יבמות כד ע"א

דף כד - א

שהרי התם, בארבעה אחין, ששתי האחיות זקוקות, אי למאן דאמר שהטעם שאין אף אחת מהן יכולה להתייבם, הוא משום ההלכה שיש זיקה, ולכן כל אחת נחשבת אחות זקוקה, ולא מועילה חליצת אחיו להתירה לו, שהרי נאסרה עליו שעה אחת בעת שנפלה לפניו, והיתה עדיין אחותה זקוקה לו.

אך רק שם שייך טעם לאסור, כי יש זיקה.

וכן למאן דאמר שהטעם בארבעה אחין הוא משום שאסור לבטל מצוות יבמין, ואם ייבם הראשון, חוששים אנו שמא ימות השני קודם שייבם, ותפטר אחותה לשוק ללא חליצה ויבום, שהרי היא אחות אשת היבם הראשון.

ולכן נאסרה כל אחת מהן לייבמה ראשונה, וכיון שנאסרה שעה אחת, אפילו אם תחלץ אחת מהן, תאסר השניה לייבום מפני שנאסרה שעה אחת.

אך גם טעם זה, שאסור לבטל מצוות יבמין שייך רק בארבעה אחין.

אבל הכא, מדובר בשנים שקדשו שתי אחיות, ושני אחיו של כל אחד מהמתים, שכל אחד מהם קדש רק אחות אחת, הרי רק אחת מהן יבמה כלפי כל שני אחים, והאיסור מפני הספק, שמא כנס את זו שאינה יבמה.

אך כיון שרק ספק הוא, אם קדם וכנס, אין מוציאין מידו, היות שכל חד וחד שכנס אימור דידיה אתרמיא ליה, שרק אחת מהן יבמה, וכשכנס האח השני נפקע ממנה איסור אחות זקוקתו, ומעולם לא היתה אשת אחיו, ולכן לא יוציאו.

שנינו במשנה: קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. כו',

תני שילא, ואפילו אם שניהם כהנים אין מוציאין מידם, אף על פי שאחת האחיות בהכרח היא חלוצה האסורה לכהן. שהרי שני אחי המקדש הראשון חלצו לשתי האחיות מספק, ואחת מהן היתה זקוקה לחליצתן שהיא אשת אחיהן [המקדש השני].

ומבארינן: מאי טעמא לא יוציאו מספק חליצה, והרי ממה נפשך הוא קיים ביניהם?

כי חלוצה אסורה מדרבנן היא.

וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן, וכיון שלכל אחד מהם יש צד שמא ייבם את ייבמתו, אינו צריך להוציאה מספק שמא היא חלוצת אחי השני.

ומקשינן: וכי חלוצה אסורה רק מדרבנן?

והתניא: כתיב בכהנים [ויקרא כא] "ואשה גרושה מאישה לא יקחו".

אין לי אלא גרושה שאסורה לכהן.

חלוצה מנין שאסורה לו?

תלמוד לומר "ואשה". שהיה ראוי לכתוב "גרושה לא יקחו", ונאמר "אשה גרושה" כדי לרבות חלוצה, שתהא אסורה לכהן.

הרי שאיסורה, מדאורייתא הוא!?

ודחינן: באמת איסור חלוצה הוא רק מדרבנן. וקרא, הרבוי מ"ואשה" - אסמכתא בעלמא הוא.

מתניתין:

מצוה בגדול שבאחי המת, לייבם.

ואם קדם האח הקטן וייבם, זכה.

גמרא:

תנו רבנן: כתיב בפרשת יבום:

"יבמה יבא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה.

והיה הבכור אשר תלד, יקום על שם אחיו המת".

ודרשו חכמים את הפסוקים כאילו נכתבו ברצף אחד:

"ויבמה - והיה הבכור".

מיכן אתה למד שמצוה בגדול לייבם. שביאור הכתוב הוא, שהאח המייבם יהיה בכור האחים.

ואילו על היבמה דרשו את הכתוב "אשר תלד" - פרט לאיילונית שאין יולדת, ולכן לא מייבמין אותה.

ועל היבם אומר הכתוב "יקום על שם אחיו", והיינו לנחלה. שהאח ההמייבם יורשו, ולא מתחלקים עמו שאר האחים בירושת האח המת.

וממשיכה הברייתא ואומרת:

אתה אומר "יקום האח הבכור על שם אחיו"

- לנחלה.

או אינו, אולי אינו כן, אלא הכוונה כפשוטו של מקרא, שמדובר בבן הנולד לו מהיבמה, שקם הבן של היבם לשם של האח המת.

שאם קראו לאח המת יוסף - קורין אותו יוסף.

ואם היה שמו יוחנן - קורין אותו יוחנן.

ומנלן לדרוש את הפסוק אחרת מפשוטו של מקרא, ולומר שיורש היבם את נחלת המת?

נאמר כאן בפרשת יבום "יקום על שם אחיו".

ונאמר להלן, בצווי יעקב, שיהיו אפרים ומנשה נוטלים חלק ככל השבטים "על שם אחיהם יקראו בנחלתם".

ודרשינן גזירה שוה: מה "שם", דהיינו, בכתוב האומר "על שם אחיהם יקראו בנחלתם", האמור להלן, הוא "שם" לגבי נחלה.

אף "שם" האמור כאן ביבום, הכוונה לנחלה של היבם.

וממשיכה הברייתא את דרש הפסוק:

"ולא ימחה שמו" - פרט לאשת סריס, ששמו מחוי.

כיון שלא היה יכול האח המת להוליד, והיה שמוי מחוי, אין חובה להקים לו שם, ואשתו פטורה מן היבום.

אמר רבא, על הדרשה שיקום על שם אחיו לנחלה:

אף על גב דבכל התורה כולה, כשדורשים פסוק, עדיין אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומתקיים גם הפשט.

הכא, אתאי גזירה שוה "שם - שם", ואפיקתיה והוציאה מפשטיה לגמרי, ואין צריך לקרות את שם הבן הנולד לו כשם אחיו המת [וכתב רש"י שכך למד זאת מרבו].

ומקשינן: וכי אי לאו גזירה שוה, הוה אמינא, היתה משמעות הפסוק, שהמצוה להקים לאחיו שם, היא הקמת שם המת ממש!

והרי זה לא יתכן.

כי למאן אזהריה רחמנא על הקמת השם?

אם ליבם, הרי "יקום על שם אחיך" - מיבעי ליה למיכתב.

ואי הצווי הוא לבי דינא, הרי "יקום על שם אחי אביו" - מיבעי ליה למיכתב!

ובהכרח שהפסוק מצווה לבית דין לדאוג לכך שהיבם יקום על שם אחיו המת, לנחלה.

ועדיין מקשינן: ודלמא, הכי קאמר להו רחמנא לבית דין: אמרו ליה ליבם, שבנו הנולד לו יקום על שם אחיו!

ובאמת הכוונה היא לקרוא את שם הבן כשם המת? אלא, מסקינן, להכי אמר רבא: אתאי גזירה שוה, אפיקתיה לגמרי!

ודרשינן את הפסוק כך, להעמיד את היבם לרשת את נחלת אחיו המת.

ועתה מקשה הגמרא על הדרשה "והיה הבכור", מכאן שמצוה בגדול לייבם:

השתא דאמרת, שקרא ב"גדול" כתיב.

אימא, דוקא האח הבכור הוא זה שצריך לייבם, אבל אח פשוט לא ליבם לגמרי, אפילו אם אין אח שם אח בכור!?

ומתרצינן: אם כן, שפשוט אינו מייבם כלל את אשת אחיו -

אשת אחיו שלא היה בעולמו, שנולד אחר שמת האח, דמיעט רחמנא שלא מייבם לה הנולד - למה לי לומר זאת?

והרי ודאי שהאח הנולד אחר מיתת אחיו הראשון, אינו בכור, שהרי הוא נולד אחר האח המת.

ומוכח מהמיעוט הזה, שגם אח פשוט שייך במצות יבום.

פריך רב אחא: ואימא פשוט אינו מיבם.

ואח שלא היה בעולמו צריך למעוטי, כגון שהיה האח שנולד, בוכרא דאמא, שהיה בכור לאמו, ונולד אחר שמת אחיו מהאב.

ואלולי שנתמעט, היה חייב ביבום אחיו שלא היה בעולמו, כדין בכור, שהרי בכור הוא לאמו.

ומתרצינן: ההוא - לא מצית אמרת! לא יתכן לומר כי בכור מאם יקרא "בכור" לענין יבום.

היות דיבום - בנחלה תלה רחמנא. דכתיב "יחדיו", ודרשינן: מיוחדים בנחלה.

ונחלה היא רק מן האב, ולא מן האם.

כי בכור מאם אינו נוטל פי שנים בירושה מאמו כבכור מאב, ולכן, בכור מאם אינו בכלל בכור של יבום שתלוי בנחלה. ^[1]

ועל כרחך, כיון שבכל זאת הוצרך הפסוק למעט אח שלא היה בעולמו מיבום, מוכח, שאין הכונה בפסוק לבכור דוקא, אלא לגדול שבאחים, אף שהוא אח פשוט.

ועדיין מקשינן: ואימא, שהפסוק מדבר דוקא באח בכור.

ואך זאת בא להשמיענו, דוקא כי איכא אח בכור רק אז תתקיים מצות יבום.

ואז היא תתקיים בין בבכור ובין בפשוט.

ודבר זה יש ללמוד מהמיעוט של אשת אחיו שלא היה בעולמו, שתיתכן אפשרות שגם פשוט מייבם, ונאמר שאפשרות זו היא דוקא אם יש בכור בעולם.

אך כי ליכא בכור - לא תתקיים מצות יבום, ותהיה פטורה מיבום אף מהאח הפשוט, על אף שהיה עמו בעולמו!?

ומתרצינן: אמר קרא "כי ישבו אחים יחדיו, ומת אחד מהם".

ובהכרח שגם פשוט יכול לייבם, שהרי משמעות הפסוק היא שמדובר גם כשהיו רק שני אחים.

ובאופן זה מי לא עסקינן דמת בכור, ובכל זאת אמר רחמנא לייבם!?

ומפורש שמצוה גם על אח קטן.

ומקשינן: ואימא שפסוק מדבר דוקא היכא דמית קטן, שהרי דרשינן "והיה הבכור" שמצוה בבכור לייבם, ונעמיד שבאופן זה דוקא דיבר הכתוב.

ובאופן שכזה אמר רחמנא: ליבם בכור.

ומתרצינן: הא, באותו פסוק כתיב "יחדיו". ובזה מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ^[2]

והיינו, כשמת הבכור וצריך מיעוט שלא ייבם אחיו הקטן. ומוכח דקטן מייבם גם במקום שאין בכור.

ומקשינן: מהמיעוט לאשת אחיו שלא היה בעולמו למדנו רק שהפסוק "ומת אחד מהם" מדובר כשמת הבכור ויכול קטן לייבם.

ואימא: רק כי ליכא בכור, אז אם קדם קטן, זכה.

ואילו היכא דאיכא בכור, אם קדם קטן - לא זכה!?

ומתרצינן: אמר קרא "כי ישבו אחים יחדיו"

- הוקשה ישיבת אחים זה לזה, שכולם שוים לזכות בייבום.

והא דכתיב "והיה הבכור" - למצוה בלבד הוא!

ומקשינן: ואימא שהמצוה לכתחילה היא רק אי איכא בכור, שאז המצוה היא ליהדר לחזר אגדול.

אך כי ליכא בכור - אין חוזרין אצל גדול שבאחים הפשוטים, ואין כופין אותו לייבם כבכור.

ואם תאמר שכן הוא באמת, שהמצוה לכתחילה נאמרה רק בבכור.

אלמא מדוע תני אביי קשישא: מצוה בגדול לייבם.

לא רצה, הולכין אצל אחיו הקטן ממנו.

לא רצה, הולכים אצל אחיו הקטן ממנו.

לא רצה גם הקטן לייבם - חוזרין אצל גדול, וכופין אותו לייבם.

הרי שלא רק על בכור נאמרה המצוה, אלא אף בגדול האחים. כי משמעות אחיו הקטן היא, שהולכין לפי הגיל, ולא לפי בכור ופשוט.

ומתרצינן: דין גדול האחים הוא כבכור, ומצוותו מאותו הטעם.

שהרי מה בכור, בכורתו גרמה לו

אף גדול האחים, גדולתו גרמה לו, שמצוותו לייבם יותר משאר אחים. ^[3]

ומסתפקת הגמרא: ואימא, כי מייבם בכור לישקול נחלה, שעליו הכתוב אומר "והיה הבכור ... יקום על שם אחיו".

אך כי מייבם פשוט - לא לישקול נחלה של המת יותר משאר אחיו היורשים, שהרי בו לא כתיב "יקום על שם אחיו"!?

ופשטינן: אמר קרא שהיבם יורש את המת, בלשון "יקום על שם אחיו". והרי זה היבם קם תחתיו, ולכן הוא גם יורש אותו.

ומקשינן: אם המצוה היא גם על גדול האחים, אם כן -

הא דאמרינן וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן. פרש"י ז"ל לא גזרו רבנן לאפוקי מספק וכן עיקר ואע"ג דשאר ספק של דבריהם אפילו לכתחילה לקולא כיון דאיכא מעשה דבה שחלץ לה בב"ד אין מתירין אותה לא היא ולא צרתה והכי נמי מוכח בהדיא בפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צ"ח) דאמרינן התם כהנים חולצין ושאינן כהנים מיבמין משום דספק חלוצה אסור להו תדע שהרי אחות חלוצה נמי מדרבנן ותנן נמי מדרבנן דזיקה דרבנן היא וקא אוסרין ליבומי והדר מיחלץ משום דפגע באחות זקוקה והיינו טעמא דכיון דחלץ לאידך נראית כיבמה ומפרסמה מילתא בב"ד טובא הילכך חיישינן שמא יאמרו אחות זקוקה מותרת לכתחלה.

הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו.פירש"י ז"ל דהכא גבי תרי כתיב מיעוטא דאשת אחיו אלמא דמית גדול משמע וקשה לן מנא ליה דילמא דמית קטן ואלמלא שמיעט רחמנא אח שלא היה בעולמו היינו אומרין אם נולד ייבם דכל היכא דאיכא בכור תתקיים מצות יבום אפילו על הפשוטין ואיכא למימר כיון דקרא דווקא בשמת קטן כי כתיב נמי והיה הבכור דווקא הוא דקאמר רחמנא ליבם איהו ואם כן למה לי דמיעט אשת אחיו שלא היה בעולמו, ואינו מחוור.
אלא הכי משמע פירושא: כי ישבו אחים שנים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם ולא שני אחין שלא היתה לאחד מהן ישיבה בעולם דמיעוטא בשני אחין כתוב כלומר שהנולד אחד מהן אלמא אפילו ליכא בכור איכא מצות מצות יבום.
והרב אב ב"ד ז"ל פירש הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא כלומר לא מיעט הכתוב אלא שלא היה בעולמו בלבד גם זה אינו נכון דכי לא מיעט היכא דאיכא בכור אבל ליכא בכור כולהו מיעטינהו מוהיה הבכור.

הא דאמרינן ספק חלוצה לא גזרו בה רבנן. פירוש, לא גזר בה בדיעבד לאפוקה, וכן פירש"י, אבל לכתחלה ודאי גזרו בה. ותדע לך דהא כולה מתניתין ספק חלוצה היא, ואפילו הכי תנן היה לו אח אחד חולץ לשתיהן ולא שרינן ליה למיחלץ חדא ולאפטורי אידך. תמיה לי כיון דלא גזרו בספק חלוצה, אם כן ליתני אפילו באח יחידי אם קדם וחלץ לאחת ויבם לאחת לא יוציא דדלמא דידיה מתרמיא ליה, מאי אמרת החלוצה היתה זקוקה וזו אחות חלוצתו היא, הא דאמרינן הכא דבספק חלוצה לא גזרו בה. ואפשר לומר דדוקא באיסור כהונה דלאו גרידא לא גזרו בספק חלוצה אטו גרושה, אבל באחות אשה דאיסור כרת, גזרו אפילו ספק חלוצה אטו גרושה.

הכא אתיא גזירה שוה ואפיקתיה לגמרי. ועל ידי גזירה שוה זו נפיק כוליה קרא מפשטיה, דאי אפשר לומר דוהיה הבכור קאי אבן הנולד כפשטיה דקרא, דכיון דיקום על שם משמע לנחלה אי אפשר לומר שהבן אשר תלד היבמה יקום בנחלת המת, דאם כן על שם אחי אחיו מיבעי ליה, דלבית דין קא מזהר רחמנא. ואפילו תאמר דלבית דין מזהר רחמנא דלימרו ליבם שיקום הבן על שם אחיו כדאמרינן בסמוך, הכא א"א לפי שאין ביד היבם להקים את הבן בנחלת המת, אלא בית דין הם המורישין אותו והוה ליה למיכתב על שם אחי אביו.

הא דאמרינן ההוא לא מצית אמרת דיבום בנחלה תלה רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם. נראה לי פירושא דכיון דיבום בנחלה תלה רחמנא, וצד האם לא מעלה ולא מוריד בנחלה כלל, אלמא אין צד האם עסק ביבום. וכיון שכן אם איתא דבכור ממש בעינן, בכור מצד האם לא היה לו לגרום יבום, כיון שאין היבום מתחייב בו מצד האב דאינו בכור לאביו. ורש"י ז"ל (בד"ה בנחלה) לא פירש כן. ואין נראה לי פירושו, לפי שלא תלה הכתוב יבום בנחלת פי שנים, אלא בנחלה ממש, לומר שהאח החולק נחלה עם המתיבם. וכיון שכן אפשר דבתרתי הקפיד הכתוב, באח החולק נחלה, ועוד שיהא בכור או מצד אב או מצד האם. ועוד כי מה שפירש הוא ז"ל דיבום בבכור הנוטל פי שנים תליא רחמנא, אזיל לטעמיה שפירש למטה בסמוך (בעמ' ב ד"ה בכור) שהיבם נוטל פי שנים כבכור בנכסים המוחזקין להן מאביהן. ואינו שאינו נוטל שמעון היבם בנכסי יעקב כלום מחמת היבום וכמו שנכתוב בסמוך.

ודלמא דמית קטן ואמר רחמנא ליבם בכור. ואף על גב דקרא סתמא כתיב ומת אחד מהן, שבקיה לקרא דהוה דחיק ומוקי נפשיה. ומשני הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ופירש הרב אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן) הא מיעט אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא, אלמא אין לך אח מצד אב שאינו מתייבם אלא זה בלבד. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר הא לא מיעט רחמנא אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא, אלמא אין לך אח מצד אב שאינו מתייבם אלא זה בלבד. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר הא לא מיעט רחמנא אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו. ועוד דהא מיעט רחמנא כל שאינו בכור מדכתיב והיה הבכור אשר תלד. ורש"י ז"ל (בד"ה הא) פירש הא מיעט רחמנא כלומר, הכא גבי תרי אחים כתיב מיעוטא דאשת אחיו שלא היה בעולמו אלמא דמית גדול משמע ותו ליכא בכור קמן (עי' הגה"ה על גליון רש"י). פירוש לפירושו, דכיון דכתב רחמנא כי ישבו אחים יחדיו דמשמע תרי, וכתיב בהו כי ישבו, אלמא הכי קאמר אלו שני אחים כי תהיה ישיבתן בעולם אחד ומת אחד מהם ייבם השני. אבל אם לא תהיה ישיבתן בעולם אחד, אלא שבשעה שמת ראובן לא היה לו אח, ואחר כך נולד שמעון אחיו לא ייבם, אבל אלו היה שמעון בעולמו אף על פי שהוא הקטן מייבם.

תני אביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל הגדול. כך היא הגירסא במקצת הספרים וכן נראה גירסתו של הרמב"ם ז"ל (הל' יבום פ"ב הי"ב) שכתב מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו הרי כולם שוים. אבל הראב"ד ז"ל (שם) היה גורס מצוה בגדול ליבם לא רצה הולכין אצל הגדול, דלעולם אחר הגדול שבנשארים הולכין וממנו לשלמטה ממנו. ועל כן הגיה על הר"מ בספר הגהות שלו. והר"מ לא היה גורס כן אלא כמו שכתבנו. ורש"י ז"ל (בד"ה הולכין) גורס כגירסתו של הראב"ד ז"ל. ומיהו גירסת רש"י עיקר וכמו שכתב הוא בפירושיו, דאם לא כן ליקשי ליה ממתניתין גופא דקתני מצוה בגדול ליבם (עיין ריטב"א).

הא דאמרינן כבכור מה בכור בכורתו גרמה ליה וכו'. קשיא לי, דאם כן בכור דקריא רחמנא להכי אצטריך, ואם כן מאי קא מקשה תו אלא בכור דקרייה רחמנא למה לי. ונרא ליה פירושא דהכי קאמר ליה, לדבריך שאתה אומר דכשיש שם בכור הולכין אחריו מאי טעמא לפי שהוא בכור כלומר גדול דצד בכורתו לא מעלה ולא מוריד אלא מפני שהוא גדול וראוי לגדול להקים שם אחיו, הכי נמי אפילו אין שם בכור, דין הוא שנחזור אחר הגדול שגדולתו גרמה לו.

דלא אתמר ההיא דהתם אלא לר' יוחנן דאמר יש זיקה ולפי גירסתו של רבי' ז"ל בכאן לא היה צריך לפרש כן אלא דנימא דהכי פרקי דהת' אי למ"ד יש זיקה היתה שם זיקה ודאי ואי למ"ד אסור לבטל מצות יבמי' היה שם איסור ודאי וכיון דכן קנסו פי' ואפי' בדיעבד מש"כ בזו דאימור לא עשה א' מהם איסור ואפי' הראשון דכל חד וחד דידי' איתרמי ליה ולגר"ח ז"ל וג"ה הראשו' יש לפרש הכי פרכי' הכא מריש' דקתני ולא מתייבמו' דקס"ד דמשום גזרה היא לא ידעי סוגיי' דלקמן דפרישנא לא מתייבמות קתני דליכא דין ייבום כלל א"כ דפרכי' אליבא דמ"ד אין זיקה דטעמא דמתני' התם אליבא דידיה משום גזירה כדבעי' למימר בס"ד:

קדמו וכנסו אין מוציאי' מיד' תני שילא ואפי' שניה' כהני' פי' דחד מיניהו ודאי נסיב חלוצה שהיא אסור' מדרבנן דפרישי' טעמ' כיון דלא ידעי' מאן מינייהו נסבה וכל חד וחד באנפי נפשא ספקא היא לא מפקינן מינה בדיעבד מיהת כדפרש"י ז"ל דאלו לכתחל' אין לומר זה חולץ וזה מייבם בכהנים משום ספק חליצה וק"ל מ"ש מרישא דמתני' כיון דלא קתני אם חלץ לא' וכנס לא' לא יוציא מכלל דיוציא כדפרי' במתני' ואמאי והרי ספק אחות חלוצה דרבנן היא וי"ל דשאני התם דאחו' חלוצה אסורה משום אחות גרושה שהיא בכרת ולפיכך גזרו על ספיקא ואפי' בדיעבד אבל הכא דחלוצה לכהן אסורה משום גרושה שאינה אלא בלאו לא החמירו בספיקא בדיעבד והא דמסקינן הכא דחלוצה דרבנן ואלו במכות מנינן לה באלו הן הלוקין כדת' גרושה וחליצה לכהן הדיוט וכן לעיל כפ' גבי איסור קדושה לא קשי' דבאשגרת לישן דגרושה נקטיה חלוצה:

הא דתנן מצוה בגדול לייבום אומר היה מה' הר"ם ז"ל שזהו כשגדול הגון לה אבל אם אינו הגון לה וא' מן האחרים הגון מצוה באחרים יותר ממנו ומיהו אם רצה הגדול לחלוץ חולץ למד' מצות חליצה קודמת למצות ייבום וכל שיש לגדול אשה אחר' בזמן הזה אין המצוה בו וקטטה ומריבה איכא בבית ויבם שאינו הגון דמי לגבי אידך:

ת"ר והיה הבכור מצוה בגדול לייבם פי' וה"ק ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור ולקמן מפרשי' מהיכא נפקא לן דהאי והיה הבכור איבם דאיירי קאי ולאפוקי לקרא מפשטיה:

או אינו אלא שמו יוסף קורין לו יוסף פי' שעל בן הנולד קאי שיקראוהו על שם המת אע"פ שבכל התורה כלה אין מקר' יוצא מפשוטו פי' דכל היכא דלא סתרי אהדדי מקיימינן להו לתרווייהו והכא אפשר היה לקיימן שתיהן ואפ"ה לא מחייבי לקיומי פשטיה דקרא כלל וגמרא גמירי לה כדפרש"י ז"ל:

אלא אתיא ג"ש ואפיקתיה פי' והיא הנותנת דאפיקתיה להא דכתב והיה הבכור מפשטיה דלאו על בן הנולד קאי אלא על היבם דאי על בן הנולד קאי למאן מזהר רחמנא אי ליבם לקום על שם אחיך מבעי ליה ואי לב"ד יקום על שם אחי אביו מבעי ליה דהכא ליכא למימר דלב"ד מזהר רחמנא דלומר ליבם יקום כי הבן יקום על שם אחיו דהתם הוא היכא דיקו' על שם המת ממש אבל השתא דאתא ג"ש ואוקמיה בנחלה אין לב"ד לומר לייב' שיקיימנו בנחלת המת כי ב"ד הן המורידים הנחלה למי שראוי לירד והיינו דלא שיילינן בגמ' מהיכא נפקא לן דהאי והיה הבכור על הייבם קאי ולא צדק מי שפי' דגמרא גמירי לה:

ואימא בכור לייבם פשוט לא לייבם כלל ופרקינן א"כ אשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעט רחמנא למה לי פי' דהא כל כי האי אינו בכור ואפי' היה בעולמו אינו מייבם ופרכינן ודילמא למעוטי בוכר' דאימא פירש ודילמא בוכר' דאמר רחמנא היינו אפילו בוכרא דאימא ובלבד שהוא אחיו מן האב דבעי אחים דומיא דבני יעקב ואע"פ שקטן ממנו בשנים מייבם כיון שהוא בכור לאמו מיהת אלא דמיעוטי' קרא היכא שלא היה בעולמו:

ופרקי' ההיא לא מצית אמרת דייבום בנחלה תלה רחמנ' פירש"י ז"ל וממילא משמע דהאי בכור היינו בכור הראוי לנחו' וליטול פי שנים שהוא בכור מן האב ולא פי' רבינו ז"ל היכי משמע הכי דהא לא תלה רחמנא בנחלה אלא שיהא האח המייבם ראוי לנחול עם המת כדנפק' לן מדילפינן אחוה אחוה מבני יעקב או מדכתיב יחדיו ולא תלה הכתוב שיהא ראוי לנחול פי שנים ועדין אני אומר דתרתי בעי רחמנא שיהא אחיו מן האב הראוי לנחול עמו ושיהא ג"כ בכור או מן האב או מן האם וי"ל דכיון דעיקר הייבום בעינן הא חזינן שתלה בצד האב לבדו שהוא אחיו המיוחד בנחלה ולא בעי מיחדי באבא ובאימא הרי גלה לנו הכתוב שאין צד האב גורם ייבום כלל וא"כ היא הנותנת דאיקפיד רחמנא עליו שיהא בכור שלא הקפיד אלא על בכור מן האב א"נ דאם איתא דקפיד רחמנא אבכור אינו אלא מפני שהוא נוטל פי שנים וא"כ סברא הוא דעל הבכור שנוטל פי שנים בעלמ' הוא דקפיד דהיינו בכור מן האב דבכור מן האם לבדו אינו נוטל פי שני':

ואימא כי איכא בכור תתקיים מצות ייבום פי' ואפי' בפשוטים שהיו בעולמו ומשום האי גוונא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו וכי ליכא בכור ליכא מצות ייבום כלל דעיקר מילת' בבכור כדכתיב והיה הבכור וכי מייבם חד מן הפשוטים כשיש שם בכור חשבינן דשליחותו דבכור עביד דומה לאותה שאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו:

הא אמר קרא ומת א' מהם פי' דמשמע בין שמת גדול או הקטן דליכ' בכור כלל ופרכי' ואימא דקרא בדאיתא קטן פי' דאע"ג דא' מהם אפילו קטן במשמע הא הדר פריש קרא שיהא הבכור ושבקיה לקרא ואיהו מפרש נפשיה ופרקינן הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו וק"ל מאי קאמר דההו' מיעוט' אצטריך להיכ' דאיכא בכור דאפשר בפשוטים וקטנים וקטנים מן המת כדאמר לעיל והנכון כדפרש"י ז"ל דכי ישבו אחים דממעיט אשת אחיו שלא היה בעולמו גבי ומת אחד מהם כתיב דמיירי בשני אחים מהני לא נשאר אלא א' ומדמעיט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו מכלל כי האח הנשאר קטן ממנו שאלו היה בעולמו היה מייב' אשתכח דהכא ליכא בכור כלל ואיכא מצות יבום באחיו שהיה בעולמו:

וכי ליכא בכור קדים קטן זכה פי' ובהא הוא דמשכחת לה דמעיט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו ומיהו כי איכא בכור קדים קטן לא זכה דנהי דבכור אינו מעכב כלל היכא דליתא היכא דאיתיה מעכב ופרקינן אמר קרא כי ישבו אחים הוקשה ישיבת אחים זה לזה כלומר בכל ישיבת אחים שישבו בעולם אחד תלה רחמנא דכל שהיה בעולמו עמו היא ראוי לייבום לעולם ובהאי פירוקא לא קאמרי' ולא מצטריכי' טעמא דלעיל לאפוקי מבכור:

ופרכי ואימא כי איכא בכור נהדר אגדול וכו' כלומר דדרשת והי' הבכור למצוה שיהא למצוה בגדול נימא שאין מצוה זו אלא בבכור בלחוד היכי דאיתיה אבל לא בגדול שאינו בכור וכי תימא הכי נמי והא דקתני מצוה בגדול היינו בבכור אלמה תני אביי קשיש' מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכים אצל קטן לא רצה חוזרים אצל גדול זו פרש"י ז"ל ופירוש דע"כ הולכים אצל קטן לא בעי למימר קטן שבכלן דהיכי קפיד קרא לרדת מן הגדול שבכלן אלא ודאי היינו שהוא קטן מן הגדול אבל גדול הוא משאר אחים ואשמועינן דלעולם הגדול גדול קודם ואפי' אינו גדול שבכלן וכ"ש דלא קפדי אבכור. ויש גרס' אחרת שהוא נוטה לפרש"י ז"ל מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכים אצל גדול לא רצה חוזרים אצל קטן אבל מצינן נוסח' ג' מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכים על כל האחים לא רצה א' מהם חוזרין אצל גדול ולפי גרס' זו קשיין מדקתני חוזרים אצל גדול ומשמע לי גדול בשנים אע"פ שאינו בכור וזו היא גרסת הרמב"ם ז"ל כי הוא כתב שאם נסתלק גדול שבאחי' יד השאר שוה ואין מחזירין אחר הגדול שבהם ואין גרסא זו מחוורת מטעמ' דכ' רש"י ז"ל דהא מצי לדחויי דגדול דקתני אביי קשיש' היינו בכור כדמצינן לדחויי בברייתא דלעיל דאיכא הא דקתני' במתני' בפ' החולץ לא רצה חוזרים אצל הגדול ונותביה מהתם ואמאי נקט הא דאביי קשיש' אלא ודאי אידך נוסחא עקר דלעולם אפילו כשיסתלק הגדול שבכלן מחזירין אחר הגדול שבשאר האחי' והגדול קודם וכן הלכה:

כבכור מה בבור בכורתו גרמה לו אף גדול גדולתו גרמה לו פי' לאו מלישנ' דקר' אמרי הכי דאדרבה קרא בכור ממש קאמר אלא הכי אמרי סברא היא דכי היכי דאיכ' בכור מצוה בו מפני בכורתו כשיש שם גדול שאינו בכור שיהא מצוה בו מפני גדולתו כיון שאין צד הבכורה עכוב כלל במצות הייבום לא באת הבכורה בכאן אלא מפני הגדולה בלחוד והשת' אתי שפיר מאי דפרכינן בסמוך א"כ בכור דכתב רחמנ' למה לי לימא גדול דאלמא לא דרשינן לשון בכור השתא בעיקר בכורה כלל יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם פי' דהאי יקום מיותר הוא לדרשא דכל מי שיקום לייבם להקים שם לאחיו קרינן ביה על שם אחיו המת דהיינו נחלה כדברי ר' לעיל ע"ש:

אלא בכור דאמר רחמנא למה לי פי' דהא אין לשון (זה) בכאן משמש כלום לא לעיכובא ולא למצו' ולשון גדולה בלחוד וא"ת וא"כ עדיפא ליה שיאמר בפי' והיה הגדול ופרקינן דלגריעותא הוא דכתב בכור מהבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף האי נמי אינו נוטל בראוי כבמוחזק פרש"י ז"ל מהבכור אינו נוטל פי שנים בנכסי אביו אלא במוחזק לאביו כשמת כדכתב בכל אשר ימצא לו פי שנים וכו' אף ייבם הנוטל חלקו וחלק אחיו מנכסי אביו אינו נוטל אלא במוחזק ויש שומעין מדברי רז"ל דיבם נוטל חלק אחיו מנכסי אביו שמת לאחר מיתת אחיו והקשו עליו דהא בפ' החולץ גבי הא דאמר רב יהודה אם יש שם האב הנכסים של אב ופריש טעמא מה בכור אינו נוטל בחייו בנכסי אביו אף ייבם אינו נוטל בחיי אביו ופרכי' אימא בכור לאחר מיתת אביו נוטל פי שנים אף ייבם לאחר מיתת אביו נוטל פי שנים פירש כשמת האח בחיי אביו ומהדרי מידי יקום על שם אביו כתיב על שם אחיו כתיב ואע"ג דההיא אליבא דר' יהודה אמרי לה ה"ה אליבא דרבנן דהא קרא נקטינן דכתי' על שם אחיו ולא על שם אביו. ומיהו מלשון רש"י ז"ל שכ' שם יראה דההיא אליבא דר' יהודה בלחוד איתמר כי ז"ל פי' אף ייבם לאחר מיתת אביו ומודה ר' יהודה דנוטל פי שנים מדקאמר מרן ז"ל מודה ר' יהודה נראה דקימ"לן דרבנן אמרי הכי אבל אינו מחוור ומיהו מן הלשון שכתבו ז"ל בכאן לא קשה דרבנן אמרי הכי וכו' לא קשה כולי האי דדילמא נכסי אביו דקאמר הכא היינו נכסים שנפלו לו לאביו עד שלא מת וירד הוא ואחיו כנחלה אלא שלא חלקו עדיין מ"מ עיקר הדין דכשמת בחיי אביו אין לו לייבם כלום בנכסי האב מחמת המת כלל בנכסי האח המת הוא שנוטל ובלבד בנכסים שהיו מוחזקים לו אבל לא בראוי לו אם מת בחיי אביו או בחיי אבי אביו ויד כל האחים שוה בו וכן פי' כל המפרשי' ז"ל ועיקר:

הא דתני שילא אפי' שניהם כהנים דוקא כשקדמו וכנסו שאין מוציאין אותן מידן אפילו שניהם כהנים אבל לכתחלה לא שרינן אע"ג דחלוצה דרבנן שלא שרינן לכתחלה ואי קשיא הא דגרסינן בפ' החולץ מת בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן אינה חולצת ומסקנא משום דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דאמר אע"ג דלא שהה ולד מעליא הוא אשת כהן דלא אפשר עבדינן כרבנן משמע דלרשב"ג אם אשת כהן היא שמפקינן לה מיניה והא ספק חולצת [היא] איכא למימר שאני הכא שכבר חלצה וכבר כנסה כהן ומשום הכי לא מפקינן מיניה אע"פ שהוא כהן אבל התם לכתחלה הוא דאמר לא תחלוץ ותהוי לכהן והא בשלא אקדמו וכנסו קאי אבל לכתחלה לא והתם אי שריא לה השתא לכתחלה למיחלץ אף על פי שהוא כנסה בלכתחלה ואיכא מ"ד שאני הכא שאחת מהן בודאי אינה חלוצה אף על פי שאחת מהן בודאי חלוצה ולאו מילתא היא דהא תינח כהן שני שנשא השניה אבל הראשון ספק חלוצה נשא אמאי לא מפקינן מיניה וכי משום דנסב שני שרי לראשון דאי לא נסב שני הראשון ודאי ספק חלוצה נשא אלא ודאי כדפרישית:

תני אביי קשישא מצוה בגדול לייבם לא רצה לייבם הולכין אצל קטן אלא בכור דקרייה רחמנא למאי הלכתא מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף יבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק:

גמ' ואימא כי מייבם בכור לשקול נחלה כו' פי' ולא הוקשה ישיבת אחים זה לזה ' כדאמרינן לעיל אלא לענין יבום דבקרא דכתיב ביה כי ישבו אחים יחדיו כתיב ביה ויבמה אבל בהאי קרא דנחלה כתיב בכור אימא דלהכי קרייה רחמנא בכור דכי מייבם בכור לשקול נחלה כו':

רש"י בד"ה ואי למ"ד כו'. וכיון שנאסרה כו" עכ"ל כתב מהרש"ל דכל זה אינו בספרים אחרים ונ"ל שחוזר אדלעיל אטעמא שיש זיקה עכ"ל ור"ל לטעמא דאסור לבטל מצות יבמין לית לן למימר כיון שנאסרה שעה א' כו' כמ"ש התוס' לרב דסבר אין זיקה מיהו התוספות כתבו לעיל בריש פרקין בשם ריב"ן דלמ"ש נמי אין זיקה אסור מה"ט כיון דמשעת נפילה לא חזוהו ומיהו כו' והתוספות דחו שם דבריו דאותה שנפלה תחלה תשתרי כו' ע"ש והיינו כמ"ש כאן לרב דסבר אין זיקה דלמ"ד יש זיקה קושטא הוא דמה"ט דכיון שנאסרה שעה א' כו' אסורה גם הראשונה וכמ"ש התוס' הכא ודו"ק:

ד"ה הולכין אצל כו' ומדקתני חוזרין אצל גדול ליכא לאותובי כו' עכ"ל מהא דקתני הכא מצוה בגדול לייבם כו' ודאי ל"ק להו דלא משמע אלא לזכותו להקדימו אלא שאם קדם הקטן זכה אבל אם לא רצה גם הקטן אין כופין לגדול וק"ל:

תד"ה אי למ"ד יש כו'. אבל הכא כל חד וחד אמרי' אימא דידיה אתרמי וליכא למגזר דלמא מייבם ברישא דאפי' מייבם אימור דידיה אתרמי ושפיר עבד ומשום מ"ד אין זיקה צ"ל כן עכ"ל גליון בת"י. ועי' בזה בפ"ד אחים:

רש"י בד"ה ואי למ"ד כו' משום כך שוב אין לה היתר ואפילו בדיעבד נמי כו' עומדין באיסורן וכיון כו' כצ"ל:

בא"ד אי נמי חולן חד לחדא ואזלא האי שניה עומדת כו' כצ"ל. ונ"ב מן וכיון עד מתחלה בס"א אינו ונ"ל שחוזר אדלעיל אטעמא דיש זיקה וק"ל:

בא"ד אחות זקוקה בחליצה אחותה כו' כצ"ל:

בד"ה הא מיעט רחמנא כו' דהכא גבי כו' כצ"ל:

בד"ה ליהדר כו' עליו לכופו כו'. נ"ב בכאן מוכרח לפרש כופין דאי לאו כופין מאי מהדרי אלא כלומר חוזרין אליו בכפייה מאחר שהאחרים אינם רוצים אבל מה שמהדרין אקטן שהוא קטן ממנו וגדול משאר אחים אין שייך כפייה דהא איכא אח גדול הימנו ומ"מ לשון מהדרין מתיישב שפיר שבתחלה מתחילין מן הבכור ואח"כ מהדרין עליו פי' חוזרין אליו ודו"ק. בד"ה הולכין כו' נמי לא רצו חוזרין אצל גדול כצ"ל:

תוס' בד"ה אי למאן דאמר כו' ולמ"ד אין זיקה אע"ג כו' כל חד וחד אימר דידיה מתרמי ליה וליכא למיגזר דלמא מיבם ברישא דאפילו אי מיבם אימר דידיה אתרמי ליה וכי מיבם שפיר עביד כו' כצ"ל:

גמרא ואפי' שניהם כהנים. ר"ל כשרים ולאפוקי שאחד מהם חלל:

רש"י ד"ה ואי למ"ד. ואזלא האי חששא עומדת היא כו'. כ"נ דצ"ל:

בסה"ד הלכך מספיקא למ"ל דאימר כו'. ר"ל דאם לא משום דאימר כו' ה"ל למיקנסיה הואיל דעביד איסורא מעיקרא וכמש"כ התוס' במתניתין ד"ה קדמו:

תד"ה וספק. וי"ל כו' יאמרו קמו רבנן כו'. כצ"ל:

יוֹסֵף, קוֹרִין אוֹתוֹ יוֹסֵף. יַעֲקֹב, קוֹרִין אוֹתוֹ יַעֲקֹב. יש להקשות מצינו בעלמא כדנקטי שמות לדוגמא נקטי בשמות ראובן ושמעון ומאי שנא הכא עשו דוגמא בשם יוסף ויעקב? ועוד למה לא נקט הדוגמא בשמות אברהם ויצחק דקדמי לשם יעקב? ועוד למה הקדים שם יוסף לשם יעקב?
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל במדרש כל השבטים נקראו על שם יוסף דכתיב (תהלים עז, טז) גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה, וכן הוא אומר חוֹן תָּחוֹן שְׁאֵרִית יוֹסֵף, ופירשו במדרש טעם לזה נמצא שם יוסף נעתק לבני אחיו השבטים. גם מצינו בכתובים שנקראו כל ישראל בשם יעקב נמצא שם יעקב נעתק מפי הגבורה לכל ישראל.
ולכן כאן שהוא מדבר בענין העתקת השם מזה לזה הביא דוגמא שם יוסף ושם יעקב דמצינו בהם העתקה מפי הגבורה לכל ישראל ומחמת כי העתקת שם יוסף לבני אחיו השבטים דמייא להאי עניינא טפי דאיירי בהעתקת שם הנפטר לבן אחיו לכך הקדים בדוגמא שם יוסף לשם יעקב.

(כד א) הכא אתאי ג"ש אפיקתיה מפשטיה לגמרי.—עי' מ"ש בסוטה (טז א).

ואי למ''ד. טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין ואי מייבם האי חדא דלמא מיית אידך קודם שייבם ותצא אחותה משום אחות אשה ונמצא מצות יבמין בטלה על ידינו מיבום ומחליצה הרי נאסרה משום כך וכיון שנאסרה שעה אחת א''נ חלץ חד לחדא ואזלא האי השניה עומדת היא באיסור אשת אח שלא נראית ליבום מתחלה אבל הכא זו שנאסרה משום אחות זקוקה לאו יבמה היתה וכי פקע איסור אחות זקוקה בחליצת אחותה הרי זו מותרת ועומדת דלאו אשת אח הואי הלכך מספיקא לא מפקינן לה דאימר כל חד וחד דידיה איתרמיא ליה: ואפילו שניהם כהנים. וחד מנייהו ודאי חלוצה נסיב דהא ארוסת הנכרי חלוצה היא מאחד משני אחיו כדקתני קדמו שנים וחלצו: חלוצה. דאסורה לכהן: מדרבנן הוא. והכא דלכל חד אינה אלא ספק דשמא זה ייבם את יבמתו גמורה לא גזור רבנן לאפוקה מספק: גרושה. מאישה לא יקחו: מכאן שמצוה בגדול. הכי דריש ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור המייבם יהיה הבכור: אשר תלד. ואותה יבמה תהא ראויה לילד פרט לאילונית: יקום. היבם על שם אחיו לנחול נחלתו ולא יחלקו אחיו עמו: אתה אומר לנחלה. והאי יקום ביבם משתעי: או אינו. אלא בבן שיולד לו משתעי שאם היה שם המת יוסי קורין לזה יוסי: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואע''ג דדרשינן ליה לדרשא מידי פשוטו מיהו לא נפיק לגמרי: ואפיקתיה לגמרי. שאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו המת והכי גמר לה מרביה: ופרכינן ואי לאו גזרה שוה הוה אמינא שם ממש בתמיה: ליבם. קאמר רחמנא בן הנולד לך יקום על שם אחיך מיבעי ליה: ואי לבית דין. מודע רחמנא מצות קריית שם הבן: יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה. אלא ודאי ביבם גופיה משתעי קרא ולבית דין קאמר רחמנא שיקום היבם על שם אחיו המת לנחלה: אמרו לו ליבם. שיקום בנו על שם אחיו דכל מצות יבום קא מודע קרא לב''ד וקאמר להו להזהיר יבמה לבא עליה והבן אשר תלד לו יקימנו ע''ש אחיו: אימא בכור. דוקא קאמר קרא אבל פשוט לא לייבם לגמרי בין איכא בכור בין ליכא בכור: אם כן. דפשוט לאו בר יבום הוא למה לי דמיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו תיפוק לי משום דלאו בכור הוא זה שנולד לאחר מיתת אחיו: ואימא. האי דמיעט אשת אחיו שלא היה בעולמו כגון שהיה זה שנולד בכור לאמו ואחיו מאביו ולהכי אצטריך למעוטי: בנחלה תלה רחמנא. וממילא בכור הנוטל פי שנים הוא דמייבם אבל בכור לאם לא ומדמעטיה שמע מיניה בכור דקרא לאו דוקא אלא גדול האחים: ואימא כי איכא בכור כו'. כלומר דלמא לעולם בכור דוקא והכי קאמר רחמנא אי איכא בכור קמך תתקיים מצות יבום או בבכור או בפשוט דנפקא לן מדאימעיט אשת אחיו שלא היה בעולמו וכי ליכא בכור לא תתקיים ופטורה לגמרי מן הפשוט: ומת אחד מהם. משמע שלא היו שם אלא שנים ומת אחד מהן: מי לא עסקינן. כלומר מי לא משתמע נמי מקרא דמת בכור וקאמר רחמנא לייבם פשוט: ואימא. על כרחך קרא דחיק ומתוקם כגון דמית פשוט וקאמר רחמנא לייבם בכור דהא כתיב והיה הבכור: הא מיעט רחמנא וכו'. דהכא גבי תרי אחים כתיב מיעוט אשת אחיו שלא היה בעולמו אלמא דמית גדול משמע ותו ליכא בכור קטן: אימא כי ליכא בכור קדם הקטן זכה. דהא לא רבי דלייבם פשוט אלא מומת אחד מהם ומיעוט דאשת אחיו שלא היה בעולמו דמשמע דמת בכור ואמר רחמנא לייבם פשוט אבל איכא בכור לא לייבם פשוט: הוקשה כו'. שוין לייבם: ליהדר אגדול. אי לא בעו שאר אחיו נחזור עליו לכופו דמצוה עליה רמיא ולא על האחרים אבל כי ליכא בכור לא רמיא מצוה אגדול טפי משאר אחיו: הולכין אצל אחיו הקטן. משמע קטן הימנו וגדול משאר אחיו אלמא מהדרינן אגדול דגדול קודם ומדקתני חוזרין אצל גדול ליכא לאותובי דאיכא למימר מאי גדול בכור דאי לא מצי לשנויי הכי אדמותיב מדתני אביי לותיב ממתניתין דקתני בפרק החולץ נמי לא רצה חוזרין אצל גדול: לא לישקול נחלה. דהא בכור כתיב:

אי למ''ד יש זיקה. אר''י אע''ג דלמ''ד יש זיקה ליכא למיגזר לייבם אחר חליצה משום דלמא אתי לייבם ברישא כדמשמע בפרק ד' אחין (לקמן דף כז: ושם) גבי רבי יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן מ''מ ליכא למימר דליחלץ חד ולייבם חד כיון דכל אחת נאסרה שעה אחת אסורה עולמית אפילו ראשונה דלית ליה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה אלא לר' יוחנן לכך הוצרך לומר אחיות איני יודע מי שנאן ולמ''ד אין זיקה אף על גב דלרב דאמר אין זיקה לית ליה לקמן כיון שנאסרה שעה וכו' מ''מ גזרינן דלא ליחלץ חד ולייבם חד אטו דלמא מייבם ברישא דכיון דאין זיקה אתי למטעי ולייבם ברישא דהא לא מסקי אינשי אדעתייהו דלמא מית אידך אבל הכא כל חד וחד אמרינן אימא דידיה מתרמיא ליה [וליכא למגזר דלמא מייבם ברישא דאפילו מייבם ברישא אימא דידיה אתרמי ליה וכי מייבם] שפיר עבד ומשום מ''ד אין זיקה צריך לומר כל כך: וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן. ... ' הקשה הר''ר משה ברבי יעקב מפיה''ם דאמר בהחולץ (לקמן דף לו:) מת בתוך ל' יום אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת ולמה לא תחלוץ כיון דספק חלוצה מותרת לכהן וי''ל דהתם שחולצת לאחר נשואין יאמרו קמו רבנן במילתא דנפל הוה ולכך הוצרכו חליצה ואתי למישרי חלוצה לכהן אבל הכא כל אחד כשכונס אמרי' קים ליה להאי דלאו חלוצה היא ולכך כנסה: או אינו אלא לשם. ויהא כוליה קרא כפשטיה ולא נדרוש מבכור דמצוה בגדול לייבם אלא ה''ק והיה הבכור פי' הראשון שתלד היבמה יקרא שמו בשם המת ויליף בג''ש דלאו שם ממש קאמר אלא לנחלה וכיון דלנחלה קאמר ליכא לאוקומי קרא אלא ביבם דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר קרא שיקום על שם המת לנחלה שאותו בכור יירש את המת דאם כן יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה דהשתא לא שייך למימר דה''ק אמרו ליה ליבם כדקאמ' בסמוך: ה''ג ואם לא רצה הולכין אצל אחיו הקטן. פי' אצל קטן ממנו לא רצה הולכים אצל אחיו פירוש שאר פשוטין קטנים ממנו לא רצו חוזרין אצל גדול ויש ספרים דלא גרסי אלא הולכין אצל קטן ותו לא וצריך לומר דמשמע דקטן ממנו קאמר מדלא נקט לישנא דמתני' דהחולץ (לקמן דף לט.) מהלכין על כל האחין: