יבמות כד ע"ב

דף כד - ב

אלא, "בכור" דקרייה רחמנא -  למאי הלכתא קרא לו הכתוב "בכור"?

והרי היה ראוי לכתוב "הגדול", שאף בגדול האחים הפשוטים יש מצוה.

ומתרצינן: לגריעותא. כדי ללמוד מירושת הבכור את אביו לכאן:

מה בכור אינו נוטל חלק כפול בראוי, בירושה הראויה לבא אחר מיתת אביו, כמו שהוא נוטל פי שניים ברכוש המוחזק בידי אביו ביום מותו.

אף האי יבם, אינו נוטל בירושת אביו, שמגיע לו בה שני חלקים, ^[1] חלקו וחלק אחיו המת, בראוי כבמוחזק.

שבירושה הבאה לאחר מיתת האב, יטול היבם רק את חלקו שלו, ולא את חלק אחיו המת.

מתניתין:

הנטען [מי שנחשד] שבא על השפחה, שהלעיזו עליו הבריות כך. ואחר כך נשתחררה השפחה ונעשית ישראלית, והותרה לבא בקהל ישראל.

או מי שנחשד שבא על העובדת כוכבים, ואחר כך נתגיירה - הרי זה החשוד לא יכנוס [לא ישאנה], אף על פי שלא נתברר החשד הראשון בעדים, לפי שאסרו חכמים לכונסה משום לעז, שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון שיצא.

ואם עבר הנחשד וכנס את השפחה המשוחררת או את הגיורת - אין מוציאין אותה מידו, על אף שלכתחילה אסור היה לכונסה.

הנטען על אשת איש, ומחמת כן הוציאוה בית דין מתחת ידו של בעלה, שהרי אשת איש שזינתה אסורה לבעלה, וצריך לגרשה. אסור לבועל החשוד, לכונסה.

ואם הלך זה ונשאה, אף על פי שכנס - יוציא אותה מתחת ידו, משום שאשת איש שזינתה אסורה מן התורה בין לבעל ובין לבועל.

גמרא:

שנינו במשנה: הנטען על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה, הרי זה לא יכנוס.

ודייקינן: אף שאמרנו לא יכנוס, הא גיורת מיהא הויא, שגירותה גירות גמורה היא. שהרי רק הוא אסור לכונסה משום החשד, אבל אחרים מותרים בה. ואף הוא עצמו, אם כנס, לא יוציא, כמבואר במשנה.

ומוכח שגירותה הועילה אף על פי שהדברים מוכיחים שלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה שזינתה עמו.

ורמינהו מהא דתניא: כל איש שבא להתגייר ואנו מכירים את הסיבה שמחמתה התגייר, אחד איש שנתגייר לשום אשה ישראלית שרוצה לינשא לה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש.

וכן מי שנתגייר לשום "שולחן מלכים", כדי שיהיה סמוך על שולחנם של מלכי ישראל.

או שנתגייר לשום "עבדי שלמה", שרצה להיות מעבדי המלך, כדי שתהיה אימתו על הציבור, כפי שהיה בעבדי שלמה, שהיו בעלי שררה והיתה אימתם מוטלת על הציבור.

כל אלו אינן גרים, דברי רבי נחמיה

שהיה רבי נחמיה אומר:

אחד המתגייר מחמת יראה מסוימת, כגון הכותים, בזמן גלות שומרון, שהיו גירי אריות, ששלח ה' בהם את האריות, ומחמת יראת האריות נתגיירו.

ואחד גירי חלומות, שנתגיירו מחמת שכן אמר להם "בעל החלומות".

ואחד המתגייר משום שירא על נפשו, כגירי מרדכי ואסתר המוזכרים במגילת אסתר ככתיב "וכל עמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".

כל אלו וכיוצא בהם, אינם גרים.

עד שיתגיירו בזמן הזה, וכמו שיבואר מיד.

ומפרשת הגמרא את דברי הברייתא:

והוינן בה: וכי עד שיתגיירו בזמן הזה - סלקא דעתך, עלה בדעתך לומר!?

וכי כל הגרים שנתגיירו עד הזמן הזה אינם גרים?

אלא אימא עד שיתגיירו "כבזמן הזה".

והיינו, שאין מקבלים גרים אלא אם כן מתגיירים בלא שום סיבה, שאין מתגיירים מחמת שררה וכיוצא בו. אלא הם מתגיירים על אף שרואים אותנו נכנעים, כבזמן הזה שאנו בגלות ואין בנו שררה וכבוד.

ומעתה קשה על משנתינו, שהרי בברייתא זו מבואר שאין מקבלין גר אלא כשמטרתו לשם יהדות בלבד, ומדוע אומרת משנתינו שאשה המתגיירת לשום איש מסוים, גירותה גירות?

ומשני: הא אתמר עלה, על ברייתא זו, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כל שנתגיירו לגמרי, אף על פי שלשם סיבה מסוימת נתגיירו - כולם גרים גמורים הם.

ולכן, אף הגיורת שבמשנתינו גיורת גמורה היא.

ומקשינן: אי הכי, שגיורת גמורה היא - לכתחילה נמי יכנוס אותה הנחשד. ומדוע אמרה משנתינו שלא יכנוס?

ומשנינן: אף על פי שגיורת היא, לא יכנוס משום דרב אסי.

דאמר רב אסי, טעמה של משנתינו שלא יכנוס, הוא משום לזות שפתים של הבריות, ככתוב במשלי "הסר ממל עקשות פה, ולזות שפתים הרחק ממך".

ואם נתיר לחשוד לכונסה, ילעיזו הבריות שאכן אמת הקול שיצא בתחילה, שזינתה עמו. שהרי מוכח כן ממה שכנסה לבסוף.

ומכל מקום, אם כנס - לא יוציא.

תנו רבנן: אין מקבלין גרים לימות המשיח.

כיוצא בו, לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, לפי שהם באים להתגייר לשם שררה וכבוד.

אמר רבי אלעזר: מאי קרא שממנו אנו למדים כן?

דכתיב בישעיה "הן גור יגור אפס מאותי, מי גר אתך עליך יפול".

וביאור הכתוב:

"הן גור", הבא להתגייר, "יגור", יתגייר כאשר "אפס מאותי" - בעוד שאין אני, הקדוש ברוך הוא, נמצא עמכם. והיינו בזמן הזה, שאנו בגלות.

"מי גר אתך, עליך יפול", מי שנעשה גר אתך [עם ישראל], בעניותך, בזמן הגלות "עליך יפול" - יזכה עמך בעשירותך, בזמן המנוחה בעולם הבא.

אבל אידך - לא!

מי שלא נתגייר בזמן עניותם של ישראל, אין מקבלין אותו.

ולפיכך, אין מקבלין גרים לימות המשיח.

שנינו במשנתינו: הנטען [הנחשד] שבא על אשת איש, ומחמת זה הוציאוה לאשה זו שזינתה עמו מתחת ידו של בעלה כדין אשת איש שזינתה שאסורה לבעלה - אין הבועל רשאי לישאנה.

ואם כנסה יוציא, שאשת איש שזינתה, אסורה בין לבעלה ובין לבועל.

אמר רב: הא דאמרינן שאם כנסה הבועל יוציא, הוא דוקא אם נאסרה בעדים. שבאו עדים שמעידים על ביאה ממש, שראוה שזינתה עמו, שבזה הדין שאסורה לבעלה מן התורה, וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ולפיכך אם כנסה הנטען יוציא.

אך אם יצאה מבעלה רק מחמת קול שזינתה, בלא שהיו עדי ביאה, וכנסה החשוד, אין צריך להוציאה.

אמר רב ששת: אמינא, כי ניים ושכיב רב, אמר להאי שמעתתא [סבור אני כי דברים אלו, אמרם רב בהיותו מנמנם, בעודו הולך לשכב], שאמר דוקא היכא שבאו עדים מוציאין אותה מיד החשוד שכנסה. והרי בברייתא מבואר לא כן!

דתניא: הנטען [הנחשד] שבא על אשת איש, והוציאוה על ידו מבעלה, ושוב נשאה אדם אחר ונתגרשה גם מתחת ידי האחר -

מעתה, אם בא החשוד וכנס אותה, לא יוציא, אלא תשאר תחתיו. שמאחר ולא כנסה החשוד תיכף כשגרשה בעלה, מורין הדברים שאין בקול הזנות ממש.

ומעתה תקשי, היכי דמי ברייתא זו?

אי מיירי דאיכא עדים שזינתה, ומשום כך נאסרה על בעלה, כי אתא אחר, ונשאה, ואפסקיה בכך לקלא - מאי הוי!? הרי אין זה מועיל כלום שלא נוציאה מתחת ידי החשוד! שהרי על פי עדים אסרנוה ולא על פי קול וחשד. וכיון שיש עדים בדבר אסורה היא לבועל עולמית.

אלא לאו, בהכרח שמדובר דליכא עדים שראוה מזנה, אלא גירשה בעלה מחמת קול שיצא עליה שזינתה.

ומוכח שרק מטעמא דאתא איניש אחרינא, ואפסקיה לקלא, לא תצא מהחשוד.

כי מאחר שלא כנסה הנטען מיד כשהתגרשה, מורה הדבר שאין ממש בקול זה.

הא לאו הכי, אלא כנסה הנחשד תיכף לאחר שהתגרשה, בלא ההפסקה של נישואי אחר בינתיים, וכאופן שעוסקת בו משנתינו - מפקינן! מוציאים אותה ממנו.

ותקשי לרב, שאמר רק אם נאסרה לבעלה בעדים שזינתה וכנסה החשוד, יוציא. אך אם הוציאה בעלה מחמת קול, אין החשוד צריך להוציאה.

ומשנינן: אמר לך רב: מה שנקטה הברייתא כנסה אדם אחר קודם שכנסה הנחשד, אין זה שייך כלל לנידון אם החשוד צריך להוציאה.

אלא, הוא הדין דאף על גב דלא אתא אחר ונשאה, ואפסקיה בכך לקלא, בכל זאת, אם כנסה החשוד, אינו צריך להוציאה.

כי רק אי איכא עדים שזינתה מפקינן [מוציאים] אותה מתחת ידי החשוד, כיון שהבועל אסור בה עולמית.

אבל אי ליכא עדים שזינתה, אלא רק יצא הקול שזינתה, לא מפקינן מתחת ידו.

ומה שנקטה הברייתא שהפסיק אחר בנישואיו את הקול לא בא אלא ללמדנו שלכתחילה לא ישאנה החשוד, אף שכבר נישאה לאחר!

והכי קאמר: דאף על גב דאתא אחר ואפסקיה לקלא - לכתחילה לא יכנוס!

אבל משנתינו, העוסקת בדין דיעבד, שצריך להוציא, לא מדברת אלא בבאו עדים שזינתה, וכפי שהעמיד רב.

מיתיבי לרב מהא דקתני בהמשך הברייתא:

במה דברים אמורים שאם כנס הנחשד יוציאנה מתחתיו, דווקא כשאין לה בנים מבעלה הראשון.

אבל אם יש לה בנים מן הבעל הראשון, וכנסה הנחשד - לא תצא ממנו!

כי בכך אנו מוציאין אותה ממנו, אנו מחזקים את הקול שיצא בתחילה, שזינתה עם הנחשד, ונמצא שאנו גורמים בזה להחזיק את בניה שנולדו מבעלה הקודם לממזרים.

ואין לנו לעשות כן, כל עוד אין אנו נסמכים על עדות ברורה שזינתה, אלא על קול בלבד.

אבל אם באו עדי טומאה שזינתה, אזי אפילו יש לה כמה בנים מן הראשון, תצא מהבועל שכנסה. ואין לנו לחוש לבניה, כיון שאסור בה הבועל מן התורה.

ומוכח מהברייתא שאם אין לה בנים, מוציאין אותה מדרבנן מידי הנחשד אפילו בלא שבאו עדים שזינתה.

ותקשי לרב, שאמר רק אם באו עדים שזינתה, תצא מהבועל?

ומשנינן: אכן מודה רב שגם בלא עדים אסורה לו מדרבנן, וצריך להוציאה אם אין לה בנים מהראשון.

אך רב מוקי לה למתניתין [מעמיד את משנתינו] ביש לה בנים. ולכן הוצרך לומר שגם יש לה עדים שבאו עדים. כי ביש לה בנים אין מוציאים אותה אלא אם באו עדים.

ותמהינן: ומאי דוחקיה דרב לאוקמי למתניתין [מדוע נדחק רב להעמיד משנתינו] ביש לה בנים ויש לה עדים שזינתה. וטעמא דאיכא עדים שזינתה, אז מפקינן. ואי ליכא עדים לא מפקינן.

לוקמא [שיעמיד רב] למשנתינו בפשיטות, בשאין לה בנים מן הראשון, ולכך יוציא אותה אף על גב דליכא עדים שזינתה?

ומשנינן: אמר רבא: הוצרך רב להעמיד כך את משנתינו, לפי שמתניתין קשיתיה [משנתינו היתה מוקשית לו].

דקתני במתניתין: הנטען על אשת איש, "והוציאוה" מתחת ידו, אף על פי שכנס, יוציא.

וקשה, מאי איריא דתני "הוציאוה", שמשמע שאחרים הוציאוה? ליתני "הוציאה"! שהרי בעלה הראשון הוא שהוציאה בגט מתחת ידו.

אלא, בהכרח כל "הוציאוה", היינו בבית דין, שהם כפוהו להוציאה, ולא הוציאה מעצמו.

ובהכרח, משנתינו מדברת באופן שבאו עדים שזינתה. שהרי בית דין, רק בעדים הוא דמפקי [מוציאים] אשה מיד בעלה, לפי שאין האשה נאסרת לבעלה על ידי קול שזינתה.

ומאחר ומשנתינו מדברת בהכרח שבאו עדים, בא רב ואמר, שדין זה, שיוציא הנחשד, הוא דוקא משום שיש עדים שזינתה, אך בלא עדים, אם הוציאה הבעל מרצונו וכנסה הנחשד, לא יוציא, הואיל ויש לה בנים.

ואמנם כשאין לה בנים, קנסוהו רבנן שיוציאה.

ואי בעית אימא: לעולם, הדין כפי שסברנו תחילה, שרב בא ללמדנו שאף באין לה בנים, כל שאין עדים שזינתה אין הנחשד צריך להוציאה.

ומה שהקשתה הגמרא מהברייתא, שמבואר בה שאף בלא עדים יוציא כל שאין לו בנים, הני מתנייתא [ברייתא זו] בשיטת רבי היא אמורה.

שדעת רבי היא, שאף על ידי קול מוציאין אשה מבעלה.

דתניא: אם ראה הבעל רוכל, המוכר מיני בשמים וקשוטין לנשים, יוצא מן הבית שלו, ואשה חוגרת בסינר, שמצא בעלה את אשתו, הנמצאת בבית, שהיא חוגרת עצמה בסינר [הוא כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות] -

אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר, ומוכיח שלצורך זנות התירת את הסינר, ועתה לאחר הזנות היא חוגרתו, תצא מבעלה!

כי די בהוכחה כזו כדי לאוסרה על בעלה, אף שאין עדים שראוה שזינתה ממש.

וכן אם ראה הבעל רוכל יוצא מהבית, ומצא הבעל רוק למעלה מן הכילה, בגג הכילה שעל מטתו -

אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר, ומוכיח שזינתה עם הרוכל, שמסתבר כי הרוק הגיע למעלה על ידי ששכבה עם פניה כלפי מעלה, ורקקה בשעת תשמיש -

תצא מבעלה, היות שיש רגלים לדבר שזינתה.

מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף היבם. פירש"י ז"ל אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת אינו נוטל בראוי כבמוחזק שהוא ז"ל סובר דבנכסי אביו נוטל חלקו וחלק אחיו אעפ"י שמת אביו לאחר שמת אחיו ובראוי לאביהן קא אמרינן דומיא דבכור.
אבל בהלכות גדולות בהלכות נחלות כתוב כך וכן היבם בנכסי אחיו ראובן ושמעון ראוין לירש את יעקב אביהן מת ראובן בחיי יעקב דהוה ליה נכסי יעקב אצל ראובן ראוי ועמד שמעון ויבם את אשתו ואחר כך מת יעקב אי נמי מת יעקב ואחר כך יבם שמעון אין שמעון נוטל בראוי כבמוחזק אלא מן נכסי דמטו ליה לראובן מן יעקב אבוה מטי ליה לשמעון מנאתיה כחד מאחוה וכן נראין הדברים ועוד דאמרינן לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ') אי מה בכור לאחר מיתת אביו שקיל פי שנים אף יבם לאחר מיתת האב שקיל פי שנים ומפרקינן מידי על שם אביו כתיב על שם אחיו אמר רחמנא ולא על שם אביו ואע"ג דהתם לר' יהודה מקשינן שמעינן מינה לרבנן דלאו על שם אביו כתיב ולא שקיל פי שנים בנכסי האב דראוי למורישו הוי והוא אחיו הוא יורש.

הא גיורת מיהא הוי. פי' מדלא קתני לא יכנוס אותה ישראל ואם כנס לא יוציא שמא לא משום הנטען נתגיירה וכיון דאיכא נטען אע"ג דאתא אחר ואפסיק ליה לקלא לא יכנוס.
ואיפשר לפרושי גיורת מיהא הויא דאי ס"ד ספק גיורת היא אף על פי שכנס יוציא דאוקמה אחזקתה ועכו"ם היא עד שיודע לך במה נתגיירה וכל שכן דכיון שכנס אלומיה אלמיה לקליה. ואוקימנא משום דאפילו נתגיירה לשם איש גיורת הויא, דהלכה כולם גרים.

ואקשינן אי הכי לכתחלה נמי. שהרי אפילו בא עליה בעודה עכו"ם אינה נאסרת עליו ואמר רב אסי משום ולזות שפתים הרחק ממך פרש"י ז"ל דאתי לאחזוקי לקלא קמא מיהו כנס לא יוציא והכי נמי אמרינן לקמן ברננא לא מפקינן וקשה לי הא בעדים מפקינן והא סיפא דמתניתין אוקי רב בעדים רישא בלא עדים וסיפא בעדים אם כן ליפלוג וליתני בדידה.
ועוד מצאתי בתוספתא הנטען מאשת איש עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל אעפ"י שחזר העכו"ם ונתגייר עבד ונשתחרר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ישראל הבא על שפחה ועל הנכרית אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא מדקתני גבי אשת איש נטען וגבי שפחה הבא ש"מ דוקא קתני שבא עליה בעדים ואעפ"כ לא יוציא לפיכך נראה שיש לפרש במתניתין אפילו איכא עדים ומשום לזות שפתים דידה ודידיה אסיר שלא יאמר לשום זנות נתגיירה זו ולשום זנות נשאה כדפרישית והא דאמרינן לקמן ברננא לא מפקינן הכי קאמר משום רנון קול לעז שאין בו איסור גמור לא מפקינן הלכך גבי חכם שאסר את האשה בנדר כיון שגרשה בעלה גירושין גמורין בלא תנאי שאפילו נמצא הלעז אמת שאפשר היה לו לחכם להתיר לה אין הגט בטל, לא מפקינן לה מיניה.

בשאין לה בנים. פרש"י ז"ל מראשון. ורבינו יצחק ז"ל פי' בהלכות משני מן הנטען ולא נתברר לי טעמו שהרי אפילו זנתה עמו וודאי ונשאה נטען אין הולד פסול שלא מצינו פסול בולדות ואפילו ליכנס לכהונה ויש לומר אעפ"כ הולד מזוהם וכדי שלא תוציא עליהן לעז זוהמא בעלמא אין מוציאין מידו.

הא דתניא הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש"י ז"ל מבעל והכי קאמר הני מתניתין ר' היא וכיון דמבעל מפקינן בקלא ודבר מכוער נטען דאחזקיה לקליה לעולם יוציא דלא גרע חזקה דאחזיק נטען לקול מעדי דבר המכוער.
ורב אחא משבחא כתב בשאלתא דפנחס דהיכא דאיכא עדים בדבר המכוער וקלא דלא פסיק מפקין לה בין מבעל בין מבועל אלמא מנטען נמי בעינן תרתי וקשה לי אם כן הך מתניתין קמייתא דקתני לא יוציא משום דאתא אחר ואפסקיה לקלא הא לאו הכי יוציא היכי מתוקמא כר' מי עדיף נטען לבתר הפסק מבעל גופיה דמנסבה גביה בהיתר גמור וקים ליה בקליה דליתיה ואפילו הכי מפקת לה מיניה.
ושמא הוא גורס הא מתניתא מני ר', כדכתיב במקצת נוסחי אבל מתניתא קמייתא כדתריצנא ובדליכא עדים בדבר המכוער היא אי נמי לר' בכל נטען יוציא אלא מיהו אנן קיימא לן במסקנא בקלא דלא פסיק ודבר המכוער כר' אפילו מבעל בקלא דפסיק כרב דבעי עידי טומאה הא בעידי דבר המכוער לא תצא אפילו מנטען וכ"ש בקלא דלא פסיק בלא עידי דבר המכוער דלא תצא נמצאו בעל ונטען שוין.
וקשה לי הא דאמרינן בסמוך (דף כ"ה ע"א) ולא היא התם אלומיה אלמיה לקליה הכא קים ליה בקליה וליתיה דאלמא איכא חומרא בנטען שאין בבעל המחזיר וכל שכן בבעל שלא גירש כלל דבהיתר היא גביה.
ויש לומר ההיא לרבא בר רב נחמן דקתני הוציאה דעל כרחיה לדידיה טעמא דנטען משום דאלמיה לקליה אבל בעל אעפ"י שהוציאה כיון שמחזירה קים ליה בקלא דליתיה אבל לרב דקתני הוציאוה במתניתין בעל ובועל שוין ואנן כרב פסקי'.
זה נ"ל לתרץ דברי רב אחא גאון ז"ל אבל לא ידעתי אם רש"י נסכם בזה שיותר מחוור הוא לפרושי כמו שהזכרתי תחלה דכניסת נטען כעידי כיעור הילכך קלא דלא פסיק ועידי דבר המכוער לבעל כר' קלא דלא פסיק וכניסה דנטען לנטען ואם הפסיקו אחר לא תצא קלא דפסיק עידי טומאה לנטען וכל שכן לבעל כרב זהו המתחוור לי בדעת רש"י ז"ל אלא שאין דברי רב אחא כן מ"מ כשיש לה בנים אינה יוצאה מאחד מהם אלא בעידי טומאה ובזה אין דברי רב אחא ברורין עיין בהן.
ובעל הלכות ראשונות ורבינו ז"ל פירשו אם עבר נטען ונשאה אבל מבעל בלא עידי טומאה לא מפקינן, וכן כתב הרב ר' יעקב בשם ר"ח ז"ל ומייתו לה ראייה מההיא דתניא בשילהי גיטין (דף פ"ט) אמר לי ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ותורה אמרה כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור ואתמר נמי בעלמא אין דבר שבערוה פחות משנים.
וזו אינה ראייה דאדרבה מדאמרינן דבר ברור ש"מ לאו עדות גמורה בעינן שיראו כמנאפים אלא דבר שיש לו רגלים וראוי לחוש לו לאפוקי מוזרות בלבנה והכי נמי מוכחא מילתא בשילהי מסכת נדרים (דף צ"א) בההוא גברא דהוה מדרזק בביתא הוא ואנתתא וכו' ואמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס טעמא משום הכי הא אי לא חזינן דלא מירכס איתתא אסירא ואף על גב דליכא עדות גמורה והתם קלא הות בהו א"נ אלים ההוא דבר המכוער מדר' דהא הכא בעינן קלא דלא פסיק ועדים בדבר המכוער והתם לא בעינן קלא אלא מיהו שמעינן מינה דלא בעינן עדי טומאה אלא אפילו בעידי דבר המכוער מפקינן.
ובתוספות מתרץ לה להא כגון שאמרה האשה טמאה אני דכיון דאיכא רגלים לדבר ראוי היה להאמינה אלא שמצאה לה היתר משום דלא מירכס, וזה אינו נכון כלל.
ואיני יודע בזה טענה מספקת לדברי הגאונים הללו אלא אם כן הם מפרשין אותה לצאת ידי שמים דאי לאו משום דלא מירכס אסורה לו לא שתצא בב"ד אלא לצאת ידי שמים כעין העוברת על דת משה ויהודית שאם רצה הבעל מוציאה בלא כתובה ואם רצה לקיימה אין ב"ד מוציאין מידו וכן בדבר המכוער וקלא דלא פסיק אם רצה מוציאה בלא כתובה דלא גרעה מעוברת על דת משה ויהודית.
ובמסכת כתובות בפרק המדיר בירושלמי (ז,ו) משמע דמן הבעל קאמר ועוד נראה שם שמפסדת כתובתה וזה פשוט הוא דלא גרעה מעוברת על דת כדפרישית.
ומה שאמרו אין דבר שבערוה פחות משנים לומר שאין מתקיים על פי אחד כדאיתא בקדושין אבל עידי דבר המכוער שנים הם ומה שאמרו ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר שמואל במנאפין משיראו כמנאפין גבי מיתה ועונשין איתמר בהדיא אבל להוציא מבעלה לא שמענו ואי נמי משכחת לה אף להוציא בדליכא קלא כלל אבל איכא עידי דבר מכוער וקלא דלא פסק תצא.

הא דאמרינן מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף יבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק. פרש"י ז"ל מה הבכור אינו נוטל בראוי ליעקב אביו מירושת יצחק, אלא מנכסי יעקב בלבד שהיו מוחזקין בידו בשעת מיתה, אף היבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אינו נוטל בראוי כבמוחזק. נראה שהוא ז"ל סובר דיבם נוטל בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אף על פי שמת אביהם לאחר שמת אחיו דומיא דבכור אבל הרב בעל ההלכות (גדולות בהלכות נחלות) ור"ח ז"ל פירשו בראוי לאח המת ובמוחזק לו. כגון, שמת יעקב וירשוהו בניו והחזיקו בירושה ועדיין לא חלקו, ויצחק אבי אביהם עדיין בחיים וראויין בני יעקב לירשו אחר מותו ומת ראובן ואחר כך מת יצחק, ויבם שמעון אשת ראובן, נוטל חלק ראוב מנכסי יעקב אביהם שהוא מוחזק, ואינו נוטל חלק ראובן מנכסי יצחק אבי אביהם שהיה ראוי לו לירש. וגם זה הענין מפורש בתוספתא בבא בתרא (פ"ז ה"ב) עכ"ל ר"ח ז"ל. וכן נראה ודאי לפי שזה, אחיו הוא יורש ולא אביו. ועוד קשיא ליה דאי איתא לר' יהודה דאמר דאין היבם קם בנחלה במקום שיש אב וכדתנן בפרק החולץ (יבמות מ, א) ר' יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסים של אב, בכור דקרייה רחמנא למה לי, והוה להו למיבעי הא תינח לרבנן לר' יהודה מאי איכא למימר. ועוד דאמרינן לקמן בפרק החולץ (שם) מה בכור לאחר מיתת האב שקול פי שנים, אף יבם נמי לאחר מיתת אביו נוטל פי שנים מידי יקום על שם אביו כתיב על שם אחיו ולא שם אביו.

הא גיורת מיהא הויא. מדקתני אם כנס לא יוציא, דאי סלקא דעתך ספק גיורת הויא, אף על פי שכנס יוציא דאוקמה אחזקתה עד שיודע לך למה נתגיירה אי נמי יש לומר דמדקתני לא יכנוס קא דייק, כלומר הוא לא יכנוס, אבל ישראל אחר יכול ליכנוס.

ואסיקנא כולן גרים הן. ואם תאמר דהא אמרינן בכל דוכתא (ב"ק לח, ב) דמאן דסבירא ליה גירי אריות הן, שעושין אותן כעכו"ם גמורים. ונראה לי דהיינו גירי אריות דכותיים שהיו עובדים אלהיהם, כדכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וישלח ה' בם את האריות. אבל שאר גירי אריות גרים גמורים הן, שמחמת סבת האריות מתגיירין לגמרי, ואפילו בכותיים מאן דאמר גירי אמת הן, הוי טעמא כדאמרן דמחמת סבת האריות נתגיירו לגמרי.

ואקשינן אי הכי לכתחלה נמי ופרקינן כדרב אסי דאמר רב אסי ולזות שפתים הרחק ממך. פרש"י ז"ל (ד"ה דאמר רב אסי) דאתי לאחזוקי לקלא קמא. מיהו בשכנס לא יוציא כדאמרינן לקמן דכנסה לא מפקינן. והקשה הרמב"ן נ"ר דא"כ משמע דבעדים מפקינן, ולא משמע הכי, דהא סיפא דמתניתין בעדים היא כדאוקמה רב, מדקתני הוציאוה מתחת ידו ומדסיפא בעדים רישא נמי בעדים. ועוד דגרסינן בתוספתא (פ"ד ה"ה) הבא על השפחה ועל הנכרית אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. שמע מינה אם בא עליה ודאי, אם כנס לא יוצא אלא משום לזות שפתים, שלא יאמרו שזו לא נתגיירה אלא לשם זנות, וזה לא כנס אלא לשם זנות קאמר.

כשיש לה בנים. פירש"י ז"ל מראשון וטעמא משום שאתה מוציא לעז על בניה. ובהלכות הרב אלפסי כשיש להן בנים מן הנטען. וכן מצאתיה גירסת הברייתא עצמה בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל. ואף על פי שאפילו זנתה עמו ונשאה נטען אחר שגירש ראשון אין הולד פסול. מכל מקום מזוהם הוי.

הא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש"י ז"ל תצא מבעל (עיין בד"ה ואבע"א וברמב"ן) כלומר וכל שכן מבועל דכל שאתה אוסרה לבעל אתה אוסרה לבועל. וכן כתב רב אחא ז"ל בשאלתא דפנחס (קלד). ונמצא לפי פירוש זה דלר' בדבר מכוער מפקינן בין מבעל בין מבועל, ואפילו בקלא דפסיק, ותדע לך מדאמרינן בסמוך (כה, א) קלא דפסיק כרב, אלמא לרבי בקלא דפסיק מפקינן. ודוקא בשאין לה בנים אבל יש לה בנים עד דאיכא עדי טומאה, וכדתני בברייתא ואם באו עדי טומאה אילו יש לה בנים תצא. ודבר רחוק הוא דקלא דלא פסיק ודבר מכוער קרי עדי טומאה. הלכך הא דאמרינן בסמוך קלא דלא פסיק ודבר מכוער תצא כרבי בשאין לה בנים קאמר, ולאו כרבי ממש קאמר, אלא תצא כמו שאמר רבי דתצא שלא בעדים. והא דלא פריש התם ואי איכא עדים אפילו יש לה בנים, היינו טעמא משום דלא אצרטיך למפסק אלא במאי דפליגי אבל כשיש לה בנים דשוו בה כולהו עד דאיכא עדי טומאה לא אצטריך ליה לפרושי כנ"ל.
עוד נראה לי שאפשר לפרש דלרבי אפילו בקלא דפסיק כל שיש דבר מכוער אפילו יש לה בנים תצא. דלרבי אפילו בקלא דפסיק כל שיש דבר מכוער אפילו יש לה בנים תצא, דדבר מכוער היינו טומאה שהדבר מכוער מעיד בפנינו. אי נמי עדי טומאה זו, כלומר ששנינו מעידים שראו זה הדבר המכוער, ואי ליכא בנים אפילו ליכא דבר מכוער תצא, ובקלא דלא פסיק, אבל בקלא דפסיק וליכא דבר מכוער אפילו ליכא בנים לא תצא.
ורבינו אלפסי ור"ח ז"ל פירשוה תצא מנטען אבל מבעל לא תצא אלא בעדים. וכדתניא בשלהי המגרש (גיטין פט, א) אכלה בשוק גרגרה בשוק כו' ר' מאיר אומר תצא כו' אמר לו ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר מה להלן דבר אף כאן דבר ברור.ואמרינן בקדושין בשלהי פרק האומר (סו, א) אשתו זנתה בעד אחד אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. אלמא אין מוציאין מבעל אלא בעדים. וכן כתב בעל ההלכות (גדולות) בהלכות מיאון האי דאמר רבנן הנטען מאשת איש ונפיש לעז דידה בקלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער, ההוא לענין אפוקי מנטען כו', אבל לענין אפוקי מן גברא לא מפקי לה בי דינא אלא עד דחזו עדים כמכחול בשפופרת ע"כ.
ויש מתרצים (הרמב"ן) דהא דאמרינן התם בדבר ברור, לאו עדי טומאה קאמר, אלא עדי דבר מכוער קרי דבר ברור, דהא לא קאמר בעדות ברור. ואינו מחוור בעיני דבהדיא אמרינן בפרק קמא דסוטה (ג, ב) בלא קנוי וסתירה דלא מהימן בעד אחד מנא לן נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ונאמר להלן יקום דבר מה להלן עדים שנים אף כאן עדים שנים. ומיהו ההיא דאין דבר שבערוה פחות משנים (קדושין שם) לא קשיא. דאנן נמי עדי דבר מכוער נמי בעינן, אבל בעד אחד של דבר מכוער לא תצא. והא דקיימא לן (ב"מ צא, א. מכות ז, א) כשמואל דאמר במנאפים עד שיראה כמנאפים, ההיא לענין עונשין היא, הא לאוסרה על בעלה אפילו בדבר מכוער תצא, והכין נמי מוכח בשמעתא בתרייתא דנדרים (צא, ב) דאמרינן התם ההוא נואף דעל לגבה דההיא אתתא אתא גברא סליק נואף אתיב אבבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא, בעא מריא דביתא למיכל מן הלין תחלי בלא דעתא דאנתתיה. אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא, אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דניכול ולימות. אלמא אי לאו דאמר ליה הכין איתתא אסירא. מיהו לאו קושיא היא דהתם בבא לצאת ידי שמים קאמר, ובהכי אזלא כולה סוגיא דהתם. וכעין העוברת על דת (כתובות עב, א) שאם רצה הבעל להוציא נותן כתובה, ואם רצה לקיימה אין בית דין מוציאין אותה מידו.
ולדידי קשיא לי מדאמרינן הוציאה, בבית דין משמע, ובית בדין בעדים הוא דמפקי' לה, אלמא לכולי עלמא לא מפקי לה בית דין מבעל אלא בעדים. ואי לרב בלחוד קאמר הוה ליה למימר וקסבר דבית דין בעדים הוא דמפקי לה. ועוד דאי אפשר לומר כן דרוכל יוצא ומקום מנעלים הפוכים, עדיפי ממקנא לאשתו על פי עצמו או על פי עד אחד ואמר לה אל תסתתרי עם פלוני ונכנסה לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי טומאה דאינה נאסרת על בעלה (סוטה ב, ב) ואפילו במקנא לה על פי שנים ונסתרה על פי שנים, איכא מאן דאמר שיכול למחול על קנוי, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר אין קנויו מחול לאחר סתירה, הא ודאי ר' אחא ורבינא דפליגי בה (סוטה כה, א) לאו בדרבי פליגי דנימא דמאן דאמר מחיל ליה דרבי. ובודאי אין לך דבר מכוער יותר ממי שמקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ואחר כך נסתרה עמו בחורבה ושהתה עמו כדי טומאה. וגברא דעל לביתא וכי אתי מארי ביתא עריק לא עדיף מהאי, ואמאי מקפינן לה מבעל בעל כרחיה בכך. אלא שהוא לצאת מידי שמים, דומה למה שאמר שמואל לההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה, אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפקה כדאיתא בשלהי האומר בקדושין (סו, א).
ורבינו תם ז"ל גם כן הביא ראיה מדאמרינן (כתובות ט, א) אין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה, אלמא בדבר מכוער בלבד אינה נאסרה עליו. ומיהו בזה יש לי לתרץ דבלא עדי דבר מכוער קאמר, אבל עדי דבר מכוער לרבי כעין עדי טומאה משוי להו. ועוד הביא רז"ל ראיה דהני דברים המכוערים לא עדיפי מקלא דלא פסיק, ובכל קלא קיימא לן דקלא דבתר נשואין לא מפקינן לה, כדאיתא בשלהי פרק המגרש (גיטין פח, ב), ובלעל קלא דבתר נשואין היא, אבל לנטען הוי כקלא דקודם נשואין, ובקאל דקודם נשואין מפקינן כדאיתא התם. והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך (כג, א) ורב נחמן נמי מתניתין הוציאה קתני. דשפיר משכחינן דלא מפקינן מבעל בעל כרחיה ואפילו הכי אם אפקה מדעתה וכנסה נטען מפקינן לה מיניה, כגון דליכא עדים אלא דאיכא קלא דלא פסיק ודבר מכוער, דאלו מבעל לא מפקינן ומנטען מפקינן.
אבל לדברי רש"י ורב אחא ז"ל כל שאתה מוציאה מנטען אתה מוציאה מבעל, ושאין אתה מוציאה מבעל כו', דאי איכא קלא דלא פסיק ועדים בדבר מכוער בין מבעל בין מנטען נפקא, ואי ליכא עדים בדבר מכוער, אי נמי דאיכא עדים בדבר מכוער וליכא קלא דלא פסיק לא מפקינן לה לא מבעל ולא מנטען וכדאמרינן הכא. וכן כתב רב אחא ז"ל מפורש. אם כן הא דרב נחמן היכי משכחת לה דאפקה בעל מדעתיה ומפקינן לה מנטען בעל כרחיה, ויש לומר דההוא דרב נחמן הוא דסבירא ליה הכין ומתניתין היא דמתני לה הוציאה ואפילו הכי קתני אם כנס מוציא, ואנן לא קיימא לן כותיה אלא הוציאוה תנינן ובית דין הוא דמפקי לה.

הא גיורתא מיהא הויא כו' ואע"ג שלא נתברר לנו אם נתגיירה שלא מחבתן דהא מדקתני ונתגיירה ולא קתני ואח"כ נתגיירה משמע אפילו נתגייר' לאלתר שרגלי' לדבר לחוש וכיון דאם איתא דלשם כך לא הויא גיורת היכי קתני לא יכנוס הוא דמשמע דאחרים כונסים ועוד היכי קתני אם כנס אינו מוציא הא ודאי היה לנו להעמידה בחזק' של בת עכו"מז עד שיתברר לנו שנתגייר' בלב שלם:

הלכה כדברי האו' כלן גריס פי' דגמרא גמירי' לן דרבנן פליגי על ר' נחמיא וסתם מתני' כרבנן הוא והקשו בתוספות כיון דגרי אריות גרים הן לרבנן למה אמרו שהם כעכו"מז למ"ד גרי אריות הם ותירצו דשאני התם שהכתוב אומר עליהם ואת אלהיה' היו עובדים לומר שלא נתגיירו בלב שלם מעולם ולא קבלו עליהם ומאן דמכשר התם סבר דנתגיירו בלב שלם אלא חזרו לסורם אבל הא הכא כיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזק' הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואע"ג דמחמת האונס הוא גיירות הוא אליבא דרבנן:

משום דרב אסי דאמר ולזות שפתים הרחק וכו' פרש"י ז"ל דכי כניס לה הוו אלומי קלא דמעיקר' דקושט' הוה והיינו דאמרי' לקמן אם כנס לא יוצא דברננה לא מפקי על הספק ונראה מדבריו ז"ל דמתניתין דנטען בקול או בעדי כעור בלבד וליתא דבתוספתא קתני לה בהדיא אפי' כשבא על בת עכו"מז ועל השפחה ובהא נמי' אם כנס לא יוציא ואי משום דקתני נטען היינו שטען באמ' וכדקתני סיפא הנטען מאשת איש ואוקמ' רב דאיכא עידי טומאה והכא הכי פי' משום לזות שפתים שיאמרו כל העולם לשם זנות נתגיירה זו ולשם זנות כונס אותה ומיהו אפילו בהא אם כנס לא יוציא דמשום רננה זו לא מפקינן כיון דגיורת מיהא הוי' ומותרת היא לו ולא שנא שיש לה בנים ממנו או שאין לה בנים וכן פי' ר"ה ז"ל והא דתנן הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידו אם כנס הנטען יוציא אמרי' עלה בגמרא אמר רב ובעדים פי' דמתני' כשיש בה עדי ביאה וטומאה ממש ולפי' אם כנס הנטען אחרי כן יוציא דהא אסירא ליה מדאורייתא כשם שאסור' לבעל אסורה לבועל:

אמר רב אשי אמינא כי נאים ושכיב אמרה רב להאי שמעתת' דתניא כלומר דהא מתני' פליג עילויה ואע"ג דרב תנא הוא ופליג עלי' וקא סבר רב ששת דהא מתני' דמייתי קושטא היא והלכתא ומאן דפליג עליה קא טעי ול"ג בהא ברייתא והוציאה דהא אוקימנ' אדליכא עדי טומא' ולדברי הכל הוציאוה בב"ד משמע וב"ד בעדי' הוא דמפקי כדאיתא לקמן בשמעתיה הילכך והוציאוה תנן וגרסי' שהוציא' הבעל מעצמו מפני שהי' לבו נוקפו וה"ק ואע"ג דאתא אחר ואפסקי' לקל' לכתחלה לא יכנוס פי' וכדקתני אם כנס לא יוציא דווקא כנס בדיעבד וק"ל אי משום הא תנא עדיפ' ליה דליתני בהדיא לא יכנוס וי"ל דתנא ברא סרכא דלישנא דמתני' נקט:

בד"א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא פרש"י ז"ל שיש לה בנים מבעלה הראשון דאתי לאתויי לעז ממזרות על בניה ונרא' מדבריו ז"ל דמשום בנים דאית לה מן הנטען לא חיישי להו דאפי' היה אמת שזינתה עמו בעודה עם בעלה בנים שהיו עתה מן הנטען לאחר שנתגרשה מבעלה אינם אלא חייבי לאוין בלבד שהיא אסור' לבועל כזונה וכשריה הם אבל הגאונים ורבי' נסים ז"ל פי' (אע"ג) אפי' כשיש לה בני' מן הנטען חיישי' ללעז דידהו שלא להוציא לעז על הספק דמ"מ מזוהמים עבדי להו שבעה ואם באו עדים של טומאה אפי' שיש לה כמה בנים תצא וא"ת פשיטא דהא אסורא לו מן התורה ומשום לעז בנים לא שרי איסורא כלל י"ל דאע"ג דעדי' אלו אינם יודעים אם היה באונס או ברנון אשמועי' שתצא ולא אמרי' אולי אנוס' היתה וספיקא לקולא משום בנים דאוקי' איתתא בחזקת כשרה קמ"ל דאדרבה סתם מזנה בחזקת רצון היתה והכי מוכח בהדיא בפ"ק דכתובות גבי הא דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמרי' משום דפתח פתוח כעדים דמי וכל דאיכ' עדי' בעילה קרי להו עדי טומאה משום דהכי הוי דין ביאתה מסתמא עוד י"ל דלא נקט' אלא למידק מינה בלא עדי טומאה אם יש לה בים לא תצא:

רב אוקים לה למתני' כשיש לה בנים ויש לה עדים פי' רב לא אתא לאשמועי' דבעדים מפקינן אלא לומר דבלא עדים לא מפקינן משו' דבר מכוער כשיש לה בנים מיהת וכדקתני הך מתניתא:

ואי' בעית אימא הא מתני' מני ר' היא פי' מתני' בתרייתא וי"ג הכי מתני' מני ר' וכן גורס רש"י ז"ל והכל ענין א' ופרש"י ז"ל לעולם רב אפי' כשאין לה בנים קאמר שאין מוציאין מן הנטען שכנס אלא כשיש שם עדי ביאה והני מתנייתא דשמע' מנייהו דכשאין שם בנים מפקינן מן הנטען בלא עדי ביא' ר' היא דסבר דאפי' בעל מפקינן בקלא או בעדים דבר מכוער וכדקתני הואיל ומכוער הדבר תצא כלומר תצא מבעלה ואפילו בע"כ וכ"ש שמוציאין מן הנטען דהא ודאי עדיף בעל דה"ל קלא דלבתר נשואין דאמרינן בשלהי מסכת גיטין דלא חיישינן ליה אפילו בנטען ה"ל קלא במקמי נשואין ואיכא למיחש לה זו שיטת רש"י ז"ל מתוך מה שכתב הוא ז"ל דהכא ק"ל במנאפים עד שיראו מנאפים ולא קשיא היא דהתם לחיוב עונשין:

ועוד הקשו עליו דהא קי"ל כר' יוחנן בן נורי דאמר בשילהי מס' גיטין נאמר כאן ערוה ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור וליכא למימר דדבר מכוער הוי דבר ברור חד' דלישנא לא משמע הכין כלל ועוד דדומיא דדבר ברור בעריות בעלמ' קאמרי' ועוד דהא אשתו זינתה בעד א' קי"ל דשרינן לה עליה אא"כ מהימן ליה ולבו נוקפו כדאית' בקדושין ולא עדיפי דבר מכוער מעד א' דבזנות ממש שנאמר באיסורין דעלמא ועוד הקשה ר"ת ז"ל דהא קי"ל שאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתירה וההיא נמי כשקינה לה ע"פ שנים ונסתרה ושהתה עמו כדי ביאה לא אסרינן ליה עלי' בעל כרחיה ואפי' במקנ' על פי עדים ומחל על קנויו קודם סתירה אעפ"י שנסתרה אח"כ שריא ליה ואין לך דבר מכוער גדול מזה ולא עוד אלא דאיכא דמאן דהוה סבר התם דאפילו לאחר סתירה אם מחל על קנויו מחול ועוד דהא רב סתמ' קאמר וב"ד בעדים הוא דמפקי ולכולי עלמא אמר לך דאי לא הכי הוה לן למימר וקסבר רב דב"ד בעדים ועוד דאי רב אליבא דנפשיה בלחוד קאמר אמאי אמרינן דמתניתא בלחוד הוי כר' אפילו מתני' הוי שפיר כר' ואע"ג דתני הוציאה דהא אמרת דלר' ב"ד בלא עדים בשל ביאה מפקי לה אלא ודאי מכל אלו נרא' דלכולי עלמא אין ב"ד מוציאין מן הבעל בעל כרחו כשאין לבו נוקפו אלא בעדי ביאה וכ"פ הרי"ף והגאונים ור"ת ז"ל:

והכי הכי קאמר דלעולם אליבא דרב אפילו מנטען אין מוציאין אלא בעידי ביאה ואעפ"י שאין לה בנים ולדידיה מתני' אפילו שאין לה בנים ומשום דאיכא עדים הוא דאם כנס נטען יוציא אבל תני מתניתא דמפקי מנטען בלא עדים דטומאה בשאין לה בנים אליבא דר' הם שהוא מחמיר לבני נטען משום דהוה לה קלא דמקמי נשואין להוציא ממנו כשאין שם בנים אע"פ שכנס בקלא או בעדי דבר מכוער והא דקתני ר' הואיל ומכוער הדבר תצא אי בעית אימא תצא מנטען קאמר ולישנא קלילא נקט דאמתני' קאי אי בעית אימא תצא מן הבעל לומר שאם רצה להוצי' מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בעל כרחה כעוברות על דת משה ויהודית שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציא ולא עוד אלא דההיא צריכה התרא' להפסידה כתובתה כדאסיקנא במסכת סוטה אבל זו שיש בה דבר מכוער מאבדת התראתה והא דאמרינן בירושלמי דכתבות (פ' המדיר הלכה ו') מגפפים סוטה. מנשקים סוטה. תרעא טריק סוטה. מגוף צריכה ע"כ ההיא שאסורה לצאת ידי שמים:

ומ"ש שם בירוש' על הא אבל בכלם אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת רב אדא בר אהבא בשם ר' מעשה בא לפניו ר' ומר מה בכך בעיין קומוי אפי' רואים אותו נותן פיו על פיה וכו' אתא עובדא קומי ר' יוסי ואמר תיפוק בלא פרן:

ההוא נמי שאם רצה הבעל להוציאה בלא כתובה רשאי והשתא להאי שיטתא אתי שפיר מאי דאמר רב נחמן לקמן מתני' נמי הוציאה קתני כלומר שלא הוציאו' ב"ד וא"ה קתני שאם כנס נטען יוציא בע"כ דלהאי פי' משכחת לה שלא תצא מן הבעל בע"כ ואם הוציאה מדעתו וכנסה נטען יוציא כגון דאיכא דבר מכוער אבל לשיטת רש"י ז"ל ורב אחא גאון ז"ל דקאי כוותיה אין הפרש דלעולם אליבא דר' ולא לדידן אליבא דהלכתא בין בעל לנטען והם צריכים לומר דההיא דרב נחמן פליגא וקסבר דכל שהוציאה בעל מדעתו מוציאים מן הנטען אם כנסה משום דאלימא לקלא והוא דוחק גדול וכל הני עובדי דבשלהי אלו נדרי' כעובדי דתוחלי ועובדא דגברא דעל לביתה וכי אתא מרי ביתא ערק כדאמרן התם דאסרה להו לכלהו כשרצ' לגרש אם בא לצא' ידי שמים אבל כשטוען ואומר כי אשתו מותרת לו ומכחיש את הדבר אין אוסרי' אותה עליו אלא בעדי טומאה והרי זה ברור וכן דעת הר"ם ז"ל ודעת ר' הגדול וכן העלו בתוס':

רוק למעלה מן הכילה ארוכל יוצא קאי כדפרש"י ז"ל והא דקתני כמה זמנין ר' אומר תצא ולא כייל להו כלהו בחדא בבא משום דהכי איתמר ע"י מעשה כל חדא באנפי נפשא ודכוותא בתלמודא והלכתא כרב:

מהו דתימא דלמא ייבם בלא חליצה. וא"ת והא ידעינן מדלעיל לא גזרינן דלמא ייבם קודם חליצה וי"ל דשאני הכא דכל השתים מתייבמות שהרי זה מייבם חלוצתו של זה וזה מייבם חלוצתו של זה וא"כ יטעו העולם ויאמרו אחר שזה מייבם וזה מייבם ושתיהם מתייבמות מה לנו ולחליצותם אבל לעיל אנן חזינן דאיכא אחת דמתייבמת ואחת שאינה מתייבמת יבינו העולם וישימו ללב שלא תתיבם זאת עד שיהא חולץ לאחותה וכן יהי' פוגע באחות זקוקתו:

מתניתין נטען על השפחה ונשתחררה או לנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו ונטען על א"א והוציאה מת"י אע"פ שכנס מוציא, פי' הנחשד מן השפחה ואח"כ נשתחררה או על הנכרית ואח"כ נתגוירה ה"ז לא יכנוס שלא יאמרו אמת הי' החשד אבל נחשד על א"א ונתגרשה אע"פ שכנס יוצאי מפני שהיא אסורה לבעל ולבולע כדאמרינן בסוטה ומשום דתנן לעיל ואם כנסו אין מוציאין מידן מ"ה תנא מצוה בגדול ליבם ואם קדם הקטן ויבם זכה, ותנא נמי הנטען על השפחה ואם כנס אין מוציאין מידו ותנא נמי ב"א דמוציאים וכל הנ"ך אע"פ שאין זה מקומן:

ואמרי' דגירות מיהא הוי פי' אע"פ שבשבילו נתגיירה כדי שישאנה ורמינה וא' איש שנתגייר לשם אשה וא' אשה שנתגיירה לשם איש וכן נמי שנתגייר לשם שנתן מלכים לשם עבדי שלמה אינם גרים דר"נ שהי' ר' נחמי' אומר א' גירי אריות וא' גירי חלומות וא' גירי מרדכי ואסתר אינם גרים עד שיתגיירו בזמן הזה בזמן הזה ס"ד אלא אימא כבזמן הזה, הוא איתמר עלה אר"י ב"ר שמואל בר"מ משמי' דרב ה"ל כולן גרים הן א"ה לכתחילה נמי יכנוס משום דר"א דאר"א הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך:

הנטען על א"א וכו' א"ר ובעדים פי' אם הוציאה מבעלה בעידי טומאה אז אם הלך הנטען וכנסה יוציא שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אבל אם הוציאה בעלה שלא בעידי טומאה וכנסה הנטען אין מוציאין אותה מידו כיון שלא נודע הדבר בבירור א"ר ששת אמינא כי נאים ושכיב רב אמרה להא שמעתתא דתנאי הנטען מא"א והוציאה מת"י ונתגרשה מאחר ה"ז לא יכנוס ואם כנס יוציא, פי' יציאה מת"י הבעל והלכה ונשאת לאחר ונתגרשה גם ממנו ה"ז לא יכנוס אותו החשוד הראשון ואם כנס לא יוציא משמע השתא דמשום דנשאת לאחר הוא דאמרי' ואם כנס לא יוציא, ה"ד אידאיכא עדים כי אתא אחר ואפסקא לקלא מאי הוי כיון שיש עדים שזינתה עמו. עד לעולם האי אסורה לו ומה תועיל הפסקת האחר אלא לאו דליכא עדים וטעמא דאיתא אחר ואיפסקא לקלא הא לאו הכי מפקינן אלמא אפילו בלא עידי טומאה מפקינן מן החשוד, א"ל רב ה"ה דאע"ג דלא אתא אחר ואפסקי' לקלא אי איכא עדים מפקינן ואי לא, לא מפקינן וה"ק אע"ג דדאתא אחר ואפסקא לקלא היכא דליכא עדים, לכתחלה לא יכנוס:

מיתיבי בד"א כשאין לה בנים פי' מבעלה אז אם כנסה נטען יוציא אבל יש לה בנים מבעלה לא תצא אם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא אלמא בלא עדים נמי מפקינן לה מנטען וק' לרב. רב מוקי מתני' ביש לה בנים מבעלה ויש לה עדים ומאי דוחקי' לאוקמי' כשיש לה בנים וטעמא דאיכא עדים דמפקינן הא לאו הכי לא מפקינן לוקמי' כשאין לה בנים ואע"ג דליכא עדים א"ל רבא מתני' קשיתי' מאי ארייא תני' הוציאוה ליתני הוציא אלא כל הוציאוה בב"ד משמע, וב"ד בעדים הוא דמפקי' לפום האי תירוצא כשבא הבעל אל מפקינן אלא בעדים ומנטען מפקינן אפי' בלא עדים אם אין לה בנים מבעלה, ואם יש לה בנים מבעלה אפי' מנטען לא מפקי אלא בעדים כדי שלא להוציא לעז על בני' ואיבע"א לעולם רב בנטען נמי בעדים קאמר בלא עידי טומאה לא מפקינן והנך מתנייתא דמוכחי דמפקינן לה בלא עדים ר' נינהו דאפילו הבעל נמי מפיק בלא עדים דתניי' רוכל היוצא ואשה חוגרת בסינר א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא והסינר הוא כעין כנסים לנשים לצניעות רוק למעלה מן הכילה א"ר הואיל ומכורע הדבר תצא שכיון שיש רוחק למעלה מן הכילה מוכח מילתא שעל המטה עלה ורקק שם ואין הרוק בלא האשה. מנעלים הפוכים תחת המטה א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא פי' פיהן לחוץ ועיקרן לפנים דמוכחא מילתא שהרוכל כנס שם תחת המטה וקלקל עמה שם ובחפזון יצא והניח מנעליו שם. ומקשי ונחזי דמאן נינהו פי' נראה אם אלו מנעלים הם של רוכל נחזיק הכיעור מפני שראינהו יוצא אבל אם אינן שלו למה נחזיק הכעור שמא הפקידו בידה ומשני מקום מנעלים הפוכים פי' שנראה בקרקע שאדם יצא מתחת המעה וכיון דרוכל נכנס ויוצא אמרי' דהוא הי' שם וקלקל שמה במחבא כדרך מנאפים שאלו מדרך זה הי' מב"ב הו"ל להיות מדרך פי' המנעו לפנים ועקרו לחוץ כדרך הלוך בבית אבל זה המדרך מוכח שמתחת המטה יצא וכיון דרוכל יצא תליין בי' ואין חילוק עכשיו בין בעל לבועל דלרב אפי' מבועל לא מפקינן אלא בעדים ולר' אפי' מבעל נמי מפקינן בדבר מכוער:

ואסיק תלמודא דהל' כוותי' דרב והל' כוותתי' דרבי קשיא הלכתא אהל' ל"ק הא קלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק פי' דרב ור' פליגי בין גבי בועל בין גבי בעל שניהם דינם שוה לר' תתצא בדבר מכוער אפי' מבעל ולרב לא תצא אלא בעדים אפי' מבועל כדפרש"י ורב ור' לא חילוק דבריהם דר' מפיק בעדים דבר מכוער אפי' בקלא דפסיק א"נ דליכא קלא כלל ורב לא מפיק אפי' בקלא דלא פסיק כ"א בעידי טומאה והתלמוד בא והכריע ביניהם ופסק הל' בקלא דלא פסיק אי איכא עדים בדבר מכוער תצא כר' ולא כרב דאמר אפי' בקלא דלא פסקי בעינן עידי טומאה בקלא דפסיק הל' דרב דלא תצא אלא בעידי טומאה ולא בעידי דבר מכוער כרבי:

וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי אמרה לי אם דומי דמתא יומא ופלגא ול"א אלא דלא פסיק ביני ביני אבל פסיק ביני ביני לא, ול"א אלא דלא פסיק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא דפסק ול"א אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דמפקי לקלא:

שלח לי' רבא בר"פ לרבה בר"נ הא דתנן התם המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר, כנס מהו שיוצאי התם גבי נטען אם כנס אלמי אלמוהו לקלא מ"ה יוצא אבל הכא גבי בעל אם כנס אמרי קם בי' במילתא וליתא הלכך אם כנס לא יוציא:

מתניתין המביא גט ממ"ה ואמר בפ"נ ובפ"נ לא ישא את אשתו. מת הרגוהו הרגגוהו לא יששא את אשתו ר"י אומר הרגתיו ל"י א"א הרגנהבו תנשא את אשתו פי' המביא גט ממ"ה כיון שהוצרך לומר בב"נ ובב"נ כדאמרינן בפ"ק דגיטין לפי שאין בקיאין לשמה ואי לא אמר הכא לא מנסבין לה נמצא שע"פ עדותו היא נשאת והלכך ל"י את אשתו משום לזות שפתחים הרחק ממך שלא יאמור עיניו נתן בה ושקר העיד וכן נמי כשהעיד על האשה שמת בעלה האי נשאת ע"פ ומשום לזות שפתים ל"י אותה ר"י אומר כשאומר הרגתיו לא תנשא האשה ע"פ ומפני שהוא רשע אין מקבלין עדותו אבל כשאמר הרגנוהו תנשא אשתו:

תניא אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים לשם עבדי שלמה אינם גרים דברי רבי נחמיה שהיה ר"נ אומר אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות ואחד גרי מרדכי ואסתר אינם גרים עד שיתגיירו שנית ואע"ג דכותיים אליבא דמ"ד גרי אריות הן עובדי כוכבים גמורים הן התם לא נתגיירו לגמרי כדכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים אבל (התם) [הכא] שנתגיירו לגמרי הלכה כולן גרים הן רבינו יעקב ז"ל:

תניא בד"א שתצא כשאין לה בנים אבל כשיש לה בנים לא תצא. הרב אלפס פירש כשיש לה בנים מן הנטען ור"ש פי' כשיש לה בנים מן הבעל והרב"י כתב כשיש לה בנים מן הנטען או מן הבעל לא תצא והא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ואמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא וקיי"ל כותיה בקלא דלא פסיק לכאורה נראה דאבעל קאי וכן נראה מפי' רש"י ז"ל דבדבר מכוער מפקינן לה מבעלה והר' אלפס כתב כל דהוא נטען מפקינן מיניה בדבר מכוער אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ומסתברא כותיה דהא גמרי' דבר דבר מממון מה להלן דבר ברור ולא באמתלא אף כאן דבר ברור ולא באמתלא ולא בדבר מכוער. ובמס' סוטה איבעיא לן עוברת על דת משה ויהודית אם רשאי הבעל לקיימה או לא ולא איפשיטא ומיהו מעוברת על דת ליכא ראיה דהתם [אין] עדים בדבר מכוער של זנות אלא לדבר מכוער של חוצפא ומש"ה איבעי לן אם רשאי הבעל לקיימה ואפילו תימא דבדבר דבדבר מכוער של זנות מפקינן מבעל בדבר מכוער דחוצפא לא מפקינן והתם אסיקנא דלהפסידה כתובתה צריכה התראה אבל אי הדרא בה תהדר:

תוס' בד"ה א"ה לכתחלה נמי אא"ב דאינה גיורת גמורה ניחא כו' עכ"ל פי' דספק גיורת היא אם תנשא לזה הנטען ולכך לא יכנוס לכתחלה אבל אם לא תינשא לו גיורת גמורה היא ואחר שרי לכונסה לכתחלה כדדייק המקשה גופיה מעיקרא הא גיורת מיהא הוי כו' וכמ"ש התוספות לעיל ומה שהכריח התוספות לפרש דהמקשה פריך מעיקרא מדיוקא דמתני' דהוא לא יכנוס אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה ובברייתא קתני אינן גרים ולא שנפרש דפריך מעיקרא אהא דקתני ואם כנס אין מוציאין מידו ובברייתא קתני אינן גרים י"ל דהיינו נמי מהאי טעמא משום דאיכא למימר דברייתא נמי דקתני אינן גרים היינו משום דספק הוא דשמא נתגיירה לשום אישות ומיהו אדיוקא דמתניתין דלאחר שרי לכנוס לכתחלה פריך שפיר דאינן גרים משמע דלגבי כולי עלמא אינן גרים ואף לאחר לא תינשא דנתגיירה לשום אישות דקתני דומיא דלשום עבדי שלמה דאינן גרים לגבי כ"ע:

שם גמ' כי אתא אחר ואפסקיה לקלא כו' (א) האי לישנא קצת מגומגם כיון דבאיכא עדים קיימינן השתא מאי אפסקיה לקלא שייך כאן ולא ה"ל למימר אלא אי דאיכא עדים כי אתא אחר מאי הוי ועיין במרדכי בשם מהר"ם שכתב ליישב זה לשיטת רש"י ושאלתות והניח דבר זה בצ"ע לשיטת התוס' שכתבו בשמעתין בשם ר"ת ור"ח ור"י ע"ש:

שם אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי אריא דתני הוציאוה כו' בכל נוסחות הגמרות שלפנינו גרסינן נמי בברייתא דלעיל הנטען על א"א והוציאוה כו' (ב) ונראה דצ"ל והוציאה דע"כ הברייתא בדליכא עדים קמיירי כדאמרינן לעיל:

בתוס' בד"ה אמר רבי כו'. לא עדיף מקלא דלא פסיק כו' עכ"ל הכי משמע להו טעמא דקלא דבתר נשואין איירי אפי' בקלא דלא פסיק אבל אי הוה איירי בקלא דפסיק לא הוה ק"מ דאימא דהך דקלא דבתר נשואין לא אתי כרבי אלא כדקי"ל בקלא דפסיק כרב וק"ל:

בא"ד באין בנים מן הראשון ועוד בסמוך דרבה בר רב נחמן הוציאה תני וא"ה נטען אם כנס מוציאה אלא מקלא לא מפקינן מבעל אלא מנטען והא כו' עכ"ל כ"ה בת"י ודו"ק:

הנטען מן העובדת כוכבים כו'. נטען משמע אע"ג שהוא יודע בעצמו שאינו אמת מכל מקום מפני החשד שיאמרו שכבר עשה עבירה עמה לא יכנוס והיינו הסר ממך עקשות דהיינו דבר עקום ואינו אמת ודו"ק:

אין כו' כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד כו'. והא דאמרינן פרק הערל נתוספו על ישראל ק"ן אלף גרים כו' מבואר בתוספות ועיין בחדושינו שם:

תוס' ד"ה אי הכי לכתחלה נמי אא"ב דאינה גיורת גמורה ניחא דלכתחלה לא יכנוס וכו'. יש מקשין לפי זה דמדקתני במתניתין לא יכנוס לכתחלה הוה משמע ליה מינה למקשה דאינה גיורת גמורה ולכך פריך אי הכי וכו' א"כ קשה כשהקשה הא גיורת מיהא הוי ודמינהו וכו' ל"ל לאתויי הא מתני' דאחד איש שנתגייר מתניתין גופה ה"ל למרמי אהדדי דמדקתני לא יכנוס לכתחלה משמע דאינה גיורת גמורה ומדקתני הוא לא יכנוס אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה משמע דגיורת מיהא הוי כדפריך השתא ברומיא דמתני' ויש ליישב דמתני' גופה לא הוי קשה לו מידי דנוכל לומד דמתניתין ס"ל דדוקא לאותו האיש הנטען עליה אסורה ליכנס לכתחלה דשמא נתגיירה בשבילו ולא הויא גיורת גמורה אבל אחר יכנוס משום דאף את"ל כשמתחלה כשנתגיירה לא נתגיירה לש"ש אלא בשביל אותו האיש הנטען עליה מ"מ בסופה כשנשאת לאחר ואינה חוזרת לסורה השתא היא מתגיירת לש"ש ודוגמת זה כתבו התוס' בדבור שאחר זה בטוח היה הלל דסופו לעשות לש"ש ולכך פריך ממתני' דאחד איש שנתגייר וכו' דקתני בה שהיה רבי נחמיה אומר א' גירי אריות וא' גירי חלומות וכו' וא"כ מדמדמי איש שנתגייר לשם אשה ואשה שנתגיירה לשם איש לגירי אריות וגירי חלומות משמע דלא הוו גרים כלל ואפילו אחר לא יכנס אותה דומיא דגירי אריות וחלומות וק"ל:

ד"ה אמר רבי וכו' עד דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפי' בקלא דפסיק וכו'. ר"ל ע"כ צ"ל דרוק למעלה מכילה לא עדיפא מקלא דלא פסיק אלא אדרבה לא חשיב אלא כקלא דפסיק דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפילו בקלא דפסיק ולא שמעינן לרבי דאמר מלתא אחריתא אלא הך ברייתא דרוכל ודרוק למעלה מן הכילה דרוק למעלה מן הכילה חשיב כקלא דפסיק:

רש"י בד"ה אי עולמית עליו הס"ד:

בד"ה מכוער כו' התירה מעליה אלא לזנות כצ"ל:

תוס' בד"ה הלכה כו' לא דמי להא דאיכא מ"ד כו' כצ"ל:

בד"ה אמר רבי כו' או שיראו אותה כדרך המנאפין כו' כצ"ל:

גמרא דאמר ר"א הסר ממך עקשות פה כו'. בשקלים פ"ג מ"ב מביאה המשנה על כיוצא בזה פסוקים אחרים ע"ש וצע"ק:

רש"י ד"ה אלא למאי הלכתא. אף יבם הנוטל פ"ש בנכסי אביו כו'. עי' נ"י בשם הריטב"א ובביאורי הגר"א לא"ע סי' קס"ג סק"ד וה':

רש"י ד"ה דאר"א. דאתי לאחזוקי לקלא קמא. בתוספתא פ"ד איתא לדין זה בבא ודאי וכן לפי מאי דאוקמי רב סיפא דמתניתין בעדים משמע ודאי דגם רישא מיירי בכה"ג ובזה לא שייך כ"כ האי טעמא לכן הנל"פ דהלעז הוא שיאמרו שנתגיירה בשביל זה ובהכי ניחא מש"כ התוס' דבנטען על הפנויה כו' עי' ברא"ש. שוב ראיתי בהגר"א סי' קע"ז סקי"ז כדברי אך בשפחה ונשתחררה לא שייך זה ואולי מיירי בשפחה שלו או שהוא נתן את הכסף בעדה לשחררה:

רש"י ד"ה מי גר אתך. כאשר אמרתי. כצ"ל:

דאמר רב אסי הסר כו׳. נ"ב עי' פרש"י ויש להסבירה עוד דס"ד הא דקאמר קרא הסר ממך וגו' ה"פ שתנקה עצמך לפני הבריות ותתנצל באמתלא להסיר ממך החשד לברר ששקר הוא אבל לא למנוע מחמת כן מלישאנה. קמ״ל:

רש"י ד"ה גירי אריות כגון כותים. עי' סנהדרין פה ע"ב ברש"י ד"ה גירי אריות:

תוס' ד"ה לא בימי דוד וכו' דסופו לעשות לש"ש. עי' לקמן דף קט ע"ב תד"ה רעה:

ד"ה אמר רבי וכו' ורוק למעלה בגג כו'. עיין לקמן דף צב ע"א תד"ה כל קלא:

לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה וכו'. עמ"ש אני בעניי בקונטרס ככר לאדן דף קפ"ה ע"א בס"ד עמ"ש התוספות ומ"ש בכסא רחמים דף פ"ט ע"ג בס"ד:

אלא למאי הלכתא קרייה בכור. ליכתוב גדול: בכור אינו נוטל. חלק בכורה בנחלה הראויה לבא להם אחר מיתת אביהן אלא במה שמוחזק ביד אביהן ביום מותו דכתיב בכל אשר ימצא לו (דברים כא) אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת אינו נוטל בראוי כבמוחזק: מתני' הנטען. חשוד כלומר שטוענים עליו דברי לעז: לא ישאנה. משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון: הנטען על אשת איש והוציאוה. בית דין מתחת בעלה בשביל זה שאסרה עליו והלך זה ונשאה: יוציא. דמדאורייתא אסורה נמי לבועל דדרשינן ונטמאה ונטמאה (במדבר ה) שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל במסכת סוטה (דף כז:): גמ' הא גיורא מיהא הויא. ואע''ג דלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה: עבדי שלמה. בעלי שררה היו: גירי אריות. כגון כותים דכתיב בספר מלכים (ב' יז) וישלח ה' בהם את האריות ונתגיירו כדכתיב התם בגלות שומרון: גירי חלומות. בעל חלומות אמר להם להתגייר: מרדכי ואסתר. ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח): בזמן הזה ס''ד. כל הני מקמי הכי לאו גרים נינהו כגון נבוזראדן וכיוצא בו: כבזה''ז. שלא יעשה מחמת שררה: אי הכי. דגיורת מעלייתא היא: לכתחלה נמי. יכנוס ואמאי תני לא יכנוס: דאמר רב אסי. טעמא דמתניתין משום דכתיב הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך דאתו לאחזוקי לקלא קמא: הן גור. הבא להתגייר יגור אפס מאותי בעוד שאין אני עמכם יתגייר דהיינו בזמן הזה: מי גר אתך עליך יפול. מי גר אתך בעניותך כאשר אמרת: עליך יפול. לעוה''ב יפול ינוח כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה) יפול מצדך אלף (תהלים צא): ובעדים. הא דתנן יוציא זה החשוד שכנסה כגון שבאו עדים על קול הראשון שראוה שזינתה עמו: להא שמעתתא. בעדים: כי ניים ושכיב רב אמרה דתניא. תיובתא: ונתגרשה מתחת ידי אחר. ראובן נטען על דינה אשת שמעון וגירשה שמעון ונשאה נחשון וגירשה אם כנסה ראובן מעתה לא יוציא: אי דאיכא עדים. בזנות קמא הרי נאסרה עולמית עליו: ה''ה דאפילו דלא אפסיק אחר לקלא. וכנסה ראובן מגירושי שמעון לא תצא הואיל וליכא עדים והא דנקט מתחת ידי אחר היא גופה איצטריך לאשמועינן רבותא דלכתחלה לא יכנוס כדקתני אם כנס אין לכתחלה לא: במה דברים אמורים. דאם כנס הנטען יוציא כשאין לה בנים מן הראשון: אבל יש לה בנים. מן הראשון לא תצא דכי מפקי לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים: ואם באו כו'. אלמא אין לה בנים בלא עדים נמי מפקינן: רב מוקי למתניתין ביש לה בנים. ומש''ה אמר רב ובעדים: וב''ד בעדים הוא דמפקי. מבעל ראשון דאין אשה נאסרת לבעלה משום קול ואתא רב למימר דוקא מתני' משום כך יוציא הנטען הואיל ואיכא עדים אבל בלא עדים הואיל ויש לה בנים לא: ואבע''א. בלא בנים לא נפקא בלא עדים והני מתניתא דאמרי נפקא ר' אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו: רוכל. מוכר בשמים לנשים להתקשט בהן: רוכל יוצא. מן הבית ומצא זה את אשתו שהיא חוגרת בסינר מכוער הדבר שלא התירתו מעליה אלא לזנות: סינר. הוא כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות: רוק למעלה מן הכילה. ארוכל יוצא קאי ומצא בעל רוק למעלה בגג הכילה שעל מטתו מי זרק הרוק למעלה כ''א השוכב ופניו למעלה הלכך זינתה זו ורקקה בשעת תשמיש:

למאי הלכתא לגריעותא. אר''י דהוי מצי למימר לחשיבותא שאין ירושתו חוזרת ביובל.: גיורת מיהא הויא. דמשמע לא יכנוס הוא אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם. הך גירי אריות לא דמי להא דאיכא מ''ד כותים גירי אריות הן דהתם היו עובדים אלהיהם כדכתיב בספר מלכים ולמ''ד גירי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי.: אי הכי לכתחלה נמי. אי אמרת בשלמא דאינה גיורת גמורה ניחא דלכתחלה לא יכנוס משום דספק גיורת היא דשמא נתגיירה לשם איש ודיעבד אין להוציא דאין להחמיר משום חששא זו: משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה כו'. אר''י דבנטען על הפנויה אין להחמיר מלכנוס משום לזות שפתים דאדרבה מצוה לכונסה דבאנוסה כתיב ולו תהיה לאשה (דברים כב): לא בימי דוד ולא בימי שלמה. מאיתי הגיתי. ובת פרעה דבימי שלמה לא קשה דמידי הוא טעמא אלא משום שולחן מלכים והני לא צריכי אבל קשה דאמרינן בהערל (לקמן דף עט. ושם) גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו גרים על ישראל ק''ן אלף וי''ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתיהדים ויש ספרים שכתב בהן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים וההיא דפ''ב דשבת (דף לא.) ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע''מ לעשות כ''ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) דאתיא לקמיה . דרבי גיירני ע''מ שאנשא לאותו תלמיד: אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. אר''ת דתצא מן הרוכל אם נשאת לו דכל הסוגיא איירי בנטען דאין לומר תצא מן הבעל דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה או שיראו דרך מנאפין ועוד דלגבי בעל הוי קלא דבתר נשואין דאמר בהאשה רבה (לקמן דף צב. ושם) דלקלא דלבתר נשואין לא חיישינן ורוק למעלה בגג הכילה לא עדיף מקלא דלא פסיק דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפי' בקלא דפסיק מכח הך ברייתא אלא ודאי תצא מן הרוכל אם נשאה דרוק למעלה בגג הכילה הוי קלא דקמי נישואי רוכל וכן פר''ח וכן נראה לר''י דמתוך ההלכה משמע דאין מוציאין ע''י קול מבעלה דקאמר ובית דין בעדים הוא דמפקי משמע דדבר פשוט הוא דמבעל לא מפקי' אלא בעדים אע''ג דמנטען קתני בברייתא דמפקי בקול [אף דקתני הוציאוה הדר רב נחמן דבסמוך הוציאה תנן דמשמע על ידי בעלה אפ''ה מבעלה לא מפקינן על ידי קול] באין בנים מן הראשון והא דאיצטרי' בהנהו עובדי דסוף נדרים (דף צא:) להנהו