יבמות לט ע"ב

דף לט - ב

אית דאמרי, יש אומרים, שבביאה - כולי עלמא לא פליגי, דביאת קטן עדיפא על חליצת גדול.

כי פליגי - בחליצת קטן.

והכי איתמר: חליצת קטן וחליצת גדול -

פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.

חד אמר: חליצת גדול עדיפא.

וחד אמר: כי הדדי נינהו, שוים הם.

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:

מאן דאמר חליצת גדול עדיפא - דהא מצוה בגדול, ומצוה זו היא בין ביבום ובין בחליצה שהיא במקום יבום.

ואידך סובר, כי אמרינן מצוה בגדול - לענין יבום. אבל לענין חליצה - כהדדי נינהו!

ומביאה הגמרא ראיה ממשנתנו שחליצת גדול עדיפה על חליצת קטן:

תנן: לא רצו האחים - חוזרין אצל גדול.

מאי לאו, לא רצו האחים לייבם אלא רצו רק לחלוץ, וקתני במשנתנו: חוזרין אצל גדול!

ושמע מינה, חליצת גדול עדיפא!

ודוחה הגמרא: לא כך היא משמעות המשנה.

אלא, לא רצו האחים לא לחלוץ ולא לייבם. ואז חוזרים אצל גדול.

ופרכינן: אם כך הוא הביאור של המשנה, הרי יש גם לבאר דכוותיה, בצורה דומה, את האמור במשנה גבי גדול "לא רצה", שהוא לא רצה לא לחלוץ ולא לייבם!

ואם כן, כיון שהאח הגדול סירב בתחילה לחלוץ ולייבם, וגם האחים סירבו לבקשת הבית דין כמוהו, אלא אמאי חוזרין בית הדין מהאחים אצל גדול? הרי בהכרח, כדי למכפייה, לכפות אותו לחלוץ או לייבם.

והיות ובית הדין עוסק עם סירוב האחים לייבם או לחלוץ, מדוע נטריח את בית הדין לחזור אל הגדול כדי לכפותו?

לכפייהו לדידהו, את האחים, המסרבים לייבם או לחלוץ, שיקיימו את המצוה ביבום או בחליצה!?

ומשנינן: כיון דמצוה, עליה דידיה על הגדול רמיא, היא מוטלת, לדידיה כייפינן ולא לאחים.

ומביאה הגמרא ראיה ממשנתנו, שאין חליצת הגדול עדיפא:

תא שמע, ממה ששנינו: תלה גדול האחים הנמצאים כאן בגדול האחים כולם, הנמצא במדינת הים, עד שיבא ממדינת הים - אין שומעין לו.

ואי סלקא דעתך חליצת גדול עדיפא - אמאי אין שומעין לו, להמתין לו שיקיים את מצות החליצה? נינטר, נמתין לו, דלמא אתי, שמא יבוא גדול האחים כולם ממדינת הים, וחליץ לה!?

אלא, מכאן ראיה, שאין חליצת הגדול עדיפה על חליצת הקטן!

ודוחה הגמרא: ולטעמיך, שהקשית מדוע לא נמתין לגדול האחים עד שיחזור, והוכחת מכאן שחליצת הקטן היא כמו חליצת הגדול.

תיקשי גם לך ממשנתנו, שאמר התנא: אם תלה הגדול בקטן, להמתין לו עד שיגדיל וייבם אותה - אין שומעין לו.

ואמאי אין שומעים לו?

נינטר נמתין, כי דלמא גדיל אולי יגדל הקטן, והוא מייבם לה. והרי מצות יבום עדיפה!

אלא, בהכרח, שאין ממתינים לו, היות וכל שהויי מצוה, לא שהינן.

ואם כן, אין לך ראיה מכך שלא ממתינים לחליצת הגדול, שחליצת הקטן שוה לחליצת הגדול.

תנן התם במסכת בכורות [יג א]: מצות יבום קודמת למצות חליצה.

במה דברים אמורים, בראשונה, בעבר, שהיו מתכוונין ביבום לשם מצוה.

אבל עכשיו, שאין מתכוונין ביבום לשם מצוה - אמרו חכמים: מצות חליצה קודמת למצות יבום.

אמר רב: על אף שאמרו חכמים שמצות חליצה קודמת עתה למצות יבום, אם רצו היבם והיבמה לקיים מצות ייבום - אין כופין אותם בית דין להמנע מלייבם מחמת החשש שמא לא יתכוונו למצוה ויעברו על איסור אשת אח.

כי אתו כאשר היו באים יבם ויבמה לקמיה דרב, אמר להו:

אי בעית אם רצונך, חלוץ. אי בעית ייבם -

כי בדידך, תלא רחמנא אם לייבם או לחלוץ!

שנאמר בפרשת ייבום [דברים כה] "ואם לא יחפוץ האיש. ":

הא אם חפץ - אי בעי חליץ, אי בעי ייבם.

ואף רב יהודה סבר שאין כופין אותם להמנע מיבום.

והראיה: מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה, בשטר שכותבים בית הדין לנחלצת, תיקן רב יהודה, שיכתבו כך:

אנו פלוני ופלוני הדיינים, כשישבנו במושב בית דין, ראינו איך פלונית בת פלוני, אקרבת הקריבה [הביאה] ית את פלוני יבמה, קדמנא לפנינו, לבי דינא

ואשתמודעינהו, הוברר לנו דהיבם - אכן אחוה דמיתנא מאבא ניהו, אחי המת מאביו, הוא.

ואמרי ליה, ואנו בית דין, אמרנו לו: אי צבית, אם רצונך ליבם יבם! ואי לא, אם אין רצונך ביבום אלא בחליצה - איטלע צדד לה רגליך דימינא, הגש את רגלך הימנית, כשהיא מכוונת לעומתה.

והוא אכן איטלע הגיש לה את רגלא דימינא.

ושרת סיניה, והתירה היבמה את רצועות המנעל מעל רגלוהי של היבם.

וירקת באנפוהי בפניו רוקא דמתחזיא שנראה לעיני בי דינא, על ארעא. על הארץ.

ורבי חייא בר אויא מסיים בה משמיה דרב יהודה: ואקרינהו, הקראנו בפניהם את פרשת יבום, מה דכתיב בספר אורייתא דמשה.

ועתה דנה הגמרא ב"אשתמודעינהו" [הוברר לנו] האמור בגט חליצה, כיצד זה נודע לבית דין שהיבם הזה הוא אכן אחיו של המת מאביו?

פליגי בה רב אחא ורבינא:

חד אמר: ביררו זאת בית דין בעדים, שבאו שני עדים כשרים, והעידו לפניהם, שאדם זה הוא אחי המת מאביו.

וחד אמר: אפילו קרוב, אפילו אשה, כשרים לברר את הקירבה הזאת, לפי שאין זה בגדר עדות אלא בגדר בירור.

והלכתא: "אשתמודעינהו" - גלויי מילתא בעלמא הוא. ולכן, אפילו קרוב, ואפילו אשה נאמנים לברר על פיהם שזהו אחי המת מאביו.

שנינו לעיל את המשנה במסכת בכורות:

בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה - מצות יבום קודמת למצות חליצה, ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו חכמים: מצות חליצה קודמת למצות יבום.

אמר רמי בר חמא אמר רבי יצחק, ועתה, חזרו לומר: מצות יבום קודמת למצות חליצה!

אמר ליה רב נחמן בר יצחק: אכשור דרי!? וכי נהיו הדורות המאוחרים יותר כשרים מהדורות הקודמים?

אמר ליה: מעיקרא, סברי לה כאבא שאול, וכמו שיבואר מיד.

ולבסוף סברי לה כרבנן, שאין לחוש כל כך.

דתניא, אבא שאול אומר: יבם הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, ולשום דבר אחר - הרי הוא כאילו פוגע בערוה.

וקרוב אני בעיני, להיות הולד ממזר!

לפי שלא הותר איסור אשת אח אלא לצורך קיום מצות יבום, וזה שמכוין לכונסה לשם דבר אחר, הרי הוא כבא על אשת אחיו שלא לצורך מצות יבום. ולכן, קרוב הוא הולד להיות ממזר, כדין מי שנולד מחייבי כריתות.

וחכמים אומרים: [דברים כה] "יבמה יבא עליה" - מכל מקום!

ולאור זאת, הוינן בה:

מאן תנא, מי הוא התנא, שלפיו שנינו להא דתנו רבנן:

"יבמה יבא עליה" - מצוה!

שבתחלה, לפני שקידשה אחיו, היתה עליו בכלל היתר להנשא לו.

וכאשר התקדשה לאחיו, נאסרה עליו באיסור אשת אח [בנוסף לאיסור אשת איש].

ולאחר שמת אחיו בלי בנים, היא חזרה והותרה לו.

יכול תחזור להתירה הראשון, כמו שהיתה לפני נישואי אחיו המת?

תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה" - מצוה היא, ולא היתר!

וחוזרת שוב הגמרא על שאלתה לפני שהביאה את הברייתא: מאן תנא, מיהו התנא שלפיו נשנית ברייתא זו, ומה הוא התכוון לומר בדבריו אלו?

אמר רבי יצחק בר אבדימי: ברייתא זו בשיטת אבא שאול היא נשנית!

והכי קאמר: "יבמה יבא עליה" - לשם מצוה של יבום, וכאמור בהמשך הפסוק, "ויבמה".

ומשמע שמטרת הביאה צריכה להיות אך ורק לשם קיום מצות יבום ולא לשם ביאת היתר גרידא.

שבתחלה, לפני שנישאת לאחיו, היתה עליו אשה זו בכלל היתר נשואין. רצה - לשם נוי כונסה, רצה - לשום אישות כונסה.

משנישאת לאחיו, נאסרה עליו.

וכשמת אחיו ללא בנים, היא חזרה והותרה להתייבם לו.

יכול תחזור להתירה הראשון, שתהיה מותרת לו בין לשם אישות ובין לשם נוי.

תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה" - לשם מצוה של יבום!

והמשמעות "למצוה" היא, שרק לשם מצוה, ולא לצורך היתר בעלמא. כי לדברי אבא שאול, ביאה לשם היתר בעלמא, אסורה משום ערות אשת אח!

רבא אמר: אפילו תימא ברייתא זו בשיטת רבנן היא, גם אפשר ליישבה אם נגרוס "מצוה", שהוא לשון הקדמה, שמצוה לכתחילה להקדים יבום לחליצה, ולא נגרוס "למצוה", שהוא לשון עיכובא, שרק למצוה מותר, ולא לביאת היתר גדידא!

והכי קאמר: "יבמה יבא עליה" - מצוה!

שהמצוה לייבמה היא חשובה יותר מאשר לחלוץ לה.

שבתחלה, לפני נישואי אחיו, היתה בכלל היתר. רצה כונסה, רצה אינו כונסה ...

לאחר מכן, נאסרה בנישואי אחיו.

חזרה והותרה, כשמת האח בלי בנים.

יכול תחזור להתירה הראשון, ולא יותר, רצה כונסה, רצה אינו כונסה?

[תלמוד לומר "יבמה יבוא עליה" - מצוה]!

ומפסיקה הגמרא את לשון הברייתא באמצעה, כדי לברר ולתקן את האמור בה:

כיון שלא אמר התנא "רצה, חולץ לה", אלא "רצה אינו כונסה", משמע לכאורה מדבריו, שאם רצה, אינו כונסה, אלא היא תינשא לשוק בלי חליצה.

ותמהינן: וכי ניתן לומר "רצה, אינו כונסה", ותינשא לשוק בלי חליצה!?

והרי היבמה, הא אגידה ביה, אגודה וקשורה היא אל היבם בזיקת היבום! ואם כן, וכי בכדי, בחינם, ללא שום מעשה שיתירנה, תיפוק, תצא לשוק?

ולכן, מתקנת הגמרא את לשון הברייתא:

אלא אימא: יכול תחזור להיתרה הראשון, רצה כונסה, רצה חולץ לה -

תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה" - מצוה לייבם אותה יותר מאשר לחלוץ לה!

ומוכיחה הגמרא מתחילת הברייתא, הנשנית בתורת כהנים, כרבא, ולא כרבי יצחק בר אבדימי:

אימא רישא של הברייתא בתורת כהנים:

כתיב [ויקרא ו] לגבי מצות הכהנים לאכול את שיירי המנחה, לאחר שנקמצה המנחה:

"והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו".

וחזר הכתוב ואמר "קרא יתירא": "מצות תאכל, במקום קדוש", כדי ללמדך שאכילת הכהנים את שיירי המנחה אינה היתר או זכות, אלא היא מצוה!

אמר רב אין כופין. פירש"י ז"ל דאמצות חליצה קודמת קאי כלומר שאם רצו שניהם ליבם אין כופין אותן לחלוץ וקשיא לן א"כ למה להו לרבנן למפתח ביבום תחלה לימרו להו זילו חלוצו ואם לא רצו ילכו ויבמו. ועוד מאי האי דאמר רב דבדידיך תלא רחמנא י"ל יבום רמא עליה למצוה ומיהו כדי שלא יהא כפוגע בערוה אמרו חכמים שיחלוץ.
ועוד כתב רש"י ז"ל ומיהו היכי דאיהו צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרין אי מצינן לאטעויי ולומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כייפינן ליה וחלץ לה דאמר רב ששת (בפרק קמא דף ד') מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו' כמו שכתוב בפירושיו
ואין דבריו בכאן נכונים, דמאי דאמר רב ששת שומרת יבם שנפלה לפני מוכה שחין דוקא קאמר והוא מן הנמנין במשנתנו בכתובות (דף ע"ו) שכופין אותן להוציא וקמ"ל רב ששת שלשם שכופין בבעל כך כופין ביבם ואין אומרין יבעול ויוציא כדי לקיים מצות יבום וכן נמי בורסי מאותן שכופין אותן להוציא הוא וזהו שאמרו יכולה היא לומר לאחיך הייתי רוצה לקבל ולך איני רוצה לקבל טעמא משום דאיכא למימר הכי הא איניש אחרינא אין כופין ולפי' שנו אותה משנה גבי אלו שכופין אותן להוציא.
ומה שהביא ראיה מדאמרינן התם (שם דף ס"ד) אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אדרבה קשיא ליה ז"ל דאי ס"ד כופין אותן לחלוץ אגרת מרד מבעיא דלא כתבינן אטואלו ששנינו שכופין אותן להוציא צריך הדבר לומר שמוציאין ונותנין כתובה אלא שמע מינה שאין כופין לחלוץ ולפי' נחלקו אם כותבין עלי' אגרת מרד אי לאו ואסיקנא התם דאין כותבין מדרבי יוחנן דאמר מצות חליצה קודמת וכיון שקודמת אין חוסמין אותה שלא לקיים מצוה כהלכתה ורבינו אלפסי ז"ל פסק שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם משום דהלכה כמשנה ראשונה שהרי חזרו לומר מצות יבום קודמת וכן עיקר.
ותו קשיא לדברי רש"י ז"ל מהא דתני בפרק ב"ש (דף קי"ז) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת כופין אותו לחלוץ לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו ואין כופין אלמא מותרת ביבמה אין כופין אותו לחלוץ.
והיה נראה מדברי רש"י ז"ל שהוא אינו דן לכופו לחלוץ אלא כשנתנה אמתלא לדברי' אלא שלא היה לו להביא ראיה מאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם.
ובעל הלכות ז"ל כתב הכי דכי אמרה לא ניחא ביבם לית לה כתובה דכי אמור רבנן אית לה כתובה ה"מ כי נפלה קמי מוכה שחין דלא חסמינן לה ואי לא מיבמה פקעה כתובתה ואית רבנן דפליגי ואמרי מ"מ מבעי למיתן לה כתובתה בין דנפלה קמי מוכה שחין בין דלא נפלה קמי מוכה שחין ושדרו ממתיבתא דסורא דלית לה ועבדינן לה ככלתיה דרב זביד כי תפיסא לא מפקינן לה וכי לא תפיסא לא יהבינן לה ע"כ.
וזו היא מחלוקתן של שתי ישיבות בכותבין אגרת מרד כמו שכתב רבינו הגדול ז"ל בכתובות אבל אף מכאן נלמוד שלא אמרו כופין אלא במוכה שחין וכן כתב רבינו ז"ל בענין אלו שכופין אותן להוציא בשילהי המדיר (כתובות ע"ז ע"א).
ומי שרוצה לפרש דלאו דוקא מוכה שחין יכול הוא לומר שפירוש אין חוסמין אותה לא שכופין אותו לחלוץ אלא שאין כופין אותה להתיבם ואין כותבין עליה אגרת מרד אלא משיאין להם עצה ההוגנת להם ודאמר רב אין כופין ארישא דמתניתין קאי דאף על גב דמן התורה מצות יבום קודמת אין כופין אותו ליבם דבדידיה תלא רחמנא וכן נמי תיקן רב יהודה בגמרא משום דחזרו לומר יבום קודם הא למאן דאמר חליצה קודמת אין אומרין להם כלום.
ומזה נמי מסתייעין דברי הגאונים שפוסקין יבום קודם כמסקנא דשמעתא וכתרצתא דרבא במתניתא ואין בה בית מיחוש ואף על פי שהצרפתים חוששין לה מהא דתני בר קפרא בפרק בית שמאי (יבמות דף ק"ט) כאבא שאול ומדקאמר רבי פדת אמר רבי יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקין לו בפרק אעפ"י (כתובות דף ס"ד) ולכל זה אין לחוש דמסקנא דשמעתא בדוכתה עדיפא דהא סלקא גמרא בהכי ודבתרה הוא ולפי נוסחתו של רבינו ז"ל שהוא גורס אמר רב אסי אמר רבי יוחנן אמוראי נינהו לדידי' א"נ למשנה אחרונה אין נזקקין וליה לא סבירא ליה מ"מ דרבים ומסקנא עדיפא מכולהו בלא ספיקא.
ומשמע לי דלהך סברא דאבא שאול הבא על יבמתו אנוס ומזיד לא קנה דהא איהו דריש יבמה יבא עליה למצוה ואנן דרשינן בעל כרחה והאיך איפשר שיהא זה כפוגע בערוה והולד ממזר ורחמנא רביי' לקניי' אלא ודאי לאבא שאול לא קני מעתה הדבר מוכרע שהלכה כדברי חכמים מכמה סוגיות שבפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ג ונ"ד) דכולהו אמוראי מודו בהו דקנה.

אמר רב ואין כופין. רש"י ז"ל פירש דאמשנה אחרונה קאי, כלומר אף על גב דחזרו לומר מצות חליצה עדיפא דלמא מתכוין לשום נוי ולשום דבר אחר וקא פגע בערוה, אפילו הכי לא כייפינן לחלוץ. ור"ח ז"ל פירש דאמשנה ראשונה קאי כלומר אף על גב דמצוה ביבום יותר מבחליצה אפילו הכי לא כייפינן (עיין נמוק"י). וכתב רש"י דכי אין כופין לחלוץ דוקא בשלא נתנה אמתלא לדבריה וכו' וכדאמרינן בריש מכלתין (ד, א) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו, ולאו דוקא מוכה שחין אלא הוא הדין לכל שאר אמתלא שתתן ועוד דאמרינן במסכת כתובות (סד, א) כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו זצ"ל בראיה זו דמהני שמעינן דאין כופין אותה, אבל לכוף אותו לא שמענו והדברים צריכין תלמוד (עיין ריב"ש סי' ר"ט וערל"נ). ולולי שיצאו מפי קדוש היה נראה לי בהפך מדתניא בפרק מצות חליצה (להלן יבמות קו, א) חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר. ובודאי חליצה מעושה מן הדין על ידי חכמי ישראל קאמר דומיא דגט מעושה, דאי לא גט נמי אי שלא כדין אינו גט וכדאיתא התם בגיטין (פח, ב) וצל"ע. (עיין ריטב"א ערל"נ).

ת"ר (בגירסת' תנן התם) מצות יבום קודמת למצות חליצה וכו' חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רב אין כופין פרש"י דאסיפא קאי דאע"ג דמצות חליצה קודמת אי תרוייהו ניחא להו אין כופי' אותם לחלוץ אבל ר"ת ור"ח ז"ל פי' דארישא קאי דאע"ג דמצות יבום קודמת אין כופי' עליה אם לא רצו לייבם אלא לחלוץ אבל אסיפא דאמרו מצות חליצ' קודמת דילמא פגע בערוה וכופין לחלוץ והא דמייתי ראיה דרב יהודה סבר אין כופי' מדאמרינן ליה אי ניחא ליה לייבומי יבם ק"ל מנא לן דלמ"ד מצות יבום קודמת אין כופי' דילמא משום דסבר מצות חליצה קודמת ומש"ה אין כופי' י"ל דודאי למאי דקי"ל מצות חליצה קודמות כופי' היו אלא לפי שהיו מכירין בהם שהיו מתכוני' לשם מצוה לא היו רוצים לכופן ואומר להם אי ניחא ליה ליבומי יבום בדורות הראשונים ואלו היו כופי' בדורות הראשונים על מצות יבום לא היו אומר אי ניחא לך:

ורב יהודה דאיתקין בגיטין למימר אי ניחא לך בדורות הראשונים למילתא בעלמא דמוקמי' להו ולקיומי פשטיה דקרא בפר"ת ז"ל וכל זה דוחק ולישנא דנקט רב לומר ואין כופי' משמע דאסיפא שזה לשון אע"פ היא והיינו דקאמר אעפ"י שחזרו לומר מצות חליצה קודמת מפני חשש זה שאינם מתכוונים למצוה מ"מ אין כופים מפני כן לחלוץ ואתיא כולה סוגייא כפשטיה ומיהו כתב רש"י ז"ל שאם היבמה נותנ' אמתלא לדברי' שאין היבם הגון לה כופי' אותה לחלוץ אע"ג דלא ניחא ליה וכדאמרי' יבמה שנפל' לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה ומוכה שחין לאו דוקא אלא ה"ה לכל שאינו הגון לה וכדאמרי' נמי בפ' אעפ"י שיבמה שנפלה לפני אח בורסקי שיכול' לומר לאחיך הייתי רוצה לקבל ולך אי איפשי לקבל וכדאמרינן נמי שאין כותבי' אגרת מרד על שומרת יבם ומכל אילן טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלא כתובה זו שיטת רבינו ז"ל ולא נהירא דשאני התם דמוכה שחין או בורסקי שכופים אותו להוציא בעלמא ומנא לן דהנהו לאו דוקא וה"ה לאמתלא אחרת ועוד דמהתם משמע שיכולה לומר כן ואין סותמים לה טענותיה לכוף אותה ליבם אבל היכי משמע מהתם שכופי' אותו לחלוץ ובאידך נמי דפסקינן הלכתא שאין כותבים עליה אגרת מרד להפסיד' כתובתה אבל לכוף אותו לחלוץ מנא ליה תדע דההיא אפילו בשלא נתנה אמתלא אמרי' שאין כותבים עליה אגרת מרד ור"י ז"ל ואחרים מב"ה ז"ל כתבו שאין כופי' לחלוץ אלא במוכה שחין ובעל פוליפוס וכל אותם שכופי' להוציא באשה דעלמא וגם בזה י"א דאין כופי' כי היאך כופי' לחלוץ והכתוב תלה בדידי' ואי משום דרב ששת דיבמ' שנפל' לפני מוכה שחין שאין חוסמין ההיא שלא לכופה אם רוצה להתעגן. ויש מביאים ראיה לזה דאמרינן גט מעושה כשר חליצה מעוש' פסול' והא ודאי גט מעוש' דכשר היינו באותם שכופי' להוציא ודכוותה אמרינן דחליצה מעושה פסולה ואין ראיה זו כלום כדמוכח בהדיא בפ' מצות חליצה מ"מ כן שורת הדין נותנת לפי פשוטן של שמועו' שאין לנו כפיה לחלוץ בכל שרוצה ליב' אלא שמטעי' אותו כל מה שאפשר דחליצ' מוטע' כשרה ומיהו כשאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ כו' פי' אותו לכנוס או לפטור כדאיתא במתני' לעיל. ומיהו לרש"י ז"ל שפי' דהא דקאמר אין כופין לחלוץ כששניה' רוצים לייבם ותימא לי כולי האי דהא אעפ"י שהיא רוצה לחלוץ אין כופי' אותו כשלא נתנה אמתלאה לדבריה כדפי' הוא ז"ל דאילו כשנתנה אמתלאה כופי' אותו וי"ל דמ"מ מתני' דקתני מצות חליצה קודמת למצות יבום לא מיירי אלא בבאין לעשות בין חליצה בין יבום ושואלים מי ראוי להקדים דאמרי' להו מה שראוי להקדי' והיינו דפריש רב דווקא קדימה שמשום מצות חליצה אבל אין לנו כפיה משום זאת כיון ששניה' רוצים ביבום שגם זה מצוה:

ננטר דלמא אתי וחליץ. וא"ל אפי' לדידיה תקשי דלמא אתי ומייבם דהא כ"ע מודים דביאת גדול עדיפא דאיכא למימר ששמענו ממנו שלא היה רוצה לייבם:

למה חוזרין אצל גדול למכפייה וכו'. פי' אא"ב דר"ל לא רצה לייבם אלא לחלוץ וכן האחים לא רצו לייבם אלא לחלוץ ניחא שחוזרין אצל גדול לחלוץ כי חליצתו טובה מהם. אא"א שלא רצה לייבם ולא לחלוץ ודכוותה גבי אחין. א"כ אמאי חוזרין אצל גדול היינו ודאי למכפייה וכן נמי נכפייה לדידהו:

א"ד בביאה כ"ע לא פליגי דביאת קטן עדיפא כי פליגי בחליצה והכי אתמר חליצה קטן וחליצת גדול ר"י וריב"ל ח"א חליצת גדול עדיפא וח"א כי הדדי נינהו מ"ד חליצת גדול עדיפא דהא מצוה בגדול, ואידך כי אמרי' מצוה בגדול ה"מ לענין יבום אבל לענין חליצה כי הדדי נינהו:

וקיי"ל כלישנא בתרא וחליצת גדול עדיפא, והאי קטן לאו קטן בשנים הוא, דקטן בשנים לאו בר חיוב הוא אלא קטן באחים שיש גדול ממנו אבל הוא בן י"ג שנים ויום א':

תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהי' מכונים לשם מצוה ועכשיו שאינם מכונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמר ר"נ אין כופין אותו כי אתו לקמיה דרב א"ל אי ניחא לך ייבומי ייבם דבדידך תלי רחמנא דכתיב אם לא יחפוץ האיש הא חפץ ייבם אי ניחא לך ייבם ואי לא ניחא לך חלוץ פי' המורה אי ניחא להו לתרווהו ליבומי אין כופין אותם לחלוץ דילמא לאו לשמה מיכוני לפגע בערוה אלא אי בעי ליבומי מייבם ומיהו היכא דהוא בעי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא לי' ואמרה דברים ניכרים אי מצינן למטעי חלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז מטעינן לי' ואי לא כיייפינן לי' לחלוץ דאר"ש מנין ליבמה שנפלה לפני מוכת שחין אין חוסמין אותה ולא תימא מוכ"ש דוקא דכל אמתלא שתתן לדברי' דאמרי' בהמדיר מעשה בציידו בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמור חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד מסיק הל' בפ' אע"פ כותבים אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על ש"י ומכל הלין טעמא כייפינן ליה לחלוץ ושקלי כתובה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרווייהו ניחא להו, ואניו נ"ל דסברת דברי רב הכי מוכחא אע"ג דאמרי' מצות חליצה קודמת אפ"ה אין כופין אלא ב"ד מחזירים ומיצים לחלוץ אבל אם היבם אינו רוצה בשום ענין כ"א לייבם אין כופין אותו לחלוץ משום דבדידי' תלא רחמנא וכך מוכחה כל השיטא ומאי דאסתייעי ממוכ"ש ובורסי אדרבה מהתם הוה תיובתי' דדוקא במוכ"ש ובורסי דאיכא טענה שהן מאותן שכופין להוציא ככל הנשים דעלמא אבל היכא דל"ל טענה אין כופין היבם כלל, וממאי דאין כותבין אגרת מרד על ש"י לא הוי סייעתי' למישמע מהתם דכופין ואדרבה מהתם משמע דאין כופין אותו לחלוץ דאי כופי אותו מאי איצטריך שמואל למימר דאין כותבין אגרת מרד על ש"י השתא ב"ד כופין אותו לחלוץ והיא מפסדת כתובתה בעבור ששאלת חליצה אלא פני שאין כופין אותו לחלוץ, ומ"ה אצטריך שמואל למימר דלא אפסדה כתובתה דאע"ג דא"כ כיון דמצות חליצה קודמת לב"ד מחזירים אחר חליצה לא הוי מורדת בכך אם תובעת חליצה אבל מיהו לייבם נמי לא כייפינן לי' אלא משתדלין אותי בדברים לחלוץ וא"ל לא כייפינן לי' אלא מעגנה עד שהתרצה:

ובמקצת ספרים ראיתי כתוב מצות יבום קודם למצות חליצה א"ר ואין כופין אותו, ומשמע דרב קאמצות יבום קודמת קאי ואתא למימר דאע"ג דקודמת לא כייפי' לי' ליבום אם אינו רוצה לייבם וכך פי' ר"ח ז"ל ואל תימא כיון דקודמת כופין אותו לייבם אל אא"ר אין כופין ואינו נ"ל כלל לפרש כן דאתא רב לאשמועינן דאין כופין אותו לייבם דהאי פשיטא הוא, דמקרא הוא אם לא יחפוץ האיש ואיך תסיק אדעתין שנכפנו לייבם א"ו אין כופין אותו לחלוץ קאמר ואסיפא קאי כשחזרו לומר מצות חליצה קודמת ובא לומר לך שאם אינו רוצה לחלוץ א"כ אותו:

עיין לקמן בפ' ב"ש שהוכחת בפירוש כן מה הירושלמי דאע"ג דאמרי' מצות חליצה קודמת במשנה ראשונה אין כופין אותו לחלוץ אם אינו רוצה:

ואף ר"י סבר אין כופין מדאיתקין ר"י בגיטה דחליצה איך פ' בן פ' הקריבת ית פ' יבמה קדמנא ואישתמודענא דהדין פ' אחוה דמיתנא מן אבוהי הוא ואמינא לי' אי צבית ליבומי יבם ואי לא אטלע לה רגלא דימינא ואיטלע לה רגלא דימינא ושרת סיני' מעל רגלוהי ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומא בב"ד ור"א ברי' דר"א מסיים בי' משמי' דר"י ואקרינהו מ"ד בספר אורייתא דמשה, מר זוטרא משרטט וכתב כל הני קריאה, א"ל ר"א ברי' דר"א ואמאי להא לא ניתנו לכתוב והל' כמר זוטרא, מר זוטרא אמר כתבינן מגלה לתינוק להתלמד בה ומאן דלא כתב להו סבר אין כותבין:

ואשתמודעינוהו פליגי בה ר"א ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' קרוב אפי' אשה פי' בכל מילתא דעבידי לגלוי לא משקר ופסיק תלמודא דה"ל גלויי מילתא בעלמא הוא:

אמר מר בראשונה שהי' מכוונים לשם מצוה מצות יבום קודמת למצות חיצה עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה מצות חליצה קודמת ארב"ח וחזרו לומר מצות יבום קודמת למ"ח אר"נ אכשר דרי פי' בתמיה וכי חזרו הדורות להיות כשרים כראשונה שהי' מתכוונים לשם מצוה, ומהדר, מעיקרא סברוהו כאבא שאול ולבסוף סברוהו כרבנן דתנאי אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם ד"א פ' שרוצה לירש נכסי אחיו כאלו פגע בערוה קרוב להיות הולד ממזר וחכ"א יבמה יבא עלי' מ"מ וקיי"ל כחכמים דהוי רבים, ועוד דאר"י חזרו לומר מצות יבם וכו'. עיין בתשובות שכתבתי כי מכח תקנות הישיבות שהקנו לכוף המורדות ליתן לה גט ונדוניתה ומו"מ משלו ולא תוס' כמו כן נמי כופין היבם לחלוץ וליתן לה נדוניתה ומו"מ ועיי' בפ' אע"פ בהל' המורדות:

כתב הרב אלפס ואשתמודעינן דאחוה [דמיתנא] מאבא הוא אפי' מפי אשה ואפי' מפי קרוב וכיון דמודעי ליה הכי איתחזק גבי [ההוא] סהדא מפומא דהאי קרוב או מפומא דהאי איתתא דהאי ניהו פלניא והא ניהי פלניתא הלכך שרי ליה לסהדא למסמך אפומיה ולמסהד עלוי דההוא [גברא]. או עלוי הך אתתא בין לענין ממונא בין לענין איסורא והוא כמ"ש הה"ל ברבי מדבריו שאם היו קרוב או אשה מעידין עכשיו בשעת חליצה דאחוה דמיתנא הוא לא סמכינן עלייהו. וכי סמיכנא עלייהו כגון שכבר קודם מעשה אמרו קמיה דהך סהדי שלא ע"י מעשה דאחוה דהאי הוא ולפיכך כתב הרב שאותו העד יש לסמוך ולהעיד בב"ד על אותו קרוב או אותה אשה שאמרו לו שלא ע"י מעשה דהוא אחוה דהאי גברא ב). ומיהו עיקר הדבר שע"י מעשה קרוב או אשה נאמן דגלויי מלתא בעלמא הוא. והלשון שכתב הרב ז"ל [דלא] שרי לסהדא למסמך אפומייהו משום עובדא דרבה בר חנן דאייתיה מיניה ראיה הוא דכתב עד לפי דברי הרב שכך פירש אמר לה אף אנא. ומיהו אמרי להו דלאו איהי היא ואמרו לי קרובים מקשא הוא דאקשו לה קלא ועתה אני מכיר כי האמת אתך והמניה אביי (לרבא) [לרבה] בר חנן ואילו היו שם עדים כשרים בודאי לא היה נאמן רבה בר חנן. אלמא במקום חשדא אין קרוב [נאמן] אבל לעולם בודאי קרוב או אשה בשעת מעשה נאמן אפי' לדעת הרב אלפס ז"ל:

תוד"ה אמר רב אין כופין כו' ור"ת גריס כו' אבל אחריני אין מניחים לייבם אלא אדרבה כופין לחלוץ כו' עכ"ל פי' כופין לחלוץ כופין במילי וכן נראה מדברי התוס' בפ' אע"פ דאל"כ תיקשי גם לפר"ת הקושיות שהקשו לפרש"י וע' בב"י טור א"ה סי' קס"ה ובתרתי פליג ר"ת על פרש"י דלפרש"י אם היא אינה רוצה כופין בכל גוונא ולר"ת אין כופין אלא במילי ולפרש"י אם תרוייהו ניחא להו לייבם אין כופין ומניחין אותן לייבם אבל לפר"ת כופין אותן ואין מניחין אותן לייבם ומיהו אין כופין אותו לחלוץ אלא במילי ובזה תבין גם דברי הרא"ש בזה:

בתוס' ד"ה אמר רב כו' והתם הוי טעמא משום דמצות חליצה כו' עכ"ל. לכאורה אמאי קושיא דהא כיון דהתם היינו משום דמצות חליצה קודמת ה"נ נימא הכא דכופין לחלוץ משום דמצות חליצה קודמת כפרש"י דלמשנה אחרונה קיימינן הכא יש לפרש דה"ק כיון דמשום דמצות חליצה קודמת אמרינן התם בלא אמתלא אין כותבין אגרת מרד ה"נ לפרש"י דמשוה אותן לענין כופין לחלוץ א"כ אפילו בלא אמתלא נימא דכופין מה"ט דמצות חליצה קודמת וכן משמע לשון התוספות פ' אף על פי ע"ש וק"ל:

בא"ד אבל אחריני אין מניחין לייבם אלא אדרבה כופין לחלוץ כו' עכ"ל יש לדקדק דא"כ לפי' ר"ת נמי תקשי למה טורחין להטעותו יכפוהו לחלוץ ור"י דאמר תבע לייבם אין נזקקין לו השתא לחלוץ כופין כו' כמ"ש לפירוש הקונטרס גם לשון התוס' פ' אע"פ אינו כן לפירוש ר"ת וז"ל שם וגם לפירושו אם תבע לייבם לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעינן ליה כו' אבל אם אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נראה דכופין עכ"ל ואם ניישב דבריהם דהכא דמיירי התם בנתכוון למצוה הוא דחוק דלפ"ה נמי יש ליישב כן וק"ל:

בד"ה ולשום אישות כו' שניהם שוגגין או מזידין דההוא מזיד לשם זנות ולא כההוא כו' וכן והיא מזידה עכ"ל הך דרשא דריבה שוגג כמזיד לא מצאתי שם גם דבריהם מגומגמין דלא הוו צריכי לראייה אלשון מזיד דמשמע זנות מהך דשניהם מזידים מדקתני בברייתא התם מרישא דמתני' התם בין בשוגג בין במזיד נמי מוכח דהוא לשון זנות כדמוכח התם גם מה שהביאו וכן הוא שוגג והיא מזידה דמשמע להו מלשון נתכוונה לשם מצוה ואינו כן דבהדיא מפורש שם הוא שוגג והיא מזידה דתרוייהו לא מכווני לשם מצוה ודו"ק:

תוס' ד"ה אמר רב אין כופין וכו' עד דאל"כ למה היו טורחין לקמן וכו'. פירוש דלקמן היו לה ג"כ קצת אמתלאות שלא היה היבם הגון לה כדאיתא התם ועיין שם ואע"ג דגם רש"י כתב כאן דלא כפינן ליה מיד אלא אם אין יכולין להטעותו אז כפינן ליה מ"מ למה היו מטריחין כל כך לקמן להטעותו ע"י טורח גדול היה להם לכופו מיד אחר שראו שלא היו יכולין להטעותו בקלות בלי טורח:

גמ' לא לחלון כו' ותנן תלה בגדול כו' יבא עליה למצוה שבתחלה כו' אימא סיפא מצות תאכל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר רב כו' משום דמצות חליצה קודמת כו'. נ"ב פי' איגרת מרד הוא דאין כותבין אבל מ"מ אין כופין לחלוץ ודו"ק:

בא"ד ועוד דקאמר התם וכו'. נ"ב פי' אאיגרת מרד דהתם קאי וע"כ לפי' רש"י איירי בנתנה אמתלא דהא מינה אייתי ראיה וס"ל אין כותבין אגרת מרד פי' כופין קאמר א"כ כ"ש דאין נזקקין ליבום אלא בודאי בסתם אין כופין אפי' בנתנה אמתלא וגם אין מניחין לייבם אם לא כשידוע שמכוונים למצוה והיכא שידוע שאינן מכוונים למצוה אז כופין לר"ת ובספרי בארתי יפה ע"ש:

בא"ד אין נזקקין לו והשתא לחלוץ כו' בזמן הזה מצות חליצה קודמת כו' כצ"ל:

בד"ה ולשם אישות דתיפוק ליה כו' ואר"י כי אין כו' כצ"ל:

גמרא בדידך תלא רחמנא כו' הא אם חפץ אי בעי חליץ כו'. עי' ברא"ש גי' אחרת יותר נכונה:

שם והלכתא גילוי מלתא בעלמא כו'. לכאורה לא אצטרך האי והלכתא דהא בכה"ת כולה קי"ל בפלוגתייהו לקולא וי"ל דנ"מ ג"כ לחומרא דאם היו לו בנים חייב עליה משום אשת אח על פיהם וכמש"כ הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין ה"ו ועי' ברי"ף שהאריך בזה אולי כוון למש"כ (ועמש"כ בחולין צו בס"ד) אך לפ"ז יקשה מש"כ לקמן על הא דרטב"ק א"ש (בד' מ' ב) וכל היכא כו' הלכה כדברי המיקל הלא לענין קדושין הוה איפכא ובעצמו הביא פלוגתתן לקמן בפ' ר"ג לענין קדושין וכ' ג"כ וקי"ל כו' הלכה כדברי המיקל ועי' ריש קדושין בתד"ה ב"ש ועמש"כ ברא"ש ברפ"ד דמגילה בס"ד:

שם ארי"צ בר אבדימי כו' וה"ק יבמה יבא עליה מצוה. מפרש"י משמע דגריס למצוה:

שם רצה א"כ הא אגידא ביה כו'. מדלא משני דמיירי באינה רוצה להנשא עוד משמע דבזה באמת ליכא מצוה כלל ותהיה ראייה למאי דמשמע מפרש"י בסנהדרין (יט ב) ועמש"כ שם בס"ד אבל ק"ל א"כ לא לידחי עשה דיבום אפי' ל"ת גרידא דהא אי אמרה לא בעינא לאיתנסבא ליכא עשה כלל וכדאמרי' בכתובות (מ):

תד"ה ולשום. דקאמר התם דרבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד כו'. זה הלשון איננו לפנינו שם גם מש"כ בסה"ד וכן אפי' הוא שוגג והיא מזידה. משמע לפי רהיטת לשונם דגם שם פירושו לשם מצוה. ולפנינו שם ביארה הגמרא דהיינו דתרוייהו לא מכווני לשם מצוה. וכן מש"כ מקודם כההיא דבסמוך כו' היינו לשם מצות יבום. אינו עולה יפה לגי' הספרים שלפנינו:

תוס' ד"ה אמר כו' להוציא מן הבעל. נ"ב ר"ל שכופין את הבעל שיוציא. ויותר נאה בלשון שכופין הבעל להוציא: