דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

ומשנינן: מסתברא שיש לחלק ביניהן.

כי חייבי לאוין, בעלמא, שלא במקום יבום, תפסי בהו קדושין.

ונעמיד את משמעות הכתוב "אם לא יחפוץ האיש לקחת", באותן נשים שבעלמא, שלא במקום יבום, קוראים בהן "לקחת". ובכללן, גם חייבי לאוין, שאני קורא בהן "לקחת" בדיעבד. שהרי בעלמא, שלא במקום יבום, קידושין תופסים בחייבי לאוין, בדיעבד.

ובא הכתוב לומר, שאף על פי שאינן מתייבמות, כי ביחס לייבום אין אני קורא בהן "לקחת", בכל זאת הן חולצות, מכח הריבוי של "ועלתה יבמתו השערה".

[אם כי במקום ייבום לא יהיה בחייבי לאוין כל קנין, היות ורק לחליצה הן התרבו מ"יבמתו", ולא ליבום]!

אבל חייבי כריתות - לא תפסי בהו קדושין אפילו בעלמא בדיעבד. ואי אפשר לקרוא בהן "לקחת" בשום ענין. ולכן, הן התמעטו מהכתוב "אם לא יחפוץ האיש לקחת", האומר שכל שאינה ליבום אינה עולה לחליצה

ונמצינו למדים, שזה שאין עשה של יבום דוחה את לאו של איסור כהן גדול באלמנה מן האירוסין, הוא כיון שאין אני קורא בה "לקחת" [לולי הדחיה]. ורק לחליצה התרבו חייבי לאוין מ"יבמתו", ולא ליבום.

וכיון שאין אני קורא בהן "לקחת", ואין בחייבי לאוין מושג של ייבום, הרי גם בדיעבד, אם יבוא היבם על יבמה שהיא חייבי לאוין, הוא לא יקנה אותה.

מתיב רבא על לימודו של רב גידל אמר רב, מברייתא:

דתניא: יבמה שהיא איסור מצוה ואיסור קדושה, אם בא עליה באיסור, או חלץ לה - נפטרה צרתה מהחליצה! ואי סלקא דעתך, שחייבי לאוין מדאורייתא רק לחליצה רמיא, עומדות הן, אבל לייבום לא רמיא, אינן עומדות -

תיקשי: כי בא עליה - אמאי נפטרה צרתה!? והרי כיון שהיא אינה נקנית ליבם, ולא מתקיים בביאתה מצות ייבום, כיצד נפטרה צרתה מן החליצה!?

הוא, רבא, מותיב לה, לקושיה מהברייתא, והוא גם מפרק מתרץ לה:

ברייתא זו - לצדדין קתני לה, שאין הברייתא אומרת כלל אחד, אלא דיניה מתפצלים:

"בא עליה" האמור בברייתא, הולך אאיסור מצוה, שהיא איסור "שניות" מדרבנן, ולכן הוא קונה אותה בביאתו, ומכח זה הוא פוטר את צרתה מן החליצה.

ואילו מה שאמור בברייתא "חלץ לה", הולך אאיסור קדושה, שהוא איסורי כהונה, שהם לאו מן התורה.

ואם יבוא עליה - אכן לא יקנאה, ולא יפטור את צרתה מהחליצה.

אך כיון שלמדנו מהריבוי של "יבמתו" שהיא חולצת, פוטרת היא את צרתה, בחליצתה.

ועוד מתיב רבא, על רב גידל אמר רב, מברייתא אחרת:

דתניא: מי שהיה פצוע דכא, שנפצעו ביציו.

וכן מי שהיה כרות שפכה, שנכרת הגיד שלו.

או שהיה סריס אדם, שאינו מוליד.

וכל אלו אסורים לבוא בקהל מן התורה.

וכן אם היה זקן שאינו ראוי להוליד.

אם מתו, והשאירו נשים -

או חולצין או מייבמין, וכפי שיתבאר.

כיצד?

ומבארת הברייתא שמדובר כאן בשני אופנים שונים:

האחד, כגון שמתו הפסולים, והנידון הוא על נשותיהם שהשאירו אחריהם.

והשני, כגון שמתו אחיהם הכשרים, והנידון הוא דינם של האחים הפסולים בנשותיהם של אחיהם הכשרים, שמתו.

האופן הראשון:

מתו [פצוע הדכא או כרות השופכה או סריס האדם או הזקן], ולהם אחים כשרים.

והיו להם [לכל הפסולים], נשים.

ומשמתו הפסולים, נפלו נשותיהם לפני אחיהם הכשרים.

ועמדו האחין הכשרים, ועשו מאמר [קידושי יבמה לפני ביאה] בנשותיהן של הפסולים. ונתנו אחר כך גט למאמרם, וחלצו -

מה שעשו - עשו.

ואם בעלו את הנשים - קנו, כמו בכל יבום.

האופן השני:

מתו האחים הכשרים.

ועמדו הם, הפסולים, ועשו מאמר בנשותיהן של אחיהם הכשרים.

ונתנו גט למאמרם, או שחלצו -

מה שעשו עשו.

ואם בעלו - קנו.

ואולם, אסור להם לפסולים לקיימן לנשות אחיהם אצלם, משום שנאמר [דברים כג] "לא יבא פצוע דכא בקהל ה'"!

ומדייק רבא: ואי סלקא דעתך, יבמה שהיא חייבי לאוין מדאורייתא, רק לחליצה רמיא, ואילו לייבום לא רמיא מן התורה.

אם בעלו הפסולים את יבמותיהן האסורות עליהן באיסור לאו - אמאי קנו אותן!?

והרי כלפיהם היא נשארה ערוה של אשת אח, שאין בה כל אפשרות של יבום או של תפיסת קידושין!?

ומכח קושיה זו, דוחה רבא את לימודו של רב גידל אמר רב, שאין אלמנה מן האירוסין מתייבמת מכח דרש הפסוק של "לקחת" ו"יבמתו".

אלא, אמר רבא: כך הוא ההסבר מדוע היא אינה מתייבמת:

אלמנה מן האירוסין נמי - עשה ולא תעשה הוא! ואין בכוחה של של מצות עשה של ייבום לדחות עשה ולא תעשה. [1]

דכתיב [ויקרא כא], בתחילת הפרשה העוסקת באיסורי כהונה: "קדושים יהיו לאלהיהם".

והרי זו מצות עשה, הנוספת ללאו שנכתב אחריה.

ממזרת ונתינה, שהיא חייבי לאוין אך אין בה את המצוה של הכהנים - מאי איכא למימר?

ומשנינן: כתיב: [ויקרא יא] "והתקדשתם".

ותמהינן: אי הכי, כל התורה כולה נמי, עשה ולא תעשה הוא! דהא כתיב "והתקדשתם" על כל המצוות!?

אלא, אמר רבא:

גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין.

וגם עליו יש לתמוה: ממזרת ונתינה, שאין בהן גזירה זו - מאי איכא למימר?

ומשנינן: גם בהן יש לגזור שלא תתייבמנה: גזירה במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה.

ותמהינן: אם יש מקום לגזירה שכזו, אלא מעתה - אשת אחיו מאביו לא תתייבם, גזירה משום אשת אחיו מאמו!

ומשנינן: ייבום - בנחלה תלא רחמנא.

מידע ידיע. ועוד תמהינן: אשה שאין לה בנים לא תתייבם, גזירה משום אשה שיש לה בנים!

ומשנינן: ייבום - בבנים תלא רחמנא.

מידע ידיע שאם יש לה בנים אינה מתייבמת.

ועוד תמהינן: אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתייבם, גזרה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו!

ומשנינן: ייבום - בישיבה יחד בעולם תלא רחמנא.

מידע ידיע.

ועוד תמהינן: כל הנשים לא תתייבמנה, גזרה משום אילונית שהתמעטה מייבום.

ומשנינן: איילונית לא שכיחא, ולא חששו לגזור בגללה.

ופרכינן: אם כך, הרי ממזרת ונתינה נמי לא שכיחא, ולמה גזרו בה שלא תתייבם, שמא יקחוה לאשה שלא במקום מצוה.

אלא אמר רבא: אסרו חכמים לייבם אלמנה מן האירוסין לכהן גדול, גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. כי בביאה שניה אין מצוה, ואין בה מצות עשה שתדחה לא תעשה.

תניא נמי הכי: אם בעלו חייבי לאוין קנו - בביאה ראשונה.

ואסור לקיימן - בביאה שניה.

הדר אמר רבא, ואיתימא רב אשי: לאו מילתא היא דאמרי, שאין מייבמים אלמנה מן האירוסין לכהן גדול משום גזירה. אלא, מעיקר הדין אי אפשר לייבם!

משום דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואז אין עשה דוחה לא תעשה.

ואם לאו, שאין אתה יכול לקיים שניהם, רק אז יבא עשה וידחה את לא תעשה.

והרי הכא נמי אפשר לקיים את שניהם, בחליצה, ללא צורך בדחיית הלאו, דמקיים בכך גם עשה וגם לא תעשה.

מיתיבי מהברייתא לעיל, ששנינו בחייבי לאוין: ואם בעלו - קנו!

ומוכח שמן התורה היא עומדת ליבום, ונדחה הלאו מפני מצות יבום.

ומסקינן: אכן תיובתא היא לרבא, ואיתימא רב אשי!

איתמר: ביאת כהן גדול באלמנה, יבמתו, מן האירוסין, וכפי שתבאר הגמרא, מיד -

נחלקו בדבר רבי יוחנן ורבי אלעזר.

חד אמר: אינה פוטרת צרתה.

וחד אמר: פוטרת את עצמה ואת צרתה מן החליצה.

והועילה הביאה לקנותה, ושוב אין היא צריכה חליצה, אלא מעתה היא יוצאת ממנו בגט בלבד.

הערות

[1] למסקנת הגמרא, שחייבי לאוין מתייבמות מן התורה, ואינן אסורות אלא גזירה אטו ביאה שניה, הרי לומדים את הריבוי של "יבמתו" לחייבי לאוין ועשה. ו"אם לא יחפוץ לקחת" לחייבי כריתות. [ריטב"א]. ונמצא, שחייבי לאוין ועשה חולצות מן התורה, אך אינן מתייבמות מן התורה. וכן כתבו התוס' ותוס' הרא"ש. והוסיף הרמב"ן שעל אף שלעיל [בדף ג א] אומרת הגמרא כל העולה ליבום עולה לחליצה, וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה", אין זה אלא "לישנא דקרא", ולא משום מדרש.

מסתברא [מסתבר] לומר כך, כי חייבי לאוין תפסי בהו [תופסים בהם] קדושין, שאם מקדש אדם אשה שאסורה עליו באיסור לא תעשה בלבד, למרות שעבר עבירה — הקידושין תופסים ואינו יכול לפוטרה בלא גט, ולכן גם זקוקה לחליצה, ואילו חייבי כריתות לא תפסי בהו [אין תופסים בהם] קדושין כלל ולכן הופקעו לגמרי מדין ייבום וחליצה.

מתיב [מקשה] רבא על דברי רב: שנינו, איסור מצוה ואיסור קדושה, אם בא עליה או חלץ לה — נפטרה צרתה, אף שאסור לו לבא עליה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כפי שאמר רב שחייבי לאוין מדאורייתא [מדין תורה] לחליצה רמיא [היא מוטלת], ולייבום לא רמיא [אינה מוטלת לפניו], אם כן, כי [כאשר] בא עליה — אמאי [מדוע] נפטרה צרתה? שהרי לפי זה ביאתה איננה מצוה מן התורה, וממילא איננה יכולה לפטור!

הוא עצמו, רבא, מותיב לה [היה מקשה אותה, את הקושיה הזו] והוא עצמו מפרק לה [פתר אותה]: לצדדין קתני, שמה שנאמר בברייתא איננו עוסק באותם מקרים, אלא יש בו צדדים שונים. בא עליה — כוונתו על איסור מצוה, שאם בא על יבמה שאסורה עליו רק משום איסור מצוה, כלומר, מדברי סופרים בלבד, כיון שמן התורה היה עליו גם לייבם אותה, לכן, אם בא עליה, אף שעבר על דברי חכמים, מכל מקום המצוה מן התורה נתקיימה בכך, ולכן נפטרה צרתה. ומה שנאמר חלץ לה — הוא על זו שאסורה איסור קדושה, שמן התורה בחייבי לאוין אין חובת ייבום עליו, רק חובת חליצה.

ומכל מקום מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו בתוספתא: פצוע דכא (מי שנפצעו האשכים שלו), או כרות שפכה (מי שנכרת חלק מאבר המין שלו), סריס אדם (מי שסורס בידי אדם ואיננו סריס מיום היוולדו או מחמת מחלה), או הזקן, שכל אלה אינם יכולים להוליד — אחיהם, או חולצין או מייבמין, ועצם מצות הייבום חלה עליהם ולגביהם. כיצד? אם נישאו אלה ואחר כך מתו בלא בנים, ולהם אחים ולהם נשים, ועמדו אחין ועשו מאמר בנשותיהן של האחים שמתו, או נתנו להן גט, או חלצו להן — מה שעשו עשו. כלומר, המעשה שעשו יש לו תוקף, ושוב אינם יכולים לכונסן, לא הם עצמם ולא אחיהם. ואם בעלו את הנשים של אלה שלא יכלו להוליד — קנו האחים את הנשים בבעילה זו כדין ייבום,

וכן להיפך, אם מתו אחים (שהיו אנשים המסוגלים להוליד), בלא בנים ועמדו הם, אותם שאינם יכולים להוליד, ועשו מאמר בנשותיהן של האחים הללו, או נתנו להן גט או שחלצו — מה שעשו עשו, שיש לכך תוקף. ואם בעלו אלה את הנשים — קנו בבעילה זו, ואולם אסור להם לקיימן ולחיות עמן, משום שנאמר: "לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב), שאסורים לשאת אשה מישראל. ומעתה נשאל: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כדברי רב, שחייבי לאוין מדאורייתא [מן התורה] לחליצה רמיא [היא מוטלת, עומדת], לייבום לא רמיא [אינה מוטלת, עומדת], אם כן, אם בעלו — אמאי [מדוע] קנו? שהרי אין בבעילתם צד מצוה!

אלא יש לדחות מה שאמר רב, ולכן אמר רבא: חייבי לאוין אכן עומדות לייבום ולכן אם בעלו, קנו, ומה שהוקשה לך באלמנה מן האירוסין שנפלה לפני כהן גדול שיבוא עשה וידחה את לא תעשה ותתייבם, ומדוע איננו מייבם — יש לומר שאלמנה מן האירוסין נמי [גם כן] עשה ולא תעשה הוא. והיכן נאמרה מצות עשה של קדושה לענין כל איסורי הכהונה — דכתיב [שנאמר]: "קדשים יהיו לאלהיהם" (ויקרא כא, ו), הרי שבאיסורי הכהונה יש לא רק משום לא תעשה בלבד, אלא גם מצות עשה, וכאמור, אין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

ושואלים: אמנם, דבר זה פותר את השאלה לגבי איסורי הכהנים, אולם ממזרת ונתינה שאסורות איסור קדושה לישראל — מאי איכא למימר [מה יש לומר] בהן? והרי גם הן אינן מתייבמות למרות שיש עשה של ייבום שהיה צריך לדחות את הלאו שבהן! ומשיבים: כתיב [נאמר] על כל המצוות "והתקדשתם והייתם קדושים" (שם יא, מד), משמע שנוסף ללאו יש גם מצות עשה של קדושה.

ומקשים: אי הכי [אם כך] כל התורה כולה נמי [גם כן] כל מצוות לא תעשה שבתורה עשה ולא תעשה הוא, דכתיב [שהרי נאמר] "והתקדשתם" (שם)! אלא אמר רבא, יש לדחות טעם זה, והטעם הוא: מעיקר הדין באמת יש כאן מצות ייבום, אלא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו [משום] אלמנה מן הנשואין.

ושואלים: ממזרת ונתינה מאי איכא למימר [מה יש לומר], שהרי כאן אין מקום לגזירה משום אשה אחרת! ומשיבים: שם יש לומר שגזרו גזירה לאסור ביאת ממזרת במקום מצוה, אטו [משום] שלא במקום מצוה, שלא יבואו לומר שממזרת מותרת, שהרי פלוני ייבם ממזרת.

ושואלים: אלא מעתה שאנחנו אוסרים את הייבום שמא תתחלף באשה אחרת, אשת אחיו מאביו לא תתייבם למרות שהתורה התירה זאת, ונאמר שתחלוץ תמיד, גזירה משום אשת אחיו מאמו, שאשת אחיו מאמו אסורה משום אשת אח ואין לה היתר כלל! ומשיבים: ייבום בנחלה תלא רחמנא [תלתה התורה] ודבר זה מידע ידיע [ידוע] שהוא רק בקרובים מן האב ולא יטעו איפוא בכך.

ומקשים עוד: אשה שאין לה בנים, זו שמן הדין חל עליה מצות ייבום לא תתייבם, גזירה משום אשה (אשת אח) שיש לה בנים! ומשיבים: בבנים תלא רחמנא [תלתה התורה] ודבר זה מידע ידיע [ידוע] לרבים שמטרת הייבום הוא להקים שם לאחיו, ואין ייבום אלא כשאין בנים, ולא יבואו לטעות.

ומקשים עוד: אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתייבם, גזירה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו! ומשיבים: בישיבה יחד של האחים, תלא רחמנא [תלתה זאת התורה] ודבר זה מידע ידיע [ידוע] משום שהוא מפורש בכתוב.

ומקשים עוד: כל הנשים לא תתייבמנה, גזירה משום אילונית, שכיון שאיילונית איננה מתייבמת, נגזור איפוא שלא לייבם גם נשים אחרות! ומשיבים: האיילונית לא שכיחא [אינה מצויה] ואין גוזרים גזירה משום דבר שאינו מצוי. ושואלים: אם כן, הלא ממזרת ונתינה נמי לא שכיחא [גם כן אינה מצויה], ואף אם יתירו בממזרת במקום מצוה (בייבום), אין לחשוש שבשל כך יבואו להתיר אף שלא במקום מצווה, כיון שאין הדבר מצוי כל כך!

אלא אמר רבא יש לדחות את התירוץ הקודם ולומר טעם אחר: גזירה ביאה ראשונה אטו [משום] ביאה שניה. שאמנם בפעם הראשונה הבא על היבמה ודאי יש בכך משום מצות עשה, ומצות עשה זו כשלעצמה היתה דוחה את לא תעשה, אולם לאחר מכן בטילה מצות העשה שבדבר, שכן המצוה עצמה התקיימה עם הביאה הראשונה, ומאז היא נחשבת כאשה רגילה, ואסור לו לבוא עליה, שאין כאן עוד מצות עשה, אבל מצות לא תעשה לא בטילה. ולכן משום איסור הביאה השניה גזרו גם שלא יבוא עליה ביאה ראשונה. ולעצם חובת הייבום יש תיקון בחליצה.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] שרומזת לפתרון זה: אם היבמים שאסור להם באיסור לאו לשאת את היבמות בעלו אותן — קנו בביאה ראשונה, ואסור לקיימן בביאה שניה.

הדר [חזר] ואמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי: לאו מילתא היא דאמרי [אין הוא דבר של ממש מה שאמרתי] טעם זה של גזירה על ביאה ראשונה משום ביאה שניה, אלא הטעם הוא יותר פשוט, שאמר ריש לקיש לגבי אותו ענין: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה לגבי אותו ענין, שמצד אחד יש מצות עשה לעשותו, ויש גם מצות לא תעשה, האוסרת לעשותו, אם אתה יכול למצוא דין המאפשר לקיים את שניהם יחד ולא לעבור על איסור — מוטב, ואם לאו, שאין אפשרות לקיים שניהם, יבא עשה וידחה את לא תעשה. הכא נמי [כאן גם כן], בדין של ייבום, הרי אפשר בחליצה, שבכך הוא מקיים בה עשה של ייבום ולא עובר על לא תעשה של האיסור לשאת נשים אלה.

מיתיבי [מקשים] גם על דברי רבא האחרונים הללו, ממה ששנינו בברייתא: ואם בעלו — קנו, משמע, שגם במקום שאפשר לקיים המצוה על ידי חליצה, אם בכל זאת ייבם דחה העשה את לא תעשה, שהרי אומרים שנתקיימה בפועל ("קנו") מצות ייבום. ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חזקה] היא ונדחו דברי רבא אלה, ויש לקבל את תירוצו הקודם, שנאסר הדבר משום גזירה.

באותו ענין עצמו איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה של ביאת כהן גדול באלמנה שהיתה יבמתו: ר' יוחנן ור' אלעזר, חד [אחד מהם] אמר: ביאה זו אינה פוטרת צרתה, כיון שביאה זו אינה ראויה, וחד [ואחד מהם] אמר: פוטרת צרתה, שאף שאסור היה לו לעשות זאת לכתחילה, מכל מקום יש למעשה תוקף של ייבום גמור, וממילא נפטרה על ידו הצרה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: That stands to reason, since betrothal takes effect with those women who are forbidden and with whom he would be liable for the violation of a prohibition. That is, if a man betroths a woman who is forbidden to him and with whom he would be liable for the violation of a prohibition, then although he violates a prohibition in doing so, the betrothal is valid and cannot be ended without a bill of divorce. Therefore, such a woman also requires ḥalitza. In contrast, betrothal does not take effect at all with those who are forbidden and would be liable to receive the punishment of karet, and therefore in these cases the laws of levirate marriage and ḥalitza do not apply at all.

Rava raised an objection to the explanation of Rav: It is taught in a baraita with regard to a prohibition resulting from a mitzva and a prohibition stemming from sanctity that if he engages in intercourse with such a woman or performs ḥalitza with her, her rival wife is exempt, even though it was prohibited for him to have engaged in intercourse with her in the first place. If it enters your mind that women who are forbidden, as he would be liable for the violation of a prohibition, require ḥalitza by Torah law but do not require levirate marriage, then when he engages in intercourse with his yevama why is her rival wife exempt? If there is no biblical mitzva to engage in intercourse with her, his action would carry no halakhic validity and the rival wife should not be exempt.

Rava raised the objection and he resolved it: The baraita teaches it disjunctively; it did not all deal with the same case. When the baraita says: Engages in intercourse with her, it is referring to a prohibition resulting from a mitzva. If one engages in intercourse with a yevama prohibited to him by rabbinic law, since by Torah law levirate marriage with her is valid, then although his act involved the transgression of a rabbinic decree, he nevertheless fulfilled the Torah mitzva and the rival wife is thereby exempt. When the baraita says: Performs ḥalitza with her, it is referring to a prohibition stemming from sanctity, and by Torah law there is no option of levirate marriage because of the prohibited relation; therefore, only ḥalitza exempts her rival wife.

Rava raised an objection from that which was taught in the Tosefta (Yevamot 11:3): A man with crushed testicles or with other wounds to his genitals or one whose penis has been severed, one who is a eunuch caused by man and not from birth or by disease, or an elderly man, all of whom are incapable of fathering children, one either performs ḥalitza or levirate marriage. How so? If any of these infertile men died, and they had brothers and they also had wives, and they then died childless, and the brothers proceeded to perform levirate betrothal with their wives, or gave them a bill of divorce, or performed ḥalitza, whatever they did is done; i.e., their act was effective. And if any one of the brothers engaged in intercourse with the widow of one of those infertile men, he thereby acquired the woman as a wife according to the laws of levirate marriage.

The inverse is also true: If the brothers died childless, and the infertile men proceeded to perform levirate betrothal with their wives, or gave a bill of divorce, or performed ḥalitza, whatever they did is done and took effect. And if they engaged in intercourse with their yevama, they thereby acquired the yevama as their wife. However, it is forbidden to maintain them, i.e., allow them to continue to live as husband and wife, because it is stated: “One with crushed testicles or whose penis has been severed shall not enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:2); they are prohibited from entering the congregation, i.e., marrying a Jew. And if it enters your mind that women who are forbidden, as he would be liable for the violation of a prohibition, require ḥalitza by Torah law but do not require levirate marriage, then one could ask: if they engaged in intercourse why are they acquired as wives even though there would be no mitzva of levirate marriage because the men are prohibited from marrying them?

Rather, Rav’s opinion is rejected, and Rava said an alternative explanation: The reason why a High Priest does not take a widow from betrothal in levirate marriage is because that relationship is also a violation of both a positive mitzva and a prohibition and therefore a different positive mitzva does not override it. How so? As it is written: “They shall be sacred to their God” (Leviticus 21:6), which teaches that there is a positive mitzva of sanctity associated with all prohibitions applying to priests. Therefore, any such prohibition contains both a positive and a negative mitzva.

The Gemara asks: This resolves the issue of priestly prohibitions, but what is there to say about a daughter born from an incestuous or adulterous relationship [mamzeret] or a Gibeonite woman, who are prohibited from entering the congregation due to considerations of sanctity? They too may not enter into levirate marriage despite the positive mitzva, which would ordinarily override a prohibition. The Gemara answers: It is written with regard to all of the mitzvot: “Sanctify yourselves, therefore, and be sacred” (Leviticus 11:44). This teaches that in addition to the prohibition, there is the positive mitzva of sanctity.

The Gemara raises an objection: If so, then every single prohibition in the entire Torah contains both a positive mitzva and a prohibition, as it is written: “Sanctify yourselves” (Leviticus 11:44). Rather, this reasoning must be rejected, and Rava stated a different reason: While in essence the mitzva of levirate marriage does apply here, nevertheless, a widow from betrothal is prohibited from entering into levirate marriage with the High Priest by rabbinic decree, due to the case of a widow from marriage.

The Gemara asks: What is there to say about the case of a mamzeret or a Gibeonite woman? There appears to be no reason for a rabbinic decree in such cases. The Gemara answers: There, one must say that intercourse with a mamzeret even when the mitzva of levirate marriage applies was prohibited by rabbinic decree due to cases when the mitzva of levirate marriage does not apply. The decree was issued lest one come to think that since in the case of levirate marriage a mamzeret is permitted, even in cases when there is no levirate marriage a mamzeret is similarly permitted.

The Gemara asks: However, if that is so, and the levirate marriage is prohibited lest it become confused with another case, then the wife of a paternal brother should not enter into levirate marriage; i.e., by the same logic, although the Torah allowed it, the Sages should have established a rabbinic decree requiring that she perform ḥalitza due to the case of the wife of a maternal brother, who always remains prohibited as a brother’s wife. The Gemara answers: The Merciful One made levirate marriage dependent upon inheritance, and it is well known by everyone that only patrilineal relatives inherit, so there is no likelihood of confusion.

The Gemara objects further: Then a childless woman should not enter into levirate marriage even though the mitzva applies to her; there should be a rabbinic decree due to the case of a woman who has children. The Gemara answers: The Merciful One made levirate marriage dependent upon children; it is well known by everyone that the entire purpose of levirate marriage is to establish one’s brother’s name and that levirate marriage applies only when there are no children. Here, too, there is no likelihood of error.

The Gemara challenges further: The wife of a brother with whom one did coexist should not enter into levirate marriage; there should be a rabbinic decree due to the case of the wife of a brother with whom he did not coexist. The Gemara responds: The Merciful One made levirate marriage dependent upon a common dwelling together and coexistence of brothers, and this is well known by everyone since the matter is explicit in the Torah.

The Gemara continues to object: No woman should enter into levirate marriage; there should be a rabbinic decree due to the case of an aylonit. Since an aylonit may not enter into levirate marriage, all other women should be prohibited by rabbinic decree from doing so to avoid confusion. The Gemara answers: The case of an aylonit is not commonplace, and the Sages did not institute rabbinic decrees on matters that are not common. The Gemara asks: If so, neither a mamzeret nor a Gibeonite woman is commonplace either. Therefore, since the likelihood of taking a mamzeret in levirate marriage is so small, there is no danger that one might think it is permitted to marry a mamzeret even where the mitzva does not apply.

Rather, Rava said that it is necessary to reject the previous suggestion and to offer a different reason: The first act of intercourse is prohibited by rabbinic decree due to the likelihood of a second act of intercourse. Although intercourse the first time with the yevama is the fulfillment of a positive mitzva, which does override the prohibition, once the mitzva is fulfilled with that act there is no longer any positive mitzva involved. Afterward, this yevama becomes prohibited because there is no longer a positive mitzva to override the prohibition. Therefore, due to the possibility that one might engage in intercourse a second time with this woman, the Sages decreed that even the first act is prohibited.

The Gemara comments: This is also taught in a baraita: If one of those yevamin who may not marry their yevama due to a prohibition engaged in intercourse with her, he acquired her with the first act of intercourse; however, it is prohibited to retain her for a second act of intercourse.

The Gemara continues with a retraction from Rava: Rava then said, and some say it was actually Rav Ashi who said: That which I said, that the reason for the rabbinic decree was to prevent a second act of intercourse, is not correct, as there is a simpler explanation. As Reish Lakish said about the same matter: In every place that you find a positive mitzva and a prohibition applying to the same matter, if you can fulfill both of them together, this is best, and the positive mitzva does not override the prohibition. And if there is not any possibility of fulfilling both, then let the positive mitzva come and override the prohibition. Here, too, in the case of levirate marriage, it is possible, by way of ḥalitza, to fulfill the positive mitzva and not to transgress the prohibition prohibiting marriage to these women.

The Gemara raises an objection to this last statement by Rava from that which is taught in a baraita: And if one of those yevamin engaged in intercourse, he acquired her as a wife. This shows that although it is possible to perform the mitzva by way of ḥalitza, if he nevertheless performs levirate marriage then the positive mitzva overrides the prohibition and the yevama is thereby acquired as his wife. The Gemara concludes: This is a conclusive refutation, and Rava’s last explanation is rejected. The previous explanation is the correct one: The prohibition is due to rabbinic decree.

§ On the same subject, it was stated with regard to the case of a High Priest who engaged in intercourse with a widow who was his yevama requiring levirate marriage that the amora’im Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar disputed the matter. One said that intercourse does not exempt her rival wife who had also been married to the High Priest’s brother, since the act was prohibited, and one said that it does exempt her rival wife, because although intercourse was forbidden, it is nevertheless a valid enactment of levirate marriage, and so her rival wife is thereby exempt.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינן ממזרת ונתינה מאי איכא למימר. ה"ה דמצי למימר גרושה וחלוצה מאי איכא למימר אלא משום דדלמא ה"א כל פסולי כהונה גזרו זה מפני זה אבל בשל ישראל מאי א"ל אי נמי איידי דאקשינן לאידך לישנא ממזרת ונתינה פריך נמי מינייהו להאי לישנא.

ודאקשינן אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזירה וכו'. לומר שנעקר לגמרי מצות יבום מדבריהם ונקיים מצות חליצה משום גזירה אי נמי הכי קאמר אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם וכשם שאי אפשר לחוש בזה שלא תעקור מצות יבום לא נחוש בזה.
ובתוספות מעיילי פילא בקופא דמחטא, ומפרשים הכי: אלא מעתה אשת אחיו מאביו שלא מאמו לא תתיבם עד שיהיו מיוחדין מן האב ומן האם גזירה משום אחים שאין מיוחדין אלא מן האם בנחלה תלי רחמנא ומידע ידיע דאח מן האם לאו בר נחלה הוא אשה שאין לה בנים עכשיו אלא היה לה ומתו בחיי בעלה לא תתייבם גזירה משום שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו אשת אחיו שהיה בעולמו כלומר יבם ואח"כ נולד לרבי שמעון לא דתייבם גזירה משום נולד ואח"כ יבם התם בישיבה תלי רחמנא ומידע ידיע שנאסרה עליו משעה ראשונה ושוב אין לה היתר כל הנשים לא יתיבמו כשלא היה להן בנים מעולם גזירה משום איילונית וזה לא הגיע לכלל פירוש מעולם.

גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. פירוש שאין מצות יבמה יבא עליה אלא על ביאה ראשונה ואע"פ שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולא מקיים להקים שם לאחיו כיון שאפשר למעך כתמר מצוה מביאה ראשונה איתא בין בבתולה בין בעולה בין שנתעברה בין שלא נתעברה ולפיכך ביאה ראשונה מותרת לו אף דמשעת העראה קונה את יבמתו וכשנעשית בעולה אשתו היא כבר ואע"פ שאמרו בקדושין (דף יוד) כל הבועל דעתו על גמר ביאה ואסור לכהן גדול לקנות בביאה שניה יבמה שאין הולכין בה אחר דעתו שבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג במזיד והעראה כגמר ביאה כדאיתא לקמן (יבמות דף נ"ד) דאע"פ שמשעה שהערה בה קנאה מ"מ איתא למצוה עד גמר ביאה דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע אלא שמרבה הכתוב אף העראה ובמסכת קידושין בפ"ק מפורש לנו יותר מזה.

הדר אמר רבא ואי תימא רב יוסף לאו מילתא היא דאמרי וכו'. הכא נמי אפשר בחליצה ואיתבי' ליה ואם בעלו קנו תיובתא ותימה היא דהא רבא הוא גופיה אקשי ליה לעיל ואיכא למימר מאן דקאמר הא דלעיל בדרבא אמר הך משמי' דרב יוסף ומאן דאמר הך בדרבא ההיא לא תני לה בדידי' והיינו ואי תימא רב יוסף אי נמי דריש לקיש אטעיתי' ולא הוה חייש לברייתא.

ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. ופרש"י ז"ל (לעיל בע"א בד"ה תפסי) הלכך בחייבי לאוין קרינן בהו לקחת את יבמתו בדיעבד, אבל בחייבי כריתות לא תפסי קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא. ואיכא מרבוותא (רמב"ן) דמקשו עליה דהא למאי דקא סלקא דעתא השתא דחייבי לאוין ליבום לא דמיאן, אם לא בעלו לא קנו, והיכא קרינא בה לקחת אפילו עבר ונסיב. ופירשו דהכי קאמר חייבי לאוין תפסי בהו קדושי וקרינא ביה יבמתו, חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ולא קרינא ביה יבמתו. הכין הוא פירושא דפירשו קמאי ז"ל. וקשיא ליה בהא טובא, חדא דהאי אי הכי חייבי לאוין נמי דקאמר משמע דהדר אחייבי כריתות ממש, כלומר שלא יהא חייבי לאוין עולין לחליצה כחייבי כריתות, ואם כן הוא מקשה הדרא קושיין לדוכתה מנא ליה דחייבי לאוין לא יעלה ליבום מיבמתו, הא מהתם נמי דרשינן דיעלו לחליצה, ואי לאו אחייבי כריתות ממש קאי אלא אדינא דכל העולה ליבום קאי, כלומר אם כן דכל העולה לזה עולה לזה וכל שאינה עולה לזה אינו עולה לזה, חייבי לאוין נמי או תעלה לזה ולזה או לא תעלה לא לזה ולא לזה. אם כן מאי קאמר רבי רחמנא יבמתו, דאטו מקשה לא ידע דרבינהו רחמנא ואנן טעמא קא קשיא לן מאי קאמר יבמתו מיעט, הוה ליה למימר דאי לאו יבמתו חייבי לאוין אף ליבום הוו עולין אלא דמעטינהו רחמנא מיבום מיבמתו. ועוד מאי קשיא ליה מה ראיתא לומר דנוקיה קרא דלא יחפוץ להתיר חייבי לאוין ביבום, והא לא משמע קרא דלא יחפוץ להתיר ליבום מי שהיא ראויה לחליצה, אלא או לפטור מן החליצה מי שאינה ראויה ליבום, או להתיר מן החליצה מי שראויה ליבום, דהכי משמע אם לא יחפץ ליבום יחלוץ, כלומר מי שתלוי בחפצו ליבם יחלוץ כשלא ייבם, אבל לא משמע מיניה מי שבחפצו לחלוץ ייבם, דהא לא כתיב ואם לא יחפוץ האיש לחלוץ את יבמתו ייבם. ואם להתיר לחליצה הראויה ליבום כפשטיה דקרא, הא לא צריכא קרא. ומיהו בזו איכא למימר דהכי דרשינן ליה לקרא, והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', וחלצה נעלו, לאשמועינן דיש לך אשה שהיה במשמע שתאסר ליבום שאינו כן אלא תלוי בחפצו אם ליבם אם לחלוץ ואיזו זו חייבי לאוין, מכל מקום מה ראית בכ"מ אינו לחדש ענין שלא דברנו בו כלל, אלא לומר שנהפך את האמור, כלומר שנפטר חייבי לאוין מן החליצה ומן היבום ונחייב חייבי כריתות בחליצה הפך מה שאמרנו בהם. ועוד דאם כן היתה [ה]שאלה, מאי קא מהדר מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושי, אדרבה היא הנותנת דכיון דבעלמא תפסו בהו קדושי הוה לן למימר שתתייבם, דאטו מפני שתופסין קדושין בעלמא נאמר שלא תעלה ליבום, אדרבה כל שתופסין בה קדושין שייך למימר בה טפי אם לא יחפוץ, כלומר כל מי שתלוי בחפצו ליבם ייבם או יחלוץ, ובחייבי כריתות דלא מצי ליבם אף על פי שהוא חפץ ליבם יחלוץ דמרבינן ליה מיבמתו. ואם לומר דכיון דלא תפסי קדושין בחייבי כריתות לא שייך למיקרינהו יבמתו, אם כן לא הוה ליה למימר אלא מסתברא חייבי כריותו לא תפסו בהו קדושי ותו לא.
ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קא סמיך וכדפרש"י ז"ל, דאי כתב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה השערה, היה במשמע דאינה עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא הכשרה גמורה, שאני קורא בה בעלמא לקחת, כלומר המותרת לינשא, אבל חייבי לאוין לא, דהא לא קרינא בה לקחת לכתחלה, להכי הדר כתיב יבמתו למימר דיש יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ אף על גב דאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה לקחת, ואיזו זו חייבי לאוין, ואקשינן ואימא חייבי כריתות נמי, כלומר ניליף מהכא דליבעו חליצה ואמאי פטרינן להו לגמרי, ופרקינן אמר קרא אם לא יחפוץ האיש אף על פי שרבה הכתוב עולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום מיבמתו, הא מיעט מאם לא יחפוץ לומר ויש שאינה עולה לחליצה כיון שאינה עולה ליבום ומאי נינהו חייבי כריתות. ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה כיון שאינה עולה ליבום, דהא לא קרינא בה נמי לקחת כחייבי כריתות ומאי שנא הא מהא. ופרקינן הא רבי רחמנא יבמתו, כלומר אם כן יבמתו דכתב רחמנא למה לי אם לא לרבות לחליצה מקצת ממין שאין אני קורא בה לקחת, וכיון שריבה ומיעט נוקים מיעוט לחייבי כריתות ורבוייא לחייבי לאוין. ומה ראיתא כיון שזו וזו אין אני קורא בהן לקחת, וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות, דחליצה מאי נפקא מינה אי חלוץ אף לחייבי כריתות. ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין, וכיון שכן קרינן ביה טפי לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד, אבל חייבי כריתות לא קרינן בה לקחת כלל דאפילו בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפילו בדיעבד, וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בה כלל לקחת לא ביבמה ולא בעלמא כנ"ל.
ובהאי פירושא סלקא לי נמי פירוקא למאי דקשיא לי לגירסת הספרים דגרסינן ברישא ואימא חייבי כריתות נמי, דלפום האי גירסא משמע דניחא ליה מיהא דרב גידל אמר רב בחייבי לאוין גרידי אמאי לא מיבמן אלא דחייבי כריתות הוא דקשיא ליה אמאי לא סלקן נמי לחליצה. ואיכא למידק דאדרבה הוה ליה לאקשויי ואימא חייבי כריתות כלומר נימא דלעולם חייבי לאוין גרידי אף ליבום סלקן וקרא דיבמתו לרבות חייבי כריתות לחליצה. ומקצת ספרים מצאתי דלא גרסי נמי אלא ואימא חייבי כריתות, אלא שבספרים מדוייקים מצאתי דגרסינן נמי, ושפיר דמי לפי הפירוש שפירשתי בחייבי לאוין ניחא ליה השתא דאלקחת סמיך. ואם תאמר נימא כי אתא קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום דוקא לחייבי לאוין שיש בהן עשה כגון אלמנה לכהן גדול ומצרית ראשונה שהיא גרושה לכהן הדיוט, אי נמי לחייבי עשה גרידי דאינן עולין ליבום, דאין עשה דוחה עשה ולא עשה ולא תעשה, אבל חייבי לאוין גרידי עולין אפילו ליבום דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר דכל דקרינא ביה לקחת במשמע, כלומר שאין בה לקוחין לכתחלה ושייך בה לקוחין בדיעבד. ולהדין פרושא דפרישנא קשה קצת דכיון דלקחת משמע הראויה לינשא לכתחלה, ואי לאו דרבי רחמנא יבמתו, חייבי לאוין אף לחליצה לא היו עולין, אם כן כי אקשינן אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה, הוה ליה לפרוקי שאני הכא דכתב רחמנא לקחת. ויש לומר דאי אהדר ליה הכי הוה ליה לאקשויי אי הכי חליצה נמי לא תבעי, ואצטריך להשיב הא רבי רחמנא יבמתו כדרב גידל אמר רב, ולא תיסוק ליה פירוקא למתניתין אלא בדרב גידל, ניחא ליה טפי לפרוקא ליה ברישא מאי דסליק ביה פירוקא לכולה מתניתין ולא לאורוכי ליה בהוי' ופירוקי. וקשיא לי כיון דבעינן השתא למימר דחייבי לאוין גרידי לא סלקן ליבום, אם כן נגמר מהכא דלא דחי עשה ללא תעשה וכדפרכינן לעיל בריש פרקין (יבמות ו, א), וניחא לי דשאני הכא דיבום חדוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל העריות, וכיון שכר מה שחדש והתיר התיר, מה שלא התיר נשאר בכלל האיסור הראשון, ואין להקשות למה לא התיר יותר, דאין לך בו אלא חדושו בלבד.

הא דאמרינן לצדדין קתני בא עליה אאיסור מצוה חלץ לה אאיסור קדושה, משום דברייתא נקט איסור מצוה ואיסור קדושה דחיק נפשיה רבא כולי האי, דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמה כולה באיסור מצוה.

אלא אמר רבא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו אלמנה מן הנשואין אי הכי ממזרת ונתינה מאי איכא למימר. הוא הדין דהוה מצי לאותביה מגרושה וחלוצה דכהן הדיוט וחדא מינייהו נקט. אי נמי משום דדלמא הוה אמינא כל איסורי כהונה גזרו זה מפני זה. והא דאמרינן בממזרת ונתינה גזרה במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה, הוא הדין דמצי לשנויי גזירה הני אטו אלמנה מן הנשואין לכהן גדול, אלא ההוא עדיפא דניגזור בה משום לתא דהיא עצמה.

אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזרה משום אשת אחיו מאמו וכו'. פירשו בתוס' ז"ל (בתוס' שלפנינו ליתא) אלא מעתה אשת אחיו מאביו שלא מאמו דצד אחד באחוה הוא לא תתיבם עד שיהו מיוחדין מן האב ומן האם, גזרה אטו אשת אחיו מאמו שלא מאביו. ומשני בנחלה תלה רחמנא ומידע ידיעה דאח מאם לאו בר נחלה הוא.

אשה שאין לה בנים. בשעת נפילה אלא היו לה בחיי בעלה ומתו לא תתיבם, ונעשה מתים כחיים גזרה אטו שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו לבסוף שאנו עושין מתים כחיים. ומשני בבנים בשעת מיתת הבעל תלה רחמנא דכתיב ומת ובן אין לו. מידע ידיע דכל שיש לה בנים בשעת מיתת הבעל אינה מתייבמת.

אשת אחיו שהיה בעולמו. כלומר יבם ואחר כך נולד לר' שמעון לא תתייבם. גזירה משום נולד ואחר כך ייבם דמודה ביה ר' שמעון. ומשני בישיבה תלה רחמנא ומידע ידיע דכל שלא יבם ואשכחה באיסורא מידע ידיע דכיון שנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה היתר.

כל הנשים לא יתייבמו. כשלא היו להן בנים מעולם.

גזירה משום איילונית איילונית לא שכיחא. ואין פירוש זה מחוור וקשיא ליה ביה טובא. חדא דלא הוה ליה למימר התם בבנים תלה רחמנא, אלא בבנים דבשעת מיתה תלה רחמנא. ועוד דלא הוה ליה לאפוקי ייבם ולבסוף נולד בלשון אשת אחיו שהיה בעולמו, דלא אשכחן דוכתא דמפיק ליה בהאי לישנא. ועוד דכיון דהאי בעיא לר' שמעון איתא לרבנן ליתא, וקיימא לן כרבנן, היכי סתים סתומי בעייה הוה ליה לפרושי לר' שמעון לא תתייבם. ועוד מאי קאמר כי ישבו אחים אמר רחמנא ומידע ידיע, מלתא דטעי בה ר' הושעיא ושקלו וטרו בה כמה אמוראי (לעיל יבמות יח, ב. יט, א) פשיטא לן השתא דלא טעו בה אינשי כלל ומידע ידיע לכל. ובתוס' אחרות (כ"ה בתוס' הרא"ש) ראיתי שפירשו אשת אחיו שהיה בעולמו, כגון שהיה לו אח במדינת היום והיו מוחזקין בו שאין לו אח ואחר מיתתו בא, ודמי למי שנולד לאחר מיתת אחיו. ומכל מקום אינו מחוור מן הקושיות האחרות. אלא הכי פירושו, אשת אחיו מאביו לא תתייבם ונעקור לגמרי מצות יבום, כיון דאפשר בחליצה משום גזירה. אי נמי הכא קאמר כשם שאי אפשר לחוש לזה כדי שלא תעקר מצות יבום לא נחוש בזה.

אלא אמר רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. כלומר, דליכא עשה אלא בביאה ראשונה, ובביאה ראשונה מצוה דרמיא עליה עבדא וקיימא עליה באיסור לאו. ואם תאמר ביאה ראשונה עצמה היכי שרי ליה לכהן גדול, דהא מכי הערה בה עשאה בעולה, דהעראה כביאה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד, א)) אם כן בגמר ביאה הויא לה בעולה עצמה דאסירא כדאיתא לקמן (יבמות כא, א). הא לאו מלתא היא, דכיון דהערה בה קנאה, ומהעראה ואילך הויא לה כאשתו, ואשתו הוא בועל. ואם תאמר והא אמרינן בפרק קמא דקדושין (י, א) שכל הבועל דעתו על גמר ביאה ואסור לכהן לקדש בביאה. יש לומר שאני יבמה דלאו בדעתו תליא מלתא, שבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמזיד והעראה כגמר ביאה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דקדושין (שם ד"ה כל) בס"ד. ואם תאמר אם כן למה ליה משום ביאה שניה תיפוק ליה תחלת ביאה אטו גמר ביאה. הא ליתא, דאף על פי שקנאה משעת העראה מכל מקום מצוה עד גמר ביאה איתא, דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע. אי נמי משום דכתיב להקים לאחיו שם, ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע, אלא שריבה הכתוב אף העראה. והשתא דדחי רבא הא דרב גידל אמר רב ואמר דחייבי לאוין אף ליבום רמיין דבר תורה, אלא דרבנן גזרו בהו. הני דרשי דרב גידל דדריש יבמתו יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, מוקמינן לה לחייבי לאוין שיש עמהן עשה וכלישנא דכתבינן לעיל דחליצת אלמנה מן הנשואין דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה. ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל בהלכות עריות כלשון הזה והא דרב גידל אמר רב מוקמא באלמנה מן הנשואין דאף על גב דמדאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה ע"כ. ופסק סוטה שחולצת ולא מתיבמת כדתנן בפרק קמא דמסכת סוטה (ב, א) נכנסה עמו לסתר או לחורבה וכו'. אם מת חולצת ולא מתיבמת וקא פריש רב יוסף התם (ה, ב) אינה מתייבמת מן התורה דכתיב והיתה לאיש אחר לאחר ולא ליבם, וחולצת דאלו איתיה לבעל צריכה גט השתא דליתיה לבעל בעיא חליצה. איכא למימר דחולצת דבר תורה קאמר, דהא יש שעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום דבר תורה, וכן מחזיר גרושתו דפטורה מן היבום מקל וחומר וחולצת דבר תורה (לעיל יבמות יא, ב) איכא למימר דכלהו מיבמתו נפקי לן דעולות לחליצה אף על פי שאינן עולות ליבום.

הדר אמר רבא ואיתימא רב אשי לאו מלתא היא דאמר ריש לקיש וכו'. איכא למידק והא רבא גופיה הוא דאותיב לעיל לרב גידל מברייתא דאם בעלו קנו, אלמא מידע ידיע לה, ואם כן היכי טעי בה השתא ואמר דליבום דמיין, ואיכא למימר דמאן דאמר ההיא דלעיל בדרבא אמר הא משמיה דרב אשי, ומאן דאמר הא בדרבא אמר ההיא דלעיל משמיה דאחרינא והיינו דאמרינן הכא אמר רבא ואיתימא רב אשי.

א"ה ממזרת ונתינה מאי איכא למימר חדא מינייהו נקט דה"נ מצי למפרך מגרושה דניחא ליה למפרך מהני משום דדילמא בכל איסורי כהונה גזרו זה מפני זה:

אלא מעתה אשה שאין לה בני' לא תתייבם גזירה אטו אשה שיש לה בנים ק"ל א"כ בטלת תורת יבמין ממצות יבום ועוד כיון דאי אמרת הכי כל הנשים לא יתייבמו אמאי נקט לישנא דבתרייתא טפי מאידך ובתוס' פי' דה"ק אשה שאין לה בנים עתה כשמ' בעלה והיו לה קודם לכן לא תתייב' מדרבנן ונעשה מתים כחיים גזירה אטו אשה שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו אח"כ שאינה מתייבמת ואנו עושי' מתים כחיים ופרקי' דבהא ליכא למגזר דלא טעו בה אינשי דהא ידעי דבבנים דבשעת מיתה תלה רחמנ'. ופרכי' אשת אחיו מאביו כלומר שלא מאמו לא תתייבם עד דמיחד באבא ואימא גזירה משום אחיו מאמו ולא מאביו דליכא אלא חד צד דאחוה ופרקי' דהא נמי מידע ידעי בעלמא דייבום בנחלה תלה רחמנא ואחיו מאמו אינו בן נחלה. ופרכי' אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתיבם גזירה משום אשת אחיו שהיה בעולמו הרבה פי' פירשו בזה לפי שיטתם והנכון שבהם מה שפי' בתוס' רב יהודה ז"ל אשת אחיו שהיה בעולמו אלא שהיה במדינת הים ולא היו מוחזקי' בו בשעת מיתה כלל ובא אחרי כן ניגזור ביה שלא תתייבם בו משום דדמי לאשת אחיו שלא היה בעולמו ופרקי דייבום בישיבה תלה רחמנ' ומידע ידעי ולא טעו בה ופרכי' כל הנשים שלא ילדו מעולם לא יתייבמו גזירה אטו איילונית שאינה בת לידה ופרקי' דאיילונית לא שכיח וליכא למגזר אמטולתה והפי' הזה היה נכון ומתוק אלא שהוא תימה היאך תפסו כל הקושיות הללו בגמ' סתומות ולא פי' באחת מהם הלשון שבו עיקר הקושיא ומתוך הדוחק י"ל דכיון דנקט בכל חדא וחדא לישנא דגזירה מידע ידיע דלא מיירי אלא בדכוותא דשייך בה גזירה ורש"י ז"ל ושאר המפרשי' תופסי' הדברי' כפשוטן ולא תיקשי לן היאך נבטל מצות יבמי' הא מבטלי' לה למ"ד מצות חליצה קודמת למצות ייבום ועוד כיון דבדידיה תלה רחמנ' ובידו לבטלה כדכתיב אם לא יחפוץ האיש מלמדי' אותו שיאמר איני חפץ ואין זו עיקר. ומעיקרא אקשי' בלשון קושי' פרטית משום דאיכא דדמי לה ממש בההוא עניינא וכי היכי דנימא גזירה הא אטו הא ובסיפא שהוא דבר כללי נקטינן כל הנשים והשתא לא נקטי' אשה פרטית מחמת שום טענה שיש בה דלא אשכחן בה טענה פרטית אלא דנימ' דניגזור בה משום דאילונות וכן מפר' מר"א הלוי להר"ם בשיטת רש"י בשם רבותי' ז"ל:

אמר רבא גזיר' ביאה ראשונ' אטו ביאה שני' פי' מדאורייתא מותרים בביאה ראשונה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואסורין בביאה שניה דהא איקיימא לה מצוה דרמיא עליה ואם תאמר כל יבמה נמי תיתסר בביאה שניה ותחזור לאיסור אשת אח דהא איקיים בה מצות ייבום מאי שנא הא מהא י"ל דביבמה דעלמא שאין בה אלא איסור אשת אח גזירת הכתוב היא שהתירו לגמרי במקום מצוה יבום וכדכתיב ולקחה לו לאשה כדי שלא יפקפק בדבר וגם שרוב נשים אינם מתעברות בביאה ראשונה אלא כשיש שם אחר לא התיר הכתוב כלום אלא שיהא כדינו וכיון דמשום דדחי עשה ללא תעשה הוא דאתי עלה אין לנו אלא בפחות ממה שאפשר לקיום מצותו הילכך לא שרייא אלא ביאה ראשונה ומיהו ביאה ראשונה כולה שריא דאע"ג דיבם קונה בהעראה כדאית' לקמן במכילתי' מ"מ אין הקמת זרע אלא בגמר ביאה וא"ת ובביאה ראשונה כלה ג"כ אין הקמת זרע דק"ל שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כלל ג"כ י"ל דהא אפש' להתעבר במיעוך כדאית' לקמן וכיון דאפשר בהא לא שריא ליה טפי:

מיתיבי אם בעלו קנו תיובתא ק"ל דהא רבא גופיה אותיב מינה לעיל והיכי לא רמי לעיל לה דעתיה דלא למיטעי ביה והנכון שאמרו בזה דמ"ד האי לישנא הכא משמיה דרבא לית ליה ההוא לישנא דלעיל ומאן דאית ליה האי לישנא דלעיל מוקים האי לישנא דלעיל משמיה דרב אשי תדע דאמרי הכא אמר רבא ואיתימ' רב אשי הני אפשר להו בתשובה פרש"י ז"ל כשלא הוליד בן דאי לא הא קרינן מעו' לא יוכל לתקון כדאי' לקמן:

ואסור לקיימן לא קאי אזקן:

אי הכי כל התורה נמי כתיב והתקדשתם. אע"ג דבפ' אלו מציאות משמע דחשבינן ליה עשה גבי טומאה י"ל דהיינו דווקא לגבי מלתא דכתיבא בהאי פרשתא דכתיב והתקדשתם אבל לגבי כל התורה לא חשבינן ליה לעשה:

א) א"נ פריך הכא אפכא דקא פריך אשת אח כשהוא אחיו מאביו וגם מאמו לא תתייבם גזרה משום אשת אחיו מאמו ומצות יבום תתקיים באשת אחיו מאמו ומצות יבום תתקיים באשת אחיו מאביו בלבד דליכא בה צד אמהות ולא שייך למגזר משום אשת אחיו מאמו:

ב) א"נ יש לפרש דקא בעי תלמודא הכא היכא שיש אח אחד שהיה בעולמו ואח אחר שלא היה בעולמו לא תתייבם אותו שבעולמו משום גזרה (לא"א) [דאח] שלא היה בעולמו ומצות יבום תתקיים היכא שאין כאן אח שלא היה בעולמו:

תניא אסור מצוה או אסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרתה. פצוע דכא וכרות שפכה סריס וזקן או חולצין או מייבמין כיצד מתו ולהן נשים ועמדו אחים ועשו מאמר בנשותיהם נתנו גט או שחלצו מה שעשו עשו אם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבוא פצוע דכא אלמא מדאורייתא חייבי לאוין רמיין לייבום דאתי עשה ודחי לא תעשה. והא דקתני במתני' אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל חולצת ולא מתייבמת מדרבנן דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ותניא נמי [הכי] אם בעלו קנו בביאה ראשונה ואסור לקיימן בביאה שנייה וביאת כ"ג באלמנה מן הנשואין אינה פוטרת צרתה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה אבל ביאה באלמנה מן האירוסין ובכל חייבי לאוין פוטרת צרתה כדתנינן אם בעלו קנו:

בא"ד ועיקר פירכא מחייבי עשה עכ"ל ה"ה דהמ"ל דעיקר פירכא מאלמנה מן הנשואין וכן בדיבור שאחר זה המתחיל מסתברא שכתבו נוקי קרא בחייבי עשה גרידא כו' עכ"ל ה"ה דהמ"ל נוקי קרא באלמנה מן הנשואין דהיינו חייבי לאוין ועשה וכ"כ התוס' לקמן במסקנא *):

בד"ה גזירה ביאה כו' דאלמנה מן הנשואין דעולה לחליצה נפקא לן נמי מיבמתו:

בפרש"י בד"ה תיובתא דרבא ותיובתא דר"ל דאמרו לעיל כו' עכ"ל נ"ל דצ"ל תיובתא דרבא ותיובתא דרב אשי דאמרו לעיל כו' ולאפוקי מר"ל דליכא תיובתא עליה כדמסיק לקמן:

גמ' ביאת כ"ג כו' פוטרת צרתה כו' לכאורה דבצרה דוקא פליגי באלמנה מן האירוסין ואיכא מ"ד אינה פוטרת צרתה כיון דאין עשה דוחה ל"ת והכא לא מקוים בה מצות ייבום כלל ועדיין צרתה זקוקה לייבם (א) אבל בהיא גופה כ"ע לא פליגי דסגי לה בגט דאפילו למ"ד אין עשה דוחה ל"ת והכא לא מקוים בה מצות ייבום מ"מ הרי היא כאשתו לכל דבר דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין וסגיא לה בגט ואפילו באלמנה מן הנשואין איכא למימר הכי לכ"ע דסגי לה בגט דקידושין תופסין בחייבי לאוין ועשה אבל מפרש"י שפי' פוטרת אותה ואת צרתה מחליצה וסגיא לה בגט עכ"ל משמע דלמאן דאמר דאינה פוטרת צרתה אינה פוטרת גם אותה ולא סגי לה בגט אלא בחליצה וצ"ע לפי' אדפליגי בצרתה ליפלגי בהיא גופה אי סגי לה בגט אי לא:

רש"י בד"ה לצדדין קתני כו' לפיכך פוטרת צרתה כו' כצ"ל:

בד"ה סריס אדם כו' מאליו והוי בלאו דבכלל פצוע כו' כצ"ל:

בד"ה תיובתא דרבא תיובתא דר"ל דאמר לעיל כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש אליבא דרבא הוי תיובתא לרבי שמעון בן לקיש אבל לרשב"ל גופא לא קשה מידי כדלקמן וק"ל:

תוס' בד"ה א"ה כו' מה ראית פי' דמהאי קרא כו' כצ"ל:

בד"ה פצוע דכא כו' שעת הכושר. נ"ב פירוש אף שכשר לבא בקהל ועדיף מפצוע דכא מ"מ לענין יבום גרע ולא חולץ ולא חולצין לאשתו כדאיתא בפרק הערל פרט לסריס ששמו מחוי אבל בידי שמים שהיה לו שעת הכושר דינו כמו זקן וק"ל וזהו מה שפרש"י ולא מחמת חולי כו' ודו"ק:

בד"ה גזירה כו' ואלמנה מן הנשואין כו' כצ"ל:

גמרא אלא א"ר אלמנה מהא"ר נמי עשה ול"ת כו'. לכאורה יקשה לפ"ז אמאי תני בברייתא לעיל פצוע דכא כו' ואם בעלו קנו לכתחלה נמי (עי' בתוס' שם) ואי משום והתקדשתם אפי' דיעבד נמי לא ואולי י"ל דס"ל לרבא הואיל דקדושין תופסין בח"ל ועשה להכי קנו וכסברת המהרש"א שאביא לקמן ואפי' למיפטרא צרתה (עי' לקמן מש"כ) וכ"מ בירושלמי פלוגתא בזה ואיכא מ"ד שם דנפטרה צרתה אף באלמנה מן הנשואין לכה"ג ע"ש בקה"ע ובש"ק והא דפריך לעיל בעצמו על ר"ג א"ר היינו למאי דדריש מקרא דיבמתו דאינה עולה ליבום לכן ס"ל דדינם כאיילונית לענין יבום דקיימא עליו באיסור אשת אח ובזה מתורץ היטב תמיהת התוס' בסה"ע (ובלא"ה יש לתרץ תמיהתם דרבא מוקי להא דאם בעלו קנו היכא דלאו בני חליצה נינהו כגון אלם או אלמת או דנחתכו רגליהם וכיוצא והא דקתני או שחלצו לצדדין קתני כדמשני רבא עצמו לעיל וא"ש לפ"ז טפי מה דחלק התנא ואם בעלו בפ"ע) והגמרא לקמן לא ס"ל כן ובזה מיושב ג"כ מה שאמר הש"ס לקמן תנ"ה אם בעלו קנו דלכאורה תמוה דהא מברייתא זו עצמה הוכיח רבא גופיה דאינו אסור מה"ת דנראה דזוהי הברייתא עצמה דפצוע דכא דאייתי רבא לעיל אלא דהש"ס הוסיף בה לביאור ביאה ראשונה בביאה שניה וזה י"ל בלא"ה דעיקר הסיוע הוא מדקתני בה ואסור לקיימן (בביאה שניה) דפשיטא אלא ע"כ דאתי לאורויי לן דטעמא דאסור בביאה ראשונה הוא משום שניה וכה"ג תמצא לקמן (קט) בגמרא עוד י"ל דלעולם אין בהם אלא לאו לחודא ומ"מ לכתחלה לא גזירה משום אלמנה מהא"ר מפני דהעשה שבה אינו מפורש להדיא וכמו דלפי האמת אין בה עשה:

שם אלא א"ר גזירה אלמנה מהא"ר כו'. ק"ק מדוע הדר ביה משנויא דקדושים יהיו ועמש"כ במשנה:

שם כה"נ כו' גזירה משום איילונית. לכאורה ה"ל לתרוצי בלידה תלי רחמנא מידע ידיע:

שם ביאת כ"ג באלמנה ח"א א"פ צרתה. עי' מהרש"א שרצה לפרש דהיא גופא לכ"ע סגיא בגט ולכאורה תמוה דא"כ מאי פריך מואם בעלו קנו וכן ראיתי בב"ש סי' קע"ד סק"ג שהוכיח מזה דגם היא עצמה אינה נפטרת בביאה זו אבל באמת ברייתא זו דפצוע דכא היא תוספתא במכלתין פי"א ושם הגי' קנו ופטרו את הצרות והש"ס קיצר או שנשמט ע"י שגגת המעתיק ועוד דומיא דקנו דרישא קתני והתם ודאי דנפטרו הצרות ודע דק"ל בסוגיא זו דמשמע דלכ"ע אם היה אפשר בלא דחיית הלאו דלא קנו וא"פ צרתה הא כיון דאיכא צרה אפשר לייבם אותה בלא דחיית הלאו:

רש"י ד"ה סריס אדם וד"ה ואסור לישא כו'. הד"א:

רש"י ד"ה ואסור לקיימן. ובעלו הן את יבמתן. כצ"ל:

תד"ה א"ה ח"ל נמי. פי' דמהאי קרא דלא יחפוץ כו'. כצ"ל:

תד"ה אטו. עי' כה"ד ומזה נראה ברור לפשוט ספיקתו של הב"ש בסי' ט"ו סעיף כ"ד באם נשא שניה ע"י אונס ועבר האונס דצריך לגרשה:

גמ' סריס אדם. ע' סוטה דף כו ע"א תד"ה אשת סריס:

שם גזירה ביאה ראשונה. ע' לקמן פד ע"א רש"י ד"ה והא כולה פירקין וצ"ע:

תוס' ד"ה אם בעלו וכו' כדמוכח לקמן. ע' לקמן דף פד ע"ב תד"ה שייר פצוע דכא:

ד"ה אטו ביאה שניה וכו' אלא היכא דשרי לי' בלא דחיי'. עיין לעיל דף ח ע"ב תד"ה מלמד:

גמרא, אלא אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת היא, (ומש"ה אינה מתיבמת דאין עשה דיבום דוחה עשה ול"ת) קשה לי, מה הרוויח רבא בזה, הא עדיין יקשה בברייתא זו דפצוע דכא דקתני ואם בעלו קנו, דמשמע דלכתחילה אינו מיבם וכמ"ש רש"י, ואמאי לא אמרינן דליתי עשה ודחי ל"ת:

גמרא תני' נמי הכי אם בעלו קנה (בביאה ראשונה, אלמא מדאורייתא אלמנה מן האירוסין עולה ליבום אלא דרבנן אסרו אטו ביאה שניה).
לא זכיתי להבין, הא מזה עצמו הקשה רבא והוכיח דהוא רק דרבנן, ואיך שייך בזה לומר תני' נמי הכי:

לצדדין קתני. בא עליה קאי אאיסור מצוה דהיינו שניות מדברי סופרים דמדאורייתא חזיא ליה וקמיה רמיא לפיכך נפטרה צרתה בביאתה חלץ קאי אאיסור קדושה דרמיא לחליצה הילכך חליצתה פוטרת צרתה: פצוע דכא וכרות שפכה. לקמן מפרש להו בפרק הערל: סריס אדם. שסירסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו והוי בלאו דבכלל פצוע דכא וכרות שפכה הוא ואסור לישא ישראלית דכתיב לא יבא פצוע דכא: או מייבמין. לאו לכתחלה קאמר אלא ייבומן יבום שאם בעלו קנו כדקתני ואזיל: והזקן. שפסק מלידה והאי לאו מחייבי לאוין הוא אלא קמ''ל דאע''ג דלאו בר אולודי הוא ביאתו ביאה לקנות יבמתו ויוצאה ממנו בגט: ונתנו גט. כלומר או נתנו גט או חלצו וגט ביבמה מהני למיפסל עליו ועל כל האחין דאי בעי לייבומי תו לא מצי דקם ליה בשוב לא יבנה: ואם בעלו קנו. ויוצאות בגט בלא חליצה: ואסור לקיימן. אסיפא קאי מתו אחין ובעלו הן את יבמתן ואפצוע דכא וכיוצא בו ולאו אזקן: אלא אמר רבא. חייבי לאוין נמי לייבום רמיא הלכך אם בעלו קנו ודקשיא לך באלמנה ארוסה שנפלה לכהן גדול תתייבם ויבא עשה וידחה את ל''ת אלמנה מן האירוסין נמי כו': גזירה ביאה ראשונה. דמקיים בה עשה ומצי למידחי: אטו ביאה שניה. דלא מצי למידחי דהא איקיים בה עשה: לאו מילתא היא דאמרי. דבביאה ראשונה הויא שרי לכתחילה אי לאו משום גזירת ביאה שניה דודאי אפילו ביאה ראשונה אסורה ולא אמרי' תדחה עשה את לא תעשה דהא אפשר להתקיים בחליצה בלא עקירת לא תעשה: אם בעלו קנו. אלמא מדאורייתא רמיא קמיה למידחי לא תעשה: תיובתא. דרבא ותיובתא דריש לקיש דאמרי לעיל אם אתה יכול לקיים את שניהם לא עקרנא ליה ללאו: באלמנה. יבמתו: פוטרת. אותה ואת צרתה מן החליצה וסגי לה בגט:
דאין עולין לייבום מהתם שמעינן דעולין לחליצה כדדרשינן יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ועוד דפריך מה ראית פי' דאימא איפכא ונוקי יבמתו לחייבי כרת ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין היכי מצי למעוטי מאם לא יחפוץ חייבי לאוין מחליצה הא קרינן בהו אם חפץ יבם דאתי עשה ודחי ל''ת כיון דמוקמינן יבמתו לחייבי כריתות וקצת היה נראה לפרש דה''פ א''ה חייבי לאוין נמי נשוה חליצה וייבום מהאי קרא ותו פריך מה ראית פירוש דמהאי קרא ולא יחפוץ נשוה חייבי לאוין לחליצה וייבום וליהוו בני חליצה וייבום ואין להקשות דלמה לן קרא להכי דלישתוק קרא מיני' דטובא איצטריך כדפרישית לקמן בפ' החולץ (דף מד.) ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אבל קשה דאם כן מאי קא משני מיסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין דמשמע מתוך התירוץ דהוא פריך שלא יעלו חייבי לאוין לחליצה וי''ל בדוחק דמחייבי לאוין וחייבי עשה פריך והכי פריך א''ה חייבי לאוין וחייבי עשה נשוה לחליצה וייבום מהאי קרא וחייבי לאוין יעלו גם לייבום וחייבי עשה לא יעלו גם לחליצה ועיקר פירכא מחייבי עשה: מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין. ותימה מנלן לאוקמי קרא בחייבי לאוין נוקי קרא בחייבי עשה גרידא דאע''ג דאין מייבמין מ''מ עולים לחליצה כיון דתפסי בהו קידושין אבל חייבי לאוין נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה ויעלו גם לייבום וי''ל דמשמע ליה השתא לדרוש מקרא דיבמתו לאסור יבום ולהצריך חליצה אבל קשה א''כ היכי הוה בעי לאוקמי קרא בחייבי כריתות והא ל''ל דהכי פריך ואימא חייבי כריתות נמי ליבעי חליצה מהאי קרא דהא קאמר בתר הכי ומה ראית דמשמע ואימא איפכא: פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם. פירוש סריס אדם לאפוקי בידי שמים שלא היה להם שעת הכושר: אם בעלו קנו. ה''ה דלכתחילה נמי שרי כדמוכח לקמן אלא איידי דנקט בסיפא לשון דיעבד נקט נמי ברישא לשון דיעבד: אמר קרא והתקדשתם. אע''ג דהאי עשה נמי הוה במצות יבום ואיכא תרי עשה מ''מ אין תרי עשה דוחה ל''ת ועשה: אי הכי כל הנשים לא יתייבמו. ... כל הני פירכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות ייבום והכי פי' אשת אחיו מאביו לא תתייבם כשאינו אחיו אלא מאביו לא תתייבם עד דמיחדי באבא ובאמא גזיר' משום אשת אחיו מאמו אשה שאין לה בנים לא תתייבם פירוש שאין לה עכשיו אבל היו לה בחיי הבעל ומתו גזירה משום אשה שיש לה בנים אשת אחיו שהיה בעולמו כגון שבא ממדינת הים והיה מוחזק לן דלית ליה אחים דדמי כמי שלא היה בעולמו כל הנשים לא יתייבמו פירוש אשה שלא היה לה בנים מעולם לא מזה ולא מאחר דדמיא לאילונית: גזירה ביאה ראשונה אטו כו'. אלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דאע''ג דאין עולין ליבום עולין לחליצה: אטו ביאה שניה. לאו דוקא נקט ביאה שניה דהא אפילו גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה נקנית בהעראה והו''מ למימר גזירה אטו גמר ביאה ואין להתיר ביאה שניה מטעם דנעשית אשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחייה אבל חייבי לאוין אפילו ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה וביאה שניה דלית בה עשה לא דחיא אע''ג דבפרק הבא על יבמתו (לקמן סא.) לא מצריך קרא אלא לאירס ואח''כ נתמנה להיות כהן גדול אבל נשאה קודם שנתמנה משמע דלא צריך קרא שיכול לקיימה משום דנשאה בהיתר התם נמי משום דבהיתר בלא שום דחיית איסור נשאה אבל הכא ביאה ראשונה לא שריא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה ביאה דמצוה דחיא דלאו מצוה לא דחיא: מיתיבי ואם בעלו קנו. תימה דרבא גופי' מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד