יבמות לג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

ובאיסור כולל אתנייה, שנה לו רבי את שני הענינים לפטור, שבהם חייב רק אחת, כשחלו באיסור כולל, והם זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה, שהם יכולים לחול הן בבת אחת והן בזה אחר זה בכולל, וכמו שנתבאר לעיל.

אך אם חלו בבת אחת הוא שנה לו לחיובא, שחייב גם לרבי שמעון שתיים.

ואליבא דרבי שמעון שנה לו אותם.

אך את הענין השלישי, זר שאכל מליקה, שאינו יכול לחול בכולל אלא רק בבת אחת, הוא לא שנה לו לפטור, כי רק בבת אחת הוא שייך, ובבת אחת מודה רבי שמעון לרבי יוסי שחייב שתיים.

וחזיא והיה נראה לבר קפרא, ששתי ההלכות האחרות, שגם הן עוסקות בענין קדשים, דומות הן לזר שאכל מליקה.

ואיידי וכיון דדמיא לה - ערבה צירף בר קפרא לזר שאכל מליקה בהדייהו, יחד עם שתי ההלכות האחרות, שבכולן לפי רבי שמעון, אינו חייב בכל שלשת ההלכות הללו אלא אחת.

ולא חילק בר קפרא בין שתי ההלכות הראשונות שרק באיסור כולל פטר בהן רבי, ולא באיסור בת אחת, לבין זר שאכל טומאה, שאינה שייכת אלא בבת אחת ולא בכולל.

ואחר כך עיין בה בר קפרא, ולא אשכח בזר שאכל מליקה שיתכן בו איסור כולל, אלא רק איסור בבת אחת.

ושכח בר קפרא שלא רבי שנה לו את זר שאכל מליקה לפטור, אלא הוא זה שעירב אותה עם שתי ההלכות האחרות.

וסבר, מדהא, זר שאכל מליקה מדובר בו בבת אחת - הא נמי, זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה גם בהן מדובר אפילו כשחלו בבת אחת.

ומדהא, בזר שאכל מליקה שנה אותה רבי לפטור אליבא דרבי שמעון, הנך זר שעבד בזבת, ובעל מום ששימש בטומאה, נמי לפטור שנאם רבי, שאינו חייב לרבי שמעון אלא אחת, ואפילו אם חלו בבת אחת. ובכך טעה בר קפרא.

מיתיבי מהא דתניא: זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה -

יש כאן משום זרות, ומשום שבת, ומשום בעל מום, ומשום טומאה, דברי רבי יוסי

רבי שמעון אומר: אין כאן אלא משום זרות ובעל מום בלבד!

ואילו את ההלכה השלישית, מליקה לזר - שיירה התנא מלהזכירה, משום שאינה דומה לשתיהן.

ולמאן שיירה?

אילימא לרבי יוסי, שסבור התנא שזר שאוכל מליקה לא מחייבו רבי יוסי שתיים, ולכן לא הזכיר זאת עם שתי ההלכות האחרות.

לא יתכן.

כי השתא הרי רבי יוסי אפילו באיסור כולל, שאחד מהאיסורים קדם לשני, בכל זאת מיחייב שתים -

באיסור בת אחת מיבעיא למימר שחייב שתיים!?

אלא לאו לרבי שמעון המחייב רק אחת שייר זאת התנא.

היות והוא סבור שרק באיסור כולל הוא דפטר רבי שמעון מהאיסור השני, שאין איסור יכול לחול על איסור אחר שקדם לו.

אבל באיסור בבת אחת מיחייב גם רבי שמעון.

ותיובתא דבר קפרא!

ומסקינן: אכן תיובתא.

ועתה מבארת הגמרא את ענין זר ששימש בשבת.

במאי, באיזה מעבודת המקדש שימש הזר בשבת?

אי שימש בשחיטה, הרי שחיטה בזר כשרה, ואינו חייב משום זרות עליה.

ואי בקבלה של הדם והולכה של הדם למזבח, שהו עבודות שהזר מוזהר עליהן, אין זו מלאכת שבת, כי טלטול בעלמא הוא, ואין חייבים עליה שתיים.

אי בהקטרה, שחייבים על שריפת האימורים משום זרות ומשום שבת -

והא אמר רבי יוסי: מלאכת הבערה בשבת, האמורה בתורה במפורש "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", יצאה מכלל מלאכות שבת להכתב לחוד - ללאו, כדי לחייב עליה מלקות בתורת לאו בלבד, ולא בתורת כרת ומיתה, יצאתה!

ואם כן, לרבי יוסי אין כאן חיוב חטאת מצד מלאכת שבת.

אמר רב אחא בר יעקב: כאן מדובר בשחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים.

וכדברי האומר: שחיטת פרו של כהן גדול בזר - פסולה. אי הכי, מאי איריא, מדוע נקט התנא דוקא זר? והרי אפילו כהן הדיוט נמי חייב על שחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים שתיים.

ומשנינן: מי שזר אצלו קאמר, ואפילו כהן הדיוט.

מתקיף לה רב אשי: מידי שתי חטאות קתני בברייתא זו, או שני לאוי קתני בה?

אלא איסורי בעלמא קא חשיב התנא, ואין זה נוגע למחלוקת אם חייב שתיים כשחל איסור על איסר.

ולמאי נפקא מינה, שנקט התנא את מספר האיסורים - כדי לקוברו את העושה לשני האיסורים, בין רשעים גמורים.

מתניתין:

שנים שקידשו שתי נשים,

ובשעת כניסתן לחופה אירע שהחליפו את אשתו של זה לזה, ואת אשתו של זה לזה -

הרי אלו חייבין משום אשת איש.

ואם היו אחין - חייבים גם משום אשת אח.

ואם היו אחיות - גם משום אשה אל אחותה.

ואם היו נדות - גם משום נדה.

ומשנתגלתה ההחלפה, מפרישין אותן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן, והעוברים ממזרים הם, ויש להבחין בין זרע כשר לזרע פסול, כדי שלא יבואו להכשירם, שיתלו נשיהם את בניהם בבעליהן האמיתיים, בעוד שהם ממזרים.

ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד - מחזירים אותן מיד.

ואם היו כהנות - נפסלו מן התרומה.

גמרא:

והוינן בה: וכי החליפו נשותיהן? - מידי, האם ברשיעי שמחליפים נשותיהם עסקינן?

ותו, הא דתני רבי חייא: הרי כאן בסך הכל לשני הבעלים ולשתי הנשים שש עשרה חטאות, לכל אחד ואחת ארבע חטאות.

ואי במזיד עסקינן - מי איכא קרבן במזיד?

אמר רב יהודה, תני: הוחלפו נשותיהם בשגגה.

הכי נמי מסתברא, שמשנתנו מדברת בשוגג.

דקתני סיפא: אם היו קטנות שאינן ראויות לילד - מחזירין אותן מיד.

ואי במזיד, מי שריא להחזירן, והרי זונה אסורה לבעלה!?

ודחינן: הא, לא קשיא. שהרי פיתוי קטנה, גם אם היתה זנותה ברצון, אונס נינהו.

ואונס בישראל [להוציא כהנים] מישרא שרי.

אלא, מכאן יש להוכיח שמדובר בשוגג:

מהא דקתני: מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן.

הא לאו מעוברות - שריין, הרי הן מותרות לבעליהן.

ואי הוחלפו במזיד - מי שרי?

אלא לאו, שמע מינה הוחלפו ולא החליפו תנן.

ומסקינן: אכן שמע מינה.

וגם בענין איסור כולל אתנייה [שנה לו] שאם היה מקרה של איסור כולל, יש לפטור, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' שמעון. וחזיא [וראה] לבר קפרא מקרה של זר שאכל מליקה, ואיידי דדמיא לה, ערבה בהדייהו [ומתוך שהיא דומה לשאלות הקודמות לה, ערב אותה אתן], ולאחר זמן היה נדמה לו שבאמת שמע את כולן יחד מפי רבי, ועיין בה בשאלה זו, ולא אשכח [מצא] שהיא יכולה להתקיים אלא כשקרו הדברים בבת אחת.

וסבר מדהא [מתוך שזו] בבת אחת, שהרי איסור זר שאכל מליקה יכול להיות רק כשחלו האיסורים בבת אחת, הא נמי [זו גם כן], כלומר, גם האחרות, מדובר בהן כשהיו הדברים בבת אחת. ומדהנך [ומכיון שאלו] שמע אותם לפטור, הנך נמי [אלה גם כן] לפטור. ואם כן לדעת ר' חייא לא שיקר בר קפרא ביודעין, אלא שמע דברים מסויימים מפי רבי, ובטעות ערב בהם עניינים אחרים, ומתוך כך גרם לעצמו שבילבל את הנושאים.

לעיקרם של דברי בר קפרא מיתיבי [מקשים], שנינו: זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה — יש כאן משום זרות, ומשום שבת, ומשום בעל מום, ומשום טומאה, אלו דברי ר' יוסי. ר' שמעון אומר: אין כאן אלא משום זרות ובעל מום בלבד. ומדייקים: ואילו את השאלה לגבי זר שאכל מליקה שיירה [שייר אותה] ולא מנה אותה בין הדברים השנויים במחלוקת זו.

ומעתה נדון: למאן שיירה [לפי שיטת מי שייר אותה], כלומר, לדעת מי מן התנאים אין שאלה זו שייכת לכאן? אילימא [אם תרצה לומר] שהיא לשיטת ר' יוסי, השתא [עכשיו, הרי] לדעת ר' יוסי אפילו באיסור כולל מיחייב [חייב] שתים, כמו שאמרנו בענין זר ששימש בשבת, ואם כן — באיסור בת אחת מיבעיא [נצרכה] לומר שהוא מחייב שתים? אלא לאו [האם לא] מוכח מכאן שהסיבה ששייר מקרה זה ולא שנה אותו כאן היא לדעת ר' שמעון. וכך יש לומר: אכן באיסור כולל הוא דפטר [שפוטר] ר' שמעון, אבל באיסור בבת אחת — גם לר' שמעון מיחייב [חייב] שתים. ומכאן אם כן תיובתא [קושיה חמורה] על דברי בר קפרא! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה היא] ונדחו דבריו.

על פרט אחד מאותם דינים שואלים: הזכרנו זר ששימש בשבת, והשאלה היא: במאי [במה] שימש, איזו עבודה עשה? אי [אם] תאמר שהמדובר בשחיטה ששחט הזר את הקרבן — הלא שחיטה בזר כשרה, וכיון שכך אין כאן משום זרות. ואי [ואם] תאמר שהמדובר בקבלה והולכה, שקיבל את הדם או הוליך את המזרק המכיל דם אל המזבח — אמנם יש פה משום זר שעשה עבודת כהונה, אבל מבחינת שבת טלטול בעלמא [בלבד] הוא, ואין בכך איסור מלאכה בשבת מן התורה.

אי [אם] תאמר, ששימש בהקטרה, ששרף את הקרבן על המזבח, אולם הרי דיון זה הוא לשיטת ר' יוסי, והאמר [והרי אמר] ר' יוסי שהבערה שנאמרה בתורה ("לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". שמות לה, ג) ללאו יצאתה. כלומר, שהיא יוצאת מכלל כל המלאכות האסורות בשבת, שבכולן יש חיוב מיתה בעשייתן במזיד, וחיוב חטאת בעשייתן בשוגג, וזו אין בה אלא איסור לאו בלבד, ומדוע אמר ר' יוסי שחייב שתי חטאות?

אמר רב אחא בר יעקב: מדובר כאן בשחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים. ששחיטה ודאי מלאכה גמורה היא. וכדברי האומר שחיטת פרו של כהן גדול בזר פסולה. שעבודה זו מיוחדת לכהן הגדול בלבד. ושואלים: אי הכי [אם כך], שמדובר בשחיטת פר כהן גדול, מאי איריא [מה שייך], מדוע דווקא זר? אפילו כהן הדיוט ששחט אותה נמי [גם כן] נחשב כזר ויחולו עליו אותם איסורים! ומשיבים: אכן, אפשר לפרש שזר אצלו קאמר [אמר], כלומר, אין מדובר דווקא בזר ממש, שאיננו כהן כלל, אלא בכל מי שעבודה זו היא זרה אצלו, ואפילו הוא כהן הדיוט.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: קושיה זו שהקשינו שאין כאן מלאכה גמורה — אינה קושיה, שהרי מידי [וכי] מספר חטאות קתני [שנה] כאן, או לאוי קתני [לאוים שנה]?! אלא איסורי בעלמא קא חשיב [איסורים בלבד הוא מונה], כמה איסורים יש בפעולה מסויימת, בלי לדון בחומרתם של איסורים אלה. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] ומה זה משנה כמה איסורים יש? ומשיבים: לקוברו בין רשעים גמורים. שאם עבר עבירה כפולה כזו הרי הוא רשע בשני דברים, וצריך לנהוג בו כפי שנוהגים ברשע גמור.

א משנה שנים שקידשו שתי נשים, ובשעת כניסתן לחופה אחרי האירוסין החליפו את אשתו של זה לזה, ואת של זה לזה — הרי אלו חייבין משום אשת איש, שהרי כל אחד בא על אשת חבירו. ואם היו אחין — הרי הם חייבים גם משום אשת אח, ואם היו נשים אלה אחיות — חייבים גם משום "אשה אל אחותה". ואם היו נדות — חייבים גם משום נדה.

ולאחר ביאה זו מפרישין אותן הנשים מבעליהן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן מאותה ביאה של איסור. כדי שאפשר יהיה להבחין בילד שנולד מביאה זו, שממזר הוא. ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד — מחזירים אותן מיד לבעליהן הראויים. ואם היו כהנות (בנות כהנים), הרי נפסלו בכך מן התרומה, משום שכל אחת נבעלה בעילת זנות ואסורה לכהן, ופסולה מלאכול בתרומה.

ב גמרא שנינו במשנה: החליפו את של זה לזה. ושואלים: מידי ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים כאלה עוסקים אנו] שמחליפים את נשותיהם בכוונה?! ותו [ועוד]: אם עשו זאת בכוונה תחילה — הא דתני [זו ששנה] ר' חייא בענין זה: הרי כאן שש עשרה חטאות (ארבע חטאות לכל אחד מן הגברים, וכן לכל אחת מן הנשים), אם מונים את כל הקרבנות שהבעלים והנשים נתחייבו בהם — ולפי זה, אי [אם] עשו זאת במזיד מי איכא [האם יש] כאן קרבן? שהרי אין מביאים קרבן אלא על השגגה! אמר רב יהודה: תני [שנה] כאן "הוחלפו", כלומר, לא שהחליפו בזדון, אלא התחלפו להם הנשים בטעות.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דקתני סיפא [שכן שנה בסוף המשנה]: אם היו קטנות שאינן ראויות לילד — מחזירין אותן מיד. ואי [ואם] היה הדבר במזיד, מי שריא [האם מותר] להחזיר אשה שזינתה? ומעירים: הא לא קשיא [זה איננו קשה], שגם אם היה הדבר במזיד, כיון שהיו נשים אלה קטנות, הלא פיתוי קטנה כאונס נינהו [הוא] נחשב, ואונס בישראל, כלומר, אנוסה לגבי ישראל מישרא שרי [מותרת] היא.

אלא יש לדייק זאת מצד אחר: דקתני [ששנה] שם: מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ומכאן נסיק: הא לאו [הרי אם לא] היו מעוברות, שהתברר אחר שלושה חדשים שאינן מעוברות — שריין [מותרות הן] לבעלים, ואי [ואם] היה הדבר במזיד, מי שרי [האם מותר]? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי מדובר פה בהוחלפו בשגגה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא הדבר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And he taught him the ruling with regard to a more inclusive prohibition, that in such cases there is an exemption, and this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And bar Kappara then saw the case of a non-priest who ate a bird killed by pinching, and since it was similar to the previous cases, he mixed them together. Then, sometime later, it seemed to him as though he had in truth heard all of these cases together from Rabbi Yehuda HaNasi, but when he examined this last case, he found that it could exist only if the events occurred simultaneously.

And he concluded that since the case of a non-priest eating a bird killed by pinching can occur only in a scenario where the prohibitions take effect simultaneously, the other cases are instances of simultaneous prohibitions as well. And similarly, since he was taught to exempt one individual from a second prohibition in those cases, these cases were taught to exempt one individual from a second prohibition as well. Therefore, according to Rabbi Ḥiyya, bar Kappara did not knowingly speak falsely. Rather, he heard certain matters from Rabbi Yehuda HaNasi and then mistakenly merged with them other matters. As a result, he confused the issue.

The Gemara raises an objection to the statement of bar Kappara from a baraita: In the case of a non-priest who served on Shabbat and the case of a blemished priest who served while ritually impure, there is liability here, due to the prohibition against serving as a non-priest; and due to the prohibition against desecrating Shabbat; and due to the prohibition against serving as a blemished priest; and due to the prohibition against serving after contracting ritual impurity. This is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Shimon says: There is liability here only due to the prohibition against serving as a non-priest and due to the prohibition against serving as a blemished priest. The Gemara notes: And yet the case of a non-priest who ate a bird killed by pinching was left out and not mentioned among the cases subject to this dispute.

The Gemara asks: According to whom was this left out? That is, according to the opinion of which tanna would this question arise? If we say that this was left out according to the opinion of Rabbi Yosei, it is difficult. Now that Rabbi Yosei holds, even in cases of a more inclusive prohibition, that one is liable on two counts, as was stated with regard to a non-priest who served on Shabbat, is it necessary to state that in the case where the additional prohibition takes effect simultaneously one would be liable on two counts? Rather, is it not according to the opinion of Rabbi Shimon that this case was left out, as Rabbi Shimon would concede that in this case one is liable on two counts? Therefore, Rabbi Shimon exempts one from liability for the second prohibition in cases of more inclusive prohibitions, but in cases of simultaneous prohibitions he would deem one liable on two counts. The Gemara summarizes: The refutation of the opinion of bar Kappara is indeed a conclusive refutation, and his statements are rejected.

The Gemara raises a question with regard to one of the laws mentioned above. The baraita mentioned the case of a non-priest who served on Shabbat. The Gemara wonders: In what form of service did he perform in the Temple? If this is referring to a case where a non-priest performed the slaughtering of the sacrificial animal, there would be no prohibition, as the slaughtering by a non-priest is valid. And if it is referring to receiving the blood and carrying the blood to the altar, while this is a case where he would be liable as a non-priest performing the service of a priest, insofar as Shabbat is concerned this is a case only of moving, and it does not entail a violation of any prohibited labor.

If he served by burning the sacrificial portions on the altar, then this discussion follows the opinion of Rabbi Yosei, but didn’t Rabbi Yosei say that the prohibition against kindling on Shabbat was singled out to teach that one who lights a fire on Shabbat merely violates a prohibition? This is as opposed to the other prohibited labors, which incur death penalties when violated willfully and entail the bringing of a sin-offering when violated unintentionally. Why, then, would Rabbi Yosei deem one liable for two sin-offerings?

Rav Aḥa bar Yaakov said: The service referred to in this case is the slaughtering of the High Priest’s bull on Yom Kippur, and this is in accordance with the statement of the one who says that the slaughtering of the High Priest’s bull is disqualified if performed by a non-priest, for this service is designated specifically for the High Priest alone. The Gemara asks: If so, that this is referring to the slaughtering of the High Priest’s bull, then why specifically state a non-priest? The same would hold true even for a common priest as well. The Gemara answers: This is referring to one who is as a non-priest in relation to the High Priest and not to an actual non-priest. The Hebrew word zar literally means foreigner, and this type of service is considered foreign to a common priest as well as a non-priest.

Rav Ashi strongly objects to this: The previous rejection that was based on the idea that the act of burning was not a full-fledged prohibited labor is in fact groundless. Is the tanna teaching how many sin-offerings would be incurred, or is he teaching how many negative mitzvot are being violated? Rather, he merely enumerates the prohibitions violated by a certain action, without detailing their severities, and therefore the desecration of Shabbat involved in the Temple service can be any Shabbat violation. The Gemara asks: What practical difference does it make how many prohibitions are involved? The Gemara answers: It affects the decision whether or not to bury him among the completely wicked. If he violated two prohibitions, he is considered wicked on two counts and consequently must be buried accordingly.

MISHNA: In the case of two men who betrothed two women, and at the time that they entered the wedding canopy, after the betrothal, the men switched this wife with that wife and that one with this one, then these two men are liable for engaging in forbidden sexual relations with a married woman, since each of them had intercourse with his fellow’s wife. The act of betrothal is sufficient to prohibit a woman to all other men as a married woman. Therefore, when the women were switched, both men transgressed this violation. And if they were brothers, then they are also liable for forbidden sexual relations with a brother’s wife. And if these women were sisters, then they are liable for taking a wife and her sister as well. And if they were menstruating women, they would be liable for intercourse with a menstruating woman as well.

And following these forbidden sexual relations, we separate these women from their husbands for three months, lest they were impregnated by that forbidden act of intercourse. Doing so makes it possible to distinguish a child born of these relations, so that he could be rendered a mamzer. And if they were female minors and unable to bear children, then we immediately return them to their original husbands. And if they were daughters of priests, they are thereby disqualified from eating of teruma. By engaging in illicit sexual acts, they were rendered forbidden to priests and disqualified from eating teruma.

GEMARA: In the mishna it states: They switched this one with that one. Are we dealing with such wicked individuals that they would intentionally switch their wives? And furthermore, consider that which Rabbi Ḥiyya taught on this subject: There are sixteen sin-offerings here, four sin-offerings for each of the men and four for each of the women. Yet, if they had acted intentionally would there be an offering? Sacrifices are brought only for unintentional acts. Rav Yehuda said: Teach instead they were switched, which indicates that the switching was not done intentionally; rather, the women were accidentally mixed up.

The Gemara comments: This, too, stands to reason from the fact that the latter clause teaches: If they were female minors and unable to bear children, then we immediately return them. And if this had been done intentionally, would it be permitted to return a woman who had engaged in illicit sexual acts to her husband? The Gemara comments: This is not difficult and does not disprove the notion that the act was intentional. Even if the act was intentional, these women would be permitted to return to their husbands. This is because the seduction of a minor girl is considered rape, and after rape a woman is permitted to return to an Israelite husband.

However, this can be derived from a different point that the mishna teaches: We separate these women from their husbands for three months, as perhaps they became pregnant. From here it can be deduced: Were it to become clear after three months that they are not pregnant, they are permitted to return to their husbands. And if they had acted intentionally, would this be permitted? Rather, must one not conclude from here that the mishna is referring to a case where they were switched inadvertently? The Gemara summarizes: Indeed, conclude from here that this is the case.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת. איכא למידק דיוקא מאי חייב שתים דקתני בברייתא על כרחיך מלקיות או איסורין דזר ובעל מום לאו חייבי חטאות נינהו.
ופריק בה ר"ת ז"ל ואמר דהכי פירושא אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת והוה לי' איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור אפילו במוסיף וכל שכן בכולל והכי מוכח בכריתות בסוף פרק דם שחיטה (כריתות דף כ"ג) דאמרינן התם אלא בקדשים רחמנא גלי דאתי איסור חל על איסור דתניא וכו' תדע שכן הוא דהא כי סבירא לי' לר' איסור חל על איסור ה"מ איסור חמור על איסור קל אבל איסור קל על איסור חמור לא ובקדשים שמעינן לי' דאמר איסור קל על איסור חמור נמי חייל דהא איסור מעילה קל הוא מיתה ואיסור קדשים איסור חמור כרת אתי איסור מיתה חאיל אאיסור כרת וכו' והא מעילה כי חיילא על איסור קדשים כלומר על איסור חלב באיסור מוסיף חיילא כדאיתא לקמן ואפ"ה כיון דאיסור קל הוא לא חייל אלא משום דרחמנא גלי בקדשים כפיר"ת בספר הישר.
ובמסכת קידושין נמי מוכח בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ז) בההיא דאיתמר התם כל שהוא ביקח וכו' וכל שאינו ביקח אינו בבל תקח פרט לכהן גדול שבא על אחותו אלמנה ואוקימנא הא מני רבנן היא דפליגי עלי' דר' שמעון וכי אמרי רבנן איסור חל על איסור הני מילי באיסור חמור על איסור קל אבל קל על חמור לא ואלמנה איסור מוסיף הוא דהא מיתוסף בה איסורא למשוח למלחמה ולכהן שיתמנה תחתיו והכי מוכחא שמעתא התם ואפילו הכי לרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון לא חייל על איסור חמור ממנו ורבנן דפליגי עלי' דר' שמעון היינו ר' יוסי דשמעתין.
ולדידי לא נהירא לי דכל שם שבת אחד היא וכיון דחייל איסור שבת עליו לכל דבריו הוא חל אפילו ללאו שבו דהא מ"מ אסור הוא השבת אלא דמסתברא דקס"ד יש כאן משום זרות ללאו ומשום שבת לחטאת עד דאתי רב אשי ופירק' באיסורין וה"ה דמצי לאוקמא למלקות אלא דר' יוסי לית לי' כולל כדאמרן בחמותו אלא אסורי קתני לקברו ולר' יוסי אפילו במקום שאין איסור חל על איסור לעונשין חל עליו לקבורה ואפילו בלא כולל ומוסיף כדפרשינן.

תני הוחלפו הכי נמי מסתברא וכו'. ואי קשיא לעולם החליפו ואינהו מזיד ואינהי שוגגות לא קשיא דכיון דמתניתין לתרווייהו קתני לא הוי לי' למשבק הוחלפו דדחי דמייתו עלייהו ד' קרבנות ולמיתני החליפו דידהו דליתא אנא לקוברו אי נמי למלקות אלא תרווייהו בחד גונא קתני להו אלמא הוחלפו תנן.

בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת. והקטרת אמורין הבערה היא ולא בשול. ואיכא למידק היכי סליק אדעתיה דמקשה דחייב שתים דקתני בברייתא חטאות קאמר, דהא זר ובעל מום לאו חייבי חטאות נינהו, דהא לית בהו כרת אלא מיתה בידי שמים, כדגרסינן בפ' אלו הנשרפין (סנהדרין פג, א) אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש וזר ששמש ובעל מום ששמש. ואיכא למימר דהיינו דהדר ליה רב אשי מידי חייבי חטאות קתני, כלומר על כרחך לא קתני אלא או מלקיות או איסורין, וכן פירש הר"א אב ב"ד ז"ל. ואיכא למימר נמי דקא סלקא דעתא השתא דחייב שתים דקתני האי כדיניה והאי כדיניה, כלומר מלקות משום זרות, וחטאת משום שבת, ואמר ליה רב אשי דתרוייהו איסורי קתני לקברו בין רשעים גמורים. וכן פירש הרמב"ן נר"ו (בד"ה אי).

וסבר מדהא בבת אחת אידך נמי בבת אחת ומדהנך לפיטורא הא נמי לפיטור' פי' דבר קפרא שמע מר"ש איסור מליקה ואיסור זר ששמש ובעל מום ששמש ויודע הוא בודאי ששתים אלו לפיטורא נינתו אבל במליקה לא הו' דכיר אי לחיובא או לפיטור' ומפני זה כששכח וערב' כי רמא אנפשי' דנוקמ' למד ממליקה על אידך דמיירי בבת אחת ולמד על מליקה מאידך שהיא לפיטורא:

ואי ר' יוסי הבערה ללאו יצתה פי' וסממנים להבערה בלחוד קיימי ולא לשום בשול ובאיסור לאו גרידא ליכא בשגגתו חיוב חטאת. וא"ת דלמאי דס"ד דחטאת קתני היכי ניחא ליה לזר ששמש ובעל מום ששמש. והנכון דאיהו סבר דתנא נקיט להו לענין חיוב דשייך בכל חד וחד ולגבי שבת עיקר חיוב כרת וחיוב חטאת:

גרש"י ז"ל מידי חטאות קתני או לאוי קתני קשה לי ואמאי קשיא ליה לרב אשי דלא ליתני לאוי דהא אנן מהבערה דליכא אלא לאו הוא דק"ל ונראה לי דאיהו סבר דאי אמרינן הבערה דליכ' מלקות ליכא משום שבת דהוה ליה איסור זרות חמור שהוא במית' והבער' ליכא אלא איסור לאו ואין איסור חל על איסור חמור אלא בקדשי' כדאי' בכריתות פי' דם שחיטה (כריתות דף כ"ג) ובמס' קדושין פ' בתרא ואפשר דקא פריך תלמודא מעיקר' מהבערה אפי' מאיסור לאו נמי פריך מה"ט ורב אשי פריך דלא תני תנא אלא לאיסורי מידי חטאות קתני לאוי קתני ואיסורי קא חשיב ולהאי פי' אע"ג דבעלמ' אין איסור קל חל על איסור חמור שאני הכא דכיון דיש שם שבת בדבר זה איסור חמור חשיב וכן גורס מהר"ב ז"ל:

מתניתין שנים שקדשו וכו' בגמרא מפרש שיש במשנתי' איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת א' כי כשקדש ראובן לאחות האח נאסר על שמעון אחיו בבת א' משום אשת אח ומשום א"א וכשחזר שמעון וקדש לאחותה נאסרה לו אשת ראובן משום אחות אשה דאיסור כולל עם שאר קרובתיה מגו דאיתוסף בה איסור לראובן בעלה איתוסף בה איסור לגבי שמעון ויש כאן על כל א' ואח' מהן ד' שמות שהן י"ו חטאות כדקתני ר' חייא בברית' ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה ול"ג מן התרומה דתלמודא הוא דאוקמה בהכי בתר שקלא וטריא כדאיתא לקמן:

גמרא ואי במזיד מי שרי וא"ת ודילמא הן היו שגגות אבל הזכרים מזידין היו וי"ל דמסתמא כולה מיירי בחדא גוונא:

הא לאו מעוברת שריין פי' לאו דוקא דאפי' מעוברת נמי שריין לאחר ג' חדשי' וה"ק הא אלמל' משום הבחנת עיבור שריין:

באיסור בת אחת ואליבא דר' שמעון דר' חייא סבר דר' שמעון מחייב תרתי בבת אחת והא דאמר ר' שמעון לעיל אינו חייב אלא אחת ב) אף באיסור בת אחת ולעולם סבר דמחייב על החמור. וא"ת מאי טעמא דאית תנא דתני דקאמר ר' שמעון אינו חייב אלא משום אשת אח ואית תנא דתני דר' שמעון אמר אינו חייב אלא משום אחות אשה. דליכא לתרץ כדמתרץ לעיל כאן שנשא מת וכו' דהא לא מיירי כלל באיסור מוסיף ובאיסור כולל אלא באיסור בת אחת. וא"כ בבת אחת היכי נתרץ הקושיא. וי"ל דלעולם סבר דמחייב על החמורה. ובהא פליגי דחד אמר דאשת אח חמירא משום דאסירא אף לאחר מיתה משא"כ באחות אשה דהא שריא לאחר מיתה וחד סבר דאחות אשה חמירא משום דאחות אשה לא הותרה אף בשאין לה בנים ואשת אח הותרה באין לה בנים:

באיסור בת אחת מיבעיא. וא"ל דלמא באיסור כולל דאיכא תרתי היינו לקברו בין רשעים חמורים אבל באיסור בת אחת ר"ל חיוב גמור דלא מסתבר ליה לחלק. וכן לקמן דקאמר אלמא ר' שמעון באיסור בת אחת מחייב תרתי לא משני לקוברן בין רשעים חמורים. דלא מיסתבר לר' שמעון הך מילתא דאי לקברו בין רשעים חמורים אפי' באיסור כולל יהיה כן:

מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי קתני פ"ה לעולם בקבלה והולכה. ואי פרכת טלטול בעלמא הוא. הא לא קשה מידי דהא לא קתני אלא חייב שתים ואיכא למימר איסורי קתני. ולא נהירא דהא אין זה איסורא כיון דאינו אלא טלטול דאסור מדרבנן. לכן נראה דקאי אהא דאמרי לעיל אי בהבערה הא אמר ר' יוסי ללאו יצאת. ועל זה מקשה מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי קא חשיב. וא"כ נהי נמי דללאו יצאת נימא דאיסורא דמדאוריית' הוא:

מתניתין שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתם לחופה החליפו את של זה לזה ה"א חייבים משום א"א ואם היו אחים אף משום אשת אח ואם היו אחיות אף משום אשה אל אחותה, ואם היו נדות אף משום נדה ומפרישין אותן ג' ירחים שלא לחזור לבעליהן שמא הן מעוברות והולדות ממזרים ובעי' הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתנו העוברים בבעליהן:

ואמרי' החליפו אטו ברשים עסקינן אמר ר"י תני הוחלפו הכי נמי מסתברא מדקתני ומפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן הא לאו מעוברת שרי ואי במזיד מי שרי אלא לאו ש"מ הוחלפו ש"מ:

מתניתין שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה ואת של זה בזה חייבין משום א"א ואם היו אחים חייבים אף משום אשת אח ואם היו אחיות חייבים אף משום אשה אל אחותה. ואם היו נדות חייבין משום נדה וכולן מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן אוקימ' הוחלפו אבל בהחליפו אפילו אינן מעוברות אסורות שהרי זינתה ברצון ואם היו קטנות אפי' ברצון שרו לגברייהו דקטנה היא ואוקימנא שמתני' כר"מ דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת א"נ כר"ש ובאיסור בת אחת ואקשי' בשלמא כולהו משכחת ליה דשוו אינהו שליח ושוו (עלייהו) [אינהי] שליח ופגעו שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה אמר רב עמרם אמרי בי רב בשופעות מתוך י"ב לאחר י"ב ליחיובי אינהי ומתוך י"ג לאחר י"ג לחיובי אינהו וכ"ת אם קדשו בתוך י"ג או ביום סוף י"ג קדושי קטן הוא ואין קדושיו קדושין אפי' גט לא צריכה איכא למימר משכחת לה כגון שקדש לסוף י"ג שהיא מקודשת לאחר י"ג ואליבא דר"מ היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואית דגרס בשופעת מתוך שלשה לאחר שלשה לחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי פירוש כגון שהיו גדולים וקדשו בנות קטנות פחותות מבת שלשה ונתנו קדושין לאביהן שהן קדושי תורה ושפעו הבנות מתוך שלש [לאחר שלש] דפחותות מבנות שלש אין חייבין עליהן לא משום אשת אח ולא משום חיוב וכשהיו אחר ג' הן עליהן חיובן בבת א' וכשהיו הן לאחר י"ג חייבין ז' חטאות הן:

בד"ה אמר ר' יוסי הבערה כו' וא"ת דאמר לקמן מאן האי תנא כו' ומשמע דאיסור אחות אשה חייל באיסור כולל אאיסור א"א דחמיר מיניה וי"ל דאיסור א"א קיל דיש לה היתר כו' עכ"ל ומיהו קשה בההיא דלקמן דאכתי היאך יחול איסור אחות אשה באיסור כולל אאיסור אשת אח דחמיר מיניה כמ"ש התוספות לעיל דבבת אחת אינו חייב אלא משום אשת אח לר"ש משום דחמיר דאין לו היתר לאחר מיתה אלא במקום ייבום ואחות אשה שרי לאחר מיתת אשתו וכה"ג כתבו התוס' לעיל לרבי יוסי נמי דאי הוה בעל מום ששימש במיתה לא הוה חל באיסור כולל איסור טומאה דהוא נמי במיתה עליה כיון דהותר איסור טומאה ויש לחלק קצת ודו"ק:

[תוס' ד"ה ואיסור כולל אתניין כו' דא"כ לא הוי טעי בר קפרא לערב מליקה וכו' וקשה דהא כשיערב מליקה לא אסיק אדעתיה דלא אשכחן בכולל כמ"ש רש"י וא"כ סבר דגם מליקה איירי בכולל ואם כוונת התוס' על מה שטעה אח"כ וסבר ששמע מפי רבי מליקה דהיינו בבת אחת א"כ ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דמסתמא אף שטעה אחר כך וסבר דשמע מפי רבי מליקה מ"מ היה זוכר שרבי אמר לו בשם רבי יוסי א"כ למה להו לתוס' לדחות בסברא דלא הוה טעי בר קפרא וכו' יותר ה"ל להקשות א"כ למה חולק עם רבי חייא אליביה דרבי שמעון ה"ל לבר קפרא לחלוק דאפי' לרבי יוסי אינו חייב אלא אחד בבת אחת כיון שזוכר מתחלה למד רבי עמו לפטור אפי' אליביה דרבי יוסי וסבר דגם מליקה שמע מרבי ויש ליישב דבאמת כוונת התוס' הכי במה שכתבו דבבת אחת פשיטא ליה לבר קפרא דלר"י מחייב תרתי וכו' היינו מדפליג אליביה דרבי שמעון דווקא מיהו לפי זה אינו מיושב מ"ש ולהכי פשיטא ליה בסמוך כו' הא לבר קפרא לפי מה שטעה לא פשיטא ליה דר"י מחייב בכולל ועי' מ"ש אח"כ ויש ליישב ודו"ק]:

בא"ד ופליג רבי יוחנן ארבי חייא כו' עכ"ל. ר"ל דלדידי' חייב תרתי מכ"ש באיסור כולל משא"כ לר"י דאמר לעיל דאינו חייב אלא א' ולמה נ"מ לקוברו וק"ל:

בד"ה א"ר יוסי כו' כדאמרינן פ' ג"ה מאי חזית דטומאת הגוף חמירא שכן כרת דלמא כו' עכ"ל ק"ק דאין זו הראיה מכרעת דהא דאמרינן התם מאי חזית היינו דלא ליחול לאיסור שני וה"נ נימא הכא מאי חזית דאיסור נבלה חמירא ולא ליחול אאיסור חלב ודו"ק:

בא"ד באיסור כולל אאיסור א"א דחמירי מיניה כו' עכ"ל. ואע"ג דחייל נמי לקמן אאיסור אשת אח דחמור אומר מהר"ם דאחות אשה חמור שכן בידו לרבות עכ"ל גליון ת"י וק"ל:

[ד"ה לקוברו וכו' כיון דקסבר רבי חייא דרבי יוסי כו'. בח"ש מגיה בר קפרא כו' מיהו קשה דאכתי מנ"ל לגמרא להקשות אבר קפרא הא בר קפרא לא ידע דטעות הוא בידו וסבר דמתחלה למד רבי עמו מליקה דהיינו בבת אחת ממילא לא למד עמו בדין איסור כולל ואם כן סבר בר קפרא דגם לרבי יוסי פטור באיסור כולל ודוחק לומר דסבירא ליה לתוספות דזה דוחק לומר דטעה כל כך ששכח גם כן שלמד עמו כלל דיני כולל רק שטעה שרבי למד עמו גם מליקה דהיינו בת אחת ממילא למד עמו כל כולל דהיינו זה ששימש כו' וגם מליקה דהיינו בת אחת דמלשון הגמרא לא משמע כן דאמרינן וסבר מדהא בבת אחת הא נמי בבת אחת ויש ליישב בדוחק דהגמרא מקשי תיובתא אליביה סברת דרבי חייא דרבי למד עמו כולל מן רבי שמעון ולא לרבי יוסי א"כ קשה אבר קפרא היינו על סברת בר קפרא ולפי זה היה יותר נראה גירסת התוספות שלפנינו כאן דסבר רבי חייא דרבי יוסי אית ליה וכו' דלפי סברת רבי חייא סבר רבי. יוסי כך ודו"ק. מהר"ם יצ"ו]:

גמ' ומשום שבת ומשום בעל מום ומשום טומאה כו' אלא איסורי בעלמא קא חשיב כו' ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה כצ"ל:

רש"י בד"ה ואיסור כולל אתניין. כלומר היכי דאיתרמי כו' כצ"ל:

בד"ה אלא לאו כו' בהנך היכא דאתרמי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר ר' יוסי כו' והקשה הר"ר יעקב כו' בהצתת אליתא דעבודה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' קסמים דקים על אחת מן המערכה לאחר שנשרפה כל המדורה:

בא"ד חשוב איסור חמור כו'. נ"ב פי' דעיקר תלוי בעונש ומש"ה חל נמי איסור אחות אשה אאשת אח אע"ג דקצת חמיר אשת אח מאתר דשניהם עונש כרת לא חשיב קל לגביה ודו"ק:

בא"ד משום דטמא ששימש כו' כצ"ל:

בא"ד בלא כולל אמר ר"י כו' כצ"ל:

בד"ה לקוברו כו' כיון דקסבר בר קפרא דרבי יוסי כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

רש"י ד"ה וחזייה ב"ק. דהוה נמי בקדשים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שחיטה בזר כשרה. ואין כאן זרות. משמע אבל איסור שבת מיהא איכא דלא הותרה במקדש אלא לכהנים בלבד כדאר"ח לעיל אבל לא לזרים אפי' בשחיטה שכשרים לה וכמ"ק בסנהדרין (נא) היא כיון דלא אישתריא שבת לגבה כו' ומ"מ בדיעבד שחיטתן כשרה כדמוכח למ"ד ביומא שחיטת פרו בזר כשרה ויוה"כ שוה לשבת בזה וראיתי בתשובת חכ"צ סי' מ"ד שהגיה בלשון הרא"ש בתשובה שהעתיק שם וז"ל האי ושוחט כו' ל"ד כו' ע"ש מוכח דפשיטא ליה שיוכל זר לשחוט לכתחלה אפי' בשבת וקצת משמע כן בס"פ תמיד נשחט במשנה דתנן התם שחט ישראל כו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ואולי י"ל דפסח שאני דלכתחלה מצות השחיטה בבעלים כדאיתא שם (ז ב) וצ"ע בזה:

רש"י ד"ה טלטול. ואין כאן אלא שבות. כצ"ל או דצ"ל ואין כאן שבת:

תד"ה איסור כולל. ולהכי פשיטא ליה בסמוך דלר"י מחייב תרתי בא"כ כו'. לכאורה תמוה דמאי דפשיטא ליה התם הוא מהך ברייתא דזר ששמש כו' גופה דאייתי דשמעינן שם בהדיא לר"י דמחייב בא"כ דל"ל דמייירי שם בב"א דא"כ ודאי יקשה מדוע שייר למליקה בין לר"י ובין לר"ש. ואולי יכוונו לתירוצא דר"א בסוף הסוגיא וכפי מש"כ שם בד"ה לקוברו אך אין זה מוכרח דא"ל דהכא אזלא אליבא דראב"י ולר"א באמת אינו מוכרח דר"י א"ל איסור כולל:

גמרא החליפו מידי ברשיעי עסקינן. לכאורה יפלא אטו לא תני דיני דמי שעבר עבירה במזיד וכל הש"ס מלא בכגון זה ועי' לקמן (ר"ד לה) מכלל דהואי וי"ל כיון דבמזיד ליכא נ"מ רק לענין לקוברו בין ר"ג לא הוי שביק מלמיתני שוגג דאיכא נ"מ רבתי לענין קרבן כדתני ר"ח ואפי' אי הוון שוים לא ה"ל למינקט דרך רשעים עי' כתובות (מג ב) רש"י ד"ה תו ל"ח:

גמ' טלטול בעלמא הוא. עיין סוכה דף מב ע"ב תד"ה טלטול:

שם והאמר ר"י הבערה ללאו יצאתה. עיין ירושל' פ"ב דשבת סוף הל' ה דמשני כיון דהוא רוצה בעיכולם כמבשל הוא:

שם פיתוי קטנה אונס. עי' כתובות ט ע"א תד"ה ואב"א:

גמרא ותו הא דתנא ר"ח הרי כאן שש עשרה חטאות.
קשה לי הא קיי"ל כר"י (בשבת דף סט) דשגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב חטאת, וא"כ שפיר משכחת בהחליפו במזיד דהזידו בלאו ושגגו בכרת, ואף לר"ל דס"ל עד שישגוג בלאו מ"מ משכחת בידעו שיש איסור ושגגו בלאו ובכרת, וכמ"ש תוס' שם:

תוס' ד"ה לקוברו וכו' דהא חשיב בע"מ ששימש אע"ג דחייב כו' דר"י אית ליה איסור כולל.
תמוה לי הא תוס' בדיבור הקודם כתבו הא דבע"מ ששימש בטומאה חייל בכולל, זהו רק לרבנן דבע"מ באזהרה אבל לר' דבע"מ במיתה הוי טומאה קל על חמור דהותר מכללו, ונדחקו דאף דקאי הכא לר' מ"מ גם ר' מודה, דר"י ס"ל כרבנן דידיה דבע"מ באזהרה, א"כ כאן יקשה בהיפוך דמנ"ל להש"ס הכא לדחוק, דלמא באמת גם בע"מ ששימש בטומאה מיירי רק לקוברו בין רשעים גמורים, ומשום דקאי לר' דבע"מ במיתה, ולא חייל טומאה בכולל רק לקוברו בר"ג, גם אף אם סבר כרבנן דבע"מ באזהרה דלמא מיירי בשימש בהצתת אליתא דמשום טומאה ג"כ ליכא מיתה דלא הוי עבודה תמה כדאיתא במתני' דזבחים (דף קיב) וממילא הוי טומאה קל לגבי בע"מ דהותר מכללה ולא חל רק לענין לקברו בר"ג, וד' יחנני דעה והשכל:

ואיסור כולל אתניין. כלומר היכי דאיתרמי על ידי כולל אתניין רבי פטורא ואליבא דר''ש והיכא דאיתרמו בבת אחת אתניין חיובא אבל מליקה לא אתניי' לפטור כלל דלא משכחת לה בכולל אלא בבת אחת והתם ר' שמעון מודי: וחזיא בר קפרא לזר שאכל מליקה. דדמיא להו דהוו נמי כקדשים חדא דמיחייב עליה תרתי וערבה בהדייהו לפטורא וכי ערבה לא אסיק אדעתיה דהא לא משתכחת בכולל: ועיין בה. לאחר זמן כשנתקיימה בידו והיה שונה שלשתן ביחד ואשכח דלא מיתוקמא אלא בבת אחת ושכח דהוא ערבה וסבר דר' אתנייה ואמר מדהא בבת אחת ופטורה הנך נמי דאתנייה רבי לפטורא אפי' היכא דמיתרמו בבת אחת אתניין: למאן שיירא. כלומר למאן מינייהו מודה בה דלא בעי לאיפלוגי: אילימא ר' יוסי. מודה בה השתא באיסור כולל דחד מינייהו קדים א''ר יוסי אחרון חל בבת אחת מיבעיא: אלא לאו לר''ש. ומדמודה במליקה ש''מ דהא דפליג בהנך היכא דאיתרמו בכולל הוא דפליג אבל באיסור בת אחת מיחייב תרתי ותיובתא דבר קפרא תיובתא: שחיטה בזר כשרה. ואין כאן זרות: טלטול בעלמא הוא. ואין כאן שבות: אי בהקטרה. רבי יוסי היכי מיחייב חטאת משום שבת דקס''ד חטאת מיחייב ליה: האמר ר' יוסי. בפ''ק הבערה ללאו יצאה: בשחיטת פרו של כ''ג. ביום הכפורים דשחיטה אב מלאכה היא ומשום זרות נמי איכא כדברי האומר ביומא בפרק טרף בקלפי (דף מב.) שחיטת פרו בזר פסולה: אפי' כהן הדיוט נמי. דהא מאן דפסיל יליף טעמא מאהרן וחוקה דכתיב והקריב אהרן (ויקרא טז) וכתיב בסוף הפרשה לחק עולם וכל היכא דכתיב חוקה עיכובא הוא אלמא אהרן דוקא: הכי גרסי' מידי חטאות קתני או לאוי קתני. איסורי הוא דקחשיב: מתני' ומפרישין אותן ג' חדשים. שלא לחזור לבעליהן שמא מעוברות הן ובניהם ממזרים ובעינן הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתלו העוברים בבעליהן: אם היו כהנות. בגמ' מפרש: גמ' שש עשרה חטאות. לכל אחד ארבע וכן לנשים דעל שניהם הוא אומר ונכרתו הנפשות העושות (ויקרא יח): ואונס בישראל מישרא שרי. לבעלה דילפינן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת: מפרישין אותן שמא מעוברות הן. ולאחר שלשה חדשים מותרות אע''ג שגדולות הן:

ואיסור כולל אתניין ואליבא דר''ש. אבל לר' יוסי מחייב תרתי באיסור כולל דלא מצי למימר דאליבא דרבי יוסי נמי אתנייה לפטורא דא''כ לא הוה טעי בר קפרא לערב מליקה בהדייהו דבבת אחת פשיטא ליה לבר קפרא דלר' יוסי מיחייב תרתי ולהכי פשיטא ליה בסמוך דלר' יוסי מיחייב תרתי באיסור כולל שעל כרחו צ''ל דאליבא דר''ש אתנייה ולא אליבא דר' יוסי ופליג רבי יוחנן ארבי חייא ובר קפרא: אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאה. תימה דאטו מי לא מני לאוי גרידי והרי זר שאכל מליקה דליכא אלא לאו דנבלה וי''ל דאע''ג דבאיסור מוסיף לר' יוסי חייל איסור קל על איסור חמור כדפריך רב אדא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פא. ושם) ולידון נמי באיסור אשת איש דהא מודה רבי יוסי כו' אע''ג דאיסור אשת איש קל מאיסור חמותו ובפרק אמרו לו (כריתות יד: ושם) גבי הא דאמר ר' יוסי אם זקן נשאה כו' משמע דמודה ר' יוסי דאיסור כרת חייל על חייבי מיתות ב''ד משום איסור מוסיף מ''מ באיסור כולל סבירא ליה לגמרא דלא חייל קל על חמור כדאמר בסוף גיד הנשה (חולין קא. ושם) מאן האי תנא דאיסור כולל באיסור חמור אית ליה כו' ולהכי פריך והאמר רבי יוסי הבערה ללאו יצאה ואם כן היכי חיילא אאיסור זרות הקשה ה''ר יעקב דאורליינ''ש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האליתא דעבודה היא ובעיא כהונה ואין בה מיתה אלא לאו גרידא לפי שאין עבודה תמה כדאמר בפ''ב דיומא (דף כד:) דהשתא לא הוי קל על חמור דתרוייהו לאוי נינהו ואר''י דמ''מ איסור שבת קיל לפי שהותרה במקדש אבל אי הוה מיתה בהבערה הוה חשיב איסור חמור אע''ג דהותר במקדש ואיסור טומאה נמי אע''ג דהותר חל על איסור בעל מום משום טמא ששימש במיתה ובעל מום ששימש באזהרה לרבנן דרבי בסוף אלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) אע''ג דכולה שמעתין בר קפרא ורבי חייא אליבא דרבי פליגי מודה רבי דלר' יוסי בעל מום ששימש באזהרה כרבנן דידיה ואם תאמר דאמר בחולין (דף קג.) התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב והיינו קל על חמור באיסור כולל ואר''י דחלב קל דהותר מכללו אצל חיה כדאמר בס''פ גיד הנשה (שם) ואע''ג דנבלה נמי הותר במליקה שאני קדשים דכהנים משולחן גבוה קזכו כדאמר בהעור והרוטב (שם דף קכ.) ועוד דיש חומרא בנבלה שכן מטמאה ואע''ג דיש חומרא בחלב דליכא בנבלה אין לחוש בכך כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם דף קא.) מאי חזית דטומאת הגוף חמירא שכן כרת דלמא טומאת בשר חמירא דלית לה טהרה במקוה וא''ת דאמר לקמן מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת ומשמע דאיסור אחות אשה חייל באיסור כולל אאיסור אשת איש דחמיר מיניה וי''ל דאיסור אשת איש קיל דיש לה היתר בחיי אוסרה דחשבינן ליה קולא בהבא על יבמתו (לקמן דף נד.) ואע''ג דבפ' גיד הנשה (חולין דף קג. ושם) איכא מאן דאמר דאיסור טריפה חל על איסור אבר מן החי אע''ג דחמיר מיניה דחשיב משהו בשר גידים ועצמות אע''ג דלית ביה כזית ונוהג בבני נח וחייל עלייהו איסור טריפה דקיל אפי' בלא כולל ואור''י דיש חומרא בטריפה דכשנטרפה שוב אין לה היתר אפי' נשחטה אבל איסור אבר מן החי אתיא שחיטה ומפקע ליה: מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי בעלמא קחשיב. וכן גרס ר''ח דאין כאן לא חטאת ולא לאו כיון דלא חייל איסור קל על חמור: לקוברו בין רשעים כו'. ומ''מ פריך שפיר לעיל לבר קפרא דמשייר מליקה מכלל דמודה בה ר''ש דאין לומר דשיירא לרבי יוסי משום דבההיא חייב תרתי ולא חשיב אלא הנהו דמעלה עליו כאילו עשה שתים ולקברו בין רשעים גמורים דהא חשיב בעל מום ששימש אע''ג דחייב לגמרי שתים כיון דקסבר רבי חייא דרבי יוסי אית ליה איסור כולל:

דף לג - ב

מתניתין:

גמרא:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד