דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

ומוכיח רב אשי: אלמא,  ברננה, ברינון ולעז בלבד, לא מפקינן. לפי שכל מקום שאין בו הוכחה לאיסור אלא רק חשד ורינון הבריות, אין מוציאין אותה מתחתיו.

הכא נמי, הרי לא אסרו למביא הגט, ולחכם שאסר הנדר, לכנוס, אלא מפני חשד רינון.

ולכן, אם כנס - לא יוציא, היות וברננה, לא מפקינן!

אך הנטען מאשת איש והוציאה בעלה, וכנסה הנטען, הרי זה יוציא, כי מכוער הדבר!

מתניתין:

וכולם - המביא גט של ממדינת הים, והמעיד באשה להשיאה, והחכם שאסר האשה בנדרה, שאסרום חכמים לישא האשה שדנו בה -

אם היו להם נשים בשעת הבאת הגט, או העדאת העדות, או בהוראת הנדר, ואחר כך מתו נשותיהם, מותרת לינשא להם [לחכם, ולעד, ולמביא הגט].

כי אין לנו לחוש שנתכוונו ליקח אשה זו, שהרי באותו הזמן היה להם נשים.

וכן, כולן [כל הנשים הללו שנאסרו להינשא לו], אם נישאו לאחרים, כשאסרה חכם או כשהעיד עד במיתת בעלה, ושוב נתגרשו מהם, או שנתאלמנו מהם -

מותרות לינשא להם - לחכם, לעד, ולמביא הגט.

כיון שמוכח שלא נתכוונו במעשיהם לצורך לקיחת אשה זו.

וכולן, הנשים הללו האסורות לעד, לחכם, ולמביא הגט, המתירין אותן - מותרות על כל פנים לבניהם או לאחיהם של אלו המתירין אותן, ואין הן אסורות אלא להם לבדם.

גמרא:

שנינו במשנתנו: וכולם המתירים את האשה, שהיו להם נשים בשעה שהתירו אותה, ומתו נשותיהם, מותרות לינשא להם.

ודייקינן: מתו, אין, דוקא אם מתו נשותיהם הן מותרות להנשא להם.

אבל אם נתגרשו נשותיהם של המתירים - לא! אלא נשארו באיסורם, מפני שיש לחוש שעל ידי שנתן את עיניו באשה זו, עמד וגירש את אשתו.

אמר ליה רב הלל לרב אשי: והתניא בברייתא במפורש: אפילו נתגרשו, מותרות הן למתירים אותן.

ואם כן, נמצאו דברי הברייתא סותרים למשנתנו? ומשנינן: לא קשיא. אין הברייתא סותרת למשנה.

הא דקתני אפילו נתגרשו מותרות, מדובר במקום דהואי קטטה בינם לנשותיהם מכבר, קודם שבאו לדון על אשה זו, עוד לפני שהיה מקום לומר שנתן עיניו באשה זו. ולפיכך אין לנו לחוש שגירש את אשתו מפניה.

הא דמדויק במשנה שנתגרשו אסורות, מדובר במקום דלא הואי קטטה ביניהם קודם שהתיר אשה זו. ולכן אסור בה, כי יש לנו לחוש שכל מה שגירש את אשתו הוא משום שנתן עיניו באשה זו.

ואיבעית אימא: הא והא דלא הואי קטטה בינם לנשותיהם קודם שהותרה אשה זו על ידם. ואף על פי כן יש לומר דלא קשיא סתירת המשנה והברייתא.

הא דקתני נתגרשו אסורות מדובר בכגון דארגיל הוא - שהתחיל הוא להקניט את אשתו.

והא דקתני נתגרשו מותרות בדארגילה היא - שהיא סיבבה הקטטה. וכיון שהוא אינו הגורם לגרושין, אין לנו לחוש שהגרושין נעשו משום שנתן עיניו באשה שהותרה עליו, ולכך מותר בה, כדין מתו נשותיהם.

שנינו במשנה: וכולן שנישאו לאחרים אחר שהותרו לינשא, ונתגרשו או נתאלמנו מהבעל השני, מותרות לינשא למתירים אותם. כי מאחר שנישאו לאחר, שוב אין חשד שהמתירים התירוה כדי לישאנה.

ואמרינן: קא סלקא דעתך, בתחילה סברה הגמרא, כי מה שאמרה המשנה אופן של מיתה, ש"נתאלמנו" מהבעל השני, ואופן של גירושין, שנתגרשו מהבעל השני, הוא משום שהמקרה של מיתה מתייחס למשנה לעיל, שעד אשר העיד מת, או הרגתיו, לא ישא את אשתו.

ועל זה הוסיפה המשנה כאן, שאם נישאה לאחר על פיו, ומת גם הבעל השני, מותרת אז להינשא לעד הזה.

ואילו המקרה שנישאת האשה לאחרים, ו"נתגרשו", מתייחס למשנה לעיל, גבי המביא גט ממדינת הים, שאסורה לינשא בגט זה למביא הגט. וחידשה משנתינו שאם נשאת לאחר באותו הגט, וגירשה גם השני, מותרת להינשא בשלישית למביא גיטה הראשון.

ונמצא כי מה שאמרה המשנה "וכולן שנישאו לאחרים ונתגרשו או נתאלמנו", מותרות לינשא להם -

האופן דמיתה, דקתני "נתאלמנו" - קאי אמיתה, על עד שמעיד מת בעלה, והלכה ונישאה לאחר, ומת הבעל השני.

והאופן של גירושין דקתני "נתגרשו" - קאי אגירושין, על עד המביא גט, ונישאה האשה לאחר, ונתגרשה ממנו.

ואף על פי שבשני המקרים מתו שני בעליה, או נתגרשה משנים, מבואר במשנה שמותרת לה להינשא בפעם השלישית לעד המיתה של בעלה הראשון, או למביא הגט מבעלה הראשון, ואין אנו אומרים שאסורה להינשא עתה לכל העולם לפי שהוחזקה "קטלנית", שקוטלת את בעליה, או שהוחזקה להתגרש.

נימא, האם נאמר כי מתניתין, משנתנו היא דלא כרבי!

דאי כרבי, האמר בתרי זמני [בשני פעמים] הויא חזקה.

ולדבריו של רבי, אשה שנישאת לבעל הראשון, ומת, ושוב נישאת לבעל שני, ומת - שוב לא תינשא עולמית, לפי שמוחזקת היא כקטלנית הקוטלת את בעליה בנישואיה.

ואילו משנתנו, שמתירה לה להינשא [במקום שליכא חשד] אף בפעם השלישית, בהכרח שהיא כרבנן, הסוברים שרק אחר שלש פעמים מוחזקת היא שימות בעלה, או שתתגרש.

כי לרבי, כאשר מתו שני בעלים תחתיה, היא אסורה שוב להינשא.

ומשנינן: לא. - משנתינו אף כרבנן היא.

ואל תפרש משנתנו שהאופן של מיתה מתייחס לעד מיתה, והאופן של גירושין מתייחס למביא הגט.

אלא, מיתה המוזכרת במשנתנו, כגון שנישאו לאחרים, ומתו, מותרות הן להנשא, מתייחסת רק אגירושין.

והיינו או במביא גט, או בחכם שאסר את האשה בנדר.

וגירושין המוזכרים במשנתינו קאי אמיתה.

והיינו, על העד שמעיד מת הרגתיו, ונשאה לבעל אחר והתגרשה ממנו, שמותר לעד לשאתה עתה.

ולפיכך בשני המקרים מותרת להינשא אף בשלישית, אפילו לרבי. היות והיא לא הוחזקה פעמיים, לא לגירושין ולא למיתה, שהרי יצאה מבעליה פעם אחת במיתה, ופעם אחת בגירושין.

שנינו במשנה: וכולן מותרות לבניהם או לאחיהם של אלו המתירין אותן. ואין אסורות אלא להן לבדן.

ומקשינן: מאי שנא מהא דתנן: הנטען מן האשה [הנחשד שזינה עם אשה], מלבד מה שאסרוהו מלישא אותה, אסור הוא גם כן באמה, ובבתה, ובאחותה

כי שמא לאחר שישא את אמה או בתה תזנה זו עמו, לפי שרגילה עמו כבר. ונמצא עובר באיסור כרת. כי משעה שנשא את אמה או את בתה, נאסרת זו עליו באיסור ערוה גמור. והילכך, אסרוהו גם לישא קרובותיה, היות שיש לנו לחוש שיצא לזנות עמה, ויעבור על איסור כרת.

