דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

כי הנך תרתי, אשת אחי אבי האב, ואחות אבי האב, כיון דדמיין להדדי, ששתיהן אסורות משום צד אחוה של אב, ובשתיהן בדור הקודם להן הוי ערוה, לכן כחדא חשיבי להו.

ויחד עם אשת אחי האם מן האם, הא שיתסרי.

וחוזרת הראיה: הא מכל מקום, לדידי חזיין לי, דכתיב לאיסורא

אמר ליה, רב אשי לרב הלל: וליטעמיך, אי הוה כתיב בשם מר בריה דרבנא את אותן השניות להיתרא - מי הוה סמכת עלייהו?

דהרי מר בריה דרבנא - מי חתים עלייהו!?

השתא נמי, שראית בשמו דכתיב לאיסורא, אין לך להביא מכך ראיה.

כיון דלאו מר בריה דרבנא חתים עלייהו!

תני דבי רבי חייא שש שניות נוספות:

הדור השלישי -

א. שבבנו, בת בן בנו, היא שניה לערות בת בנו.

ב. ושבבתו, בת בן בתו, שהיא שניה לערות בת בתו.

ג. ושבבן אשתו בת בן בנה של אשתו, שהיא שניה לערות בת בנה.

ד. ושבבת בתה, בת בן בתה של אשתו, שהיא שניה לבת בתה.

כל אחת מהן, אסורה משום שניה לעריות.

וכן הדור הרביעי -

ה. שבחמיו, אם אם חמיו, שהיא דור רביעי, כשמונים מאשתו למעלה.

ו. שבחמותו, אם אם חמותו.

כל אחת מהן, אסורה משום שניה לערוה שבדור שתחתיה. שהרי אם חמותו ואם חמיו הן בכלל האיסור דאורייתא של "את אשה ובת בנה, או בת בתה, לא תקח". ולכן אמותיהן הן שניות לעריות שבהן.

אמר ליה רבינא לרב אשי: מאי שנא למעלה, באם אם חמיו, דקחשיב לה לאשתו, שקרא לה רבי חייא דור "רביעי", מפני שכלל במנין הדורות את אשתו.

ומאי שנא למטה, בבת בן בנו, דלא קחשיב לה לאשתו, שאמר רבי חייא "שלישי שבבנו", ואילו היה מונה את אשתו, היא היתה דור רביעי.

וביאר לו רב אשי: המנין למעלה, כיון דאיסורא של אמה ואם אמה ואם אביה, מכח אשתו קאתי, שאסור לישא אשה ובתה, והלאה - לכן חשיב לה לאשתו בכלל דורות האסורים.

אך במנין למטה, כיון דאיסורא של בת בן בנו לאו מכח אשתו קאתי, שהרי אף בבנו מאנוסתו אסור בבתו, לכן לא קחשיב לה. אלא תחילת מנין הדורות האסורים היא בבנו ובתו.

ומקשינן: הניחא בשלישי שבבנו ושבבתו.

אך עדיין יקשה, הא דאמרי דבי רבי חייא, שלישי שבבן אשתו ובת אשתו, דבהן איסורא - מכח אשתו קאתי. ובכל זאת לא חשיב לה לאשתו במנין הדורות, שאילו החשיבה היה זה דור רביעי!?

ומתרצינן: איידי דתני בבנו ובבתו שלשה דורות למטה דידיה, שאיסורם מכח האב, ולא חשבה למנין הדור של אשתו.

תנא נמי שלשה דורות למטה דידה, בבן אשתו ובת אשתו, ולא חשבה לאשתו במנין הדורות.

אמר שאל ליה רב אשי לרב כהנא: האם אותן שניות שמנו דבי רבי חייא [1] - יש להם הפסק או אין להם הפסק?

והביא לו ראיה: תא שמע מהא דאמר רב לעיל: ארבע נשים יש להם הפסק.

ומשמע: ארבע נשים, ותו לא.

ודחי: דילמא כי קאמר רב שארבע נשים יש להן הפסק - לההיא מתניתא דלעיל, אמר.

וכוונתו לומר שבין שמונה שניות אלו ישנן ארבע נשים שיש להן הפסק, אך שמא בשש השניות של דבי רבי חייא, ישנן עוד שניות שיש להם הפסק.

והביא לו ראיה אחרת: תא שמע, מהא דתנא דבי רבי חייא אמר בשניות שלו "שלישי שבבנו" [2] ו"רביעי שבחמיו".

ומשמע, דוקא דור שלישי ורביעי, אין.

טפי, דור אחריו למעלה או למטה, לא.

ומפורש שיש לשניות דרבי חייא הפסק.

ודחי: דלמא, אין כוונתו לומר שרק שלישי בבנו ורביעי בחמיו אסורות ומכאן ואילך מותרות.

אלא כוונתו לומר שהחל מדור שלישי ואילך בבנו, והחל מדור רביעי ואילך בחמיו, אסורות, ואין להם הפסק.

אמר ליה רבא לרב נחמן: חזי ראה נא מר, את האי מרבנן, דאתי ממערבא, ואמר:

בעו במערבא: האם גזרו שניות בגרים, אם היה גר נשוי אם אמו, האם חיבוהו להוציאה משום איסור שניות?

או לא גזרו שניות בגרים.

אמר ליה רב נחמן לרבא: הרי גר שנתגייר, כקטן שנולד דמי, ואין לו כל יחס של קירבה אל בני משפחתו, ומעיקר הדין הוא מותר לשאת את אמו או בתו שהתגיירו.

והשתא, יש לנו לדון, ולומר:

ומה גר שהיה נשוי לערוה גופה - היא היתה צריכה להיות מותרת לו, אי לאו שאסרוה חכמים עליו, מחמת הטעם שלא יאמרו אנשים על הגרים בזלזול, שכאילו הם באים מ"קדושה חמורה" של גוי ל"קדושה קלה" של ישראל, היות שלפני כן היו אסורים בקרובותיהם, שהרי גם בני נח נצטוו על העריות, ואילו עתה משהתגיירו, נעשו קרובותהם מותרות להם. [3]

ולולי הטעם הזה, לא גזרו בהו רבנן!

לא היו גוזרים עליהם חכמים שיוציאו את הנשים הקרובות להן, שהרי הן כקטן שנולד, ואין קורבה כלל ביניהם. [4] ואך ורק מפני שלא יאמרו כך, אסרו עליהם את העריות שהיו אסורין בהם בגיותן, אף שמן הדין מותרין אף בעריות אלו.

שניות לעריות - מיבעיא למימר!?

וכי יש צורך לומר שיהיו מותרים בהן? והרי אף בעריות עצמן היו מותרין אילולי החשש שמא יאמרו הבריות שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ועל שניות אין לחשוש שיאמרו כך.

אמר רב נחמן, גרים, הואיל ואתו לידן, שבאו לידינו לדון בענינם - נימא בהו מילתא:

אם הגרים הם אחין מן האם, לא יעידו, זה לזה לכתחילה, היות וקירבתן על ידי האם חשובה קירבה, שהרי ודאי אמם היא.

אך אם העידו עדותן עדות, כיון שהם כקטנים שנולדו, ואין להם דין קירבה, אף כשודאי נולדו כקרובים.

ואילו גרים שהם אחין רק מן האב, מעידין לכתחילה, שאין קירבתם ודאית, והתורה הפקירה זרע הגוי, ואין להם אחוה מאב.

אמימר אמר: אפילו אחין מן האם, נמי מעידין לכתחילה.

ומאי שנא מעריות, שאסרו עליהם את הקרובות, אף שנתגיירו?

ערוה - לכל מסורה, וכיון שכל אדם נושא על דעת עצמו, אם יתירו להם להשאיר את נשותיהם העריות כשנתגיירו, יבואו להתיר גם עריות של ישראל, כיון שלא הכל בקיאים בטעם ההיתר, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

אך עדות - לבית דין מסורה, ולא יבואו לקבל עדות של אחים ישראל אם יראו אחים שהתגיירו יכולין להעיד, היות שבית דין יודעים לחלק בין ישראל לגרים, שרק מהם מקבלים עדות אחים, מפני שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. [5]

מתניתין:

א. מי שמת, ויש לו אח מכל מקום, אפילו אח פסול, כמו ממזר - הרי הוא זוקק את אשת אחיו להתחייב ביבום.

ואף שהוא אח פסול - אחיו הוא נחשב לכל דבר, ליורשו, ולהיטמא לו כשמת, ואפילו הוא כהן.

חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן העובדת כוכבים, [6] וכגון שבא אביו עליה, כיון שולדה של העובדת כוכבים והשפחה מתייחס אחריה, ואינו נחשב כאחיו.

ב. מי שיש לו בן מכל מקום, אפילו בן ממזר, הרי הוא פוטר את אשת אביו מן היבום, ואפילו את אשתו האחרת שאין לו בן ממנה.

וחייב הבן הממזר עונש מיתה על מכתו ועל קללתו, אם קלל או הכה את אביו.

וחשוב הוא בנו לכל דבר.

חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן העבודת כוכבים. שאין הוא מתייחס אחריו, ואינו פוטר את אשתו הישראלית מיבום, ואינו יורשו.

גמרא:

והוינן בהא דתנן: אחיו "מכל מקום" - לאתויי מאי?

אמר רב יהודה, לאתויי אח ממזר.

ותמהינן: וכי צריך להשמיענו שאף אח ממזר זוקק ליבום?

והלא הדבר פשיטא, [7] שהרי גם ממזר אחיו הוא!

ומבארינן: מהו דתימא, היה מקום לומר, לילף "אחוה - אחוה" מבני יעקב, כמו שלמדנו לעיל [יז ב] גזירה שוה:

כתיב ביבום "כי ישבו אחים יחדיו".

ובבני יעקב כתיב "שנים עשר אחים אנחנו".

ונלמד בגזירה שוה שאח ממזר אינו זוקק ליבום: מה להלן, בבני יעקב, מדובר באחים כשרים ולא פסולין.

אף כאן, בחיוב יבום, מדובר רק באחים כשרים ולא פסולין.

קא משמע לן משנתנו, שלענין זה לא לומדים מבני יעקב, ואף אח פסול זוקק.

ומקשינן: ואימא, הכי נמי! אכן נלמד מבני יעקב שלא יזקוק הפסול את אשת אחיו ליבום!?

ומתרצינן: כיון דלענין יבום מצינו שבן ממזר מיפטר נפטר את אשת אביו מיבום,

הערות

[1] רש"י ותוס' ביארו שהספק גם בשלישי שבבנו ושבבתו. אך הרמב"ן נקט שרק בשלישי ורביעי שבאשתו הסתפק רב אשי, שהרי אפילו על כלת בנו גזרו, וכל שכן על המשך הדורות של בנו ובתו ממש. והתוס' תירצו על ראיה זו, דכלת בנו היא בת ירושה, ושכיח גביה, וגזרו. ועיין במגיד משנה (פ"א מאישות ה"ו) ובבית שמואל (סי' ט"ו ס"ק י"א) שאין איסור עריות על פי סברא. ולכן אף שבכלת בנו אין לה הפסק, מיבעי לן בבת בן בנו. והט"ז כתב (שם) לתרץ, דכלתו שאסרה התורה רק דור אחד, הצריכו חכמים להרחיק הרבה דורות. אך בבתו ובת אשתו, שאסרה התורה שני דורות, וכן בחמותו ואם חמותו, שהן בכלל איסור אשה ובת בתה, לא הוסיפו חכמים אלא דור אחד, כיון שכבר התורה הרחיקה הרבה. ועיין עוד באור שמח פ"א מאישות ה"ו.

[2] כך פירש רש"י, ולשיטתו הראיה על בנו ועל חמיו. אך לפי פירוש הרמב"ן הספק רק על שלישי ורביעי שבאשתו. תמהו הריטב"א והמגיד משנה (שם) איך יפרש ראיה זו בגמרא, הרי גם בבנו ובתו אמרו שלישי ורביעי, והם לאו דוקא, שהרי אין להם הפסק. ותירצו שרק מפני שבסיפא השלישי והרביעי בדוקא, יכול התנא לכתוב ברישא, אף שהוא לאו דוקא.

[3] הריטב"א פירש דמדובר על הנוצרים שאוסרים אף בגיותן שניות לעריות, ולהן אסורות אף שניות, כדי שלא יאמרו שבאו מקדושה קלה לקדושה חמורה, ולקמן צז א פסק ההיפך, דאין עליהם שום איסור שלא היה אסור עליהן בגיותן מן התורה, ועיין בהגהות ר"א יפהן ז"ל.

[4] בהקדמה לשב שמעתתא הקשה על מה שמצינו (בשבת ק"ל) על הפסוק וישמע משה את העם בכה למשפחותיו, שדרשוהו שבכו על עסק משפחות שנאסרו בעריות. ולכאורה מן התורה היו מותרין, דכקטנים שנולדו דמי - והמשך חכמה תירץ שבכו על איסורן מכאן ולהבא בעריות, ועיין בסמוך. והביא בשם המהר"ל שבגירות בעל כרחו, כמו שהיה במתן תורה שכפו עליהן הר כגיגית, לא נעשים כקטן שנולד. והביאור על פי חגיגה (ג.) שגרים נקראו נדיבי עמים, ופרש"י שהתנדב עצמו לקבל מצוות, ומשמע שמי שנעשה בעל כרחו אינו ככל גרים. והגרנ"ט (בכתובות י"א) כתב לפי השיטות שהיה לעם ישראל שם ישראל קודם מתן תורה, הרי כל הגירות היתה רק לקבל קדושת ישראל, ואילו מה שגר נעשה כקטן שנולד הוא רק מפני שנעשה רק עתה ישראל, ולכן בגירות שבמתן תורה לא נעשו כקטנים שנולדו.

[5] החתם סופר כתב: מעולם נצטערתי לידע מהיכן המקור שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ובבעל הטורים (דברים כ"ד י"ז) דייק מדכתיב גר יתום, משמע שכל גר יתום הוא, כיון שאין לו אב כי הוא כקטן שנולד עתה. ובמשך חכמה (שמות) למד מדכתיב שובו לכם לאהליכם, ואף שהיו נשואין לקרובותיהן, הותרו לחזור להם. ומכאן ראיה שהם כקטנים שנולדו, ועיין בהערה לעיל.

[6] לענין אח משומד, דייק הריטב"א שזוקק את היבמה, שהרי לא הוזכר אח משומד במשנה יחד עם אחיו משפחה ונכרית. אך הביא משם רבי יהודאי גאון שהדבר תלוי, שאם היה מומר בעת נשואי אחיו הוא לא זוקק, אך אם השתמד אח"כ זוקק. וכן כתב במרדכי ובשפ"א ועוד. ובאור זרוע (סי' תר"ה) הסיק להלכה, דקי"ל מיתה מפלת, ולכן, אף כשהשתמד אח"כ אינו זוקק. ובחזו"א (קי"ח ב) נקט שאין הדבר תלוי במחלוקת לענין נאסרה. עיין במילואים לריטב"א (סימן י"ד) שהביא עשרה טעמים ושיטות להלכה.

[7] הרשב"א פירש דפשיטא, שהרי דרש לקמן בבן פסול דפוטר מיבום דדרשינן אין לו עיין עליו. אך הריטב"א הקשה דאדרבא, מדבעינן ריבוי לבן פסול, אם כן מאי פשיטא באח פסול שזוקק. ועוד הקשו הראשונים, דלקמן בעינן רבוי לאסור אחותו מחייבי כריתות, ומשמע שלא פשיטא שהיא אחותו. ועיין בתוס' וברמב"ן מש"כ ליישב.

הנך תרתי דדמיין להדדי [אלה השתים, אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב, שדומות זו לזו] כחדא חשיב להו [כאחת מונה הוא אותן], והא שיתסרי [והרי שש עשרה]. והוסיף: והא [והרי] מכל מקום לדידי חזיין לן דכתיבן לאיסורא [אני עצמי ראיתי אותן שהן כתובות לאיסור]! אמר ליה [לו]: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אי הוה כתיב להיתירא, מי הוות סמכת עלייהו [אם היה כתוב ברשימה ההיא להתיר, האם היית סומך עליהן]? שמר בריה [בנו] של רבנא מי חתים עלייהו [האם חתום עליהן]? שהרי היתה זו רק רשימה כתובה שייחסו לו. השתא נמי דכתיב לאיסורא [עכשיו גם כן שכתוב לאיסור] לאו [לא] מר בריה [בנו] של רבנא חתים עלייהו [חתום עליהם] ואין לסמוך על כך.

תני דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' חייא: דור שלישי שבבנו ושבבתו, כלומר, בת בן בנו, ובת בת בנו, וכן בנכדי בתו, ודור שלישי שבבן אשתו ושבבת אשתו — הרי זו אסורה משום שניה, וכן דור רביעי שבחמיו ושבחמותו אם אמו של חמיו, ואם אמה של חמותו — הרי הן אסורות משום שניה. שאיסור אשה ואמה חל מדברי סופרים גם על אם אם אמה, ארבעה דורות.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מאי שנא [מה שונה] בדרך מנייתו את הדורות למעלה (בחמיו וחמותו) דקחשיב לה [שהוא מונה אותה] את אשתו כאחד הדורות הללו (אשתו, אמה, אם אמה, אם אם אמה) ומאי שנא [ובמה שונה] למטה לגבי דור שלישי בבנו ובתו דלא קחשיב לה [שאיננו מונה אותה] את אשתו בחשבון דורות אלה ומונה את הדורות חוץ ממנה, דור שני ושלישי. ומשיבים: למעלה, דאיסורא [שהאיסור] מכח אשתו קא אתי [הוא שבא], שהרי אינן אסורות משום קירבת הדם שלו אליהן, אלא מצד קירבת אשתו — לכן קחשיב לה [מונה אותה], ואילו למטה, דאיסורא לאו [שהאיסור לא] מכח אשתו קאתי [הוא שבא] — לא קחשיב לה [אינו מונה אותה].

ומקשים: והא [והרי] בן אשתו ובת אשתו, שגם שם איסורא [האיסור] מכח אשתו קאתי [הוא שבא], ולא חשיב לה [ואינו מונה אותה]! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה] שלשה דורות למטה דידיה [שלו] של בנו ובתו ולא חשבה [מנה אותה] מהטעם שאמרנו, תנא נמי [שנה גם כך] שלשה דורות למטה דידה [שלה] ולא חשבה [מנה אותה] ביניהם כדי לשמור על סגנון אחיד בדברים.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אותן שניות שנשנו דבי [בבית מדרשו] של ר' חייא, האם יש להן הפסק או אין להם הפסק? כלומר, האם הכוונה שנאסרו רק אלה, או, שנאסרו גם דורות נוספים למעלה ולמטה מהן?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה לכך ממה שאמר רב: ארבע נשים יש להם הפסק, ותו לא [ולא עוד], משמע שלכל השאר אין הפסק. ודוחים: דלמא כי קאמר [שמא כאשר אמר] רב — היה זה רק לההיא מתניתא [לאותה ברייתא] שאליה התייחס, ולא לכל השניות. ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה מברייתא זו עצמה, שנאמר בה: שלישי שבבנו ורביעי שבחמיו, ונדייק: שלישי ורביעי — אין [כן], טפי [יותר] — לא! ודוחים: דלמא [שמא] הכוונה היא משלישי ואילך, מרביעי ואילך.

א בנושא קרוב אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: חזי מר האי מרבנן דאתא ממערבא [יראה אדוני אחד החכמים שבא מארץ ישראל] ואמר: בעו במערבא [שאלו שאלה זו בארץ ישראל] האם גזרו שניות בגרים או לא גזרו שניות בגרים?

אמר ליה [לו] רב נחמן: השתא [עכשיו, הרי] ומה ערוה גופא [עצמה] אי לאו [אם לא] מפני הטעם שלא יאמרו הגרים הללו בתמיהה שהם באין מקדושה חמורה לקדושה קלה, שלכאורה מותרים הם כיהודים בדברים שנאסרו בהם בהיותם גוים, לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] ומתירים לגר לשאת כל אשה מקרובות משפחתו שנתגיירו, משום שהגר שנתגייר נחשב כתינוק שנולד, וכל קשריו המשפחתיים הקודמים אינם נחשבים — שניות מיבעיא [נצרכה] לומר שלא גזרו בהן?! כיצד אפשר לומר שיגזרו בהן חכמים?

אגב כך אמר רב נחמן: גרים, הואיל ואתו לידן [ובאו לידינו], כלומר, כיון שעוסקים אנו בסוגיה זו של קירבת משפחה לגביהם, נימא בהו מלתא [נאמר בהם דבר] הלכה: אחין מן האם שהם שניהם גרים — לא יעידו יחד בבית דין, ואם העידו — עדותן עדות. גרים שהם אחין מן האב — מעידין לכתחלה משום שקירבה מצד האב איננה נחשבת כקירבה גמורה לגבי גויים. אמימר אמר: אפילו אחין מן האם נמי [גם כן] מעידין לכתחלה.

ואם תשאל ומאי שנא [ובמה שונה] הדבר מעריות, שאוסרים לגר לשאת את אחותו בת אמו? יש להבדיל: ערוה לכל מסורה, דיני עריות מסורים בידי הכל, שהרי כל אדם בוחר לעצמו אשה, ויש לחשוש שמא יבואו לבחור באותן נשים האסורות להם גם באותן שאינן גרות, ולא יבינו את ההבדל, מה שאין כן עדות, שלבית הדין היא מסורה, ובית הדין יודע להבחין בדברים ולא יבואו להחליף, כי לאמיתו של דבר גר שנתגייר — כקטן שנולד דמי [נחשב] וכל קשרי הקירבה הקודמים אינם נחשבים כלל.

ב משנה מי שיש לו אח מכל מקום מכל סוג שהוא — זוקק האח הזה את אשת אחיו ליבום, ואותו אח — אחיו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו אח שנולד מן השפחה או מן הגויה, שאיננו נחשב כאח. וכן מי שיש לו בן מכל מקום מכל סוג — אותו בן פוטר את אשת אביו מן היבום ומן החליצה, שהרי אין חיוב ייבום וחליצה אלא כאשר לא היו למת ילדים כלל. וחייב אותו בן על מכתו ועל קללתו של אביו, שאם היכהו או קיללו חייב מיתה, ובנו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה או מן הגויה, מפני שאינו נחשב כבנו.

ג גמרא שואלים: מה ששנינו שאח מכל מקום זוקק לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]? אמר רב יהודה: לאתויי [להביא, להוסיף] ממזר, שאם יש לו אח ממזר גם הוא נחשב אחיו. ותוהים: פשיטא [פשוט] הלא אחיו הוא! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר], לילף [ללמוד] אחוה אחוה מבני יעקב, וכמו שלמדנו לעצם דין הייבום, ומה להלן בבני יעקב — כשרין ולא פסולין, אף כאן לדיני ייבום נאמר שחייבים בכך רק כשרין ולא פסולים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאחיו הוא לייבום.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כן באמת גם כן] שאח פסול לא יזקוק את אשת אחיו לייבום? ומשיבים: כיון שלענין יבום מיפטר נפטר [פוטר] הוא את האשה, שאם היה לבעלה בן, אפילו ממזר, פטורה היא מייבום,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Those two, the wife of a father’s father’s brother and the sister of a father’s father, are similar to each other and are counted as a single case, and so there are sixteen. The Gemara restates Rav Hillel’s challenge to Ameimar’s opinion: But in any case I myself saw them written as prohibited. Rav Ashi said to Rav Hillel: And according to your reasoning, if in the list it was written that they were permitted, would you have relied on that? Is the signature of Mar, son of Rabbana, signed on it? Although you saw the list, you don’t know for certain who wrote it. Now too, that it is written that they are prohibited, the same holds true; the signature of Mar, son of Rabbana, is not signed on it, and so it cannot be relied upon to reject the opinion of Ameimar.

§ One of the Sages of the school of Rabbi Ḥiyya taught: The third generation from one’s son and one’s daughter, i.e., one’s great-grandchildren, and the third generation from his wife’s son and his wife’s daughter, i.e., one’s wife’s great-grandchildren, are all forbidden as secondary forbidden relationships. So too, the fourth generation from his father-in-law and from his mother-in-law, i.e., his wife’s great-grandmothers, are prohibited as secondary forbidden relationships.

Ravina said to Rav Ashi: What is different between the generations above, referring to his wife’s great-grandmothers, such that the Sage counts his wife as one of the generations and refers to them as the fourth generation, and what is different with regard to the generations below, referring to his great-granddaughters, such that he did not count his wife and referred to them as only the third generation? The Gemara answers: When counting above, the prohibition stems from his wife, as they are not his blood relatives but his wife’s. Therefore, she is counted. When counting below, however, the prohibition does not stem from his wife, as they are his own blood relatives, and so she was not counted.

The Gemara objects: But he includes the granddaughter of his wife’s son and his wife’s daughter in his list of those forbidden due to his wife, yet he does not count her and refer to this as the fourth generation. The Gemara answers: Since he already taught three generations below himself, i.e., his own great-granddaughter, and there he did not count from his wife because it is his own blood relative, he taught three generations below his wife and did not count her. Instead, he referred to her great-granddaughter also as three generations below to maintain the uniform style of his words.

Rav Ashi said to Rav Kahana: Do those secondary forbidden relationships taught by one of the Sages of the school of Rabbi Ḥiyya have a conclusion, or do they not have a conclusion? Are those specified cases alone forbidden, or are all generations above and below also forbidden?

Come and hear that which Rav said: Four women have a conclusion. This implies that it is only these four and no more. The Gemara rejects this: Perhaps when Rav said this he was referring only to the relationships listed in the baraita and not to all cases of secondary relationships. The Gemara suggests: Come and hear from the baraita itself, which states: The third generation from his son and his daughter and the fourth generation from his father-in-law and mother-in-law. This implies that with regard to the third and the fourth generations, yes, they are forbidden; but more than that, no. The Gemara rejects this: Perhaps this means from the third onward and from the fourth onward. The Gemara does not resolve this issue.

§ Rava said to Rav Naḥman: Did the Master see this one of the Sages who came from the West, Eretz Yisrael, who said: In the West they asked whether the Sages issued a decree prohibiting secondary forbidden relationships for converts, or whether they did not issue a decree prohibiting secondary forbidden relationships for converts?

Rav Naḥman did not answer whether he had seen this Sage, but said to him: Now, with regard to all the forbidden relationships themselves, were it not for the fact that if converts would find that as Jews they were permitted to enter into relationships that were forbidden to them as gentiles and would say that they went from a state of more stringent sanctity as gentiles to a state of lesser sanctity as Jews, then the Sages would not have decreed to prohibit these relationships. Without the rabbinic decree it would have been permitted for a convert to marry even a close female relative, even his twin sister, who also converted. This is because a convert has the legal status of a newborn, with no family ties. Is it necessary to state that the Sages did not extend that decree to include secondary forbidden relationships? The purpose of the rabbinic prohibitions is to protect the Torah prohibitions, but in the case of converts this particular Torah prohibition does not apply.

Rav Naḥman said: Since the issue of converts and their relatives has come to hand and is the topic of discussion, let us say a matter of halakha: Maternal half brothers who both convert may not testify together as a pair of witnesses before the court, but if they did testify, their testimony is valid. Although blood relatives are invalid as witnesses, converts are considered as though they have no relations. Paternal half brothers who both convert may testify together ab initio, since the halakha does not consider paternal half brothers of gentiles to be true relatives. Ameimar said: Even maternal half brothers may also testify together ab initio.

In what way is this case different from forbidden relations, where a convert may not marry his maternal sister due to rabbinic decree? The halakhot of forbidden relations are handed over to all, and every individual chooses his own wife. Therefore, the Sages issued a decree to prevent confusion between the status of a convert and that of a born Jew. However, testimony is handed over to the court, and the court knows to distinguish between the status of a born Jew and that of a convert. And the legal status of a convert who just converted is like that of a child just born, and all previous family ties become irrelevant.

MISHNA: In the case of anyone who has a brother of any kind, that brother creates a levirate bond causing his yevama to be required to perform levirate marriage if the first brother dies childless. And he is his brother in all respects, except for one who has a brother born from a Canaanite maidservant or from a gentile woman, as these do not have the legal status of brothers. Similarly, in the case of anyone who has a child of any kind, that child exempts his father’s wife from levirate marriage, since his father did not die childless. And that child is liable to receive capital punishment if he strikes his father or curses him. And he is his child in all respects, except for whoever has a child born from a Canaanite maidservant or from a gentile woman, as these do not have the halakhic status of children.

GEMARA: The Gemara asks: With regard to the statement that a brother of any kind causes his yevama to be required to perform levirate marriage, what additional case does this come to add? Rav Yehuda said: This adds the case of a mamzer, who, notwithstanding his status, is considered a brother. The Gemara wonders: But isn’t that obvious? He is his brother. The Gemara explains: This is necessary lest you say: Let us derive a verbal analogy between the word “brother” stated in the verse with regard to levirate marriage and “brother” stated with regard to the children of Jacob. Just as there, Jacob’s children are of unflawed lineage and not of flawed lineage and are not mamzerim, so too here, one might think that only brothers of unflawed lineage and not brothers of flawed lineage, i.e., mamzerim, obligate the yevama in levirate marriage. Therefore, this teaches us that a mamzer is considered a brother for the purposes of levirate marriage.

The Gemara asks: And say that is indeed the halakha. Perhaps a brother who is a mamzer does not obligate his yevama in levirate marriage. The Gemara answers: Since with regard to levirate marriage, if the husband had a child who was a mamzer he would exempt the wife from levirate marriage,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינן פשיטא אחיו הוא. קשיא לן, מאי פשיטותא הא איצטריך קרא לחייבי כריתות לקמן בשמעתין (יבמות דף כ"ג) וקס"ד נמי למעוטינהו משום בת אשת אביך ואיכא למימר ההיא לר' יוסי ב"ר יהודה דפריך דנדרוש בת אשת אביך הכי ומיעוטא לעריות דווקא הא לרבנן א"נ לר' יוסי בעלמא כגון זיקה דיבום פשיטא דאחיו הוא ומסברא ידעינן.
ולי נראה דהאי פשיטא לאו דווקא מנפשיה אלא פשיטא לענין יבום דכיון דאחיו הוא דקיימא לן בכל מקום כל מי שיש לה קדושין אין הולד כמוה כמו שהוא שנוי במשנה בסוף (פרק ג') דקדושין (דף ס"ז) והתם בכללא הוא וכיון דתנינא דאחיו הוא פשיטא דמיבם וכי הא פריך בפרק כל שעה בפסחים בדף כ"א ע"ב [גבי אסור בהנאה].
והאי דלא בעי אמתניתין דמי שיש לו בן מכל מקום וכו' פשיטא אלא בעיא מאי טעמא משום דלא פשיטא היא אלא מבן הוא דנפקא לן לאח ולא רצה לשנות את הלמד מבן ולהניח בן המלמד לאח ואלמלא קרא דבן הוה אמינא אח פסול לא זקיק מבני יעקב וכיון דמזקק לא זקיק לענין מפטר נמי לא פטר.

ובנו לכל דבר ליורשו וליטמא לו. ובירושלמי (ב,ו) אפילו לפריה רביה ולשניה, והאי דלא בעיא בה פשיטא כדבעינן גבי אחיו משום דאיידי דקתני רישא הכי תני סיפא אי נמי גבי בן לאו פשיטא הוא דכיון דבעבירה נולד לו סד"א לא קיים בו מצות פריה ורביה ושניות לא גזרו בו ואפילו ליורשו וליטמא לו לא יהא כבנו, קמ"ל.

הא דאיבעיא ליה לרב אשי בשניות דבי ר' חייא יש להן הפסק. נראה מדברי רש" ז"ל (ד"ה תא שמע) דאפילו אשלישי שבבנו ושבבתו קא מיבעיא ליה. ואינו מחוור דאם כן האיך לא פשט ליה לאיסורא מכלתו דאין לה הפסק כדתניא (לעיל יבמות כא, ב) וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סכוף כל הדורות. והשתא כלת רביעי שבבנו אסורא רביעי שבבנו ממש שריא. ונראין דברי הרמב"ן נר"ו (לעיל שם בד"ה כי קאמר), שפירש דשלישי שבבן אשתו ובת אשתו ורביעי שבחמיו וחמותו קא בעי הא דזרעו לאו, ובירושלמי גרסינן אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל. ואיכא מאן (ר"ח מובא ברמב"ן) דפסק בהו לכולא דשניות דרבנן נינהו וכיון דלא איפשיטא הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ובספר יראים (השלם סי"ט) פסקו לחומרא.

מתניתין מי שיש לו אחר מ"מ זוקק את אשת אחיו ליבום וכו'. לרבינו שרירא ז"ל יבמה שנפלה לפני מומר כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתענגא עד דחליץ לה אותו מומר. וכתב רב יהודה אי כדנסבא בעל הוה יבם מומר, לא בעיא חליצה מיניה, ואם היה בעל מומר וישבה תחתיו באונס ומת בהמרותו בלא בנים, אינה זקוקה ליבום, דהא לאו אחיו הוא, ואינה נמי זקוקה לחליצה (כ"ה בשמם בספר העיטור ח"ב שו). וצריך תלמוד דהא לא מפקינן אלא ולד שפחה ונכרית, ועוד דמומר אף על פי שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין, וכדאמרינן לקמן בפרק החולץ (יבמות מז, ב) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא אמר ר' יוסי בר חנינא דאי הדר ביה ישראל מומר הוי ואי קדיש בת ישראל קדושיו קדושין, ואמרינן נמי בשלהי פרקין קמא (טז, ב) עכו"ם שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרת השבטים הוא. והא דאמר שמואל לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים, לאו למימר דישראל שנעשה עכו"ם גמור ועובד עבודה זרה שאין חוששין לקדושיו, אלא אותן בלבד הוא שעשאום כעכו"ם גמורים מתחלתן והפקיעו קדושיהן. וכיון שיש להם קדושין, זיקה נמי יש להן כדמשמע בהרבה מקומות, דכל דקדושיו קדושין זיקתו זיקה. וכל שכן שאשתו הנשואה לו בקדושה, שאם המיר לאחר זמן זיקת האח הכשר לא נסתלקה ממנו ממנה. כנ"ל וצ"ע. (ועיין ריטב"א ומאירי כאן).

פשיטא אחיו הוא. פירוש לאו מנפשיה איפשטא להו, אלא מבן הוא דאיפשוט, דכיון דבבנו הוא דכתיב אין לו עיין עליו, אם כן פשיטא דאחיו הוא וכדאסיקנא מדפטר פטור מיזקק נמי זקוק והיינו דלגבי בנו (להלן בעמ' ב) איבעיא לן מאי טעמא והכא אמרינן פשיטא.

והא דאמרינן ואימא הכי נמי. כלומר דנגמר אחוה אחוה מבני יעקב הכי קאמר, ואימא ותיתי גזירה שוה ותיפוק דלאו אחיו הוא לענין יבום, ופרקינן דכיון דבנו הוא אפילו לענין יבום אחיו הוא נמי אפילו לענין יבום כן נ"ל.

שניות דר' חייא יש להם הפסק או לא נר' מפרש"י ז"ל שאפי' משלישי שבבנו ושבבתו מיבעי' ליה ואינו נכון בעיני רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דא"כ ליפשוט ליה לאיסור שהרי אפי' כלת בנו גזרו עד סוף כל הדורות כדאית' לעיל וכ"ש דורות של בנו ובתו ממש ועוד דהא למעלה אם אמו אין לה הפסק וכן אבי אביה לדידה והוא הדין למטה בבנים וכן אמר בירוש' אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל לכן פי' הוא ז"ל דאשלישי ורביעי שבאשתו מבעי' לי' וכיון דלא איפשיט' הוה לי' ספקא דרבנן ולקולא ולהאי פי' ק"ל הא דאמרי' ת"ש שלישי ורביעי שלישי ורביעי אין טפי לא היכי מצי דייק הכי דהא קתני רישא שלישי שבבנו ובתו וע"כ לא הוי דווקא ותלמודא נמי היכי דחי לה בלשון דילמא וי"ל דאדרב' מאן דקבעי לה סבר דאי לאו דשלישי ורביעי דסיפא דווקא לא הוה תני האי לישנא שאינו דוקא אלא משו' סיפ' דהוי דוקא נקט ג' דריש' בלאו דוקא ודחי דדילמא כל שלישי ורביעי דקתני לאו דוקא וסיפא דומיא דרישא שסמ' תנא בלישנא משום דברישא ע"כ לאו דווקא שמעינן לסיפא דלא הוי דוקא:

שניות מיבעיא ליה יש לפרש שהן רחוקות ולדידהו נמי שרי בעכו"מתן מיבעיא הא איכא דבעכו"מתן אסרי שניות כגון הנוצרים הללו אסרי להו עליהו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ויש לפרש שניות שהן רחוקות מאד ואין איסורן אלינו אלא משו' קדושה והרחק' מיבעיא דלא אסרי עלייהו ואפי' אסירי בעכו"מתן דאי בשניות אסירי מהאי טעמא שלא יאמרו באנו מקדושה חמור' לקדושה קלה ראוי היה לאסור עריות ממש עליהם בלאו האי טעמא והפי' הראשון נר' נכון יותר וכיון שלא גזרו שניות אפי' על הגרים עצמם כ"ש שלא גזרו בהם עלינו נושא אדם אשה גיורת ואם אמה או בת בתה ושאר כל השניות וכדכתב הרמב"ם ז"ל:

מאי שנא גיר שנתגייר כקטן שנולד דמי פי' אכולה מילת' יהבינן טעמא והא דשרי' בעריות היינו אפי' במה שנוהגי' שפוסלין להעיד בעכו"מתן דלגבי הא מילת' ליכ' למיחש שיאמרו באנו מקדושה חמורה לקדוש' קלה ובאיסור עריות הוא דאיכא למימר הכי ושורת הדין הוא דבעכו"מתן כשרין להעיד דבר תורה כדאמרי' בסנהדרין בן הנהרג מפני קרוב וכ"ש בממונו וכיון דכן אין לחוש בזה לעכומ"תן כשנתגיירו וכן דעת מהר"ם ז"ל וא"ת ומעיקר היכי פרכי' מ"ש הערו' דהא שנא ושנא דבעדות ליכא למי' שהא יאמרו באנו מקדוש' חמורה וכו' וי"ל דקושי' מאותם עריות דליתנהו בעכו"מתן וגזרו בהם בגירותן משום דילמא אתי לאחליפי בישראל כדאיתא בפ' נושאין וכן נראה מפרש"י ז"ל:

מתני' מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו לייבום ואין צריך לומר פי' אותו האח הממזר זוקק את אשת אחיו לייבום ואין צריך לומ' אם המת הזה ממזר והכי מוכח האי פי' מסיפא דקתני מי שיש לו בן ממזר פטר את אשת אביו וכי היכי דפוטר דסיפא קאי על הממזר ה"ה לזוקק דרישא ומיהו חייבי לאוין הוא דממזר אסור בבת ישראל וחולצת ולא מתייבמ' ואחיו היא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן בת העכו"מז וש"מ דדוק' אחיו' שיש לו מן השפחה ומן בת העכומ"ז דלא חשיב אחיו כלל דולד כמוה הא אחיו משומד זוקק את אשתו לחליצה ולייבום וזוקקי' ואעפ"י שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושי' (דאי) משום דפלח לעבודת כוכבי' ואי לאו דלאו אחיו הוא היה זוקק לייבום וכן כתבו מקצת הגאוני' ז"ל ומיהו הדבר מתמי' מי שעובד עבודת כוכבי' ובועל בת עכו"מז ועובר על כל התורה היאך מקיים זרע לאחרים והיאך מקיימי' לו זרע שלא ימחה שמו בישראל ראוי היה לומ' שלא תהא אשתו עולה לייבום ולא לחליצה כלל ואשכחן בפ"ק דגזרו עליהם שיהיו כעכו"מז לכל דבריהם משום בה' בגדו כי בנים זרים ילדו וכ"ש מי שכופר בכל התורה בפרהסיא אלא דהת' לא גזרו אלא על אותם עשרת השבטי' א"כ כ"ש באלו שהיה לנו לומר שאינם בבל הקמת זרע מן התורה ואע"ג דכתי' להקים לאחיו שם בישראל ההוא בישר' דרשי' לקמן במכילתי' לדרש' אחרינ' ובפ"ק דקדושי' אלא דאנן לית לן למדרש טעמא דקרא וכיון דמשומד שקדש את בת ישראל וקדושיו קדושי' וישראל זוקק חשיב לייבום וזוקקין לה צריך חליצה מיהת דחזינן לרב יהודה גאון ז"ל שכתב אי כד נסבא בעל הוה יבם משומד לא בעיא חליצה מיניה ואם היה בעל משומד וישבה תחתיו באונס ומת בשמדותו בלא בנים אינה זקוקה לייבום דהא לאו אחיו הוא ואינה זקוקה לחליצה ע"כ וראוי להחמיר ובנו לכל דבר אמר בירושלמי בנו הוא לכל דבר אפי' לפריה ורביה ולשניות פירוש שגזרו בבניו ובכלותיו משום שניות:

גמר' פשיטא אחיו תנן קשה להו לרבנן ז"ל היכי פשיט' לי דהא אצטריכי' לרבוייא בה פסול מדכתב בן אין לו עיין עליו ולקמן נמי באיסור אחותו אצטרי' מולדת חוץ לרבות אחותה מחייבי כריתות ויש מי שתירץ דלאו מסברא פשיטא לן משום דהא תנינן במ' קדושין דכל שיש לאחרים עליה קדושים הולד אחר הזכר ואשכחן בתלמודא דאמר פשיטא בה"ג ומהדברים דאצטריך דאע"ג דבן ואח הוא לשאר דברים הוה ס"ד דלענין ייבום לא חשיב אח ולא גמרי מבן אין לו נמי דאדרבה ניגמור אחוה אחוה מבני יעקב. ופי' תלמודא ואמ' ה"נ ופרקי' מדלענין ייבום מפטר פטר מיזקק נמי זקיק פירוש דסברא היא דלא נעביד הא ג"ש ונגמור מבן אין לו דכיון מקיש זרע דממזר הוי בר הקמה דיבם נמי שבא להקים זרע שאפי' הוא ממזר יהא בר הקמה:

מעידין לכתחלה. ומ"ש מעריות ופי' הקונט' דלקמן אמרי' נשא אחותו מן האם יוציא והכא אמרי' מעידין לכתחלה. ותימה לשני שנא ושנא דגבי עדות לא שייך האי טעמא דשמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ולהכי מעידין אבל גבי ערוה יוציא שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וי"ל דקא בעי משום דאמרינן לקמן טעמא משום דאתי לאחלופי ואם כן היה לנו לגזור בעדות כמו ערוה:

יבום מפטר פטר. מדאמרינן לקמן ובן אין לו עיין עליו ואיירי הכא תלמודא כאילו ידע הדרשא דלקמן אע"ג דלקמן קאמר מכל מקום לאתויי מאי כן דרך התלמוד בכמה מקומות:

תני ר"ח שלישי שבבנו וששבתו וכן בבן אשתו ובבת אשתו שני', רביעי שבחמיו ושבחמותו שני' א"ל רבינא לר"א מ"ש למעלה דקחשיב לה לאשתו ומ"ש למטה דלא קחשיב לה לאשתו למעלה דאיסורא מכח אשתו קאתי חשיב לה למטה דאיסורא לא מכח אשתו קאתי לא קחשיב לה. והא בן אשתו ובת אשתו דאיסורא מכח אשתו קאתי ולא קחשיב לה. והא בן אשתו ובת אשתו דאיסורא מכח אשתו קאתי ולא קחשיב לה, איידי דתנא שלשה דורות למטה דידיה ולא חשבה תנא ג' דורות למטה דידה ולא חשבה:

א"ל ר"א לר"כ שניות דבי ר' חייא יש להן הפסק או לא ת"ש דא"ר ד' נשים יש להן הפסק או לא ת"ש דא"ר ד' נשים יש להן הפסק ותו לא, דילמא כי קאמר רב בשניות דהאי מתניתא קאמר, ת"ש שלישי ורביעי אין טפי לא, דילמא משלישי ואילך ולא איפשיטא וק"ל והא איכא בדורותיהן ערוה דאורייתא ומ"ש הני מאם אמו ומאשת אבי אביו ומכלת בנו דפשיטא להו ולא קא מבעי' להו ותו אמאי לא פשיט לי' ממאי דתניא כלתו ערוה כלת בנו שני' וכן אתה מוצא בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות והשתא י"ל כלת רביעית שבבנו דע"י קידושין מיקרבא לי' איסורא, ואין לה הפסק כלת רביעית שבבתו דקורבא דממולא לא כ"ש דאסורא ולא יהא לה הפסק:

א"ל רבא לר"נ חזי מרהאי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר בעי במערבא גזרו שניות בגרים או לא, פי' אם הי' נשוי אם אמו ונתגייר חייב להוציאה או לא, א"ל השתא ערוה גופא אי לאו שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא גזרו בהו רבנן שניות מבעי', פי' דגר שנתגייר קטן שנולד דמי ואפי' עריות דאורייתא שריין לי' אלא שחכמים גזרו שלא יאמרו דגוים מוזהרים על העריות כישראלים:

אר"נ גרים הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא אחים מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות, אחים מן האב מעידים לכתחילה פי' שאין אבות לבני נח דרחמנא אפקרי' לזרעי' כדכתיב וזרמת סוסים זרמתם מה' קורבת קרבת אב אינה ורבה אמימר אמר אפי' אחין מן האם נמי מעידין לכתחילה פי' דקס"ד גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומ"ש מערוה פי' דאמרינן לקמן בפ' הנושא גר שהי' נשוי אחותו מן האם יוצא עדות לב"ד מסורה ערוה לכל מסורה פי' שהכל נושאים נשים והילכך אי שרית לקיומה אתי למשרי עריות בישראל דכ"ע לא ידע דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי אבל עדות לב"ד מסורה וא"נ מכשרת עדות אחים גרים לא אתי לאכשורי אחים ישראל דב"ד יודעים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי:

מתניתין מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו לייבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הנכרית או שיש לו בן מ"מ פוטר אשת אביו מן ען היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית:

מ"מ לאתויי מאי אר"י לאתויי ממזר פשיטא אחיו הוא מ"ד נליף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרים ולא פסולים אף הכא נמי כשרים ולא פסולים קמ"ל ואימא ה"נ מדלענין יבום מיפטר פטר מיזקק נמי זוקק:

תוס' ד"ה ערוה לכל מסורה כו' והכא משמע דטעמא משום דאתי לאחלופי כו' עכ"ל פירוש דלענין עדות לא שייך טעמא דשמא יאמרו באנו מקדושה כו' דעדות קרוב מותר בעובד כוכבים כדאיתא בפרק ד' מיתות וכן פירש הנ"י בשמעתין:

בתוס' בד"ה ערוה לכל כו' מן האב ולא מן האם כ"ע כו' ואמאי שרי התם מן האב ומן האם כו' עכ"ל ומהא דאסור מן האם ולא מן האב ושרי מן האב ולא מן האם לכ"ע ל"ק להו דאכתי לא אסקי אדעתייהו איסורא דבתרוייהו אינו מן האם אלא מן האב לרע"ק אשת אביו ולר"א אחות אביו אבל הא ודאי קשיא להו שפיר דאי שייך שמא יאמרו במן האם ולא מן האב לכ"ע אמאי שרו התם מן האב ומן האם דמשום דגם הוא מן האב לא עדיף ושייך ביה ודאי שמא יאמרו אבל משום אחלופי ניחא כו' כמ"ש התוס' וק"ל:

רש"י בד"ה שפחה ונכרית וולדה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ערוה כו' מן האב ומן האם. ונ"ב פירוש אפילו תאמר דמן האב לא נאסרו בני נח ולא שייך ביה שמא יאמרו ומשום הכי אינה אסורה אלא כשהיא אשת אח מן האם ואם כן מן האב ומן האם שרי אלא בודאי משום איחלופי כו' ושייך לומר בתר אב שדי ומשום יאמרו ליכא למיסר לפי האמת משום דאשת אח שרי לבני נח בכל ענין וק"ל. בא"ד ומן האב יקיים כצ"ל:

בד"ה פשיטא כו' אישות לאביך בה. נ"ב אף שלפי האמת לא ממעטינן מכל מקום התנא בא להשמיע לנו שלא תטעה וק"ל:

גמרא אפילו אחין מן האם נמי מעידין לכתחלה ומ"ש מעריות כו'. לכאורה מכאן סתירה להרמ"א בחו"מ סי' ל"ג סעיף ב' דקרובי האם אינן פסולין לעדות אלא מדרבנן דא"כ שנא ושנא וכמו דל"ג בהם שניות מה"ט:

רש"י ד"ה שניה. הילכך אמם שניה. כצ"ל:

גמ' הואיל ואתו לידן. שבת פא ע"ב וש"נ:

ובנו לכל דבר כתב הרשב"א בחידושיו גרסי' בירושלמי בנו הוא לכל דבר אפי' לפריה ורביה ולשניה לומר שאעפ"י שנולד בעבירה גזרו ביה שניות וקיים ביה נמי מצות פריה ורביה עכ"ל וכ"כ מור"ם בא"ה סי' א' דהיה לו בן ממזר קיים פריה ורביה:
ודע דנסחת הירוש' שבידינו כך היא ר' אבון בעי ובנו לכל דבר אפי' לפריה ורביה ולשניה. וראיתי להרב קרבן העדה פי' נשים מהירושלמי שבא לידי מקרוב וז"ל כתב הרמ"א הי"ל בן ממזר וכו' וקשה הא מיבעיא ליה לר' אבון וספיקא דאוריתא לחומרא ולא קיים ה"ל למפסק וגרם לו שלא עיין בירושלמי רק בב"י שכתב סוף דברי הירושלמי ולא כתב ראשיתו דמיבעיא ליה לר' אבון גם הרשב"א בחידושיו וכו' ולא כתב שאבעיא היא ואפשר שלא בא אלא לפרש דברי הירושלמי וצ"ע עכ"ל ולי ההדיוט הדבר פשוט דהרשב"א והריטב"א ודעמיהו לא גרסי בירושלמי ר' אבון בעי רק גרסי בפשיטות ובנו לכל דבר אפי' לפריה ורביה ולשניה. ותו לא וכן מוכח בבירור מדברי הרשב"א בחידושיו וגם מדברי הריטב"א שהביא מרן [ובחידושיו שנדפסו מקרוב אין הלשון כמו שהביא מרן ע"ש] מוכח הכי בהדיא, ומור"ם תנא דווקנא הוא ולא חש לנסחת הירושלמי שבידינו כאשר מרן ז"ל לא חש לה דנסחת רבוואתא קמאי עיקר. ומכאן תשובה על הרב הנז' במאי דשפר קדמיה לדחות גירסת הרשב"א בחידושיו והריטב"א שהביא מרן דגרסי בירושלמי ולשניה ופירשו דגזרו ביה שניות כלומר דסד"א דרבנן לא גזרו בנולד בעבירה והרב הנז' הקשה ובחר לגרוס לא שאניא בין וכו'. ואין לנו אלא נסחי דווקני של הראשונים כי נסחתנו ובפרט בירושלמי מוטעית כידוע. ומה שהקשה לק"מ ופשוט ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף שם בא"ה סימן א' בס"ד. והרי"ף והרא"ש שלא הביאו הירושלמי הזה אפשר דהיה פשוט בעיניהם דכיון דתנן ובנו לכל דבר ממילא ידענו דקיים פריה ורביה. ואפשר שזה טעם הרב הנמקי שהוא מחבב דברי הריטב"א והכא השמיטם להיות הדבר פשוט ועמ"ש וצדדתי שם בברכי יוסף בס"ד:

הנך תרתי דדמיין להדדי. אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב שהן צד אחוה דאב ולמטה דידהו ערוה: שלישי שבבנו. בת בן בנו דהא בת בנו ערוה: ושבבתו. בת בן בתו שהרי בת בתו ערוה הלכך בת בן בתו שניה וכן בת בן בנה של אשתו או בת בן בתה: רביעי שבחמיו. דור רביעי שבחמיו היינו אם אם חמיו והוא דור רביעי לאשתו ואשתו בכלל: ושבחמותו. אם אם חמותו: שניה. דאם חמיו ואם חמותו ערוה שהן בכלל אשה ובת בנה אשה ובת בתה הלכך אמו שניה: מאי שנא למעלה. דקרי לאם אם חמיו ואם אם חמותו רביעי וקא חשיב לאשתו בחושבנא דדרי: ומאי שנא למטה. דקרי לבת בן בנו דור שלישי ולא חשיב אשתו דתהוי רביעי: לאו מכח אשתו קאתי. אלא מכח דידיה דבבנו מאנוסה עסקינן: לההיא מתניתא. הא דקתני לעיל מה הן שניות בההיא איירי רב ואמר ארבע יש להן הפסק ותו לא אבל בהנך דר' חייא איכא: ת''ש. דתני בשניות דר' חייא שלישי שבבנו ורביעי שבחמיו ותו לא אלמא יש להם הפסק: בגרים. גזרו שניות שאם היה גר נשוי אם אמו יוציא: מקדושה חמורה. שהעובדי כוכבים מוזהרין על העריות: לא גזרו בהו רבנן. דכקטן שנולד דמי ואין לו קורבה: לא יעידו. לכתחלה דקורבת אם בגרים קורבה היא דהא ודאי אמו היא: ואם העידו עדותן עדות. דכקטן שנולד דמי: מעידין לכתחלה. דרחמנא אפקריה לזרע מצרי דכתיב זרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג) הלכך קורבת אב אינה קורבה: מאי שנא. עדות מעריות דאמר לקמן בפרק נושאין (דף צח.) גר שהיה נשוי אחותו מן האם יוציא: לכל מסורה. הכל נושאין נשים הלכך אי שרית לקיומה אתי נמי למישרי ערוה בישראל דכולי עלמא לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי: לבית דין מסורה. ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתיא לאכשורי אחין ישראל דבית דין ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי: מתני' אח מכל מקום. בגמרא מפרש: ואחיו לכל דבר. מפרש בגמ': שפחה ועובדת כוכבים ולדה כמוה. ובתרה אזיל כדיליף בגמ': על מכתו ועל קללתו. אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה: גמ' מדלענין יבום מיפטר. את אשת אביו מיבום פוטר כגון אם היה לו בן ממזר ונשא אשה ומת ולא ילדה לו פטורה מן היבום בשביל הממזר בן בעלה כדיליף לקמן בן אין לו עיין עליו:

שניות דרבי חייא יש להן הפסק או לא. תימה דלעיל תנא דכלת בן בנו אסורה עד סוף כל הדורות ודומה דכ''ש בת בן בנו עד סוף כל הדורות שהן קורבי עצמו ולא מחמת קדושין וי''ל דכלת בן בנו יש לאוסרו שהן בני ירושה ושכיחא גביה אבל בת בני בנים לאו בת ירושה היא ולא שכיחא גביה: ערוה לכל מסורה. תימה דלעיל קאמר דטעמא דגרים שלא יאמרו באנו מקדושה כו' והכא משמע טעמא משום דאתיא לאיחלופי בישראל כדפי' בקונטרס וכן בפ' נושאין (לקמן דף צז: ושם) משמע דטעמא משום איחלופי גבי בני יודן אמתא אישתחרור שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי וקאמר מן האם ולא מן האב כולי עלמא לא פליגי דאסור [מן האב ולא מן האם כולי עלמא לא פליגי דמותר כי פליגי מן האב ומן האם] ואי משום שמא יאמרו אמאי שרי התם מן האב ומן האם אבל אי משום איחלופי ניחא דכיון דאיכא נמי צד אב לא אתי לאיחלופי דבתר אב שדי להו ומצרים אין להם קורבת אב דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ולא שייך למיגזר אטו ישראל ויש לומר דהני תרי טעמי צריכין דבקורבת אב שהיו אסורין קודם לא שייך טעמא לאיחלופי שהכל יודעים דרחמנא אפקריה לזרעיה כגון אשת אביו לרבי עקיבא ואחות אביו לרבי אליעזר דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נח.) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ר' אליעזר אומר אחות אביו ור''ט אומר אשת אביו הוי טעמא שלא יאמרו כו' אבל אשת אביו לרבי אליעזר ואחות אביו לרבי עקיבא שרי דלא משום שמא יאמרו איכא ולא משום איחלופי איכא אבל עריות שמצד אם שלא היו אסורות קודם יש לאסור משום איחלופי דמשום שמא יאמרו ליכא והא דאמר בפרק ד' מיתות (ג''ז שם) נשא אחותו מן האם יוציא היינו משום איחלופי דשמא יאמרו ליכא שלא היו נאסרות בגיותם ומן האב יקיים דמשום איחלופי ליכא בצד אב כדפרישית והיינו טעמא נמי דאמר אחין מן האם לא יעידו לכתחלה דלמא אתי לאיחלופי אבל מן האב יעידו לכתחלה: מי שיש לו אח מ''מ זוקק אשת אחיו. בגמרא מפרש לאתויי ממזר וא''ת מרישא שמעינן לה בת ישראל לנתין וממזר דחולצת ולא מתייבמת ויש לומר דאי מהתם הוי אמינא כששניהם ממזרים אבל כשאחיו המת כשר אין אחיו ממזר זוקק אשתו: פשיטא אחיו הוא. תימה אמאי פשיטא ליה הא איצטריך שפיר לאשמועינן דמחייבי כריתות הוי אחיו ולא ממעטינן ליה למי שיש אישות לאביך בה כדפריך לקמן (דף כג.) לרבי יוסי בר יהודה ואימא למי שיש אישות לאביך בה למעוטי חייבי כריתות וי''ל דה''מ לשנויי הכי אלא דניחא ליה לשנויי דאיצטריך משום דהוה ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דמשום האי טעמא איצטריך בן אין לו עיין עליו דממזר פוטר מן היבום דלא נימא דנילף אחוה אחוה מבני יעקב דלא זקיק ומדלא זקיק מיפטר נמי לא פטר ועוד אור''י דהכי פריך פשיטא כיון דתני אחיו הוא לכל דבר פשיטא דזוקק נמי ליבום ומשני דס''ד אע''ג דאחיו הוא לכל דבר ה''א [ליבום] לא זוקק משום דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב ובתר הכי פריך ואחיו הוא לכל דבר דהיינו ליורשו וליטמא לו פשיטא כיון דזוקק ליבום אף על גב דהוה ס''ד למילף מבני יעקב כ''ש לשאר דברים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד