דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

מתניתין:

א. מי שקידש אחת משתי אחיות, כגון שנתן לשתיהן, או לשליח של שתיהן, כסף קידושין, ואמר שרוצה לקדש אחת מהן, ולא פירש איזו.

או ששלח שליח לקדש לו אשה, וקדש השליח אחת מאחיות,

ואין יודע איזו מהן קידש [ומסקנת הגמרא היא, שהיה ידוע למי מקדש, ונשכח הדבר].

הרי הוא אסור בשתיהן, היות וכל אחת מהן היא ספק אחות אשה של המקודשת לו.

ולכן, הרי הוא נותן גט לזו וגט לזו, כדי להתירן להנשא.

ואם זה שקידש את אחת משתי האחיות מת, והיה לו רק אח אחד -

אותו האח חולץ לשתיהן, היות ששתיהן הן בספק חיוב יבום. ואם יחלוץ לאחת לא יוכל לייבם השניה, כי אחות חלוצתו אסורה לו. [1]

ומאידך, אינו יכול לייבם תחילה אחת מהן, כי שמא לא זו היא שהיתה מקודשת לאחיו, אלא היא האחות השניה. והרי זו אסורה לו, כדין אחות של הזקוקה ליבום, שאסורה ליבם כאחות אשתו.

ולכן, חולץ לשתיהן, להתירן לשוק.

ואם היו לו שנים אחים - אחד מהם חולץ בתחילה לאחת האחיות.

והשני אם רוצה יכול לייבם את האחות השניה.

שהרי ממה נפשך, היא מותרת לו:

אם היא זאת שהיתה מקודשת לאחיו, הרי היא יבמתו.

ואם אחותה היתה מקודשת לאחיו, אין לה איסור של אחות זקוקה, מעת שחלץ האח הראשון לאחות הראשונה.

ואם שני האחים קדמו וכנסו את שתי האחיות, לפני שנמלכו לברר ההלכה בבית דין, אין מוציאין את האחיות מידם.

שהרי כל אחד מהם אומר שיבמתו היא זאת שהיתה המקודשת לאחיו.

ואף אם האמת היא שהאח שיבם ראשון, כנס את האחות שלא התקדשה, והיתה אסורה לו משום שהיא אחות אשה הזקוקה ליבומו, הרי כיון שייבמה האח השני, פקעה זיקתה לאח הראשון למפרע, והותרה לו אחותה. [2]

ב. שנים אנשים שאינה קרובים זה לזה, שקדשו שתי אחיות.

זה אינו יודע איזו קידש, וזה אינו יודע אי זו קידש -

אסורין שניהם בשתיהן, הן משום ספק אחות אשה, והן משום ספק אשת איש.

ולכן זה נותן שני גיטין, וזה נותן שני גיטין.

ואם מתו שני האנשים שקדשו את שתי האחיות, והיה לזה אח ולזה אח -

זה חולץ לשתיהן, וזה חולץ לשתיהן לפי שאינם יכולים לייבם, מחמת שכל אחת מהן היא ספק אחות זקוקתו.

ואחר חליצת הראשונה היא אסורה עליהם משום ספק "אחות חלוצתו".

ואם היה לזה, אח אחד, ולזה שנים אחים.

האח היחיד, חולץ לשתיהן מספק כדלעיל.

ואילו השנים, האחים של הבעל השני, אחד חולץ, בתחילה לאחת האחיות.

וממה נפשך אחד מיבם בהיתר.

כי היא או יבמתו, ויכול לייבמה, או שהיא אשה בעלמא, המותרת לו.

שהרי משעה שחלץ אחיו לאחותה, שוב אין היא אסורה לאח הזה מדין אחות זקוקתו, וכמו כן היא לא אסורה לו משום "אחות חלוצתו", שהרי לא הוא חלץ לה, אלא אחיו.

ואם קדמו וכנסו שני האחים של המת האחד - אין מוציאין מידם, כדלעיל, לפי שהותרה לבסוף, על ידי יבום אחיו, ושוב אין היא אחות זקותו.

ואם היו לשני המקדשים את האחיות שמתו, לזה שנים אחים, ולזה שנים אחים - אחיו של זה, של האיש המקדש האחד - חולץ לאחת האחיות.

וכן אחיו של זה של האיש המקדש השני - חולץ לאחת לאחות השניה.

ואחר כך, אחיו של זה המקדש הראשון - מייבם את חלוצתו של זה, את האחות שחלץ לה אחיו של המקדש השני.

שהרי ממה נפשך היא מותרת לו:

אם היא יבמתו, אין בה איסור, שהרי לא חלץ לה אחיו אלא לאחותה.

ואם אמנם אחותה היא זאת שהיתה מקודשת לאחיו, הרי הפקיע אחיו את זיקתה בחליצתו, ושוב האחות הזאת אינה לא אחות זקוקתו ולא אחות חלוצתו.

ואף שהיתה מקודשת לאח השני, אינה יבמה לשוק, אחר שחלץ לה אחיו של המקדש השני.

וכן אחיו של זה, המקדש השני - מייבם לחלוצתו של זה, של האח של המקדש הראשון.

ואם קדמו שנים אחים של אחד המקדשים, וחלצו מספק לשתי האחיות - לא ייבמו השנים האחים של המקדש השני, כל אחד את אחת האחיות.

שהרי המייבם הראשון, אסור מספק, שמא היא אחות זקוקתו.

אלא, אחד מהם חולץ בתחילה לאחת האחיות.

ואחר כך אחד, האחד השני מייבם לאחות השניה.

שהיא הותרה ממה נפשך, שאם היא יבמתו, אינה אחות זקוקה, שהרי הותרה בחליצת אחיו הראשון, לאחותה, או בחליצתה מאחי המקדש הראשון.

ואם לא נמלכו אחי המקדש השני, וקדמו אחר חליצת הראשונים וכנסו כל אחד אחת מהאחיות אין מוציאין מידם.

שהרי רק מספק נאסרת לראשון שמא היא אחות זקוקתו, וכיון שכנסה אחיו פקעה זיקתה אליו, ושוב הותרה לו אשתו.

גמרא:

מדייקת הגמרא, מדתנן במשנתנו: המקדש אחת משתי אחיות, צריך גט או חליצה כדי להתירן -

שמע מינה, קדושין שאין מסורין לביאה [שהרי מספק אחות אשתו אסור לו לבוא על אף אחת משתיהן] - הוו קידושין! [3] וקושיא היא לאביי ורבא, שנחלקו בהלכה זו [במסכת קידושין נא א]!?

ודחינן: אין מכאן ראיה שקידושין שלא נמסרו לביאה הוו קידושין.

כי הכא במאי עסקינן, כשהוכרו, שבשעת קידושין ידע איזו מהן הוא מקדש.

ולכן, חלו הקידושין, לפי שהיו מסורין לביאה בעת שנעשו, ורק לבסוף, לאחר מכן, הן נתערבו.

וכעת לא ידוע איזו מהן קידש.

דיקא נמי להוכיח שבאופן כזה מדובר במשנה:

דקתני "ואינו יודע אי זו מהן קידש". ומשמעות הלשון הזאת היא, שכעת אינו יודע, ולא קתני לשון "ואינו ידוע", שמשמעותה היא שלא נודע מעולם.

שמע מינה שמדובר באופן שהוכרו ולבסוף נתערבו.

ומקשינן על משנתנו: מאי קא משמע לן ששתיהן צריכות גט להתירן?

הרי זה פשיטא, כיון שכל אחת היא בספק אם נתקדשה!

ומבארינן: משום סיפא דמתניתין איצטריכא ליה.

דקתני בסיפא: מת, ולו אח אחד - חולץ לשתיהן.

היו לו שנים אחד - חולץ ואחד מייבם.

והחידוש הוא, שדוקא מיחלץ האח הראשון והדר יבומי השני, שאז הותר ממה נפשך, כמבואר במשנה.

אבל יבומי ברישא - לא! משום דחיישינן דקא פגע באחות זקוקתו.

שנינו במשנה, שנים שקדשו שתי אחיות וכו',

ודייקינן: מכך שצריכים לפוטרן בגיטין או בחליצות -

שמע מינה, שאף על פי שהקידושין אין מסורין לביאה, שהרי לא ידוע מי מקודשת למי, בכל אופן הוו קידושין!

ומבארינן כדלעיל, שהכא נמי מדובר באופן כשהוכרו ולבסוף נתערבו.

וכן הראיה מהמשנה: דיקא נמי, דקתני: זה "אין יודע" אי זו מהן קידש.

ולא קתני "ואין ידוע".

ומשמע שכעת לא ידוע, אף שבשעת קידושין ידעו את מי כל אחד קידש לעצמו.

ומאי קא משמע לן, הרי פשיטא שכל אחת צריכה גט משניהם מספק?

סיפא איצטריכא ליה, דתנן בה: מתו, לזה אח אחד ולזה שנים - היחיד חולץ לשתיהן. ואילו השנים, אחד חולץ ואחד מייבם.

וכעת הבינה הגמרא שהחידוש הוא כדלעיל, שדוקא אחרי שאחד חולץ יכול השני לייבם.

ולכן מקשינן: פשיטא! היינו רישא!

ומבארינן: מהו דתימא, באופן זה שיש שני מקדשים, ליגזור על תרי האחים של האחד, ששניהם לא ייבמו, ואפילו שהשני מותר ממה נפשך, כמו שנתבאר.

וגזירה זו היא אטו חד, האח היחיד של השני, שאין לו היתר לייבם אחת מהן אלא חולץ לשניהן.

לכך קא משמע לן סיפא דמתניתין, שאחד חולץ ואחד מייבם.

ועוד קא משמע לן בסיפא, דדוקא בסדר הזה שמיחלץ האח היחיד תחילה, והדר יבומי אחד משני האחים של השני.

אבל יבומי ברישא לפני חליצת האח היחיד, לאו. היות דקא פגע ביבמה לשוק!

שכל זמן שלא חלץ היחיד, חוששין שהיא היתה מקודשת לאח השני, ואסורה להם כדין יבמה לשוק.

שנינו במשנה, לזה שנים ולזה שנים וכו',

והוינן בה: הא תו, למה לי?

למה לי למתני אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה.

הרי זה היינו הך כמו ברישא, של שני אחים, אחד חולץ ואחד מייבם.

וכן בסיפא, כל שנים, אחד מהם חולץ ואחד מייבם.

ומתרצינן: החידוש בסיפא הוא שאחד מהשנים מייבם.

וצריך להשמיע זאת, כי מהו דתימא לגזור דילמא מייבם אחד משנים אלו, ואחד משנים האחרים בלא חליצה, ויעבור על איסור יבמה לשוק או באחות זקוקה.

ולכן בא התנא בסיפא, וקא משמע לן שלא חוששים לכך, ולא גזרו, אלא אחד חולץ ואחד מייבם.

ומרישא לא ידעינן דלא גזרינן.

שהרי ברישא האח היחיד חולץ, וממילא זוכרים שגם אחד מהשנים צריך לחלוץ. אך בסיפא, שבסוף שתיהן מתייבמות לאחין, צריך להשמיע שלא חוששין לטעות זו, דילמא מיבמי ללא חליצה.

ומקשינן, על מה ששנינו במשנה, אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם:

מאי שנא מהא דתנן [לקמן כו א]: ארבעה אחין, שנים מהם נשואין שתי אחיות, ומתו הנשואין את האחיות -

הרי אלו חולצות ולא מתייבמות.

וסוף המשנה שם: אם קדמו וכנסו מוציאין מידם, דחוששים שמא הראשון ייבם את אחות זקוקתו, ולא מועיל לו מה שיכנוס אחיו השני את אחותה, ויפקיע את זיקתה לראשון, כדי להתיר לו את אשתו.

ולכאורה כאן תנן שאם כנס לא יוציא, אלא סומך על היתר זה.

ומתרצינן: הכא השתא!? איזה דמיון הוא זה!?

הרי אין דמיון כלל בין המקרים שבשתי המשניות!

הערות

[1] הריטב"א הקשה, הרי זה ספק דרבנן, וראוי להקל בו. ועוד, הרי לא שנינו באופן זה, שאם כנסו אין מוציאין, ולמה לא נקל בדרבנן? וכתב שהאלימו חכמים גזרתם אטו אחות אשה, שהיא בכרת, כיון שמילתא של פרסום היא. וכוונתו למה שכתב הרמב"ן [כד א], כיון שחולץ לאחת נראית השניה כיבמה ומתפרסמת בבית דין, וחוששים שמא יאמרו אחות זקוקה מותרת לכתחילה. אך בדברי הרמב"ן שם משמע, שאם כנס אחד ואח"כ חלץ השני, לא יוציא המייבם. ודנו האחרונים בדבריהם, האם נחלקו בענין נשואין מפקיעים זיקה, שהרי הרשב"א נקט כריטב"א שיוציא, ובכל אופן סבר [בדף מא א] שנשואין מפקעי זיקה. ועיין בחזו"א [אה"ע קל ד] שיסד, כי הבא על אשה לשם יבום לא קנאה בתורת קידושין. ולפי זה במשנתינו לכולי עלמא אין נשואין מפקיעין זיקה, שהרי כנסה כספק יבמה.

[2] כאן פירש רש"י, כשייבם אחיו את השניה, שהיא יבמתו, פקע זיקה מהראשון למפרע. ודייק הרש"ש שבסוף המשנה, באופן שקדמו שנים וכנסו, פירש"י כשייבם השני תפקע הזיקה מהראשון, ותותר לו אשתו, אבל איסורא דעבד - עבד! וכן בסוף העמוד פירש בקושיית הגמרא, שיבמה זו נאסרה על האח הראשון שעה אחת, ועי"ש עוד. ובאור שמח [קונטרס זיקה ט"ז] כתב, אף שנעקר האיסור למפרע, חשובה כ"נאסרה", כיון שצריך מעשה חליצה של השני לעקור. והגר"ש רוזובסקי [חידושי רבי שמואל סימן י"ג] ביאר דבריו, כי ודאי לא איגלאי מילתא למפרע שזיקתו היתה בטעות, אלא שהדין הוא כי מכאן ולהבא חליצת אחיו עוקרת למפרע, ולגבי דין "נאסרה" לא מועיל ההיתר הזה, כי צריכה היתר בשעת הנפילה, ועיין שם שביאר בזה דעת הרשב"א בכמה מקומות.

[3] הקשה הריטב"א, הרי קיי"ל "יש ברירה" [בגיטין כה], ואם כן הקידושין מסורין לביאת מי שיברור ויאמר שאותה רוצה לקדש? ותירץ, שתלה את הזכות לברור באדם שאינו נמצא כעת בעולם. ועוד, כדי שיוכל לברור, צריך לומר בשעת קידושין שמקדש "איזו שארצה מהן", וכאן לא אמר כך. וסיים בתירוץ עיקרי, כי מאן דמצריך קידושין המסורים לביאה, צריך שמעת הקידושין ממש יהיו ראוים. ובאבני מילואים [מא ב] וכן בקצוה"ח סא ג, נקט את ב' התירוצים יחד, שרק באומר בשעת קידושין "איזו שארצה לברור", חשוב קידושין המסורים לביאה מתחילתן.

א משנה מי שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע אי זה מהן קידש, והריהו אסור בשתיהן — נותן מספק גט לזו, וגט לזו. מת המקדש לפני שנתן גט, ולו אח אחד — חולץ האח לשתיהן, אבל אינו מייבם, כיון שאינו יודע מיהי יבמתו ומיהי אחות יבמתו (האסורה עליו).

היו לו למקדש שנים (שני אחים), אחד מהם חולץ לאחת האחיות ואינו מייבם, שמא אחותה היא היבמה ונמצאת זו אחות זקוקתו, ואחד מייבם לאחרת, אם ירצה. קדמו (הזדרזו) שני האחים וכנסו (ונשאו) את שתיהן בלא לשאול כיצד לעשות כהלכה — אין מוציאין מידם. שהרי זו שהיתה יבמה — כבר נתייבמה, וממילא נפטרה אחותה מן הזיקה, ומותרת לאחיו.

וכן: שנים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע אי זו קידש, וזה אינו יודע איזו קידש — זה נותן שני גיטין, וזה נותן שני גיטין. מתו לפני שגירשו, אם היה לזה אח ולזה אח — זה חולץ לשתיהן, וזה חולץ לשתיהן.

היה לזה אח אחד, ולזה שנים — היחיד חולץ לשתיהן. והשנים — אחד חולץ, ואחד מייבם. קדמו השנים וכנסו — אין מוציאין מידם. היו לזה שנים ולזה שנים — אחיו של זה חולץ לאחת, ואחיו של זה חולץ לאחת, אחיו של זה שחלץ מייבם חלוצתו של זה של אחיו האחר, ואחיו של זה השני שחלץ מייבם חלוצתו של זה.

קדמו שנים שני אחים וחלצו — לא ייבמו השנים האחרים (אחיו של האיש השני), שמא ייבם אחד את אחות זקוקתו, אלא אחד חולץ ואחד מייבם. קדמו וכנסו — אין מוציאין מידם.

ב גמרא שמע מינה [למד מכאן] ממשנתנו זו כי קדושין שאין מסורין לביאה, כלומר, קידושין שאירע בהם סבך הלכתי כזה שלעולם אינם יכולים להגיע לידי ביאה, משום שכרוך בהם איסור המונע מלכנוס את האשה. ואף קידושין אלה שמדובר בהם במשנה הם בכלל זה, שהרי אינו יכול לשאת אף אחת משתי אחיות אלה, מפני שביחס לכל אחת מהן יש ספק שמא זו שכונס היא אחותה של זו שקידש, ואסורה עליו כל ימי חייה. ועם זאת נאמר במשנה שצריך לתת גט לשתיהן, משתמע איפוא מכאן כי קידושין אלה הוו [הריהם] קדושין, ותופסים, אף כי בפועל אינו יכול לשאת אף אחת מהן. והרי זה בניגוד לשיטת רבא, שאמר שקידושין שאינם מסורים לביאה — אינם קידושין כלל!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשהוכרו שתי האחיות מתחילה, שבשעת קידושין ידע איזו מהן הוא מקדש, ולכן, בשעת קידושין היו אלה קידושין המסורים לביאה, אלא ולבסוף נתערבו שתי האחיות, ושוב אינו יודע איזו מהן קידש, ואם כן לא היה כאן מתחילה פגם בעצם הקידושין, אלא שנתעוררה אחר כך בעיה מעשית מחוסר ידיעת העובדות. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שיש לפרש כך, מלשון המשנה, דקתני [ששנה בה] "ואינו יודע איזו מהן קידש "ולא קתני [שנה] "ואינו ידוע" כלל, משמע שהדבר היה ידוע בזמן מסויים. ומוסיפים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ושואלים: אם כן, מאי קא משמע לן [מה חידוש השמיע לנו] בקטע זה של המשנה שנותן לזו גט ולזו גט? ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [סופה של המשנה היתה צריכה לו], ששנינו שם: מת ולו אח אחד — חולץ לשתיהן, היו לו שנים — אחד חולץ ואחד מייבם. וזהו החידוש: דוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ ואחר כך לייבם], אבל יבומי ברישא [לייבם בתחילה] — לא, ומדוע? — דקא פגע [שהרי הוא פוגע ונתקל] על ידי ייבום זה באשה שהיא אחות זקוקתו. שהרי איננו יודע אם האשה הזו שמייבם איננה אחותה של זו שזקוקה לו באמת, ואחות זקוקתו אסורה לו. ואף על פי שייתכן שאותה אשה עצמה היא היבמה — מכל מקום הרי לא הוברר הענין.

ג שנינו במשנה שנים שקדשו שתי אחיות וכו'. ושואלים: שמע מינה [למד מכאן] שקדושין שאין מסורין לביאה הוו [הריהם] קדושין! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כשהוכרו ולבסוף נתערבו. ומעירים: דיקא נמי, דקתני [מדוייק גם כן כך, ששנה] "ואין יודע", משמע שהוא אינו יודע עכשיו את מי מהן קידש ולא קתני [שנה] "ואין ידוע". ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים: אם כן, ומאי קא משמע לן [ומה חידוש השמיע לנו] בכך ששניהם נותנים גט? ומסבירים: סיפא איצטריכא ליה [סופו של אותו קטע הוצרך לו], שנאמר בו: מתו, לזה אח אחד ולזה שנים — היחיד חולץ לשתיהן, והשנים — אחד חולץ ואחד מייבם.

ושואלים: פשיטא [פשוט] היינו רישא [הרי הוא הדין שכתוב בהתחלה] ומה החידוש במקרה נוסף זה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליגזור תרי אטו חד [שנגזור בשני אחים משום האח האחד], וכשם שאח אחד רשאי רק לחלוץ ולא לייבם, כך יהא הדין בשנים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכאן רשאי אחד מהם לייבם.

ומעירים: ודוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ ואחר כך לייבם], אבל יבומי ברישא [לייבם בתחילה] — לא, שאסור שאחד ייבם ויניח לאחרים לחלוץ. ומדוע? — דקא פגע [שמא הוא פוגע] ביבמה לשוק. שהרי ייתכן שהאשה הזו אינה יבמתו שלו, אלא יבמתו של אדם אחר, שכיון שאחיו של האחר עדיין לא חלץ לה — אסור ליבמה זו להינשא לאדם אחר.

ד שנינו במשנה: לזה שנים ולזה שנים וכו'. ושואלים: הא תו [הלכה זו עוד] למה לי הלא היינו הך [היא היא כהלכה הקודמת]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליגזור דלמא מייבם [נגזור שמא יבוא לייבם] בלא חליצה של האחר כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנחנו גוזרים, אלא כל אחד מזוג האחים יכול גם לייבם.

ושואלים: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזו ששנינו במשנה אחרת]: היו ארבעה אחין, והיו שנים מהן נשואין שתי אחיות, ומתו הנשואין את האחיות — הרי אלו שתי האחיות חולצות ולא מתייבמות, מפני שכל אחת מהן היא אחות זקוקתו של כל אחד מן האחים, ומדוע לא נאמר גם כאן שכל אחת מהן היא אחות זקוקתו?

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: In the case of one who betrothed one of two sisters and does not know which of them he betrothed, so that both are forbidden to him, he gives a bill of divorce to this one and a bill of divorce to that one due to the uncertainty. If the man who had betrothed one of these women died before he could give a bill of divorce, and he had one brother, that brother performs ḥalitza with both of them, but he may not take either in levirate marriage. This is because he does not know which woman is his yevama and which is forbidden to him as the sister of a woman with whom he has a levirate bond.

If the man who betrothed one of these women had two brothers, one of them performs ḥalitza with one of the sisters, but he may not enter into levirate marriage with her due to the possibility that she is the sister of a woman with whom he has a levirate bond. And one takes the other in levirate marriage if he so desires. If the two brothers married the two sisters before consulting the court, the court does not remove them from their marriage and they are permitted to remain married. The couple who performed levirate marriage second was even permitted to do so, since there was no longer any doubt about the levirate bond.

Furthermore, in the case of two unrelated men who betrothed two sisters: If this one does not know which sister he betrothed and that one does not know which sister he betrothed, this one gives two bills of divorce, one to each of the women, and that one gives two bills of divorce. If the two men died before they divorced, and this one had a brother and that one had a brother, then this brother performs ḥalitza with both of them, and that brother performs ḥalitza with both of them.

If this one had one brother and that one had two brothers, the single brother performs ḥalitza with both of them, and of the two brothers, one performs ḥalitza and one performs levirate marriage if he so desires. If they married the sisters before consulting the court, the court does not remove them from the marriage and they are not told to divorce them. If this one had two brothers and that one had two brothers, the brother of this one performs ḥalitza with one sister, and the brother of that one performs ḥalitza with one sister. The brother of this one who performed ḥalitza may take the woman who performed ḥalitza [ḥalutza] of that other’s brother in levirate marriage, and the brother of that second one who performed ḥalitza may take the ḥalutza of that other’s brother in levirate marriage.

If the two brothers performed ḥalitza with both wives before consulting the court, the two brothers of the second man may not takeeither sister in levirate marriage lest one marry the sister of a woman with whom he had a levirate bond. Rather, one performs ḥalitza and one performs levirate marriage if he so desires. If they married their wives before consulting the court, the court does not remove them from the marriage.

GEMARA: Learn from here in the mishna that betrothals that cannot ultimately lead to consummation are nevertheless betrothals. There is a dispute between Abaye and Rava in tractate Kiddushin with regard to a case of a betrothal that, due to some halakhic complication, can never be consummated. The cases in this mishna may not be consummated, since each of the two sisters is forbidden due to the uncertainty as to whether she is the woman he betrothed or the sister of the woman he betrothed. Therefore, both are forbidden to him. Nevertheless, the mishna instructs that he must give a bill of divorce to both of them. This implies that such betrothals are valid, in contrast to Rava’s opinion that betrothals that cannot ultimately be consummated are not betrothals at all.

The Gemara rejects this: With what are we dealing here? We are dealing with a case when at first both sisters were recognized and at the moment of betrothal he knew whom he betrothed; it was a betrothal destined for consummation. But later the two sisters were mixed up so that he was no longer certain which he betrothed. If so, there was not any flaw in the betrothal itself initially. The language of the mishna is also precise, as it teaches: And he does not know which of them he betrothed, but it does not teach: It is unknown completely. This implies that the matter was known at some time. The Gemara adds: Conclude from here that this is the case.

The Gemara asks: If so, what is the mishna teaching us in the segment of the mishna referring to the giving of two bills of divorce? That is obvious. The Gemara answers: It was necessary to teach the last clause of the mishna, as there it teaches: If he died and he had one brother, that brother performs ḥalitza with both of them; if he had two brothers, one performs ḥalitza and the other one enters into levirate marriage if he so desires. Specifically, one brother must perform ḥalitza first, and only subsequently the other brother may perform levirate marriage. But one brother may not enter levirate marriage first, before the other brother has performed ḥalitza, as he would thereby encounter the sister of a woman with whom he has a levirate bond.

The mishna says: In the case of two unrelated men who betrothed two sisters: If this one does not know which sister he betrothed and that one does not know which sister he betrothed, this one gives two bills of divorce, one to each of the women, and that one gives two bills of divorce. The Gemara asks: Learn from here that betrothals that cannot ultimately lead to consummation are valid betrothals. The Gemara rejects this: Here too, this is referring to a case where they were recognized and later mixed up. The language is also precise, as it teaches: And he does not know, meaning that he does not know now whom he betrothed, and it does not teach: It is unknown. The Gemara summarizes: Indeed, conclude this from here that this is the case.

The Gemara asks: If so, what does it come to teach us in relating that both of them must give bills of divorce? The Gemara explains: It was necessary to teach the last clause, where it says: If they died and this one had one brother and this one had two, the single brother performs ḥalitza with both of them. And of the two, one performs ḥalitza and one enters levirate marriage if he so desires.

The Gemara asks: That is obvious, as this is identical to the halakha taught in the first clause of the mishna. Why should this case be different from the previous case of two brothers? The Gemara answers: It is necessary to teach this lest you say the Sages should issue a decree in the case of two brothers due to the case of one brother. In a case of one brother he may only perform ḥalitza but may not enter into levirate marriage. Without this mishna one may have thought the same should be true for two brothers. This comes to teach us that they did not issue such a decree, and in this case one of them is allowed to enter into levirate marriage.

And this is specifically if the brother of one man first performs ḥalitza and subsequently the brother of the other man consummates the levirate marriage, but if he consummated the levirate marriage first, then no, that is prohibited. And why is that? He might be encountering the prohibition of a yevama to a member of the public. Possibly the woman he married was not his yevama but someone else’s yevama, and until the other man’s brother performs ḥalitza with her she is still forbidden to other men.

The mishna taught: If this one had two brothers and that one had two brothers, the brother of this who performed ḥalitza may take the ḥalutza of that other’s brother in levirate marriage, and the brother of that second one who performed ḥalitza may take the ḥalutza of that other’s brother in levirate marriage. The Gemara asks: Why do I need this as well? This clause is identical to that previous halakha. The Gemara answers: It is necessary lest you say: Let the Sages issue a decree lest he consummate the levirate marriage without the other first performing ḥalitza at all. This comes to teach us that such a decree is not issued. Rather, one of each pair of brothers can enter a levirate marriage.

The Gemara asks: In what way is this case different from that which we learned in a mishna (26a): If there were four brothers, and two of them were married to two sisters, and those married to the sisters died, then those two sisters perform ḥalitza but may not enter into levirate marriage with the remaining brothers, since each woman is the sister of a woman with a levirate bond to each of the brothers. Why not say here as well that each is the sister of a woman with a levirate bond?

The Gemara rejects this: How can these cases be compared?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דיקא נמי דקתני ואינו יודע כו'. ואם תאמר אם כן תקשי לאביי דאמר בהאיש מקדש (קדושין נא, א) דלא ידע דהוי קדושי הוי קדושי ויש לומר דאינו יודע משמע הכין ומשמע הכין.

ודוקא מחליץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא וכו'. ואפילו הכי לא גזרינן דלמא אתי לאחלופי ומייבם ברישא כדגזרינן בפרק ארבעה אחין (יבמות לא, ב) גבי ג' אחין נשואין ג' נשים נכריות, וטעמא דמלתא משום דהתם אי מחליף פגע באסורה לו דבר תורה משום לא יבנה, אבל הכא אפילו מחליף לא פגע אלא באחות זקוקה שהיא מדבריהם, ועוד דדלמא דידיה מתרמיא ליה.

הכי גרסינן ברוב הספרים ומאי שנא מהא דתנן ד' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות מתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות הכי השתא למאן דאמר כו'. וכן נראית גירסתו של ר"ח וזה חולץ וזה מיבם קא קשיא ליה, אמאי לא גזרינן דלמא מיבם ברישא כדתנן התם שאין אחד מהם מיבם, ואין גירסא זו מחוורת בעיני, דהא אי סבירא ליה לתנא דארבעה אחין יש זיקה לא קשיא ולא מידי, דהתם לאו משום גזרת יבומי ברישא הוא דאסרינן להו ליבומי אלא משום דקמא ודאי פגע באחות זקוקתו, ואם כן היכי קא מקשי בהדיא מאי שנא מהא דתנן, ומאן לימא לן דההוא תנא קסבר אין זיקה. ורש"י (ד"ה מאי שנא) גריס אי קדמו וכנסו לא יוציאו מאי שנא מהא דתנן ד' אחין כו' הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו. וזו נראית לי הגירסא הנכונה, אלא שבספרים הקשוה בפסקת אחד חולץ ואחד מיבם, ואם איתא היה להם להקשותה (להלן יבמות כד, א) בפסקת קאם קדמו וכנסו לא יוציאו, ועוד דמאי מקשו הכי להדיא דהא בין לאבא שאול בין לר' שמעון (להלן יבמות כח, א) קל היה להם לב"ה בזו ואמרו יקיימו. אלא שבזו יש לומר דהכא מסתמא דמתניתין לסתמא דמתניתין קא מקשה, ובסתמא דמתניתין דפ"ד אחין קתני יוציאו כנ"ל.

מתני' מי שקדש אחת משתי אחיות וכו' מת ולו אח א' חולץ לשתיהן פי' לשתיהן וא"א לייבם דאי מייב' ואחר חליץ דילמא פגע באחות זקוקתו ואי חליץ והדר מייבם דילמא פגע באחות חליצתו שהיא אסורה מדברי סופרים וכיון דלא קתני חלץ לא' מהם וכנס לחברתה לא יוציא כדקתני באידך כנסו לא יוציאו ש"מ דההיא אפי' בדיעבד יוציא דילמא כנס לאחות חלוצתו ואע"ג דספיקא דרבנן דדילמ' בדין ייבם הכא קנסו רבנן בדיעבד לאלומי לתרוייהו תדע דאיכ' דוכתי דספיקיה דרבנן אפילו לכתחלה שרי ובכלה מתני' אסר לכתחלה בהדי' דכיון דמילת' דפירסום היא וגזרו באחו' זקוקה אטו אחות אשה דאורייתא שהיא בכרת וגזרו באחות חלוצה אטו אחות גרושה דאורייתא שהיא בכרת אלמוה לגזרתם להוציא אפי' על הספק ואפי' בדיעבד כל היכא דאיכא ספיק' שהיא באיסור תחתיו:

היו שנים אחד חולץ ואחד מייבם פי' ולא גזרו אטו מייבם ואח"כ חולץ כיון דאפי' מייבם ואח"כ חולץ ספיקא ואפשר דבדין מיבם:

קדמו וכנסו אין מוציאים מידם פי' ואפי' מן הראשון דדילמ' בדין ייבם ובדידיה פגע ואפי' את"ל דנסיב אחות זקוקתו הא' כיון דייבם אחיו לזקוקתו פקע זיקתיה מיניה ואישתרי' ליה וכדמפרשי בגמ' דבכי הא לא קנסינהו על הספק להוציא:

שנים שקדשו וכו' היחיד חולץ לשתיהן והשני א' חולץ וא' מייבם ופריש בגמר' דלא גזרו בתרי אטו חד וטעמא דמילת' משום דאפילו גבי חד דמייבם ספיקא דרבנן הוא ופריש בגמ' דדוקא בחלץ היחידי לשתיהן והדר מייבמי דאידך דאי לא אסור שיהא זה חולץ וזה מייבם דחיישי' דילמ' אות' שייבמו היא הראוי' ליחידי ופגע ביבמה לשוק שהיא בלאו מן התור' ובהא ודאי אם קדמו וכנסו עד שלא חלץ היחידי לשתיהן יוציאו משום ספיקא דאוריית' ומיהו כיון דהא נמי ספיק' הוא לא גזרו חולץ יחידי ואח"כ מייבם דאידך אטו זה חולץ וזה מייב' ואח"כ היחיד חולץ והא דקתני וקדמו וכנסו אין מוציאים מידם היינו כשעשו כן לאחר שחלץ היחידי ומטעמ' דאידך קדמו וכנסו לרישא ובדין הוא דלא הוה צריך ליה דמדריש' שמעי' ליה אלא דסיים ענינ':

אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה וכו' פי' דבהכי ה"ל לכל חד וחד מהני זוגי זה חולץ וזה מייבם ולהכי פרכי בגמ' הא תו למה לי אשמועי' רישא דכל שמת והניח ב' אחים זה חולץ וזה מייבם:

קדמו שנים וחלצו פי' השני אחים דתו ליכא משום יבמה לשוק לא יבמו השנים אלא זה חולץ וזה מייבם והא נמי מרישא שמעי' לה אלא דמפרשו כלהו בבי ומפרש ואזיל וא"ת ולרב דאמר לקמן בפ"ד אחים דחליצה פסול' צריך לחזר על כל האחי' היכי תנן במתני' זה חולץ וזם מייבם דהא קמייתא דחליץ חליצ' פסול' היא לו דלא חזיא לייבום דילמא פגע באחות זקוק' וה"ל במתני' כל שיהא א' מהם חולץ לשתיהן וי"ל שלא אמרו חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים אלא שהיא פסולה משום ודאי זיקה כההי' דנפלו שני אחיות יבמות אבל הכא דמשום ספיקא דקדושיה הוא לא דאי האי דחליץ היא המקודשת חליצה כשר' היא לגמרי ואם אינ' המקודש' הא לא בעיא חליצה מינייהו כלל וזה ברור ופשוט:

גמרא ש"מ קדושי' שאין מסורי' לביאה הוו קדושי' פי' דקס"ד דהכא כשקדש סתם א' מב' אחיות או ע"י שלוחו או ע"י אביה ולא סיים לאיזו מהם מקודשת וא"א לכנוס אחד מהם דלא ידע הי מינייהו אשתו והי מינייהו אחות אשתו וכיון דקתני דצריכו' גט על הספק אלמא קדושיו קדושי' ופלוגת' דאביי ורב' היא במס' קדושי' וא"ת ולמה אינם מסורים לביאה מתחלתה דהא כיון שאמר א' מהם יכול הוא לברר את מי והובררה שזו היא שקדש למפר' למאן דאית ליה ברירה מיהת והא אביי ורבא אית להו ברירה בפ' כל הגט וי"ל דהכא כשלא בירר אפי' לבסוף כגון שתלו במי שיברור האב או אדם אחר וליתיה בעולם שיברור א"נ דהכא בשקדש סתם ולא אמר איזה שארצה או שירצה פלוני דבהא ליכא דין ברירה א"נ והוא עיקר דמאן דס"ל בהא דקדושי' שאין מסורים לביאה לא הוו קדושי ונסיב לה מקרא מסורי' מתחלת' ממש בעי' (היינו) משעת קיחה:

הב"ע כשהוכר ולבסוף נתערב דייקא נמי דקתני ואינו יודע ולא קתני אינו ידוע וא"ת אכתי הוי תיובתי' דאביי דאמ' קדושי' שאין מסורים לביאה הוו קדושי י"ל דהכא הכי קאמר דייקא נמי דקתני דלא מיירי שלא הובררה מתחלתה מדלא קתני אינו ידוע אבל אינו יודע משמע הכי ומשמע הכי ודכוות' אמרי' בפ"ק דדייק נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהיו ולא קם אליבא דהלכתא נמצאו שני לשונות משמע או דנמצאו מעיקרא או שנמצאו בסוף אבל שהיו לא משמע אלא שהיו מעיקרא:

גר"ח ז"ל וג"ה מ"ש מהא דתנן ארבעה אחים שנים מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואים האחיות הרי כלן חולצות ולא מתייבמו' ול"ג אם קדמו וכנסו יוציאו ולהאי גירסא קשי' מדקתני שאין מתייבמו' שתיהן וקס"ד ששורת הדין שזה חולץ וזה מייבם דהא בחליצה דקיימתא פקע זיקא מאידך אלא דגזרינן חולץ ואח"כ מייבם אטו מייבם ואח"כ חולץ ולהכי פרכי' דמ"ש דבמתני' שרינן זה חולץ וזה מייבם ולא אסרו אטו זה מייבם וזה חולץ דדילמא פגע באחות זקוקה ופרקי' דהתם אי למאן דאמר דטעמא דמתני' משום דיש זיקה הא יש זיקה ודאי וראוי לגזור בו ואי למאן דאמר דטעמא דמתני' משום דאין זיקה ואסור לבטל מצות יבמיי' הא איתא ודאי להאי טעמא דתרוייהו יבמות ניהו אבל הכא דליכא אלא חדא יבמה ודאי וכי מייבם והדר חליץ דילמא לא עביד איסורא כלל לא גזרו בה חליצה בתחלה אטו חליצה בסוף ורש"י ז"ל גורס ואם קדמו וכנסו יוציאו דלא עבדי' פירכא מדקתני חולצות ולא מתייבמת ונראה שטעם דבריו ז"ל דהא אסק' ר' יוחנן בדוכת' דהתם לאו משום גזרה היא אלא דקסבר ההוא תנא שכל יבמה שנאסר' בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה קודם שתחלץ עשאום חכמים כאשת אח שיש לו בנים שוב אין לה התר ואפי' חלצו לחבירתה דפגע זיקתה לא תחזור להתר אלא קושיי' מדקתני התם קדמו וכנסו יוציאו מש' דהתם עשו חיזוק לתקנתם אפי' בדיעבד והכא לא ופרקי' דהתם אי למ"ד יש זיקה ואי למ"ד אסור לבטל מצות יבמים אבל הכא איסור כל חד וחד דידיה איתרמי ליה ופי' הוא ז"ל דשאני התם דאליב' דההוא תנא כבר נאסרו שתיהן לאח' נפילתן שלא להתיר' לכתחלה או משום זיקה או משום איסור לבטל מצות יבמין וכיון שנאסרו אין להם התר ואפי' דיעבד נמי עומדין באיסורא מדרבנן מה שאין כן בזו דהאי דאסרי משום ספק אחות זקוקה לאו אשת אח היא וכל דפקעה זיקתה על ידי חליצת אחותה או ייבום שלא הותרה לגמרי אפי' לכתחילה וכן ראוי לגזור על ספיקא בדיעבד כלל כיון דהא פקעה זיקתה כן פירוש רבינו ז"ל ואזדא לטעמיה שפי' שם דמתני' דקתני ולא מתייבמות ופריש התם משום שאסרו בשעת נפילה שוב אין להם התר ולא משום גזירה דדילמא מייבם ואח"כ חולץ דאיתיה אפי' לרב דאמר אין זיק' ואסור לבטל מצות יבמים וזה אינו כדבעי' לפרושי בדוכתה בס"ד:

מתניתין מי שקדש א' מב' אחיות וא"נ איזה קידש נותן גט לזו וגט לזו מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן הי' לו שנים אחד חולץ וא' מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם פי' נותן גט לזו וגט לזו שאסור בשתיהן דכל חדא וחדא א"ל זו היא אחות אשתו:

מת ולו אח כו' דלא ידוע איזו האו יבמתו ומחליץ לחדא ויבום לחדא לא דאחות חלוצתו אסורו בחיי' מדרבנן ליבומי ברישא נמי לא דדילמא אין זו יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהוא כאשתו:

הי' לו ב' א' חולץ תחלה לא' והב' אם רצה לייבים את השני' מייבם דאיזו יבמתו שפיר ואי אחותה האי לא פקע באחות זוקקתו דחליצה אפקעתי' לזיקה קדמו וכנסו קודם שנמלכו בב"ד אין מוציאין מידן דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסבית וא"נ הוה איפכא שהראשו חלץ אחות זקוקתו ההיא שעתה הוא דהוה אסורא ומשבא אחיו ויבם השני' שהוא יבמתו פקעה זיקתו למפרע:

מתניתין ב' שקדשו ב' אחיות זה א"י איזו קידש וז א"י איזו קידש מתן ב' גיטין וזה נותן ב' גיטין מתו לזה אח א' ולזה אח א' זה חולץ לב' וזה חולץ ב' והשני' א' חולץ וא' מיבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידן זה חולץ כו' דכל חד מינייהו אסור ליבומי דילמא פגע באחות זוקקתו הא' חולץ לשתים שא"א יבם לא קודם חליצת שני' משום אחות זוקקתו ולא אחר חליצה משום אחות חליצתו לפיכך הואיל ואסור ליבם יחלוץ החלה לשתיהן כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק, והשני' א' חולץ להפקיע זיקה מאחיו אם יבמתו היא זו ותשתרי אחותה לשני ממ"נ אם זו יבמתו שפיר נסב שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואניה כלום ואם לאו יבמתו נסיב שפיר דהיא נכרית דאי משום אחות זקוקה ליכא שהרי חולק אחיו לאחותה שהאי יבמתו ופקעה זיקה ואי משום יבמה לשוק הוי חליצה זו מהיחיד שהוא אחי בעלה. קדמו וכנסו וכו' כדפרש"י:

לזה ב' ולזה ב' אחיו של זה חולץ לא' ואחיו של זה חולץ לא' זה מיבם חליצתו של זה וזה מיבם חליצתו של זה קדמו שני' וחלצו לא יבמו שני' אלא א' חולץ וא' מיבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידים. י' קדמו שנים האחין של א' וחלצו לשתיהן משום דלא ידעו איזו היא יבמתו לא יבמו השני' את הא' זה את זו, וזה את זו דקמא דנסיב א"ל זו האי אחות זקוקתו אלא א' חולץ תחלה לא' וא' מיובם לשני' ממ"ע אם יבמתו האי שפיר ואם לא באחות זקוקה לא פגע שהרי חלץ אחיו ליבמתו ויבמה לשוק לא הוה שהרי הוא חולצה מאחי בעלה ואם קדמו אלו השנים אחרונים ולא באו לימלך בב"ד אין מוציאים מדים כדפרש"י שהיר אין כאן אלא איסור אחות זקוקה בנשואים הראשונים ואכיא למימר קמאי דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב דנכרית היא, וא"נ נכרית היא וקמא פגע באחות זקוקה כיון שבא שני ויבם פקעה זיקתו מאחיו והותרו לו לאשתו ואיסור דעבד עבד:

ש"מ קידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין, פי' דקס"ד דמתני' כשלא הוברר דבשעת קידושין לא הוה ידע כי מינייהו קידש כגון דאמר הרי א' מכם מקודשת לי ועשו שתיהן שליח לקבל קדושיהן דאלו אין סופן לביאה דכל חדא קיימי עלי' בס' אחות אשה ומדקתני נותן גט לזו וגט לזו אלמא חדא מינייהו מקודשת ומשום ספיקא דלא ידוע הי מינייהו בעי למיסב גט לתרוייהו אלמא קדושין הן ופלוגתא דאביי ורבא הוא בקידושין ומהדר כשהוכרו ולבסוף נתערב, פי' בשעת קדושין ידע איזה מהן קידש ותלו הקידושין שמסורים לביאה היו דוקא נמי דקתני ואינו יודע וכבר איפסקא הלכה בפ' האיש מקדש כאביי ביע"ל קג"ם:

ומאי קמ"ל פשיטא דתרוויהו בעי גיטא כיון דא"י איזה קידש סיפא איצטריך לי' הי' לו ב' א' חולץ וא' מיבם ודוקא איחלץ והדר יבומי ברישא לא דקפגע באחות זקוקה לזה אח א' ולזה שנים כו' פשיטא מ"ד נגזור תרי אטו חד קמ"ל ודוקא מחליץ הא' לשתיהן והדר יבומי חד מהשני' אחר חליצת אחי' לשניי' אבל יבומי ברישא קודם חליצת היחיד לשתיהן לא, ואפי' חלץ אחיו של מיבם לאחותה דליכא השתא איסור אחות זוקקה לא, משום שמא זו האי ארוסת הנכרית וקפגע ביבמה לשוק בלא חליצה:

מתניתין לזה שנים ולזה שנים וכו' הא תו למ"ל היינו הך, פי' שכבר אשמיעינן השני' א' חולץ וא' מיבם והכא נמי הכי הוא דהני תרי חד חולץ וחד מיבם וההני תרי חד חולץ וחד מיבם מ"ד כיון דהאי מיבם חדא והאי מיבם חדא נגזור דילמא מיבמי בלא חליצה קמ"ל, פי' דילמא אתי ליבומי חד משני אלו וחד משני אלו בלא חליצה וקפגע כל חד בס' יבמה לשוק ובאחות זוקוקה קמ"ל דלא גזרי' והאי מרישא לא שמעי' לה דהכא לזה א' ולזה ב' דסוף סוף לא מיבעי אלא חדא וכיון שעסוקים בחליצה דחדא מתקרי נמי דלא מיבעי עד שיחליץ היחידי לשתיהן אבל הכא כיון דלבסוף תרוייהו מיבמי הך להאי ביתא והך להאי ביתא אתי למימר מה לי חליצה והא דתנן קדמו וכנסו אין מוציאין מדים דוקא כנסו שניהם אז אין מוציאין מיד הא' מפני' שהב' בא והפקיע זיקתו ושוב אין לו נאסרת עליו משום אחות זקוקה אבל אם כנס הא' לבד אומרים לו שיוציא עד שיחלוץ אחיו לשנים או יכנוס ול"א דבכניסת ראשון לא' תפקע זיקת שני' ותצא משום אחות אשה זקוקה ותהי' אותה שכנס מותרת לו דהאי סברא ל"א אלא לר"ג דאמר אין זיקה כדתנן רג"א אם מיאנה מיאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל ותצא משום אחות אשה אלמא קדושין דבתרה הזיקה אתי ומפקיע הזיקה אבל למ"ד יש זיקה לא אתי קידושי דבתר הזיקה ומפקע להזיקה כדתנן ש"י שקידש אחיו את אחותו עדיין צריכה אשת אחיו חליצה ואשתו אסורה לו דלא אתי קידושין דבתר הזיקה ומפקעה לה לזיקה וטעמא דמילתא כיון דאמרי' יש זיקה כי היכי דאין קדושין תופסין באחות אשה ה"נ אין תופסין באחות זקוקה מדרבנן למיפטרי יבמה הלכך יבמתו צריכה חליצה אשתו נמי אסורה לי' משום אחות זקוקה ובתר דלחיץ לה משום אחות חליצה, ולמ"ד אין זיקה ואית לי' דאסור לבטל מצות יבמין אם קדם הראשון וכנס יוציא משום קנסא דקנסינן לי' מושם דבטל מצות יבמין, ומקשה ומ"ש מהא דתנן ד' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצת ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו, פי' אכולה מתני' מקשה דהכא תנן הא' חולץ וא' מיבם והתם תנן הא' חולצת ולא מתיבמות ולא אמרי' לחליץ חד לחדא ומייבים אידך לאחרת והכא תנן אם קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידם והתם תנן אם קדמו וקנסו יוציאו ופריק הכא השתא התם אי למ"ד יש זיקה אי למ"ד אסור לבטל מצות יבמין, הכא כל חד וחד אימור דידה מתרתי לי' פי' מש"ה בתרי טעמא אסרי' להו ליבומי ואפי' למיחלץ ברישא והדר יבומי לא דילמא מייבם ברישא וקעבר בודאי או באיסור זיקה או בביטול מצות יבמין ומ"ה אם קדמו וכנסו יוצאין דראשון ודאי קעבר וקנסינן לי' ששוב לא יהא לו היתר וקנסי' לי' נמי לשני אטו ראשון, אבל הכא אימור דיד' איתרמי' לי' ולא קעבר כלל הלכך לא גזרי' דילמא מייבים ברישא דאפילו אי מייבים ברישא דילמא דידי' קא מתרמי' לי' ולא קעביד איסורא ואם קדמו וכנסו נמי לא קנסי' לי' דדילמא דידי' איתרמיא ולא עביד איסורא ולא קנסו אלא למאן דעבד איסורא בודאי:

ואם קדמו וכנסו אין מוציאין אותו מידן. תני שישא אפי' שניהם כהנים מ"ט חליצה דרבנן הוא ופ' חליצה לא גזרו בי' רבנן. פי' אע"פ ששניהן כהנים דקים לן דחד מינייהו חליצה נסיב דהא חלוצת הנכרי חליצה היא מ"מ בשני אחים כדקתתני קדמו שנים וחלצו לו גזרו רבנן, ולא פקעה מס' דכל חד וחד מצי למימר אנא דיד' אי מרמי לי ודוקא בספק חליצה לא גזרו רבנן אבל בס' אחות זקוקה או בס' חליצתו אע"ג דרבנן נינהו גזרו דדוקא גבי' ב' אחים קתני אם קדמו וכנסו אין מוציאין אותן מידן אבל באח א' לא קתני אם קדם וכנס אין מוציאין מידו שאם כנס את א' מהן אע"ג דא"ל דילמא דידי' איתרמי לי' מוציא דילמא השני' איא אשת אחיו וזו האי אחות זקוקתו וכן נמי אם חלץ הא' ואח"כ כנס את השני' דלא אסורה לו אלא משום אחות חלוצתו אע"ג דא"ל דידה איתרמיא והחליצה שעשה לאחותה אינה כלום אפ"ה מוציא דדילמא לאשת אחיו חלץ זו היא אחות חלוצתו:

ומ"ש מס' חליצה דשרי' לכהן והכא לא שריא י"ל אחותת חליצתו ואחות זקוקתו שהן אסורות מחמת קורבה אחמור רבנן אפילו בספיקא דידהו אבל באיסור חליצה לכהן דלא משום קורבה נאסרת אלא משום דגרושה לא אחמור בספיקא דידה, והתניא גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מניין ת"ל ואשה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

מתניתין מצוה שגדול ליבם ואם קדם הקטן ליבם זכה וירש נכסי המת ת"ר והי' הבכור מכאן שמצוה בגדול לייבם פי' רש"י קרא דלעיל יבמה יבא עלי' ולקחה לו אשה ויבמה וכתיב והי' הבכור שיהא זה היבם בכור דהיינו גדול האחים כדכתיב גם אני בכור אתנהו, אשר תלד פרט לאיינית שאינה יולדת שאינה זקוקה ליבום והיא יוצאה בלא כלום פי' לאיזה יבמה מייבים לאותה ולא לאיילנות דההיא בלא כלום נפקא שאינה זקוקה ליבום יקום ע"ש המת לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא שאם הי' שמו יוסף קוראין לו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן נאמר כאן ע"ש אחיו ונאמר להלן ע"ש אחיהם יקראו בנחלתן מה שם האמור להלן נחלה אף כאן נחלה ולא ימחה שמו בישראל פרט לסריס ששמו מחוי פי' שאם הי' היבם או המת סריס תמה אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום:

א"ר אע"ג דבכל התורה כוהל אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתיא ג"ש אפקיעתי' לגמרי ואע"ג דפשטי' דקרא על היבם משמע לא משגיחינן בפשטי' דקרא אלא דרשי' לי' היבם לירש נכסיה מת והכי הוה גמיר להו דהאי קרא יוצא מידי פשוטו השתא דאמרת קרא בגדול כתיב אימא בכור ליבם פשוט לא ליבם א"כ אשת אחיו שלא הי' בעולמו דמעטי' רחמנא למ"ל ואימא במיבם פשוט יש לישקול א"ק יקום ע"ש אחיו המת והרי כאן פי' הל"ל והי' הבכור אשר תלד על אחיו המת ולא לכתוב בי' יקום השתא דכתיב יקום קרא יתירא הוא לומר לך כל מי שיקים יורשו ואע"פ שיאנו בכור אלא בכור דקרי' רחמנא למאי ה"ל לגריעותא מה בכור אינו נוטל קראוי כבמוחזק אף הוא אינו נוטל בראוי כבמוחזק פי' גבי בכור כתיב לתת לו פי שנים בכל אש רימצא לו ולא בראוי לבא להם אחר מיתת אביהם ה"נ ביבם מה שנמצא למת בעת מותו יורש ולא מה שראוי לבא לו אחר מיתתו שאם מת אביהם או א' מן המורישים אחר מותו לא יאמר היבם הרי אני במקום המת לירש חלקו אלא כולן יורשין בשוה:

הא דתנן שנים שקדשו שתי אחיות לזה אחד ולזה שנים היחיד חולץ לשתים והשנים א' חולץ וא' מייבם דוקא מיחלץ היחיד והדר יבומי אחד מן השנים והדר מיחלץ היחידי דקא פגע ביבמה לשוק:

בתוס' ד"ה קדמו וכנסו כו' אבל אי הוה ודאי זקוק להוציא כו' עכ"ל. וכן מוכח מהך דר"פ ארבע אחין דקתני בה ואם קדמו וכנסו יוציאו וק"ל:

בד"ה קידושין שאין מסורין כו'. דע"י קדושין קא מפסלא בביאה כו' עכ"ל כצ"ל מת"י. ועי' בתוספות פרק האומר:

תוס' ד"ה ומ"ש וכו' עד ועוד דבסמוך מייתי סיפא דמתניתין וכו'. פי' דלקמן בסמוך דשם סיפא דמתניתין קדמו וכנסו וכו' ומביא ע"ז תני שילא וכו' ואי כפרש"י ל"ל לאתויי לקמן סיפא דמתניתין הא האי קושיא ופירוקא דפריך ומ"ש מהא דתנן וכו' כבר אזיל כולו אסיפא דמתניתין דקדמו וכנסו וכו' וכבר הביא אותה במה שרשם לזה שנים ולזה שנים וכו' דכתיבא וכו' הביא סיפא דמתניתין דקדמו וכנסו וכו':

גמ' ודוקא מיחלץ כו'. נ"ב זהו כמו ועוד קמשמע לן נמי הא וק"ל:

רש"י בד"ה אחיו של זה כו' ואינה כלום כו' חלצה זו מן היחיד כו' כצ"ל:

בד"ה לא ייבמו השנים אחי האחר זה את זו כו' כצ"ל:

בד"ה ואם קדמו כו' אחר חליצת שניה כו' כצ"ל:

בד"ה שמעת מינה כו' בשעת קדושין ולא הוה ידע כו' כצ"ל:

בד"ה אבל ייבומי כו' לאחותה דליכא כו' כצ"ל:

בד"ה הכי השתא כו' וכי חליץ חד לחדא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה קדמו כו' אי ודאי הוה היה זקוק כו' כצ"ל:

גמרא סיפא איצטריך ליה כו' דוקא כו' דקא פגע באחות זקוקתו. לכאורה נראה דהאי דוקא כו' הוא פי' הגמרא על המשנה ולא שייך להאיצטריכא וכן לקמן אבל מפרש"י ל"נ כן:

רש"י ד"ה היו לו שנים. ואם אחותה היא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אין מוציאין מידם (בסופו). ומשבא אחיו וייבם כו' פקע זיקה מאידך למפרע. תיבת למפרע תמוה דמשמע דהשתא הות כאילו לא היתה זקוקה מעולם וזה א"א לומר כן עי' בסה"ע בפירושו שכ' דכל יבמה שנאסרה שעה אחת כו' ואי אמרת דפקע זיקה למפרע לא נאסרה מעולם ועי' לקמן (כז ב) (ובכ"ח) בגמרא דמוכח להדיא כמש"כ בסה"ע אולם זה צ"ל דיבום או חליצה מאח אחד מפקיעים הזיקה מעתה מאינך אחי לגמרי יותר מאילו מתה דהא למ"ד יש זיקה מתה אסור באמה לעיל (ר"ד יח) ולקמן (מ ב) איתא במשנה דהאחין מותרין בקרובת החלוצה ועמש"כ לקמן ר"פ נושאין לכן נ"ל למחוק תיבת למפרע וכן לקמן בסוף המשנה לא כתב לה ואדרבה כ' ואיסורא דעבד עבד ועמש"כ לעיל (יח ב) או להציג תיבת לגמרי תחת למפרע:

רש"י ד"ה היחיד. יחלוץ תחלה לשתיהן. כצ"ל:

רש"י ד"ה אחיו ש"ז (בסופו). הרי חלצה זו מן אחי בעלה. כ"ה בנ"י וכצ"ל כאן:

רש"י ד"ה אבל ייבומי ברישא. (מה שהוסיפו בד"ח תיבת מייבם הוא לל"צ כמבואר למבין) דהיחידי הוא אח הנכרי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הכי השתא. לא מישתריא אחותה לאידך. כצ"ל:

גמרא, דיקא נמי (דקתני מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהם קידש) ולא קתני ואינה ידוע ש"מ (דמיירי כשהוכרו ולבסוף נתערבו אבל בלא היה ידוע מתחילה לא תפסי קידושין כלל, דהוי קידושין שאין מסורין לביאה).
ומ"מ אין קושיא על אביי דסבר קידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין עפ"מ שכתוב בתוס' ורש"י דמה דמקשה לקמן בפרק החולץ (דף מא ע"ב) בקידש אחת משחי אחיות דהדין דחולצת ולא מתיבמת והא אינה עולה ליבום, ולא מקשה כן משאר ספיקות, היינו דהיכא דתצטרך להתעגן לעולם נכון דחולצת, אבל הכא יכולה להמתין עד שיתברר הספק בעדים, וא"כ י"ל דנקט אינו יודע לרבותא, דלא מבעי באינו ידוע, היינו דאמר אחת מכם מקודשת דא"א להתברר לעולם דודאי חולצת אף דאינה עולה ליבום אלא אף בהוכרו ולבסוף נתערבו דאפשר להתברר בעדים מ"מ חולצת, כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהוא הוא דקידש בת חליצה היא כדמשני שם בגמרא.
ובתוס' דחקו בזה ואין צורך:

גמרא, היו לו שני אחין (לזה שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזה מהם ומת) אחד חולץ ואחד מיבם, דוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא.
פירש"י יבומי ברישא והדר מיחלץ.
ולא ידעתי אמאי אין רשאי השני ליבם בתר יבום דהראשון, כמו דרשאי ליבם אחר חליצת הראשון, דמ"ש, והוי ליה למנקט אבל יבומי שניהם לא.

מתני' ואין יודע אי זה מהן קידש. אסור בשתיהן דכל חדא וחדא איכא למימר זו אחות אשה: חולץ לשתיהן. דלא ידע איזו היא יבמתו ומיחלץ חדא וייבומי חדא לא דאחות חלוצתו אסורה לו מדרבנן בחייה ויבומי ברישא נמי לא דדלמא לא זו היא יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו: היו לו שנים אחד חולץ. תחלה לאחת והשני אם רצה לייבם לשניה מייבם דאם זו יבמתו שפיר ואם אחותה היא לא קפגע באחות זקוקתו דחליצה אפקעה לזיקה: קדמו וכנסו. קודם שנמלכו בבית דין: אין מוציאין מידם. דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסיבי ואי נמי הוה איפכא שהראשון ליבום כנס אחות זקוקתו ההיא שעתא ודאי הויא אסירא ומשבא אחיו וייבם השניה שהיא יבמתו פקע זיקה מאידך למפרע: שנים שקדשו ב' אחיות. והם נכרים: זה חולץ לשתיהן וכו'. דכל חד וחד מינייהו אסור ליבומי דדלמא באחות זקוקתו פגע: היחיד חולץ לשתיהן. כדפרישית לעיל שאי אפשר לו לייבם לא קודם חליצה משום אחות זקוקתו ולא לאחר חליצה משום אחות חלוצה לפיכך הואיל ואסור לייבם יחלוץ תחלה לשניהם כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק: והשנים אחד חולץ. לאפקועי זיקה מאחיו אם זו היא יבמתו ותשתרי אחותה לשני ממה נפשך אם יבמתו היא שפיר ואם אחותה היא הא קפקעה זיקת היבמה מיניה בחליצת אחיו: אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה. ממה נפשך אם זו יבמתו שפיר נסיב שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינה כלום ואי לאו יבמתו שפיר נסיב נכרית דאי משום אחות זקוקתו ליכא שהרי חלץ אחיו לאחותה שהיא יבמתו ופקע זיקה ואי משום יבמה לשוק הרי חלצה זו מן היחיד שהוא אח בעלה: קדמו שנים. אחין של אחד וחלצו לשתיהן משום דלא ידעי אי זו היא יבמתו: לא ייבמו השנים. אחים האחרים זה את זו וזה את זו דקמא דנסיב איכא למימר זו היא אחות זקוקתו אלא אחד חולץ תחלה לאחת ואחד מייבם לשניה ממ''נ אם יבמתו היא שפיר ואי לאו יבמתו היא באחות זקוקתו לא פגע שהרי חלץ אחיו ליבמתו ויבמה לשוק נמי ליכא שהרי היא חלוצה מאחי בעלה: ואם קדמו. אלו שנים האחרונים וכנסו אחר חליצת השנים הראשונים ולא באו לימלך לב''ד אין מוציאין מידם כדפרישית שאין כאן אלא ספק איסור אחות זקוקה בנשואין הראשונים דאיכא למימר קמא דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב ובתרא נמי שפיר נסיב נכרית ואי נמי הוה איפכא דקמא פגע באחות זקוקתו כיון שבא שני ויבמה פקע זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד: גמ' שמעת מינה קדושין שאין מסורים לביאה. שאין סופן לבא לידי ביאה דקס''ד דמתניתין בשלא הוכרו בשעת קדושין לא הוה ידע הי מינייהו כגון דאמר הרי אחת מכם מקודשת לי ועשו שתיהן שליח לקבל קדושין וקדושין אלו אין סופן לביאה דכל חדא קיימא עליה בספק אחות אשה ומדקתני נותן גט לזו וגט לזו מכלל דחדא מיהא מקודשת ומשום ספיקא דלא ידע הי מינייהו בעי למיתב גט לתרווייהו אלמא קדושין הן ופלוגתא דאביי ורבא היא בקדושין: שהוכרו. בשעת קדושין ויודע היה את מי מקדש הלכך מסורים לביאה נינהו וחלו קדושין: ואינו יודע. משמע השתא אין יודע אין ידוע משמע לא נודע הדבר מעולם: ומאי קמ''ל. מתניתין פשיטא דתרווייהו בעי גיטא דלא ידע הי מינייהו: סיפא איצטריכא ליה. דקתני אחד חולץ ואחד מייבם וקא שמעינן דוקא מיחלץ חד והדר יבומי אידך ממה נפשך כדפרישית לעיל: אבל יבומי. חד ברישא והדר מיחלץ שני לאידך לא דקמא דייבם דלמא פגע באחות זקוקתו: היינו רישא. דהא אשמעינן ברישא היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם: מהו דתימא. הכא לא לייבם כיון דחד מינייהו יש לו אח יחידי לגזור תרי אחי דלא לייבם חד מינייהו אטו ההוא אח שאין לו אח שני ואתי למפגע באחות זקוקה קמ''ל: ודוקא מיחלץ. האח היחידי לשתיהן והדר יבומי חד מהשנים אחר חליצת אחיו לשניה: אבל יבומי ברישא. קודם חליצת היחיד לשתיהן ואפילו חלץ אחיו של מייבם לאחותה דליכא השתא איסור אחות זקוקה לא [מייבם] משום שמא זו היא ארוסת הנכרי וקא פגע ביבמה לשוק בלא חליצה דהיחידי הוא הנכרי ולו היבמה זקוקה והא מילתא לא אשמעינן ברישא: אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה הא תו למה לי. היינו הך דהא אשמעינן ברישא השנים אחד חולץ ואחד מייבם וה''נ הכי הוא דהני תרי חד חליץ וחד מייבם והני תרי חד חליץ וחד מייבם: מהו דתימא. ניגזור דלמא אתי ליבומי אחד משנים אלו ואחד משנים אלו בלא חליצה וקפגע כל חד בספק יבמה לשוק ובאחות זקוקה: קמ''ל. דלא גזרינן והא מרישא לא שמעינן דהתם לזה אחד ולזה שנים דסוף סוף לא מייבם אלא חדא וכיון דעוסקין בחליצה דחדא מדכרי נמי ולא מייבמי עד שיחלוץ היחיד לשתיהן אבל הכא כיון דלבסוף תרוייהו מייבמין הך להאי ביתא והך להאי ביתא אתי למימר מה לנו ולחליצה: מאי שנא מהא וכו' ולא מתייבמות. וקתני סיפא אם קדמו וכנסו יוציאו והכא קתני אין מוציאין מידן: חולצות ולא מתייבמות. ולא אמרינן ליחלוץ חד מנייהו ודחי לזיקה דידה מאחיו והאי מייבם חדא כי מתני' דקתני מתייבמות שתיהן כל אחת לאחר חליצת אחותה כדקאמר אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה לימא כולן חולצות כי התם אמאי מהדרינן לייבם: הכי השתא. התם זקוקות שתיהן להן אי למ''ד בפרק ד' אחין טעמא דאין מתייבמת אפילו אחת מהן משום דיש זיקה דמרישא מיתסרא משום דקפגע באחות זקוקה וכי חליץ (מייבם) חד לחדא ופקע זיקה לא משתריא אחותה לאידך דכל יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה אפילו לאחר נפילה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם:

קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. אר''י דווקא משום דשמא לא פגע באחות זקוקתו אבל אי ודאי הוה זקוק להוציא אף על גב דגבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה (לקמן דף מא.) אין צריך לרבנן אפילו להמתין היינו משום שקדש תחלה ולא בא עליה באיסור דכבר נפטרה היבמה [זיקתה ממנו] בקדושי אחותה אבל הכא דקני לה בביאה דוקא במקום ספק הוא דאמרינן קדמו וכנסו אין מוציאין מידם אבל בודאי לא: קדושין שאין מסורים לביאה. פירוש דע''י קדושין קא מפסדה בביאה אבל חייבי לאוין ועשה חשיבי קדושין המסורים לביאה: דיקא נמי דקתני אינו יודע. וא''ת א''כ תקשה לאביי דאמר בפ' האיש מקדש (קדושין דף נא. ושם) דהוי קדושין וי''ל דאין יודע משמע הכי ומשמע הכי: ומאי שנא מהא דתנן. פי' בקונט' דפריך אהא דקתני במתני' קדמו וכנסו אין מוציאין מידם וקשה דלפי זה ה''ל לאתויי סיפא דמתניתין דד' אחין ועוד דבסמוך מייתי סיפא דמתני' אברייתא דשילא ואר''י דפריך אהא דקתני במתניתין אחד חולץ וא' מייבם וגבי ד' אחין שתיהן חולצות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד