גיטין כט ע"א

דף כט - א

אבל אם נגמר דינו למיתה בבית דין של ישראל, כיון דנפק ליה דינא לקטלא [שנפסק דינו למיתה], ודאי קטלי ליה! ותלינן בודאי שכבר מת, ואין נותנים לו חומרי חיים, ואם הוא ישראל ואשתו בת כהן, הרי היא חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה.

אמר ליה אביי לרב יוסף:

והלא אם נגמר דינו בבית דין של ישראל, נמי יש לחשוש שעדיין הוא חי, משום דאפשר דחזו ליה בית הדין זכותא [ימצאו לו צד זכות], ויפטרוהו מהמיתה!

אמר ליה רב יוסף:

כי חזו ליה בית הדין זכותא, כלומר: אימתי שכיח הוא שימצאו לו בית הדין זכות - רק מקמי דליגמר דינא [קודם גמר הדין].

אבל בתר גמר דינא תו לא שכיח הדבר דחזו ליה בית הדין זכותא! לפיכך אין לחשוש שמא פטרוהו לבסוף מהמיתה.

ומוכחינן: לימא מסייעא ליה המשנה הבאה לדברי רב יוסף;

דתנן: אדם שנגזר דינו ליהרג, וברח - כל מקום שיעמדו שנים עדים בבית דין אחר, ויאמרו: מעידין אנו את איש פלוני, שנגמר דינו ליהרג בבית דינו של פלוני; ופלוני ופלוני הם עדיו שהעידו עליו באותו בית דין, שעבר על איסור מיתה -

הרי זה יהרג על ידי בית דין זה! שסומך הוא על כך שכבר נגמר דינו בבית דין האחר.

אלמא, לא חיישינן שמא מצא לו אותו בית דין צד זכות לאחר גמר דינו, ופטרו ממיתה, וכדברי רב יוסף.

ודחינן: לאו ראיה היא משם, דהרי התם בבורח מיירי, ודלמא בורח שאני! שמאחר שברח, הדבר מוכיח שעדיין הוא מחויב מיתה.

ותו מוכחינן כרב יוסף מהא דתניא:

אם שמע עד מפי בית דין של ישראל שהיו אומרים: איש פלוני נענש ומת בגין עבירה שעבר [ועונש עבירה זו הוא לכובשו עד שימות מאליו];

או ששמע מהם שאמרו: איש פלוני נהרג בעונשו! -

ישיאו את אשתו של פלוני זה על סמך עדותו של העד! ולא חיישינן שמא עדיין הוא חי.

ואם שמע כן מקומנטריסים [הממונים על ההריגה] של גויים שאמרו: "איש פלוני מת", או "איש פלוני נהרג" - אל ישיאו את אשתו מכח עדות זו! משום דחיישינן שמא לבסוף לא הרגוהו.

והרי מאי "מת", ומאי"נהרג", דקתני בברייתא!?

אילימא ששמע מפי בית הדין שאותו פלוני כבר מת ממש, וכבר נהרג ממש -

כך הרי אי אפשר לומר, כי:

אם כן דכוותיה [דומה לאופן זה] גבי עד מפי קומנטריסים של גויים, שאמרו לו כבר מת וכבר נהרג - אמאי אל ישיאו את אשתו בעדות זו?

והא קיימא לן: דכל שמסיח הנכרי לפי תומו שמת בעלה של אשה פלונית, הימוני מהימני ליה [מאמינים לו] ומתירים את האשה להנשא על פיו!

אלא לאו בהכרח, ד"מת" פירושו ששמע מפיהם שנגמר דינו והיה יוצא למות; וכן "נהרג" היינו שיוצא ליהרג, ולא שראוהו שנהרג ממש!

ועם זה קתני, שאם שמע זאת בבית דין של ישראל, ישיאו את אשתו! אלמא, לא חיישינן שאחר גמר הדין מצאו לו בית הדין צד זכות ופטרוהו, וכדברי רב יוסף.

ודחינן: לאו ראיה היא מהתם. שלעולם שמע מבית דין שמת ממש, או שנהרג ממש; ודוקא באופן זה מתירים את אשתו להנשא;

ומה דקשיא לך, אם כן דכוותיה גבי גויים אמאי לא ישיאו את אשתו; והא קיימא לן: דכל גוי המסיח לפי תומו הימוני מהימני!? לא קשיא; כי הני מילי שנאמן, במילתא דלא שייכי בה! שאין להם קשר לסיפור זה, ואינם מתפארים בו.

אבל במילתא דשייכי בה, שמתגאים הם בכך שהרגו אדם בדיניהם, עבדי לאחזוקי שקרייהו! עשויים הם לשקר ולומר שנהרג, אף על פי שעדיין לא נהרג, אלא רק עמד בדין בלבד.

מתניתין:

שליח המביא גט בארץ ישראל [שאינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"] ^[1] וחלה, הרי זה השליח משלחו לגט אל האשה ביד אחר.

ואם אמר לו המשלח לשליח: טול לי הימנה [מן האשה] חפץ פלוני, הרי זה לא ישלחנו ביד אחר, משום שאין רצונו של המשלח שיהא פקדונו ביד אחר. ^[2]

גמרא:

שנינו במשנה: המביא גט בארץ ישראל וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר:

אמר רב כהנא: "חלה" תנן במשנתנו שהוא משלחו ביד אחר, ומשום שאנוס הוא, אבל אם לא חלה, לא ישלחנו ביד אחר. ^[3] תמהה הגמרא: והרי פשיטא שלא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה, שהרי "חלה" קתני במשנתנו!?

ומשנינן: הוצרך רב כהנא להשמיענו זאת, כי מהו דתימא: הוא הדין אף על גב דלא חלה ישלחנו ביד אחר, והאי דקתני במשנתנו "חלה", אין זה אלא משום דאורחא דמילתא קתני [הייתי אומר, שלא שנינו "חלה" אלא משום שכן הוא הדרך שמשלחו כשהוא חולה ואינו יכול לשלחו בעצמו] -

לפיכך קא משמע לן רב כהנא, שלא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה.

ומקשינן: היכי דמי, באיזה אופן עוסקת משנתנו האומרת שאם חלה ישלח, ואם לא חלה לא ישלח?

אי דאמר ליה המשלח לשליח: "הולך גט זה לאשתי", ולא אמר לו "הולך אתה" -

אם כן אף על גב דלא חלה נמי ישלחנו ביד אחר, שהרי כך משמע מן הברייתא המובאת בסמוך.

ואי דאמר ליה המשלח לשליח: "את הולך" והקפיד על כך שהוא יהא המשלח, אם כן אפילו חלה נמי לא ישלחנו ביד אחר, שהרי כך משמע מאותה ברייתא.

ואי משנתנו רבן שמעון בן גמליאל היא שנחלק על תנא קמא באותה ברייתא, ^[4] אם כן אפילו אם אמר לו "הולך" סתם, ואפילו חלה, נמי לא ישלחנו ביד אחר -

דהא תניא:

האומר לשלוחו: "הולך גט זה לאשתי", הרי זה משלחו ביד אחר, ומשמע: אפילו לא חלה.

אבל אם אמר לו: "את הולך גט זה לאשתי", הרי זה לא ישלחנו ביד אחר, היות והקפיד הבעל שהוא יוליכנו, ומשמע: אפילו חלה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך - בין שאמר לו "הולך" ובין שאמר לו "את הולך" - אין השליח עושה שליח, ומשמע אפילו חלה.

ואם כן כיצד תתפרש משנתנו!?

ומפרשת הגמרא את משנתנו בשלשה אופנים:

א. איבעית אימא: משנתנו כדעת תנא קמא, והיא עוסקת בכגון דאמר המשלח לשליח: "הולך" לבד, והוא דחלה, בזה הוא שאמר תנא קמא שמשלחו ביד אחר, אבל אם לא חלה לא ישלחנו ביד אחר, ולכן שנינו במשנתנו "וחלה".

ב. ואי בעית אימא: משנתנו כדעת תנא קמא, והיא עוסקת בכגון שאמר לו: "את הולך", וחלה שאני, שאפילו כשאמר לו "את הולך" יכול הוא לשלחו ביד אחר.

ג. ואי בעית אימא משנתנו כרבן שמעון בן גמליאל היא, וחלה שאני שמודה רשב"ג שהוא משלחו ביד אחר. ^[5]

תנן במשנתנו: המביא גט בארץ ישראל וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר:

ורמינהו, ויש להקשות מהמשנה לקמן סו א:

מי שהיה רוצה לכתוב וליתן גט לאשתו, ואמר לשנים: תנו [כלומר: כתבו ותנו] גט לאשתי, ואפילו לא אמר להם במפורש "כתבו ותנו", שיהיה משמע "כתבו אתם" ולא אחר -

או שאמר לשלשה במפורש: "כתבו ותנו גט לאשתי" -

בין בזה ובין בזה הרי אלו יכתבו ויתנו הם עצמם ולא יאמרו לסופר ויכתוב.

והיינו, דבשנים שאינם בית דין, אפילו כשלא אמר להם במפורש שיכתבו הם ולא אחר, אין הם יכולים לעשות שליח אחר, כי הם בלבד נעשו שלוחים לכתיבת הגט ולא אחר; אבל שלשה כיון שהם בית דין, אין צריכים לכתוב הם בעצמם, אלא אם כן אמר להם מפורש "כתבו ותנו", ואילו כשלא אמר להם "כתבו", רשאים הם בתורת בית דין לעשות שליח לכתוב את הגט.

הרי למדנו שאם אמר לשנים - שאינם בית דין - "תנו גט" כי אז אינהו עצמם, אין, אכן יכולים לכתוב את הגט, אבל שליח שלהם לא יכול לכתוב; ואילו במשנתנו שנינו שהשליח עושה שליח!?

אמר תירץ אביי:

התם - במשנה דלקמן, שעשאם שלוחים לכתוב גט - טעמא מאי אינם יכולים לעשות שליח, משום שיש להניח שהוא מקפיד משום בזיון דבעל, שהוא היה צריך לכתוב את הגט, ^[6] ובזיון הוא לו שאינו יודע לכתוב גט, ואינו רוצה שידעו עוד אחרים בבזיונו. ^[7]

אבל הכא - במשנתנו שעשאו שליח להולכת הגט - בעל לא קפיד אם יעשה שליח אחר, ולכן ישלחנו ביד אחר.

רבא אמר חילוק אחר בין שליח לכתיבת הגט, לבין שליח להולכת הגט:

התם באותה משנה לפיכך אינו יכול לעשות שליח לכתיבת הגט, משום דמילי נינהו, לא מסר להם אלא דברים בעלמא שאמר להם לכתוב גט, ומילי לא מימסרן לשליח, אין בדברים בעלמא כח להיות חוזרים ונמסרים לשליח אחר; אבל במשנתנו שעשאם שליח להולכת הגט והגט יש בו ממשות, בזה יש כח אף לשליח לעשות שליח אחר. ^[8] ומפרשינן: מאי בינייהו בין תירוצו של אביי לתירוצו של רבא?

איכא בינייהו: שליח לכתיבת שטר מתנה, אם יכול הוא לעשות שליח אחר:

כי לפי אביי שאין הטעם בגט אלא משום בזיון דבעל, הרי שבשטר מתנה יכול הוא לעשות שליח אחר, שהיות ובמתנה המקבל הוא זה שנותן את שכר הסופר, אין כאן בזיון לנותן אם נותנו לאחר לכתוב על חשבונו של המקבל.

ואילו לפי רבא אין שליח לכתיבת שטר מתנה יכול לעשות שליח אחר, שהרי סוף סוף מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח. ^[9] ומחלוקת זו של אביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל היא, שנחלקו אף הם במחלוקת זו:

וכדאיתמר: רב אמר: מתנה אינה כגט, ויכולים השנים לומר לסופר לכתוב.

ושמואל אמר: מתנה הרי היא כגט, ואין יכולים לומר לאחר לכתוב.

שנינו במשנה: ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני, הרי זה לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר:

אמר ריש לקיש: זו ששנינו "לא ישלחנו ביד אחר", היינו שלא ישלח לקחת את הפקדון ביד אחר, ועיקר דין זה הוא דין ממוני שאין רצון הבעל המפקיד שיהיה הפקדון ביד השליח, וכאן במשנה זו שנה לנו רבי:

אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר, ומטעם שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר.

אמר לו רבי יוחנן: זו - הלכה זו שאתה אומר: אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר - אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה, ואין צורך לרבי להשמיענו זאת.

אלא זו ששנינו: "לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר" על הגט הוא ששנינו: "לא ישלחנו ביד אחר", ומשום שאין רצון הבעל שיהא הפקדון ביד האשה, וכדמפרש הגמרא כל זה ואזיל.

ומשום מה לא ישלח את הגט בגין הפקדון?

משום דזימנין - פעמים שמשום בקשת הבעל ליטול ממנה את הפקדון - דגיטא נמי לא הוי [אף הגט עצמו פסול הוא] -

דבאופנים מסוימים נעשה המשלח כמי שאמר לו לשליח על ידי שביקשה ליטול הימנה את החפץ: אל תגרשה אלא בבית, והלך השליח וגירשה בעלייה, שאין הגט גט -

וכמי שאמר לשלוחו: אל תגרשה אלא בימין, וגירשה בשמאל שאין הגט גט, ומשום שלא עשאו שליח אלא באופן שאמר, ואף כאן לא עשאו שליח הולכה אלא אם כן יקח הוא את הקדון מיד האשה, ובהמשך מבארת הגמרא באיזה אופן הגט אינו גט.

ומשום אותם פעמים שהגט אינו גט, לכן בכל האופנים כל שביקש משלוחו ליטול פקדון מיד האשה לא יעשה השליח שליח אחר, וכפי שיתבאר בהמשך.

ומבארת הגמרא באלו אופנים אף הגט אינו גט לדעת רבי יוחנן, ולריש לקיש הגט כשר: דכולי עלמא - בין ריש לקיש ובין רבי יוחנן - מודים, דהיכא דעשה השליח שליח אחר ליתן לה גט וליקח ממנה את החפץ ונפקא האשה לאפיה דשליח ויהבה ליה אותו חפץ והדר שקלה האשה מיניה דשליח גיטא [באופן שיצאה האשה לקראת שלוחו של השליח ונתנה לו את החפץ, ^[10] ואחר כך נתן הוא לה את הגט] -

באופן זה, אף שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שאין רצון הבעל שיהיה הפקדון ביד השליח, מכל מקום כולי עלמא לא פליגי דגיטא גיטא מעליא הוי [הגט גט כשר הוא], שאין זו סיבה לבטל את שליחותו על הגט. ^[11]

כי פליגי - רבי יוחנן וריש לקיש - היכא דאמר ליה המשלח לשליח הראשון:

א"ר כהנא חלה תנן. פי' אע"ג דכתיב ושלח ושלחה ודרשינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א) מלמד שהשליח עושה שליח ובין חלה ובין לא חלה משמע דמידי חלה כתיב בהו מי' אמור רבנן דחלה בעינן משום דאיכא אינשי קפדני דקפדי ואי שמעי מבטלי שליחותייהו. אבל בחלה ליכא דקפיד אי נמי קרא להיכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד איצטריך כי ההוא דסוף המביא תניין (גיטין כ"ד ע"א). ואתו רבנן ופרישו דחלה.

אב"א רשב"ג וחלה שאני. כתב רבינו ז"ל יש מי שאומר אפילו הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר. אלא אם כן חלה או נאנס כרשב"ג דמסקנא דסתם מתניתין כוותיה ולא איכפת לן במחלוקת דברייתא, וכן הדעת נוטה.
והראב"ד ז"ל סובר שדעתו של רבינו מכרעת כן משום דמתני' לא מפליג בין הולך לאת הולך כרשב"ג ואמר הרב דלא מחוור דהא רשב"ג לא מפליג בין חלה בין לא חלה ומשנתנו קפליג וכיון דבמילתיה דרשב"ג גופיה צריך לשנויי חלה שאני ולא אתי' מתני' כוותיה אלא בשינוייא דעלמא מוטב דלוקמא כרבנן בשינוייא ולא כרשב"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים והא לאו טעמא היא דאי כרבנן ברייתא לא אתיא לעולם כפשטא אלא בשנויא ומיהו מתני' כרשב"ג אתיא כפשטא וכרבנן בשינוייא. ועוד דהא לאו שינויא דחיקא היא וכיון דקמ"ל רשב"ג במשנתנו חלה עושה שליח לא הוצרך לשנות בברייתא חלה שאם רבי שנאה ר' חייא למה לו להחזירה אלא מאי דשייר במתני' פי' בברייתא דהיינו לא חלה. ועוד דסתמא דמילתא בלא חלה משמע הילכך אי מתניתין רשב"ג קמו להו מתניתין ומתניתא כפשטייהו. כתבתי דבר זה כדי לפרש שאפשר שמפני כן העמידו בגמרא בלישנא בתרא מתני' כרשב"ג אבל לא מפני שזו היא דעת נוטה שאמר רבינו ז"ל שאין הכרעתנו הכרעה במחלוקת שבגמ' לומר זה הלשון מחוור מזה ולא נהגו הגאוני' ולא כל בעלי הוראה לפסוק הלכה על דרך זה ולא אמרו מפני כן לא מטין ולא נראין.
אבל (דעת רבינו) [דעתינו] נוטה שאומר רבינו ז"ל מפני שהוא לשון אחרון וקי"ל בכה"ג כלישנא בתרא והיינו דאמר בהדי' דמסקנא דסתם מתני' כוותיה ועוד שהוא להחמיר בבין הולך בין הולך את חלה דוקא ובכל כיוצא בזה הלך המחמיר. ומ"מ אין זה מחוור דאוקימתא דרבנן מוקמי מקמי רשב"ג ופירכא דרבנן פרכי מקמי דרשב"ג ובסידורא דברייתא הילכך לא מסקנא מיקרי ולישנא דגמרא נטייא לרבנן דפרכינן מעיקרא היכי דמי אי דא"ל הולך אע"ג דלא חלה אי דא"ל את הולך אפילו חלה ואי רשב"ג וכו'. ולא אמרינן אי רבנן אי רשב"ג משמע דגמרא כרבנן תפסי. ותמהני על מי שפסק כרבנן למה לא פסק לשון ראשון הולך והוא דחלה שהוא להחמיר ואי בתר לישנא בתרא אזל לישנא בתרא כרשב"ג הוא ולישנא מציעאה לא פסקינן בתלמוד ואמרינן בפ"ק דנדה כיון דאיכא למיתלא דרבנן לאוקומה לקולא ולחומרא, לחומר' מוקמי'.
ואיכא מאן דמסייע לההיא סברא מדאקשינן ממתני' דהרי הוא יכתבו ויתנו אינהו אין אבל שליח לא והא התם הולך הוא ולרשב"ג בעי חלה ומתני' בדלא חלה ומאי קושיא וסיוע זה אין בו ממש דהא אנן סתמא פרכינן לכולהו לישני ואע"ג דהוה אפשר לפרוקי ללישנא בתרא אי חלה ה"נ אביי ורבא תרוייהו סבירא להו דאפילו חלו לא מר כטעמי' ומר כטעמיה ולישנא דקושטא ודניחא לכולהו מפרקינן ואפשר נמי דלאו דומיא דמתני' היא אלא קושיא היא לתרי לישני בתראי דאי מתני' רשב"ג או רבנן. באת הולך וחלה שאני מ"מ לרבנן בלא חלה משלחו. וההיא מתני' ר' מאיר ור' יוסי תנו לה והכל מודים שאינו משלחו ביד אחר.
והראב"ד ז"ל כתב שהלכה כדברי חכמים וללישנא בתרא דאת הולך וחלה שאני אבל לא אמרו אלא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ בין הולך בין את הולך חלה דוקא מעובדא דרבא דאמר לקמן חלה טעמא מאי משום דאניס הכא נמי הוא אניס ולא בעיא מיניה אי הולך א"ל או את הולך אמר ליה אלמא לעולם חלה דוקא. ויש בענין טעם לדבר משום דצריך לעשות שליח ב"ד ושמא קפיד. אבל אינו נכון משום דאי הכי רישא דמתני' באת הולך דוקא וסיפא אפילו בהולך סתמא ולא מוקמינן מתניתין בתרי טעמי. אבל עובדא דרבא שלא שאלו לשליח אי הולך אי את הולך אמר לי' כעין ראיה לדברי ר"ה ז"ל.
והא דאמר רבא שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחים כדקי"ל וקמ"ל שאין שליח שני צריך לעשותו בב"ד ואע"פ שאינו שליח בעל וזו שהצריכו במדינת הים לעשותו בב"ד אפילו השני לאחרון ואע"פ שאין השליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום שאין מקבלין ממנו גט אלא אם כן אמר בפני נכתב ובפני נחתם או שליח ב"ד אני.
ומשמע דכי אמרינן חלה דוקא מ"מ בשליח ראשון שמא בעל רוצה לגרש על יד זה יותר מאחר אבל שני אע"פ שלא חלה עושה שלישי דבעל לא קפיד ביה דלא ידע מנו ואיהו לא שוייה שליח ושליח ראשון ודאי לא קפיד וכי תימא בעל קפי' דלא בעי שידעו כולן בגירושין זו אינה קפידא שאפילו נותן לה הדבר בחדרי חדרים עתיד הדבר לידע לכל ועוד מה לי תרי מה לי תלתא אלא כיון שאינו שלוחו דא"א ע"י זה היה רוצה לגרש יותר מיד אחר אין כאן מקפיד.
זה דעתי בזה, אבל אחר שכתבתיה חזרתי בו משום שמצאתי לר"ה ז"ל דכתב ש"מ דשליח שליח אם חלה עושה שליח אלמא חלה דוקא, ודבריו אמת.

הא דאמר רבה מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח. איכא למידק בה דהא ר' מאיר לית ליה הך סברא דקתני סיפא אמר לג' תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד דברי ר"מ ור' יוסי אומר אף אנו מקובלים שאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי ילמדו ויכתבו ויתנו ומפרש התם בגמרא טעמא דר' יוסי משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח אלמא ר"מ לית לי' האי סברא אלא משום קפידא דבעל וכדאביי.
ואיכא למימר ודאי לעולם מילי לא מימסרן לשליח לדברי הכל. אלא התם בהא פליגי מר סבר כיון שאם רצו הם עצמם כותבין נעשו שלוחים ומילי לא ממסרן לשליח ור"מ סבר מסתמא ב"ד הם ואינן שלוחין אלא א"כ רצו וכתבו הם עצמם ואלימא מילתא דבי דינא לממסר להו אפילו מילי ומ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו סבר דלאו מוסר מילי' לשליח הוי אלא במשוי אותו פלוני שליח שלא בפניו הוי.
ואם תשאל והיאך עדים כותבין וחותמין מה שלא שמעו הם מפי הבעל אלא משום הגדת אחרים הוו להו עד מפי עד דפסול. זו אינה שאלה דאין עד מפי עד אלא בבאין להעיד במה ששמעו מפי אחרים אבל אלו אינם מעידים כלום ואם תשאלה על האשה הזאת אם היא מגורשת יאמר לך שאינם יודעים ואם תבא היא להתיר עצמה בב"ד על פי אלו צריכין שני כיתי עדים הראשונים שיעידו בפנינו אמר וב' אלו שיאמרו כתבנו וחתמנו אלא שהם יכולים לעשות על פי שאומרי' להם הבעל אומר לכם לכתוב ולחתום או צוה לנו שנאמר למי שנרצה שלוחים בעלמא הן ועושין שליחות על פי שנים ונותנין וחותמין ואפילו ליתן נותנין דומה לשליח שנותן גט לאשה בשליחות הבעל והוא אינו יודע אם נתן בעל גט לגירושין אלא כיון שהגט ביד הראשון והוא יכול ליתנו לאשה אף זה נותן במקומו וכן אלו העדים שלוחי השנים הראשונים הם ועושין שליחות במקומן ואינם מעידים כלום.

כי פליגי דאייר ליה שקיל מניה חפץ והדר הב לה גיטא וכו'. וה"ה נמי אי א"ל הב לה גיטא ושקיל מינה חפץ דקי"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כדאמרינן בכתובות בהב זוזי ושקול שטרא אלא גמרא לא נחית לההוא דינא והיינו דלא קאמר דכ"ע היכא דא"ל הב לה גיטא ושקול גיטא מעליא הוי אלמא ההוא בדינא דלתקונה שדרתיך תליא כנ"ל. ויש מחלקין בין זוזי ושטרא לגיטא וחפץ, ואינו מתחוור.

מתני': המביא גט ממדינת הים [בנדפס: בארץ ישראל] וחלה הרי זה משלחו ביד אחר. ואמר רב כהנא עלה בגמרא

חלה תנין דלא תימא דהוא הדין אף על גב דלא חלה והאי דקתני חלה אורחא דמילתא קתני קא משמע לן חלה דוקא. ואקשינן

היכי דמי אי דאמר ליה הולך כלומר דלא אמר ליה את הולך

אף על גב דלא חלה נמי ואי אמר ליה את הולך אף על גב דחלה נמי [לא]. דבקפידא דבעל תליא מילתא.

ואי רבי שמעון בן גמליאל, אפילו הולך נמי וחלה לא דתניא הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך גט זה לאשתי הרי זה לא ישלחנו ביד אחר רבי שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח. וקא סלקי דעתיה דרבי שמעון בן גמליאל אפילו חלה קאמר, והא דאמרינן ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח, בשגילה הבעל דעתו שאינו מקפיד בכך. ואמרינן

איבעית אימא הולך והוא דחלה. והא דאמרי רבנן את הולך לא ישלחנו ביד אחר אפילו חלה דכך הקפיד שלא יתננו לה אחר זולתו, ומתניתין רבנן היא.

ואיבעית אימא את הולך ואף על פי כן

חלה שאני. וברייתא בשלא חלה ואפילו הכי בהולך משלחו ביד אחר.

ואיבעית אימא רבי שמעון בן גמליאל וחלה שאני. כלומר בין בהולך בין באת הולך כסתמא דמתניתין דבין כך ובין כך בחלה עושה שליח ובלא חלה אין עושה שליח.
וכתב רבינו אלפאסי ז"ל: יש מי שאומר הולך גט זה לאשתי משלחו ביד אחר ואף על גב דלא חלה, את הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה כרבנן דברייתא. ויש מי שאומר אפילו הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה או נאנס כרבי שמעון בן גמליאל ומסקנא דסתם מתניתין כותיה, ולא איכפת לן במחלוקת דברייתא. וכן הדעת נוטה, עד כאן. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל.

אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. פירושו, אבל אמר לשלשה תנו גט לאשתי אין צריכין ליתן דעשאן בית דין והם יצוו לאחרים לכתוב וליתן, אבל כשאמר להם כתבו הקפיד על הזבר שיכתבו הם בעצמם.

אינהו אין שליח לא, ופריק אביי טעמא מאי משום בזיון דבעל. שדרכו לכתוב את הגט ומתבייש כשאינו כותבו שידעו הכל שאינו יודע לכתבו. והילכך מימר אמרינן דמיקפד קא קפיד, אבל בנתינתו של גט מאי בזיון איכא. ואף על גב דהכא נמי תנן יכתבו ותנו דמשמע דאף הנתינה צריכה שתהיה על ידיהן, איכא למימר דלאו דוקא קתני יתנו אלא איידי דתנא יכתבו תנא נמי יתנו ואין הקפידה אלא על יכתבו, ואי נמי איכא למימר דדוקא קתני ושאני הכא כשאינו כותבו חושש הוא שמא ירגיש הנותן שלא כתבו, והילכך מקפיד הוא על הנתינה כעל הכתיבה.

ומיהו נראה ודאי דאליבא דרבא דמפרש לה משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח דיתנו לאו דוקא, דהשתא לאו משום קפידתו של בעל נגעו בה, אלא דינא קתני דלא מימסרן לשליח. והילכך נתינת הגט דלאו מילי נינהו אף על גב דאמר להו כתבו ותנו כיון דשלשה נינהו עשאן בית דין ויכתבו הם ויעשו שליח ליתנו אם ירצו, ומיהו בשנים דלאו בית דין נינהו, אף על גב דלא אמר להו אלא תנו יכתבו ויתנו.
וקיימא לן כרבא דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ואפילו שליח מתנה דליכא בזיונא יכתבו ויתנו דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח. ודוקא דאמר להו כתבו ותנו הוא דאמרינן דלא מימסרן לשליח כלומר כיון שהוא אמר להם לכתוב דברים אלו שנמסרו להם הם אינם יכולים למוסרן לאחרים. אבל ודאי מרצון הבעלים יכולים הם למוסרן, דלא אינהו מסרי להו למילי אלא כאילו הבעלים עצמן מסרום, וכדאיתא לקמן בפרק התקבל (גיטין סו, ב) דאף רבי יוסי דאית ליה מילי לא מימסרן לשליח מודה הוא באומר אמרו. ואם תאמר והיכי מכשרינן באמר אמרו הא עד מפי עד הוא, תירצו בתוספות דלא חשוב עד מפי עד שהם שלוחי הבעל הם ובמקומו הם עומדין. ומיהו נראה דדוקא על פי שנים כותבין אבל על פי עד אחד לא.

כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל. כתוב בתוספות אפילו למאן דאמר בבבא מציעא בפרק המפקיד (בבא מציעא לו, א) דשומר שמסר לשומר פטור שהרי מסרו לבן דעת, ואין יכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, נהי דלא מיחייב מכל מקום לכתחילה אין לו לעשות. אבל בירושלמי מצאתי במקום זה, לית הדא פליגא על רבי יוחנן, פירש בניחותא דרבי יוחנן אמר שומר שמסר לשומר הראשון חייב, רבי חייא בר בא אמר משום תניי גיטין מהנפק מן ביניהון קודם הבעל ונטלו, אין תימר משום תניי גיטין אות ואין תימר משום שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר הא אין פקדונו ביד אחר ולפי גירסא זו איפשר לומר דרב דאמר שומר שמסר לשומר פטור ולא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, הכא שאני דמשם תנאי גיטין נגעו בה בהקפידא דבעל תליא מילתא.

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד אחר ואם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר אמר הר"ם כבר התבאר בפרק הראשון שהמביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולזה אפשר שישלח הגט עם אחר ולא יותר זה אלא אם כן חלה:

אמר המאירי המביא גט בארץ ישראל ר"ל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וחלה קודם שהגיע לשם הרי זה משלחו ביד אחר ר"ל שעושה שליח הולכה אחר במקומו ומוסרו לו וזה השני מביאו ונותנו לה ודוקא חלה והוא הדין לשאר אונסין הא בלא חלה או נאנס אינו עושה שליח אחר הא למדת שאין הענין תלוי אלא בחלה או לא חלה ומ"מ בגמרא הקשו עליה ממה שבבריתא חלקו בדין זה בין שאמר לו בעל לשליח ראשון הולך לבין שאמר לו את הולך והוא שאמרו הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך אינו משלחו ביד אחר רשב"ג אומר בין כך ובין כך אין שליח עושה שליח אלמא שהענין תלוי בהולך ואת הולך ולא בחלה או לא חלה ותירצוה ששתיהן תלויות זו בזו ומה שחיסר במשנתנו נתגלה בבריתא ונאמרו בה שתי לשונות והוא שתחלה העמידו משנתנו בהולך גרידא ולדעת חכמים שבבריתא וכשאמרו הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר דוקא בחלה אבל באת הולך אפי' חלה נמי לא אי נמי את הולך וחלה שני כלומר דבהולך גרידא אפי' בלא חלה ומשנתנו באת הולך ואחר כך העמידוה לדעת רשב"ג ואין חלוק בין הולך לאת הולך אלא שהכל תלוי בחלה וכי אמר רשב"ג בין הולך ובין את הולך אין שליח עושה שליח פירושו בלא חלה הא חלה או נאנס שליח עושה שליח אף באת הולך:

ומתוך לשונות אלו נחלקו בפסק זה רוב גאונים והוא שגדולי הפוסקים כתבו שהדברים נראין להעמידה כרשב"ג כדי להעמיד סתם משנתנו במקומה ושלא להקפיד על מחלקת של בריתא וא"כ בין הולך בין את הולך חלה או נאנס עושה שליח לא חלה או לא נאנס אינו עושה שליח שסתם הענין כך הוא שרצון המשלח לשלחו על יד זה כל זמן שיהא הוא יכול להביאו ואם אינו יכול שיעשה הוא שליח אחר והילכך כל שאינו צריך לומר בפני נכתב וחלה עושה שליח בין הולך בין את הולך לא חלה או לא נאנס לא שמסתמא אין רצון הבעל בכך ויתבאר בגמרא שכל שהוא עושה שליח אף השליח עושה שליח אם חלה אפי' מאה זה אחר זה ויש מפרשים אף בלא חלה שאין קפידא לדעתם בחלה אלא בשליח הבעל אלא שגדולי הפוסקים כתבוה דוקא בחלה בכל השלוחים וכן עיקר:

וכשם שהשליח הראשון אינו צריך עדים כך כשהשליח עושה שליח אינו צריך עדים והאחרון נותנו לה בפני שנים וכן יתבאר בגמרא שאפי' מת השליח הראשון כשהאחרון נותנו לה אין קפידא בכך זו היא שיטת גדולי הפוסקים בענין משנתנו ואף גדולי המחברים כתבוה כן:

ומכל מקום יש פוסקים לחלק בין הולך לאת הולך וכתבו שבהולך אע"ג דלא חלה ובאת הולך דוקא בחלה וכלישנא בתרא לאוקימתא דרבנן וכן דעת גדולי המפרשים ויש פוסקים דבהולך דוקא בחלה ובאת הולך אפי' חלה נמי לא וכלישנא קמא לאוקימתא דרבנן והדעת מכרעת כדעת ראשון:

ויש שואלים בה והרי אמרו ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח וקראי לא מפליגי בין חלה ללא חלה אלמא איכא גונא דאף בלא חלה כן וכגון הולך שלא הקפיד הבעל בשליחותו ומ"מ איפשר דקראי בשהתנה הבעל בכך דודאי כל שהתנה הבעל בשליחותו שיהא רשאי למנות שליח אחר אין בו חלוק בין חלה ללא חלה ואפי' הכי איצטריך קרא לאשמועינן דנימא שלוחו כמותו אף בשליח של שלוחו אבל כל שלא התנה דוקא בחלה אפי' בהולך וראיה לדעת זו מה שאמרו למטה לא תותביה ניהלה עד לבתר תלתין יומין ואיתניס בגו תלתין ואמר רבא חלה טעמא מאי משום דאניס אלמא דוקא בדאניס ולא דקדקו בה בין הולך לאת הולך וזו ראיה ברורה אלא שגדולי המפרשים מעמידים אותה במביאו ממדינת הים אמורים בה לשיטתם שכל במדינת הים אף בהולך גרידא דוקא חלה ואין הדברים נראין שלא חלקו בין ארץ ישראל למדינת הים בענין זה אלא שהמביאו ממדינת הים וחלה צריך בית דין ומפני שיאמר בפניהם בפני נכתב כמו שיתבאר הא לענין הולך ואת הולך שניהם שוים:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר אפי' חלה או נאנס שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ופירשו בגמרא לא סוף דבר שלא ישלחנו ומטעם שאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר הא אם שלחו שיהא גט מכל מקום אלא פעמים שאף לענין גט אינו כלום ופירשו הענין שכל שאמר לו תן לה הגט וטול ממנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר לכתחלה מטעם אין השואל כו' הא אם שלחו ביד אחר בין שנתנה החפץ תחלה בין שקבלה את הגט תחלה הרי זה גט שאין רצונו שבפקדונו מפקיע את השליחות לענין גירושין ואם אמר טול לי ממנה חפץ פלני ותן לה את הגט אם שלח ביד אחר ונטל ממנה החפץ תחלה הרי זה גט הואיל ונתקיים רצונו וזה שאמרו נפקא לאפיה ויהבא ליה חפץ והדר שקלה גיטא לאו דוקא נפקא לאפיה שלא נאמר אלא דרך צחות כלומר שקבלתהו בשמחה עד שלא הקפידה בנתינת החפץ תחלה ואם נתן הגט תחלה פסול אף בשליח ראשון ואין צריך לומר בשני שבודאי הקפיד על נתינת החפץ תחלה עד שתלה בו ענין הגט והרי זה כאומר אל תגרשה אלא בבית וגרשה בעליה או אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל שאינה מגורשת כלל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

זה שביארנו שהשליח עושה שליח דוקא בנתינת הגט שהגט יש בו ממש אבל אם אמר לשנים תנו גט לאשתי אע"פ שלא אמר להם כתבו צריכים הם בעצמם לכתוב ואם לא ידעו לכתוב אע"פ שאין לך אונס גדול מזה ילמדו ויכתובו ולא יאמרו לאחר שיכתוב שבודאי לא עשאם אלא עדים ודעתו עליהם שיכתובו וכל שכן אם אמר להם כתבו ואין אומרין שיאמרו לסופר שיכתוב על הדרך שאמרנו שליח עושה שליח שאין כאן אלא דברים וכבר אמרו מילי לא מימסרן לשליח על ידי שליח שאין כח בדברים להיות חוזרין ונמסרים משליח לשליח אף במקום אונס וכן הדין בשלשה ואין אומרים שכל שבשלשה אם אמר להם תנו לבד עשאם בית דין ויאמרו לאחרים ויכתובו אלא צריכים הם בעצמם לכתוב ואין צריך לומר אם אמר להם כתבו ותנו דאלמא דבתנו לחודיה מיהא עשאם בית דין ויאמרו לאחרים לכתוב לדעת ר' מאיר היא שנויה אבל ר' יוסי חלק עמו לומר שאף בתנו לחודיה כן וכמו שיתבאר בפרק התקבל:

מאחר שביארנו שטעם האמור באמר לשנים ושלשה תנו שהם כותבים ונותנים הוא משום דמילי לא מימסרן לשליח למדת שאין הלכה כאביי שפירש הטעם משום בזיון דבעל כלומר שהגירושין יש בהם בזיון לבעל וכמו שאמרו בתן גט זה לאשתי במקום פלני ונתנו לה במקום אחר בהאי אתרא ניחא ליה דליבזי וכו' וכל שלא נעשה עדין ליכא בזיון ומתוך כך אינו רוצה שישמעו רוב בני אדם בכך אלא כרבא דטעמיה משום דמילי לא מימסרן לשליח ומן הכלל שידעת אביי ורבא הלכה כרבא והילכך אף שליח מתנה בדין זה ר"ל שאם אמר לשנים או שלשה תנו שטר מתנה מצדי לפלני משדה פלנית יכתבו הם ויתנו וכל שכן בכתבו ותנו:

קצת חכמי הדורות ראיתי שנסתפקו בשליח קבלה אם יכול לעשות שליח אחר או אם נאמר מילי נינהו ולא יהא שליח עושה בו שליח אחר אף בחלה יש אומרין שעושה שליח וראייתם ממה שלא אמרו כאן שליח קבלה איכא ביניהו הואיל ובגט היה עסוק ויש אומרין דמילי נינהו ואין עושה בו שליח וכן דעת גדולי הדורות ויראה שכל שאמרו מילי לא מימסרן לשליח ואין שליח עושה שליח פירושו אף בשהתנה שהרי אין הלכה כדברי האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו כמו שיתבאר ומ"מ לגדולי פרובינצא ראיתי בחבוריהם שלא אמרו שלא להיות שליח קבלה עושה שליח אלא בשלא התנת הא בהתנת עושה שליח וכן כתבו שאם האשה מנתה שליח הולכה עושה שליח אף בשלא התנת דמכח בעל קא אתיא וכן כתבו שאם עשתה שני שלוחי קבלה שיקבלנו אי זה שיזדמן תחלה שאין צריך ליחד אחד מהם אלא שניהם שלוחים ואי זה שיזדמן תחלה יקבלנו או אי זה שהבעל ירצה למסרו לו וכן כתבו שאם עשתה אשה שליח קבלה וחששה עליו ומנתה אחר שלא נתבטל הראשון בכך והרי שניהם שלוחים:

ולקצת גדולי הדורות ראיתי שכתבו דרך פשיטות שבהתנת שלוחה עושה שליח אחר והוא שהם שאלו אימר אמרו מיהא לא יהא כמוסר דברים אלא כעושה שליח שלא בפני השליח ותירצו שבכתיבת הגט הואיל ובעינן לשמה ובעינן וכתב הבעל אין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו מפיו אבל שאר הדברים אדם עושה שליח שלא בפניו ומתוך כך יכולה אשה לומר פלני שהוא במדינת הים הריני עושתהו שליח לקבלה אבל אין שלוחה עושה שליח אלא באומר אמרו שאומרין שמנתהו שלא בפניו ומה שאמרו מתנה הרי היא כגט לענין מילי לא מימסרן לשליח איתמר הא באומר אמרו לא אלא בגיטי נשים ותדע דהא שמואל אמרה ואיהו גופיה מודה באומר אמרו:

ויש מי שכתב שמכיון שלא אמר שטר מכר איכא ביניהו למדנו שאם קבל דמים ואמר כתבו ותנו שטר לפלני משוו שליח ואין זה נקרא מילי ולא עוד אלא שאף במתנה בקנין הם אומרין כן מפני שבקנין הוא קונה אותה והשטר אינו אלא לראיה:

ובשליח קדושין כתבו שאינו עושה שליח ויש חולקים בה ובמתנה מיהא לא אמרו שהיא כגט אלא כשנתנוה למקבל אבל אם החזירוה לנותן והוא נותנה למקבל כשר ואע"ג דבגט מיהא אינו גט לא גזרינן בה מתנה אטו גט ולא פסלינן לה בהכי:

לענין ביאור השמועה יש שואלים היאך פירש רבא טעם משנת אמר לשנים כו' משום מילי כו' דהא רישא דמתניתין דמייתו הכא ר' מאיר ובהדיא אמרו בפרק התקבל דר' יוסי פליג עליה ומשום מילי כו' אלמא דר' מאיר מיהא לא סבירא ליה הכי והוא שאמרו בסוף המשנה אמר לשלשה תנו יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאם בית דין דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אפי' אמר לבית דין שבירושלים ילמדו ויכתובו משום דמילי לא מימסרן לשליח אלמא ר' מאיר לא סבירא ליה הכי ותירצו שאף לר' מאיר מילי לא מימסרן אלא שבשלשה סובר שמאחר שהם שלשה מסתמא אינם שלוחים אלא בית דין ואלימא מילתא דבי דינא דאפי' מילי מימסרן להו ור' יוסי סובר שמאחר שאם רצו הם כותבים שלוחים הם ומילי לא מימסרן לשליח הא מכל מקום כולהו מודו דמילי לשליח לא מימסרן ולדעת האומר מודה ר' יוסי באומר אמרו הוא מפני שסובר שכל שאומר אמרו אינו מוסר דברים אלא שהוא כממנה אותו פלני שליח שלא בפניו וכן יש שואלים בסוגיא זו היאך איפשר לר' מאיר באמר לשלשה תנו שיהו יכולים למנות שליח ואף לר' יוסי מה הוצרכו לפסול מטעם מילי והיאך הללו כותבין מה שלא שמעו מפי הבעל או הנותן על פיהם של אלו והרי אין זה אלא עד מפי עד אלא מי שבא להעיד על מה ששמע מפי אחרים אבל אלו אין מעידין כלום שאף כשאתה בא ושואלם על מעשה זה אם נעשה הם אינן יודעים כלום ואין האשה נתרת על פיהם אלא על פי הראשונים שיעידו שהם נצטוו להכתיבו למי שירצו ושפלני ופלני כתבוהו על פיהם ונמצא שאין אלו עדים אלא שעושין מעשה על פי השנים שאומרים להם שנצטוו מן הבעל להכתיבו למי שירצו ונמצא שאין אלו אלא שלוחים בעלמא לכתוב ולחתום ואפי' ליתנו שאין זה אלא כשליח הממונה מצד שליח שנותנו אע"פ שאינו יודע כן מצד הבעל אלא מצד שלוחו ומטעם זה בעצמו אתה קוראה כתיבה לשמה אע"פ שלא נצטוו מצד הבעלים ומכל מקום לענין פסק אין הלכה כר' מאיר כמו שכתבנו:

והאומר לשלוחו צא ותרום אותו שליח יראה שהוא יכול לעשות שליח ואע"ג דמילי נינהו הואיל וישנה באומד ובמחשבה מילי דידה מימסרן לשליח והוא שאמרו בשני של קדושין מ"א ב' דלא גמרינן שליחות מתרומה:

מתני' המביא גט בא"י וחלה הרי זה משלחו ביד אחר ואם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. פי' בא"י שאינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם משלחו ביד אחר ועושה שליח מאליו שלא בב"ד אמר רב כהנא חלה תנן. פי' דוקא אם חלה שהוא אנוס וה"ה נמי לכל האונסים אז משלחו ביד אחר אבל אם אין לו שום אונס לא ישלחנו ביד אחר. פשיטא חלה קתני מהו דתימא ה"ה אע"ג דלא חלה והאי דקתני חלה אורחא דמילתא קתני קמ"ל תנן אמר לשנים תנו גט לאשתי או לג' כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אינהו אי שליח לא פי' אם אמר לשנים תנו גט לאשתי ולא נתן להם גט עשאם עדים לכתוב גט וליתנו לאשתו ואע"פ שלא אמר להם אתם עצמכם כתבוהו הרי אלו יכתבו ויתנו ולא יאמרו לסופר ויכתוב או אם אמר לג' כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו הם בעצמם ולא יאמרו לאחרים לכתוב שהרי אמר להן כתבו אבל אם אמר לג' תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאן ב"ד ורשאין לעשות שליח אבל אין השליח יחיד עושה שליח ובמתני' הכי תנן הרי זה משלחו ביד אחר אמר אביי התם משום בזיונא דבעל הכא בעל לא קפיד פי' התם שמינהו שליח לכתוב הגט מ"ה אינו רשאי לומר לאחר שיכתוב שהוא בזיון לבעל שעליו מוטל לכתוב גט לאשתו דכתיב וכתב ונתן ואינו רוצה שידעו בו שאינו יודע לכתוב אבל הכא גבי הולכת גט ליכא משום בזיונא דבעל ולא קפיד. רבא אמר מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח פי' התם היינו טעמא דלאו משוי שליח שלא מסר להם אלא דברים ואין בדברים כח להיותם חוזרים ונמסרים לאחר אבל גט דאית ביה ממשא חוזר ונמסר ולקמן בפרק האומר התקבל אמרינן כיון דמילי לא מימסרן לשליח אפילו אמר לג' תנו שעשאן ב"ד ואפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים אין רשאים לומר לאחרים לכתוב דמילי לא מימסרן לשליח:

מאי בינייהו איכא בינייהו שליח מתנה פי' שאמר בעל הבית לשני בני אדם כתבו שטר מתנה לפלוני על שדה זו לאביי דאמר משום בזיון דבעל הכי ליכא למימר הכי שהרי אין עליו לכותבו דתנן והמקבל נותן שכר הלכך אם ירצו יאמרו לאחרים ויכתבו ולרבא דאמר משום דמילי נינהו מתנה נמי מילי נינהו שהרי לא מסר להם כלום ואל יאמרו לאחרים לכתוב ואותן אחרים אינן רשאין לכתוב שהרי לא הרשם בעל הבית:

כפלוגתא רב אמר מתנה אינה כגט ושמואל אמר הרי היא כגט וקמו להו רבא ושמואל (אמרה) [תרווייהו] בחדא שיטתא והלכתא כוותייהו והכי נמי אמרינן בפרק התקבל אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח. ואם אמר לו טול לי ממנה חפץ וכו':

אר"ל כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר פי' שלא תאמר כבר קנאה בתוך ימי שאלתה או בתוך ימי שכירותה ורשאי להשאיל ולהשכיר לכל מי שירצה דלגבי דידיה השאיל והשכיר ולא לאחרים וה"ה נמי לשומר חנם אינו רשאי למסור לשומר אחר ומ"ה תני לא ישלחנו ביד אחר ולא משום ביטולי גיטא אתני דאע"ג דשלחו ביד אחר גיטא לא בטיל כל היכא דמטי חפציו לידיה דבעל בין ע"י שליח קמא בין ע"י שליח בתרא:

א"ל ר' יוחנן זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה שאין לו לאדם לעבור על דעתו של בעל למסור פקדונו ביד אחר אלא זמנין דגיטא נמי לא הוי נעשה כאומר לו אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעליה אל תגרשה אלא בימין וגירשה בשמאל פי' קסבר ר' יוחנן האי דתני לא ישלחנו ביד אחר משום ביטולי גיטא תניא דזימנין דגיטא בטיל אם שנה כדבעינן לפרושי ואע"ג שהגיע חפצו לידו ולא הפסיד כלום בטל גיטא דעבר על דעתו וקפיד דומיא דבית ועלייה דלא מפסיד בעל מידי ואפ"ה בטל גיטא וה"ה הכי נמי הכא והשתא אזיל ומפרש אימת הוי קפידא ובטל גיטא דמדקאמרינן זמנין דגיטא לא הוי משמע דלפעמים הוי גיטא ואפילו שלחו ביד אחר:

היכא דנפקא לאפיה ויהבא ליה חפץ והדר שקלא גיטא מיניה דכ"ע לא פליגי דגיטא מעליא הוי:

פי' כשאמר הבעל לשליח ראשון טול לי ממנה חפץ פלוני אע"פ שאמר לו טול חפץ ברישא והדר תן לה גט ואזל שליח ראשון ומינה שליח שני כיון דלא שינה שליח שני מדעתו של בעל הבית אלא תחלה קבל החפץ ואחר נתן לה הגט גט מעליא הוי אלא כי פליגי היכא דא"ל שקיל מינה חפץ והדר הב לה גיטה וזה מינה שליח שני ואזל שליח שני ויהב לה גיטה והדר שקיל מינה חפץ ר' יוחנן פוסל בו וכ"ש בשלוחו דקפידא הוי ומעביר על דעתו הוי שהוא סבר לעכבה בענין הגט עד שתתן לו החפץ ודוקא קא"ל הכי שלא יעבור על דבריו הלכך היכא דשינה אע"ג שהגיע חפצו לידו קפידא הוי ולא הוי גיטא מפני שעבר על דעתו ומ"ה קתני לא ישלחנו ביד אחר שמא ישנה שליח שני מדברי הבעל הבית ור"ל מכשיר בשלוחו וכ"ש בו דקסבר ר"ל אין דעתו של בעל אלא שיגיע חפץ לידו ולא תעכבנו האשה וכיון שהגיע חפצו לידו אע"ג דיהב לה גיטא ברישא לא הוי שינוי ומעביר על דעתו וקי"ל דכל ר"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן:

בד"ה משום בזיון כו' אי נמי על ידי כו' ירגיש בדבר שהבעל כו' עכ"ל ולטעמא (ב) דמילי לא ממסרן כו' לא שייך למימר האי תירוצא ויש ליישב בע"א ודו"ק:

בד"ה ומילי לא מימסרן כו' הוה מצי למיפרך דבשנים אפילו ר"מ מודה דלא מימסרן כו' עכ"ל יש לדקדק לפ"ז בשמעתין דרמי מתניתין דהכא ומתני' דפ' התקבל אהדדי ולא אסיק אדעתיה דמשום בזיון ומשום דמילי לא ממסרן אמאי לא תקשי ליה אהך מתני' דפ' התקבל גופה דמ"ש לר"מ דפליג בסיפא באומר לג' תנו וברישא באומר לשנים תנו או לג' כתבו ותנו דמודה בהו ר"מ דליכא טעמא אלא משום בזיון או משום (ג) דמילי לא מימסרן ודו"ק:

בד"ה היכא דנפקא כו' דמתני' איירי בחלה השליח הראשון כו' עכ"ל פי' מהרש"ל ופגעה בשליח שני ונתנה לו ודו"ק. אבל באשר"י כתב לפי' ריב"א דלקמן דנפקא לאפיה דשליח ראשון ויהבה ליה כו' עכ"ל ע"ש ולי נראה דודאי כיון דהתוס' באו לתקן הכא אמאי נקט הכא טפי היכא דנפקא לאפיה מבכולה שמעתין ליכא לפרושי אלא דנפקא לאפיה משום הגט לקבלו משליח ראשון (ד) שחלה בדרך קודם שבא לעיר שהאשה שם כפי שיטת ריב"א כמו שכתב הרא"ש דבשליח שני אפילו לא שינה השליח פסול הגט דליכא למימר דאיירי הכא דלא תלה הגט כלל בחפץ דא"כ לא הוה ליה למימר הכא דיהבה ליה חפץ והדר שקלה כו' דביהיב לה גיטא והדר שקיל מינה נמי כשר וזה נראה לי ברור בדברי התוספות ודו"ק:

רש"י בד"ה זו אפי' כו' השאילה לו כו' ונמצא זה כו' כצ"ל. תוס' בד"ה היכא דנפקא כו' איירי בחלה השליח הראשון כו'. נ"ב פי' ופגעה בשליח שני ונתנה לו ודו"ק אבל באשר"י כתב לפירוש ריב"א דלקמן דנפקא לאפיה דשליח ראשון ויהבא ליה החפץ והדר שקלה גיטא משליח שני ע"ש (עיין במהרש"א):

גמ' תנן המביא גט כו'. מקשין דלמא אמר לב' כו' לא איירי בחלה והכא חלה שאני די"ל דקאי לאידך שינויא דבאת הולך צריך דוקא חלה אבל בהולך סתם א"צ חלה (ג) י"ל עוד ודו"ק:

גמ' ורמינהו אמר לב' וכו'. והתם מיניה וביה דפליגי ר"מ ור"י בסיפא כו' וכמ"ש התוס' [מ"ש בין רישא לסיפא] לס"ד דהשתא טעמא משום דאין היחיד עושה שליח אבל שלשה יכולין לעשות שליח דהוו ב"ד אם לא שאמר בפירוש את הולך [דהייט כתבו]:

גמ' מאי בינייהו איכא בינייהו כו'. ק"ק למה קאמר איכא בינייהו זר ולא בהך מלתא גופיה דמפרשי למתני' דאמר לב' איכא בינייהו לטעמיה דרבא תנו לאו דוקא ואם יכתבו אינהו יכולין ליתנו לשליח אחר דהא לאו מילי קא מימסרי ליה רק גט וכן משמע ברשב"א בהדיא ולאביי לאי נמי שבתוספות ד"ה משום בזיון דוקא יתנו ודו"ק י"ל דרצה לומר נ"מ איכתבו גופיה:

גמ' כאן שנה רבי אין השואל רשאי וכו'. טפי הול"ל אין הנפקד רשאי וכו' דומיא דמתני' והוי רבותא טפי ודוחק לומר דבשואל ה"א כיון דסוף סוף חייב באונסין מה לי זה או זה וק"ל:

בתוס' בד"ה רשב"ג אומרכו' היינו היכא דאין כו'. ר"ל שגילה דעתו בפירוש שאינו מקפיד כן הוא במרדכי ע"ש:

בתוס' בד"ה משום בזיון כו' ירגיש בדבר כו'. משא"כ במתני' הכא דאיירי במשלח ממדה"י מהי תיתי לחשוב כן אבל התם באותו מקום גופיה מגרשה. גם הכא קושטא דאיהו כתב וק"ל:

בתוס' בד"ה היכא דנפקא כו'. כוונתם לישב לשון היכא דנפקא לאפיה כו' למה לי כלל לימא שהשליח בא למקומה ויהבה לי' כיון דאשליח שני קאי לפרש"י לזה פירשו דקאי אשליח ראשון וא"ש דנקיט נפקא לאפי' אבל בשליח שני אפילו יהבה לי' חפץ מעיקרא והדר וכו' לא הוי גיטא לר"י וכמ"ש ריב"א בסמוך דאפילו לא שינה פסול ועיין באשר"י ודו"ק:

להתוס' היכא דנפקא לאפי'. ר"ל שליח ראשון והדר שקלה מני' גיטא ר"ל משליח שני דחוק קצת ודוחק לומר הכל על שליח ראשון דפשיטא ומאי קמ"ל ומ"מ י"ל דה"נ קאמר דשליח ראשון היכא דלא שינה לכ"ע פשיטא דכשר אע"ג דבשליח שני פסול לר"י אף בלא שינה מ"מ בשליח ראשון כשר כי פליגי היכא דמשנה לר"י פוסל בו ואי נמי בשליח אפילו לא שינה וכו' ודו"ק:

תד"ה אבל. שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו. ע"ש דלא ביד הרוכב היו הסודרין אלא ביד אחד העומד על פתח ב"ד והרוכב היה רחוק ממנו. והסברא היה נותנת שגם ביד הרוכב יהיו סודרין כדי שיראוהו המוליכים אותו לסקל מרחוק כשירוץ להעמידם:

[משנה המביא גט כו'. ומשנה הסמוכה לה. לא ידעתי מדוע הפסיק במשנות הללו לבין המשנות המדברות בדיני העמדת דבר על חזקתו הראשונה. בשלמא לר"א לקמן (בע"ב) דאם מת ראשון בטלו כולם שפיר אשמעינן דאפילו חלה ל"ח שמא מת. ועוד דאפי' למיתת א' משנים דהיינו הבעל או השליח לא חיישינן. ובמשנה הסמוכה אשמעינן רבותא טפי דאפי' כמה שלוחין (כמו שדקדק הש"ס מלשון אחרון) ג"כ ל"ח למיתת א' מהן. וא"ש ג"כ מאי דאשמעינן ר"כ דדוקא חלה דלא תימה דמשום רבותא דל"ח למיתה קתני חלה (והגמרא דמקשה עליה פשיטא הוא לפי מאי דמסיק מר בר"א דאפי' מת השליח הראשון לא בטל שליחותו) אלא למר בר"א קשיא. וי"ל בדוחק] :

גמרא כמי שא"ל אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעלייה. ק"ל דבנדרים (ר"ד נו) במשנה פליגי ר"מ וחכמים בנדר מן הבית דלר"מ מותר בעלייה וחכ"א דעלייה בכלל בית ולדידהו הל"ל דלא אתא אלא לאפוקי יציע וכיו"ב או לאפוקי ברחוב. והי' מכאן ראי' למש"כ הר"ן שם דאפשר דקי"ל כר"מ. אבל מה נעשה להרמב"ם והטור ש"ע דשם פסקו כחכמים והביאו ג"כ דהכא לפסק הלכה. וכן הרמב"ם בפ"ו מהל' עירובין דין כ"ג והטוש"ע או"ח סי' ת"ט ס"י פסקו באומר לחבירו הנח עירובי בבית והניחו בעלייה אינו עירוב וצ"ע:

רש"י ד"ה דכולי עלמא ל"פ. ככל שלוחי גיטא כו'. כצ"ל:

מתני' המביא גט בא"י. ה"ז משלחו ביד אחר. וקשה אמאי לא נימא נמי על הגט אין רצוני. אם הגט שוה סך מסויים או ע"י שכר כתיבה לסופר וזה גרע טפי מגבי חפץ דגבי חפץ באמת אם יפשע השני ויאבד החפץ ישלם. אלא דאפ"ה אמר אין רצוני. כי רצוני בהחפץ יותר ואם לא יהיה לו יהיה צריך ראשון לשלם. מכ"ש הכא דבאמת לא הראשון ולא השני ישלמו דאין שמירה ופשיעה לשטרות לרוב הפוסקים כיון דאין גופן ממון בקל יוכל לומר אתה תשמור הגט ולא יאבד והשני לא ישמור. ואפילו מדינא דגרמי ליכא הכא דבשלמא גבי חפץ יאמר הבעל אתה גרמת לי שהפסדתי החפץ כי נטלת ממני הקפידא אשר היה ליטול ממנה החפץ. אבל הכא לאו דין דגרמי כלל דע"י שאבד זה צריך לעשות לו שטר אחר. כיון דאין גוף השטר ממון וגרע משטר אחר דיכול להמכר לאחר לגבות בו. והגט א"י להמכר לאחר לשם כזה דהא הוי שלא לשמה. וצ"ע:

שם ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני. לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו. ק"ל על ר"ל דקאמר לקמן כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל האיך אשמעי' מתני' הך דינא דאין רצוני והיינו אף דהראשון חייב לשלם אף אם השני לא יהיה לו. דאף לרב דלא ס"ל דאין רצוני מ"מ הראשון לא עדיף כחו מאם לא מסר כלל לשני כדמוכח מפירש"י שם בב"מ (דף לו ע"א) א"כ מנא ידעינן דאפ"ה יאמר הבעל דאין רצוני דאתה תעשה לי שמירה מעולה מהכא דבאמת לא נעשה שומר עליו רק אמר להשליח טול הימנה חפץ. אם כן אם עושה שליח אחר להביא החפץ עדיין לא בא החפץ לרשותו דבעי משיכה בשומרים. ואני מסתפק מאד אם השליח הראשון עזב את החפץ ביד האשה אם חייב לשלם כיון דעדיין לא בא לרשותו ולא נעשה עליו שומר לחייב אותו בפשיעה, אם לא נדחק דהכא גבי עשיית שליח שני. והשני נטל החפץ מיד האשה ופשע גרע טפי דמשיכת השני להחפץ מפעיל להשליח הראשון שנעשה שומר עליו כעין הא דאמרי' בב"ק נתנו לבכורות בנו או לבע"ח דנתחייב הגנב במשיכת הכהן או הבע"ח כיון דבצוואתו משכו ה"נ כיון דהשליח השני מושכו להחפץ ע"פ צוואת הראשון הוי כאלו השליח הראשון משך את החפץ ונעשה שומר עליו:

גמרא ורמינהו אמר לשנים. הק' תמוה כיון דבמתני' חלה תנן ע' פ"י ליישב דהחלוק בין חלה ללא חלה הוא רק אם הקפידא הוא מדרבנן אבל אם אמרי' דהתורה קפדה על קפידת הבעל לא מהני חלה. ובזה מיושב דברי התוס' ד"ה רשב"ג ע"ש. ולא ניחא ליה לחלק אף אם הקפידא מדאורייתא לענין לכתחלה דמדאורייתא אין לחלק, ובאמת מדברי הר"ן בתי' השני נראה דסובר דהקפידא מדאורייתא דקאמר א"נ קרא להיכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד משמע דמדאורייתא נמי יש סברא דכל האנשים מקפידים ואפ"ה שני לן בין חלה ללא חלה דהתורה אמדה דעת אנשים שאינם מקפידים על שלוחיהם רק לכתחלה אל יעשה שליח אחר ועל דיעבד אינו מקפיד. ולכך בחלה אף לכתחלה אינו מקפיד. וא"כ שפיר מיושב קושית הש"ס ורמינהו על דרך הפ"י דמדחזינן דהתם הגט בטל ממילא אפילו בחלה אל יעשה שליח. ואל תתמה מדקאמר הר"ן בתי' הראשון ואף משום דאיכא אינשי דקפדי ואי שמעי מבטל שליחותייהו דמשמע דבעי דוקא קפידא אף על דיעבד. אבל אי לא קפיד רק על לכתחלה יכול השליח לעשות שליח שני. ז"א דלתי' הראשון דרבנן חששו לקפידת הבעל בזה בעי דקפיד אף על דיעבד אבל אי לא קפיד רק על לכתחלה לא היה חששו למיעוט אנשי דקפדי כיון דאף הם אינם מקפידים אלא לכתחלה. אבל לתי' השני דמדאורייתא אמרי' דקפדי אינשי אף אם הם אינם מקפידים רק על לכתחלה חששה התורה להכי:

המביא גט בא"י וכו' כ' במכתב מאלי' בשם העיטור שכ' בשם ר"ח שליח בא"י שחלה ועושה שליח אחר א"צ ב"ד ותמה עליו מה חידוש בשם ר"ח פשוט במשנה ובסוגי' דבא"י לא צריך ב"ד. ואני אומר צריכא רבא וכולי האי ואולי. דודאי משנתינו בא"י שלא נכתב ונחתם הגט לפני השליח ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו בהא פשוט דלא בעי לפני ב"ד. אך מספקא לי' שליח בא"י שראה הכתיבה והחתימה ואי בעי אמר בפ"נ ובפ"נ ומהני דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין ולא בעי קיום בחותמיו כמבואר לעיל ז' ע"ב והשתא כשוב יעשה שליח שני שלא בפני ב"ד ולא מצי למימר שליח ב"ד אני הרי מגרע השליחות שעכשיו מצטרך קיום ומ"מ נראה לרבנו חננאל מסברא דלא צריך ב"ד דכיון דהוא שליח בעל מה איכפת לי' לבעל בזה דהרי עיקור התקנה הוא לרע לו שלא יכול לבא ולערער כנלע"ד. ולפ"ז באשה שעשתה שליח להובאה ונתן הבעל הגט בידו על דעתה ובחזירתו עם הגט חלה ועושה שליח אחר דאם עושה שלא בפני ב"ד ריעותא הוא לאשה ששילחה בהא יש לעיין או נימא עכ"פ הוא שליח הבעל בחזירתו עם הגט להביאו לאשה וצ"ע:

אורחא דמילתא קתני קמ"ל פי' דחלה דוקא וללישנא מציעתא ניחא לאוקמי מתני' באת הולך וחלה דוקא מלימא בהולך וחלה אורחא דמילתא. והנה הרי"ף פסק כלישנא בתרא וכרשב"ג לחומרא. והראב"ד פסק כרבא כחכמים וכלישנא בתרא אליבא דחכמים דהוא לישנא מציעתא לקולא. אמנם מודה ראב"ד דבח"ל דמתבזה בב"ד בעי' חלה אפי' בהולך ומוכיח כן מרבא דאמר חלה טעמא מאי משום דאונס האי נמי אונס והרי לא שאל כלל אם אמר לו הולך או את הולך אע"כ בח"ל לא שנו לן אלו דבריו ז"ל עיין רמב"ן. ולדידי צ"ע קצת אי ס"ד דמתני' דח"ל חלה דוקא לכ"ע בכל אופן א"כ אמאי צריך לדחוק בדרב כהנא דהוה סד"א אורחא דמילתא קתני לימא סד"א חלה דתני אטו חלה דח"ל וכן מוכח בשבועות ל"ג ע"א גבי אמר דוקא דעדיף טפי לומר איידו מלומר אורחא דמילתא אע"כ מוכח מזה שאין שום סברא להחמיר בח"ל טפי מבא"י או שניהם דוקא או שניהם לאו דוקא והוצרך לומר סד"א אורחא דמילתא קתני. והשתא לפ"ז כיון דלפי דברי הראב"ד מוכח מרבא לקמן דבח"ל בין הולך בין את הולך חלה דוקא א"כ ה"ה בא"י וכרשב"ג וכהרי"ף:

בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח. כ' תוס' ושלח ושלחה היכי שאין הבעל מקפיד ובר"ן וכל הראשונים איתא בזה תרי לישני חד לישנא קרא מיירי כשהבעל אינו מקפיד להדיא ואמנם חלה אמרי' אנן סהדי דניחא לי' לבעל וכאלו ציוה לשליח אחר שלא תתבטל השליחות. וללישנא אחרינא בהראשונים אמרו דמן התורה לעולם שליח עושה שליח אלא חכמים חששו דלמא יקפיד הבעל ויבטל השליחות ע"כ אסרו אא"כ חלה. ונראה דהרי"ף ס"ל כל"ק הנ"ל דמן התורה אינו עושה שליח שליח אלא ברצון המשלח להדי' דמשו"ה כ' דשליח שני נמי אינו עושה שלישי אא"כ חלה ואי ס"ד מן התורה לעולם שליח עושה שליח רק חכמים חששו שמא יקפיד הבעל תינח בשליח ראשון אבל כיון שחלה וע"כ עשה שליח אחר מה לי הוא מהך וכ"כ רמב"ן אע"כ ס"ל דמן התורה אינו עושה שליח שני אלא ברשות הבעל וחלה הוה כאלו הרשה הבעל שלא תתבטל שליחותו לגמרי וזה שייך בכמה שלוחים. והנה י"ל דבהא פליג רבנן ורשב"ג דלרבנן מן התורה עושה שליח אחר בלא רשות הבעל ע"כ בלישנא מציעתא לא בעי' חלה אלא באת הולך אמנם רשב"ג ס"ל מן התורה אין עושה שליח משו"ה בעי' חלה אפי' בהולך. ונ"ל זה תליא במ"ש ר"פ האיש מקדש דרש"י ס"ל ושלחה בתרא מיותר לשליח שיעשה שליח א"כ שפיר י"ל מכיון שעשאוהו הבעל שליח והוה כמותו כדנפקא לן מקרא קמא ושלחה. שוב בא קרא בתרא ועשה השליח כבע"ד בעצמו לעשות שלוחים אפי' בלא רשות הבעל ובלבד שלא יקפיד. אך רבינו חננאל שבתוס' שם הקשה הא איצטריך ושלחה קמא למשלחה ואינה חוזרת ר"פ חרש. אלא הכל מחד קרא נפקא ומוי"ו ושלחה מרבי' שליח עושה שליח ע"ש ולפ"ז כיון דלא נפקי אלא מוי"ו לרבות שליח ע"כ בבעל תלי' רחמנא ובעי' ריצוי הבעל וכה"ג כ' הגאונים ר"פ כשם בונטמאה נטמאה א' לבעל וא' לבועל דלר"ע מפיק לי' מוי"ו ורבי מפיק לי' מקרא יתירה דתלי' בזה מ"ש ב"ש סי' י"א סק"ג אי תליא בועל בבעל או לא וע"ש בדגול מרבבה:

והנה כי כן תליא זה בפלוגתא דבי ר' ינאי ודבי ר' ישמעאל ר"פ חרש לדבי ר' ינאי לא צריכא ושלחה למשלחה ואינה חוזרת ואתיא כרבנן ורשב"ג ולתנא דבי ר' ישמעאל כרשב"ג דשמעתין ועיין בסמוך אי"ה:

מילי לא מימסרן לשליח. ראיתי בקדמון אחד שכחתי מקומו איה. דהא דבע"ד עצמו יכול לעשות שליח ראשון במילי נפקא לן מתרומה דנטלית במחשבה ומחשבתו של שליח הוה כמחשבתו של בעה"ב. ולפ"ז ילפי' שליח עושה שליח תרומה מגט ושליח במילי גט מתרומה. ולא פרכי' דכיון דגלי שליחות גלי ואין חילוק ביניהם כצ"ל. מ"מ י"ל דתליא בהנ"ל לדבי ר' ינאי ורבנן דרשב"ג דקרא ושלחה מיותר כלו לשליח עושה שליח ילפי' גם אותו ושלחה מתרומה והשליח כבעל עצמו ומוסר מיליו לאחרים. אבל אי אתי מיותרא דוי"ו דיו לרבות אותו במה שמפורש בהדי' בהאי פרשה דהיינו שמוסר לו דבר בידו אבל מילי דאתי' מתרומה להא לא מרבי':

כאן שנה רבי וכו'. לכאורה למאי דקי"ל שומר שמסר לשומר הראשון חייב נמצא שוב אין קפידא אם יהי' פקדונו ביד אחר כיון שעכ"פ אחריותו על שלוחו קמ"ל אפ"ה אין השואל רשאי להשאיל. וקרוב לזה כ' פנ"י אלא בירושלמי פ"ק דקידושין הל' ד' איתא דר"ל ס"ל שומר שמסר לשומר פטור וא"כ קמ"ל הכא אע"ג בדיעבד פטור מ"מ לכתחלה אין רצונו וכו' כמ"ש תוס' ועיין בסמוך אי"ה:

ונפיקא לאפי' לשון זה קשה מאוד לפירש"י ותוס' דקאי אשליח שני. והנה בירושלמי מייתי רשב"א בשמעתין. מתני' לא פליגי אר' יוחנן דאמר שומר ראשון חייב פי' רשב"א בניחותא קאמר. ושוב אמר הוא מתנאי גיטין פי' אין טעם משנתינו מדיני ממונות אלא מקפידא דגיטין. ואמר מה ביניהון בא הבעל ונטל החפץ בעצמו לדיני ממונות אין קפידא. מתנאי גיטין יש קפידא. שהרי לא נתקיים תנאי שהשליח יטול החפץ ע"ש. הנה נלע"ד פי' הירושלמי כמו ש"ס דילן בתחלה אמר מתני' לא פליגי אדר' יוחנן דה"א פליגי כיון דר' יוחנן אמר ראשון חייב א"כ למה יקפיד על פקדונו קמ"ל לא פליגי דאפ"ה אין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר. שוב אמר כמו בש"ס דילן דגם לענין פסול הגט מיירי מתני' דכיון דשינה מתנאו נפסל הגט. אלא בש"ס דילן אר"י זימנין דגיטא נמי לא הוה משמע אבל איכא זימנין דגיטא הוי. אבל בירושלמי לא איתמר האי לישנא זימנין ע"כ ס"ל אפי' אם הבעל עצמו נוטל חפצו מ"מ בטל השליחות. וש"ס דילן לא ס"ל הכי אלא לא מיבעי אם הבעל עצמו נוטל החפץ בודאי ליכא קפידא אלא אפי' קדמה האשה ונפקא לאפי' דשליח שני ויהבי' ליה החפץ שלא בשליחותו של בעל כלל אלא היא שולחת החפץ להבעל על ידו נמצא כבר נתבטל ענין החפץ שבינה לבעלה טרם התחלת גמר שליחת הגט ושוב נותן לה שליח שני הגט אין חפץ וגט תלוים זה בזה מעתה דוקא כשבא השליח ליטול החפץ וליתן הגט הכל בשליחות הבעל הא דאיכא קפידא אבל אי קדמה היא לאפי' ותוס' כ' לאו דוקא קדמה אלא אפי' בא לתוך ביתה וקדמה היא ליתן לו החפץ טרם שהתחיל הוא מענין שליחות הגט נמי ליכא קפידא כאן כנלע"ד פי' הסוגי' ע"ד רש"י ותוס':

בד"ה אבל בב"ד של ישראל כו' דאע"ג דאמרינן בסנהדרין כו' מ"מ לא שכיח עכ"ל. לפמ"ש לעיל דשיטת התוס' בד"ה וקתני היינו דמדמינן איסור תרומה לאיסור אישות גופא והיכא דאמרינן לענין תרומה הוא בחזקת ודאי מת ה"נ לענין אישות מעידין עליו להשיא את אשתו ולפ"ז צ"ל דההיא הצלה דאחד רץ על סוס וסודרין בידו לא שכיח טפי ממים שאל"ס דהתם אע"ג דמיעוטא דמיעוטא הם הניצולין אפ"ה אין מעידין עליו והכא מעידין עליו וצ"ע:

בד"ה רשב"ג אומר בין כך ובין כך כו' והא דדרשינן ושלח ושלחה עכ"ל. נראה דמשמע להו דהאי לא ישלחנו ביד אחר היינו מדאורייתא וזה לא יתכן אלא לרשב"ג ולשינוייא קמא דאפילו בחלה נמי קאמר לא ישלחנו אפילו בהולך סתמא ומש"ה משמע להו דטעמא משום דאין שליח עושה שליח לכן הוצרכו לפרש דקרא דושלחה איירי כשאין הבעל מקפיד ונראה כוונתם בזה כשהבעל נתן לו רשות בפירוש לעשות שליח אחר דאל"כ הו"ל הולך סתמא דקאמר רשב"ג לא ישלחנו אבל לת"ק דברייתא וכ"ש לתנא דמתניתין דמשמע להו לחלק בין חלה ללא חלה ובין הולך ללא הולך א"כ ע"כ א"א לומר דהאי דלא ישלחנו מדאורייתא דא"כ אפילו חלה נמי לא אע"כ דמדרבנן בעלמא איירי. מיהו יש לי לדקדק כיון דמוכח מיהו דהיכא שאין הבעל מקפיד כ"ע מודו דהשליח עושה שליח מקרא דושלח ושלחה א"כ היאך אמרינן בשמעתין בסמוך דמילי לא מימסרי לשליח ומשמע לקמן פ' התקבל דף ס"ו דאיכא למ"ד אפילו באומר אמרו פסול מה"ט גופא וא"כ תיקשי הא שליח לקבלה כתיבא בהאי קרא דושלחה וא"כ משמע להדיא דאפילו שליח לקבלה עושה ג"כ שליח אע"ג דשליח לקבלה מילי בעלמא נינהו כמבואר בפוסקים בפשיטות ובאמת דכמו כן קשה יותר למ"ש הפוסקים להדיא דשליח לקבלה אינו עושה שליח אחר ואמאי הא ושלח ושלחה כתיב ודוחק לומר דהא דמרבינן מלמד שהשליח עושה שליח לא קאי אלא על מאי דמרבינן מושלח ולא ממאי דמרבינן מושלחה דכה"ג אמרי' בעלמא סכינא חריפא מפסקי קראי ואדרבא כיון דשליח לקבלה מילי נינהו ואפ"ה רבייה קרא דשליח עושה שליח הוי לן למילף בכל דוכתי דמילי מימסרי לשליח מיהו לשיטת הרמב"ן ז"ל שהביאו הרשב"א והר"ן ז"ל דהא דאומר אמרו לפלוני ויחתמו לא מיפסל אפי' למאן דפסל אלא דוקא משום טעמא דבעינן לשמה וא"כ א"ש דאפילו בשליח קבלה מרבי קרא דושלח ושלחה שהשליח עושה שליח והיינו ג"כ היכא שאין הבעל מקפיד וכמ"ש דהיינו שאמרו בפירוש שימסרו לשליח אחר וכ"כ באמת הרמב"ן ז"ל להדיא דבשליח קבלה מהני אומר אמרו משא"כ לשיטת הרמ"ה ז"ל וסייעתו החולקים על הרמב"ן ז"ל וסברי דאפי' אומר אמרו נמי לא מהני בשליח קבלה א"כ תיקשי להו קרא דושלח ושלחה וצ"ע ובאמת לכאורה היה נ"ל דלא מיקרי מילי אלא כתיבת הגט שאין כאן גמר מעשה משא"כ קבלת הגט לא מיקרי מילי ואף שסברא נכונה היא נמנעתי לאומרה מדעתי דנפשאי עד שמצאתי כן במרדכי בשם ספר החכמה ומ"מ לדברי הסוברים דשליח קבלה לא משוי שליח קשה טפי וצ"ע:

גמרא ורמינהו אמר לשנים כו' אינהו אין אבל שליח לא. הא דלא מוקי לההיא בדלא אניס היינו משום דבפרק מי שאחזו תנן להדיא דכשאמר להם כתבו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו הרי הגט בטל וא"כ משמע להדיא דמדאורייתא איירי ותו לא שייך לחלק בין חלה ללא חלה אע"כ סבר המקשה דטעם הפסול היינו משום דאין השליח עושה שליח כלל אלא ברצון הבעל דוקא דמרבינן לה מושלח ושלחה אבל שלא מרצונו לא וא"כ קשיא ליה מתני' דהכא דקתני חלה עושה שליח וא"כ משמע דמעיקר הדין תורה שליח עושה שליח ובזה נתיישב' קושית מהרש"א ז"ל דאף למאי דלא סליק אדעתיה דמקשה הנך טעמי דמשני בגמרא אפ"ה הוי אתי ליה שפיר מתני' דהתם דטעמא דר"מ דמכשיר בג' שאמר תנו ופוסל בשנים היינו דב' שלוחים נינהו וכן ג' אם אמר כתבו ותנו ואין השליח עושה שליח אבל כשאמר לג' תנו סובר ר"מ דעשאן ב"ד והב"ד ודאי עושין שליח אחר זה נ"ל ברור ועפ"ז יש לפרש המשך קושית הש"ס דוקא לשינויא בתרא דלעיל מיניה דאי לשינויי קמאי לא הוי מצי למירמי בפשיטות מתני' אהדדי דאיכא למימר דההיא דאמר לב' רשב"ג היא דסובר דמעיקר הדין אין השליח עושה שליח כמ"ש בסמוך בשיטת התוספות משא"כ לשינויא בתרא דאפילו רשב"ג מודה בחלה וא"כ ע"כ אפילו בלא חלה ליכא אלא חששא דרבנן וא"כ מקשינן בפשיטות מההיא דאמר לב' דמשמע דהגט בטל לגמרי כדפרישית ודו"ק:

שם אמר אביי התם טעמא מאי משום ביזיון דבעל ופירש"י ותוס' דהבזיון הוא שאינו כותב בעצמו כיון שעליו לכתוב מדתנן והבעל נותן שכר. וא"כ יש לדקדק דלמאי דמסקינן בפ' גט פשוט דהאידנא שדיוה רבנן אאשה שהיא נותנת שכר לפ"ז האידנא לאביי ליתא להאי דינא וזה דוחק וצ"ע וכן נראה מלשון התוספות שהקשו אדאביי מאי בזיון איכא והתנן אשה כותבת את גיטה ומאי ענין קושיא זו לאביי סוף סוף תנן נמי בהדיא בפ' גט פשוט והבעל נותן שכר אע"כ דתוס' נמי סברי דלאו בנותן שכר תליא מילתא אלא שעיקר שעליו לכתוב מן התורה מדכתיב וכתב דמהאי קרא גופא מייתי בפ' ג"פ ועמ"ש בזה באריכות בפ' התקבל דף ס"ו. מיהו מה שהוצרכו רש"י ותוספות לפרש כן ולא ניחא להו לפרש כפשוטו דענין הגט גופא הוא בזיון הבעל ובאפי הני ניחא ליה דליבזי ולא באפי אינשי אחרינא כדאמרי' כה"ג לענין האומר תן גט לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר דפסול מה"ט כדאיתא בפ"ב דקידושין דף נ' אלא דכאן לא משמע להו לפרש כן מדמסיק הש"ס להדיא הכא לא קפיד ואי משום ה"ט מ"ש הכא דלא קפיד ומ"ש התם דקפיד. אמנם לולא שאיני כדאי לפרש מדעתי נגד שיטת הקדמונים היה נ"ל לפרש כדפרישית משום שענין הגט בעצמו הוא בזיון הבעל מיהו דוקא היכא דאיכא גילוי דעת דקפיד כגון ההיא דאמר לב' תן לה במקום פלוני וכן ההוא דאמר לב' תנו כו' כיון ששינה מדרך עולם ולא אמר בעצמו לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו ולמנות שליח הולכה שמוליך לה אלא אמר הכל לשנים או לשלשה אלו דגברא קפדנא הוא ולא ניחא ליה דלבזי אלא באפי הני משום הכי בעינן דוקא שיכתבו ויחתמו ויתנו בעצמם ואין צורך לדחוק כמ"ש תוספות בההיא דיתנו משא"כ במתניתין שמוסר גט גמור לשליח אין כאן שום גילוי דעת לומר דקפיד דוקא אהאי וכ"ש דא"ש טפי הא דאמרי' בסמוך דבמתנה לא שייך טעמא דבזיון והיינו שענין המתנה בעצמו לאו זילותא הוא וכמ"ש נ"ל קצת שכן כוונת לשון הרי"ף ז"ל לבסוף פ' התקבל שהביא שם סוגיא דשמעתין ע"ש:

תוספות בד"ה משום בזיון דבעל כו' והא דקאמר ויתנו אגב כו' א"נ ע"י שיאמרו כו' עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ לרבא דאמר משום דמילי לא מימסרי לשליח אכתי תיקשי אמאי קתני ויתנו וע"כ צ"ל דאגב קתני א"כ לאביי נמי נימא הכי דאלת"ה א"כ הו"ל למימר דאיכא בין אביי לרבא לענין ויתנו ומהרש"א ז"ל כתב דלרבא יש ליישב בע"א ואנכי לא ידעתי אם לא שנאמר דענין מילי לא מימסרן לשליח שייך לענין הנתינה נמי כיון שהוא לא מסר לשליח הראשון גוף הגט אלא מילי בעלמא ואזלינן בתר מעיקרא אלא שזה דוחק וכל הפוסקים כתבו בפשיטות דכה"ג לאו מילי נינהו משום דבתר גמר השליחות שמוסר הראשון לשני אזלינן ולאו מילי נינהו אלא גוף הגט מוסר לו ועוד דא"כ תיקשי להיפך למ"ש מעיקרא דלאביי יתנו לאו דוקא א"כ אי ס"ד דלרבא יתנו דוקא הו"ל למימר דאיכא בינייהו נתינה. והנלע"ד בזה דתוספות סברי דרבא נמי אית ליה טעמא דבזיון הבעל ולא פליג אלא שמוסיף טעמא דמילי לא מימסרי והיינו דאמרי' דליכא בינייהו אלא לענין שליח מתנה דאשכחן דפליג רב ושמואל וכן משמע לכאורה מדקאמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרי לשליח מכלל דלר"מ אמרינן מילי מימסרי לשליח וא"כ ע"כ קושטא דמלתא דלר"מ הטעם משום בזיון הבעל וכן משמע להדיא מלשון הגמרא פרק מי שאחזו דף ע"א דדייק בגמרא אמתניתין הא מני ר"מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח ופירש"י ז"ל שם דלר"מ הטעם משום ביזיון הבעל והיינו משום דפשיטא ליה לתלמודא דאי ס"ד דר"מ סובר מילי לא מימסרי אפילו תלתא נמי אע"כ דסובר מילי מימסרי והטעם משום בזיון הבעל וכיון דלא מצינו מאן דפליג בהדיא בהא מילתא אליבא דר"מ דנהי דרבי יוסי פליג היינו משום דמוסיף הטעם דמילי לא מימסרי שזו הסוגיא פשוט' בש"ס בכמה דוכתי דאפושי פלוגתא לא מפשינן א"כ א"ש דכ"ע אית להו טעמא דבזיון הבעל ולפ"ז הא דאביי ורבא בשמעתין נהי דארישא דמתני' קאי דהיינו לר"מ מ"מ כיון דקי"ל כר' יוסי מצינן לפרש פלוגתייהו אליבא דהלכתא לרבי יוסי דאביי סבר דטעמא דר"י נמי משום בזיון וסובר דאפילו בג' שהם ב"ד נמי איכא בזיון הבעל ור"מ סובר דבב"ד ליכא בזיון ורבא סובר דלרבי יוסי נמי בב"ד ליכא בזיון אלא דטעמא דידיה משום מילי לא מימסרן וא"כ לפ"ז להאי שינוייא דתוס' דיתנו דוקא משום דע"י הנתינה איכא בזיון לענין הכתיבה א"כ רבא נמי מודה בהא כנ"ל ליישב שיטת התוספות ואף דמלשון התוספות בדיבור הסמוך משמע קצת דלמסקנא דמילתא טעמא דר"מ נמי לא פסיקא דמשום ביזיון הוא היינו משום דאיכא למימר כתירוץ הראשון שכתבו כאן דיתנו לאו דוקא אבל לתירוץ השני שכתבו כאן דיתנו דוקא ע"כ נאמר דכ"ע אית להו טעמא דבזיון ואי תיקשי דאכתי מצי למימר דאיכא בינייהו לענין ג' שעשאן ב"ד אי בעינן דיתנו דוקא דלאביי יתנו דוקא דהא לר"י בג' נמי איכא בזיון ולרבא לא צריך דהא משום בזיון ליכא בשלשה לרבא אליבא דר"י ומילי נמי לא שייך בנתינה. מיהו לא פסיקא ליה למימר הכי דשמא אביי לא סבר כר"י אלא כר"מ וא"כ לאביי נמי בג' לא צריך ומכ"ש דא"ש טפי למה שאכתוב בסמוך דבלא"ה הוי מצי למימר איכא בינייהו בכמה גווני אלא דניחא ליה למימר בהאי גוונא גופא דאיירי הכא והא דנקט ר"י במילתא ויתנו ע"כ היינו איידי דנקט בשנים ובג' שאמר כתבו נקט נמי הכא ויתנו. מיהו כל זה לשיטת התוס' אמנם למאי דפרישית לעיל בלא"ה א"ש הא דנקט ויתנו בכולי מתני' היינו משום דלכתחלה ודאי צריך שיתנו בעצמן כדאמרינן בשמעתין דאפילו לת"ק דרשב"ג ותנא דמתני' מיהו חלה בעינן או שאר אונסין אבל בדלא אנוס אין משלחו ביד אחר ומעיקרא לא הוי קשיא לן אלא לענין כתיבה וחתימה דתנינן בסיפא הרי זה בטל משא"כ לענין הנתינה דלא קתני בטל א"כ א"ש דלכתחלה בדלא אניס בעינן יתנו דוקא ודו"ק:

גמרא רבא אמר משום דמילי נינהו כו' לקמן פרק התקבל שקיל וטרי בתלמודא אי שייך ה"ט דמילי לא מימסרן לשליח ג"כ לענין כתיבת הגט או דוקא לענין חתימת העדים אבל לענין הכתיבה אף כתבו הסופר כשר משום דנעשה כאומר אמרו ואסיק שמואל בכתבו הסופר וחתמו הן דתצא והדבר צריך תלמוד כמו שהובא בתוספות בשמעתין ואי תקשי מאי ס"ד דשייך ה"ט לענין הכתיבה שהרי כתבו התוס' לעיל דף כ"ג גבי חש"ו דלא בעינן שליחות לענין כתיבת הגט וא"כ א"נ מילי לא מימסרן לשליח מאי הוי אלא שאין בזה סתירה לדבריהם שהרי כתבו שם לעיל דנהי דלא בעינן שליחות מ"מ צריך הסופר שישמע דוקא מפי הבעל דאל"כ לא הוי לשמה ולפ"ז א"ש דאי אמרינן מילי מימסרי לשליח או דנעשו כאומר אמרו הו"ל כאילו שמע הסופר מפי הבעל אבל אי מילי לא מימסרי לשליח אפי' בכתיבה ממילא פסול משום דלא מיקרי לשמה נמצא דלפ"ז ע"כ הא דקאמרינן איכא בינייהו שליח מתנה לאו לענין הכתיבה איירי דהא במתנה לא שייך ה"ט דלשמה וא"כ אפילו לרבא דאמר מילי לא מימסרי נמי כשר אם כתבו אחר כיון דלא בעינן שליחות במתנה אע"כ דבמתנה לא שייכא פלוגתא דאביי ורבא ודרב ושמואל אלא לענין החתימה לחוד אלא דלפ"ז קשה א"כ מ"ט דאביי דמכשיר דנהי דלא שייך טעמא דבזיון במתנה אפ"ה היאך מכשרינן ליה כשחתמו אחרים דהא הו"ל עד מפי עד דבכה"ג מקשו תוספות להדיא לקמן פרק התקבל למאן דמכשיר באומר אמרו ומה שתירצו שם לא שייך כאן דאי באומר אמרו בגט נמי כשר לאביי דלית ליה טעמא דמילי לא מימסרי ובזיון ליכא שהרי ברצון הבעל עושה אע"כ דלא איירי הכא באומר אמרו אלא באומר לב' כתבו כמו שפירש"י ז"ל וא"כ קשה לכ"ע לפסול לענין החתימה משום עד מפי עד ול"ל נמי דאיירי שאותן אחרים שחתמו היו ג"כ באותו מעמד שציוה הבעל להראשונים שיחתמו דתו לא הוי עד מפי עד כיון שיודעין שצוה הבעל על עיקר הגט אלא דא"כ בגט נמי כשר לאביי דהא לא שייך ה"ט דבזיון הבעל כיון שהיו באותו מעמד ויודעין שאין הבעל יודע לכתוב בעצמו וכה"ג קשה אמילתא דרב דאמר מתנה אינה כגט ובשלמא בסוגיא דפרק התקבל אף דמשמע לכאורה שהוצרך לטעמא דמילי לא מימסרי אפילו לענין עידי חתימה מצינו לפרש שפיר כגון שהיו באותו מעמד דלא שייך עד מפי עד או דאיצטריך ה"ט לענין אם היו ג' שהם ב"ד ואפ"ה פוסל רבי יוסי אע"ג דלא שייך עד מפי עד שהרי שמע מפי ב"ד אע"כ דטעמא משום דמילי לא מימסרי דשייך אפילו בבית דין כדמוכח שם אבל בשמעתין דפירש"י ז"ל להדיא דאיירי בב' ומכל שכן לפמ"ש בסמוך דלתירוץ שני של התוס' ע"כ מוכח דאיירי בב' דאי בב' וכרבי יוסי הוי מצי למימר דאיכא בינייהו לענין הנתינה בגט גופא וכדפרישית אע"כ דבב' איירי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ות"ל דלאביי נמי פסול דהו"ל עד מפי עד. מיהו לפירש"י ז"ל אפשר לומר דאזיל לשיטתו שכתבנו לעיל דף כ"ב דמשמע דבעינן שליחות בגט ואפשר דה"ה בשטר מתנה דכתיב ואקח את ספר המקנה ולפ"ז מתקיים שפיר פלוגתא דאביי ורבא לענין הכתיבה אבל לשיטת התוספות ודאי קשה שכתבו להדיא דלא בעינן שליחות אפילו בגט אלא משום לשמה וא"כ א"א לפרש לענין מתנה אלא לענין עידי חתימה וא"כ קשה אם לא שנדחוק לפרש דאיירי לענין מתנה בג' שעשאן ב"ד אלא דמלשון התוספות כאן משמע דלא נחתו להכי כמו שנפרש. אח"ז ראיתי ועיינתי בתוס' פרק התקבל דף ס"ו בד"ה הא כתב הגט שהקשו שם אליבא דר"מ דלא בעי כתיבה לשמה א"כ מאי איכפת לן בהא דמילי לא מימסרן לשליח לענין הכתיבה וכתבו ב' תירוצים ולתירוץ השני שכתבו שם דאע"ג דלר"מ מצאו באשפה כשר אפ"ה כיון שצוה בפירוש כתבו אין לאחר לכתוב אי מילי לא מימסרי לשליח וא"כ יש לפרש כאן לענין מתנה נמי לענין הכתיבה ומה"ט גופא כיון שצוה בפירוש משא"כ לתירוץ הראשון שכתבו שם דהא דמספקא ליה לשמואל בענין הכתיבה היינו משום שסובר כר"א דבעינן לשמה א"כ קשיא ההיא דשמעתין ואף אם נאמר דלעולם לענין החתימה איירי במתנה והא דלא מיפסל משום עד מפי עד היינו משום דמאן דסבר מילי מימסרי לשליח כה"ג לאו עד מפי עד מיקרי דנהי דאמר להם כתבו אכתי לאו עדים שווינהו אלא שלוחים שיתעסקו בענין הכתיבה וחתימה אלא דעכ"ז כמו זר נחשב בעיני מהיכי תיתי נכשיר כה"ג במתנה שיחתמו אחרים שלא ברצון הנותן ע"פ הגדת הראשונים דילמא שקרא קאמרי נהי דתרי נינהו מ"מ כ"ז שלא נחקרה עדותן בב"ד אין בדבריהם כלום ויכולין לומר מבודין היינו ואף דלענין גיטין איכא מ"ד בפרק התקבל באומר אמרו דכשר ותעשה ולא חיישינן שמא תשכור עדים היינו דלענין איסורא לא בעינן הגדה בב"ד ומש"ה לא חיישינן לשמא תשכור דאפשר דמשום חומר שהחמירו בסופה לא חיישינן להכי משא"כ במתנה דממון הוא בעינן הגדה בב"ד דוקא או שיחתמו בעצמם דכמי שנחקרה עדותן דמי משום דמעשה לא קעבדי אבל דיבורא קאמרי כדאיתא פרק התקבל וא"כ מאי ס"ד להוציא ממון בכה"ג והדבר צריך תלמוד ועיון. ולפמ"ש בחידושי פ' התקבל בל' התוספות בד"ה הא כתב הגט יש ליישב דלענין הכתיבה איירי ושייך שפיר אף במתנה כיון שאמר בפירוש כתבו ואף לתירוץ הראשון של התוס' שם וע"ש ומיהו משיטת הרמב"ם ז"ל נראה מבואר להדיא שמפרש לענין מתנה בין לענין כתיבה בין לענין חתימה שכתב כן בפ"ד מהלכות זכיה ומתנה והובא בטוח"מ בש"ע סי' רמ"ד מיהו לענין כתיבה כתב באומר לשנים כתבו ותנו וא"כ הטעם כתירוץ השני שכתבו התוס' בפרק התקבל אבל לענין החתימה לא כתב אלא באומר אמרו ונראה שכתב כן בדקדוק דבאומר לשנים כתבו בלא"ה א"א לאחרים לחתום משום דהו"ל עד מפי עד מש"ה כתב דאיירי בג' ואומר אמרו דתו לא הוי עד מפי עד כמ"ש התם התוספות וכן להיפך דבאומר אמרו לא כתב שאסור לסופר לכתוב דמהיכי תיתי דנהי דמילי לא מימסרי לשליח הא לא בעינן שליחות לענין הכתיבה וכיון דלא עבר על דעת המשלח אין שום טעם לפסול באומר אמרו אלא לענין החתימה דנהי דג' נינהו ואמר אמרו אכתי מילי לא מימסרי לשליח ואיסור הסופר אסברה לה הרמב"ם ז"ל דוקא באומר לב' כתבו דאסור לסופר אחר לכתוב כיון שלא צוה הבעל אלא שיכתוב הוא ולא שייך לומר דשלוחו כמותו דהא מילי לא מימסרי כנ"ל נכון בשיטת הרמב"ם ז"ל והש"ע ובזה נתיישב' גם קושיית הסמ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה ומילי לא מימסרן כו' ועוד דהוי מצי למימר כו' וקסבר שמואל דבכתיבה ליכא בזיון עכ"ל. והרשב"א בחידושיו כתב שסברא דחוקה היא מאד ע"ש שהאריך פרק התקבל ומה שהוצרכו התוספות לדחוק בזה דאל"כ אכתי אמאי הוצרך להקשות שם מדאמר שמואל הלכה כרבי יוסי דהא מדר"מ נמי מצי לאקשויי בפשיטות אהא דקאמר שמואל הדבר צריך תלמוד דכיון דפוסל ר"מ בחתימה משום בזיון הבעל א"כ מה"ט גופא יש לפסול בכתיבה לכך כתבו דקסבר דבכתיבה ליכא בזיון. מיהו לפמ"ש בסמוך בשמעתין דבאמר לשנים פסול בפשיטות בחתמו אחרים משום עד מפי עד א"כ לא הוצרכו לדחוק בזה אלא דלר"מ א"ש דקאמר שמואל והדבר צריך תלמוד והיא גופא מספקא ליה אי טעמא דר"מ משום בזיון ופוסל בין בכתיבה ובין בחתימה או נימא דלא איירי אלא בחתימה לחוד ומשום עד מפי עד וא"כ בכתיבה כשר והא דאמרינן שם אילימא דמספקא ליה אי מילי מימסרן לשליח היינו משום דאיכא למימר נמי דמספקא ליה אי כר"מ או כר"י מש"ה מקשה מהא דקאמר שמואל הלכה כר"י נמצינו למדין דהתוס' ודאי לא נחתו לפרש טעם הפסול בחתימה משום עד מפי עד כמ"ש בסמוך באריכות ודו"ק:

גמרא מאי בינייהו כו' ה"ה דהוי מצי למימר דאיכא בינייהו לענין שליח לקבלה לפמ"ש לעיל בשם הפוסקים דשליח לקבלה לא משוי שליח משום דמילי נינהו ומשום בזיון הבעל ודאי לא שייך לענין השליח קבלה למה שפירשו רש"י ותוספות וה"ה דהוי מצי למימר נמי דאיכא בינייהו לענין אמר אמרו דלא שייך טעמא דבזיון ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דטעמא דפסול היינו משום דלא מיקרי לשמה א"ש דממ"נ כשר במתנה ועיין בחידושי פ' התקבל בזה אלא משום דניחא לתלמודא לומר דאיכא בינייהו לענין כתיבה וחתימה גופא דאיירי ביה במתני' ובשמעתין וכמ"ש וק"ל:

דין השולח גט ע"י שליח בין א"ל הולך סתם. בין א"ל אתה הולך. לא ישלח כיד אחר. אלא א"ש חלה או נאנס שאינו יכול להוליכו. אז ישלחנו ביד אחד. ואם לא חלה אפילו בדיעבד לא מהני שליחות אחר ע"י אחר. ואם אמר בפירוש אל יתן לה אחר אלא אתה. אפילו חלה אינו גט כשישלח ע"י אחר. והאידנא שכותבין הרשאה עושה שליחו' אפילו בלא אונס אבל שליח קבלה אינ' עושה שליח א"ל שנתנ' רשות בפי'. וגבי מתנה אפי' אמר לג' תנו אין יכולין לעשות שליח ולומר לאחרים איכתבו ויחתמו א"ל הם עצמן. אבל באומר אמרו כשר במתנה. ודוקא שטר מתנה ולענין קני'. אבל שטר ראיי' פשיטא שיכולין לעשות ע"י אחר:

מתניתין המביא גט בא"י וחלה ה"ז משלחו ביד אחר, ואם אמר לו טול הימנה חפץ פלוני ה"ז לא ישלחנו ביד אחר. שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ומסיק א"ר כהכא חלה תנן פי' שהוא אונס וכלכה"ג, אבל לא חלה לא יכול לעשות שליח. ופריך פשיטא חלה תנן. מהו דתימא אע"ג דלא חלה והאי דקתני חלה אורחא דמילתא קמ"לן ומסקנא דמילת' דמתניתין סתמא קתני בין אמר לו הול' בלא את ובין א"ל הולך את גט לאשתי לא חלה לא יכול לעשות שליח וה"ה שאר אונסין יכול' לעשות שליח. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכ"כ הר"שבא בשם הרמ"בן. ונר' בעיני היכ' דלא יכול לעשות שליח אחר אפי' בדיעב' לא מהני האי שליחו' להתירה להינשא ואפי' נשאת מסתפינ' דתצא דשמא בעל קפיד והוי כאלו אומר אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל אלמא שבחול דאומדנ' דמילתא שלא עלה בדעתו להקפיד שלא יעשה שליח מאחר שהוא אונס אך שלא יאמר להדיא אתה תהא שליח ולא אחר ואז אפילו אנוס לא יכול לעשו' שליח ומ"ה נהגו האידנא לכתוב בתוך הרשאה שיכול לעשות כמה שלוחי' דהיינו אפי' בלא אונס ובתשובת הרי"ף נמצא כתוב מה שנהגו לכתוב הרשאה כדי שיהי' כתוב בו שיכול לעשו' שליח דהיינו אפי' בלא אונס אבל משום עדות לא בעי הרשאה שהרי הימנהו כמו שכתבתי בריש פ"ק סי' ה' ודוקא גבי שליח להולכ' הוא דאמרינן הכי. אבל שליח לקבלה אפילו חלה ונאנס וגם היא לא אמרה התקבל אתה אלא סתמא אפ"ה א"י לעשות שליח אחר דכה"ג בודאי קפדה ולא יהבה רשות שימנה אחר להיות זוכה לה הגט בקבלתו. דדוקא גבי שליח להולכה ליכא קפידא כולי האי שהרי מעשה שליח אינו כלום אלא להביאו לידה א"ל שתתן לו רשות בפי' שיכול לעשות שליח אחר. וכן דעת הגאון והעיטור והרמ"ה שכתב אפילו בפירוש לא מהימנה דהוי מילי ולא מימסרן לשליח וכתב הטור שדבריו אינם נראים דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח. אלא כשמוסר לו דבר לעשותו שאינו יכול למוסרו לאחר. כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחתמו. אבל כשאומר לו בהדיא לומר לאחר חתומו יכול לעשות. כדאמרינן להדיא באומר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתמו דלא הוי מילי ע"כ פי' והוי אומר אמרו. ויש מקשים והא כתב הטור לקמן דאומר אמרו פסול. וכתב נמי שדעת הרא"ש כדעת הרי"ף שאפילו אינו גט כלל לא קשה מידי כי לא דייק אלא דלא נקרא מילי אלא אומר אמרו. והא ראיי' אפי' מאן דס"ל דמילי לא מימסרן לשליח מ"מ מכשיר באומר אמרו וס"ל דלא פסלינן אומר אמרו אלא לגבי כתיבות וחתימות. אבל לא לענין שליחות. וכמו שכתב הרא"ש לקמן בסוף פרק התקבל סימן ט"ו וכן נראה עיקר ואף שהר"ן כתב בס"פ התקבל וז"ל ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עוש' שליח דה"ל מילי דלא מימסרן לשליח אלא באומר אמרו ומשווה היא שליח שלא בפניו דהתם טעמא אחרינא הוא ע"כ דמשמע מדבריו דאינה יכולה למנות שליח לקבלה שימנה שליח במקומו אפילו אמרה בפי'. אף הרשב"א כתב להדיא לשם בחידושיו אבל שליח לקבלה אינו עושה שליח לקבלה אלא א"כ אמרה בפירוש שימנה שליח אחר תחתיו כו' וכן מסתבר תו גרסינן בסוגיא אמר רב מתנה אינה כגט. כלומר בגט הוא דאמרינן אם אמר כתבו גט לאשתי לא מצי לשווי' שליח למיכתב גט משום בזיון דבעל אבל במתנה דליכא בזיון דבעל כי אמר כתבו שטר מתנ' לפלוני בשדה עלי מצי לשווי' שליח למיכתב. ושמואל אמר מתנה נמי הרי הוא כגט וטעמא דשמואל בגט משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח. וה"נ במתנה מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח והילכתא בהא כשמואל וכ"כ הרי"ף והרא"ש בסוף פרק התקבל והא"ז חולק שאם אמר לג' תנו מתנה כו' שעשאן ב"ד ויכולים לעשות שליח לכתב ולחתום בודאי ס"ל בכה"ג לא הוי מילי ובסוגיא דס"פ התקבל משמע דעיקר מילי דלא מימסרן לשליח דר' יוסי דפסק שמואל הלכה כוותי' איירי באומר לג' תנו דאלו בלא תנו אפילו ר"מ מודה א"ל תאמר בגיטין לא מהני תנו משום דבעינן שישמע מפיו אבל במתנה נהי דאשווינא לגט דמילי לא מימסרין לשליח באומר להם כתבו ונותנו. אבל כתבו לחוד לענין מתנה דממונא שפיר יכולין לעשות שליח וכל זה דוחק. גם הרמב"ם כתב דלכל מילי שוה מתנה לגט שפוסל אפילו באומר אמרו גבי מתנה כ"ש באומ' לג' תנו דהא שמואל דפוסל באומר לג' תנו גבי גט ומכשיר באומר אמרו אלמא דאומר אמרו עדיף טפי גם הראב"ד כתב להדי' דאף תנו לא מהני במתנה, ומ"מ נראה בעיני כדעת הרמ"בן שכת' דלא פסלינן אומר אמרו. אלא בגט אבל במתנה כשר. אבל כתבו אין חילוק ופוסל לכ"ע כדפי' וכ"כ הר"ן בס"פ התקבל עוד כתב הא"ז ונסתפק א"מ א"כ הדין בשאר שטרות העומדים לראיי'. דדלמא ה"מ בשטר מתנה כגון שכותב לו שדי נתונה לך שקנה השדה בשטר דומיא דגט שהאשה מתגרשת מיד. אבל בשטר העומד לראיי' שמעידי' שנתן לו ה"נ דשפיר ומלשון הרמב"ם משמע דל"ש. ע"כ נ"ל דפשוטו דלא איירי בשטר קנין ולא בשטר ראי' דהא מתנה קאמר משמע שטר מתנה שיקנה בו. ומה שכתב בדברי הרמב"ם לא משמע הכי לא מצאתי שום משמעות שיורה כנגדו:

דין אם אמר ליה הבעל לשלוחו טול ממנה חפץ פלוני אם הקפיד לומר שיטול החפץ תחלה ואח"כ ליתן הגט. אינו גט אא"כ יגיע החפץ לידו תחלה והילכך אם שלח השליח הראשון ע"י שליח שני. אפילו קבל השני החפץ תחלה ואח"כ נתן לה הגט. אינו גט כיון שלא הגיע החפץ בתחלה לשליח הראשון. ואפילו הגיע אח"כ לשליח הראשון אינו גט אלא יקחנו ראשון, מידה ויחזור ויתננו לה בתורת גירושין ואם יצאה לקראתו שליח ראשון ונתנה לו החפץ ואח"כ קבלה הגט משליח שני הוי גט:

ואם א"ל טול הימנה חפץ פלוני כו'. אמר ר"ל כאן שנה ר' השואל אין רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכי' א"ל ר' יוחנן זו אפילו תינוקת של בית רבן יודעים. אלא זימנא דאפי' גיטא נמי לא הוי דנעשה כאומר לו אל תגרש' אלא בבית והוא גירשה בעלי'. אל תגרשה אלא בימין והוא גירשה בשמאל, דייק מדקאמר זימנא דלא הוי גיטא. מכלל דזימנא דהוי גיטא. ומסיק היכא דנפק' לאפיה ויהבה ליה חפץ והדר שקלה מיני' גיטא כ"ע לא פליג דגיטא מעליא הוא. כי פליגי היכא דא"ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהב לה גיטא והדר שקל חפץ ר' יוחנן פוסל בו. וכ"ש בשלוחו. ור' שמעון בן לקיש מכשיר בשלוחו וכ"ש בוי והילכתא כר"י לגבי ר"ל. ופירש"י דהאי דנפקא לאפיה ויהבה ליה. היינו לשלי' שני דאין חילוק בינו ובין שלוחו דאף שלוחו אם נטל החפץ תחילה ואח"כ נתן לה הגט כשר, דקפידת הבעל אינו אלא שלא ישאיר החפץ ביד האשה. אבל במה שא"ל שיטול הימנה חפץ והוא משלח ביד אחר אין הגט נפסל. ולא ישלחנו ביד אחר דקתני מתני' ה"ט שמא לא ימסור לשני דברים כהווייתן או השני לא ידקדק בהן ויפסול הגט. ולפ"ז הא דקתני שאין רצוני שיהא פקדונו ביד אחר אאשה קאי. וכתבו התוס' דזה נראה דוחק. וגם זה דוחק דלא ישלחנו ביד אחר שלא ישכח לומר כאשר אמר הבעל. ונראה לריב"א דכשאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא שתולה שליחות הגט בחפץ פוסל ר"י נמי במשלח ביד אחר אפי' לא שינה השליח שני מדעת הבעל ונטל ממנה קודם נתינת הגט. דכיון שתולה השליחות הגט בחפץ כל שמשנה מדעת הבעל ונטל ממנה הגט קודם החפץ נפסל הגט. והכי פי'. ר"י פוסל בו בשליח. ראשון כששינה. וכ"ש בשלוחו ואע"פ שלא שינה. ולא ישלחנו ביד אחר אפילו לא שינה דקפיד הבעל שאין רצונו שיהא פקדונו ביד השליח השני. וכן פי' הרא"ש בשם ריצב"א שהוא ריב"א וכן יראה לי פי' ריב"א דלפי' רש"י קשה מאי האי דקאמר זימנא דגיטא נמי לא הוי משמע דאיירי במה שמכשיר ר"ל ור"ל עד השתא לא איירי אלא בשלוחו דאין קפידא בשליח לענין הגט והוא בא לומר דאף לענין הגט איכא קפידא בשליח ולא הוי גיטא. וזו לא יתכן לפי' רש"י. וע"ק לי מה צ"ל היכא דנפקה לאפי' כו' ה"ל למימר היכא דלא שינה השליח כ"ע לא פליגי דהוי גיטא כי פליגי היכא דא"ל שקול חפץ כו'. אלא מדאמר הכי בודאי משמע אפי' בלא שינה שליח שני אפ"ה פסול. אם לא דנפק' לאפיה בשלמא לפי' רשב"א ה"פ דנפקא לאפ' דשליח ראשון ונתן לו החפץ כדי שלא יעכב שליח שני מלתת הגט ואח"כ קבלה הגט משליח שני. מ"ה מיושב שפיר דנקט לישנא דנפקה לאפיה לפי שהשליח הראשון חלה ולא הגיע לעירה. ואין להקשות פשיטא דכשר נהי דבעל קפיד בלקיחת החפץ וצוה לקבל החפץ תחלה ואח"כ ליתן הגט ומאחר שכן נעשה א"כ פשיטא דליכא פסול בשליח שני. משום דלא תימא ס"ס מאחר שבשע' שעשאו שליח ראשון שליח לשני ונתן לו הגט בידו באות' שעה עדיין לא היה החפץ ביד שליח ונמצא השליחות בטלה מעיקרו אפ"ה אמרינן דכ"ע מוד' דכשר. דס"ס קודם שהגיע הגט ליד האשה נעשה השליחות השניי' בהכשר למפרע אלא שהיא עשה בתחלה שלא כהוגן שעשה השליח. אבל היכא דלא נפקה לאפיה אלא שליח השני נתן הגט תחלה אפילו אי יהבה אח"כ החפץ לשליח הראשון פסול מאחר דלא היתה מגורשת כשהגיע הגט לידה אלא צריך ליטול מידה ולחזור וליתנה לה אחר שהגיע החפץ ליד שליח הראשון. וכן כששינה השליח ונתן הגט ואח"כ קבל החפץ אם חזר ונטל הגט מידה ואח"כ נתנו לה כשר. כך נראה בעיני פירוש המחוור אף שרי"ף ורמב"ם פירשו כמו שפי' רש"י מה אעשה שפירושו לא עלה יפה בעיני ומחוורתא דשמעתתא לא כותיה. כתב הרמ"ה וז"ל ה"ה נמי בכל תנאי שהתנה הבעל עם השליח כגון א"ל אל תגרשנה אלא בבית או בעליה שאינו יכול לשלחו ביד אחר שמא לא ידקדק השני בשליחותו ויתבטל הגט ע"כ והביא הטור בלי מחלוקת וכן יראה כוונתו מלשונו שכתב בזה הלשון כתב הרמ"ה כו'. ולא כתב. והרמ"ה כתב כו'. ואינו כן דהאי חששא אינו אלא לפי' רש"י. אבל לפי' התוס' והרא"ש דס"ל דדוחק הוא לפרש כן שלא ידקדק השליח השני. מ"ה פי' בע"א. א"כ אין ממש כלל בחששא זו. ואפילו הטור שהביא כבר דעת הרא"ש דהיינו כפי' ריב"א. אין צריכין אנו לחוש כלל לדברי הרא"ש. ועיקר הדין שינוי בית ועליה או ימין ושמאל תמצא לקמן בפ' התקבל סי' ט':

תו לא חזו ליה זכותא. כלומר לא שכיח הלכך לא מספקינן בהכי: מתני' המביא גט בא''י. שאין צריך לומר בפני נכתב ונחתם: משלחו ביד אחר. ועושה שליח מאליו ושלא בב''ד: ואם אמר לו. בעל לשליח: טול לי הימנה חפץ פלוני. כשתתן לה את הגט לא ישלחנו ביד אחר: גמ' חלה תנן. דאניס וה''ה לכל אונסין אבל אי לא אניס לא ישלחנו ביד אחר: אי דאמר ליה הולך. ולא אמר ליה אתה בעצמך הולך: ואי. מתני' ר''ש: אפילו. לא אמר ליה אתה הולך כי חלה נמי לא: ה''ז משלחו כו'. ולא מפליג בין חלה ללא חלה ועושה שליח אחר דהולך לא משמע אלא טרח שיבא גט זה לידה: איבעית אימא. מתני' דאמר ליה הולך ואפ''ה בעינן חלה דברייתא דקתני ה''ז משלחו והוא דחלה: ואיבעית אימא. מתני' דאמר ליה את הולך וחלה שאני ובריית' דקתני לא ישלחנו בדלא חלה וכן נמי כי תוקמא כרבן שמעון חלה שאני ור''ש בשלא חלה: אמר לשנים תנו גט לאשתי. ולא נתן להם גט עשאן. עדים ואע''פ שלא אמר להם אתם עצמכם כתבוהו הרי אלו יכתבו ויתנו ולא יאמרו לסופר ויכתוב כדמפרש לקמן: או לשלשה כתבו גט כו' יכתבו. הם עצמם שהרי אמר להם כתבו אבל אמר לשלשה תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאן ב''ד ורשאין לעשות שליח אלמא אין היחיד עושה שליח: בזיון דבעל. שעליו לכתוב את הגט ואינו רוצה שידעו בו רבים שאינו יודע לכתבו: הכא. גבי הולכה: לא קפיד. דמאי קפידא איכא: רבא אמר. התם היינו טעמא דלא משוו שליח שלא מסר להם אלא דברים ואין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לאחר אבל גט דאית ביה מששא חוזר ונמסר: שליח מתנה. שאמר בעל הבית לב' עדים כתבו שטר מתנה לפלוני אי טעמא דגט משום בזיון הוא הכא ליכא למימר הכי שהרי אין עליו לכותבו דתנן (ב''ב דף קסז:) והמקבל נותן את השכר הלכך אם ירצו יאמרו לאחרים ויכתבו ולמ''ד מילי לא מימסרן הני נמי לא מימסרן: אמר ריש לקיש כאן שנה רבי. במשנה זו שנה לנו רבי: אין השואל כו'. דהא דתנן לא ישלחנו ביד אחר לא משום בטולי שליחות דגיטא נקט לה דאם שילח ביד אחר הגט גט דאע''ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליח לגרש מיהא שויה אלא האי דתנן לא ישלחנו לאשמועינן דאין השואל רשאי להשאיל: זו אפי' תינוקות יודעין אותה. דאם השאילה לו לא לצורך אחרים השאילה לו דאין השואל רשאי להשאיל ונמצא זה עובר על דעתו ומקניטו: אלא. משום שליחות דגט גופיה תנא לא ישלחנו דאם שלחו ביד אחר זימנין דגיטא נמי לא הוי גיטא ולקמן מפרש מאי זימנין: אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל. דלא שויה שליח להכי האי נמי פעמים ששליחות הגט תלוי בחפץ ואיכא קפידא לבעל: דכולי עלמא כו'. דמדאמר ר' יוחנן זימנין דגיטא נמי לא הוי משמע דרוב פעמים הוי גיטא ואפי' שלחו ביד אחר: ויהבה ליה חפץ. לההוא שליח שני: דכ''ע לא פליגי דהוי גיטא. דאע''ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליחות דגיטא לא בטיל ככל שלוחי גיטא שיכולין לעשות שליח דאגט לא קפיד בעל לדבר זה דגט אינו תלוי בחפץ דאפשר שילך ויטול החפץ וישלח הגט ביד אחר הלכך אפי' שינה בחפץ אין זה שינוי בגט שהרי קיבל החפץ ואח''כ נתן:

אבל בב''ד של ישראל כיון דגמר דיניה לקטלא מיקטל קטלי ליה. אע''ג דאמר בסנהדרין (דף מב:) שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות היה הלה מניף בסודרין מכל מקום לא שכיח: רשב''ג אומר בין כך ובין כך לא ישלחנו ביד אחר. והא דדרשינן (קדושין דף מא.) ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח היינו היכא דאין הבעל מקפיד: משום בזיון דבעל. פירש בקונטרס שעליו לכתוב את הגט ואינו רוצה שידעו רבים שאינו יודע לכותבו והא דקאמר יכתבו ויתנו אגב יכתבו נקט יתנו אי נמי על ידי שיאמרו לאחר שיתן ירגיש בדבר שהבעל לא כתבו ומקפיד גם על הנתינה וא''ת מאי בזיון איכא והא תנן (לעיל דף כב:) האשה כותבת את גיטה אלמא אין על הבעל לכתוב וי''ל דלעולם על הבעל לכתוב אלא הא קא משמע לן דאפילו אשה כותבת כשר דידעת לאקנויי: ומילי לא מימסרן לשליח. ר''מ ור' יוסי פליגי לקמן בפ' התקבל (דף סו:) באומר לשלשה תנו דקסבר ר''מ דעשאן ב''ד ור' יוסי פליג דאפי' אמר לב''ד הגדול שבירושלים ילמדו ויכתבו ויתנו לה אבל באומר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו אפילו ר''מ מודה דיכתבו ויתנו ולא מימסרי לשליח כדמוכח מתניתין דהתם והא דקאמר בגמ' שלחו ליה מבי רב לשמואל אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד ופריך מהא דאמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח הוה מצי למיפרך דבשנים אפילו ר''מ מודה דלא מימסרן אלא ניחא ליה לאקשויי שמואל אדשמואל ועוד דהוה מצי למימר דטעמיה דר''מ משום בזיון דבעל וקסבר שמואל דבכתיבה ליכא בזיון אבל בחתימה כשיחתמו אחרים הוא דאיכא בזיון דמיפרסמא מילתא בחתימה טפי ומיהו הוה מצי למיפרך מדשמואל דהכא דקסבר טעמא משום מילי דאמר מתנה הרי היא כגט אלא כיון שהיה צריך להביא משמואל דהכא ה''נ פריך מאידך דשמואל דהתם: כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל. אפילו למאן דאמר בהמפקיד (ב''מ דף לו.) שומר שמסר לשומר פטור שהרי מסרו לבן דעת דאין יכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר נהי דלא מיחייב מ''מ לכתחלה אין לו לעשות: היכא דנפקה לאפיה. נקט הכי משום דמתניתין איירי בחלה השליח הראשון ולא הגיע לעיר שהאשה שם: