמיהת התוספות בד"ה מ"ש מהרי הוא הקדש ודו"ק:

תוספות בד"ה ור"נ כו' וא"ת ומאי נ"מ השתא בפלוגתא כו' עכ"ל. ואף ע"ג דבדוכתי טובא מצינו דפליגי אמוראי אליבא דמשנה ראשונה כדאשכחן לקמן בפירקין דף מ"ב גבי נגחו שור בחצי עבד וחצי ב"ח יום של רבו לרבו וע"ש בתוספות והיינו כמשנה ראשונה וכה"ג טובא מ"מ נראה דעיקר קושייתם כאן מדאיפסקא לקמן הלכתא כר"נ והיינו לענין דסגי בשנים אם כן מקשו שפיר הלכתא ל"ל כיון דלא נ"מ השתא בפלוגתייהו והאמת שר"ת מפרש מחמת קושיא זו דהא דאיפסק לקמן הילכתא כרב נחמן לא איירי לענין זה אלא לענין יתומים שחלקו כ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו וכ"כ המרדכי שהיא ג"כ שיטת רבינו חננאל אבל התוס' כאן לא ניחא להו לפרש דלענין יתומים שחלקו איירי לקמן כיון דלא מייתי לה בשמעתין אלא אגב גררא ועיקר מקומו בכתובות ועוד דלענין יתומים שחלקו לא הוצרך סתמא דתלמודא למיפסק כר"נ דהא בכל דוכתי קי"ל כר"נ בדיני אע"כ דלענין ביטול בשנים איירי ומקשה שפיר ולפי זה נראה דקושייתם בזה דוקא לדבריהם הקודמים דבלא"ה לא הוי קשה מידי דהא נ"מ בהא דהלכתא כוותיה דר"נ לענין דתרי בי דינא קרי להו ונ"מ לענין שנים שדנו ולענין פרוזבול דהא בהא תליא משא"כ למה שפירשו דלאו בהכי תליא מילתא אלא כל חד למילתא קרי ב"ד מקשו שפיר ולכאורה היה נ"ל לפרש בדרך אחר דודאי למאי דס"ד מעיקרא דבין לרב נחמן ובין לר"ש בעינן ב"ד לענין ביטול שלא בפניו אלא דפליגי כמה מיקרי ב"ד וא"כ לא היה מקום לקושייתם דלפי סברא זו נראה פשוט דנ"מ עכשיו דאפילו לרבי דאמר בטלו מבוטל היינו דוקא היכא שנעשה בפני ב"ד אבל שלא בב"ד אין הביטול כלום מחדא מתרי טעמי אי משום דהו"ל דברים בעלמא ואין דיבור מבטל דיבור שלא בפניו אלא כשנעשה בב"ד וכן איתא להדיא בירושלמי בשמעתין אליבא דר"ל ע"ש או משום דאפשר דרבי גופא סובר בעלמא כרשב"ג דאמרינן מה כח ב"ד יפה כדאשכחן לרבי שחזר בו לענין שום הדיינים כדאיתא לקמן בסוגיא והא דקאמר בטלו מבוטל היינו משום שנעשה בב"ד ומהאי סברא גופא דמה כח בית דין האחרון יפה וכמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן בלשון התוספות בד"ה וחזר רבי ע"ש. אבל לדבריהם הקודמים שכתבו כאן דהא דקי"ל בפני שנים ע"כ לאו משום דאיקרי ב"ד וא"כ ע"כ דלר"ש נמי לא הוי טעמא משום ב"ד דאלת"ה א"כ לקמן דאמרינן הלכתא כרב נחמן לא הו"ל למימר אלא הלכתא כרבי יוחנן דהא בדר"נ איכא למיטעי דבעינן דוקא שנים שהם ב"ד במקום אחר ובאמת אליבא דר"י סגי בחד לסברת התוספות עכשיו דלמאן דלא בעי ב"ד ל"ש תרי ל"ש חד אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא שאין שום סברא כלל לטעות דבעינן ב"ד דוקא ואפילו ר"ש גופא דאמר בפני ג' לאו משום כח ב"ד הוא אלא משום דג' אית להו קלא וממילא דלר"נ דלא חייש לקלא מדסגי ליה בשנים א"כ ה"ה לחד לסברת התוספות עכשיו וכמו שאפרש בסמוך וא"כ א"ש דר"י סבירא ליה לגמרי כר"נ וא"כ לפ"ז ליתא לסברת הירושלמי וליתא לסברת מהרש"א ז"ל שהבאתי א"כ מקשו התוספות שפיר מאי נ"מ עכשיו דהלכתא כר"נ כיון דלרבי דאמר בטלו מבוטל דלית ליה טעמא דמה כח ב"ד יפה א"כ ר"ש נמי מודה דבדיעבד מבוטל אפילו בב' ואפילו בחד כנ"ל נכון ודוק היטב. ואפשר לפרש עוד בפשיטות דהא דקשיא להו לתוספות מאי נ"מ עכשיו היינו דדייקו לישנא דגמרא דקאמר בפני כמה הוא מבטלו ולא קתני בפני כמה היה מבטלו אע"כ דעכשיו נמי שייך פלוגתייהו וק"ל:

בא"ד ולר"נ אע"ג דבפני שנים כו' מ"מ בפחות משנים דאיכא למיחש טפי עכ"ל. מה שהוצרכו לזה דבחד פסול לר"נ משום חשש ממזרות ולא כתבו משום דחד לא מהימן היינו משום דזימנין לא שייך ה"ט כגון אם הגט עדיין ביד שליח ונודע לו שביטל הבעל בפני אחד דבכה"ג הוי מהימן אפילו עד אחד כיון שהאשה עדיין בחזקת א"א וטעמא דאין דבר שבערוה פחות משנים נמי לא ברירא להו בכה"ג כמו שאפרש לקמן בלשון התוספות בד"ה רבי סבר לכך הוצרכו לפרש כאן דהא דפסול לר"נ בחד היינו משום שהביטול היה שלא כדין כיון דשייך חשש ממזרות טפי. ועוד נראה לי שהוצרכו לטעם זה משום דלישנא דמתניתין דקתני בפני בית דין משמע דבעינן שיהיו שניהם ביחד דוקא דאל"כ לא שייך לקרותם ב"ד כלל ואי משום טעמא דדבר שבערוה או משום נאמנות אפילו אם אינם ביחד נמי מועיל אע"כ דטעמא משום חשש ממזרות ומשו"ה צריכין שיהיו שניהם ביחד דאיכא קצת קול כמ"ש התוס' בד"ה ורבי סבר כנ"ל נכון ודו"ק:

גמרא נהי דבטלי' לשליחותי' דבשליח גיטא גופי' מי קא בטיל והקשו בתוס' דהכא משמע דהגט אינו בטל כלל אף כשביטלו בפירוש ובקדושין איתא מתורת גט לא בטלי' ומשמע דמהני אם ביטל בפירוש ע"ש. ונראה לפמ"ש לעיל דבאמת קשה כיון דגוף הגט אינו בטל ממילא גם השליחות אינו בטל דהוי קני את וחמור וכתבנו דאיכא למימר דמוקמינן לה אחזקת אשת איש בהיפך דלא ביטל רק השליחות וא"כ לפ"ז א"ש דהכא אמרינן באמת גיטא גופא מי קא בטיל דאינו יכול לבטלו כלל וא"כ ממילא מוקמינין לה אחזקת א"א שלא ביטלו כלל ולכך אמרינן התם בקדושין שלא ביטל כלל גוף הגט דאם הי' מבטל גם גוף הגט לא הי' בטל אף השליחות רק דאמרינן שלא ביטלו כלל וא"ש:

ולפמ"ש הר"ן ז"ל בחידושיו בל"ז א"ש שהוא כתב דכיוון דלא מהני הביטול ממילא אמרינןדלא כיוון כלל על גוף הגט דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולא כיוון רק על השליחות וא"כ ממילא א"ש הכא והתם וא"ש:

דין דאם אמר זכי גט זה לאשתי אם הוא במקום שזכות הוא לה. כגון שנאסרה עליו מהני. אבל זולת זה לא מהני. אפילו הוא מוכה שחין. אם לא שגילתה בדעתה מתחלה שצוותה להתגרש. וביארנו עוד דמשומד שאינו לעכום ולהכעי' אלא מחמת שטות ומחלוקת וניאוף אז ג"כ אמרינן דלאו זכות הוא לה בגט כי שמא מצפה שיחזר בתשובה. ומ"מ לענין יבום לא שרינן. ומשומד לעכום או להכעיס אמרינן זכות הוא לה. וביארנו דמ"מ משומד שמגרש צריך שיאמר לו הרב צריך אתה לתת הגט על שתי דרכים וככה תעשה תמסו הגט לפלוני לידו שיקבל אותו ויזכה בו לאשתך ותתגרש בו מיד בקבלתן של זה. וגם תחזור ותקח הגט ותמסרנו ליד השליח להולכ' שתתגרש בהליכתו ודוקא שיתן לשם קבלה תחלה אבל לשם הולכה תחלה ואח"כ לקבלה לא מהני:

אמר אביי נקטינן שליח מתנ' כשליח הגט למאי נפקא מיניה להוליך לאו כזכי. ולסימנא בעלמא נקטי' דגבי גט אפילו אמר זכי לא מהני דחוב הוא. אלא כי היכי דהוליך לא מהני גבי גט. ה"נ דהוליך לא מהני גבי מתנה דהולך לאו כזכי. וכבר כתבתי בפ"ק בשם ר"ת דאפילו תן לא הוי כזכי במתנה. כך פי' התוס'. ואני אומר שדוחק הוא שיאמר נקיטנן כו' ויאמר כל הדברים שאין בהם צורך אלא סימנא לחוד. לכן נרא' דאף בגט מהני זכי כגון שנאסר עליו כמו שכתבתי לעיל בפ"ק סי' נ"ז. אבל מוכה שחין אמרי' טב למיתב טן דו. כדאיתא בפרק הגוזל קמא. גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין. אף שיש לחלק דדוקא גבי יבמה מאחר שאינה אלא להכנס בספק שמא תפול לפניו ליבום הוא דאמרינן טב למיתב טן דו כו' ומשום דתפול לפני מוכה שחין לא אמרינן אדעתא דהכי לא נתקדשה. אבל היכא שנעשה מוכה שחין אצלה מנלן דאמרינן טב למיתב טן דו כו'. ולא ניחא לה בגירושין. מ"מ נראה מאחר דמוכה שחין אינו אלא משום דסניא ליה ומאחר דפסקינן סוף פרק האשה שלום דהמגרש אשתו במקום קטטה דחוב הוא לה אף דסניא לי' משו' טעמא דטן דו כו' ומביא לשם התלמוד כמה מתלין טובא מאמוראים להראות לנו שאשה ניחא לה אפילו באיש קטן מבוזה ומדולדל. א"כ בכל גוונא אמרינן הכי וכן איתא להדיא בירושלמי והתוס' הביאו בפ"ק דגיטין גבי האומר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי כו' שחכמים אומרים בגיטי נשי' יכול לחזור דחוב הוא לה אבל לא בשחרורי עבדים דזכות הוא לו לעבד שיצא לחירות. ואיתא בירושלמי הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי חוב הוא לעבד היתה אשתו של מוכה שחין זכות הוא לה לית לך אלא בהדי אלו המוכר עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור המגרש אשתו שלח מדעתו שמא מגורש' היא. וכתבו התוס' פירוש ע"י אחר העבד נמכר בע"כ. ואין האש' מתגרש' ע"י אחר בע"כ עכ"ל. פירוש לפירושם העבד מאחר שנמכר ע"י אחר בע"כ. א"כ לעולם אמרינן זכות הוא לו שיצא מעבדות לחירות. ולא שנצטרך לידיעת דעתו אם ניחא ליה שהרי הוא נמכר אף שלא לרצונו ע"י אחר שלא בידעתו. אבל האשה מאחר שאינה מתגרשת בע"כ ע"י אחר אלא שיגיע גט לידה דהיינו בידיעתה. א"כ לעולם אינה מתגרשת שלא בפניה ע"י אחר אלא בידיעת' מקודם. ס"ס שמעינן מן הירושלמי דאפילו אשת מוכה שחין חוב הוא לה וכן פסק בנימוקי יוסף בסוף פרק האשה שלום גבי זיכה גט לאשתו במקו' יבם וכתב עוד שחולצות או מתייבמות. ומחזיקינן אות' כזקוקה ליבם ולא אמרינן שחולצות ולא מתייבמת. ועוד שהוסיף לשם שאפילו, כבר צווחה להתגרש ממנו והביא ראיי' מהירושלמי בריש פרק התקבל בכל אחד אמרינן התקבל כזכה והכא אמרינן התקבל כהולך שנייה היא שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו התיב ר' שמאי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש. ומשני אני אומר שמא חזרה בה. ונ"ל דאין ראיי' משם. דבודאי גבי סתם אשה הוא דאמרי' הכי אפי' הית' קטטה ביניה' דשמא חזרה ונתפייסה בדעתה. אבל מוכה שחין שהו' מן אותן שכופין להוציא בודאי אם צווחה להתגרש זכות הוא לה שהרי גילתה דעתה דלא ניחה לה ביה. ומ"ה נרא' דה"ה אפי' היכא דנשתמד דאמרינן חוב הוא לה דמצפה שמא יחזור בתשובה. ובכל דהו ניחא לה. ועדיף לה ממוכה שחין אם יחזור לדת ישראל ומ"מ נראה דוקא חיישינן אבל להיותה זקוקה ועומדת ליבום לא שרינן דסתמא דמילת' לא ניחה לה למשומ' דשמא לא יחזור אלא חיישי' ומה שכתב בתשובה בשם רש"י שהורה לאחר לקבל הגט שלא מדעתה. אפשר דאותו מעשה הי' במשומד לעכו"ם בלי אונס או להכעיס דפקר טובא דניכר מחשבתו להרע. אבל משומד מחמת שטות ומחלוקת או מחמת ניאוף או לתיאבון דיש לצפות כשימצא מקו' לברוח אולי ישוב מדעתו. איכא למימר דרחימה לי' וניחא לה ביה אפילו תצפה עליו כמה שנים. ואפילו על היבם שאינו בעלה ומספקא לן אי מרחמיה ליה או סניא ליה. אפ"ה כתב המרדכי בשם אביאסף בסוף פרק האשה שלום סימן י"ט שאפילו הוא קטן איכא למיחש דשמא מרחמי לה ומצפה עליו. וא"כ גבי בעל פשיטא דלכ"ע חוששין. ומה שכתוב בתשובת אהא דאמרינן שליח מתנה כשליח הגט להוליך לאו כזכי. משמע דזכי מהני. ומכאן דן המורה במשומד ששלח גט לאשתו ואמר זכי גט זה לאשתי ששוב לא מצי הדר בי'. וכן איתא בספר אגודה. ע"כ אני אומר אפי' תאמר דאיירי בסתם משומדים מ"מ לא משגחינן בהו להקל. מאחר דעיקר ראייתו מגמרא דילן דמשמע דזכי מהני בגט. וראייה דחוי' היא מנלן דבכה"ג איירי דילמא איירי באשה הנאסרת על בעלה או במשומד להכעיס ולעכו' כדפרישי'. וא"כ מאחר שכשל עוזר נפל עזור. וכן מהר"ם פקפק עליהם וכתב שנוהגים להחמיר. ונראה דאפילו בדיעבד יראה להחמיר היכא שאמר זכי ולא בא הגט לידה (וכן פסק מורשד"ם בתשובתיו השייכים לאה"ע סימן פ"ג יעויין שם) או שביטל השליחות קודם שבא לידה דלא מהני אפילו במקום עיגונא ולא להקל בספק א"א שהוא דאורייתא. אבל היכא שבא הגט לידה רק שיש לחוש שמא ביטול השליחות וחזר בו. כה"ג יראה במקום עיגונא להקל ולסמוך. על אלו גאונים מאחר דאיכא בזה כמה ספיקות. חדא שמא לא ביטל וחזר בו וכן הדרך במשומדים שאינם חוזרים בהם. ועוד דשמא זכות הוא לה מתחלה ומ"מ לכתחל' יעשה כמו שכתב מהרא"י שיאמר הרב אל המשומד צריך אתה לתת הגט על שני דרכים הראשון עיקר והשני לרווחא דמילתא. וככה תעשה תמסור הגט ליד פלוני שיקבל אותו ויזכה בו לאשתך ותתגרש בו מיד בקבלתו של זה. ואולי יש קצת גמגום בדבר אם תועיל קבלתו זאת ולכך תחזו' ותקח הגט ותמסרנו לשליח לידו להולכה בהליכתו. ובדרך זה מתוקנים כמעט כל הספיקות. דממה נפשך אם בקבלה יש די כמו שסוברים הרב' גאונים דלעיל תו לא צריכנן מידי. אפילו אם אינו די מ"מ המשומד הסיח דעתו מלבטל השליח כי יאמר שנסמוך על הקבל' לחודה בשעת הדחק. אבל מיהו למיעבד איפכא שימסור להולכה תחל' ואח"כ בקבלה ודאי לא שפיר דמי שאם אין הקבל' כלום גם ההולכ' לא הית' כלום בדרך זה שהרי בטל לפנינו את השליחות במסירתו לקבל' עכ"ל. ובכתבי' שלו מצאתי שכתב תלמידו של מהרא"י וז"ל שמעתי בשם מהר"יל ז"ל דאסור לעשות גט להולכ' כשמגרש משומד משום דודאי מבטל שליח כשישמע שצריך לקבל עליו שלא לבטל. ואפילו לאותן דיעות דלא צריך השבע' לגמרי הרי מילי בישראל דמקיים מילי דרבנן דרב מנגיד אמאן דמבטל כו'. וכן אומר שהי' נוהג כן מהרי"ל ז"ל אמנם מורי הגאון ז"ל עשה שליח להולכ' והיה משביע את המשומד בקללות האמורות בתור' שיבאו על ראשו אם יבטל הגט וקודם שעשה השליח להולכ' היה מזכה לה לאשה אותו הגט ע"י אותו השליח ואמר המשומד לשליח זכה גט זה לאשתי פלונית ואח"כ עשה אותו שליח להולכה. ודוקא שליח לקבלה מקודם אבל אלו עשה השליח להולכ' קודם ואח"כ לקבל' נמצא שהיה מבטל כח השליחות. וכן כתב מורי בחידושיו עכ"ל. ואומר אני דיש לנהוג כמהרא"י כמו שכתב בספרו שהוא באחרונה ועיקר. ושם לא כתב שהשביע המשומד בקללות. ואפשר בתחלת ימיו עשה כן. ובסוף ימיו חזר בו. וסברת מהרי"ל מסייעו לזה כשישמע שמאיימים עליו בעונשים שלא לבטל. א"כ תקנתו קלקלתו דאז ירגיש שיכול לבטל והכל תלוי בבטלה והוא לא יחוש לעונשים כאשר ידוע שרוב משומדים אין חוששין בעונשי ישראל. אלא אדרבה יראה לו פנים כאילו ביטולו אינו מעלה ולא מוריד. וכן עיקר:

דין אשת משומד שבקשה מאחד שיפתה את המשומד ליתן לה גט והלך אדם אחר וקבל את הגט מעצמו כדי לזכות לה. הוי גט. מאחר שגילתה בדעתה שחפצה בגט. ודוקא במשומד הוי גט. אבל באינש דעלמא אפילו גילתה דעתה ובקשה מכמה בני אדם שישתדלו לה גט מבעלה. והלך אדם אחר וקבל ממנו גט. לא אמרינן דנתנרשה בקבלתו:

פסק נראה אם אשת משומד בקשה מכמה בני אדם מי שיכול לפתות את המשומד או לשחדו שיתן לה גט זה עושה לה טובה ורצון. ואח"כ אירע שאחד מאותם ששמעו בקשתה נזדמן אל המשומד. ופיתה אותו לתת גט לאשתו. כה"ג מצינו למסמך אהנהו גאונים דסברי דדי בקבלה לחודה. דהא חזינן הכא דודאי זכות הוא לה להתגרש. וכעין זה כתב האשר"י בפרק קמא דקדושין. שאם גילה אדם דעתו לשדכן שחפץ באשה פלונית ובקש מהשדכן לשדכה לו. יכול השדכן לקדשה לו שלא מדעתו דכיון דגילה דעתו שהוא חפץ בה. א"כ זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו דזכיה מטעם שליחות אתרבאי. צ"ע בא"ז פ"ק דקידושין מתשובת רש"י לענין הגט. ונראה דלדעת האשר"י לאו דוקא שדכן אלא ה"ה אינש אחרינא ששמע שגילה דעתו שהוא חפץ בה. וכ"כ בהדיא בא"ז בתשובת משום ר' שמחה ומשום א"ז אביו דאפילו אינש דעלמא מהני עכ"ל מהרא"י ונראה לאו דוקא קאמר שאחד מאותן ששמעו בקשת האשה נעשה שליח לקבלה אלא אפי' לא שמע ממנה כלום והוא קבל הגט מעצמו כדי לזכות לה דהוי גט מאחר שגילתה בדעתה שחפצה בגט וגם הא לאו דוק' שבק' מכמ' בני אדם כו'. אלא אפי' בקש' מאדם אחד שישתדל גט ממנו והלך אדם אחר וקבל גט דהוי גט בקבלתו דעדיף מצווחה לגירושין שהרי גילתה דעתה להדיא שחפיצה בקבלת הגט ומ"מ נראה דדוקא במשומד דינא הכי אבל באינש אחריני אפי' הפצירה בכמה בני אדם להשתדל לה גטו מבעלי ושמע אינש אחר וקבל הגט לא אמרינן דנתגרשה בקבלתו דשמא חזר' בה מאחר דאינו מוכה שחין ולא משומד שזכו' הוא לה. וא"כ לא הוי שליח עד שעשאוהו בפירוש. וכן ירא' מתשובת רש"י לעיל בפ"ק סימן ל' שכתב גבי אשה שמינתה שליח לקבל' שבמקום אחר והודיעוהו את השליח ששליח הוגנת הוא. משמע אי לאו דהוי שלוחה לא מהני גילה דעתה אע"פ שהיתה מפצה בו שיקבל גיטה ק"ו בשליח אחר וזהו מה שכתב מהרא"י וצ"ע בא"ז בתשוב' רש"י בפ"ק דגיטין דלשם משמע דלגילוי דעת להדיא אפ"ה לא מהני אלא שעשא' שלי' אבל לפי מה שחלקתי מיושב הכל שפי':

דין היכא דביטל את השליח. יכול לחזור ולגרש באותו הגט. והיכא דביטל את הגט בפירוש. לכתחלה אין לחזור ולגרש בו ומ"מ אם נשאת בו לא תצא היכא שחזר בו מביטולו:

מסקינן בסוגיא איבעיא להו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו כו'. פי' היכא דביטלו. רב נחמן אמר חוזר ומגרש בו ורב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו והלכתא כותי' דר' נחמן והא ק"ל הלכתא כותיה דר' יוחנן דאמר חוזר פי' היכא שקדשה וא"ל לאחר שלשים יום יחולו הקידושין אמר ר' יוחנן שיכול' לחזור מאחר שלא חלו ויכולה לבטל אף המעשה. וא"כ הכא מ"ש ומשני הכי השתא. התם דיבור ודיבור הוא שהרי בדיבור מתקדשה אתי דיבור ומבטל דיבור. הכא נהי דבטלה לשליחותא דשליח. גיטא גופא לא בטיל. וכתבו התוס' והרא"ש אחריה' כו' דהאי לישנא משמע דאפי' אם ביטל הגט בפירוש אין לו כח לבטלו מדקאמר תלמודא. גיטא גופא לא בטיל וכן מדקאמר התם דיבור ודיבור הוא. משמע אבל כתיבת הגט שם האשה חשיב מעשה ואין לו ביטול אבל בקידושין בריש האומר לא גרסינן התם כל אריכות לשון זה אלא כך כתוב בספרים נהי דבטלה מתורת שליחות, מתורת גט מי בטלה. משמע דאם בטלה בפירוש הוי בטלה. ויש להשוות פי' שתי הגרסות. והכי קאמר. מתורת גט מי בטל' כלומר אין לו כח לבטלו מתורת הגט דכתיב' הגט לשמה חשיב מעשה. וכתב הרא"ש ומיהו אין לסמוך על זה לעשות הלכ' למעשה אלא אזלינן ביה לחומרא ולפי דעתו אינו אלא חומרא בעלמא דמצרכינן לגט אחר היכא דביטל הגט אבל אי מינסבא בהאי גיטא אפשר שלא תצא וכ"ש שהבני' כשרי' והרמב"ם פסק שיכול לבטל את הגט בעצמו היכא שביטל בפי' או אפי' בטלו בסתמא היכא שהגט בידו ואז שוב לא יכול לגרש בו. ולפ"ז אם נשאת בזה הגט הוי בנים ממזרים ול"נ דבודאי שתי הגרסאות אמת שיכול לבטלו ושאינו יכול לבטלו יכול לבטלו היינו אם לא חזר מביטולו הו' ביטול ולא גרע ממסירת מודעא ודלא כדעת הס"ת דס"ל כל גט שנכתוב ונחתום כהלכתו ששוב לא יכול לבטלו כלל שלא בפניהם. וראי' לדברינו מהא דאמרינן בפרק כל הגט וליחוש שמא פייס דהיינו עיקר פירושו שמא ביטל את הגט כמו שפי' התוס' וכן הסמ"ג בשם ר' שמשון וכן לקמן בפרקינן גבי אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין אטו לבטולי גיטא קבעי. משמע שאם היה מבטלו בפירוש שמועיל וג"כ אמת שאינו יכול לבטלו. היינו שאם חזר מביטולו שחוזר ומגרש בו ואינו צריך לגט אחר. וזהו מה שאומר כאן גיטא גופא לא בטיל וראיה לדברי דאם איתא דאפש' להתבטל הגט בעצמו. היכא דביטלו בפירוש היכא אמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו משום דסתמא לא בטיל אלא השליחות. והא כשאמר יהא כחרס טפי משמע ביטול הגט מביטולי שליחות ואמאי חוזר ומגרש בו שמא בטל את הגט ואין לו תקנה ועל כולן אמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו אלא בודאי משום דלא אפשר לבטולי הגט בעצמו ועל כל פנים יכול לחזור ומגרש בו. וכן כתב הר"ן על הרמב"ם דלא מחוור דעתו משום האי טעמא. אלא שלא ירד הר"ן לחלק כמו שחלקתי. ומכל מקום לכתחלה ראוי להחמיר היכא שבטלו בפירוש שאינו חוזר ומגרש בו. אבל אם נשאת לא תצא והיכא שבטלו לגט קודם שנגמר לכולי עלמא אינו חוזר ומגרש בו עיין לקמן בפרק המגרש סימן כ"א:

שתי לשונות משמע. וכיון דהכי הוא סתמא דמילתא כי טעין איניש מילתא דמהניא במילתיה קא טעין: הרי הוא כשליח הגט. ואם ביטלה הנותן קודם שתגיע ליד המקבל הרי היא בטלה: ה''ג נפקא מינה להולך לאו כזכי דמי. ואע''ג דמתנה זכות הוא מצי למיהדר דהולך לאו כזכי דמי: דתלי. נשען: בטל מהו. אם אמר בטל ולא אמר הוא מהו לשעבר משמע ואין בדבריו כלום כיון דלא אמר הוא או דילמא בלא הוא נמי ב' לשונות משמע ולישנא דאהני ביה קאמר: אינו מועיל. משמע דהוא אינו מבטלו אלא מעיד בו שהוא פסול והא לא חזינן ביה פסול ויתקיים בחותמיו: חרס הוא כחרס הוא לא אמר כלום. דכל לשונות הללו לשעבר הוא: הרי הוא חרס מהו. להבא משמע או לשעבר משמע: מאי שנא מהרי הוא הקדש. דקי''ל דהוי הקדש בכמה דוכתי דתנן בנדרים (דף מח.) אם שלי הן הרי הן מוקדשים לשמים ובהפקר נמי תנן בה הרי הוא מופקר לכל מי שאחפוץ אלמא להבא משמע: חוזר ומגרש בו. אם נמלך הבעל לחזור ולגרש בגט שביטלו: או אינו חוזר ומגרש. מי אמרינן בטל גיטא והוה ליה כחספא או דילמא שליחותא דשליח הוא דבטיל ליה עד דהדר ומשוי ליה שליח אבל גיטא לא בטיל: כר' יוחנן דאמר חוזרת. בקדושין בפרק האומר לחברו אמר לאשה התקדשי לי במעות הללו לאחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים בטלו הקדושין הואיל ובטלתן קודם שיהו חלין ה''נ ליבטיל גיטא: דיבור ודיבור הוא. מתחילה היתה מתקדשת על ידי הדיבור שנתרצתה בקדושין אתי דיבור של חזרה ומבטל דיבור ומיהו המעות לא בטלו שאם חזר וקדשה בהן מדעתה מקודשת: והכא נהי. האי דאמר בטל הוא לשליח הוא דבטליה שלא יהא שלוחו לגרשה בגט זה דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל גט שהוא בעין אינו נפסל: בפני כמה הוא מבטלו. קודם תקנת רבן גמליאל: בפני שנים. דבשלמא גבי דינא דממונא בעי' שלשה אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובתרי סגי: מוסרני לכם. לקמן (דף לו.) הוא בפרקין גבי פרוזבול שהוא מוסר שטרותיו לב''ד דאיהו לא תבע ליה לב''ח אלא הב''ד והן יורדין לנכסיו ולא קרינא ביה לא יגוש:

והוא אומר הילך כמה שאמרה ואמר רב נחמן כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אעילויא דידיה סמיך התם ודאי שרוצה לגרשה חשוב ליה עילויא אבל כאן שמגלה דעתו שחפץ בביטולו היינו עילויא דידיה ורש''י פי' בכריתות (דף כד.) דגרסינן התם כמו בשמעתין ולא פריך מאי אפשי דלא אמר כלום דכי אמר ר''ל במתנת מטלטלין דכיון דאתו לידיה הוי אי אפשי לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ שתהא המתנה קיימת אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים דלשעבר משמע ומודה שלא קיבלה לשם מתנה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי לאו דבריו קיימים והדרה למרה אלמא היכא דאהני דבריו הדרה למרה ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרה למרה והוא הדין דהוה מצי לתרוצי דההיא דריש לקיש כיון שכבר זכה הוי הפקר אבל בההיא דרב ששת דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה דכי יהיב אינש אדעתא דמקבלי לה מיניה ואי לא לא הוה מתנה דהכי משני התם אקושיא אחריתי ומיהו השתא משני שפיר בלאו הכי ובתר הכי פריך מאומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום פריך שפיר משדה אמטלטלין דבשדה שהיא שלו איירי כדפי' בקונט' האומר לחברו שהוא שותף עמו דלא שייך למימר דעתו שלא תהא המתנה קיימת כמו בההיא דרב ששת ואי לשון אי אפשי הוי הפקר במטלטלים א''כ ידי מסולקת הימנה בשדה שלו הוי נמי הפקר שאי אפשר לומר שרוצה לומר בענין אחר ואמאי לא אמר כלום: להולך לאו כזכי דמי. בגט לא שייך לומר הולך לאו כזכי דאפילו זכי נמי לא מהני ולא נקטיה אלא לסימנא בעלמא לומר כי היכי דלא מהניא הולך בגט לא מהני נמי במתנה: מאי שנא מהרי הוא הקדש. תימה דבריש אין בין המודר (נדרים דף לד:) משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי לא אמר כלום דגרע מגט זה חרס הוא דאמר דלא אמר כלום דהא בטל הוא דבריו קיימין וכי אמר גט זה בטל ולא אמר הוא מיבעיא לן ועמד בתיקו: רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו. תימה והא ריש לקיש ור' יוחנן דפליגי בריש האומר בקידושין (דף נט.) משמע דמודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כמו שמוכיח שם ממתני' דכל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה כו' וכתיבת גט לשמה הוי מעשה דאם כתב אדם ס''ת לשמה אינו יכול לחזור ולבטל וי''ל דכל זמן שלא הגיע ליד האשה לא חשיב גמר מעשה: התם דיבור ודיבור הוא. מתוך הלשון משמע דאפי' ביטלו בפירוש אינו מבוטל מדקאמר התם דיבור ודיבור הוא משמע דהכא לאו דיבור ודיבור הוא אלא דיבור ומעשה וגם מדקאמר גט גופיה מי קא בטיל משמע דאין לו כח לבטל אבל בקידושין בריש האומר (דף נט.) אין שם כל זה האריכות וכתוב בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט לא בטליה משמע דאם ביטלו בפירוש מודה רב נחמן דבטל וכן צריך לומר דגט לא חשיב מעשה כל זמן שלא הגיע ליד האשה דאי לאו הכי תקשי לרב ששת כדפירשנו לעיל ומדקאמר בפ''ב (לעיל דף יח.) גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דלא הכשיר ר''ש מיכן עד עשרה ימים דחיישינן שמא פייס פי' שמא ביטל את הגט כדפי' ר''ת אין ראיה כדפרי' בפ''ב ועוד דשמא התם לא נחתם לא חשיב גמר מעשה: ורב נחמן אמר בפני שנים דלתרי נמי ב''ד קרי להו. אין לומר דרב נחמן לטעמיה דאמר בפ''ק דסנהדרין (דף ה:) משמיה דשמואל שנים שדנו דיניהם דין דהא רבא לית ליה התם (דף ג.) דשמואל ועל כרחך רבא אית ליה הכא כרב נחמן דאמר בפני שנים דהא פליגי ר' יוחנן ור''ל בסמוך בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת ורבא פסיק בריש החולץ (יבמות דף לו.) בכולי הש''ס כר' יוחנן לגבי דר''ל לבר מתלת ור' יוחנן קאי כרב נחמן ועוד אמר בירושלמי דסנהדרין רבי יוחנן ור''ל דאמרי תרוייהו שנים שדנו אין דיניהם דין ובהחולץ (שם דף מו:) נמי א''ר יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה וע''כ צריך לומר אף ע''ג דתרי אין דיניהם דין כיון דפרוזבול סגי בתרי קרי להו בית דין ואם תאמר בפ' זה בורר (סנהדרין דף ל.) דפריך גבי אודיתא דילמא ב''ד חצוף כדשמואל דאמר שנים שדנו כו' בלאו שמואל נמי איכא למיפרך דהא ר' יוחנן ורבא לית להו דשמואל וקא סברי דלתרי בית דין קרי להו וכי האי גוונא נמי פריך גבי קיום שטרות בפ''ב דכתובות (דף כב.) וי''ל. דהתם כיון דבעינן שלשה באודיתא וקיום שטרות אין שייך לגבי ההוא מילתא לקרות לתרי ב''ד מש''ה קאמר דלמא לא בעי התם ג' כדשמואל. ואם תאמר ומאי נפקא מינה השתא בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפני כמה מבטלו הא תיקן רבן גמליאל שלא יהו עושין כן ואומר ר''י דנ''מ לרבי דאמר לקמן אם ביטלו מבוטל ופסק לקמן רב נחמן כוותיה ומודה רבי דאם ביטלו בפני ב' לרב ששת או בפני אחד אפי' לרב נחמן דאינו מבוטל דאפילו קודם תקנת רבן גמליאל לא היה מבוטל דדוקא בפני ג' לרב ששת מבוטל דליכא למיחש לממזרות אבל בפני שנים דאיכא למיחש לממזרות לא ולרב נחמן אע''ג דבפני שנים איכא למיחש לממזרות כדאמרינן בסמוך ואפ''ה הוי מבוטל מ''מ בפחות משנים דאיכא למיחש טפי אינו מבוטל ובהא אפילו רבי מודה דאמרינן מה כח ב''ד יפה: לתרי נמי ב''ד קרי להו. וא''ת דבספ''ב דיבמות (דף כה:) גבי מיאנה או חלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב''ד ודייק טעמא דב''ד הוא הא בי תרי לא והא אמר הכא דלתרי נמי ב''ד קרי להו ואור''י דהתם דייק מדלא קאמר מפני שהם שנים אלא תלי טעמא בב''ד ש''מ דלא סגי התם בתרי א''נ מיאון דומיא דחליצה וב''ד דחליצה היינו ג' ולא אתי כמאן דמכשיר חליצה ביחיד דחד לא מקרי ב''ד ואיכא נמי רננה: