גיטין כה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

מעשר ראשון. תשעה מעשר שני, ומיחל [מחלל את המעשר שני על מעות שיש לו בבית] ושותה מיד. כיון שיש "ברירה", ובשעה שיפריש יתברר למפרע איזה לוגין היו תרומה ומעשר, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין".

וכאן הרי מדובר ב"תולה בדעת עצמו", וסבר רבי יהודה ש"אין ברירה".

ואילו ב"תולה בדעת אחרים" אית ליה ברירה.

דתנן: "האומר לאשתו - 'הרי זה גיטך מעכשיו, אם מתי מחולי זה', אם מת מאותו החולי הרי זה גט.

ומה היא באותן הימים [כל זמן שלא מת]? רבי יהודה אומר: הרי היא כאשת איש לכל דבריה". וסבר רבי יהודה, דלכי מיית [כאשר ימות] הוי גיטא.

ואף על פי שבשעה שנתן את הגט היה מסופק אם יחיה או ימות, ותלה את הגט בדעת מי שחייו ומותו תלויים בידו, מכל מקום כשמת, אמרינן - הוברר הדבר למפרע שמשעת נתינה היה ראוי למות מאותו חולי. והגט חל מאותה שעה.

ומוכח שלדעת רבי יהודה "יש ברירה" במקום שתלה בדעת אחרים. ולא כדברי רבא.

וכן אמר ליה רב משרשיא לרבא: הא מצינו שדעת רבי שמעון, דתולה בדעת עצמו לית ליה ברירה, ותולה בדעת אחרים אית ליה ברירה.

והיכן מצינו את דברי רבי שמעון?

תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה - הא דאמרן.

כלומר - המשנה שנזכרה לעיל - "הלוקח יין מבין הכותים, רבי יהודה ורבי שמעון אוסרים". ומוכח ש"אין ברירה".

ומאידך, תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה - דתניא: האומר לאשה - הריני בועליך לשם קידושין על מנת שירצה אבא! אף על פי שלא רצה האב מקודשת, כיון ש"אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", וגמר בליבו לקדשה קידושין גמורים בכל מקרה.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: רצה האב, מקודשת.

ומיחל (מחלל) את המעשר שני על כסף ואם רוצה שותה מיד, וסומך על מה שיפריש לאחר מכן, שאז יתבררו הלוגים שהופרשו למעשר ולתרומה, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין, מפני שהם סבורים שאין ברירה. משמע שלדעת ר' יהודה במקרה שהדבר תלוי בדעתו, אין ברירה.

ומצד שני: במקרה של תולה בדעת אחרים אית ליה [יש לו, לר' יהודה, הריהו מקבל] את העיקרון של ברירה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: חולה שאמר לאשתו "הרי זה גיטך מעכשיו אם אמות מחולי זה", אם ימות — יחול הגט מאותה שעה שאמר, והשאלה היתה: מה היא (מה דינה) באותן הימים של מחלתו?

— ר' יהודה אומר: הרי היא כאשת איש לכל דבריה, לכל דיניה, ולכי מיית הוי גיטא [וכאשר ימות יהא זה גט]. והתולה דבר במיתתו, הריהו כתולה בדעת אחרים, וסבור ר' יהודה שכאשר מתברר הדבר הוא חל למפרע.

ועוד, אמר ליה [לו] רב משרשיא לרבא: הא [הרי] ר' שמעון גם כן מבדיל בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, שבמקרה של תולה בדעת עצמו לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את העיקרון של ברירה, ותולה בדעת אחרים אית ליה [יש לו] ברירה!

ומבארים: תולה בדעת עצמו לית ליה [אין לו] ברירה — הא דאמרן [זו שאמרנו] בענין היין שקונה מן הכותים (שומרונים). תולה בדעת אחרים אית ליה [יש לו] ברירה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הריני בועליך לשם קידושין על מנת שירצה אבא (אבי) בקידושין אלה ", אף על פי שלא רצה האב — מקודשת, שיש הנחה הלכתית שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולכן אנו אומרים שגם אם לא ירצה האב, מתחילה היתה הבעילה לשם קידושין. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (משם) ר' שמעון: אין הדבר כן, אלא רק אם רצה האב — האשה מקודשת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And he deconsecrates the second tithe that he will separate in the future, transferring its sanctity to money, and he may drink the wine immediately, relying on the separation that he will perform later, which will clarify retroactively which log he designated for the tithes and for teruma. This is the statement of Rabbi Meir. However, Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon prohibit this practice, as they hold that in this case there is no retroactive clarification. It is therefore evident that according to Rabbi Yehuda, there is no retroactive clarification where one makes the clarification dependent on his own decision.

By contrast, in a case where one makes the outcome dependent on the decision of others, Rabbi Yehuda accepts the principle of retroactive clarification, as we learned in a mishna (73a): In a case where an ill husband says to his wife: This is your bill of divorce from now if I die due to this illness, if he dies, the bill of divorce takes effect from the time of his statement. The mishna asks: What is the halakhic status of the wife in those days between when the bill of divorce was given but before the husband died?

Rabbi Yehuda says: She is like a married woman with regard to all of her matters, and she remains forbidden to other men; and when he will die, it is a bill of divorce. Death is equivalent to a matter that is dependent on the decision of others. Since Rabbi Yehuda agrees that the bill of divorce takes effect retroactively, as it cannot take effect after the death of the husband, he evidently holds that there is retroactive clarification where one makes the clarification dependent on the decision of others.

Furthermore, Rav Mesharshiyya said to Rava: But isn’t there Rabbi Shimon, who, in a case where one makes the outcome dependent on his own decision, does not accept the principle of retroactive clarification, but when one makes it dependent on the decision of others, he accepts the principle of retroactive clarification?

The Gemara elaborates: When one makes the outcome dependent on his own decision, Rabbi Shimon does not accept the principle of retroactive clarification. This is understood from that which we said in the case of wine purchased from Samaritans. When one makes the outcome dependent on the decision of others, Rabbi Shimon accepts the principle of retroactive clarification, as it is taught in a baraita in the Tosefta (Kiddushin 3:7): If a man said to a woman: I am engaging in sexual intercourse with you for the purpose of betrothal on the condition that my father will desire our betrothal, and then he married her without specification, then even if the father did not desire it she is nevertheless betrothed through this act of intercourse. Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: If the father desires it, she is betrothed,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה כדתנן מה היא באותן הימים וכו'. ולכי מיית הוי גיטא. פי' רש"י ז"ל ולא אמרינן גט לאחר מיתה כיון דאמר עכשיו ואע"ג דכשנתן הגט מספקא ליה אם יחיה אם ימות ותלה התנאי במי שמותו בידו וכשמת אמרי' הוברר הדבר דמשעת נתינה הוה ראוי למות מחולי זה וה"ל גט מההוא שעתא שעל כן מסרו ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימ' ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפר' דהתם לאו טעמא משום ברירה אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים.
ולפי זה הפי' מעכשיו אם מתי ומהיום אם מתי וכולהו גיטי דש"מ למאן דלית ליה ברירה לא הוי גט. וקשה לן הא מילתא טובא דקי"ל בדאוריית' אין ברירה כר' אושעיא דאמר הכי בפ' משילין (ביצה דף ל"ז ע"ב) ודרש אמימר הלכה כר' אושעיא והכא קי"ל דכי מיית הוי גיטא ועוד דאשכחן לשמואל דלית ליה ברירה דאמר בפ' בית כור האחין שחולקין לקוחות הן אלמא אין ברירה ובפ' משילין נמי אמרינן אפי' חבית אסורה אלמא קסבר אין ברירה ואפי' בדרבנן ואשכחן ליה דאמר במעכשיו אם מתי דאי מיית הוי גיטא דאמרי' לקמן אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט וכו'.
ואיכא דמפרשי לה הכי: לעולם מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי לרבנן דאמרי מגורשת לגמרי ובלבד שימו' לאו משום ברירה הוא שאפי' כשת"ל אין ברירה הוי גיטא דהא מעכשיו חייל. והא דמוכחינן דר' יהודה אית ליה ברירה מיהא משום דקי"ל בפ' מי שאחזו דהיינו טעמ' דר' יהודה דאמר הרי היא כאשת איש דלא חל הגט מעכשיו משום שהאומר מהיום אם מתי כאומר מיום שמתי כלומר שעה אחת קודם מיתה ומ"ה אמר בימים שבנתים שהיא כאשת איש לכל דבריה ואפ"ה לכי מיית הוי גט ולא אמרינן כיון שלא ברר ולא אמר מיום פלוני ואילך יהא גט לא חל אלא לאחר מיתה אלא אמרינן הוברר הדבר למפרע שכיון שמת מיום זה ואילך היה ראוי לחול משעת נתינה וזה הפירוש עולה בכאן.
אבל הא דר"ש קשיא, דמוכח דר"ש אית ליה ברירה משום שאמר רצה האב מקודשת ואף ע"פ שבשעת בעילה ספק רוצה ספק אינו רוצה אמרינן דהוברר הדבר דמשעת בעילה הוו קדושין משמע ודאי שכל התולה על התנאי שברשות אחרים אין המעשה מתקיים אלא למ"ד יש ברירה והכא נמי משמע בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ו ע"ב) ובפ"ק דחולין גבי הא דתני איו אין אדם מתנה על ב' דברים כא' אלא אם בא חכם למזרח ערובו למזרח ומערב ערובו למערב ואלו לכאן ולכאן לא ואקשינן מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה ואמר ר' יוחנן וכבר בא חכם אלמ' אע"פ שזה אומר אם בא חכם למזרח יקנה עירובי מבין השמשות למזרח כיון שתלה תנאו בדעת חכם אינו קונה אלא לדברי האומר יש ברירה כדברי ר"ש וזו של קדושין קשה מן הראשונה א"כ אפילו אמר לאשה ע"מ שתתני לי מאתים זוז ע"מ הכי אלא שי"ל תנאי שביד אשה כתנאי שבידו דמי וסמך דעתו עליו משעת נתינה מ"מ קשיא הלכת' אהלכת' בגיטא דשכי' מרע וקשה נמי הכי דקי"להרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת דהכי תנן במסכ' קדושין וכתבוה הגאונים וקי"ל אין ברירה.
ועדיין אני אומר דשאני ע"מ שירצה שכיון שהדבר מסור ללב אין אומרים כשרצה עכשיו הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה אלא לדברי האומר יש ברירה והכי משמע בעירובין וכי קי"ל כסתם מתני' דקתני הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא אליב' דר' יוסף היא דקי"ל דאמר ע"מ שלא ימחה אבא הוא וזה הכלל שאני אומר בברירה כל דבר שתנאו במעשה אחרים הרי זה קיים כגון גטו של שכיב מרע לדברי האומר מגורשת למפרע וה"ה בכותב גט לאשתו אם תצא בפתח תחילה לחברותיה ואם לאו לא תהא גט שאם נתקיים התנאי הרי זה גט למה זה דומה לאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים מכאן ואילך שאם ירדו ודאי מקודשת כמו שאומר בירושלמי בקדושין אבל אין אדם מתנה על ב' דברים כגון לאו זה שתצא מפתח תחלה וכגון שני לוגין שאני עתיד להפרי' שהרי אפשר שתתחלף המעשה ואין דעתו נבררת משעה ראשונה לדבר זה וכן הדין במתנה אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב אלוכולן אין המעשה מתקיים בהם אלא לדברי האומר יש ברירה אבל האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי למזרח ואם לאו יהא עירובי בטל קנה לדברי הכל והוא שיתלה במעשה אבל התולה ברצון בשל עצמו או בשל אחרים אע"פ שלא התנה בב' דברים אין אומרים כשרצה הוברר הדבר וחל משעה ראשונה אלא לדברי האומר יש ברירה והיינו דמייתי בשמעתין ע"מ שירצה אבא כדפרישית וכדתניא התם רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשיכה ר"ש אומר עירובי עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב מר סבר יש ברירה ומ"ס אין ברירהוה"נ איתמר התם בפ' כיצד משתתפי' המניח את החבית בכל שקבל עליו מבעוד יום מותר משחשכה אסור משום דאין ברירה והיינו תולה ברצון ההולך והוי כתולה בדעת עצמו ורצונו אף על פי שאחר הניח לו.
ובירושלמי (גיטין ג,א) גרסינן אמתני' דתנן ואיזו שארצה אגרש פסול. ומקשה מכיון שנתנו לו יעשה כמי שהיה כרות משעה ראשונה ומתרץ ר' חנינא אמר ר' היא אמר ר' יוחנן ותני כן כל התנאין פסולין בגט דברי ר' וחכמים אומרים את שהוא פוסל בפה פוסל בכתב ואת שאינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני הואיל והוא פוסל בפה בכתב הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז הואיל ואינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב א"ר יודן מה פליגין בשבטל תנאים אבל אם לא ביטל תנאים אפילו ר' מודה הדא אמרת כל התנאים דתנינן בגיטין דלא כר' א"ר חנינא תמן כותב ע"מ כך.
וכך פי': מתניתין ר' היא דלית ליה ברירה דקאמר שכל התנאים פוסלים בכתיבת הגט שאם כתב לה את מותרת לכל אדם ע"מ שתתני לי מאתים זוז אע"פ שנתנה אינו גט שלא נכתוב לשם כריתות גמור משעה ראשונה ואין אומרים כשנקיים התנאי נתברר שנעשה כרות משעה ראשונה וא"ר יודן כשנחלקו רבי וחכמים בכתב דאלמ' הכל מודים בע"פ שאינו פוסל בשחזר הבעל עצמו אח"כ ובטל התנאי שכיון שבשעת כתיבה לא אמר ואח"כ חזר הוא עצמו ובטל אגלי מילת' דלאו דעתיה בתנאיה ומשעה ראשונה גמר לגרש ועל דעת כריתות גמור כתב אבל אם לא ביטל תנאים אפילו ר' מודה שכל הפוסל ע"פ פוסל בכתב לפי שלדעתו כל התנאין פוסלין בין על פה בין בכתב שמשעת ראשון על דעת תנאי כתב ולא אמרי' כשנתקיים תחול למפרע דלית ליה ברירה כדאמרן ולפיכך אמרו הדא אמרה כל התנאין ששנינו בגיטין דלא כר' ור' חנינא פליג ואמר בין בטל בין לא בטל לא פסל ר' בע"פ שכשם שאין אנו אומרים ברירה לקולא כך אין אנו אומרים הוברר הדבר שעל מנת כן נכתב הגט משעה ראשונה אלא על דעת כריתות נכתב ועל דעת כריתות נתן אלא שאומר על תנאי.
כתבתי כל זה לפי שיש ללמוד ממנו שכל תנאי שבכתיבת תורף הגט אף על פי שנתקיים אין אותו הגט כשר אלא לדעת האומר יש ברירה, וקרובים דברים הללו לדברי ר"ש, ואף על פי כן דברים קשים הם.
עוד הוקשה לי בזה שם במסכ' עירובין בפר' בכל מערבין דפליגי אמוראי אי אית ליה לר' יהודה ברירה אי לא ומייתי התם כמה מתנייתא ולא מייתי הא ואיתמר נמי התם אמר רב ליתא למתני' מדתני איו ואקשי' אדרב' ליתא לדאיו מדתני מתני' לא ס"ד דשמעינן לר' יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין וכו' ולא מקשינן עליה ממתני' למדחי לדאיו מקמי תרתי והתם נמי לא שאני להו תולה בדעת עצמו מתולה בדעת אחרים כדאמרינן התם מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה ואמר ר' יוחנן וכבר בא חכם ולא מתרץ דלכאן ולכאן דתולה בדעת עצמו הוא אין ברירה ומזרח ומערב דתולה בדעת חכם הוא יש ברירה וכולה סוגיא הכי וכדר' יוסי נמי אסיקנא תמן פלוגתא דלית ליה ברירה ולא מקשינן ממאי דאמר שאם מתי לכי מאית הוי גיטא ובמסכ' בבא קמא שקיל בברירה דר' יהודה וקאמר דלית ליה ברירה מהא דהלוקח יין ולא מייתי מהא מיהו התם לא אסיקו מידיאלא מכלל דשמעתא משמע דאית ליה ברירה ובמסכ' יומא פר' הוציאו לו אסקינן ע"כ דלית לי' לר' יהודה ברירה מדתנן לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפרש התם מפני תערובות חטאות שמתו בעליה ומשום דלית ליה לר' יהודה ברירה וכדתני איו והתם לאו תולה בדעת עצמו הוא ובמסכת חולין נמי אסיקנא דר' יהודה לית ליה ברירה אלא דההיא לרב איתמר. ובמסכת סוכה פר' הישן (סוכה דף כ"ד) אמרינן דר' יהודה לא חייש לבקיעת הנאד אלא הק"ל לר' מאיר לדידי לית לי ברירה לדידך אודי לי מיהת שמא יבקע הנאד ורב הונא ברי' דר' יהושע הכי סבירא ליה דאמר הא דתנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו מעלה עשו לכפרה ולא חיישינן למיתה וכל שכן לבקיעת הנאד ומשמע דההיא סוגיא דסמכא היא דהיא בתר גיטין נשנית דהא שקלו וטרו בגמרא בסוגיא דגיטין דאמרי בהדי' ורמינן עלה ואמר אביי וכו' והדברים מכריחים לומר דרב משרשיא ורבינא סברי הכי דטעמי' דר' יהודה בגיטא דשכיב מרע ודר"ש בקידושין משום ברירה הוא וכטעמא דפרישית לעיל אבל אלו הסוגיות מתחלפים וסוברות אלו דאפילו למאן דאית ליה ברירה הוי גיטא אף על גב דאמר מעת שאני בעולם דכמ"ד מעכשיו דמי וכן בקידושין דר"ש קסברי דהיינו טעמי' דעל מנת שלא ימחה אבא הוא ולא צריך ברירה.
ואנן השתא בגיטא דש"מ, כיון דחזיי' כולהו סוגיי ומתני' ושמעתת' דמכשרי ואפי' שמואל דאמר אין ברירה ש"מ דכשר. והטעם צ"ע ובדיקה בדברי הגאונים ז"ל.
ובתוספות רבותינו הצרפתים אומרים דבמילתא דעבידא לגלויי בתנאי שלו כגון אם מתי אם לא מתי על מנת שירצה אבא יש ברירה וכי קי"ל אין בריר' כר' הושעיא דוקא התם דלא עביד לגלויי אין הדבר עומד ודאי להתברר משעה ראשונה שמא לא יסלקו לעולם והיינו טעמא דשמואל וזו סברא שאין לה עיקר.

ולענין ביאור השמועה לדעת האומר יש ברירה הוזכר כאן מיחל ושותה ופירושו מתחיל ושותה ויש גורסין מוהל ושותה מלשון מהול במים וגדולי הרבנים פירשוהו על מעשר שני שמחללו על מעות שבביתו שכל שיש בידו לתקן מתקנו ומ"מ בזו צריך לפרש ולומר מעשר שני שבו בצפונו או בדרומו ויהא מחולל על מעות אלו אלא שמ"מ הלכה שאינו שותה כלל שאין ברירה ועכשיו שהכותיים כגוים גמורים אין לנו צורך בשמועה זו ואתה לומד ממנה לחבית של טבל גמור שאין שותין ממנה על סמך ברירה וכן הדין בעם הארץ ולענין מה שנחשדו עליו אלא שבזו שואלו ואוכל בשבת על פיו שאימת שבת על עם הארץ כמו שביארנו בחמישי של כתובות הא על סמך ברירה ובלא שאלה לא אלא שבזו של דמאי דוקא לכתחלה אבל בדיעבד יש ברירה ואינו כאוכל דמאי למפרע:

ולענין ביאור השמועה מיהא לדעת המתיר בסמך ברירה יש שואלים והרי מכיון שקרא שם לתרומה שבה הוה ליה מדמע ותנן קרא שם מפיה לא ישתה משוליה ר"ל שאם אמר יהא מה שבפיה תרומה לא ישתה משוליה וכן משוליה לא ישהה מפיה וא"ת שזו בודאי טבל שהתרומה גם כן ודאית אבל זו של כותיים ספק טבל והרי אף אתה עושהו כודאי טבל ויש לתרץ שזו מאחר שקרא לה שם מעכשו הוא מפרישה ומתוך כך מדמעת אבל זה לא הפרישה אלא שאמר שאני עתיד להפריש ואף על פי שלהוציאה מידי טבל מועיל לדעתו על סמך ברירה מכל מקום אינה מדמעת וכן שאלו במשניות הסמוכות לזו במקומה במסכת דמאי פרק אחרון שנאמרו שם משניות בנוסח זה המזמן את חברו שיאכל עמו והוא אינו מאמינו על המעשר אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר המעשר סמוך לו וזה שעשיתי מעשר תרומת מעשר עליו ומעשר שני בצפונו או בדרומו מחולל על המעות מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס מעשר ושאר המעשר סמוך לו וזה שעשיתי מעשר תרומת מעשר עליו מעשר שני בפיו דמחולל על המעות פועל שאינו מאמין בבעל הבית נוטל גרוגרת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל וזו תרומת מעשר עליהם מעשר שני באחרונות מחולל על המעות הלוקח יין מבית הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני ומיחל ושותה היו לו תאנים של טבל בביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ושאר מעשר ותשע מעשר שני היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הם מעשר ושאר מעשר סמוך לו וזה שעשיתי מעשר תרומת מעשר עליו ומעשר שני בצפונו או בדרומו מחולל על המעות זהו תורף המשניות והם שואלים מפני מה לא שנו בכותיים ותאנים של טבל מחולל על המעות כמו ששנה באחרות ותירצו דכותיים וטבל הואיל וודאי טבל היא אינו יכול לחלל על המעות אבל באותם שהם ספק הוא שונה מחלל על המעות ועדין הם שואלים שבאלו לא שנה תרומת מעשר ושנאו באחרות ותירצו שזו של מזמן ופועל מפריש תרומת מעשר לפי שאינו שלו שהרי ישייר הכל אחריו אצל בעל הבית שאינו מאמינו לכך צריך שיהא הוא מפריש ממנו תרומת מעשר וכן בדמאי אע"פ שהוא שלו מפריש ממנו תרומת מעשר מאחר שהוא ספק מפני שאינו נותן המעשר ללוי או אינו רוצה שהרי המוציא מחברו עליו הראייה אבל טבל וכותיים שהוא ודאי והן שלו אינו צריך להפריש תרומת המעשר שהרי הוא נותן המעשר ללוי והוא מפריש ממנו תרומת מעשר ואף הם חזרו ושאלו מאי שנא דבמזמין ובדמאי אומר בה למחר ובכותיים וטבל אינו אומר למחר אלא שאני עתיד להפריש ומשיבים שבאותם שהם ספק אין בהפרשתן בשבת תקון גמור לפיכך שונה בהן למחר אבל בכותיים וטבל שהוא ודאי אינו שונה בהם למחר שהרי יש בהפרשתם בשבת תקון גדול ולכך הוא אומר שאני עתיד להפריש במוצאי שבת:

ולענין פסק בכל אלו כל מה שהוא מן התורה אין בו ברירה ואם כן זו של כותיים ותאנים של טבל הואיל והם טבל ודאי שאיסורו מן התורה אין בהם דין ברירה הא באותם של דמאי אע"פ שלכתחלה אין ראוי לעשות כן בדיעבד מיהא יש ברירה:

גט של שכיב מרע ענינו שיאמר לה הרי זה גיטיך מעכשו אם מתי כמו שיתבאר וכל הימים שבין קבלת הגט למיתתו הרי היא מגורשת ובלבד שימות שכשמת חל הגט למפרע מעכשו ולפיכך מי שבא עליה באותם הימים ביאתה תלויה אם מת הבעל פטור ואם עמד נמצא בועל אשת איש ואם בא עליה בשגגה חייב חטאת ואין זה תלוי בדין יש ברירה ואין ברירה שהרי בשעת מיתה חל למפרע מעכשו ומה שהביאוה כאן לדעת ר' יהודה מדין יש ברירה מפני שהוא סובר שהיא באותן הימים כאשה איש ומפני שהוא סובר במעכשו אם מתי משעה הסמוכה למיתה ומאחר שאינו חל למפרע משעת נתינה אתה צריך לפרש כיצד הוא חל מחיים ואתה צריך בו לומר שמכיון שהתנה במעכשו אם מתי ולא חל בשעת מיתה למפרע מעכשו שאינו חל מחיים אלא מטעם ברירה כלומר הוברר הדבר שמחיים חל הואיל ותלה הדבר בדעת שמים אבל אנו הואיל ופסקנו שבשעת מיתה חל מעכשו למפרע אין צורך לדין ברירה כלל אלא הרי הוא כשאר תנאין שבגט האמורין במעכשו ואלו היה הענין משום ברירה היית צריך לומר בה שאין ברירה שהרי כל בדאוריתא אין ברירה ומתוך כך הזהר שלא לפרש כן וגדולי הרבנים פירשו בה דברים המביאים לכך ובמחילה מכבודם אין דבריהם עולים כהוגן:

מי שבא על האשה בעידי ייחוד ואמר לה בשעת ביאה הריני בועלך לשם קדושין על מנת שירצה אבא יש פוסקין שהיא מקדשת מספק מפני שבסוגיא זו אמרו שלדעת האומר יש ברירה הכל תלוי ברצון האב ורצה האב מקדשת לא רצה אינה מקדשת ולדעת האומר אין ברירה אפי' לא רצה האב מקדשת ומשום דאין אדם עושה בעילתו זנות ואנו פוסקים שכל בדאוריתא אין ברירה לחומרא והילכך הוה לה מקדשת מספק ומ"מ קשה לפרש מה בין זה להרי את מקדשת לי על מנת שירצה אבא שאם רצה האב מקדשת לא רצה אינה מקדשת ולא גלגלנו עליה טעם ברירה שאלו כן היה לנו לפסוק אין ברירה דהא בדאוריתא הוא ומתוך כך נראה לי שזו ר"ל על מנת שירצה אבא אינה תלוייה בדין ברירה והוא שדחה לומר שר' יהודה ור' שמעון כלם סוברים יש ברירה אף בתולה בדעת עצמו וטעם דבריהם ביין של כותיים מחשש שמא יבקע הנאד ונמצא שותה טבלים למפרע ואין חלוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים לא לדבריהם שסוברים יש ברירה ולא לדבר האומר אין ברירה וכפשוטה של סוגיא דקא בעי תולה בדעת אחרים ופשיט ליה תולה בדעת עצמו והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים וכדקאמר רבא נמי מאי קושיא דילמא למאן דאית ליה ברירה לא שנא בדעת עצמו ולא שנא בדעת אחרים ומאן דלית ליה לא שנא בדעת עצמו ולא שנא בדעת אחרים וכך נראה ברור ממשנת עירוב למזרח שהיא שנוייה בתולה בדעת עצמו ובתולה בדעת אחרים כמו שנכתוב בסמוך ומאי דאקשו ליה מדעת אחרים מר' יהודה דשמעתא דמה היא באותם הימים ומדר' שמעון משמעתא דרצה האב דרך סוגיא נאמרו ולא שיהא עיקרן מדין ברירה והראייה שהרי בפרק בכל מערבין נחלקו לדעת ר' יהודה אם יש לו דין ברירה אם לאו ולא הביאו דמה היא באותם הימים כלל וכן במסכת בבא קמא ולא עוד אלא שבמסכת עירובין אמרו ליתא למתני' מדתני איו אדרבה ליתא לאיו מדמתני' לא ס"ד דשמעינן ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה ואייתי ליה הא דכותיים ואם זו של שכיב מרע משום ברירה היה לו להביאה כדי לדחות זו של איו מקמי תרתי וכן לר' יוסי אמרו שם שסובר אין ברירה ולא הקשו מזו של שכיב מרע אע"פ שבאותה של איו נשנית תולה לדעת עצמו ותולה בדעת אחרים אלא שריסי השמועות מוכיחות בבירור כדברינו בדין ברירה לכל מי שיש לו ברירה ובחינה:

והילכך לענין פסק כל בדאוריתא אין ברירה לחומרא אפי' תולה בדעת אחרים וכל בדרבנן יש ברירה לקולא אפי' תולה בדעת עצמו אלא שהשמועות יש הרבה מהן שאתה סבור לפרש טעמם מדין ברירה על הדרך שפירשו בסוגיא זו דר' יהודה במה היא באותן הימים ודר' שמעון בההיא דרצה האב ואינו כן ועיקר הדברים שכל שהוא נאמר דרך תנאי אינו בדין ברירה כלל אלא על כל פנים התנאי מכריע ובורר וצריך להתקיים ולכשיתקיים נתקיים הכל למפרע והילכך בהרי את מקדשת לי על מנת שירצה אבא הכל תלוי ברצון האב ולא נחלקו חכמים בהריני בועליך אלא שסוברים שמתוך שאין אדם עושה בעילתו זנות אף הוא מן הסתם מפקיע תנאו וגומר ובועל לשם קדושין ומטעם זה יש לפקפק לפסוק כן שלא לעשותה מקדשת ודאית כדעת קצת פוסקים ואם אתה פוסק כר' שמעון לא מדין ברירה אלא מקיום תנאי כשאר כל התנאים ובימים שבין גט למיתה אף ר' יהודה אינו צריך בו לדין ברירה אלא שהוא בעל מנת שימות והמיתה גומרת ובוררת אלא שזמן הגט למפרע לדעתו משעה הסמוכה למיתה ולדעתנו משעת נתינה וכן בכל שהוא מתנה יהא כך על מנת שיהא כך הכל תלוי בקיום התנאי בין שתלאו במעשה הן שתלאו במעשה אחרים הן שהתנה בדבר התלוי בידי שמים שמשנתקיים התנאי נתברר המעשה מעכשו שלא היה בירורו חסר מצד עצמי אלא מצד התנאי אבל כשמזכיר דבריו סובבות על שני ענינים ולא הוברר על אי זו כגון כתוב ולאי זו שארצה אגרש או כתוב לאי זו שתצא מן הפתח תחלה הרי חסרון הבירור מצד עצמו של דבר ומתוך כך אתה אומר בהן אין ברירה לחומרא בדאוריתא ומגורשת מספק הא אלו אמר כתוב לזו על מנת שתצא בפתח תחלה הכל לפי תנאו וכן ביין של כותיים לא נתברר אי זהו לוג של תרומה ומעשר וחסרון הבירור מצד עצמו של דבר לגמרי וכן במה שאמרו שמניח אדם שני עירובין בשתי רוחות ואומר אם יבא חכם למזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב למערב ואם יבאו שנים אחד למערב ואחד למזרח עירובי לאי זה שארצה הוברר שלאותו רוח קנה שביתה שאף זו חסר הבירור מצד עצמו של דבר ואין חלוק בין תולה בדעת עצמו כגון לאי זו שארצה לתולה בדעת אחרים כגון אם בא חכם ומה ששנינו נדרים מ"ה ב' בשותפין שנדרו הנאה זה מזה שלדעת חכמים אסורין ליכנס בחצר ולר' אליעזר בן יעקב מותר שזה בשלו נכנס וזה בשלו נכנס ופירשו מחלוקתם בבבא קמא שהוא תלוי בדין יש ברירה ואין ברירה שלר' אליעזר בן יעקב יש ברירה והוברר הדבר שבחלקו נכנס והלכה כמותו באין בה דין חלוקה אף זו בדרבנן הוא שמן התורה לא נאסר אלא בהנאה הניכרת והרי זה בשעה שמשתמש היום ברוח זה הוברר שזהו חלקו ולמחר כשישתמש ברוח אחרת הוברר גם כן שזהו חלקו ואפי' היה משתמש בכלה כך הוברר שזה ישתמש בה היום וזה ישתמש בה למחר וכשיש בה דין חלוקה מיהא אע"פ שיש ברירה הואיל ואלו היה כופאו לחלק לא היה משתמש אלא בחציה ועכשו משתמש בכלה ויתור הוא וויתור אסור במודר הנאה ויש מפרשים אותה מטעם קפידא וכמו שביארנו הכל במקומה ועוד בשלישי של בתרא והרבה מפרשים נתבלבלו בענינים אלו ומה שכתבתי נראה לי ברור:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש מקום האשה מקום הזמן שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה מקום הלווה מקום המעות מקום הזמן שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח מקום המוכר מקום המעות מקום השדה מקום הזמן מפני התקנה ר' יהודה פוסל בכלם ר' אלעזר מכשיר בכלן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה אמר הר"ם פי' ר' יהודה גזר טופס אטו תורף ר"ל יפחד שיכתוב גם כן כונת השטר אשר אמר ת"ק שיניח אותו עד שיזדמן שיקרא נסחתו לפי שהזדמן ויהיה חספא בעלמא ואמר מפני התקנה מפני תקנת סופר יקל עליו ויותר לו כתיבת טופסי גיטין כדי שלא יבטל ויצטרך שיניח גם כן מקום הרי את מותרת לכל אדם והלכה כר' אלעזר:

אמר המאירי הכותב טופסי גיטין והוא שהסופר לפעמים כשרואה עצמו בטל מחשב בעצמו איזה שדה עומד לימכר או איזו אשה עומדת להתגרש מתוך תגר שהוא רואה בינה ובין בעלה או איזה אדם עשוי ללות מצד מה שמתגלה לו בעניני בני אדם ומתוך שעומד לו בטל כותב לו טופסין בענינים אלו כדי שיהו מזומנים לו בעת הצורך ולא יצטרך ליבטל עליהם אם נזדמנה לו מלאכה אחרת ואמר על זה שהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומטעם לשמה ומקום הזמן מדין קדימה ופירשו בגמרא שלדעת ר' אלעזר היא שנוייה שסובר עידי מסירה כרתי והילכך וכתב לה לא על חתימת עדים הוא נאמר אלא על כתיבת התורף ומתוך כך אמרו בגמרא שצריך לשייר גם כן מקום הרי את מותרת לכל אדם שאף הוא מתרפו של גט שאלו תאמר עידי חתימה כרתי יש לך לפרש וכתב לה אחתימה וכל שכתב אף התורף שלא לשמה כשר אלא דעידי מסירה כרתי ואע"פ שאנו מפרשים אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה וא"כ כל שיש עידי חתימה יש לך להכשיר אף בנכתב התורף שלא לשמה אינו כן שמאחר שאף עידי מסירה כרתי למדת במה שאמר וכתב לה שעל התורף אמרה ואין צורך לעידי חתימה אלא שכל שהוא מחתימם צריך שיחתמו לשמה:

שטרי מלוה צריך שיניח מקום הלוה ומקום המלוה ומקום המעות ואע"ג דלא בעינן בהו לשמה מ"מ גוזרין בה תורף שבהן אטו תורף דגט ומקום הזמן מדין קדימה:

שטרי מקח וממכר צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום השדה ומגזירת תורף שלהם גם כן אטו תורף גיטין ומקום הזמן מדין קדימה:

ומה שאמר מפני התקנה כלומר שמן הדין היה לנו לגזור בגיטין טופס אטו תורף ושלא להתירו אף בכך וכן בשאר שטרות היה לנו לאסרו בטופס אטו תורף אע"ג דתורף גופיה משום גזירה שדברים אלו טעותם מצויה ויש להחמיר בהם או מחשש הזמן שהוא גזירת עצמן אלא שמפני התקנה הקלו לסופרים בכך שלא להעמידם בטלים ולמדת בתקנה זו שתקנת סופר היא ובגמ' פירשוה לדעת ר' מאיר מתקנת קטטה או מתקנת עגונות כמו שהתבאר שם אלא שזו עיקר:

ר' יהודה פוסל בכלם אף בשיור תורף בגט מגזירת טופס אטו תורף ובשאר שטרות מגזירת שטרות אטו גיטין ור' אלעזר מכשיר בכלן חוץ מגיטי נשים שבגט פוסל אף בשיור תורף גזירה טופס אטו תורף אבל שאר שטרות אטו גיטין לא גזר ומה שאמר וכתב לה הקשו בגמ' דהא אף לר' אלעזר וכתב לה אתורף הוא דכתוב ופירשו בה גזירה משום וכתב לה ר"ל גזירה משום מאי דבעינן ביה וכתב לה ר"ל תורף וכן הקשו דהא רישא אוקימנה כר' אלעזר ונמצא מכשיר אף בגט בדיעבד ותירץ תרי תנאי ואליבא דר' אלעזר:

ולענין פסק נראה דעת גדולי הפוסקים כר' אלעזר דסיפא ובגט פסול ואע"פ שכתבו במחובר בשיור תורף כתבו שכשר בדיעבד וכן בכתיבת חרש באלו אין הדבר מצוי אבל כתיבת טופסין לסופר דבר המצוי ויש להחמיר בו והגט פסול ופוסל הא כל שכתב התורף שלא לשמה אינו גט כלל ובשאר שטרות שהוא מכשיר יש אומרין דוקא בשיור תורף וגדולי הדורות מפרשין אותה אף בכתיבת התורף שאין גוזרין בה כלל חוץ מן הזמן ואם לוה באותו היום אף בזמן לא גזר וכן נראה ממה שהקשו למטה כשאמרו הלכה כר' אלעזר ואפי' בשאר שטרות כלומר דמכשר בהו והא מיחזי כשיקרא ואם אינו מכשיר אלא בטופס מאי מיחזי כשיקרא איכא:

ויש פוסקים כר' אלעזר דרישא ואף בגט כשר בדיעבד בשיור תורף כדין כתיבה במחובר וכתיבת חרש וגדולי המחברים מצינו בקצת ספרים שלהם כדעת זה ונוסח דבריהם בהלכות גירושין פרק שלישי כך הוא לפי מה שמצאתי בקצת ספרים מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין ויניח מקום האיש ומקום האשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם כדי שיכתבם לשם האיש והאשה וכן יחתמו העדים לשמו ולשמה ויש לתמוה שהרי בגמרא אמרו הלכה כר' אלעזר ועל כל פנים אר' אלעזר דסופא קאי וכמו שהקשו בה ואפי' בשאר שטרות כלומר להכשירם בשיור תורף ואי אר' אלעזר דרישא קאי היכי מקשי ואפי' שאר שטרות ואם פוסק כמותו להכשיר בגיטין לא כל שכן בשאר שטרות אלא שהדברים מבוררים כדעת ראשון ואף בקצת ספריהם של גדולי המחברים מצינו באותו מקום הנוסח מתוקן לדעת זה ונסח דבריהם לפי מה שמצינו בקצת ספרים סופר שכתב טופסי גיטין והניח מקום האיש והאשה והזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם עד שיכתבם לשם האיש והאשה וכן יחתמו העדים לשמו ולשמה זה גט פסול ונראה שזהו לשון מתוקן אחר הראשון:

ויש פוסקין כר' אלעזר דסיפא בשיור תורף של מקום האיש והאשה והזמן אלא שכבר כתב הרי את מותרת לכל אדם כפשטה דמתניתין אבל כל שהניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם כשר בדיעבד אלא שלכתחלה אסור גזירה טופס אטו תורף ולדעתם על זו סמכו גדולי הפוסקים להביא המשנה כפשוטה ולא הביאו שיור הרי את מותרת לכל אדם ועל זו הביאו מה שפסק רב כר' אלעזר והדברים נראין כאוהבין בשעת הצורך:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה ר' יהודה ור' יוסי כו' דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר כו' או לא יעלה סלע כו' עכ"ל מדברי מהרש"ל והא דפריך מדברי ר' יהודה נ"ל דלק"מ דודאי רב משרשיא לא ס"ל לחלק ומש"ה פריך מר' יהודה ה"ה לר' יוסי דבחד גוונא קשה מתרוייהו ומש"ה פריך כו' מר' שמעון ורבא שהשיבו לו דר' שמעון סבר יש ברירה כו' אלא שר' יוסי כו' לא ס"ל דיש ברירה כדאיתא בפרק בכל מערבין גבי לא חילל כו' ע"כ תוכן דבריו והוא דחוק לנו לומר תירוץ לר' יוסי מסברא מבחוץ ורב משרשיא לית ליה הך סברא ואין זה אלא דברי נביאות גם יש לדקדק לפי זה בקושיא זו בעצמה לקמן שכתבו התוספות לחלק לרב בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דמי הכריחם לזה ואימא דרב ס"ל כרבא דלא מחלק בהכי אלא דההיא דמי שאחזו עומד להתברר אם יחיה אם ימות כמו שכתבו הכא וכן יש להקשות לר"י כמו שכתבו כל זה בפרק בכל מערבין וע"כ הנראה דתוספות אזלי (ד) לשיטתם שפירשו לקמן לר' יהודה דמוקי לה במי שאחזו באומר מעת שאני בעולם ולא בדרך תנאי אם ימות או אם לא ימות אלא שעה אחת קודם מיתתו יהא הגט חל ואותה שעה אינה מבוררת וצריך ברירה ולכך הרי היא כא"א לכל דבריה כל ימי חייו והשתא אין כאן הדבר עומד להתברר בודאי אם יחיה אם ימות כמו לר' יוסי דמגורשת ואינה מגורשת משום ספיקא דאם מת מחולי זה יהא גט למפרע ואם לא מת לא יהא גט וזה ודאי עומד להתברר ולהכי לשמואל נמי דאתקן אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט הדבר עומד להתברר בודאי אבל רב ור' יוחנן דאליבא דר"י קיימי דלא איירי בכה"ג אלא באומר מעת שאני בעולם אין זה מקרי דבר העומד להתברר בודאי ועיין בדברינו בתוס' לקמן בפרק מי שאחזו וזה נ"ל ברור ודו"ק:

בא"ד אבל שאר אמוראי סברי אע"ג דלקוחות הן אין מחזירין כו' עכ"ל ר"ל כל שאר אמוראי היינו רב משרשיא דהכא דסברי אין ברירה לר' יהודה אע"ג דלקוחות הן אין מחזירין כו' דאי מחזירין תקשי ליה כמו שהקשו כיון דסבר דלאו כקנין הגוף דמי לא משכחת ליה דמייתי ביכורים כו' אבל לר' יוחנן דסבר מחזירין ל"ק דאיהו סבר לר"י דאית ליה ברירה כדמסיק במרובה לר"י אליבא דר' יהודה דתני כל הנלקט כפרש"י התם עיין שם ודו"ק:

בד"ה ולכי מיית כו' והשתא הא לרב בתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה לר' יהודה כו' עכ"ל הקושיא לרב דלדידיה הוה תלתא תנאי אליבא דר"י דמתניתין דבכל מערבין ס"ל דאית ליה לר"י ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו והך דאיו ודלוקח לית להו ברירה לר"י בתולה בדעת עצמו ואית להו ברירה בתולה בדעת אחרים וכדמוכח ההיא דמי שאחזו והך דשופרות לית ליה ברירה אפילו בתולה בדעת אחרים לר"י אבל מאי דקשיא להו לר' יוחנן אליבא דר' יהודה מהך דשופרות לא ידענא פירושו וכמ"ש בחידושינו בפרק בכל מערבין ע"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה ומיחל ושותה וכו' עד ואין נראה וכו' לפי שקבע וכו'. כלל דברי התוס' בדבור זה הוא זה דבדמאי מותר לקבוע מקום בבין השמשות משום דהוי ספק ואינו מתקן מכל בודאי והואיל וקבע לו מקום מותר לחללו אבל בעובד כוכבים דאסור לקבוע מקום משום דהוי כמתקן ודאי טבל והואיל ולא קבע לו מקום א"א לחללו כיון שאין מקומו קבוע:

ד"ה דברי ר"מ וכו' עד ועוד דאי הוי משני הכי הוה קשה ליה אידך דר"י דאמר לעיל אף אחרון אינו פוסל. ר"ל ש"מ דלית ליה ברירה ואע"ג דאמר דאי אתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה וכו' צריכותא בעלמא היא:

ד"ה ר' יהודה ורבי יוסי וכו' עד אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה. פירוש כדמסיק משום דשמא יבקע הנוד אלא שיש לדקדק א"כ ל"ל לתוס' זה הל"ל דלמסקנא אית ליה לר"י ברירה וגבי כיס לא הוי מטעם דאין ברירה אלא משום דשמא לא יעלה סלע כלל וגבי נוד משום דשמא יבקע הנוד כדמסיק אלא שי"ל משום דגבי נוד שייך טפי לומר שמא יבקע הנוד אבל גבי כיס לא שייך לומר כ"כ שמא לא יעלה ואעפ"כ ס"ל לר' יוסי דלא חיללה א"כ אין ברירה ס"ל לכך הוכרחו התוס' לחלק כן אליבא דר' יוסי:

ד"ה מה היא באותן הימים וכו' עד ושם פי' בקונטרס וכו'. ע"ש דאין משמע כן מפי' רש"י אלא משמע מדבריו שהמקשה הוה ס"ד דמה היא באותן הימים קאי ארישא באומר מהיום ופריך ע"ד שפירשו התוס' כאן אלא שהמתרץ תירץ דמה היא לא קאי ארישא אמהיום אם מתי אלא איירי באומר מעת שאני בעולם ע"ש:

ד"ה ולכי מיית הוי גיטא וכו' עד והא דפריך אההיא דאיו מ"ש לכאן ולכאן דאין ברירה כצ"ל:

בא"ד מיהו קשה דבסוף ביצה וכו' עד מ"מ מוכח שפיר דרבי יוחנן לית ליה ברירה מדמשני לה. והא דלא מייתי ראיה דר' יוחנן לית ליה ברירה מדאמר האחין שחלקו וכו' או מהא דאמר אפי' האחרון אינו פוסל אין ה"נ דהתם מייתי ההיא דאחין שחלקו אלא שאמר וכ"ת כי לית ליה לר' יוחנן ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ומי אית ליה ומייתי ההיא ראיה דאיירי בעירוב דמידי דרבנן הוא. גם יש לתרץ אההיא דלעיל דאף אחרון אינו פוסל משום דבעינן לה לשמה כדאמר לעיל וצריכא וכו':

גמ' ר"י ור' יוסי ור"ש אוסרין. מקשין אמאי לא מקשה ג"כ דר' יוסי דלוקח אדר' יוסי דמי שאחזו דאמר מגורשת ואינה מגורשת אבל ברישא לא פליג דלכי מיית הוי גיטא כמו שכתבו התוספות ד"ה ר"י ור"י ור"ש כו' וגם לשינויא דרבא לא מיושב דר' יוסי אדר' יוסי מכח סלע של מעשר שני דר' יוסי מיהו בזה לס"ד דמכריח לחלק בין תולה בדעת עצמו וכו' מיושב ג"כ דר"י אדר"י ולרבא ס"ל החילוק דסופו להתברר ליישב דר"י כמ"ש [התוס' ד"ה הנ"ל] והוא קרוב לטעמא דשמא יבקע הנוד ונקיט דר"י אדר"י וקאי בראשונה במתניתין דהלוקח ובמי שאחזו וה"ה נמי ר' יוסי דחד הכרח וחד טעמא הוא רק לר"ש דצריך להביא משנה חדשה להקשות ממנו מביאו וק"ל:

בתוס' בד"ה דברי ר"מ כו' אלמא מספקא כו'. אבל מס"ד מפשטא דברייתא דלית ליה לר"י ברירה לא הקשו דהתם מספקא ליה דדלמא ה"נ מספיקא מחמיר ואוסר וק"ל:

בא"ד דאמר לעיל אף אחרון וכו'. והיה צריך לתרץ התם משום לה לשמה כמ"ש התוספות לעיל א"כ ניחא לתלמודא לתרצן בחדא מחתא מלומר ב' חילוקים שונים ועוד דבדר' יוחנן קיימינן והוא אמר לעיל לה"א אי מהאי ה"א התם משום וכתב וכו' אבל בקושטא לר' יוחנן אזדא לה הה"א וק"ל דמש"ה נמי לא קאמרי דלמא באחים שחלקו משום כתחלה כדלעיל דאינו אלא ה"א והתוספות לא כתבו לעיל רק אידך מ"ד יכולין לתרץ מתניתין הכי וק"ל ובח"ש לא כתב כן:

בתוס' בד"ה ר"י כו' עומד הדבר להתברר כו'. מפורש במ"ש בעירובין באורך ע"ש ואין הפירוש משום שמא יגנב או יאבד כשינויא דשמא יבקע הנוד כאשר הרבה אומרים. והא דלא מתרצו באמת כן הייתי אומר תחלה דעיקר אסמכתייהו אאידך בבא דהתם דעל סלע חדשה מחולל ש"מ בהכרח דר' יוסי לא ס"ל חששא זו דא"כ מה לי סלע חדשה ואין שם אלא אותו סלע או הרבה סלעים סוף סוף אמר על מנת שתעלה מן הכיס אבל לתירוצם סופו להתברר אתי שפיר וכעין זה מצאתי מפורש ביש"ש אבל אינו דבסלע חדשה כבר הופרש ואף שיגנב כבר מחולל ותעלה דנקיט הוא משום איידי ודברי היש"ש עיין בדברינו בעירובין. ויש מפרשים דתי' התוס' הוא כתירוצו של שמא יבקע רק בגמ' משני דיש להם ברירה בכל מקום והכא משום טעמא דקתני כו' אבל לר' יוסי משמע להו דל"ל ברירה מהאי דמעשר שני מדלא סיים טעמא כדקתני טעמא הכא שמא יבקע משמע טעמו כפשוטו מכח דאין ברירה ורבא נמי היה סבר לר"י אין ברירה והיה מחלק בין תולה בדעת עצמו כו' רק משום התם כדקתני טעמא כו' ואי לא"ה מפרשי' טעמא כפשוטו ותירצו דודאי דל"ל לר"י בכל מקום ברירה ולהכי קאמר שפיר בסתם ר' יוסי אמר לא חילל רק בהאי דגיטין ס"ל ברירה משום דסופו לבא לידי בירור בודאי אבל במקום דשייך שמא יבקע או יגנב או יאבד לא אמרינן ברירה כיון דאין סופו להתברר בודאי:

בא"ד ועוד אמר ר"י וכו' אבל שאר אמוראים כו'. ר"ל רב משרשיא ואביי דמחלקו בין תולה בדעת עצמו כו' ולא ס"ל טעמא דבקיעת הנוד:

בא"ד ור"י כו' מפרש טעמא דר"י כו'. ר' יוסי אינו מיושב לועוד אומר ר"י ותיקשי לר' יוחנן אר' יוסי דלא משכחת אליביה ביכורים אלא חד בר חד כו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה ולכי מיית הוי גיטא כו'. [קשה] ממנ"פ הא דעירובין הוי סופו להתברר או לא. אי הוי סופו להתברר מאי קאמר ליתא למתני' מקמי איו וההוא דהלוקח הא ההוא דהלוקח לא הוי סופו להתברר (ח) אי הוי אין סיפו להתברר מאי הקשו התוס' ממי שאחזו וי"ל עיקר קושיות התוס' מברייתא דמרובה והול"ל ליתא לברייתא דאיו וברייתא דהלוקח דברייתא הוא דתניא גרסינן במה שכתבו התוס'. לעיל דבור המתחיל הלוקח מקמי מתני' דעירובין וברייתא דמרובה ודו"ק:
הריני בועלך אי הוי סופו להתברר או לא עיין בר"ן ודלא כח"ש ודו"ק:
בסוף הדבור והשתא הא לרב כו'. ר"ל ממנ"פ כמאן אתיא עיין מ"ש בעירובין ע"ש:

רש"י ד"ה כאשת איש. אם כהן הוא אוכלת בתרומה. לכאורה קשה מהא דלקמן (כח) ה"ז גיטך שעה אחת קודם למיתתו אסורה לאכול תרומה מיד ומוקי לה התם רבא כר"י. וי"ל דרבא שם לשיטתו דהכא דטעמא דר"י משום בקיעת הנוד. אבל רב משרשיא דהוה ס"ד משום דא"ב אבל לשמא יבקע ל"ח. וא"כ ה"ה דל"ח לשמא ימות וכדאביי בסוגיא דסוכה. אולם לקמן במתני' לא פי' לענין תרומה. ומש"כ ואם זינתה בחנק. לכאורה לא אתיא למ"ד במכות (טז) אליבא דר"י דהתראת ספק ל"ש התראה:

תד"ה ומיחל. דקתני וקדש עליו היום. עי' הגהת רש"ל. אבל מצאנו בריש ברכות משעה שקדש היום בע"ש והיינו בה"ש כדפרש"י שם ועיין בר"ן בפ' ע"פ (ד' כא ב) בד"ה פוק חזי:

בא"ד מערב במים ומוזג. כצ"ל:

תד"ה ר"י (בסופו). וריו"ח דסבר מחזירין כו' אית ליה לר"י ברירה. לכאורה עדיין יקשה מר' יוסי דעירובין דמוכח דל"ל ברירה וכמש"כ התוס' לעיל:

תד"ה לכי מיית. ומיהו הכא על כרחך א"א כו'. כצ"ל:

בא"ד וריו"ח נמי כו' אינו מחלק ולדידי' כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה מה היא באותן הימים וכו' היינו שיחול הגט שעה א'. עי' בקדושין דף סד ע"ב תד"ה רבי סבר:

בד"ה ומיחל פי' בקונטרס מחלל על המעות כו' ואין נראה כו' ולכך בדמאי יכול לקבוע לו מקום דספק חשיכה מעשר את הדמאי אבל בכותים הוי ודאי כו' עד סוף הדיבור. נלע"ד שיש ליישב שיטת רש"י ז"ל דסובר דלוקח מן הכותים נמי לא הוי ודאי טבל מכל הני טעמי שכתבתי בסמוך דשמא הפריש לצורך עצמו בעודן ענבים או אף לאחר שעשאן יין שמא הפריש כדי לשתות בעצמו ונמלך למכור או שמכר לו מן המשוייר דמסתמא דרך לשתות לעצמו מיין שמוכר ועוד שכבר כתבתי דאף למכור לאו כולהו חשידי ולא רובייהו דהא מדאורייתא משמע דכשירין לגמרי כישראל גמור לכל דבר כמ"ש תוספות בסוגיא דגט כותי בד"ה אי לאו דכותי חבר וכמ"ש שם בחדושי ע"ש אלא דחששא בעלמא היא מדרבנן דאחזיקו סתמייהו לחשודין במילתא דרבנן וחששו למיעוט המצוי היכא דאיכא חזקת איסור כה"ג דתרומה שהיא בחזקת טבל וכן לענין שחיטה דבחייה בחזקת איסור עומדת והרבה כיוצא באלו סוף סוף מדאורייתא הכותי כישראל לכ"ד וכ"ש דאיכא כל הני צדדי למעליותא שקרוב לומר שכבר הפריש וא"כ הפרשה זו שמפריש הישראל היא משום חומרא בעלמא מדרבנן כמו דמאי ומש"ה שרי לחלל בין השמשות ומש"ה נקט רש"י ז"ל בפירושו כאן לענין תרומה דאיירי שאין לו כלים דאל"כ היה מפריש תרומות ומעשרות כדינן ומכ"ש אם נאמר דרש"י ז"ל נחית לשיטת ר"ת שהבאתי לעיל דכל לוקח לא מחייב מדאורייתא דהא דדרשינן תבואת זרעך ולא לוקח היינו לאחר גמר מלאכה וא"כ פשיטא דההיא דלוקח יין לא הוי אלא מדרבנן ומש"ה משמע לרש"י ז"ל דשרי להפריש בין השמשות. אמנם מ"מ לא תיקשי א"כ אמאי מפר' ר"ת גופא דההיא ומיחל היינו כמו מיהל ולא משמע ליה לשון חילול היינו דלישנא דמתני' הכי דייק ליה מדלא קתני ומחלל משמע דאסור לחלל וטעמא דמילתא דאע"ג דלר"ת כל לוקח לא מחייב אלא מדרבנן אפ"ה כיון דאמרינן להדיא בפרק הפועלים דהא דלוקח חייב מדרבנן אסמכינהו אקרא דדרשינן כנפשך כך נפשו של פועל אלא דאסמכתא בעלמא הוא וא"כ הא קי"ל דכל מידי דרבנן דאסמכוהו אקרא מיקרי תיקון מעליא ואסור בע"ש בין השמשות כדמפלגינן בהדיא שם סוף פרק במה מדליקין בין עירובי תחומין ובין עירובי חצירות דתחומין אסור ופירשו שם רש"י ור"ת משום דתחומין אסמכינהו אקרא ולשיטת רש"י ז"ל גופא נמי לא הוי לן למשרי להפריש בע"ש בה"ש מה"ט לחודא דלוקח מדרבנן דהא אסמכינהו אקרא אלא בצירוף אינך טעמי שכתבתי דההיא דלא סמכינן שהכותי הפריש כבר אינו אלא חששא דרבנן כמ"ש והא מילתא לא מצינן דאסמכוהו אקרא וא"כ שרי בע"ש בה"ש כמו דמאי. מיהו ר"ת לשיטתו דמשמע מדבריו בפ"ב דבכורות לענין רוב בהמות חולבות דכל היכא דאיכא חזקת איסור אמרי' דהמיעוט מצטרף לחזקה ואסור מדאורייתא אלא דוקא לענין דמאי אמרינן דהוא מדרבנן משום שרוב ישראל חברים ומהמיעוט ע"ה נמי רוב ע"ה מעשרין וא"כ הו"ל מיעוטא דמיעוטא שאינן מעשרין ושרי מדאורייתא אפילו במקום חזקה. משא"כ לענין כותים דהו"ל מיהא מיעוט המצוי י"ל דאסור מדאורייתא כיון דאיכא חזקת טבל ולא שייך כאן לומר דלמא עביד ליה כדרבי אושעיא שהכניסה במוץ שלה דהכא ביין קיימינן דלאו בני גורן נינהו כדאמרי' בפרק הפועלים ומכ"ש דהכא אליבא דר"מ קיימינן דחייש למיעוטא. ועוד אפילו את"ל דלענין הכותים חששא דרבנן היא אפ"ה לא תיקשי לר"ת דאוסר להפריש בה"ש כיון דעיקר הפרשת תרומה דאורייתא. ולענד"נ דתליא בפלוגתא דבירושלמי פליגי אמוראי לענין טבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה בה"ש וא"כ פליגי רש"י ותוס' בפלוגתא דהני אמוראי ודוק היטב כי נכון מאד לענ"ד. מיהו מה שדקדקו התוספות מהא דלא נקט הכא בצפונו או בדרומו כדקתני בדמאי לענ"ד יש לתמוה טובא דהא בדמאי גופא קתני בסיפא מזגו לו את הכוס וכו' ומעשר שני בפיו ולא קתני בצפונו או בדרומו והיינו ע"כ משום דלא שייך האי לישנא אלא באוכלין ולא במשקין והא דקתני התם ומעשר שני בפיו היינו משום דמזגו לו את הכוס שייך לומר כן משא"כ הכא דלאו בשעת שתיה קאי קתני שפיר ומיחל והיינו ל' חילול לשיטת רש"י ז"ל וצ"ע:

בא"ד ואחר שבת יפריש מעשר ראשון ומעשר שני וכו' עד סוף הדיבור. פי' דאע"ג דלשיטת רש"י ז"ל נמי ודאי צריך להפריש לאחר שבת שהרי כך התנה מה שאני עתיד להפריש אלא שאינו צריך להפריש בהפרשה גמורה ולקרות שם שהרי כבר קיים מצות הפרשה במה שאמר וקרא שם מעיקרא ולאח"כ אינו עושה אלא שמברר המעשרות משא"כ לשיטת תוס' דבע"ש בה"ש איירי וההיא הפרשה והחילול לאו מידי הוא שלא קבע מקום וא"כ כתבו שפיר שלאחר שבת יפריש הפרשה גמורה ולקרות שם דאל"כ היה שותה טבל למפרע כנ"ל וק"ל:

בד"ה דברי ר"מ משמע דאית ליה לר"מ ברירה וכו' ואילו בפרק יש בכור וכו' אלמא מספקא להו וכו' עד סוף הדיבור. ובאמת שתירוץ התוס' דחוק מאד שהוא נגד כמה סוגיות כמ"ש בעצמם וכמו שאפרש עוד בסמוך וא"כ יש לתמוה למה נדחקו בזה דהא בלא"ה מצינן לחלק בפשיטות דלא תיקשי דר"מ אדר"מ דלעולם דלר"מ ה"נ מספקא ליה אי יש ברירה או לא אלא דסובר דמה"ט דמספקא לן אין להחמיר אלא בדאורייתא ולא בדרבנן כדאיפסקא הלכתא בפרק משילין להדיא וא"כ הכא בלוקח יין מבין הכותים סבר שפיר דיש ברירה אף להקל משום דמדרבנן הוא לא מיבעיא לשיטת ר"ת שכתבתי בסמוך דכל לוקח לא מחייב אלא מדרבנן ומההיא גופא איכא סייעתא לכאורה לשיטת ר"ת כי היכי דלא תיקשי דר"מ אדר"מ ועוד דאף לפי תירוץ התוספות כאן אכתי קשיא סתמא אסתמא דסתם מתני' דדמאי הלוקח יין סברה דיש ברירה וסתמא דהכא בפרק כל הגט בלאיזה שירצה אגרש קתני דאין ברירה ולמאי דפרישית א"ש דמדאורייתא אמרינן אין ברירה להחמיר ולא להקל ובדרבנן יש ברירה אלא אפילו לשיטת ריב"א דלוקח לאחר מירוח חייב מדאורייתא אפילו הכי בלוקח מן הכותים לא מחייב אלא מדרבנן מכל הנך טעמי שכתבתי דרוב כותים מוחזקים בכשרות ועוד דשמא מכר ממה שהפריש לצורך עצמו ואם כן מש"ה סבר ר"מ דיש ברירה להקל כיון דמילתא דרבנן היא מה שא"כ בבכורות הו"ל ספיקא דאורייתא ולא שייך להקל אלא אמרי' יחלוקו ושקיל חצי חמש מטעם שכתבו שם התוס' דבכורות דתקנת חכמים כך היה דלא שייך לומר המע"ה ע"ש וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ובמרובה דפריך דר"י אדר"י כו' הוי מצי לחלק כדפירשנו אלא דניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך כו' עכ"ל. כבר כתבתי שיש לתמוה דהא אף למאי דמסיק לעולם לא תיפוך אכתי קשיא מילתא דרבי יוחנן בההיא דאחין שחלקו דלא הוי כסתם משנה דדמאי. ועוד קשיא דסתמא דצנועין אי קתני כל הנלקט קשיא אאידך סתמא דמשמע דאין יכול להקדיש מה שאינו ברשותו וכן א"ר יוחנן בפירוש וא"כ יותר הוי ניחא לחלק בין היכא שמתנה בפירוש ולעולם דכל המתלקט קתני דבהכי א"ש הכל וכן מ"ש עוד דאכתי הוי קשה מההיא דאחרון אינו פוסל הוא ג"כ תמוה דהא איכא למימר דשאני גט משום דוכתב לה לשמה ומכ"ש דקשה טפי לשיטת ר"י בעל התוספות שכתב לעיל לקושטא דמילתא דשאני גיטין. ולולא דברי התוספות בזה היה נ"ל ליישב דאף למאי דמחלקינן בין היכא שמתנה בפירוש אפ"ה מקשה שפיר במרובה אהא דמוקי רבי יוחנן דלרבי יהודה אין ברירה וע"ז מקשה הש"ס היאך אפשר לומר כן דהא א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אלמא דהא בהא תליא דאי אין ברירה מחזירין וא"כ ממילא מוכח דא"א לומר דרבי יהודה סובר דאין ברירה דא"כ לא מצא ידיו ורגליו לענין ביכורים דהא אית ליה לרבי יהודה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וממילא דלפ"ז א"א לומר נמי טעמא דרבי יהודה בבכורות משום דמספקא ליה דהא ע"כ לרבי יהודה יש ברירה מדמייתי ביכורים וטעמא דידיה בבכורות נמי משום דיש ברירה וכיורשים דמי כדמסיק הש"ס גופא שם וא"כ מקשה הש"ס שפיר דלרבי יוחנן ע"כ סובר רבי יהודה יש ברירה אפילו היכא שאינו מתנה בפירוש ומכ"ש כשמתנה בפירוש כנ"ל נכון לשיטת התוספות בסמוך דרבי יהודה אית ליה בכל דוכתא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. מיהו לתירוץ השני של התוספות בסמוך דדוקא לענין שן ועין סובר רבי יהודה לאו כקנין הגוף דמי וא"כ לא שייך לפ' כמו שכתבתי. מיהו יש ליישב עוד בדרך אחר דאפ"ה מקשה שפיר במרובה והיינו משום דמשמע לתלמודא דהא דקאמר ר' יוחנן מחזירין זה לזה ביובל היינו חזרה גמורה שנתבטלה החלוקה לגמרי וא"כ מדלא אמרינן המע"ה אלמא דפשיטא ליה לר"י דלגמרי אין ברירה וסומכין אף להקל והא דקאמר לעיל אהא דקאמר רבי יוחנן מחזירין משום דלחומרא היינו דרך צריכותא בעלמא אבל לקושטא דמילתא מחזירין היינו לגמרי כשיטת מהרש"ל וא"כ אי ס"ד דרבי יוחנן סובר דכשמתנה בפירוש אמרינן יש ברירה כסתמא דצנועין אף להקל א"כ כשאינו מתנה בפירוש אמאי פשיטא ליה דאין ברירה אף להקל דהא ר"מ גופא סובר דבמתנה בפירוש יש ברירה ואפ"ה כשאינו מתנה מספקא ליה כדמוכח בבכורות וכן רבי יהודה דאוסר בדמאי ע"כ היינו משום דמספקא ליה דהא בבכורות אפילו כשאינו מתנה בפירוש לחד אוקימתא פשיטא ליה דיש ברירה ולחד אוקימתא מספקא ליה וא"כ לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה ע"כ בין כשמתנה בפירוש ובין אינו מתנה תרוייהו מספקא ליה וא"כ כמאן פסיק ר' יוחנן דבמתנה בפירוש פשיטא ליה דיש ברירה ובאינו מתנה פשיטא ליה דאין ברירה אף להקל ולא אשכחן שום תנא דסובר הכי. אע"כ דר' יוחנן סובר כהני תנאי דאפי' במתנה בפירוש אין ברירה אף לקולא והיינו מתני' דפרק כל הגט דמשמע ליה דאינו פוסל לכהונה כדפרישית והיינו נמי כר' יוסי דמייתי התוספות בסמוך גבי סלע שתעלה מן הכיס דסובר לא חילל והיינו משום דאף במתנה בפירוש אין ברירה אפילו לקולא וא"כ נקטינן מיהא דע"כ רבי יוחנן סובר לגמרי אין ברירה וא"כ קשיא מסתמא דצנועין ומשום הכי מסיק דכל הנלקט קתני:

בא"ד ובהאי טעמא מיתרצא נמי דשמואל אדשמואל עכ"ל. ויש לדקדק דבלא"ה מאי קשיא ליה דשמואל אדשמואל דלמא שמואל מחלק בין תולה בד"א ובין תולה בדעת עצמו כמו שכתבו תוספות לקמן בסמוך אליבא דרב וא"כ כיון דאפילו תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה וכ"ש האי דביצה דחבית דהוי ברירה דממילא. והנראה בזה דהתוספות סברי דאי לאו דיש לחלק בין היכא שמתנה בפירוש או לא היה הסברא נותנת דאדרבא ברירה דממילא עדיף טפי מתולה בדעת עצמו דעיקר הריעותא בתולה בדעת עצמו היינו כמ"ש רש"י ז"ל בשמעתין מדגילה בדעתו שהוא פוסח על שתי הסעיפים וזה לא שייך בברירה דממילא. וא"כ כתבו שפיר דדוקא מכח האי סברא דיש לחלק בין מתנה בפירוש או לא יש לתרץ דשמואל אדשמואל וק"ל:

בד"ה רבי יהודה ור"י ור"ש אוסרין כו' וי"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי או יחיה או ימות עכ"ל. והא דמקשה הש"ס הכא דר"י אדר"י ולא מחלק כה"ג נראה משום דבלא"ה ע"כ סבר דיש לחלק בין תולה בדעת עצמו לד"א משום קושיא דר"ש אדר"ש וא"כ ס"ד דלר"י נמי הכי הוא ולא נחית לחלק בין עומד להתברר או לא ודוקא למסקנת הש"ס דלא שאני בין תולה בדעת עצמו צריך לחלק כמ"ש התוספות בין עומד להתברר בודאי או לא וכ"כ מהרש"ל ז"ל אבל מהרש"א כתב בדרך אחר דדוקא אליבא דר"י מקשה הש"ס שפיר דלדידיה אין עומד להתברר בודאי לפי שהגט אינו חל עד שעה א' קודם מיתתו ואותה השעה אינה מבוררת ודברי התוספות אינם אלא אליבא דר"י דלדידיה הגט חל למפרע אם ימות והמיתה גופא עומדת להתברר בודאי זה תמצית דברי מהרש"א ז"ל. ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו אגב חורפו לא דק שפיר בהא מילתא דהא לרבי יוסי נמי דאמר מגורשת ואינה מגורשת כתבו התוס' שם משום דמספקא ליה האי מהיום אם מתי אי תנאי הוי להתגרש מהיום ממש או כר"י להתגרש סמוך למיתה ואם כן הא דאמרינן נמי לרבי יוסי לכי מיית הוי גיטא בודאי היינו נמי באומר מעת שאני בעולם דאל"כ הו"ל גט לאחר מיתה אע"כ דחל שעה אחת קודם מיתה כמו לרבי יהודה וכ"כ שם תוספות להדיא ע"ש ומ"ש מהרש"א ז"ל דלרבי יוסי מגורשת ואינה מגורשת מספק דאם מת יהא גט למפרע כו' הא ליתא דאין אלו אלא דברי ר"מ שם דאמר בעילתו תלויה משא"כ לרבי יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת וכן ר' יוסי דברייתא שם דאמר בעילתו ספק אינה מגורשת למפרע אלא מספק דשמא תנאי הוי להתגרש לאלתר או דאינה מגורשת אלא שעה אחת קודם מיתה ונעשה כא"ל מעת שאני בעולם ואז מגורשת בודאי כמו לר"י נמצא דליתנהו לדברי מהרש"א ז"ל ואין לנו לפרש אלא כמ"ש שהיא שיטת מהרש"ל ז"ל ולפ"ז צ"ל ע"כ דאע"ג שאין הגט חל אלא שעה א' קודם מיתה אפ"ה מיקרי שפיר עומד להתברר בודאי בעיקר המיתה ולא איכפת לן במה שהשעה אינה מבוררת ובלא"ה סתימת לשון התוספות לא משמע כשיטת מהרש"א ז"ל דעדיין לא כתבו כלום מאוקימתא דמעת שאני בעולם עד לקמן בדיבור הסמוך ועוד דלשיטת מהרש"א קשיא סוגיא דפ' מרובה דבעי למימר דלר"י אין ברירה אפילו בתולה בד"א כגון ההיא דכל המתלקט ואם כן אמאי לא קשיא ליה לר"י אדר"י מההיא דלכי מיית הוי גיטא אע"כ דלר"י נמי שייך לחלק דההיא דמי שאחזו שאני דעומד להתברר בודאי ודו"ק. מיהו לפ"ז יש להקשות בשמעתין אמאי קשיא ליה טפי מדר"י אדר"י ולא קשיא ליה נמי מדרבי יוסי אדרבי יוסי דלכי מיית הוי גיטא ונראה ליישב דלרבי יוסי לא פסיקא ליה להקשות דשמא הא דאמר רבי יוסי מגורשת ואינה מגורשת היינו אפילו לאחר מיתה נמי הוי ספק גירושין מה"ט גופא דמספקא ליה אי יש ברירה או אין ברירה והא דאוסר רבי יוסי בלוקח יין היינו נמי משום דמספקא ליה והא דאמר ר' יוסי נמי שם בברייתא בעילתו ספק היינו דאפילו מחיים הוי בעילתו ספק דשמא תנאה הוי אבל לרבי יהודה דלא נחית כלל לספיקא אלא מחיים הוי כא"א לכל דבריה א"כ משמע דלכי מיית הוי גיטא בודאי כנ"ל נכון וע"ש בפרק מי שאחזו בסוגית הש"ס ובתוספות ותראה שדברי ברורים בלי גמגום ודו"ק ולקמן בפ' מי שאחזו כתבתי בענין אחר ע"ש ותמצא נחת:

רש"י בד"ה כא"א אם כהן הוא אוכלת בתרומה כו' עכ"ל. ויש לתמוה דשם בברייתא קאמר להדיא ימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה כללו של דבר הרי היא כא"א לכל דבריה דברי רבי יהודה ואילו אוכלת בתרומה לא קתני ולכאורה נראה דודאי אסורה לאכול בתרומה כיון שהגט חל שעה א' קודם מיתה וכאותה ששנינו להדיא בברייתא לקמן דף כ"ח הרי זה גיטך שעה א' קודם מותי אסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן שמא ימות ועוד דלקמן מוקמינן לה בהדיא כרבי יהודה ונראה ליישב שיטת רש"י דקשיא ליה סוגיא דהכא דדייק מדרבי יהודה בלוקח יין דטעמא משום דאין ברירה ואמאי לא סליק אדעתיה סיפא דברייתא דקתני טעמא דר' יהודה משום דחייש לבקיעת הנוד אע"כ דהכא ס"ד דהא דמסיק רבי יהודה טעמא דבקיעת הנוד היינו לדבריו דר"מ דרבי יהודה גופא ודאי לא חייש לבקיעת הנוד כי היכי דלא חייש למיתה כדמוכח מההיא גופא דקתני הרי היא כאשת איש לכל דבריה ומשמע דאוכלת בתרומה אם אשת כהן היא אלמא דלא חייש למיתה ואם כן היאך חייש לבקיעת הנוד כדמדמה להו הש"ס גופא לקמן דף כ"ח מיהו למסקנא דהכא דטעמא דר"י משום בקיעת הנוד ולא משום ברירה א"כ ע"כ הא דקתני הרי היא כא"א לכל דבריה היינו לבר מאכילת תרומה משום דחייש למיתה כדחייש לבקיעת הנוד ועוד אפשר לחלק דדוקא בשעה אחת קודם מותי אסורה לאכול בתרומה דבכל שעה חיישינן שמא היא השעה הסמוכה למיתה משא"כ בההיא דאיירי מעת שאני בעולם וא"כ אין הגט חל אלא עם גמר מיתה ממש וא"כ לעולם מותרת לאכול בתרומה ובלא"ה ע"כ לשיטת רש"י ז"ל שאין הגט חל במעת שאני בעולם אלא עם גמר מיתה ממש כמו שאני עתיד לפרש בעזה"י לקמן בפ' מי שאחזו ליישב שיטת רש"י ז"ל ממה שהקשו בתוס' ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה ולכי מיית כו' מ"מ כדברי רש"י ז"ל כו' דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא חשיב לקמן ברירה עכ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב בזה דשאני התם שענין הרצון באדם עשוי להשתנות בכל שעה ואם כן אפשר שבשעת הקידושין לא היה מתרצה אלא ע"כ דאמרינן הוברר הדבר דמעיקרא נמי היה מתרצה זהו תורף לשון הרמב"ן ז"ל הביאו הר"ן ז"ל ע"ש וא"כ לא קשה מההיא דאם ירדו גשמים וק"ל:

בא"ד תימה דבפרק בכל מערבין כו' השתא אכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח מקמי מתני' דעירובין ומתניתין דמי שאחזו ומקמי ברייתא דמרובה כו' עכ"ל. מהרש"א ז"ל הוכיח מכאן דלרבי יהודה לא שייך לחלק בההיא דמי שאחזו משום שהדבר עומד להתברר בודאי כמו שחלקו התוספות לעיל וכבר כתבתי מה שיש לתמוה על דבריו וא"כ נראה דמה שהביא התוס' כאן ההיא דמי שאחזו היינו לרווחא דמילתא דבלא"ה נמי ליתא לדאיו ולההיא דלוקח דתרוייהו ברייתות נינהו מקמי מתני' דעירובין וברייתא דמרובה וא"כ ממילא ניחא לן למימר דההיא דמי שאחזו דלכי מיית הוי גיטא נמי משום דיש ברירה ולא נצטרך לחלק בין עומד להתברר בודאי או לא כיון דחזינן להדיא דאית ליה לר"י ברירה בכ"מ כנ"ל. ועוד יש ליישב בדרך ארוכה ועמוק מאוד ולפי שהתוספות ודאי לא נתכוונו לזה לא כתבתיו ומ"ש נ"ל נכון תדע שהרי בתירוץ התוספות השמיטו ההיא דמי שאחזו משום דבלא"ה לא דמי להנך וק"ל:

בא"ד ומיהו קשה דבסוף ביצה כו' עד מ"מ מוכח שפיר דרבי יוחנן לית ליה ברירה מדמשני לה עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה טובא דאדרבא מהכא מוכח דלרבי יוחנן יש ברירה כיון דסובר ר"י כדתני איו דלרבי יהודה אין ברירה וא"כ ע"כ סובר רבי יהודה במילתא דצנועין במרובה כל הנלקט ולא כל המתלקט דהא אין ברירה לרבי יהודה וממילא דרבי דוסא כל המתלקט קאמר מדקאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר א' אלמא דסתם מתני' דצנועין היינו כל המתלקט וא"כ ע"כ סובר רבי יוחנן יש ברירה דהא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה וכ"ש דהכא איכא תרתי סתמי סתמא דהלוקח יין וסתמא דצנועין. והנלע"ד ליישב דבלא"ה קשה היאך בעי למימר בסוף ביצה דלר"י יש ברירה דהא שמעינן ליה בהדיא בשמעתין דאמר אף אחרון אינו פוסל אלמא דלגמרי אין ברירה אע"כ דלמאי דבעי למימר שם דלרבי יוחנן יש ברירה ע"כ היה צריך לחלק בין תולה בד"ע וכמ"ש לעיל דתולה בד"ע גרע טפי אף מברירה דממילא ודוקא בתולה בד"ע פשיטא ליה דאין ברירה מדגילה בדעתו שפוסח על שתי סעיפים אבל בשאר ברירות אפשר דמספקא ליה ומשו"ה פסיק להחמיר בדאורייתא באחין שחלקו ובעירובין דרבנן להקל וע"ז מקשה שפיר דא"א לומר כן מדקאמר רבי יוחנן אמילתא דאיו וכבר בא חכם ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות דאין מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בד"א אע"כ לרבי יוחנן ליכא שום סברא לחלק בכך. וא"כ ע"כ דלרבי יוחנן אין ברירה וההיא דשמעתין דאף אחרון אינו פוסל ואף שזה לא נזכר שם בסוגיא היינו משום דבתולה בד"ע הוי פשיטא ליה לתלמודא דלרבי יוחנן אין ברירה אלא עיקר השקלא וטריא שם אי מחלקינן בין תולה בדעת עצמו או לא. ומש"ה מייתי שפיר מדאיו דנהי דרבי יוחנן לית ליה דאיו מ"מ מדמוקי למילתא דאיו שכבר בא חכם אלמא שאין לחלק בין תולה בד"ע או לא. ועוד יש לי לפרש הרבה בסוגיא דברירה ודעתי לפרשן בשאר מקומות ובפ' משילין כי שם מקומו:

בא"ד אבל קשה דאפילו בתולה בד"ע שמעינן לר"י כו' דתנן בשקלים כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל דקושייתם דלרב אליבא דר"י הוי תלתא תנאי ע"ש וכתב עוד דלא ידע לפרש קושיית התוספות עליה דרבי יוחנן מההיא דשופרות ודבריו מבוארין בחידושיו פרק בכל מערבין דקשיא ליה מאי קושיא דילמא לרבי יוחנן ליתא לדאיו ולההיא דשופרות ולההיא דהלוקח יין מקמי כל הני מתניתין דעירובין ודמי שאחזו וברייתא דמרובה ע"ש. ולענ"ד אין כאן מקום קושיא כלל דהא דאמרינן ליתא לדאיו מקמי מתניתין או להיפוך היינו דלענין עירובין ע"כ תרי תנאי אליבא דר"י וחד מינייהו נשנית בטעות ושקיל וטרי בתלמודא הי מינייהו אינו עיקר ובעי למימר דליתא למתני' דעירובין מקמי ברייתא דאיו והיינו משום מתניתין דהלוקח יין למאי דקס"ד דטעמא דר"י בלוקח משום דאין ברירה אבל לרבי יוחנן ע"כ דליתא לדאיו מקמי כל הנך מתני' אבל מתני' דלוקח לא תיקשי לרבי יוחנן אליבא דר"י דהתם טעמא משום בקיעת הנוד לפי המסקנא דר"י כדפרש"י ז"ל במרובה ואם כן מקשה תוספות שפיר דאכתי לרבי יוחנן קשיא דר"י אדר"י והיינו מהאי דשקלים להנהו דעירובין ודמרובה ודמי שאחזו ולא ניחא להתוספות לומר דההיא דשקלים תנא דבי איו היא כיון דליתא לדאיו ונשנית בטעות או דלאו משמיה דרבי יהודה קאמר איו אלא איזה תנא אחר כמ"ש תוספות בפרק משילין וא"כ מקשו שפיר לרבי יוחנן קשה דר"י אדר"י ובלא"ה יש לתמוה אדקשיא ליה למהרש"א ז"ל על דברי תוספות ואמאי לא קשיא ליה אסוגיא דמרובה דבעי למימר איפוך דרבי יהודה לדרבי דוסא דשמעינן לרבי יהודה דלית ליה ברירה ומאי קושיא דילמא חד מינייהו תנא דבי איו הוא ואידך כתנא דמתני' דעירובין אע"כ דלא ניחא לומר כן כיון דחד מינייהו ליתא והא דקאמר פרק הוציאו לו תנא דבי איו היא היינו דבעי למימר דההיא עיקר כנ"ל ברור. אבל אי קשיא לי על קושית התוספות הא קשיא לי אמאי הניחו התוספות בקושייתם ההיא דשקלים דלמא היכא דמתנה בפירוש דוקא אית ליה לרבי יהודה ברירה משא"כ בההיא דשקלים לא התנה בפירוש וכן תירצו התוספות באמת פ' בכל מערבין וכיון שכאן כתבו להדיא לעיל בד"ה דברי ר"מ לחלק בכך א"כ למה הניחו בקושיא. ולענ"ד נראה ליישב משום שהתוספות בד"ה רבי יהודה הקשו דלר"י אי ס"ד דלית ליה ברירה אם כן לא אשכחן חד בר חד דמייתי בכורים ותירצו שני תירוצים הא' דרבי יהודה סובר דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי חוץ מדין יום או יומים ותירוץ השני דדוקא רבי יוחנן סבר דמחזירין זה לזה ביובל ולפ"ז צ"ל דרבי יוחנן מוקי לטעמא דרבי יהודה בבכורות דנתחייבו הנכסים משום דכיורשים דמי דסובר רבי יהודה יש ברירה ובתוספות פרק בכל מערבין לא כתבו אלא תירוץ הראשון אם כן כתבו שפיר דרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה מחלק בין מתנה בפירוש או לא דכשאינו מתנה סבר אין ברירה והיינו דמספקא ליה כדמוכח בבכורות והא דלא איפשיטא ליה מדמייתי בכורים היינו משום דסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי משא"כ כאן הקשו לתירוץ השני דרבי יהודה סובר לאו כקנין הגוף דמי וא"כ לרבי יהודה אפילו אינו מתנה בפירוש נמי יש ברירה דאל"כ לא אשכחן דמייתי ביכורים ובבכורות נמי דקאמר נתחייבו הנכסים ע"כ היינו משום דיש ברירה אפילו בשאינו מתנה וא"כ שפיר הניחו בקושיא האי דשקלים ודוק היטב:

ומיחל ושותה מיד. פירש"י מחלל על מעות דמאי דאפשר לתקן כו' ותוס' דחה ע"ש. ולע"ד נראה דהא רש"י ז"ל כתב וכשמוציא לשתותו הוא הנברר לחולין כו' ולכשיהי' לו כו' הוא הנברר לתרומה כו' ע"ש. וא"כ משמע דמפרש הך ברירה כהאי דתמורה ל' ע"א דאמר נשקל חד כו' ואידך לשתרי דפי' תוס' בשם [מורי הרמ"ר] דכשחל האיסור בתערובות אמרינן ברירה שזה שבירר מותר וזה אסור, ולכאורה אינו ענין להנך דלמפרע ולמה לי' לרש"י לפרש כן הא משמע דתלי' רק כיון דאמר שאני עתיד להפריש ממילא למפרע הי' זה תרומה אי יש ברירה. וכמו בב' לאיזה שארצה אגרש וכל הני דמייתי. ולכך נראה דהוי קשה לי' מה מדמה זה לתולה בדעת עצמו דשם ע"כ הי' מסופק כיון דלא בירר. והיינו משום שדנין שצריך להיות לשם אשה זו ולא בירר אבל כאן מה בכך שלא בירר הא עכ"פ בירר שכל איזה שיפריש יהי' תרומה. ועוד דלמה דמשמע מרשב"א ור"ן דא"צ לברירה רק בדבר שאם לא יחול למפרע לא יחול כלל כמו הריני בועליך דלא מהני על אחר ל' כמו משיכה, וכן כ' גט לשמה דלא יועיל אם אינו למפרע שתהי' הכתיבה לשמה וכן מינוי דפסח דצריך בשעת שחיטה. משא"כ בדבר שאף אם לא יחול למפרע יחול עכ"פ מעת שיתברר שוב חל למפרע ע"ש. והיינו כסברת הר"ן פ' השותפין דהצורך לברירה רק למקצת דבר היינו על הזמן מאז שיהי' מעכשיו אבל עכ"פ חל ובזה יש ברירה כנ"ל. משא"כ כשאינו חל וצריך ברירה על כל החלות כנ"ל. וא"כ כאן שאני עתיד להפריש אם נקרא שם תרומה על אז יהי' מהני ככל הקדש לאחר ל' וממילא מהני גם למפרע ולא דמי לכתיבה לשמה כנ"ל. ולכך י"ל דלמאי דתלי' עכשיו הא דהלוקח בברירה ולא בעי ראשית ששירי' ניכרין כדאמר בערובין א"כ תרומת הכרי בתוכו ג"כ מהני דיש בו ב' לוגין תרומה וחשיב קריאת שם כמו בפ' חלות תודה יקדשו מ' כל היכא דאית' עי"ש רק [מה דמפריש אח"כ] אי א"ב לא אמרינן הוברר שזה שמפריש הי' עתיד להפריש דשמא אז הי' עתיד להפריש ב' לוגין אחרים. וא"כ כשאומר ב"ל שאני עתיד להפריש תרומה חל מיד על ב' לוגין שאינו מבורר איזה. ואף דמפריש אח"כ תלי' בברירה וכדאמר בעירובין גבי סלע שתעלה בידו מן הכיס דאי א"ב אמרינן דסלע שעולה לא הי' עומד שיעלה כו' וחל על הספק על ב' לוגין שאין מבוררים ולכך אסור דהוי מדומע שמא תרומה שותה וכמ"ש רש"י חולין כנ"ל:

ולכאורה כיון דקי"ל יש בילה בלח. א"כ שותה רק לפי ערך מתרומה ובטל מה"ת ברוב חולין רק מדרבנן אסור דתרומה לא בטל דרבנן משום דשיל"מ ובדרבנן הא יש ברירה. וגם כיון שחל בתערובות גם מדרבנן בטל. לדעת המרדכי בגיגית כשלא הי' אסור ניכר מקודם. אך ז"א דנראה ממ"נ אי יש ברירה ודאי לא בטל דהא אפשר להסיר האיסור שכל מה שיפריש יהי' התרומה והוי ניכר כנ"ל ואי א"ב נראה דלא מהני כלל דשוב כיון שבטל מה"ת אינו מתחיל שם תרומה כלל. דזהו הטעם של המרדכי כיון שלא ניכר האסור מקודם רק שבטל מיד אינו מתחיל שם אסור כלל שיהי' שייך עד שתאכלנו באיסור כו' וא"כ אין כאן קריאת שם תרומה כלל באומר תרומת הכרי בתוכו אי אין ברירה שיחול על חלק נ' כיון שבטל מיד ואינו מתחיל שם תרומה לאסור לזרים כלל. ולר"י לטעמי' דמין במינו מה"ת לא בטל י"ל דחשיב קריאת שם גם אי אין ברירה ובאמת אסור מה"ת משום מדומע. ואינו לוקה דהוי חצי שיעור אבל לר"מ אי א"ב לא הי' חל כלל וכן בלשון שעתיד להפריש לענין שיחול מיד באינו מבורר וא"א לבוררם גם שיפריש. ויהי' בטל מה"ת ושוב אינו חשיב שם תרומה כלל ועדיין טבל. אך אי יש ברירה שפיר חל כיון שאינו בטל ואפשר לברר אותן ב' לוגין שקרא שם עליהם שעתיד להפריש דאותן שמפריש אמרינן שאלו הם שהיו עומדין להפריש כו' וכן תרומה מתוכו ג"כ הי' מועיל אם יש ברירה כהאי דאחין שחלקו ומחיר כלב כיון שכל מה שיקח יהי' תרומה והשאר חולין חל הקריאת שם שוב אף קודם שבירר וכן כאן כיון דיש ברירה חל שוב מיד על ב' לוגין בלא ברירה וממילא מעשר שני יכול לחלל מיד דעכ"פ חל קריאת שם מ"ש על שיש בתוכו ומהני החילול. רק בתרומה כמו דאמר בתמורה ונפריש חד בהדי כלב ואידך לישתרא ע"ש דמשמע דאסור שיקח קודם ויקרב ונאמר ברירה שאין זה מחיר כלב רק האחרים דלמה הא הספק ע"ז כמו האחרים רק צריך מקודם שיפריש האיסור ואמרינן יש ברירה וניתרו השאר. וכן כאן לא יועיל שיהי' מותר לשתות משום ברירה שהוא החולין רק כשיפריש שזה התרומה שוב מותר כולו ולכך צריך לברירה כשמפריש אח"כ הוברר שזה הי' מה שעתיד להפריש והשאר הי' חולין דאל"ה הי' אסור משום מדומע אף דחל מיד קריאת השם כנ"ל. וא"כ חילול המ"ש שפיר מהני בלי ברירה כיון דיש ברירה כנ"ל. ולכך לא אמר ב' לוגין בתוכו תרומה דלא הי' מותר לשתות כל שאינו מסיר התרומה שנאמר שזה התרומה. ולא הי' מועיל ברירה בחולין לחוד שזה החולין. וכיון שא"א להפריש הי' אסור וצריך רק בלשון שאני עתיד להפריש וחל מיד על ב' לוגין בתוכו ושוב אינו חל באמת אא"כ מפריש אח"כ. ולכך כשיבקע הנוד שותה טבלים למפרע דלכאורה לרש"י שנברר לחולין הי' מהני תרומה בתוכו אף שיבקע הנוד דשל תרומה נבקע. רק כיון דע"כ צ"ל שעתיד להפריש ולא מהני למפרע רק כשמפריש אח"כ:

תוס' ד"ה דברי ר"מ כו' גבי פדיון בבכורות אמר דר"מ ור"י סברי כר"א דאחין שחלקו מחצה יורשין כו' דמספקא להו יש ברירה כו' ע"ש. וי"ל דהגם דאמר בנדרים פ' השותפין דביש בה דין חלוקה ד"ה אסור ובאין בו ד"ח פליגי נראה דהיינו לענין להשתמש קודם חלוקה דבאין ד"ח ע"ד כן נשתתפו מתחלה שזמן שישתמש יהא שלו דאינו עומד לחלוק משא"כ יש בו ד"ח הי' עומד לחלק לא לזמנים כו' ע"ש. אבל לענין אחר חלוקה שנאמר ברירה שזהו חלקו מתחלה הדין להיפוך דביש בו ד"ח הי' עומד לחלק אמרינן ברירה כמו פ"ק דחולין אי עומד לגדל אף אי יש ברירה לא אמרינן נשחטה הוברר כו' ע"ש משא"כ באין בה ד"ח דלא הי' עומד לחלוק אף שנתרצו אח"כ וחלקו לא אמרינן ברירה הוברר שזהו חלקו מתחלה כו' שלא הי' עומד כלל להיות לכל א' חלק מיוחד רק לזמן כנ"ל. ובשלמא לענין שיהי' מותר לכנוס במודר הנאה שפיר מותר גם באין בה ד"ח וחלקו דנהי דלענין זה א"ב שלא הי' עומד שיהי' מיוחד אבל עכ"פ הא הי' עומד לזמן והי' מותר לכנס קודם חלוקה דבשלו נכנס ממילא גם אח"כ מותר לכנוס. אבל שם לענין פדיון ובע"ח שקודם חלוקה הי' גובה מיורשים שוב לאחר חלוקה באין בה ד"ח ג"כ לא אמרינן ברירה שלא יגבה דלא הי' עומד כנ"ל. ושם דלא נשתייר רק ה' סלעים קרקע י"ל באין בו ד"ח. וא"כ לכאורה לכ"ע לקוחות כשחלקו. רק די"ל דאי נימא לקוחות ומש"ה יפטרו מבע"ח ופדיון שוב עומדלחלוק כדי שיפטרו וכיון שעומד לחלוק יש ברירה והוי יורשין וגובה. רק דאי נימא יורשין שוב אינו עומד ולא יגבה. וא"כ סתרו איך שנאמר ושפיר י"ל מה"ט לכ"ע מספקא להו ומחצה יורשין ומחצה לקוחות. ומיושב ג"כ ק' תוס' דנימא בספק הממע"ה. דכאן שאני דאם נאמר שלא יגבה א"כ מדינא גובה כנ"ל:

עוד י"ל לכאורה מדינא מחצה יורשין גם דאין ברירה מ"מ עכ"פ ספק הוי אם זה חלקו כמ"ש רש"י גטין מ"ז ע"ב ותוס' הקשו מהך דלא חצי חמש דמשמע או לקוחות לא גבי כלל. ולכך דחו תוס' דשמא לא הגיעו כלום מחלקו ע"ש ואינו מובן למה גם קשה בשלמא במה שחל ע"י דבורו כמו הפרשת תרומה וגט שייך כיון דאין ברירה א"א לחול על הספק שאינו מבורר רק אח"כ שנתברר נאמר למפרע דחל ולא מהני אי א"ב. אבל אי י"ב הוברר למפרע כנ"ל. אבל ירושה דממילא זכי א"כ זכה מחצה ירושה מה שאינו מבורר וממילא לא שייך לומר הוברר אחר חלוקה למפרע שלא הי' זכות רק בחלק זה דהא באמת הי' לו זכות קודם חלוקה מה שאינו מבורר ג"כ. וא"כ ממ"נ אי חשיב זה כמכירה החלוקה מה שמסלק זכותו מחלק ב' בעד מה שמסלק אחיו מחלקו. גם אי יש ברירה יחשב מכירה דמ"מ סילק זכות שהי' לו. ואם החלק לא חשיב מכירה גם אי א"ב למה יחשב מכירה דבשלמא מה שעתיד להפריש א"כ כשמפריש הוברר שזה הי' עתיד להפריש עכשיו כיון שכך התנה וכן לאיזה שארצה והרי רוצה לזו. משא"כ באחין אם היו קונים רק מה שעתיד לחלוק הי' כנ"ל משא"כ יורש דיש לו זכות קודם ג"כ ובמה שמתברר עכשיו לא נפקע זכות שאינו מבורר שהי' לו קודם כנ"ל:

וע"כ הטעם דאי יש ברירה וכשחולקין הוברר שהי' עומד להיות זה חלקו. א"כ ביש בו דין חלוקה שכופין לחלוק הכפי' רק שיבררו חלק כל א', א"כ מיד כשמת אביהם לא זכה כל א' רק חלק שיתברר אח"כ למפרע שהי' שלו. ולא זכה כלל בחלק שאינו מבורר וספק רק בחלק שיתברר דעומד להתברר רק ממילא הוא ספק קודם חלוקה ואח"כ נתברר באמת כי זה חלקו ולא הי' זכות אחר ולכך הוי רק יורשין, משא"כ אי אין ברירה ובחלוקתם לא הוברר שזה הי' חלקו שיכול להיות שהי' עומד שיגיע לו חלק אחר אף דעכשיו נזדמן שזה חלקו ככל ברירה כו' וא"כ אינו עומד להתברר כלל ושוב זכה כל א' בירושתו חלק סתם שאינו מבורר וממילא בחלוקה הכפי' למכור כל א' החלק שאינו מבורר בעד החלק שנוטל מבורר ושפיר הוי לוקח. וא"כ י"ל דדוקא בחלקו בגורל או ע"פ ב"ד דאיגלאי שזה הי' ראוי לו אבל אם חלקו מעצמם שרצו י"ל דהוי ספק שמא לא הי' מגיע חלק זה בכפי' ובגורל רק שע"י רצוי [חבירו] והוי לוקח ולכך י"ל דהוי ס' ומחצה יורשין כו' לכ"ע ושם תנן חלקו עד שלא נתנו י"ל כנ"ל:

גם נראה דלמה דקי"ל בא ב"ח ונטל חלק של א' בטלה מחלוקת כיון דיורשין הוי כלא ירשו כלל מה שנטל הבע"ח ע"ש שכ' הרא"ש דזה גם למ"ד א"ב. וא"כ זה שפיר בשטר שגובה גם מלקוחות אבל מלוה ע"פ שע"ז אנו דנין אם יורשין יגבה ואם לקוחות לא יגבה. א"כ כשחלקו ונאמר שיגבה הבע"ח א"כ יהי' בטלה החלוקה ולא שייך כלל שהוברר שלא יירש כל א' רק חלק זה שהגיעו בחלוקה הא לא ירש כלל כשנוטל הבע"ח. וא"כ כיון דקני ע"מ להקנות קי"ל דחשיב קנין. א"כ ירש רק הזכות במה שיוכל למכור חלקו שאין ב"ח גובה ושפיר בחלוקה לקוחות הן דהוי כמוכר כל אחד חלקו דגם אי יש ברירה לא שייך הוברר שירש כנ"ל ויגבה הא כשיגבה לא הגיע לחלקו כלל ויורש שיוכל להקנות כנ"ל רק דכל שיהי' הדין שאינו גובה ויועיל החלוקה שוב יורשין ויגבה ושפיר מחצה כו' כנ"ל:

תוס' הנ"ל תי' בין שמפרש ומברר דבריו עתיד להפריש כו'. והקשו דהול"ל בר"י זה החלוק גבי כל המתלקט ולעיל ע"ש. ולע"ד י"ל דדוקא במה שגם אם לא יחול למפרע יחול עכ"פ משעה שבירר דבריו שייך חלוק התוס' דעכ"פ כשיפריש יחול שם תרומה ממילא חל גם למפרע דהוי רק מעוט שאינו מתברר כמ"ש הר"ן נדרים. אבל באחין שחלקו אם לא נאמר ברירה לעולם אינו מבורר. אבל שם לר"י דשאינו ברשותו לא מהני החלול א"כ אם לא יחול למפרע א"י לחול כלל. שוב גם שבירר דבריו הא בירר על מה שא"א לחול רק למפרע וזה לא מבורר. וכן הריני בועליך דכלתה כו' ולאחר מיתה. וגט דבעי כתיבה לשמה ולא יועיל כנ"ל. אך י"ל דתוס' סברי דגם בתרומה לא יועיל דאי אין ברירה אין מה שיפריש ראי' שהי' עתיד להפריש ומ"מ מהני וממילא גם בהנ"ל:

גמרא מהיום אם כו' כא"א לכל דבריו. ותמוה כמ"ש הפ' דכל תנאי יהי' תלוי בברירה כשאינו בידו ע"ש. ונראה לע"ד החלוק. כמו שמוכח מדקי"ל בדבר שאינו ודאי זכות דלא מהני כמו גט אף שרוצה להתגרש ובמקום יבם וכה"ג. וקדושין לקדש לאדם שלא מדעתו ואף דלכאורה כיון דבכל זכות כשנודע לו יכול למחות דקי"ל הגדילו כו'. וא"כ לעולם יהי' זכות גמור כיון שהברירה בידה אם תרצה ואם לא תרצה ואין כאן צד חובה כלל. וע"כ כיון דהא דזכין לאדם שלא מדעתו רק משום שליחות וכה"ג דאם הי' יודע הי' עושהו שליח. וא"כ בזה אם הי' עושה מדעתו לא הי' יכול לחזור בו. ושוב כל הזכות ע"י שהוא שלא מדעת וזה לא מהני דלא שייך אלו הי' יודע כו'. אמנם קשה דהא בתנאי מעכשיו ולאחר ל' פ' האומר ק' דמהני אם ארצה ולא אחזור בו תוך ל' ע"ש, א"כ למה לא יועיל לקדש שלא מדעתו ע"ת אם ירצה או בגט אם תרצה דתנאי זה הי' מהני גם בעצמו בידיעתו ושוב לקדש ע"ת זה או לגרש הוי ודאי זכות ולא צד חובה. ולמה אינו מועיל להיות זכין שלא בפניו. ולא אשתמיט שום פוסק שיהי' מהני ולע"ד הטעם דדוקא בדבר שהמעשה מצד עצמו בלא התנאי מהני יכולין להטיל בו תנאי ומלתא אחריתי היא. ולכך יכולין לבטל התנאי ונשאר המעשה. משא"כ מעשה שמצ"ע אינו מועיל כלל רק שיועיל ע"י התנאי וזה א"א דאין שייכות לתנאי כל שאין המעשה קיים בלא"ה. ולכך בהנ"ל דבלא התנאי לא יועיל שלא בפניו כלל אף שע"י התנאי יועיל לא מהני כנ"ל. וזה החלוק בין תנאי לאסמכתא שאינו רוצה בגוף המקח רק שילוה לו וע"י שאינו רוצה להלות רק בתנאי אם לא יפדה יהי' מכור מוכרח להתרצות. משא"כ תנאי הוא להיפוך שרוצה בגוף הקדושין וכה"ג רק שרוצה שתתן לו ר' זוז ג"כ ותולה הק' או הגט בתנאי כדי שתהי' מוכרח ליתן שלא יתבטל הגט. ולכך כשאינו כופל וכה"ג ד"ת לא אמרינן כלל שכוונתו אם לא יקוים יתבטל. ואף שמתנה כפול וכדינו מ"מ אינו הוכחה כלל מצ"ע שאין רצונו בהמעשה רק בקיום התנאי רק שרוצה בתנאי ג"כ כ"כ שתולה בו המעשה כדי שע"כ יקוים התנאי אבל שפיר המעשה יש לו חלות בלי התנאי ומהני תנאו וא"צ לברירה. אבל בש"מ דאמר גיטו כמתנתו ועמד חוזר מדינא דאנן סהדי דלא מגרש רק משום שדעתו שימות. ורבה כו' דפליגי הוא רק משום גזירה שיאמרו יש גט לאחר מיתה כו'. אבל כשמתנה דליכא תקנה. ממילא אין דעתו לגרש כלל אם לא הי'עומד למות וא"כ שוב בלא התנאי אין חלות להמעשה כלל רק ע"י התנאי יועיל ושוב בענין זה שאינו חל כלל בלי תנאי לא מהני שיחול ע"י התנאי כנ"ל. ושוב רק משום ברירה יהי' מהני כיון שמת הוברר שהי' עומד למות ואם הי' ידוע לו שעומד למות הי' מגרש בלא תנאי. ושוב אי אין ברירה לא מהני דאף שמת לא אמרינן הוברר והי' אז עומד לחיות וכיון שבאמת הי' עומד לחיות לא הי' מגרש כלל ולא חל כלל רק ע"י שבתנאי אם ימות לא איכפת לי' ובכזה אינו מועיל ושפיר מדמי הש"ס דאי אין ברירה לא מהני כמ"ש רש"י ז"ל:

בש"ס פריך מהא דמה היא באותן הימים כו' ולכי מיית הוי גיטה ופרש"י דבכל התנאי' שייך ברירה כשאינו תלוי בידו. ע"ש. ותמוה מאוד דלמאן דס"ל אין ברירה לא יועיל תנאי שאינו בידו. וי"ל לכאורה למאי דפ' הרמב"ם דתנאי קודם התורף לא מהני משום דאין ברירה ע"ש ומבואר החילוק דהא דמהני התנאי בנתינת הגט משום דאז נכתב לשם כריתות ברור רק הנתינה הוא ע"ת משא"כ קודם התורף דהכתיבה הי' על תנאי וכיון דבעינן לשם כריתות ברור. ממילא כיון דאין ברירה לא מהני ע"ש. והנה לקמן פ' מ"ש אמר ר"ה דש"מ גיטו כמתנתו דאם עמד חוזר דאף שלא התנה הוי כהתנה מסתמא שאם יעמוד יהי' יכול לחזור ויהי' הגט בטל. ורבא פליג היינו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' שלא יוכל לחזור דאם יראו שיוכל לחזור יאמרו דיש גט לאחר מיתה דכשאינו חוזר הגט חל לאחר מיתה ע"ש. וא"כ לכאורה לר"ה דבש"מ הוי סתמא על תנאי א"כ שוב הוי כתנאי קודם התורף דבזה הוי הכתיבה על תנאי מיד אף שלא התנה וא"כ כותב לשם כריתות רק על תנאי ימות ושוב אי אין ברירה לא מהני כנ"ל ופריך שפיר לכי מיית הוי גיטא ומוכח דיש ברירה כנ"ל משא"כ בשאר תנאים. ואף לרבא דפליג התם הא הטעם רק שלא יאמרו כו'. ולמ"ש לא שייך זה דהא אם יהי' הדין דגיטו כמתנתו הוי תנאי קודם התורף ולא יועיל אף כשיתקיים התנאי דאין ברירה ולא שייך תקנת חכמים דיאמרו יש גט כו' דהא באמת לא יהי' גט כלל, וממילא נשאר הדין דגיטו כמתנתו ופריך שפיר אמנם הא גם אליבא דאמת קשה להרמב"ם ז"ל למה יהי' מהני גט שכ"מ הא הוי תנאי קודם התורף דהוי בשעת כתיבה כאילו התנה. אך י"ל דלא קשה כלל דהא הטעם דגיטו כמתנתו היינו דהא אינו רוצה לגרש רק כדי שלא תזקק ליבם. וממילא למה יגרש כשלא ימות ולכך מסתמא אינו מגרש רק ע"ת כנ"ל. וא"כ לענין הכתיבה דנימא דהוי תנאי קודם התורף דלא יועיל כלל אף שימות א"כ כיון שרוצה לגרש שלא תיזקק ליבם ממילא שוב ודאי מגרש גם כשלא ימות דאם יגרש על תנאי לא יועיל אף שימות ולא שייך גיטו כמתנתו כו' רק אעפ"כ בשעת נתינה שפיר אמרינן גיטו כמתנתו דאז מהני התנאי ושפיר יש אומדנא דמגרש רק על תנאי. אבל בשעת כתיבה אינו כלל אומדנא דמצוה לכתוב רק על תנאי זה ז"א דאם יהי' על תנאי לא יועיל כלל ואמרינן דמצוה לכתוב סתם ולא הוי תנאי קודם התורף. כנ"ל:

רש"י כו' ולא דמי לשאר תנאי שבידו לקיימו כו' משמע מהש"ס דדוקא בהנך שאי אפשר להם לחול בשעה שהוא מבורר כגון בגט שא"א שיחול לאחר מיתה שמבורר דאין גט לא"מ כו'. וכן גבי הריני בועליך ע"מ שירצה כו' דאין קדושי הביאה מועיל על אח"כ דהא כלתה ביאתו כמו משוך ולא תקנה עד אחר ל' כו' וכה"ג תלוי בברירה משא"כ שאר תנאים בקדושי כסף שמקדש ע"ת אף שאינו בידו א"צ לברירה דגבי כסף מהני בהקדשי אחר ל' יום כו' דאל"ה אמאי לא מייתי הש"ס מכמה תנאים רק מהריני בועליך וצ"ל כנ"ל. אך מ"מ אינו מובן הטעם דנהי דלענין שיחולו הקדושי כסף מקיום התנאי ואילך ע"ז שפיר א"צ לברירה דאז מבורר אבל לענין שיחול למפרע שוב צריך ברירה והוי כמו בקדושי ביאה וכה"ג. וי"ל החילוק דבאמת אינו מובן כלל למה יצטרך ברירה בתנאי הא כשמקדש וכה"ג ע"מ שתעשה דבר פלוני אחר ל' יום וא"כ כשהוא עושה הדבר מקודשת דהא קדשה מיד אם תעשה אז וכיון שקיימה אז התנאי אף שלא הוברר למפרע מאי בכך הא קידש על תנאי זה שאז תעשה ואז עשתה ונתקיים זה ולמה צריך ברירה: (חסר המשך)

ומיחל. מעשר שני מחלל בדיבורא בעלמא על מעות שיש לו בבית דמה שאפשר לו לתקן לגמרי יתקן: ושותה מיד. דמאחר שקרא שם יצא לו מידי טבל וכשהוא מוציא יין לשתייתו הוא הנברר לחולין ולכשיהיו לו כלים ויוציא מן הנוד לתרומה הוא הנברר לתרומה ויש ברירה: ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין. דלית להו ברירה בתולה בדעת עצמו שהוא עצמו מוציא את היין: מה היא באותן הימים. לקמן במי שאחזו (עג.) זה גיטך מעכשיו אם מתי מחולי זה הרי זה גט אם מת מאותו חולי מה היא כל ימי החולי: כאשת איש. אם כהן הוא אוכלת בתרומה ואם זינתה בחנק: ולכי מיית הוי גיטא. דקתני רישא הרי זה גט ואיירי ר' יהודה במה היא באותן הימים אלמא לא פליג ברישא ולא אמרינן גט לאחר מיתה הוא כיון דאמר מעכשיו ואע''ג דכשנתן הגט הוא מספקא ליה אם יחיה אם ימות ותלה התנאי בדעת מי שמתו וחייו תלוים בידו וכשמת אמרינן הוברר הדבר דמשעת נתינה היה ראוי למות מחולי זה וה''ל גט מההיא שעתא שע''מ כן מסרו ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימם ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפרע דהתם לאו טעמא משום ברירה הוא אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים: הא דאמרן. בהלוקח יין: הריני בועליך. לשם קידושין דאשה נקנית בביאה: אף על פי שלא רצה האב מקודשת. דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר בלבו לקידושין גמורים ואפי' לא ירצה אביו:

ומיחל. פי' בקונטרס מחלל בדבורא בעלמא על המעות ושותה בלא הפרשה ואין נראה דדוקא גבי דמאי קתני בהך משנה בסיפא ומחלל על המעות לפי שקבע לו מקום דקתני התם מעשר שני בצפונו או בדרומו דהוי כמו הפרשה דבע''ש בהש''מ איירי כדאמרי' בתוספתא (דדמאי פ''ח) (דקתני וקדש עליו היום) ולכך בדמאי יכול לקבוע לו מקום דספק חשכה מעשרים את הדמאי אבל בכותים הוי ודאי ולכך לא קתני גבי כותים מעשר שני בצפונו או בדרומו ולא קתני נמי ומחלל על המעות כדקתני גבי דמאי אלא מיחל פי' מתחיל או כמו שפי' ר''ת דמיחל כמו מיהל בה''א פירוש מערב במים ומוזג כמו סבאך מהול במים (ישעיה א) ואחר שבת יפרישו מעשר ראשון ושני כדקתני בתוספתא עשרה הבאים אחריהם תשעה הבאים אחריהם דכיון שאינו יכול לקבוע לו מקום אם היה שותה בלא הפרשה הוה שותה טבל למפרע: דברי ר''מ. משמע דאית ליה לר' מאיר ברירה ולרבי יהודה נמי קאמר רבא במסקנא דאית ליה ברירה והכא אסר משום דחייש לבקיעת הנוד ואילו בפרק יש בכור (בכורות דף מח.) גבי נתנו עד שלא חלקו מוקי רבא דר''מ ורבי יהודה כרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו ויש לחלק בין הכא שמברר דבריו ומתנה בפירוש ואומר שאני עתיד להפריש לההיא דאחין שחלקו שאינו מברר כלום ובמרובה (ב''ק דף סט:) דפריך דרבי יוחנן אדר' יוחנן דבההיא דכל המתלקט אית ליה ברירה וגבי אחין שחלקו שמעינן דלית ליה ברירה וחוזר בו הש''ס מתוך קושיא זו הוה מצי לחלק כדפירשנו אלא דניחא ליה למימר לעולם כל הנלקט כדקתני במתני' וניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך ועוד דאי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה אידך דרבי יוחנן דאמר לעיל אף אחרון אינו פוסל ולעיל ודאי כי מצריך תרי מילי דרבי יוחנן הוה מצי למימר דצריכי דמההיא דלקוחות הן לא הוה שמעינן דאף אחרון אינו פוסל מטעם דפרישית ובהא טעמא מיתרצה נמי שמואל אדשמואל דבפרק מי שאחזו (לקמן דף עה:) אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם. מתי יהא גט אם לא מתי לא יהא גט ולכי מיית הוי גיטא אלמא סבר דיש ברירה ובסוף ביצה (דף לז:) גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות אמר שמואל דחבית נמי אסורה: רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין. משמע דרבי יוסי לית ליה ברירה וכן . בפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) גבי מעשר שני שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דא''ר יוסי לא חילל וקשה דתנן במי שאחזו (לקמן דף עג.) גבי מה היא באותן הימים רבי יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גיטא אלמא יש ברירה כדדייק בסמוך ולמאן דמחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ניחא אבל למאן דלא מחלק קשיא וי''ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי בהכי או יחיה או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה לעולם או לא יעלה סלע מן הכיס והשתא נמי אתי שפיר דשמואל אדשמואל תימה למאי דס''ד דרבי יהודה לית ליה ברירה א''כ סבר כרבי יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א''כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דאין להן אלא קנין פירות ור' יהודה אית ליה בהחובל (ב''ק דף צ.) לאו כקנין הגוף דמי גבי דין יום או יומים ולרבי יוסי נמי קשיא דהכא סבר דאין ברירה ובהחובל מספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לאו גבי דין יום או יומים וכה''ג דייק הש''ס בסוף השולח (לקמן דף מח.) ותירץ רבינו יצחק דמדין יום או יומים אין ללמוד בעלמא דשאני התם דכתיבי קראי כספו ותחתיו ולהכי לא מייתי לה בהשולח כי מייתי ההיא דשדה אחוזה ועוד אומר רבינו יצחק דדוקא ר' יוחנן אית ליה דמחזירין זה לזה ביובל אבל שאר אמוראי סברי אע''ג דלקוחות הן אין מחזירין דגזירת הכתוב היא דאין מחזירין דלענין זה אינם לקוחות ור' יוחנן דסבר מחזירין יפרש טעמו [דרבי יהודה] משום בקיעת הנוד כדמסיק במרובה (ב''ק דף סט.) דלר' יוחנן אית ליה לרבי יהודה ברירה ומתוך ההיא גופא דאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל חוזר בו מסברא ראשונה: מה היא באותן הימים. פי' בקונטרס דקאי ארישא דתנן במי שאחזו (לקמן דף עב.) הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה הרי זה גט אם מת וקאמר מה היא כל ימי החולי וקשה דהתם (דף עג:) פריך עלה בגמ' ולכי מיית הוי גיטא והא אין גט לאחר מיתה ומאי קושיא אי קאי אמהיום א''כ חל גט מחיים ושם פי' בקונטרס דלא קאי אמהיום אלא מילתא באפיה נפשה היא וי''ל דלעולם קאי אמהיום והכי פריך כיון דאמר שהיא כאשת איש אם כן לא חל הגט מחיים אלא לאחר מיתה אם כן לכי מיית היכי הוי גט הא אין גט לאחר מיתה ומשני באומר מעת שאני בעולם פי' מה שאמר מהיום היינו שיחול הגט שעה אחת קודם מיתתו ולאו דוקא מהיום ממש קאמר אלא כלומר מהיום שאני בעולם דכיון שתולה הדבר במיתתו אינו חושש רק שיחול הגט מחיים וכן משמע בתוספתא דקתני זה גיטך מהיום הימים שבינתים זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כו' משמע אע''ג דאמר מהיום לא מהיום ממש קאמר: ולכי מיית הוי גיטא אלמא יש ברירה. פי' בקונטרס אע''ג דתנאי הוא צריך ברירה כיון דאין בידו ובשעת התנאי ספק הוא והתנאי מתקיים מאליו ואי לאו משום ברירה לא הוי גט ולא. דמי לשאר תנאים שבידו לקיימם ודעתו לקיימם ומיהו הכא על כרחך אי אפשר אלא מטעם ברירה כיון דמוקי לה במי שאחזו (לקמן דף עג:) באומר מעת שאני בעולם פי' שעה אחת קודם מיתתו ואותה שעה שהגט חל אינה מבוררת וידוע וצריך ברירה ומ''מ כדברי רש''י כן הוא אפי' בתנאי צריך ברירה דהריני בועליך על מנת שירצה אבא חשיב לקמן ברירה והא דאמר בפרק בכל מערבין (עירובין דף לז:) הרי זו תרומה על זו אם ירדו גשמים היום כו' הכי נמי דלא הוי תרומה היינו למאן דאית ליה ברירה קאמר תימה דבפרק בכל מערבין (שם דף לו:) אמר. רב ליתא למתני' מקמי איו ופריך אדרבה ליתא לאיו מקמי מתני' ומשני לא סלקא דעתך דשמעינן ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח כו' והשתא אכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח מקמי מתני' דעירובין ומתני' דמי שאחזו דמייתי הכא ומקמי ברייתא דמרובה (ב''ק דף סט.) דקאמר ר' יהודה שחרית אומר בעל הבית כל מה שילקטו כו' דבכל הני אית ליה לר' יהודה ברירה וי''ל דרב מחלק בין תולה בדעתו ובין תולה בדעת אחרים וההיא דהכא ודמרובה הוי תולה בדעת אחרים והתם אית ליה ברירה אבל תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה והכי פירושו התם ליתא למתני' דקתני דאית ליה לרבי יהודה ברירה אפי' תולה בדעת עצמו מקמי איו וההיא דהלוקח והא דפריך אההיא דאיו מ''ש לכאן ולכאן דאין ברירה כו' לא לרב פריך דלדידיה דמחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים אתי שפיר אלא למי שאינו מחלק פריך ורבי יוחנן נמי דמשני וכבר בא חכם אינו מחלק דלדידיה ודאי ליתא לדאיו מקמי כל הנהו ומיהו קשה דבסוף ביצה (דף לז:) גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות מדקדק דרבי יוחנן לית ליה ברירה מדמפרש מילתא דאיו והא על כרחך ליתא לדאיו כדפירשנו וי''ל דהוה מצי לשנויי הכי אלא דניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך אי נמי נהי דלרבי יוחנן ליתא לדאיו דאמר לר' יהודה אין ברירה מ''מ מוכח שפיר דר' יוחנן לית ליה ברירה מדמשני לה אבל קשה דאפילו בתולה בדעת אחרים שמעי' לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן בשקלים (דף ט:) ומייתי לה בפרק הוציאו לו (יומא דף נה.) דקאמר רבי יהודה לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפרש התם טעמא משום חטאת שמתו בעליה ומשום דלית ליה ברירה כדמוכח ההיא דאיו והשתא הא לרב בתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה לרבי יהודה ולר' יוחנן ליתא לדאיו ואפי' בתולה בדעת עצמו יש לו ברירה:

דף כה - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד