גיטין כט ע"ב

דף כט - ב

שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא [קח ממנה את החפץ ואחר כך תן לה את הגט] ואזל איהו [השליח או שלוחו של השליח] ויהיב לה גיטא והדר שקל מינה חפץ [נתן לה את הגט, ורק אחר כך נטל ממנה את החפץ]; וכך נחלקו:

רבי יוחנן פוסל אפילו בו [בשליח ראשון שעשה כן], וכל שכן בשלוחו של השליח שעשה כן, והיות ובאופן זה השליחות בטילה, שוב לא ישלחנו לעולם ביד אחר, שמא לא יעביר השליח לשלוחו דברים כהוייתן, או שמא לא יעשה השליח כפי שנצטוה, ויהא הגט בטל. ^[1]

וריש לקיש מכשיר אפילו בשלוחו של השליח שעשה כן, וכל שכן בו [בשליח הראשון שעשה כן]; ומשום שלדעת ריש לקיש אין הבעל מקפיד על הסדר, ולא אמר לו אלא אורחא דמילתא. ^[2]

במשנה הקודמת נתבאר דין המביא גט בארץ ישראל וחלה שישלחנו ביד אחר; והמשנה הבאה מבארת כיצד יעשה שליח המביא גט ממדינת הים שחלה, שהרי צריך הוא לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

מתניתין:

המביא גט ממדינת הים וחלה, הרי זה עושה שליח אחר בבית דין ומשלחו, שהרי צריך הוא לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", והשליח השני שלא ראה הכתיבה והחתימה הרי לא יוכל לומר כן -

ואומר השליח הראשון לפניהם של בית הדין: "בפני נכתב ובפני נחתם".

ואין שליח אחרון צריך שיאמר ^[3] כשיביא לה את הגט: "בפני נכתב ובפני נחתם", אלא אומר: "שליח בית דין אני", ומסתמא עשו בית דין את הדבר כהכשרו. ^[4]

גמרא:

אמרו ליה רבנן לאבימי בריה דרבי אבהו: בעי מיניה מרבי אבהו [שאל נא מאביך רבי אבהו את השאלה הבאה]:

שליח דשליח, כלומר: השליח השני שנעשה בבית דין, האם משוי עוד שליח אחר, או לא? ^[5]

אמר להו אבימי לרבנן: הא לא תיבעי לכו [זו אין לכם לשאול], שיש לפשוט דין זה ממשנתנו: מדקתני במשנתנו: "אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם", ולא שנינו: "השליח השני", מכלל דאף שליח שני משוי שליח. ^[6]

אלא כי תיבעי לכו, אך זאת יש לכם לשאול: כי משוי השליח השני שליח אחר, בבית דין בלבד הוא דמשוי שליח, או אפילו שלא בבית דין יכול הוא לעשות שליח אחר. ^[7]

אמרו ליה רבנן לאבימי: הא - שאלה זו שאתה אומר - לא מיבעיא לן, מדקתני במשנתנו: אלא אומר שליח בית דין אני, הרי משמע שצריך לעשותו בבית דין. ^[8]

רב נחמן בר יצחק מתני - לדין ודברים שבין רבנן לאבימי - הכי [כך היה שונה אותם]:

אמרו ליה רבנן לאבימי בריה דרבי אבהו: בעי מיניה מרבי אבהו: שליח דשליח שנתמנה בבית דין, כי משוי שליח אחר, בבית דין בלבד יכול למנות שליח שלישי, או אפילו שלא בבית דין.

אמר להו אבימי לרבנן: עד שאתם שואלים היכן עושה הוא אותו, ותיבעי לכו אי משוי שליח בעלמא, כלומר: האם יכול הוא כלל לעשות שליח אחר ואפילו בבית דין.

אמרו ליה רבנן לאבימי: הא - שאלה זו על עצם מינוי השליחות - לא קמיבעיא לן, דהרי תנן במשנתנו: אין השליח "האחרון" ולא שליח "שני", מכלל דשליח משוי שליח.

אלא כי קא מיבעיא לן: בבית דין הוא דמשוי ליה שליח, או אפילו שלא בבית דין.

אמר להו אבימי לרבנן: הא - אף שאלה זו נמי - נמי לא תיבעי לכו, דהא קתני: "אלא אומר שליח בית דין אני".

אמר רבה:

שליח הגט בארץ ישראל עושה כמה שלוחין, כלומר עושה שליח שני ושני לשלישי וכן לעולם, ואינו צריך בית דין. ^[9]

אמר רב אשי: אם מת השליח הראשון בטלו כולן, ומשום שכל השלוחים באים מכחו של ראשון, וכשמת זה בטלה שליחותו, ועמו כל הבאים אחריו.

אמר מר בר רב אשי: הא דאבא דקטנותא היא ^[10] [שמועה זו של אבי, מימי קטנותו הם], כי יש להשיב עליה:

שהרי אילו מת בעל מידי מששא אית בהו [אם מת הבעל, וכי יש ממשות בכל אלו השלוחים]!?

הרי בהכרח דכולהו מכח מאן קאתו? מכח דבעל קאתו [מכח מי הם באים, הרי שמכח הבעל הם באים]!

ולכן: אי איתיה לבעל [אם הבעל קיים] אפילו אם השליח הראשון אינו קיים, כי אז איתנהו לכולהו, אף כל השלוחים שבאו מכחו הרי הם קיימים.

וכשליתיה לבעל ליתנהו לכולהו [אם מת הבעל בטלו כולן], אבל אם מת השליח הראשון לא בטלו כולן, שלא מכחו הם באים, אלא מכח הבעל.

מעשה בההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו [מעשה באדם שהיה רוצה לשלוח גט לאשתו על ידי אדם מסוים] מחוץ לארץ לארץ ישראל -

אמר לו השליח: לא ידענא לה לאשתך [איני מכירה] שאוכל לת לה את הגט.

אמר ליה הבעל לשליח: זיל יהביה לאבא בר מניומי דאיהו ידע לה וליזיל וליתביה ניהלה, [לך והבא את הגט לאבא בר מניומי שהוא מכיר אותה, וילך הוא ויתננה לה].

אתא השליח לארץ ישראל ולא אשכח [לא מצא] לאבא בר מניומי, אשכחיה [ומצא] לרבי אבהו ורבי חנינא בר פפא ורבי יצחק נפחא, ויתיב רב ספרא גבייהו, וסיפר להם דברים כהוייתן.

אמרו ליה רבי אבהו ורבי חנינא ורבי יצחק נפחא:

מסור מילך קמי דידן, דכי ייתי אבא בר מניומי ניתביניה ליה, וליזיל וליתבינה לה, [אמור את דברי שליחותך בפנינו, ותן לנו הגט, ואמור "בפני נכתב ובפני נחתם", ואנו נמסרנו לאבא בר מניומי שיהיה שליח בית דין], וכאשר מבואר במשנתנו, ששליח הבא מחוץ לארץ עושה שליח בבית דין.

אמר להו [לשלשת החכמים שהיו סמוכים ונקראו "רבי"] רב ספרא [שלא היה סמוך ונקרא "רב"]:

והא שליח הזה שנשלח רק כדי למסור את הגט לאבא בר מניומי, ולא נעשה שליח לגרשה - שליח שלא ניתן לגירושין הוא, ושליח כעין זה אינו יכול למסור את הגט לאחר!? ^[11]

איכסופו [נכלמו] שלשת החכמים מטענתו של רב ספרא.

אמר על כך רבא: קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן סמוכו [קטע רב ספרא שלא היה סמוך את רגליהם של שלשה חכמים סמוכים] כי תשובתו תשובה ניצחת היא.

אמר על כך רב אשי: וכי במאי קפחינהו!? והרי אין תשובתו של רב ספרא תשובה.

שהרי מי קאמר ליה, וכי אמר לו הבעל לשליח: אבא בר מניומי יתן את הגט ולא את!? והיות שנעשה שליח לגרשה יכול הוא לעשות שליח בבית דין, כמבואר במשנתנו.

איכא דאמרי כך היה מעשה:

אמר רבא: קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן סמוכו בטעותא, [בטעות ניצחם רב ספרא], שהרי אף הוא שלוחו של הבעל לגירושין! אמר רב אשי: וכי מאי טעותא יש כאן!? הרי:

מאי קאמר ליה, כלומר: ודאי כוונת המשלח היתה: אבא בר מניומי ולא את! ואם כן שליח שלא ניתן לגירושין הוא, ואינו יכול למסור את הגט לאחר.

מעשה בההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו [מעשה באדם ששלח גט לאשתו] מחוץ לארץ לארץ ישראל -

אמר ליה המשלח לשליח: לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין [אל תתן לאשתי את הגט עד שלשים יום].

אתניס בגו תלתין יומין [קרה לשליח אונס בתוך שלשים יום] שאמור היה למונעו מלעשות את השליחות לכשיעברו שלשים יום.

אתא השליח לקמיה דרבא!

אמר רבא: והרי חלה טעמא מאי אמרו במשנתנו שהוא יכול לעשות שליח בבית דין, הרי זה משום דאנוס הוא, ואם כן האי נמי אנוס הוא, ויכול הוא לעשות שליח אחר בבית דין.

ולכן אמר ליה רבא למשלח: מסור מילך קמי דידן דלבתר תלתין יומין משוינן שליח ויהיב ליה ניהלה [אמור את דברי שליחותך בפנינו, ותן לנו הגט ואמור "בפני נכתב ובפני נחתם", ואנו נעשה שליח אחר, ויהיה שליח בית דין].

אמרו ליה רבנן לרבא: והא שליח שלא ניתן היום לגירושין הוא!? שהרי לא עברו עדיין שלשים יום שקבע הבעל למתן הגט. ^[12]

אמר להו רבא לרבנן: כיון דלבתר תלתין יומין מצי מגרש, היות ולאחר שלשים יום הרי יכול שליח זה לגרש, לפיכך אף קודם שלשים יום כשליח שניתן לגירושין הוא.

עוד הקשו עליו החכמים מצד אחר: וליחוש שמא פייס, כלומר: שמא נתפייס הבעל עם אשתו בתוך שלשים יום אלו שמתעכב הגט ביד השליח, ובעל, ונמצא שהגט "גט ישן" הוא, ואינו כשר לגרש בו!? ^[13]

מי לא תנן, וכי לא שנינו במשנה לקמן עו ב:

הנותן גט לאשה, ואמר לה: הרי זה גיטך על מנת שיחולו הגירושין מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת בתוך שנים עשר חודש, הרי זה גט, שהרי אמר "מעכשיו" כשהיה עדיין חי ויכול לגרש, והוא הרי לא בא, ונתקיים תנאו שהתנה "אם לא באתי".

והוינן בה [בגמרא שם קודם המשנה]: וניחוש שמא פייס בתוך זמן זה, ולאחר זמן יבוא הבעל ויערער לומר "פייסתי" ויפסול את הגט!? ^[14]

ואמר רבה בר רב הונא: הכי אמר אבא מרי [רב הונא] משמיה דרב: באומר הבעל נאמנת עלי לומר שלא באתי, ושוב לא יוכל לערער ולפסול את הגט; וכל שכן שאנחנו מעצמנו לא נערער.

הרי למדנו שאם לא אמר כן חוששים שמא פייס, ואם כן האיך ניתן את הגט הזה, והרי אפשר פייס הבעל בתוך שלשים יום!?

איכסיף רבא מתמיהתם של רבנן שהשיבוהו תשובה ניצחת.

לסוף איגלאי מילתא דגט של ארוסה הואי אותו גט שנמסר לשליח למוסרו לאחר שלשים יום.

אמר רבא: אם אמרו בנשואה - שהיא חביבה עליו - שחוששין שמא פייס -

יאמרו כן גם בארוסה, שאינה חביבה עליו עד שיהא מחזר לפייסה!?

אמר רבא: הא ודאי קא מיבעיא לן [בזה ודאי יש להסתפק]: ^[15]

אמרי לה רבנן לאבימי בריה דרבי אבהו, בעי מיניה דרבי אבהו שליח דשליח משוי שליח שלישי או לא, אמר להו הא לא תיבעי לכו, דודאי משוי, דתנן ואין השליח האחרון. ולא קתני ואין השליח השני.

אלא כי תיבעי לכו בבית דין או שלא בבית דין. דכיון דאין השני והשלישי צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם נימא דהוו להו כשליח בארץ ישראל דאינו צריך למנותו בבית דין ופשטוה מד

תנן אין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח בית דין אני. וכן הלכתא דשליח שליח משוי שליח ודוקא בבית דין אבל שלא בבית דין לא. ונראה טעמא דמילתא דבשלמא בארץ ישראל דמצויין לקיימו ליכא למיחש למידי דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה ויתקיים בחותמיו, אבל בחוץ לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ואין צריך קיום, אי אפשר להכשירו אלא בעדות השליח בעצמו שקבלו שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם או בעדות השליח שיאמר שליח בית דין אני וחזקת בית דין עושין כתקונו ובפניהם נתקיים או מפני שליח או מפי עדים קיום, והילכך אם אין השליח השלישי אומר שליח בית דין אני איכא למיחש שמא השליח הראשון טעה ונתנו לה בינו לבינו והוא לא נתקיים בבית דין מפיו ולא מפי עדי קיום, והילכך אף השני אינו יכול למנותו אלא בבית דין, ומיהו אם נתקיים בחותמיו עושה שלא בבית דין לפי מה שכתבנו וכן כתב הרמב"ם ז"ל.

הא דאמר רבא [רבה] שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחין. נראה דלרבותא נקט ארץ ישראל, דאין צריך לומר בחוץ לארץ דכח בית דין יפה ועושין כמה שלוחין, אבל בארץ ישראל דמנפשייהו קא משוו ושלא בבית דין אימר אין עושה שליח אלא הראשון לבדו דמכח הבעל קא אתי אבל השני דמכח השליח קא אתי לא. ורב אשי נמי קאמר

ואם מת ראשון בטלו כולן. דוקא שלוחין שבארץ ישראל קאמר משום דסבירא ליה דכולהו מכח שליח ראשון קא אתו, אבל בשלוחין שבחוץ לארץ לא דלאו מכח שליח ראשון קא אתו אלא כל אחד מינייהו מכח בית דין קא אתו. וקיימא לן כרבא דאפילו בארץ עושין כמה שלוחין, ומיהו דוקא בשחלה או נאנס. אבל בלא חלה לא. בין בהולך בין באת הולך כדפסק רבינו אלפאסי ז"ל.

והא דרב אשי דאמר אם מת ראשון בטלו כולן. לא קיימא לן כותיה, אלא כמר בר רב אשי דאמר

הא דאבא דקיטונתא היא. כלומר בקטנותו אמרה ובלא טעם, דכולהו לאו מכח שליח ראשון קא אתו אלא מכח דבעל ואיתיה לבעל איתנהו לכולהו.

ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה שליח לא ידענא לה. איכא דדייק מינה דשליח הגט צריך להכיר האיש המגרש והאשה המתגרשת. ועוד דאמרינן לעיל בשילהי פרק המביא בתרא (גיטין כג, א) אלא סומא מאי טעמא, כלומר אינו כשר להביא את הגט, ומשני לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו, אלמא צריך להכיר. וליתא, דסומא שאני כיון שאינו יכול להכירו לעולם אלא על ידי אחרים [בנדפס: ופעמים] דמשקרין ליה. אבל אינש דעלמא דיכול להכיר מעצמו אם יתעכב בעיר אף על פי שאינו מכיר עכשיו אין בכך כלום. ותדע, מדאמרינן הכא ללישנא בתרא

מאי טעותא מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. כלומר דבין הוא בין אבימי יכולין ליתנו לה. ואף רבא נמי דאמר ד

אוקמינהו לתלתא סבי בטעותא. אלמא אף על גב דלא ידע לה נעשה לה שליח והא דאמר ליה לא ידענא לה הכי קאמר לא טרחנא בתרה דלא ידענא לה. וכן עיקר.

הא דאמר להו רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא. כתבתיה למעלה בשילהי פרק המביא בתרא.

אמר רבא קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן סמכי. כלומר נצחם בדין דודאי שליח שלא ניתן לגירושין הוא. ואינו יכול לעשות שליח, דהכי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את.

ואמר רב אשי דליתה, דשליח שניתן לגירושין הוא,

דמי אמר ליה אבא בר מניומי ולא את, והכא גרסינן מי.

ואיכא דאמרי אמר רבא קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן בטעותא. דמי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את.

ורב אשי אמר ודאי כדין קפחך

דמאי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. בניחותא. והכא גרסינן מאי. כך פירש רש"י ז"ל. נמצא לפי גירסא זו דשליח כזה אינו עושה שליח דקיימא לן כרב אשי וכלישנא בתרא ולחומרא. אבל רבינו חננאל זצ"ל גריס בכולהו לישני מי קאמר ליה. רב אשי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא סבירא ליה דבטעותא קפחינהו ושליח שניתן לגירושין הוא, דמי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. ואיכא דאמרי אמימריה דרבא קאי ולא אדרב אשי, ורב אשי ללישנא בתרא פירושי הוא דקא מפרש מאי טעותא, וכיון דקם ליה רב אשי בכולהו לישנא בחדא שיטתא דשליח שניתן לגירושין הוא, קיימא לן דיכול למנות שליח, והוא עצמו יכול ליתנה לה, דבעל אינו מקפיד עליו שלא יתננו לה אלא דמימר אמר ליה אם אין אתה מכירה ואינך רוצה לטרוח לחזור אחריה תנהו לאבא בר מניומי, ומיהו אנן כחומרי הגירסאות נקיטינן, והוא עצמו אינו מגרשה וכל שכן דאינו עושה שליח תחתיו.

הא דאמרי להו לרבא וליחוש שמא פייס. כבר כתבתיה בארוכה בפרק המביא בתרא בסייעתא דשמיא.

אמר רבא הא ודאי מבעיא לי כי משוו שליח בית דין בפניו או שלא בפניו. נראה שכך היא גירסתו של רש"י ז"לּ. ופירש כי משוו בית דין שליח, מי בעינן בפניו של שליח ראשון או לא,

והדר פשטה דבין בפניו בין שלא בפניו כדאמר ליה רבא לההוא שליח מסור מילך קמן. ובתר דאזל ליה משוו לה שליח לאחרינא למיהביה ניהליה. אבל ספרים יש דגרסי כי משוי שליח בבית דין בפניו או שלא בפניו, והכי פירושו שליח ראשון כי משוי שליח בבית דין מי בעינן שיהא שליח שני שהוא ממונה באותו מעמד או אפילו שלא בפניו יכול למנותו והדר פשטה דאפילו שלא בפניו, וכן פירשה הרמב"ם ז"ל.

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר המביא גט ממדינת הים וחלה עושה ב"ד ומשלחו ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח בית דין אני אמר הר"ם וכן השליח לשלוח ואפי' אלף ובתנאי שיקדם כל אחד מהם לחבירו בבית דין ובארץ ישראל לא יצטרך ב"ד כמו שקדם זכורו:

אמר המאירי המביא גט ממדינת הים ר"ל שהוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וחלה או נאנס והרי אם תאמר שיעשה שליח שני יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא הועיל כלום אלא הרי זה הולך לפני בית דין ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ובית דין עושין שליח במקומו ואמר שליח בית דין אני ר"ל שנותנו מכח שליחות בית דין ובית דין חותמין לו שהוא שלוחם וממה שהזכיר בה שליח אחרון ולא אמר שליח שני למדנו שאף שליח זה עושה שליח אפי' במאה זה אחר זה ודוקא בחלה כמו שפירשנו למעלה ובזו מיהא צריך בית דין בכל אחד ואחד שהרי האחרון צריך ליתנו מכח בית דין ולומר שליח בית דין אני אבל במקום שאין צריך לומר בפני נכתב כגון בארץ ישראל שליח עושה שליח עד כמה שלוחים אפי' שלא בבית דין שכל שאין הראשון צריך לומר בפני נכתב כו' אין האחרון צריך לומר שהוא שליח בית דין ולמדת לפי דרכך שאפי' ממדינת הים כל שהגט מתקיים בחותמיו שליח עושה שליח אף שלא בבית דין ומ"מ יש לי ספק אם גט זה נכתב בפני שנים והלך האחד עם הגט בשליחות הבעל והלך האחר עמו במקרה וחלה הראשון ורוצה לעשות שליח את השני שעמו אם צריך בית דין כשאר שלוחים או שמא מכיון שאף זה יכול לומר בפני נכתב כו' אינו צריך בית דין והדבר צריך תלמוד:

ויתבאר עוד בגמרא בדין שליחות שכל ששליח עושה שליח ומינה הראשון את השני וחלה השני הרי שני זה ממנה השלישי אפי' מת הראשון וכן כמה זה אחר זה ואין אומרין מכיון שמת הראשון בטל שליחותם של באי כוחו והיאך יעשו עוד שליח אלא שליחותם קיים הן לשליחות עצמם הן למנות שליח שאין אומרין שמכח שליח הם באים אלא כלם מכח הבעל וכל שהבעל קיים כל השליחויות קיימים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

הוזכר בכאן מעשה בההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה שליח לא ידענא לה ואמר ליה מדלא ידעת לה הבייה לאבא בר מניומי דליתביה לא אתא ולא אשכחיה לאבא בר מניומי יתיב ר' אבהו ור' יצחק נפחא ור' חנינא פפי ואמרו ליה מסור מילך קמן דכי אתי אבא בר מניומי ניתביה ניהליה והוה יתיב רב ספרא גביהו ואמר להו והא שליח שלא נתן לגירושין הוא דמסתמא הכי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את זהו ענין המעשה ולמדנו ממנו שאדם ממנה שליח ממקומו אדם שבעיר אחרת אע"פ שאינו בפניו שהרי זה מינה ממקומו שליח אבא בר מניומי להוליך את הגט לאשתו ואע"פ שזו לא נאמרה אלא בשליח הולכה יראה שאף בשליחות קבלה כן וכן עשינו בה מעשה והודו לנו גדולי הדור ומ"מ מגדולי הדורות ראיתי בנימוקיהם שחולקים בשליחות של קבלה הואיל ומילי נינהו ואין נראה כן:

למדנו עוד ממעשה זה שכל שלא עשאו שליח להוליך את הגט לאשתו אלא שאמר לו תנהו לפלני שיתנהו לה ולא מצאו אע"פ שזהו אונס אין אותו השליח יכול ליתנו שאינו שליח לגירושין אלא אותו פלני הוא שליח הגירושין ומכיון שאינו יכול ליתנו לה אף הוא אינו יכול למנות שליח אחר אף בב"ד ואפי' מסר דבריו לבית דין להיות הבית דין מקבלין אותו ליתנו לאותו פלני אינו כלום שמאחר שאינו שליח של גירושין אינו ממנה שליח ולא בית דין עליו כלל אף ליתנו לאותו פלני אפי' במקום אונס שאין כאן אלא מילי הואיל ולא הרשהו לגרש ומילי לא מימסרן כלל אלא נותנו לאותו פלני והוא נעשה שליח אף לעשות שליח אם חלה או נאנס ולפי דרכך למדת שאפי' אמר לו תנהו לה והוא אומר איני מכירה וחזר ואמר לו תנהו לפלני שהוא מכירה אפי' הכירה הוא אחר כן אינו שליח כלל אלא אם כן אומרו לו בפירוש שאם יכירה אחר כן יהא הוא שליח ודברים אלו פירושן אף במקום שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

ולענין ביאור יש שואלים שהרי אמרו בסוף המביא תנין דאמר לה הוי שלוחה להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב כו' ולישוו שליח וליתבו לך ואם כן אף זה הרי שליח שלא ניתן לגירושין הוא ותירצו שבזו הואיל והוא צוה לה בפירוש שתמסור דבריה לבית דין אין קפדין בשליחות הניתן לגירושין כלל ומכל מקום למה שפירשנו שכל שלא ניתן לגירושין מילי נינהו ופירשנו שאין מילי מימסרן אף לבית דין ופירשנו למעלה שכל שאין שליח עושה שליח כגון מילי אף בהתנה כן קשיא אלא שאיפשר שכל בבית דין ובתנאי מהני אף במילי וכל שכן בזו שאינן מילי לגמרי שהרי הגט בידה:

ואי לאו דמיסתפינא מחבריא ומכל שכן מגדולי הרבנים שפירשוה בתורת בית דין דעתי נוטה שזו שאמר מסור מילך קמן פירושו בתורת עדות ובתורת שליחות והראיה שאין אדם עשוי להזמין עצמו להיות בית דין אבל כל שבתורת בית דין יכול למסור להם דבריו והם נותנין לאותו פלני מכח הבעל או ממנים שליח ליתנו לאותו פלני שיתנהו לה שהבית דין בכל מקום מקבלים את הדברים להשלים כונת הבעל ואף לגדולי הפוסקים ראיתי שסיימו דבריהם בשמועה זו וכן הלכתא דשליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא משוי שליח אלמא שלא נאמרה אלא לשליחות הא כל שבתורת בית דין לא וכן נראה לי ברור ועיקר וכן עוד ראיה לדבר דבעובדא דתני בתר הכי ר"ל לא תותביה עד תלתין אמר ליה רבא מסור מילך קמן והתם לא אידכר אלא רבא לחודיה ואי מתורת בית דין הוה מדכר תלת אלא ודאי מתורת שליחות הוא:

ועל מה שפסקנו דמסתמא הכי קאמר אבא בר מניומי ולא את ואע"פ שהיה סבור למנותו שליח עד שאמר איני מכירה ומתוך כך אמר לך הבייה לאבא כו' אין אומרין שדעתו שכל שיכירה יהא הוא רשאי ליתנו לה הקשו בתוספות שהרי בפרק התקבל ס"ג ב' שאלו אמר לשנים כתבו ותנו לשליח כלומר כתבו אתם את הגט ותנוהו לשליח שיתנהו לאשה מי מצו אינהו למיתבייה ניהלה או לא מי אמרינן קפידא הוי ושליח דוקא ולא אינהו או דילמא משום טירחיהו הוא דקאמר וכל דאינהו בעו למיטרח כל שכן דניחא ליה והעלוה בתיקו ואם כן היאך לא החליטו לו שליח ולא אינהו כדקאמרינן הכא אבא בר מניומי ולא את דהא הכא הוה לן למימר טפי דמתחלה היה יהיב ליה לדידיה אלא דקאמר איני מכירה ומתוך כך פסקו קצת מפרשים כלישנא קמא דמי קאמר אבא בר מניומי ולא את כלומר וכל שהוא מכירה נותן לה ואם כן שליח של גירושין הוא ועושה שליח ומכל מקום יש מתרצים שזו שבכאן הואיל והזכיר בפירוש למי יתנהו ודאי קפידא היתה אבל התם לא סיים שום אדם אלא לאי זה שליח שירצו ואף הם בכלל ואין זה כלום שהרי פירשו שם גדולי הרבנים לשליח שמניתיו או שמא בזו הואיל ואינו מכירה אין רצונו להתבזות שיהא אדם מפרסם הענין ומרנן את העיר היכן פלנית ומסלקו לגמרי:

ויש מיתרצים שזו שבכאן הואיל והוא היה שולחו לא היה קפיד על טרחו כלל והילכך אבא בר מניומי ולא את קאמר שאלו היה בדעתי שאם יזדמן שיכירה יתנהו לה היה מתנה לו כן שהרי אינו מקפיד על טרחו אבל התם ודאי איכא למימר דאטרחייהו חייש והיינו דקאמר תנוהו לשליח וכל דאינהו באי למיתב איכא למיתלי דטפי ניחא ליה אלא דסלקא בתיקו כמו שיתבאר שם:

הוזכר עוד בכאן מעשה באחד ששלח גט לאשתו על ידי שליח הולכה ואמר ליה לשליח לא תיתביה ניהליה עד תלתין יומין ואיתניס בגו תלתין אונס שהוא ניכר וברור שמעכבו מליתן אף לאחר שלשים ונאמר בו שיכול הוא למנות שליח מעכשו ליתנו לאחר שלשים במקומו ויש אומרין דוקא בבית דין ומפני שהם מפרשים מסור מילך קמן בתורת בית דין כמו שכתבנו דעתם למעלה ועקר הדברים שאף בתורת שליחות כן וכן פירשוה גדולי המחברים וטעם הדבר ששליח זה אין אומרין הרי בתוך שלשים מיהא אינו ניתן לגירושין אלא הואיל ולבתר תלתין מצי יהיב אף בגו תלתין הוא נקרא ניתן לגירושין:

ומכל מקום הזכירו בה חששא אחרת והוא ששאלו בה וליחוש שמא פייס כלומר ואף הוא עצמו היאך יתנהו לאחר שלשים ויש מפרשים שבתוך העיר היה וכל שהוא בעיר ומשהא נתינתו חוששין לפיוס ופירשו בו גדולי הרבנים שמא פייס ובעל מתוך פיוסו והוי גט ישן עד שפירשוה בארוסה שאין חוששין בה לפיוס הואיל ואין לבו גס בה ואם בנשואה דוקא בשאמר לה בעדים או בבית דין נאמנת עלי שלא פייסתי ויש מפרשים בחשש פיוס שמא פייס ובטל הגט ומטעם שקשה להם אם נפרש שמא פייס ובעל היאך הוא אומר נאמנת עלי שלא פייסתי והרי החשש אינו אלא לתועלת האשה ובנה ואין ראוי לומר נאמנת עלי אלא כשהוא רוצה לפסול את הגט ותנאו מונעו בכך ואע"פ שאיפשר לפרש בה חוששין שמא פייס ובעל ויאמר אחר כן אל תגרשהו בה שגט ישן הוא וכי אמר הכי לא מהימן וכל שכן דאנן לא מערערינן מכל מקום יותר נכון לדעתם לפרש שמא פייס ובטל את הגט ואם תאמר בזו מיהא מה בין ארוסה לנשואה והרי אף בשל ארוסה הבטול פוסלו מכל מקום אין הפיוס מצוי בארוסה כלל:

ולפי מה שפירשנו שאין חוששין לפיוס אלא כשהוא בעיר אתה מתרץ מה שאמרו בפרק שני המשליש גט לאשתו ואמר אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים משנתנו לה מותרת לינשא מיד ואין חוששין לפיוס שפירושו בשאינו עמה בעיר אלא שמשליש לו את הגט והולך לו לעיר אחרת אלא שקשה לי לדעת זה מה שהביאו עליה מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת הרי זה גט אלא שלא תנשא במקום יבם עד שיעברו שנים עשר של תנאי כמו שיתבאר ושאלו בה וליחוש שמא פייס עד שהעמידוה בנאמנת עלי שלא באתי והרי זה אינו בעיר אלא שגדולי המחברים ראיתי שכתבו האומר לאשה הרי זה גיטך לאחר שנים עשר חדש והיה עמה במדינה חוששין שמא פייס עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתי נמצא שלא כתבו בה מעכשו וכן שכתבו בה שהיה עמה במדינה ואח"כ כתבו בזו הנזכרת כאן הרי זה גטיך מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש הרי זה גט לכשיגיע הזמן ואין חוששין שמא בא שאין דרכן של בני אדם לבא בצנעה ואני תמה שהרי בזו עצמה הזכירו כאן שצריך לומר נאמנת עלי שלא באתי הא לאו הכי חיישינן ואע"פ שאינו בעיר אלא שיש לתרץ שבזו הואיל ותולה התנאי בביאתו דעתו לחזור כדי שלא יהא הגט גט דהרי הוא כאלו הוא בעיר וא"כ לדעת זה מעשה שבכאן אתה צריך לפרשו בשהוא בעיר שאם אינו בעיר אין צריך לנאמנת עלי שלא פייסתי או להעמידה בארוסה והדברים זרים דמדקאמר מסור מילך קמן הדבר מוכיח שאינו בעיר עם הבעל ועוד דהא אמר ר' יוחנן בפרקין דלעיל להכשיר אף במכאן ועד עשרה ימים ומשום דאי איתה דפייס קלא אית ליה אפי' היא בעיר אבל כל שנותן זמן בגט נראה כעין מי שמשייר לעצמו המלכה ויש לחוש לפיוס אף בשאינו בעיר כגון הא דאם לא באתי יהא דלא תיתביה ניהלה והא דכל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום והא דמשליש ואומר אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים שכל שהוא משאיר לעצמו זמן כעין המלכה הוא ולבו נוקפו שמא לא ימצא גלוסקא יפיפיה דכותה ואכתי דעתיה עילוה וכל שדעתו לפיוס מפייס וליה ליה קלא שאף הוא משתדל להיות שליחותו חשאי עד שירא אם יוכל לפייס ובכל אלו חוששין לפיוס עד שיאמר נאמנת עלי שלא פייסתי וא"כ הא דמשליש דוקא בנאמנת עלי כו' או שמא בזו אינו דרך שיור אלא שתנשא לאלתר וזהו עקר הדברים לדעתי ויש מחלקים בין שהגט על ידי מריבה לשהוא בדרך ריצוי כגון הולך למדינת הים שכל שהוא על ידי מריבה אין חוששין לפיוס אפי' הוא נותן זמן ואם איתה דפייס קלא אית ליה אבל כל שהוא דרך תנאים שבריצוי חוששין לפיוס בנתינת זמן ויש לו פנים אלא שעקר הדברים כדעת שכתבנו וכבר כתבנו דקדוקים אחרים בענין זה בפרק קורדיקיס:

מתני' המביא גט ממדינת הים וחלה עושה ב"ד ומשלחו ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואין השליח האחר צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח ב"ד אני. פי' אם חלה או נאנס ואינו יכול ללכת ורוצה למנות שליח צריך למנותו לפני ב"ד מפני שצריך לומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ולקיימו וזה השליח האחרון אינו יכול לאומרו וכבר איפלגו ר' יוחנן ורבי חנינא לעיל ואמרינן התם דכ"ע שלשה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ובצירוף השליח עם שנים אמרינן פליגי והכא נמי מ"ד בפני שלשה מפרש מתני' ב"ד עמו שיהו שנים והוא הרי שלשה:

אמרי ליה רבנן לאבימי בריה דר' אבהו בעי מיניה מר' אבהו שליח [דשליח] משוי שליח או לא א"ל הא לא תיבעי לכו מדקתני אין השליח האחרון מכלל דמשוי שליח פי' מדלא תני שליח שני ותני שליח האחרון ש"מ דמצי משוי כי תיבעי לך בב"ד או שלא בב"ד. פי' מי אמרינן כיון שאין צריך השני לומר בפני נכתב ובפני נחתם אינו צריך ב"ד או דלמא כיון דהוא צ"ל שליח ב"ד אני שוה דבור זה כמו בפני נכתב ובפני נחתם. אמרו ליה הא נמי לא תיבעי (לכו) [לך] דקתני אלא אומר שליח ב"ד אני (כר"ש) אלמא צריך האחרון שבהם לומר שליח ב"ד אני וש"מ שאינו עושהו אלא בב"ד:

אמר רבא שליח בא"י עושה כמה שלוחים פי' ראשון לשני ושני לשלישי עד לעולם ואין צריך ב"ד הואיל ואין הראשון צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם [אין] האחרון צ"ל שליח ב"ד אני ובמדינת הים תנן במתני' דעושה כמה שלוחים מדתני אין שליח האחרון אבל בא"י לא תנן דשליח שני עושה שליח שלישי והוה אמינא דוקא במדינת הים שנתמנה שליח שני בפני ב"ד אלים לשוויי שליח שלישי אבל בא"י שלא נתמנה אלא בינו לבינו הוה אמינא דלא [יכול] למיעבד שליח שלישי קמ"ל רבא דעושה כמה שלוחים:

אמר רב אשי ואם מת ראשון בטלו כולם פי' אם מת שליח ראשון קודם שיגיע הגט ליד האשה בטלו כולם דמכח קמא קאתו:

אמר מר בר רב אשי הא דאבא דקטנותא הוא אילו מית בעל מידי אית בהו מששא כולהו מכח בעל קאתו איתיה לבעל איתנהו לכולהו ליתנהו לבעל ליתנהו לכולהו וכן הלכה:

ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו א"ל זיל יהביה לאבא בר מניומי דהוא ידע בה וליתביה ניהלה אתא ולא אשכחיה לאבא בר מניומי יתיב ר' אבהו ור' חנינא ור' יצחק נפחא ויתיב רב ספרא גבייהו אמרי ליה מסור מילך קמן דכי אתי אבא בר מניומי ניתביה ניהלה פירוש השליח היה אנוס לילך לדרכו ולא היה יכול להמתין עד שימצא אבא בר מניומי ואמרי ליה מסור דברי שליחותך בפנינו ואמור בפני נכתב ובפני נחתם ואע"פ שאיננו כאן כדאמרינן לקמן שיכול ב"ד למנותו בין בפני שליח ראשון בין שלא בפניו תן לנו הגט (שיתנהו לו) ואנו ניתן לו והוא ימסרנו לאשה ויהיה שליח ב"ד אמר להו רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא איכסופו פי' זה השליח לא נעשה שליח לגרשה אלא למוסרו לאבא בר מניומי והלכך לאו במקום בעל קאי שיהא רשאי למוסרו אלא על יד אבא בר מניומי יכול למוסרו שכך הרשהו הבעל אבל אינו רשאי שיתנהו לאדם אחר שיתנהו לאבא בר מניומי ולא דמי לשליח שניתן לגירושין שידו כיד הבעל ומסתמא עושה כמה שלוחים אבל זה שלא ניתן לגירושין ואין ידו כיד הבעל מסתמא אין לו למנות שליח אחר להגיעו ליד אבא בר מניומי אך אם הרשהו הבעל בפירוש שיהא רשאי למנות שליח אחר עד שיגיענו ליד אבא בר מניומי. אמר רבא קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן סמיכי ואסיקנא דהכי א"ל אבא בר מניומי ולא את והוה ליה שליח שלא ניתן לגירושין פי' שאמר לבעל לא ידענא לה לא עשאו שליח אלא לתתו ליד אבא בר מניומי וה"ל שליח שלא ניתן לגירושין דסתמא אין לו כח למנות שליח אחר להגיעו ליד אבא בר מניומי רק אם היה הבעל מרשהו בפירוש:

ההוא גברא דשדר גיטה לדביתהו א"ל לשליח לא תיתביה ניהלה אלא לבתר תלתין יומין איתני בגו תלתין יומין פי' אירע לו אונס שלא היה יכול להמתין שם ל' יום ולמוסרו ביד האשה אתא לקמיה דרבא אמר רבא חלה מ"ט משום דאנוס הכי נמי הא אניס א"ל מסור מילך קטן ולבתר תלתין יומין משוינן שליח וממטי ליה ניהליה ומכאן מוכיח שב"ד ממנין השליח השני ולא שליח ראשון ומ"ה תנן שליח ב"ד אני אמרי ליה רבנן לרבא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא פי' בתוך ל' יום אמר להו רבא כיון דלבתר תלתין יומין מגרש שליח שניתן לגירושין הוא:

וליחוש שמא פייס פי' שמא בא הבעל אצלה בתוך ל' יום ונתייחד עמה ופייס ובעל ואם בעל בתוך ל' יום בטלה שליחותו של שליח אחרי שנתפייס עמה ובא עליה ושוב אין שליח זה יכול לגרשה דבטלה שליחותו אבל בעל בודאי יכול לגרשה בו דדוקא שליחות השליח בטלה אבל גט כדקאי קאי וכיון דיהביה ניהליה בתר דבא עליה מפקיע קדושיה אבל מיהו גט ישן הוי דאיכא למיחש שמא יאמרו גיטה קודם לבנה אבל אם גירשה בו תינשא לכתחלה. מי לא תנן מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט והוינן בה וליחוש שמא בא עליה פי' אחרי שיש שהות הרבה לבא ליחוש שמא בא וביטל תנאו ולא דמי לשולח גט ממדינת הים ואינו קובע זמן לשהותו בידם דהתם ליכא למיחש שמא בא ופייס דמימר אמר השליח קידמני וכבר הגיע הגט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא:

ואמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי פי' באומר בפני ב"ד בשעה שמסרו לשליח הרי היא נאמנת עלי כק' עדים אם ערער לומר פייסתי' הריני מאמינה לומר שלא באתי בתוך זה הזמן אצלה וכיון דמעיקרא הימנה תו לא מהימן לערער וכ"ש דאנן לא ניקום ונערער אלמא טעמא דאמר הכי אבל האי דלא אמר הכי ליחוש איכסיף לסוף איגלי מילתא דארוסה הות אמר רבא אם אמרו בנשואה דחביבה עליו ומחזר לפייס יאמרו בארוסה שאינה חביבה עליו כ"כ אמר רבא אי ק' לי הא ק"ל כי משוו ב"ד שליח שני בפניו או דלמא שלא בפניו פי' כי משוו ב"ד שליח שני בפניו של השליח ראשון משוו ליה או דלמא שלא בפניו נמי מצי משוו ליה כגון זה שאינו יכול להתעכב וילך לדרכו בתר דבעיא הדר פשטה בין בפניו בין שלא בפניו שלחו מתם בין בפניו בין שלא בפניו:

בד"ה ר"י פוסל בו כו' ולפי זה הא דקתני שאין רצונו שיהא פקדונו כו' היינו ביד אשתו עכ"ל דלא ניחא להו למימר שהוא טעם ללא ישלחנו לכתחלה כו' דאין רצונו שיהא פקדונו ביד השליח שני ומשום דשמא לא ימסור לו דברים כהווייתן או שלא ידקדק כו' כמו שכתב רש"י דמשמע להו הכא דקתני אין רצונו כו' פסול הגט (ה) אתא לאשמועינן דאי שלא יעשה כן דהיינו לא ישלחנו כו' הא ודאי אפילו תינוקות של בית רבן יודעין כו' כדקאמר ר"י ואי הוא טעמא ללא ישלחנו כו' לאו פסולה אתי לאשמועינן דהא אם לא שינה הגט כשר בשלוחו כמו בו אלא דלא יעשה כן משום דשמא לא ימסור כו' כפרש"י אלא דע"כ לפרש"י הא דאין רצונו כו' ביד אשתו הוא ואם שינה בין הוא בין שלוחו פסול ודו"ק:

ע"ב תוס' ד"ה ר' יוחנן פוסל בו וכו' עד ונראה לריב"א דכשאומר שקול מינה חפץ וכו' כל מה שמשנה מדעת הבעל בחפץ נפסל. ולפירושו צ"ל הא דקאמר לעיל בגמ' היכי דנפקא לאפיה ויהבה ליה חפץ כ"ע לא פליגי דגיטה גט מעליא הוי פירושו הכי דנפקא לאפיה שקודם שהגיע אליה שליח השני נפקא היא לאפיה ויהבה החפץ לשליח הראשון והדר שקלה את גיטה משליח השני לכך הוא כשר ועיין באשר"י ותמצא מבואר יותר:

תוס' בד"ה שקול כו' והב ליה זוזי כו' הב ליה זוזי ושקיל כו' כצ"ל:

גמ' בטלו כולן. אפשר דה"ה מת השני בטלו השלוחין ממנו ואילך לה"א או שמא יש לחלק קצת:

ברש"י בד"ה ליחוש כו' אין זה דומה לשולח גט כו'. ולא מפרש מוקדם במקום וליחוש [בקושיא הראשונה אעובדא דלא תיתבי'] משום דהכא י"ל דהוי במקום אחד דחיישינן טפי שמא פייס מהולך למדה"י וק"ל. עי"ל דמתני' [דמביא גט] יש לאוקמי בארוסה להכי פריך אמעשה דהכא דלס"ד הוי נשואה אבל השתא דפריך אמתני' א"כ אמאי לא קשה לי' בכל הגיטין וכו' וק"ל:

בתוס' בד"ה ר' יוחנן כו' דקתני במתני' טעמא וכו'. יש כאן חסרון מוגה בח"ש ע"ש:

בא"ד ולפ"ז כו' היינו ביד אשתו. דא"ל ביד שליח ומשום שמא לא ימסור הדברים כהויתן כו' דממנ"פ על מה נותן טעם אי משום דמש"ה לא ישלחנו לכתחלה ביד אחר מה"ט למה ליה למימר שאין רצוני שיהא כו' הא אפילו תינוקת וכו' דאין השואל וכו' לכתחלה לר"י ואלא ליתן טעם לפיסול הגט הא משום זה אין הגט פסול לפרש"י משום חששא דשמא לא ימסור כו' דהא אם לא שינה השליח השני כשר לפרש"י אף דסוף סוף היה הקפדה שמא לא ימסור כו' ואם שונה באמת גם בראשון פסול לר"י הניחא לריב"א מהך טעמא פוסל אפילו לא שינה השני אע"כ צ"ל ביד אחר ר"ל ביד אשתו והוי שפיר נותן טעם לפסול דגט והכי פירושו ה"ז לא ישלחנו כו' משום שמא ישנה ואם שינה אז הוי גט פסול משום שאין אדם רוצה וכו' וכן ראיתי מי שכתב כן. ויש לומר בקיצור יותר דלא יתכן כלל לפרש"י ביד אחר ביד שליח דהיאך קאמר שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דמה"ט שפקדונו ביד אחר ליכא קפידא כלל שאילו לא שינה הא כשר ולא איכפת ליה אם הוא ביד הראשון או הב' רק משום שמא לא ימסור הדברים כהוייתן ויפסול וק"ל:

במשנה עושה שליח בב"ד כו'. לריו"ח לעיל (ה ב) סגי בשנים אם הוא חזי לאיצטרופי עמהם וכ"ה בטוש"ע סי' קמ"ב ס"ט:

גמרא אמרו ליה הא לא קא מיבעי' לן דתנן אין כו' מכלל דשליח דשליח משוי שליח. כצ"ל. או דצ"ל מכלל דמשוי שליח כדלעיל:

שם דלבתר תלתין יומין משוינן שליח ויהיב ליה ניהלה. כצ"ל:

רש"י ד"ה א"ד. ואמר ליה ר"א כו'. הסה"ד מחק מלת ליה דמשמת רבא נולד ר"א (קדושין ע"ב ב):

רש"י ד"ה אבא ב"מ. בל"ק גרסינן מי אמר ליה בל"ב גרסי' מאי קאמר לי'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ג ואמר רבה. בשעה שמסרו לשליח. שליח מאן דכר שמי' הלא משמע דמסר לידה ממש:

רש"י ד"ה אם אמרו בנשואה. שחביבה עליו כו'. ל"י מדוע סני ליה טעם דאיתא במשנה לקמן (פא) מפני שאין לבו גס בה:

תד"ה שקול. ותימה כו' דא"ל לתקוני כו'. לכאורה הכא נמי אפי' אם אמר הב לה גיטא ושקול מינה חפץ אי הוה יהיב לה גיטא ולא יהבה ליה החפץ היה השליח חייב לשלם מחיר החפץ רק דגיטא מיהא הוי גט וכש"כ כשנתנה לו אח"כ החפץ. אבל כשאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא קפידא הוי ואם נתן לה גט מקודם אף דיהבה ליה אח"כ החפץ הגט בטל לריו"ח ועי' בר"ן ובהה"מ:

תוס' ד"ה הכי גריס וכו' ולשתי הלשונות וכו' ולשתי הלשונות דברי ר"א מכוונים כצ"ל. נ"ב כנ"ל להגיה ור"ל ולשתי הלשונות דר״א מכוונים במלה זו מי קא"ל לאפוקי מגרסת רש"י בלשון אחרון מאי קא"ל כאילו גם בזו ר"א מתנגד לדרבא דליתא אלא לפרושי למילתיה דרבא בלישנא אתי אבל בלישנא קמא ודאי מתמי' על רבא וכלומר במלת מי מכוונים דברי ר"א לשתי הלשונות דשתיהן בלשון תמיהא לקמא לדחויי' לדרבא ובחדא לסיועיה אבל במלות במאי דלקמא ומאי דלבתרא אינם מכוונים לא בלשון ולא במובן דבמאי דרך תימה הוא ומאי בניחותא הוא ופרושי קמפרש:

גמ' והא שליח שלא ניתן לגירושין. עיין לעיל דף כד ע"א תד"ה וכי מטית:

שם איכסיף לסוף איגלאי. עיין לקמן עז ע"ב ב"מ צו ע"א ע"ז דף כב ע"א:

ר' יוחנן פוסל בו כ"ש בשלוחו. הקשו תוס' לפירש"י אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר היינו אשה הוא דוחק ורמב"ם דפסק כשיטת רש"י נזהר מזה דס"ל משנתינו מיירי כפשוטו בכל אופן לא ישלחנו ביד אחר דא"נ בעל לא מקפיד מ"מ אין רצונו שיהי' פקדונו ביד אחר היינו שליח השני ואי יקפיד איכא נמי פסול בגט ולק"מ קו' תוס':

וע"ש בב"מ ס"ל לרבא טעם שומר שמסר לשומר חייב משום האיך לא מהימן לי בשבועה אבל אי איכא עדים דנאנס פטור הראשון אע"ג דפשע ומסר פקדונו ביד אחר דלאו פשיעה היא זו. והנה לריב"א בשמעתין קשה כיון דשומר שמסר לשומר לרבי יוחנן חייב הראשון. וא"כ אין קפידא לבעה"ב אלא שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר. ולרבא אין זה פשיעה כל כך שהרי אם עבר ויש עדים שנאנס פטור מלשלם והשתא במשנתינו דאחריות החפץ על השומר ולא איכפת לבעה"ב אלא שאין רצונו שיהי' פקדונו בידו איך מפני זה יפסל הגט. ולפירש"י ניחא שאין הגט נפסל בשביל זה אלא ששינה בשליחות דנתכוין לצעורי'. אבל לריב"א קשה. וצ"ל אה"נ הוה פשיעה גדולה דפוסל גט בשביל כך ומכ"ש שהי' ראוי שישלם השומר הראשון אפי' איכא עידי אונס ולא בעי שבועה מ"מ היה ראוי שישלם אלא רבא לטעמי' דס"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור. ועיין במרדכי פ"ג דב"מ סי' ר"ע כ' בשם ר"ח אין הלכה כרבא בהא דאת מהימנת לי בשבועה משום דרבא לטעמי' דס"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור ואנן קיי"ל חייב ע"ש. והקשה שם בגליון בשם מהר"ל מפראג מה ענין זה לזה. ולהנ"ל ניחא וכבר נדפס זה משמו בסוף ס' הרי"א ן' מיגאש על שבועות:

ור"ל מכשיר בשלוחו וכו'. עיין מ"ל פ"ד מתרומות הל' י"ד ולק"מ הכא פליג ר"ל וס"ל ליכא קפידא דלא כיון לצעורא אבל אי הוה קפידא היה מודה. והתם אי הוה אמר תרום ואח"כ כיחש איכא קפידא דאיסורא עביד הפועל ששינה ועקר הקרן טרם שהפריש תרומה כדקי"ל א"א לגורן שתעקר עד שהפרישו תרומה:

המביא גט בח"ל עושה שליח בב"ד והגירס' ברי"ף ובמשנה שבירושלמי עושה ב"ד שליח דמשמע דהב"ד עושה השליח היינו ברצון השליח הראשון אבל מ"מ שליח ב"ד הוא וכח ב"ד מסייע בשליחות וכ"כ רשב"א בשמעתין. וכן מוכח לר' חנינא לעיל ה' ע"ב דס"ל דנותנו לה בפני ג' כשאומר בפ"נ ובפ"נ וא"כ למאי הלכתא תנן עושה שליח בב"ד ואמר בפניהם בפ"נ ובפ"נ הלא כל בפ"נ ובפ"נ בפני ב"ד של שלשה הוא אע"כ התם אומר בפניהם ואינו ב"ד ממש אבל הכא עושה ב"ד והם עושים שליח ומשלחים על פיהם וכ"כ ומוכיח בס' מכתב מאלי' ויש לתמוה על הריב"ש ומייתי לי' הרב"י ופסק כן בש"ע דסגי בפני שנים והשליח מצטרף לשלישי וגם אינינו שליח ב"ד אלא שליח של שליח הראשון שעשאני בפני ב"ד וצ"ע כנ"ל:

עושה שליח בב"ד. פ' ריב"ש משום שב"ד יודעים ומשגיחים שיאמר בפ"נ ובפ"נ אבל לא משום שידעו שהי' חולה ונאנס דא"כ בא"י נמי היכי דבעי' חלה הי' צריך ב"ד. ונ"ל היינו דקמ"ל רב כהנא חלה תנן דוקא לאפוקי דלא נימא כרבנן ולא מיירי באת הולך אלא בהולך וחלה אורחא דמילתא אבל באת הולך דבעי' חלה אה"נ בעי' ב"ד קמ"ל חלה דוקא דאפי' באת הולך לא בעי ב"ד:

ואין השליח האחרון צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ יל"ד פשיטא וכי יאמר בפ"נ ולא נכתב בפניו. וצ"ל הכי קאמר אין צריך לומר בפ"נ אמר השליח הראשון בפ"נ אלא אפי' לא ראה ולא שמע את הראשון וב"ד עשאו שלא בפני הראשון כלל. אומר שליח ב"ד אני ומסתמא נעשה כהוגן וכן מוכח מעובדא דאתא לקמי' דרבא דלא ליתבי' לה עד תלתין יומין דמסקי' שעשו שליח שלא בפני שליח קמא ובש"ע לא כ"כ מדיוקו של ב"י בלשון הריב"ש וכבר צווח על זה בית מאיר. ובס' בני אהובה רוצה להגיה בש"ע דבר זה ע"ש:

מדקתני ואין שליח האחרון וכו' פי' מדלא תנן שליח שני דאז הוה דייקי' שני ולא שלישי אבל אחרון אע"ג דשני נמי איקרי אחרון כדכתיב לאה וילדיה אחרונים ורחל ויוסף אחרונים. מ"מ א"א לדוקי מיני' אחרון ולא שלישי ומדלא קתני שני ש"מ אפי' שלוחים הרבה ועי' תוי"ט:

או אפי' שלא בב"ד פי' אלא סגי שיאמר שליח דשליח ב"ד אני וכן השלישי וכן הרביעי כולם סגי כשיאמרו שליח דשליח שליח ב"ד אני ומסיק דבעי' דוקא בב"ד ממש:

אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולם. נ"ל אי הוה ס"ל בקטנותא כתנא דבי ר"י ר"פ חרש דנפקא לי' משלחה ואינו חוזרת מושלחה וא"כ שליח עושה שליח נפקא מוי"ו יתירה דושלחה בתרא כמ"ש לעיל בשם ר"ח שבתוס' רפ"ב דקידושין. א"כ בודאי לא עלה על סברתו דודאי כל השלוחים תלוים בבעל. אך הוה ס"ל כר' ינאי ר"פ חרש דמפיק קטנה ושוטה דאינה מתגרשת מדלית להו יד ואייתר ושלחה יתירה לשליח כשיעשה שליח ומשו"ה הוה ס"ד דשליח בעל דבר בפ"ע הוא וכשמת בטלו כולן. וע"ד הלצה י"ל רב אשי בעצמו שיעור שבקטנותו היה חריף והגיע לפלגות ראובן גדולי חקרי לב עיין ב"ב פ' מי שמתו. וע"כ לא הי' נראה בעיניו למעט קטנה מושלחה שמשלחה ואינה חוזרת דאיכא קטנה חריפה אע"כ ממעטת מדאין לה יד ואייתר ושלחה לשליח עושה. והיינו דקאמר מר בר רב אשי הא דאבא דקטנותא היא פי' בקטנות עצמו שיער:

שליח שלא ניתן לגירושין הוא. עי' פנ"י שחתר להמציא סברא וטעם ולא עלתה בידו וכן בס' בית מאיר. ולפע"ד נראה עפ"י מה שכבר כתבתי לעיל דלא שייך שלוחו כמותו ודין שליח אלא בדבר הצריך שליחות ובמקח וממכר שצריך שהבעלים יעשו הקנין ואם שולח שלוחו צריך שיהי' כמותו ומכ"ש גיטין וקידושין ותרומה וקדשים וכל כיוצא בזה. אבל השולח לחבירו חפץ או אגרת וכדומה אין בזה דין שליחות ולא נעשה כמותו. רק מעשה קוף בעלמא עביד. והנה זה שלא שלחו לגרש אלא יהבי' לאבא בר מניומי. יש בזה ב' שליחות א' הולכת החפץ לאבא בר מניומי. ובזה אין דין שליחות כיון שלא עשאו שליח לגירושין אלא להביאו לאבא בר מניומי והוה כאלו שולח לו טליתו או חפץ אחר ואין כאן דין שליח כמותו. אך במה שאמר אמור לאבא בר מניומי שיתנהו לאשה זו היא מדין שלוחו כמותו. אך זה הוה מילי ולא מימסרי לשליח אחר וזהו אמת נכון וברור בעזה"י. ובסמוך גבי לבתר תלתין יומין הב לה הוה סד"א דכל תלתין יומין לא הוה אלא כפקדון ביד הנפקד ואינו נעשה שלוחו כמותו אלא בתר תלתין יומין ומסקי' דלאו הכי הוא:

מי קאמר לה אבא בר מניומי ולא את. עיין מ"ש ב"ש מלקמן צ"ג ע"ב כתבו ותנו לשליח מהו וכו' ע"ש בבית שמואל. ודבריו תמוהין דשאני הכא שכבר נתרצה לעשותו שליח אלא שלא הכיר בה ושוב מצאתי כן בס' תורת גיטין ונכון ופשוט:

תוספות בד"ה שקול מינה חפץ כו' ותימא דבפ' הכותב כו' וי"ל דשאני התם כו' עכ"ל. עיין בדברי הר"ן ז"ל שהקשה על תירוצם באריכות ולענ"ד בלא"ה נתיישב' קושיית התוספות עפמ"ש רש"י ז"ל בלשונו הצח כיון שאמר הבעל שקול חפץ מעיקרא מסתמא נתכוון לרדותה בעיגון עד שתתן וא"כ לפ"ז אין הדין תלוי בחיוב התשלומין דלעולם אף אם הזכיר הגט תחלה ואח"כ החפץ אפ"ה אם לא נתנה לו החפץ אפשר דחייב השליח בתשלומין שלא היה לו ליתן הגט עד שתתן כמו בשקול שטרא דבפרק הכותב אלא דבזה ודאי הגט כשר משא"כ באמר שקול חפץ והדר הב גיטא ואיהו עביד איפכא פסול הגט כיון דעיקר קפידת הבעל היה לרדותה בעיגון עד שתתן תחילה ונעשה כמי שא"ל אל תגרשה אלא בבית וגרשה בעליה כדפירש"י ואפשר שהר"ן ז"ל נתכוון ג"כ לזה בתירוצו אלא שקיצר וק"ל:

בד"ה רבי יוחנן פוסל פירש בקונטרס כו' ולפ"ז הא דקתני כו' היינו ביד אשתו וזה נראה דוחק עכ"ל. והאמת שזה תימא בדברי רש"י ז"ל דמלבד דל' ביד אחר נראה דוחק לפ' ביד אשתו אלא דקשה עוד לאיזה טעם הזכיר התנא דמתני' לישנא דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שהרי אף אם היה הדין שהשואל רשאי להשאיל אפ"ה מילתא דפשיטא דכאן אין רשאי להניח החפץ ביד אשתו כיון שאמר בפירוש טול ממנה החפץ. ולענ"ד יש ליישב דאף לשיטת רש"י ז"ל ההיא דאין רצוני דקתני במתני' בעלמא קאי דאי לאו ה"ט דאין השואל רשאי להשאיל לא היה הגט נפסל ע"י שינוי לא בו ולא בשלוחו דנהי דודאי היה השליח חייב בתשלומין מתרי טעמי חדא דר' יוחנן מרא דשמעתין סבר בעלמא שומר שמסר לשומר חייב ועוד דאף למ"ד פטור היינו בסתמא ומטעם שמסרו לבן דעת ולא הוי פשיעה מ"מ הכא שאמר בפירוש טול ממנה החפץ פשיטא דחייב אלא דלענין הגט הוי אמרי' דקלקול השליח לענין התשלומין זה תקונו לענין הגט דסוף סוף חיוב החפץ עליה דידיה רמיא ומאי איכפת לבעל בשינוי מה לי אם נטל ממנה החפץ תחילה וחזר והפקידו אצלה או אם לא נטלו ממנה כלל עד לאח"כ לכך יהיב התנא טעמא דבאמת בעלמא אין רצונו של אדם שיהא פקדונו ביד אחר והיינו דאין השואל רשאי להשאיל וע"כ שאף אם השואל רוצה לעמוד בחיובו באחריותו אף ברשות השני אפ"ה אסור להשאיל דהכי קושטא דמילתא וא"כ ה"נ אינו רשאי להניח החפץ כלל ביד האשה שלא מרצון הבעל וכ"ש דהקפיד ואין זה תלוי בחיוב התשלומין וא"כ הוי שינוי גמור לפסול הגט כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה שליח דשליח השליח השני שנעשה בב"ד עכ"ל. נראה מפירושו דלא קמיבעיא ליה אלא בגוונא דמתניתין דהכא דאיירי במביא גט מח"ל אבל אמתניתין דלעיל דאיירי במביא גט בא"י לא קמיבעיא ליה ונראה דפשיטא ליה דשליח משוי שליח כדאמר רבה בסמוך והטעם נראה מבואר דכיון דמן התורה שליח ראשון עושה שליח שני משום דשלוחו של אדם כמותו וא"כ ממילא דהשני עושה שלישי מה"ט גופא ודוקא במביא בח"ל הוא דקמיבעיא ליה כיון שצ"ל שליח ב"ד אני והיינו דמתקנת חכמים הוא דמהני מה שאומר שליח ב"ד אני כאילו אמר בפ"נ ובפ"נ ומש"ה מספקא ליה אם השני עושה שלישי דאפשר דכולי האי לא תקנו חכמים דמהני אמירת שליח השלישי שליח בית דין אני דכיון דבפני אותו הב"ד לא אמר השני בפ"נ. ולפמ"ש אפשר נמי דבמביא גט בא"י השליח השני עושה שלישי אפילו בדלא אניס כיון דלא שייך קפידת הבעל כלל אבל ראיתי שמחלוקת ישנה היא בין הפוסקים כדאיתא בטואה"ע סי' קמ"א:

שם בגמרא אלא כי תיבעי לה כי משוי שליח בב"ד וכו' והא דמספקא ליה בהכי אע"ג דקתני בהדיא דהאחרון אומר שליח ב"ד אני אפשר דאיהו סבר דאע"ג שנעשה שלא בב"ד מ"מ כיון דמכח שליח הראשון קאתי שנעשה בב"ד שפיר מצי למימר שליח ב"ד אני כן נ"ל:

רש"י בד"ה והא שליח שלא ניתן לגירושין וכו' הלכך לאו במקום בעל קאי למוסרו ליד אחר עכ"ל. וכ"כ הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל ומשמע מדברי כולם דלמוסרו לאבא בר מניומי ודאי הוי שליח ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דכיון דלמילתיה הוי שליח אמאי לא יוכל למוסרו ליד אחר שיעשה שליחותו ובמקומו למוסרו לאבא בר מניומי דהא בכל התורה קי"ל שליח עושה שליח ול"ל כיון שלא נעשה שליח לגירושין שהוא גמר הענין אלא למוסרו לאבא בר מניומי א"כ בכה"ג לא הוי שליחות כלל מן התורה ולא אמרי' ביה שלוחו של אדם כמותו דא"כ כי מסרו איהו גופא לאבא בר מניומי אמאי הוי גיטא הא בעינן ונתן והכא לאו הבעל קא יהיב כיון דלא שייך שליחות בכה"ג והנראה בזה דודאי לענין למוסרו לאבא בר מניומי לא בעינן שליחות כלל דעיקר שליח הבעל הוא אבא בר מניומי וזה המוליכו לאבא מעשה קוף בעלמא קעביד וכההיא דשאילו מקמי רבי חנינאי גאון בכללא רבתי שהביאו בהלכות גדולות והרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל סוף פרק המביא בתרא וכולם העלו דאפילו ע"י עובד כוכבים מותר לשלוח הגט ליד שליח הבעל דעובד כוכבים מעשה קוף בעלמא קעביד ודלא כרבי חנינאי גאון א"כ לפ"ז קשה יותר למה יפסל הגט אם מסרו ליד אחר להוליכו לאבא בר"מ אטו משום דלא בעינן שליחות בכה"ג וסגי במעשה קוף נחמיר יותר מלעיקר שליחות דאפילו היכא דא"ל הבעל את הולך אמרי' לעיל ללישנא בתרא דהיכא דאניס משלחו ביד אחר ולמה יגרע שליחות זה לפסול אף במקום אונס דע"כ איירי הכא דאניס דהא משמע דאי הוי שליח לגירושין הוי שרי ליה למסור ליד אחר. מיהו לפמ"ש לעיל גבי מתנה הרי הוא כגט דאף במידי דלא בעינן שליחות כגון כתיבת הסופר לענין מתנה אפ"ה אם עבר על דעת המשלח שלא מדעתו הענין בטל לגמרי כדמוכח בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות מתנה וא"כ ה"ה והוא הטעם לנדון דידן דאע"ג דלמוסרו ליד אבא בר"מ לא בעינן שליחות ומעשה קוף בעלמא הוא אפ"ה אם עבר על דעת הבעל לשלחו ע"י אחר ליד אבא בר"מ נפסל הגט ע"י כך כנ"ל ועדיין צריך לי עיון דקצת משמע מלשון הטוא"ע והש"ע דאפשר דאף אם שלחו ע"י אחר לאבא בר"מ אין הגט נפסל אלא דלכתחלה אין לעשות כן ודוקא אם מסרו בעצמו או שלוחו להאשה כתבו דהיא ספק מגורשת. ועפמ"ש דמשמע מסוגיא דשמעתין דהגט פסול אם עבר על דעת המשלח אפילו במעשה קוף בעלמא א"כ יש לתמוה על מ"ש הרא"ש ז"ל סוף פרק המביא תניין שנהגו באשכנז ובצרפת עפ"י ר"ת לשלוח הגט ע"י עובד כוכבים לשליח ישראל שימסרנו ליד האשה ודלא כר' חנינאי גאון ז"ל ורבנן דהשתא שאסרו מיהא לכתחלה אלא אפי' לכתחלה מותר והיאך אפשר לומר כן כיון דעובד כוכבים לאו בר שליחות הוא ולא שייך גביה חזקה שליח עושה שליחותו וקי"ל נמי אין אמונה בעובדי כוכבים א"כ אפשר שהעובד כוכבים שינה באיזה דבר על דברי הבעל ואפשר ג"כ שזה העובד כוכבים לא קיבל הגט כלל מהבעל אלא מיד עובד כוכבים אחר שקיבלו מיד הבעל וא"כ אף כי מסרו העובד כוכבים האחר להישראל שליח הבעל אפילו הכי פסול כדמוכח בשמעתין ובר מן דין כתבתי עוד והעליתי באריכות ליישב דברי רבי חנינאי גאון דודאי אין למסור הגט ליד עובד כוכבים דשמא ימסרנו בינו לבין עצמו ליד האשה נמצא שהגט בטל לגמרי והארכתי בזה בכמה טעמים שיש לחוש כן ואין כאן מקומו להאריך והדבר צריך תלמוד ודו"ק. מיהו קשיא לי מי הכריחם לרש"י ולהרי"ף ז"ל וכל סייעתו לפרש כן בשמעתין דלכאורה נראה דכיון דשליח שלא ניתן לגירושין הוא אף אם מסרו בעצמו לאבא בר"מ אפ"ה פסול דהא משמע להדיא דהאי עובדא בח"ל הוי ולא נתקיים בחותמיו מדקאמרי מסור מילך קמי דידן והיינו שיאמר בפ"נ ובפ"נ כדפירש"י וא"כ הא אמרינן בריש מכילתין דבקיום גיטין ושטרות בעינן תרי אלא דמדרבנן הימנוהו לשליח כבי תרי וא"כ כיון שזה אינו שליח כלל כדפרישית דמעשה קוף בעלמא קעביד א"כ הו"ל כאיניש דעלמא ולא מהני אמירתו בפ"נ ובפ"נ כלום וא"כ מצינן לפרש דמש"ה קאמרי והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ויש ליישב כיון דמ"מ הגט יוצא מתחת ידו ומגו דאי בעי הוי אמר שהוא שליח הגט למוסרו ליד האשה והוי מהימן כבי תרי השתא נמי נאמן במגו דהפ"ש הוא הפה שהתיר כנ"ל נכון ודו"ק:

דין אם אמר שקול חפץ והב לה גיטא ולא אמר והדר הב לה גיטא. הוי גיטא אפילו לא יהבה החפץ. ומ"מ לענין תשלומין חייב השליח לשלם. ואם אמר והדר כו' לא הוי גיטא. והיכא דאמר הבעל הב לה גיטא ושקול חפצה לא הוי קפידא כלל ואפילו לא יהבא חפצה הוי גט ופטור גם מן התשלומין:

כתבו התוס' הא דמשמע הכא דוקא היכ' דקפיד מלקיחת החפץ תחלה אבל אמר הב לה גיטא ושקול מינה חפץ לא. והא דאמרינן בפ' הכותב דל"ש א"ל שקול שטרא והב זוזי ול"ש א"ל הב להו זוזי ושקול שטרא משלם השליח משום דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. התם היינו טעמא מאחר שפרעון המעו' תלוין בשטר. א"כ כיון שהזכיר לקיחת השטר אע"פ שהזכיר לבסוף היה לו להרגיש ולהזהר שלא יפרע המעות עד שיחזור השטר שלא יאמר סטראי נינהו משא"כ בחפץ שאינו תלוי בנתינת הגט כלל. והרמב"ן כתב וז"ל דה"ה דאי אמר הב גיטא ושקול מינה חפץ ועבד הכי ויהב לה גיטא ברישא והיא לא יהבה ליה חפץ. דיכול לומר לתקוני שדרתיך כו'. אלא דגמרא הכא לא נחית לההוא דינא ולהכי אמר התם דבין כך ובין כך משלם לא מפני הוכחת המלו' דהא כי א"ל הב זוזי ושקול שטרא לא מוכח דלישקול שטרא ברישא. ואפ"ה כיון שאין מוכח מדבריו שיתן מעות תחלה. משום דמשתעי אינשי הכי חייב לשלם מצד הדין בעצמו דלא לעוותי' שדריה. והרי הוא כאומר תן מעות לכשתרצה ומיהו אם לא תחזור לי את השטר תהא חייב לי בהם. כלומר שפשע. אבל כאן אעפ"י שעבר על כוונת המשלח אין הגט נפסל אלא במה שמוכיח מתוך דבריו שיהא שליחות הגט תלוי בו. דהא תלמודא קאמר אפילו יהבה ליה חפץ לשליח שני ברישא והרי שינה השליח ראשון מדעתו של ב"ה שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואעפ"כ לא נפסל השליחו' הגט בכך כיון שאינו מוכיח מלשונו שתלאן זו בזו כי אמר נמי הב לה גיטא ושקול מינה חפץ אעפ"י שהיה לו ליטול חפץ תחלה. כששינה ונתן לה הגט תחלה אין הגט נפסל בכך. כיון שאין הלשון מוכיח שיהא שליחות הגט תלוי בכך ואעפ"י כן לענין שלומי זוזי משלם. שכיון שעיוות חייב בתשלומין והיינו דהכא אמרינן שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא וכו. אלמא דוקא כי אמר והדר. הוא דלא הוי גיטא. אבל אמר והב לה בלחוד לא מיפסל ואפילו בכה"ג שאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא פליג ר"ל ומכשיר. והתם כי אמר שקול שטרא והב זוזי פשיטא לן דחייב אע"ג דלא אמר והדר. וטעמא לפי ששם תלוי דחייב מצד הדין בעצמו. וכאן אין הגט מתבטל אלא במה שהמלות מוכיחות שיהא השליחות תלוי כו' עכ"ל. ואני אומר דברי התוס' בודאי ישרים. דהכא גבי גט שאינו תלוי נתינת החפץ בגט אם אמר הב גיטא ושקול חפץ. ועביד הכי דלא הוי שינוי כלל והוי גט ואפילו לא יהבה ליה חפץ כלל, וגם פטור מתשלומין שהרי לא תלוי הגט כלל בחפץ אלא צווי בעלמא הוא. והוא עשה מה שהיה לו לעשות והגט ג"כ לא נתן על תנאי ע"מ שתתן החפץ שנאמר שיהא בטל אבל היכ' דאמר שקול חפץ והב גיטא ולא אמר והדר הב גיטא בזה אני אומר שיפה חילק הרמ"בן דבודאי לענין תשלומין מחויב לשלם היכא דלא יהבה ליה חפץ והוי גיטא מעליותא שהרי לא תלה להדיא לקיחת החפץ בגט. ומ"מ מחויב לשלם שהרי לא עשה כאשר צוהו וי"ל לתקוני שדרתיך וכו' שהרי לא צויתיך לתת הגט ולהניח החפץ בידה. ונהי שלא תליתי נתינת הגט בלקיחת החפץ דוקא. מ"מ לענין תשלומין לא אפטור אותך. אם לא שיאמר והדר הב לה גיטא. דהוי כאלו אתני בהדיא שלא יתן הגט תחלה ואז כששינה בטל השליחות והגט וברי"ף משמע להדיא דתלוי העיקר השינוי במה שאמר והדר הב לה גיטא. אבל כשלא אמר. והדר. אינו קפידא לענין הגט. וכן לשון הטור נוטה שכתב אם הקפיד לומר שיטול את החפץ תחלה כו' ה"נ ל"ש שחילק בין הקפיד ללא הקפיד ולא כתב אם אמר טול החפץ ותן הגט. אלא כמו שפירשתי דתלוי דוקא בקפידתו שאומר והדר הב א א לה גיטא. ועיקר:

דין המביא גט ממדינת הים וחלה. עושה שליח, בב"ד ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם. וכן שליח שני יכול לעשות שליח שלישי כשחלה השני וכן לעולם. ואין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו' וכולם צריך לעשותם בב"ד. אבל בא"י א"צ לעשותן בב"ד אלא בפני שני עדים. וביארנו דבדיעבד אפילו לא חלה השני מהני אם עשה שליח שלישי. וביארנו דאפילו מת השליח הראשון לא נתבטל השליחות השני כל זמן שהבעל קיים מת הבעל בטלו כולם. ואם מת שליח שני לא בטל בכך שליחות הראשון ויכול הראשון ליטול מיורשי שני ולהוליכו לה. או לשלוח לה ע"י שליח:

מתניתין המביא גט ממדינת הים וחלה עושה שליח בב"ד ומשלחו. ואומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ ואין השליח האחרון צ"ל בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני. ומסיק אמרו רבנן לר' אבא בריה דר' אבהו. בעו מניה מר' אבהו שליח דשליח משוי שליח או לא. אמר להו הא לא תיבעי לכו מדקתני אין שליח האחרון כו'. ולא קתני אין שליח השני מכלל דשליח השני עושה שליח. פי' והיינו דחלה דלא עדיף מהראשון כן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרמב"ם והרמ"ה כתבו דבקמא בעי חלה. היינו מפני שעשאו בעל ואפשר שהוא חפץ בו יותר מאיש אחר כ"ז שלא חלה. אבל בשליח דשליח כיון שאין הבעל יודע בהן לא איכפת ליה בין שליח שני לשליח שלישי וכן דעת הר"ן אלא שכתב שהרי"ף החמיר בדבר ובעי דוקא חלה וא"כ יראה להזהר לכתחלה שלא יכול לעשות שליח כלל בלא חלה. או שאר אונס. אבל אי עביד מהני ומסיק. אלא כי תיבעי לכו כי משוה שליח דשליח שליח בב"ד או שלא בב"ד א"ל ה"נ לא מיבעי לן מדקתני אלא אומר שליח ב"ד אני וקאי אפי' על האחרון ואמר רבא שליח בא"י עושה כמה שלוחים אפילו שלא בב"ד לפי שא"צ לומר בפ"נ ובפני נחתם. ובלבד שיעשה השליח בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועוד מסיק רב אשי אם מת שליח ראשון בטל. ואמר מר בר רב אשי הא דאבא דקטנותא היא כלומר בילדותו אמר וליתא. אילו מת בעל מידי מששא אית בהו כולהו מכח בעל קאתי איתא לבעל איתנהו לכולהו. ליתא לבעל ליתנהו לכולהו אבל ראשון לא איכפת בין מת בין לא מת וכן הילכתא. והיכא שמת שליח השני כתב הטור בשם הרמ"ה שלא נתבטל בכך השליחות של ראשון ויכול ליטול מיורשי של שני ויוליכנו או ישלחנו ביד אחר ולא נאמר בזה שכבר עשה את שליחותו כדאמרינן גבי עדים שחתמו בשטר ונאבד השטר. לפי שלא נגמר השליחות של זה עד שיגיע גט לידה וכן מסתבר:

דין אם אמר הבעל לשליח הולך גט זה לאשתי ואמר לו איני מכירה. ואמר לו א"כ תנהו לפלוני שהוא מכירה ויתנהו לה. הראשון נמי שליח שניתן לגירושין הוי ויכול ליתן הגט לאשתו גם יכול, לעשות שימסור דבריו לב"ד והם יתנו לאותו פלוני:

ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו. א"ל השליח לא ידענא לה. א"ל זיל יהביה נהל' לאבא בר מניומי דהוא ידע לה וליתבינה לה. אזל ולא אשכחיה לאבא בר מניומי. יתיב ר' אבא ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא ויתיב רב ספרא גבייהו א"ל מסור מילך קמי דידן פי' כלו' מסור שליחותך לנו ואמו בפני נכתב ובפ"נ ואנו נעשה לאבא בר מניומי שליח לכי אתא קמן ונמסריה נהלי' דליתבי' נהלה א"ל רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא פי' ולא מצי משוי שליח אחר דהיינו למוסרו ביד אחר. איכסיף. אמר רבא קפחינהו רב ספרא להנהו תלתא רבנן סמיכי. אמר רב אשי במאי קפחינהו. מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. אלא אמר רבא קפחינהו רב ספרא להנהו תלתא רבנן סמיכי בטעיתא. אמר רב אשי מאי טעותא ה"ק ליה אבא בר מניומי ולא את. כן גרסת רש"י והרי"ף ופסק הרי"ף שהלכתא כלישנא בתרא דשליח שלא ניתן לגירושין הוא' ור"ח ור"ת גרסי אף בלישנא בתרא מי קאמר כו' והכי פריש רב אשי, מפרש דברי רבא, שאמר קפחינהו בטעות מאי טעותא מי קאמר אבא בר מניומי ולא את וזהו הטעות. ולפ"ז אף בלישנא בתרא סבר דשליח שניתן לגירושין הוא וכן מסתברא שהרי בתחלה שלח אותו ולא אבא בר מניומי אלא משום שלא ידע הוא. הוכרח לומר לאבא בר מניומי. והשתא שמסר דבריו לב"ד כדי שיתנהו לאבא בר מניומי שפיר הוי גט. וזו עיקר:

דין שליח להולכה שאינו מכיר את האשה מותר לתת לה על ידי עדי' שיאמרו לו בשעת נתינת הגט שהיא אשתו של פלוני. ודוקא בעדים כשרים ולא נשי' וקרובים:

פסק כתב במרדכי דוקא האי שליח שלא רצה לטרוח ולבקשה אבל אם היו רוצים הבעל והשליח בכך נעש' שפיר שליח אעפ"י שאינו מכירה אלא ע"י עדים שיאמרו לו בשעת נתינת הגט שזו היא אשתו של פלו'. והא דמשמע לעיל בפ' ב' דסומא פסול להביא גט. ומפרש רב ששת לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו ומתקיף לה רב אשי האיך סומא מותר באשתו כו'. אלא בטביעת עינא דקלא כו'. משמע בין לר' ששת ובין לרב יוסף דלא סגי בהכרה על ידי עדים. יש לומר דדוקא סומא שאינו יכול להכירה במראה פסול להיות שליח פן יטעה. אבל אדם אחר מותר להביא גט לאשה אע"פ שאינה מכיר' אלא על ידי עדים שיאמרו לו בשעת נתינה זו היא אשתו של פלוני. עכ"ל. ומה שכתב הרא"ש וה"ה אם יאמר הבעל אותן עדים שידעו אשתי יאמרו לך שהיא אשתי ועל, פיהם תתן לה את הגט ע"כ אל תטעה בדברי הרא"ש לומר דוקא כה"ג שאמר הבעל ה"ה בלא בעל ושלח אותו סתם והוא אינו מכירה יכול ליתן לה בפני עדים המכירין אותה וכן כתב הטור להדיא. ומ"מ בעינן עדים כשרים ולא קרובים כי היכי דלהוי כריתו' מעליא וכן פס' מהרי"א בתשו' שאילותיו:

דין אם עשה שליח ליתן גט לאשתו לאחר ל' יום ואירע אונס שא"י ליתן לה לאחר ל' יום יכול למסו' שליחותו לב"ד שיעשו שליח לאחר ל' יום. אבל לא יתן הגט לשליח שני בתוך ל' יום. והא דיכול למסור שליחותו לב"ד כו' היינו בבעל שהאמינה לאשתו שאם יאמר שבטל הגט תוך הזמן תהא היא נאמנת לומר שלא בטל. ובגט ארוסה או מי שמגרש מחמת שנאה א"צ להאמינה. וביארנו דשליח ראשון שעושה שליח שני אינו צריך שיעשה בפני שליח השני אלא אפילו שלא בפניו יכול לומר לב"ד הנני ממנה את פלוני לשליח וב"ד יתנהו לו:

ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו. א"ל לשליח לא, תיתביה נהלה עד תלתין יומין. איתנס בתוך ל' יום ואתא לקמיה דרבא א"ל מסור מילך קמי דידן ולבתר תלתין יומין נשוי' שליח ויהיב לה ניהליה. א"ל רבנן והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא. א"ל כיון דלבתר תלתין יומין מגרש שליח שניתן לגירושין הוא. וכתב הרמ"ה דוקא שלא יתן הגט מיד לשליח השני אלא ימסור שליחות לב"ד, והם לא יעשו לשליח שני אלא עד לאחר שלשים יום שמא לא ידקדק בשליחותו ויתנו לה קודם וליחוש שמא פייס מי לא תנן הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ה"ז גט והוינן בה וליחוש שמא פייס. פי' נתפייס לבא ובא בתוך שלשי' בצנעא וממילא בטל הגט. ואמר רבה בר רב הונא. באומר נאמנת עלי שלא באתי. איכסוף לסוף איגלאי מילתא דארוסה הוי אמר אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה פי' שאינה חביבה עליו שיהדר אחריה לפיוס וק"ו מי שמגרש אשתו מחמת שנא' וקטטה דלא חיישינן לפיוס כלל. וכ"כ התוס' בשם ר"ת בפ' שני ועיקר דין גט ישן בסוף מי שאחזו. ומסיק אמר רבא הא ודאי מבעי' ליה כי משוי שליח בפניו או שלא בפניו. הדר פשטה בין בפניו ובין שלא בפניו. פי' רש"י כ' משוי ב"ד שליח בפניו דשליח קמא או שלא בפניו כגון זה שהו' אנוס. וכתב הרא"ש ותימא אי בעי בפניו למה ימנה ב"ד להיות שלוחו שהרי א"ל רבא מסור מילך קמן כו' ורי"ף גורס שליח כי משוה שליח ב"ד בפניו או שלא בפניו ולא קאי על ההוא עובדא. אלא על מתני' כשחלה השליח וממנה שליח אחר בב"ד מיבעי' לי' אם יכול לעשות שליח ראשון למנות שליח שני אע"פ שאינו כאן אלא שאומר בפני ב"ד אני ממנה את פלוני לשליח וב"ד יתננו לו. ופשט דשפיר עביד כה"ג. רק שהרא"ש תמה ואמר לישנא דהא ודאי קא מיבעי' ליה משמע דקאי אהאי עובדא ואני אומר אדרבא אי קאי אהאי עובדא. הוי ליה למימר הא קא מיבעי' ליה ומדקאמר הא ודאי כו'. משמע דקאי אמתני' אדלעיל דחולה השליח ואסוגיא דלעיל סי' ג' שאמרו רבנן לאבימ' בעי מיני' מר' אבא כו' ואמר הא לא תיבעי לכו והם אמרו והא נמי לא קא מיבעי' לן כו' ע"ז נופל הלשון שפיר הא ודאי קא מיבעי' ליה. ומה שקשה לפי' א"כ למה אפסיק בהאי עובדא י"ל לפי שרצה לסדר דברי רבא גבי הדדי וקצת הוא דומה למה שלפניו דלסוף איגלאי מילתא. ובתחלה לא ירד לדקדק ולחלק כולי האי. ה"נ הכא גבי הדר פשטא כה"ג:

ואזל איהו ויהיב לה גיטא. ברישא דכי אמר ליה שקול חפץ ברישא קפיד איהו שהיה בדעתו לעכב הגט אם לא תתן לו החפץ ולרדותה בעיגונא עד שתתן הלכך הגט תלה בחפץ בדבר זה וזה אם שינה נעשה כמי שאמר לו אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעלייה הלכך ר' יוחנן פוסל בו בשליח ראשון וכ''ש בשלוחו והיינו דקאמר זימנין דגיטא נמי לא הוי הלכך תנא במתני' לא ישלחנו ביד אחר שמא כשימסור ראשון שליחות לשני לא ימסור לו דברים כהוייתן או השני לא ידקדק בהן ויהא משנה ומיפסיל גיטא וריש לקיש מכשר כו' קסבר לאו קפידא הוא אלא אורחא דמילתא קאמר ליה: מתני' עושה בב''ד שליח ומשלחו. שצריך הראשון לומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם לפי שהאחרון לא יוכל לומר: שליח ב''ד אני. ומסתמא ב''ד עשו הדבר בהכשירו: גמ' שליח דשליח. השליח השני שנעשה בב''ד: האחרון. ולא תנן השני: ה''ג. אלא כי תבעי לכו בב''ד או אפי' שלא בב''ד: עושה כמה שלוחין. ראשון לשני ושני לשלישי וכן לעולם ואין צריך ב''ד הואיל ואין הראשון צריך לומר בפני נכתב האחרון נמי א''צ לומר שליח ב''ד אני: אם מת ראשון. עד שלא הגיע הגט לידה: בטלו כולן. קסבר מכחו באו: דקטנותא היא. בקטנותו אמר אבי שמועה זו שיש להשיב עליה: לא ידענא לה. איני מכירה: מסור מילך קמן. אמור דברי שליחותך בפנינו ותן לנו הגט ואמור בפני נכתב ובפני נחתם ואנו נמסרנו לו ויהיה שליח ב''ד: והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא. השליח הזה לא נעשה שליח לגרשה אלא למוסרו לאבא בר מניומי הלכך לאו במקום בעל קאי למוסרו ליד אחר: קפחינהו. קטע רגליהם שלא ימצאו רגלים לדבריהם: מאי קפחותא. הלא אינה תשובה דמי אמר ליה בעל אבא בר מניומי יגרשנה ולא אתה אי הוה האי ידע לה הרי צוהו תחלה לגרשה לשון קיפוח דטרונציי''ר שמקצרו מלמטה: איכא דאמרי. דרבא אמר שאינה תשובה אלא בטעות קפחם ואמר (ליה) רב אשי מאי טעותא שפיר קפחינהו: מאי קאמר ליה. בעל: אבא בר מניומי יגרשנה ולא אתה. מאחר שאינך מכירה הוא יהא שליח מעתה ולאו את בלישנא קמא גרסינן מי אמר ליה בלישנא בתרא גרסי' מאי קאמר ליה: איתניס. שליח: בגו תלתין. שלא יוכל לילך אחר שלשים: שליח שלא ניתן לגירושין הוא. בתוך שלשים: וליחוש. שמא בא בעל אצלה בתוך שלשים ונתייחד עמה ופייסה ובעל והוי גט ישן: ליחוש שמא פייס. בתוך י''ב חדש שיש שהות הרבה לבא ואין זה דומה לשולח גט ממדינת הים ואינו קובע זמן לשהותו בידו דהתם ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע גט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא: הכי גרסינן. ואמר רבה כו' באומר בפני בית דין בשעה שמסרו לשליח הרי היא נאמנת עלי כמאה עדים לעולם אם אערער לומר גט ישן הוא הריני מאמינה לאמר שלא באתי בתוך הזמן אצלה וכיון דמעיקרא הימנה תו לא מהימן לערער וכל שכן דאנן לא ליקו ולערער אלמא טעמא דאמר הכי אבל האי דלא אמר הכי ליחוש: אם אמרו בנשואה. שחביבה עליו ומחזר לפייסה:

שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא. משמע דוקא שהקפיד על לקיחת החפץ תחלה פליגי אבל הב לה גיטא ושקול מינה חפץ לא ותימה דבפרק הכותב (כתובות דף פה.) אמרי' דלא שנא א''ל שקול שטרא והב ליה זוזי ולא שנא אמר ליה הב ליה זוזי ושקול שטרא משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כיון שהזכיר לקיחת השטר אע''פ שהזכיר לבסוף ויש לומר דשאני התם שפרעון המעות תלוין בשטר ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא שלא יאמרו סיטראי נינהו: רבי יוחנן פוסל בו וכ''ש בשלוחו. פי' בקונט' דקפידת הבעל אינו אלא שלא ישאר החפץ ביד האשה אבל במה שאמר ליה שיטול הימנה חפץ והוא משלח ביד אחר אין הגט נפסל ולא ישלחנו ביד אחר דקתני במתניתין היינו טעמא שמא לא ימסור לשני דברים כהוייתן או השני לא ידקדק בהן ויפסול הגט ולפי זה הא דקתני שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר היינו ביד אשתו וזה נראה דוחק וגם זה דוחק דלא ישלחנו ביד אחר שלא ישכח לומר כאשר אמר הבעל ונראה לריב''א דכשאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא שתולה שליחות הגט בחפץ פוסל ר' יוחנן נמי כשמשלח ביד אחר אפי' לא שינה שליח השני מדעת הבעל ונטל ממנה החפץ קודם נתינת הגט דכיון שתולה שליחות הגט בחפץ כל מה שמשנה מדעת הבעל בחפץ נפסל הגט והכי פי' רבי יוחנן פוסל בו בשליח ראשון כששינה וכ''ש בשלוחו ואפי' בלא שינוי ולא ישלחנו ביד אחר אפי' לא ישנה דקפיד הבעל שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר פי' ביד השליח השני ור''ל כו' כדפי' בקונט': הכי גר' ר''ת א''ר אשי מאי טעותא מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. וקאתי רב אשי לפרש מאי טעותא ולב' הלשונות רב אשי מכוונים ולא קאי א''ד אלא אמילתא דרבא: