יבמות יג ע"ב

דף יג - ב

ג. ואם חלצו הצרות של העריות מן האחים

בית שמאי, הסוברים שצרות ערוה מתייבמות וחולצות - פוסלין את צרות הערוה שחולצות מן הכהונה, לפי שחליצתן חליצה. והחלוצה אסורה לכהן, מדרבנן.

ובית הלל מכשירין אותן לכהונה, לפי שהן פטורות מן החליצה, ואין חליצתן נחשבת חליצה לפסלן לכהונה.

ד. ואם נתייבמו צרות הערוה לאחים -

בית שמאי מכשירין אותן, אם נתאלמנו, להנשא לכהנים.

ובית הלל פוסלין אותן להנשא לכהונה [מיד!], לפי שהן ערוה על יבמיהן, ואם באו עליהן לא קנו אותן, אלא פסלו אותן לכהונה, כדין כל חייבי כריתות, שפוסלים בת ישראל להנשא כהונה אם באו עליה.

ה. אע"פ שאלו, בית הלל, אוסרים את צרות הערוה להתייבם, ואילו אלו, בית שמאי, מתירין אותן להתייבם.

ואע"פ שאלו, בית הלל, פוסלין את צרות הערוה לכהונה את בא עליהן היבם, ואילו אלו, בית שמאי, מכשירין אותן לכהונה.

בכל זאת, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל.

ולא נמנעו בית הלל לישא נשים מבית שמאי.

זאת, על אף שבני צרות הערוה שהתייבמו לבית שמאי, הם ממזרים לבית הלל.

לפי שהיו מודיעים זה לזה מי הם אותם ממזרים, לשיטתם.

וכמו כן בכל אותן ההטהרות והטמאות, שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין - לא נמנעו בית שמאי ובית הלל מלהיות עושין טהרות, אלו על גבי אלו.

דהיינו, שהיו משאילים כליהם זה לזה, והיו מודיעים זה לזה, באם היה הכלי טמא לשיטת זה שמשאילים לו את הכלי.

גמרא:

אמר רבי שמעון בן פזי: מאי טעמא דבית שמאי שאינם אוסרים את הצרות, ואינם דורשים "לצרור"?

דכתיב: [דברים כה] "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר".

ומדייקים בית שמאי את לשון הכתוב:

מזה שנקט הכתוב בלשון "לא תהיה אשת המת חוצה", משמע שמדבר הכתוב באשה שהיא "חוצה", דהיינו, שהיא נכרית לו, ולכן אינה ערוה לו, ועליה אמר הכתוב שלא תהיה לאיש זר, אלא תתייבם לו.

ויש ללמוד מכלל זה שקרא לה הכתוב "חוצה", בלשון "חיצונית" [נכרית], דאיכא, שנופלת עמה ליבום עוד יבמה, אשת המת, שהיא "פנימית", הקרובה ליבם, והיא ערוה לו!

ואמר רחמנא, שאותה אשה "חיצונית", שהיא צרת ערוה של ה"פנימית" - "לא תהיה" לאדם זר, אלא תתייבם ליבם!

ובית הלל - מיבעי להו, צריכים הם פסוק זה, לכדרב יהודה אמר רב.

דאמר רב יהודה אמר רב: מנין שאין קידושין תופסין לאדם זר ביבמה?

לפי שנאמר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר".

לא תהיה בה הויה לזר!

ומלמד הכתוב, שאף על פי שאיסור יבמה לשוק אינו אלא איסור לאו, וקידושין תופסים בחייבי לאוין, כאן אין הקידושין תופסים, מגזירת הכתוב "לא תהיה".

ובית שמאי סוברים: מי כתיב "לא תהיה לחוץ?"

"חוצה" כתיב! ומשמעותו שיש כאן אשה חיצונית ואשה פנימית, ואמר הכתוב שלא תהיה החיצונית לאיש זר, אלא תתייבם ליבם.

ובית הלל סוברים: כיון דכתיב "חוצה", כמאן דכתיב "לחוץ" דמי.

דתניא, רבי נחמיה אומר: כל תיבה שצריכה את האות למ"ד בתחלתה - הטיל לה הכתוב את האות ה"א בסופה.

ותנא דבי רבי ישמעאל: כגון: אלים [שמות טו] - אלימה. מחנים [שמואל ב יז] - מחנימה. מצרים [בראשית יב] - מצרימה.

וכן: דבלתימה [במדבר לג]. ירושלימה [יחזקאל ח]. מדברה [דברי הימים א ה].

והוינן בה: ובית שמאי, הא דאמר רב יהודה אמר רב, שאין קידושין תופסים ביבמה לשוק - מנא להו?

מ"לאיש זר" נפקא. מלמד הכתוב שכל אדם "זר" הוא אצלה, ואינו יכול להיות בעלה, אלא רק יבמה יכול לקחתה לאשה.

והוינן בה: ובית הלל נמי, תיפוק להו, שילמדו את הדין שאין קידושין תופסים ביבמה לשוק מ"לאיש זר"!?

ומשנינן: אין הכי נמי שגם בית הלל דורשים זאת מ"לאיש זר".

אלא שלפי זה תיקשי, "חוצה" לבית הלל - למה לי?

ומשנינן: לרבות את היבמה הארוסה ליבום, על אף שעדיין לא נישאה לאחיו המת, והיתה עוד בגדר "חיצונה" אצלו, לפי שעדיין לא נשאה לו.

ואידך, בית שמאי, למדו זאת, מיתור האות ה"א: "חוצה - החוצה".

ואידך, בית הלל, דרשת "חוצה - החוצה", לא משמע להו לדרוש ליבמה ארוסה! רבא אמר: טעמייהו דבית שמאי הוא משום שהם סוברים שאין חל איסור אשת אח על איסור ערות בתו או על איסור ערות אחות אשתו, ונמצא שהערוה כלל לא עומדת במקום יבום. וממילא, אין צרתה צרת ערוה במקום יבום.

ומניחים בית שמאי [מסברא!], שבתו הנשאת לאחיו, כיון שלא חל עליה כלפי אביה איסור אשת אח, היות ולשיטתם "אין איסור חל על איסור", אין היא בכלל פרשת יבום.

כי לדעת בית שמאי נאמרה מצות יבום רק במקום שיש איסור ערוה של אשת אח, שלצורך יבום התירה אותו התורה.

אך במקום שאין משמעות להיתר זה, כגון שנשאת בתו לאחיו, ולא חל כלל איסור אשת אח על בתו - לא אמרה תורה פרשת יבום, על אף שהיא אשת אחיו לכל דבר, ולכן אין צרתה נחשבת לצרת ערוה במקום מצות יבום.

ושלא במקום מצות יבום - אין לנו מקור שערוה אוסרת צרתה.

כך הוא ביאור שיטת בית שמאי לפי רבא, למסקנה.

אך בתחילה, הניחה הגמרא, שרבא מסביר את טעמם של בית שמאי אחרת:

עתה הניחה הגמרא, שרבא בא להסביר את הטעם שלהם באחות אשה, שאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח, ולכן, לשיטתם, אין כלל אפשרות של "צרת ערוה".

ולדעתם, אי אפשר לפרש את הפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור" לאיסור צרת ערוה, היות והם סוברים ד"אין איסור חל על איסור", ולא חל איסור אחות אשה על איסור אשת אח. ^[1]

ואם כן, אין צרתה נחשבת לצרת ערוה של אחות אשה.

ומדובר, בכגון שתחילה נשא אחיו המת את אחת האחיות, ואז היא נאסרה על האח החי באיסור "אשת אח".

ולאחר מכן נשא האח החי את האחות שלה. ואז, אין אשת אחיו נאסרת עליו משום "אחות אשתו", הואיל והיא כבר אסורה עליו קודם לכן, באיסור אשת אח, ואין איסור חל על איסור.

וכיון שאחות אשתו אינה נאסרת עליו משום ערות אחות אשה, אלא ממשיכה להיות אסורה עליו רק מצד איסור אשת אח, הרי כשימות אחיו, ותיפול היא וצרתה לפניו ליבום, אין צרתה אסורה משום צרת ערוה של אחות אשתו, לפי שאחות אשתו אינה אסורה עליו באיסור ערוה של אחות אשתו, היות וכאמור, סוברים בית שמאי שאין איסור אחות אשתו חל על איסור אשת אח.

ושמא תאמר: תפטור צרתה משום צרת ערוה של אשת אח, שלא הותר כאן ליבום.

תשובתך: כיון שאין ערות אשת אח הסיבה הגורמת למניעת היבום, אלא רק איסור אחות אשה [העומד מוכן לחול עליה במידה ונתיר את איסור אשת אח ליבום], הרי אין ערות אשת אח פוטרת צרתה.

ובית הלל סוברים, שאין צורך בהחלת האיסור בפועל על הערוה כדי שתחשב צרתה לצרת ערוה, אלא די בכך שאשת המת היא אחות אשתו כדי לאסור את הצרה שלה מדין צרת ערוה.

אך מקשינן: תינח, ההסבר הזה של רבא בשיטת בית שמאי הוא טוב, רק היכא, אם אירע, דנשא האח המת תחילה את האחות, ונאסרה על האח החי באיסור אשת אח, ואחר כך נשא האח החי את אחותה השניה.

שאז שפיר אמרינן: לא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח, לפי שאיסור אשת אח קודם.

אלא, אבל, אם אירע שנשא האח החי תחילה את אחת משתי האחיות, שאז נאסרת עליו אחותה מדין אחות אשתו. ורק אחר כך נשא האח המת את האחות השניה -

הרי באופן שכזה, איסור אחות אשה קדים, ויכול לחול עליה.

ואם כן, כשנא אחר כך אחיו את אחותה, ומת, ונופלת לפניו ערות אחות אשתו וצרתה ליבום, מדוע שלא תחשב צרתה לצרת ערוה!?

ומשנינן: אם קדם איסור אחות אשה לאיסור אשת אח, הרי כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה, לפי שאין איסור חל על איסור - הויא לה הצרה "צרת ערוה שלא במקום מצוה", ושריא.

והיינו, לפי בית שמאי, לא נאמרה הפרשה של מצות יבום אלא באשת אח האסורה עליו באיסור אשת אח.

אבל אשת אח שלא חל עליה איסור אשת אח, היות וחל עליה קודם איסור אחות אשה - אין היא כלל בפרשת יבום.

וממילא, אין צרתה נחשבת כצרת ערוה במקום מצוה, אלא הרי היא ככל צרת ערוה שלא במקום מצוה, שהכל מודים בה שהיא מותרת.

ובית הלל חולקים בנקודה זו, וסוברים: כיון שהיא במציאות אשת אח, לא אכפת לנו מזה שלא חל עליה איסור של אשת אח.

והיות ויש עליה איסור ערוה, שפיר נחשבת צרתה "צרת ערוה במקום מצוה".

שנינו במשנה: חלצו צרות ערוה - בית שמאי פוסלים אותן לכהונה, ובית הלל מכשירים.

ופרכינן: היות ולבית שמאי צריכות צרות ערוה חליצה, ולבית הלל הן אינן צריכות חליצה, מדוע הוצרכה המשנה לשנות את המחלוקת הזאת ביניהם?

והרי פשיטא, שלבית שמאי הן פסולות לכהונה, כדין כל חלוצה שפסולה לכהן, ולבית הלל הן כשרות לכהונה לפי שאין בהן דין חליצה כלל!

ומשנינן: באה המשנה להשמיענו מחלוקת זאת כדי לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי לקמן.

דאמר: בואו ונתקן להם לצרות של עריות שיהו חולצות ולא מתייבמות, כדי שלא יבואו לידי תקלה, אם ישאו את הבנים הנולדים מהן, היות שלבית שמאי הם כשרים, ולבית הלל הם ממזרים.

ולפיו, כיון שחולצים להן מכח התקנה הן נפסלות לכהונה.

קא משמע לן דבית הלל מכשירים, היות ולדעתם אין כל צורך בתקנת החליצה.

שנינו במשנה: נתייבמו צרות הערוה - בית שמאי מכשירין אותן לכהונה, ובית הלל פוסלין. ^[2]

והוינן בה: הא תו - למה לי?

למה לי לחזור ולשנות את מחלוקתם בצרת ערוה בין בחליצה ובין ביבום, והרי מחלוקת אחת היא, אם צרת ערוה מתייבמת או פטורה.

ומשנינן: איידי דתנא "חלצו" צרות הערוה, תנא נמי "נתייבמו".

ומבארת עתה הגמרא כיצד היו נוהגים חלק מהאנשים כבית שמאי וחלק כבית הלל, והרי יש על כך איסור של "לא תתגודדו", שלא להחלק לאגודות אגודות בהנהגת המוות והאיסורים!

תנן התם במסכת מגילה [ב א]:

מגילה נקראת באחד עשר לחודש אדר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר - לא פחות מיום אחד עשר, ולא יותר מיום חמשה עשר.

אמר ליה, שאל ריש לקיש לרבי יוחנן, כיצד נוהגים לקרוא את המגילה בזמנים חלוקים, והרי איקרי כאן את הלאו [דברים יד] "לא תתגודדו", שמשמעותו היא:

לא תעשו אגודות אגודות, לנהוג חלק מהציבור כך וחלק מהציבור אחרת, כאילו יש לכם שתי תורות שונות.

וכגון קריאת המגילה בזמנים חלוקים, שהללו קוראים את המגילה ביום אחד, והללו ביום אחר!

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: האי "לא תתגודדו" - מיבעי ליה לגופיה, דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת!

ולשון "לא תתגודדו" משמעותו היא איסור עשיית חתכים וחבורות בגוף, כסימן צער ואבלות על מת, ואין משמעות הכתוב לאסור לנהוג אגודות אגודות.

אמר ליה ריש לקיש: אם כן, שבא הכתוב לאסור התגודדות על מת בלבד, לימא קרא לא "תגודדו על המת", שמשמעותו היא לשון גדידה וחבורה.

מאי, מדוע נקט הכתוב בלשון "תתגודדו"?

שמע מינה, להכי הוא דאתא, לאיסור הנהגה של אגודות אגודות.

ועתה דנה הגמרא בדברי ריש לקיש:

ואימא: כוליה "לא תתגודדו" רק להכי הוא דאתא, לאיסור אגודות אגודות, ומנין אנו יודעים איסור גדידה על מת?!

ומשנינן: אם כן, לימא קרא "לא תגודו!", שמשמעותו אגודה.

מאי "לא תתגודדו"?

שמע מינה, תרתי, גם איסור גדידה על מת, וגם איסור אגודות.

ולא ענה רבי יוחנן על שאלתו של ריש לקיש מדוע אין איסור של "לא תתגודדו" בענין קריאת מגילה במקומות חלוקים. [וטעמו של דבר עיין בריטב"א].

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: מדוע שואל אתה על אגודות אגודות בזמנים של מקרא מגילה, ואינך שואל על אגודות אגודות בזמנים החלוקים בערב הפסח לעשיית מלאכה?

וכי עד כאן לא שנית את המשנה במסכת פסחים [נ א]:

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין.

מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין!

ומכאן היית צריך לשאול אותי כיצד עושים אגודות אגודות.

אמר ליה ריש לקיש: אמינא לך אנא, אני שאלתי אותך על ענין של איסורא, שאסרו חכמים לשנות את זמני הקריאה שקבעו, וחייבים בכל מקום לקרוא דוקא לפי הזמן שקבעו לו חכמים, ובכך נראה הדבר כאגודות אגודות, שכל מקום מחוייב בשינוי הזה, ואסור לו לנהוג כמקום אחר.

דאמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [אסתר ט] "לקיים את ימי הפורים בזמניהם" - מלמד הכתוב שזמנים הרבה תיקנו להם חכמים לקריאת המגילה, ואסור לשנותם.

ואילו את אמרת לי, שיש לי לשאול על מנהגא, שנהגו באי עשיית מלאכה ערב פסח לפני חצות, כיצד זה נוהגים אגודות אגודות!?

והרי השאלה על דבר שאסרו חכמים לנהוג בו בשוה, וחייבו לקרוא בזמנים חלוקים, היא עדיפה על השאלה כיצד נהגו במנהג חלוק!?

ותמהה הגמרא על דברי ריש לקיש:

וכי התם, בערב פסח, לאו איסורא הויא לעשות בו מלאכה גם לפני חצות? והרי אין זה מנהג גרידא?

והתנן: הלילה, של אור לארבעה עשר בניסן, שהוא ליל בדיקת חמץ - בית שמאי אוסרין אותו במלאכה, ובית הלל מתירין!

ונוהגים בו אגודות אגודות, חלק כבית שמאי, וחלק כבית הלל.

והנוהגים שלא לעשות בו מלאכה כבית שמאי, עושים זאת לא כמנהג, אלא כאיסור!

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: התם, באיסור מלאכה, אין בכך חשש של אגודות אגודות, כי הרואה אותו בטל ממלאכה, אומר: מלאכה הוא דלית ליה.

וכל האיסור של לא תתגודדו, הוא שלא תראה תורתנו כשתי תורות, וכאן אין היא נראית כשתי תורות, ולכן שאלתיך מקריאת מגילה, שהכל רואים את המנהג החלוק.

וכאמור, לא ענה לו רבי יוחנן על שאלתו ממגילה.

ועתה דנה הגמרא בענין יבמה שהיא צרת ערוה, כיצד נהגו בית שמאי ובית הלל, כל צד לפי דבריו, והרי יש בכך איסור של אגודות אגודות:

והא שנינו במשנתנו שבית שמאי מתירין הצרות לאחים,

ובית הלל אוסרים!

ונהגו בית שמאי כדבריהם, ובית הלל כדבריהם. ותיקשי, מדוע אין כאן איסור של אגודות אגודות!?

הא דאמר רב יהודה בריה דר' שמעון בן פזי מאי טעמייהו דב"ש. בדין הוא דמצינן למימר טעמייהו דב"ש דמפיק לצרור לכדר' שמעון ועלי' לכדר' ויבם ויבמה ולקח ולקחה כדרבנן אלא משום דניחא הוה לן לאוקמינהו לקראי בצרות מלאוקמינהו בהנך מילי אי ליכא טעמא אחרינא דמפיק הני דרשי מאונייהו.

ורבא אמר טעמייהו דב"ש משום דאין איסור חל על איסור. ואקשינן תינח היכא דנשא מת וכו'. ופרש"י ז"ל דהאי מקשה סבר דרבא אאחות אשה וכיוצא בה לחודייהו קאי שקורבתן על ידי קדושין אבל בקרובי עצמו לא שרי ב"ש ולהכי לא פרכינן בתו מאי איכא למימר. ואם תאמר א"כ מאי קושיא דלמא לא פטרי ב"ש באחות אשה אלא בשנשא מת ואח"כ נשא חי לא ניחא לי' לאוקמי למקשה בהכי משום דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ולא ליתני מתירין את הצרות סתם. ואין פי' זה מחוור.
והראב"ד ז"ל פירש טעמייהו דב"ש משום דאין איסור חל על איסור ועל ברחך לא יכלת למדרש לצרור לצרת אחות אשה דלא מיבמה וכיון דבטל צרור כולהו צרות דחמש עשרה נשים שריין דהא כולהו מאחות אשה ילפינן ומשום הכי אקשינן תינח דנשא מת ואח"כ נשא חי אלא נשא חי תחלה אחות אשה קדים ובה מקיימינן לצרור וממילא אתיין כולהו קרובי עצמו.
ואי תקשי אי הכי ערוה גופא תתייבם יבומי הא אמרינן לקמן בפרק ד' אחין (יבמות דף ל"ב) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חלה איסורא ואחות אשה לאו צרה לערוה היא וטעמא דב"ה לאו משום דאיסור חל על איסור אלא משום דלצרור גלי בה אי נמי אע"ג דאין איסור חל על איסור כי פקע איסור אשת אח אתי אחות אשה וחייל בין בערוה בין בצרה.

אמר ר' שמעון בן פזי מאי טעמייהו דב"ש אמר קרא לא תהיה אשת המת החוצה. והוא הדין דהוה מצי למימר משום דדלמא בית שמאי מפקי לצרור לכדר' שמעון (לעיל יבמות ח, ב) דאמר בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך לקוחין באחת מהן, ועליה לג"ז כדרבנן (לעיל יבמות ט, א) ויבם ויבמה ולקח ולקחה לכדרבנן (לעיל יבמות ח, ב) אלא דניחא ליה למיתני טעמייהו בקראי, משום דאי ליכא טעמא אחרינא דמפיק הני קראי מצרות, ודאי טפי הוה ניחא ליה לאוקומינהו בצרות מלאוקמינהו בהנך מילי.

וב"ה האי מיבעי ליה לכדרב יהודה אמר רב. ולשמואל דאמר קדושין תופסין ביבמה וקיימא לן כותיה לא קשיא דהא מוקמינן ליה במסקנא דמיבעי ליה לרבות את הארוסה.

כל תיבה שצריכה למד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה כגון אילימה מצרימה. והקשו בירושלמי (פ"א ה"ו) והא כתיב (תהלים ט, יח) ישובו רשעים לאולה, כלומר שאינה צריכה למ"ד בתחלתה, ואף על פי כן הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. ומשני לדיוטי התחתונה שבשאול, כלומר לחוזק הענין הטיל לה למ"ד וה"א.

אלא חוצה למה לי לרבות את הארוסה. קשיא לי לרבות ארוסה חוצה למה לי, דהא כתיב לה תהיה אשת המת, ואשה בין מן הנשואין בין מן הארוסין משמע, דאלו ארוסת אביו וארוסת אחיו מי שריין מדלא כתיב אלא ערות אשת אביך וערות אשת אחיך. וניחא לי דשאני הכא דכתיב ובן אין לו, דמשמע דוקא בראויה להיות לו ממנה בן, דהיינו מן הנשואין להכי אצטריך לרבות את הארוסה. וכי הא איכא בירושלמי (פ"א ה"ו) דגרסינן התם ר' סימון בשם ר' יוסי בן נהריי טעמון דב"ש לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, החיצונה לא תהיה לאיש זר ואתיא דב"ש כאילין כותאי שהן מיבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דרשין חוצה החיצונה, מה מקיימין דב"ש ובן אין לו א"ר יעקב דרומייה קומי ר' יוסא ובן אין לו מן הנשואה החיצונה לא תהי' לאיש זר. אלמא משמע להו מבן אין לו דבנשואה הכתוב מדבר, ומיהו בפ"ק דיומא (יג, ב) משמע דמשום דכתיב בית אחיו, כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא, דתנן התם (ב, א) אף אשה אחרת מהקינין לו דברי ר"י כו', אמרו לו א"כ אין לדבר סוף. ואמרינן עלה בגמרא ומי סגי ליה בתקנתא הא לאו אשתו היא דמקדש לה וכמה דלא כניס לה לאו ביתו היא דכניס לה כו' מתקיף לה רב עוירא ואי תימא רב שרביה אלא מעתה לא תתיבם, החוצה לרבות את הארוסה, אלמא הא דאצטריך החוצה לרבות את הארוסה, מדכתיב בית אחיו. (עי' רש"י שם ד"ה ארוסה).

רבא אמר טעמייהו דב"ש דאין אסור חל על אסור תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי. ואי קשיא לך אמאי לא איקשי ליה תינח אחות אשתו, אלא בתו ובת בתו ובת בנה דעריות דקורבה נינהו ולא מחמת קידושין מאי איכא למימר. כבר פרש"י (בד"ה אין איסור) דהאי מקשה עליה למאי דתריץ רבא דלא התירו ב"ש אלא בצרות ערוה דמחמת קדושין. וא"ת אם כן מאי קשיא ליה נשא חי ואחר כך נשא מת מאי איכא למימר, לימא דלא קא שרי בית שמאי היכא דנשא מת ואחר כך נשא חי, יש לומר דלא משמע ליה למקשה הכי, משום דהוה ליה למיתני הכי בהדיא ולא ליתני סתם בית שמאי מתירין את הצרות, אבל הר"א אב"ד ז"ל (וכ"ה במאירי בשם גדולי קדמונינו, וברמב"ן) פירש דהכי קאמר טעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור והלכך על כרחין אי אפשר למדרש לצרורו לצרת אחות אשה דלא מיבמא, וכיון דבטיל לצרור כלהו צרות חמש עשרה נשים שריין, דהא כלהו מאחות אשה ילפן. ואקשינן תינח היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי אלא היכא דנשא חי ואחר כך נשא מת מאי איכא למימר, דהא בכי הא איכא לקיומי לצרור משום דאחות אשה קדים וממילא אתיין כלהו קרובי עצמו, ופריק דאפילו הכי לא הויא צרת ערוה במקום מצוה כיון דלא נפלה ערוה קמיה, ואף על גב דנפלה קמי שאר אחין, מכל מקום לגבי דהאי מיהא הויא ליה כצרת ערוה שלא במקום מצוה דערוה ושריא. ובהא פליגי עליה ב"ה, דכיון דהיא גופה שריא לגבי שאר אחין צרת ערוה במקום מצוה דערוה היא ואסירא. ואי קשיא לך למאי דקאמר רבא דטעמייהו דבית שמאי משום דאין איסור חל על איסור, אם כן ערוה גופה תשתרי, הא אמרינן לקמן בפ"ד אחין (יבמות לב, א) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלה תלי וקאי איפקע אשת אח אתי וחייל, אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חל איסור אחות אשה לאו צרת ערוה הוא.

ואימא כוליה להכי הוא דאתא. פרש"י ז"ל מדקאמר תתגודדו ולא כתיב לא תגודדו אימא כולה ללא תעשו אגודות אגודות הוא דאתא. ואינו מחוור דניעקריה לגמרי ממת דכתיב גביה ונימא דלא תעשו אגודות בלבד הוא דאתא. וראיתי בתשובה לרבינו שרירא או לרבינו האי גאון ז"ל דדברי ר' יוחנן הן, והכי קאמר מה בין לא תתגודדו ובין לא תגודדו למדרש ביה נמי לא תעשו אגודות אגודות, נימא כוליה להכי הוא דאתא למיסר גדידה על המת. וחזר רשב"ל מן תגודדו ואמר לו, היה לו לומר תגודו כעין גודו אילנא (דניאל ד, יא) והוא יגוד עקב, שאין בו בלישניה להדרש, וכיון שלא אמר תגודו אלא אמר תתגודדו שנה תי"ו ושנה דלי"ת לדרוש בא לא תעשו גדודים גדודים, ושמעית מינה תרתי (עי' ריטב"א).

מאי טעמא דב"ש א"ק וכו' יש מקש' למה לי' מה"ט לומר לצרור לכדר' שמעון ועליה לכדר' ולקחה ויבמה לכדר' יוסף ב"ח שמגרש' בגט ומחזירה. ולאו קושי' היא דרב אושעי' לאו מידי קשי' ליה אלא דניח' ליה לפרושי טעמא דב"ש מהאי טעמא טפי מדנימא דלית להו חדא מהנהו דרשי דלעיל:

וב"ה מיבעי ליה לכדר' יהודה אמר רב ק"ל הניחא לרב אלא לשמואל דאמר קדושי' תופסים ביבמה האי קרא מאי דרשי' ביה ב"ה י"ל דיכלין למפרק הכי אלא דניחא לן לאסוקה אליבא דרב וכמסקנא הא אוקימנ' לרבות הארוסה ותו לא קשה אפי' לשמואל:

החוצה מכלל דאיכ' פנימי פ' דקרא משמע לן תהא אשת המת החוצה שאינה קרובתך לאיש זר אלא הפנימי' שהיא קרובתיך מכלל דערוה אסיר' ליבם וצרתה מותרת:

כל תיב' שצריכ' למ"ד בתחילת' הטיל לה ה"א בסופ' הקשה בירושלמי והכתיב ישובו רשעים לשאולה ותירצו לדיוטא התתתונה שבשאול כלומר כאילו אמר לשאול לשאול ב' פעמים להורידם למטה למטה ויש שהקשו דכיון דכתיב הכא החוצה דאיכא ה"א בתחילתה היכי שייכי בה ה"ה בסופה במקום למ"ד ותימא שכן כתיב להחלונות כלו' מצינו בתחילתה למ"ד וה"א וה"ה לה"א בתחלתה וה"א בסוף:

לרבות את הארוסה יש מקשים למה לי קרא לרבות את הארוסה תיפוק לי' דאשת המת בין מן האירסין בין מן הנשואים משמע וקושי' זו מפורשת בפ"ק דיומא דאמרי התם ומתקינן לו אשה אחרת שמא תמות אשתו דברי ר' יהודה משום דכתיב וכפר בעדו וכו' ביתו זו אשתו ואמרי התם דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ופרכי' דארוסה לא תתייבם פי' דהא כתיב את בית אחיו ופרקי' החוצה לרבות הארוסה ואידך החוצה לא דריש פי' ואע"ג דב"ה וק"ל בכמה דוכתי דדרשי ה"א ל"ק שלא כל המקומות שוין זמנין דאתי ה"א לדרשא וזמנין שהוא מתיקון הלשון ודרכו כי הא דהכא ומסרו הכתוב לחכמים:

רבה אמר טעמא דב"ש לפי שאין איסור חל על איסור וקס"ד דהכי קאמר שאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח וליכא הכא צרת ערוה אלא צרת אשת אח בלחוד דלא חשיבא ערוה ולהכי פרכי' ניחא נשא מת ואח"כ נשא חי דקדים איסור אשת אח אלא נשא חי ואח"כ נשא מת איסור אחות אשה קדים. וק"ל דבלאו ה"נ תיקשה ניחא צרת אחות אשה וכיוצא בה דהוו קורבי דע"י קדושי' אבל צרת בתו וכיוצא בה שכן קורבי על עצמו מאי איכא למימר דהא אינהו קדמי לעולם לאיסור אשת אח י"ל דאה"נ דמצי למפרך הכי אלא דניחא לן למפרך מאחות אשה גופא דדילמא משני לה דאידך דב"ש מתירין את הצרות היינו צרות עריות שע"י קדושי' ובמסקנא לא תריץ רבא דאפי' קדם איסור עריות לאיסור אשת אח שרו ב"ש ובההיא מתרצי' כלהו פרכי וכדפרש"י ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פי' דכל היכא דתיקום לן דצרות אחות אשה שריא ממילא משתרו צרות דכלהו מאחות אשה ילפי' ולהכי פרכי' דניחא דשריא אחות אשה היכא דמת בתחלה אבל היכא דנשא חי מתחלתה הרי צרתה אסורה וילפי' מינה שאר צרות לאיסורא דמוקמי קרא דלצרור ועליה בהכי ונכון הוא:

ואכתי ק"ל נשא מת ואח"כ נשא חי היכי ניחא דאי אמרת דלא אתי איסור אחות אשה וחייל על איסור אשת אח ולהוי מיפטרא צרתה א"כ ערוה גופא תתייבם וי"ל דהא אמרינן לקמן בפ"ד אחים אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי איפקע איסורא דאשת אח כלומר דשריא לה להתייבם אתי איסור אחות אשה וחייל אבל לגבי צרה כיון דמחיים לא חל איסור אחות אשה לאו צרת ערוה היא ולפום האי טעמה לית להו לב"ש דרשא דעליה עליה למיסר צרת ערוה ולא דרשא דלצרור ומוקים להו לכדכ"ש ולכדר' כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל על אחות אשה הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה כלומר דחשיבי לה כאילו אין כאן אשת אח כלל לגבי הא מילתא וכן אתה דן לגבי בתו וכל קורבי עצמו וכדפי' לעיל ולב"ה כל היכא דקדי' איסור אחות אשה חייל איסור אשת אח עליה באיסור מוסיף דמגו דאיתסרה לגבי שאר אחים איתסר עליה ועוד דכיון דלגבי שאר אחים הויא אשת אח ושריא להו כצרת ערוה במקום מצוה חשיבא ואפי' לגבי דהאי וכל היכא דנשא מת וא"כ נשא חי דקדים איסור אשת אח לגבי ייבום שריא ר"ח ז"ל (רחמנא הילכך) לגבי יבום כמאן דליתיה וחייל איסור אחות אשה למיסריה לדידה ולמסרה לצרתה כנ"ל וי"א דלב"ה אע"ג דאין איסור חל על איסור בעלמא הכא אתא קרא דלצרור וקרא דעליה עליה לומר דחייל למיסר צרת ערוה במקום מצוה ולא מחוור לי דהא אפשר לפרושי הני קראי כדר' שמעון וכדר' וא"כ אמאי מוקמינן להו בחידוש שיהא איסור למסר צרה:

תהא מגילה נקראת וכו' א"ל ר"ל לרבי יוחנן קרי כאן לא תגודדו לא תעשה אגודות אגודו' פי' והוה להו לאנשי כנסת הגדולה לקבוע זמן אחד לכל ישראל יש ספרים שגורסים א"ל האי לא תתגודדו מיבעי ליה וכו' כלומר א"ל ר' יוחנן ולאו למימרא דר' יוחנן לא דריש לא תעשו אגודות אגודות שהרי זו הלכה רווחת היא אלא ברורי מילתא בעי ולחדודי לר"ל תלמידו ונוסחי דוקני לא גרסי א"ל והתלמוד הוא דמברר ליה להאי דרשא היכי נפקא לן הכין והכין אורחיה דמילתא:

א"כ לימא קרא לא תתגודדו פי' לפי' דאע"ג דכתיב ויתגודדו כמשפטם והוא לשון חבורה הכא שהגדידה על מת מסתייה דלכתוב לא' תגודדו כלומר לא תגודדו בשרכם על מת כדכתב ולא תשימו קרחה:

מאי לא תתגודדו שמא להכי נמי הוא כלומר למשמע מינה תרוייהו ופרכי' ודילמא כולה להכי הוא פי' שלא תעשו אגודות אגודות ומנא לן שלא לעשות חבורה על מת ומהדרינן אם כן לימא קרא לא תגדו כלומר אי לאגודות אגודות בלחוד אתא לימא קרא לא תגודו מלשון יגדו על נפש צדיק מאי לא תתגודדו ולא כתיב תגודדו אתיא כפל התיו לדרשא דאגודות אגודות ומדלא כתיב תגודו וכתיב תתגודו כפל הדלית לדרשה דחבורה זו שיטת רש"י זכרונו לבכרכה. ויש מרבותי מקשים על זה היכי מצי למימר דכולהו לאגודת בלחוד אתא דהא גבי מת כתיב והיכי עקרינן ליה מיניה ולפי' פי' דה"ק אימ' דכוליה לחבורה הוא דאתא כדאמינא לך מעיקרא ופריק א"כ לימא קרא לא תגדו כלומר לשון חתיכה וחבורה מדכתיב גודו אילנא ולפי' זה קשיא דנהי דעבדינן צריכותא דליכא למדרשיה כוליה לענין חבורה אכתי איכא למיקשה דדילמא כוליה לאגודות אגודות כיון דכוליה צריך וכיון דעקר מעניינ' דקרא עקר לגמרי ואי אתיא לפרושי דכי אמרינן א"כ לכתוב רחמנ' לא תגדדו ה"ק א"כ דלאגודות אתא לכתוב קרא לא תגודדו מלשון גדודים לא אתי שפיר א"כ למאי דפרכינן דמיבעי ליה לחבורה מהדרי ואמרי דא"כ לכתוב קרא לא תתגודדו וי"ל דאנן פשיטא לן דאתא כוליה לאגודות מכיון דכתיב תתגודדו ולא כתיב תאגדו ורגלים לדבר שהכתוב בענין מת ולא אצטריכי לומר דדילמה כוליה לגדידה וחבורה ומעיקרא אתינן למפשטיה מדלא קאמר תגודדו וכי לא ניחא לן בהאי תירוצא אתי למי' דילמא לא תגדו מלשון גודו אילנא וכן כתוב בשם רב האיי גאון ז"ל ואין פי' זה מחוור לפי הגמר' ועוד דהיכי לא ניחא לן במאי דאמרינן דלכתוב לא תגודדו לשון גדידה ושריטה וניחא לן במאי דאמרי דלימא קרא לא תגדו לשון גדו אילנא והנכון בעיני כפרש"י ז"ל ודקשיא להו היכי עקרי ליה ממת דכתיב גביה לא קשיא דהא שקלא וטריא דתלמוד' הוא לברורי מילת' כל היכ' דאפשר טפי ועוד דדילמא ה"ק קרא בנים אתם לה' אלהיכם וכיון שאתם בני אב א' ואל א' ראוי הוא לכם שלא תעשה אגודות אגודו' וכאלו יש כאן שתי תורות ושני אלהו' וראוי הוא ג"כ שלא תשימו קרחה בין עיניכם למת כיון שאתם עם קדוש לה' אלהיכם:

א"ל ר' יוחנן לריש לקיש עד כאן לא שנית מקום שנהגו וכו' נראים דברים דר' יוחנן לפום דעתיה דר"ל מהדר ליה לדידך דסבי' לך דכי הא דמגיל' הוי' אגודו' אגודות היכי לא תיקשי לך הא דבמקו' שנהגו והיכי לא תיקשי לך ההיא דב"ש וב"ה דצרות וריש לקיש אהדר ליה טעמ' דהנהו לא קשו ליה אבל ר' יוחנן סבר דאי קשי' הא הנהו דמקשינן ובודאי דכי היכי דהנהו לא קשו האי נמי לא קשי' ומי' לא פי' לנו ר' יוחנן אמאי לא קשי' הא דמגילה וההי' דב"ש וב"ה דצרו' כיון דסבר ר' יוחנן שעשו כדבריהם וליכ' למימר דרבי יוחנן לא דריש כלל לא תעשו אגודות אגודות חד' דהלכה רווחת הוא בכל התלמוד ושפיר מוכחינן לעיל מן המקר' ועוד היכי תהוי כוליה סוגיית דלקמן דלא כר' אבל הנכון דר' יוחנן מתרץ לה כדתרצי אביי ורב' וכי פירשו לה אליבא דר' יוחנן פי' לה:

אמינא לך איסורא ואמרת לי את מנהגא פרש"י ז"ל דההיא מנהג הוא שנהגו וקיימו חכמים דבריהם מפני המחלוקת וא"ת מאי טעמ' שקיימו חכמים דבריה' הא איכא איסורא ומפני המחלוקת שביניהם לא היה להם לעשות מחלוקת בין ישראל אגודות אגודות ותורה כשתי תורות ומוטב שיאמרו שיעשו בכל או שלא יעשו בשום אחד וי"ל דהכי אמרינן שאין לומ' אגודות אגודות ותורה כשתי תורות אלא במה שהיה תחלתו מנהג שנהגו העם ותקנו חכמים דבריהם שלא לנהוג היתר לפניהם מפני המחלוקת שהרי אלו לא רצו כל העיר לחזור ממנהגם לא היו חכמים מקפידים עליהם כ"כ והא דאמרינן דגבי מגילה איסורא הוא פרש"י ז"ל משום דבני י"ד לא מצו למקרי בט"ו וכן בני ט"ו לא מצו קרי בי"ד ולא נקט רבינו ז"ל בהא דין כפרים ויפה כיון דהנהו ודאי לאו איסורא נינהו דקולא הוא שהקלו עליהם מפני שמספיקים מים ומזון לחבריהם שבכרכי' כדאיתא התם ואם לא רצו להקדים ובאו לקרוא בי"ד הרשות בידם וגם אינה תקנה קבועה שהרי בזמן הזה אינה מפני שמסתכלין בהם כדאיתא התם ומיהו ק"ק דכי אתחיל ר"ל למיפרך ממתני' דמגילה פי' שם רבינו ז"ל גם בני כפרים כי שקורין בי"א בי"ב ובני עיירות בי"ד ובני כרכים בט"ו נעשת תורה כשתי תורות וי"ל דמעיקר' נקט מתניתין ריש לקיש פרכי מכולה אלומי קושיא ואף מכפרים ועוד לתת מקום לתשובתו של רבי יוחנן וכשבא רבי יוחנן וחילק בדברים או לר"ל ופי' וחזר רש"י ג"כ ופי' שאין עיקרה אלא מפני י"ד וט"ו דאיכא איסורא אבל יותר נראה דמעיקרא נמי מי"ד וט"ו הוא דפריך בלחוד בדבריו דהכא אלא דנקט ליה כולה מתני' משום מקצתה וכדבעינן לפרושי לקמן והתם לאו איסורה:

והא קתני הלילה ב"ש אוסרים וב"ה מתירין פי' ואיכא דעביד כב"ה והוו להו אגודות אגודות כדפרש"י ז"ל. תמיהא מילתא מאי קא מתמ' ר' יוחנן לריש לקיש דמ"מ דפריך ממנהגא שפיר אהדר ליה ר"ל ובדין תמה עליו אמינא לך אנא איסורא ואמרת לי מנהגא ונ"ל כי רבי יוחנן כי א"ל עד כאן לא שנית מקום שנהגו רישא דמתני' נקט ואין כוונתו אלא משום סיפא דאיסורה ור"ל הוה סבר דמריש' גופה הוה פריך ליה ולהכי א"ל רבי יוחנן ולא תנינן התם נהי איסורה שפיל לסיפא דמתניתין דמינה היא דאמינא לך:

ג"ה התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ולא גרסינן אלא דאע"ג דההוא תירוצא דהשתא מתרצא לן אפילו רישא דמתני' מ"מ תירוצא מתרצינן דבמנהגא ליכא למימר אגודו' תירוצא רויחא שפירא הוה וכדא"ל ר"ל בתמיהות' וצריכא ליה למילי דעלמא דליכא טעמא והרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ואלו הוה אמרינן אלא הוה משמע קצת דלא ניח' לן בההוא תירוצא והדרי מינה:

הדר א"ל ר' יוחנן לריש לקיש ב"ש מתירין את הצרו' לאחים וב"ה אוסרי פי' דסבר ר' יוחנן דכלן עשו כדבריה' ואפי' ב"ש כדמפרש בסמוך ואמאי לא חיישי לאגודו' ולאו למימרא דמשום אגודות אגודות עשו כב"ה לגמרי או ב"ה כב"ש דכיון דמאי דשרו הני הוי איסורא דאורייתא דהני וכל כת וכת מהן עומדים בשמועתם אי אפשר להו לנהוג היתר במה שאסור להני אלא הכי קאמרינן שהיה להם לומר שתהא צרת ערוה חולצת ולא מתייבמת מהאי טעמא דאגודות אגודות:

א) וא"ת מ"ט דב"ה. וא"ל דסברי איסור חל על איסור משום דגלי קרא דלצרור דמשמע שהצרה אסורה דא"כ אמאי אמרינן בכולא תלמודא דאין איסור חל על איסור ניליף מהכא שיחול. ואין סברא לומר דנפלוג כלהו אמוראי דאמרינן אין איסור חל על איסור אבית הלל דסבירא לן הלכתא כוותייהו. וי"ל דודאי סברי ב"ה דאין איסור חל על איסור אכן ידחו ויאמרו דכיון דהך טעמא לא מהניא מידי גבי ערוה כדפרי' איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי וכו' מעתה יש לנו לומר צרתה כמו כן דהיא חשובה צרת ערוה מקרא דלצרור. וא"כ היא תיתסר מהאי טעמא דפרישית באחות אשה. ותימה לפי פירושא דפרישית לעיל דכל זמן דאיכא לאוקמי לצרור בצרות מוקמינן כיון דליכא קרא לאפוקי וא"כ קשה מאי טעמא דב"ש הלא אין זו רק סברא דאין איסור חל על איסור ומצינו למימר דחייל מקרא דלצרור דמשמע צרות דליכא לאוקמי במלתא אחריתי וליכא שום קרא למעט צרות ולהתירן כ"א אותה סברא דאין איסור חל על איסור. ואין סברא לומ' שאותה הסברא תדחה הפסוק כיון דליכא לאוקמי במלתא אחריתי ותירץ הקדוש מראי"ש דאיכא לאוקמי קרא דלצרור כשבאו בבת אחת אשת אח ואחות אשה וכלהו עריות דמתני' נמי משכחת לה בבת אחת כגון בתו שקדש בתו לאחיו פחותה מבת ג' שנים וחלו אשת אח ובתו יחד שאינה חשובה ערוה עד שתהא בת ג"ש וכלהו בכה"ג. ותימה דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי ומ"ט דב"ש דהא ליכא למימר דאין איסור חל על איסור שהרי כשמת היתה אשת אח במקום מצוה וא"כ אתי איסור אחות אשה חייל. וי"ל בכי האי גוונא ב"ה נמי שרי דלא היו צרות ערוה מעולם:

מתניתין ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרין חלצו ב"ש פוסלין אותן מן כהונה וב"ה מכשירין נתיבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין ואעפ"י שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא מנמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש וכל הטהרות והטמאות שאלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו מלעשות טהרות אלו ע"ג אלו ואלו ע"ג אלו, אר"ש בן פזי מ"ט דב"ש א"ק לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר החוצה מכלל דאיכא פנימי ואמר רחמנא לא תהי' פי' החוצה הוא קרא יתירא דהו"ל למיכתב לא תהי' אשת המת לאשי זר למ"ל תו למיכתב אחוצה אלא למידרש החוצה כמו החיצונה זו היא הנכרית מכלל דאיכא פנימי בהדה דהיינו הקרובה שהיא ערוה, ואמר רחמנא אע"ג דפנימית נפקא ושריא לזר החיצונה לא תהי' לזר לא תתייבים, וב"ה האי לא תהי' החוצה מבעי' לכדר"י א"ר דאר"י א"ר מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהי' לא תהי' בי' הוי לזר פי' אע"ג דקי"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין דליכא כרת. ביבמה לשוק לא תפשי וב"ש הא דר"י א"ר מנ"ל נפקא להו מאיש זר, ולקמן בפ' האשה רבה אמרי' דפליג עלי' שמואל ואמר צריכה גט ופסיק התם אמימאר הל' כשמואל וב"ה נמי תיפוק לי' מלאיש זר, ה"נ אלא החוצה למ"ל לרבות את הארוסה. פי' שעדיין היא חיצונה לו לא נתקרבה עמו בביאה ומהכא מוכח טעמא דכ' החוצה הא לאו הכי אשת המת נשיאה משמע. וא"כ הכותב גט לארוסתו לא יכתוב אשתו אלא ארוסתו ואידך מחוצה החוצה, ואידך חוצה כחוצה לא דריש:

רב אמר טעמא דב"ש דאין איסור חל על איסור פי' אין איסור ערוה חייל על איסור אשת אח, ומיהו אין לומר דבר זה על הערוה דכי מייתי ופקע איסור אשת אח חייל איסור ערוה אלא זה ראוי לומר גבי צרה דערוה אסרה צרה דכותה, וכיון דלא חייל איסור ערוה על איסור אשת אח לא חייל איסור ערוה על הצרה וכי מייס אח דפקע איסור אשת אח חייל איסור ערוה אז אינה צרהת נמצא שאי כח בערוה לאסור צרהת, תינח נשא מת ואח"כ נשא חי דמעיקרא קדים איסור אשת אח ולא אתי איסור אחות אשה חייל על איסור אשת אח אלא נשא חי ואח"כ נשא מת איסור אחות אשה קדים ואע"ג דאיסור אחות אשה קדים כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל על איסור אחות אשה הו"ל צרת ערוה שלא במקום מושנה ושריא. פי' תחלה רצה רבא לומר שלא יחול איסור ערוה על איסור אשת אח כדי שלא תהא צרת ערוה ואחר שהשוהו חזר ואמר דאין איסור אשת אח חייל והוי צרת ערוה אבל מיהו לא הוי במקום מצוה וכל צרת ערוה שלא במקום מצוה שריא:

חלצו ב"ש פוסלין וב"ה מתירים פשיטא לאפוקי מדר"י ב"נ דאמר בואי ונתקן לצרות שיהי' חולצת ולא מתייבמות פי' דמספקא לי ה"ל קמ"ל דאפי' חליצה מדרבנן לא בעי, שאם הי' צריכות חליצה אפי' מדרבנן לא הי' כשרים לכהונה:

נתייבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין פי' אם נתייבמו ונתאלמנו ב"ש מכשירין אותה לכהונה דבכשרות נבעלו וב"ה פוסלין דלחייבי כריתות נבעלו וה"ל זונה ופסולה לכהונה ונפסלה מלאכול בתרומה דכארי' לקמן בפ' אלמנה לכ"ג ואמרי' הא תו למ"ל איידי דתני חלצו תני' נמי נתייבמו:

תנן התם מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר א"ל ר"ל לר"י קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות והאי לא תתגודדו מבע"ל לגופי' דאמר רחמנא לא תעשו חבורה למת. א"כ לכתוב רחמנא לא תגודדו מאי תתגודדו ש"מ להכי הוא דאתא, ואימא כולה להכי הוא דאתא פי' שלא יעשה אגודות אגודות מדלא כתיב תגודדו א"כ לימא קרא לא תגודו פי' שהוא לשון אגוד מאי תתגודדו ש"מ תרתי. א"ל ב"ש מתירין את הצרות לאחין וב"ה אוסרים פי' ואי חיישת אל אתתגודדו האיך הי' עושים אלו כדבריהם ואלו כדבריהם הו"ל לישא ונתון יחד עד שישוי לדעת א' מה יעמדו על הענין ויגמור ה"ל או להקל או החמיר ולא יהי' אלו מקילים ואלו מחמירים ואם לא יוכלו לגמור ה"ל לא יהי' סומכים על דבריהם אלא ה"ל עד שיגמור הל' אלא מדלא חשו לדבר ש"מ ליתא ללא תתגודדו ומהרבה חלוקות שנמצאו בין היהודים אין להקשות שי"ל לא הי' עושים הצבור כאלא כ"א מהן אבל אלו שהי' רבים יהי' נראים כאגודות ועל היחיד אין לחוש:

מתני' ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין לכהונה דנבעלה לפסול לה דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר [היא] בתרומת הקדשים לא תאכל כגון שנבעלה לזר אצלה פסלה לתרומה ולכהונה מק"ו דגרושה דמותרת בתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה [בתרומה] אינו דין שאסורה בכהונה והכי אי' בפ' אלמנה לכהן גדול והתם אסיק' דזר אצלו מעיקרא בעי' לאפוקי מחזיר גרושתו דלאו זר מעיקרא הוא ולא פסלה לא לתרומה ולא לכהונה דהא פסול כהונה מתרומה קאתי אבל בחייבי כריתות אע"ג דלאו זר מעיקרא הוה פסלה לתרומה ולכהונה מק"ו וה"נ אמרינן בשלהי פרקין נהי נמי דעשו והא"ר יהושע אין ממזר מחייבי כריתות ומאי מפסלא. והלכה כב"ה נהי דממזר לא הוי פגום מיהא הוי דאתי בק"ו מאלמנה ולא פריך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדפריך בהא שמעתתא גבי מחזיר גרושתו וש"מ דבחייבי כריתות היא עצמה מתחללת ואע"ג דלאו זר מעיקרא הוא:

בד"ה דלא אתי איסור אחות אשה כו' וא"ת כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם כו' וי"ל דאיסור אחות אשה מיתלא תלי כו' עכ"ל התימה מדבריהם שסתמו דבריהם כאילו מפיהם אנו חיין וזו הקושיא בעצמה ופירוקה גמרא ערוכה היא בפ' ד' אחין דפרכינן לר"ש כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם ומשני אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי כו' ע"ש:

ברש"י בד"ה והא קתני התם בלילה כו' ואיכא דעבדי כב"ה כו' עכ"ל. לא מצאתי התם דאיכא דעבדי כב"ה ואיכא דעבדי כב"ש ואי משום דפליגי אמאי לא פריך מכולהו פלוגתות דב"ש וב"ה דבכולהו ש"ס ולא הוצרך לפרש כן אלא דהכי פריך כיון דמצינו איסורא במלאכת ע"פ דפליגי ביה ב"ש וב"ה בלילה אבל לביום כ"ע מודו דאיסור' הוא במקום שנהגו שלא לעשות ומהדרין קושין לדוכתין מהך דמקום שנהגו:

גמ' כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה כו' כגון אלים אלימה כו'. אלו שמות כולם שמות העיר וכן היא המדה גם בשאר שמות כמו הרה נסו ביתה בתואל ארצה כנען וכדאמרינן בשמעתין בחוצה ולא נקט הכא אלא הני שהם שם העיר לפי שהם יותר פשוטים ומפורסמים לפרש כן וקאמר כל תיבה שצריכה כו' דהיינו כל תיבה מהשמות שהיא ודאי צריכה למ"ד בתחלתה במקום אל אבל שאר תיבות מלה ופועל לא יתכן בהם שצריכה למ"ד בתחלתה ובזה תפול מה שהקשה מהר"ן בביאורו בשם הר"א המדקדק. ודע דבב"ר פריך אהך דהכא והא כתיב ישובו רשעים לשאולה ומשני ההוא בדיוטא התחתונה שבשאול ועיין הפי' ברא"ם ועוד נראה לפרש כוונת הב"ר ע"פ מ"ש בפ' הקומץ שה"א פתוחה מתחתיה רמז שכל הרוצה לצאת יצא וה"ק שהה"א שבסוף מלת לשאולה הוא רמז שהיא פתוחה מתחתיה ששם ירדו הרשעים לדיוטא התחתונה שבשאול וכה"ג פרש"י בפ' בראשית שהעה"ז נברא בה"א רמז שירדו למטה לשחת כה"א שסתומה מכל צד ופתוחה למטה לרדת שם עכ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה ב"ש מכשירין אותן לכהנים כו' כצ"ל:

בד"ה מדלא כתיב תגודו לשון אגודה כצ"ל:

בד"ה אמינא לך כו' כאן אגודות הס"ד:

גמרא כל תיבה שצריכה למ"ד כו' כגון מדברה. הוא ביהושע י"ח מלכים א י"ט:

תד"ה כיון. ואע"ג דכתיב נמי ה"א בתחלה כו' כמו המדברה. ה"נ כתיב החוצה (בראשית טו ה) דפרושו אל החוץ וטובא דכוותיה:

תד"ה דלא. הלכך לא פקע. (מה שהעיר הגרי"פ כבר קדמו בזה המהרש"א) לכאורה קשה ס"ס ה"ל צרת ערוה משום איסור אשת אח מאביו עי' לקמן (לב א) תד"ה לא פקע ובמש"כ שם וי"ל דס"ל לב"ש כיון דאין איסורא אלא משום אשת אח שמת עתה אין סברא לאסור צרתה וכמש"כ לעיל (יב):

גמרא אמינא לך איסורא כו' זמנים הרבה תקנו כו'. מזה לא מוכח דאם קרא בזמן חבירו דלא יצא (עי' רש"י ד"ה אמינא לך) ויותר ה"ל לאתויי דרשה דזמנו של זה לא כזמנו של זה דאיתא התם:

גמ׳ כל תיבה כו׳ הטיל כו'. נ״ב אע"ג דאיכא זרים יוצאים מהכלל ורבים המה כידוע:

תוס' ד"ה מאי טעמא וכו' דלמא מוקמי לצרור וכו'. ק"ל על לשונם הזהב דלמא ולא הקשו ביותר דהא גם לפי האמת דיליף ב"ש מן החוצה ע"כ דרשי' לצרור לכדר"ש ועליה לכדר' וצ"ע:

תוס' ד"ה מאי טעמא דב"ש, וא"ת ומאי קבעי לה דלמא מוקי לצרור לכדר"ש.
תמוה לי במה דנקטו בדרך דלמא, ולא הקשו בחזקה דהא גם לפי האמת דיליף ב"ש מן החוצה ע"כ קרא דלצרור לכדר"ש אתי:

חלצו. הצרות מן האחין: ב''ש פוסלין מן הכהונה. שחליצתה חליצה: וב''ה מכשירין. לפי שחליצתן שלא לצורך והרי כחולצת מן הנכרי: נתייבמו. לאחים: בית שמאי מכשירין. אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהן: ובית הלל פוסלין. שנבעלו לאסור להן והנבעלה לפסול לה עשאה זונה והזונה אסורה לכהונה: לא נמנעו כו'. אע''פ שבני הצרה שנתייבמו כב''ש ממזרים [הם לב''ה] שהרי באיסור אשת אח היא עליהם ואשת אח בכרת ובני עריות שהן חייבי כריתות ממזרים הם כדאמרינן בפירקין אפ''ה לא נמנעו ב''ה מלישא נשים מב''ש לפי שהיו מודיעים להם אותן הבאות מן הצרות ופורשים: אלו על גבי אלו. אלו משאילים כליהם לאלו: גמ' לא תהיה אשת המת החוצה. החיצונה שהיא נכרית ליבם לא תהיה לזר: מכלל דאיכא פנימית. בהדה קרובה ליבם: שאין קידושין תופסין ביבמה. יבמה שלא חלצה מנין אם נתקדשה לשוק שאין קדושין תופסין אע''ג דחייבי לאוין בעלמא תפסי בהו קידושין: ת''ל כו' לא תהא בה הויה. אינן תופסין: חוצה כתיב. דמשמע חיצונה: לרבות ארוסה. שאם נתארמלה מן האירוסין צריכה ליבם כנשואה וחוצה משמע חיצונה שלא נתקרבה עדיין לביאה: אין איסור. אשת אח חל על בתו של זה אצל אביה הלכך לא רמיא קמיה לייבומי והוה כמאן דליתא וכן באחות אשה ובכולן והכי מפרשא מילתיה דרבא במסקנא דמילתא ומיהו הא דפריך תינח היכא דנשא כו' לא ידע מילתיה דרבא וסבר דרבא אאחות אשה וכיוצא בה לחודייהו קאי שקורבתו ע''י קדושין: דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח. והויא כנכרית: פשיטא. כיון דלב''ש זקוקות ליבם פשיטא אם חלצו פסולות ולב''ה כיון דפטרי להו מזיקת יבום אם חלצו כשרות לכהונה דלאו חליצה היא: דר' יוחנן. לקמן (דף יד:) בברייתא: בואו ונתקן לצרות. העריות שיהו חולצות וכיון דבעו חליצה חליצתה פוסלת אפי' לב''ה קמ''ל דב''ה אפי' תקנתא דרבנן לית להו בצרות דליחלצו: וב''ה פוסלין. דזונה היא ופסולה לכהונה אבל מתרומה דבי נשא לא מיפסלה בבעילת כרת אלא בבעילת חלל ונתין וממזר ועובד כוכבים ועבד בפרק אלמנה לכ''ג (לקמן סח:): לא תעשו אגודות אגודות. דנראה כנוהגין ב' תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי''ד ומוקפין חומה בט''ו: א''כ לכתוב קרא לא תגודדו. דמשמע לשון גדידה וחבורה: ואימא כוליה להכי הוא דאתא. שלא תעשו אגודות: א''כ לכתוב לא תגודו. מדלא כתיב תגודו לשון אגודה: לא שנית ע''כ מקום שנהגו כו'. היה לך להשיב תשובה זו: אמינא לך אנא איסורא. דאסרי להו רבנן לבני ארביסר דאי בעו למיקרא בחמיסר לא מצו וכן בני ט''ו בי''ד ודמיא לשתי תורות: ואת אמרת לי מנהגא. דהתם לכ''ע שרי ומיהו באתרא דאחמור לא ישנה את דרכו מפני המחלוקת: ופרכינן והתם איסורא ליכא. בתמיה: והא קתני התם בלילה. בליל בדיקת חמץ ב''ש אוסרים וב''ה מתירים לעשות מלאכה ואיכא דעבדי כב''ה ואיכא דעבדי כבית שמאי והרי כאן אגודות: א''ל התם. לא דמי לשתי תורות דהרואה את זה שאין עושה מלאכה אומר דאין לו מה לעשות:

מאי טעמא דב''ש. וא''ת ומאי קבעי ליה דלמא מוקמי לצרור לכדר''ש (לעיל דף ח:) ועליה לכדרבי ואומר רבינו יצחק משום דמסתברא ליה לדרוש לצרור לענין צרות אי לאו דשמעיה בשום דוכתא דשריא וא''ת אכתי כי דרשי נמי חוצה מכלל דאיכא פנימית נדרוש מלצרור למיסר צרה שלא במקום מצוה וי''ל דליכא למדרש הכי דהא כתיב לגלות ערותה דחדא ולמקום מצוה לא איצטריך דמחוצה נפקא אלא לשלא במקום מצוה: לכדרב יהודה אמר רב כו'. ה''נ המ''ל לכדשמואל דפליג עליה דרב בהאשה רבה (לקמן דף צב: ושם) ומוקי קרא דללאו הוא דאתא: כיון דכתיב חוצה כמאן דכתיב לחוץ דמי. ואע''ג דכתיב נמי ה''א בתחלה דכתיב החוצה היינו נמי אל החוץ כמו המדברה (שמות ד) דהוי אל המדבר: לרבות את הארוסה. אר''י דאיצטריך לרבויי ארוסה משום דכתיב בית אחיו ובפ''ק דיומא (דף יג.) משמע דבית נשואה משמע: דלא אתי איסור אחות אשה וחייל אאיסור אשת אח. וא''ת כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתייבם ערוה גופה וי''ל דאיסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי וחייל הלכך לא פקע: בית הלל פוסלים. פי' בקונטרס מכהונה ולא מתרומה וא''א לומר כן דמחייבי. כריתות זונה היא כדאמרינן בהחולץ (לקמן מד:) גבי הנושא את חלוצתו וזונה אסורה בתרומה כמו שנפרש שם בע''ה (ד''ה הכא) ורש''י עצמו חזר בסוף פירקא (דף טו: ד''ה היא עצמה) גבי מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת: דאמר רחמנא לא תעשו חבורה על מת. והא דאמרינן בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סח. ושם) גבי ר''ע שהיה מכה עצמו על ר''א שנפטר עד שהיה דמו שותת לארץ ואומר רבינו יצחק דאיכא למימר דדרך שריטה אסר רחמנא דוקא א''נ אתורה היה מצטער כדאמרינן התם הרבה מעות יש לי ואין שולחני כו':