יבמות יט ע"א

דף יט - א

ומאידך, יבומי חדא מהן, ואיפטור אידך ללא חליצה, מצד "בית אחד הוא בונה ואי אתה בונה שני בתים", גם לא יתכן.

דדלמא אין זיקה נחשבת ככנוסה, והוו להו שתי יבמות הבאות משני בתים, וצריך לחלוץ לשניה, גם אם ייבם את הראשונה.

ומסיים רב יוסף את קושייתו על רבי אושעיא, ומוכיח את הוכחתו:

אלמא, מספקא ליה לרבי שמעון, האם זיקה יחד עם מאמר היא ככנוסה או לא.

ואיך אמר רבי אושעיא, שלפי רבי שמעון, בזיקה גרידא היא ככנוסה!?

וכי תימא לתרץ, שאין רבי שמעון מסתפק, אלא סובר בודאי שזיקה ככנוסה. ואכן מדאורייתא, הכי נמי כשנופלות לפניו בזה אחר זה שתי יבמות, האחת מן האח הראשון, והשניה מהאח השני, נחשבת הראשונה ככנוסה לאח השני, וכשמת האח השני, נחשב הדבר שנופלות שתי היבמות מ"בית אחד" [של האח השני] אל האח השלישי.

והיות ו"בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים", סבור רבי שמעון דמייבמא רק חדא מהן ומפטרא חדא.

ורק מדרבנן הוא דאסור להוציא את השניה בלי חליצה, גזירה משום שמא יטעו אנשים, ויאמרו שאפילו במקרה של ב' יבמות הבאות משני בתים, כגון שהיתה הנפילה בבת אחת, בצמצום, שמתו שני האחים כאחד, גם אז אומרים: חדא מהשתיים מייבמא, ואידך, מיפטרא בולא כלום!

וזה טעות. כי אם מתו שני האחים יחד, לא נוצרה "זיקה ככנוסה" אצל האח השני, ונמצא שיש פה שתי נפילות נפרדות משני בתים, וצריך היבם לבנות את שניהם.

אי אפשר לתרץ כך את דברי רבי אושעיא בשיטת רבי שמעון. כי:

והא טעמא דרבי שמעון - משום "מאמר ולאו מאמר" הוא, שהוא מסתפק אם מאמר קונה או לאו, וכמו שיתבאר:

דתניא, שכך שנינו בברייתא, על משנה זו של שלשה אחים שנשאו שלש נשים נכריות, ומת הראשון, ועשה בה השני מאמר, ומת. ששתיהן חולצות ולא מתייבמות היות ויש על אשת הראשון זיקת שני יבמים, ואשת השני היא צרתה, וחולצת כמותה:

אמר להם רבי שמעון לחכמים: מדוע שתיהן חולצות, ולא נאמר שיכול האח השלישי לייבם אפילו את אשת הראשון, לאחר שעשה בה השני מאמר, ומת.

כי אם מאמרו של שני נחשב "מאמר", שמועיל קנין המאמר שתהיה לאשתו - אין היא נחשבת כ"מי שיש עליה זיקת שני יבמים", אלא רק זיקת היבם השני, שעשה בה מאמר.

ואם כן, למה לא ייבמנה, והרי אשת אחיו השני בלבד הוא בועל!

ואם מאמרו של שני אינו נחשב "מאמר", ואינה קנויה לו במאמר להיות אשתו, גם כן אין היא "מי שיש עליה זיקת שני יבמים", אלא יכול לייבמה. שהרי אשת הראשון בלבד הוא בועל!

ומוכח, שמטעם ספק, אם מאמר קונה או לא, חלק רבי שמעון על חכמים, ולא מטעם גזירה שמא יבואו לייבם בנפילה בבת אחת מצומצמת של שני אחים.

וטוען רב יוסף לרבי אושעיא: אם אכן סובר רבי שמעון כדבריך, שזיקה ככנוסה, למה אמר רבי שמעון שאם נפלו שתי יבמות בזה אחר זה, אחת מתייבמת והשניה יוצאת בחליצה!?

והרי אם זיקה ככנוסה, אשת הראשון היתה כנוסה בזיקה לשני. ונמצא, שכאשר מת השני, נופלות שתי היבמות לפני השלישי מ"בית אחד".

ואם כן, דיו לאח השלישי שייבם רק לאחת מהן, ותצא השניה מהטעם ש"בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים"!?

אמר ליה אביי לרב יוסף: ולא שני לך, וכי אינך סבור שענין זיקה ככנוסה [לפי רבי אושעיא בשיטת רבי שמעון], יש לחלק בו בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמים?

והרי דלמא כי אמר רבי שמעון במשנתנו ש"זיקה ככנוסה דמיא" [ולכן הוא מתיר את אשת אחיו שלא היה בעולמו אפילו בנולד ובסוף יבם], דוקא בזיקה ליבם אחד. היות שלגבי יבם אחד היא יכולה להחשב מכח הזיקה ככנוסה לו.

ובמשנתנו זקוקה אשת הראשון רק לאח השני, ולא לשלישי, לפי שהוא לא היה בעולמו של הראשון.

ולאור זאת, הסביר רבי אושעיא את טעמו של רבי שמעון, שזיקה ככנוסה.

ולכן, גם אם נולד האח השלישי, שלא היה בעולמו של הראשון, עוד לפני שייבם האח השני את אשת האח הראשון, נחשב הדבר כאילו אשת הראשון כנוסה כבר לשני, ואין האח השלישי מוצא אותה ב"זיקת נשואיו של האח הראשון". ואינה נאסרת עליו כדין אשת אח שאין לה היתר יבום.

אבל בשני יבמין - לא אמר רבי שמעון זיקה ככנוסה.

ולכן, בשלשה אנשים שהיו נשואים שלש נכריות, שמשם הקשה רב יוסף, אם נפלה תחילה אשת הראשון, אין היא נחשבת אשת השני מצד זיקה ככנוסה, ואם ימות השני ותפול גם אשתו, אין זו נפילה של שתי יבמות מבית אחד.

וחזר וטען רב יוסף: ומי שני ליה לרבי שמעון בענין "זיקה ככנוסה", בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמים?

והתניא, כלל אמר רבי שמעון:

כל שהלידה של האח השלישי, שלא היה בעולמו של הראשון, היתה קודמת לנשואין [ליבום] של האח השני באשת האח הראשון - לא חולצת ולא מתייבמת אשת הראשון על ידי האח השלישי.

לפי שהיא ערוה עליו, מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו.

אך אם היו הנשואין [היבום] של האח השני קודם ללידה של האח השלישי, ואחר כך מת השני - או חולצת או מתייבמת!

מאי לאו, האם לא מדברת הברייתא, ביבם אחד.

וקתני, אם היתה הלידה של האח השלישי לפני שייבם השני - לא חולצת ולא מתייבמת!

ואם סובר רבי שמעון שזיקה ככנוסה ביבם אחד, כדברי רבי אושעיא, לא היתה צריכה להאסר בערות אשת אחיו שלא היה בעולמו, שהרי יש כאן זיקה ליבם אחד בלבד, והרי היא כמי שכנוסה לו.

אלא, מוכיח רב יוסף, לא זהו טעמו של רבי שמעון שזיקה ככנוסה ביבם אחד!

ודוחה הגמרא: אין מכאן ראיה. כי לא מדובר בברייתא בכגון שהיה יבם אחד, אלא בשני יבמים, שבהם סובר רבי שמעון שזיקה לאו ככנוסה דמיא.

אך ממשיך רב יוסף, ומקשה:

אבל אם היה זה ביבם אחד - מאי?

האם הכי נמי תאמר, שזיקה ככנוסה, ואפילו אם נולד ואחר כך ייבם, סובר רבי שמעון שהיא או חולצת או מתייבמת, היות וזיקה ככנוסה!?

אי הכי, אדתני, עד ששנינו בברייתא שרבי שמעון מחלק בין קדם היבום ללידה לבין קדמה הלידה ליבום, שאם היו נשואין קודמין ללידה - או חולצת או מתייבמת.

ליפלוג שיחלק רבי שמעון וליתני חילוק אפילו בדידה, במקום שקדמה לידה ליבום:

במה דברים אמורים שנאסרת - בשני יבמים, שאז זיקה אינה ככנוסה.

אבל ביבם אחד, שזיקה ככנוסה דמיא - או חולצת או מתייבמת!

ומשנינן: אין זו ראיה מדברי רבי שמעון, כי כולה בשני יבמין קמיירי. שרצה רבי שמעון להשמיע את חילוקו בשני יבמים, אימתי מותר בהם ואימתי אסור בהם, ולא תיקשי לך שישמיע רבי שמעון חילוק אחר ביבם אחד.

אך מוסיף רב יוסף וטוען: ואלא, אם תאמר כדברי רבי אושעיא, שבנפילה לפני יבם אחד זיקה ככנוסה, ואפילו נולד ולאחר כך ייבם סבור רבי שמעון שהיא מתייבמת - מאי "כללא" שאמר התנא בשם רבי שמעון?

שהרי שנינו בברייתא "כלל אמר רבי שמעון: כל שהלידה קודמת לנישואין לא חולצת ולא מתייבמת". ואיך אפשר לומר "כל", כאשר זה אמור רק בשני יבמים, ואילו ביבם אחד היא אפילו מתייבמת לרבי שמעון!?

ועוד, מתיב רב אושעיא על רבי אושעיא: הרי שנינו במשנה לקמן [כח ב]:

ג' אחין, שהיו שנים מהן נשואין:

שתי אחיות, או אשה ובתה,

או אשה ובת בתה,

או אשה ובת בנה -

והיינו, שהיו שני אחים נשואים "זוג" של נשים, כמו שתי אחיות, או כמו אשה ובתה, ששתיהן יחד כ"זוג" מהוות ערוה לאדם אחד.

ומתו שני האחים -

הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, היות וכל אחת היא "קרובת זקוקתו".

ורבי שמעון פוטר אותן מן החליצה ומן היבום, היות וכל אחת מהן היא קרובת זקוקתו, ודורש זאת מ"לצרור", וכפי שיתבאר לקמן.

ומדייק רב אושעיא: ואי סלקא דעתך כרבי אושעיא שקסבר רבי שמעון "זיקה ככנוסה דמיא", מדוע פוטר רבי שמעון את כולן? -

לייבם לקמייתא, את זאת שנפלה ראשונה!

שהרי כיון שזיקה ככנוסה, רק היא נחשבת לו ככנוסה, ואילו השניה, בת זוגה, הנופלת אחריה, אינה נחשבת כלל "זקוקה", כיון שהיא ערוה עליו מכח כניסתה של הראשונה!

ואם כן, תיפטר אידך, בת זוגה, הנופלת שניה, שאינה מזדקקת לו כלל, ולא תאסור את הראשונה מכח קרובת זקוקתו!? אמר רב עמרם: אין הכי נמי, שהראשונה מתייבמת והשניה תצא מחמת היותה ערוה.

ומאי "פוטר" שאמר רבי שמעון, נמי - פוטר בשניה.

ופרכינן: והתניא: רבי שמעון פוטר בשתיהן!?

ולא כדבריך, שרק השניה פטורה והראשונה מתייבמת.

אמר רבא: כונתו של רבי שמעון לפטור את "שתיהן", היא: לפטור את השתיים שנפלו מהאח השני.

דהיינו, את ה"שניה" שבזוג זה, של שתי אחיות.

ואת ה"שניה" שבזוג זה, של אשה ובתה.

וכגון בשני אחים שהיו נשואים שתי "זוגות", זוג אחד של שתי אחיות, וזוג שני של אשה ובתה.

והיה להם אח שלישי.

ומת האח הראשון, והרי נשותיו נופלות ליבום רק לפני האח השלישי, שהרי לאח השני שתיהן נחשבות ערוות [האחת היא אחות אשתו, והשניה היא בת אשתו].

ולדברי רבי אושעיא, לשיטת רבי שמעון, אחת משתי נשותיו של הראשון נחשבת לשלישי כ"כנוסה" לו.

ואחר כך מת האח השני, ונפלו שתי נשותיו של השני ליבום לפני האח השלישי.

וכיון שאחת מתוך שתי נשותיו של הראשון נחשבת ככנוסה לשלישי, עוד משעה שמת האח הראשון [ואין זה משנה לנו כעת מי היא], הרי "בת זוגה" [כגון אחותה], שנפלה מן האח השני, יוצאת משום ערוה.

ואילו האשה השניה של האח השני, שהיא ה"שניה" שבזוג השני [אשה ובתה], יוצאת מדין "צרת ערוה".

ולכן, לפי רבי שמעון, מייבם האח השלישי את אחת משתי נשותיו של הראשון [וצרתה נפטרת מדין "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים"].

וכגון, שמייבם את האחות שנפלה ראשונה.

ואז אחותה, שהיא השניה שבזוג האחיות, פטורה מן החליצה והייבום, כדין ערוה.

וכן האשה השניה, שהיא ה"שניה" שבזוג השני [הזוג של אשה ובתה] פטורה מן החליצה והיבום מדין צרת ערוה.

[ואילו הראשונה שבזוג הזה, שהיתה נשואה לאח הראשון, נפטרה מן היבום והחליצה ביבום של צרתה]. ^[1]

ופרכינן: קא טעי רבא בארבעה זוגי שבמשנה!

שהוא סובר שמדובר במשנה בשני אחים שנשואים שתי זוגות, ופוטר רבי שמעון בכל זוג את השניה.

ואין זה כך!

חדא, ד"או, או" קתני! ומשמע שהיו שני האחים נשואים או זוג זה, או זוג זה, ולא שהיו נשואים שתי זוגות.

ועוד: גם אם נאמר כדברי רבא, שרבי שמעון פוטר את כל השניות שבכל זוג, ומדובר בברייתא שנשאו האחים כמה זוגות, עדיין יש להקשות, מדוע נקט רבי שמעון פטור של "שתיהן"?

והרי הוא פוטר את כל בנות הזוג השניות, ואם כן, "רבי שמעון פוטר בארבעתן" - מיבעי ליה!

והיה לנו להעמיד, בכגון שנשאו שני אחים את כל ארבעת הזוגות. ואז, אחת מן נשות האח הראשון מתייבמת, ושלשת צרותיה פטורות משום "בית אחד בלבד הוא בונה".

ואילו כל ארבעת בנות הזוג השניות, שהיו נשואות לאח השני, פטורות. משום שאחת מהן יוצאת מדין "ערוה", שהרי בת זוגה כבר נחשבת ככנוסה, ואילו שאר שלשת הנשים של האח השני יוצאות מדין צרת ערוה!

ועוד יש להקשות על תירוצו של רבא, מהא דתניא במפורש:

רבי שמעון פוטר בשתיהן, את שתי בנות הזוג, כמו אשה ואחותה הנופלות לפניו משני אחים, מן החליצה ומן הייבום!

שנאמר [ויקרא יח]: "ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור" -

מלמד הכתוב, כי בשעה שנעשו שתי אחיות צרות זו לזו, ואפילו אם נעשו צרות זו לזו בזיקה ליבם אחד כמו כאן - לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן! ואיך אמר רבא שהוא מייבם אחת מבנות הזוג, ופוטר רק את השניה שבכל זוג!?

אלא, אמר רב אשי תירוץ אחר ליישב את הקושיה מהברייתא הזאת על רבי אושעיא:

אי דנפול בזה אחר זה - הכי נמי שלפי רבי שמעון אמרינן זיקה ככנוסה. ואכן זאת שנופלת ראשונה משתי בנות הזוג, מתייבמת אפילו אחר נפילת בת זוגה.

כי "זיקה ככנוסה" מונעת את הזיקה של השניה, והיא יוצאת כדין ערוה, ואינה אוסרת את הראשונה מדין אחות זקוקתו.

ומה שמצינו שרבי שמעון פוטר את שתי בנות הזוג -

הכא במאי עסקינן - דנפול שתיהן בבת אחת, שמתו שני האחים בעת ובעונה אחת, ולא קדמה מיתת האחד למיתת השני במאומה.

ורבי שמעון סבר לה כרבי יוסי הגלילי, דאמר: אפשר לצמצם, שיארעו שני דברים בשעה אחת בדיוק.

[הדין של רבי יוסי הגלילי הוא בשני בכורות של בהמה טהורה, שיצאו שניהן יחד מרחם אמן, שלפי רבי יוסי, יתכן שיצאו שניהם יחד, ושניהם שייכים לכהן.

ואילו חכמים חולקים עליו, וסבורים שאי אפשר לצמצם, אלא האחד בכור, והשני אינו בכור].

ואז אין את המצב שזיקה ככנוסה של הראשונה תוציא את השניה מחמת ערוה.

ורק כשנפלו שתיהן בבת אחת, שם חידש רבי שמעון את דינו, שלומדים מ"לצרור", חידוש דין, ששתי אחיות שנעשו צרות זו לזו בזיקה ליבם, הרי הן פטורות מן החליצה ומן היבום, מכח היותן צרות זו לזו בזיקה!

ועתה, מביאה הגמרא את שיטת רב פפא החולק על רבי אושעיא:

רב פפא אמר: רק בייבם ואחר כך נולד - פליג רבי שמעון.

ואילו בנולד ואחר כך ייבם - לא פליג רבי שמעון, אלא סובר כרבנן שאינה מתייבמת לו.

ותרווייהו, שתי המשניות - לרבנן איצטריך.

ומה שהקשינו, אם כן, המשנה הראשונה היא מיותרת, כי אם בייבם ואחר כך נולד רבנן אוסרים, פשיטא שבנולד ואחר כך ייבם הם אוסרים, ואם כן למה נשנית המשנה הראשונה של נולד ואחר כך ייבם?

יש לתרץ ולומר שבנוסח "לא זו, אף זו" - קתני להו.

ומביאה עתה הגמרא ראייה לרב פפא, שמודה רבי שמעון לחכמים בנולד ואחר כך ייבם שהיא אסורה, ואין אומרים זיקה ככנוסה.

תניא כוותיה דרב פפא, ותיובתא דרבי אושעיא, הסובר שאפילו בנולד ואחר כך ייבם חולק רבי שמעון, משום שזיקה ככנוסה:

דתניא: שני אחים בעולם אחד, ומת אחד מהם בלא ולד.

ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו.

ולא הספיק לעשות בה מאמר, עד שנולד לו אח,

ומת השני [ולהלן תסביר הגמרא מה פירוש "ועמד ולא הספיק"] -

ועתה נופלות לפני האח השלישי, אשת הראשון ואשת השני -

הרי היבמה הראשונה, שנפלה מהאח הראשון - יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.

ואילו היבמה השניה, אשת האח השני, שהיה עמו בעולמו - או חולצת או מתייבמת!

אבל אם עשה בה השני מאמר, ואח"כ נולד האח השלישי -

או שנולד לו אח שלישי, ואחר כך עשה בה האח השני מאמר.

ומת האח השני -

הראשונה, אשת הראשון, יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.

והשניה, אשת האח השני, שנהייתה צרת האח הראשון, כתוצאה מהמאמר שעשה בה בעלה - חולצת ולא מתייבמת!

כי אין בכח המאמר שעשה השני באשת הראשון, לעשות את אשתו של השני לצרת ערוה גמורה, שיוצאת בלי חליצה.

וכי תימא וכו' ומדרבנן הוא דאמרו רבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מייבמא וחדא מיפטרא. פירש"י ז"ל שנפלו בבת אחת בצמצום ולא נהיר לן משום דהשתא לא ס"ד דר' שמעון כר' יוסי הגלילי ועוד דמלתא דלא שכיחא ומשום מילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן אלא משום שתי יבמות שכנס זה את הראשונה ואח"כ נפלה שניה מבית אחיו השני גזרו אי נמי משום שתי יבמות שהראשונה לאחיו השני ערוה ומשעת נפילה לא היתה זקוקה כלל אלא לזה וכשנפלה לו שניה שתיהן מתייבמות דמשני בתים אתו ולא היו בנות בית אחד אפילו בזיקה.

דילמא כי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא ביבם אחד אבל בשני יבמין לא. איכא דרמי כיון דמסקנא הכי הא דאקשינן בפרקא קמא (דף ט') והרי אשת אחיו שלא היה בעולמו דפלוגתא דר' שמעון ורבנן היא וקתני בנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון דהא איתותב ר' הושעיא ואמאי איצטריך לאותבי' הא אפילו לר' הושעיא משכחת לה בשני יבמין ונולד ולבסוף יבם אחד. מן הראשונים וניחא לי' כיון דמתניתין קתני כיצד לפרושי חמש עשרה נשים דפירקין קמא (דף ב') ומתניתין כולה דלא כר' שמעון ובזיקת יבם אחד.
ולא ניחא לן דהא מוקמינן לה להא דתנא ר' חייא עלה (דף ט') בשיתא אחי ואליבא דר' שמעון ולר' הושעיא נמי נוקמא למתניתין בארבעה אחי ודברי הכל וקושיא נמי לא קשיא לן דכיון דאיכא רב יוסף דאמר דלא שנא לי' לר' שמעון לא חש גמרא לתרוצי ספיקא דאמוראי לתרוצי לדרב הושעיא כיון דאיתותב.
והא דאקשינן ומי שני לי' והא תניא כלל אמר ר' שמעון כו' לאו דווקא אלא אעיקר מימרא דרבי הושעיא פריך לומר שמודה ר' שמעון בראשונה וכבר כתבתי למעלה כיוצא בזו.

יבומי חדא ואיפטורי אידך נמי לא דלמא אין זיקה (לפנינו ככנוסה. ועי' דק"ס השלם) והויא להו שתי יבמות הבאות משני בתים אלמא מספקא ליה. קשיא לן דלמא לעולם אימא לך יש זיקה וזיקה ככנוסה ואפילו בזיקת שני יבמין, ומה אתה אומר אם איתא דיש זיקה ליבם חדא ותפטר אידך, לא היא דשתי יבמות הבאות משני בתים אפילו לר"ש תרווייהו מיבמין, דאי לא בטלת מצות יבום מג' אחין, אלא היינו טעמא משום דעשה בה מאמר ומספקא ליה מאמר קונה או אינו קונה, והלכך ליבומי תרוייהו אי אפשר דלמא קונה ממש והוו להו תרוייהו בנות בית אחד, ולאפטורי חדא א"א דדלמא אינו קונה ואכתי הויין להו כבאות משני בתים. ומיהו שתי יבמות הבאות משני בתים אפילו לר' שמעון תרוייהו מיבמין דכנוסה היא מפקעה לה מזיקת שאר אחין, דאי לא בטלת מצות יבמין משלשה אחין דכנוסה לזה ולזה היא. והלכך הכא אי לאו ספק מאמר תרוייהו מיבמין, ומשום מאמר ולא מאמר הוא הוא דמיבם חדא וחליץ אידך. יש לומר דקסברי דדוקא כי קיימי תרוייהו ומיבם חד מפיק לה מידי זיקה דאידך, דהא קאי אחא ולא מיבם לה, אבל כי מיית ליה אם איתא דזיקת שני יבמין ככנוסה הוה לן למימר אלו הוה קאים איהו כניס לה ומעיקרא ככנוסה הות ליה. ואם תאמר הא מנא להו דזו סברא רחוקה מאד, וזהו שאומרים במשל כשהוא חי קולו אחד כשהוא מת קולו שבעה. יש לומר משום דסבירא ליה דאי לא תימא הכי נפלה לפני שנים ולא יבמו ומתו, תהא אסורה לזה שנולד, שהרי לא יבמו וכבר מתו ואינן ראויין לכנוס, ואפילו הכי שריא ליה מחמת זיקתן כדכתיבנא לעיל, אלא לא יבמו ומתו טעמא מאי משום דזיקה ככנוסה דמיא ואף על פי שאינו ראוי עכשיו לכנוס, מימר אמרינן אלו הוי קיימי כנסי, הכי נמי אמרינן אלו היה האי דמית קיים איהו הוה כניס. כנ"ל. ותו ליכא לאקשויי הכא לרב יוסף אמאי לא מתרץ לה, דכי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה בשכנס לבסוף, אבל לא כנס, לא מהאי טעמא דאמרן. והאי סברא נפקא ליה ממאי דכתיבנן לעיל דאי לא הויא לה יבמה שנאסרה בשעת נפילה ואף על פי שעמד אחד מן הילודים וכנסה כיון שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הויא לה לזה שנולד כאשת אח שיש לה בנים.

וכי תימא מדאורייתא הכי נמי דמיבמה חדא ומיפטרא אידך ומדרבנן הוא, דאמור רבנן (כן הוא הגירסא גם ברמב"ן ולפנינו: ומדרבנן הוא דאסור גזירה וכו') גזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיבמה וחדא מיפטרא. ואם תאמר מאי גזרה והא דינא הכי דשתי יבמות הבאות משני בתים לר' שמעון חדא מיבמא וחדא מיפטרא. כבר פרש"י ז"ל (בד"ה גזירה) דבאות משני בתים בבת אחת בצמצום קאמר. וקשה קצת דאכתי לא סלקא דעתא דר' שמעון כריה"ג עד לקמן דמוקי ליה רב אשי הכי. ועוד דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן משום לתא. אלא ה"פ כגון שהיתה הראשונה אסורה איסור ערוה לאחיו השני, דנמצאו שתיהן זקוקות לזה בלבד ומשני בתים ממש הם, ושתיהם חולצות או מתיבמות, אי נמי כגון קדם זה וכנס את הראשונה ואח"כ נפלה שניה מבית אחיו השני.

והא טעמיה דר' שמעון משום מאמר ולא מאמר הוא דתניא אמר להן ר' שמעון לחכמים כו'. קשיא לי לימא ליה דלמא לטעמייהו דרבנן קאמר להו ולאו עיקר טעמא דר' שמעון הוא, יש לומר דעדיפא מינה קא מתרץ ליה, דאפילו תמצא לומר דמאמר ולא מאמר עיקר טעמיה דר' שמעון הוא לא קשיא, דשני ליה לר' שמעון בין יבם אחד לשני יבמין, ועוד דקושטא הכי הוא ובקושטא ניחא ליה.

דילמא כי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה ביבם אחד אבל בשני וכו'. ולאביי כי איצטריך כי ישבו לר' שמעון אפילו לתלתא בין יבמו בין לא יבמו. ואיכא למידק כיון שכן הא דאקשינן בפרק קמא והרי אשת אחיו שלא היה בעולמו דפלוגתא דרבנן ור' שמעון היא וקתני, ומשני בנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון. ואקשינן תו והא אמר רב הושעיא חלוק היה ר' שמעון אף בראשונה, ומשני הא איתותב ר' הושעיא, וקשיא למאי אצטריך לתיובתיה דר' הושעיא, הא אפילו לר' הושעיא משכחת לה דלא פליג ביה ר' שמעון דמודה ר' שמעון בכל כי הני דמתניתין, כלומר דאיתא בצרת צרה, דהיינו בתלתא אחי דלא פליג ר' שמעון בזיקת שני יבמין ונולד ולבסוף יבם חד מינייהו דזו פטורה ופוטרת צרתה וצרת צרתה מן החליצה ומן היבום. ויש לומר דכיון דאיכא רב יוסף דאמר דלא שני ליה לר' שמעון בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמין, לא ניחא ליה לתלמודא לתרוצא אליבא דחד אמורא כיון דאיתותב ר' הושעיא ובקושטא ניחא ליה.

ומי שני ליה לר' שמעון והתניא כלל א"ר שמעון וכו'. עיקר קושיא לר' הושעיא היא, לומר שמודה ר' שמעון בראשונה, אלא משום דאמר אביי דשני ליה פריך בהאי לישנא, לומר דלא שני ליה וליתא לר' הושעיא לא בתרי ולא בחד. והא דלא מותיב רב יוסף מעיקרא מהא, משום דמתניתין אלימא ליה לאקשויי. ועוד דאלימא ליה קושיא דאפילו בזיקה ומאמר מספקא ליה, וכיון דדחי ליה אביי דשני ליה בין זיקת חד לזיקת שנים, אותביה מהא. אי נמי יש לומר דמאן דקא מותיב מהא ברייתא לאו ר' יוסף הוא דקא מותיב מינה, דדלמא לא ידע לה, אלא תלמודא הוא דקא מותיב למאי דקאמר אביי. וזה נראה לי יותר, דאי לא הוה לן למימר אמר ליה ומי שני ליה, אלא דלאו רב יוסף אמר לה אלא תלמודא הוא דקא מותיב כדאמרן.

רבא אמר מאי שתיהן שניה שבזוג זה ושניה שבזוג זה. פרש"י ז"ל (בד"ה שניה) דסבירא ליה לרבא דהני ארבעה זוגי נסיבן להו כלהו לראובן ושמעון, ראובן נשוי אשה ושמעון אחותה, ועוד נשא ראובן אשה ושמעון בתה, ומתו ראובן ושמעון ונפלו נשותיהן לפני לוי. האחת מן הראשונות מתיבמת דחשיבא ככנוסה, וחברתה פטורה דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, והשניות שתיהן פטורות, האחת משום ערוה, דהי מנייהו דראשונות חשבת ככנוסה, אית לה חדא קורבה בשתים השניות, והאחרת משום צרת ערוה, וקשיא לי דאם כן שלשתן מיבעי ליה, ומה קאמר רבא שניה שבזוג זה ושניה שבזוג זה, דהא זוג שני כולו פטור. ומיהו אינו קשה דאותה שהיא צרת הראשונה לא שייכא בפטור זה, שהרי הוא כאלו היא נתייבמה, דאותה שנתייבמה שליחותא דכולא בית קא עבדא. אלא הבית השני דלא נעשה בו שום מעשה ויוצא בלא כלום, הוא דשייך בפטור זה, חדא משום אחות אשה ואידך משום צרתה, ולא נעשה בכל אותה בית לא חליצה ולא יבום, ומכל מקום אכתי לא ניחא, דלא הוה ליה לר' שמעון למימר אלא פוטר באחת מן הזוגות השני, והוא אותה שהיא ערוה עם הכנוסה ליבם מן הבית הראשונה שצרתה אינה פטורה מחמת זו אלא מחמת שהיא צרת הערוה.
ואף ר"ח ז"ל כתב ראינו מי שפירש, כי ראובן נשא אשה ושמעון נשא אחותה, ועוד ראובן זה נשא אשה ושמעון נשא בתה וכן ארבע זוגין, כמדומין אנו טעות סופר הוא, שלא יתכן זה הפירוש כלל ע"כ. ופירש הוא ז"ל דרבא מוקי לה לברייתא בתשעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ושנים אחרים אשה ובתה ושנים אחרים אשה ובת בתה ושנים אחרים אשה ובת בנה. והא דקתני שתיהן האחות השניה שבזוג האח[י]ות והשניה מאשה ובתה שבזוג השני ע"כ. העמידה הוא ז"ל לדעת רבא בתשעה אחין ושלשה אחין דקתני בברייתא מפני שכל הזוגות חוזרין אצל הפנוי, וכל זוג וזוג נשוי מין אחד מן העריות שלא כמין הזוג השני, ולפיכך נקט שלשה אחין והן תשעה בין כולן. ויש לנו לומר לפי פירושו דכל אלו הזוגות לדעת רבא ערוה אצל כל האחין מלבד הפנוי, כגון שזוג האחיות ערוה אצל שאר האחין ומותר אצל לוי הפנוי, וכן זוג האשה ובתה ערוה אצל שאר האחין ומותר ללוי. שאם אין אתה אומר כן, מאי תיובתיה דר' הושעיא מהא, הא אמרינן דשני ליה לר' שמעון בין יבם אחד לשני יבמין. ועוד מאי קא משני רבא פוטר בשניה שבזוג זה ובשניה שבזוג זה, ולומר דכונס הב' יבמות משני הזוגות ופוטר השניות שבשני הזוגות, הא לר' שמעון אליבא דר' הושעיא אי אפשר לו לייבם אלא אחת מכולן בלבד, כיון שמתו האחין וכדאמרינן לעיל (יבמות יח, ב) דכיון דזיקה ככניסה דמיא כשמתו הוין כלהו כאלו באות מבית אחד ממש, וביאתה מחמת מהן פוטרת כל השאר. אלא ודאי על כרחך כדאמרן, והויין להו כשתי יבמות הבאות לזה משני בתים ממש, זו מבית אחת וזו מאחת, ושתיהן מתייבמות.

לייבמה לקמיית' ותיפטר אידך משום אחות אשה מכאן נר' להקשות על פירש האחרון דכתיבנה לעיל דהא הכא מזיקה גרידת' דשני אחים בעולם א' פרכי לדר' הושעיה ומיהו לא קשיא דכיון דשני יבמות אלו צרות זו לזו לא הוזקקה אשת המת הראשון למת השני כלל דערוה היא לו ולא נפלה אלא לפני הג' וכיון דכן אם אית' דזיקה ככנוסה דמיא כיון דליכ' אידך דחזי' ליה נימא דלאלתר שמת הראשון הויא ככנוסה לג' וכשמת השני תצא הלה משום אחות אשה אלא ודאי ש"מ דזיקה לאו ככנוסה דמיא ואפי' בחד:

אמר רבא שנים שבזוג זה ושנים שבזוג זה פרש"י ז"ל כי ב' אחים נשאו בתחילה ב' אחיות ואח"כ נשאו אשה ובתה וכשמת הראשון לא הוזקקו לאחיו הנשוי כלל דשתיהן ערוה עליו וכשמת השני קודם שיכנוס הב' לאחת מהם ובאו כלם לפני הג' בונה לא' מן הראשונות איזו שירצו מהם דזיקה ככנוסה דמיא וחברתה אשת הראשון תפתר דבית א' הם ומשתי נשי השני לא יכנוס כלום כן האחת מהם נפטרה מפני שהיה ערוה על אותה שכנס כי הוא אחות אשתו או בת אשתו והשני נפטרה מפני שהיא צרת ערוה ויש שהקשה על רבי' ז"ל דהיכי קאמר רבא שנים שבזוג זה ושנים שבזוג זה כי הזוג השני כלו נפטר ואפי' לדברי רבא פוטר בשלשתן מבעי ליה וגלגלו על זה כמה דברים ופירושי' שאינן מחוורי' והנכון דלא קרי רבא זוג לשני נשים האחד אלא לאותם שהם קרובות זו לזו ונשאום שניהם ביחד בפעם זה קרי זוג שהאחיות הם זוג ואשה ובתה הם זוג א' וכדמפרשי בהא דאמר תלמוד' קא טעי רבא בארבעה זוגי:

מעתה יפה אמר רבא לפי דעתו בין מן השניה של ראשון שנפטרה בבית חברתה לא דבר רב' ולא בא ר"ש לדבר דהא פשיט' דב' יבמות מבית א' מהם ולא הוצרכתו אלא על פטור נשיו של שני וכשנפטרו שתיהן נפטרה בין זוגה שלכל א' מנשי הראשון כי נשי השני הן בנות זוגי' וזה ברור שלזה כיון רש"י ז"ל והוא פי' הנכון והשתא סבי' לן לפום האי פי' דאע"ג דאין זיקה לאשמי' ב"ב יבמין דיש זיקה שב' יבמות דהכא ב' יבמות יש בכל בית ובית ואפילו הכי אמרי' דזיקה דקמייתא ככנוסה דמי' ואולי שלזה כיון רש"י ז"ל והוא הפי' הנכון. חדא דאו או קתני ועוד פטר בארבעתן מיבעי ליה פי' שהרי נפטרו כל נשי השני שהן ד' לפי דבריך ועוד הא תני' ר"ש או' הרי כי מפני שנעשו צרות זו לזו פוטר באשתו בין בשתיהן של ראשון בין באשתו של שני ותמיה מילת' היכי טעה רב' בכל הני וי"ל דהא בריית' בתריית' לא שמיע ליה ובאידך דלעיל סבר דכלהו או דקתני לאו דוק' אלא ק' ב' אחים נשואים שתי אחיות ואשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה ולפי זה אין (לנו) אלא שני זוגות ודוק:

תניא כוותיה דר"פ ותיובת' דר' הושעיה שני אחים בעולם וקשיא מסיפ' כדפריש תלמוד' וריש' דקתני הראשונה יוצאה מוקים לה ר' הושעיה דר' מאיר היא ודלא כר' שמעון ואידך שעשה בו מאמר דקתני ר"ש או ביאתה או חליצתה של אחד מהן פוטרת צרתה מוקי' לה ר' הושעיה דעל כלהו בבי דריש' קאי ובכלהו פליג ר"ש דזיקה משוה לה ככנוסה אבל לרב פפא הא דר"ש לא קאי אלא עשה בה מאמר ואחר כך נולד לו אח וכדפרש בגמרא לקמן ומספקא ליה אם המאמר קודם וקונה אם לאו והא דקאמר ביאתה או חליצתה של אחד מהן לא של כל אחד מהם קאמר אלא אחת מיוחדת כלומר אשת השני ובאלו קתני יש באלו אחת שפוטרת ביאתה או חליצת' את צרתה והיינו אשת השני ממ"נ שאם אתה אומ' מאמ' קונה הויא להו ב' יבמות הבאות מביתו של שני והאחת פוטרת צרתה ואם אין המאמר קונה הויא לה ראשונה אשת אחיו שלא היה בעולמו דהוה ליה נולד ולא ייבם חבירו דאיסור' ליה והא דקתני חלץ לבעל המאמר לא נפטרה צרתה אתיא ודאי דלא כר' הושעיה דלדידי' כי ליכא מאמר כלל הא דזיקה ככנוסה דמי' וק"ל אמאי לא אותבינהו לר' הושעיה מהכ' והנכון כמו שתירצו בתוס' דדילמא הוה דחי לה כדדחי לעיל דהא לאו מדינ' הוא אלא משום גזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מב' בתים חדא מיבמת וחדא מיפטרה בלא כלום דאינהו לא חשבי לה לזיקה ולא למאמר וכיון שלא כנסה נראית להן (בבת) בית א' וכשהוא חולץ לה ופוטר את השנייה יאמרו כי מחמת הזיקה של ראשון חלץ לה ואעפ"כ פטר בה אשתו של שני וכן לכל שני יבמות הבאות מב' בתים ממש אבל עכשיו שחולץ לשנייה ואינו משגיח על הראשונה יאמרו אשת אחיו שלא היה בעולמו היא ולפי' יוצאה בלא כלום ועוד יש מפרשי' דדילמא הוה דחי דדוקא בחליצת הראשונה לא נפטרה השנייה דאע"ג דזיקה ככנוסה דמיא לא אלימא חליצת זקוקה לפטור שניה שהיתה כנוסה גמורה כי החליצה פטור הוא ולא קנין וכדאמרי' בירוש' מה את סבור חליצה קנין או אינה אלא פטור הוא ולא קנין וכדאמרי' כלומר שמסלק זיקתו ממנה אבל אם בא על בעלת מאמר נפטרה צרתה והיינו דקתני אבל חלץ לבעלת מאמר ולא קתני אבל ביאתה או חליצתה של בעלת מאמר אינה פוטרת צרתה דאלמא חליצתה אינה פוטרת אבל ביאתה פוטרתה ודקתני רישא ביאתה או חליצתה של א' מהם פוטרת צרתה משום צרתה שניה קאמר וכדפריש ואזיל וכן פי' מהרשב"א ז"ל הך בבא דסיפא למאן קתני לה עד ליערבינהו וניתנינהו הנכון בזה בבא דסיפא ממש דהיינו כנסה ואח"כ נולד לו אח ואמרי' מכדי לא שני ליה לר' מאיר בין ייבם ולבסוף נולד ובין נולד ולבסוף ייבם וכיון שכן אמאי עביד מנייהו תרי בבי ליערבינהו להאי בבא בתריית' עם בבא שלמעלה דנולד ואח"כ כנסה וליתני בשתיהן שהן פטורות מן החליצה ומן הייבום אלא ודאי להכי פלגינהו משום בבא קמייתא דר' היא ובבבא דסיפא בלחוד פליגי. וא"ת אי מהא מותבי' ניתבי ממתני' דפליג נמי להו בתרתי וי"ל דשאני תנא דמתניתן דחזינן ליה דמערב דיני דדמו אהדדי ועביד מינייהו חדא בבא כל היכא דאפשר ליה וכד עריב ברישא עשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה מאמר וקתני נמי כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח או נולד לו אח ואח"כ כנסה והא ודאי מדקתני כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח לא הוה אצטריך כלל אלא דנקטה לטעמא שאין הפרש בינה ובן נולד לו אח ואח"כ כנסה וכיון שכן הוה ליה לערובי בהדייהו לר"מ אידך דכנסה ואח"כ נולד לו אח ומת אלא ודאי להכי לאערביה להך סיפא בהדייהו לאשמועי' דבה בלחוד פליגי וא"ת ולמה לן לאותובי מהא נותיב מעיקר לשונו של ר"ש דקתני הואיל ומצאה בהתר ולא חשיב מצויה בהתר אלא כשייבם ואח"כ נולד דאע"ג דזיקה ככנוסה דמיא כיון ששומרת יבם היא לא קרינן שמצאה בהתר וי"ל דדילמ' הוה דחי לדבריו דר"מ קאמר אודו לי מיהת בייבם ואח"כ נולד כיון שמצאה בהתר ושמא ייבם ולבסוף נולד פליג ר"ש אבל בנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר"ש ובסיפא דמתני' נמי דפליג ר"ש לאו בכולה סיפא אלא בייבם ולבסוף נולד אבל בסיפא דסיפא דהיינו עשה בה מאמר לא פליג ר"ש דהא מספקא לר"ש אם המאמר קונה אם לאו וכיון שכן הוה לי' ספיקא אם חשב נולד ואח"כ ייבם או ייבם ואח"כ נולד וחולצות או מתייבמת וזה ברור:

פוטר בארבעתן. תימה אמאי לא קאמר בשבעתן דהא כי לקח אחת מן נשי ראובן לא יקח מנשי שמעון כלום ולא מנשי ראובן. מנשי ראובן לא יקח לפי שמבית אחד אין לו לייבם אלא אחת והאחרות פטורות. וגם מנשי שמעון לא יקח כי האחת הערוה לאותה שלקח א"כ כל נשי שמעון הם צרת ערוה. ומזה נוכל לתרץ דלא חשש למתני פטור בשלש הצרות שנפלו עם אותה שמייבם דפשיטא הוא שאין לו לייבם מארבעתן אלא אחת ואותה שירצה יקח לו דכלהו חזיא ליה. אבל הד' האחרונות כלהו אסורות לו ובהני הו"ל למכתב פוטר בארבעתן כ"נ לראש"י אבל מ"מ קשה דהיכי קאמר אי דנפול בזה אחר זה הכי נמי דר' שמעון סבר הכא יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא הא אמרינן דבשני יבמין לא אמרינן זיקה ככנוסה וה"נ כיון דאיכא הרבה יבמות אין לנו לומר לר' שמעון דזיקה ככנוסה דמיא משום דלא ידעינן איזה מהם יקח ואין הזיקה מיוחדת וע"ק אמאי נקט דנשואין ד' זוגי (איסור) כי נמי אינם נשואין רק ב' אחיות ושאר נשותיהן נכריות אמת הדבר דכשייבם א' מהן כולן פטורות. ונראה אל הקדוש דכי קאמר שניה שבזוג זו ושניה שבזוג זו מיירי שיש שמונה אחין נשואים אותם שמנה נשים שתי אחיות ואשה ובתה ואשה ובת בתה ואשה ובת בנה כל א' וא' אחת מהן. והשתא הראשון שמת אשתו מתייבמת והשניה יוצאה משום אחות ערוה אשת מי שמת שני ערוה לאשת הראשון וכן כולן אשת מי שמת ראשון מתייבמת ואשת מי שמת אחריו ערוה. והשתא איכא ד' מהם ראויות לייבם לזה האח שנפלו כלם לפניו וד' מהן יש שאינן ראויות להתייבם וניחא דקאמר פוטר בארבעתן וכן כלהו קושיות מתורץ (ממני) [בזה]:

ור"פ פליג על ר' אושעיא ואמר ביבם ואח"כ נולד פליג ר"ש אבל בנולד ואח"כ יבם לא פליגי ותרוייהו לרבנן איצטריך ולא זא"ז קתני, ותניא כלל אר"ש כל שהלידה קודמת לנשואי' לא חולצת ולא מתיבמות:

גמ' אמר רבא שנייה שבזוג זה ושנייה שבזוג זה כו' יש לדקדק למאי דס"ד השתא אמאי לא נפטרו כולהו דכיון דמודה ר"ש בב' יבמין דזיקה לאו ככנוסה היא ומשום דלא ידעינן קמיה מאן מינייהו רמיא ה"נ נימא בב' יבמות דלא ידעינן הי מנייהו מן הראשונות קמיה רמיא דחשבת ליה ככנוסה וי"ל דלא דמיא דבב' יבמות כיון דברצונו תליא מלתא לייבם איזה מהן שירצה שפיר חשבינן כ"א מהן ככנוסה משום זיקתה משא"כ בב' יבמין דלא ברצונו תליא מלתא שיהיה זיקת שניהם ליחשב אותם ככנוסה להן:

שם לרבנן איצטריך ולא זו אף זו קתני כו' ולא בעי למימר השתא דר"ש מודה ברישא איצטריך למתניי' לרישא לפרושי פרקא קמא קאתא אליבא דכ"ע דבפלוגתא לא קמיירי כדאמרינן בפ"ק דא"כ הוה מתני ברישא בהדיא דר"ש מודה בה וזה שדקדק רש"י בריש הסוגיא דקאמר אילימא לרבנן כו' דהא לא איסור ולא היתר לר"ש שמעת מינה דהא לא איירי בה עכ"ל ומש"ה הוצרך תלמודא ע"כ למימר דלרבנן איצטריך ומשום לא זו אף זו ומיהו ר"ש מודה בה דבפלוגתא לא קמיירי:

גמרא מדאורייתא זיקה ככנוסה דמיא ומדרבנן גזרה שמא יאמרו ב' יבמות כו' גליון ת"י נראה השתא מדרבנן נמי בנולד ולבסוף ייבם אסור ר"ש שלא יתירו אשת אחיו שלא היה בעולמו ביאה השניה או חליצה פטרה לה אבל אשת אחיו שלא היה בעולמו לא פטרה הצרה כדאמרי' לקמן חלץ לבעלת מאמר כו' ולהכי לא פריך מינה לר' אושעיא אלא מסיפא אבל מהר"ם כתב דבאשת אחיו שה"ב דכתיב בהדיא לא יטעו ולא יתכן הא דלא פריך לרבי אושעיא מרישא חלץ לבעלת מאמר אמאי לא נפטרה כיון שיכול אפילו לייבמה כו'. שוב נ"ל כמ"ש מהר"מ כו' מדפריך בסמוך אבל ביבם א' או חולצות כו' ואי מדרבנן אסור אם כן שפיר נקט כולה בב' יבמין ומ"מ לא היה יכול להקשות לר' אושעיא מחלץ לבעלת מאמר כו' עכ"ל ועוד האריך וזה מסכים עם מה שכתבנו בחדושים במהדורא קמא אמאי לא פריך לרבי אושעיא מדלא קתני ייבם או חלץ לבעלת ב' ע"ש ועוד יש לדקדק בשמעתין לר' אושעיא מרישא דברייתא לא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח דהראשונה יוצאת משום אשת אחיו שה"ב כו' אמאי לא פליג ר"ש עליה ויש ליישב ומלישנא גופא דר"ש הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה א' באיסור כו' לא תקשי לרבי אושעיא דכיון דיש לו עוד אח זיקה בכניסה לאותו אח הרי כשנולד זה בא ומצאה בהיתר כו' וק"ל:

רש"י בד"ה חולצות אם כו' השלישי הרי אלו חולצות ולא מתייבמות הואיל כו' הד"א. תוס' בד"ה ועוד מתיב רב אושעיא כו' רב אושעיא בההיא דפ' כו' כצ"ל:

תד"ה דתניא. לענין שאין ביאה כו' אחריו. ר"ל ביאת בן תשע ע"ש:

גמ' בשעה שנעשו צרות. ע' קידושין דף נ ע"ב תד"ה אי הכי: