יבמות לט ע"א

דף לט - א

וקסבר אביי, שנחלקו בית שמאי ובית הלל במעמד הבעל לגבי הזכות בנכסים שנופלים לידי אשתו בירושה מאביה, בשעה שהיא תחתיו. שהרי אם תמות האשה לפני הבעל, יהיו הנכסים של הבעל.

ואם ימות הבעל לפני האשה יהיו הנכסים הלו של האשה.

ובינתיים, כל עוד שניהם חיים -

האם הם מוחזקים שוה בשוה ["ידו כידה"] בנכסים הללו.

או שידו של הבעל עדיפה על ידה של האשה, והוא מוחזק בהם יותר ממנה.

וסובר אביי, כי לפי בית הלל, בשעה שהיא נשואה, ידו של הבעל היא רק כידה של האשה, ואין ידו עדיפה על ידה במוחזקות בנכסים שנפלו לאשה מבית אביה.

ולכן, כשמת בעלה, והיא נופלת לפני היבם, ובהיותה שומרת יבם אין היא נשואה לו אלא רק זקוקה לו, הרי באותה עת גרעה ידו של היבם, וידה של האשה עדיפה על ידו של היבם.

ולכן, הנכסים אז הם רק בחזקתה.

ואם מתה בהיותה שומרת יבם, יורשים אותה רק יורשי האב בלבד, ולא יורשי בעלה.

ואילו בית שמאי סוברים שידו של הבעל, כשהיא תחתיו, עדיפה על יד האשה. ולכן, בשעה שמת הבעל, ונהיית לשומרת יבם, נעשה אז כח ידה שוה ליד היבם.

ולכן, אם מתה כשהיא שומרת יבם, יחלקו אז יורשיה עם יורשי הבעל בנכסים שנפלו לה בהיותה בבית אביה.

שהרי מוחזקות האשה בהיותה שומרת יבם היא כמוחזקות היבם.

אמר ליה רבא לאביי: אי דנפלי לה נכסים מבית אביה כשהיא תחתיו דבעל -

דכולי עלמא לא פליגי, דידו עדיפא מידה!

ואם מת הבעל, והיא נהיית שומרת יבם, נעשית אז ידה כיד היבם. ולכן כשמתה בהיותה שומרת יבם, מודים בית הלל שיחלקו בנכסים, הואיל וידה שוה אז ליד היבם.

אלא אידי ואידי, בין הרישא ובין הסיפא, מדובר בהם דנפלו לה הנכסים מבית אביה כשהיא שומרת יבם.

וכך הוא החילוק בין הרישא לסיפא:

רישא מדברת היכן דלא עבד בה היבם מאמר לפני שנפלו לה הנכסים, והיתה אז קיימת רק הזיקה כלפיו.

ואין בזיקה מצב של אישות שיתן ליבם זכות כל שהיא בנכסיה.

ולכן אם מתה בהיותה שומרת יבם, לא מגיע כל חלק ליורשי הבעל.

סיפא מדברת בכגון דעבד בה היבם מאמר, ולאחר מכן נפלו לה הנכסים.

ובית שמאי הולכים לטעמם שמאמר קונה מן התורה, ונמצאת שהיא עתה אשתו של היבם, ויש ליבם זכות בנכסים, כדין הבעל.

ואילו בית הלל סוברים, שאין מאמר קונה מן התורה, ולא הוסיף המאמר שעשה היבם ביבמתו דבר לגבי זכותו בנכסים. אלא הם נשארים מוחזקים בידי האשה, בלבד.

ולבית שמאי, זוכה היבם רק במחצית הנכסים אם מתה שומרת היבם, ולא בכולם -

היות וקסבר רבא: קנין מאמר, לבית שמאי

- עושה:

א. ודאי קנין ארוסה.

ב. וספק קנין נשואה.

ומבארת הגמרא את דבריו:

א. "ודאי ארוסה" - לדחות בצרה.

וכמבואר [לעיל כט א], שלפי בית שמאי, אם קידש היבם את היבמה בקידושי מאמר, ואחר כך נפלה לפניו אחותה מאח אחר - אסורה עליו האחות שנופלת מהאח אחר כדין ערות אחות אשה, ואין בה שום זיקה אליו.

ולכן, אין אשתו, שעשה בה מאמר, אסורה עליו מדין "אחות זקוקתו". [ואין הכונה כאן לצרת ערוה, אלא לאחותה של בעלת המאמר, שנקראת האחות בלשון "צרה"].

ב. ו"ספק נשואה" - לחלוק בנכסים.

שלענין מוחזקות היבם בנכסים, אין די בקנין המאמר, על אף שהוא קונה מן התורה. לפי שהמאמר הוא רק קנין אירוסין, ובארוסה אין כל יד לבעל בנכסיה.

אלא נחשב המאמר כאילו היא "ספק נשואה" לו, שיזכה במחצית נכסיה באם תמות בעודה שומרת יבם.

איתמר משמיה דרבי אלעזר - כוותיה דרבא.

ומאידך איתמר משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא - כוותיה דאביי.

ופרכינן: ומי אמר רבי אלעזר הכי, כרבא, שמאמר קונה לפי בית שמאי לעשות "ספק נשואה"?

והא אמר רבי אלעזר: מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד, על ידי שנחשב המאמר לקנין קידושין מן התורה.

והניחה הגמרא שכונתו לומר, שאין המאמר מחשיב את היבמה כנשואה ליבם!

ומשנינן: איפוך!

שאיתמר משמיה דרבי אלעזר כאביי, שלא העמיד את משנתנו במאמר.

ואיתמר משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כרבא.

ואי בעית אימא: לעולם לא תיפוך.

כי אמר לך רבי אלעזר: כי אמרי אנא, שאין מאמר קונה ביבמה אלא לדחות בצרה בלבד, כוונתי לומר דלא סגי לה לצאת אחר שעשה בה מאמר בגט בלבד.

כי אין המאמר נחשב ליבום, אלא דבעי נמי חליצה כדי להיות מותרת לשוק, יחד עם הגט.

אבל לחלוק בנכסים, דלא קני, והיינו, שלא יקנה היבם על ידי המאמר זכות לחלוק בנכסים - מי אמרי!? האם אמרתי זאת? ודאי שאין אני סבור כך, אלא יש ליבם זכות בנכסים עקב המאמר.

אמר רב פפא שני דברים: א. דיוקא דמתניתין - דיוק לשון המשנה הוא כוותיה, כמו הסברו דאביי, שהעמיד את הסיפא שנפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה, ואחר כך מת בעלה ונעשית שומרת יבם.

ונחלקו בית שמאי ובית הלל אם בשעה שהיתה תחת בעלה היה ידו כידה או שהיתה ידו עדיפה על ידה.

ולפי בית שמאי ידו של הבעל עדיפה על ידה, ולכן כשמת הבעל ונפלה לפני יבם, שידו גרועה מיד הבעל, נעשית ידו של היבם שוה לידה, ויחלקו בנכסים.

ב. ואף על גב דקשיא לפיו, מדוע העמידה המשנה את הסיפא במתה שומרת היבם.

ומבאר רב פפא את דבריו:

א. מה שאמרתי שלשון המשנה מדוייק כאביי -

הוא מהא דקתני: נכסים הנכנסים ויוצאים עמה.

מאי, כיצד הנכסים "נכנסין"?

ומאי, וכיצד הם "יוצאין"?

לאו, "נכנסין" הם תחילה לרשות הבעל,, בשעה שבאו אל האשה, בהיותה תחת בעלה, שיש אז לבעלה זכות בהם.

ו"יוצאים" מרשות הבעל לרשות האב, כשמת הבעל והיא שומרת יבם.

ב. ומה שאמרתי: ואע"ג דקשיא מתה -

כך היא הקושיה לאביי: אדמפלגי, עד שנחלקים בית שמאי ובית הלל בגופה של קרקע ולאחר מיתה של שומרת יבם, אם יש זכות ליורשי הבעל -

לפלגו שיחלקו בחייה של היבמה ולפירות, האם זכאי היבם באכילת פירות הנכסים.

לבית שמאי - ידו של היבם הוא כידה של שומרת יבם, ויחלקו היבם והיבמה בפירות.

ואילו לבית הלל - ידה עדיפה על ידו, ואין לו חלק בפירות!

ושני הדברים שאמרתי, נכונים הם בהחלט, ותו לא מידי. ואי אפשר להשיב עליהם או לדחותם, כלל!

שנינו במשנה: כנסה - הרי היא כאשתו לכל דבר.

והוינן בה: למאי הלכתא, מה חידוש הלכה יש במה שאמר התנא הרי היא אשתו לכל דבר?

אמר רבי יוסי בר חנינא: רצה התנא לומר בכך שני חידושי הלכה למעשה.

א. שמגרשה היבם לאשתו בגט, בלא חליצה.

ב. ומחזירה ליבמה שגירשה.

שהוא יכול לחזור ולקחתה לו לאשה, על ידי שחוזר ומקדשה.

ושואלת הגמרא, מה חידוש יש בשתי הלכות אלו:

א. זה שהוא מגרשה בגט - פשיטא הוא!

שהרי כבר התקימה מצות יבום כשכנסה, ומעתה אין לה לצאת אלא בגט ולא בחליצה, שהרי אין יותר מצוה בחליצה, אחר שהתקיימה המצוה בביאה.

ומשנינן: סלקא דעתך אמינא שבכל זאת תצטרך חליצה, בנוסף לגט, לא לצורך קיום מצוה, אלא כדי שתוכל להיות מותרת להנשא לאדם אחר.

כי הואיל וכתיב [דברים כה] "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה", ובכל זאת - "ויבמה" אמר רחמנא.

ומשמע מלשון הפסוק, שגם אחרי שלקחה לו לאשה, היא ממשיכה להקרא "יבמה" ועדיין "יבומי הראשון" עליה, לגבי זה שרק בתוספת חליצה לגט, אין, היא יוצאת, אבל בגט לבד היא לא יוצאת.

לכן, קא משמע לן התנא שיכולה היא לצאת בגט בלבד.

ב. זה שאמר התנא: מלמד שמחזירה היבם אחר שגירשה - פשיטא!

שהרי למדנו שיוצאת בגט ככל אשה, ולמה לא יוכל להחזירה אליו, ככל אשה, שגירשה!?

ומשנינן: סלקא דעתך אמינא, היות ואת המצוה של "ולקחה לו לאשה" דרמיא, שהטיל רחמנא עליה, כבר עבדה, הוא קיים את מצותו.

ואם כן, השתא, תיקום עליה באיסור אשת אח!

כי היה מקום לומר, שרק לצורך קיום המצוה לשאתה לאשה, התירה התורה לגבי היבם את איסור אשת אח.

אך משסיים את מצותו זו, בגירושיה, יהיה לו אסור לשוב ולקחתה. שהרי האישות החדשה שהוא רוצה עכשו ליצור, לא יהיה בה קיום מצות יבום, ואסור לו לקחתה, משום שהיא ערות אשת אח. ולא הותרה אלא לצורך קיום מצות יבום.

לכן קא משמע לן התנא שיכול להחזירה אחר שגירשה.

והוינן בה, בשני חידושי התנא:

ואימא הכי נמי:

א. שלא יוכל לגרשה בגט בלבד, שהרי קרינן בה "ויבמה".

ב. שלא יוכל לשוב לקחתה לאחר שכבר גירשה, שהרי אין כאן מצות יבום, והיא אשת אח!

ומשנינן: אם נאמר שגם אם נשאת עדיין היא זקוקה לחליצה, ואם גירשה היבם היא אסורה לחזור לו, היה לו לכתוב לומר רק "יבמה יבוא עליה, ויבמה", ואז היה מתאים לומר, שעדיין יבומין הראשונים עליה.

אבל כיון שהוסיף ואמר קרא "ולקחה לו - לאשה!"

מלמד הכתוב, בהוסיפו את המילים "ולקחה לו לאשה": כיון שלקחה לו לאשה - הרי היא כאשתו לכל דבר. ולכן יכול לגרשה בגט בלבד, ואף להחזירה אחר שגירשה.

ומה שאמר הכתוב "ויבמה", הוא בא ללמד שיכול ליבמה בעל כרחה, לפי רבנן, ואילו לפי רבי הוא בא לאסור צרות ערוה [לעיל ח א. רש"י].

שנינו במשנה: ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון:

והיינו, שאין היבם חייב בכתובת יבמתו, ורשאי היבם למכור את כל נכסיו בכל עת שירצה, מבלי לשייר בהם נכסים שיהיו משועבדים לכתובתה.

לבד אם היו לו נכסים של בעלה המת, שהם כן משועבדים לגביית כתובתה מן הבעל הראשון.

והוינן בה: מאי טעמא אין היבם חייב בכתובתה, ואין נכסי היבם משתעבדים גם הם לכתובתה ממנו?

ומשנינן: אין היבם חייב בכתובת יבמתו, הואיל ואשה הקנו לו לייבם מן השמים.

והוא לא שעיבד את נכסיו עבור כתובתה, ולכן יכול הוא למכור את כל נכסיו, בכל עת שירצה, מבלי להשאיר לה מקום לגבות ממנו כתובה.

אבל, ואי לית לה אפשרות לגבות את כתובתה מן הבעל הראשון, שלא השאיר נכסים אחריו - תקינו לה רבנן כתובה משני, מן היבם, כדי שלא תהא קלה בעיניו של היבם להוציאה.

מתניתין:

מצוה בגדול האחים לייבם, דכתיב "והיה הבכור", מלמד שמצוה שבכור האחים, או גדול האחים, ייבם תחילה.

לא רצה גדול האחים לייבם - מהלכין בית דין על כל האחין, ומבקשים מהם לייבמה.

לא רצו כל האחים לייבם - חוזרין בית דין אצל גדול האחים, לכפותו.

ואומרים לו: עליך מוטלת המצוה: או חלוץ או ייבם!

ואם תלה גדול האחים את היבום באחיו הקטן, פחות מבן שלש עשרה שנים. והיינו, שביקש להמתין עד שיגדיל האח הקטן, כדי שהוא ייבם אותה לכשיגדיל, שהרי קטן אינו יכול לייבם.

או שתלה גדול האחים הנמצאים כאן, את היבום בגדול האחים, שאינו נמצא כאן, ואמר: המתינו עד שגדול האחים כולם יבוא ממדינת הים, והוא ייבמנה.

או שתלה את היבום באח שהוא חרש או שוטה -

אין שומעין לו לגדול האחים הנמצאים כאן.

אלא אומרים לו: כיון שעתה, אתה הוא גדול האחים הנמצאים כאן, אין להשהות את מצות היבום עד שיבוא גדול האחים ממדינת הים, אלא עליך מוטלת המצוה: או חלוץ או ייבם!

גמרא:

איתמר: אם עומדת לפנינו הברירה: בין ביאת אח קטן ביבמה [ומשמעות "קטן" כאן, אינה שהוא קטן ממש, אלא שהוא אינו גדול האחים, אך גילו הוא למעלה משלש עשרה שנה].

ובין חליצת גדול, שגדול האחים מוכן לחלוץ אך לא לייבם - מה עדיף, חליצת האח הגדול או ביאת האח הקטן?

פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.

חד אמר: ביאת קטן עדיפא,

וחד אמר: חליצת גדול עדיפא.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

מאן דאמר ביאת קטן עדיפא, דהא מצוה בייבום, וחליצה היא רק אם לא רצה לייבם.

ומאן דאמר חליצת גדול עדיפא, כי במקום גדול - ביאת קטן לאו כלום היא! כי המצוה היא בגדול.

ומביאה הגמרא ראיה שביאה עדיפה, ממשנתנו:

תנן: לא רצה הגדול לייבם - מחזירין על כל האחין.

מאי לאו, לא רצה הגדול לייבם אלא רצה רק לחלוץ.

ובכל זאת קתני: מהלכין אצל האחין לבקש מהם, שייבמו הם!

שמע מינה: ביאת קטן עדיפא!

ודוחה הגמרא את הראיה:

לא זו היא כונת המשנה לומר, אלא:

לא רצה הגדול, לא לחלוץ ולא לייבם, אז חוזרים על כל האחים.

ומקשה הגמרא: אם כך הוא משמעות "לא רצה הגדול", שלא רצה לא לחלוץ ולא לייבם, הרי גם דכוותה, בדומה לזה, יש לבאר את האמור במשנה גבי האחין, "אם לא רצו האחים, חוזרין אצל גדול" -

שהוא: לא רצו האחים, לא לחלוץ ולא לייבם!

ואם כך, שכולם אינם רוצים לא לחלוץ ולא לייבם, תקשי: אמאי חוזרים בית דין מהאחים אצל הגדול? הרי בהכרח, כדי למיכפייה, לכפות אותו שהוא ייבם או יחלוץ!

ובשלמא אם היה הביאור שלא רצה הגדול לייבם אלא לחלוץ, וכן האחים לא רצו לייבם אלא לחלוץ, שפיר חוזרים אל האח הגדול שהוא יחלוץ, כיון שהוא קודם לכל האחים לחליצה [במקום שאף אחד מהאחים אינו רוצה לייבם].

אבל עתה, שהעמדנו את המשנה באופן שהאח הגדול אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם, וגם כל האחים אינם רוצים לא לחלוץ ולא לייבם, הרי השאלה הניצבת לפנינו היא: את מי צריך לכפות לקיים את המצוה.

והרי בשעה שמיאן האח הגדול ביבום ובחליצה, עדיין לא היה מקום לכוף אותו על כך, לפני שיש להם לחזור תחילה על שאר האחים, כי יתכן שאחד האחים יסכים לקיים את המצוה.

ורק כאשר סיימו בית דין לברר אצל שאר האחים, שאין הם מוכנים לקיים את המצוה, ואינם רוצים לא לחלוץ ולא לייבם, אז חוזרים אצל הגדול, לכופו לקיים את המצוה.

ואם כן תיקשי, למה מטריחים אנו את בית דין לחזור שוב אל האח הגדול כדי לכופו.

והרי בשעה שגומרים בית דין לברר אצל שאר האחים, שהם אינם מוכנים לא לחלוץ ולא לייבם, שוב אין דין "קדימה" לגדול.

וכיון שהאחים מסרבים לקיים את המצוה בכלל, והם עתה נמצאים לפני בית דין - לכפייה לדידהו, לאחים, לקיים את המצוה, לחלוץ או לייבם!

ומשנינן: כיון דמצוה עליה דידיה של האח הגדול רמיא, מוטלת, וכולם מסרבים לקיימה, לכן רק לדידיה כייפינן, ולא לשאר האחים.

ועתה מביאה הגמרא ראיה ממשנתנו, שיש להעדיף את חליצת הגדול על ביאה בקטן:

תנן: תלה בקטן עד שיגדיל - אין שומעין לו!

ומדייקת הגמרא: ואי ביאת קטן עדיפא, אמאי אין שומעין לו להמתין עד שיגדיל הקטן? והרי לדבריך יש להמתין, שהיות וביאת קטן עדיפא, נינטר, נמתין ונצפה, דלמא גדיל הקטן, ומייבם לה!?

ודוחה הגמרא את הראיה:

וליטעמיך, שאמרת חליצת גדול עדיפה, זה שאמרה המשנה "ואם תלה גדול האחים כאן, להמתין לקיים את המצוה בגדול האחים הנמצא במדינת הים, ולצפות לו עד שיבא ממדינת הים - אין שומעין לו".

אמאי אין שומעים לו?

מדוע לא נינטר, נשמור ונצפה לו, דלמא אתי, וחליץ! שהרי לדבריך חליצה עדיפה!

אלא, בהכרח, יש לנו לומר: כל שהויי מצוה - לא משהינן!

אם כן, גם אם ביאת קטן עדיפא, אין להקשות שנמתין לקטן עד שיגדל ויבעול, היות ששהויי מצוה, לא משהינן.

וקסבר אביי ידו כידה. פירש"י ז"ל קסבר אביי דאוקמה למתניתין הכי דנשואה ידו של בעל כידה בנכסים הילכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק ידו גריעא מידה שהיא בחזקת שנה עומדת וזה בא לירש מחדש הילכך נכסים בחזקתה וב"ש פליגו ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה ובחזקת הבעל עמדו נכסים עד היום וכשמת יד היבם כידה ששניהם באין לירש ויחלוקו ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה ואפילו ב"ה מודו שאם מת בעל יד היבם כידה ויחלוקו ומיהו בכתובה לא פליגי דלדברי הכל בחזקת יורשי הבעל וה"ה לנכסי צאן ברזל.
ולמאן דאמר התם בפרק מי שמת (דף קכ"ה) בחזקתן יחלוקו הכי נמצאו ב"ש וב"ה מודים כאן שיחלוקו דמספקא להו אם נתנו לגבות ממש מחיים והואיל והללו באין לירש יחלוקו והא דאמרינן בכתובות (דף פ"א) דיורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה ולא מסייעי יורשי אשה בקבורתה משום דקבורה תחת עיקר כתובה או תחת נדוניא תקינו לה אם יורש כתובה ממנה כגון זה קוברה תחת עיקר דהא מ"מ מינה דידה ירית ואם אינה ראוי' ליטול כתובה כגון האשה שמתה בחיי בעלה קוברה תחת נדוניתה אבל ארוסה שמתה כיון שאינה ראוי' ליטול כתובה ונדוניא אינו יורש אותה אינו קוברה וכן נראין דברי רש"י ז"ל בכתובות.
וממה שכתב רבינו יצחק ז"ל בפרק הכותב נראה שהוא מפרשה כן וקסבר ידו כידה כלומר אביי דקא מוקי לה למתניתין הכי סבר ידו של בעל כידה ורשות שניהם השוו חכמים בנכסים בין מחיים בין לאחר מיתה הילכך כשם שאם מתה אשה [יש כאן חסרון דברים וז"ל הרשב"א דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים] נתרוקנה הרשות לעצמה אפילו במקום יבם וקמו להו כולהו נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב לב"ה וב"ש סברי מחיים ודאי ידו כידה ונפקא מינה לכותב לאשתו נשואה דין ודברים אין לי בנכסיך שלא אמר כלום ולענין תקנת אושא. ומיהו לגבי יבם כיון דיבם במקום אח קאי מספקא להו אי ירית אי לא ירית הילכך יחלוקו.
ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה לענין דבר זה שאם מתה היא נכסיה לבעלה ואם מת הוא ואף על פי שאין יורשיו יורשין אותה אם היתה שומרת יבם לא נתרוקנה הרשות לעצמה אלא יבם נוטל את כולם במקום אחיו, ובדבר זה ידו עדיפא מידה וכשתדקדק בלשון שכתב שם תבין שזהו פירוש לפירושו.
ולפי פירוש זה נכסין בחזקתן דקאמרי ב"ה במשנתנו על כרחך בחזקת יורשי הבעל דלא גרעי מנכסי מלוג שלה שהן בחזקתן.
וכבר פסק רבינו ז"ל כרבא בפרק הכותב וזה שכתב משנהזו סתם מפני שהיא שנוי' בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם.
נמצא הכלל העולה בידינו בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר מוכרת ונותנת וקיים דלא קני מאמר לב"ה כלל אלא לדחות צרה מן היבום מדרבנן נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ומתה יבם יורשה בכל וכן כתובה ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל לעולם אלא שאם מתה קוברה תחת כתובתה דהיינו נכסי צאן ברזל.
ומסתברא דכל הני מילי ליתנהו אלא בשנפלה מן הנשואין אבל מן האירוסין מי עדיף מאחיו דאתי מכחו ואע"ג דאיהו לא בעי חופה ואחיו בעי חופה מ"מ לא מצינו ליורש מה שאין לו לאחיו ודכ"ע לא פליגי עלי' דעולא בהך סברא תדע דאמר רבא הא והא דנפלה ליה כשהיא נשואה ולא קאמר אידי ואידי לא שנא נפלה ליה ארוסה ולא שנא נפלה ליה נשואה אלמא ליכא דפליג במן האירוסין שאין לו ליבם יותר מאחיו הילכך מוכרת ונותנת וקיים דידי ארוסה עדיפא מידו וכדמוכח בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג) ובעל הלכות ז"ל פסק כאביי.
והרב רבי משה בר מיימון הספרדי ז"ל כתב בחבורו שומרת יבם שמתה אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר משפחת בית אבי' יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והן ירשו כתובתה.
ונראה שהוא מפרש דהויא דאביי ורבא לפרוקה לדב"ש איתמר והכי פירושא לעולם דנפלה ליה כשהיא נשואה וזיקה עושה ספק פנויה לענין נכסים כדאמרינן לעיל הילכך רישא דנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם והוחזקו נכסים לבני משפחה עליו להביא ראיה שיש לו בהן זכית של כלום לפיכך מוכרת ונותנת וקיים סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל והואיל וידו כידה זו באה לירש והללו באין לירש הילכך יחלוקו וב"ה פשיטא להו דזיקה לאו נשואין עושה הילכך נכסי מלוג בחזקתיורשי האב אבל בנכסי צאן ברזל מספקא להו אי נתנו לגבות מחיים אם לאו והואיל ושניהם באין לירש ויחלוקו כבר קפרא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ח) ורבא אמר אי דנפלו כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה דודאי סבירא לן בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב"ש דמספקא להו זיקה אי נשואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינה עושה הילכך לא שנא נפלו כשהיא שומרת יבם ולא שנא כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ואפילו לכתחילה.
וזה הפירוש נאה ומתקבל, דכולה שמעתא מתחלה ועד סוף דב"ש קשיא ודב"ש מתרצים ודבית הלל לא קשיא מידי כדאמרינן מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי לא קשיא להו אלא פלוגתא הא מתניתא אתיא שפיר לבית הלל ואין דבר מתקשה בזה אלא שאמרו בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג) נפקא מינה לשומרת יבם שאנו צריכין לומר נפקא מינה לשומרת יבם אליבא דבית שמאי אלא דסברי דאביי ורבא קאמרי בתירוצא דמתניתין.
ובזה אין אני מודה לרב הנזכר ז"ל, שהוא כתב שאפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אין לו פירות עד שיכנוס שאני אומר אף בחייה ולפירות יחלוקו מחצה שלו אוכל פירות מחצה שלה אוכלת היא פירות ומיהו אינו פודה אותה כלל דתחת פירות דצאן ברזל לא תקנו פדיון כלל והיינו דאמרינן אין היבמין חייבין לפדותה.

דוקא דמתניתין כותיה דאביי ואע"ג דקשיא מתה. פי' אבל רבא לא דיקא מתניתין כותיה וקשיא ליה מתה ובתוספות מפרשין דבחיי' לפירות מודים בית שמאי שאין לו ליבם משום דאינה אלא ספק נשואה והיא ודאי ואינהו ספק אבל מתה הללו והללו באין לירש כסברא דרבא.

ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. מפורש בכתובות (פ"ב ע"ב).

וקסבר אביי ידו כידה. נראה שרש"י ז"ל פירש ידו של בעל לבית הלל כידה, והלכך כי מתה היא בחיי הבעל ירית לה בעל אבל כי מיית איהו ברישא אף על גב דנפלה לה קמי יבם כיון דאין לו בה אלא זיקה, ידו גריעא מידה, וכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה. ובית שמאי סברי ידו עדיפא מידה. וכשמת הבעל נחת ליה דרגא ויד היבם כידה ויחלוקו, ורבא אמר וכו' (עיין להלן). אי נמי מחתינן ליה דרגא וחולקין לדעת בית שמאי, ובית הלל סבירא להו דידה עדיפא מידו דכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה. (בכת"י כתוב על הפירוש הראשון נ"א נוסח אחר).

ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה. והלכך כשמת הוא ונפלה קמי יבם מחתינן ליה דרגא ויחלוקו. והוא הדין והוא הטעם לנכסי צאן ברזל דיחלוקו, והיינו דתנן במתניתין נכסים בחזקתן, כלומר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. אבל רבינו אלפסי נראה שפירש לפי מה שכתב בפרק הכתוב (כתובות פג, א) ידו כידה דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה, כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים. וכי איכא יבם מספקא לן אי במקום בעל קאי ושקיל להו לכלהו נכסי, אי לאו במקום בעל קאי ולא שקיל ולא מידי, הלכך יחלוקו. ובית הלל סברי דיבם לאו במקום בעל קאי וכלהו ליורשי אב נינהו. ורבא סבר דיד הבעל עדיפא מידה לענין זה דכשמת נתרוקן זכותה לו, אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו לה, הלכך כי איכא יבם איהו ירית לה כבעל, וכלהו בחזקת יורשי הבעל נינהו ואפילו בית הלל מודו בה. והוא הדין לנכסי צאן ברזל כולהו בחזקת יורשי הבעל נינהו וכדכתיבנא בפי' דמתניתין.

ירושלמי (פ"ד ה"ג) נפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם ועשו פירות משנעשית שומרת יבם כמי שנפלו לה משנעשית שומרת יבם.

ביאת קטן וחליצת גדול. פרש"י ז"ל דהאי קטן לאו קטן ממש בשנים כקטן דמתניתין הוא, אלא קטן דאיכא גדול טפי מינה קאמר, דאלו קטן ממש לא חולץ ולא מיבם שמא ימצא סריס (להלן יבמות סא, ב). ואפילו תמצי לומר דלא קיימא לן כר' מאיר סוגיין מוכחא הכין וכדאמרינן בסמוך אלא שהויי מצוה לא משהינן, אלמא כולהו מודו דקטן צריך לאשהויי. ואין ראייתו מחוורת בעיני דדלמא מתניתין בקטן פחות מבן תשע דאין ביאתו ביאה והלכך צריך שהויי, אבל קטן מבן תשע ולמעלה מנא לן דצריך לשהויי, ולי נראה להביא ראיה מדאמרינן (להלן בסמוך) תנן לא רצה מהלכין על כל האחין מאי לאו לא רצה ליבם אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין ושמע מינה ביאת קטן עדיפא, ואם איתא דבביאת קטן ממש פליגי מאי ראיה, דלמא הני אחין דמתניתין בגדולים אלא דאיכא גדול טפי מנייהו. אלא שמע מינה דמאי קטן דאמרינן גדול, אלא דאיכא גדול טפי מיניה כנ"ל.

נינטר ליה דלמא אתי וחליץ. לרבותא נקטה כלומר דלמא יבם ולפחות דלמא חליץ.

אלא אידי ואידי כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר פי' דלא עבד בה מאמר קודם שנפלו לה הנכסים וכדפרש"י ז"ל דאעפ"י דלבתר הכי עביד בה מאמר מ"מ כשנפלו בזכותה נפלו ולא בזכותו שאין זיקה עושה כלום בנכסים וה"ל כשנפלה לה עד שלא תתארס ונתארסה שמוכרת ונותנת וקיים לד"ה:

סיפא דעבד בה מאמר פי' קודם שנפלו לה נכסים ולב"ש כיון דמאמר קונה עושה ספק נשוא' לחלוק בנכסים ולב"ה אינו עושה כלום שאינו אלא מדבריהם ולפי' אומרים ב"ה שהנכסים בחזקתם ואפילו לאחר מיתה ואפשר דלב"ש בחיים אינה מוכרת כלל כיון שעומדת לכנוס אין לה למכור כלל ומפני שמתה דלא קיימא לכניסה אין ליבם אלא מחצה ולהכי קתני מתה תדע דבסמוך אמרי' דלאביי קשיא מתה דה"ה בחייה ולפירות אלא לרבא ל"ק מתה והיינו מהאי טעמא דאמרן ולפום האי אוקימתא לגבי נכסי צאן ברזל שהם כנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דינו של יבם בהא כדינו של בעל שהרי אם פחתו פחתו לו ג"כ ובהא לא אחתי שום דרגא והדין בהם בכאן כפי הדין שאמרו בבא בתרא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וקי"ל כבר קפרא דאמר יחלוקו ועוד יש אחרת דבין מחיים לאחר מיתה אליבא דרבא דדוקא מתה שהללו באים ליירש אבל בחייה לגבי פירות אין לו בה' כלום דהויא איהי ודאי ואיהו ספק והיינו דאמרי' דלרבא ל"ק מתה וכדפרש"י ז"ל ובתוס'. ויש במשנתי' ג' דינים כדכתי' לשיטת רש"י ז"ל בפי' דמתני' לעיל וזו שיטת קצת רב"ה ז"ל אבל רב אלפס ז"ל והגאון ז"ל הולכים בשיטה אחרת דאביי אמר דלכ"ע ידו של בעל כידה. וב"ש סברי דכיון דיד שניהם שוה דמחיים ה"ה לגבי יבם וכיון שכן חולקים בין בחיים ולפירות בין לאחר מיתה ולגופא וב"ה סברי דמחיים דבעל יד שניהם שוה ומינה דכי היכי שאם מתה היא נתרוקנת זכותה לבעל כך כשמת היא נתרוקן זכותו לאשה וכלן לחזקתה בין לפירות בין לגופא בין מחיים בין לאחר מיתה. ומתה לאו דוקא היה בחיים ולפירות ורב סבר דודאי ידו של בעל עדיפא מידה מחיים וכשמתה היא נתרוקן לבעל זכותה אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו וכיון דאיכא יבם דקאי בהדיא הילכך אי כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אפילו ב"ש מודי' שהנכסים בחזקת יבם מחיים ולאחר מית' וכי פלוג כשנפלו לה כשהיא שומרת ובדעבד בה מאמר ופלוגתא במאמ' כדפי' ר"י לעיל מעתה לגבי נכסי צאן ברזל דלכולי עלמא הוי נכסים שנפלו כשהיא תחתיו דבעל לד"ה נכסים בחזקת יבם וכדת' כתובת' בחזקת יורשי הבעל ויש בכללן אף נכסי צאן ברזל ומתני' תרי קתני בלחוד ומה שנחלקו בבבא בתרא בחזק' מי מפני שלא היה שם יבם אבל בכאן שיש יבם הא ודאי יבם במקום בעל קאי בנכסי צאן ברזל ק"ו בנכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזה כפי הגירסא והפי' שפיר' במשנתיה לשיטת הגאונים ז"ל ולזה הסכימו גדולי רז"ל והוא הנכון:

נמצאת למד כפי פסק הלכה לשיטה זו דנכסי צאן ברזל לעול' בחזקת יבם וכן נכסי מלוג שנפלו כשהיא תחתיו דבעל אבל כשנפלו כשהיא שומרת יבם בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר הרי הם בחזקתם ומוכרת ונוטלת לכתו' ואם מתה אין היבם יורש בהם כלום וכל זה ביבמה מן הנשואין אבל ביבמה מן האירוסים אפי' נפלו לה נכסים כשהיא תחת הארוס אין ליבם בהם כלום לא בחיים ולא לאחר מיתה אם מתה כשהיא שומרת יבם כדפריש עולא לעיל דההי' ד"ה היא כדפרי' לעיל והפסק הזה אליבא דרבא דקי"ל כותיה דאביי ורבא הלכה כרבא בר מי"על קג"ם דאע"ג דאמר רב אשי דזיקה נמי מתני' כוותיה דאביי ה"ק לא מתה דלא קשה לרבא כיון דכן לא מבטלי' משום דהא הכלל התפוס בידינו כן אביי ורבא דהלכה כרבא. ונכסי צאן ברזל בחזקת שניהם כדפסק בר קפרא בפ' מי שמת וכן נכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו בחזקת שניהם וחולקים וזה ההפרש שיש לענין הפסק בין שיטת רש"י ז"ל ושיטת רב אלפס אבל בשאר הדיני' הכל דין א':

מאי לאו ברשות יבם ויוצאים מרשות הבעל וא"ת והא גבי נפל הבית עליו ועל אשתו דליכא יבם כלל וקתני האי לישנ' וי"ל דהתם אגב גררא נקטיה:

ואע"ג דקתני מתה אדמפלגי במתה לפלגו מחיים ולפירות פי' אלא ודאי מתה דנקט דוקא דאילו מחיים ליתיה להאי דינ' וכדפריש לעיל ויש למ"ה ז"ל בהלכה זו שטה אחרת משונה קצת משיטת הראשונים ז"ל והיא כתובה בחדושין הארוכי' שלי:

בחליצה אין בגט לא פי' אף בחליצה אין בגט לחודיה לא דאילו בחליצ' לחוד' לא ס"ד דא"כ ביאה מאי אהני מי גריעה מאמר דצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו אלא ודאי כדאמרן מורי הר"ם ז"ל:

איתמ' ביאת קטן וחליצת גדול פירש"י ז"ל דלאו קטן ממש אלא גדול הוא בשנים וסימנין אלא דכפי אחיו הגדול קורא אותה קטן דאילו קטן ממש הא לאו בר יבום הוא לר"מ שמא יסריס וסוגיין לר"מ נמי היא מדאמרי' דשהויי מצוה לא שהינן להמתין עד שיגדיל ואילו לרבנן לא בעי שהויי והמתנה כלל וזו אינה ראיה לפי דלעולם אימא לך דהכא בקטן ממש שהוא בן ט' שני' ויום אחד דביאתו ביאה והא דלא בעי שהויי והא דקתני ובקטן עד שיגדיל מיירי בקטן פחו' מבן ט' שאין ביאתו ביאה ומה עד שיגדיל עד שיהא בן ט' שנים ויום אחד שהוא נדון כגדול לענין יבום אבל יש להדיא ראיה לפי' רבי' ז"ל מהא דאמרי' בסמוך ת"ש לא רצה מהלכי' אצל כל האחי' אלמא ביאת קטן עדיף ואם אית' דביאת קטן דאמרי' קטן ממש הוא פחות מבן י"ג שנה ויום א' מנא ליה דמתני' באחים קטנים מיירי דילמא כולם גדולים אלא שזה גדול מזה אבל ביאת קטן בן ט' שנים ויום א' אין מחזירין אחריו ומיהו גם לזו יש לדחות דאנן משמע לן דכי קתני מחזירי' על כל האחים שראוין ליבום פי' ולרבנן קטן בן ט' שנים ויום א' בר ייבום הוא ולפרש"י ז"ל ק"ק כיון דקי"ל כרבנן היכי נקטי' לה לסוגייא כר"מ דלית הלכת' כוותיה וי"ל משום דאפי' לרבנן נהי דפחות מבן ט' ביאתו ביאה לקנות ביבמה לא משמע דתהוי עדיפ' מחליצת גדול אבל בתוס' פי' שמעתי' כפשט' בקטן בן ט' שנים ויום א' וכן נראה ולב"ה פחות מבן ט' שנים אין ביאתו כלום ולא חליצתו ומ"מ סוגיי' כמ"ד מצות ייבום קודמת למצות חליצה דאי לאו היכי אמרינן דביאת קטן עדיפי מחליצה דגדול אלא ודאי כדאמרן ומכאן ראיה לפסוק דמצות יבום יבום קודמת למצות חליצה:

אמאי חוזרי' אצל גדול פי' דבשלמא אי אמרת דמתני' לא רצו לייבם אבל לחלוץ רוצי' חוזרים אצל גדול לחלוץ דמצו' בדידיה טפי אבל לדידך דאמרת שלא רצה לחלוץ מה חוזרים עוד אליו ופרקי' דחוזרי' בו למכפייה שיחלוץ מיהת ופרכי' וניכפיינהו לדידהו פי' ונכפיינהו לדידהו ולא נטרח בי דינא זימנא אחריתי ופרקי' כיון דמצוה בגדול לדידי' כייפי' לעשות מצוה כל היכא דאיתיה כי ליתי' לדידיה כייפינן למאן דאיתיה וגדול גדול קודם לכוף כיון דגדול גדול קודם לחלוץ כדכתי' לעיל בפ"ד אחים:

בכתובה דמתני' לא פליגי. דלא נתנה כתובה לגבות מחיים מחיי הבעל וה"ה מחיי היבם דיבם במקום בעל קאי ואף למ"ד נתנה כתובה לגבות מחיים ה"מ להתחייב בקבורה דחשבינן ליה כאילו ירית כתובה מינה וצריך לקוברה אבל במידי אחרינא אמרי' לא נתנה כתובה לגבות מחיים:

חנוקסבר אביי ידו כידה. ובהלכות פסוקות דרב יהודאי פסק כאביי ולא נמנו ביע"ל קג"ם משום דאמוראי בתראי סבר כוותיה וא"צ לפסוק כוותיה:

אומר השר דהא דקאמר אשה הקנו לו מן השמים זהו ליתן טעם למה אין לה שתי כתובות אחת מהיבם שהיא אשתו ואין אשה בלא כתובה ואחת מבעלה הראשון שנשתעבדו לה נכסיו. ומשני [אשה] הקנו לו מן השמים בלא כתובה ואין לה כי אם כתובה ראשונה ואי לית לה מראשון אף הכתובה ראשונה תקנו לה וכו' שלא תהא קלה וכו' והרבה יש תירוצים ודחוקים:

ובגדול עד שיבא ממדינת הים. פי' שיש גדול ממנו במדה"י ואומר לנו להמתין ואין שומעין לו משום דאח שהוא עומד לפנינו מוטלת עליו המצוה וכן משמע בגמ':

כנסה ה"ה כאשתו לכ"ד למאי הל' אריב"ח לומר שמגרשה בגט פשיטא סד"א ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומין הראשונים עליה בחליצה אין בגט לא קמ"ל דלא בעיא חליצה.

מחזירה פשיטא סד"א מצוה דרמ"א רחמנא עלי' עבדא השתא תיקום עלי' באיסור אשת אח קמ"ל ואימא ה"נ א"ק ולקחתה לו לאשה כיון שלקחה נעשית אשתו לכ"ד עיי' בשלהי פי' האשה שנפלו:

ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון מ"ט אשה תקינו לו מן השמים ואי ל"ל מן הראשון תקינו לה רבנן משני מ"ט כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה פי' לא תגבה כתובתה מן הראשון והוא יחזור ויכתוב לה כתבתה אחרת כדי אלמנה הנשאת פעם שני' אשה הקני' לו מן השמ' בלא כתובה ואפילו באותה כתובה ה"א אין דינה ככל הנשים שכל הנשים כל נכסי' משועבדים לכתובה ואם מכר מהן קצת אע"פ שהניח ב"ח ומצי למימר לקוח הנחתי לך מקום לגבזת ממנו אי אשתדיף ב"ח גבי' ממשעבדי לבר מיבמה דלא נשתעבדי לה נכסי ויכול למכור כל נכסי' גרסי' בפ' האשה שנפלה לה ההיה איתתא דנפלה בו:

מתניתין מצוה בגדול לייבם, לא רצה הולכת על כל האחים, לא רצו הולכת אצל הגדול ואומרת לו עליך מצוה או חולץ או ייבם תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממד"ה ובתש"ו אין שומעין לו אלא אומרים לו אלא אומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם פי' מצוה בגדול כדכתיב והי' הבכור, תלה בקטן בשנים עד שיגדול ויהי' ראוי לחלוץ ולייבם או שהי' אח גדול ממנו במד"ה או בתש"ו עד שישתפו אין שומעין לו דשהוי מצוה לא משהינן:

איתמר ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר"י וריב"ל ח"א ביאת קטן עדיפא, וח"א חליצת גדול עדיפא, מ"ד ביאת קטן עדיפא דהא מצוה ביבום ומ"ד מצות חליצת גדול עדיפא ביאת קטן במקום גדול ולא כולם היא:

[גמרא וקסבר אביי ידו וכו'. וק"ק למה צריך לאיפלוגי אביי ורבא בכתובות ' כמו שמביא רש"י ואמר התם נפקא מיניה לשומרת יבם כיון דאיפלוגי כאן אי ב"ה סבר ידו כידה או עדיפא מידה ויש ליישב וק"ל. מהר"ם יצ"ו]:

תוס' ד"ה וספק נשואה וכו' עד דמתוך תשובתו משמע דמודה דאין יורשה. פי' דהתם הכי איתא בעי רבא מאמר לב"ש נשואין עושה או אירוסין עושה א"ל אביי למאי הלכתא אילימא ליורשה וליטמא לה וכו' השתא ארוסה בעלמא וכו' אלא לענין מסירה לחופה והשיב רבא אלא שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליו זיקת אירוסין פירוש ולכך איבעיא ליה אי צריכה חופה או לא. ומדהשיב לו כן משמע דלענין ירושה מודה רבא שאינו יורשה אלא שיש להקשות אפילו אי גרסי לעיל רבה מ"מ קשה א"כ ש"מ דלרבה אפילו עבד בה מאמר אינו יורשה ולעיל איתא אלא אמר רבה אידי ואידי דנפלה כשהיתה נשואה וזיקת נשואין עושה ספק נשואין לענין ירושה וכ"ש מאמר ויש ליישב דרבה ס"ל דזיקת נשואין עושה ספק נשואין אבל מאמר בלא זיקת נשואין אינו עושה ספק נשואין כגון העושה מאמר ביבמתו מן האירוסין ולעיל בעי אי מאמר לחוד אירוסין עושה או נשואין עושה ולא מטעם זיקת נשואין ויש מתרצין דעושה מאמר מיגרע גרע כדאיתא התם כל העושה מאמר ביבמתו פרח זיקת יבמין וכו' כמו שהבאתי לעיל:

תוס' בד"ה אשה כו' ומה מרויח כו'. נ"ב אף שפירש הר"ן בפרק האשה שנפלו מאי טעמא לית לה תרתי כתובה ר"ל אף מן השני ואם כן לפי זה מנא לן שהוא מרויח בכך דשמא אין לו להרויח אלא שלא יתן אף כתובה שנית משלו מ"מ נ"ל דשפיר פריך סוף סוף מאי נפקא מינה בזה שאמרו שאין שעבודה על נכסי השני כי אם על הראשון פי' יתקנו שיכתוב לה כתובה כבראשונה אם לא שנאמר שהוא מרויח בכך וכן משמע מפי' הר"ן דלשם ודו"ק:

גמרא אמאי חוזרין אצל גדול למיכפי' לכפייה לדידהו. ר"ל כיון דס"ל חליצת גדול עדיפא ואפ"ה אם לא רצה לא כייפינן ליה אלמא דלא כייפינן במצוה זו דגדלות:

שם ולטעמיך כו' דלמא אתי וחליץ. ר"ל דניכפייה ליה למיחלץ אבל יבום לא פסיקא ליה דדלמא לא יחפוץ וגם אם ירצה לייבם דלמא לא יכוון לשם מצוה עי' לקמן (ע"ב) בתד"ה אמר. ודלמא לא אתי:

תד"ה גבי. אפי' כו'. משמע ובתירוצא יתורץ גם זה ומוכח דאפי' הקטן רוצה לחלוץ מ"מ כייפינן לגדול דדוקא גבי ביאה לא כייפינן ליה דתלי רחמנא ברצונו דכתיב ואם לא יחפוץ וכמו דאמר רב לקמן אין כופין לפי' ר"ת ולא כן כתב הב"ש בססי' קס"א בשם הרי"ו. ולכאורה קשה לדברי התוס' דהא חזינן דאפי' למ"ד חליצת גדול עדיפא מ"מ לא כייפינן ליה ויש לחלק בין רצו לייבם לבין שאינם רוצים אלא לחלוץ:

תוס' ד"ה אע"ג דרב פפא בתראה. ע' מס' ע"ז נט ע"ב תד"ה אר"פ וברא"ש שם:

(לט א תוספות) ד"ה ובחרש וכו' לפי שאין חוסמין וכו'.—כ"ה לעיל (ד א) במוכה שחין, אבל בחרש ושוטה במקום אחים פקחים והיא רוצה להתיבם לחרש ושוטה נראה דלכתחילה אין שומעין לה, אבל בדיעבד ודאי שנפטרו הצרות כדתני בתוספתא סופי"א: "אבל חרש שוטה וקטן שבעלו קנו ופטרו את הצרות". וברור דמלת "וקטן" אינה אלא אשגרת לישנא, דהא ביאת קטן אינה פוטרת את הצרות, דאין ביאתו אלא כמאמר בעלמא, והאחין פוסלין על ידו (עי' לקמן צו א), ואף שמן התורה קטן קונה (עי' קידושין יט א ובפירש"י שם), מ"מ רבנן עשו ביאת קטן כמאמרו של גדול^*ועל אודות אשגרת לישנא עי' מ"ש בתמורה כח ב. וכעין זה בתוספתא מעילה פ"א הכ"ז: "השוקל שקלו מן ההקדש כיון שלקח מעל דר"ש וחכ"א לא מעל עד שיזרקו דמים מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה ולחמה של תודה מן הטבל ומן התרומה ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ממעשר שני והקדש שלא נפדו מן המדומע ומן החדש מפירות שביעית ואם הביא לא מעל ואצ"ל מערלה ומכלאי הכרם". ועל סמך תוספתא זו כתב הרמב"ם (הל' מעילה פ"ו הי"א): "וכולן אין מועלין עד שיזרק הדם, לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש אע"פ שעבר עבירה לא מעל, שאין כאן זריקת דם לכפר עליו". ודין זה תמוה, שאם הביא מנחות ולחמי תודה מן ההקדש אע"פ שקמץ מן המנחה והקריבה, והשיריים אכל הכהן וכן כשהבעלים אכלו מלחמי תודה מ"מ אינם מועלים. ועוד קשה על התוספתא, שכללה דין הקדש עם טבל וחבריו, שעליהם אין שייך לומר "לא מעל" רק על הקדש בלבד. לכן הדבר ברור לדעתנו, שגם פה יש "שילוח הלשון", שכל ענין זה נשתרבב מתוספתא שקלים פ"א, דשם איתא ג"כ מחלוקת ר"ש וחכמים בשוקל שקלו מן ההקדש, והדר תני "אין מביאין מנחות ונסכים וכו' ומפירות שביעית ואם הביא הרי אלו פסולין ואצ"ל מן הערלה וכלאי הכרם". ודין זה שייך שם, ואגב ריהטא נשתרבב גם פה, והיה כתוב "הרי אלו פסולין" כמו בשקלים, אלא משום שאין דין זה שייך במעילה, לכן הגיה איזה תלמיד טועה "ואם הביא לא מעל", ועוד שיהא שייך בה לומר "מכאן אמרו", ושתי מלות הללו נשתרבבו כאן מתוספתא מנחות סופ"ח, דתני התם: "הרי עלי תודה והרי עלי שלמים הואיל והן באין חובה לא יביא אלא מן החולין, נסכים מ"מ לא יביא אלא מן החולין מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים וכו' ומפירות שביעית ואם הביא הרי אלו פסולין ואצ"ל מן הערלה ומכלאי הכרם".. וכן נראה דאם יש שני אחים קטן וגדול, והיבמה רוצה להתיבם לקטן אין שומעין לה לכתחלה. וכן משמע מלשון המשנה (לקמן פי"ג מי"ב, קיא ב): בא על יבמה גדולה תגדלנו.

וקסבר אביי ידו כידה. מדאוקי פלוגתייהו בנפלו לה תחתיו ואפי' הכי לבית הלל נכסים בחזקתן קסבר אביי נשואה ידו כידה ולא יותר הלכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה ידו גריעא מידה ונכסים בחזקתה ובית שמאי פליגי ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת יד היבם כידה ויחלוקו ובכתובות בהכותב (דף פג.) נמי פליגי אביי ורבא דקאמר אביי ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה ואמרינן התם נפקא מינה לשומרת יבם: דידו עדיפא מידה. ואפילו בית הלל מודו דשקלי יורשי הבעל בנכסים: הכי גרסינן אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם רישא דלא עבד בה מאמר. קודם שנפלו לה הנכסים הלכך זיקה לא מהניא ולא מידי בנכסים: וסיפא דעבד בה מאמר. ובית שמאי לטעמייהו דאמרי מאמר קני בפרק ארבעה אחין (לעיל כט.) בית שמאי אומרים אשתו עמו כו' וב''ה לטעמיהו דאמרי לא קני: וקסבר רבא. קנין מאמר לב''ש קני כודאי ארוסה וכספק נשואה. כלומר אע''ג דב''ש ודאי ארוסה משוי לה לדחות בצר' אחותה משום אחות אשה כדקתני אשתו עמו מיהו לא כודאי נשואה משוי לה למיקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו: כוותיה דאביי. דסיפא בדנפלו לה כשהיא תחת הבעל: דקשיא מתה. לקמן מפרש: ויוצאין מרשות הבעל כשמתה. אלמא דנפלו לה תחת בעלה: אדמיפלגי בגופה. של קרקע ולאחר מיתה: ליפלגו בחייה ולפירות. הואיל וטעמא משום דידו כידה: ותו לא מידי. אין להשיב על כך דודאי דיקא כוותיה וקשיא ליה מתה: שמגרשה בגט. ולא בעי חליצה: ומחזירה. אם רצה ולא מיתסרא עליה: ויבמה. אע''פ שלקחה קרי ליה ויבמה: ואימא הכי נמי. אכולה מילתא קאי: ולקחה לו. ויבמה מצי למכתב למה לי דכתיב לאשה ש''מ הרי היא כאשתו ויבמה אי לכדרבי בפ''ק (לעיל דף ח.) לאסור צרות ועריות אי לכדרבנן ויבמה בעל כרחה: אשה הקנו לו. לייבם: מן השמים. ולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרן בכל עת שירצה: ואי לית לה מראשון. דלית ליה נכסים: מתני' מצוה בגדול. מוהיה הבכור (דברים כה): לא רצה כו'. מפרש בגמ': תלה בקטן. קטן ממש: ובגדול. שהיה גדול האחים במדינת הים ויש לו אח כאן הגדול מן האחין שלפנינו ותלה גדול האחין שלפנינו בו לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך והכי מוכח בגמ' דאמרי' ת''ש ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו ואי ס''ד חליצת גדול עדיפא אמאי אין שומעין לו נינטר דלמא אתי וחליץ אלמא אותו שבמדינת הים גדול שבכל האחין הוא: עליך מצוה. שאע''פ שאחיך שבמדינת הים גדול ממך כיון דאתה גדול האחין שלפנינו עליך מצוה דשהויי מצוה לא משהינן והכי מפרש בגמרא: גמ' ביאת קטן וחליצת גדול. גדול רוצה לחלוץ וקטן [ממנו] רוצה לייבם והאי קטן לאו קטן ממש הוא דקטן לאו בר חליצה וייבום הוא שמא ימצא סריס ואפי' מאן דלא חייש למיעוט וקטן מותר לייבם הכא ודאי סוגיא דשמעתין מוכחא דלאו קטן ממש הוא מדקפריך לקמן תלה בקטן עד שיגדיל ושני ליה שהויי מצוה לא משהינן אלמא בקטן ממש כולהו מודו: במקום גדול ביאת קטן לאו כלום הוא. דהא מצוה אגדול רמיא: אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין. אולי ייבמה: ואמאי חוזרין אצל גדול. אי אמרת בשלמא דכל לא רצה ורצו דמתניתין אייבום קאי להכי חוזרין אצל גדול דכיון דכולהו בעו למיחלץ ואיהו נמי בעי למיחלץ איהו קדים אלא אי אמרת אפילו מיחלץ לא בעי אמאי חוזרין אצל גדול פשיטא דלמכפייה למיחלץ ונכפינן לדידהו ולא נטרח ב''ד כולי האי:

וספק נשואה לחלוק בנכסים. לעיל פ' ד' אחין (דף כט: ושם) גרס רבה גבי מאמר לב''ש נישואין עושה או אירוסין עושה דמתוך תשובתו משמע דמודה דאין יורשה: אע''ג דקשיא מתה. לרבא ניחא דדוקא לאחר מיתה מהני מאמר לחלוק בנכסים אבל מחיים לא דהויא לה איהי ודאי ואינהו ספק ומ''מ לא בעי רישא לאוקמי בעבד בה מאמר דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה לרבא דתמכור לכתחלה להכי מוקי לה בלא עבד בה מאמר אע''ג דלרבה דלעיל מוכרת לכתחלה משום האי טעמא משום דהויא איהי ודאי רבא לית ליה האי סברא. בהלכות פסוקות דרב יודאי גאון פסיק כאביי דרב פפא בתראה קאי כוותיה והא דלא חשיב ביע''ל קג''ם משום דאיירי בה אמוראי: אשה הקנו לו מן השמים. וא''ת ומה מרויח בכך היבם כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני וכ''ת שאם מכר הראשון נכסיו טרפא מלקוחות אע''פ שיש בני חורין לשני א''כ תהא קלה בעיניו להוציאה ואר''י דנפקא מינה שיכול היבם למכור שדותיו ואפילו אשתדוף אחר כך שדות של מת לא טרפא ממשעבדי ואם היתה אשתו טורפת מהן ומיהו למאי דבעי למימר בס''פ מי שהיה נשוי (כתובות צה. ושם) דאי אשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי קשה וי''ל דנפקא מינה אם גירשה ואח''כ אשתדוף שדותיו של מת דלא גביא מבני חרי דשני: ובחרש ושוטה. מדלא קאמר עד שיתרפא משמע דאפי' תלה לייבם לאלתר אין שומעין לפי שאין חוסמין אותה וה''ה דה''מ למינקט מוכה שחין: גבי אחין לא רצו לא לייבם ולא לחלוץ אמאי חוזרין כו'. אפילו לא רצו לייבם אלא לחלוץ ה''מ למיפרך: