גיטין כד ע"ב

דף כד - ב

יתר מיכן, אפילו היו לו שתי נשים, ושמותיהן שוות. וכתב לגרש את הגדולה, והתחרט, לא יגרש בו את הקטנה. ואף על פי שנכתב לשם הבעל המגרש, מכל מקום, לא נכתב לשם האשה המתגרשת.

יתר מיכן, אפילו אמר אותו שהיו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, ללבלר [סופר] - כתוב לי גט, ואיזו מהן שארצה אגרש בו, פסול לגרש בו. ^[6] כיון ש"אין ברירה". ^[7] כלומר, אין אנו אומרים שהתברר הדבר למפרע שכתב את הגט לשם האשה שגירש בסופו של דבר. אלא עליו לברר בשעת כתיבה מיהי האשה המתגרשת. ^[8]

גמרא:

שנינו במשנה: יתר מכן, כתב לגרש את אשתו, ונמלך.

ומקשינן: אלא רישא, במאי!? כלומר, רישא דמשנתנו - "היה הולך בשוק ושמע קול סופרים מקרין איש פלוני גירש את אשתו פלונית", במה היא עוסקת? האם לא במקרה שאותו פלוני רצה לגרש את אשתו ונמלך, ובא חברו להשתמש באותו גט?! ואם כן, מה חידשה הסיפא?

אמר רב פפא: רישא, בסופרין העשויין להתלמד, עסקינן. ולא נכתב אותו גט לשם גירושין כלל. ^[9]

אך הסיפא עוסקת בגט שנכתב לשם גירושין, אלא שיועד לאשה אחרת.

אמר רב אשי: דיקא נמי [מדויק כדברי רב פפא מהמשנה] - דקתני, "סופרין מקרין", כלומר - מלמדים. ולא קתני "סופרין קו ראין".

שמע מינה כדברי רב פפא.

וממשיכה הגמרא לבאר את המשנה:

מאי "יתר מיכן"? כלומר, איזה חידוש נוסף לנו בכל דין שנזכר במשנה, ששנינו "יתר מכן כתב לגרש את אשתו", "יתר מכן היו לו שתי נשים", "יתר מכן אמר ללבלר"?

תנא דבי רבי ישמעאל: זהו סדר החידושים במשנה:

הדין הראשון עוסק במקרה שהגט לא נכתב כלל לשם גירושין, אלא להתלמד.

ומחדשת המשנה, לא רק גט זה, שנכתב שלא לשום גירושין, פסול, אלא יתר מכן, כתב לגרש את אשתו ונמלך, אף זה פסול. והחידוש: אף על פי שנכתב לשום גירושין, כיון שלא נכתב לשם המגרש והמתגרשת פסול.

ולא רק גט זה, שנכתב שלא לשום גירושין דידיה, פסול, אלא יתר מכן, היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, וכתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה.

והחידוש: שאף גט זה, שנכתב לשום גירושין דידיה, כלומר, לשם הבעל המגרש, פסול. כיון שלא נכתב לשם האשה המתגרשת.

ולא רק גט זה, שלא נכתב לשום גירושין הא, כלומר, שלא נכתב לשם מה שרוצה הבעל, שהרי לכתחילה כתב אותו לגרש את האשה האחרת.

אלא יתר מכן, אפילו אם אמר ללבלר "כתוב לי לאיזה מהן שארצה, אגרש", אף זה פסול. ואפילו שנכתב לשום גירושין הא. דהיינו - שכתיבת הגט היתה לשם הגירושין שנעשו בו בסופו של דבר, ^[10] מכל מקום כיון ש"אין ברירה", פסול ^[11].

והוינן בה: מאי טעמא? כלומר, מהו המקור לכל אחד מהחידושים שהתחדשו במשנה?

ומבארת הגמרא: נאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות, ונתן בידה". ומלשון "ספר כריתות" למדנו את הדין הראשון במשנה - שהגט צריך להכתב לשם כריתות. ואם נכתב להתלמד פסול.

אך אי כתב רק "ונתן ספר כריתות בידה", הוה אמינא, שהפסוק בא רק למעוטי האיך קמא [את הדין הראשון שנזכר במשנה], דלא עביד [שלא כתב את הגט] לשום כריתות, אלא להתלמד.

אבל הדין השני - "יתר מכן, כתב לגרש את אשתו, ונמלך", דעביד [שכתב את הגט] לשום כריתות, אימא [שמא נאמר שיהיה] כשר.

לכן כתב רחמנא "וכתב". כלומר - הבעל הוא הכותב. ולמדנו מכאן, שצריך לכתוב את הגט לשם הבעל המגרש. ^[12]

אך אי כתב רחמנא רק "וכתב", הוה אמינא, שכוונת הפסוק רק למעוטי האי [את הדין השני במשנה] דלא איהו קא כתיב לה, אבל הדין השלישי - שאם יש לו שתי נשים, וכתב לגרש אחת מהן, הוה אמינא, כיון דאיהו [הבעל] קא כתיב לה, אימא כשר,

לכן כתב רחמנא "לה". ולמדנו שצריך לכתוב את הגט לשמה.

ומקשינן: סיפא - "יתר מכן, אמר ללבלר כתוב לאיזה מהן שארצה אגרש פסול לגרש בו", למה לי? הרי כבר למדנו שצריך לכתוב את הגט לשמו ושמה ולשם גירושין?

ומשנינן: הא קא משמע לן, ד"אין ברירה".

כלומר - שלא תאמר הוברר הדבר למפרע שבשעת כתיבה היתה דעתו לאותה אשה. אלא צריך בירור גמור בשעת הכתיבה עבור מי הוא כותב.

שנינו במשנה: היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה:

ומדייקת הגמרא: דוקא קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה. הא את הגדולה, שלשמה נכתב הגט, מצי מגרש ביה. ואפילו שאין ראיה מתוך הגט שכוונתו אליה, והיה מקום לחשוש שמא נכתב לחברתה, ונפל ממנה ומצאתו, מכל מקום לא חוששים, כיון שהגט יוצא תחת ידה, חזקה שנכתב לשמה. ^[13]

אמר רבא: זאת אומרת, מדין זה נלמד, שאם היו שני אנשים שנקראו יוסף בן שמעון, הדרין בעיר אחת, הרי הם מוציאין שטר חוב על אחרים.

כלומר - אם הוציא אחד מהם שטר חוב על אחר, יכול הוא להוציא ממנו ממון, ואין הלוה נאמן לומר - "לא ממך לויתי אלא מחברך ששמו כשמך, ונפל ממנו ומצאתו". כיון שהשטר יוצא מתחת ידו, ודאי ממנו לוה.

ודין זה למדנו ממשנתנו - שאין חוששים שמא הבעל גרש את חברתה, ונפל ממנה הגט ומצאתו זו, אלא כיון שהגט יוצא מתחת ידה - חזקה שנכתב לשמה. ^[14]

אמר ליה אביי: אלא מעתה [אם אתה מדייק מהמשנה שאין חוששים שמא הגט נפל מחברתה ומצאתו], תדייק גם מהרישא, דקתני - "כתב לגרש את אשתו, ונמלך, ומצאו בן עירו ואמר לו - שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך, פסול לגרש בו".

ואף כאן אפשר לדייק - רק השני, הוא דלא מצי מגרש ביה, כיון שלא נכתב לשמו, הא ראשון, מצי מגרש ביה. ואין חוששים שמא לא נכתב לשמו, וקיבלו מהשני ששמו כשמו.

והרי אי אפשר לומר כך! דהא אמרינן במסכת בבא בתרא [קעב ב], "שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת, אין יכולים להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב", כיון שכל אחד מהם יכול לומר "לא אני לויתי ממך אלא חברי, ומסר לך שטר זה". ואף כאן יש לחוש, שמא לא בעלה של זו כתבו, אלא יוסף בן שמעון אחר כתבו לאשתו, ונמלך, ולא גרשה, ^[15] והשליכו לאיבוד מדעת, ולקחתו זו שהיא רוצה להתגרש. ^[16]

אלא מאי אית לך למימר [אלא ודאי צריך להעמיד את הרישא] בעדי מסירה, ורבי אלעזר היא. כלומר - אין חוששים שמא לא גרשה, כיון שיש לנו עדים על מסירת הגט, וכדעת רבי אלעזר, ^[17] ש"עדי מסירה כרתי".

וממילא אין להוכיח מכאן למקום שיש ספק על עצם המסירה.

ואם כן, הכא נמי [בסיפא], לא תדייק כדברי רבא, כיון שאפשר להעמיד בעדי מסירה, וכדברי רבי אלעזר היא. ולכן אין חוששים שמא לא גרש אותה אלא את חברתה, כיון שהיו עדים בשעה שמסר לה את הגט.

וממילא אין ראיה לדברי רבא, הנזכרים לעיל, ואפשר לומר ששני אנשים ששמם שוה, אינם יכולים להוציא שטר חוב על אחרים ^[18].

סוגיית "ריח הגט" ^[19]

שנינו במשנה - כל גט שנכתב שלא לשמה פסול.

ואמר רב: כולן [כל הגיטין הפסולים השנויים במשנתנו] פוסלין בכהונה. כלומר - אם בעלה כהן, נאסרת עליו כדין גרושה. ואף על פי שהגט פסול, והרי לא חלו גירושיה, מכל מקום "ריח הגט" פוסל לכהונה. היינו, כיון שהיה צד גירושין [כיון שהגט נכתב לשם גירושין], נפסלה היא בכך לכהונה.

חוץ מן הגט הראשון השנוי במשנה, שלא נכתב כלל לשם גירושין אלא כדי להתלמד, ובו אין כלל צד גירושין. ולכן אינו פוסל מן הכהונה.

ושמואל אמר: אף הראשון נמי פוסל. כי מכל מקום יש בו קצת "ריח גט", כיון שבסופו של דבר הוא ניתן לאשה.

ואזדא שמואל לטעמיה [ושמואל הולך לשיטתו] , דאמר שמואל - כל מקום ששנו חכמים לשון "גט פסול", כונתם לומר - אמנם הוא פסול, ובכל זאת פוסל הוא לכהונה, משום "ריח הגט".

וכן כששנו חכמים "חליצה פסולה", כוונתם לומר - פסולה, שאינה מתרת אותה להנשא לשוק, ובכל זאת פוסלתה מן האחין, ^[20] שאינה מתייבמת עוד לאחים, אלא חולצים לה שוב חליצה כשרה. ^[21]

ורק במקום ששנו "אינו גט", או "אינה חליצה", כוונתם לומר שהגט או החליצה בטלים לגמרי, ומותרת לכהונה, או להתייבם.

אך במערבא [בארץ ישראל] אמרי משמיה דרבי אלעזר: חליצות שנעשו ברגל שמאל, או בלילה, פסולות, וצריכה לחלוץ שנית. כיון שדרשו חכמים במסכת יבמות [קד א] שחליצה צריכה להיות דוקא ברגל ימין ^[22], וביום. ^[23] ובכל זאת חליצות אלו פוסלות אותה מלהתייבם לאחים, כיון ששם חליצה עליהן, אלא שלא נעשו בכשרות.

יתר מכאן אמר ללבלר כתוב איזה שארצה אגרש פסול לגרש בו. איכא דקשה להו וכי ה"ג לאו לשמה איקרי והא אמרינן במס' סוטה (דף כ') מאי בינייהו למחוק לה מן התורה א"ב והני תנאי וכו' אמר רב פפא ודילמא לא היא ע"כ לא קאמר תנא הכא אלא כיון דאנתיק לשם רחל לא הדרא מנתקא לשום לאה אבל תורה דסתמא כתיבא הכי נמי דמחקי' ואע"ג דכתיב ועשה לה לשמה.
וזו אינה קושיא דכיון דס"ל אין ברירה שמא דעתו היה משעה ראשונה לגרש האחרת ולדעתה נכתב ואין סומכין על דעת זו שיש לו עכשיו אלא כאלו לשם שתיהן נכתב. וא"ת א"כ סופרים שמקרין יהא כשר דומיא דס"ת ונמצאת מקל בחומר שהרי שנינו יתר מכאן וכו' וא"ל התם לאו לשום גירושין איכתוב כלל אבל ס"ת אפי' לדעת זו נכתבה שתמחק לסוטה תדע שהרי אין מטילין קנקנתו' לתוך דיו לפרשת סוטה.
וא"ת הכותב טופסי גיטין למה צריך להניח מקום התורף הרי הוא כותב סתם לאיזה שתבא ראשונה וככתיבת פרשת סוטה של ס"ת איכא למימר שאני הכא דכתב לה ספר כריתות בעינן שיהא ספר כריתות לשמה וזה אע"פ שהוא כותב לשם מי שתבא ראשונה כיון דלא אמר ליה בעל לאו לשם כריתות איכתוב וזו היא שפירש בשמועה ראשונה של מ' שחיטת קדשים משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא וכבר פירשתי שמפני טעם זה אמרו שצריך לומר לסופר כתוב ולעדים חתומו שאע"פ שהם כותבין לשם אשה כל זמן שלא אמר להם בעל לאו כריתות לשמה הוא.
והא דאמרינן בגמרא דלאו איהו קא כתב ליה, הכי נמי קאמר כיון לאו איהו קא כתב לי' לאו ספר כריתות הוא לגבי דידיה ולאו משום דבעינן יכתב ממש. אי נמי אי כתב רחמנא וכתב בלחוד ה"א לאו משום לשמה אלא בעינן כתיבת בעל או שלוחו. אבל השתא דכתב לה גלי על וכתב דלאו משום כתיבתו קפיד אלא משום שאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחר ברשותו אע"פ שאינו שליח ממש.
ול"נ דלכו"ע מאן דסברי גבי פ' סוטה דמחק לה מן התורה אי נמי ממגילת סוטה אחרת לאו דהוי לשמה דאיתתא נמי לאו להשקותה קיימא וסתמא בשלא לשמן הוי וכ"ש דס"ת לאו הוי לשמה לעולם ואפילו תקום למישתי אלות אלא קס"ד דכ"ע כתיבה לא בעי לשמה כדהדר מסיק מאי עשייה מחיקה ואלא דכל דלא אתעבד בה מעשה לשום אחר אלא סתם או לשום אלות כשר דאתיא מחיקה לשמה ומנתקא להו וקרינא ביה ועשה לה ולא לחברתה אבל אי עביד בה לשום דבר אחר לא הדרא מינתקא במחיקה של זו דכיון דאינתק לאלות דרחל לא מינתקא למהויא אלות ללאה ולא מקללה בהו אלא זו שנתכוין לה בהן אבל תורה דסתמא כתיבא הוי אלות דידה במחיקה. וללישנא אחרינא עדיפא ליה היכא דכתיב לשום סוטה בעולם משום דהוו אלות משעת כתיבה מס"ת דברכו היא.

גמרא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים. קשיא לן, נהי נמי דתפשוט מיהא דנפילה לא חיישינן ולא לפיקדון דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד לגביה אכתי איכא למיחש התם טפי דילמא מסר ליה ואין אותיות נקנות במסירה. ואמרינן ביבמות גבי נאני בר חבו וחבו בר נאני דבנהרדעא שכיחי טובא ומגבן בהו רבה בר אבוה זוזי ומפרשינן התם למאי ניחוש להאי נפילה לא חיישינן אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה ומיהו הכא ליכא למפשט הכי דהכא ליכא למימר דילמא מסר ליה ואפילו כשתמצא לומר אין אותיות נקנות במסירה ומ"ה פשיט מיהא דכיון דשמעינן מינה דלנפילה לא חיישינן פשיט ליה דלא חיישינן דילמא מסר ליה וה"נ סבר רבא ביבמות דלא חיישינן ואע"ג דסבירא לן אין אותיות נקנות במסירה ובפ' גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] אפרש בס"ד.

והא אמרינן אין אחר יכול להוציא שטר חוב עליהן. פי' אע"ג דלא דמיא לגמרי דהתם יכול לומר לא אני לויתי אלא חבירי לוה ולשעבד עצמו כתב לך וכאן הואיל ואין לחוש לנפילה ליכא למימר הכי אף עפ"כ יש לחוש שמא חבירו נתן בה עיניו וכתב ונתן לה גט זה כדי להוציאה מבעלה ותנשא לו.

אלא מאי אית לך למימר בעידי מסירה ור"א היא. א"ל למה לי ר"א היא דילמא בעידי חתימה אלא דאיכא נמי עידי מסירה שיש לחוש לשני יוסף בן שמעון וד"ה היא.
וי"מ דלר"מ כיון דמשום עידי חתימה אין גירושיה מתבררין פסול דבעינן מוכח מתוכו. וכן מפורש בתוספות ולאו מילתא היא דא"כ ב' יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא אם כן כותבין דורות ואמרינן בפ' המגרש שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותנין שניהם לזו ושניהם לזו ואמרי' עליה מתניתין דלא כר"א אלמא לר"מ מגרשין נשותיהם.
והם דוחים התם כגון במשולשין אלא שאין העדים יודעים מי מהם שמו כן ולאו מילתא היא שהרי שנינו שני גיטין שוין. ועוד שאמרו בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ז) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ואקשינן וליחוש לב' יוסף בן שמעון דלמא כתב גיטא וממטי ליה לאיתתא דהיאך ומפרקינן זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשים נשותיהם אלא זה בפני זה והא ודאי לר"מ קא אמרינן דאי בעידי מסירה ור"א היא למאי ניחוש דילמא ממטי ליה לאיתתא דהיאך יבאו עידי מסירה ויעידו וא"ת שמא יטעו עדים וסבורים שהיא אשתו הא מכיון דליכא למשריא אלא בעידי מסירה וכדר"א צריכה היא להביא עידיה עמה והם ודאי יאמרו דברים כהוייתן ולא יעידו שגרשה בעלה אלא א"כ מכירין אבל יאמרו איש פלוני ששמו כן נתן לה גט זה בפנינו ומה מקום לחוש ועוד אי בעידי מסירה וכדר"א למה לא נכתוב לו והלא הוא עצמו יכול לכתוב בכתב ידו ולאמטויי בעידי מסירה לאיתתיה דהיאך וכל שבידו אין חוששין לו. אלא ש"מ בעידי חתימה הוא ולפיכך חששו שלא לחתום וכיון דבעלמא לא צריך לעידי מסירה הכא נמי לא הצריכוהו לעידי מסירה שיהיו מכירין אותו. אבל צריכה היא להביא עידיה עמה שכשנמסר לה שניהם בעיר אחת היו ושוב אין לחוש לשמא מסר לאשת חבירו שהרי בעלה משמרה.
מ"מ קשיא אמאי אוקמה כר"א איכא למימר הכי אמר אביי ע"כ מתני' בעידי מסירה היא דהא ר' אלעזר קא תני לה ממאי דבעי כתיבה לשמה ואלו לר"מ אפילו שמע קול סופרים מקרין כשר לגרש בו וסיפא נמי אוקי בגמרא כר"א וכיון דכר'אלעזר אתיא מתניתין ע"כ צריכין אנו לעידי מסירה מעתה נסתלקת מאליך ממה שאתה אומר זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים, כן נראה לי.

[והלכתא כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון.] אע"ג דקיימא לן אין ברירה מדאורייתא פסול משום דלחומרא קאמרינן.

גמרא: אמר רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון דגרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים. כלומר דלא חיישינן, אלא האי דנפיק מתותי ידיה גבי ביה, כי היכי דלא חיישינן בגט, שמא נפל מזו ומצאתו זו. ואף על גב דלגבי שני יוסף בן שמעון איכא למיחש שמא מסרו לו לקנותו ולגבות בו ואותיות אין נקנות במסירה, אליבא דרבא, כדאיתא ביבמות פרק האשה שהלכה (יבמות קטו, ב) גבי עובדא דיצחק ריש גלותא, דאזל מקורטובא ובא לאספמיא, ולגבי גט ליכא למיחש להכי, דהא כולי עלמא ידעי דאין אשה מתגרשת בגט חברתה, מכל מקום אילו היינו חוששין [בנדפס: לכך], שמא נתנו לה חברתה, לצור על פי צלוחיתה.

גמרא: אי הכי רישא דקתני מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך וכו' שני הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש ביה והא אמרינן בבבא בתרא פרק גט פשוט (בבא בתרא קעב, ב)

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. דאמר ליה חברו ששמו כשמי מסרו לך, כדי לגבות ממנו [בכת"י: ממני], הכא נמי אמאי מתירין אשת הראשון בגט זה, נחוש שמא השני כתבו לאשתו ונמלך עליו שלא ליתנו, ונתנו לזו.

אלא מאי אית לך למימר, בעדי מסירה ורבי אלעזר היא, הכא נמי בעדי מסירה ורבי אלעזר היא. אבל בלא עדי מסירה, חיישינן לנפילה. ורבינו תם לא גריס ורבי אלעזר היא, דאפילו כרבי מאיר נמי אתיא, ובדאיכא סהדי דמסריה ניהליה באפייהו.
אבל ר"י ז"ל אמר, דודאי גרסינן ליה, דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי בעינן שיהא מוכיח מתוך עדי החתימה, הא לאו הכי לא הוי גיטא, וכדפרישית בריש מכילתין.
והא דתנן לקמן בפרק המגרש (גיטין פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין, ונתערבו זה בזה, נותן שניהם לזו, ושניהם לזו, ופרכינן ולרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, והא לא ידעי בהי מינייהו מיגרשא. דמשמע, דלרבי מאיר ניחא. ההיא, במשולשין בגט, ומוכיח מתוך הגט הי אשתו של זה והי אשתו של זה, אלא שאין השליח ועדי המסירה מכירין בשלוש האבות. ובריש מכילתין הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.
ובתוספות הביאו ראיה לדברי רבינו תם ז"ל, מהא דתנן (בב"ב פרק גט פשוט (בבא בתרא קסז, א)) כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, ופריך עלה בגמרא וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת, דילמא כתב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהאי. ומשני, הכי אמר רב, שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. ואם איתא, דבעינן שיהא מוכיח מוך הגט, הכא היכי דמי, אי במוכיח וכגון ששלשו, תו ליכא למיחש ואפילו במגרש שלא בפני חבירו, ואי בשאין מוכיח מתוכו, אפילו במגרש בפני חבירו הרי אינו גט לרבי מאיר, ואי לרבי אלעזר הא בעי עדי מסירה, ואינהו ידעי שפירתא זו אשתו אם לאו. ואם תאמר, דחיישינן לשני יוסף ואף על גב דלא הוחזקו, הא ליתא, דהא לא חיישינן בדלא הוחזקו. ועוד נראה לי, דהתם אי אפשר לומר כן, דאם כן מאי קא משני שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה, דאי חיישינן ולא ידעינן מאי, דמי איכא למימר דבדקינן כולה מדינתא. ור"י ז"ל תירץ, דעדי מסירה אין דרכם לדקדק ולראות אם זו אשתו, כיון שהם רואין שמו ושם אשתו כתובין בגט, ואם נתנו לאשת חברו, כשבאה לבית דין להתירה לינשא, ומביאין עדי מסירה אמרו בפני בית דין שראו שנתן לה בעלה גט זה, אף על פי שלא דקדקו אחרי אותה שקבלה את הגט, והילכך אף על פי שכותבים דורות או סימן או כהן, אין אנו סומכים בכך, עד שיגרש בפני חברו, דאז ליכא למיחש לשמא נתן את הגט לאשת חברו, שלא היה האחר טובל [בנדפס: שותק]. אי נמי יש לומר, שאז ידקדקו העדים יותר. זו היא שיטתם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל.

כבר ביארנו במשנתנו שכל שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוים וכתב לגרש את הגדולה ונמלך אינו מגרש בו את השניה ולפי דרכך למדת שהראשונה מיהא שנכתב לשמה יכול לגרש בו אע"פ ששמה כשם האחרת וכשתבא לבית דין בגיטה יתירוה לינשא ומגבין אותה כתובתה ואין הבעל יכול לטעון קטנה גרשתי ונפל לה ואת מצאתו שאין חוששין לנפילה ומגבין אותה כתבתה כענין שני יוסף בן שמעון שאחד מהם יכול להוציא שטר חוב על אחר דעלמא ואין הנתבע יכול לומר מחבירך לויתי ונפל לי השטר ואתה מצאתו ובזו אין צורך לעידי מסירה וכשאמרו בסוף השמועה אלא מאי אית לך למימר בעידי מסירה כו' אין גורסין בה הכא נמי בעידי מסירה שלא הוזקקנו לעידי מסירה אלא לרישא וכן מצאתיה בספרים מדוייקים ואף למי שגורס כן אינו אמור אלא דרך דחיה כלומר אין ללמוד מכאן שיהא אחד משני יוסף בן שמעון יכול להוציא שטר חוב על אחרים דדילמא הכא נמי בעידי מסירה שראו שזו היא שנתגרשה או שזהו שהלוה:

ומכל מקום לענין פסק בזו מיהא אין צורך לעידי מסירה כלל שאין חוששין לנפילה כלל ומכל מקום בראשונה שאמרו כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך שאין זה מגרש בו הא ראשון מגרש בו ומתירין אותה ומגבין לה כתבתה צריך לפרש שהרי שני יוסף בן שמעון אין אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב שהרי הנתבע יכול לומר לא אני לויתי ושמא חברי לוה ואף זה יטעון שמא חברי כתב ונתנו לך מפני שנתן עיניו בך ואע"פ שמ"מ אם הוא אומר חברי כתבו לאשתו ונפל לו ומצאתו אינו כלום דלנפילה לא חיישינן בכתב ונתנו לך מיהא נחוש אי נמי שמא האחר כתבו לשם אשתו ונמלך והשליכו מדעת וזו מצאתהו או שמא אחר שנתגרשה האחרת והותרה בבית דין מסרתו לזו ואחר שכן לא נגבה לה כתובה וכן לא נתירה לינשא אלא שהעמידוה בעידי מסירה שמעידים שזו היא שנתגרשה ומשיאין ומגבין על פיהם שאף בשטר חוב כן ואין צורך לגרוס ור' אלעזר היא שאף לר' מאיר עידי מסירה בכי הא מהנו ופירושו בעידי מסירה בזולת עידי החתימה ואע"פ שבתוספות כתבו דלר' מאיר לא מהני כלל דמוכיח מתוכו בעינן והרי גט זה אין גירושיו נכרתים מתוך עידי חתימה שבו ועידי מסירה הוא שמשלימין את הדבר אין דבריהם נראין שהרי בפרק אחרון אמרו שנים ששלחו שני גיטין שוים ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו והעמידוה דלא כר' אלעזר אלמא דכר' מאיר אתיא והרי לא נכר מתוך החתימה באי זו מתגרשת ואע"פ שהם נדחקו בפירושה אין צורך בכך ומי שגורס ר' אלעזר היא נראה שהוא גורסו מפני שמן הסתם אין אדם טורח לעידי חתימה ולעידי מסירה ופירושה בעידי מסירה לבד וכדעת ר' אלעזר או שמא פירשו כר' אלעזר מתוך ששיטת המשנה מוכחת כדבריו והוא כתב לגרש ואע"פ שאיפשר לפרש בכלם חתם מכל מקום האחרונה ר"ל אמר ללבלר כתוב לא שייך ביה חתימה:

וכל שהוציאה בפנינו אשה את גיטה ויש בעיר ששמה ושם בעלה שוים לה צריך שתביא ראיה בעידי מסירה אם להיתר נשואיה אם לגוביינת כתובתה ומ"מ יש בה תקון בדרך אחרת ונזכר באחרון של בתרא קס"ז ב' והוא שהקשו שם במה שאמרו שכותבין וחותמין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ניחוש דילמא יהיב ליה לאחריתי ששמה כשם אשתו ושם בעלה כשמו שנתן עיניו בה ותירץ זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא זה בפני זה ויש מפרשים זה בפני זה הבעל ואשתו בפנינו ויש מפרשים בה שיהו שני היוסף בן שמעון במעמד אחד בפנינו והיא צריכה לברר אחת מדרכים אלו ולמדת מ"מ שצריך שיהו העדים והסופר מכירין את האיש ואת האשה אלא שגדולי המפרשים כתבו באחרון של בתרא שדי להם בהכרא אפי' על פי אשה או קרוב דומיא דחליצה ואני מפקפק בה כמי שכתבתי שם ומ"מ כל שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ויראה שעל זה סומכין עכשו להקל בכך שכל שעת הדחק שעת סכנה היא:

כל מקום ששנו חכמים גט פסול פוסל לכהנה חליצה פסולה פוסלת מן האחים שלא תתיבם עוד להם שמכל מקום שם חליצה עליה וכיון שחלץ שוב לא יבנה וכל שפוסלה לאחים פוסלת לכהנה מדברי סופרים והחליצה אינה אלא ביום וברגל ימין וכל שחלצה בלילה או מעל רגל שמאל חליצתו פסולה אבל אם חלצה לקטן אינה חליצה כלל וכן אם חלצה באנפיליא ר"ל שחלצה מנעל של בגד שעל רגלו אינה חליצה כלל שאינו קרוי מנעל:

יתר מיכן היו לו שתי נשים ושמותיהן שוין כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב איזה שארצה אגרש פסול מלגר' בו. קול סופרים פי' כותבי גיטין. יותר מיכן בגמ' מפרש מאי יתרא דכולהו:

ונמלך. חזר מלגרש בו גדולה וקטנה לאו דוקא לאיזו שארצה אגרש פסול מלגרש בו דאין ברירה דלא אמרי' הוברר הדבר שמשעת כתיבה היה דעתו לזו והרי דעתו לשמה:

ואלא רישא במאי אמר רב פפא בסופרים העומדים להתלמד עסקינן דיקא נמי דקתני סופרים מקרין ולא קתני סופרים קורין ש"מ:

מאי יותר על כן תנא דבי ר' ישמעאל לא זה שלא נכתב לשם גירושין אלא אפילו נכתב לשם גירושין. ולא זה שנכתב שלא לשם גירושין דידיה אלא אפילו זה שנכתב לשם גירושין דידיה פסול ולא זה שלא נכתב לשם גירושין הא אלא אף זה שנכתב לשם גירושין הא פסול וסיפא הא קמ"ל דאין ברירה:

אמר רב כולן פוסלין בכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף הראשון נמי פוסל:

בפרש"י בד"ה הא אמרינן במתני' כו' ה"נ נימא לא בעלה כתבו כו' אחר כתבו לאשתו ונמלך כו' עכ"ל יש לדקדק מאי קושיא דאימא דנמלך ולא גירשה והשליכתו לאיבוד ולקחתו זו כו' לא חיישינן (ג) כמו דלא חיישינן לנפילה וכיון דגיטא בידה מגורשת ולא דמיא להא דאין אחרים מוציאין עליהם שט"ח משום דכ"א דוחה את המלוה לומר לו שאני לא לויתי ממך אלא חבירי כפרש"י לעיל ויש ליישב ודו"ק: :

ע"ב תוס' ד"ה בעדי מסירה ור"א וכו' עד ואומר ר"י דאין עדי מסירה מדקדקים וכו'. ויש לדקדק א"כ מאי משני הכא אלא מאי אית לך למימר בערי מסירה ור"א הכי נמי וכו' והא אין עדי מסירה מדקדקין לראות אם זו אשתו או לא ונ"ל דהכא נמי י"ל בעדי מסירה ור"א היינו בשעת מסירת חגט היו השני יוסף בן שמעון לפניהם וגירשו זה בפני זה לפני העדי מסירה דהשתא ליכא למיחש למידי וק"ל:

בא"ד ולא חיישינן שמא יתננו לאשת חבירו וכו' ט"ס הוא וצ"ל ולא חיישי. ר"ל העדי מסירה אין חוששין לחששא זו:

גמ' וסיפא למה לי כו' והא אמרינן ולא כו' כצ"ל. ונ"ב והא אמרינן כו' פירוש אע"ג דלא דמי לגמרי דהתם יכול לומר אני לא לויתי אלא חבירי לוה ממך והכא ליכא למימר הכי אכתי איכא למימר חבירי נתן לך שעיניו נתן בך ולהוציא ממני נתכוון עכ"ל ר"ן:

רש"י בד"ה והא אמרי' במתני' כו' לנפילה מיד מודו כצ"ל:

גמ' ואלא רישא במאי. עיין ברש"י. ואע"ג דתני כיצד לפרושי לרישא דרישא כל הגט שנכתב שלא לשם אשה כו' שמא בדוחק יש לפרש לשום הך אשה:

גמ' אמר רבא זאת אומרת כו'. קשה לי רבא אמאי לא דייק לזאת אומרת כו' דידיה מרישא [דושם אשתי כשם אשתך]:

גמ' אלא מעתה כו' כתב ברש"י ונמלך וכו' והשליכו לאיבוד וכו'. ואין להקשות ניחוש בדידיה גופא הך חששא כתבו ונמלך והשליכו והיא מצאתו כי היכי דחיישית בחבירו ואינו מתירא שמא תמצאנו אשתו ואפילו בחד יב"ש ניחוש להאי י"ל דכשמשליכו משליכו מסתמא למקום שלא תוכל למצוא וק"ל. ובענין הסברת הקושיא דדלמא להשליכו או מסר מדעת לאשת חבירו לא חיישינן [ושם החשש שאחר הוא הלוה] אפ"ל קצת דהתם בשט"ח למה אינו יכול להוציא עליהן שט"ח נימא מסתמא קושטא קאמר המלוה שזה יב"ש הוא החייב דמה לו לשקר אילו מסר לו זה שכנגדו למה לא יתבע חובו ממנו ודוחק לומר שזה עשיר מזה אלא דחיישינן לקנוניא שיב"ש השני עשה קנוניא עם זה והלך אצל הסופר לכתוב עליו שט"ח שילך זה ויוציא ממון משני ויחלקו ביניהם וה"נ ניחוש הכא לקנוניא שיב"ש השני כתב וחתם לה גט אצל עדים ועשה קנוניא עם אשת יב"ש חבירו להוציא כתיבה ממנו וכה"ג ויחלקו ביניהם ואולי פירוש השליכו ולא ומסרו לאשת חבירו כמ"ש אח"כ בסמוך לרבותא בקושיא שיש כאן גם חששא שאינו בשט"ח דלמה ישליך שמה שט"ח עליו ודוחק ודו"ק:

בתוס' בד"ה בעידי מסירה כו' אבל לר"מ כו'. ובה"א דרבא איירי בלא עידי מסירה [לפנינו] וכר"א עכ"פ וסמכינן אעידי חתימה דמסתמא בהכשר נעשה והיה שם עידי מסירה ולזה דייק שפיר זאת אומרת שני יוסף ב"ש כו' (ה):

בא"ד ועידי מסירה אין מכירין כו'. וצ"ל שמותיהן שוין דנקיט דאי לא"ה ודאי ידעו הנשים שמות בעליהן והיו יודעין העדים והשליח מפי הנשים ועיין בר"ן וברשב"א לעיל וראיתי בתרומת הדשן סי' רל"ח אם אין השליח מכיר שזו אשת המגרש רק מפי הנשים וכו' ע"ש:

בא"ד וא"ת וכו'. פשוט בל"ז התם מניה וביה צריך ביאור ע"כ דפריך וליחוש וכו' אין מגרשין וכו' סוף סוף שמא ימסור לה בצנעא ותוציא היא אח"כ הגט ומה בכך שהדין הוא שאין מגרשין אלא במעמד שניהן גם הדין הוא שלא ימסור הגט לאשת חבירו וצ"ל ע"כ דצריכין עידי מסירה וכר"א ונשאל עידי מסירה אם היו במעמד אחד א"כ תקשי למה לי אין מגרשין אלא זה בפני זה וכו' תיפוק ליה כפשוטו דעידי מסירה יודעין אם בעלה מסרי לה או זולתו ודוחק לומר דשם מניה וביה י"ל דעידי מסירה אין מכירין הזוגות אם זו אשתו להכי צ"ל אין מגרשין וכו' אבל כאן משמע בעידי מסירה לחודא סגי מכח דמכירין שראו שזה מסר לזו וכפרש"י ותירץ ר"י דקושטא כאן נמי לא כפרש"י דמכירין וכו' אלא מכח דאין מגרשין אלא זה בפני זה ודוחק דלא מייתו לרש"י כלל גם דא"כ העיקר לא מפרש ר"י ומה שמפרש יהיה מותרות כיון דבלא"ה צ"ל כן התם אבל נראה דבל"ז אתיא התם כר"מ ובלא עידי מסירה ופריך כיון דכותבין לאיש ניחוש היכא דהוחזקו שני יב"ש שימטי בצנעא כו' ומשני כל היכא דהוחזקו אין העדים רשאים לחתום [דעידי חתימה כרתי והמה עיקר הגירושין] (ו) אלא זה בפני זה אך השתא שכתבו מכח גמרא דהכא דקאמר בעידי מסירה ור"א הוא דלר"מ לא מהני עידי מסירה דצריך שיהא מוכח מתוכו א"כ ממנ"פ כמאן אתיא סוגיא דגט פשוט וכ"מ ברשב"א ע"ש הא דלא מפרש ר"י בקצרה [מניה וביה] ודו"ק:

בא"ד הא מסקינן לקמן דלא חיישינן כו' שיכתבו כהן או דור כו'. כצ"ל:

גמרא ול"ז שנכתב לשום גירושין הא (ר"ל לשם הגדולה) אלא אף זה של"נ לשום גירושין הא (ר"ל לשם הגדולה דוקא אלא לאיזו שארצה) פסול. כ"נ דצ"ל. והא דקאמר לקמן סיפא ל"ל אף דכבר אמר כאן מאי רבותה. הוא משום דאמר טעם פיסול בבא הקודם לה מפני דכתיב לה לשמה ממילא נשמע דגם זה פסול וכמש"כ בתד"ה לאיזו:

רש"י ד"ה הא אמרינן (בסופו). והשליכו לאיבוד מדעת ולקחתו זו כו'. תימה דא"כ כל גט ניחוש שמא נמלך והשליכהו ומצאתו אשתו ואומרת שנתגרשה בו. ולקמן בד"ה בעדי מסירה תברי' לגזיזי'. ופי' שמא נמלך כו' ומסרו לזו. ואף דלכאורה אינו דומה להא דא"י להוציא עליהן שט"ח דהתם אמרי' דלא נעשה שום און אלא דהאחר לוה וכתב לו שט"ח והכא חשדינן ליה למגרש אשת חבירו. וביותר לפי משמעות דברי הר"ן דהחשש הוא דהאחר כתב לכתחלה למסור לזו. י"ל דהא גם שם חשדינן להמוציא דהאחר לוה ממנו והוא תובע לזה. וגם יש כאן חומר דא"א כדפרש"י לעיל:

תד"ה יתר. א"נ י"ל כו'. ולקמן דא"ר כולן פוסלין חוץ מן הראשון ע"כ מוכח דבאמת הראשון גרע מכולן:

תד"ה בעדי. התם מיירי כדפרשינן לעיל. כצ"ל והוא (בדף ד):

בא"ד ולא חיישי שמא כו'. כצ"ל:

הא קמ"ל דאין ברירה. ענין ברירה לכאורה אחין שחלקו אמרי' איגלאי מילתא דקמי שמי' היה גלוי וידוע שחלק זה מעולם של זה הוא. וכן איזה שתצא בפתח תחלה אם תצא זו בפתח אמרי' קמי' שמיא גליא שזו היא שעתידה לצאת תחלה בפתח וכן כל כיוצא בזה. וכ' תוס' בתמורה ל' סוף ע"א בשם הרמ"ר דלא שייך ברירה אלא בדבר שלא נתברר עדיין ולא ניכר מעולם דאז שייך לומר כנ"ל הוברר שקמי' שמיא היה גלוי שכך הוא מעולם אבל דבר שכבר היה מבורר פ"א ונתערב לא שייך לומר שזה היוצא הוא של פלוני ועיין הבנת דבר זה בתוי"ט פ"ו דדמאי משנה ז' ורבים משתבשים ומחבילים בזאב שנכנס בין הטלאים ולא ידעו ולא יבינו כי בדבר הניכר בעצמותו שזאב דרס א' אעפ"י שאין אנו יודעים מי הוא אין שייך לומר הוברר שהנדרס יפרוש וכבר מחו להו אמוחא בטהרת הקודש בזבחים ע"ב ע"א ע"ש ואין להאריך במשבשים. והנה באומר לאיזה שארצה אגרש בו וכוונתו כתוב היום לאיזה שארצה לגרש מחר שייך שפיר ברירה שאם ירצה מחר לגרש הגדולה נאמר הוברר למפרע דקמי' שמיא גלי' מעולם שיתן בלבו מחר לגרש הגדולה. אך רש"י בזבחים פי' לאיזה שארצה אין ברירה דדלמא אתמול בשעת כתיבה היה דעתו לאחרת משמע אי יש ברירה אמרינן הוברר בשעה נתינה שלמפרע אתמול בשעת כתיבה היה דעתו על זו שנותן היום וזה א"א לדעת הרמ"ר הנ"ל שמוכרח לכאורה ואין דרך לינטות הימנו וא"כ כיון שכבר חשב בשעת כתיבה על מה שחשב איך נאמר על זה הוברר ואי נימא מסתמא נימא מה שמחשב היום היינו דעתו של אתמול א"כ אין כאן מקום לברירה אלא כמו וכבר בא חכם בעירובין ל"ו ע"ב וצ"ע:

בעדי מסירה ור"א היא פי' רמב"ן כאומר הלא מתני' בלא"ה ר"א דבעי כתיבה לשמה א"כ הרי מיירי מן הסתם בע"מ. אבל ה"ה לר"מ אי אירע דיש לה עדים ולעולם לא בעי מוכח מתוכו דלא כהתוס' דהוצרכנו לדחוק בהא דב"ב ב' יב"ש אין מגרשים אלא זה בפני זה דאתי' כר"א ובע"מ ואין מכירין האשה ע"ש בדוחק גדול. ולשיטת רש"י דלא בעי מוכח מתוכו לר"מ א"כ סוגי' דב"ב כר"מ אך התוס' מוכרחין לשיטתם משום דס"ל לעיל ד' ע"א ד"ה דקיי"ל וכו' דפשיטא להו דלר"מ נמי בעי' עדי מסירה בכל גט א"כ קשה שפיר מה צורך לומר בע"מ ור"א היא הא גם לר"מ ע"מ בכל גט אע"כ לר"מ אע"ג דאיכא ע"מ מ"מ כיון דהחתימה כרתי בעי' מוכח מתוכו. וכבר כתבתי לעיל דלרי"ף ורמב"ם ורוב ראשונים דלר"א עדי חתימה נמי כרתי בלא ע"מ וע"מ נמי בלא ע"ח א"כ ע"כ לית לי' כר"ת דלר"מ בעי ע"מ עם ע"ח דאין דבר שבערוה פחות משנים דא"כ לר"א נמי צריך ע"מ עם ע"ח וא"כ ע"ח נמי כרתי שהרי ע"מ לחודי' כרתי אע"כ ע"ח בלא ע"מ וה"ה לר"מ. ולפ"ז להרי"ף דלר"א ע"ח כרתי ולית לי' כר"ת אין הכרח לשיטת תוס' ולדוחקם בשמעתין אלא נימא לר"מ וה"ה לר"א בע"ח לא בעי מוכח מתוכו והא דאמר בע"מ ור"א היינו משום דלר"מ לא שכיח ע"מ ומשנתינו בלא"ה כר"א ועיין לעיל כ"ג ע"א תוס' ד"ה אימא וכו'. וכמ"ש לעיל בשם רמב"ן הארכתי בזה משום דלפי הנראה לא עמד בזה הרב ב"ש סי' ק"ל בסוף סק"ג ע"ש. ועיין לעיל ג' ריש ע"א לק"מ קושי' תוס' לשיטת רש"י דלא בעי' מוכח מתוכו וכבר כתבתי בזה לעיל שם ע"ש:

תוספות בד"ה יתר מיכן כו' וא"ת בהכותב טופסי גיטין הו"ל למימר יתר על כן כו' וי"ל דההיא בבא לא תני כלל לאשמעינן כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם אינן מובנין לי דסוף סוף כיון דסתמא פסול לא שמעינן מכל הנך בבי דמתניתין אלא מההיא א"כ הו"ל למיתני בהדיא דסתמא פסול ולמיתני יתר מיכן ויש ליישב דכל הנך דמתניתין תחילת הכתיבה הוא בהיתר אלא שפסול לגרש בהן ומש"ה קתני להו משא"כ סתמא כההיא דטופסי גיטין לא שכיח כלל שהרי הסופר אסור לו לכתוב סתם תורף הגט לשם גירושין כדאמרינן צריך שיניח כו' וא"כ לא דמי להנך דמתניתין אם לא כדי להתלמד וא"כ לא מיקרי סתמא דבלא"ה פסול משום דלא נכתב לשם כריתות והיינו בבא דרישא ומעיקרא נמי לא קשיא להו להתוס' אלא כיון דסוף סוף תנא לבבא דטופסי גיטין והו"ל למיתני יתר מיכן וע"ז תירצו שפיר דהתם נמי לא קתני משום איסורא דתורף אלא משום התירא דטופס וממילא ידעינן דתורף אסור ופסול כן נ"ל ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דאכתי ליתני יתר מיכן נטל ספר תורה לגרש בו כבר כתבתי דלק"מ דס"ת בלא"ה פסול משום דבעינן שמו ושמה וק"ל. ואף את"ל דמשכחת לה שכתב שמו ושמה על הגליון אפ"ה לא שייך למיתני בהדי הנך לפמ"ש דלא קתני אלא הנהו שתחלת כתיבתן בהיתר וק"ל:

בד"ה לאיזו שארצה אגרש כו' ואור"י דאפילו מאן דסבר כו' משום דוכתב לה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מהסוגיא דלקמן באיבעיא דרב אושעיא לרב יהודה וכל השקלא וטריא דלקמן ונראה דהנך אמוראי דלקמן ודאי סברי דבעלמא נמי אין ברירה אבל ר"י כתב כן לשיטתו שפסק בפרק בית כור ובמסכת נדרים פ' השותפין כמ"ד יש ברירה וא"כ הוצרך לפרש כן כי היכי דלא תיקשי להו סתמא דמתניתין דהכא וכ"כ מהרש"ל ז"ל בספר ים של שלמה במס' בבא קמא פ' הפרה ע"ש ולקמן אפרש באריכות כל הסוגיא:

רש"י בד"ה הא גדולה מצי מגרש וכי מפקא ליה לא חיישי' לאיסור אשת איש כו' עכ"ל. מדקדוק לשונו נראה דדוקא משום האי חששא קשיא ליה אבל אי לאו האי חששא לא איכפת לן במה שאין גט מוכח מתוכו אף למאי דקס"ד דאתיא כר' מאיר וכן נראה מלשון רש"י בכמה דוכתי וכמו שכתבתי לעיל דף כ"ב גבי דבר שיכול לזייף אלא דלפ"ז קשיא הכא קושיית התוספות דלמאי דמוקי לה בעידי מסירה אמאי קאמר ור' אלעזר היא דהא כר' מאיר נמי מיתוקמא וע"י ע"מ. ולענ"ד נראה ליישב דעיקר דיוקא דדייקינן הא גדולה מצי מגרש אפילו לכתחילה משמע והיינו משום דלישנא דמתני' קשיא דבכולהו בבי קתני פסול לגרש בו והכא קתני לא יגרש בו את הקטנה ואמאי לא קתני פסול לגרש בו את הקטנה אע"כ דלדיוקא אתא לאשמעינן דלגדולה מיהא מותר לגרש בו לכתחלה וא"כ מסתמא היינו כסתם גירושין בכל מקום וא"כ תו לא מצינן לאוקמי כר' מאיר דלר"מ כיון דלא בעינן עידי מסירה בשאר גיטין אי איתא דהכא צריך דוקא ע"מ תו לא שייך שפיר דיוקא דמתניתין אע"כ דאתיא כר' אלעזר דלדידיה בכל הגיטין בעינן ע"מ וא"כ אתי שפיר דיוקא דמתני' דלגדולה שפיר מצי לגרש לכתחלה כדין שאר גיטין ואע"ג דבשאר גיטין כשרוצה לינשא אינה צריכה להביא ע"מ לפני הב"ד כמ"ש התוס' בכמה דוכתי שאף רש"י ז"ל סובר כן עיין דף כ"ג והכא צריכה להביא לפני הב"ד. מיהו מתניתין לא איירי בהיתר הנשואין אלא עיקר דין גירושין קתני דגדולה מצי לגרש כדין שאר גירושין כן נ"ל נכון והר"ן ז"ל כתב בענין אחר בשם הרמב"ן ז"ל משום דבלא"ה לא מיתוקמא מתניתין כר"מ דהא אפי' מצאו באשפה כשר ע"ש. מיהו אי לאו דקדוק לשון רש"י ז"ל היה נ"ל דאי לאו דמיתוקמא בע"מ וכר"א דוקא יש כאן חשש איסור להסופר לכתוב הגט לבעל שיש לו שני נשים ששמותיהן שוות דשמא ימסור לה הבעל ע"י עידי חתימה לחוד ואח"כ יערער ויאמר לא אותך גרשתי אלא לחברתך וממנה נפל ומצאתו וע"י כן יכול לקלקלה דבכה"ג חיישינן בפ' גט פשוט דף קס"ז וכפי' מהרש"א ז"ל שם והכא איכא למיחש יותר דוק ותמצא ובפ"ק דמציעא מוכח להדיא דלכתחלה לא כתבינן היכא דאיכא שום צד חששא ועוד שהרי יכול להפסידה ג"כ הפירות והכתובה ע"י טענה זו תדע דהא אפי' במוקדם דחד יומא חיישינן לפסול הגט שתפסיד האשה הפירות שלא כדין וכ"ש הכא שיוכל להפסידה לגמרי ע"י ערעור זה ומש"ה לא מיתוקמא כר' מאיר אף אי לא בעי מוכח מתוכו אבל כר"א אתי שפיר כיון דלעולם בעינן ע"מ וא"כ תו לא מצי לערער ולהפסידה כלום אלא דמדקדוק לשון רש"י ז"ל לא משמע כן ונראה דעיקר מילתא נקיט אף למאי דמוקמינן כר"א אפ"ה מחמרינן שצריכה להביא עידי מסירה לפני הב"ד כשרוצית לינשא והיינו משום חומרא דאשת איש ולקושטא דמילתא כתב כן ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בעיד' מסירה ור"א היא אבל לר"מ בעינן שיהא מוכח כו' עכ"ל. והיינו משום דקשיא להו דלמאי דמוקי בע"מ למה הוצרך לומר ור"א היא ואמאי לא מוקי לה אליבא דכ"ע ואפילו כר"מ וע"י ע"מ אע"כ דלר"מ לא מהני ואף שכתב בלשון הש"ס דלא מצי לאוקמי כר' מאיר מהני טעמא דכתיבנא אין בזה סתירה לדברי התוס' דאינהו לטעמייהו שכתבו לעיל דף ד' ובכמה דוכתי דלר"מ נמי לא סגי לעולם בשום גט אלא ע"י ע"מ עם עידי חתימה וא"כ לפ"ז ודאי הוי מצי לאוקמי הכא כר"מ אלא ע"כ משום דלדידיה בעינן מוכח מתוכו אבל מ"ש בלשון הש"ס היינו לשיטת הסוברים דלר"מ לא בעינן ע"מ ודו"ק:

בא"ד וא"ת דתנן בפ' גט פשוט כו' ופריך בגמרא וליחוש כו' ומשני הכי אמר רב כו' והשתא היכי מיירי כו' עכ"ל. ולכאורה כל אריכות דבריהם בזה הם אך למותר דבלא"ה ע"כ הא דמביא התם שני יוסף ב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה היינו שלעולם אין מתירין לינשא אלא ע"י שיעידו עידי מסירה ששניהם היו בשעת הגירושין וא"כ הו"ל לאקשויי בפשיטות דלמה לן כולי האי כיון דאיכא ע"מ אפילו זה שלא בפני זה נמי שרי ע"י שיעידו שזו היא אשתו שגירש בפניהם ואפשר שכתבו כן לאלומי הקושיא דעל התרצן היה באפשר לומר דתקנתא דפסיקא נקיט לגרש זה בפני זה כגון שאין האשה לפנינו בשעת הגירושין ושולח הגט ע"י שליח אבל על המקשן מקשו שפיר דבשום ענין לא מצי לאקשויי. מיהו לפמ"ש בלשון הש"ס אתי שפיר דהסוגיא דהכא היינו ממש כסוגיא דהתם. תו יש לי לדקדק מאי מקשו התוס' לעולם דהתם איירי בדלא הוחזקו ונהי דאמרי' לקמן דלא חיישינן היינו דיעבד. אבל אכתי מקשה שפיר לכתחלה היכי כתבינן וכדפרישית לעיל מסוגיא דב"מ וצ"ע:

והא אמרינן ולא אחר יכול להוציא עליהם שט"ח וכו' אלא מאי אית לך למימר בעדי מסירה ורבי אלעזר היא וכו' בסוגיא זו ודברי רש"י ותוס' ומ"ש מהריב"ל בחידושיו ודברי מהרש"א ומ"ש הרשב"א והר"ן והרב בני יעקב. אני בעניי כתבתי באורך בקונטריס שכתבתי בילדותי בס"ד:

יתר כו' כ' לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה. פירש"י גדולה וקטנה לאו דוקא. וקשה לי מנ"ל לרש"י ז"ל הא דלמא דוקא כשכתב או אמר לסופר בפירוש כ' לגרש את הגדולה הוא דהדיוק הא גדולה מצי לגרש דהרי נכתב לשמה אבל אם היו שוות ואין סימן לאיזה כותב, וכתב סתם לשם אשתו ששמה כן לא מהני כלל אף לאותה שהי' בדעתו לגרש אז כיון דלא פירש לשם מי מהן כותב והי' מוכח מזה דסגי במחשבה לחוד. וי"ל דרש"י דייק לישנא דכ' לגרש משמע במחשבה לחוד. וגם דתני אח"כ אמר ללבלר ורישא בכותב הוא עצמו י"ל דס"ל לרש"י דבעל עצמו סגי במחשבה ודוחק כיון דלא מוכיח כלל המעשה לאיזה וי"ל דהוי ק' לרש"י ז"ל אם נימא דוקא גדולה וקטנה כנ"ל אבל בשוות ל"מ לגרש גם אותה שרצה א"כ סיפא מיותר דכבר מוכח מהך בבא דלאיזה שארצה אגרש פסול. ולכך פי' די"ל לאו דוקא ולכך תני סיפ' אחר דתני סיפ' י"ל דבאמ' דוק' כנ"ל:

יתר כו' אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש כו' פסול לגרש בו. וקשה למה שינה בבא זו למיתני אמר כו' הא גם בכותב בעצמו שייך זה. ונראה די"ל דבכ' בעצמו הוי תולה בדעת עצמו וקמ"ל באמר לסופר דנגד הסופר הוי תולה בדעת אחרים וקמ"ל דמ"מ אין ברירה. דנראה דתלי' במחלוקת תוס' וש"פ אי בעי שליחות בכתיבה א"כ כ' סופר הוי כבעל כותב והוא תולה בדעת עצמו חשיב גם אמר ללבלר תולה בד"ע אבל לתוס' דא"צ שליחות וכתב קאי מי שכותב רק דלא חשיב לשמה כשלא צוה הבעל א"כ כיון דחשיב רק כ' הסופר לשמה סגי ונגדו הוי תולה בדעת אחרים בשעת כתיבה לאיזה שירצה הבעל אח"כ וקמ"ל דפסול. וי"ל דפליגי בזה הני אמוראי ר' הושעי' ור"י דלר"ה חשיב במשנה תולה בד"ע ולדידי' אשמעינן רבותא דגם אמר לסופר חשיב תולה בד"ע ואדרבא משמע הא בדעת אחרים יש ברירה כמו לאיזה שתצא כו' ולר"י גם במשנה חשיב תולה בד"א כנ"ל ועיין מ"ש לקמן:

ולתוס' דבאמת א"צ שליחות ומ"מ חשיב הש"ס לקמן תולה בד"ע היינו משום דכיון דאף שאומר סופר בפירוש שכותב לשמה מ"מ לאו כלום בלא ציוי הבעל ולא הוי לשמה כמ"ש תוס'. וא"כ כיון דלענין ציוי הבעל לאיזה שארצה הוי תולה בד"ע דאין ברירה כמ"ש רש"י לקמן דא"ל הוברר שהי' עומדת כו' וא"כ שוב הגם דלגבי הסופר הוי תולה בד"א מ"מ הוי שוב כמפרש לשמה ובלי ציוי הבעל דלא מהני. ועכ"פ שפיר רבותא הוא דגם אמר ללבלר הוי תולה בד"ע כנ"ל:

ובזה מיושב ק' תוס' דלא תני יותר ע"כ סתמא דלא מצי לאוכוחי ריש זבחים רק מהא דכ' טופסי גיטין ע"ש ולמ"ש לדידן מוכח דאי סתמא כשר שוב הוי תולה בד' אחרים דיש ברירה א"כ למאן דמחלק בין תולה בד"ע כו' ומוכח מדתני לאיזה שארצה ולא שתצא בפתח כו'. ושוב מוכח דסתמא פסול. ושם דחי הש"ס דאין להוכיח סתמא למאן דלא מחלק. אך עדיין קשה להך מ"ד. ועי' מ"ש לקמן. ולמ"ש תוס' לחלק בין שמברר דבריו בפירוש. י"ל דנגד הסופר שוב לא בירר בפירוש ואין ברירה אף בתולה בד' אחרים. ולמ"ש תוס' עירובין י"ג בכ' סופר לשמה בלי ציוי בעל אינו פסול רק מדרבנן קשה ג"כ כנ"ל אי א"צ שליחות הוי נגד הסופר תולה בד"א ושוב רק משום בלי ציוי ופסול רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה ושוב חשוב גם בצוי הבעל. דטעם ב' דתוס' שמקפיד לא שייך כאן דבאמת ציוה רק שאין ברירה אבל אינו מקפיד. אולם תמהו על תוס' הנ"ל דמפורש פ' מ"ש אפי' כ' לשמה הגט בטל עד שישמעו כו' ע"ש ב"ש ס' קכ"ג שהקשה מברייתא הנ"ל. וי"ל דתוס' כ' שם למ"ד יש ברירה ולכך סתמא שכ' לשמה אם ירצה הבעל לגרש כשמגרשה אח"כ הוברר דהי' חשוב לשמה. והך ברייתא כמ"ד אין ברירה. או דכיון דפסול מדרבנן שוב ודאי אינה עומדת להתגרש בגט זה ושוב אף שגירשה בטל דל"א ברירה במה שאינו עומד לכך כדאמר חולין ט"ו דוקא אי בהמה לגדל וגם לשחיטה אמרינן ברירה ע"ש. א"כ כאן דס"ל א"ב פסול מה"ת. רק לטעם הב' הנ"ל דמשום דפסול אינו עומד לא שייך כאן כיון דמדרבנן יש ברירה שוב לגמרי כשר כנ"ל. אמנם תמוה לי תוס' הנ"ל דמפורש פ"ק דקדושין [ט' ע"ב] כ' לשמה ושלא מדעתה אי מקיש לגט דדעת מקנה בעי ופירש"י דכ' וכ' ע"ש מפורש דמה"ת פסול לשמה ושלא מדעת בעל ע"ש.

לאיזו שארצה אגרש פסול. וק' דהא [לעיל ד' י"ח] כ' ואנחי' בכסתי' דאי מפייסא תפייס הוי גט אף דכ' לכך אם ירצה יגרש חשוב לשמה כשרוצה. ולמה יגרע במה שאומר לאיזה שארצה עכ"פ נגד כל א' הוא אםירצה יגרשנה. ונראה החלוק. או כיון דכ' וכ' לה ספר כריתות שיהי' הגט נכתב לשמה לבד א"כ בשלמא כשכות' אם ירצה יגרש אם לא יגרש אינו ס' כריתות רק ניירא בעלמא כדאמר בגמרא דזה אמעיט מס' כריתו' א"כ אופן זה כשיהיה ס' כריתות הוי לשמה בבירור ושפיר מהני דמקיים וכ' לה ס' כריתות. משא"כ כשיש ב' ולאיזה שארצה דגם להשני' יהי' ס"כ א"כ כשהוא ספר כריתות לא הוי לשמה בבירור דאם יגרש חברתה יהי' ס' כריתות לא לה שפיר לא מהני דאין זה וכ' לה ס"כ דאין ברירה כנ"ל. אך צריך טעם למה לענין לשמה יצטרך בבירור ולא ספק ולענין לשם גירושין מקרא דס' כריתות יהי' כשר אף שאינו ברור אם יהי' ס"כ. וי"ל כדאמר בש"ס פסחים פ"א עליו מחוורת לו כו' לכם מחוורת לכם ואמעיט ספק וטומאת התהום ע"ש ובנזיר כו'. כן לה הפוסקי' שיהי' ודאי וברור שאם הוא ס"כ יהי' לה ומה"ט נראה דכ' תוס' דלכ"ע אין ברירה דלה משמע שיהי' מבורר כו' והיינו כדיליף התם מלכם כנ"ל. משא"כ לענין ספר כריתות די שאם יגרש יהי' ס"כ דהא לעולם א"א שיהי' מבורר בשעת כתיבה שודאי יגרש דבידו שלא יגרש משא"כ לענין לשמה כנ"ל. ובזה מיושב הש"ס ריש זבחים דדחי דלעולם סתמא כשר וגבי לאיזה שארצה הוי ספר דאין ברירה ע"ש. ולכאורה תמוה כיון דסתמא כשר אף בלי ציוי הבעל כדדייק מטופסי גיטין א"כ מה בכך דאין ברירה עכ"פ כתבו הסופר סתמא ואין ב' לא שייך רק עכשיו דבלי ציוי וסתמא פסול. ולמ"ש א"ש דמכ' תופסי גיטין אם רואה כמ"ש רש"י שפיר סתמא כשר שאם יגרשנה יהי' לה לשמה. משא"כ לאיזה שארצה כנ"ל. או דיש לחלק עוד דכ' אם תפייס כו' מ"מ כיון שאומר וכותב לשמה לגרש המעשה מוכיח שהוא מהכתיבה לאיזה שפיר לא הוי לשמה. ומטעם זה פ' הרמב"ם ז"ל באמת דתנאי קודם התורף פסול דלא חשוב לשמה ואין ברירה ע"ש פ"ח מה"ג. ולדידי' גם אם ארצה לא כשאמר בשעת כתיבה בטל. ולטעם זה לא יתיישב הך דזבחים דלא גרע מסתמא וי"ל דסתמא חשוב תולה בד"א דיש ברירה משא"כ לאיזה שארצה כנ"ל. עוד י"ל טעם ג' לחלק. דמה שחל בספק ג"כ חשוב ס' כריתות וכן לה לשמה גם כשהוא ספק מהני. כמו גבי נזירות אם יש ק' כור וכבר נגנב דחל על הספק וכמו א' מבנותיך מקודשת כו' [קדושין נ"ב]. ולכך מהני בשאר תנאי כיון דחשוב מיד לשמה בספק מהני אח"כ כשנעשה ודאי דהא הרמב"ם פ"ג כ' בכ' לאשה כשאקדשה אגרשנה דבטל משום שלא לשמה וביבמתו כ' דהוי גט וכ' הכ"מ הטעם משום דהוי עכשיו ספק אי קדושין תופסין חשיב דחל ומהני על אח"כ שנעשה ודאי לענין קדושין כמקדש לאחר שיחלוץ יבמתך פ' ז' מה' אישות ה' ט"ו בכ"מ שם ע"ש. רק בלשמה פ' דהוי ספק דבגמ' נשאר בתיקו והוא משום דלא שייך בה עכשיו גט כלל גם מספק קודם שיבמה. אבל אי לא"ה הי' מהני החלות מס' גם לענין לשמה שיחשב ודאי אח"כ דשוה כמו לענין קונין ע"ש. וגם בהנ"ל כיון דחשיב לשמה על הס' מהני אח"כ כשנתברר להיות ודאי כנ"ל. רק גבי לאיזה שארצה אגרש כיון דקי"ל לה ולא לה ולחברתה ע"ש בש"ס לקמן פ"ז וא"כ לענין החלות של הספק הוי לה ולחברתה שהספק על שניהם בשוה לאיזה שירצה ושפיר לא מהני כלל ולא חשיב לשמה משא"כ שאר ספק כנ"ל. ויתישב שפיר הגמ' דריש זבחים דבזה דאין ברירה לא מהני כלל. משא"כ סתמא דסופר בתופסי גיטין שפיר כנ"ל דעל הספק חשיב לשמה ומהני אח"כ שרוצה הבעל ונעשה ודאי כנ"ל:

קשיא לי למ"ש תוס' ריש זבחים דאף זינתה שעומדת לגירושין מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת ע"ש. א"כ ליתני יתר ע"כ שרוצ' לגרש שתיהן ואמר ללבלר כ' ב' גטין איזה שארצה אגרש בזה כו' דג"כ פסול דא"ב שזה הגט לזו וזה לזו. ואפשר דכה"ג לא בטל כיון דאין שום קפידא זה לזו או להשני' הוי כמו דאמר (פסחים פ"ח) אף דאי נמנין על ב' פסחים משום ברירה מ"מ במלך ומלכה שאין מקפידין גדי וטלה כו' א"צ לברירה ע"ש. ודוקא סתמא שיש קפידא מה שנכתב בלא ציוי כמ"ש תוספ' לעיל ב' אבל כיון שציוה לכתוב שניהם אין קפידא כלל ולרמב"ם דמפ' במלך תקנה י"ל דכה"ג בטל ואפשר להיפוך דזה פשיטא טפי דפסול דלאיזה שארצה שיש קפידא שייך הוברר והוכיח סופו אתחלתו שהי' עומדת להתגרש יותר מהשני' משא"כ בזה דאין קפידא לא שייך ע"י שבירר אח"כ דנימא שהי' עומד דוקא גט זה לזה:

ושוב ראיתי בירושלמי שפסול שכתב גט א' פסול בב' נשים ודכותה ב' גיטין לב' נשים פסולין והא תנינן ב' ששלחו ב' גיטין ונתערבו כו' תמן זה כרות לשמה משעה ראשונה וזה כו' תערובות היא שגרמה ברם הכא לא זה כרות לשמה ולא זה כרות לשמה כו' וכיון שנתנו לה יעשה כו' דר"ש הוא ע"ש. ויש להסתפק בכ' ב' גיטין לאשה א' באיזה שארצה אגרש. ונראה ג"כ דפסול דשייך ג"כ טעמים הנ"ל כיון דשני גיטין כשרים פסול כמ"ש תוס' (סוטה י"ח) ממילא אין ברירה וגם דעל הספק הוי ב' ספרים. והא דלא תני כאן י"ל ג"כ כנ"ל דמה דתני הוי רבותא טפי שיש קפידא ושייך הוכיח סופו ע"ת כנ"ל. וגם למ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דדוקא בב' דברים שייך ברירה מ"מ ברצון מודה ע"ש כדמוכח מע"מ שירצה אבא כו'. ובעל קה"ע כ' בירושלמי דמוכח דלא מפסול ב' גיטין דלא כתוס' וליתא כלל דאדרבא בזה ס"ד להכשיר אי יש ברירה דא' נכתב לזו וא' לזו וכיון שניתן א' לזו וא' לזו שייך הוברר כו'. וכן אם יתן שניהם לזו ולזו עכ"פ א' נכתב לזו וא' לזו וקמ"ל דמ"מ לא מהני דאין ברירה כדמשמע בגמ' דידן בהך דשלחו ב' גיטין דאי הוי בעי נתינה לשמה הי' פסול כיון דא"י בהי מגרשה ממילא לענין הכתיבה דבעי לשמה פסול כה"ג שא"י איזה גט נכתב לשמה ושוב גם בשניהם אינה מגורשת. והיינו לתי' תוס' א' דריש זבחים שצריך שתהיה עומדת להתגרש בגט זה ע"ש. ומ"ש בקה"ע דף ז' לחלוק על תוס' בב' גיטין דבסוטה כ' בספר ובגט ספר. ומ"ש תוס' משופר כו' כ' דאין ראיה דהתם כ' ותקעתם בשופר דודאי מיעוטא הוא כמו בסוטה ע"ש. ובמח"כ טעה דכ' יום תרועה ויליף ג"כ ג"ש והעברת שופר תרועה ואין בפסוק בשופר כלל. וכן מ"ש מהשמטת הרמב"ם בעי' [לעיל כ' ב'] דבין שיטה והא דב' ספרים שחולק ע"ש דבר תמוה לחלוק על המפורש בגמ' לדבר פשוט תיפוק ליה משום ב' וג' ספרים. רק זה אינו מוכח מגמ' דין של התוס' ב' גיטין שאין צריכים זה לזה אבל הרמב"ם הרי הושמט בין שיטה לשיטה שהוא ב' ספרים הצריכין המבואר בגמ'. ולע"ד מה שלא הובאו רי"ף ורמב"ם הך בעי' דבין שיטה וכן בטור משמע דודאי פסול והרי נשאר בתיקו. וי"ל למאי דמסיק לעיל ח' ר' אשי בעבד כל נכסי כו' חוץ כו' דשאני התם דלאו כרות גיטא הוא ופי' הרי"ף דנשאר לו זכות בגוף הגט ולא מהני דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כולא לעבדא ע"ש דהלכה כר' אשי ומפורש דאף שנשאר לבעל בגוף הגט אפי' אחר השיטות של התורף ג"כ בטל דהך חוץ כ' אחר כל נכסי נתונין לעבדי ע"ש. ממילא כיון דהלכה כר' אשי לא שייך הך בעי' כלל ודאי פסול וכן הטור י"ל כנ"ל. ומה"ט גבי כ' על קרן פרה מבואר בכל הפ'דהך ונותן לה הפרה דמתניתין היינו שנותן ומקנה לה כל הפרה בתורת גט. רק זה הביא ב"י סי' קכ"ד ב' דיעות אם צריך בפירוש להקנות כל הפרה או דסתם נתינה ג"כ כאלו הוקנה אבל אם נתן ושייר קנין הפרה לעצמו לא מהני אף שנותן לה כל הקרן דאל"ה לא הי' נקרא מחוסר קציצה להרבה פוסקים כיון שבלי קציצה יהיה כשר אם לא יתן כולו וישייר לעצמו ע"ש:

וכן מוכח לע"ד למ"ש ב"י בשם הרשב"א בכ' על טס של זהב ה"ז גיטך והתקבלי כתובתך דמהני דהא דלא חשוב אותיות פורח באויר משום דהוי כמו ע"מ שתמחלי כתובתך וממילא דוקא מדעתה ולא בע"כ ע"ש בש"ך וט"ז. א"כ קשה מה פריך בש"ס מברייתא דה"ז גיטך והשאר לכתובתך דמהני טעמא דאיכא שאר כו' והוצרך לדחוקי ע"ש. לישני דמיירי במגרש בע"כ דבליכא שאר ל"מ משא"כ יש שאר מהני. ומוכח דגם באיכא שאר לא הי' מהני כלל בע"כ כיון שלא מחלה נשאר לו זכות בשאר להיות פרעון כתובה בע"כ ואינו מועיל. ומ"ש שם הט"ז שם נגד הרשב"א דנימא כמו גיטו וחצירו באין כא' לק"מ לע"ד דשם אם יהי' גט יהי' בא לידה בתורת גט ומהני. משא"כ כאן גם אם יהי' גט יהי' הנתינה בתורת פרעון כתובה ואין כאן נתינת הגט והנתינה בתורת כתובה סותר להנתינה בתורת גט ושייך בי' כל שאינו בזא"ז גם בב"א אינו כנ"ל:

ולהרמב"ם ושאר פוסקים דתנאי קודם התורף בטל כשאומר כתוב ע"ת שאינו כריתות ממילא גם אמר ללבלר כתוב לא' אם ארצה אגרש ג"כ פסול והא דתני לאיזה כו' י"ל דרבותא דשם ס' ערוה ס' כריתות כלל משא"כ בזה דעכ"פ ס"כ הוא כדאמר בש"ס לא זו כו' על ודאי כו' והא דכ' ואנחי' בכסתי' אם תפייס כו' היינו שלא אמר זה בשעת כתיבה רק אח"כ. וכן כתוב ב' גיטין ובאיזה שארצה אגרש או גם בגט א' אם ארצה אגרש בו וא"ל אגרש בגט אחר צריך שגט זה יהי' לשם כריתות שתגרש בו. ולזאת כ' בש"ע סי' קכ"ב (הגט) כ' מא' ועד מאה עד שיהי' כשר לדעת הרב פלוני ע"ש. דהא קי"ל גם תולה בד' אחרים ספק אם יש ברירה. ואם באמת כשר רק דעת הרב לפסול שייך בריר' וצ"ל דמסתמא אין דעת הרב משתנה בענין הדין וגם בשעת ציוי וכתיבה הי' דעת הרב לפסול גט כזה. וחשיב כהאי דכבר בא חכם רק שא"י דלא חשיב ברירה. ואף דגם בהלכה פעמים דעת המורה משתנה לפסול ולהכשיר מ"מ לא שכיח ותלינן שאותו שכשר עכשיו לדעתו גם בשעת כתיבה הי' כשר לדעתו. ושפיר כ' רמ"א סי' קכ"ב דוקא דיעבד. ולשיטת תוס' לקמן פ"ד ע"ב ד"ה מ"ד קמ"ל דאפ"ה כשר דסופר לא כתב ע"מ כמו שיאמר הבעל לבסוף וכיון שחזר בו כשר ע"ש. וא"כ באחת אם הי' אומר כתוב אם ארצה אגרש הי' מועיל ולמה בכ' לאיזה שארצה לא יועיל. וע"כ טעם הג' שכתבנו דהוי לה ולחברתה. וגם בב' גיטין ל"א באיזה שארצה ג"כ פסול דהוי ב' ספרים מספק כנ"ל או כטעם הא' הנ"ל דלענין לה צריך להיות מבורר ולענין ספר כריתות די בספק כנ"ל. וי"ל דתוס' לטעמייהו דאף שציוה הבעל צריך שיאמר בפירוש לשמה ולשם כריתות. א"כ כל גט אף שאומר מ"מ אם ירצה לא יגרש ומהני אף דתלוי בדעתו ולכך גם ע"ת אינו פוסל. משא"כ לרמב"ם וש"פ דכיון שציוה מהני סתמא דלגירושין קאי דסתמא לא יחזור בו. א"כ אין ראי' בתנאי קודם התורף דשפיר בספק לא חשיב לשמה כנ"ל:

וראיתי לס' ג"פ ס' קס"ט ס"ק ק"ו ק"ז ק"ח ובס' טורי אבן על ר"ה שרוצים לדחות ד' תוס' הנ"ל. דאדם א' שנותן ב' כופרין יוצא ע"ש. גם הביאו מהא דב' ששלחו ב' גטין ונתערבו ע"ש. ואין שום ממש בדבריהם. דעיקר ראית תוס' כיון דמפורש בש"ס דדרשינן ס' א' ולא ב' לעיל כ' רק דנחלק בין ב' ספרים שכ' על כל א' חצי גט ובין ב' ספרים שלמים ע"ז כ' ראי' דהיכא דדרשינן א' ולא ב' ממעטינן גם שני שלמים מהא דכופר א' ולא ב' ושופר א' כו' דאין חלוק בין דבוק כו' או חיצון ופנימי ע"ש. ומה זה ענין כשנותן ב' כופרים א' בחנם מתנה הוא דיהיב ליה אבל קפידא דקרא שלא יתכפר בב' כופרין שלמים כנ"ל. ומהא דב' גטין אין שום ראיה כמ"ש ש"א בעצמו דא' פסול ואין כאן ב'. גם אשתמיט להו ירושלמי דהכא דמפורש החלוק בין הא דב' ששלחו כו' דהיה כריתות גמור בשעת כתיבה כנ"ל. ולע"ד ד' תוס' ודאי ברורים בנותן ב' גטין שתתגרש בשתיהם, דאינה מגורשת דמה חלוק בין ב' וג' חתיכות שצריך לשניה' ובין ב' גטין שלמים כיון שאינו רוצה שתתגרש בא' רק בשניהם וזה א"א דהוי מגרש בב' ספרים. וגם במצוות אי צריך אגד גרוע ועומד הוא. ולהפ' דאף אי מצוות א"צ כוונה מ"מ במפרש שלא לצאת אינו יוצא נראה ג"כ בנוטל ב' לולבים וכה"ג ב' ז' תפילין ומפרש שאינו רוצה לצאת רק בשניהם דלא יצא דהוי כמו אי צריך אגד. רק דאפשר דאינו תלוי בדעתו כיון דעכ"פ לשם מצוה מניח ממיל' יוצא בא' ול"מ תנאי שלו אבל בקנין כגט דצריך דעתו ודאי כיון שאינו רוצה לגרש בא' רק בב' ל"מ דכל א' לבדו אינו כריתות וכן בתודה שנשחטה על שמנים חלות באומר לא יקדשו מ' אא"כ קדשו פ' אמר בקדושין נ"א דלכ"ע לא קדוש כלל וגם בסתם קי"ל כר"י דלא קדשו ע"ש. ואף מרבה פריך דלא יועיל דכל שאינו בזה א"ז כו' ומשני דאיתא לחצאין ע"ש. ובגט ודאי דלא יועיל לחצאין חצייך בגט זה וחצייך בגט זה. דאף בקדושין נשאר בתיקו ב' חצייך כו' ז' ע"ב ע"ש ובאומר שתתגרש בא' מהב' לכאו' מהני כמו בתודה מ' מתוך פ' ובסתם יש להסתפק דאמר שם טעמא דר"י לקרבן גדול מכוין ובגט דלא שייך זה י"ל דמודה ר"י דלבו על א' כמ"ש רש"י בקדושין שם. אולם י"ל להיפוך דודאי שם דאמר לחזקי' לאחריות מכוון צ"ל טעמא דר"י לקרבן גדול משא"כ בגט דלא שייך לאחריות גם סתם לא מהני בלי טעמא דלקרבן גדול דמורה מה שנותן ב' הגטין דדעתו בשניהם רק בא' פסול אף מספק או חומרא שייך שפיר בסתם כמו שם באחריו' כנ"ל:

אולם מ"מ יש ספק גם באומר בא' מהשנים כיון דאין ברירה ואם יתן א' לחוד לא יועיל דשמא אין זה שנכתב להתגרש בו. דהא תוס' מנחות ע"ח ע"ב ד"ה לקדשו מ' מתוך פ' כ' דאע"ג דלר"י אין ברירה כו' קדשי כל היכא כו' וצריך להפריש י"א חלות מכל א' דאל"ה כיון דאין ברירה דלמא דחולין שקיל ע"ש וממילא א"א שתתגרש רק בשניהם שנותן לה דעכ"פ יש א' ושוב הוי ב' ספרים כיון דע"כ ע"י שניהם דבספק כזה שא"א להתברר קרינן ליה ביבמות ל"ה ע"ב אינה עולה ליבום אינו עולה לחליצה ול"א תגלי למפרע ולא דמי לשאר ספיקות כמ"ש רש"י ותוס' ד"ה תגלי כו' כיון דאינו ראוי להתברר עכשיו על העתיד ע"ש דקי"ל כר"ל בהא דחליצת מעוברת ל"ש חליצה כו' וממילא לא חשיב כל גט בפני עצמו לשם כריתות רק ע"י שניהם והוי ב' ספרים וכן מנחות מ"ח גבי מושך ב' כבשים כו' כ' תוס' דלא חשיב הוזקקו בשחיטה כיון דלא נתברר מי הם המוקדשין וכולהו לא חזי ע"ש ממילא כיון דחזינן בגמ' גבי ב' ששלחו ב' גטין דכגון דלא ידוע בהיך מינייהו מגרשה לא הוי חשוב לשמה ודחי רק משום דנתינה לשמה לא בעי. אבל כתובה דבעי לשמה ממילא כיון שא"י באיזה מהם פסול דלאו לשמה רק אם יתן שניהם ויהיה פסול משום ב' ספרים כנ"ל:

תוס' לאיזה כו'. דאף מאן דסבר בכ"מ יש ברירה מודה בגט דבעינן לה שיהי' מבורר בשעת כתיבה ע"ש. ותמוה מאוד. דהא בלאיזה שתצא בפתח תחלה מאי מיבעי' אי יש ברירה הא כאן מודים כ"ע ועוד דאמר צריכותא אהא דאמר ר"י מחזירין ביובל ולא אמר דאי קאמר הכא לא שמעינן כלל דמחזירין דבכל מקום יש ברירה ולמה הוצרך לשנוי' דמכר מיהדר כו' ע"ש. ונראה לישב דהנה תוס' לקמן כ' לחלק בין הא דב' לוגין שאני עתיד להפריש כו' שמברר דבריו אז יש ברירה משא"כ בשאר ברירה שאינו מברר דבריו לא אמרינן ע"ש. ונראה טעמם בפשוטו דבב' לוגין כו' כיון שאמר שאותן ב' לוגין שיפריש יהי' תרומה וא"כ כשמפריש אח"כ אי אפשר לומר שב' לוגין אחרים הי' תרומה דהא אי אפשר שלא אמר רק אותן שיפריש וכיון שתלוי באמירתו והוא לא אמר על אחרים ואין תרומה רק אותן הב' בע"כ וממילא הוברר הדבר שאותן ב' לוגין בעצמם הי' תרומה גם בהיותם מעורבים דהא אין כאן שום דבר אחר שיהי' אפשר עליו שיהי' תרומה חוץ מב' לוגין אלו ושפיר יש ברירה. משא"כ באחין שחלקו דנימא הוברר שזה ירש חלק זה וזה חלק זה ואינם לקוחות בזה אין ברירה דמאן מוכח שהוא כך ומה ראי' חלוקה זו דעכשיו שיהי' ראי' שירש זה עדיין הספק שמא ירש זה חלק האחר וזה חלק האחר רק שהחליפו והם לקוחות ולכך אין ברירה וא"ש סברת תוס' והנה כאן גבי לאיזה שארצה אגרש בשלמא אי לא הי' בעי שיהי' מבורר בשעת כתיבה לה לשמה הי' דומה שפיר לב' לוגין כו' כיון שמברר דבריו שכותב לשם איזה שירצה כו'. אבל כיון דבעינן שיהי' מיד בשעת כתיבה לשמה מבורר לאיזה אשה כותב א"כ לענין זה הוי ממש כאחין שחלקו שג"כ אינו מברר דבריו דאף שרוצה אח"כ לגרש אחת מהם מ"מ מה ראי' הוא זה שנכתב מיד לשם אשה זו ושאז הי' רוצה לגרש את זו שמא באמת לא הי' אז זו עומדת להתגרש כלל רק עתה הוא שרוצה את זו ולא הוברר כלל שנכתב אז לשמה בבירור כיון שלא היתה עומדת כלל כנ"ל. וכ' תוס' שפיר דבזה אין ברירה דהוי כאלו אינו מברר דבריו. וא"כ ממילא למאן דסבר גם באחין שחלקו יש ברירה אף שאינו מברר דבריו ואף שאין זה ראי' מ"מ אמרינן כיון שעכשיו זה חלקו הוברר שגם מקודם הי' זה חלקו. א"כ ממילא גם בגט מהני לאיזה שארצה כו' דכיון שעכשיו רוצה הוברר שנכתב רק לשם אשה זו שזו היתה עומדת להתגרש ונכתב אז בברור לשם האשה העומדת להתגרש אז וכמו דאמר ר"י גבי ערובי למזרח כו' וכבר בא חכם דאף שלא הי' נודע היכן בא מ"מ כיון שכבר בא רק שהוא אינו יודע מהני כמו כן כאן מהני שהי' בבירור לשם האשה העומדת לגרש והיא זו כנ"ל. וממילא מיושב קושי' הנ"ל דפריך שפיר דאי הוי תני הכא דאין ברירה גבי לאיזה שארצה כו' ממילא הוי ידעינן גם באחין שחלקו דדמי ממש לשם רק התוס' כתבו דאף מאן דסבר במברר דבריו דיש ברירה מודה כאן כו'. והוצרך שפיר לומר צריכותא הנ"ל:

עוד י"ל למאי דאמר בש"ס סוטה פ"ב דפריך ר' גידל והבשר אשר כו' בכל טמא כו' טמא ודאי הוא דלא יאכל אבל ספק טמא יאכל והדר כ' כל טהור כו' ומשמע טהור ודאי הא ספק יאכל ע"ש דכל היכא דכ' בתורה טהור וכה"ג היינו ודאי ולא ספק ואף שבאמת טהור אסרה תורה כיון שאינו ידוע וכן להיפך במאי דכ' טמא היינו שידוע כו'. וא"כ לפ"ז א"ש דברי תוס' דכיון וכתב לה לשמה היינו לשמה ודאי שיהי' ידוע שנכתב לשם אשה זו אבל כשהוא ספק ואינו ידוע אז בשעת כתיבה אף שבאמת נכתב לה מ"מ אינו וכ' לה ודאי כמו התם, וא"כ לא שייך ברירה דאף שהוברר הדבר למפרע שנכתב לשם אשה זו מ"מ זה אין לומר שהוברר למפרע שהי' ידוע אז שנכתב לשמה וממילא כיון דבעי בשעת כתיבה לה כו' לא מהני כנ"ל. ומה"ט כ' הפ' דזהו טעם הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא דלא אסרה תורה רק ודאי ע"ש. אמנם כיון דעכ"פ ס' מדרבנן לחומרא אף דמה"ת אינו אסור רק ודאי וא"כ כאן כיון דבאמת הוברר הדבר דנכתב לשמה רק שלא הי' ודאי כנ"ל. וא"כ לפסול מן הכהונה שפיר יפסול עכ"פ מדרבנן כמו בכל ספק כנ"ל, ופריך שפיר אר"י דאמר אף אחרון אינו פוסל ממילא מוכח דבכל מקום אין ברירה דאל"ה הי' פוסל והוצרך לשנוי' כנ"ל אבל התוס' כתבו שפיר במתניתין דלענין שיהי' הגט בטל להנשא שפיר אף דיש ברירה מודה כאן דבטל מה"ת כנ"ל:

או י"ל דהיינו הא דמשני דכיון דאמרינן כאן הטעם דהתורה אמרה לה לשמה ודאי וכמו בהא דר' גידל כו'. וא"כ במכר דאמרה תורה שחוזר ביובל היינו דוקא מכר ודאי אבל ספק מכר ספק ירושה אינו חוזר וממילא באחין שחלקו אין מחזירין. ומשני שפיר מכר הוא דאמר רחמנא ניהדר אבל ירושה לא כו'. היינו גם ס' ירושה ס' מכר לא מיהדר והיינו כמו הכא דבעינן ודאי וכסברת תוס' הנ"ל. וקמ"ל דמ"מ הוי ספיקא דאורייתא ומחזירין משא"כ כאן י"ל דאינו פוסל דכיון דלענין היתר לינשא לא הוי גט כלל. שוב ממילא אינו פוסל ולא שייך לפסול מדרבנן כיון שהגוף הגט אינו כלום והפסול מסתעף ממה שהוא גט ולכך אינו פוסל כנ"ל. משא"כ לענין מחזירין:

עוד יש לישב קושי' ראשונה דהנה לכאורה קשה בהאי איבעי' דלאיזה שתצא בפתח תחלה דלא יועיל משום אין ברירה. והא להפוסקים דלא כהרמב"ם רק דתנאי קודם התורף מהני ואף שאמר כתוב על תנאי שתתן לי ר' זוז הוי גט ולא תלוי בברירה כיון שמגרשה לשם כריתות ברור אם תתן לו ע"ש. וא"כ כאן אם הי' מתנה כתוב לאשה זו על תנאי אם תצא בפתח תחלה הי' מהני כמו כל התנאים כיון שנכתב לשמה כנ"ל. וא"כ מה מגרע מה שמתנה גם עם השני' תנאי זה אם תצא בפתח תחלה הא לכל אחת הוי רק תנאי כנ"ל שכותב לשם שתתגרש ע"ת אם תצא תחלה ואם לא לא תתגרש וכן עם השני' ולמה לא יועיל. אך י"ל למאי דקאמרבש"ס דלכך אין ב' מתגרשות בגט אחד דכ' וכתב לה ולא לה ולחבירתה ע"ש. וא"כ כיון דאין ברירה שפיר גרע דבשעת כתיבה נכתב לשם שניהם לכל א' אם תצא תחלה והוי לה ולחבירתה כיון שאז הי' שניהם בספק ולא הוברר שזו היתה כו' משא"כ בכותב לאחת על תנאי הוי וכ' לה לחוד ומהני כנ"ל. אמנם אם נימא דבכל מקום יש ברירה רק כאן בעינן לה שיהי' מבורר אז כמ"ש תוס'. וא"כ קשה נהי דעל זו המתגרשת שייך כנ"ל מ"מ על השני' עכ"פ אמרינן יש ברירה והוברר הדבר שלא נכתב לשמה דלענין שלא נכתב לשמה יש ברירה כמו בכל דוכתא. וא"כ ממילא אף על זו שיצאה בפתח תחלה נהי דלא שייך ברירה מ"מ הא שוב הוי כמו שאר תנאי שהתנה עמה לבדה אם תצא תחלה כנ"ל. דלא הוי וכתב לה ולחברתה דנגד חבירתה יש ברירה וממילא נכתב לשם זו רק על תנאי ומהני כנ"ל. ואף דיש לדחות דגם לענין זה בעינן שיהי' מבורר אז שנכתב לה לבד וכיון שלא הי' מבורר שלא נכתב גם לחבירתה אינו מועיל. דאינו מוכרח דדוקא גבי לשמה שייך טעם הנ"ל. אך גבי לאיזה שארצה כ' הפ' דבתנאי כזה לא מהני אף אם מתנה עם אחת לבדה שמצוה לסופר לכתוב שאם ירצה יגרשנה תלוי ג"כ בברירה כיון שעכשיו אינו רוצה כלל לגרשה ואינו לשם כריתות ומודים להרמב"ם ז"ל. ומיושב הנ"ל דכתבו תוס' שפיר דאף למ"ד יש ברירה מודה כאן דעכ"פ לא הי' מבורר כנ"ל ואף דנגד השני' נימא ברירה מ"מ לא מהני מצד התנאי שלה לחוד דלא הי' לשם כריתות דנגדה לא אמרינן ברירה כנ"ל. משא"כ גבי לאיזה שתצא בפתח תחלה איבעי' לי' שפיר דשם מצד התנאי שלה אינו תלוי בברירה רק מחמת לה ולחבירתה ונגד חבירתה שפיר יש ברירה וממילא מהני כנ"ל. ויש לדחות:

או י"ל כמ"ש רש"י ז"ל טעם החילוק בין תולה בדעת עצמו כו' דלא שייך ברירה משום דאיך נימא הוברר שזו היתה עומדת להתגרש הא הי' מסופק ע"ש. וא"כ אף למ"ד יש ברירה מ"מ לא שייך בתולה בדעת עצמו לומר שהוברר שהי' אז כך שהי' עומד להיות כך עתה ולכך כ' תוס' שפיר דשוב לא הוי לה לשמה אז דעל אז אי אפשר לומר שהוברר כו'. אבל בתולה בדעת אחרים אם יש ברירה דבזה אמרינן שהוברר שהי' גם אז כך שוב הוי שפיר לה לשמה גם בשעת כתיבה ולכך מיבעי' לי' שפיר בתולה בדעת אחרים:

או י"ל למ"ש הר"ן ז"ל פ"ב דכתובות שהקשה מאי חילוק בין תנאי לאמנה הא גם אמנה הוי תנאי אם ילוה. ותירץ דבתנאי שתולה באחר וכשהלוקח יקיים התנאי יהיה חל ע"כ של המוכר ולכך שוב הוי שטר עתה וחייל שיעבודא משא"כ באמנה שתלוי בדעתו לא התחיל שיעבודא כלל ע"ש היטב:

וממילא גם כאן לענין שיהי' נקרא לשמה ולשם כריתות גבי לאיזה שארצה כיון שתלוי עדיין בדעתו לא התחיל הכריתות כלל כמו התם באמנה ולא הוי בשעת כתיבה לשמה אף דיש ברירה וכ' תוס' שפיר. משא"כ בתולה בדעת אחרים לאיזה שתצא כו' זה הוי כתנאי והוי כריתות אז שהתחיל כשתצא תחלה כנ"ל ומבעיא שפיר כנ"ל:

גמרא אלא בעידי מסירה ור' אליעזר. והקשו תוס' דלמה לא כר"מ ויש עידי מסירה וע"כ דלא מהני דבעינן מוכח מתוכו ותמהו הרבה מהא דשני יוסף ב"ש ושאר קושיות ע"ש. ורש"י ז"ל סבר באמת דלא בעינן מוכח מתוכו גם לר"מ ע"ש פ"ב. וקשה קושית תוס' למה מוקי כר"א. ונראה לישב דהנה לכאורה קשה מאי פריך הא גדולה מצי מגרש ולא חיישינן לנפילה והוכיח דב' יב"ש מוציאין שט"ח על אחרים. והא להרבה פוסקים עד אחד נאמן באיסורין אף בדבר שבערוה בלא איתחזיק ע"ש. וא"כ כאן כשבא לפנינו הגט ביד הגדולה ונחוש שמא הוא של הקטנה והגדולה מצאה אותו וא"כ עכ"פ הקטנה נתגרשה ושוב ממילא הגדולה נאמנת שהגט שלה והיא נתגרשה מטעם עד אחד נאמן באיסורין דלא הוי איתחזיק. כיון שעכ"פ אחת יצאה מחזקתה שא' נתגרשה ודאי או הגדולה או הקטנה ונאמנת ששלה היא כיון דליכא חזקה ואף בדבר שבערוה נאמנת בלא איתחזיק כנ"ל ומאי הוכחה לממון דשפיר אין מוציאין שט"ח על אחר דשם חיישינן לנפילה משא"כ הכא כנ"ל. והי' אפשר לומר למאי דאמר בש"ס גבי שני שבולין א' טמא וא' טהור והלכו שניהם כו' דבב"א שניהם טמאים ובזה אחר זה שניהם טהורים. משום דמוקמינן כל א' בחזקת טהרה ואף דהא עכ"פ א' ודאי יצא מחזקתו מ"מ כיון שדנין רק על א' לבדו מעמידין זה על חזקתו ואין אנו דנין האחר ע"ש. וגם כאן י"ל כיון שדנין רק על הגדולה שפיר הוי איתחזיק חזקת א"א ואף שאחת ודאי יצאה מחזקתה מ"מ הא אין דנין על הקטנה והוי כשבאו לשאול זא"ז שם. ולכך אינה נאמנת ששלה הגט כנ"ל:

אמנם ז"א למ"ש הר"ן כתובות פ"ב בהא דמחבואה כו' דכיון שצריכין לדון מחמת הספק על שתיהם הוי כשבאו לשאול בבת אחת ע"ש. וא"כ כאן הא מצד הדין כיון שהגט ביד הגדולה מגורשת רק שאנו דנין עלי' שמא היא של הקטנה והקטנה נתגרשה ולא היא וא"כ כל הספק שאנו מסופקין הוא רק מחמת גירושי הקטנה ואנו צריכין לדון על שתיהם ושוב הוי כב"א וליכא חזקת א"א דכל הספק שנאסור אותה הוא מחמת הקטנה כנ"ל וממילא נאמנת משום עד אחד נאמן באסורין כנ"ל. וקשה כנ"ל:

אמנם י"ל דהא לר"מ עידי חתימה כרתי ובאמת אינו ראי' כלל מהעדי חתימה שנתגרשה עדיין רק שנכתב בציוי הבעל והתוס' כ' באמת בשם ר"ת דגם לר"מ בעינן עדים בשעת מסירה דאין דבר שבערוה פחות משנים רק הר"ן ז"ל כתב דלא בעינן משום שהעידי חתימה כורתין בשעת מסירה ע"ש פ' המגרש. ואם כן פריך שפיר לס"ד דאתי' כר"מ דע"ח כרתי וא"כ הא דמהני הוא מטעם הנ"ל ופריך שפיר אי ניחוש לנפילה למה מצי לגרש הגדולה הא כיון שיש חשש זה שמא גירש לקטנה ומצאה זו א"כ שוב אף שבאמת נתגרשה הגדולה לא מהני ואינה מגורשת דאין כאן עדים הכורתין בשעת מסירה שאין ראי' אף שרואין הגט בידה שנתגרשה דשמא נפל מן הקטנה וממילא כיון שאין עדים אינה מגורשת אף שבאמת נתן לה הגט. וממילא גם הקטנה אינה מגורשת בודאי אף אם מסר לה דג"כ אין עדים דשמא הוא של הגדולה כנ"ל. וא"כ שוב לא קשה שתהי' נאמנת משום עד א' נאמן באיסורין כו' דז"א דהא שפיר אתחזיק איסורא דא"א דלא שייך הנ"ל שא' ודאי יצאה מחזקתה דשניהם אינם מגורשות דגם הקטנה אינה מגורשת שאין עדים דשמא היא של הגדולה וממילא כיון שבלא הנאמנות של העד א' שניהם בחזקת א"א ושוב ע"י הנאמנות נוציא מחזקה ואין עד אחד נאמן באיתחזק כנ"ל. ובל"ז אף שיהי' עד אחד נאמן מ"מ בשעת מסירה לא הי' עדי בשעתה כיון שאין ראוי' כנ"ל ופריך שפיר כיון דע"ח כרתי ולא הי' עדים בשעת מסירה ממילא לא מהני ומוכח דב' יב"ש מוציאין כנ"ל:

וע"ז משני שפיר בעידי מסירה ור"א היינו שאין כלל עידי מסירה לפנינו רק דהא דלר"א משיאין אותה בע"ח לחוד אף דבעי ע"מ היינו משום דמסתמאכיון שאינו חשוד לקלקל בודאי מסר בעדים או דמסתמא נמסר בפני הע"ח בעצמם כמ"ש תוס' א"כ משני כר"א ואף שאין לפנינו רק הע"ח לחוד מ"מ מהני כיון דודאי הי' עידי מסירה ממילא שוב נאמנת שנמסר לה הגט מטעם עד אחד נאמן כו' דלא איתחזיק כנ"ל דהא שפיר א' יצאה מחזקתה שזו שמסר לה מסתמא נמסר לה בעידי מסירה דלר"א בעי בכל מקום ע"מ ולכך ממילא נאמנת אף שאין הע"מ לפנינו רק בע"ח לחוד משא"כ לר"מ לא הי' מועילין הע"ח כיון דלא בעי לדידי' ע"מ ולא אמרינן מסתמא כו' וממילא שניהם בחזקת א"א. אבל כשע"מ לפנינו י"ל שפיר דגם לר"מ מהני ולא בעינן מוכח מתוכו כנ"ל:

רש"י ז"ל פי' מקודם שמא נמלך והשליכו מדעת ולקחתו זו שרוצה להתגרש ואח"כ פי' אבל בע"ח לא דשמא מסרו לזו ע"ש. וי"ל דבאמת בכל אשה הא לא חיישינן שמא בעלה כתב לגרש ונמלך והשליכו ומצאו אשתו וע"כ דנזהר כדי שלא תמצא אותו. אך י"ל למה שסובר רש"י ז"ל פ"ב דכל אשה הבאה להינשא לר"א צריכה להביא עידי מסירה לפנינו ע"ש שפי' בדברי רש"י דלא כהתוס' ואף להתוס' כ' שם דכשטוען הבעל אייתי ראי' צריכה להביא העידי מסירה וכמבואר בב"מ גבי לקוחות רק מסתמא א"צ להביא ע"ש וא"כ פי' רש"י שפיר מקודם דס"ד בעידי חתימה לחוד אף לר"א רק שאין ע"מ לפנינו כ' רש"י ז"ל. שפיר דחיישינן שמא נמלך והשליכו ולא הי' לו להזהר ולחוש שמא תמצאנו אשתו ותאמר נתגרשתי ז"א דיאמר לה אייתי ראי' כיון שיודע האמת שלא נתגרשה ולא תמצא עידי מסירה וכשיטעון תצטרך להביא ולא חייש והשליכו וממילא עכשיו חיישינן בע"ח לחוד. אבל עכשיו פירש"י ז"ל אבל בע"ח היינו לר"מ דאין צריך כלל ע"מ ממילא לא שייך חשש הנ"ל שמא השליכו דהא הי' לו לחוש שמא תמצאנו אשתו ותאמר נתגרשתי ולא תצטרך כלל לע"מ לר"מ וודאי נזהר וממילא שייך חשש הנ"ל ולכך פי' דשמא מסרו לה:

ולפרש בפשיטות מה דלא חיישינן בכל אשה שמא השליכו בעלה י"ל דמסתמא אינו משליכו רק כשיודע שאשתו לא תרצה לטעון ולהתגרש כלל. אבל כאן חיישינן שבאמת ידע שאשתו לא תטעון ולכך השליכו ועתה מצאה זו אשת יב"ש זה שרוצה להתגרש באמת ומדוקדק לשון רש"י ז"ל ע"ש שכ' ולקחתו זו שרוצה להתגרש כנ"ל:

תוס' הקשו מהא דב' יב"ש אין מגרשין אלא זב"ז ממ"נ ע"ש ותירצו דהעידי מסירה לא ידעו שיש עוד יב"ש וכשישאלו הב"ד אותם יאמרו סתם ע"ש. ודוחק דלמה לא ישאלו אותם הב"ד היטב. וי"ל בפשיטות למ"ש תוס' כתובות פ"ב גבי אין מעלין משטרות ליוחסין משום דלאו אכולא מילתא קמסהדי והקשו למה מהני בב' יוסף ב"ש לכתוב סימן או כהן והא לא מסהדי אכולא מילתא כו' ותירצו כיון דיש ב' יב"ש מדקדקין ומסהדי גם אכולא מילתא ע"ש. וא"כ מיושב כאן דכיון שהעדים לא ידעו שיש עוד יוסף ב"ש כמ"ש תוס' וא"כ חיישינן שיכתוב זה היב"ש הסימן שיש ליב"ש השני והעדים אינם מדקדקים על זה דלא מסהדי איזה כיון שאין יודעין שיש עוד יב"ש. וממילא אח"כ יתן הגט לאשת יב"ש השני ולא תצטרך כלל לעידי מסירה להביאם לפנינו דיהי' סגי בעידי חתימה כיון שכתוב סימן ואנחנו יודעין שיש עוד יב"ש ונאמר דאכולי' מלתא מסהדי ולכך אין מגרשין אלא זה בפני זה ושפיר ידעו וממילא ידקדקו כנ"ל:

גמ' כולן פוסלין בכהונה חוץ מן הראשון כו'. אינו מובן מה חילוק הא בשניהם אינו גט ואי מיקרי ריח הגט גם ראשון יפסל. וי"ל דהא כשאומר הרי את מגורשת ואי את מותרת לכל אדם הוי ריח הגט אף שאינה מתירה לשום אדם. וא"כ מה דאמרה תורה וכ' לה לשמה ושאר דברים היינו שהטילה התורה תנאי שאינו מתיר הגט רק באופנים אלו שיהי' לשמה וכה"ג,. וא"כ מה חילוק בין שהתנה הוא שלא יתיר הגט או שהתורה התנה שלא יתיר וכיון דאמרה תורה דבכה"ג הוי ריח הגט ופוסל ממילא גם בתנאים אלו שאמרה תורה דאינו מתיר ג"כ פוסל כיון שמ"מ נתן לה גט אבל זה ודאי כשאין נותן גט כלל רק דבר א' ודאי אינו פוסל. וא"כ כיון דאמר לעיל בש"ס דרישא דלא איכתב לשם כריתות כלל אימעט מספר כריתות דלא הוי כלל ס' כריתות ולכך ממילא אינו פוסל כמו נותן ד"א. אבל השאר דהוי ס' כריתות רק דאימעוטי משום התנאים שאמרה תורה הוי כתנאי דידי' ופוסל כנ"ל:

גדולה וקטנה. לאו דוקא: לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו. דאין ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר דבשעת כתיבה היה דעתו לזו והרי נכתב לשמה: גמ' אלא רישא. דתני איש פלוני גירש פלונית כו': במאי. אי לאו הכי דאותו פלוני כתב לגרש את אשתו ונמלך: להתלמד. לכתוב גיטין: מקרין. הגדולים מקרים לתלמידיהם כך וכך כשיבא גט לפניך כתבהו והזכירו שם אינש בעלמא אלמא בתלמידים עסקינן: לא זה שלא נכתב לשם שום גירושין. אלא להתלמד: אלא אף זה שנכתב לשם גירושין. גמורין ונמלך פסול: ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם גירושין. של אדם זה פסול אלא אף זה דהיו לו שתי נשים שנכתב לשם גירושין דהאי גברא פסול הואיל ונכתב שלא לשם גירושין של זו: וסיפא. מאי קמ''ל הא אשמעינן כבר דגירושין דידיה ודידה בעינן: דאין ברירה. דלא תימא הוברר דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא ואיכא גירושין דידיה ודידה: הא גדולה מצי מגרש. וכי מפקא ליה לא חיישינן לאיסור אשת איש למימר שמא לא לזו ניתן אלא לחברתה ונפל מידה ומצאתו זו דהואיל ונקיטא ליה לגיטא בידה בדידה מחזקינן לה: מוציאין שטר חוב. אחד מהן שהוציא שטר חוב על אחרים אין הלוה יכול לומר לא ממך לויתי אלא מפלוני ששמו כשמך וממנו נפל ולאו בעל דברים דידי את אלא כיון דהאי תפיס לשטרא גבי ביה: רישא דקתני כתב לגרש כו'. שאף שמות הבעלים שוין תידוק נמי הא ראשון שנכתב לשמו מגרש ביה וכי מפקא ליה לא אמרינן משום חומרא דאשת איש שמא לא בעלה של זו כתבו אלא האחר: הא אמרינן. במתני' דגט פשוט בב''ב (דף קעב.) שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב דאמר ליה לא אני לויתי ממך אלא חברי לוה ממך ומסר לך שטר זה דאע''ג דפליגי תנאי התם במוציאין שטר חוב על אחרים ולא חיישינן לנפילה מודו דאין אחרים מוציאין עליהן כדפרישית הכא נמי לימא לא בעלה כתבו אלא יוסף בן שמעון אחר כתבו לאשתו ונמלך ולא גירשה והשליכו לאיבוד מדעת ולקחתו זו שהיא רוצה להתגרש: בעדי מסירה. שמכירים את שניהם ומעידין שראו שזה מסר לזו אבל בעדי חתימה לא כדאמרינן שמא נמלך זה שכתבו וחתמו ולא גרש את אשתו ומסרו לזו אשת חבירו: הכא נמי בעדי מסירה. וליכא למיחש שמא לחברתה נמסר אבל בעדי חתימה לעולם אימא לך דחיישינן שמא את חברתה גירש וחיישינן לנפילה וגבי שטרי חוב נמי אין יכולין להוציא שטר חוב על אחרים דחיישינן לנפילה: כולן. כל הגיטין השנויין במשנתנו אע''פ שפסולין לגרש להתירן לינשא: פוסלין. הן אותה מן הכהונה אם בעלה כהן נפסלה עליו משום גרושה: חוץ מן הראשון. שלא נכתב לשם גירושין כלל אבל הנך בתראי פסלי דריח הגט פוסל בכהונה דתניא בפרק בתרא (לקמן דף פב:) האומר לאשתו הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם פסלה מן הכהונה שנאמר ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולאחרים לא הותרה פסולה לכהונה: אפילו ראשון. דריח גט הוה: חליצה פסולה פסולה ופוסלתה. כל מקום ששנינו ביבמות חליצה פסולה פסולה להתירה לשוק אבל פוסלת היא אותה מן האחין שלא תתייבם עוד דקמו עלה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה דלא כתיב אשר לא בנה את בית אחיו אלא אשר לא יבנה (דברים כה) כיון שחלץ שוב לא יבנה: שמאל. חלצה בשמאל אמרינן ביבמות (דף קד.) פסולה וכן חלצה בלילה פסולה: ופוסלת. דשם חליצה עלה אלא שלא נעשית בהכשירה דיליף רגל רגל ממצורע דכתיב ימנית ולילה נמי נפקא לן התם:

בקמייתא דפסול דהוה אמינא דהאי הוא דכי איכתיב לשם רחל לא הדר איכתיב לשם לאה אבל סופרים להתלמד עשויים הכי נמי דכשר דהכי אמרינן בפ''ק דעירובין (דף יג.) דאע''ג דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת תורה אע''ג דלהתלמד עבידא הכי נמי דמוחקין וי''ל דלהתלמד דהכא לא חשיב לשמה כמו להתלמד דספר תורה דסופרים העשויים להתלמד אין כותבין כלל לשם הכשר דגט אבל ס''ת כותב בסתם לכל מה שצריך לעשות בו ומיהו אפ''ה כריתות של ס''ת אין כשר לגרש בו כדפירשנו לעיל (דף כ.) אי נמי י''ל דמ''מ שייך למתני יתר מיכן כיון שיש סברא אחת בסופרים מקרין לפסול טפי מבנמלך וא''ת בהכותב טופסי גיטין. ה''ל נמי למיתני יתר על כן דהא מכל הני לא מצי למידק בריש זבחים (דף ב:) דסתמא פסול דלאו לשמה קאי אלא מההיא דהכותב טופסי גיטין לחודא וי''ל דההיא בבא דטופסי גיטין לא תנא כלל לאשמועינן דסתמא פסול אלא אשמועינן דשרו רבנן לסופר לכתוב הטופס מפני התקנה: לאיזו שארצה אגרש בו פסול. בגמרא מפרש משום דאין ברירה ואומר ר''י דאפי' מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה וכן משמע בגמרא דקאמר אי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה משמע אע''ג דבעלמא יש ברירה הכא פסול משום דכתיב וכתב לה: בעדי מסירה ור' אלעזר היא. אבל לר' מאיר בעינן שיהא מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם זה האיש ואשה זו ולא מהני. עדי מסירה וההיא דהמגרש (לקמן פו:) שנים ששלחו ב' גיטין ושמותיהן שוין נותן שניהם לזו ושניהם לזו וקאמר ר' ירמיה בגמרא הא דלא כר' אלעזר משמע דכר' מאיר ניחא התם מיירי כדפרשי' לעיל . כשכתבו דורות או סימן או כהן שניכר מתוך החתימה ועדי מסירה אין מכירין באבותיהן או בסימן הכתוב וא''ת למאן דחייש לקמן בפרקין (דף כז.) לשני שוירי ולשני יוסף בן שמעון אע''ג דלא הוחזקו א''כ לר''מ . יפסלו כל הגיטין דלא משכחת תו שום גט שיהא מוכח מתוכו ואומר ר''י דדוקא בגט הנמצא הוא דחייש שמא מאחר נפל אבל חשיב שפיר מוכח מתוכו כיון דלא הוחזקו אלא שוירי א' ויוסף בן שמעון אחד ואם תאמר דתנן בפרק גט פשוט (ב''ב דף קסז:) כותבין גט לאיש אע''פ שאין אשתו עמו ופריך בגמרא וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת דלמא ממטי לה גיטא לאיתתיה דהאיך ומשני הכי אמר רב שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה והשתא היכי מיירי אי בלא הוחזקו הא מסקינן לקמן דלא חיישינן ואי בהוחזקו א''כ לר''מ אפי' זה בפני זה אין מגרשין עד שיכתבו כהן או דורות או שום סימן ואז ליכא למיחש למידי ואי לר' אלעזר הא עדי מסירה ידעי שפיר אם זו היא אשתו או לאו כדאמר הכא ואומר ר''י דאין עדי מסירה מדקדקים לראות אם זו אשתו כיון שמכירים שמו ושמה וכתוב בגט שמו ושמה ולא חיישי' שמא יתננו לאשת חבירו ששמו כשמו ושמה כשמה וגם לא מסקי אדעתייהו להבחין אם יש יוסף בן שמעון אחר בעיר וכשבאה לב''ד להתירה להנשא מעידים עדי מסירה בפני ב''ד שראו שבעלה נתן לה גט אע''פ שלא דקדקו אם היא היתה אשתו ולהכי פריך ניחוש דלמא ממטי לה גיטא לאיתתיה דהאי דאפילו אין יודעין הכותבין אם הוחזקו אין להם לכתוב דזימנין דהוחזקו ולא ידעי ומשני שני יוסף כו' אין מגרשין אלא זה בפני זה וכשבאה לבית דין להתירה שיילי ב''ד לעדי מסירה אם היו שם שני יוסף בן שמעון ולא רצה לתרץ דאין מגרשין אלא א''כ מכירין עדים שזו היא אשתו דאין זו תקנה טובה דאם כן בטורח ימצאו עדי מסירה: