דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - ב

 

פרק רביעי - החולץ

פתיחה לפרק החולץ

עד עתה למדנו את הפטור של יבמה שאין לה בנים, כאשר היא ערוה על היבם, או כאשר יש לה בנים - שאין היא נופלת ליבום כלל.

ואילו הנידון בתחילת פרק זה, הוא מצב היבמה בשעה שהיא מעוברת, שהוא "מצב ביניים".

מצד אחד, עדיין אין לה את הפטור מיבום וחליצה של אשת אח שיש לה בנים, היות וכל עוד לא נולד הולד, היא אסורה להנשא לאדם זר כדין יבמה האסורה לשוק, לפי ש"אין הולד פוטר [אותה מחליצה ויבום] עד שיצא לאויר העולם".

אך מאידך, אי אפשר לייבמה, כיון שאם תוליד ולד בר קיימא, יתברר שהיא אשת אח שיש לו בנים, שאינה בת יבום.

מצב ביניים זה מעורר כמה שאלות:

א. האם תועיל בה חליצה בשעה שהיא מעוברת כדי להתירה להנשא לשוק, על הצד שהיא תפיל.

ב. אם יבוא עליה היבם בשעה שהיא מעוברת, ולבסוף תפיל את ולדה, האם קנה אותה היבם בביאה זו?

שאלות אלו, יתבארו במשנה הבאה, ובדברי רבי יוחנן וריש לקיש בגמרא להלן:

 

שני גדרים גדרו חכמים בחלוצה:

גדר אחד, שתהא נחשבת [מדרבנן] כאילו היתה אשתו של החולץ, לגבי זה שהוא אסור בקרובותיה [באותן קרובות שהיו אסורות עליו אילו אכן היתה אשתו], וכמו כן היא אסורה בקרוביו [באותם הקרובים שהיו אסורים עליה אילו אכן היתה אשתו].

וגדר שני, שתהא החלוצה אסורה לכהונה.

לעיל בדף כד א התבאר מקור האיסור של חלוצה לכהונה, שאינו אלא אסמכתא מהפסוק "ואשה גרושה מאישה לא יקחו", שהתרבתה החלוצה מהאות וי"ו, שתהיה אסורה לכהן כמו גרושה. אך לימוד זה אינו אלא אסמכתא, והיא אסורה לכהונה רק מדרבנן.

ושני גדרים אלו, עם הגזירות הנלוות אליהם, מתבארים להלן במשנה:

מתניתין:

החולץ בדיעבד ליבמתו, ונמצאת מעוברת, שלא ידע שהיא מעוברת, וילדה:

בזמן שהולד של קיימא, הרי הוברר הדבר, בעת לידתו, שהיא אשת אח שיש לו בנים. והוברר הדבר שלא היתה זקוקה ליבם, ואין חליצתה חליצה.

ולכן, אין כאן את שני הגדרים שגדרו חכמים בחליצה, אלא:

א. הוא, החולץ, מותר בקרובותיה.

ולא נאסר בהן מכח התקנה שתיקנו חכמים שיהא החולץ ליבמתו אסור בקרובותיה, כי חליצתה אינה כלום.

ומאותה הסיבה, גם היא מותרת בקרוביו.

ב. וכמו כן, לא פסלה, בחליצה שחלץ לה, מן הכהונה.

שלא נפסלה מחמת התקנה שחלוצה אסורה לכהן, לפי שילדה ולד של קיימא, והוברר הדבר שאינה צריכה חליצה. ומעשה החליצה שעשה, לאו כלום הוא!

אך אם אין הולד של קיימא, שהיה נפל, והתברר עתה שהיא זקוקה לחליצה, נוהגים בה שני הגדרים שתיקנו חכמים בחלוצה -

א. הרי הוא אסור בקרובותיה, כדין החולץ ליבמה.

והיא אסורה בקרוביו, כדין יבמה שנחלצה.

ב. ופסלה מן הכהונה, בפסול דרבנן של חלוצה.

ועתה מבארת המשנה את דין היבם שבא על יבמתו, בהיותה מעוברת:

אסור לו ליבם לבוא על יבמתו עד שימלאו שלשה חדשים למיתת האח, שמא היא מעוברת, ויש לאחיו בן, והיא אסורה ליבום.

אבל לאחר שלשה חדשים, מותר לו לייבם אותה, היות ורוב הנשים עוברן ניכר לשלי ימי הריונן.

הכונס את יבמתו בדיעבד, תוך שלשה חדשים, ונמצאת מעוברת, ולא ידעו שניהם שהיא מעוברת, וילדה ולד.

בזמן שהולד של קיימא, הרי הוברר הדבר שהיא אשת אח שיש לה בנים, והיתה אסורה על היבם באיסור ערוה של אשת אח שלא הותר ליבום. ולכן -

יוציא אותה היבם ממנו.

וחייבין, הוא והיא, בקרבן חטאת על עבירה בשגגה, של גילוי ערות אשת אח שלא במקום מצות יבום. [1]

ואם אין ולד של קיימא -

יקיים היבם את יבמתו תחתיו.

ומבארת המשנה הלכה נוספת:

אם נולד הולד כשהוא: ספק אם הוא בן תשעה חדשי הריון, והוא שייך לאח הראשון שמת, ונמצא שיש לו בנים, והיא אינה זקוקה ליבום.

ספק אם הוא בן שבעה חדשי הריון, והוא שייך לאח האחרון, ונמצא שלאח המת לא היו בנים, והרי היא זקוקה ליבום -

יוציא האח החי את אשת המת שיבמה, כי שמא אינה צריכה יבום, והיא אסורה לו כדין אשת אח שיש לו בנים.

והולד כשר ממה נפשך, בין אם הוא בנו של ראשון ובין אם הוא בנו של שני.

וחייבין האח והאשה באשם תלוי, שמא הבן הנולד הוא בנו של הראשון, והיתה אסורה לו באיסור אשת אח שיש לו בנים.

גמרא:

במשנה התבאר שהחליצה בזמן הביניים, בהיותה מעוברת, נחשבת חליצה, [אם הפילה היבמה את ולדה], לגבי שני הגדרים שגדרו חכמים בחלוצה:

א. קרובות החולץ אסורים על החלוצה, וקרובות החלוצה אסורים על החולץ.

ב. החלוצה פסולה לכהונה.

אך לא התבאר במשנה, האם גם הועילה החליצה הזו להתיר את היבמה להנשא לשוק. ונחלקו בכך רבי יוחנן וריש לקיש.

איתמר: החולץ למעוברת, והפילה -

רבי יוחנן אמר: אינה צריכה חליצה מן האחין, לפי שחליצתה בהיותה מעוברת חליצה טובה היא, היות וכשהפילה, הוברר הדבר למפרע שהיא בת חליצה.

ריש לקיש אמר: צריכה חליצה מן האחין, לפי שחליצת מעוברת אינה חליצה טובה.

ומבארת הגמרא:

רבי יוחנן אמר, אינה צריכה חליצה מן האחין, היות וסבר רבי יוחנן שחליצת מעוברת שמה חליצה, וביאת מעוברת שמה ביאה - אם יתברר אחר כך שעוברה היה נפל.

וריש לקיש אמר, צריכה חליצה מן האחין,, היות שסבר חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה.

והוינן בה: במאי, מהו הטעם, שבו קמפילגי רבי יוחנן וריש לקיש?

ומשנינן: איבעית אימא, נחלקו בקרא, בלימוד מן הפסוק.

ואיבעית אימא נחלקו בסברא.

ותחילה מבארת הגמרא את מחלוקתם בסברא:

איבעית אימא נחלקו בסברא הזאת:

רבי יוחנן סבר: לאחר שהפילה, התברר כי כל מה שהיה חסר לנו בשעה שהיתה מעוברת, הוא רק חסרון הידיעה שהיא תפיל.

ואם אכן היתה לנו את הידיעה הזאת בהיותה מעוברת, היא היתה יכולה לחלוץ, ואפילו להתייבם, גם בעודה מעוברת!

שהרי אם יבא אליהו, ויאמר לנו, בהיותה מעוברת, דהא עובר דאיעברא - מפולי מפלה, עתידה היא להפילו!

מי, וכי לאו בת חליצה ויבום היא אפילו כשהיא מעוברת!?

ואם כן, השתא נמי, גם עתה, שבזמן העיבור לא היה ידוע שהיא תפיל את ולדה, אלא התגלה הדבר רק כשהפילה, בכל זאת יש לנו לומר שתגלי מילתא למפרע, שיתברר הדבר למפרע שהיא אכן היתה בת חליצה בהיותה מעוברת, והועילה חליצתה שחלץ לה היבם בזמן עיבורה כדי להתירה להנשא לשוק, ואינה צריכה לשוב ולחלוץ.

וריש לקיש אמר: "תגלי מילתא למפרע" - לא אמרינן! [2]

ואיבעית אימא, נחלקו בדרשה של קרא.

רבי יוחנן סבר: [דברים כה] "ובן אין לו" אמר רחמנא, והא לית ליה בן! ואין זה משנה אם היה הדבר ידוע בשעת העיבור או לא.

כי מה איכפת לנו אם בשעת העיבור לא היה ידוע הדבר, אבל הרי עתה ידוע שלא היה לאח הזה בן, והיא היתה צריכה חליצה, ולכן הועילה לה החליצה שחלץ לה יבמה בהיותה מעוברת.

וכיון שנחלצה כבר, שוב אין האחים צריכים לחלוץ לה.

וריש לקיש סבר: אמר קרא "ובן אין לו", יכול היה הכתוב לומר "ובן אן לו", ואמר "אין לו", כדי ללמדך:

עיין עליו אם יש לו בן!

והיינו, כל זמן שאשת המת מעוברת, יש מקום ל"עיון" אם יש לו בן, ובאותו פרק זמן של "עיון" אין היא יכולה לחלוץ, כי היא במצב של "עיון".

וגם אם בסוף יתברר שאין לו בן, אין זה גילוי על תקופת העיון, כיון שעצם העיון אם יש לו בן מחייב אותו להתנהג [מספק] כאילו יש לו בן.

ולכן לא תועיל לה החליצה שנחלצה בהיותה מעוברת.

ועתה מביאה הגמרא כיצד הקשו רבי יוחנן וריש לקיש זה על זה שתי קושיות ממשנתנו, קושיה אחת מהרישא וקושיה שניה מהסיפא.

וכיצד תירצום, כל אחד לשיטתו.

אלא שעל כל קושיה וקושיה נאמרו שתי לשונות, האם המקשה הוא רבי יוחנן והמתרץ הוא ריש לקיש, או להיפך, שהמקשה הוא ריש לקיש והמתרץ הוא רבי יוחנן:

הקושיה הראשונה, מהרישא של המשנה:

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש מהרישא של משנתנו: החולץ ליבמתו, ונמצאה מעוברת, אם אין הולד של קיימא - הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה.

ומוכיח רבי יוחנן נגד ריש לקיש, מהפסול לכהונה:

בשלמא לדידי, דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה - משום הכי פסלה לכהונה, כשחלץ לה.

אלא לדידך, דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה - אמאי פסלה היבם מן הכהונה בחליצתו?

אמר ליה ריש לקיש: פסול זה אינו מהלימוד של אסמכתא, שלמדו ממנו חכמים לפסול חלוצה כמו גרושה.

אלא רק פסול מדרבנן הוא, ולחומרא בעלמא גזרו עליה גזירה, שתפסל לכהונה בחליצתה בהיותה מעוברת, מפני הרואים, שלא ידעו שהיתה מעוברת, ויראו חלוצה נישאת לכהן, ויבואו לטעות ולומר שחלוצה מותרת לכהן.

ונאמרה קושיה זו, בלשון אחרת, ובצורה הפוכה:

איכא דאמרי, שלהיפך היתה הקושיה מהרישא של המשנה.

לא רבי יוחנן הוא זה שהקשה ממנה לריש לקיש, אלא ריש לקיש הוא זה שהקשה ממנה לרבי יוחנן! איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן, ממשנתנו:

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת, אם אין הולד של קיימא - הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה.

וכך מדייק ריש לקיש:

בשלמא לדידי, דאמינא חליצת מעוברת לא שמה חליצה - שפיר היינו דקתני שבחליצתו הוא "פסלה מן הכהונה".

ופסול זה הוא לחומרא בעלמא, מפני הרואים שלא יטעו להתיר חלוצה לכהן.

ולא קתני במשנתנו במפורש את עיקר הדין, ש"אינה צריכה חליצה מן האחין".

היות, ולשיטתי אין הדין כך, שלא הועילה לה חליצתה, אלא עדיין צריכה היא לחלוץ, אחר שתפיל, כדי להיות מותרת לשוק.

אלא לדידך, רבי יוחנן, שאתה סובר שחליצת מעוברת היא חליצה טובה, מדוע מזכיר התנא במשנה רק את הדין שחליצתה פוסלת אותה לכהונה?

והרי לדבריך, את עיקר הדין, שחליצתה טובה היא, ו"אינה צריכה חליצה מן האחין"

- מיבעי ליה, היה צריך התנא להשמיענו!

ואנו נדע מעצמנו, כיון שנחלצה חליצה טובה, נוהגים בה דיני חלוצה, שהיא אסורה בקרוביו, והיא נפסלת לכהונה.

אמר ליה: רבי יוחנן לריש לקיש: אין הכי נמי!

אכן, לפי דברי, היה צריך התנא לומר זאת, שחליצתה בהיותה מעוברת חליצה טובה היא, ואינה צריכה עוד חליצה מן האחים.

וזה שנקט התנא רק את לשון הפסול לכהונה, ולא אמר את עיקר הדין שאינה צריכה חליצה מן האחים -

ואיידי דתנא רישא "החולץ ליבמתו ונמצאה מעוברת, וילדה בן קימא, לא פסלה מהכהונה", ושם לא היה התנא יכול לומר "וצריכה חליצה", שהרי היא ילדה בן קימא -

תנא נמי סיפא באותו ענין של פסול כהונה, ואמר, אם היה הולד נפל "פסלה לכהונה". ולא דיבר בענין החליצה, כיון שלא הוזכר ברישא.

אך אין זה חומרא, אלא מעיקר הדין. לפי שהיתה חליצתה חליצה, ועתה היא אינה צריכה חליצה משאר האחים.

ועתה מביאה הגמרא את הקושיה השניה, מהסיפא של המשנה, ושונה אותה בשתי לשונות, בצורה הפוכה, וכמו הקושיה מהרישא:

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש מהסיפא של המשנה:

תנן: הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת, בזמן שהולד של קיימא, יוציא.

ואם אין הולד של קיימא - יקיים אותה היבם.

ומדייק רבי יוחנן: בשלמא לדידי, דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה, וביאת מעוברת שמה ביאה - משום הכי קתני שפיר: אם אין הולד של קיימא, יקיים אותה היבם!

שמשמעות "יקיים", הוא לשון היתר לקיימה. והוא בניגוד ללשון האיסור שנאמר לפני כן, שאם הבן של קיימא - יוציא!

והיינו, רשאי הוא לקיימה, היות ובא עליה וכבר קנאה בהיותה מעוברת, ועתה משהפילה, הוא רשאי להמשיך לקיימה תחתיו כאשתו לכל דבר, ואם בא להוציאה מרצונו, יכול הוא לעשות זאת על ידי גט בלבד.

אלא לדידך, דאמרת "חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה", נמצא שלא קנאה היבם בביאתו בשעה שהיתה מעוברת, ועדיין אין היא אשתו.

ואם כן, לא מתאים לומר את הלשון "יקיים", שהרי אין לו מה לקיים, אלא, "יחזור ויבעול, ויקיים" - מיבעי ליה לתנא לומר!

ומשנינן: אמר ריש לקיש: מאי "יקיים" שאמר התנא?

אין כונתו כדבריך, ש"יקיים" משמעותו היא שמותר לו להמשיך ולקיימה תחתיו כאשתו.

אלא התנא אמר "יקיים" בלשון חיוב, שיחזור ויבעול אותה לאחר שתפיל, ורק בכך "יקיים" אותה.

והיינו, שה"קיום" האמור כאן [באמצעות בעילה נוספת], אינו היתר, להמשיך ולהחזיקה, אלא הוא חיוב - דלא סגי, שאי אפשר אחרת, לנהוג בה כאשתו לכל דבר, ולהתירה לשוק בגט בלבד, מבלי שתיבעל לו שנית.

כי אי אפשר שתהיה מיובמת לו מחמת הביאה הראשונה, לפי שביאתה בשעה שהיתה מעוברת אינה קונה אותה.

וכמו כן אין הוא יכול להוציאה עתה בחליצה בלבד, כיון שבכל זאת הוא בא עליה בהיותה מעוברת, ואין היא יוצאת לשוק בלי גט.

אך גט אינו יכול להתירה כיון שהיא עדיין איננה אשתו לכל דבר כדי שתוכל לצאת בגט.

ולכן, חייב הוא לחזור ולבוא עליה אחר שהפילה, כדי לקנותה בביאה זו.

ובלשון אחרת, שנינו את הקושיה בצורה הפוכה:

איכא דאמרי, ריש לקיש הוא המקשה לרבי יוחנן מהסיפא:

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן מהסיפא של משנתנו:

אין הולד של קיימא - יקיים!

ומדייק ריש לקיש: בשלמא לדידי, דאמינא "חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה" - שפיר היינו דקתני "יקיים", שמשמעותו היא: יחזור ויבעול, ויקיים - דלא סגי בלאו הכי! שחייב לחזור ולבעול אותה אחר שהפילה כדי לקיימה או כדי להוציאה בגט.

אלא לדידך, שמועילה בעילתו או חליצתו בזמן שהיא מעוברת [אם אחר כך הפילה ולדה], ומאז היא כבר חלוצה או מיובמת -

למה נקט התנא לשון מחייבת "יקיים"!?

והרי אין לו עתה ליבם כל חיוב לקיים, אלא אם רצה, יוציא אותה בגט, ככל אשה, ואם רצה יקיים אותה אצלו - כך מיבעי ליה לתנא לומר!

ומתרץ רבי יוחנן: אין הכי נמי, שלפי דברי, אכן כך היה התנא צריך לנקוט בלשונו.

ומה שלא אמר בלשון הזו, הוא איידי, כיון דתנא רישא בתחילת דבריו, שהכונס את יבמתו ונמצאה מעוברת, בזמן שהולד בן קימא יוציא! ושם הוא חיוב להוציא -

תנא נמי בסיפא של דבריו, במקום שהולד נפל - יקיים! בלשון חיוב.

אך אין הכונה שחייב לקיים, אלא שאם רצה יוציא, ואם רצה יקיים.

ועתה מביאה הגמרא קושיה מברייתא, נגד רבי יוחנן:

מיתיבי לרבי יוחנן מהא דתניא:

הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת - הרי זו לא תנשא צרתה, שמא יהא ולד בן קיימא.

והרי לשון הברייתא כמות שהוא תמוה, כי אדרבה, כי הוי הולד בן קיימא - מיפטרה צרתה! שהרי אם יש לה ולד, אין היא וצרתה זקוקות לחליצה, שהרי יש בן לאח המת!

אלא, בהכרח, אימא, אמור כך בלשון הברייתא:

הכונס את יבמתו ונמצאה מעוברת, לא תנשא צרתה - שמא לא יהא הולד בן קיימא, ונמצא שהיא זקוקה ליבום, וביאת מעוברת אינה נחשבת ביאה לקנין יבום.

ואי סלקא דעתך כרבי יוחנן, שביאת מעוברת שמה ביאה של יבום, הרי כאן, כיון שכנס היבם את יבמתו - אמאי לא תנשא צרתה?

תיפטר הצרה בביאה של חבירתה!

אמר אביי: בביאה - כולי עלמא לא פליגי דלא פטרה ביאת מעוברת את צרתה. [3]

כי פליגי - בחליצה.

רבי יוחנן סבר: חליצת מעוברת שמה חליצה, ביאת מעוברת לא שמה ביאה.

ריש לקיש סבר: ביאת מעוברת לא שמה ביאה, וחליצת מעוברת לא שמה חליצה.

אמר ליה תמה ושאל רבא לאביי: לדבריך, לרבי יוחנן, המחלק בין ביאת מעוברת לבין חליצתה, תיקשי: מה נפשך?

אי ביאת מעוברת שמה ביאה - חליצת מעוברת שמה חליצה.

ואי ביאת מעוברת לא שמה ביאה - חליצת מעוברת נמי לא שמה חליצה.

דהא קיימא לן:

הערות

[1] אם כנס את יבמתו לאחר שלשה חדשים ונמצאה מעוברת, וילדה ולד של קיימא, הרי הוא פטור מהקרבן, כיון שהסתמך על הרוב של נשים, שעוברן ניכר לשליש ימיהם, והרי הוא בגדר אנוס. [תוס' ד"ה ונמצאת] והקשה הנודע ביהודה [יו"ד תניינא צו] מדוע מי שסומך על רוב והתברר שעלה בידו מן המיעוט הרי הוא אנוס, ואילו מי שסומך על עדות של שני עדים ונמצא שהם עדי שקר, הרי הוא חייב קרבן, וכמו שמצינו לקמן בתחילת פרק האשה רבה [פז ב], שאם הסתמכה האשה על עדות שני עדים כשרים שמת בעלה, ונישאה, וחזר בעלה, הרי היא חייבת בקרבן, לפי שהיא נקראת שוגגת ולא אנוסה. ותירץ הנודע ביהודה שיש חילוק מהותי בין הסתמכות על רוב ובין הסתמכות על עדים. כי הסומך על הרוב, אינו סומך על כך שהדבר שלפניו הוא מהרוב, כי גם יתכן שהוא מהמיעוט, אלא שאמרה תורה שמותר לסמוך על הרוב, וגם אם יקרה שיזדמן לו המיעוט אין הוא נקרא טועה בשוגג, אלא נקרא אנוס, משום שהתירה לו התורה להסתמך על הרוב. אבל בעדים, אין הוראה של התורה שגם אם יערימו העדים ויעידו עדות שקר אפשר לסמוך על עדותם, אלא אמרה תורה שעל פי שנים עדים יקום דבר, והינך רשאי לנהוג על פיהם, אך אם יתברר שאין הם עדים אלא רמאים, הרי ההנהגה על פיהם היתה על סמך טעות שהם עדים, והטעות הזאת אינה נחשבת לאונס אלא לשגגה.

[2] נחלקו רבותינו הראשונים בביאור דברי ריש לקיש, האם הוא סובר שההפלה של העובר היא דבר חדש, שבשעת החליצה הוא לא היה עתיד להיות נפל, אלא הוא עובר בן קיימא, ואחר כך התחדש שהוא נהיה לנפל, ולכן לא אומרים איגלאי מילתא למפרע, כי אין זה איגלאי למפרע, היות ובתחילה, בשעת החליצה, הוא לא היה נפל. או שסובר ריש לקיש שאפילו אם אין ההפלה דבר חדש שנתהווה לאחר מכן, אלא שהיתה מעוברת בעובר שבסופו של דבר תפיל אותו, הרי כל זמן שהעובר קיים כעובר, אין היא יכולה לחלוץ, ורק לאחר שתפיל אותו היא תהיה מותרת לחלוץ, ואין אומרים איגלאי מילתא למפרע היות וגם אם היינו יודעים שתפיל אין זה משפיע על העובדה שעתה, בשעת חליצה, היא מעוברת, ועיבורה מעכב את חליצתה. הריטב"א כתב שלדעת ריש לקיש אילו היה ידוע בשעת חליצה אין הולד בר קיימא מועילה החליצה, אלא שריש לקיש סבור שההפלה אחר כך היא דבר חדש שהתהווה לאחר החליצה. וכתב הריטב"א שהתוס' סוברים שכל שהיא מעוברת, משום צדדים, לא תועיל לה חליצה, לפי שלא אמר הכתוב לחלוץ אלא במקום שאין שום צד של בן בעולם, ולמעוברת יש "צד של בן".

[3] כתב רש"י, כיון שבא עליה בשעה שהיתה מעוברת, אין היא יוצאת בחליצה, על אף שביאת מעוברת לא שמה ביאה, היות ומכל מקום בא עליה. והקרן אורה רוצה לומר בשיטת רש"י שלא תועיל לה גט וחליצה להתירה אלא רק ביאה. אך בפשטות הדברים אינם נראים, אלא די לה בגט ובחליצה. וכונת רש"י היא לומר, שהיות והיא מותרת לו, שהרי אין בה כרת של אשת אח, ואינו חייב להביא קרבן על ביאתה, נמצא שקנאה לאשה, אלא שאין הוא מקיים בכך מצות יבום, לפי שהכתוב עיין עליו מורה שאינה מתייבמת. ובצורה דומה כתב המאירי לעיל וכן כתב המהרש"א בדעת רש"י, שחייבי לאוין ועשה, שאינם עולים כלל ליבום, ועולים רק לחליצה, אם בא עליה הרי היא צריכה גט, לפי שקידשה בביאה זו לאשה, היות ואין בה כרת של אשת אח, אך לא קיים מצות יבום! ויתכן שכונת רש"י היא כשאר הראשונים שביארו שהיא צריכה גט וחליצה היות והיא דומה לכנוסה, ואין זה אלא תקנת חכמים. ויש ראשונים [הריטב"א והמאירי כאן] הסוברים שביאת מעוברת קונה אותה מדין מאמר, מדרבנן, ולכן היא צריכה גט.

החולץ ליבמתו ונמצאת שהיתה מעוברת בשעת החליצה וילדה אחר כך, בזמן שהולד שנולד של קיימא (שלא היה נפל ולא היה צורך כלל בחליצה) — הוא, החולץ, מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, שכן לא היתה זו חליצה כלל, ואין הם נחשבים כקרובים כלל. ואף לא פסלה מן הכהונה כחלוצה, אלא היא כאלמנה רגילה.

אין הולד של קיימא והוברר שאכן היתה צריכה לחלוץ — כיון שחלצה, הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה.

הכונס (נושא לאשה) את יבמתו ונמצאת שהיתה מעוברת בזמן שכנסה, וילדה, בזמן שהולד של קיימא — יוציא את האשה הזו, שהרי היא אשת אחיו האסורה לו, וחייבין שניהם בקרבן חטאת משום ששגגו בעבירה חמורה שחייבים על זדונה כרת.

ואם אין הולד של קיימא — יקיים אותה כאשתו.

נולד ילד, אלא שהוא ספק בן תשעה חודשים לאח הראשון שמת, ספק בן שבעה לאחרון — יוציא, והולד כשר. שבין שהוולד הוא מהבעל הראשון ובין שהוא מהבעל השני (היבם) לא היתה עבירה ביצירתו. וחייבין באשם תלוי ככל מי שעבר עבירה שעל ודאי מביא חטאת ועל ספק — אשם תלוי.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה: החולץ למעוברת ואחר כך הפילה. ר' יוחנן אמר: אינה צריכה חליצה מן האחין משום שנתברר לאחר מעשה שחליצתה כשירה היתה. ריש לקיש אמר: צריכה חליצה נוספת מן האחין, משום שהחליצה הראשונה לא נעשתה כראוי.

ומבארים, ר' יוחנן אמר: אינה צריכה חליצה מן האחין, כי חליצת מעוברת שמה חליצה וחליצה כשירה היא, אלא אם כן יתברר לאחר מכן שילדה ילד חי, וכן ביאת מעוברת שהפילה לאחר מכן — שמה ביאה, וקיים בה מצות ייבום. וריש לקיש אמר: צריכה חליצה מן האחין, כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה, ולכן אין החליצה הזו, או הביאה הזו, פוטרת יבמה זו (וכן את צרותיה) מזיקת הייבום.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומשיבים: איבעית אימא קרא, ואיבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שחולקים בפירוש הכתוב, ואם תרצה אמור בסברה].

ומפרטים, איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שחלוקים בסברה] זו: ר' יוחנן סבר: אם יבא אליהו בשעת החליצה ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה [שזו שהיא מעוברת בו תפיל אותו], מי לאו [האם לא] בת חליצה ויבום היא? וכיון שכך, השתא נמי תגלי מילתא [עכשיו גם כן יתגלה הדבר] למפרע, שמאחר שהפילה לבסוף, אנחנו אומרים שכבר אז זה לא היה ההריון ממש, וממילא היתה חליצתה חליצה, וביאתה ביאה כשירה.

וריש לקיש אמר: תגלי מילתא [יתגלה הדבר] למפרע לא אמרינן [אין אנו אומרים], שכיון שבאותה שעה לא היה הדבר ראוי, אף על פי שלאחר מעשה זה התברר — אין אנחנו אומרים שבירור זה כוחו יפה למפרע.

ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור שחולקים בפירוש הכתוב]; ר' יוחנן סבר: הלא "ובן אין לו" (דברים כה, ה) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא לית ליה [והרי אין לו] בסופו של דבר. וריש לקיש סבר: שאת הביטוי "ובן אין לו" כבר דרשוהו חכמים, ופרשוהו: עיין עליו. כלומר, חפש בכל דרך, שמא יש לו בן באיזה מקום שהוא בעולם. ועובר זה הוא לפי שעה בגדר בן כלשהו, ולכן אין בה מצות ייבום.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו: אין הולד של קיימא — הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה. ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת שמה חליצה — משום הכי [כך] פסלה על ידי חליצה זו מן הכהונה, אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאומר אתה] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, אמאי [מדוע] פסלה מן הכהונה? הלא לשיטתך מה שעשה אינו נחשב כלל!

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: פסול זה לכהונה מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, ולחומרא בעלמא [ולהחמיר בלבד] שמא יבואו לטעות בכך.

איכא דאמרי [יש שאומרים] נוסח אחר: איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן: שנינו אין הולד של קיימא — הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה — היינו דקתני [זהו ששנה] "פסלה מן הכהונה" — כוונתו לחומרא בלבד שאנו מחמירים עליה, ולא קתני [שנה] "אינה צריכה חליצה מן האחין". ומשמע שצריכה חליצה מן האחים לפי שהחליצה הראשונה חליצה פסולה היתה ולא הועילה כלל, אף שמחמירים בה לפוסלה בגלל חליצה זו מן הכהונה.

אלא לדידך [לשיטתך שלך] שאתה אומר שחליצה מעוברת שמה חליצה, אם כן "אינה צריכה חליצה מן האחין" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: אין הכי נמי [כן הוא גם כן], שבאמת אינה צריכה חליצה מן האחים. ואיידי דתנא רישא [ואגב ששנה בראש המשנה] "לא פסלה" — תנא סיפא [שנה בסופה] "פסלה", כדי להשלים את ההקבלה הסגנונית, אבל למעשה — פטורה לגמרי, ואינה צריכה חליצה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בסיפא: אין הולד של קיימא — יקיים. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת שמה חליצה, וביאת מעוברת שמה ביאה — משום הכי [כך] קתני [שנה] יקיים.

אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאתה אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה, הרי ביאתו הראשונה לא עשתה בה כל קנין ואם כן — "יחזור ויבעול ויקיים" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומשיב ריש לקיש: אכן, מאי [מה] פירוש "יקיים" — יחזור ויבעול ויקיים, דלא סגי [שלא די] להחשיבה כאשתו בלא ביאה נוספת לאחר שהפילה, אלא כיון שדרך העולם שאם יקיים אותה יבוא עליה — לא פירשו את הדבר. אבל חייב לעשות בה מעשה, ובלא זה אכן לא יקנה אותה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר: איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו במשנתנו: אין הולד של קיימא — יקיים. בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאני אומר] כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה — היינו דקתני [זהו ששנה] "יקיים", שפירושו: יחזור ויבעול ויקיים, דלא סגי בלאו הכי [שלא די בלא זה] וצריך לעשות בה מעשה של קנין כדי לקיימה ובלי זה גם לא תוכל להינשא לאחר,

אלא לדידך [לשיטתך שלך] שכבר היא קנויה לו כאשתו — "רצה יוציא, רצה יקיים" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שבודאי אינו חייב לקיימה, ויכול לגרשה לאחר שקנאה בביאתו הראשונה! השיב לו ר' יוחנן: אין הכי נמי [כן, כך הוא באמת גם כן] אלא, איידי דתנא רישא [אגב ששנה בתחילה] "יוציא" — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] "יקיים" כדי לשמור על ההקבלה הלשונית.

מיתיבי [מקשים] מברייתא על ר' יוחנן, שנינו: הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת — הרי זו לא תנשא צרתה לאחר, שמא יהא ולד בן קיימא. ותוהים תחילה על לשון הברייתא: אדרבה (להיפך), כי הוי [כאשר יהיה] הולד בן קיימא, הלא אז מיפטרה [נפטרת] צרתה, שהרי מתברר שהיו למת בנים, ויכולה אלמנתו להינשא לכל מי שתרצה! אלא אימא [אמור] ותקן את הגירסה כך: שמא לא יהא הולד בן קיימא, וכיון שאז נתברר שלא היו למת בנים, הרי אף הצרה זקוקה לייבום.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כשיטת ר' יוחנן שביאת מעוברת שמה ביאה, אמאי [מדוע] אם כן לא תנשא צרתה? תיפטר "הצרה" בביאה של חבירתה בכל מקרה; שאם הולד בן קיימא — הרי אין עליה חובת ייבום, ואם איננו בן קיימא — על כל פנים נפטרה על ידי ביאה של צרתה!

אמר אביי: יש לתרץ כי בביאה של יבמה מעוברת כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] דלא פטרה [שאינה פוטרת], כי פליגי [כאשר חלוקים הם] הרי זה בחליצה.

שר' יוחנן סבר: חליצת מעוברת שמה חליצה, אף שביאת מעוברת לא שמה ביאה. וריש לקיש סבר: ביאת מעוברת לא שמה ביאה, וכן חליצת מעוברת לא שמה חליצה.

אמר ליה [לו] רבא: מה נפשך [רצונך], כלומר, בכל דרך שתרצה להבין אי אפשר לומר כדבריך. שהרי אי [אם] ביאת מעוברת שמה ביאה, שכיון שהפילה לבסוף כאילו לא היתה מעוברת — אם כן חליצת מעוברת גם היא שמה חליצה. ואי [ואם] ביאת מעוברת לא שמה ביאה, משום שאנחנו דנים לפי המצב כעת, וכעת הרי היא מעוברת, אם כן — חליצת מעוברת נמי [גם כן] לא שמה חליצה. דהא קיימא לן [שהרי קיים לנו, מוחזק בידינו],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: When a man who has a brother dies childless, his widow [yevama] and one of his brothers [yavam] may perform a ritual through which she is freed of her levirate bonds [ḥalitza]. It is then considered, with regard to forbidden relationships, as though they had been married and divorced. Therefore, he is forbidden to her relatives, and she to his. However, with regard to one who performs ḥalitza with his yevama and then she is found to have been pregnant at the time of the ḥalitza and she gave birth, in the event that the offspring is viable, the deceased husband has been survived by offspring and so there was never any levirate bond; consequently, the ḥalitza that was performed was entirely unnecessary and a meaningless act. As such, he remains permitted to her relatives and she remains permitted to his relatives. Furthermore, since the ḥalitza was meaningless, she is not afforded the status of a ḥalutza, i.e., a yevama who performed ḥalitza, a status akin to that of a divorcée. Therefore, the ḥalitza does not disqualify her from marrying into the priesthood.

If the offspring is not viable, then it emerges that the ḥalitza was indeed necessary. Therefore, he is forbidden to engage in relations with her relatives and she is forbidden to engage in relations with his relatives, as though they had been married and divorced, and the ḥalitza disqualifies her from marrying into the priesthood, as she is afforded the status of a ḥalutza.

With regard to one who consummates the levirate marriage with his yevama, i.e., he had intercourse with her under the assumption that there is a levirate bond and so there is a mitzva to do so, and then she is found to have been pregnant at the time of the intercourse and she gave birth, in the event that the offspring is viable the deceased brother has been survived by offspring and it is evident that there was never any levirate bond. In that case, the relations they had, rather than being a mitzva, were a violation of the prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife. Therefore, the yavam must send her out, i.e., they must separate, as she is forbidden to him as his brother’s wife, and to atone for the forbidden relations that they had, they are each obligated to bring a sin-offering, as is the halakha for all who inadvertently transgress a prohibition that, when performed intentionally, is punishable by karet.

And if the offspring is not viable, and therefore there was in fact a levirate bond, he may maintain her as his wife since his intercourse with her was a valid consummation of levirate marriage.

If they consummated the levirate marriage and seven months later she gave birth, there is uncertainty whether the child is nine months old, i.e., counting from conception, and is the offspring of the first husband, and as such there was no levirate bond, or whether the child is only seven months old and is the offspring of the latter husband, i.e., the yavam, and not of the deceased, in which case there was a levirate bond. In that case, due to the possibility that she is forbidden to him as his brother’s wife, he must send her out. However, the lineage of the child is unflawed, since regardless of whether it was born of the first or second husband, there was no transgression involved in its conception. Furthermore, to atone for the possibility that they had forbidden relations they are both obligated to bring a guilt-offering for uncertainty, as is the halakha for anyone who is uncertain whether they inadvertently transgressed a prohibition that would require one to bring a sin-offering.

GEMARA: An amoraic dispute was stated with regard to one who performs ḥalitza with a pregnant woman and she later miscarried. Since she miscarried, she was certainly bound to the yavam by a levirate bond and may not marry anyone else; rather, she is obligated to consummate the levirate marriage or perform ḥalitza. The question is whether the ḥalitza that was performed while she was still pregnant is effective in releasing her from the levirate bond. Rabbi Yoḥanan said: She does not require another ḥalitza from the brothers. Reish Lakish said: She requires another ḥalitza from the brothers.

The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan said that she does not require another ḥalitza from the brothers because he holds: Ḥalitza performed with a pregnant woman who later miscarries is considered effective ḥalitza in order to release her from the levirate bond. And similarly, intercourse with a pregnant woman who later miscarries is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, such that she and the yavam are considered to be married. And Reish Lakish said she requires another ḥalitza from the brothers because he holds: Ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, and intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse. Therefore, after she miscarries, another ḥalitza must be performed in order to release her from the levirate bond.

With regard to what principle do they disagree? If you wish, say that they disagree over the interpretation of a verse. And if you wish, say that they disagree on a point of logical reasoning.

If you wish, say that that they disagree over a point of logical reasoning in that Rabbi Yoḥanan holds: If Elijah the prophet were to come at the moment of the ḥalitza and say that this woman who is pregnant will miscarry, is she not eligible for ḥalitza or levirate marriage, even though she is currently pregnant, since her husband died and will not be survived by offspring? Now, too, even though when the ḥalitza or levirate marriage is performed it is not known whether or not she will miscarry, the matter will be revealed retroactively, i.e., if she ultimately miscarries then it is apparent the ḥalitza or levirate marriage was always necessary and is therefore valid.

And Reish Lakish said: We do not say that the matter will be revealed retroactively in order to validate the levirate marriage or ḥalitza. Since at the time of the levirate marriage or ḥalitza it was still unknown whether she would miscarry, the act is considered premature and ineffective.

And if you wish, say that they disagree over the interpretation of a verse in that Rabbi Yoḥanan holds: The Merciful One states in the Torah: “If brothers dwell together, and one of them dies, and he has no child” (Deuteronomy 25:5), i.e., the obligation to consummate a levirate marriage or perform ḥalitza applies whenever a husband dies and is not survived by offspring. And this man, whose wife is currently pregnant, does not have any children who will survive him. Therefore, there is an obligation to consummate a levirate marriage or perform ḥalitza, and if done, they will be effective. And Reish Lakish holds: The phrase “and he has no [ein] child” is expounded by the Sages to teach that one should inspect [ayein] him carefully to determine if he is survived by offspring of any form, and currently he is in fact survived by the fetus. Therefore, there is currently no obligation to consummate a levirate marriage or perform ḥalitza, and consequently, even if done, they are ineffective.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: If ḥalitza was performed with a pregnant woman, and the offspring is not viable, then he is forbidden to her relatives and she is forbidden to his relatives, and the ḥalitza disqualifies her from the priesthood. Rabbi Yoḥanan explains the challenge: Granted, according to my opinion, as I say that ḥalitza performed with a pregnant woman who later miscarries is considered effective ḥalitza, it is due to that reason that the ḥalitza disqualifies her from the priesthood. However, according to your opinion, as you say that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, why should the ḥalitza disqualify her from the priesthood? According to your opinion, shouldn’t the ḥalitza be entirely disregarded?

Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: Indeed, by Torah law the ḥalitza is to be entirely disregarded. The mishna’s ruling that she is disqualified from the priesthood is by rabbinic decree and is merely a stringency lest people not realize that she was pregnant and think that a ḥalutza is permitted to marry a priest.

There are those who say an alternate version of the dispute: Reish Lakish raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna: If ḥalitza was performed with a pregnant woman and the offspring is not viable, then he is forbidden to her relatives and she is forbidden to his relatives, and the ḥalitza disqualifies her from the priesthood. Reish Lakish explains the challenge: Granted, according to my opinion, as I say that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, this is consistent with that which is taught in the mishna: The ḥalitza disqualifies her from the priesthood, which should be understood as a rabbinic stringency, and it is understandable that the mishna does not teach: She does not require another ḥalitza from the brothers, because according to my opinion, once she miscarries, she does indeed require another ḥalitza from the brothers.

However, according to your opinion that ḥalitza performed with a pregnant woman is an effective ḥalitza, the mishna should have taught the full extent of her permissible status, i.e., that she does not even require another ḥalitza from the brothers after she miscarries because the original ḥalitza was effective. Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: Yes, it is indeed so that she does not require another ḥalitza from the brothers, but since the first clause taught: The ḥalitza does not disqualify her from the priesthood, therefore the latter clause taught: The ḥalitza disqualifies her from the priesthood, in order to directly contrast with the first clause rather than teach the greater novelty.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from the mishna: If a yavam had intercourse with his yevama, who was pregnant, and the offspring is not viable, and therefore she was bound by a levirate bond, he may maintain her as his wife. Rabbi Yoḥanan explains the challenge: Granted, according to my opinion, as I say ḥalitza performed with a pregnant woman is considered effective ḥalitza, and similarly, intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, it is due to that reason that the mishna teaches: He may maintain her as his wife, because the levirate marriage was indeed valid.

However, according to your opinion, as you said that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, and intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, the mishna should have taught that he should proceed to engage in intercourse with her again in order to consummate the levirate marriage and only then may he maintain her as his wife. Reish Lakish responded: What is the intention of the mishna when it teaches: He may maintain her as his wife? Perforce it means that he should proceed to engage in intercourse again with her and then he may maintain her as his wife, as any other way is insufficient to release her from the levirate bond. Therefore, it is unnecessary for the mishna to teach this explicitly.

There are those who say an alternate version of the dispute: Reish Lakish raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna: If a yavam had intercourse with his yevama, who was pregnant, and the offspring is not viable, and therefore she was bound by a levirate bond, he may maintain her as his wife. Reish Lakish explains how the mishna poses a challenge to Rabbi Yoḥanan’s opinion: Granted, according to my opinion, as I say that ḥalitza performed with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, and intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, this is consistent with that which is taught in the mishna: He may maintain her as a wife, which perforce means he should proceed to engage in intercourse with her again and then he may maintain her as his wife, as any other way is insufficient to release her from the levirate bond without this additional intercourse.

However, according to your opinion that intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage and therefore she is certainly considered to be his wife, the mishna should have taught: If he wishes he may send her out, through divorce, or if he wishes he may maintain her as a wife. Rabbi Yoḥanan replied: Yes, it is indeed so, but since the first clause taught: He should send her out, therefore the latter clause taught: He may maintain her as a wife, in order to directly contrast the first clause, rather than teach the full halakha with all its details.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from a baraita: In the case of one who consummates the levirate marriage with his yevama, and he does so under the assumption that there is a levirate bond and he is obligated to consummate a levirate marriage with her, and then she is found to have been pregnant at the time of the intercourse, a rival wife of this yevama may not marry, lest the offspring be viable. Before explaining the challenge, the Gemara notes that the reasoning of the baraita appears flawed: On the contrary, when the offspring is viable, that is a reason for her rival wife to be released from the levirate bond, and she should be able to marry any man. Rather, emend the baraita and say: Lest the offspring not be viable.

The Gemara now explains how the baraita poses a challenge to Rabbi Yoḥanan’s opinion: And if it enters your mind to say that intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, why should her rival wife not be permitted to marry? Indeed, her rival wife should be released from the levirate bond by virtue of the intercourse of her fellow wife. If the deceased had several rival wives, all of them become bound by the levirate bond. However, it is sufficient for one of them to either consummate a levirate marriage or perform ḥalitza in order to release the rest of them from their bond and thereby permit them to marry any man.

The Gemara defends Rabbi Yoḥanan’s opinion: Abaye said that the opinion ascribed to Rabbi Yoḥanan above is not an accurate portrayal of his opinion. Rather, with regard to intercourse with a yevama who is pregnant at the time, everyone agrees that it does not release her and her rival wives from the levirate bond; when they disagree it is only with regard to whether ḥalitza performed with a yevama who is pregnant at the time is effective in releasing her and her rival wives from the levirate bond.

Abaye continues to explain his opinion: Rabbi Yoḥanan holds that ḥalitza with a pregnant woman is considered effective ḥalitza, but intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse and therefore does not release her and her rival wives from the levirate bond. And Reish Lakish holds that intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, and ḥalitza with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza. Therefore, the baraita cited above does not pose a challenge, since all agree that intercourse with a pregnant woman will not free her or her rival wives from the levirate bond.

Rava said to him: Whichever way you look at it, one cannot differentiate between the validity of consummating the levirate marriage through intercourse and the validity of ḥalitza. If intercourse with a pregnant woman is considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse because if she miscarries it is apparent that there was always an obligation to perform levirate marriage or ḥalitza, then perforce ḥalitza with a pregnant woman should also be considered effective ḥalitza. And if intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse because in her currently pregnant state there is no obligation to perform levirate marriage or ḥalitza, then perforce ḥalitza with a pregnant woman should also not be considered effective ḥalitza. As we maintain

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו'. פי' איכא למימר אורחא דמילתא קתני שאם היתה מעוברת שהוכר עוברה לא הי' חולץ לה לכתחילה ואיכא למימר רבותא קמ"ל שאעפ"י שלא הוכר עוברה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה וכן היא בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה ואף על פי שצריכה כרוז ואי תנא החולץ למעוברת ה"א דוקא למעוברת שהכל יודעין ומכירין שחליצתה על הספק אבל בשלא הוכר עוברה לגזר דלמא איכא דחוי בחליצה ולא הוי בהכרזה קמ"ל.
ובגמרא דאיתמר החולץ למעוברת התם נמי רבותא קמ"ל שאעפ"י שחליצה זו חליצה של ספק משעה ראשונה לר' יוחנן אינה צריכה חליצה מן האחין ולא אמרינן דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בלידה [פי' בהפלה] וגזירה שמא יאמרו חליצה מותרת למעוברת [קודם לידה] אף על פי שהולד בן קיימא.
וסיפא דמתניתין דקתני ונמצאת מעוברת התם על כרחנו היה לו לשנות משנתנו כן בשבא עליה בתוך שלשה ולא הוכר עוברה שאם הוכר מזיד הוא ולא מייתי קרבן ואי לאחר שלשה ולא הוכר אנוס הוא שהרי התירוה ב"ד לינשא משום דרוב היולדת עוברה נכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר אנוס הוא וכי האי גונא אמרינן במסכת שבועות (דף י"ח) אי בשלא סמוך לוסתה אנוס הוא וכו', וכך מפורשת משנה זו בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל.

גמ' אינה צריכה חליצה מן האחין. לאו דוקא דלר' יוחנן אף ממנו אינה צריכה כלום אלא משום דריש לקיש נקט לה ולריש לקיש נראה שצריכה חליצה מן האחין דוקא כלומר שהאחין חולצין לה דכיון דחליצה פסולה היא שהרי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו כדאמרינן לקמן צריכה היא לחזר על כל שאר האחין דומיא דבעלת הגט אלא שהרב רבי משה הספרדי ז"ל כתב ממנו או מן האחין.

אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה. הא דלא אקשינן אמאי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו דאיכא למימר האי תנא סבר יש זיקה וכל זמן שלא חלצו לה אחין זקוקה היא לו.
וא"ת ולריש לקיש תקשי סיפא דמתניתין דקתני ואם אין הולד של קיימא יקיים ומשמע ופטורין מן הקרבן ואי ס"ד ביאת מעוברת לא שמה ביאה אמאי פטורין מן הקרבן אשת אח שלא במקום מצוה היא.
לאו קושיא היא דאעפ"י שאין שמה ביאה לפטרה דרחמנא אמר עיין עליו מכל מקום כיון שהפילה והוזקקה לו משעה ראשונה לא הויא עליה כאשת אח שלא במקום מצוה דלא מצינו יבמה שאסורה בשעת נפילה באיסור אשת אח ולאחר כן תתיבם אלא עיין עליו בעיונא בעלמא אמר רחמנא לומר שלא תחלוץ ולא תתיבם ולא תנשא עד שנדע מה יהא בסופה דהכי משמע בן אין לו כלל ולא משום דמחיים אין לו ולר' יוחנן דאמר אין לו אמר רחמנא והא לית ליה דוקא כשאין לו בסוף קאמר דאיהו אית ליה תגלי מילתא מסברא ומקרא אי נמי התם טעמא כדמפרש בירושלמי דגרסי' התם הרי שמת והניח אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבום ת"ל ולא ימחה שמו יצא זה שאין שמו מחוי יכול תהא מותרת לינשא ת"ל להקים שם בישראל עד שתדע אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא.
ויש שטועין ואומרים דלריש לקיש ודאי חייבין בקרבן דהא לא קתני מתני' ופטורין מן הקרבן ולאו מילתא היא וכן נמי ולד של קיימא אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ואף על פי כן אינה זקוקה משעה ראשונה ואין ביאה וחליצה כלום וחייבין בקרבן.

אי ביאת מעוברת שמה ביאה חליצת מעוברת שמה חליצה ואי ביאת מעוברת לא שמה ביאה חליצת מעוברת נמי לא שמה חליצה. פי' דאי משום איסור ספיקא כיון שעבר ובא עליה אמאי לא נפטרה צרה ואע"ג דאיכא חייבי לאוין ועשה שהם בעלו ולא קנו וצריכה חליצה התם איסור דבר אחר גורם לה ורחמנא רבינהו אבל הכא אם כשהיא מעוברת אינה ראויה ליבום שאם בא עליה לא קנה אם כן אשת אח שלא במקום מצוה היא ולחליצה נמי לא חזיא.

גמרא. אינה צריכה מן האחין. ולאו דוקא נקט מן האחין, אלא בין ממנו בין מן האחין אינה צריכה. ולריש לקיש צריכה חליצה או מן האחין או ממנו אי סבר לה ריש לקיש כשמואל דאמר (לעיל יבמות כז, א) בחליצה פסולה למיפטר נפשה פטרה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"א ה"כ) שחולצות ממנו או מן האחין. ויש לפרש דמשום דריש לקיש נקט מן האחין דדוקא מן האחין, אבל חליצה דידיה לא פטרה דסבר לה כרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין (ועיין רמב"ם שם פ"ד ה"כ וצ"ע).

אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה. הא דלא אקשי אם אינה חליצה אמאי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. משום דאיכא למימר דהאי תנא סבר יש זיקה, וכיון שאין חליצתה כשרה עדיין זיקתו קיימת.

ופריק מדרבנן ולחומרא. וקשיא לי ואם כן אפילו היה ולד של קיימא אמאי לא פסלה נמי ולחומרא. ויש לומר בולד שאינו של קיימא דוקא הוא דחומר משום דאיכא דהוי בחליצה ולא הוי בלידה, וגזרינן דלמא אמרי חליצה אינה פוסלת מן הכוהנ, ואהכרזה נמי לא סמכינן דכיון דליכא ולד דלוכח, חיישינן דלמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואתו למשרי חלוצה לכהן וכדאמרינן לקמן (יבמות לו, א). אבל בזמן שהולד של קיימא סמכינן אהכרזה דהא איכא ולד של קיימא דמוכח. ולקמן דאמרינן שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ודלמא איכא דהוה בחליצה ולא שמע בהכרזה, התם נמי לא מוכח עלה ולד צרתה דנתון במדינת הים ואפילו בדיעבד לא סמכינן אהכרזה ופסלו לכונה כנ"ל.

הא דפריק ריש לקיש מאי יקיים יחזיר ויקיים דלא סגיא. תמיהא לי מאי קא מסיים בה דלא סגיא לא הוה ליה למימר אלא מאי יקיים יחזור יקיים. ויש לומר דאלומי לפירוקיה קאמר לומר דעל כרחך לא סגיא בלאו הכי, דאלו הרשות בידו לקיים קאמר, רצה יוציא רצה יקיים מיבעי ליה, וכלישנא בתרא דמותיב מינה ריש לקיש לר' יוחנן בשלמא לדידי דאמינא מאי יקיים יחזור ויקיים שפיר. ואם תאמר הא משמע יקיים ופטורים מן הקרבן, ואם איתא דביאת מעוברת לא הויא ביאה, אשת אח שלא במקום מצוה היא, יש לומר דאף על גב דלא שמה ביאה לפוטרה, היינו משום דכתיב ובן אין לו עיין עליו בעיונא בעלמא, מכל מקום כיון שהפילה ואיגלי מלתא דהוזקקה לו משעה ראשונה, לא הוה עליה כאשת אח שלא במקום מצוה, שאם אין אתה אומר כן היכן מצינו לריש לקיש יבמה שהפילה האיך מתיבמת והלא בשעת נפילה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה, וכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אחת שיש לה בנים. אלא דטעמא כדאמרן שלא נאסרה עליו לגמרי, אלא שצריכה להמתין עד שנדע אם הוזקקה לו אם לאו, וכשהפילה כבר נודע שהוזקקה.

אי חליצת מעוברת לא שמה חליצה ביאת מעוברת לא שמה ביאה. דאי משום ספק שמא יפגע באיסור אשת אח, היינו לכתחלה הא דיעבד אמאי לא נפטרה צרתה. ואף על גב דאיכא חייבי לאו ועשה באלמנה מן הנשואין לכהן גדול דעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום, ואם בעל לא קנה וצריכה חליצה, התם נמי מרבויא דקרא דועלתה יבמתו דרחמנא רבינהו לחליצה כדאיתא בפרק כיצד (לעיל יבמות כ, א) אבל הכא דמשום דמעוברת אינה ראויה ליבום היא אם כן אשת אח שלא במקום מצוה היא ולחליצה נמי לא חזיא.

החולץ ליבמתו

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו' והא דלא קתני החולץ למעוברת י"ל משום דכונס ליבמתו לא מתניא ליה בכונס את המעוברת דלאו עסקינן שיביא עצמו לספק אשת אח ואפי' לספק קרוב לודאי דרוב נשים מעוברות יולדו' ולד של קיימ' ובן כרת הוא ולא בן קרבן א"נ דלרבותא נקט ונמצאת מעוב' דאעפ"י דבשעת חליצת' לא היתה נראית למעובר' יהיו העולם סבורים כי חליצתה כשרה א"ה כשילדה ולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה ואעפ"י שאתה מצריכה כרוז לכהונה סמכינן אהכרזה כיון דאיכא ולד דמוכח ואם אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה:

אין הולד של קיימא כגון שהפילה או שילדה חי ולא שהה ל' יום והוא ספק בן ט' ספק בן ח' ולא נגמרו סימניו שאילו נגמרו סימניו או דקים לן בגויה דכלו לו חדשיו אפי' לא נתקיים אלא ליום א' ולד מעליא חשיב וכדאיתא במ' נידה וכדבעינן לברורי לקמן במכילתן בס"ד:

ופסלה מן הכהנה פי' ואפי' בדיעב' מפקינן לה אם נשאת לכהן הכונס ליבמתו ונמצאת מעובר' פי' כשכנסה תוך ג' חדשים לעיבורה דאילו לאחר ג' חדשים כיון דלא היה עוברה ניכר לשלישי ומיהו כדאמרינן במס' שבועות בבועל אשתו ופרשה נדה אם בעלה סמוך לנדתה אנוס הוא ופטור:

גמרא איתמר החולץ למעוברת והפילה והא דלא נקט ונמצאת מעוברת משום דהכא ליכא מהנהו טעמא דנקט התנא דפריך לעיל וכיון דכן הא עדיפא ליה איכא כח דהיתרא לרבי יוחנן דאע"ג דחלץ למעובר' מפורסמת דבההיא שעתא דחליץ לה היתה בחזקת דלא חשיבא חליצה דרוב נשים מעובר' אפי' הכי הויא חליצה ואינה צריכה חליצה מן האחין:

ור"ל א' צריכא חליצה מן האחים ק"ל למה להו למנקט מן האחים וכ"ת משום דאפילו תימא דלא הויא חליצה לפטרה לשוק מ"מ פסל' בחליצ' זו עליו ועל כל האחים דלא גרעא מגט דעלמא וחליצה דעבדי לה השתא לפטרה לשוק חליצה פסולה היא וצריכא לחזר על כל האחים לר"ל ור' יוחנן והא ר' יוחנן לית ליה הכי אלא כשמואל ס"ל דחליצה פסולה אינה צריכא לחזור על כל האחים כדכתבנא לעיל בפ"ד אחין וכ"ת דר"ל ס"ל הכ' ואגב לישנא דר"ל נקטיה כדר' יוחנן א"כ ה"ל לר"ל למימר צריכא חליצה ממנו ומכל האתי' וי"א דר"ל לא פסלה בחליצה הראשונה על האחי' אלא עליו לבדו משום דעבד בה מעשה כל דהו הלכך הויא חליצ' אחין כשרה וחליצתו פסולה וקסברי דאפילו למיפטר נפשה חליצה מעולה בעיא א"נ כגון דאית לה צרה בעיא חליצה מעולה אבל דעת הגאון ז"ל דהיא וצרתה פסולה עליו ועל כל האחים ואפילו לר"ל ולפי זה הא דנקט הכא אחים לאו לעיכובא אלא דהכי עדיף טפי כיון דאיהו כבר חליץ לה זימנא אחרינא וכן כתב הרמב"ם ז"ל שחולצות ממנו או מן האחים:

ור"ל איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן ק"ל למהר"ם מ"ט דר"ל בהא דהא שפיר קאמר ר' יוחנן ובכולי תלמודא אמרינן לה ואילו הכא קי"ל כר"ל ותירץ הוא ז"ל דר"ל חליצה ראשונה מסופקת היא דודאי אם בשעה שחולץ לא היתה ראויה לבא לכלל לידה ההיא עיבור כמאן דליתיה דמי וחליצ' שחלץ לה כשרה אלא דאיהו חייש דילמא באותה שעה ראויה היתה לילד והולד היה גמור אלא שגרם לה אחרי כן גורם להפיל וחליצה דמעיקרא לאו חליצ' היא כלל ולהכי קאמר דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן ור' יוחנן סבר דכל שהפילה אין העיבור הראשון כלום ובתוס' פירש דריש לקיש סבר דכל שהיא מעוברת משום צדדים הוא דלא תועיל לה חליצ' שלא אמר הכתוב לחלוץ אלא במקום שאין שום צד של בן בעולם וכדנקיט בתר הכי מקרא דבן אין לו עיין עליו אמר הכי מעיקרא מסתברא ולה"ק דאיגלאי מילתא נמפרע לא אמרי'

בן אין לו עיין עליו אם יש לו בן כל דהו ואפילו ממזר ועיין עליו שלא יהא שום צד בין בשעת ביאה ולא בשעת חליצה:

אלא לדידך אמאי פסלה וא"ת וליקשי ליה מרישא אמאי'. אסור בקרובתיה י"ל דמרישא ליכא למפרך דדילמא רישא לאו משום חליצה אלא משום דקסבר האי תנא יש זיקה או דחיי' או אפילו לאחר מיתה. ולפי' מ"ה ז"ל ק"ל אמאי פסלה מן הכהונה דהא חליצה הראשונה מסופקת היא ואולי היתה חליצה גמורה וי"ל דאי משום ספיקא בדיעבד מיהא לא תיפוק דהא ספק חליצה לכהן לא גזרו בה בדיעב' כדאית' בפ' כיצד ולה"פ ודאי היינו דלא אקשי' ליה מרישא דכיון דחליצה מסופקת היא דין הוא שיאסר בקרובותיה באחות חליצה אפילו בספק ואפי' בדיעבד גזרו בה כדפרי' בפ' כיצד וכ"ש דלישנא דאסור בקרובותיה לא משמע בדיעבד כדמשמע לישנא דפסלה מן הכהונה:

מדרבנן ולחומרא פי' דמאן דחזא דחלצה ספק חליצה כשרה הות וסבר דחליצה כשרה לכהונה ואע"ג דמכריחינן על דלא הות חליצה דילמא לאשמוע' בהכרז' כדאי' לקמן וא"ת א"כ אפי' ולד של קיימא נמי נפסלה לה מה"ט וי"ל דכיון דאיכא ולד דמוכח ואית ליה קלא סמכינן עליה ועל ההכרזה:

בשלמא לדידי וכו' היינו דקתני ונפסלה מן הכהונה פי' דלא נקט לישנא דהיתרא אינה צריכה חלוצה אלא נקט לישנא דאיסורה ופסלה מן הכהונה לאשמועינן דאפילו תימא דצריכה חליצה פסולה בחליצה ראשונה מיהת לחומרא אלא לאידך לישנא דהיתרא ה"נ למיתנא ומינה שמעינן בכל דכן נפסלה לכהונה:

היינו דקתני יקיים פי' דקס"ד דהכי משמע יקיימה בביאה הראשונה:

מאי יקיים יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי ופרש"י ז"ל דלא סגיא לה בביאה ראשונה דביאת מעוברת אין שמה ביאה ואיכא למידק למה לי' לתלמוד' למימר דלא סגיא מתני' לימא מאי יקיים יחזור ויקיים וי"ל דאלו אמרינן הכי הוה משמע דדחויי בעלמא מדחי לה להכי נקטינן דלא סגיא דאדרבא לשון יקיים משמע שצריך לקיום הדבר ולבעול מדלא קתני רצה מוציא רצה מקיים וכדדייקי לקמן לאידך לישנא וי"מ דה"ק יחזור ויקיים עכ"פ דכיון דלא סגייא ליה ביאה ראשונה אילו מוציאה עתה בחליצה מוציאה על ביאה ראשונ' שתהא כאשת אח שלא קיים בה מצות יבום וא"ת ור"ל היכא אתיא ליה מתני' שפיר דהא לדידיה כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה הויא לה ביאה באשת את שלא במקום מצוה והיה מן הדין שיתחייב בקרבן ואילו מתני' לא תני חיוב קרבן אלא כשהיה ולד של קיימא וי"ל דר"ל נהי דביאת מעוברת אינה ביאה לקנות בה ליבימתו מפני שהיא גרועה ומשום דכתב ובין אין לו עיין עליו מ"מ כיון שהפילה ונמצאת שהיא זקוקה לו לא חשיבא ביאת אשת אח שלא במקום מצוה דהא אשתו היא והותרה היא לבסוף ואפילו כשחלץ אותה עתה אינו חייב עליה וכ"ש כשחזר וכנסה. ותדע לך שאילו היתה אותה שעה ביאתו עליה ביאת איסור אשת אח שיש לו בנים היאך יכול עתה לכונסה והא כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה היא כאשת אח שיש לה בנים אלא ודאי כדאמרן דביאה גרועא חשיבא לקנות אבל ביאת איסו' באשת אח שיש לה בנים לא חשיבא:

אמר אביי בביאה כ"ע לא פליגי דלא פטרא פי' ואפי' רבי יוחנן ולית ליה לאביי הא דאמרינן לעיל דאיתביה ר' יוחנן לר"ל מה טעם מייבמין וסבר דחד מתלמודיו דאותבה אליבא דרבי יוחנן דסבר דרבי יוחנן אפילו בביאה פליג וא"ת ולאביי מאי טעמא דמודה רבי יוחנן בביאת מעוברת דלא שמה ביאה טפי מחליצה דהא סברא וקרא דנקטינן ליה לעיל א"כ איתנהו בביאה כמו בחליצה וי"ל דקסבר דכיון דביאה דאיסורא היא שמא תלד ולד של קיימא דין הוא דביאה דאיסור לא תקנה אבל בחליצה ליכא איסורא:

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת. ומיירי שחלץ לה תוך שלשה חדשים דאי לאחר ג' חדשים לא מצי למימר לקמן בזמן שהולד של קיימא חייבין בקרבן שהרי אנוס הוא אחרי שעשה כתקנת חכמים אלא מיירי תוך שלשה חדשים ומזיד לא הוי דסבור הוא שאינה מעוברת ואע"ג דאמרינן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיעברו ג' חדשים מ"מ דיעבד שפיר דמי ולהכי נקט [בגמ'] החולץ למעוברת משום דאשמעינן רבותא דאע"ג דידע שפיר שהיא מעוברת קאמר ר' יוחנן דאינה צריכה חליצה מעולה. א) ועוד דהו"ל לאתויי בהדיא הא דתנן לקמן לא תחלוץ עד שיעברו עליה ג' חדשים ולפרוך לר' יוחנן תחלוץ בתוך שלשה ותנשא לאחר שלשה. ונהי נמי דלקמן פריך לה הכי הכא הו"ל לאתויי ועוד מאי קאמר ולטעמיך תחלוץ לאחר ג' ותנשא וכו' היכי מצי להנשא לאחר ג' הא שמא צרתה מעוברת מולד בן קיימא ואין החליצה כלום ומשום ולד לא מפטר דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם:

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובתי' והיא מותרת בקרוביו ולא פסלן מן הכהונה ואם אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובתי' והיא אסורה בקרובי' ופסולה מן הכהונה, הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבים בקרבן ואם אין הולד של קיימא, ס' בין ט' לראשון ובין ז' לאחרון יוצא והולד כשר וחייבים באשם תלוי, פי' אם הולד של קיימא נמצאת חליצתה בטלה ומותרת להנשא לכהן אבל אם איזה של קיימא ונמצאת שצריכה חליצה. והוא אסור בקרובותי' כו' לקול במתני' מפרש קרובות החליצה הנאסרות על החוף וקרובי החולץ הנאסרים על החליצה ואם כנסה תוך ג"ח למיתת בעלה ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא דהו"ל אשת אח שי"ל בנים וקיימי' עלי' בכרת וחייבים חטאת כדין שגגת כל חייבי כריתות ואם אין הולד של קיימא ואם הי' ספק כגון שכנסה בסוף ב' חדשים וילדה לסוף ז' ואין ידוע אם בן ט' הוא והוא של ראשון או בן ז' והוה של אחרון יוציא מפני שהוא ס' כרת והולד כשר ממ"נ וחייבים באשם תלוי כי הוא ס' ח"כ:

איתמר החולץ למעוברת והפילה ר"י אומר א"צ חליצה מן האחים חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה. ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחרים חליצה מעוברת לא שמה חליצה וב"מ לא שמה ביאה במאי קמיפלגי אב"א סברא אב"א קרא אב"א סברא ר"י סבר אם יבא אליהו ויאמר דהאי דמיעברא אפולי מפלה לי' לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי אגלאי מילתא למפרע. ור"ל סובר איגלא מילתא למפרע לא אמרינן. אב"א קרא ר"י אומר ובן אין לו אמר רחמנא והא ל"ל ור"ל אמר ובן אין לו עיין עליו:

איתבי' ר"י לר"ל אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי' ופסלה מן הכהונה בשלמא לדידי דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה מ"ה פסלה מן הכהונה אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה א"ל מדרבנן ולחומרא, פי' אבל חליצה גמורה לא הויא למיפטרי לשוק אלא אכתי צריכה חליצה: תניא כוותו' דר"י החולץ למעוברת והפילה צריכה מן חליצה מן האחין:

א"ר הל' כוותי' דר"ל בהני תלת חדא האי ואידך דתנן המחלק נכסי' ע"פ ריבה לא' ומיעט לא' והשוה להו את הבכור דבריו קיימים ואמרי' התם כי אתא רבין מר תנתן שדה פי' לפ' ויירש פ' שדה פ' ר"י אמר מתנה לזה יירושה לזה קנה דמהני לשון מתנה של זה וזה שאמר לשון ירושה ור"ל אמר לעולם לא קנה עד שיאמר פ' יירש שדה פלוני ופ' שדה פ' פי' אינו מועיל לשון מתנה לזה שאמר לשון ירושה עד שיאמר לכאו"א לשון מתנה, עיין בפסקי יש נוחלין ואידך הכותב נכסים לבנו לא"מ האב א"י למכור מפני שהן כתובים לבנו והבן למכור מפני שהן ברשות האב, מכר האב מכורים עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב, ואיתמר מכר הבן בחיי' אב ומת הבנן בחיי האב ר"י אומר לא קנה לוקח ור"ל אמר קנה לוקח ר"י אמר לא קנה קנין פירות כקנין הגוף דמי ור"ל אמר קנה ק"פ לאו כק"ה דמי:

הקשה ר"ת ז"ל אנן דקיי"ל כר"ל דק"פ לאו כק"ה דמי וקיי"ל כר"י דאמר האחין הלקו לקוחות הן האיך נמצא ידינו בבה"מ דלא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דהא הכא מקשי' לר"י בהשולח גט ובהמוכר את הבית אר"י הל' כוותיהו דמקריבותו לגבי ריש גלותא דלקוחות הן והל' נמי כר"נ בדיני דאמרי' התה כוותי', ונ"ל לתרץ דאע"ג דפסקינן הל' האחין שחלקו לקוחות הן דוקא לענין שלא יהא להן דרך זה ע"ז ולא סולמות זע"ז ולא תלונות זע"ז ולא אמת המים זע"ז שדינן כדין המוכר דאמרי' מוכר בעין יפה מוכר אבל לא לענין שיהי' מחזירים זה לזה ביובל תדע שהרי מימורת הן ומי שאמר זו ל"א זו שזו אמר ר"נ א"ש האחין שחלקו לקוחות לקוחות הן דמחזירין זה לזה ביובל והלכך אע"ג דאפסקינן הל' כשמואל לא אפסקי' הלכה כר"י דלא הס"ל חדא בינייהו טעמא דמילתא דכי היכי דמוכר בע"י מוכר ה"נ האחים בע"י חולקין אבל לענין מחזירין זה לזה הטעם הוא דאין ברירה ודמי ללקוחות ובזה אין הלכה כמותו דיש ברירה ולא דמי בהא ללקוחות.

אין הולד של קיימא יקיים תנאי משום ר"א אמרו יוצאי בגט. אי קשיא מהכא איכא לאותיבי' לר"ל דאמר ביאת מועברת לאו שמי' ביאה בע"כ לא פליגי אל אדת"ק לא קנים לי' ור"א קנים לי' שיוציא, אבל כי מפיק לה בגט מפיק לא ואם ביאת מעוברת לא שמה ביאה לא תיפיק לא בחליצה. תשובה א"ל לר"ל האי דקתני יוציא בגט לא בגט לחודא קאמר אלא בגט עם חליצה והאי דתנא בגט משום דאתא לאשמועינן דאע"ג דביאת מעוברת לא שמה ביאה לא סגי לה בחליצה אלא בעא מיני' גט מדרבנן דלא גרע ממאמר דבעיא גט וכי היכי דאמרו לעיל גבי חליצה לר"ל דאע"ג דחליצת מעוברת לא שמה חליצה פסלה מן הכהונה דרבנן ה"נ הכא בביאת מעוברת צריכה גט מדרבנן וחליצה דלא תניא משום דפשיטא להו דבעי' חליצה אבל המורה פי' ומיהו בגט בלא חליצה סגי ואינו נ"ל דהא איפסקא הל' כר"ל וכמו שחליצת מעוברת לא מפקעה זיקה ועדיין צריכה חליצה מן האחין ה"נ באית מעוברת לא מפקעה זיקה לצאת בגט בלבד אלא צריכה חליצה:

אמר רבה ר"א ור"מ אמרו ד"א ר"א הא דאמרן ר"מ מאי היא דתנאי לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר"מ וח"א יוציא לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, אמר רבא ולדברי חכמים יוציא בגט אמר מ"ז דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפרוש ש"מ, כתב ר"ח ז"ל ואע"ג דקיי"ל הל' כר"מ בגזירותיו ה"מ בדגזר הני אטו הני כדתניא הרי שהיתה רדופה לילך לב"א או שהי' לה כעס בבית בעלה, אבל הכא קנסא קא קניס ולית הל' כוותי' בקנס:

אמר ר"א אר"י ברי' דר"א התם תני' רשבג"א כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ס' הוא ואתמר ממת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה, פי' ה"ה אם מת בתוך ל' כדפרשי' בשבת בפ' ר"א דמילה בסופו, אמר רבינא משמי' דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת פי' שאם תחלוץ תאסר עליו ואי קשיא הא אמרן לעיל בפ' כיצד דחליצה דרבנן ובס' חליצה לא גזרו רבנן י"ל התם דס' מיבמה חלצה ס' מאחר חלצה יש להקל בה אבל הכא דודאי מיבמה חלצה אע"ג דבספיקא חלצה אתי למשרי חליצה לכהן ואלים האי ס' מהאי ס' א"נ התם דיעבד כדקתני' אם קדמו וכנסו אבל הכא לכתחלה. ר"ש משמי' דרבא אמר א' זו וא' ז' חולצת.

איתמר החולץ למעוברת והפילה ר"י אומר אינה צריכה חליצה מן האחין ר"ל אמר צריכה חליצה מן האחים חליצת מעוברת לאו שמה חליצת והלכתא כר"ל ומודה ר"ל דפסולה לכהונה לחומרא ופסלה מן האחים וצרתה פסולה לו ולאחין ולחומרא כללא דמילתא חליצת מעוברת שהפילה לאו שמה חליצה לחומרא אבל החולץ למעוברת והולד בן קיימא תרוייהו מודו דלאו שמה חליצה כלל ולא פסלה מן הכהונה תניא הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת הרי זו לא תנשא צרתה [שמא] לא יהיה הולד בן קיימא וביאת מעוברת לאו שמה ביאה וא"ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים וולד של קיימא ילדן ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם והא דקתני רישא שמא לא יהא ולד של קיימא לאו דוקא שמא דבין יהא ולד של קיימא ובין לא יהא ולד של קיימא לא תנשא צרתה:

גמרא אלא לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה כו' הא דלא נקט במילתיה אמאי אסור בקרובותיה דהוא ריש מילתיה דמתניתין וכן נקטי התוספות בדבריהם בשמעתין אההיא דתוך ג' חדשים לאו חליצה היא י"ל דודאי מודה ר"ל דאסור בקרובותיה כיון דחליץ לה ועביד בה מעשה כל דהו ה"ל לגבי דידיה חליצתו חליצה לאסור בקרובותיה דמהאי טעמא כתבו הרא"ש ונ"י דדוקא חליצת אחים כשרים אבל הוא לא מצי חליץ לה דהורעה זיקתו אבל לדעלמא לפוסלה מן הכהונה פריך שפיר אמאי פסלה כיון דלאו שמה חליצה וצריכה חליצה אחרת מן האחין ודו"ק:

בתוס' בד"ה החולץ ליבמתו כו' ובגמרא נקט נמי מעוברת לרבותא דאע"פ שהוכר עוברה כו' עכ"ל ומיהו כדפריך ממתני' לר"ל לא בעי למימר דר"ל לא פליג אלא בהוכר עוברה אבל בנמצאת מודה ר"ל דהוה חליצה מעליא דלא נראה ליה לחלק כן לפי האמת:

שם בא"ד [למעוברת לרבותא כו' מה שהקשה בחדושי מ"ב מאי מקשה אר"ל ממתניתין הא יש לחלק בין הכיר ללא הכיר אין כאן קושיא דלפי טעם דר"ל בין אין לו עיין עליו הואיל ובאותה שעה ראוי להתקיים וכו' א"כ מה לי הכיר או לא כיון דהוי לה בן ודו"ק. מהר"ם יצ"ו]:

תוס' בדבור ראשון א"נ נקט נמצאת משום סיפא וכו'. ר"ל דלעולם דלשון החולץ למעוברת עדיף טפי דלכך נקט בגמ' החולץ למעוברת דלמה לו למנקט לשון ונמצאת והא דנקט במתני' לשון ונמצאת מוכרח היה התנא למיתני כן משום סיפא וכו':

ד"ה ונמצאת מעוברת וכו' עד וא"ת א"כ אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותיה וכו' דהא תנן לקמן וכו'. ע"כ צריכין אנו לומר דקושית התוס' היא אליבא דר' יוחנן דלריש לקיש ל"ק מידי דאיהו ס"ל הא דקתני במתניתין אסור בקרובותיה וכו' ופסלה מן הכהונה היינו מדרבנן ולחומרא כדאיתא בגמרא וא"כ צריכין אנו לומד דס"ל לתוס' דלר' יוחנן אע"ג דס"ל דחליצת מעוברת שמה חליצה היינו בחולץ אחד ג' חדשים אבל בתוך ג' חדשים אפילו ר' יוחנן מודה דלא שמה חליצה דאל"כ הא מתני' דלקמן היבמה לא תחלוץ וכו' א"ר יוחנן ולקמן (יבמות דף מ"א ע"ב) פריך לה אר' יוחנן ומסיק דטעמא דמתני' לא הוי משום דשמא תפיל ותנשא בחליצה זו וחליצת מעוברת לא שמה חליצה אלא משום טעם דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' א"כ ש"מ דאף ר' יוחנן מודה בזה וכן כתבו התוס' לקמן ריש דף ל"ו בסמוך ד"ה בשלמא וכו' עד דהא ודאי תוך ג' מודה ר' יוחנן וכו' וטעמא משום דאינה עולה ליבום דאפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה לאו בת יבום היא ולכך אינה עולה לחליצה וכו' אלא דאנן צריכין ליתן טעם דמ"ש אחר ג' אפי' היא מעוברת אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברה מפולי מפלה הויא בת חליצה ויבום ובתוך ג' אפי' אם יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה לאו בת חליצה ויבום היא וי"ל דמשום תוך ג' תקנת חכמים דלא תתיבם שום יבמה בעולם תוך ג' ולא פלגי רבנן ולכך אפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה לאו בת יבום היא משא"כ לאחר ג' דליכא שום תקנה ולכך אפילו היא מעוברת אם הפילה לאחר מכן שמה ביאה ושמה חליצה למפרע מטעם אם יבא אליהו וכן איתא בהדיא בגמרא לקמן (יבמות דף מ"א ע"ב) על מתני' דהיבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה ג' חדשים הכא אם יבא אליהו ויאמר בהדיא לא איעברה מי משגחינן ביה ויבמינן לה בתמיה הא קטנה דלאו בת עיבורה היא ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים אלא שיש להקשות לפי זה הא דאיתא בגמרא בשמעתין איתיביה ר"ל לר' יוחנן אין הולד של קיימא וכו' ומאי מותיב ליה הא מתני' בתוך ג' איירי ותוך ג' אפי' ר' יוחנן מודה דלא שמה חליצה מדרבנן לפי שנויא קמא דתוס' בדבור זה וי"ל דר"ל ס"ל אידך שנויא דתוס' עיקר דתוך ג' אם אינה מעוברת אם חלצה בדיעבד אפי' מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת ולכך פריך לר"י דאי אמרת חליצת מעוברת שמה חליצה אינה צריכה חליצה מן האחין מבעיא ליה אלא ודאי חליצת מעוברת לא שמה חליצה ולכך הואיל ונמצאת מעוברת צריכה חליצה אחרת וגם התוס' בעצמם אינם תופסים שנויא קמא לקושטא דמלתא לומר דמדרבנן לא הויא חליצה כלל אפילו בדיעבד אלא רצונם לומר דהא דקתני אסור בקרובותיה אתי שפיר אפי' את"ל דלא הויא חליצה כלל דנהי דלאו חליצה היא מ"מ אסור בקרובותיה וכו' וק"ל:

ד"ה תיגלי מלתא למפרע וכו' עד וא"ת לר"ל הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן וכו'. לאו דוקא נקטו מעוברת דא"כ מזיד הוא ולא שייך כאן קרבן אלא ר"ל נמצאת מעוברת ואמתני' הקשו דקתני הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבים בקרבן אין הולד של קיימא יקיים דמשמע דאם אין הולד של קיימא דהיינו שהפילה אין חייבים בקרבן ואמאי פטור מן הקרבן וכו':

ד"ה הרי זו לא תינשא כ"ש היא שלא תנשא ולא תיבעל כו'. ר"ל שלא תיבעל דשמא יהא הולד בן קיימא ונמצא פוגע באשת אח שלא במקום מצוה ולא תנשא דאע"ג דהשתא לא אסיק אדעתיה הא דהולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם מ"מ אסורה לינשא לשום אדם דשמא לא יהא הולד של קיימא וא"כ לר' יוחנן יחזור ויבעול ולריש לקיש עכ"פ אם רוצה לינשא לאחר צריכה ממנו גט אלא אפילו צרה דס"ד דתנשא ממ"נ דאם יהא הולד של קיימא הולד פוטרתה ואם אין הולד של קיימא החליצה פוטרתה אפ"ה לא תנשא:

ד"ה כי פליגי בחליצה ובביאה כ"ע מודו שלא יבא לידי איסור. ר"ל שאם אתה אומר דהכונס למעוברת והפילה דביאתה ביאה למפרע אתי לייבם מעוברת לכתחלה ושמא יהא הולד של קיימא ויבא לידי איסור אשת אח וק"ל:

תוס' בד"ה ונמצאת כו' וא"ת א"כ אם אין הולד כו' כצ"ל:

במשנה הכונס כו'. יוציא כו' ספק כו' יוציא. ז"פ דיוציא הא' בלא גט והב' הוא בגט וכל חד מתפרש לפי ענינו ולכן דקדק רש"י לפרש לקמן (לו ב) על הא דתנא משום ר"א יוציא בגט דמלת בגט מורה דל"צ חליצה אבל מ"מ לא ה"ל לפרש נגד ההלכה דקי"ל כר"ל ואליביה נפרש דקמ"ל דבעיא גט ג"כ ולא סגי בחליצה לבדה אף דביאת מעוברת לש"ב וכמש"כ רש"י לקמן בגמרא ד"ה דלא סגי וי"ל פרש"י אף אליבא דר"ל משום דלר"א נראה אף דנמצאת שאינה מעוברת כיון דנכנס לס' אשת אח לייבם בתוך ג"ח (דבהכי איירי מתניתין כמש"כ התוס') יוציא ובזה סגי בגט לבד כמש"כ התוס' לקמן ד"ה ונמצאת ועוד דדיעבד כו' וה"ה ביבום וכמו שפסק המחבר בשו"ע ר"ס קס"ד:

גמרא תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן. ועי' תד"ה תיגלי שכ' דהכא אין זה ספק שראוי להתברר עכשיו כו' ונ"ל דאם הוחזקה בנפלים שכבר הפילה ג' עי' לקמן (סה ב) אפי' לר"ל חליצתה בעבור ד' הויא חליצה דזהו כמו שנתברר לנו עכשיו ואפי' לטעם דעיין עליו נמי י"ל דהויא כמו שעיינו עליו דאין לו בן:

שם א"ל רבא מ"נ אי חליצת כו' חליצה ביאת כו' ביאה ואי ביאת כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה זו ל"ת צרתה. כ"ש היא כו'. עי' מהר"ם (וט"ס בדבריו ר"י במקום ר"ל ור"ל במקום ר"י) אבל היא בלא"ה אסורה משום מעוברת חבירו ועי' לקמן (מא ב) תד"ה אמאי:

תוס' ד"ה תגלי מילתא וכו' דאמר לקמן דף לט וכו' . צ"ל דף קיא ע"ב:

מתני' החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו' אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה:
ואף בחולץ תוך שלשה, מ"מ בדיעבד כשרה החליצה, ומש"ה אסור בקרובותיה, ואפילו מדרבנן א"צ חליצה אחרת, כדמוכח ממאי דמקשה ר"ל (דסוברת חליצת מעוברת לא שמה חליצה דדריש בן אין לו עיין עליו, לר"י דאמר דחליצה כשרה) ממתני' דתנן אסור בקרובותיה, בשלמא לדידי דלא שמה חליצה היינו דקתני אסור בקרובותיה מדרבנן ולחומרא אלא לדידך א"צ חליצה אלא מן האחין מבעי ליה, ואם איתא דמדרבנן צריכה חליצה אחרת, איך הו"מ למתני כן, ובתוס' (ד"ה ונמצאת) בתירוצם א' ס"ל דמדרבנן בעי חליצה אחרת, ואיני מבין:

מתני' החולץ הוא מותר בקרובותיה. דלאו חליצה היא דהא לא בעיא: קרובותיה וקרוביו. מפרש לקמן במתני' הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו וקרוביו שנאסרים על האשה מחמת בעלה: אם אין הולד של קיימא. שהיה נפל: וחייבין בקרבן. שבעל אשת אח שלא במקום מצוה: הולד כשר. ממה נפשך: גמ' אינה צריכה חליצה מן האחין. דהך חליצה מעלייתא היא: שמה חליצה. היכא דהפילה דאיגלאי מילתא דבת חליצה הואי: מדרבנן ולחומרא. דלמא אתי למישרי חלוצה לכהונה דלא ידעי דהואי מעוברת: היינו דקתני פסולה ולחומרא. ולא קתני בהדיא אין צריכה חליצה מן האחין: אלא לדידך. דאמרת חליצה מעלייתא היא לישמעינן הא דאינה צריכה חליצה ואנא ידענא דאסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה: ואיידי דתנא רישא לא פסלה. ולא תנא חליצה דהתם לא מצי למימר וצריכה חליצה תנא נמי סיפא פסלה ולא איירי בחליצה: אין הולד של קיימא יקיים. הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת: היינו דקתני יקיים. דלא מצריך ביאה לאחר שהפילה ואם בא לגרשה בגט מגרשה דאיפטרה לה בביאה קמייתא וביאת מעוברת שמה ביאה דקס''ד יקיים דקתני מתני' לאו חובה היא אלא התירא משום דתנא רישא אם הולד של קיימא יוציא: דלא סגי בלא''ה. דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה דאם לא יחזור ויבעול לא מצי למפטרה בגט דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא''כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לאו שמה ביאה ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה הואיל ומ''מ בא עליה: רצה יוציא. בגט רצה יקיים מיבעי ליה: אלא שמא לא יהא ולד של קיימא. ונמצאת זקוקה ליבם וביאת מעוברת לא שמה ביאה:

מתני' החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת הא דלא נקט החולץ . למעוברת כדנקט בגמ' משום דרבותא היא דאע''ג דלא היה עוברה ניכר בשעת חליצה ונראית חליצה מעולה אפילו הכי לא פסלה בזמן שהולד של קיימא ובגמ' נקט נמי למעוברת לרבותא דאע''פ שהוכר עוברה כיון שהפילה חליצה מעלייתא הויא א''נ נקט נמצאת משום סיפא דהתם לא מצי למיתני הכונס ליבמתו מעוברת דא''כ מזיד הוא ולא מיחייב קרבן דלא שב מידיעתו הוא: ונמצאת מעוברת. בחולץ תוך ג' חדשים איירי דומיא דסיפא דהכונס יבמתו דאיירי תוך ג' דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד וכה''ג אמרינן בשבועות (דף יח. ושם) פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה וא''ת אם כן אם אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותיה דתוך שלשה חדשים לאו חליצה היא דהא תנן לקמן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו לה ג' חדשים ומפרש בגמ' טעמא דכיון דאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואר''י דנהי דלאו חליצה היא מ''מ אסור בקרובותיה כיון דמדאוריי' הויא חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפילו מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת דאמר לקמן יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג' צריכה להמתין ג' חדשים משמע דלא בעיא חליצה: צריכה חליצה מן האחין. לאו דוקא מן האחין דה''ה דלא פקעה זיקת החולץ אי נמי מן האחין של מת קאמר: והא לית ליה. כיון דהפילה לבסוף אבל בר קיימא לא א''נ כשהוא בר קיימא נפקא לן מלהקים שם ומלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי: וריש לקיש סבר בין אין לו עיין עליו. הואיל ובאותה שעה היה ראוי להתקיים וא''ת א''כ תפטר לשוק בלא חליצה כמו בזרע פסול דנפקא לן (לעיל דף כב:) נמי מאין לו ואמאי נמי אמרינן לקמן דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ויש לומר דאמרינן נמי עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא כל זמן שעומדת בספק: תגלי מילתא למפרע לא אמרינן. אע''ג דלקמן (דף מא:) גבי ספקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא''א לידע העתידות אבל התם א''צ לידע אלא מה שבאותה שעה וא''ת לריש לקיש הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א''כ אשת אח שלא במקום מצוה היא ואר''י דאפ''ה לא מחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן (דף לט) דתגדלנו: רצה יוציא רצה יקיים מיבעיא ליה. והא דקתני לעיל גבי ד' אחין ב''ש אומרים יקיימו ולא קתני רצו משום דהתם ליכא למיטעי: הרי זו לא תנשא צרתה. כ''ש היא שלא תנשא ושלא תבעל אלא צרתה איצטריך שלא תאמר תנשא ממה נפשך: כולי עלמא לא פליגי. הא דקאמר לעיל איתיביה הכונס יבמתו להד''מ וכה''ג איכא בפרק המפלת (נדה דף כד.) גבי פניו ממוסמסין ובכמה דוכתין.: כי פליגי בחליצה. ובביאה מודה שלא יבא לידי איסור:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד