יבמות יח ע"ב

דף יח - ב

דתנן:  שומרת יבם, שקדש אחיו [דהיינו, אחד האחים] את אחותה של היבמה. ומעתה, נעשית עליו יבמתו ערוה של אחות אשה, ושוב אין היא זקוקה לו עוד, שהרי אין זיקה לערוה.

ונמצא, שמעתה, אחותה של היבמה שקידש לו לאשה, אינה עוד "אחות זקוקתו":

משום רבי יהודה בן בתירה אמרו: בכל זאת, כיון שהיא נראתה כאחות זקוקתו, אומרים לו ליבם שקידש את אחות יבמתו:

המתן מלכנוס אותה לנשואין - עד שיעשה אחיך בה מעשה, שיחלוץ לה, ואז תפקע זיקתה כלפי כל האחים, ולא תיראה עוד כאחות זקוקתך. כי משעה שחולץ לה, פוקעת זיקתה כלפי כל האחים.

והיינו, שסובר רבי יהודה בן בתירא "יש זיקה", והיה אסור לו ליבם לקדש את אחות יבמתו, לפי שהיא אסורה עליו משום אחות זקוקתו.

אך משקידשה, היתה צריכה לפקוע הזיקה של היבמה אליו, לפי שהיא נעשית ערוה עליו מן התורה.

אלא, שתיקנו חכמים, לפי שהוא נראה כלוקח אחות זקוקתו, וכיון שעדיין היא רק ארוסתו ועוד לא נשאה - שתמשיך להיות אסורה לו כאילו הזיקה קיימת אליו, עד שיחלוץ לה אחיו.

כי נתנו חכמים תוקף לזיקה כאילו היא ארוסה, ואין קידושין של זאת מפקיעים אירוסין של זאת.

אך אם כבר נשאה האח, לא תיקנו חכמים שתחשב עוד היבמה כזקוקה. כי נישואין עדיפים על אירוסין, ולכן כאילו "מפקיעים" נישואי האחות את זיקת היבמה, ושוב אין לאסור את אחותה כאחות זקוקה.

ואמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה.

ומוכח שסבר שמואל יש זיקה. ובהכרח שרב יהודה קיבל את ההלכה שיש זיקה משמואל רבו.

אמר ליה רב יוסף לאביי: למה הכרחת שרב יהודה קיבלה משמואל, ולא מרב?

דאי מדובר דקיבלה מרב שיש זיקה, מאי יקשה לך?

שיהיה קשיא דרב אדרב, שתהיה סתירה בדברי רב, כי מצד אחד אמר רב הונא בשמו שאין זיקה, ומצד שני אמר רב יהודה בשמו שיש זיקה.

אין זו סתירה בדברי רב.

כי דלמא אמוראי נינהו, רב הונא ורב יהודה שהם תלמידי רב, נחלקו ביניהם, ונחלקו אליבא דרב, מה היא שיטתו.

אמר אביי לרב יוסף: כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא, ששנינו משמו של שמואל במפורש, שלדעתו יש זיקה.

ואילו משמיה דרב אין הדבר ברור מה היא שיטתו, שהרי איתמר כאמוראי, שנחלקו תלמידיו של רב אם יש זיקה או אין זיקה.

לכן, לא שבקינן, אין אנו "מסלקים" עצמנו, ממה ששנינו משמיה דשמואל בהדיא. ולכן יש לנו לומר שרב יהודה שאמר יש זיקה, אמר זאת בשיטת שמואל רבו.

ולא מוקמינן את דברי רב יהודה שאומר זאת בשם רב, וכאמוראי, ושיש כאן מחלוקת אמוראים, תלמידי רב, ואליבא דרב.

אלא, אנו מעמידים את דברי רב יהודה שיש זיקה - שאמר זאת בשם שמואל, רבו.

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא זאת קמיה דרב זביד מנהרדעא.

ואמר לי: אתון, אתם הכי מתניתו לה, כך הינכם שונים את דברי רב יהודה, שאינכם שונים אותם במפורש בשם שמואל רבו, ולכן אתם מתווכחים ביניכם אם רב יהודה אמר דבריו לפי שמואל או לפי רב.

אבל אנן - בהדיא מתנינן לדברי רב יהודה בשם שמואל רבו, וכך אנו שונים:

אמר רב יהודה אמר שמואל: שומרת יבם שמתה - אסור באמה.

אלמא קסבר שמואל: יש זיקה.

ואזדא שמואל לטעמיה. שמואל הסובר יש זיקה, הולך לשיטתו:

דאמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה.

ומבארת הגמרא: וצריכי, והיה שמואל צריך לומר את שתי המימרות, גם את המימרא "שומרת יבם שמתה, אסור באמה", וגם את המימרא "הלכה כרבי יהודה בן בתירא".

דאי אשמעינן רק את המימרא "יש זיקה", הוה אמינא, הני מילי שיש זיקה רק ביבמה הנופלת לגבי יבם אחד, שהזיקה מבוררת אליו בלבד.

אבל בתרי יבמים, שאין ידוע מי ייבמנה, לא אמרינן יש זיקה לשניהם.

קא משמע לן שמואל במימרא "הלכה כרבי יהודה בן בתירא", המדברת בזיקה לכמה אחים, שבכל זאת יש זיקה.

ואי אשמעינן שמואל רק את המימרא שהלכה כרבי יהודה בן בתירה, הוה אמינא הני מילי שיש זיקה, רק מחיים, בחיי היבמה, שיש בה אז זיקה, וגם אחר שנעשית ערוה היא ממשיכה להיראות כאחות זקוקה.

אבל לאחר מיתה של היבמה פקעה לה זיקה, ומותר אז היבם בקרובותיה.

לכן קא משמע לן שמואל "יש זיקה", דזיקה בכדי, בלי חליצה, לא פקעה. והרי הוא אסור בקרובותיה כאילו מתה ארוסתו, שאסור בקרובותיה גם אחר מיתתה.

מתניתין:

במשנה הקודמת התבאר דין אשת אחיו שלא היה בעולמו במקרה שנולד האח השלישי לפני שייבם האח השני את אשת האח הראשון.

ועתה מבארת המשנה את הדין של אשת אחיו שלא היה בעולמו, כאשר נולד האח השלישי לאחר שייבם האח השני את אשת האח הראשון:

אם היו שני אחים בעולם, ומת אחד מהן.

ויבם האח השני את אשת אחיו שהיה עמו בעולמו.

ואחר כך נולד להן אח, שלא היה בעולמו של האח הראשון.

ומת האח השני, שייבם את אשת האח הראשון.

ונופלות לפני האח השלישי אשת אחיו שלא היה בעולמו, וצרתה:

הרי הראשונה, אשת האח הראשון, שהתייבמה לאח השני, יוצאה משום ערות "אשת אחיו שלא היה בעולמו". ופטורה מהיבום והחליצה.

והשניה, צרתה, אשת האח השני, יוצאת כמוה, ללא חליצה ויבום, משום צרתה של ערוה.

אך אם לא ייבם האח השני את אשת האח הראשון, אלא רק עשה בה האח השני מאמר, קידושי כסף, שתיקנו חכמים שיקדש היבם את יבמתו לפני שיבוא עליה, ומת -

הרי הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.

ואילו השניה שהיא צרת ערוה מדרבנן עקב קידושי מאמר שעשה בעלה בראשונה - חולצת, ולא מתייבמת.

רבי שמעון חולק על האמור ברישא של המשנה, ואומר:

אין אשת אחיו שלא היה בעולמו נאסרת עליו, אלא אם כן נולד השלישי, ומצא את אשת אחיו שלא היה בעולמו כאשר היא עדיין ב"זיקת נישואי אחיו הראשון".

דהיינו, שלא נחלצה ולא נתייבמה, ועדיין היא זקוקה ליבום מכח נישואי אחיו שלא היה בעולמו.

שאז, כיון שאינו יכול לייבמה או לחלוץ לה, היא נאסרת עליו כאשת אח שלא היה בעולמו. וכיון שנאסרה עליו בשעת נפילה ליבום, היא נאסרת עליו עולמית.

אבל, אם נולד האח השלישי לאחר שייבם השני את אשת הראשון, ונמצא שלא נפלה אשת הראשון אל השלישי, ולא נאסרה עליו בשעת נפילה כאשת אח שאין לה היתר, אלא מצאה השלישי בשעת הוולדו כאשתו של אחיו השני, אין היא נאסרת עליו כאשת אחיו שלא היה בעולמו.

ולכן, כשמת האח השני - הרי הוא מייבם לאיזו מהן שירצה, או חולץ לאיזו מהן שירצה.

וטעמו של רבי שמעון, יתברר בגמרא, לפי שיטות הראשונים, בדף כ א

גמרא:

התבאר במשנתנו, שרבי שמעון מתיר לאח השלישי לייבם את אשת אחיו הראשון [שהתייבמה לאחיו השני, ומת אחיו השני], כאשר נולד האח השלישי לאחר שייבמה האח השני.

ומשמע מכאן שרק בצורה כזאת, שנולד השלישי, ומצאה כשהיא מיובמת לשני, רק אז התירה רבי שמעון לשלישי.

אבל באיסור אשת אחיו המבואר במשנה הקודמת, כשנולד השלישי לפני שיבמה השני, מודה רבי שמעון לחכמים שהיא נאסרה עליו עולמית כאשת אח שיש לה בנים, ושוב אין לה היתר להתייבם לו, גם אם ייבמה אחיו השני ומת, והרי היא נופלת ממנו.

אלא, שנחלקו אמוראים בדבר:

אמר רבי אושעיא: חלוק היה רבי שמעון על חכמים אף במשנה הראשונה, הקודמת, וסבור שאפילו אם נולד האח השלישי לפני שייבמה האח השני, ויבמה האח השני, ומת השני, הרי היא מתייבמת!

ולפי רבי אושעיא אין טעמו של רבי שמעון כמו שביארנו במשנה, אלא הוא טעם אחר, וכפי שיתבאר להלן.

ומוכיח רבי אושעיא את דבריו: ממאי, מהיכן לוקח אני זאת?

מדקתני משנה יתירה - בבא דרישא.

שהרי המשנה הקודמת, מיותרת היא לגמרי, אם לא נאמר כדברי, והיא באה להשמיע שרבי שמעון חולק גם עליה.

כי למאן קתני לה? לצורך מי נשנית המשנה הקודמת להשמיענו את שיטתו?

אילימא לרבנן, אם יש בה ענין להשמיע את שיטתם של חכמים החולקים על רבי שמעון, ורבי שמעון לא מדבר בה, כי הוא מודה בדין זה לחכמים - זה לא יתכן.

כי השתא, הרי מבואר כאן במשנתנו, שאפילו אם יבם האח השני ולבסוף נולד האח השלישי, שלא מצאה בשעת נפילה ליבום מהראשון, אלא מצאה כאשת השני, דכי אשכחה, שכאשר מצאה בעת הוולדו, בהתירא של יבום מכח השני אשכחה - ובכל זאת אסרי רבנן לייבמה, כמבואר במשנתנו -

נולד השלישי לפני יבום של השני, ונאסרה עליו מכח נפילת הראשון משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ורק אחר כך יבם האח השני - מיבעיא!? וכי יש צורך לומר שהיא אסורה לו.

אלא לאו, שהמשנה הזו, הקודמת למשנתנו - לרבי שמעון איצטריך, להשמיענו שגם בה הוא נחלק.

ותנא רישא, את המשנה הקודמת, להודיעך כחו דרבי שמעון, שאפילו בנולד האח השלישי, ואחר כך יבם השני, התיר רבי שמעון.

ותנא סיפא, משנתנו, להודיעך כחן דרבנן, שאפילו ביבם ולבסוף נולד, אסרו חכמים.

ובדין הוא, ראוי היא דנפלוג שיחלוק רבי שמעון מיד על חכמים, ויתיר מיד ברישא.

אלא, נטר להו שמר רבי שמעון והמתין לרבנן עד דמסיימו למילתייהו, והדר, ואחר כך - פליג עלייהו.

ועתה מבררת הגמרא: אם גם בנולד ובסוף ייבם התיר רבי שמעון, אם כן:

אלא, אשת אחיו שלא היה בעולמו, לרבי שמעון - היכי משכחת לה? באיזה אופן תמצאה?

בחד אחא, שהיה אח אחד שלא היה בעולמו של האח השני, ומית. ונולד לו אח, לאחר מיתתו, שאינו יכול לייבם את אשת אחיו לפי שלא היה עמו בעולמו.

אי נמי, בתרי, בשני אחים, ונולד אח שלישי, ולא יבם האח השני את אשת אחיו, ולא מית עדיין האח השני.

שאסור האח השלישי לייבמה מכח הנפילה מאחיו המת, לפי שלא היה עמו בעולמו.

אבל אם פקעה זיקתו של האח הראשון, כשיבם השני, ומעתה היא נחשבת כאשתו של האח השני, מותר לו לשלישי לייבמה כשימות השני, שהרי הא השני היה בעולמו, והיא עתה נופלת לפניו כאשת השני, ולא כאשת הראשון.

וזה שהוסיפה הגמרא "ולא מית", משום שיתבאר לקמן, שלפי רבי אושעיא אם ימות השני - אז היא תותר לשלישי! ומהטעם שיתבאר לקמן.

ועתה מבארת הגמרא, מהו טעמו של רבי שמעון אליבא דרבי אושעיא, שאפילו בנולד השלישי ולבסוף יבם השני, ומת, מותר לאח השלישי לייבמה.

בשלמא אם יבם השני, ואחר כך נולד האח השלישי, ומת השני, מותר לשלישי לייבמה, היות וכי אשכחה השלישי - ב"התירא" אשכחה!

שהיות ולא נזקקה אליו מכח הראשון, אלא מצאה כשהיא מיובמת לשני, היא לא נאסרה עליו, והרי היא מותרת לו מכוחו של השני.

אלא אם נולד השלישי, ומצאה בזיקת נשואיו של הראשון, ונאסרה אז עליו כאשת אח שיש לה בנים, ורק אחר כך יבם אותה השני.

מאי טעמא הותרה לשלישי במיתת השני? והרי כבר נאסרה עליו עולמית בשעה שנולד, היות היתה אז נפילה בזיקת נשואי אחיו הראשון, שלא היה בעולמו.

ומשנינן: קסבר רבי שמעון [אליבא דרבי אושעיא]:

א. יש זיקה. זיקת האישות שיש ליבם ביבמתו, היא זיקת אישות חזקה, ויש לה כמה בחינות [כגון לאסור קרובותיה, ועוד, כפי שיתבאר להלן].

ב. וזיקה של היבמה אל היבם היא אישות כה חזקה, עד - שכ"כנוסה" דמיא.

שאפילו מן התורה, נחשבת זיקתה אל היבם כאילו כבר כנסה היבם לאשה!

ולכן, כאשר נולד אח חדש, אין הוא מוצא אותה בזיקת אישות של אחיו המת, שלא היה בעולמו, אלא נחשב הדבר כאילו פקעה לגמרי אישותו של אחיו המת, והחלה אישות היבם.

ואישות זו מותרת ליבום לאח שנולד עתה, שהרי היה יחד עם אחיו השני בעולמו.

והיינו, שלפי רבי שמעון, אליבא דרבי אושעיא, אין היא נאסרת על האח השלישי כאשת אח שאין לו בנים, היות ואין כאן אישות של הראשון, שמכוחה תאסר עליו עולמית, אלא אישות של השני בלבד!.

מתקיף לה רב יוסף לרבי אושעיא: השתא, הרי בזיקה ומאמר, מספקא ליה לרבי שמעון אי ככנוסה דמיא, אי לאו ככנוסה דמיא וכפי שתבאר הגמרא.

זיקה לחודה, בלי מאמר - מיבעיא למימר שאינה ככנוסה לרבי שמעון!

ומבארת הגמרא: מאי היא? היכן מצינו שרבי שמעון מסתפק אם בזיקה ומאמר היא ככנוסה או לא?

דתנן [לקמן לא ב]: שלשה אחין שהיו נשואין שלש נשים נכריות.

ומת אחד מהם. ועשה בה האח השני מאמר, ומת - הרי אלו, שתי היבמות, של האח הראשון ושל האח השני, חולצות ולא מתייבמות.

היות והיבמה שעשה בה מאמר אסורה ביבום, וכפי שיתבאר, ואוסרת גם את צרתה [במאמר].

שנאמר: [דברים כה] "ומת אחד מהם - יבמה יבא עליה".

מי שעליה זיקת יבם אחד - אני קורא בה "יבמה יבוא עליה".

ולא מי שעליה זיקת שני יבמין!

וזאת, שעשה בה השני מאמר, יש בה זיקת שני יבמים, של הראשון ושל השני, שהרי היא זקוקה מכוחו של הראשון, וגם מכוחו של השני, מחמת שעשה בה מאמר. וצרתה, אשת השני, אסורה לייבום כמוה.

רבי שמעון חולק, וסובר, ממה נפשך:

אם המאמר קונה אותה כאשתו, הרי היא אשת השני בלבד, ואין כאן זיקת הראשון.

ואם אין המאמר קונה אותה כאשתו, הרי אין כאן זיקת השני, לפי שאינה נופלת ממנו, אלא מהראשון.

ולכן, לא סובר רבי שמעון כלל את הדרשה מי שיש עליה זיקת שני יבמים אינה מתייבמת.

ולכן, רבי שמעון אומר: מייבם לאיזהו מהן שירצה. וחולץ לשניה, מחמת הספק!

ומבארת הגמרא: יבומי תרוייהו לא, אין הוא מייבם לפי רבי שמעון את שתיהן, כי רבי שמעון מסתפק, דדלמא "יש זיקה", ומכח הזיקה נחשבת אשת הראשון ככנוסה לשני.

והוו אשת הראשון, הזקוקה לשני, ואשת השני - שתי יבמות הבאות  מבית אחד.

ואין לייבם אלא יבמה אחת מהבית, לפי שאמרה תורה "את בית אחיו". ללמדך, בית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים.

אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. איכא למידק, וכיון שקדשה הלזה אחות אשה היא מיד ותצא דמאי שנא נשואין מאירוסין בתרווייהו אחות אשה היא מדאורייתא ואמרינן בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ט) ואי ס"ד מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ואע"ג דסבירא להו לב"ש יש זיקה כדתנן ברישא הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואי אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס ובתוס' מתרצין דלעולם קדושין לא מפקעין זיקה והתם סברי אין זיקה ומשום שאסור לבטל מצות יבמין אין כונסין אותן. וא"ת א"כ האיך הקשו זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה והא מבטלא מצות יבמין ה"ק יעשו שניהם שליח לקבל מאמרם של שתיהן ויתייבמו.
וקשה לי מה בין נישואין לקידושין כשם שנישואין מפקיעין כך הקידושין יפקיעו. וי"ל לדברי האומר יש זיקה שתיהן כמקודשות אצלו אבל נשואה אם מפקעת זיקה דין הוא לפי שזו אשה גמורה אצלו בביתו והאיך תכנס הלזו ותוציאנה מביתו מידו וקשה לי ולימא התם דסברי ב"ש דיש זיקה ולפיכך אין מאמר מפקיע ועוד דאי סברי ב"ש אסור לבטל מצות יבמין אפילו בעושין שליח גזרינן כדגזרינן בחולץ ראשון ומייבם שני כדפרישית לעיל וכדחיישינן לשמא ימות דלא שכיח אלא שמע מיניה דאפילו למאן דאמר יש זיקה אם קנה את אחותה בקנין גמור כונס אותה לכתחלה ותצא הלזו משום אחות אשה.
ואיכא דמתרץ קידושין דהתירא פוטרין צרתה דחיסורא אין פוטרין כדאיתמר התם מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני ולא נהירא לי כלל דהתם מאמר במקום יבום קאי וכל שאינו עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי וכן נראה מדברי רש"י שם אבל קידושין מ"מ קנו וכיון דקנו בודאי פוטרין את אחותה וליכא למימר נמי דהוא קנסא משום דעביד איסורא וגרם לבטל ממנו מצות יבמין דא"כ מנ"ל דסבר ר' יהודה בן בתירא יש זיקה אלא על כרחין אי משום קנסא לעולם לא יתירוה לכנוס.
מיהו י"ל דלמאן דאמר יש זיקה מקצת קנין שיש לו בה מן התורה פוגם עליו קדושי אתותה בין קידושין גמורין בין קידושי מאמר שאינן גומרין בה ואפילו קדם ונשאה יוצאה כדברי ב"ה ולעולם לא מידחיא אלא משום קידושין ונשואין דקודם זיקה ויש לטעם זה פנים.
עוד י"ל שהיא גזירה שמא יכנוס בלא קידושין אחרים ונמצא פוגע באחות זקוקתו ולפיכך לא התירו לו ביאה כלל עד שיעשה אחיו הגדול מעשה, כנ"ל.
והא דאמרינן בפרק ב"ש אומרין (דף ק"ט) או דלמא משום דקסבר המקדש אחות אשה נפטרה יבמה והלכה לה פי' הכי נמי קאמר דלא חיישינן משום זיקה דקסבר אין זיקה.

אי נמי בתרי ולא יבם ולא מת. פי' שכל שלא מת אי אפשר לומר זיקה ככנוסה דמיא לזה החי, שאם כן אשת אחיו בחייו היא אלא כך הוא הדין לר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא לכל האחין ואם קדם א' וזכה בה בפני אחיו פקעה לה זיקה מאותן שלא רצו ליבם אבל מת אחד מהן כיון שאלו היה חי שמא היה מיבם רואין אותה כאילו כנוסה לו משעת נפילה ולפיכך שתי יבמות הבאות משני בתים לר' שמעון אחת מתיבמת ואחת פטורה מן הדין הלכך כי מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו בתרי אחי ולא יבם ולא מת הוא שאם בא זה ליבם על כרחך מכח אחיו המת שלא היה בעולמו הוא מיבם והך סברא דר"ש לא מחוורא דכיון דזיקה ככנוסה דמיא לכל אחד מן האחין אם מת אחד מהן כצרות הן ולא היה בדין שיבמו ואין הטעם שאמרנו מחוור אלא שהוא דעתו של ר' שמעון.
ויש ליישב טעמו מעט לומר דזיקה ככנוסה דמיא לגדול אחי דלדידיה קיימא ליבומי ואם מת מכחו היא מתיבמת והא דמקשה רב יוסף ממתניתין דשלשה אחין משום דסתמא גדול אחי הוה דעבד בה מאמר.
מ"מ הך סברא ליתא אלא למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דזיקה אפילו בתרי ככנוסה דמיא אבל הא אסיקנא דשני לי' לר' שמעון בין יבם אחד לשני יבמין וכל היכא דהוי ככנוסה לא מצי אחיו לאפקועי זיקה מיניה ולהך סברא לא אצטריך קרא לתרי ולא יבם ולא מת משום דכיון דזיקה בחד ככנוסה דמיא אשתו של חי היא ואסורה על זה משום אשת אח מחיים דזיקה שהיא ככנוסה לא מפקעא לעולם מיניה מחמת אחיו אלא לחד אחא איצטריך אי נמי אי לא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא הי' בעולמו מכיון שנולד זה מיגלי מלתא דלאו זיקה בחד הי' ולא ככנוסה לראשון דמיא.
וקשיא לן למאי דקאמרינן אי נמי בתרי ולא יבם ולא מת הא מת מותרת לו אלא רישא דמתני' דהי' להודיע כחו דר' שמעון למה לי יבם ליתני נולד ולא יבם ומת וי"ל אגב סיפא קתני לה וקסבר יבם ולא יבם ומת הך טעמא הוא וממילא משתמע.

והא דמתקיף לה רב יוסף השתא זיקה ומאמר מספקא לי' וכו' .בדין הוא דהוה לן למימר סבירא ליה לרבי שמעון יש זיקה וזיקה שכנסה בסוף ככנוסה משעה ראשונה דמיא אבל אם לא כנסה בין שמת בין שלא מת לאו ככנוסה דמיא הלכך שתי יבמות הבאות משני בתים שתיהן מתייבמות וקרא דאשת אחיו שלא היה בעולמו אפי' בתרי ולא יבם ומת נמי משכחת לה שכיון שלא כנס אשת הראשון היא וזיקה ומאמר בלא כניסה בסוף מספקא לי' לר' שמעון אלא לא ניחא להו בגמ' למימר הכי משום שאם לא היתה ככנוסה משעה ראשונה בלא ספק ובלא תלי' הויא לה לזה שנולד ואח"כ יבם אחיו כיבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה שהיא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה.

אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. איכא למידק למה לן למימר ליה לאמתוני, מכי קדש את אחותה תיפוק הלזו משום אחות אשה, דמאי שנא נשואין הא משעת אירוסין נמי אחות אשה היא, והלכך כיון שקדשה אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה, ואמרינן נמי לקמן בפרק ד' אחין (יבמות כט, ב) ואי סלקא דעתך מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה (עיין להלן (יבמות מא, א) ד"ה עוד). ואם תאמר דלמא ב"ש אין זיקה ס"ל, ומשום הכי אתו אפילו קדושין ודחו לה לזיקה דחייה גמורה. הא ליתא, דודאי לכאורה ב"ש יש זיקה ס"ל, וכדתנן ברישא דמתניתין (להלן יבמות כו, א) הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואי אמרת אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס אלמא יש זיקה. אבל בתוס' (ד"ה אומרים) תירצו דלמאן דאמר דיש זיקה ודאי אין קדושין מפקיעין זיקה. וב"ש אין זיקה ס"ל, ומתניתין דקתני חולצות ולא מתיבמות טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין. ואם תאמר אם כן היאך הקשו זה יעשה מאמר ויקנה, והא איכא למיחש דלמא אדמיבם האי מיית אידך. יש לומר דהכי קאמר יעשו שתיהן שליח לקבל מאמר של שניהם בבת אחת ויתיבמו. ואם תאמר אפילו לדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל עדיין שאלתנו במקומה, מה יש בין נשואין לקדושין אפילו למאן דאמר יש זיקה או אלו ואלו ידחו ביבמה, או אלו ואלו לא ידחו, ויש לומר דלדברי האומרים יש זיקה הרי היא כמקודשת אצלו וכשיקדש אחותה האיך תוציא מקודשת זו למקודשת הראשונה, דמאי אולמה דבתרייתא מקמייתא. אבל נשואה שהיא כנוסה אצלו אינו בדין שתוציא המקודשת לזו מביתה אחר שכנס אצלו. כן תירץ הרמב"ן נר"ו. ומכל מקום אין דרכם מתחוור באותה שמועה של זה יעשה מאמר ויקנה, דלמא בית שמאי סבירא ליה יש זיקה ולפיכך אין מאמר מפקיע. ועוד דאי טעמא דבית שמאי משום דאסור לבטל מצות יבמין, מה הועילו בעשיית שליח, והא איכא למגזר אטו מיבם והדר מיבם אידך, דהא מדינא למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין כי חליץ האי והדר מיבם אידך שפיר דמי, אלא דגזרינן אטו מיבם ברישא והדר חליץ ואתי לידי איסור בטול מצוה, והכי נמי לא שנא. ואי אמרת לחלופי לא חיישינן למה [צריך] הוא לעשות מאמר בבת אחת, זה יכנוס וזה יכנוס בשעה אחת ולא צריכינן לקנין גמור של מאמר, אלא ודאי משמע דטעמייהו דב"ש משום דס"ל יש זיקה ואפילו הכי אי מאמר קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה וכונס אותה לכתחלה דמשעת מאמרו הופקעה זיקתו מאחותה לגמרי. ותצא הלזו משום אחות אשה והדרא קושיין לדוכתה. והרמב"ן נר"ו תירץ שהיא גזרה שמא יכנוס בלא קדושין אחרים ונמצא פוגע באחות זקוקתו ולפיכך לא התירו לו ביאה כלל עד שיעשה אחיו הגדול מעשה. וקשיא לי אם כן היאך הקשו שם זה יעשה מאמר ויקנה, כלומר ויכנוס, נחוש דלמא כונס בביאה בלא קדושין, והתם איכא למגזר טפי משום דעיקר קנין ביבמה ביאה ולכולי עלמא מיהת קדושין אין מפקיעין זיקה לגמרי, ולא נפטרה יבמה משום אחות אשה בקדושין בלבד שקדש את אחותה לאחר זיקה וכדתנן (להלן יבמות מא, א) מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. וליבום נמי שריא אם מתה אשתו, כרב דאמר הותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון כדאיתא התם בפרק החולץ. ולדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל נראה שהנשואין פוטרין אותה לגמרי, ותצא הלזו משום אחות אשה. ויש לי עוד בשמועה זו, ובאותה דזה יעשה מאמר ויקנה דרך נכון, כתבתיו בסוף המסכת בס"ד. [כ"ה בכת"י וכבר הוכנס בדפוסים להלן (יבמות מא, א) ד"ה עוד].

וצריכא דאי אתמר בהא הוה אמינא בחד אבל בתרי אין זיקה קא משמע לן הלכה כר' יהודה בן בתירא. (וכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש הלכה וכו'), דקתני לה בהדיא בתרי. קשיא לי דהא אמרינן לעיל דשומרת יבם שמתה אסור באמה משמע אפילו במקום תרי והיינו דאמר ר' יהודה הכי ולא קאמר הלכה כמאן דאמר יש זיקה. ולא היא, דההוא תירוצא לא קאי כדדחינן לעיל (יבמות יז, ב) דהא כי פליג בתרי פליגי, ולא אצטריך לאשמועינן אלא דזיקה בכדי לא פקעה כי הכא.

ואי אמר הלכה כר' יהודה בן בתירא הוה אמינא הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא קא משמע לן דזיקה בכדי לא פקעה. וק"ל כשמואל דיש זיקה ואפילו בתרי, והכין פסקי כולהו רבוותא ז"ל (בה"ג הל' יבום, ר"ח רבינו חפץ ושאר גאונים במרדכי כאן ורי"ף להלן (יבמות ל, א) רמב"ם יבום פ"א הי"ג), ובפרק ד' אחין (יבמות ל, א) נמי משמע דרב אשי דהוא בתרא סבירא ליה הכין גבי שלשה אחין ב' מהן נשואין שני אחיות ואחד מהן נשוי נכרית וגרש אחד מבעלי אחיות את אשתו. והלכך שלשה אחין ומת אחד מהן ואחר כך נולד להן אח ומת אחד מהן או שניהן, נשותיהן אסורות לזה שנולד, לפי שהן צרות אשת אח שלא היה בעולמו בזיקה, כדאמרינן לעיל וחולץ להם אבל לא מיבם, ומתניתין (יז, א) דקתני עשה בה מאמר ומת השניה חולצת ולא מתיבמת, הוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדב"ש (ל, ב) דאמרי מאמר קונה קנין גמור. והא דקתני נמי בפרק ארבעה אחין (שם) שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו כו', עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתיבמת, הוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר. וכי קתני עבד בה מאמר לאפוקי מדב"ש כדמפרש רב אשי עלה התם, ואם תאמר אם כן שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית דקתני בפרק ארבעה אחין (שם) ומת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה יוצאה כו' עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתיבמת למה לי מאמר, תיפוק ליה משום דהויא לה נכרית צרת אחות אשה בזיקה לזה שמת. יש לומר דהוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר, והאי דקתני עבד בה מאמר לאפוקי מדב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל לקמן בפרק ארבעה אחין. ואי נמי איכא למימר דעבד בה מאמר דוקא, ולא קשיא דאנן לאו זיקה ככנוסה ממש קאמרינן, אלא יש זיקה בלחוד הוא דאמרינן, והלכך כי הויא הך דנפלה ראשונה ערוה לחד מנייהו, אידך נמי אסירא, דכי נפלה שניה קמיה כבר נעשית צרה לערוה בזיקה, ואמרה ליה שניה כל שצרתי שנפלה לפניך אי אתה כונס אי אתה כונסני, אבל כי הויא הך דנפלה לו ראשונה כשרה לו, והוא אינו כונסה מחמת זיקת אחיו השני אלא מחמת הראשון, היאך זו נאסרת עליו מחמת אשת אחיו החי, ואין אשת החי נעשית לזו צרה שתאמר לו כל שאי אתה כונס צרתי אי אתה כונסני, ולקמן בפרק ארבעה אחין (יבמות ל, ב ד"ה הגרש"י) נאריך בס"ד.

אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו לר' שמעון היכי משכחת לה בחד אחא וכו'. דהתם מחמת אחיו שלא היה בעולמו הוא בא לכנוס להכי אצטריך יחדו.

אי נמי בתרי ולא ייבם ולא מת. פירוש, דאלו מת אף על גב דלא ייבם שריא ליה, מחמת זיקת אחיו השני שהיה בעולמו דזיקה ככנוסה דמיא והוה ליה כנולד ואחר כך ייבם דשרי ר' שמעון. ואם תאמר אם כן רישא דמתניתין דאוקימנא להודיעך כחו דר' שמעון אמאי קתני כנס, ליתני אפילו לא כנס ומת יש לומר דמשום סיפא דקתני כנס להודיעך כחן דרבנן. תנא רישא נמי כנס, ושפיר משתמע הא נמי מינה, דאי אמרת דלא שרי ר' שמעון בשלא כנס ומת, אם כן אף בשכנס תאסר, דהויא לה יבמה שנאסרה לזה בשעת נפילה, וכל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה הויא לה כאשת אח שיש לה בנים. ואם תאמר בתרי ולא ייבם ולא מת, למה לי כי ישבו למעוטי לא מת, כיון דסבירא ליה לר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא, תיפוק ליה משום דאשח אחיו החי היא. יש לומר אי לאו כי ישבו הוה אמינא כי היכי דנפלה קמי תרי ועמד אחד מהן וכנסה מפקעה כינסה, הא זיקא דאידך אח אף על גב דמעיקרא ככנוסה אף לאידך הות, הכי נמי כשנולד להן אח ליהוי האי אחא כאלו נולד מעיקרא ואיגלי מילתא דזקוקה הות ליה נמי, וכי כניס ליה מפקעה כניסתו מידי זיקת שאר אחין, להכי אצטריך כי ישבו דמחמת אחיו הראשון שלא היה בעולמו לא מצי לבייבם, ואי מחמת שני דבעולמו הרי חי לפניך.
ומדמוקי ליה בתרי ולא מיבם ולא מת, ולא מוקי לה בתלתא ולא יבמו בין מתו בין לא מתו, משמע ליה ודאי דסבירא ליה דר"ש לא שני ליה בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמין, דאי לא לוקמה בתלתא ולא יבמו ואפילו מתו דזיקה דתרי לאו ככנוסה. והיינו דאתקיף עליה רב יוסף מזיקת שני יבמין. ותמיהא לי מאי דוחקיה למתלי בר' שמעון כי האי סברא דחוקא ולמימר דאפילו בתרי זיקה ככנוסה דמיא ממש דמתילדין מינה כמה דיחוקין. יש לומר משום דקסבר דכי קא שר ר' שמעון בנולד ולבסוף יבם, אפילו בנפלה קמי תרי קא שרי, ואף על גב דמתניתין שני אחין קתני, לאו דוקא דהא לפרושי אשת אחיו שלא היה בעולמו דקתני בפרקין קמא (ב, א) דפוטרת צרתה וצרת צרתה קא אתי, וההיא לא משכחת לה בזיקת יבם אחד. וכיון שכן על כרחין לר' שמעון זיקה ככנוסה אפילו בשנייבמין, דאי לא בנולד ולבסוף יבם במקום שנים היכא משתירא לנולד, כי אשכחה באיסורא אשכחה, וכיון דנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה היתר כנ"ל.

המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה פי' לייבם או לחלוץ ובהכי פקעה זיקה מינה לגבי דהאי ושמעינן מינה דבקדושי אחותה לא פקעה זיקתה מיניה למ"ד יש זיקה וההיא דאמרי' ור"ג המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה והיינו משום דסבר אין זיקה והקשו בתוס' מהא דאמר לקמן בפ"ד אחין ואס"ד מאמ' לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה פי' בשתי אחיות הנופלת לפני שני אחים דקתני חולצות ולא מתייבמת פרש"י ז"ל כשיעשה זה מאמר ביבמתו ויקנה אותה קנין גמור להיות אשתו ולא יעשה בזה שום איסור שאין אסור במאמ' תצא אחות' מעליו ולא הויא הך אחות זקוקה ויכנוס אותה אלמא בשעושה קנין באחות' נפטרת היבמה וכי תימא דב"ש סברי אין זיקה והא מדקתני חולצות ולא מתייבמות היינו משום דיש זיקה דהא פגע באחות זקוקתו תירצו בתוס' דב"ש אין זיקה ס"ל והא דקתני ולא מתייבמות היינו משום דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטלה מצות יבמין וסברי דאפי' בכי הא אסור לבטל מצות יבמים וכ"ת אם כן האיך פרכי זה יעשה מאמר ויקנה וניחוש דלמא אדעביד האי מאמר מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין יש לומר דה"ק יעשו שתיהן שליח לקבל מאמר של שתיהן בבת אחד ופקעה זיקה דתרוייהו ואחר כך יתיבמו בהתר זו שיטת ר"י זכרונו לברכה עוד כתב הוא זכרונו לברכה ודוקא בקדושי אחותה לא פקעה זיקתה למאן דאמר יש זיקה אבל בנשואין דאחותה פקעה כי היכי דאמרי' הכא דפקעה כשיעשה אחיו מעשה ויהא טעמ' למלתי' דמר"ן ז"ל דדילמא יש זיקה הרי היא כמקודשת אצלו וכשיקדש אחותה לא תוציא מקודשת כמקודשת אבל לנשואה שהם כנוסה אצלו אינו בדין שתוצי' המקודשת לזו מביתה אחר שנכנס' לביתו ואין דרך זו מחוורת לרבותי' ז"ל חדא דא"כ היאך הקשו שם להדיא זו יעשה מאמר ויקנה ודילמא ב"ש יש זיקה ס"ל כפשטא דמתני' ועוד אפי' במאמרות ניגזר דילמא מיבעי בלא מאמר וקא מבטל מצות יבמין כיון שחששו לזה וכדגזרי' בזה חולץ וזה מייבם אטו זה מייבם וזה חולץ וזה נכון בעיני בענין זה דודאי למ"ד יש זיקה לא פקעה זיקה משום קדושי אחותה ולא אפי' משום נשואי דאי נשואים מפקעי קדושי' נמי למפקע דקדושי' דאורייתא וזיקה דרבנן ואי זיקה דאוריית' מה שאינו נפקעת משום קדושי' אינו בטעם וכדין שהפקע משום נשואי' והיינו דאמרי' הכא המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ולא אמרי' לי' שיכנוס ופקע זיקה דאידך:

ודוחק הוא לומ' שאסרו עליו כניסה שמא יבעול בלא כניסה והא דמקשי לקמן בפ"ד אחי' זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנ' לאו כדפרשי' דבקנינא של זו פקעה זיקה דחברתה שעליה ותשתרי אידך אלא דכיון שקנה לזו ופקעה זיקתה דחברתה להתירה לשני וכן כשקנה חבירו ופקעה זיקתה מעליו וכדאמרי הכא כי כשעשה מעשה ביבמה הותרה אחותה ובדין הוא דכל שקנה א' מהם חבירו יכול לכנוס ליבם לחברתה אלא שגזרו שמא יבם בתחילה ולפי' אמרו שניהם מאמר בהתר ופקעי' בהכי זיקה דכל חדא מעל חברתה זה יתיר לחברו וזה יתיר לחבירו ואח"כ מתייבמו' וזה נראה ברור וזו נראה שיטת רבותינו ז"ל וכן פירש הרב יונה ז"ל:

אמר שמואל הלכה כר' יהודה ופסקו רבנן הלכה כשמואל וכרב יהוד' ועוד נברר זה בפ"ד אחי' בס"ד:

אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו לר' שמעון היכי משכחת לה פי דהא כתיב כי ישבו אחים יחדיו למעוטי וא"ת והיכי פריך הכי להדיא דילמא ר"ש לא דריש לה לההיא דרשא והכי הוה לן לפרוך כי ישבו אחים מאי עביד ליה י"ל דקים ליה לתלמודא דכלהו תנאי דרשי ליה לקרא הכי א"נ בתרי ולא ייבם ולא מת ופריך טעמ' דנולד ואח"כ יבם משום דזיקה ככניסה דמיא לר' שמעון ואפי' מדאוריית' ופרש"י ז"ל וכן לשון הגמ' מוכיח דלהכי נקט בתרי ולא ייבם ולא מת ולא נקט ולא ייבם בין מת בין לא מת משום דאע"ג דלא ייבם אם מת מותרת לזה דכיון דזיקה ככנוסה דמיא הרי לא חל עליו מחמת הראשון כלל וכשמת השני נפלה ומחמתו ואיכא דמקשי' כיון דזיקה ככניסה דמיא אלא ייבם ולא מת ממילא אסורה לו על השלישי ולמה לי קרא דכי ישבו אחים יחדיו לאוסר' עליו כדאמרי הכא ולא קושיא היא דאי לאו דאמר קרא כי ישבו אחים יחדיו למעוטי אחיו שלא היה בעולמו הרי זה שנולד לאחר מיתתו ראוי לייבם כא' מן האחי' שהיו בעולמו ואין זיקתם מעכבת עליו כשם שאין מעכב' זה על זה:

קסבר יש זיקה וזיקה ככניסה דמיא פי' אפי' מדאורית' ולהכי שריא ליה ולא מתסרא משום אשת אח:

מתקיף לה רב יוסף השתא זיקה ומאמר מספקא ליה לר' שמעון עד אלמא מספקא ליה פי' ואפילו כשיש שם מאמר וכ"ש בזיקה גרידתא דמספקא ליה ולא עוד אלא שנראי' דבריו משום מאמר הוא דמספקא ליה דאלו משום זיקה לחוד' פשיטא ליה דלא הויא ככנוסה כלל וא"ת מאי קושי' דהא אנן לא שרינן משום זיקה ככניסה דמיא אלא בנולד ובסוף ייבום שכנס לבסוף אבל הכא לא כנס כלל:

יש מתרצי' דליכא לאפלוגי כלל בהא מילתא דאי ס"ד דלא הויא ככנוס' לזה משו' זיקה עד שכנס לבסוף א"כ קודם שייבם היתה באיסור על השלישי שלא היה בעולמו של ראשון וכל שנאסרה עליו שעה א' הויא ליה כאשת אח שיש להם בנים ושוב אין לה התר ואין תירוץ זה מחוור דאיכ' למי' דזיק' בלא כניסה לא תניא כלל אלא מתלה תלה ומיהו כשכנס לבסוף קונ' למפרע משעת נפילה ואישתכח דלא נאסרה על הג' כלל מחמת הראשון והנכון דכיון דאמרי' בתרי ולא ייבם ולא מת דמשמע מינה דלא ייבם ומת שריא ליה וכדפרש"י ז"ל ממילא אשמועי' תלמודא דלא שמעון אליבא דר' הושעי' זיקה ככנוסה דמיא אע"פ שלא כנס מעולם ומת וק"ל ומאי מקשי ליה מהא מתני' דעד כאן לא אמרי' לר' שמעון דזיקה ככניסה אלא בחד אבל בתרי לא ודילמ' ר' שמעון סבר יש זיקה בחד ואין זיקה בתרי וכדפ' אביי לקמן ומהדר ר' יוסף להקשות מזו י"ל דר' יוסף ראה להקשות חדא דמתני' דקתני כיצד אשת אחיו וכו' אמתני' קמיית' דמכילתי' קאי וההיא דג' אחים בעולם א' היא דלא משכחת לה בצאת צרה לרבנן אלא בהני ואע"ג דהכא קתני ב' אחים לאו דוקא אלא דהכא לא בא נפרש אלא דין האיסור ועוד דהא בעי' לעיל לר' שמעון כי ישבו אחים וכולו היכי משכחת להו ופרישנא בה תרי גווני או בחד אחא לחוד או בתרי אחי דלעולם דמית חד ואשתאר אידך ולא מייבם ולא מת ואם אית' דר' שמעון אין זיקה בתרי לימא דמשכחת לה עוד באנפא אחרינא בג' אחי' ומת א' מהם והשנים לא יבמו ואפי' מתו מסתברא ברביעי שנולד לאחר מיתה ומשום דזיקה לא ככנוס' דמיא בתרי יבמין אלא ודאי מ"ש דלא שנא בין בתרי לתלתא וכל שמתו כלם או א' מהם אע"ג דלא ייבם זיקה ככנוסה דמיא ומשתרי על זה שנולד ואביי דדחי ליה לקמן סברא דמתניתין דהכא דוקא נקט שני אחים ותלמודא דלעיל מאי דפשיטא נקט ובחד יבם פשיטא דיש זיקה בתרי מספיקא ליה ואי קשיא הא קשי' טובא לרבנן כלהו ז"ל מאי קא מדמי' הא דהכא דמיירי לענין אחי' שהיו בעולם אי הויא זיקה דהאי ככנוסה לגבי חבריה דההיא דלעיל דמיירי לגבי הג' שלא היה בעולם והא ודאי לדברי הכל דבר פשוט הוא דב' אחים או ג' אחים נמי שהיו בעולם אפי' תימא לכל חד וחד זיקה ככניסה דמיא אין זיקתו של א' מהם מעכבת על חבירו להפסיד זכותו ולאסרה עליו דא"כ לר"ש בטלת מצות ייבמי' מיבמה שנפלה לפני ב' יבמים וישתקע זה ולא נאמר שיפסיד זה שנזדקקה לו ג"כ מפני מה שנזדקקה לחבירו שכל שבא לייבם הותרה לו ואמרי הוברר הדבר כי לא נזקקה אבל לגבי זה שלא הי' בעולם ולא היתה ראויה לו מחמת הראשון אמרי' דזיקת אחיו ככנוס דמיא לענין שלא ימצאנה באיסור מחמת הראשון דסוף סוף בחד מהני הוי ואיסורה של ראשון כבר פרח לו:

ויש מתרצי' דודאי גבי ב' יבמים בעודם בחיים פשיט' לך שאין זיקתו של אחד מהם מעכבת על חבירו וכי מייבם חד וקאי אידך ולא מיבם הוברר לזה וכאילו לא נראית לזה מעולם אבל כשמת א' מהם קודם שיכנוס חבירו אם איתא דזיקה ככניסה בב' יבמים הכי נמי הויא ככנוסה דאמרי' אילו הי' קיים אותו (שמת) הוה כניס להו לדידה הוה כנוסה מעיקרא ונעשו יבמתו ואשתו שתי נשים מבית א' שאחד מהם פוטרת לחברתה דאלת"ה נפלה לפני ב' ולא יבמו ומתו תהא אסורה לזה שנולד שהרי לא כנס אחד מהם ולא יכנסו לעולם שכבר מתו ואלו לעיל מוכח דשריא לזה שנולד כדכתיבנא אליבא דרב יוסף ועל כרחך טעמא דשריא ליה כשלא יבמו ומתו משום דזיקה לחוד ככנוסה דמיא דאמרי אף על פי שאינו ראוי לכנוס עכשיו מ"מ אלו הוו קיימי הוו כנסי. הכא נמי בב' אחים שהיו בעולם ומת א' מהם עד שלא כנס אם איתא דזיקה ככנוסה דמיא נימא אילו הוה קאי הוה כניס בפי' רבותינו ז"ל וכן נראה מהרשב"א:

אבל שיטה זו אינה מחוורת דכיון דאמרת דב' יבמי' שהיו בעולם אין זיקתו של זה מעכב על זה מחיים ואע"ג דזיקה ככנוסה דמיא והיה זה ראוי לכנוס היאך נאמ' כי כשמת א' מהם נעשת לו כנוסה גמור' מפני שאנו אומרי' אילו היה כונס חי היה נמצא כחו גדול במותו מחייו וכונס את יבמתו בקבר ותקשי לן הא דאמרי' בסמוך גזירה שמא יאמרו שני יבמות הבאות מבית בתים א' מתייבמת ואחת נפטרת ומאי שמא יאמרו דהא לר"ש כן הדין ויאמרו אלא שרבותי' ז"ל תרצו בזה שכבר פרש"י ז"ל שמא יאמרו כן בשני יבמות שנפלו בבת א' בצמצום לפני הג' וקשה על פי' ההוא חדא דהשתא לא סביר' לן טעמ' בצמצום וכר' יוסי הגלילי ולקמן חדית ליה תלמודא. ועוד דהיכי עבדי גזירה אמטולתא דמילתא דלא שכיח היא ופי' בתוס' דהכי אמרי' בב' יבמות שבאו זה אחר זה ואשת הראשון היתה ערוה על השני שמת אחרי כן והשתא אין לשני על אשת הראשון שום זיקה בעולם וכשמת השני ונפלו לפני הג' ב' יבמות מב' בתים הן ואתי למיטעי ולומ' בהם שהאחת פוטרת לחברת' כשם שאמרו בב' יבמות שהיתה הראשונים כקר' וראוי לשני וגם זה דוחק דתלמוד' סתמא נסיב ב' יבמות אפי' כשרות משמע ולא עוד אלא דהא נמי לא שכיח כולי האי דניגזור אמטולתה ובר מכל דין הקושיא הראשונה חזק' מאד:

לכן פי' מר"ן הלוי ז"ל בשם אחיו הרב וכן פי' מקצת רבותי' ז"ל האחרוני' שבצרפת דמזיקה שיש עמה מאמר פרכי' דאם איתא לדר' שמעון זיקת ב' יבמים שהיו בעולם אעפ"י שמתו ולא כנסי חשיבה ככנוסה גמורה לגבי הג' שלא היה בעולמו של ראשון וליחשבה שמצאה בהתר גמור דינא דלגבי אינהו גופייהו ביש עמה מאמר שנאמר הובררה ונסתיימה לו ותהיה לו ככנוס' גמורה ואם מת ונפלו אשתו ויבמתו שעשה בה מאמר לפני יבם ה"א שתפטור א' מהם לחברתה כב' נשים הבאות מבית א' אבל בזיקה שאין עמה מאמר פשיטא דלאו ככנוסה דמיא לגבי היבם שהיה ראוי לה לא בחיו ולא לאחר מיתתו והשתא אתיא כפשטה מאי דאמרי' שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבי' בתים דמיירי בב' יבמות שלא עשו א' מהם מאמר עד שמת דאפי' ר' שמעון מודה דלא ככנוסה דמי' וטעו בה עלמא דסברי שאין הפרש בין זיקה לחוד עם זיקה דמאמר דמאמר ביבמה אינו כלום:

והאי טעמא דר"ש משום מאמר ואין מאמר הוא דתניא אמר להם רבי שמעון לחכמים וכו' הקשו מקצת רבותנו ז"ל לימא ליה דליטעמי' דרבנן קאמ' על מ"ש חולצת ולא מתייבמ' למה אין א' מהם מתיבמת ממה נפשך ותירץ דעדיף מינה קמ"ל דאפילו אמר הכי לטעמי' דנפשי' לא קשיא דשני ליה לר' שמע' בין זיקת יבם א' לזיקת ב' יבמי' והקשו בתוס' לפום טעמ' דאביי אליבא דר' אושעי' לר' שמעון תיקשי לן הא דאמ' בפ"ק והרי אשת אחיו שלא הי' בעולמו דפלוגת' דרבנן ור"ש היא דקתני דמשני' דבנולדו ולבסו' ייבם דלא פליג ר"ש ופרכי' והאמ' ר' הושעי' חלק היה ר"ש אף בראשונה ופרקי' הא איתותב ר' הושעיה ולמה לן לומר דאיתותב דהא מתני דסתם כיון דמיירי בצרת צרה ע"כ בב' אחי' בעולם א' מיירי וכשמת א' מהם איכא ב' יבמין ואין זיקה בתרי ונאסרה על הד' שנולד לאחר מותו ותירצו דכיון דלר"י לא מצי לשנויי הכי נקט התם פירוקא דכייל לכלהו ואף לרב יוסף כיון דהכי קושטא דאיתותב ר' הושעיה. ומי שני ליה לר"ש לכאורה נר' דהאי קושי' משום דאביי הוא דאית' והא ליתא דבריית' אף לר"י קשה לר' הושעיה כדמוכח ומיהו למאי דמפלגי בין ייבם ואח"כ נולד בין נולד ואח"כ ייבם ור"ש דקשה לרב יוסף אלא משום דאביי שני לה לעיל אליבא דר' הושעיא פרכי לה על פירוק' דאביי ובדין הוא דמצי מותיב רב יוסף מינה מעיקרא אלא דבעי לאותובי ממתני' מעיקרא א"נ דהא דלעיל אלימ' ליה דמקשה מזיקה ומאמ' וכיון דדחי לה אביי אותביה מהא:

מאי טעמא דקסבר יש זיקה וזיקה ככנוסה. והאי דקאמר בתרי ולא ייבם ולא מית משמע דאין זיקה דאי זיקה ככנוסה אפי' לא יבם הוי כמו יבם. היינו משום דלא מית אבל במית זיקה הוי ככנוסה. וא"ת כיון דזיקה הוי ככנוסה אמאי נקט במתני' יבם בלא יבם נמי שריא ליה לר' שמעון דהוי כמו יבם ואח"כ נולד וי"ל דנקט יבם משום דמפרש הכא אשת אחיו שלא היה בעולמו דפרקין קמא וקאמר דכלהו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן ואי לא ייבם לא משכחת בגוה צרה:

א"ל אביי לר"נ הא דר"י דשמואל הוא דתנן ש"י שקידש אחיו את אחותו משום ריב"נ אמרו א"ל המתן עד שיעשה אחיך מעשה, פי' מת ראובן ונפלה לאה אשתו לפני שמעון ולוי אחיו אחיו והלך לוי וקידש את רחל אחותה א"ל ללוי המתין מלכנוס אותה שהיא אסורה לך מחמת זיקת לאה דיש זיקה ואחות אשתך היא עד שיעשה שמעון מעשה בלאה שיכנוס או שיחלוץ ויפקיע זיקתה ממך ואז אחותה מותרת לך ואמר שמואל הל' כב"ב ואי דרב נמי קשי' דרב אדרב אמוראי נינהו ואליבי' דרב כיון דאיתמר משמי' דשמואל בההיא לא שבקי' שמואל ומוקמי אליבא דרב כאמוראי:

אר"כ אמריתי' לשמעתי' קמי' דר"ז מנהרדעא ואמר לי אתון הכי מתניתא לה אנן בהדיא מתניתין לה, ש"י שמתה אסור באמה, ואזדא שמואל לטעמי' דא"ש הל' כריב"ב וצריכא דאי אשמיענן הא הו"א ה"מ בחד אחא אבל בתרי אין זיקה קמ"ל הלכה כריב"ב ואי אשמיענן הל' כריב"ב ה"א ה"מ מחיים אבל מתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה ואע"ג דהוה פלוגתא דרב ושמואל וקסבר רב אין זיקה וקי"ל דכל היכי דפליגי רב ושמואל הלכה כרב הכא הל' כשמואל דהא בפרקין דלקמן אמרי' דקסבר ר"י יש זיקה ואפי' בתרי אחין וכיון דקם לי' ר"י כשמואל הלכתא כוותיהו דקי"ל רב ושמואל ור"י הל' כר"י כ"ש הכא דקיימא שמואל ור' יוחנן כי הדדי:

ואמרי' בגמ' אר"י חלוק הי' ר"ש אף בראשונה, ממאי מדקני משנה יתירא, פי' בבא דרישא דלמאן קתני לה, אילימא לרבנן פשיטא השתא יבם ואח"כ נולד די אשכחה בהיתרא אשכחה אסיר רבנן נולד ואח"כ יבם מיבעי' אלא לאו לר"ש הא תנא רישא להודיעך כתו דר"ש ותנא סיפא להודיעך כחן דרבנן ובדין הוא דפליג ר"ש ברישא אלא שביק להו לרבנן עד דמסקי מילתייהו והדר פליג עלייהו, אלא א"א שלא הי' בעולמו לר"ש היכי משכחת לה בחד אחא ומת ונולד לו אח פי' זו היא א"א שלא הי' בעולמו שלא הותרת לו ע"י אח אחר, א"נ בתרי ולא ייבם ולא מת, פי' וכשנולד באיסור מצאה והסירה ליבמה מפני שהוא א"א שאל הי' בעולמו ודוקא כשלא מת אותו האח השני, אבל אם מת הותרת לו כדאמרי' לקמן, ואמרי' בשלמא יבם ואח"כ נולד כי שכחה בהיתרא אשכחה אלא נולד ואח"כ יבם מ"ט דר"ש פי' הרי כבר בא ומצאה באיסור וכיון שנאסרה לו שעה א' נאסרה לו עולמית ואעפ"י שחוזר השני ומיבמה לכשימות למה מותרת לו, קסבר ר"ש יש זיקה וזיקה ככנוסה האי פי' כשנולד מצאה זקוקה לזה האח כאלו היתה כנוסה תחתיו דמי דזיקה ככנוסה דמיא, והילכך לא מצאה באיסור וכיון דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא אע"פ שלא יבמה השני אם מת מותרת היא לזה שנולד ומו"ה אמרי' לעיל א"נ בתרי אחי ולא מת ול איבם וטעמא דכ"ז שהוא בחיי' אסורה לו אע"ג דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא הרי הוא חי והאיך ישאנה אבל הכא דמית מותרת היא דכאלו כנוסה היא, ודוקא לענין זיקת יבמות אמרי' הכי שלא תחשב לו כא"א שלא הי' בעולמו ולא לכל מילי שהבא על שומרת יבם אינו חייב מיתה ול"א זיקה ככנוסה דמיא, א"נ אם קידש את אחותה מקודשת היא ול"א ככנוסה דמיא ול אתפסי בה קידוש':

גמרא א"נ בתרי ולא ייבם ולא מית כו' עי' פרש"י יש מקשין לפי זה כיון דרישא לא קתני אלא להודיעך כחו דר"ש דאפילו בנולד ולבסוף ייבם מתיר אמאי לא קתני רבותא טפי דאפילו בלא ייבם ומת מתיר ר"ש וי"ל דרישא לפרושי פרקין קמא קאתי כמ"ש התוס' ולפטור צרתה וצרת צרתה לא משכחת לה אלא בייבם:

בתוס' ד"ה אומרים לו כו' אבל היכא דאחות יבמה אתיא לכלל היתר כו' עכ"ל כנ"ל ובתו"י בגליון ועוד התם הראשון פגע באחות זקוקתו והשני דלא פגע מ"מ בא עליה באיסור דמן הדין חולצת גם השנית משום דלמא מייבם והדר חליץ עכ"ל ת"י בגליון:

תוס' ד"ה משכחת לה בחד אחא כו' עד וי"ל דמתני' דפרקין אתי לפרושי מתני' דפ"ק וכו'. ר"ל ובמתני' דפרקין תנא כיצד ב' אחין וכו' ואתא לפרושי פרקין קמא מכלל דפ"ק נמי איירי בב' אחין ולא בחד אחא וא"כ לר' אושעי' ע"כ צ"ל דאיירי בפלוגתא:

גמ' בן בתירא א"ל דאי רב מאי קשיא דרב אדרב דלמא כו' כצ"ל:

שם שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבא עליה כו'. נ"ב האי קרא אסמכתא בעלמא הוא כדלעיל (יבמות דף י"ב) בפירש"י ד"ה דכתיב כו':

רש"י בד"ה שומרת יבם ממתנת ליבם כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה שקדש כו' אחות זקוקתו היא כצ"ל והס"ד:

בד"ה ומשמיה דרב כו' רב הונא לא שבקינן כו' הד"א והס"ד:

בד"ה הכי קמתניתו כו' היא אנן כו' הד"א:

תוס' בד"ה משכחת לה בחד אחא כו' ככנוסה דמי. נ"ב פי' ואסור נולד ואח"כ ייבם וק"ל:

גמרא (בסה"ע). דדילמא יש זיקה והוו שתי יבמות כו'. כצ"ל:

תד"ה שומרת. אבל אם נשא כו' פקע ליה זיקה כו'. התוי"ט בפ"ד מ"ט הוכיח מפרש"י לקמן (כג ב) במתניתין ד"ה א"מ מידם דחולק ע"ז מדכ' ומשבא אחיו כו' פקע זיקה כו' ולא כתב דמיד שכנסה פקע הזיקה הן רש"י הוכרח לפרש כן דאם היה הטעם משום כניסה של עצמו א"כ אפי' באח אחד נמי ומדוע לא תני ברישא קדם וכנס א"מ מידו ועי' בב"ש ר"ס קע"ו אלא ודאי דוקא היכא דאיכא אח אחר דליפקע הזיקה ע"י (ואולי דמש"ה הוסיף רש"י תיבת למפרע ודו"ק וע"ש מש"כ במקומו) וכן התו' איירי נמי דוקא אם יש עוד אח אחר (ועמש"כ לקמן (צו) ראיה לזה) וכ"מ מדכתבו וא"צ להמתין מכלל דיש על מה להמתין (אולם גם בסה"ד גבי קידש בהיתר כתבו ג"כ הלשון דא"צ להמתין ושם ודאי אפי' אין שם אח אחר ואולי שם שיגרת לישן דהכא נקטי) ולפ"ז בדינא דסיפא דמתניתין מת יבם יוציא את אשתו כו' אפשר דגם התוס' מודים דאפי' בנשא נמי דינא הכי:

שומרת יבם. ממתנת לייבום יבמה: שקדש אחיו. של יבם את אחותה אחר שנפלה זו לפניו: אומרים לו. למארס המתן מלכנוס לפי שאחות זקוקתך היא: עד שיעשה אחיך מעשה. עד שייבם אחיך את היבמה ותפקע זיקתה ממך אלמא זיקה אסרה לאחותה: א''ל. רב יוסף לאביי ואי משמיה דרב אמרה מאי קשיא לך: דרב אדרב. דא''ר הונא אמר רב לעיל מותר באמה: אמוראי נינהו. רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב הוו ופליגי אליביה: כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא. דיש זיקה דשמואל עצמו אמרה ולא תלמידו משמו ומצינו למימר דרב יהודה תלמידו מכלל אותה שמועה אמר לההיא דידיה: ומשמיה דרב איתמר כאמוראי. בפלוגתא דהא פליג רב הונא לא שבקינן כו': הכי קמתניתו לה. לרב יהודה דלעיל בסתמא שלא הזכיר שם רבו וצריכיתו למידק הא דרב יהודה דשמואל היא: ה''ג אנן בהדיא מתנינן לה: ואזדא שמואל לטעמיה. כולה רב כהנא אמרה: ה''מ מחיים. כל זמן שיבמתו קיימת: מתני' ומת. המייבם: מייבם לאיזו שירצה. ופטורה חברתה ולאו אעשה בה מאמר קאי אלא ארישא דקתני הראשונה יוצאה כו' דקאמר ר''ש דכיון דכשנולד כבר נתייבמה ולא היתה על זה בזיקת נישואי אחיו הראשון מעולם מותרת לו: גמ' אף בראשונה. וקא שרי נולד ואח''כ ייבם: מדקתני משנה יתירה. לכולה ההיא בבא דרישא דלמאן קתני לה אי לאו דפלוגתא דר''ש עלה קיימא ולהכי תנייה לאשמועינן דאפי' בההיא שרי: למאן קתני לה. לאשמועינן מילתיה דמאן איצטריכא: אילימא לרבנן. לאשמועינן איסורא לרבנן דהא לא איסור ולא היתר לר''ש שמעת מינה ברישא דהא לא איירי בה: ונטר להו. המתין להם: והדר פליג עלייהו. בכולה מילתא: בחד אחא. דודאי מכח זיקת זה שלא היה בעולמו אסורה לזה להתייבם: אי נמי בתרי. אחים ומת האחד ונולד להם אח השלישי: ולא ייבם. זה השני את יבמתו: ולא מת. אסורה לזה שנולד לאחר מיתה ליבמה מזיקת אח שלא היה בעולמו אבל היכא דייבמה השני פקעה זיקת אח הראשון ונעשית אשתו של זה השני אי נמי לא יבמה האי שני הואיל והוזקקה לו הרי היא ככנוסה כדלקמן וכשמת מותרת לשלישי: בהתירא אשכחה. שלא נאסרה עליו שעה אחת שלא נזקקה לו מכח הראשון כלום: יש זיקה. כשנפלה לפני השני קודם לידתו של זה ונזקקה לו לשני אלימא ההיא זיקה לשוויא ככנוסה והוי ליה כייבם ולבסוף נולד: זיקת יבם אחד. כגון שלא נפלה אלא פעם אחת או שכנסה שני ופקעה זיקה ראשונה וכשמת אין כאן אלא זיקת ייבום של שני או לא עשה בה מאמר ומת אין כאן אלא זיקת ייבום ראשון ועכשיו יש כאן זיקת ייבום של שני יבמין שיש עליה קצת זיקה מן הראשון דכל זמן שלא נתייבמה לא פקע זיקתה מן השני וצרתה אשת השני אסורה משום דידה: מייבם לאיזו שירצה. דלית ליה הך דרשה דזיקת שני יבמים דאי מאמר קונה הרי היא אשת שני ואין כאן אלא זיקתו ואם אין קונה הרי הוא כמו שאינו ואין כאן אלא זיקת ראשון: וחולץ לשניה. משום ספיקא כדמפרש ואזיל:

שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה כו'. אר''י דדוקא קידש אומרים לו המתן מלישא משום דבשעת נישואין נראה כנושא אחות זקוקתו אבל אם נשא כבר שהיא אשתו גמורה פקע לה זיקה לגמרי ואין צריך להמתין מלבעול ודוקא קידש אחר נפילה כדמוכח בהחולץ (לקמן מא. ושם) דבקידש באיסור איירי דמסיק עלה מתה אשתו מותר ביבמתו משום דהואי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה אבל אם קידש בהיתר קודם נפילה שלא היתה אחות זקוקתו בשעת קידושין א''צ להמתין כלל: אומרים לו המתן. וא''ת למה צריך להמתין דכיון דקדשה פקעה לה זיקה לגמרי כדמוכח בפ' ד' אחים (לקמן כט. ושם) גבי הא דא''ר אלעזר מאמר לב''ש אינו קונה קנין גמור אלא לדחות בצרה בלבד א''ר אבין אף אנן נמי תנינא ב''ש אומר יקיימו דיעבד אין לכתחלה לא ואי ס''ד דמאמר קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ומאי קושיא אפי' קני קנין גמור הא אמרי' הכא דצריך להמתין בקידושין דאורייתא ולפי מאי דפרישית לעיל דמש''ה חשיב לר''י בן בתירה יחידאה א''ש וי''ל דלר''י בן בתירה דסבר יש זיקה אין הקידושין מפקיעים הזיקה אבל ר' אבין סבר אין זיקה ולא אסור לייבם אלא משום ביטול מצות יבמין ולהכי פריך אי מאמר קונה לב''ש קנין גמור זה יעשה קנין גמור ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ויכולים לעשות ע''י שליח בבת אחת דליכא ביטול מצות יבמין והא דשרי הכא לקיימה אפי' לרבי יהודה בן בתירה ובפ' ד' אחין ששניהם נשואים ב' אחיות דאייתי לעיל קתני סיפא קדמו וכנסו יוציאו אר''י דשאני גבי ד' אחים שהאחיות לא היו באות לעולם לכלל היתר שכל אחת אחות זקוקתו אבל היכא דאחות יבמה אתיא לכלל היתר לאחר שיעשה אחיו מעשה לא החמירו להוציא: דאי דרב מאי. וא''ת דבסוף פ''ק דכתובות (דף יב:) נמי אמרינן הא דרב יהודה דשמואל היא ולא פריך דאי דרב מאי וי''ל דהכא משמע דרב יהודה משמיה דרב קאמר לה דקאי ארב הונא דקאמר משמיה דרב שומרת יבם שמתה מותר באמה: משכחת לה בחד אחא. וא''ת לעיל בפ''ק (דף ט: ושם) בשמעתיה דלוי קאמר בפלוגתא לא קמיירי ופריך והא א''ר אושעיא חלוק היה ר''ש אף בראשונה הא לרבי אושעיא נמי משכחת לה בחד אחא ולפטור צרתה וצרת צרתה נמי משכחת לה למאי דאמר לקמן דמודי ר''ש בזיקת שני יבמין דלאו ככנוסה דמיא וי''ל דמתני' דפרקין אתא לפרושי פרקין קמא דקתני כיצד אשת אחיו שלא הי' בעולמו ולר' אושעיה דחלוק ר''ש אף בראשונה ע''כ מתני' דפרק קמא איירי בפלוגתא