גיטין כו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

קשיא דרבי אלעזר אדרבי אלעזר! כיון שהעמדנו את הרישא של המשנה כדעת רבי אלעזר, ומכל מקום מתיר התנא לסופר להכין את טופסי הגיטין, אם כן יהיה לנו סתירה במשנה, שהרי בסיפא כתוב שרבי אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים.

ומשנינן: תרי תנאי, ואליבא דרבי אלעזר. יש מחלוקת תנאים בדעת רבי אלעזר, האם הוא גוזר טופס אטו תורף, או לא.

רבי שבתי אמר חזקיה -

הסיבה שצריך לשייר את מקום האיש והאשה, היא משום קטטה. והמשנה היא כשיטת רבי מאיר, היא דאמר עדי חתימה כרתי, ומדאורייתא לא צריך שתהא כתיבת הגט לשמה -

ובדין הוא, דאפילו תורף נמי לכתוב. מעיקר הדין היה הסופר יכול לכתוב גם את שם האיש ואת שם האשה. אלא, וזמנין דשמעה ליה לסופר דקא כתיב, שאנו חוששין שמא תשמע האשה שהסופר כותב גט על שם בעלה, וסברה: איהו קאמר ליה! ותסבור שבעלה ציוה עליו לכותבו. והוה לה קטטה בהדיה. וזה יגרום לקטטה בינה לבינו -

ולכן צריך לשייר את שם האיש ואת שם האשה. וכמו כן צריך לשייר את הזמן של הגט, כדי שלא יהא גט מוקדם. אבל הוא יכול לכתוב "הרי את מותרת לכל אדם" ללא ציווי הבעל, כיון שזה לא יכול לגרום לקטטה.

רב חסדא אמר בשם אבימי -

הטעם שצריך הסופר לשייר את התורף הוא משום תקנת עגונות.

אמרי לה, יש אומרים, שזה לפי רבי מאיר, ואמרי לה, ויש אומרים, שזה לפי רבי אלעזר.

אמרי לה רבי מאיר, דאמר עדי חתימה כרתי - ובדין הוא דאפילו תורף נמי לכתוב. מעיקר הדין יכול הסופר לכתוב גם את התורף ללא ציווי הבעל. וזמנין דהוה ליה קטטה בהדה, אלא שאנו חוששין שיהיה לו קטטה עמה, ורתח עלה, וזריק ליה ניהלה, מתוך כעסו הוא יזרוק לה את הגט, ומעגן, ומותיב לה. ועל ידי זה הוא תשאר מגורשת ללא בעלה. אבל כיון שצריך לכתוב את שם האיש והאשה, אנו תולין שעד שהסופר יכתוב הוא ינוח מכעסו ויתפייס עמה.

אמרי לה רבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי -

ובדין הוא דאפילו טופס נמי לא לכתוב ומעיקר הדין היה ראוי שאף את הטופס לא יכין הסופר כיון שאנו גוזרין טופס אטו תורף, אלא וזמנין דבעי למיזל למדינת הים פעמים שהבעל ממהר לילך למדינת הים ולא אשכח ספרא ולא ימצא סופר שיכתוב לו גט ושביק לה ויעזוב אותה ללא שיגרשנה ואזיל וילך למדינת הים ומעגן ומותיב לה ותשאר אשת איש עגונה, לכך התירו לסופר להכין גט, ולא יצטרך להוסיף אלא את שם האיש והאשה והזמן:

למדנו במשנה שהסופר צריך לשייר גם את ומקום הזמן:

קפסיק, התנא שנה באופן פסוק ומוחלט, ותני "הכותב טופסי גיטין", לא שנא, בלא לחלק, אם גירשה מן הנישואין, לאחר שנשאה, ולא שנא או שגירשה מן האירוסין, לאחר שקידשה, קודם שנשאה -

ושואלת הגמרא: בשלמא אם גירשה מן הנישואין, מובן מדוע צריך הסופר להשאיר את מקום הזמן פנוי בגט - בין למאן דאמר הטעם שתקנו זמן בגיטין הוא משום שמא אשתו, שהיא בת אחותו, תזנה תחתיו, והוא ירחם עליה שלא תקבל עונש חנק בבית דין, ויכתוב לה גט בלא זמן, וכשיעידו עליה בבית דין שהיא זינתה, היא תוציא את גיטה, ותאמר "גרושה הייתי בזמן הזנות" -

איכא, לכן צריך הסופר להשאיר פנוי את מקום הזמן, כדי שלא יוכל לחפות עליה עם גט מוקדם שזינתה לאחר הגירושין.

ובין למאן דאמר הטעם שתקנו זמן בגיטין הוא משום פירי. שהרי הבעל אוכל פירות נכסי מלוג של האשה רק עד הגירושין. וכדי שהאשה תוכל להוציא מהלקוחות שקנו פירות מהבעל לאחר שגירשה, והפירות שמכר הבעל ללקוחות הם שלא כדין, ואם תוציא גט בלא זמן, יאמרו הלקוחות שרק עכשיו נתגרשה, וקנו את הפירות כדין, קודם הגירושין, מידו של הבעל. ולכן תיקנו, שיכתוב זמן בגט, כדי שתוכל להוציא את הפירות מהלקוחות.

איכא, לכן גם גט עם זמן מוקדם פסול, שאנו חוששין שמא יכתוב בגט שגירשה קודם הזמן שבאמת גירשה, ותטרוף את הפירות מהלקוחות שלא כדין, ולכך צריך הסופר להשאיר את זמן הגט פנוי.

אלא, באופן שגירשה מן האירוסין משעה שנתקדשה -

בשלמא למאן דאמר תיקנו זמן בגיטין משום שמא יחפה על בת אחותו, איכא. לכן גם בגירשה מן האירוסין, צריך לכתוב זמן בגט, כדי שלא יוכל לחפות עליה.

אלא למאן דאמר שטעם התקנה של זמן בגיטין הוא משום פירי, וגט מוקדם פסול כדי שלא תוכל להוציא שלא כדין פירות נכסי מלוג מהלקוחות -

ארוסה, מי אית לה דין פירי!? הרי בארוסה אין לבעל זכות לאכול מפירות נכסי מילוג שלה, ולא שייך טעם התקנה של זמן, ואין צורך כלל בכתיבת זמן בגט.

ומתרצת הגמרא:

אמר רב עמרם: הא מילתא, שמעית מיניה דעולא - דאמר הטעם שהצריכו להניח את מקום הזמן בארוסה, הוא משום תקנת ולד -

ולא ידענא מאי ניהו. לא ידעתי לפרש מה היא "תקנת ולד" בארוסה -

כיון דשמעיתא, כיון ששמעתי להא דתניא את מה שכתוב בברייתא -

האומר לעדים "כתבו גט לארוסתי, אך איני רוצה לגרשה כעת, אלא, לכשאכנסנה, אחרי שאשא אותה, אגרשנה", אינו גט -

ואמר עולא: מה טעם גט זה פסול לגרש בו? - משום גזירה, שמא יאמרו: גיטה קודם לבנה! שיש לחוש שמא כשיכנוס אותה, היא תתעבר, וכשיגרשנה יראו שזמן הגט הוא משעת האירוסין, ויאמרו שגירשה כבר מזמן האירוסין, ובנה נולד מביאת זנות, בלא חופה וקידושין.

הכי נמי, גם במשנתנו, צריך להניח את מקום הזמן אף בארוסה, גזירה שמא יכתוב הסופר את זמן האירוסין, והוא לא יגרש אותה עד לאחר הנשואין, ויאמרו: גיטה קודם לבנה!

אמר רבי זירא, אמר רבי אבא בר שילא, אמר רב המנונא סבא, אמר רב אדא בר אהבה, אמר רב -

הלכה כרבי אלעזר בסיפא של המשנה, שפוסל אף את הטופס של הגט, גזירה משום תורף.

קרי רב עליה דרבי אלעזר: טובינא דחכימי! רב קרא על רבי אלעזר שהוא המאושר שבין החכמים, שהרי ההלכה כמותו.

שואלת הגמרא:

ואפילו בשאר שטרות, נמי!? האם גם בשאר שטרות רב פוסק כרבי אלעזר, שמכשיר בשאר שטרות.

והאמר רב פפי משמיה דרבא -

האי אשרתא דדייני, אישור שמקיימים הדיינים את חתימות העדים, שזהו באמת חתימתן, דמיכתבה מקמי שנכתבה לפני דליסהדי סהדי, שהעדים העידו לפני בית דין אחתימת ידייהו שזה חתימת ידם, פסולה האשרתא, לפי שנראה הדבר כשקר, ואף על פי שהדיינים חתמו רק לאחר שהעידו העדים בפניהם שזה חתימת ידם, מכל מקום כתיבת האשרתא עצמה נראית כשקר, שהרי כתבו שהעדים העידו בפניהם על החתימות, לפני שהעדים באמת העידו.

אלמא, כיון שהקיום מיחזי כשיקרא, נראה כשקר, הוא פסול - הכי נמי, אם יכין את השטר קודם הגירושין, זה מיחזי כשיקרא, נראה כשקר!?

מתרצת הגמרא:

וליתא! אין הלכה כדינו של רב פפי -

כדמוכח מדברי רב נחמן ולכך פסק רב כרבי אלעזר -

דאמר רב נחמן: אומר היה רבי מאיר, הרוצה לגרש את אשתו, הרי אפילו אם הבעל מצאו את הגט באשפה, והיה כתוב בו שם האיש והאשה כראוי, אם חתמו בעדים לשמה, ונתנו לה, כשר. כיון שדעת רבי מאיר היא שעדי חתימה כרתי, ועיקר הגט הוא החתימה, ולא צריך שתהא הכתיבה לשמה.

ומוכח, שאין אנו חוששין שיראה כשקר, שהרי הגט לא נכתב כלל לשם האשה, ובכל זאת יכול לגרש בו.

ואפילו רבנן, החולקים על רבי מאיר, וסוברים שגט שמצאו באשפה פסול, לא פליגי עליה דרבי מאיר, אלא בגיטי נשים דבעינן כתיבה לשמה, לא נחלקו על רבי מאיר אלא רק לגבי גט, כיון שהם סוברים שיש דין כתיבה לשמה. אבל בשאר שטרות, שאין בהם דין כתיבה לשמה, לא! אלא יכול הלוה להשתמש בשטר שמצא באשפה כדי ללוות כסף, ולא חוששין שיראה כשקר.

ועוד ראיה מצינו שלא חוששין בשאר שטרות שיראה כשקר -

דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן -

שטר שלוה בו ביום החתימה, אפילו אם פרעו ביום של החתימה, אינו חוזר ולוה באותו השטר פעם שניה, אפילו באותו היום של ההלואה הראשונה, שכבר נמחל שעבודו. שהרי על המלוה השניה לא חתמו העדים, ואינו אלא מלוה על פה, ואינו יכול לגבות מהלקוחות.

מדייקת הגמרא - טעמא דנמחל שעבודו, לכן אי אפשר להשתמש שוב בשטר זה. אבל אם השטר היה נחתם גם על ההלואה הזאת, אף שהשטר נכתב קודם מעשה ההלואה, אינו נפסל, ומשום שיקרא לא חיישינן. ולא חוששין למיחזי כשיקרא, ולכן גם באשרתא דדייני אין אנחנו פוסלין את האשרתא משום מיחזי כשיקרא.

ושואלים: קשיא [קשה] מדברי ר' אלעזר אדר' [על דברי ר'] אלעזר! שהרי אמרנו שראשית המשנה אף היא כדעת ר' אלעזר ושם נאמר שכותבים טופסי גיטין, ובסופה הוא אומר שאין כותבים! ומשיבים: מחלוקת תרי תנאי [שני תנאים] היא ושניהם אליבא [על פי שיטת] ר' אלעזר.

ר' שבתי אמר בשם חזקיה: תקנה זו שהוזכרה במשנה אינה מפני מה התירו לסופר לכתוב מראש טופסי גיטין, אלא להיפך — מדוע תיקנו שלא יכתוב גם את התורף באותם טפסים ובו שמות של אנשים ונשים. והטעם הוא משום קטטה, ושיטת ר' מאיר היא, שאמר: עדי חתימה כרתי [כורתים], וכתיבת הגט אינה צריכה להיות דווקא לשמה,

ולכן בדין הוא שאפילו תורף נמי [גם כן] יכול היה הסופר לכתוב מראש, ואולם זמנין דשמעה ליה לסופר דקא כתיב [פעמים שהאשה שומעת את הסופר שכותב] גט, וכתוב בו במקרה שמה, שהסופר מכין אותו מראש כשיזדמן גט לאשה בשם זה, וסברה איהו קאמר ליה [והיא סבורה שהוא, בעלה אמר לו] לכתוב עבורו גט, והוה [ויש] לה קטטה בהדיה [איתו] ולכן עשו תקנה שלא יכתבו מראש את תורף הגט שבו שם האיש והאשה.

ואילו רב חסדא אמר בשם אבימי: יש לפרש את משנתנו משום תקנת עגונות, שלא תבוא האשה למצב שבו תישאר נעזבת, עגונה. כיצד? אמרי לה [יש אומרים] שפירש את משנתנו כשיטת ר' מאיר, ואמרי לה [ויש אומרים] שפירשה כשיטת ר' אלעזר.

ומפרטים: אמרי לה [יש אומרים] שהוא כשיטת ר' מאיר, שאמר: עדי חתימה כרתי [כורתים], גומרים את הגט, ובדין הוא שאפילו תורף נמי [גם כן] היה יכול לכתוב, ומדוע אסרו? זמנין דהוה ליה [פעמים שיש לו] קטטה בהדה [איתה], עם אשתו, ורתח עלה [והוא כועס עליה] וזריק ליה ניהלה [וזורק לה את הגט] ומעגן ומותיב לה [ומושיב ומשאיר אותה כך] גרושה רק מפני שהיה בידו כבר גט מוכן, ולכן תיקנו שלא יכינו גיטין שלמים מראש — כדי שיקח הדבר זמן בין שעת הקטטה ועד שהגט יהיה מוכן, ומתוך כך עשוי הבעל להירגע מכעסו, ולא יגרש את אשתו.

אמרי לה [יש אומרים] שהיא כשיטת ר' אלעזר, שאמר: עידי מסירה כרתי [כורתים], גומרים את הגט, ובדין הוא שאפילו טופס נמי [גם כן] לא היה צריך לכתוב משום גזירה שלא יבוא לכתוב את התורף, ומדוע התירו לכתוב? זמנין דבעי למיזל [פעמים שרוצה הבעל ללכת] למדינת הים ולא אשכח ספרא [ואינו מוצא סופר] שיכתוב לו גט, ושביק לה ואזיל [ומניח אותה והולך] ומעגן ומותיב לה [ומושיב, משאיר אותה כך], ולכן תיקנו שאפשר יהיה לכתוב גט במהירות על ידי הוספת התורף בלבד.

א שנינו שאחד הדברים שהם בכלל תורף הגט, הוא מקום הזמן. ומעירים: קפסיק ותני [פסק ושנה] הלכה זו, לא שנא [שונה] אם היה זה גט מן הנישואין, ולא שנא [שונה] אם היה זה גט מן האירוסין.

ומעתה, בשלמא [נניח] בגט מן הנישואין, בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש צורך לכתוב זמן בגט משום בת אחותו, שלא יחפה עליה אם זנתה תחתיו על ידי מתן גט בלי תאריך — איכא [יש בזה טעם], בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום פירי [פירות] שלא תפסיד את פירות נכסיה המגיעים לה על פי דין, אם לא תוכל להוכיח מתי נתגרשה — איכא [יש] מקום לחשוש, ולכן צריך לכתוב זמן בגט.

אלא בגט מן האירוסין, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שתיקנו זמן בגיטין משום בת אחותו — איכא [יש] גם פה מקום לחשש זה, שיכול להיות שתיזנה גם מן האירוסין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום פירי [פירות], ארוסה מי אית לה פירי [האם יש לה פירות]? כי זכות הבעל בפירות נכסי אשתו ממילא אינה אלא משעת נישואין ולא קודם לכן. ואם כן, מה חשש יש בדבר ואין צורך לכתוב כלל זמן בגט זה!

אמר רב עמרם: הא מילתא שמעית מיניה דעולא [דבר זה שמעתי ממנו, מעולא] שאמר שזמן בגיטין נעשה משום תקנת ולד, ולא ידענא מאי ניהו [ידעתי מה הוא] דבר זה. כיון דשמעיתא להא דתניא [ששמעתי את זו ששנינו בברייתא]: האומר: "כתבו גט לארוסתי, לכשאכנסנה (אשאנה) אגרשנה בו "— אינו גט, ואמר עולא: מה טעם אינו גט? גזירה שמא יאמרו האנשים: גיטה קודם לבנה, שהרי ייתכן שכשישאנה יבוא עליה ויוולד לה בן, ויחשבו האנשים שלא נולד בכשרות, שהרי תאריך כתיבת הגט קודם ללידת הבן. אם כן הכא נמי [כאן גם כן] הטעם שעל הסופר להניח את מקום הזמן בגט ארוסה, הוא גזירה שמא יכנסנה ויגרשנה, ויאמרו: גיטה קודם לבנה.

ב אמר ר' זירא אמר ר' אבא בר שילא אמר רב המנונא סבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: הלכה בענין טופסי גיטין כר' אלעזר שהם פסולים. קרי [קרא] רב עליה [עליו], על ר' אלעזר: טובינא דחכימי [המאושר שבחכמים], שהלכה כמותו.

ושואלים: ואפילו בשאר שטרות נמי [גם כן] הלכה כר' אלעזר, שניתן להכין מראש טופסי שטרות? והאמר [והרי אמר] רב פפי משמיה [משמו] של רבא: האי [מסמך זה] של אשרתא דדייני [קיום הדיינים] שנועד לקיים שטר חוב, דמיכתבה [שנכתבת] מראש מקמי דליסהדי סהדי אחתימת ידייהו [לפני שמעידים העדים על חתימת ידם] — פסולה. אלמא [מכאן] שאף שלבסוף התברר שהיה זה דבר נכון, מכל מקום אסור לעשות כן משום שמיחזי כשיקרא [נראה כשקר], שכתבו את האישור לפני שביררו את הדבר. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] גם בשאר השטרות אם כותבים אותם לפני שהעיסקה נגמרת מיחזי כשיקרא [נראה הדבר כשקר]!

ואומרים: ודבר זה שאמר רב פפי לפסול כתיבת שאר שטרות מראש בגלל שנראה כשקר ליתא [אינו], כלומר, אין לו קיום בהלכה, משום דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן, אומר היה ר' מאיר: אפילו מצאו לגט באשפה כשהוא בלתי חתום, וחתמו ונתנו לה — כשר, שכתיבת הגט אינה מעכבת. ואפילו רבנן [חכמים] לא פליגי עליה [נחלקו עליו], על ר' מאיר — אלא בגיטי נשים, וטעמם: דבעינן [שצריכים אנו] שתהא כתיבה לשמה, אבל בשאר שטרות — לא.

וראיה לדבר: שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: שטר שלוה בו פעם אחת ופרעו — אינו חוזר ולוה בו, ומדוע? שכבר נמחל שעבודו, שעם ההלוואה בשטר חל שעבוד על נכסי הלווה, ושעבוד זה פוקע עם פריעת החוב, ומאז פקע תוקפו של השטר הזה כשטר, ואינו עוד אלא כהלוואה בעל פה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שנמחל שעבודו, אבל משום החשש שנראה הדבר כשיקרא [שקר] שנכתב השטר קודם ההלוואה השנית — לא חיישינן [אין אנו חוששים].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: If the first clause of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, this is difficult, as there is a contradiction between the explicit statement of Rabbi Elazar in the last clause of the mishna, where he rules that a scribe may not write the standard part of a bill of divorce in advance, and the statement of Rabbi Elazar in the first clause of the mishna that a scribe may write the standard part of a bill of divorce in advance. The Gemara answers: There are two tanna’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Elazar.

The Gemara returns to discussing the ordinance mentioned in the mishna. Rabbi Shabbetai says that Ḥizkiyya says: The ordinance mentioned in the mishna was not instituted for the benefit of scribes, allowing them to prepare the standard part of bills of divorce in advance. The ordinance was instituted due to the desire to prevent a quarrel, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: Signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce, and there is no need for the bill of divorce to be written for the sake of the woman.

He continues to explain the ordinance: And by right it should have been that the scribe would be permitted to write even the essential part of the bill of divorce as well. But sometimes there might be a wife who hears the scribe who by chance is writing in advance a bill of divorce with her name, and she thinks that her husband told him to write the bill of divorce on his behalf, and she will have a quarrel with him. Therefore, the Sages instituted an ordinance that the scribe may not write the essential part of the bill of divorce in advance, as it includes the names of the husband and the wife.

The Gemara suggests another understanding of the ordinance mentioned in the mishna. Rav Ḥisda said that Avimi said: The reason for the ordinance is due to the desire to provide a remedy for deserted wives. How so? Some say that he explained the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and some say that he explained it in accordance with the opinion of Rabbi Elazar.

The Gemara clarifies: Some say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: Signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce; and by right it should have been that the scribe would be permitted to write, in advance, even the essential part of the bill of divorce as well. But sometimes there could be a situation when the husband has a quarrel with his wife and becomes angry with her, and he might throw the bill of divorce to her and desert her and leave her divorced because he possessed a bill of divorce that had been prepared in advance. The Sages therefore instituted that a complete bill of divorce may not be prepared in advance to ensure that it would take time for the husband to obtain one, in the hope that he would calm down in the interim and reconsider.

Some say that he explains the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce; and by right it should have been that scribes would not be permitted to write in advance even the standard part of the bill of divorce as well, due to a decree lest they come to write the essential part in advance. But sometimes the husband needs to travel to a country overseas, and he will not find a scribe who can write the bill of divorce for him, and he will abandon her and go and desert her and leave her in this position. The Sages instituted that scribes may write the standard part of the bill of divorce in advance, so that they can finish it quickly by simply adding the essential part.

§ The mishna teaches that the scribe must leave a place for the names and a place for the date. The Gemara comments: The tanna categorically teaches this halakha; it is no different if the divorce is from the state of marriage, and it is no different if the divorce is from the state of betrothal.

The Gemara clarifies: Granted, in the case of a divorce from the state of marriage, it is understood why the bill of divorce must be dated. Whether according to the one who said that the reason for writing the date on a bill of divorce is due to a situation where one marries the daughter of his sister, to prevent the husband from protecting her if she commits adultery by giving her an undated bill of divorce and claiming that they had been divorced before she committed adultery with the other man, there is a reason to record the date, or whether according to the one who said that it is due to a concern for her produce, to enable her to collect the produce of her usufruct property from the moment they are divorced, there is a reason to record the date.

But in the case of a divorce from the state of betrothal, granted, according to the one who said that the date is written on a bill of divorce due to a situation where one marries the daughter of his sister, there is the same concern where she is divorced after being betrothed, as the halakhot of adultery take effect from the time of betrothal. But according to the one who said that it is due to a concern for her produce, does a betrothed woman have produce? In any case, the husband has a right to use his wife’s property only after they are married. Therefore, it is not necessary to protect her rights by dating the bill of divorce to show when the husband’s rights to her property terminate.

Rav Amram said: I heard this matter from Ulla, who said that the date is written on the bill of divorce for the benefit of the child, and I did not know what this benefit is. Once I heard that which is taught in a baraita: With regard to one who says: Write a bill of divorce for my betrothed, as when I will bring her in to my home in marriage I will divorce her with it, it is not a valid bill of divorce. And Ulla said: What is the reason that it is not a valid bill of divorce? Since once he marries her she may become pregnant, there is a rabbinic decree due to the concern lest they say that receipt of her bill of divorce precedes conception of her son, as it was written while they were betrothed. Here too, the reason the scribe must leave the place of the date in a bill of divorce for a betrothed woman is that the husband may marry her before divorcing her, and there is a rabbinic decree due to the concern lest they say that receipt of her bill of divorce precedes conception of her son.

§ Rabbi Zeira says that Rabbi Abba bar Sheila says that Rav Hamnuna Sava says that Rav Adda bar Ahava says that Rav says: The halakha with regard to writing the standard portion of the bill of divorce in advance is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar that such a bill of divorce is invalid. Upon hearing this ruling, Rav proclaimed about Rabbi Elazar: He is the most gratified of the Sages, as the halakha is in accordance with his opinion.

The Gemara asks: And is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Elazar even with regard to other documents as well, that it is permitted for scribes to write the standard portion of other documents in advance? But didn’t Rav Pappi say in the name of Rava: With regard to this ratification of judges, which serves to confirm the authenticity of a promissory note that was written before the witnesses had testified about their signatures on the promissory note, it is invalid, even if the witnesses later attested that those were their signatures. Apparently it has the appearance of falsehood, because the court ratified the document before hearing the testimony. Here too, if one writes the documents in advance, they have the appearance of a falsehood.

The Gemara notes: And Rav Pappi’s statement that all documents written in advance are invalid because they have the appearance of falsehood is not accepted, because of the statement of Rav Naḥman. As Rav Naḥman said: Rabbi Meir, who holds that signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce, would say: Even if a husband found an unsigned bill of divorce in the garbage, and he had it signed and gave it to his wife, it is valid, as he holds that the manner of the writing of the bill of divorce does not affect whether or not it is a valid bill of divorce. And even the Rabbis disagree with the opinion of Rabbi Meir only with regard to bills of divorce, as they hold that we require the writing to be for her sake; but with regard to other documents, they do not disagree.

The Gemara comments: The proof of this is that Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: In the case of a promissory note with which one borrowed money and the borrower then repaid the debt, he may not borrow money again with it. The reason is that its lien has already been forgiven. Once the debt has been repaid, the lien resulting from the loan is no longer in force. The witnesses did not sign the document again at the time of the second loan, so the lien will not be in effect, and the loan will have the status of one by oral agreement. The Gemara infers: The reason that he cannot reuse the document is that its lien has been forgiven, so that the document is no longer accurate. But as for the fact that it has the appearance of falsehood, as it was written prior to the second loan, we are not concerned.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קא פסיק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין. י"מ משום דתני לה סתמא דייק ולא מחוור דנכתב ביום ונחתם בלילה נמי סתמא אלא שיש לומר דהכי פשיטא דמתניתין משמעה כן משום דקתני צריך להניח לומר שאין אשה מתגרשת בגט שכתיבת זמנו מוקדמ' לחתימתו שאם של ארוס' כשר למה צריך להניח הרי הוא כשר לגרש בו את הארוסה.
וי"מ משנה יתירה קדייק דקתני ומקום הזמן והא תנינא חדא זימנ' נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ואפילו ר"ש דמכשיר התם לא אמר אלא בשאמר הבעל לסופר כתוב דמכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות אבל סופר הכותב טופסי גיטין ודאי אם כתב הזמן ולא נתן הגט אלא למחר פסול ומאי קמ"ל מתני' אלא ש"מ לרבות את של ארוסה שאם עשאו מוקדם פסול אבל לא הניח זמן ומצא בו ביום אדם הצריך לו ה"נ דכשר ואינו כשאר התורף ואינו מחוור לי דמתני' משמע דגזרינן ביה שמא יגרש בו משנעשה מוקדם.
ואוקי כדעולא דאמר כתב גט לארוסתו וזמן מהיום ולכשאשאנה אגרשנה בו אינה גט משום גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דאע"פ שכנס ובשעת גירושין נשואה היא וליכא משום פירי דהא מיום חתימה אין לו לבעל פירות הילכך זה שנכתב משעת אירוסין אינו ראוי לפירות כלל ואם אכל כלום משעת נשואין בדין תוציא מידו.

ה"נ גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. פי' שאם יכתוב סופר זמן מיום כתיבה פעמים שאדם נושא אשה ואין המקח ערב עליו ובא לגרשה בו ביום והוא הולך ולוקח טופס גט מוקדם ומחתים עליו עדים דכיון דבו ביום מגרש אין להם לחוש משום פירות ונמצא הולד מקולקל בכך וה"ה דעדים נמי אין להם לחתום בו כך משום תקנת ולד אלא כל דלא חתמי עדים צריך סופר להניח וה"נ קתני צריך שיניח מקום הזמן בארוסה שאסור לגרשה בגט מוקדם משנכנסה אבל תתגרש בעודה ארוסה אינו צריך להניח והעדים חותמין בו מן הדין אלא שאסרו זו מפני זו כדקא פסיק ותני בכולן צריך להניח א"נ שמא יחתום העדים בטופס גט מוקדם בעודה ארוסה ואינו צריך להניח והעדים חותמין בו מן הדין והוא כונסה ומגרש בו דבשלמא בנשואה ליכא למיחש דילמא מותיב ליה בכיסיה עד דעבד זמניה והוי מוקדם משום דלא מקדים איניש פורענותא לגופיה דהויא פורענותא לדידיה משום פירות דמפסיד מקמי נתינה אי משום קלא דמפקי עליה אבל כאן ביום חתימה הוא מגרש ולא פורענות כלל כנ"ל. ובתוס' מסתבכין בה הרבה.
והאי דקאמרי' אינו גט משום גט ישן קשה לי הא קי"ל שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה והכא מדקאמר אינו גט משמע אפי' בדיעבד אינו גט ואיכ' דאמרי כי קי"ל נתגרשה בו תנשא לכתחלה ה"מ בגט שנתייחדה עמו שאין חוששין שמא בא עלי' אלא לכתחלה אבל בדיעבד פסלוהו משום גזירה דולד.
ואיכא דרמי אשמעתי' נכתב ביום ונחתם בלילה תיפוק לי' משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ועוד לר"ש דלית ליה משום פירי לפסול משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ולא דומיא היא. אלא קושטא הוא שלא נאמרו דברים הללו אלא כשלא נתיח' עמה אבל נתייחד עמה דברי הכל פסולין שכך שנינו איזה גט ישן כל שנתייח' עמה אחר שכתבו ולא שנינו אחר שנתנו לה אלמא נתייחד עמה מאחר שנכתב זמנו לעולם גט ישן הוי ואין בו ספק אבל נראה שאם אמר לעדים כתובו ונתייח' אח"כ עמה ואם אחרו וכתבו אם משנכתב זמנו לא נתייחד עמה ה"ז גט כשר שאין כאן לחוש משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה.
ולא נתבררו לי דברי ה"ר משה הספרדי ז"ל שאמר נתייחד עמה מאחר שאמר להם לכתוב ולחתום וליתן לה הרי אלו לא יכתבו ויתנו וק"ו הדברים אם הגט שנתן לה לידה כשנתייחד עמה נפסל שמא בעל ק"ו לזה שלא נכתב ואין ק"ו זה כלום ואזלי בתר טעמא אבל אפשר שלא כיון הרב אלא לחוש לפייס ומודינ' ודאי שיש לחוש שמא פייס אא"כ אמר נאמנת עלי שלא פייסתי.
ויש עוד לתרץ שלפיכך אמרנו כאן אינו גט ובגט אחר ישן קי"ל שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה משום דבנשואה אף הרואה אומר כך וכך היה המעשה לפי שלפעמים דרך בני אדם לכתוב גט לאשתו ונמלך ונתפייס ואח"כ חוזר ומגרש ואין הכל תולין הדבר בזנות ועבירה ואע"פ שחששו לכתחלה אבל בארוסה על כרחין תולין בעבירה לפי שאין שום אדם עשוי לכתוב גט לארוסה ואח"כ ישאנה שעובר בה' לאוין והיא נמי לא תשמע לו. ועוד שאין בין ארוס לארוסה קטטה ופיוס שתולין בהם לפיכך החמירו בכאן לומר אינו גט יותר מגט ישן בנשואה משום דהך גזירה אלימא טפי למיפסל אפי' בדיעבד. וזו שאמרו ביבמות (דף נ"ב) כתוב גט לארוסתי לכשאשאנה אגרשנה הרי זה גט כשכתבו לאחר שכנסה או שכתב זמנו מאוחר ולא נתנו לה אלא משעת נשואין. וכן פיר' רת"ם ז"ל.
וי"מ התם הרי זה גט לפסלה מן הכהונ' והאי דבעי רמי בר חמא ליבמתו מהו ה"נ לפסל' כלומר אם כתבו ליבמתו וכנסה וגרשה בו ומת מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא ופסיל לה האי גט או דילמא כיון דלא עביד בה מאמר לא מהני כלל ולא פסיל תדע דאלו מדינא דאוריית' קא אמרי' מאמר לדאוריית' מי מהני כלל. וקשה לי אי לפסלה גט ליבמ' מי לא פסיל כיון דפסיל לה עליו ועל האחין לכהונה נמי ליפסיל ואמאי לא עביד שליחות אבל רש"י ז"ל כתב שם ואי משום גט ישן בדיעבד מי' קא מהני שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה כדאית' בפ' הזור' ואין הלשון שבכאן מסכים עמו.

אבל משום שיקרא לא חיישינן. פי' דלא חיישינן בכאן דלא מיחזי כשיקרא אבל יש מקומות שחוששין למחזי כשקרא כאותה שאמרו לא כתבי' אורכת' אמטלטלי דכפרי משום דמחזי כשיקרא ואמרינן נמי כי דכריתו יומא דקנייתו ביה ואם לא כתובו יומא דכתיבתו ביה ואי לא מחזי כשיקרא, וכולהו הלכתא פסיקתא נינהו, שלא לחוש לדברי ר"ת ז"ל.

כבר כתבנו בפרק שני י"ח א' טעם למה שהוצרכו לקבוע זמן בגיטין וביארנו שנחלקו בו ר' יוחנן וריש לקיש שלדעת ר' יוחנן משום בת אחותו ולדעת ריש לקיש משום פירי ומ"מ לא הוזכרה שם אלא בנשואה ואע"ג דסתמא אכתיבא ר"ל נכתב ביום ונחתם בלילה פסול מ"מ אף סתמא בנשואה היא ומשנה זו מוכחת שאף בארוסה תקנו זמן דהא פסיק ותני שיניח מקום הזמן ואלמא דבארוסה נמי קאי דאי בארוסה כשר בלא זמן הרי יש לו תקנה לכתוב טופסין של ארוסות ואין צורך להנחת מקום זמן אלא ודאי משמע שאף בגט של ארוסה צריך זמן וא"כ תינח למאן דאמר משום בת אחותו דהא איתה נמי להאי חששא בארוסה אלא למאן דאמר משום פירי מה צורך בארוסה לזמן והרי אין דין פירות בדין ארוסה ואע"פ שהלכה כר' יוחנן מכל מקום לביאור סוגיא מיהא אנו צריכין לידע ולא עוד אלא שיש פוסקים כריש לקיש כמו שביארנו שב ופירשו הטעם משום תקנת ולד וכדאמר עולא אמר כתבו גט לארוסתי ר"ל מהיום ולכשאכנסנה אגרשנה אינו גט שמא יתיחד בשעת הנשואין אחר כתיבת הגט ותתעבר ואחר כך יגרשנה בגט זה שזמנו קודם הנשואין ויאמרו שאחר הגט נתעברה ואיכא פגם משפחה ואפי' נכתב ונחתם ביום אחד דהא הוה ליה מיהא גט ישן ומאחר שגלה דעתו שאינו רוצה לגרש בו עד שישאנה אינו גט והכא נמי אם יכתבו גט לארוסה בלא זמן שמא כשהסופר בא לכתוב טופס מאליו יכתוב בו זמן מהיום שמאחר שהוא יודע שאין בו צורך לזמן לא יקפיד בקדימת זמן אחר שאין הזמן מעלה ומוריד בו ויכתוב הזמן מהיום ושמא אין הבעל מגרש עד שתנשא ויגרשנה בגט זה הקודם ושמא תאמר ואם אינו מגרש עד שישא הא איכא משום פירי שמא אין המקח ערב עליו ויגרש ביומו וכן שמא תאמר ניחוש נמי לכתביה וחתמיה ואותביה בכיסיה להא לא חיישינן כדכתי' בנשואה באידך פירקין אלא אם כן כזה שגלה בדעתו ואמר לכשאכנסנה אגרשנה:

וביבמות פרק רבן גמליאל נחלק ענין זה לשלש דינין אחד שאם אמר לסופר כתוב גט לאשה פלנית ואינה ארוסתו כלל אלא שאומר כתוב לה גט כאלו היא ארוסתי או אשתי ולכשאכנסנה אגרשנה בגט זה ואמר על זה שאינו גט כלל שהרי כשנכתב גט זה אינה בת גירושין ממנו כלל ואין זה קרוי נכתב לשם גירושין שהרי אין בידו לגרשה עכשו והשני אם היתה ארוסתו ואמר כתוב גט לארוסתי ולכשאכנסנה אגרשנה וכנסה וגרשה בו ואמר עליה שהוא גט כשר הואיל ונכתב ונחתם ביום אחד כשאר גט ישן שאין לגרש בו ואם גירש תנשא בו לכתחלה שהרי היא בת גירושין ובידו לגרשה מעכשו [ובשומרת יבם אבעיא] אי אמרי' הואיל ואגידא ביה הרי היא כארוסה או שמא הואיל ולא עשה בה מאמר אינה קרויה אשתו כלל ונשארה בספק ומתוך כך אם כנס וגירש בו הויא לה ספק מגורשת ולמדת מ"מ במציעתא שהיא חולקת עם זו שבכאן שאמר אינו גט מעליא לגרש בו לכתחלה ומ"מ יש פוסקים בזו שבכאן דאינו גט כלל ולא דמי לגט ישן דעלמא הואיל ובזו מגלה דעתו בשעת כתיבה שדעתו להתיחד עמה מה שאין כן בשאר גט ישן שאין מגלה דעתו בשעת כתיבה להתיחד עמה אי נמי דגט ישן דעלמא מיירי בנשואה שדרך בני אדם לכתוב גט מחמת קטטה ותגר הבית ושכנים או חסידים מכניסים עצמם ביניהם ומפייסים מפני שהדבר כעור לקצץ בנטיעות שכבר נעשו אחת אבל ארוסה אין דרך בקטטה ואם אירעה קטטה וכתב אין דרך בני אדם לפייס הואיל ולא נתחברו עדין ומתוך כך פסול וזו של יבמות דחויה אלא שאף הם מעמידים אותה לפסלה לכהנה ואף בסוגיא האמורה שם מוכחת כן ויש מכריעין את שתיהן ואומרין שזו שבכאן בקדימת זמן ואע"ג דשאר גט ישן כשר בזו אינו גט מטעמים שכתבנו וזו של יבמות בשאיחר זמן הגט עד שיום הנשואין קודם לו ולפיכך כשר בדיעבד ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בהגהותיהם על גדולי המחברים:

קיום בית דין והוא שטר הנפק והוא הנקרא אישרתא דדייני רשאים בית דין לכתוב נוסח הקיום קודם שיבאו העדים ואע"פ שהם כותבים ואתו לקדמנא וכו' ועדין לא באו למיחזי כשיקרא בדבר שכשנודע להם מה שחתמו תהא החתימה אמת לא חיישינן שלא חלקו חכמים על ר' מאיר שלא היה מצריך לשמה אלא בגט אבל בשאר שטרות מודו וכבר ביארנוה בארכה בשני של כתבות:

שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו אף אם היתה כתיבת השטר וההלואה הראשונה והפירעון ביום אחד שאם רוצה לחזור וללות ביומו אין בו משום מוקדם אעפ"כ אינו חוזר ולוה ולא משום דמיחזי כשיקרא לא חיישינן בדבר שכשיעשה יהא הדבר אמת אלא טעם פיסולו מפני שנמחל שעבודו ואין הקרקעות משתעבדין עוד עד שיקנו ממנו פעם אחרת ויכתבו שטר אחר והרי מלוה זו כמלוה על פה ומ"מ מהני שטרא דלא מצי למימר פרעתי וכן בשטר מוקדם ושטר שיש בו רבית וחכמי פרובינצא כתבו בחבוריהם שבכל אלו יכול לטעון פרעתי והרי היא כמלוה על פה לגמרי וכדין האמור לדעת גדולי הפוסקים בהוציא עליו כתב ידו ואין אומרים בזו שטרא בידך מאי בעי שכל שטרות כיוצא באלו אין אדם מקפיד בהם יותר מעדים והדברים רופפים:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר המביא גט ואבד ממנו אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול מצאו בחפיסה או בגלוסקמה אם מכירו כשר אמר הר"ם פי' גלוסקמא וחפיסה כלי שישימו בו שטרות וביאור לאלתר לשעה קלה כדי שלא עבר שם ואם היו לעדים בו סימן מובהק כמו שיאמרו נקב יש בצד אות פלנית ומה שדומה לזה או שיאמרו שהם לא העידו כלל בגט לאלו השמות זולת זה נותנים אותו לה ואפי' לזמן מרובה כשר וזה כלו כאשר אבד ממנו במקום שהשירות מצויות אשר נאמר אולי זה הגט אשר נמצא גט אחר הוא נופל לזולתו אולם כאשר נפל ממנו במקום דלא שכיחי רבים הנה הוא כשר ואפי' מצא אותו אחר זמן מרובה:

אמר המאירי המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר שמאחר שלאלתר מצאו אין חוששין שמא אחר הוא ששמו כשמו כו' ונחלקו בגמרא בשיעור אלתר זה בהרבה פנים מהם שאמר כדי שתעבור שיירא ותחנה לשם כדרך הולכי דרכים ויש מפרשים שתסעוד לשם מלשון שירותא הרי זה לאלתר הא כשיעור זה היא לאחר זמן ומהם שאמר שהשיעור הזה הוא שיעמד אדם שם ויראה שלא עבר אדם שם הוא קרוא לאלתר אף לאחר זמן הא כל שעבר אדם שם אפי' בשיעור מועט הוא נקרא לאחר זמן ומהם שאמר כל שלא שהה ר"ל שכל שיעמוד אדם שאין שמו כזה משעה שעבר זה עד שעת מציאת הגט או שעמד המביא משעה שנפל לו עד שעת מציאה וראה שלא שהה אדם שם אע"פ שעבר הוא קרוי לאלתר הא משראה ששהא אדם שם אפי' בשיעור מועט הוא קרוי לאחר זמן ומהם שאמר כל שיש משעת אבדתו עד שעת מציאתו שיעור שיכתוב ומהם שאמר כדי לקרותו ומהם שאמר כדי לכתוב ולקרותו וכלם נדחו לבד שתים מהם שנחלקו בהם אמוראים והם שרב יהודה בשם שמואל אמר הלכה כל שלא שהה ור' יצחק בר מרתא בשם רב אמר הלכה כל שלא עבר:

וגדולי הפוסקים פסקו בה כל שלא עבר הא אם עבר חוששין שממנו נפל דרך עברתו ונראין דבריהם מכלל הידוע רב ושמואל הלכה כרב באיסור וגאוני ספרד פסקו בה כל שלא שהה ומשום דטעמא דמיסתבר הוא וכלל שהזכרנו אינו מעכב שלא נאמרו כללים אלא במחלקות עצמן הא במחלוקת של אחרים לא נאמר כן:

ונשוב לדברינו והוא שכל שמצאו לאלתר והוא כל שלא עבר לשיטת גדולי הפוסקים או כל שלא שהה לשיטת גאוני ספרד כשר ופי' הדברים אף בשיירות מצויות ואף בהוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר לא מצאו לאלתר אלא לאחר זמן והוא אחר שעבר אדם שם לשיטת גדולי הפוסקים או לאחר ששהה לשיטת גאוני ספרד פסול וחוששין שמא אחר הוא שנפל לזה ששהא או לזה שעבר ומכל מקום הקשו בה בגמרא ממה שאמרו במציעא מצא גיטי נשים ואינו יודע אם הבעל מודה בו אם לאו ולא יחזיר שמא כתבו ונמלך שלא ליתנו וטעמא משום דלא אמר תני הא כל שהבעל אומר תנו נותן אפי' לזמן מרובה ואין חוששין שמא אחר הוא ונשאו ונתנו בתירוצה הרבה ואף לענין פסק יש צדדין שכל הפוסקים מודים בהם אם להכשר אם לפסול ויש צדדין שנחלקו הפוסקים במה שנאמר בה לשתי דעות וכלל הדברים שזו של מציעא שלמדתי הימנה שנותנין אף לזמן מרובה פירושו כשאין לחוש לגופו של גט אם הוא זה שנכתב לשם אשה זו אם לאו שאלו היה לחוש בכך אפי' היה הבעל מודה לא יתן שמא אחר הוא וא"כ כל לאלתר אין לחוש בו כלל וכל לאחר זמן יש בו צדדין שיש בו לחוש ופסול כסתם משנתנו שבכאן ויש צדדין שאין לחוש בו וכשר אף לאחר זמן וכסתם משנה של מציעא והדבר תלוי בשיירות מצויות ובהוחזקו שני שמות באותו השם שבגט באותה העיר או כשיעידו עדים אלו החתומים בתוך הגט שמעולם לא חתמו אלא בגט אחד של שם זה או שיהו העדים או המביא נותנין סימן מובהק בגט ושתי אלו האחרונות ר"ל העדת עדים או סימן מובהק אין בהם מחלקת שאף לאחר זמן כשר וכסתם משנת מציעא אבל האחרות והם שיירות מצויות והוחזקו הן הן שאמרנו שנחלקו בהם הפוסקים לשני דעות והוא שדעת גדולי הפוסקים שכל ששיירות מצויות באותו דרך אע"פ שלא הוחזקו כל לאחר זמן פסול שמא יזדמן מעיר אחרת מי ששמו כשמו ושמה כשמה ושם עירו כשם עירה וכן כל שהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות ומעתה כך לאחר זמן והוא שעבר או ששהא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה פסול במקום ששיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו או במקום שהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות ואין בו הכשר אלא באחת משתים האחרונות ר"ל או שיבואו העדים החתומים ויעידו שמעולם לא חתמו אלא בגט אחד של שם זה ואע"פ שלא קיימו חתימתם ואין חוששין שמא נזדמנו עדים כעדים וכל שכן אם ראו חתימתם וקיימוה ויעידו שלא חתמו מעולם אלא בגט אחד של שם זה או שיהו נותנין סימן מובהק בגט כגון שיאמרו נקב היה בצד אות פלנית או שיאמר המביא כן ומה שאמר בגמ' דקא אמרי נקב היה כו' שפירושו על העדים לאו דוקא והוא הדין למביא ולא עוד אלא שיש גורסים דקאמר ופירושו על המביא או על הבעל שכל באחד משתי אלו כשר אף לאחר כמה ואף במקום שיירות מצויות ואף בהוחזקו אבל כל שאין בה אחת משתי אלו פסול לאחר זמן אלא במקום שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו הא בשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו או בהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות פסול וא"כ משנתנו שפוסלת לאחר זמן פירושה בשאין כאן העדת עדים על חתימתן וכן שאין כאן נתינת סימן מובהק וכן ששיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו או שהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות ומשנת מציעא שמכשרת לאחר זמן פירושה כשאין שיירות מצויות ולא הוחזקו או בהעדת עדים או בנתינת סימן מובהק:

ולמדת מדברינו שעבר אדם או שהה אינו קרוי שיירות מצויות שאף במקום שאין שיירות מצויות אתה אומר עבר או שהה והנני מעירך בדבר זה מצד שגדולי עולם מערערים בזו על גדולי הפוסקים לדון את דבריהם כסותרין זה את זה ממה שכתבו שכל שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו פסול וכתבו אח"כ שכל שלא הוחזקו אע"פ שעבר אדם שם כשר ומתוך כך אנו מפרשים שאין עבר אדם שם או שהה קרוי שיירות מצויות וכן עיקר ולמדת שכל שלא מצאו לאלתר אם לא נתנו עדים או המביא סימן מובהק או שלא העידו עדים שלא חתמו על גט של שם זה אלא באחד פסול בכל מקום שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו שנים באותה העיר הנזכרת בגט או אם הוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות ואינו כשר אלא באין שיירות מצויות ולא הוחזקו אחר שעבר אדם או שהה כל אחד לפי שיטתו:

זו היא שיטתנו בענין זה והיא היא שיטת גדולי הפוסקים במציעא פרק ראשון ואף דבריהם לדעתנו כך הם ומה שכתבו הילכך לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא בדאמרי עדים כו' או בסימן מובהק פירושו אע"פ שלא הוחזקו ומה שכתבו אחר כן אבל עבר אדם שם והוחזקו צריכין ליתן סימן מובהק או שיאמרו עדים כו' פי' אף במקום שאין שיירות מצויות ומה שחיסרו באחת גלו באחרת והוא הוא ענין לישנא בתרא ר"ל כאן במקום שהשיירות כו' איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו הכל כמו שכתבנו וזהו עיקר הדברים שנאמרו בפסק סוגיא זו וגדולי המחברים לא ביררו הענין כראוי להם וכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים:

ומכל מקום אנו צריכים לישב לדעת זה מה שהקשו רבים ממה שאמרו במסכת יבמות פרק ט"ו יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקרטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק ושלא להתיר את אשתו או לא ונחלקו שם אביי ורבא ודעת רבא שלא לחוש ולהתיר את אשתו והלכה כדבריו והרי בכאן מקרטבא לאספמיא שיירות מצויות הן והואיל ולא הוחזקו לא חששו בדבר ומתוך כך פסקו רבים כרבה שבסוגיא זו שאמר ואפי' במקום ששיירות מצויות דוקא שהוחזקו והילכך כל שאין שיירות מצויות אע"פ שהוחזקו או שלא הוחזקו אע"פ ששיירות מצויות כשר ולא נפסל אלא בשניהם ר"ל שיירות מצויות והוחזקו ונמצא שכל לאלתר כשר על כל פנים וכל לאחר זמן כשר באחת מארבעה או בהעדת עדים שלא חתמו מעולם אלא על אחד של שם זה או על נתינת סימן מובהק או במקום שאין שיירות מצויות או שלא הוחזקו ומ"מ הרבה מפרשים נוטים לשיטתנו והוא דעת ראשון ומשיבים על זו של יבמות בהרבה דרכים גדולי הדורות תירצו בה שאין מחמירין לחוש במיתה בכל מה שאנו מחמירין בגט שבמיתה סתם נשים מדקדקות בעצמן שלא לינשא עד שיתברר להם היטב שאם ינשאו על סמך מיתה שמא יבא הבעל ואין יכולות להכחיש אבל בגט מורה בעצמה לינשא על סמך קל שאם יבא ויערער אף היא מכחישתו ואומרת גרשתני וראוי להחמיר עד שיהא במקום שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו ויש מתרצין דבגט ריע חזקיה שאין גט שאין בו אי זה סימן מובהק ודלא יהיב סימן מובהק ריע חזקיה ואיכא למיחש דילמא לאו מיניה נפל אבל לגבי מיתה לא איתרעא חזקיהו דכיון דשלחו יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל כו' ושכיב מאי הוה להו למערר אי נמי גבי גט הואיל ואיתיה לבעל ואיפשר לכתוב לה אחר ראוי להחמיר בה אבל מיתה משום עגונא אקילו בה:

ואע"פ שהדברים נכונים לענין סברא יש בהם מן הקושיא שהרי אביי שאמר חיישינן למדה שם מגט וכמו שאמרו שם אמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטה דאישתכח בנהרדעא ואישתכח ביה בצד קלניא מתא אנא אנדרונילאי נהרדעא פטר ותריך פלונית אינתתיה ושלחה אבוה דשמואל לקמיה דרב יהודה נשיאה ואמר ליה תבדק כלה נהרדעא אלמא שאע"פ שלא הוחזקו חיישינן דהא אמר תבדק והשיב רבא ואם כדבריך יבדק כל העולם מיבעי ליה שכל ששיירות מצויות אין בו בדיקה אלא דלא חיישינן ואף בנהרדעא עצמה לא היה צריך לבדוק אלא דמשום כבודו של אבוה דשמואל שלחו הכי שלא יראה כשואל דבר שאינו צריך ולא השיבו רבא שאני מיתה מגט אלמא מיתה וגט שוים ביה אלא שאף הם מרגישים בקושיא זו ומשיבים שאע"פ שרבא השיבו בדרך אחרת מ"מ לענין פסק יש לחלק ביניהם:

ויש מתרצין בה שאע"פ שאין לחלק בין מיתה לגט מ"מ בזו של יבמות אין לחוש לשם מופלג כזה שגדור בכמה גדרים יצחק וריש גלותא ובר אחתיה דרב ביבי אלא שאין שיטת התלמוד מוכחת להפריש בענינים אלו שהרי שוירי ורכיס נהרא אין לך גידר גדול מזה וחשו עליו לדעת פסק לפי שיטתנו:

וגדולי המפרשים מתרצים שמכל מקום הואיל ואין ריש גלותא אלא בבבל ולא הוחזקו בבבל אלא אחד אין לחוש שאין שיירות מצויות לבני בבל מקרטבא לאספמיא ומכל מקום אין זה נראה שאם כן היאך חלק בה אביי והלא אף אם היו שיירות מצויות לבני בבל הרי מכל מקום הואיל ואין ריש גלותא אלא בבבל לבבל עצמה אין לחוש שאין שני ראשי גולה בזמן אחד אף בבבל:

אלא שנראין הדברים שיצחק זה לא היה מבבל אלא שכל שממונה בעירו מצד ריש גלותא שבבבל קורין לו בעירו ריש גלותא ואומר אני שממקומו הוא מוכרע לומר כן שאם היה מבבל וכן שהיה ריש גלותא לא היה צריך ליחסו להיותו בן אחותו של רב ביבי:

ונראין הדברים לשיטתנו שמחלקתן של אביי ורבא מחלקת שניה היא והוא שדעת רבא שלא חששו לשני שמות שבשני עיירות אלא כשנמצא שלא במקומו כגון מביא גט ממדינת הים והואיל ונמצא שלא במקומו ושיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו באותה העיר הנזכרת בגט שמא יש עיר אחרת ששמה כזו ולא נודעה לנו ושוירי מתא לא עירו של רב הונא היתה ומתוך כך רצו לחוש לה אע"פ שהוחזק להם בשוירי הנודעת להם שלא היו בה שנים בשם זה אלא שרבא חלק לומר אף בזו שאין חוששין הא כל שנמצא במקומו כגון שנאבד במקום שנכתב ולא הוחזקו בעיר זו אין חוששין לעיר אחרת ומעתה זה שראוהו עדים יוצא מקרטבא והם הם שראו מיתתו ויש בקרטבא זו יצחק ריש גלותא ולא הוחזק שם אחר אין חוששין שמא אחר הוא שבא מקרטבא או שיש קרטבא אחרת בעולם שיצחק ריש גלותא בתוכה ואביי סבור להחמיר אף בכיוצא בזו וכמו שהביא ראייה לדבריו מההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא וכתוב ביה בצד קלניא מתא ואע"פ שנכתב ונמצא באותה העיר ובצד חירות שבה אמרו תבדק כלה נהרדעא ונהרדעא כלה הדבר ידוע שהיא הרבה עיירות ואף רבותי למדוה ממה שאמרו כתובות נ"ד א' עד היכן נהרדעא כל היכא קבא דנהרדעא אלמא שאין אומרין כאן נמצא וכאן היה שהרי היה מצריך בדיקת כל המחוז ורבא תירצה שאלו כן כל העולם מיבעי ליה שכל שאתה חושש בלא הוחזקו במקום שיירות אין בו בדיקה ולדעתו כל שבמקומו אין לחוש אלא אם כן הוחזקו בעיר זו אע"פ ששיירות מצויות וכל שלא הוחזקו בעיר זו אין צריך בדיקה אף בעיר זו הא כל שנמצא שלא במקומו ובשיירות מצויות חוששין אע"פ שלא הוחזקו והיא היא כונת דברינו והדברים נראין ואף בשם קצת גדולי הדורות שמענו דברים קרובים לאלו:

וגדולי הדורות מתרצים שידוע היה לכל שכניו שבקרטבא שיצחק זה היה הולך לאספמיא וכל כי האי גונא שהלוכו נודע ובאותו דרך נמצא מת סובר רבא שאף במקום שיירות אין לחוש ואביי חושש הואיל ומכל מקום מקום שיירות הוא והלכה כרבא ואביי הביא ראיה מאנדורנילאי נהרדעא והם מפרשים שהעדים אומרים שאנדרונילאי זה שבנהרדעא צוה להם לכתוב אלא שאין ברור להם שלא חתמו על גט אחר שבשם זה ואעפ"כ חשו בו והשיבו שלא אמרוה אלא מכבודו של אבוה דשמואל ובכי האי נמי ודאי לא צריך:

ולמשנת מציעא מיהא שהמוצא גט אשה נותנו בהודאת הבעל ועל כל פנים אתה צריך לומר אף לאחר זמן אתה צריך לפרשה בשאין לחוש בגופו של גט כגון שמצאו במקום שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו או שיעידו עדים שלא חתמו בגט אחר או בסימן מובהק ואין צורך לטרוח ולהעמידה במוצא לאלתר שהרי המוצא מהיכן יודע אם לאלתר אם לאחר זמן שהרי הוא לא ראה נפילתו ואע"פ שגדולי המפרשים נדחקו לפרשה בלאלתר וכגון שמוצא זה עבר לשם ועיניו מנטפות על אותם המקומות ואחר שעבר זה אזל המוצא לשם ימצא את הגט וכל שראה שלא עבר שם אחר זהו לאלתר אין צורך בכך:

וזה שכתבנו להחזיר את הגט בסימן מובהק אע"פ שהחזרת אבדה בסימן אינה אלא מדברי סופרים והיה לנו לומר שבממון אמרו ולא באיסור אינו כן שלא נאמר כן אלא בסימן שאינו מובהק אבל סימן מובהק אין בו ספק שהיא מן התורה בכל מקום הא בסימן שאינו מובהק כגון ארוך וגוץ וכיוצא בזה אין מחזירין אלא שבתלמיד חכם מכשירין אותו בטביעות עינא:

ונאמר בסוף משנה זו שאם מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ר"ל באותה שהניח כשר שהכלי סימן מובהק לגט ומה שאמר ומכירו יש מפרשים שפירושו על הכלי ועל הדרך שביארנו ויש מפרשים שענין אחר הוא כלומר שאם הוא מכיר את הגט אף אם מצאו לאחר כמה דבכל מקום כשר בטביעות עינא דטביעות עינא גדול מסימן ואע"ג דאנן לא מהדרינן אלא לצורבא מרבנן מכל מקום איהו ידע בנפשיה וזהו דעת גדולי הרבנים ומכל מקום יש מפרשים אף במצאו בחפיסה ומכירו על הגט והענין שאע"פ שמכיר את הכלי צריך שתהא לו טביעות עינא בגט ואין נראה כן שהכלי שהניחו בתוכו והוא מוצאו שם סימן מובהק הוא אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון ובגמרא אמרוה כן בכל שמוצאו בין כליו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

קשיא דר' אלעזר אדר' אלעזר. פי' ברישא תני דכותב תופסי גיטין ולא גזר תופס אטו תורף:

תרי תנאי אליבא דר"א:

ומקום הזמן. קפסיק ותני לא שנא מן הנישואין לא שנא מן האירוסין צריך שיכתוב זמן בגט. א"ר זירא אמר רבא בר שילת אמר רב המנונא סבא אמר רב אדא בר אהבה הלכתא כר"א פי' אמרי' עידי מסירה כרתי (והרב פי' הלכה כר"א דגזר תופס אטו תורף וצריך שיכתב כולו לשמה) קרו עליה דר"א טובינא דחכימא אמר רב פפא משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמיה דליחוי שהדי חתמות ידייהו פסולה משום דמיחזי כשיקרא. וליתא לדרב פפא דאמר רב נחמן אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר פי' דקסבר ר"מ עידי חתימה כרתי והאי יכתב לאו אכתיבת הגט קאי אלא אחתימתו. ואפילו רבנן דהיינו ר"א לא פליגי עליה דר"מ אלא בגיטי נשים דבעיא כתיבה לשמה אבל בשאר שטרות לא דא"ר אסי א"ר יוחנן שטר של ה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שהרי כבר נמחל שעבודו טעמא דנמחל שעבודו אבל לשיקרא לא חיישינן עיין בפרק האשה שנתאלמנה:

בד"ה קא פסיק כו' דכבר אשמועינן דמוקדם פסול כו' אפילו לא הוה תני ליה כו' עכ"ל אלא יתורא דמתניתין משום ארוסה תני לה לאשמועינן דטעמא משום בת אחותו ולא משום פירי וק"ל:

בד"ה הכא נמי גזירה כו' והא ליכא למיחש כו' שהרי עדים לא יחתמו לו כו' עכ"ל וליכא למימר למיחש דשמא עדים יחתמו בשעת אירוסין קודם הנשואין שאז היה נתינת הגט דאם כן בכל גיטין של ארוסה אף שיכתוב הסופר מדעת הבעל ניחוש להכי שיחתמו העדים אז באירוסין קודם נתינת הגט שבנשואין אלא ודאי דאינו צריך לחוש לכך דמסתמא יתן הבעל לחתום לעדים ביום הנתינה של הגט ואם כן שפיר קשיא להו הכא דלא יחתמו בשעת נתינה שהיא אחר נשואין משום פירי וק"ל:

בא"ד אבל קשה דלמה לן טעמא כו' יפסול למאן דאמר משום פירי כמו גט שאין בו זמן כו' עכ"ל ר"ל כמו גט שאין בו זמן כלל שהאשה תפסיד בו כדאמרינן לעיל אבל הא ל"ק להו אדרבה האשה תטרוף שלא כדין מזמן של אירוסין דהא כיון שרואין שכתוב בגט ארוסתו כמו שכתבו התוספות לעיל ירגישו הלקוחות בדבר שזהו הזמן מן האירוסין ולא יניחו לה לטרוף מאותו זמן וה"ל כאילו אין בו זמן וק"ל:

גמ' ור"מ הוא. הא דבשטרי מקח צריך לשייר מקום השדה ובמלוה מקום המעות אף דהגזירה הוא משום גיטין ובגיטין גופא יכול לכתוב הרי את מותרת דהוי כמו מקום המעות ושדה שמה ואין אסור רק השמות והזמן זה אינו דאף לר"מ תורף אסור דהיינו מה שנקרא תורף דהיינו מה שנוגע בהכשר גט זה דוקא שאינו בשאר גיטין וטופס מקרי מה שאינו תלוי בהכשר גט זה רק מה ששוו בו כל הגיטין ויכול לכותבו בלי ידיעה קודמת מאומה מקרי תופס ושם לא שייך קטטה ולר"א דצריך כתיבה לשמה ממילא הרי את מותרת מקרי תורף דתליא בגט זה דוקא וצריך לו ידיעה קודמת לכותבו לשם אלו הבעלים אבל לר"מ דא"צ כתיבה לשמה הרי את מותרת אין ענין לגט זה דוקא והוי כשאר כל הגט דשוו בכל הגיטין ולא תלוי באלו הבעלים משא"כ שם המעות והשדה דתליא בהכרח במקח זה דוקא ואינו כותבו אא"כ שמע שזה רוצה למכור ולהלוות לזה שדה ומעות הללו וק"ל:

גמ' ארוסה מי אית לה פירי. ואף דבשאר שטרות גזרינן משום גיטין לא ניחא ליה למימר דגזרינן בגט גופא אירוסין אטו נשואין דבזמן אין הטעם משום גזירה בשטרות ועיין:

גמ' ואמר עולא מה טעם כו'. דא"ל דלמא משום בת אחותו או משום פירות כשאר מוקדם כיון דאמר לכשאכנסנה דאיכא משום פירי מן הנשואין ומאי פריך מה טעם (ט) גם התוס' לא הקשו משום פירי רק כאן בגמרא דידן דקאמר ה"נ משום שמא יאמרו כו' ועוד ביבמות דגריס ה"ז גט תיקשי לאלו המ"ד משום בת אחותו כו' (י) דשאני הכא דהוי החתימה תיכף עתה רק הנתינה הוא אח"כ א"כ משום [פירי] ליתא דהא אין לבעל פירות משעת חתימה וכדין טרפי מלקוחות משעת חתימה ואף למ"ד משום חיפוי כבר אמרינן לעיל קלא אית להו בהנהו שרואין זמן הכתיבה מוקדם לנתינה כדלעיל גיטין הבאין ממדה"י דמיכתבי בניסן וכו' כפי' התוס' שם ע"ש ולהכי מצייר המוקדם במתני' שם נכתב ביום ונחתם בלילה ולא נכתב ונחתם ביום וניתן בלילה (כ) אבל במשנתינו הכא דקאמר ה"נ גזירה שמא יאמרו דהיינו שמא יחתום אח"כ כשיגרשנה פריך הניחא למ"ד משום חיפוי שייך אף באירוסין ולהכי ישייר מקום הזמן דגט כזה פסול דהעדים אינם רשאים לחתום מוקדם אלא למ"ד משום פירי באירוסין רשאין העדים לחתום אח"כ אף שהוא מוקדם כיון דאין לו פירי ומשני משום שמא לא יגרשנה עד אחר נישואין ויאמרו גיטה כו' ע"ז הקשו תוס' מאי קפידא שיניח הסופר בשביל זה הא שפיר יוכל לכתוב בו זמן ויתננו למגרש מן האירוסין מאי אמרת משום גזירה שמא לא יגרשנה עד שיכנסנה הא אז אין העדים רשאין לחתום משום פירי ובשלמא לעיל דקאמר בשלמא מן הנישואין בין למ"ד משום פירי איכא אף שאין העדים רשאין לחתום מהאי טעמא גופא ישייר מקום הזמן משום דגט פסול הוא שאין העדים רשאין לחתום וזה עצמו קמ"ל אבל מן האירוסין הא שפיר יכול לכתוב [למי] שיגרש מן האירוסין ותועלת הוא להסופר כתיבת הזמן רק דקאמר גזירה שלא יגרשנה עד שיכנסנה מה תקלה יבא מזה הא אין העדים רשאין לחתום אז משום פירי וק"ל:

ברש"י בד"ה ה"נ וכו' והוא לא יגרשנה עד כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה קא פסיק וכו'. ובפשוטו דשמעתין אין צ"ל משום משנה יתירה כמ"ש התוספות רק כאן דאיירי מסופר אמאי פסיק אצלו שיניח מקום הזמן הא יכול לתתן אותן שיש בהן זמן למגרשין מן הארוסין דאין קפידא אצלו רק דבסמוך כתבו דבגט ארוסה צריך לכתוב ארוסתי:

בתוס' בד"ה ה"נ גזירה כו'. עיין ברשב"א קצת בענין אחר:

בא"ד ויראו שנתעברה לפני הזמן כו' יאמרו כל שעה כו'. התישב בדבריהם:
בסוף הדיבור כמו גט שאין בו זמן כלל כו'. אבל משום מוקדם לא הקשו דלקוחות לא יפסידו שיבררו שניסת או יש קול שניסת ומעתה עלי' לברר והיא תפסיד שהזמן כאין בו זמן וק"ל:

גמרא קפסיק ותנא ל"ש מן הנשואין כו'. מקדים הפשוט ברישא וכ"ה הלשון ביבמות (כ). אבל שם (סא) ובסנהדרין (יח ב) נקיט איפכא ש"מ דליכא קפידא בהא:

שם ואמר עולא מ"ט גזירה כו'. לכאורה י"ל משום פירי דהלקוחות ל"י מהגט ויקנו ממנו פירות משנשאה. וי"ל כיון דהבעל אינו אוכל כלל הפירות אף משנשאה דהא משעת חתימת הגט שוב אין לו פירות והואיל שמעולם לא זכה בהן אין לחוש שיקנו ממנו ועי' בתד"ה ה"נ:

תד"ה קא פסיק. משום דהכא נמי לא דייק אלא כו'. לכאורה קשה מיבמות (כ) דדייק נמי כה"ג אע"ג דליכא יתורא. ואולי סמיך שם אסיפא דקתני ממזרת כו' דג"כ אינן אלא ח"ל. וגם שם נשנית (בד' סא) ונשתלשה בסנהדרין רפ"ב:

תד"ה לכשאכנסנה (בסופו). כשכתב זמן דקודם נישואין. כצ"ל:

תד"ה ה"נ. וא"ת כשיניח כו' כיון שרואין שכתוב כו'. כצ"ל:

בא"ד וגם על בנה ידקדקו ויראו כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה הכא נמי וכו' שחתימת העדים. נ"ב בלא״ה נמי עדים החתומים עה"ש כמו שנחקרה עדותם וקיום שטרות דרבנן:

גמ' ואזיל ומעגן. עי' לקמן לג ע"א תד"ה ושמעה:

שם א"ר אבא בר שילא. בסדר הדורות בהגהת הש"ס כתב דצ"ל רבה:

תוס' ד"ה לכשאכנסנה וכו' ור"ת מפרש דהתם. עי' ב"ב דף קלה ע"ב תד"ה כל. קדושין דף סד ע"ב תד"ה רבי סבר:

וזרק לי' ניהלה ומעגן ומותיב לה. נדחק רש"י בלשון עיגון ועי' חי' ר"ן דלא מצינו עיגון אם לא תהי' זקוקה לבעל בלי גט. והנה בחו"מ סס"י של"ג גבי פועל החוזר דידו על התחתונה כתב אם אמר בעה"ב צא מעלי מחל לו שיעבודו וכ' שם בשם ר' ירוחם דאם אמר לו הבעה"ב כן מתוך כעס לא הוה מחילה ובת"ח ר"פ גט פשוט הקשה א"כ אמאי תקנוה גט מקושר לכהנים משום דזימנין דקפיד ומגרשין ואי ס"ד מתוך כעס לאו כלום הוא א"כ אין כאן גירושין ע"ש. ולק"מ התם דאטו אפי' ריח הגט אין בו בתמי' וא"כ תיאסר לבעלה הכהן עכ"פ ומשו"ה תקנו גט מקושר. אבל משמעתין קשה דלא משום כהנים לחוד נתקן ואפ"ה קאמר דרתח וזרק לי' ניהלה. ע"כ נלפע"ד דודאי בין להתיר אשת איש ע"י גט כזה והוה כספק מגורשת וצריכא גט שני וגם אין לכופו בחיובי אישות כיון דעכ"פ זרק לה גיטא ויפה קאמר מעגן לה:

ולא אשכח ספרא. אבל אי הוה אשכח ספרא אפי' לא אשכח גיטא והוא בהיל ושיירא עוברת מ"מ הו"מ למימסר מילי לספרא כביבמות קט"ו ע"א אך אי לא אשכח ספרא ויאמר לאחרים אמרו לסופר הא קיי"ל ס"פ התקבל לא תעשה כזאת בישראל והכי קיי"ל. אמנם איכא התם כמה אמוראי ס"ל תעשה כן בישראל וא"כ לדידהו ליכא הכא משום תקנת עגונות וא"כ למאי דקיי"ל ת"ק ר"א ס"ל לכל הני אמוראי משום תקנת סופר ומש"ה פסק כן הרמב"ם אע"ג דלמאי דקיי"ל לא תעשה כן בישראל שפיר י"ל משום עגונות מ"מ פסק כנ"ל:

קפסיק ותני. עיין תוס' ואבאר בעה"י דמידעינן ממתני' דנכתב ביום דבעי זמן ממילא ה"ל מן התורף ובעי לשמה וה"ל כשאר תורף דהרי את מותרת לכל אדם וממילא נדע נמי אפי' אי ארוסה לא בעי זמן מ"מ אי כתב טופס צריך להניח מקום הזמן אי ירצה לכתוב משום גזירת גט נשואה דלא גרע משארי שטרות דגזרי' אטו גט וא"כ דנקיט זמן משנה שאינה צריכא היא אע"כ להורות נתן דזמן דארוסה מעיקור דין הוא ולא משום גזירה בעלמא וקמ"ל דטעמא משום בת אחותו דשייך נמי בארוסה והוה בכלל תורף. וקשי' למ"ד משום פירי כן הוא ביאור דברי תוס' ולפ"ז לא הו"מ לפרושי כמ"ש פני יהושע דפריך מדלא תניא גט ארוסה יניח ב' דברים שם איש ואשה ובנשואה גם זמן ובמלוה גם מעות ובלוקח גם שדה ע"ש. וז"א דלעולם בעי בארוסה שיניח זמן משום גזרה עכ"פ אלא דפריך ממשנה יתירה דייק דמעיקור הטעם הוא ולא משום גזירה. גם מ"ש ב"י סי' קכ"ו להוכיח משמעתין דאי כתב בגט ארוסה אשתי פסול דאלת"ה א"כ אי כתב אשתי לא שייך גיטה קודם לבנה כמ"ש תוס' ד"ה הכא וכו' דאי לאו דכתיב ארוסתי לא יחתמו עדים ואין צריך להניח מקום הזמן וא"כ אכתי קשה אפילו גט ארוסה שכתב בו אשתי והא בזה אין צריך להניח מקום הזמן אלא ע"כ פסול אם כתוב אשתי ע"ש. ולהנ"ל ליתא דודאי אפי' אי לא כתב לשון ארוסתי ולא יחתמו עדים מ"מ אסור לכתוב הטופס משום גזירה עכ"פ ורק מיתורא מוכח דאיכא שום ארוסה דפסול זמן מטעם עצמו והיינו גיטה קודם לבנה אבל אפי' היכי דלא שייך ה"א מ"מ פסול משום גזירה ואפי' כותב רק כללא קמא ובשעת נתינה יגמור הזמן פרטא בתרא מ"מ ה"ל שלא לשמה כיון דנתקן זמן משום שלא יאמרו גיטה קודם לבנה ממילא בעי לשמה וכנ"ל. ויש לעיין מ"ד משום פירי מי הוא ריש לקיש הא ר"ל מוקי מתני' דמחובר כר"מ מכ"ש משנתינו. ולר"מ לגזור בזמן משום קטטה בשלמא שם מעות ושם שדה גזרינן אטו שמו ושמה דגטין והוה קטטה אבל זמן לא מיחלף בשמו ושמה ומשום לשמה ליכא לר"מ ורק למסקנא משום תקנת ולד היכי דשייך אבל למגזור עוד אפי' היכי דלא שייך מהיכי תיתי. מיהו בלאה"נ קשה למאן דמוקי מתני' כר"מ אין כאן קושי' מיתורא בשלמא לר"א שפיר פריך כי היכי דלא תנן שום תורף כגון הרי את מותרת ה"נ לא ה"ל למיתני זמן אבל לר"מ איזה הכרח יש לדיוקא מיתורא דאפי' ארוסה היא מעיקור הדין. וביותר קשה לפמ"ש לעיל בסוגי' דנכתב ביום דכל עיקור קושי מפני מה תקנו זמן בגטין הוא לר"א אבל לר"מ דע"ח כרתי בעי' זמן משום דעדות שאתה יכול להזימו ע"ש בביאור א"כ ע"כ הכא לק"מ קפסיק ותנא דפשיטא דארוסה נמי בעי עדות שאתה יכול להזימו וא"כ ע"כ עיקור קושי' ש"ס אי ת"ק כר"א וא"כ מ"ד משום פירי שהוא ר"ל דמוקי מתני' כר"מ לק"מ קושי' ש"ס ויש ראי' לבעל העיטור דמייתי רא"ש לעיל דס"ל איפוך בתרייתא ור' יוחנן ס"ל משום פירי ואיהו מוקי למשני' דפרקין דלעיל כר"א והה"נ משנתינו ולדידי' מקשה ש"ס אלא הא כתב תוס' לעיל דלר' יוחנן לא מוקמי משנתינו כתרי תנאי אליבא דר"א וע"כ רישא ר"מ ולק"מ. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דכל השקלא וטריא לר' יוחנן והכי קאמר הניחא למ"ד משום בת אחותו פי' הניחא אי תנא קמא דמתני' רבנן דר"ש דס"ל אליבא דר"י משום בת אחותו ורישא לאו ר"ש ותרי תנאי אליבא דר"א א"ש משנתינו אלא למ"ד משום פירי פי' אי מתני' כר"ש דלא נימא תרי תנאי אליבא דר"א כדס"ל לר' יוחנן ביבמות א"כ רישא ר"ש דס"ל משום פירי קשה ארוסה מי אית לה פירי ומסיק לר"ש אליבא דר' יוחנן משום תקנת הולד:

בשלמא למ"ד משום בת אחותו. י"ל בודאי למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה מסברא חצונה א"כ טעמא דזמן משום בת אחותו בין בארוסה ובין בנשואה וא"כ אכתי הוה משנה שאינה צריכא אלא מ"מ י"ל ה"א בארוסה זנות בעדים והתראה לא שכיחא ומ"מ בנשואה איכא משום שמא יחפה על בניו ממזרים תיקנו זמן אבל בארוסה לא עיין סברא זו לעיל בהרא"ש פ"ב סי' ד' ותוס' י"ז ע"ב ד"ה זנות וכו' ע"ש. ועתה נהי דנאמר למ"ד משום בת אחותו קמ"ל דלארוסה נמי חיישינן אע"ג דלא שכיח. א"כ קשה למ"ד משום פירי הא ארוסה לית לה פירי מאי תאמר בארוסה מודה ר"ל דשכיחי זנות משום דאין בעלה משמרתה כמ"ש תוס' הרא"ש ריש מס' כתובות א"כ תאמר דארוסה שכיחי טפי א"כ תיהדר הקושי' אמ"ד משום בת אחותו וק' ממ"נ אע"כ שקולים הם הכא איכא עדים והתראה דלא שכיחי והכא בעלה משמרתה ושקולים הם:

משום תקנת ולד. פירש"י משום פגם משפחה. עיין רמב"ם פ"י מגירושין הל' י"ז י"ח ובראב"ד. משמע מדבריו שם להגאונים כל שיש לו בן אפי' מגוי' אמרינן בודאי בא עלי' לפני שני עדי קדושין וקידשה דלא הי' עושה בעילתו בעילת זנות וראב"ד פליג בגוי' ומודה בבת ישראל ושפחה שבידו לשחררה תלינן בהיתר דלא שביק היתרא ואכל איסורא. ורמב"ם אינו מודה אלא בגרושתו בין מן הנשואין ובין מן הארוסין ועיין היטב הסוגי' ס"פ הזורק. וא"כ לפ"ז הכא אם יאמרו גיטה קודם לבנה ויתלה הולד בהמגרש עצמו. א"כ היא אסורא לכולי עלמא משום קידושין שאחר גירושין. ואם יתלו הולד מעלמא ולא מהמגרש ויהיה הולד שתוקי ולא ירש בנחלת אבותיו כי ידחהו אחיו ואם ימות הבעל בלא בנים תתיבם אשתו אחרת. ולהחמיר ניחוש ותהי' אשה זו אסורה לכ"ע ואשתו חולצת ולא מתיבמת והבן שתוקי ואם אמת כן ראוי הוא להחמיר בחשש זו אך לשון תקנת ולד לא משמע כן וצ"ע:

שם ע"ב פיסקא ומקום הזמן קפסיק ותני כו' ול"ש מן האירוסין כו' ארוסה מי אית לה פירי. ומשמע מפרש"י ותוס' דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו במה שהצריכו לסופר להניח מקום הזמן אף בארוסה ולא התירו לו לכתוב אף זמן היום שעומד בו כיון דלא מיפסל משום מוקדם ואהא מסקינן דהיינו משום תקנת הולד ולכאורה יש לתמוה טובא דמאי ס"ד להתיר לו לכתוב הזמן שלא בציווי הבעל ות"ל דהוי שלא לשמה ועיקר מתני' בהכי איירי לענין שלא לשמה ואף את"ל דלמאי דס"ד דלא נ"מ מידי בזמן הגט דארוסה תו ליכא עליה שם תורף אלא דינו כטופס אפ"ה הא אפילו בשאר שטרות קאמר ת"ק דמתניתין דגזרינן שטרות אטו גיטין שצריך להניח כל מה שצריך להניח בגיטין אם כן כ"ש דיש לגזור בגיטין בזמן דארוסה אטו זמן דנשואה לענין שלא לשמה דהו"ל פסולא דאורייתא וכ"ש דקשה טפי למ"ד משום תקנת סופר דאל"כ אפילו טופס הוי אסור וא"כ לענין הזמן מאי תקנת הסופר איכא בזה תדע דהא רש"י ז"ל מפרש במשנה גבי צריך שיניח מקום המלוה והלוה שאם ראה א' רודף אחר חברו להלוותו לא יאמר הריני כותב מיד ואניח מקום הזמן לבדו שלא יהיה שטר מוקדם אלמא דבלא"ה אין דרך הסופר לכתוב מקום הזמן כלל וא"כ מאי מקשה הכא לר"ל דאמר משום פירי דלמא ר"ל ס"ל כמ"ד משום תקנת סופר וא"כ היכא דליכא תקנת סופר אפילו טופס אסור. ואף שיש לחלק וליישב דדוקא בשטרות דשייך פסול מוקדם דרך הסופר להניח מקום הזמן משום דלאחר זמנו יופסל משום מוקדם משא"כ בגט ארוסה למאי דס"ד דמוקדם נמי כשר הוי תקנת סופר נמי לענין אם יהא רשאי לכתוב מיד מקום הזמן אלא דלפ"ז תיקשי טפי בפשיטות למה הצריכו לכתוב כלל שום זמן בגט ארוסה למ"ד משום פירי כיון שאין בו צורך כלל ובודאי יותר טוב שלא לכתוב בו זמן כלל ממה שיכתוב לכתחלה זמן מוקדם שלא לצורך ובהא ודאי איכא תקנת סופר טפי שלא יצטרך לכתוב כלל הזמן וליכא למימר נמי דלענין כתיבת הזמן לא פלוג רבנן לכתבו בכל הגיטין הא ליתא שהרי הקשו בתוספות לעיל דף י"ח דבגיטין הבאים ממדינת הים למה תקנו זמן ולא ניחא להו לומר דלא פלוג רבנן וא"כ כ"ש דלא שייך לומר לא פלוג בין גט ארוסה לגט נשואה כיון שאין צורך כלל בזמן ובאמת דלכאורה משמע מל' הגמרא דהא דמקשה קפסיק ותני היינו דקשיא ליה למה הצריכו לכתוב כלל זמן בארוסה וא"כ אין צורך להסופר להניח חלק מקום הזמן אלא דנראה דרש"י ותוספות וכל המפרשים לא רצו לפרש כן משום דא"כ לא הוי אתי שפיר הא דמשני בגמרא משום תקנת הולד והיינו שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ומשמע להו דבאין בו זמן כלל לא שייך האי חששא דגיטה קודם לבנה אלא דלפ"ז אדרבא קשה יותר אסוגיא דגמרא גופא דאכתי קשה דבאמת לא היה ראוי לתקן שיכתבו זמן בגט ארוסה משום האי חששא גופא ועוד דבאמת לפי מה שכתבו התוס' דעיקר החששא דגיטה קודם לבנה היינו משום שכתוב בגט ארוסתי יאמרו שנתגרשה באירוסין א"כ בפשיטות מצינן לפרש כל הסוגיא בהכי דהקושיא למ"ד משום פירי היינו שלא יכתבו בו זמן כלל ומשני שפיר שאם לא יכתבו בגט ארוסה זמן כלל איכא למיחש שיכתבו ויחתמו העדים על גט ארוסה ולבסוף לא יתן לה הבעל הגט עד לאחר נישואין כלל ועידי מסירה ודאי לא מסקו אדעתייהו דנהי דבעו למקרייה לגט אפ"ה לא אשכחן דצריכין לקרות ג"כ הזמן דמהיכא תיתי וכ"ש למאן דמוקי לעיל בשמעתין כר' מאיר ולשיטת הפוסקים דלר"מ לא בעינן ע"מ כלל וא"כ איכא למיחש טובא שיאמרו גיטה קודם לבנה כיון שכתוב בו ארוסתי ועוד דכיון דבגט נשואה כותבין זמן ובהאי לא יכתוב זמן א"כ יאמרו דבודאי מן האירוסין נתגרשה ועוד אפילו את"ל דידעו דנתגרשה מן הנשואין אפ"ה אתו למימר דגיטה קודם לבנה ובודאי שהיה כתוב בו זמן הגט קודם שנתעברה ואיהי משום כיסופא ופגם הולד חתכה וגזייה לזמן הגט כדאיתא לעיל דף י"ז ע"ב ומש"ה תקנו דאף בגט ארוסה לעולם צריך להניח מקום הזמן ואין רשאי לכתוב אלא ע"פ ציווי הבעל וא"כ מסתמא כשמצוה הבעל לאלתר מגרש לה דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ואם יגרשנה מן הנשואין יכתוב הזמן מאותו הזמן משא"כ האי דכתבו גט לארוסתי דבסמוך דקאמר בפירוש לכשאכנסנה אגרשנה ואקדים פורענות לנפשיה ודאי איכא למיחש בפשיטות למיפסליה משום חששא דגיטה קודם לבנה וכמו שאבאר בסמוך כן נ"ל נכון בעזה"י לולא דרש"י ותוספות וכל הקדמונים לא פירשו כן והוצרכו לידחק בכמה דוחקים ולא ידעתי למה. והנלע"ד בכוונתם דודאי משמע להו דעיקר החששא דגיטה קודם לבנה לאו משום דבכתב ארוסתי לחוד תליא מילתא דאפ"ה לא יוציאו לעז בשביל כך אלא דע"י שיראו ג"כ שהזמן מוקדם מיהו בהאי טעמא לחוד נמי לא סגי שהרי לא יחתמו העדים אלא דכיון שכתוב בו ארוסתי אתי למיטעי כמ"ש התוספות ולפ"ז ע"כ דיותר טוב היה שלא לכתוב כלל זמן בגט ותו ליכא חששא דגיטה קודם לבנה לשיטתם אע"כ דס"ל דלענין כתיבת הזמן לא פלוג רבנן ואע"ג דהתוספות הקשו לעיל דף י"ח בגיטין הבאין ממ"ה למה תקנו זמן ולא ניחא להו לפרש דלא פלוג רבנן כו' דוקא התם קשיא להו שפיר דיותר טוב היה שלא לתקן בהם זמן כיון דא"א שיומסר בזמן הכתוב בו ועוד דע"י הזמן אפשר שיבא לידי פסול מוקדם גמור או טעות בזמן או שיכתוב הזמן שלא לשמה משא"כ הכא בגט ארוסה דלא שייכי הני טעמי לשיטתם דמכיון שאין צורך בזמן אלא משום לא פלוג תו לא מיפסל מחמת שום טעות או מוקדם בזמן מש"ה ניחא להו לומר לא פלוג רבנן ולענ"ד שכל זה דוחק מלבד כמה דוחקים וקושיות שאבאר בסמוך מסוגיא דשמעתין ומסוגייא דלעיל דף י"ז וי"ח ואף שאיני כדאי לפרש נגד כל הקדמונים אולי מקום הניחו לי מן השמים. אחר שכתבתי כל זה מצאתי וראיתי לבעל העיטור סוף מאמר זמן דמבואר בפירושו להדיא דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו דוקא להא מילתא לענין עיקר כתיבת הזמן בגט ארוסה שלא תקנו בו זמן אלא משום האי טעמא דגיטה קודם לבנה ע"ש ובספר בני יעקב על העיטור דף מ"ט ע"ב הפליג לתמוה על לשון העיטור ומסיק דאולי טעות סופר הוא ולמאי דפרישית אין כאן ט"ס כלל ואדרבה ספרא דווקנא כתביה ואדרבה פירוש מרווח הוא בסייעתא דשמיא ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול כמותו ורב גובריה דבעל העיטור ז"ל וזכיתי לקיים דבריו בטוב טעם בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה קפסיק ותנא הא דלא דייק בפ"ב גבי נכתב ביום כו' דהכא נמי לא דייק כו' ממילא ידעינן דצריך שיניח מקום הזמן כו' עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה טובא דהא ודאי איצטריך לאשמעינן במתני' דאף אם הסופר רוצה לכתוב הזמן למי שירצה לגרש היום אפ"ה אסור לכתוב עד שישמע מפי הבעל דאל"כ מיפסל שכתב הזמן שלא לשמה ואף את"ל דהוי מילתא דלא שכיח שיכתוב הסופר זמנו של אותו יום דלאו בשופטני עסקינן שהרי מחמת כן יופסל למחר אפ"ה אפשר שיכתוב הסופר עכ"פ הזמן של אותו שנה או שמיטה וקמ"ל דאסור משום שלא לשמה דהא לקושטא דמילתא כל מקום הזמן מיקרי תורף מיהא בגט נשואה כמ"ש כל הפוסקים בפשיטות ולעיל פירש"י כן להדיא בריש פרק המביא תניין. אמנם למאי דפרישית בסמוך בלא"ה אין מקום לקושיית התוספות דעיקר קושיית הגמרא דקפסיק ותני היינו משום דתנא דמתניתין קתני כל דיני תקנת הסופר האיך יתנהג בכל עניני גיטין ושטרות שבעולם במה שהותר לו לכתוב לשם טופס ובמה שצריך להניח מקום חלק ומוסיף והולך דבגיטין צריך להניח שלשה מקומות חלק שם האיש והאשה והזמן ובשטרי מלוה צריך להניח עוד מקום המעות ובשדה עוד מקום השדה ולפ"ז ע"כ מוכח דבגט ארוסה צריך לכתוב מקום הזמן דאל"כ הו"ל למיתני דיש מיהא ג"כ שום דבר שאין הסופר צריך להניח חלק אלא שני מקומות מקום האיש והאשה וליתנייה בהדיא דומיא דכל הנך אע"כ דקפסיק ותני דאין לך שום דבר שאין צריך להניח מקומות האיש והאשה והזמן ואהא מקשה שפיר דלמאן דאמר משום פירי הא לא הוצרכו לתקן זמן בארוסה ואין צריך להניח חלק מקום הזמן כלל כדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י לפי שיטתי דבסמוך וכבר כתבתי שהיא ג"כ שיטת בעל העיטור בבירור ודו"ק:

גמרא כיון דשמענא להא דתניא האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה ואמר עולא מאי טעמא גזירה שמא יאמרו כו'. ולכאורה יש לתמוה מאי קשיא ליה לעולא דקאמר מאי טעמא האיכא למיחש לבת אחותו דמסתמא עולא ס"ל כרבי יוחנן דתלמידו הוה וקי"ל נמי כרבי יוחנן דטעמא דזמן משום בת אחותו והרשב"א והרא"ש ז"ל כתבו דבעל העיטור פסק מה"ט גופא דלא חיישינן לבת אחותו והא דאמרינן לעיל דף י"ז ע"ב בפלוגתא דר"י ור"ל איפוך היינו דמפכינן עיקר פלוגתייהו דר"י ור"ל דר"י ס"ל משום פירות ולא משום בת אחותו ור"ל אמר משום בת אחותו ודחו הרשב"א והרא"ש ז"ל דברי העיטור וכתבו דמהאי דעולא לא איריא דאליבא דר"ל הוא דקאמר הכי ע"ש באריכות. ולענ"ד שזה דוחק דאכתי לשון מאי טעמא לא אתי שפיר דמשמע שלא מצא שום טעם אחר בדבר. אמנם לענ"ד בלא"ה נראה דלא שייך הכא טעמא דבת אחותו כלל כיון שהדבר ידוע שאמר ללבלר לכתוב לו גט בעודה ארוסה ולכשיכניסנה יגרשנה מאותו זמן ובהאי שעתא ודאי לא נתכוון לחפות עליה שהרי אם זינתה מקודם אכתי בת קטלא היא ומהיכי תיתי נחוש אח"כ לחיפוי בין כתיבת הגט לנתינתו ולא דמי לשאר מוקדם גמור שהעדים חתמו לאחר זמן כתיבה ויש לחוש שהבעל בעצמו כתב הגט והקדים הזמן בכוונה כדי לחפות עליה ואף אם נתברר שנכתב מקודם ע"י הסופר בזמנו לא פלוג רבנן דמסתמא כיון שלא גירשה לאלתר נמלך מלגרשה ועכשיו רוצה לגרשה כדי לחפות משא"כ הכא שאמר בפירוש שאינו רוצה לגרשה אלא לכשיכניסנה מהיכי תיתי נחוש לחיפוי בכה"ג כן נ"ל. ובהא דלא קאמר עולא דהו"ל מוקדם מטעמא דפירי לפי שיטת התוספות שנחתם ביום הכתיבה נראה דהתוספות לשיטתייהו דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אית ליה קלא שלא נמסר בזמנו ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה לכך הוצרך לטעמא דגיטה קודם לבנה. ועוד נ"ל נ"מ בהאי טעמא שאף אם כנסה באותו יום עצמו דליכא למיחש לבת אחותו ולא לפירות אפ"ה פסול דבלא"ה י"ל דהא דאומר לכשאכניסנה אגרשנה לאו ברשיעי עסקינן שישאנה ע"מ לגרשה אלא משום דלא קים ליה בארוסתו שפיר אם בתולה היא חייש שמא לא תמצא בתולה ואף באלמנה חייש לסמפון דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקה בבדיקת פנים כשמתייחד עמה לאחר נישואין ומזמן לו גט בשביל כך שאם ימצא סמפון יגרשנה לאלתר דהא קי"ל דצריכה גט ואפ"ה פסול האי גיטא שמא יבא עליה לאחר חופה ותתעבר ממנו ויאמרו גיטה קודם לבנה כיון שנכתב בגט ארוסתי יאמרו דביאת זנות הוה ואף שיש לפקפק קצת בזה דיותר ראוי לומר שנתעברה באירוסין ולא שייך שפיר גיטה קודם לבנה אפ"ה לא נמנעתי לכתבה דשפיר נקיט טעמא דגיטה קודם לבנה דהוי מילתא דפסיקא אם מגרשה לזמן מרובה לאחר זמן הגט ומכל מקום בלא"ה א"ש כדפרישית מעיקרא כן נ"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב:

תוספות בד"ה לכשאכניסנה אגרשנה פירש בקונט' משום דהוי גט ישן וקשה דאינו גט כו' ובגט ישן אם נתגרשה תינשא לכתחלה כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב בענין אחר דשאני הכא בההיא דלכשאכניסנה אגרשנה דהגט נכתב מעיקרא בפסול שהרי אסרו חכמים לכתוב לכתחלה גט כה"ג דכיון שהגט לא נכתב כתיקון חכמים החמירו לפסול כדמוכח במכילתין בכמה דוכתי משא"כ בגט ישן שעיקר הגט נכתב ונחתם בכשרות אין לפסלו משום האי גזירה דגיטה קודם לבנה דלא שכיח כן נ"ל אלא דבלא"ה מתרצו התוס' שפיר:

בד"ה הכא נמי גזירה שמא יאמרו כו' וא"ת מאי קפידא היא כו' שהרי העדים לא יחתמו לו דחזו שהוא מוקדם ואיכא למיחש בנשואין כו' עכ"ל. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל ודבריו מוכרחין בכוונת התוספות. אלא דאכתי לא ידענא למה הוצרכו התוספות לידחק בכל זה ולפרש דיטעו לאחר נישואין ויסברו שהיא ארוסה ואפ"ה העלו בסוף הדיבור בקושיא דהא מצינן לפרש בפשיטות בחששא קרובה שיחתמו העדים בעודה ארוסה ותחלה אפרש מאי דקשיא לי בגמרא אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן דהאומר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה דאינו גט דאכתי יאמר לסופר סתם כתוב גט לגרשה לאלתר ואח"כ יניחנו אצלו ויגרשה לכשיכניסנה ומה לנו לדברים שבלבו. אע"כ דמ"מ מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ולמעט חששא דגיטה קודם לבנה והשתא אתי שפיר טובא דאם יתירו להסופר לכתוב טופסי גיטין לארוסה עם הזמן דהיום אפשר דלבתר הכי סמוך לנישואין יהא בדעת הבעל לגרשה לאלתר וימלך לגרשה עד אחר נישואין או שבדעתו השתא לגרשה לכשיכניסנה וימצא גט מוכן אצל הסופר ויקחנו ויניח להעדים לחתום אם יהיו רשאין לחתום מוקדם לארוסה דלא ידעו לחששא דגיטה קודם לבנה ומשום פירות ליכא וא"כ ע"י כך יהא לעז גדול דגיטה קודם לבנה זמן מרובה משא"כ השתא דתקנו שלא יכתוב סופר שום זמן בגט ארוסה שלא מדעת הבעל תו ליכא למיחש למידי שאם רוצה הבעל לגרשה לאלתר ואמר כן לסופר מסתמא ימסרנו לאלתר דלא מקדים אינש פורענות לנפשיה ואם אינו רוצה לגרשה ולא עלה בלבו כלל אלא דלאחר כך סמוך לנשואין יהא בדעתו לגרשה לאלתר או לכשיכניסנה מ"מ לא ימצא שום גט שיש בו זמן מוקדם אלא שיכתוב זמן הגט מהיום שהוא סמוך לנשואין דאפשר שיהא בענין דלא שייך חששא דגיטה קודם לבנה וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דאין החששא אלא סמוך לנשואין ממש כשבודקה קודם נישואין או לאחר הנשואין מיד דא"ש טפי אלא דאין צורך לכל זה דבלא"ה א"ש כדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י. לולא דהתוספות והרשב"א ז"ל לא פירשו כן ובכה"ג נמי יש לפרש למאי דפרישית דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין שלא יכתבו שום זמן דמ"מ הוצרכו לתקן זמן ושלא יכתוב הסופר הזמן אא"כ כשאומר לו הבעל לגרשה לאלתר ומסתמא מגרש לה לאלתר דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ולדעתי צ"ע גדול ודוק היטב:

בא"ד ואומר ר"ת דכיון שרואין העדים בגט שכתוב ארוסתי יסברו כו' עכ"ל. ואין להקשות דלמה תקנו שיכתוב ארוסתי לא ליכתוב ותו ליכא למיחש מידי דנראה דצריך לכתוב ארוסתי כדי שידעו שנתגרשה מן האירוסין לענין דכתובתה מאחר ר' אם בתולה היא ואף באלמנה נ"מ טובא לכמה דברים ולענין פירות גופייהו שלא יערער הבעל להוציא הפירות שלה קודם זמן הגירושין ויאמר דנשואה היתה ולכתחלה ודאי כל מאי דאיפשר לתקוני מתקנינן:

בא"ד אבל קשה דלמה לי טעמא דגיטה קודם לבנה כו' יפסל למ"ד משום פירי כו' עכ"ל. ולכאורה נשאר הדבר בתימה דלא הועיל עולא כלום בדבריו. אמנם לענ"ד נראה ליישב קושייתם אף לפי שיטתם דלמ"ד משום פירי ודאי הוי חששא רחוקה טובא לחוש שמא לא יגרשנה עד אחר נישואין ויחתמו העדים בטעות ולאחר החתימה ימשך הדבר שלא יגרשנה ביום החתימה שהרי אם יגרשנה ביום החתימה אזלא לה הך חששא דמ"ד משום פירי ונהי דמ"ד משום פירות עיקר פסול גט שאין בו זמן היינו שמא לא ימסר ביום החתימה ותפסיד שלא כדין כמ"ש התוס' לעיל ד' י"ז דמשעת הנתינה תוכל ליקח כתב מהב"ד מ"מ לא חייש להכא אלא בענין האי חששא לחוד שמא ע"י סיבה ימשך הדבר בין חתימה לנתינה משא"כ הכא דליכא חששא אלא לאחר כמה חששו' טובא שיכתוב בעודה ארוסה ונמלך לגרשה עד לאחר נישואין ואז יטעו העדים ויסברו שהיא נשואה ויחתמו על מוקדם ואח"כ ימשך הדבר דהוי נמי מילתא דלא שכיחא דסתם גיטין נמסרין ביום החתימה כמ"ש התוס' לעיל וכולי האי לא חיישינן משום חששא דפירות מש"ה איצטריך לטעמא דגיטה קודם לבנה כן נ"ל ליישב קושייתם לפי שיטתם. אמנם לפי מאי דפרישית לעיל מסברא דנפשאי בלא"ה אין מקום כלל לקושיא זו כדפרישית ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בזה ובלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו ובסוגיית הפוסקים יבואר בקונטרס אחרון אי"ה:

גמ' ומקום הזמן קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין כו' ה"נ שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. ותמוה דעדיין קשה למה תיקנו זמן כלל בגט ארוסה דזה אינו תירוץ רק על מוקדם ע"ש. וי"ל למ"ש הרשב"א בכתובות על קושי' תוס' שהקשו לר"ל דזנות לא שכיח והא בתולה נשאת ליום הרביעי משום חשש דזנות ותירץ דרק זנות דנשואה לא שכיח דבעלה משמרה משא"כ התם זנות דארוסה שכיח ע"ש. ותמוה דא"כ מאי פריך הכא לר"ל ארוסה לית לה פרי והא בארוסה שייך שמא יחפה גם לר"ל כיון דזנות דארוסה שכיח כנ"ל. וי"ל דהנה חזינן גבי קיום דמדאורייתא לא בעי משום חזקה לא חציף איניש לזייף כו' ותוס' סוף פ"ב דכתובות הקשו א"כ לא שבקת חיי דכל א' יזייף ע"ש. ואינו מובן דהא איכא חזקה דלא חציף לזייף דמשום ה"ט לא בעי קיום ומאי קושי' דלא שבקת חיי. אך החלוק פשוט דהא ודאי דיש בעולם חצופים לזייף רק בשאנו דנין על אדם אחד פרטי מוקמינן לי' אחזקה מסתמא אינו חצוף ולא בעי קיום מה"ת. אבל התוס' הקשו שפיר דלא שבקת חיי דמי שהוא חצוף יזייף ויוציא ממון כנ"ל. וכן הכא זנות לא שכיח ודאי דמוקמינין אחזקת כשרות. רק דהא ודאי יש בעולם רשעים. והי' שפיר התקנה דבתולה נשאת ליום ד' דאי לאו התקנה היתה גם אותה החשודה נשאת ביום אחר והי' אקרורי דעתא כיון שהתקנה לכל העולם. ולכאורה מאי מקשה תוס' לר"ל. אך גם הכא בזמן שייך כנ"ל שהי' צורך לתקן זמן דאי לאו התקנה יש לחוש שאותה שתזנה יחפה עלי' בעלה בגט שאין בו זמן וגם כן אין דנין על אדם מיוחד כנ"ל. והוצרך הרשב"א לתירוץ הנ"ל דזנות דארוסה שכיח כנ"ל. והנה במוקדם הקשו הא אהני לשבוע דקמא כמו כתבו בו שבוע שנה חודש דכשר וכ' תוס' דכאן שנכתב בפסול בשקר לא מהני ע"ש. וצ"ל פי' דבשלמא כ' בו שבוע כו' הי' מקודם התקנה כך כיון שיש בו תועלת יוכשר לכתחלה ושוב אין שום רעותא מה שכותב רק שבוע דכך התקנה משא"כ במוקדם יש לחוש שמא באמת זנתה אתמול והוא רוצה לחפות והא ראי' שמקדם הזמן דאל"ה למה יקדים הזמן בחנם בשקר ע"ש שפירשו כן. וממילא שוב לענין זה החשש רק על זו האשה שאנו דנין עלי'. ובזה שוב זנות לא שכיח ודאי דאיכא חזקת כשרות שלא זנתה כיון שדנין עלי'. וממילא על מוקדם אין צריך לתירוץ הרשב"א הנ"ל. ופריך הש"ס שפיר בשלמא לר"י תיקנו אף במלתא דלא שכיח אבל לר"ל דלא תיקנו משום לא שכיח ואף דזנות דארוסה שכיח בעולם מ"מ יוכשר דכתבו בו שבוע כו' שאינו מוקדם יותר משבוע ואף שיש לחוש עלי' שמא זינתה ע"ז איכא חזקה ולא שכיח כנ"ל. ומשני שיאמרו גיטה קודם לבנה ולא קשה דעדיין למה תיקנו זמן ז"א דכשלא יהי' זמן כלל ע"ז שייך שפיר שמא יחפה גם לר"ל דזנות דארוסה שכיח כנ"ל:

עוד י"ל דברי הרשב"א דודאי זה פשוט דזנות בעדים והתראה לא שכיח גם בארוסה רק דסובר מ"ש תוס' לעיל דלכך צריך זמן בזה"ז שלא יחפה על בני' ממזרים. וזה גם שלא בהתראה ושכיח כנ"ל והתוס' סברי דתחלת התקנה לא היתה רק שיציל ממיתה רק התקנה נשארת ומה"ט לא בטלוה. אבל הרשב"א סובר דראוי לתקן ג"כ בשביל הנ"ל והוצרך לתרץ לחלק דזנות דארוסה לא שייך שיחפה על בני' ממזרים כיון שכתוב בגט שהיא ארוסה וא"כ שוב אין החשש רק להציל ממיתה. וממילא זנות דעדים והתראה לא שכיח אף בארוסה כנ"ל ופריך שפיר:

לכאורה קשה להפ' דארוסה לית לה כתובה והנ"י סנהדרין פ' אד"מ כ' דאף דבעי דו"ח בכל עידיות מ"מ לא מפסול גט שאין בו זמן מטעם דרישה וחקירה משום דאין בודקין עידי נשים בדו"ח משום דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמי' ע"ש וא"כ בארוסה דלית לה כתובה י"ל דתיקנו זמן דבעי מדאורייתא משום דו"ח כיון דליכא למשקל כנ"ל ומאי פריך לר"ל כנ"ל. ויש לדחות:

קשיא דר' אלעזר כו'. רישא אוקמת כר''א ומכשיר לכתוב טופסי גיטין וסיפא פליג ואמר חוץ מגיטי נשים: משום קטטה. מפני התקנה דקתני לאו אהיתרא דטופסי קאי אלא אצריך שיניח קאי מפני תקנת קטטה: ור''מ היא. דלא בעי כתיבה לשמה ולא צריך שיניח מקום הרי את מותרת אלא מקום השמות לבדן משום קטטה ומקום הזמן משום מוקדם: דאפי' תורף. עם השמות לכתוב דכי כתיב וכתב לה אחתימת עדים קאי שהיא עיקר כתיבתו: דקא כתיב. ומזכיר שמו ושמה: ורתח עלה. וכי משכח לגט מזומן יהיב ליה ניהלה: ומעגן ומותיב לה. כשהיא מגורשת: דאפי' טופס לא לכתוב. גזירה משום תורף דאורייתא: ל''ש מן האירוסין. המגרש לארוסתו צריך לכתוב זמן כשר ולא מוקדם: למ''ד משום פירי איכא. שאם יכתוב זמן לבו ביום והוא יגרשנה לאחר זמן והיא טורפת מיום הכתיבה: ארוסה מי אית לה פירי. מי אית לה דין פירי הלא אינו אוכל פירות אלא משעת תנאי כתובה ואילך שהוא מתחייב בפרקונה כדאמרי' בנערה שנתפתתה (כתובות דף מז:): משום תקנת ולד. הצריכו להניח מקום זמן לגט ארוסה: ולא הוה ידענא מאי היא. דמאי ולד יש לארוסה: כיון דשמעיתא להא דתניא כתבו גט לארוסתי. עכשיו ולא אתננו לה עד לאחר שאכנסנה: אינו גט. דגט ישן הוא שמא תתעבר כשיכנסנה ויאמרו גיטה קודם לבנה שיהיו סבורים שנתנו לה ביום שנכתב: הכא נמי. במתני' משום הכי צריך להניח מקום זמן אף לטופס הארוסה שמא יכתוב זמן לבו ביום והוא לא יגרשנה עד לאחר נישואין ויאמרו בלא קידושין וכתובה נתעברה לאחר גירושין ופגם הוא למשפחה: הלכתא כר' אלעזר. שפוסל בטופסי גיטין גזירה משום תורף: טובינא דחכימי. מאושר שבחכמים: ואפילו בשאר שטרות. במאי דפליג ר' אלעזר אדר' יהודה ואכשר בטופסי שטרות אמר רב נמי הלכה כר''א בתמיה: אשרתא. קיום השטר שהעדים מעידין על כתב ידיהם בב''ד וב''ד כותבין בו במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואשרנוהי וקיימנוהי כדחזי וחותמין: מצאו באשפה. ולא נכתב לשם אשה כלל אלמא לא חיישינן למיחזי כשקרא כיון דנחתם בעתו וזמנו: בו. ביום של חתימה: ופרעו. בו ביום: אינו חוזר ולוה בו. ואפי' ביום מלוה ראשונה לאחר פרעון דליכא למיחש למוקדם והכי מפרשינן לה בשנים אוחזין (ב''מ יז.): שכבר נמחל שעבודו. כשפרעו ובטל השטר ואין הקרקעות משועבדות שוב למלוה השניה שלא עליה נחתם שטר זה והויא לה מלוה על פה: אבל לשיקרא. אם היה נחתם על מלוה זו אע''פ שנכתב קודם הלואה כשר אם בו ביום נכתב:

קא פסיק ותני כו'. הא דלא דייק לעיל בפרק ב' (דף יז.) גבי נכתב ביום ונחתם בלילה משום דהכא נמי לא דייק אלא משום דכיון דכבר אשמועינן דמוקדם פסול ממילא ידעי' דצריך שיניח מקום הזמן אפילו לא הוי תני ליה דהכי נמי לא תנא צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם: לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט. פירש בקונטרס משום דהוי גט ישן וקשה דאינו גט משמע דאינו גט כלל ובגט ישן אם נתגרשה תינשא לכתחלה כדאמר לקמן בהזורק (דף עט:) ואומר ר''ת דבגט ישן ליכא אלא ייחוד בעלמא והכא דכנסה גרע טפי דודאי איכא ביאה וא''ת דביבמות פ''ה (דף נב.) גרסינן אהך מילתא לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולפי' הקונטרס ניחא דפי' שם דגט ישן מיהא הוי ור''ת מפרש דהתם איירי כשכתב בו זמן הנתינה דאפי' גט ישן לא הוי והכא כשכתב זמן קודם נישואין: הכא נמי גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. וא''ת מה קפידא הוא שיכתוב הסופר זמן והא ליכא למיחש שיבא לגרש בגט זה אחר נישואין שהרי עדים לא יחתמו לו דחזו שהוא מוקדם ואיכא למיחש בנישואין משום פירי ואומר ר''ת דכיון שרואין העדים שכתב בגט ארוסתי יחתמו אחר הנשואין כי יסברו דעודה ארוסה וא''ת כשיניח מקום הזמן נמי ויכתבו זמן ביום גרושין איכא למיחש שיאמרו גיטה קודם לבנה כיון שרואין שכתוב בגט ארוסתי וסבורין שלא ניסת לו מעולם וגם יפסידו הלקוחות פירות שמכר להם הבעל שלא כדין דיאמרו ארוסה היתה ואין לו פירות וי''ל דלקוחות לא יקנו פירות אם לא שידעו שנשואה היתה ויביאו עדים על כך וגם על בנה ידקדקו ויראו שנתעברה לפני הזמן הכתוב בגט ויתברר הדבר. שניסת א''נ יש לדבר קול שנישאת אלא שאין זמן הנישואין ידוע כל כך וידעו דמה שכתוב בגט ארוסתי לפי שנכתב קודם נישואין אבל אם נכתב זמן של קודם נישואין יאמרו כל שעה דגיטה קודם לבנה אבל קשה דלמה לן טעמא דגיטה קודם לבנה כיון שהיא נשואה וכתוב בו זמן של אירוסין יפסל למ''ד משום פירי כמו גט שאין בו זמן כלל שאין שום הוכחה מתוך זמן הכתוב בגט זה: הכא נמי מיחזי כשיקרא. וא''ת ורב פפי מ''ש דנקט אשרתא טפי מכל שטרות ואומר ר''י דרבותא היא באשרתא אע''פ שיודעין שחתימת העדים אמת ומזומנים העדים לפניהם לקיימה: וליתא לדרב פפי. תימה דמסיק דליתא ורב נמי לא סבר לה ובפרק ב' דכתובות (דף כא:) פריך מינה לרב גבי ג' שישבו לקיים את השטר ומגיה מתוך כך דברי רב אימא עד שלא כתבו כו' וי''ל דודאי אליבא דרב ליתא והתם פריך ללישנא דקאמר משמיה דרב הונא ולא מסיים בה אמר רב ואית דלא גריס הכא לדרב פפי אלא וליתא ופי' וליתא לקושיא דבשטרות לא חיישינן למיחזי כשיקרא דאמר רב נחמן וכו' ודוקא באשרתא חיישי' למיחזי כשיקרא שהוא קיום השטר ובפ''ב דכתובות (דף כא:) דאיירי בקיום השטר פריך שפיר מינה ובפ' הכותב (שם פה.) דמייתי לה אפסק דין דרב ביבי קאמר נמי וליתא יש לפרש כמו הכא וליכא כולי האי מיחזי כשיקרא שכותבין שנשבעה כמו שפסקו לה ב''ד:

דף כו - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד