גיטין כד ע"א

דף כד - א

וממשיכה הברייתא: מאחר שאנו למדין זאת מנשים שאינן נאמנות, הרי ממקום שבאת אנו צריכים ללמוד לגמרי משם:

מה להלן, באותן נשים, צריכות שיאמרו בשעת הבאת הגט "בפנינו נכתב ובפנינו נחתם", כדין כל שליח המביא גט ממדינת הים, אף היא עצמה, המביאה את גיטה ממדינת הים, צריכה שתאמר "בפני נכתב ובפני נחתם".

הרי להדיא כאביי, שדין הנשים שאין נאמנות, מדובר בחוץ לארץ, כאשר הן אומרות "בפני נכתב ובפני נחתם".

אמר רב אשי: מתניתין נמי דייקא, שמדובר בחוץ לארץ. דקתני בסיפא: האשה עצמה מביאה גיטה, ובלבד שתהא צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". דהיינו בחוץ לארץ.

ומסקינן: אכן שמע מינה!

והוינן בה: ורב יוסף, שמעמיד את משנתנו בארץ ישראל, תקשי ליה: וכי רישא וסיפא בחוצה לארץ, ומציעתא בארץ? שהרי את המשנה הקודמת [בעמוד א], הכל כשרין להביא את הגט חוץ מסומא, העמיד רב יוסף בעצמו בחוץ לארץ, והסיפא של משנתנו שהאשה עצמה מביאה גיטה גם מדברת בחוץ לארץ, ואילו המציעתא, שהיא הרישא של משנתנו, מדברת בנשים שאין נאמנות בארץ ישראל!

ומתרצינן: אין! אכן, רישא וסיפא בחוצה לארץ, ומציעתא בארץ.

ממאי? מהו ההכרח לומר שהמציעתא מדברת בארץ ישראל?

מדקתני במתניתין, "מה בין גט למיתה, שהכתב מוכיח", משמע שמדובר בארץ ישראל, שהשליח המביא את הגט אינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אלא אנו מסתמכים על הכתב בלבד, דהיינו על הגט שהנשים שאין נאמנות מביאות, ולא על דיבורן כלל. ולא קתני "שהכתב ופה מוכיח", ואילו לדברי אביי, שמדובר בחוץ לארץ, הרי אנו צריכים גם לדיבורן של הנשים, שתאמרנה "בפני נכתב ובפני נחתם".

[ואביי יבאר כוונת המשנה, מה בין "פה" של גט, שהנשים נאמנות לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", לבין "פה" של מיתה, שאינן נאמנות לומר מת בעלה, מפני שבגט הכתב מוכיח יחד עם ה"פה", כי בעיקר אנו מסתמכים על הגט עצמו, ולא רק על דיבורן של הנשים].

שנינו במשנה: האשה עצמה מביאה את גיטה, ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

והוינן בה: מדוע היא צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"? והלא כאשר היא עצמה מביאה את גיטה ממדינת הים לארץ ישראל, היא אינה מביאה אותו בתורת שליח, שהרי אשה, מכי מטי גיטה לידה, ברגע שהיא מקבלת את הגט מבעלה במדינת הים, איגרשה לה, מיד היא מגורשת שם, והיא יכולה כבר לשרוף את הגט, אלא שהיא צריכה להביא אותו לפנינו בתור ראיה בעלמא על הגירושין, ובאופן כזה לא נאמר הדין של "בפני נכתב ובפני נחתם"!?

אמר רב הונא: משנתנו מדברת באומר הבעל לאשתו: לא תתגרשי בו בגט אלא בפני בית דין פלוני ונמצא שהגט לא חל רק כאן בארץ ישראל לפני הבית דין, ועד עכשיו היא היתה רק שליח להולכת הגט, ולכן היא צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ומקשינן: סוף סוף, כי מטיא התם, כשהיא מגיעה לפני בית הדין, איגרשה בה, היא מתגרשת על ידי קבלה הראשונה שקיבלה אותו מבעלה, שהרי הוא לא התכוון רק לעשות תנאי בעלמא, שתביא אותו למקום פלוני, והרי נתקיים התנאי, ^[71] ועדיין אין כאן תורת שליחות שתהא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם!

ומתרצינן: אלא, אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: דאמר לה הבעל: כי מטית התם, כאשר תגיעי למקום פלוני, אתנחיה אארעא, הניחי את הגט על הארץ, ושקליה, וקחי אותו שוב. הילכך, עד שהיא מניחה את הגט על הארץ, היא משמשת כשליח להולכה, ועל ידי נטילתו מהארץ היא מתגרשת.

ומקשינן: אי הכי, הוה ליה כאילו אמר לה בעלה: טלי גיטך מעל גבי קרקע והתגרשי בו!

ואמר רבא: האומר לאשתו: טלי גיטך מעל גבי קרקע - לא אמר כלום, ואינה מגורשת, כי הגט צריך להינתן מיד הבעל ליד האשה, כמו שנאמר "ונתן בידה"!?

ומתרצינן: אלא, דאמר לה: הוי היי שליח להולכה עד דמטית התם, עד שתגיעי לשם, וכי מטית התם, וכאשר תגיעי לשם, הוי היי את בעצמך שליח לקבלה שלך, ^[72] וקבלי את גיטך מידך. ^[73]

ומקשינן: והא לא חזרה שליחות אצל הבעל!? שכלל הוא בידינו, ששליח לא נקרא אלא כאשר הוא נשלח מזה לזה, והוא ראוי לחזור למשלחו ולומר לו: עשיתי את שליחותך לחברך! וכאן האשה אינה יכולה לחזור לבעלה המשלח ולומר כן, כי מיד עם תום שליחותה, היא הופכת לשליח לקבלה, ונעשית בעל המעשה עצמו, ונתבטלה השליחות טרם שתחזור למשלח. ^[74] ובכגון זה לא נאמרה תורת שליחות!

ומתרצינן: שמדובר דאמר לה: הוי שליח להולכה עד דמטית שתבואי התם. וכי מטית התם, שוי, ובבואך שם, תמני לשליח אדם אחר, שיהא שליח לקבלה, שהוא יקבל את הגט מידך עבורך, ונמצא שבסיימה את שליחות ההולכה שלה, היא עדיין לא התנתקה משליחותה, ויכולה היא אז לחזור לבעלה המשלח אותה, ולומר לו עשיתי שליחותך להולכת הגט.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר "אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה".

אלא למאן דאמר אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה, אלא היא צריכה בעצמה לקבל את הגט מיד השליח של בעלה, כדמפרש הטעם להלן, מאי איכא למימר? הכיצד יכולה היא לעשות שליח שיקבל עבורה את הגט מידי השליח של בעלה, דהיינו היא עצמה? ומתרצינן: טעמא מאי, מהו הטעם שאשה אינה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה, הוא משום דאיכא בזיון דבעל. שהוא סבור שהיא מבזה אותו בכך שאינה רוצה לקבל בעצמה את הגט. ועל דעת כן הוא לא היה שולח את הגט, ולכן הגט פסול. [אך כשהוא בעצמו מוסר את הגט לידי השליח של האשה, הרי ראינו שאינו מקפיד על כך].

ואילו הכא, בעל לא קפיד! שהרי הוא בעצמו ציווה עליה לעשות כן.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר שכל הטעם הוא משום בזיון דבעל, הרי כאן אין לבעל בזיון.

אלא למאן דאמר שהטעם הוא משום שזה דומה ל"חצרה הבאה לאחר מכן", שמא יבואו להכשיר גם באופן שהבעל זרק את הגט לתוך חצר של אדם אחר, ולאחר מכן קנתה האשה ממנו את החצר. כי אם נאמר שקנין חצר הוא מדין "שליחות", כאילו היתה החצר שליח, הרי תחילה היתה החצר כמו "שליח הולכה" של הבעל, ואחר כך, משקנתה אותה האשה, נעשית החצר כ"שליח קבלה" של האשה. ^[75] והאמת שבאופן האמור, הגט פסול. כי "חצר" אינו קונה מטעם שליחות אלא מטעם "יד", שהחצר של האדם נחשבת היא כאילו היתה היד שלו. והגט צריך להינתן מידי הבעל לתוך ידה או לתוך חצרה של האשה, ואילו כאן, בשעת הנתינה עדיין לא היה החצר שלה.

ולכן גזרו שהאשה לא תעשה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה.

ולפי מאן דאמר זה, מאי איכא למימר? שהרי טעם זה שייך גם בענינינו. ואיך היא יכולה לעשות שליח לקבלה שיקבל את הגט מידה שהיא שליח בעלה?

ומתרצינן: כאן מדובר בכגון דאמר לה: הוי שליח להולכה עד דמטית התם, וכי מטית התם, שוי שליח, עשי שליח אחר להולכה.

ובאותו פרק זמן, היא יכולה לחזור למשלח, ולומר "עשיתי שליחותך", והוי "חזרה שליחות אצל הבעל".

ולאחר מכן, קבלי את גיטך מיניה, מהשליח להולכה.

ובאופן זה, אומרת המשנה שהאשה צריכה לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". לפי שהדין הוא, כי כאשר השליח הראשון עושה שליח שני, הוא צריך לעשות זאת בבית דין, ואז הוא אומר לפניהם "בפני נכתב ובפני נחתם". וכאן, האשה היא השליח הראשון, והיא הצריכה לומר בפני בית דין "בפני נכתב ובפני נחתם" כאשר היא ממנה את השליח השני. ^[76] ואיבעית אימא, דאמר לה: הוי שליח להולכה עד דמטית התם. וכי מטית התם, אימר קמי בי דינא [אמרי בפני הבית דין] "בפני נכתב ובפני נחתם". ^[77] ומשוי בי דינא שליח, בית הדין עצמו ימנה שליח אחר להולכה, וליתבוה ניהלך, ואותו שליח ימסור לך את הגט. ^[78]

הדרן עלך פרק המביא גט

פרק שלישי - כל הגט

מתניתין:

כל גט ^[1] שנכתב ^[2] שלא לשום גירושי אשה, פסול.

והוא הדין אם נכתב שלא לשם הבעל המגרש, כאמור בפתיחה למשנתנו. ^[3]

ומבארת המשנה, כיצד?

היה עובר בשוק, ושמע קול סופרים מקרין [כלומר, קול סופרים המלמדים כתיבת גיטין] והורו לתלמידיהם לכתוב: "איש פלוני, מגרש את פלונית, ממקום פלוני". ^[4] ואמר - זה שמי וזה שם אשתי. פסול לגרש בו. כיון שלא נכתב לשמו, ולא לשם גירושין.

יתר מיכן, אפילו אם כתב גט כדי לגרש את אשתו, ונמלך [התחרט], ומצאו בן עירו, ואמר לו - "שמי כשמך, ושם אשתי כשם אשתך, תן לי את הגט ואגרש בו את אשתי" ^[5], פסול לגרש בו, אף על פי שנכתב לשם גירושין, מכל מקום, לא נכתב אותו הגט לשם המגרש והמתגרשת.

חצרה הבאה לאחר מכאן. פרש"י ז"ל שהניחו הבעל בחצר ראובן ובאת וקנאתו ממנו ואחרים השיבו א"ה לא דמי לשלוחו של בעל שהרי אינה ברשותו כלל ופירשו כמו שהניחו בעל בחצרו ומכר לראובן וראובן חזר ומכרה לה והא דמי לשלוחו של בעל שהוא סבר דחצר מתורת שליחות איתרבאי וכשלוחו של בעל דמיא.

הא דאמרינן ואיבעית אימא הוי שליח להולכה עד דמטית התם ואימא קמי בי דינא וכו'. ה"ה דלישנא קמא נמי בפני בי דינא בעי למימר הכי משום קיום כדאמרינן בפרק קמא ומקמי דלימסר ליה נמי לשליח שאינו נאמן אלא בעוד שהגט בידו אלא ללישנא קמא שליח ראשון דהיינו אשה משום שני שלא בב"ד שאין השני צריך כאן לומר שליח ב"ד אני שהרי אשה זו יודעת בו ואין לה לחוש וללישנא בתרא לעולם אין מקבלין גט מיד שליח שני עד שיאמר שליח ב"ד אני בשעת גירושין כמטבע שתקנו חז"ל, כנ"ל.

אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ז, הכ"ד) שהאשה שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין ומחזיקים אותה במגורשת ואף על פי שאין הגט מקויים. ונראה שדקדק זה מכאן שאמרו מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ואינה צריכה למימר בפני נכתב ובפני נחתם שתקנו במקום קיום. וזה תימה שהרי שנינו בכתובות (כב, א) האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אלא ודאי מה שאמרו מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה לאו למימרא דכל שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין לו ואפילו בלא קיום, אלא לפי ששנינו האשה עצמה מביאה גיטה ואינה מגורשת עד שתביא גיטה ותאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולפיכך הקשו וכי אין האשה מתגרשת אלא בשהבאתה לבית דין ותאמר בפני נכתב ובפני נחתם והלא מכי נתנו לה הבעל נתגרשה ואוקימנא מתניתין בנותן לידה בתנאי שתוליכנו לבית דין כדין שליח דעלמא ונאמנת. כנ"ל וזה ברור.

דאמר לה כי מטיא התם אנחיה אארעא. כלומר בשליחותי והדר שקליה והיינו דאקשינן הויא לה טלי גטיך מעל גבי קרקע, דאי משום תנאי כשר.

והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. פירשו בתוספות דשליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר לו עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים, ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

וכי מטית התם שוי את שליח להולכה וקבלי את גיטך. ואם תאמר והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא הוי שליח וכדאמרינן לקמן (גיטין כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו אמרו ליה לא ידענא לה אמר להו הבייה לאבא בר מניומי ואיהו יהיב לה ניהלה אזל ולא אשכחיה יתיב ר' יצחק נפחא ור' אבהו ור' חנינא בר פפי ויתיב רב ספרא גבייהו אמר ליה מסור מילך קמן דכי אתי אבא בר מניומי ניתביה ליה וליתבי' ניהלה. אמר להו רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, איכסוף, והכא נמי מאי שנא. לא היא, דהתם הכי פירושא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא מצי משוי שליח שלא מדעת הבעל וכן פירש רש"י שם אבל הכא ברשות הבעל ובמצותו הוא שעושה שליח.

ואי בעית אימא דאמר לה הואי את שליח להולכה עד שמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ונישוו שליח וליתבו ניהלך. לכאורה משמע דכיון דאדכר באיבעית אימא דהכא אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולא אדכר בלישנא קמא משמע דבלישנא קמא אין צורך לומר בשעת נתינתה לשליח בפני נכתב אלא בשעה שתקבלנו מן השליח, וזה תימה דבכל מקום משמע שבשעת שהגט יוצא מתחת יד שליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן לקמן בפרק כל הגט (גיטין כט, ב) המביא גט ממדינת הים וחלה עושה בית דין ומשלחו ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא שליח בית דין אני, ודחקו בתוספות דשמא כיון שיכול לתקן ולומר בשעת גירושין עדיף בשעת גירושין. ומן התימה אחר שיצא מתחת ידה וניתן ביד שליח אחר היאך נאמנת בשעת גירושין דלא דמי לנותנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דתניא (לעיל גיטין ה, ב) כיצד יעשה יטלנו ויחזיר ויאמר לה דהתם כיון שהוצרך לומר בפני נחתם ולא אמר כן מחמת שגגה ולא ניתן לשליח אחר עדיין לא עשה שליחותו וחוזר וגומר שליחותו, אבל כאן שנגמר שליחותה והרי מטרתו לשליח אחד ובעלות הבעל היאך נאמינה משום שליחות והיא אינה שלוחה מעתה. ונ"ל לפרש דהכי על כרחין לישנא קמא אלישנא בתרא סמיך והאי אימא קמי בי דינא אכולהו לשני קאי אלא דנטר עד מסקנא דכולהו. ותדע דאם תמצא לומר דלישני קמא לא סמיך אלישני בתרא כלל אם כן תימר דאינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם כלל לא בשעה שעושה שליח ולא בשעת גירושין וזה אינו דהא במתניתין ובלבד שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם קתני וכל מביא גט ממדינת הים צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא על כרחך צריכה היא לומר אלא שקצר כאן הלשון וסמיך אלישנא בתרא, וכיון שכן נאמר דהכי קאמר אי בעית אימא דאמר לה דאיהי עצמה תשוי שליח או תתנהו לבית דין ובית דין משווי שליח ובין כך ובין כך אימר קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם, דאף כשעושה היא עצמה שליח צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם בפני בית דין כדתנ לקמן (גיטין כט, ב) דשליח שליח אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא בית דין כותבין לו את קיומו, ועוד דהא שליח גופו בשעה שנותנו לה הא אמרינן לעיל בפרק קמא (גיטין ה, ב) בפני שנים והוא והאשה עצמה צריכה שלשה משום קיומו של גט, ולעולם אף ללישנא קמא צריכה שתאמר בשעה שיוצא מתחת ידה ואין הפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דללישנא קמא אומר לה שהיא עצמה עשה שליח וללישנא בתרא אומר לה שלא תעשה היא שליח אלא נותנתו לבית דין ובית דין עושין לו שליח. כנ"ל.

פרק שלישי בע"ה:

כל הגט שנכתב וכו' זה הפרק יסוד הכונה בו בעניני ביאור קצת עניני החלק השלישי בעניני כתיבת הגט ובקצת עניני החלק הרביעי בעניני השליחות אלא שיתגלגל מענינים אלו לדברים אחרים שאינם מן הכונה כמו שיתבאר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בהודעת צורך כתיבה לשמה ואם הסופרים כותבים טופסיהם שלא לצורך והניח מקום האיש והאשה והזמן מה דינו ואם צריך לעשות כן לסופרים הכותבין טופסי שטרי הלואות ושטרי מקח וממכר אם לאו השני המביא גט ואבד הימנו ומצאו על אי זה צד נחוש שמא אינו אותו שאבד הימנו ושמא אחר הוא שלא נכתב לשמה ועל איזה צד אין לחוש בכך וצירף בה המביא גט מיד זקן או חולה שיכול ליתנו בחזקת שהוא חי ונתגלגל מתוך כך בקצת דברים שדינם כן ר"ל שדנין אותם בחזקת שהיו בשעת השליחות או עיקר הענין השלישי בעניני השליחות אם חלה השליח על אי זה צד משלחו ביד אחר ועל אי זה צד אינו משלחו ביד אחר אלא שבית דין עושה שליח זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול הסופרים מקרים איש פלני מגרש את פלנית ממקום פלני ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול מלגרש בו יתר מיכן כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך שם אשתי כשם אשתך פסול מלגרש בו יתר מיכן יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב ולאי זה שארצה אגרש פסול מלגרש בו אמר הר"ם פי' אמרו סופרים מקרים לא שיהו קורים גט כשר ואמנם היו מלמדין התלמידים נסחת הגט שידעו לעשותו והוא אמרם בסופרים העשויים להתלמד ואמר יתר מיכן מבואר לפי שהגט אשר נכתב תחלה לא נכתב לגירושין כלל ואמנם נכתב להתלמד כמו שזכרנו והשני נכתב לגירושין מזה האיש והשלישי נכתב לשם גירושין של זה אבל לא לגרש זאת האשה והשם אמר וכתב לה לשמה והגט הרביעי לא יבאר הייחוד לאחד מהן כלן פסולין ואין בכל הגיטין אחד פסול מן הכהונה בלתי האחרון והוא אמרו כתוב אי זה שארצה אגרש שהוא כיון לתת זה הגט לאחת מהן נפסלה מן הכהונה ואע"פ שהגט פסול:

אמר המאירי כל הגט שנכתב שלא לשם האשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע סופרים מקרין איש פלני מגרש פלנית ואמר זה שמי ושם אשתי פסול לגרש בו פירשו בגמרא שהמשנה כלה שנויה בענין לא סוף דבר בזו אלא אף בזו והתחיל הענין בגט שלא נעשה לשם כריתות כלל לא לשם אשתו של זה ולא לשום אשה בעולם אלא שתלמידיהם של סופרים עשויים להתלמד והסופרים מרגילים אותם בקריאת טופסי גיטין עד שיהיו בקיאים בכך והוא שאמר סופרים מקרין ולא אמר קורין וכתבו באקראי ונזדמן להם שם כשמו של זה העובר וכשם אשתו ואמר זה הרי זה שמי ושם אשתי אינו כלום שהרי לא נכתב לשום צד כריתות בעולם וכריתות כתוב ולא סוף דבר בזה אלא שכתב אחד לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו ואמר לו שיתן לו אותו הגט ויגרש בו את אשתו אינו כלום אע"פ שהגט נכתב לשם כריתות הואיל ולא נכתב לשם כריתות של זה אינו כלום דהא בעינן וכתב והרי זה לא כתב ר"ל שלא נכתב לשמו ולא סוף דבר בזה אלא אף אם היו לו שתי נשים שוות בשמותיהן כתב לגרש את הגדולה ונמלך אינו מגרש בו את הקטנה אע"פ שנכתב לשם כריתות דידיה הואיל ולא נכתב לשם אשה זו ומשום דכתוב וכתב לה ואנו דורשין לה לשמה ולא סוף דבר בזו אלא אף אם בשעת הכתיבה התנה שיגרש בו אי זו מנשותיו שירצה הואיל ושמותיהם שוים אינו כלום ואין אומרין הוברר הדבר שלשם זו נכתב דבשעת כתיבה בעינן שיהא הדבר ברור לשם מי נכתב וכל שלא הוברר באותה שעה אין בה עוד ברירה וזו מיהא אינה יוצאה מן המקרא אלא מטעם שאומרין בה אין ברירה ומתוך כך יתבאר בגמרא שיש לזה האחרון מה שאין בשאר הנזכרים והוא שזה פוסל בכהנה ואומרין בו יש ברירה לחומרא אבל שאר הנזכרים במשנתנו אין פוסלין לכהנה כלל ואע"פ שיש פוסקין כרב שכלם פוסלין חוץ מן הראשון אין נראה כן שהרי יחיד במקום רבים הוא:

ולפי מה שיתבאר בשמועה ראשונה של שחיטת קדשים לא נתברר במשנה זו כתיבת גט סתם ר"ל שיכתוב גט בשם פלני וכשם פלנית על שם הראשונה שתזדמן בצרך שמות אלו שאם מן הראשונה הרי לא נכתב לשם כריתות כלל ואם מן השניה הרי נכתב לשם אשתו של נמלך ואין לזו סרך בו כלל ואם מן השלישית הרי נכתב לשם הגדולה ולא לשם הקטנה כלל ואם מן הרביעית הרי מטעם אין ברירה הוא ושמא לשם האחרת נכתב אלא שפיסולו של זה נתברר במשנה שאחריה ר"ל הכותב טופסי גיטין שפירושו שהוא כותבו כדי שיהא מזומן לו בעת הצורך והוא מצריכו להניח מקום האיש והאשה והזמן וכן התבאר בו בגמרא שצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואף בהנחה זו הרי זה גט פסול ואינו כשר לינשא בו לכתחלה עד שיכתב הכל לשמה כמו שהתבאר אלמא שאף כתיבה על דעת מי שיזדמן אינו כלום בגט ופירשו הטעם שם משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא והילכך כל סתמא דידה שלא לשמה הוא וזהו הטעם שצריך שיאמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתומו שאע"פ שהם כותבין וחותמין לשמה כל זמן שלא אמר להם בעל לאו לשמה הוא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

וממקום שבאת מה הן צריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם אף היא צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם:

האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שתהא צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם:

ומתמה מכי מטי גיטא לידה מיגרשה לה פי' הלא אתה מאמין את האשה בגיטה מק"ו שהיא נאמנת לומר מת בעלי א"כ כשאומרת נמי האשה בעלי גירשני בגט זה תאמן מק"ו שהרי כשאומרת בפני נכתב ובפני נחתם למה אתה מאמינה ואינך מצריכה לעדים שיקיימוהו [וע"כ] מחמת ק"ו זה א"כ הנאמנות עליה היא ומה צורך להטעינה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם וכי שליח היא [הא] משעה שנתן לה גיטה נתגרשה והיא נאמנת בדבר זה לומר בעלי נתנו לי מק"ו ומה צורך שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם אם אינך מאמינה לומר בעלי נתנו לי אלא קמהימנא לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכיון שחכמים האמינוה בק"ו א"כ נאמנת לומר בעלי נתנו לי והיום ומחר אי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה שכך היא נאמנת בעצמה כאילו היו שנים שהביאו גיטה ואמרו שהבעל נתנו לנו שהן נאמנים ושוב אין הבעל יכול לערער כדאמרי' לעיל גם האשה היא נאמנת בק"ו לומר בעלי גרשני בזה ומה צורך שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ואסיקנא כגון דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית לב"ד של פלוני וכי מטית להתם שוי שליח להולכה בפני אותו ב"ד וקבלי גיטיך מיניה אי נמי כי מטית להתם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולישוי שליח וליתביה ניהליך ומכאן מוכח כי כל אשה הבאה ומביאה גיטה בידה ואומרת בעלי גירשני ביה שהיא נאמנת אע"פ שידענו שהיתה א"א ואין אנו צריכין שתביא ראיה בפנינו בפני מי נתנו לה או לקיים עידי הגט אלא היא נאמנת לומר נתנו לי בפני עדי מסירה אבל אמרה בעלי נתנו לי ביני לבינו אינו כלום דהלכה כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ואם היו עדיה בעיר כגון שנתגרשה כאן בודאי שהיינו מצריכים אותה להביאה בפנינו אבל אחרי שהיא באה ממדינת הים ואומרת בעלי גירשני בגט זה בפני עדי מסירה נאמנת מק"ו שנאמנת לומר מת בעלי כדאמרן לעיל אבל אם היא אומרת גירשני בעלי ואינה מראה גיטה בפנינו בודאי אינה נאמנת שהרי ק"ו מחמש נשים למדנו והתם בלא גט בידם אינן נאמנות אף היא נמי בלא גיטה בידה אינה נאמנת עיין לקמן בפרק המגרש:

סליק פרקא כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול הסופרים מקרין איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול מלגרש בו יתר מיכן כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול מלגרש בו:

בד"ה אימר קמי כו' דבלישנא קמא אינה אומרת בפני כו' שמא הכא שיכול כו' עכ"ל ק"ק (ב) דבלישנא בתרא נמי יכולה לומר בשעה שתקבלנו ואם נאמר דב' הלשונות מחולקים בזה וללישנא בתרא לא עדיף ליה לומר בשעת גרושין א"כ הדרן קושיין לדוכתין מה לי היא ומה לי ב"ד ולמה לשון ראשון נקט שהיא עושה שליח ובלשון ב' נקט דבי דינא עושה שליח ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה ושמע קול כו' לענין גט מודה כדפרשינן כו' עכ"ל מה שחלקו התוס' דלהתלמד דהכא לא חשיב לשמה כמו להתלמד דספר תורה לא הוה צריכי להכי אלא שהאמת קאמרי דלענין גט מודה אפילו בספר תורה כדאמרינן בפ"ב וק"ל:

בד"ה יתר מכן כו' דלהתלמד דהכא לא חשיב לשמה כו' אבל ספר תורה כותב בסתם כו' עכ"ל ואין להקשות דאם כן אמאי לא קתני בתר הכי דסופרים מקרין כו' יתר מכן דספר תורה פסול דיש לומר דספר תורה שמעינן לה דפסולה מהך סיפא דכותב טופסי גיטין דצריך שיניח כו' דדומה לו ס"ת שכותב בסתם כמ"ש התוס' לעיל מההיא דרפ"ק דזבחים וק"ל:

תוס' בד"ה וכי מטית כו' רב ספרא ורבי חנינא כו' כצ"ל:

גמ' מה להלן צריכות וכו'. אף דמיירי דאמר לה כי מטי התם אימור קמי ב"ד בפנ"כ וכו' א"כ בלא ממקום שבאת כו' צריכה שתאמר ז"א דאין פירושו בסמוך אימור קמי ב"ד כו' שיהיה תנאי שתאמר כך דא"כ מאי קמ"ל כל תנאי שמתנה פשיטא שצריך שתתקיים אלא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית לב"ד ואז יעשו הב"ד שליח וכו' והגמ' קושטא הוא דנקיט כיון דהדין דצריכה לומר בפנ"כ כדתנן ובלבד שהיא צריכה וק"ל:

גמ' אמר רב אשי מתני' נמי דיקא כו'. וניחא למידק מהא מלמידק מרישא:

גמ' אשה מכי מטי גיטא לידה כו'. אשה הבאה לפנינו בגט שאינו מקוים ואומרת נתגרשתי נאמנת כ"כ הרמב"ם מהאי דהכא והשיגו עליו הרשב"א וע"ש בזה ודו"ק:

גמ' אלא למ"ד משום חצירה הבא לאחר מכאן מאי איכא למימר. בכל שליחות להולכה נמי יטעו דחצר מטעם שליחות איתרבי ז"א דפירוש הגזירה הכי הוא שיחשבו כיון דבשעת נתינת הגט ליד שליח להולכה באותו זמן לא היה זה השליח לקבלה שליח שלה ומה לי אותו האיש או חצר דעלמא ואפ"ה מועיל ומתגרשת בקבלתו אף שלא הגיע לידה כיון דשוכרתו אח"כ לשליח לקבלה ה"נ יאמרו כיון ששכרה או קנאה עתה החצר אף שבשעת נתינת הגט לא היה החצר שלה נמי מועיל ולא יעלו על לבם לומר דלא דמיא דהתם השליח להולכה הוא כבעל עצמו ונתינתו כנתינת הבעל ממש והרי בשעת נתינה השליח לקבלה הוא שלוחה וכמותה ממש משא"כ בחצר אבל בשליח לקבלה שמקבל מן הבעל אין לטעות דהתם בשעת נתינת הבעל הגט הוא שליח דידה משא"כ בחצר בשעת נתינתו אינו חצר דידה וכן בשליח להולכה הנותן גט לידה עצמה אין לטעות וק"ל ולכן כדמשני לעיל דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה וקבלי את גיטך לא שייך להקשות לגזור משום חצירה הבא לאחר מכאן אף דדמיא לה לכאורה משום דל"ד דעיקר הגזירה משום שרואין שמתגרשת ע"י קבלת שליח שלא היה רק כחצר דעלמא בשעת נתינת הגט ואילו הכא מתגרשת ע"י קבלת עצמה וק"ל:

גמ' אימור קמי בי דינא בפנ"כ כו'. לא דאתני כן בהדיא כמ"ש לעיל:

בתוס' בד"ה והא לא חזרה וכו'. קודם שיעשה שליח לאחרים:

בתוס' בד"ה חצירה כו' ומוכרו לאחרים כו'. דאל"כ גיטה וחצירה באין כאחד כדלעיל וק"ל:

בתוס' בד"ה אימור קמא בי דינא כו' דבלישנא קמא כו'. לפירוש התוס' נראה דלשינויא קמא צ"ל אמירה בפנ"כ בשעת קבלתה הגט דכל היכא שיש לומר בשעת קבלה עדיף טפי והיא עושה שליח להולכה שלא בב"ד דהא דתנן לקמן עושה שליח בב"ד היינו משום אמירת בפנ"כ. (ג) שהשני אינו יכול לומר וגם האשה המקבלת הגט אינה יכולה לומר בע"כ השליח הראשון להולכה צ"ל וע"כ צריך בפני ב"ד כדלעיל בפני כמה נותנו לה כו' אבל כאן שאומרת בשעת קבלת הגט דהכי עדיף טפי א"כ אינו צריך עשיית שליחות בפני ב"ד והאיבעית אימא רוצה לפרש אמירת בפנ"כ בשעה שהגט יוצא מתחת ידה ודאמר לה הוי שליח עד דמטית לב"ד והב"ד יעשו שליח דהב"ד אין עושין שליח עד שתאמר לפניהם בפנ"כ ובפנ"ח ודו"ק:

בתוספות בד"ה כל הגט וכו' ושמע קול סופרים כו' ותורה להתלמד כו'. הומ"ל כדבסמוך דלהתלמד דהכא גרע רק האמת מתרצו דהא בפ"ב ס"ת נמי פסלינן וכו' וכמ"ש נמי אח"כ בסמוך בד"ה יתר מוכן ומיהו אפ"ה כריתות של ס"ת וכו'. ואין מקום להקשות ליתני במתני' יתר על כן ס"ת כו' דאין חיוב ליתני כי רוכלא (ד) רק מה ששנה באמת בסדר המשניות כמו טופס גיטין הקשו בסמוך דהול"ל ביה יתר מוכן כמו באינך:

גמרא אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשה לה. פי' דלא תיקנו רבנן אמירת בפ"נ ובפ"נ אלא בשעת גירושין עי' לעיל (ה ב) בתד"ה יטלנו. אבל משהגיע גט לידה ונתגרשה ומביאתו לפנינו לראיה מתירין אותה דאמרינן מסתמא נעשה כתיקון:

שם וכי מטית התם הוי שליח לקבלה כו'. לכאורה הא ליכא הכא נתינה. וצ"ל הואיל דמתהפכת משליח להולכה לשליח קבלה הוה כאילו מסר שליח הולכה לשליח קבלה. ובזה א"ש ג"כ קושיית הגמ' ע"ז והא לא חזרה כו' (לפרש"י ותוס') דע"כ צ"ל דנסתלק שם שליחות הולכה ממנה עתה לגמרי דאל"כ ליכא מסירה משא"כ שליח אחר אף דנעשה תיכף שליח לאחרים (עיין לשון התוס') מ"מ שם שליחות הראשון ג"כ לא סר ממנו. אבל קשה למאי איצטריך לומר הוי שליח לקבלה. היה די שיאמר לה דשם תסתלק ממך שם שליח להולכה ותהיה את לעצמך ותיהוי כמו שמסר השליח דהולכה לה לעצמה. ונראה דאה"נ ולא נקיט שליח אלא לצחות בעלמא לזווג שליח לשליח:

שם והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. פרש"י ותוס' בזה דחוקים. ואולי יל"פ דהא זה פשוט דאינה יכולה לעשות את הבעל גופי' שליח לקבלה. וגדולה מזו אמרי' לעיל דעבד א"י לקבל גט לחבירו מיד רבו שלו. וכיון שנעשית שליח הבעל הות כמוהו דשלוחו של אדם כמותו. וזהו שאמר והא לא חזרה שליחות (דקבלה) אצל הבעל ר"ל שהוא בעצמו א"י להעשות שליח לקבלה והכא הרי היא כמוהו כדאמרן:

תד"ה וכי. א"ל רב ספרא כו'. ההג"ה שבגליון בשם רש"ל תמוה ע"ש בגמרא:

תוס' ד"ה וכי מטית כו' וא"ת שליח. עיין שו"ת תשב"ץ ח"א סימן כה באריכות:

שהכתב ופה מוכיח. כ' רש"י ואביי ס"ל מה בין פה דגט לפה דמיתה יש לפרש דאביי ס"ל טעם היתר עגונה משום מילתא דעבידא לגלוי והסביר הרמב"ם סוף הל' גירושין חזקה על העדים שלא ישקרו בדבר שאפשר שיתברר שקרם. והנה אפ"ה אמרינן הני חמשה נשים מחמת שנאתם נחשדות שיעידו לשקר בדבר שחזקתן של שארי עדים לא יעשו כן וזהו במיתה ובגט ג"כ ע"א וקרוב נאמן משום חזקה מידק דייק מעיקרא ולא משקר כדלעיל ג' ע"א ועל זה קשה מה בין פה דגט לפה דמיתה למה לא נימא גם בגט מחמת שנאה תעשו נגד החזקה דמידק דייק ומשני הכתב מוכיח דכולי האי לא חציפא לזיופא. ואך רב יוסף ס"ל בעדי מיתה אין הטעם משום פה דעד דעבידא לגלוי אלא איתתא מידק דייק אבל פה דעד ליכא וא"כ הכא כתב ופה מוכיח וק"ל:

אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה. מכאן כתב רמב"ם דאשה שבאת וגיטה בידה לא צריכא קיום חזקה לא תקלקל את עצמה ועדים כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין האיסורים כממון. וכ' ה"ה שהרי באיסורים אשה שהוחזקה א"א ואומרת גרשתני נאמנת. והקשה לח"מ התם משום אין אשה מעיזה פני' וה"נ בממון חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח. ופשוט כי זה גופא הוא כוונת ה"ה הלא ב' חזקות אלו שוות הם אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה ואין אדם מעיז פניו בפני בע"ח. עיין כתובות י"ח ע"א תוס' ד"ה חזקה וכו'. והנה חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח או חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו שהוא ג"כ מטעם העזה מ"מ אינו מועיל להוציא ממון אלא להחזיק ממון ואלו אמרה גרשתני נאמנת לגמרי להרמב"ם ש"מ שאני איסורא מממונא ועיין היטב לשון חלקת מחוקק סי' י"ז סק"ב בסופו. והראב"ד ס"ל דאשה שגיטה בידה צריכה קיום ודקאמר ש"ס מכי מטא גיטה לידה כבר אגרשה לה ושוב לא יועיל בפ"נ ובפ"נ כי לשליח האמינו ולא לבע"ד ודוחק. ורשב"א פי' הכא תנן ובלבד שתאמר בפ"נ משמע אם לא אמרה אינה מגורשת וזה ליתא שכבר היא מגורשת אלא שאין אנו מאמינים לה עד שתקיימנו אבל לכשתביא ראי' היא מגורשת למפרע. והקשה רשב"א אהרמב"ם מפ"ב דכתובות אם הוחזקה א"א אינה נאמנת לומר גרושה אני. והקשה כ"מ וב"י מה ענין לדהתם הרי הכא גיטה בידה. ולפע"ד הנה הרמב"ם כתב חזקה אין אשה מקלקלת פי' שתחוש למה שאפשר להיות שיבוא הבעל ויברר הזיוף ותהיה מקולקלת ועל סמך חזקה זו אנו מאמינים לה. והנה פ"ב דכתובות אמרי' אם הוחזקה א"א אינה נאמנת ופריך הא אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ומשני ה"מ בפניו אינה מעיזה אבל שלא בפניו מעיזה ע"ש ואי ס"ד מאמינים לה עתה אחזקה שתדאג מה שעתיד להיות א"כ ה"נ נהי עתה שאין הבעל כאן מעיזה מ"מ חזקה שתחוש שיבא הבעל ולא תוכל להעיז בפניו ותאומן אע"כ צ"ל אינה חוששת אלא למאי דקמה ולא על העתיד לבוא א"כ ה"נ זו היא קושי' הרשב"א:

והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. פירש"י דהיא נעשית בעלת דבר וס"ל לרש"י דכזה אין ספק דבטל. עד כאן לא מספקא לש"ס לקמן אלא בשליח הולכה שנעשה שליח קבלה דסוף סוף הוא שליח בהא מספקא לש"ס וכמ"ש תוס' דאותו הטעם אינו ברור כל כך אבל הכא שנעשית בעל דבר בזה ברור דבטל השליחות:

משום חצרה הבא לאחר מכאן. הקשו תוס' לימא שעשאה שליח קבלה קודם כדלקמן ס"ג ע"א. וי"ל בשלמא לקמן הוא עשה שליח להלכה והיא לקבלה ושכיחא שקדמה שליחות דידה לדידי' אבל הכא שניהם בעיר א' ונותן גט מידו לידה אלא לצעורא ולאטרוחה הטריח עלי' לילך למקום פלוני לב"ד פלוני ולעשות שם שליח קבלה ואיך יעלה על דעתה להקדים ולעשות שליח קבלה דידה טרם שהתנה עמה שטות זה ודוחק לאוקמי מתני' בהכי:

ומשוי ב"ד שליח וליתבו' נהליך. עיין תוס' ומהרש"א והדבר פשוט מאד דפליגי לישנא קמא ולישנא בתרא לחומרא ומשו"ה פסקוהו הפוסקים. והוא כי כל שליח אומר בפ"נ בשעה שגט יוצא מתחת ידו ובשעת גירושין. אך הכא בלישנא קמא א"א לקיים שניהם ע"כ כ' תוס' שאומרת רק בשעת גירושין ולא בשעה שיוצא מתחת ידה כלל אך לישנא בתרא ס"ל דא"א לשנות מתיקון חכמים אלא תתננו לב"ד ותאמר בשעה שיוצא מת"י בפ"נ ושוב עשה ב"ד שליח והוא אומר בשעת גירושין שליח ב"ד אני והוא במקום בפ"נ וא"כ מתקיים תרווייהו וק"ל. והקשה ר"ן א"כ מאי קמ"ל ותי' הוה סד"א דלא צריכא לומר בפ"נ דלהימנא במגו דאי בעי שתקה ולא אמרה שהיא שליח הולכה ולא צריכה קיום לרמב"ם קמ"ל. ואמנם להראב"ד צ"ל קמ"ל דס"ד אשה עצמה המביאה גיטה לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן קמ"ל שלא תחלוק בשליחות. מיהו זהו אתמר לעיל לרבה אבל לא לרבא ועמ"ש לעיל גם לרבא איצטרך דהוה סד"א בפני נחתם סגי' ולא שייך אתי לאחלופי כיון דאשה מביאה הרי יש היכר עיין לעיל ג' ע"א תוס' ד"ה כיון דאלו אמרו ידענו וכו' וק"ל:

אודה לה' אשר שמן ששון משחני בחי' פרק שני שמן ראש אל יני' ראשי בחי' פרק שלישי:

כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול. לפי מאי דקיי"ל ריש מס' זבחים דגט סתמא לאו לשמה קיימא ממתני' דלקמן הכותב טופסי גיטין ולכמה פוסקים צריך לומר בפיו הריני כותב לשם וכו' א"כ עדיפא מיני' ה"ל למתני כל גט שלא נכתב לשם אשה פסול. אלא משום דמתני' על דרך יתר ויתר נקט בהדרגה על כן מתחיל בנכתב שלא לשם אשה ומוסיף והולך עד דנקיט לבסוף הכותב טופסי גיטין שהוא שלא נכתב לשם אשה יתר מכן כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו' עיין לקמן ל"ב ע"ב רב ששת ס"ל אינו חוזר ומגרש בו ולשיטת תוס' ד"ה התם וכו' גם ר"נ מודה אם ביטלו בפירוש אינו חוזר ומגרש בו ע"ש. וא"כ צ"ע בשמעתין כיון דנמלך ונותנו לחברו אין לך ביטול גדול מזה ואפי' הוא עצמו אינו יכול לחזור ולגרש בו וא"כ מ"ט נקיט חברו משום שנכתב לשם רחל לא מינתיק ללאה והלא אפי' לרחל גופא פסול. ומיהו בהא י"ל דהאי דנתבטל הגט בדיבורו רוצה לומר דהוה כנכתב שלא לשמה כ"א סתמא וכאלו בטל צוואתו וה"ל שלא לשמה וכן משמע בתוס' שם ד"ה רב ששת וכו' ע"ש. וא"כ הכא במשנתינו דוקא נקיט בהדרגה ועדיין לא קמ"ל דסתמא פסול לא הו"מ למיתני הך עד דתנן הכותב טופסי גיטין וממילא שמעי' דמבטל גיטו הוה סתמא ופסול ולק"מ. אך הא קשי' טובא ליתני יתר מכאן בטל את הגט לא יתננו לה. והתוס' הקשו ליתני יתר הכותב תורף גיטין ותי' אינו מובן. וכתב פנ"י דכוונתם כיון דאסור לכתוב תורף ע"כ באיסורא לא מיירי ונכון הוא. אבל הנ"ל קשה דליתני יתר עליו ביטל גיטו דליכא איסורא. ויותר קשה לי כי האי גונא לקמן במתני' ע"א ע"ב הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ולמאן דלא בעי שליחות טעם הביטול משום דהוה סתמא כמ"ש תוס' בעירובין י"ג סוף ע"א ע"ש. וא"כ ליתני הא יתר מכאן אמרו לו נכתוב גט לאשתך וכו' כמתני' לקמן ע"א ע"ב דליכא איסורא ואשמועי' דסתמא פסול וצע"ג לכאורה. וקצת היה נראה ליישב גם קושי' תוס' דלא תנן יתר הכותב תורף גטין דצריך להבין במשנתינו נקיט אמר ללבלר לאיזה שארצה ולא נקיט איזה שתצא בפתח תחלה. נראה מזה דהתנא לא הכניס עצמו בברירה דתלוי בדעת אחרים ולא רצה לשנות משנתו אלא בתולה בדעת עצמו. וקשה אכתי מה הועיל הלא נקיט אמר ללבלר והרי הלבלר הכותב לשמה כותב על דעת מי שירצה הבעל וה"ל הסופר הזה תולה עצמו בדעת אחרים היינו דעת הבעל. וצריך לומר דזה ליתא דלאו בדעתו דסופר תליא מילתא אלא עד שישמע מפי הבעל ועל דעתו של בעל ואי לאו הכי ה"ל שלא לשמה היינו כאלו כותב סתמא דעתו של סופר אינו כלום נמצא מרומזים כאן כל הדינים הנ"ל וצ"ע:

ודע עוד צל"ע בהא דמייתי תוס' מש"ס סוטה אי מינתיק מרחל לא הדר ומנתיק ללאה. וק' אמאי לא כיון דאמרינן גט שנכתב לשמה אי מבטל לי' בטול לשמה כיון שעדיין לא נגמר מעשי נתינה כמ"ש תוס' לקמן ל"ב ע"ב ד"ה רב ששת. והה"נ במגילת סוטה אי מבטל לה טרם גמר מעשה מחיקה בטיל לי' לשמה דילה. וה"ה אי מינתקה מרחל בטיל לשמה ונשאר סתמא וכיון בסוטה מסתמא כשר א"כ מ"ט לא הדר ומינתיק ללאה בשלמא אי נימא לא יכול לבטל ולעקור לשמה דבתחילה לק"מ אבל להנ"ל דיכול לבטל לשמה דילי' א"כ נשאר סתמא ואמאי לא יתכשר ללאה. ועוררני תלמיד א' כיון בשעת כתיבה לשם רחל לא הוה ראוי ללאה עד שינתק שם רחל ממנו ויבטלנו ה"ל מחוסר מעשה בין כתיבה למחיקה בסוטה וה"ה בגט בין כתיבה לנתינה. וזה הולך על דרך שכתבתי לעיל בהא דר"פ כיסוי הדם מחוסר פדיון הוה מעשה בגופו משום דבדיבורם עביד מעשה לשנותו מקדשים לחולין ה"נ בביטולו עביד מעשה לנתקו מרחל ולשוי' סתמא וה"ל מחוסר מעשה:

בגמרא וממקום שבאת מה להלן צריכה כו' ופירש"י כלומר הואיל ומינייהו גמרינן נגמור נמי להא כו' ואע"ג דבסמוך מסקינן דהא דצריכה לומר היינו בשהתנה עליה הבעל אפ"ה לא תיקשי מאי איריא ממקום שבאת ותיפוק ליה שצריכה לקיים כמו שהתנה הבעל משום דנראה ברור דהא דמסקינן בשמעתין דאמר לה הבעל כי מטית התם אימר קמיה בי דינא בפ"נ כו' לאו בתורת תנאי קאמר לה אלא מכיון דאמר לה שמוסר הגט לידה בתורת שליחות ממילא דעיקר הדין הוא שצריכה לומר וכל שלא אמרה הפסידה לענין שצריכה קיום חותמיו אף בדליכא ערעור ועיקר הטעם הוא שכך תקנו חכמים כדי שלא תחלוק בשליחות כדאיתא בריש מכילתין דף ה' וא"כ א"ש הא דקאמר וממקום שבאת פירוש דכמו שלא חילקו בשליחות לענין דנאמנת בח"ל אף בדאיכא ערעור ה"ה והוא הטעם שלא חילקו לענין שצריכה לומר בפ"נ ואם לא אמרה הפסידה דאפילו בדליכא ערעור צריכה קיום חותמיו ודו"ק ועיין בסמוך:

שם בגמרא ממאי מדקתני כו' ולא קתני שהכתב ופה מוכיח ופירש"י ולאביי לא איצטריך למיתני פה דהכי משמע מה בין פה דגט לפה דמיתה כו'. ולכאורה יש לתמוה מאי קס"ד דרב יוסף דהא שפיר קאמר אביי ופשיטא דהכי הוא. ולענ"ד דאפ"ה דייק רב יוסף שפיר דהו"ל למיתני נמי פה מוכיח משום דפה גט עדיף מפה דמיתה מהטעם דאמרינן בריש מכילתין כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו' מעיקרא מידק דייק וכמו שכתבתי שם הטעם כיון שאומרים בפ"נ תו לית ליה לאשתמוטי ומידק דייקי משא"כ בעדות מיתה דאפי' עד מפי עד נאמן לא דייק כל כך ואביי לא נחית לחלק בכך ודו"ק:

שם אשה מכי מטא לידה איגרשה לה ופירש"י ואי בעיא למקלייה מגורש' היא ואינה צריכה אלא לראיה בעלמא ולמה לה לומר בפ"נ הא לאו שליח היא עכ"ל. ויש לתמוה דאדרבא מש"ה צריכה לומר לענין דאי אתי הבעל ומערער שמזוייף הוא לא משגחינן ביה ונ"ל משום דלשון המשנה דקתני צריכה לומר משמע דאיירי לענין שתנשא בלא קיום ובדליכא עירעור איירי דלענין עירעור הבעל הו"ל למימר נאמנת אם אמרה בפ"נ וממילא ידעינן דאם לא אמרה אינה נאמנת ומדנקיט לשון צריכה משמע דאיירי בדליכא עירעור לכך פירש"י בזה הסגנון. אמנם מיהא שייך נמי קושית הגמרא לאידך גיסא למה נאמנת בדאיכא עירעור כיון דלאו שליח היא ומאי שנא מכל הנשים שגיטן יוצא מתחת ידן שצריכים קיום בדאיכא ערעור וע"ז מסיק הש"ס דאיירי בדאתני הבעל שמוסרה לידה בתורת שליחות וא"כ הרי היא ככל השלוחין שצריכין לומר ואם אמרו נאמנין אף בדאיכא ערעור ואם לא אמרו צריך קיום אף בדליכא ערעור כן נ"ל שיטת הסוגיא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים אבל הריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' שפ"ה כתב דקושיית הש"ס היינו דוקא למה נאמנת בדאיכא ערעור אבל לענין שצריכה לומר אף בדליכא ערעור לא שייכא קושית הש"ס והאריך מאד וכתב שמעולם לא שמע קולא כזו להתיר בלא קיום אשה שהיא בחזקת אשת איש והובאו דבריו בש"ע א"ע סימן ק"מ. ואני תמה על תמיהתו דא"כ אף בדאמרו בפ"נ למה נאמנת כדמשמע להדיא בשמעתין אע"כ כיון דמדאורייתא א"צ קיום ומש"ה האמינוה ואוקמוה אדאורייתא וא"כ כ"ש שיש לומר כן דבדליכא ערעור אוקמוה אדאורייתא שא"צ קיום וכיון שגיטה יוצא מתחת ידה וליכא ערעור נאמנת כמו שנאמנת לומר מת בעלי ויש לי להאריך בזה ובדברי השגת הראב"ד ז"ל בענין זה ואין כאן מקומו:

תוספות בד"ה חצרה כו' וא"ת למה ליה למינקט כו' הו"ל למימר משום שליחות עצמה כו' עכ"ל. נראה ברור שזה דוקא לשיטתם לעיל בד"ה והא לא חזרה משא"כ לפירש"י ז"ל דעיקר הטעם בהא דלא חזרה שליחות אצל הבעל היינו דוקא היכא שהשליח נעשה בעל דבר א"כ לא שייך כלל הכא האי חששא דאף שנעשה השליח עצמו אח"כ שליח לקבלה לא איכפת לן כיון שאינו בעל המעשה וק"ל:

גמרא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם כו' עד סוף הפרק. וכתב הר"ן ז"ל דאשמעינן מתניתין דאע"ג דאית לה מיגו דאי בעיא אמרה שלא התנה הבעל כלום אלא מסרה לה לגירושין אפ"ה צריכה לומר בפ"נ עכ"ל. ולא כתב הטעם ונ"ל דאע"ג דבכל דוכתא קי"ל שכל אדם נאמן במיגו מיהו הכא כך היתה תקנת חכמים שצריכה לומר כדי שלא תחלוק בשליחות כיון דלפי דבריה היא נעשית שליח להולכה. מיהו שמעינן מדברי הר"ן ז"ל דכשאומרת שניתן לה לגירושין אינה צריכה לקיום חותמיו דאל"כ אין מקום לדברי הר"ן ז"ל וזה דלא כשיטת הריב"ש ודו"ק:

סליק פרק המביא

כל הגט פרק שלישי

תוספות בד"ה כל הגט כו' בסופרים העשוין כו' לענין גט מודה כו' וס"ת נמי פסלינן בפ"ב עכ"ל. משמע מלשונם לכאורה דפסולא דס"ת היינו משום דלהתלמד עבידא וקשיא לי דהא מסקינן שם דבלא"ה פסול משום דבעינן שמו ושמה וליכא ודוחק לומר דאיירי כגון שכתב שמו ושמה אח"כ על הגליון. והאמת יורה דרכו דהתוס' לא נתכוונו כאן אלא להוכיח סברתם דיש לחלק בין סוטה לגט דהתם סתמא כשר והכא פסול כמו שפירשו בפרק שני וע"ז מייתי מס"ת והיינו מל' הש"ס דקאמר אי משום כריתות דאית בה הא בעינן לשמה אלמא דכה"ג לא מיקרי לשמה וע"כ משום דמסתמא פסול בגט ונפקא מינה דאף לפמ"ש התוס' בסמוך דההיא להתלמד דהכא בלא"ה פסול משום דלא נכתב לשם כריתות כלל אפ"ה נפקא מיניה לסתמא דעלמא כגון שהסופר כתב בפירוש לשם הבעל והאשה אלא שלא שמע מפי הבעל אפ"ה קי"ל דפסול אע"ג דבכה"ג כשר בסוטה והיינו משום דסתמא פסול בגיטין וכשר בסוטה מהטעם שכתבו בפרק שני וזה ברור בכוונת התוס' כמבואר מדבריהם בפ"ק דעירובין ע"ש ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל כאן ועיין בסמוך. ומילתא דתמיהא מידכר דכירנא מה שהובא בהגהת אשר"י בשמעתין ובהגהת מרדכי בשם רבינו יואל שאם לא כתב שמו ושמה בגט כשר בדיעבד ותמיהא לי מההיא דמסקינן בפ' שני גבי ס"ת למאי ניחוש לה הא בעינן שמו ושמה וליכא אלמא שאין כאן ריח הגט וצ"ע. ויש ליישב דמ"מ כיון דלכתחילה מיהא צריך לכתוב שמו ושמה תו לא חיישינן דלמא אקדים זוזי לספרא דרוב סופרים בקיאין וכותבין כדין דהיינו שמו ושמה ולמילתא דלא שכיח לא חיישינן ועיין מ"ש לעיל בסוגיא זו:

מתני' כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול כו'. קשה כיון דסתמא פסול באמת הול"ל כל שלא נכתב לשם אשה וריש זבחים בעי הגמ' להוכיח מדיוק זה ומייתי הך משנה דסתמא ג"כ פסול ולא מתרץ כלל למה באמת נקט לשון זה שנכתב שלא לשמה דמשמע דסתם כשר ולא כנ"ל. ונ"ל דקמ"ל דאפילו היכא דסתמא הי' כשר כגון שציוה לסופר לכתוב או הבעל כתב בעצמו. דאף שכ' ב"ש סי' קל"א דמשמע גם דיעבד קפידא לומר בפיו ע"ש מ"מ אינו אלא חומרא כדמשמע ריש פ"ק שכ' רש"י ותוס' רק חשש נמלך או ב'יב"ש ע"ש והא כיון דצריך לשמה מסתמא לא אמרו וע"כ דכיון שציוה שוב סתמא לשמה קאי. ומ"מ אם כתב בפירוש שלא לשמה היינו שאמר שכתב לשם אחרת פסול ואי הוי תני שלא נכתב לשמה כו' ה"א דתמיד אין הפסול רק משום דסתמא פסול (אף בפי' של"ש) ולכך נקיט כנ"ל שזה פסול נוסף גם היכא דסתם כשר פוסל של"ש בפירוש. דגם שאומר שכותב לשם אחרת שאין שמה כמו שכותב דסותר המעשה לדבורו דכותב שם אשתו לא האחרת שאמר מ"מ פסול למאי דקי"ל ריש [חולין דף י"ג ע"א] דלא כר"ש ואף מחשבה דמינכר פסול. וכן מפורש ריש זבחים ג' שלא לשם אשה ואפילו לשם נכריות נמי פסול. ומהתימה שלא הביא רמב"ם וש"פ הך רבותא דאפילו נכריות דלאו בת מינה כיון שמפורש בש"ס לרבותא. וצ"ל כיון דמשני דל נכריות סתמא פסול לא הוצרכו להזכיר דעכ"פ שלא לשמה הוי. ורמב"ם ז"ל שינה וכתב כל גט שלא נכתב לשם האשה ונכלל יהי' לשם מי שהוא עכ"פ לא נכתב לשמה כסתמא כנ"ל. ומ"מ י"ל אף סתמא שלא פירש הי' כשר מ"מ הפי' שם דל נכריות פסול סתמא דהיינו עכ"פ פי' שאינו כותב לשם אשה זו ואף אם לא הי' אומר לשם אחרת רק שכותב שלא לשמה הי' ג"כ פסול. אולם בקדשים ג"כ לא מצינו באומר שלא לשמה אם פסול. דבמשנה בכמה דוכתי מפרש כיצד שלא לשמה לשם זבח אחר ולא נקיט שאומר ששוחט שלא לשם חטאת גרידא. ושם ריש פ"ק דזבחים דלמא אמר שלא לשמה ג"כ פי' תוס' רק זבח אחר. גם ברמב"ם אינו מפורש ואפשר דפשיטא טפי לפסול. או אפשר דהוי כלשם חולין דאינו פוסל ובגט ודאי פסול כיון דסתמא פסול מ"מ שוב הי' הפסול רק משום סתמא. ותוס' ע"ז [דף כ"ז ע"א] כתבו דפסול דיעבד כשלא אמר בפיו שכותב לשמה והוכיחו מנכרי דאדעתא דנפשי' ולטעמיה אזלי דגם בס"ת ובקדשים המחשבה היינו בפיו דוקא ורק דסתמא כשר. אבל אי סתמא פסול כמו גט צריך דוקא בפיו אף שהבעל ציוה. וקשה כאן דהול"ל יתר מכן שלא אמר בפיו לשמה גם [מדנקטו הפוסקים] חוץ מחשו"ק ולא נקטו אלם. וי"ל דיכול לכתוב שרוצה לכתוב לשמה והי' נראה למ"ש תו' פ"ק דחולין י"ב קטן יש לו מעשה מה"ת כו' דאי לאו דאתרמי ליה אף בלי דיבור חשוב מעשה המוכיח כמו עם דיבור רק כשאפשר לתלות בד"א חשוב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומייתי שם הירושלמי לענין כתיבת הגט ומשני זה כותב וזה מגרש כו' ע"ש. והיינו על חשו"ק שאינם בני דיעה אבל בגדול ל"מ בעל עצמו שכותב גט ודאי דחשיב מעשה המוכיח כמו דיבור כנ"ל דלא שייך תי' הירושלמי רק גם שסופר כותב עכשיו דקי"ל דכותב טופסי גיטין צריך שיניח כו' שפיר מורה כתיבתו השמות וה"א מותרת כו' שציוה הבעל ושהוא לשמה. ואין ראיה כלל מנכרי דכיון דאדעת' דנפשי' אין כאן מעשה המוכח כלל משא"כ ישראל. וממילא הי' נראה בב' יב"ש או ב' נשים ששמותיהן שוות שוב אף לר"א דא"צ מוכח מתוכו מ"מ שוב צריך לומר בפיו שכ' לשם זו ולא סגי במחשבה דאין ניכר מתוך מעשיו כנ"ל:

ובזה מיושב ריש פ"ק בפ"נ משום דלא בקיאי לשמה שנדחקו תו' לב' יב"ש בעיר א' ונמלך שהיא חששה רחוקה דאתרמי שנמלך ונתנו לזה וכנפילה דיחיד דלא חיישינן ולמ"ש חיישינן שמא יש ב' יב"ש ושוב פסול משום שלא אמר הסופר בפיו שכ' לשמה כיון דלא בקיאי כנ"ל ובזה דוקא בפיו כנ"ל. ואפשר דהרמב"ם וש"פ דסוברים דלא בעי בפיו ובמחשבה סגי י"ל דהטעם משום דמוכיח ובב' יב"ש או ב' נשים כנ"ל מודים דבעי בפיו כנ"ל. וא"כ עדיין קשה ליתני גבי ב' ששמותיהן שוות יתר ע"כ שלא פירש לאיזה כותב. וי"ל דהוי רבותא טפי לאיזה שתרצה אגרש דתוס' כתבו לקמן דמתנה בפירוש יותר יש ברירה מכשאינו מתנה ע"ש. שוב ראיתי שאינו חומרא רק ספק גמור לתוס' וסה"ת וסמ"ג לפסול מחשבה בלי דבור מפורש ע"ש ע"ז כ"ז וסה"ת וסמ"ג ופסחים פרק תמיד כ' רש"י ותוס' דדיבור דוקא ע"ש. ומ"ש מריש פ"ק לק"מ דרש"י ותוס' פירשו דכיון דסתם ספרי דייני גמירי א"כ מה דאצרכו רבנן לא משום הסופרים דבקיאין ואם הדין דבעי לפרש בפיו לשמה ודאי פירשו רק החשש הבעל שאינו סופר ונמלך כו' ונתנו לזה וכן תוס' ע"ש ואין לחוש שהבעל עצמו כתבו ואינו סופר דל"ח דסתמא סופר כותב גיטין דזה עיקר טעמא דגמ' דאין חוששין למעוטא דסתם ספרי כו'. וממילא כיון דבש"ע א"ח סי' ל"ה דגם דיעבד פסול אם לא פי' בתחלת כתיבה לשמה ולא סגי במחשבה גם בגט כן. ותמהני דלענין כתיבה פוסל בש"ע גם דיעבד (סי' ל"ב סעיף י"ט) דרמ"א כ' וי"א כו' הואיל והוציא בתחלת הכ' בפיו כו' ויש להקל בדיעבד כו' ע"ש מבואר בלא הוציא בפיו פסול. ולענין עבוד לשמה סי' מ' כ' רק טוב להוציא בשפתיו ע"ש. ובסה"ת מבואר להיפוך בעבוד ספק גמור. ובכתיבה כיון שכבר מעובד לשמה מספקא ליה אולי סתמא לשמה קאי ע"ש. ואפשר משום דיש פ' דא"צ עבוד לשמה ע"ש ב"י אף שדחאם מהלכה מ"מ צ"ע. ומ"מ אפשר דבגט כיון שציוה הבעל לסופר לכתוב לשמה סגי אף שלא אמר הסופר בפיו ככל שליחות דעושה שליחותו דמשלח ול"ח דחזר בו משלח או שליח. ואף שיש זמן הרבה בין שליחות להמעשה מ"מ אמרינן דשליחותיה עביד ול"ח לחזרה. וי"ל דתו' לטעמי' דא"צ שליחות בכתיבה רק כשלא ציוה אינו לשמה ע"כ אף שציוה אין בו תורת שליחות רק הכתיבה לשמה ושוב צריך שיאמר בתחלת הכתיבה:

שוב ראיתי בס' ת"ג ס' קל"א שכ' לדינא דאינו רק חומרא בעלמא וראיה מריש גיטין כמ"ש. ותמוה כמ"ש דאינו ראיה כלל. ותימה שלא הזכיר תוס' ושאר פ' דחשבי' ספק גמור. ובסמ"ג מלשון משמע קפידא יותר בבעל גופי' שכותב מהסופר שכותב ע"פ ציוי הבעל. והיינו כנ"ל שאמר לו שיכתוב לשמה. וי"ל כונת תוס' בע"ז ג"כ שיאמר או הסופר או הבעל שיכתוב לשמה ולא סגי באמר כתוב גט לחוד. דעכ"פ לא גרע ציוי הבעל לשמה מעומד על גבי' בחשו"ק אף שאינו בשעת כתיבה. ומ"מ קשה לתוס' למה לא הוזכר כאן. וי"ל עוד למ"ש בסה"ת דאם הדין במעובד לשמה אסור לכתוב עליו חול הי' סתמא כתיבה לשמה ע"ש. א"כ י"ל דגם תוס' סוברים כיון דכ' טופסי גיטין צריך להניח כו' הוי מעשה המוכיח שכותב לשמה כיון שציוה הבעל. רק דאפשר להתלמד כותב דמותר וכיון שיש צד לומר שאינו כ' לשמה חשוב רק מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דרק מדרבנן מהני ולא חשיב כדבור כמ"ש תוס' חולין י"ב גבי עולה כו' מקום כו'. וא"כ לדידן דמקנה הקלף והדיו לבעל קודם כתיבה. וכשציוה לכתוב גט לאשתו והסופר יכתוב להתלמד ודאי דהוי שולח יד וגזלן על הקלף ודיו דבעל א"כ מורה שכ' לשמה וחשיב מעשה גמור כמו דבור. וא"כ י"ל דתוס' ס"ל דא"צ להקנות כהפ' דסגי במאי דצריך לשלם ואקנויי אקנו ליה רבנן. וכיון שהקלף דסופר יכול לכתוב כמה שירצה ואינו מורה שיקח שכר נימא שכ' להתלמד ולא יקח שכר א"כ לאו להתגרש בגט זה עומדת דפסול כמ"ש תוס' זבחים שם בזינתה ע"ש ולכך צריך שיפרש בפיו כנ"ל. משא"כ לדידן דצריך להקנות לו קודם י"ל דמודים כנ"ל. ומיושב לשוןסה"ת ס' קי"ז וסמ"ג ה"ג שכתבו הבעל הכותב גט צריך שיאמר לשם פ' כו' שתהי' מגורשת בו ואם אמר לסופר כו' צריך כמו כן לומר לו כ' גט לשם כו' והסופר יכוין לכותבו לשמה כו' ע"ש. ולא הזכירו שיאמר הסופר בפיו ולמ"ש שפיר החילוק דבעל עצמו אינו מוכיח כנ"ל שהקלף שלו. משא"כ הסופר כנ"ל. רק הטור וש"ע הזכירו שגם הסופר יאמר בפיו. ובזה אפשר שרק לכתחלה. וא"כ במשנה דהי' הקלף של בעל כדאמר ב"ב קס"ח דאח"כ תיקנו אאשה ע"ש וממילא א"צ הסופר לפרש בפיו כנ"ל ומיירי בסופר כמבואר אמר ללבלר כו'. ומ"ש לעיל דלא נקיט סתמא י"ל למ"ד לקמן דאף ראשון פוסל קמ"ל דאף שפי' שלא לשמה ג"כ פסול ופוסל מכהונה (ולמ"ש) [ולמ"ד] ראשון אינו פוסל אפשר דדוקא פירש של"ש אבל סתמא באמר פוסל מכהונה דלא גרע מבפירש לאחרת כנ"ל. ומה שלא הזכיר לשמו ולשם גירושין דג"כ מעכב כמו לשמה. נראה דנקיט רבותא היותר גדולה היינו בבא בתרא דלאיזה שארצה כדאמר בגמ' דאף שנכתב לשמו ולגירושין רק לא לשם אשה המתגרשת לחוד ג"כ פסול וכ"ש הני כנ"ל קשה למה [לא] תני [לשמה] (לשמו) ושלא לשמה ולהפוך כדתני בקדשים ובפסחים [ד' נ"ט ע"ב] ואי דוקא לאחרת א"ש דהיינו לאיזה שארצ' אגרש. אבל אי שלא לשמה גרידא פוסל הול"ל כנ"ל. ויהי' [תליא] בפלוגתא [דר"י ור"מ] או אחרון או שניהם כמו בעבודה א' ע"ש [בפסחים]:

איש פ' מגרש את פ' כו' קשה ג"כ ליתני רבותא שכ' סופר שמו לחוד ואומר זה שמי כתוב וסיים שם אשתו לשמה ג"כ פסול וצ"ל ג"כ לרבותא כנ"ל. או דבכה"ג אפשר פוסל לכהונה. ודוחק:

מתני' כל הגט כו' פסול. והקשו תוס' ממגילת סוט' ע"ש דאף דבעי לשמה מ"מ כשר בס"ת ע"ש. וי"ל דזה תלוי בברירה כיון שכותב הס"ת לעשות כל מה שיצטרך ואם יתרצה לגט יהי' לשם כריתות או לסוטה כמ"ש התוס' וכשרוצה לגרש הוברר הדבר כו' ושם ר"מ קאמר לה דסבר יש ברירה. משא"כ לדידן כו'. אך מ"מ מקשי שפיר דא"כ מוכח מרישא דאין ברירה ומה קמ"ל בסיפא דלאיזה שארצה כו' ויש לדחות דמ"מ לא הוי שמעינן מרישא כמובן כו':

יתר כו' כ' לגרש א"א ונמלך מצאו כו' קשה למה לי' שנמלך. ורש"י פי' חזר בו מלגרש ולמה ליה הא אף שעדיין דעתו לגרש מ"מ פסול כשנתנו לזה ולמ"ש תוס' ריש זבחים שהקשו מה מייתי מנמלך על סתמא ותי' דדעתו אם ימלך יהי' לאחר ע"ש. א"ש דרבותא בנמלך דהוי סתמא ומ"מ פסול. או י"ל דקמ"ל הא ראשון מצי מגרש אף שנמלך ולא חשוב ביטול הגט דקי"ל חוזר ומגרש וגם לר"ש [ל"ב ע"ב] גיטא גופא מי בטל ומה"ט פרש"י שחזר מלגרש אבל לא ביטל הגט שלא יקש' לר"ש דס"ל אינו חוזר ומגרש או דבלא נמלך הוי ס"ד דהפסול משום מחוסר הקנאה כמ"ש הר"ן דע"כ צריך להקנותו לשני בין כ' לנתינה וכשנמלך אינו שוה לראשון כלום י"ל דא"צ הקנא' כדבר שאינו מקפיד דנהנה וזה ל"ח. ויש לדחו' דגם פחות מש"פ בעי שלו אך הא גם איסורי הנאה כשר:

דין האשה שהביאה גיטה והתנה עמה בעלה שתהיה שליח להולכה. עד שתגיע הגט ליד ב"ד ונשווה שליח ויתנה לה אז צריכה לומר בפנ"כ ובפ"נ. ואשה שהביאה גיטה אומרת שבעלה נתנו לה להתגרש בו מיד נאמנת וא"צ לומר בפ"נ, ואפי' אין מכירין החתימה. ואפי' אמר לה אל תתגרשי בו אלא עד שתגיע לב"ד פלוני או עד שלשים יום כשתגיע לב"ד או ליום שלשי' מתגרשת בקבלה ראשונה. ואינה צריכה לומר בפנ"כ:

האשה עצמה מביאה גיטה. אשה מכי מטי גיטא לידה מגרשאש דא"ל את הוי שליח להולכה עד דמטי להתם לב"ד פלוני. וכי מטי' להתם אומרה קמי ב"ד בפ"נ ובפ"נ ונשווי שליח ונתבי ניהלה וכתב הרמ"ה שהאשה המביאה גיטה ואומרת שבעלה נתנה לה במקום פלוני להתגרש בו מיד נאמנת ואינה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ואע". שאין מכירין החתימה, ואפי' א"ל אל תתגרשי בו אלא ע"י ב"ד פלוני תנאה הוי וגם אם אומר אל תתגרש אלא עד למ"ד יום או לכשתבא לב"ד פלוני והגט ברשותה מתגרשת בקבלה ראשונה. ואינה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ע"כ ויותר מזה כתב הר"ן בריש פ"ק סי' א' דאי הוי אפי' שליח לקבלה אינה צריכה לומר בפ"נ ונתן טעם לדבריו ע"ש. ומפני חשש שמא יבא הבעל ויערער. אין לחוש לעירעורא אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה לפי שבשעה שהגט יוצא מתחת ידי הבעל אינו גומר ומגרש לפיכך חוששין שמא ימלך ויערער אבל כל שהוא נותנה לידה או ליד שליח לקבלה, הרי בשעת שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש כיון שאין לחוש שמא יבא ויערער. הרי האשה מותרת להנשא אעפ"י שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לעירעורי הבעל אין האשה צריכה לקיומי מיהו אם בא הבעל וערער יתקיים בחותמיו וה"ל כמביא גט בארץ ישראל דא"צ לומר בפ"נ ואם בא וערער יתקיי' בחותמיו:

הדרן עלך המביא תניינא

דין כל הגט שלא נכתב לשם אשה פסול. כגון סופר שהי' כותב גטין להתלמד וכתב שם איש בעלמא ושם אשתו ובא האיש שנכתב בשמו לגרש בו פסול יתר על כן צוה אחד לכתוב הגט לגרש אשתו ונמלך ומצא בן עירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו פסול. אפי' יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות וצוה לכתוב לגרש בו אחת מהן לא יגרש בו שניה. ואפי' אמר לסופר כתוב לאיזה שארצה אגרש, פסול לגרש בו. ובכולן לא הוי גט כלל אפי' לכהונה לא נפסלה חוץ מאיזה שארצה אגרש שהוא גט לפוסלה לכהונה וגם אם בא אחד וקידשה חוששין לקדושין:

כל הגט שלא נכתב לשם אשה פסול כיצד הי' עובר בשוק ושמע קול סופרי' מקרין לתלמידי' להתלמד איש פלוני ממקום פלוני מגרש את אשתו ואמר זה הבעל הלא זה הוא שמי ושם אשתי פסול לגרש בו יתר מכאן כתב אחד לגרש אשתו ונמלך ומצא בן עירו וא"ל שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו יותר מכן יש לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש הגדולה לא יגרש בו הקטנה. יתר מכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו ומסיק אמר רב כולן פוסלים בכהונה חוץ מן הראשון שלא נכתוב לגירושין כלל כ"א להתלמד. ושמואל אמר אף הראשון פוסל. זעירי ורב אסי אמרי כולן אין פוסלים חוץ מן האחרון. ור"י אומר אף האחרון אינו פוסל ופסק הרי"ף דכולן אינן פוסלים חוץ מן האחרון. דכיון דכולהו ס"ל דהאחרון פוסל וליכא מאן דפליג אלא ר"י הוי יחיד במקו' רבים, ושמואל נמי שבא לפסל אף הראשון נמי יחיד הוא ופשיט' דלית הלכתא כוותי' ולגבי אמצעי אע"ג דרב ושמואל ס"ל דפסול כיון דזעיר' ורב אסי ור"י כולהו ס"ל דלא פסול וה"ל רב ושמואל מיעוט והלכה כרבים ומש"ה לא פסל אלא אחרון וכל דיני ברירה הנזכרים בהאי שמעתת' בין תולה בדעת עצמו בין תולה בדעת אחרים בין בדאוריית' ובין בדרבנן כתבתי כבר בפ' ד' וה' בשמעת' רבה דברירה. וכתב הר"ן דבאחרון לאו פסול לכהונה לחוד הוא אלא אם בא אחר וקדשה חוששין לקדושין כו' עד ולפיכך אמר ללבלר כתוב לאיז' שארצה לגרש וגירש ה"ז ספק גרושין וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכו' גירושין ע"ש:

דין היכא שגירש בגט שלא נכתב בו שמו ושם אשתו אפילו איכא עדי מסירה לפנינו הוי בנים ממזרים. אם נשאת באותו גט ואינה פוסלה לכהונה:

פסק כתב ר' יואל הלוי אי לאו דמסתפינא מחברי אמינא אפילו לא הזכיר שם אשה ואיש בגט כשר. מאחר דק"ל כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי. וכיון דקיימי עדי קמן ואמרי שנמסר הגט זה שיש בידה מיד בעלה. מה לנו להזכרת שמותיהן. וראיי' מפ' כל הגט כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו הקטנה. וקאמר קטנה הוא דלא מצי לגרש בו. הא גדולה מצי לגרש בו ומוקי לה כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ויש עדי מסירה שנמסר לגדולה. והא הכא מה שהוזכר בגט שם הגדולה אינו מועיל והוי כמי שלא כתב שום שם של אחת מהן. מ"מ כיון דידעי' לגדולה נמסר הוי כשר ה"נ ל"ש. ותו דאמרינן בפ' בתר' כתב חניכתו וחניכתה כשר ומפרשי רבוות' דאע"ג שלא הזכירו שמותיהן כ"א ראש משפחה של שניהם. ובעל כרחנו אית לן למימר דעידי מסירה מכשירי דאל"כ מה אנו יודעים איזה מן המשפחה גיכש הואיל ולא הזכיר שמותן. ומיהו לכתחלה צריך לכתוב כדתנן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה. והזמן. ומוקי למתניתין כר"א והתם מיירי לכתחלה דבדיעבד כשר בלא זמן כדאיתא תא בפ' שני גזי' לזמן ויהיבא כהלי' כול' עכ"ל והא"ז כתב שהיכא שלא כתב שם האיש והאשה. דהוי בנים ממזרים. וכ"ל דברי הא"ז ואפילו וווזר דאורייתא הוי. דכ"ז שלא כתב השמות כלל לא הוי ספר כריתות כלל בשלמא היכא דכתב בו שמות רק שאינם מוכיחים אתיכו. מספיק עידי מסיכה. אבל בלא שם כלל לא מידי דכרת בינו לבינה הוי. וממה שהביא ראיי' שלכתחלה בעי. איכא ראיי' דאף דיעבד כמי בעי דאי לא בעי אלא לכתחילה א"כ לא הוי עיקר הגט וממילא הוי כטופס דלא בעי לשמה. וממאי צריך להניח. ובגמרא משמע דדוקא תורף ועיקר הגט צריך להניח כמו הרי את מותרת ומזמן אין ראיי' דהאי דצריך להניחו לאו משום לשמה אלא שלא יהא מוקדם ועוד מוכח להדיא בפ' ב' סי' כ' דלאו גיטה הוא מההוא גברא דשקל לס"ת ויהיבא לדביתהו כו' עד אי משום (עידי) כריתות דאית ואקדים זוזי לספרא מעיקרא וכתב לשמו. והא בעינן שומו ושמה וליכא. משמע דאפילו למיסרה לכהונה לא חיישינן היכא דליכא שמו ושמה כאשר פירשנו לעיל בפ' המביא שני:

וממקום שבאת. כלומר הואיל ומינייהו גמרינן נגמור נמי להא דמה הן צריכות לומר כו' ומדקתני בברייתא מה להלן צריכות שיאמרו כו' שמע מינה בחוצה לארץ עסקינן כאביי: ורב יוסף. מאי דעתיה: רישא וסיפא בחוצה לארץ. הכל כשרין להביא את הגט אוקימנא בחוצה לארץ מדקתני סומא וסיפא האשה עצמה כו' בחוצה לארץ דקתני ובלבד שתהא צריכה לומר: ומציעתא. אף הנשים כו' מוקי רב יוסף בארץ: כתב ופה. צריכה לומר בפני נכתב ולאביי לא איצטריך למיתני כתב ופה דהכי משמע מה בין פה דגט לפה דמיתה אלא שהכתב מוכיח עמו: מכי מטא גט לידה. במקום שקבלתו במדינת הים: איגרשה לה. ואי בעיא למיקליה לגט מגורשת היא ואינה צריכה להביאו בפנינו אלא לראיה בעלמא ולמה לה לומר בפני נכתב הא לאו שליח היא: סוף סוף כי מטיא להתם איגרשה לה. ע''י קבלה ראשונה דתנאה בעלמא הוה דלא תתגרש עד אותו מקום והרי נתקיים התנאי ולאו שליח היא: אתנחיה אארעא. דהויא שליח להולכה עד התם ובמאי דשקלא ליה תו מארעא הוא דמגרשה: הא דרבא. לקמן (עח.): לא אמר כלום. דבעינן ונתן: וכי מטית התם הוי. את גופיך שליח דידך לקבלה וקבלי מידך: והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח''כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור: שוי. אינש אחרינא שליח לקבלה דהשתא לא פסק שליחותה מינה וראויה לחזור: הניחא למ''ד כו'. לקמן בפרק התקבל (סג:) וטעמייהו מפרשי הכא בסמוך: טעמא מאי. תירוצא הוא טעמא מאי אמרי' אין אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה: משום בזיון דבעל. דסבור מבזה אותי שאין היא עצמה מקבלתו הלכך לא ניחא ליה שיהא שלוחו מוסר לשלוחה ואי מסר לא הוי גיטא דלאו להכי שדרוהו להאי דבשלמא מיד הבעל עצמו כיון דאיהו גופיה מסר לשליח אשתו הא קא חזינן דלא קפיד אבל כל כמה דלא חזינן אמרי' קפיד: הכא בעל לא קפיד. שהרי כן צוה לה: ומשום חצרה הבאה לאחר מכאן. דדמיין להדדי שכשזרק גט לחצר חבירו ואחר כך קנתה היא החצר הרי הוא עושה את החצר שליח להוליך והיא כשקנאתו עשאתו שליח לקבלה ואתי לאכשורי מההיא טעמא ושלא כדין הוא דחצר לאו משום שליחות אתרבי אלא משום ידה וההיא שעתא דנתינה לאו ידה הוא: שוי שליח. אחרינא להולכה כדי שתהא שליחותה חוזרת אצל הבעל ולאחר זמן קבלי גיטיך מיניה ושליח שעשה שליח אמרינן בכל הגט (לקמן דף כט:) שהשליח הראשון עושה את השני בבית דין ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם:

הדרן עלך המביא גט

כל הגט: קול סופרים. כותבי גיטין: יתר מיכן. בגמרא מפרש מאי יתרא דכולהו: ונמלך. חזר בו מלגרש:

והא לא חזרה שליחות כו'. שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים ובקונטרס לא פירש כן: חצרה הבאה לאחר מכאן. פירש בקונט' שנתן הגט בחצר חברו ואין נראה דחצר חברו לא דמי לשליח להולכה אלא אומר ר''י שנתנו הבעל בחצר של עצמו ומכרו לאחרים והאשה קנאתו מאותו אחר וא''ת למה לי למינקט משום חצרה הבאה לאחר מכאן הוה ליה למימר משום שליחות עצמה שהבעל עשה שליח להולכה והאשה תעשה אותו שליח עצמו שליח לקבלה וכי האי גוונא לא מהני משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל ואומר ר''י משום דאותו טעם שלא חזרה שליחות אצל הבעל אינו ברור כל כך דאיכא דמספקא ליה לקמן בפרק התקבל (דף סג:) וצ''ע דאמאי לא משני הכא כגון דשוייה איהי שליח מעיקרא והדר שוי איהו שליח דליכא למיגזר משום חצרה הבאה לאחר מיכן כדאמר בפרק התקבל (שם): וכי מטית התם שוי שליח להולכה. וא''ת שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא מצי משוי שליח כדאמר בפ' כל הגט (לקמן דף כט:) גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה יהביה לאבא בר מניומי אתא ולא אשכחיה יתיב רבי יצחק ור' חנינא ור' אבהו אמרו ליה מסור מילך קמן אמר להו רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא וי''ל דהתם פריך שפיר דכיון שלא ניתן לגירושין אין לו לעשות אלא כמו שאמר לו הבעל ליתנו לאבא בר מניומי אבל הכא הרי הבעל צוה לה לעשות שליח להולכה: אימר קמי בי דינא בפני נכתב. קצת תימה מה לי היא ומה לי בית דין ואמאי קאמר ואב''א ושמא לשון זה חלוק מלשון ראשון דבלישנא קמא אינה אומרת בפני נכתב אלא בשעה שתקבלנו אע''ג דבפ' כל הגט (לקמן דף כט.) ובכל דוכתא משמע שצריך לומר בשעה שהגט. יוצא מיד השליח שמא הכא שיכולה לומר בשעת גירושין עדיף טפי:

הדרן עלך המביא גט

כל הגט. ושמע קול סופרים מקרין כו'. בסופרים העשויים להתלמד עסקינן כדאמרינן בגמרא . ואפי' למ''ד בפרק קמא דעירובין (דף יג.) דמגילת סוטה מוחקין לה מן התורה אע''ג דבעינן לשמה ותורה להתלמד עבידא כדאמר התם לענין גט מודה כדפרשינן בפ' שני (לעיל דף כ.) וספר תורה נמי פסלינן בפ' שני: יתר מיכן כתב לגרש את אשתו כו'. בגמ' מפרש לא זה שנכתב שלא לשם גירושין אלא אף זה שנכתב לשם גירושין להכי תנא יתר מיכן וא''ת והיכי שייך למיתני הכא יתר מיכן כיון דמהאי נמי לא הוה שמעינן