וכיון שמצינו שחששו חכמים שלא ישא בתה או אמה כדי שלא יהיה רגיל אצלה על ידי זה, הוא הדין במשנתינו, שאסורה היא להינשא למתירים אותה [כמביא גט, עד אשה, וחכם שאסר נדרה], מדוע לא נאסרנה גם להנשא לקרוביו, כי נחוש שמא עצת זימה היתה ביניהם, לישא את בנו של זה, ויהא זה רגיל אצלה?

ומשנינן: אין לך לחוש לזנות על ידי נשיאת קרובים אלא באיש האסור באשה מסוימת, שבזה אוסרין אנו אותה אף בקרובותיה.

כי נשי לגבי נשי שכיחן דאזלן. נשים, מצוי הדבר שהולכות אצל נשים אחרות, ולכן יש לחוש שאם ישא אמה או בתה תגיע היא על אמה, ויבוא עמה לידי זנות.

אך היא מותרת בקרוביו, כי אין לחוש שיבא האיש לבקר את קרובו ויזנה עם האשה. היות שגברי לגבי גברי לא שכיחן. אין מצוי שגברים מבקרים זה את זה לפרק זמן ממושך שיש לחוש בו לזנות בין האשה, לבין זה שהתירה להינשא.

אי נמי: נשי, דלא אסרן שכיבתן אהדדי, שאין אשה נאסרת לעולם לבעלה על ידי שהוא יזנה עם אחת מקרובותיה, לכן לא קפדי הקרובות אהדדי [אחת על השניה] לשומרה שלא תזנה.

ולכן יש לנו לחוש שמא תבא אחת לחברתה, ותזנה עם האיש שזינתה עמו מכבר. כי היא איננה חוששת מקרובתה שתספר זאת.

אך גברי, דאסרן שכיבתן אהדדי, קפדי אהדדי -

שהגברים מקפידין שלא יתייחד איש עם נשותיהם, מכיון שהבא על אשת איש אסרה על בעלה לעולם. וכיון שכן אין היחוד מצוי, וחושש קרובו לבא אצלו ולזנות עם אשתו,

לפי שיודע שמקפיד הבעל על כך.

ולכן אף שהוא אסור בקרובותיה, היא מותרת בקרוביו.

ומקשינן: אי הכי, שאשה מותרת בקרוביו, ואין לחוש לחשד שיזנה קרובו עם אשתו, תהא מותרת אשה זו באביו נמי.

ומדוע במשנה לא הוזכר אלא שמותרת בבניהם או באחיהם?

ומשנינן: אכן מותרת היא גם באביו. ומשנתנו בלשון "לא מבעיא" קאמר [על דרך כל שכן נכתבה].

לא מבעיא אביו, שמותרות להנשא לו, ולא חיישינן שמא יזנה המתיר הזה עמה, היות דבזיז בניה מיניה [בוש הוא מאביו], ואימתו עליו, וודאי יזהר הבן מלהתייחד עמה.

אבל אם נישאת לבנו של המתיר אותה, דלא בזיז אביו מיניה, שאין האב בוש מבנו כל כך, אימא לא התירו חכמים להנשא לבנו.

קא משמע לן משנתנו שבכל קרוביו היא מותרת, ומהטעמים הנזכרים.

הדרן עלך פרק כיצד אשת אחיו

פרק שלישי - ארבעה אחין

המשנה הראשונה בפרק זה דנה במקרה בו נפלו שתי יבמות אחיות משני אחים ליבום לפני שני אחים.

מדין תורה מותרות שתיהן ליבום, אלא שגזרו חכמים שתהיינה אסורות.

ונאמרו בגמרא שני טעמים לדין זה:

האחד, משום שהן דומות לאחות אשתו. ואיסור זה נקרא "אחות זקוקתו", ובגללו אי אפשר ליבמן, אלא הן חולצות.

והשני, משום האיסור לבטל מצות יבמים, שאם ייבם אחד האחים את אחת האחיות וימות האח האחר, תצא האחות השניה ללא חליצה, משום שהיא אסורה עליו מצד ערות אחות אשה.

אך אם יחלוץ לאחות הראשונה, הוא יכול לחזור ולחלוץ גם לשניה.

מתניתין:

א. ארבעה אחין, שנים מהם נשואים שתי אחיות, ומתו הנשואים את האחיות. וכל אחת מן האחיות אסורה על היבמים, לפי שהיא "אחות זקוקתו".

הרי אלו חולצות, לפי שכל איסורן אינו אלא מדברי סופרים, ולא מתייבמות כפי שהתבאר.

ואם קדמו האחים וכנסו - יוציאו. רבי אליעזר אומר: בית שמאי אומרים: יקיימו. ובית הלל אומרים: יוציאו.

ב. היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה -

אין אחותה נחשבת כאחות זקוקה, שהרי אין לו זיקה בערוה, ולכן, הרי הוא אסור בה, בערוה, ומותר באחותה.

ואילו האח השני - אסור בשתיהן.

ג. היתה אחת מהן אסורה על היבם באיסור שאינו איסור כרת, כך שלמרות האיסור, היא נופלת לפניו מן התורה, וכגון:

איסור מצוה, שהוא איסור "שניות לעריות" שאסרו חכמים.

ואיסור קדושה, שהוא איסור חייבי לאוין לכהונה, כגון גרושה. חולצת ולא מתייבמת.

ד. היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה, והשניה אסורה על זה איסור ערוה -

האסורה לזה - מותרת לזה, והאסורה לזה - מותרת לזה.

וזו היא שאמרו: אחותה של ערוה, כשהיא יבמתה, שנופלת יחד עמה ליבום - או חולצת או מתייבמת!

לפי שאינה נחשבת כאחות זקוקה, היות שהערוה אינה "זקוקה" ליבם.

גמרא:

מוכיחה הגמרא: שמע מינה מדברי המשנה, דיש זיקה.

והיינו, שהזיקה בין היבם ליבמתו היא מצב [או קנין] של אישות. ומכח מצב האישות שביניהם גזרו חכמים איסורי קירבה על קרובות היבמה. ובכלל הקרובות האסורות נכללת "אחות זקוקתו".

ונחלקו בדבר לעיל [יז ב] רב הונא ורב יהודה אם החשיבו את הזיקה בין היבמה ליבמתו שתהיה אחות זקוקתו כאחות אשתו, מדרבנן.

דאי אין זיקה, אם תאמר שאין מצב של אישות בין היבם ליבמתו, ולא היה מקום לחכמים לאסור את קרובות היבמה על היבם, תיקשי:

מכדי, הרי הני שתי אחיות אלו, מתרי בתי קאתיין, ועל כל אחת יש מצוות יבום בפני עצמה, ואם אין איסור באחות זקוקה - האי אח אחד לייבם חדא מהיבמות, והאי אח השני לייבם חדא השניה.

[אך אח אחד לא יכול ליבם את שתיהן, כי הן שתי אחיות].

ודוחה הגמרא: לעולם אימא לך אין זיקה, אין מצב של אישות בין היבם ליבמתו, ואין איסור של קרובות של אחות זקוקה.

ומה שאמר התנא שאסור ליבם את שתיהן הוא משום דקסבר: אסור לבטל מצות יבמין.

אסור לגרום שיפקע דין יבום וחליצה בכלל מאחת היבמות.

ולכן יש לחשוש כאן, דלמא אדמייבם אחד מאחים, מיית אידך, וקמבטל מצות יבמין.

שאם אח אחד ייבם את אחת האחיות, הרי הוא שוב לא יכול ליבם את האחות שניה, שהרי היא אחות אשתו. ואף לחלוץ לה הוא אינו צריך [ואינו יכול], כי בשעה שהוא מייבם את אחותה, היא נאסרת עליו באיסור ערוה של אחות אשה. ורק אחיו יכול לייבם או לחלוץ לשניה.

ושמא ימות אחיו, ונמצא שתצא האחות השניה ללא יבום וללא חליצה, ותבטל מצות יבמים. ולכן תיקנו חכמים, שתצאן שתיהן בחליצה, כך שגם אם ימות אחד האחים, יכול האח החולץ לחזור ולחלוץ לשניה.

ומקשינן: אי הכי, שהטעם שחולצים לשתיהן הוא משום האיסור לבטל מצוות יבמין -

תלתא נמי!

למה העמידה המשנה את הדין בארבעה אחין? והרי גם בשלושה אחים הדין כן, שאם מתו שנים, והשאירו שתי יבמות אחיות, אפשר להשמיע את החידוש שאסור לאח השלישי, שנותר יחידי, לייבם אף אחת מהאחיות, כדי שלא יאסור על עצמו את אחותה ביבום, כדי שלא תבטל מצות יבמים.

אך אם נאמר שטעם המשנה הוא משום יש זיקה, שפיר נקטה המשנה ארבעה אחים.

כי אילו היתה המשנה מעמידה בשלשה אחים, היינו אומרים שרק אם שתי האחיות נופלות לפני אח אחד ושתיהן זקוקות לו, אז נאסרת כל אחת מהשתיים משום אחות זקוקתו. אך לא כאשר שתי אחיות נופלות לפני שני אחים, שאז היה מקום לומר שאחת מהן נופלת לאח זה, והשניה לאח אחר, ואין האחות שהוא לוקח לעצמו נאסרת מדין "אחות זקוקתו", כי אחותה זקוקה רק לאחיו, ולא לו.

ומשנינן: לא מיבעיא קאמרינן! נקטנו את הדין המחודש יותר, וממילא ישתמע הדין הפשוט.

לא מיבעיא לתנא לומר תלתא, שהרי אז ודאי בטלה מצות יבמין, כיון שבשעה שהוא מייבם אחת, הוא עושה את צרתה אחות אשתו.

אבל ארבעה, שנפלו שתי האחיות לפני שני אחים, ויש עוד אח אחר חוץ ממנו שיכול לייבם, אין כאן ביטול מצות יבמים.

ולמיתה, שמא ימות האח האחר, ואז תיפול הצרה לפני זה שייבם את אחות, ותפטר בלי חליצה - לא חיישינן.

קא משמע לן שכן חוששין למיתה של האח האחר.

ברננה [ברינון, בשמועה, בחשד] בלבד — לא מפקינן [אין אנו מוציאים], הכא נמי [כאן גם כן] — ברננה לא מפקינן [ברינון אין מוציאים].

א משנה וכולם (החכם, והמביא גט, והמעיד לאשה שמת בעלה, שאמרנו שלא ישאו את הנשים שגרמו להתירן), שהיו להם נשים באותה שעה של דין או עדות ומתו נשיהם אחר כך — מותרות אותן נשים שהתירו לינשא להם, שאין אנו חוששים שעוד בחיי אשתו נתן עיניו בזו.

וכולן, כל הנשים הללו שאסרו לשאתן משום חשד, אם נישאו לאחרים, ונתגרשו או שנתאלמנו — מותרות לינשא להם, לאלה שהיו קשורים בדרך כלשהי להתרתן. וכולן, כל הנשים שאסרו עליהן להינשא מפני החשד — מותרות לבניהם או לאחיהם של המתירים.

ב גמרא שנינו במשנה שכולם אם היו להם בזמן ההיתר נשים ומתו, יכולות הנשים שהותרו על ידם להינשא להם. ומדייקים: מתו — אין [כן], אבל אם נתגרשו נשותיהם — לא, מפני שיחשדוהו שנתן עיניו באשה האחרת ובגללה גירש את אשתו.

אמר ליה [לו] רב הלל לרב אשי: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: אפילו נתגרשו מותרות! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא דהואי [זה כשהיתה] קטטה בין הבעל והאשה עוד בשעה שהתיר, ויש לחשוש שכבר אז נתן עיניו באחרת, הא [זה] שלא הואי [היתה] קטטה באותה שעה, ונתגרשו מסיבה אחרת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זה וזה] שלא הואי [היתה] קטטה תחילה, ורק לאחר מכן התקוטטו והתגרשו. ולא קשיא [ואין זה קשה]; הא דארגיל [זה כשהתחיל] הוא בקטטה, שיש מקום לחשוד שנתן עיניו באשה אחרת ולכן חיפש עילה לגרש את אשתו, הא דארגילה [וזה שהתחילה] היא בקטטה, שאז אין מקום לחשוד בו.

ג שנינו במשנה: וכולן שנישאו לאחרים ונתגרשו או נתאלמנו — מותרות להינשא לאלה שגרמו להתירן מתחילה. קא סלקא דעתין [עלה בדעתנו] לומר שמיתה שנאמרה כאן ("נתאלמנו") מדברת גם על ענין מיתה האמורה במשנה הקודמת ("מת" "הרגתיו" "הרגנוהו"), כלומר, שאותה אשה שהועד בה שמת בעלה או שנהרג, נישאה לאחר וגם הוא מת, וכן גירושין שנאמרו כאן ("נתגרשו") באו אחרי גירושין של זה שהעיד על כשרות הגט,

ואם כן נימא מתניתין דלא [האם נאמר שמשנתנו אינה] כשיטת רבי, דאי [שאם] כשיטת רבי היא, האמר [הרי אמר] רבי: בתרי זימני הויא [בשתי פעמים הריהי] חזקה, וחזקה היא שאשה זו גורמת למיתת בעליה (שהרי בשתי פעמים נוצרת חזקה), ואשה כזו ("קטלנית") אין לשאתה, וכיון שאין משנתנו חוששת לכך — משמע שאינה כדעת רבי!

ודוחים: לא, מכאן אין הוכחה, כי אפשר לומר שמיתה האמורה במשנתנו מתייחסת לנושא הגירושין האמורים במשנה הקודמת, וגירושין האמורים כאן, ביחס למיתה האמורה במשנה הקודמת היא שנאמרה. שמדובר באשה שקודם נתגרשה ואחר כך מת בעלה, או קודם מת בעלה ואחר כך נתגרשה.

ד שנינו במשנה: וכולן, כל הנשים האלה, מותרות לבניהם או לאחיהם של העוסקים בהתרתה. ותוהים: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה דבר זה מזו ששנינו במשנה אחרת]: הנטען מן האשה, שחושדים בו שנאף עם אשה מסויימת שאסור לא רק בה אלא גם באמה ובבתה ובאחותה. ואילו כאן אנו מתירים לבניו ולאחיו על אף החשד!

ומשיבים: יש מקום לחלק, נשי לגבי נשי שכיחן דאזלן [נשים אצל נשים מצוי שהן הולכות] לישון זו אצל זו, ויש לחשוש שמא תבוא הקרובה (שהיה חשוד עליה) לישון אצל אשתו, ויתפתה שוב לעבירה ויעבור על איסור עריות של קרובת אשתו. ואילו גברי לגבי גברי לא שכיחן [גברים אצל גברים אינם מצויים] ואף אם נישאת לקרובו — לא יבוא החשוד לישון שם ואין איפוא מקום לחשש.

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר טעם אחר: נשי דלא אסרן שכיבתן אהדדי [נשים שאין שכיבתן אוסרת זו את זו] שכן אם נואף אדם עם קרובת אשתו, אין אשתו נאסרת עליו בכך, ועל כן לא קפדי אהדדי [אין הנשים הללו מקפידות זו על זו] ושמא לא תקפיד אשתו אם החשוד ממשיך לנאוף עם האשה שנחשד עליה. אבל גברי דאסרן שכיבתן אהדדי [הגברים שאוסרת שכיבתם זה על זה], שאם איש אחר שוכב עם אשה הרי הוא אוסרה לבעלה, ולכן קפדי אהדדי [מקפידים הם זה על זה].

ושואלים: אי הכי [אם כך] אביו נמי [גם כן] יהא מותר לשאת אשה שהותרה על ידי הבן, ומדוע נאמר "בניהם או אחיהם", ולא אביהם? ומשיבים: ודאי גם אביו מותר, אלא בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [אמר]: לא מבעיא [נצרכה] לומר באביו של המתיר שודאי מותר לו לשאת את האשה שהותרה על ידי הבן, כיון שאין חוששים שמא ינאף עימה בנו, המתיר, כיון דבזיז בניה מיניה [שהרי מתבייש בנו ממנו], אבל בנו של המתיר, שלא בזיז [מתבייש] אביו מיניה [ממנו], ולכך יש איפוא לחשוש שמא יבוא אביו, המתיר, וינאף עימה בעודה נשואה לבנו, ולכך אימא [שמא תאמר] שלא תוכל להינשא לבנו, שיש מקום לחשד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך.

א משנה היו ארבעה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ומתו הנשואים את האחיות — הרי אלו, האחיות, חולצות ולא מתייבמות. כיון ששתיהן זקוקות לייבום לכל אחד מן האחים הנותרים, הרי כל אחת מהן היא אחות זקוקתו של כל אח — ואסורה עליו מדברי סופרים. ואם לא שאלו בבית דין אם הדבר מותר להם וקדמו וכנסו — יוציאו, שגזרו חכמים שיגרשו אותן. ר' אליעזר אומר, מחלוקת היא בדבר: בית שמאי אומרים: יקיים, ובית הלל אומרים: יוציאו.

היתה אחת מהן מן האחיות הללו אסורה על האחד איסור ערוה, שהיא קרובת אשתו (כגון חמותו או אם חמותו) או קרובתו מצד אמו — הרי הוא אסור בה, ומותר באחותה. שכיון שזו היא קרובתו ופטורה מלהתייבם על ידו, הרי שאינה זקוקה לו, ונמצא שהאחרת אינה עוד אחות זקוקתו, ויכול לייבמה בהיתר. ואולם האח השני שאיננו קרוב לאחת מהן — אסור בשתיהן, שהרי כל אחת מהן היא אחות זקוקתו.

היתה אחת מן הנשים הללו אסורה לו באיסור מצוה או באיסור קדושה — אחותה חולצת ולא מתייבמת משום אחות זקוקתו. שגם האחות שהיא איסור קדושה זקוקה לחליצה.

היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה, והשניה אסורה על זה על האח השני איסור ערוה — הרי האסורה לזה מותרת לזה, והאסורה לזה מותרת לזה.

וזו היא שאמרו בתמצית: אחותה כשהיא יבמתה, שאם נופלות לייבום אחיות שהן יבמות (גיסות) ואחת מהן אסורה לו משום ערוה — האחרת או חולצת או מתייבמת, שהרי שוב אין כאן איסור אחות זקוקתו וכל אחד מהם יכול לחלוץ או לייבם את האחות השניה.

ב גמרא מן ההלכה במשנה מדייקים: שמע מינה [למד מכאן] שיש זיקה, כלומר, שעצם חובת הייבום יוצרת כעין קירבה משפחתית, ובשל כך דין אחות זקוקתו כדין אחות אשתו. דאי [שאם] אין זיקה, מכדי הני, מתרי בתי קאתיין [הרי שתי הנשים הללו, משני בתים, בעלים, הן באות] שהרי הן שייכות כל אחת לבית בעל אחר, ושתיהן צריכות ייבום, ומדוע לא תתייבמנה? האי לייבם חדא והאי לייבם חדא [זה ייבם אחת וזה ייבם אחת], ומה בכך? אלא ודאי יש זיקה, ואסורות הן משום אחות זקוקתו.

ודוחים: לעולם אימא לך [אומר לך] שלדעת תנא זה אין זיקה, ולא מטעם זה הן אסורות, אלא ומשום דקסבר [שהוא סבור]: אסור לבטל מצות יבמין, כלומר, אסור להביא למצב בו תתבטל מצות הייבום. וכיצד: דלמא אדמייבם חד מיית אידך [שמא עד שייבם האחד מהם ימות האחר] ואז יהיה רק אח אחד וגם השניה נופלת לפניו לייבום וקמבטל [ומבטל] ממנה מצות יבמין כי כאשר נושא אחת מהן, ממילא מצות ייבום (ואף חליצה) בטילה מן השניה, מפני שנעשית אחות אשתו.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שזהו טעם המשנה תלתא נמי [אם היו שלושה אחים גם כן] קיים חשש זה, ומדוע דיברה המשנה בארבעה אחים? הלא יכלה לדון בשלושה אחים ושנים מהם נשואים שתי אחיות, וגם אז קיים הטעם של ביטול מצות יבמים, שכשייבם אחת מהן לא יוכל לייבם השניה?

ומשיבים: אכן, לענין הלכה כך הוא, אלא בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמרינן [אומרים אנו], וכך יש להבין: לא מיבעיא [נצרכה] לומר תלתא [בשלושה אחים] שודאי בטלה מצות יבמין, שכשמייבם השלישי אחת מהן ודאי מבטל מצות הייבום מן האחרת. אבל ארבעה, שאין חשש שמא ימות אחד משני האחים שנותרו, כיון שלמיתה לא חיישינן [אין אנו חוששים] וכל אחד מהם רשאי לייבם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת יש לחשוש.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שאנחנו חוששים למיתתם של האחים הנותרים, מדוע שנה הלכה זו דווקא בארבעה אחים —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

we do not remove her from her husband owing to suspicion due to rumor alone. Here too, we do not remove her from her husband due to a rumor.

MISHNA: And for all of these who were involved in permitting the wife to remarry, i.e., the judge, the agent who brought a bill of divorce, and the one who testified for a woman that her husband died, if they had wives at the time of the ruling or the testimony and their wives died thereafter, then those women they had set free are permitted to be married to them. There is no concern that while their wives were still alive these individuals set their eyes upon another woman.

And with regard to all of these women who were prohibited from marrying a certain man due to some suspicion, if they were subsequently married to others and then were divorced or widowed from the second husband, they are permitted to be married to them, i.e., to the judge, messenger, or witness who permitted her to remarry. And all of these women who were prohibited from marrying due to some suspicion are permitted to the sons or to the brothers of those who set them free.

GEMARA: The mishna taught that if any of the men had wives who subsequently died, they may marry those women freed by them. The Gemara deduces from here: If the wives of those who rendered the woman permitted died, yes, they are permitted to marry the woman that they freed for marriage; but if the wives were divorced, no, it is prohibited. In such a case, marrying the woman that one had rendered permitted would raise suspicions that he had in fact planned to marry her all along.

Rav Hillel said to Rav Ashi: Yet it is taught in a baraita: Even if they were divorced from their first wives they are permitted to marry the women they freed. The Gemara responds: This is not difficult: This mishna is referring to a case when there was a quarrel between the husband and the wife at the time that he freed the other woman, as then there is legitimate concern that he was already interested in her. That case of the baraita was when there was no quarrel between them at the time, and therefore the divorce clearly resulted from some other reason.

And if you wish, say: Both this and that were said in cases when there was no quarrel between the one who freed the woman and his first wife, and only later did they quarrel and divorce. And this is not difficult: This case of the mishna was when he started the quarrel himself, as then there is legitimate concern that he had an interest in this other woman and therefore sought out a reason to divorce his wife. And that case of the baraita was when his wife started the quarrel, as then there would be no reason to suspect him of freeing the other woman in order to marry her.

The mishna stated: And with regard to all of these women, if they were married to others and then were divorced or widowed, it is permitted for them to marry those who caused them to be free to marry in the first place. It enters our mind to say that the case referred to here was one of death after death, i.e., the case of a woman whose first husband’s death had been substantiated by a single witness but whose second husband died as well, and also to the case of divorce following a bill of divorce that had been validated by a single witness.

Based on this, should we say that the mishna, which permits a woman to remarry even after her two previous husbands have died, is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? As, if it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, didn’t Rabbi Yehuda HaNasi say: After two times a woman has the presumptive status to cause death to her husbands, and such a woman is considered murderous. Therefore, she may not remarry. Since there is no mention of such concern in the mishna, it appears that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara rejects this: No evidence can be derived from here, as the reference here may be to death after divorce or divorce after death. The mishna could be referring either to a woman who was at first divorced and then later widowed by her second husband’s death, or to a woman whose first husband died and who was subsequently divorced, but not to a case where she was widowed by the death of two husbands.

§ The mishna taught: And all of these women who were prohibited from marrying the man who freed them due to some suspicion are permitted to the sons or to the brothers of those who set them free. The Gemara asks: In what way is this case different from that which we learned in the Tosefta (4:5) that one suspected of adultery with a specific woman is prohibited not only from marrying her, but also from marrying her mother, and her daughter, and her sister. Yet here we allow his sons and brothers to marry the woman despite the suspicion.

The Gemara answers: There is a distinction between the situations, for it is common for women to be at the house of other women and to stay overnight. Therefore, there is concern that a relative of the alleged adulterer’s wife, with whom he was suspected of misconduct, might frequent his house and he might be tempted to repeat his transgression. On the other hand, it is not common for men to be at the house of other men, so that even if she was married to his relative, the one suspected of misconduct would not generally sleep at the house of the husband.

Alternatively, a different argument could be made: Women are not so strict with one another, as lying with them and having sexual relations with them does not render them mutually forbidden. In other words, if a man commits adultery with his wife’s close relative, his wife does not become forbidden to him, so she may not pay attention to his behavior with the woman under suspicion. However, men are strict with one another, as lying with them and having sexual relations with the other man’s wife does render them, the husband and wife, mutually forbidden. In other words, if another man has relations with a married woman, she is forbidden to her husband, and so men pay close attention to what the others are doing.

The Gemara asks: If so, one’s father should be permitted to marry a woman set free by his son as well. So why does the mishna say: Their sons or their brothers, and not: Their fathers? The Gemara answers: Certainly his father is allowed as well, but the mishna is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to mention the case of his father because he is most certainly permitted to marry a woman set free by his son, as his son is embarrassed [baziz] before him and so would not come to sleep with his father’s wife. But I might say that since the father is not embarrassed before his son, she may not be married to the son of one for whom there is suspicion. Therefore, this comes to teach us that there is no such concern.

MISHNA: In the case of four brothers, two of whom were married to two sisters, and the ones married to the sisters died, then those sisters must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. Since both sisters require levirate marriage with each of the surviving brothers, a levirate bond exists between each sister and the brothers. Each of them is considered the sister of a woman with whom each brother has a levirate bond and is therefore forbidden to him by rabbinic law. And if they married the sisters before consulting the court, they should divorce them, for the Sages decreed that in this situation they may not remain married. Rabbi Eliezer says that there is a dispute in this matter: Beit Shammai say: He may maintain her as his wife, while Beit Hillel say: They must divorce them.

If one of the sisters was forbidden to one of the brothers due to a prohibition against forbidden relations because she was a relative of his wife or a relative on his mother’s side, then he is forbidden to marry her but permitted to marry her sister. Because she is his close relative, she is exempt from levirate marriage with him, and therefore she is not bound to him with a levirate bond. Consequently, her sister is not considered the sister of a woman with whom he has a levirate bond, and he is permitted to enter into levirate marriage with her. But the second brother, who is not a close relative of either sister, is forbidden to marry both of them. Indeed, for him each woman remains the sister of a woman with whom he has a levirate bond.

If a prohibition resulting from a mitzva or a prohibition stemming from sanctity will be transgressed when one of the women marries one of the brothers, then her sister must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage, as she is considered the sister of a woman with whom he has a levirate bond. In this case, the sister who is forbidden to the brother due to a mitzva or due to sanctity is bound to the brother for the purpose of ḥalitza.

If one of those women was forbidden to this one brother due to a prohibition against forbidden relations and the second woman was forbidden to that second brother due to a prohibition against forbidden relations, then she who is forbidden to this brother is permitted to that brother, and she who is forbidden to that brother is permitted to this one.

And this is the case that was referred to when they said: When her sister is also her yevama, i.e., in a case where two sisters are also yevamot and therefore happened for levirate marriage before two brothers, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. This must be referring to a case where each sister is forbidden to one of the brothers due to a prohibition concerning forbidden relatives. In this case, each sister has a levirate bond only with the one brother to whom she is permitted, and the prohibition against marrying the sister of a woman with whom one has a levirate bond does not apply. Therefore, each brother can either perform the act of ḥalitza or consummate the levirate marriage with the sister to whom he is not related.

GEMARA: The Gemara deduces from the halakha cited in the mishna: Conclude from here that the levirate bond is substantial. That is, the very obligation of levirate marriage creates a bond that is similar to marriage. For if the levirate bond were not substantial, why would these two women not enter into levirate marriage? After all, these two women come from two households, as each had a different husband, and they both require levirate marriage. Let this brother consummate the levirate marriage with one sister and let that brother consummate the levirate marriage with the other sister. The fact that the mishna requires ḥalitza in this situation indicates that the levirate bond is substantial and resembles marriage to the extent that each sister is forbidden to each brother due to the prohibition against marrying the sister of a woman to whom one has a levirate bond.

The Gemara rejects this: Actually, I could say to you that according to this tanna the levirate bond is not substantial, and yet they are prohibited from entering levirate marriage for a different reason. It is because the tanna holds that it is prohibited to negate the mitzva of levirate marriage. It is prohibited to act in a way that would lead to a situation where the mitzva to perform levirate marriage is negated. How would this situation arise? Perhaps before one brother consummates the levirate marriage, the other brother dies, and only one brother remains. In that case, the second sister would also happen before him for levirate marriage, and by performing levirate marriage with one sister he would thereby negate the mitzva of levirate marriage with the other sister. When the remaining brother marries one of the sisters, the mitzva to enter into levirate marriage or perform ḥalitza is automatically negated from the second sister, as she is then forbidden to him as his wife’s sister.

The Gemara asks: If so, if this is the rationale behind the ruling in the mishna, then the same concern would exist if there were three brothers, as well. Why did the mishna specify four brothers? It could have cited the case of three brothers, two of whom were married to two sisters. In these circumstances, the concern for negating the mitzva of levirate marriage also exists.

The Gemara answers: Indeed, the ruling would be the same in that case. However, the mishna is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to specify that the women must perform ḥalitza in a case involving three brothers, as certainly the mitzva of levirate marriage is negated with one of the sisters when the yavam marries the other sister. But in the case of four brothers, where there is concern only over the possibility that one of the brothers might die, we might have said that we are not concerned over the possibility of the death of a brother and therefore allow the brothers to consummate the levirate marriage. The mishna therefore teaches us that even in the case where there is concern only for the negation of the mitzva, they must perform ḥalitza and not consummate the levirate marriage.

The Gemara asks: If so, i.e., if we are concerned over the possibility that the remaining brother might die,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי הכי תלתא נמי. פירש"י ז"ל אי אמרת ובשלמא יש זיקה רבותא אשמועינן דאפילו בתרי נמי יש זיקה ויש לדקדק אחר פירושו אי אמרת משום אסור לבטל מצות יבמין נמי כל שכן דרבותא קמ"ל ומאי שנא ליש זיקה דפשיטא ליה האי טעמא ולאסור לבטל מצות יבמין לא פשיטא ליה ואפשר דסמך ליה אמאי דהדר מקשינן אי הכי אפילו חמשה נמי ואי הכי קמא לאו דוקא.
ואיפשר לומר, דקס"ד דמאן דחייש משום אסור לבטל פשיטא דאפילו לספיקא נמי חייש ולא צריך למיתני בה רבותא דהכי אשכחין לתנאי דמאן דחייש אפילו לספיקא חייש ומאן דלא חייש לוודאי נמי לא חייש אבל לענין זיקה איכא מ"ד בתרי אין זיקא ובחד יש זיקה ואיצטריך למיסתם כההוא תנא דאמר אפילו לתרי.
ולשון אחד מפרשים בתוספות דלגבי מצות יבמין קס"ד דתלתא חדוש טפי דלא תימא ארבעה ששתיהן ראויות להתיבם זו לאחד וזו לאחד חיישינן לבטל מצות יבמין אבל בתלתא דממה נפשך חדא לא חזיה משעה ראשונה ליבום לא חיישינן.
ולשון אחר יש לפרש אי הכי תלתא נמי אי הכי דאין זיקה כלל ליתני תלתא אי אמרת בשלמא בחד מיהת יש זיקה משום הכי תנא ארבעה דקמ"ל אסור לבטל מצות יבמין ואלו תלתא אפילו כשתמצא לומר מותר לבטל אסור ליבם משום זיקה אלא אי אמרת אין זיקה כלל ליתני תלתא דמשום זיקה ליכא ומשום אסור לבטל הוא.

הא דתניא הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה. אוקימנא בריש פרק נושאין על האנוסה (להלן יבמות צז, א) דוקא מחיים דנטענת, אבל לאחר מיתה שריין. והא דקתני אמה ובתה ואחותה לאו דוקא, אלא הן ותולדותיהן קאמר, אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה ובאחותה, שבכל אלו יש לחוש שמא תבא אצלן ושמא יבא עליה ותנן (שם) המפתה והאונס על הנשואה חייב. וכן כתב הרב בעל הלכות (גדולות הלכות עריות) והרמב"ם ז"ל.

ירושלמי (פ"ב ה"י) קדש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו. מכאן נראה שכל כנס שאמרו בשמועתנו היינו כנס ממש. ולא דמי למה שאמרו בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כג, א) לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון. דהתם כיון דברשות בית דין קדש אין מוציאין אותה מהתירה, אבל כאן שלא ברצון חכמים קדש, וכיון שלא נשא ממש לא ישא. וגרסינן עוד בירושלמי (שם) גרש מהו שיחזיר. פירוש, כגון שעבר וכנס וגרש מהו שיחזיר, אם אומר את כן לא נמצא לוזה על בניה. ונראה דוקא שהיו לה בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה הרמב"ן נר"ו. ואני מצאתי גירסא אחרת בספרים אחרים בהירושלמי ברישא וכך מצאתיה, קדש כמי שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו ע"כ (וכן הוא לפנינו). ולפי גירסא זו הרי זו ממש כאותה שבכתובות, ואם אמרו שלא לכנוס וכנס מוציאין מידו, דכיון שכנס אחר התראה קונסין אותו ומוציאין מידו.
סליק פירקא בס"ד

אי הכי תלתא נמי. פירוש, ולמה שנה סדר המשנה בזה שכולה בשלשה אחין, ואי נמי למה ריבה באחין בכדי, ופירש רש"י ז"ל אי הכי תלתא נמי, אי אמרת בשלמא יש זיקה אשמועינן רבותא דאפילו בתרי נמי שי זיקה. פירוש לפירושו דמשום דאיכא מאן דאמר דבחד יש זיקא ובתרי לא, אצטריך לאשמועינן דאפילו בתרי יש זיקה. אבל למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין לא אצטריך, משום דקא סלקא דעתך למאן דחייש לבטול מצות יבמין, אפילו לספקא חייש וכדאמרינן בריש פרק כיצד (יח, א) מאן דחייש אפילו לספיקי חייש, ומאן דלא חייש אפילו לודאי לא חייש. ופרקינן דלמאן דאמר נמי אסור לבטל איכא רבותא טפי בהא ורבותינו בעלי התוס' פירשו דקא סלקא דעתך דלמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין איכא חדוש טפי בתלתא, דלא תימא בארבעה ששתיהן ראויות להתייבם זו לחד וזו לחד, בהנהו איכא למיחש לבטל מצות יבמין, אבל בתלתא דעל כרחין חדא לא חזיא משעת נפילה ליבום בכי הא לא ניחוש, ותתבטל אפילו לכתחלה קא משמע לן. ופרש"י נ"ל עיקר, דלפי פירוש זה לא הוה ליה למימר תלתא נמי דאדרבה הוה ליה למימר אי הכי ליתני תלתא ופרקינן דבארבעה איכא רבותא טפי.

מיתה אגרושין וגרושין אמיתה פי' שלא הוחזקה במיתת בעלה שני פעמים וכל האי שקלא וטריא משום מיתה דאלו בגירושין אע"פ שנתגרשה כמה פעמים מותרת לינשא לאחרים דבמיתה הוא שחש דילמא מזל גורם או מעין גורם וכדאיתה לקמן במכילתין ובגרושין ליתנהו להני טעמא דאיהו הוא דמגרש לה בעל כרחה שאין האיש מוציא אלא ברצון וא"כ אפילו מזל גורם לא שייך בה וכ"ש דלא שייך מעין גורם והא פשיטא ואיידי דנקטינן מיתה אגרושין וגרושין אמיתה דלא נימא דמיתה אמיתה נמי ורש"י ז"ל לא פירש כן:

והא דתניא הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ואחות' פי' ואע"ג דמשום זנותא לא מיתסרין עליה קרובותי' כדאית' לקמן פ' נושאי' על האנוסה מ"מ לאחר שנשא קרובותי' קיים נטענת עליו באיסור כרת או מיתה משום נשואי קרובותיה ומפני כן חשו לדבר שמא הנטען יזנה עם הנטענת שלו ע"י שהיא רגילה בביתו ולא אסרו עליו אלא בחיי הנטענת בלחוד מטעמא דאמרן ודעת הרמב"ם ז"ל דלא דוקא איסור דאמה ובתה ואחותה אלא ה"ה תולדותי' אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בנה ובת בתה. ותניא בתוספתא דבכל אלו אם כנס לא יוציא כיון שאין כאן חשש איסור שבגופן אלא חשש הנטענת שתזנה עמו בסבתן:

נשים דלא אסרי שכיבתם אהדדי פי' שאין האשה נאסרת על בעלה מפני שיזנה עם קרובותיה לא קפדי אהדדי וא"ת והא קי"ל דבעל אשתו משמרתו בפ' אין מעמידין וכי תימא דההיא בעכו"מז דוקא הא בעלמא כשיודע' שהי' נבעלת לבעלה כי הכי אמרינן דאשה מתקנאה בירך חבריתה וי"ל דהכא חיישינן שמא כן הסכימו והתנו בניהם שלא וקפידי והיא הודת לו בדבר וכיון דלא אסרה שכיבתו אהדדי:

ופרכינן א"ה אביו נמי פי' דקס"ד דדוקא נקט מותרת לבניהם ולאחיהם אבל לא לאביהן ובשלמ' לפירוקא קמא לא קשיא דאיכ' למימר אבא לגבי ברא לא שכיח דאזיל אבל ברא לגבי אבא שכיח דאזיל ולפיכך אסורות לאביו ומתרות לבנו. אבל לאידך טעמ' דקפיד' השת' קשיא ופרקינן דה"ה דלאביהן דמתרות ולרבות' נקט בניהם ואחיהם דלא בזיז מינייהו כולי האי כדבזיז מאביו שמוראו עליו כמורא שמים ובהכי סליק פרק' בס"ד:

ארבעה אחין

ארבעה אחין שנים מהם נשואין ב' אחיות וכו' בגמ' מפרש כלה מתניתן:

גמרא ש"מ יש זיק' וכו' פי' אילימא זיקא דרבנן לאסור קרובותיה עליה באיסורם מדאוריית' ומשום הכי לא מתייבמות דהא דמייבם פגע באחות זקוקתו דאסיר' ליה מדרבנן שעשאוה כאחות אשתו ובדין הוא שיהא זה חולץ וזה מייבם אלא דגזרינן לה דילמא אתי לאחלופי ואתו למיכנס מעיקרא קודם חליצה דאי אין זיקה הני מתרי בתי אתיין וכו' לעולם אין זיקה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין ואסרו שיהא מייבם ואח"כ חולץ משום האי חשש' ואמטולת' גזרו בזה חולץ וזה מייבם אח"כ:

א"ה תלתא נמי פי' ולמה לו לרבות באחין כל כך ועוד דבכולי פרקין לא קתני ד' אחין אלא הכא ופרש"י ז"ל דבשלמא לדידי דאמינא דטעמא דמתני' משום דיש זיקה נקט ארבעה אחים לאשמועינן דיש זיקה אפי' בתרי דהא איכא מ"ד יש זיקה בחד ואין זיקה בתרי וק"ל ולמ"ד דטעמא משום מצות יבמין הכי נמי איכא רבותא בד' דאלו בתלתא שמתו שנים מהם ונשאר הא' כי מייבם לחדא ודאי מצות יבמין ולהכי נקט ד' לאשמועינן רבות' דחיישי' לספק ביטול:

דילמא אדמייבם חד מיית אידך וכדקא משני ודקרי לה מאי קארי לה י"ל דאיהו סבר כדדחי לעיל בפ' כיצד אשת וכו' דמאן דחייש אפי' לספיקא חייש ולמאן דלא חייש אפי' לודאי לא חייש ועוד פר"י דהשתא קס"ד דבשלשה הוה א"ש אשמועי' רבותא טפי דכיון דליכא אלא ייבם א' והיבמות הם שתים הא חדא מינייהו לא חזיא לייבום כלל אלא לחליצה וכי דחי לה ומבטיל מינה מצות יבמין אינו מבטל ממנה אלא מצות חליצה ואפילו הכי לשמועינן דאסור בד' אחין דכל חדא וחדא חזיא לייבום דהאי חזי לייבומי חדא והאי חזי לייבומי חדא כי מייבם איהו לחדא אי מיית חבריה ומיבטלה מצות יבמין מאידך קא מתבטלה אפילו מצות ייבום לגמרי ומתרצי דהא לא חשיב' לה רבות' ועדיפי ליה לאשמועינן דחיישינן למיתה ואע"ג דר"מ בעלמ' לא חייש למיתה:

א"ה אפילו חמש פי' ולשמעינן דחיישינן למיתה דתרי דהוי רבותה טפי דקס"ד דכיון דחייש למיתה אפילו למיתה דתרי הוה חייש ואע"ג דרבי יהודה בפ"ק דיומא חייש למיתה דתרי ביבם מפני שאין תקנה אחרת לדבר ואם באנו לחוש לשתיהם אין סוף אבל הכא דאפשר בחליצה ניחוש ואפי' למיתה דתרי דכיון דחיישינן למיתה דחדא:

ש"מ יש זיקה. וא"ת א"כ לחלוץ לחדא ולייבם לחדא וי"ל גזרה דלמא מייבם והדר חליץ וכי מייבם פגע באחות זקוקתו. ולא נהירא דכיון דקאמר ש"מ יש זיקה א"כ אין לגזור דלמא מייבם ברישא דטעם של זיקה פשוט הוא ולא יטעו כמו שאפרש לקמן בע"ה. וי"ל דטעמא דכיון שנאסרה עליו שעה אחת שוב לא יבא לה היתר עולמית וא"ת לרב דלא סבר כן לקמן מאי איכא למימר. וי"ל דמ"מ מוקים לה להך משנה כר' אליעזר דאמר כיון שנאסרה פעם אחת שוב אין לה היתר אף באיסורא דרבנן כי הכא דאין האיסור רק משום אחות זקוקתו. והא דדייקינן לקמן מדסיפא ר' אליעזר רישא לאו ר' אליעזר זהו לרבי יוחנן אבל רב לא סבר כן א"נ רב לא יסבור האי דיחוי:

וכולן שהי' וכו' פי' המורה וכולן החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהם ל"י שהי' להן נשים בשעת מעשה ומותו לאחר זמן מותרת אלו להנשא להם דהשתא ליכא חדש דהרי בשעה שהעיד בה העד או שאסרה החכם היתה אשתו קיימת ואל לישא את זו נתכוין, וכלן הנשים הללו שנשאו לאחרים כשאסרן החכם וכשהעדי העד במיתת בעלה מתו הבעלים השנים מותרות להנשא להם לחכם ולעד ולמביא גט, וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן של אלו המתירים אותן ואין אסורות אלא להם לבדם, והוא פתרון נאה ביותר דלא קאי האי וכולן אלא אמביא גט ואמעיד במיתת בעלה אחכם שאסר את האשה אבל בנטען על השפחה ועל הנכרית או על הא"א דליכא עדים עד לעולם אסורין לו, ואעפ"י שהי' להם נשים ומותו ואעפ"י שנשאו לאחרים או מתו או נתגרשו הן אסורות לו תדע דהכא הוא דהא דאמרי' לעיל דנטען בא"א אע"ג דליכא עדים ואתא אחר ואפסקה לקלא לכתחילה לא יכנוס והכא אמרי' וכולן וכולן שנשאו לאחרים ומותו או נתגרשו הן אסורות לו תדע דהכא הוא דהא דאמרי' לעיל דנטען בא"א אע"ג דליכא עדים ואתא אחר ואפסקה לקלא לכתחילה לא יכונס והכא אמרי' וכולן וכולן שנשאו לאחרים ומותו או נתגרשו מותרות להנשא להם אלא לאו ש"מ לא קאי האי וכון אכולה מתניתין אלא אמביא גט ואמעיד במיתת בעלה ואחכם שאסר האשה. ודייקנין לכון שהי' להם נשים ומתו, מתו אין נתגרשו לא אלמא אמרי' שלכתחילה גירשה כדי ליקח זאת:

א"ל רבינא לר"א והתנאי אפילו נתגרשה ל"ק הא דהוי קטטה והא דלא הוה קטטה דמוכחא מילתא שבעבור לישא זו גירשה. ואב"א אידי ואידי דלא הוי קטטה הא דארגיל הוא הא דארגילא היא:

וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן, ירושלמי שיאן אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו לא מפני אחיו ואקשי' ומ"ש מהא דתנאי הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה פי' ה"נ ניחוש שמא עצה רעה היתה ביניהם סתירה ולהשיאם לבנו או לאחיו כדי לזנות עמה, ומתרץ נשי לגבי נשי קרובות אשכחן דאזלין נכי לגבי נכרי קרובים לא שכיחי דאזלי א"נ נשי דלא אסירא שכיבתן אהדדי לא קפדי אהדדי נכרי דאסרינן שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי וה"ה דינשאו לאביהם ולא מבעי' קאמר לא מבעי' אביו דבזיז קרא מיני' אלא אפי' בנו דלא בזיז אבוה מיני' אימא לא קמ"ל:

ד' אחין ב' מהן נשואות שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות ה"א חולצת ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוצאו. רא"א אומר ב"ש אומרים יקיימו וב"ה אומרים יוצאו היתה א' מהן אסורה לאחר איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והב' אסור בשתיהן, איסור מצוה ואיסור ערוה חולצת ולא מתיבמות, היתה א' מהן אסורה על הא' איסור ערוה והשני' אסורה על זה איסור ערוה האוסורה וזה מותר לזה והאסורה לזה מותרת לזה וזו היא שאמרו אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמות, פ' כיון דב' אחיות ראויות קמי' וזקוקין לו כאו"א היא אחות זקוקתו ויזקה אסורה ככנוסה דרבנן וכם אחות זקוקותו כו אחות אשתו וגם צרותיהן אסורות מדרבנן להתייבם דהו"ל צרות אחות זקוקותו ואסורות מדרבנן כמו צרות אחות אשתו ואם קדמו וכנסו יוציאו מפני שהראשון כנסס באיסור ואע"פ דכחחזר גם השני וכנס לשני הותרת לו ה"א שכבר פקעה זיקה שני' שהיתה אוסרות אותה אפ"ה כיון שבשעה שכנס באיסור כנס יוציאו והשני אע"פ שלא עשה שום איסור דכיון שכנס הראשון את האחת פרחה זיקתה ואל הוי שני' אחות זקוקתו ומן דינא שריא לי' קסבר האי תנא דגזרי ב' אטו א' דעביד אסורא. הלכך סילקו דין יבום מאחיות שאינן ראויות לחליצה. ואם קדמו וכנסו יוצאו ואם א' מהן היתה לא' מהן איסור ערוה כגון שהיתה חמותו אסור בה ומותר באחותה דהשתא לא הוי אחות זקוקתו ואפי' היתה איסור מצוה או איסור קדושה כיון דרמי' קמי' וצריכה חליצה תקרא זקוקתו ואחותו אסורה אלא שתהינה חולצת ולה מתיבמות וזו היא שאמרו אחותה של ערוה שהיא יבמתה אשת אחי בעלה או חולצת או מתיבמת:

ארבעה אחין שנים מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואין לאחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות דוקא בדליכא צרות אבל בדאיכא צרות כיון דחליצת צרות מעולה מאחרות חליץ לצרות ולא לאחיות דקי"ל כשמואל דאמר ב' יבמות הבאות מב' בתים חלץ (ליבמות) [לאחיות] לא נפטרו הצרות לצרות נפטרו אחיו' דלא אלימא זיקה לשוויה צרה כערוה ומי' אי חליץ לאחיות אהני למפטר נפשה. אבל לכתחלה אמרינן ליה דיחלוץ לצרות שהיא חליצה מעולה מן האחיות. אבל היכא דליכא צרות לא אפשר דלא למחלץ לאחיות. והוי יודע דאליבא דרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על האחין שתי האחיות כל אחת מהן צריכה חליצה משני האחין. ולפי דעתי הלכתא כרב בהא אע"ג דפליג עליה שמואל דקי"ל הלכתא כרב באסורא וראיה לדבר פסק זה ממה שפירש הרב אלפס [בס"פ ר"ג] גבי פלוגתא דרבי ורבנן כשקדשה לשם יבמות דרבנן כרב ור' כשמואל וקי"ל כרבנן ורב אשי נמי אמר התם דכו"ע חליצה פסולה אינה פוטרת היינו כרב אלמא הלכתא כרב אע"ג דכתב הרב אלפס דכל הני שינויי לא סמכינן עלייהו והרב אלפס כתב דברי רב ודברי שמואל ולא פסק הלכתא כחד מנייהו ואולי סמך על הכלל שבידינו דהלכתא כרב באיסורא:

גמרא [א"ה אביו נמי וכו'. לשון א"ה מגומגם דהא ממתני' לבד היה יכול להקשות קושיא זו מ"ש בניהם או אביו ויש ליישב וק"ל]:

תוס' בד"ה אי הכי תלתא כו' לשמעינן תלתא דהוי רבותא טפי כו' עכ"ל. לא ניחא להו בפשיטות דל"ל דנקט ארבע אתין בג' סגי לאשמועינן דאסור לבטל מצות יבמין דמסברא אית לן למימר דאשמועינן ד' משום דחייש למיתה כדברי המתרץ וכדקאמר לעיל דלמא אדמייבם חד מיית אידך מש"ה הוצרכו לומר דמקשה קפריך דלשמעינן ג' דהוי רבותא טפי מצד אחר דאע"ג דחדא כו' ודו"ק:

גמ' מ"ש מהא דתני הנטען מן האשה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הא דקתני כו' קטטה הס"ד:

בד"ה קס"ד כו' הראשון ובתרי כו' הד"א:

סליק כיצד פרק שני

רש"י בד"ה אחותה כשהיא יבמתו של ערוה אשת אחי כו' כצ"ל:

בד"ה תלתא כו' דמייבם דמצינו למימר כו' כצ"ל:

במשנה ר' אליעזר אומר בש"א כו'. נראה דצ"ל אלעזר בל"י עי' לקמן (כח א) מדסיפא ר' אלעזר כו'. וכן בעדיות פ"ה מ"ד וה' נפל ט"ס זה כ"מ שם דבתחלה סדר מה שאמר ר' יהודה מקולי ב"ש ואח"כ דר' יוסי ואח"כ דר"ש (כהנ"א כדמוכח פ"ג דידים מ"ה) ואח"כ דר"א וע"כ הוא ר' אלעזר בן שמוע שהיו כולן חברים משא"כ ר' אליעזר שהיה בדור שלישי לפניהם והסה"ד ל"ד בזה:

גמרא מכדי הני מתרי בתי קאתיין כו'. עי' לעיל (יח א) תד"ה הני ובמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה יש זיקה. ובמס' נדרים כו' ולאסור קרובות. שם ליתא ואולי צ"ל הנך שתי תיבות בסה"ד:

תד"ה חולצות. פירשתי לעיל. נראה כוונתם למש"כ שם (כד) ד"ה אי:

דילמא אדמייבם. נ"ב בתר דמייבם:

רש"י ד"ה דבזיז מיניה בוש הוא כו'. עי' נדה טו ע"ב תוד"ה אפילו ילדה:

ברננה. מפני רינון ולעז בני אדם לא אמרינן ליה הוצא ולא דמי לנטען על אשת איש דהתם הואיל והוציאה בעלה מפני זה והלך זה ונשאה מכוער הדבר: מתני' וכולם. החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהן לא יכנוס: שהיו להם נשים. בשעת מעשה ומתו לאחר זמן מותרות אלו לינשא להם דהשתא ליכא חשד שהרי בשעה שהעיד בה העד או שאסרה חכם היתה אשתו קיימת ולא לישא את זו נתכוין: וכולן. הנשים הללו: שנישאו. לאחרים כשאסרה חכם או כשהעיד עד במיתת בעלה ומתו הבעלים השניים: מותרות לינשא. לחכם ולעד ולמביא גט: וכולן. הנשים האלו מותרות לבניהם או לאחיהם של אלו המתירים אותן ואין אסורות אלא להן לבדן: גמ' נתגרשו לא. דע''י שנתן את עיניו בזו שהתיר גירש את אשתו: הא. דקתני אפי' נתגרשו כגון דהוי להו קטטה מקמי הכי דעדיין לא נתן דעתו על זאת: ה''ג ואיבעית אימא אידי ואידי דלא הוו להו קטטה: הא. דקתני נתגרשו לא בדארגיל הוא קטטה שהוא התחיל להקניט את אשתו: והא. דקתני אפי' נתגרשו בדארגילה היא קטטה שהיא הקניטתו תחלה: קס''ד מיתה אמיתה. הא דקתני וכולן שנישאו לאחרים ומתו קאי נמי ארישא דקתני מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו וקתני דאם נישאת לאחר על פיו ומת השני הזה מותרת לינשא לעד זה ואע''פ שמתו ב' בעליה תנשא לשלישי ולא אמרינן הוחזקה זו קטלנית שהנושאה מת וגירושין דקתני נתגרשה קאי אגירושין דלעיל המביא גט כו' ואשמעינן דאם נשאת לאחר באותו הגט וגירשה השני הזה מותרת לינשא למביא גיטה הראשון: בתרי זימני הויא חזקה. לקמן בהבא על יבמתו (דף סד:) ניסת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תינשא דברי רבי ומתני' דלא כרבי דאי רבי נהי דחשד ליכא מיהו לכל העולם אסורה שהוחזקה להתאלמן או להתגרש: מיתה. דקתני הכא שנישאו לאחרים ומתו מותרות לאו אכולהו דלעיל קאי אלא אגירושין ואמביא גט או חכם שאסר את האשה: וגירושין. דהכא אמת הרגתיו הרגנוהו ומש''ה כשנתגרשה משני זה מותרת לשלישי שעדיין לא הוחזקה בחדא ריעותא תרי זימני: אסור באמה ובתה ואחותה. כדמפרש טעמא לקמן שמא לאחר שישא את אמה או את בתה תזנה זו עמו ובזנות קמא לא הוה מיתסר באמה ובקרובותיה דקי''ל (לקמן דף צז.) נושאין על האנוסה ועל המפותה דלא נאסרו קרובות אשה על האיש אא''כ קדשה לראשונה דאישות כתיב בה וקיחה כי יקח איש את אשה ואת אמה (ויקרא כ) אבל משנשא את אמה ואת בתה עומדת הנטענת הראשונה עליו בכרת דתנן (שם) האונס והמפתה על הנשואה חייב וה''נ אמאי מותרת לבניהם ליחוש שמא עצת זמה היה ביניהם לישא את בנו של זה ויהא זה רגיל אצלה: נשי לא אסרו. שכיבת זנות הקרובה את אשתו גמורה עליו הילכך לא קפדא אשתו ושתקה וחיישינן אבל גברי דאסרי שכיבתן אהדדי דאשה המזנה אסורה לבעלה קפיד בעל ורחיק האי מיניה: א''ה. דבגברי לא חיישינן לזנות שיזנה קרובו עם אשתו לאביו של מתיר נמי תשתרי ואמאי תני לבניהן ולאחיהן ולא תני נמי לאביהן: לא מיבעיא לאביו. של מתיר דמותרות ולא חיישינן שמא יזנה מתיר זה עמה: דבזיז מיניה. בוש הוא מאביו ואימתו עליו: מתני' מתני' ארבעה אחין. ולא מתייבמות. מפרש טעמא בגמ' משום זיקה דכיון דתרוייהו זקיקן להאי ולהאי קמא דמייבם פגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו: איסור ערוה. כגון חמותו ואם חמותו: ומותר באחותה. דלאו אחות זקוקה היא דערוה לאו קמיה רמיא לייבומי: איסור מצוה. רמיא קמיה מדאורייתא הלכך אסור באחותה דאחות זקוקה היא: אחותה כשהיא יבמתה. אחותה של ערוה כשהיא יבמתה אשת אחי בעלה כשנופלת עמה לייבום: או חולצת או מתייבמת. דלאו אחות זקוקתו היא דערוה לא רמיא קמיה: גמ' יש זיקה. כלומר חומרת זיקה לשוויי אחות זקוקתו כאחות אשתו ובמס' נדרים (דף עד.) פליגי בה איכא למ''ד זקוקתו כאשתו להפרת נדריה ולאסור קרובות ואיכא למ''ד אין זיקה ובפרקין דלעיל (דף יז:) איפליגו בה רב הונא ורב יהודה: מתרי בתי. משני אחין נפלו: מיית אידך. ונפלה קמיה דהאי ונפקא משום אחות אשתו בלא חליצה וייבום הלכך אמרי' להו חלוצו דאי נמי מיית אידך אח לבתר חליצה דחד הדר האי חולץ וחלץ לה: תלתא נמי. מאי שנא דנקט ד' אחין אי אמרת בשלמא יש זיקה אשמעי' רבותא דאע''ג דתרי אחי נינהו ולא אלימא זיקתו דקמא דמייבם דמצינו למימר ההיא רמיא קמיה ואחותה קמי' אחיו ואפ''ה אסור וכ''ש שלשה אחין ב' מהם נשואים שתי אחיות ומתו ונפלו שתיהן לפני זה שתיהן אסורות דתרוייהו עליה רמיא וזיקתו חמורה וכי נסיב הוי פגע באחות זקוקתו אלא אי משום ביטול מצות יבמין אפי' תלתא נמי ומתו השנים הנשואים שתי אחית שתיהן חולצות דאי מייבם חדא נפקא אידך בולא כלום:

אגירושין. אגב מיתה נקט גירושין דאפי' נתגרשה כמה פעמים שריא לינשא: אי הכי אביו נמי. לא מצי לשנויי דנקט בנו לרבותא אע''ג דאסור באנוסת אביו לר' יהודה. דהתינח בניהן אבל אחיהן אמאי נקט אי לאו לדקדק אבל לאביו לא: מתני' חולצות ולא מתייבמות. פירשתי לעיל (דף יח. ד''ה דלמא וכו') ועוד נפרש בגמ' גבי פלוגתא דרב ור' יוחנן: אי הכי תלתא נמי. אי אמרת בשלמא יש זיקה ניחא דנקט ארבעה לאשמועינן דאפי' בתרי יש זיקה אלא אי אין זיקה וטעמא משום ביטול מצות יבמין לישמעינן תלתא דהוי רבותא טפי דאסור לבטל אע''ג דחדא מינייהו לא חזיא לייבומי וכל שכן בד' דשתיהן ראויות להתייבם זה אחת וזה אחת דאסור ועוד אר''י דמצי לפרש דס''ד השתא דחיישינן למיתה דתרי כמו למיתה דחד ולהכי פריך א''ה תלתא נמי כיון דלא אתא לאשמועינן חידוש של חשש מיתה מדלא נקט חמשה דהוי רבותא טפי אלא לאשמעינן דאסור לבטל זה יכול להשמיענו אפילו בתלתא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד