יבמות יב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

אמר רבא: הלכתא: צרת אילונית מותרת.

ואפילו הכיר בה שהיא איילונית לפני נישואיה, ולא היה זה מקח טעות, אלא היתה נשואה לו מן התורה.

ועל אף שהאיילונית אסורה בערות אשת אח שאין לה היתר, אין צרתה נאסרת מצד היותה "צרת ערות אשת אח". לפי שאין איסור הערוה של אשת אח מונע מהאיילונית את היבום, אלא היותה איילונית שאינה יולדת מונע אותו.

וכיון שאין ערות אשת אח מונעת את היבום שלה, אין הערוה הזאת אוסרת את צרתה.

ואפילו צרת בתו אילונית, גם היא מותרת.

כי היות והאיילונית אינה בפרשת יבום, מחמת שאינה יולדת, נחשבת צרתה כצרת ערוה שלא במקום מצות יבום, ולפיכך אינה נאסרת.

ומקשינן על רבא: ואלא הא דקתני במשנתנו שצרת איילונית מותרת כאשר "נמצאו" העריות איילוניות. ומלשון זה משמע כי רק מחמת מקח הטעות ["שנמצאו"] הן מותרות, ותיקשי:

הרי לדברי רבא, אפילו אם לא היה בהן מקח טעות, צרותיהן מותרות!?

ומשנינן: תני במשנתנו במקום "נמצאו איילוניות" - שהיו איילוניות! שגם אם לא היה בהן מקח טעות, צרותיהן מותרות.

כי אתא, כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן:

אחת צרת הממאנת ביבם, ואחת צרת אילונית, ואחת צרת מחזיר גרושתו משנישאת - כולן מותרות! [ויש לשים לב, שלא אמר רבי יוחנן "צרת בתו איילונית, מותרת"!]

תני רב ביבי קמיה דרב נחמן:

שלש נשים מותר להן שתהיינה משמשות במוך, שמניחות את המוך בפתח הרחם שלהן, שיהיה מונח באותו מקום בשעת תשמיש, כדי למנוע את הריונן, ואלו הן: ^[1]

קטנה, מעוברת, ומניקה.

קטנה - שמא תתעבר, ושמא תמות כתוצאה מהתעברותה, כיון שהיא קטנה ואינה יכולה לעמוד במעמסת ההריון.

מעוברת - שמא תתעבר בעיבור של ולד נוסף, ואז תעשה את עוברה "סנדל", שיימעך ולדה כסנדל. כי על ידי הדוחק של העובר הנוסף, דוחק עובר אחד את חבירו, וייצא שטוח, בלי צורת פנים.

מניקה - שמא תגמול בנה, שלא תוכל להניקו משתתעבר, וימות התינוק שלה.

ואיזו היא "קטנה", שעיבורה הוא סכנה לה?

מבת י"א שנה ויום אחד, עד י"ב שנה ויום אחד.

אבל פחות מכאן, מי"א שנה, ודאי לא תתעבר.

ויתר על כן, יותר מי"ב שנה, אין סכנה בעיבורה.

ולכן, אז היא משמשת כדרכה והולכת, בלי מוך.

לפי שבמקום שאינו סכנה, אסורה לשמש במוך, משום איסור השחתת זרע.

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, כל שלשת הנשים שהתיר רבי מאיר, אסורות הן לשמש במוך.

אלא, משמשת כדרכה, בלא מוך, והולכת, ומן השמים ירחמו עליה.

משום שנאמר [תהלים קטז]: "שומר פתאים ה'".

ומדייקת הגמרא: מדקאמר בקטנה "שמא תתעבר, ושמא תמות"

ולא אמר "שמא תתעבר, ותמות", בודאות.

מכלל זה אתה למד, דאיכא קטנה דמיעברא מתחת לגיל י"ב, ולא מתה מעיבורה.

ואם כן, מצינו "חמותו" שתהא ממאנת.

כגון קטנה שהתעברה והולידה בת בקטנותה.

וקידש אח אחד את הקטנה הזאת, על ידי קידושי דרבנן, שקיבל בה קידושין מאמה ומאחיה.

ובא האח השני [שעתה הוא היבם], וקידש את בתה הנולדת.

ואחר כך מת האח הראשון, ונופלת לפני אחיו אם אשתו [חמותו].

ונמצא, שיש לו חמות קטנה, הנשואה בנשואין דרבנן, ויכולה עדיין למאן.

ואילו אנן תנן במשנתנו: אי אתה יכול לומר בחמותו, ואם חמותו, ואם חמיו, ש"נמצאו אילונית" או ש"מיאנו"!?

ומשנינן: אימא: שלש נשים משמשות במוך, קטנה שמא תתעבר, ואז ודאי תמות.

דאמר רבה בר ליואי: גבול יש לה לקטנה לענין התעברותה:

קודם הזמן הזה, לפני היותה בת י"א שנה ויום אחד - אינה מתעברת כל עיקר.

תוך הזמן הזה, בין י"א שנה ויום אחד לי"ב שנה ויום אחד, יכולה היא להתעבר, אך לא ללדת ולד חי, כי אם היא מתעברת - היא מתה, ועוברה מת

לאחר זמן הזה - היא חיה ועוברה חי.

ולכן, אין מציאות של חמותו קטנה, וממילא אין אפשרות שחמותו תמאן.

ומקשינן: איני!

והא תני רבה בר שמואל: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו - היות שכבר ילדו! ואין מיאון אחר לידה.

ומכך שתלה התנא [בברייתא שהביא רבה בר שמואל] את אי האפשרות למאן מחמת הלידה, ולא תלה זאת מחמת שאם היא ילדה בנים הרי היא כבר גדולה, מוכח שהיא עדיין קטנה, ובכל זאת היא יכולה להוליד, ותהיה חמותו קטנה.

אלא, שאינה יכולה למאן, משום שקטנה שילדה אינה יכולה למאן, מאחר שילדה.

ואם כן, תיקשי לרבה בר ליואי, שאמר גבול יש לה, ולפני גדלותה היא אינה יכלה להוליד, כי אם היא תתעבר בקטנותה היא ודאי תמות!?

ומשנינן: אלא, לעולם אכן יש לשנות בברייתא ששנה רב ביבי קמיה דרב נחמן: קטנה משמשת במוך, כי שמא תתעבר, ושמא תמות.

אך תיתכן אפשרות שקטנה תתעבר, ותוליד.

ואלא קשיא הך ששנה רבה בר ליואי, שאינה יכולה להוליד בקטנותה!

ומשנינן: כיון שילדה - שוב אין היא קטנה, אלא גדולה. כי:

אמר רב ספרא: בנים - הרי הם כסימנים, שלידת הבנים נחשבת כמו הבאת שתי שערות לסימן על גדלות. ^[2] הילכך, משילדה בן אינה יכולה עוד למאן, אפילו היא קטנה.

ואית דאמרי: בנים - עדיפי מסימנים.

למאי נפקא מינה בעדיפות הזאת?

דאפילו לרבי יהודה, דאמר: קטנה שהביאה שתי שערות, הרי היא יכולה עדיין למאן, עד שירבה השיער השחור שמעל מקום הערוה, שתהיינה שם הרבה שערות.

בכל זאת, בלידת בנים - מודה הוא ששוב אינה ממאנת.

הערות

^[1] שלש נשים משמשות במוך. איסור השחתת זרע הוא בשני ענינים. האחד, בהוצאתו מן הגוף שלא בדרך תשמיש. והשני, בהשחתת הזרע לאחר שיצא מן הגוף. מקור האיסור להשחתת זרע הוא ב"לא תנאף", ודרשינן: לא יהיה בך "ניאוף"! ודבר זה של השחתת זרע, גם הוא נכלל ב"ניאוף" [נדה יג ב]. והסמ"ק בסימן רצ"ב מנה איסור זה בכלל מנין מצוות לא תעשה. הוצאת זרע לבטלה היא עוון חמור מכל עבירות שבתורה [שו"ע אבן העזר סימן כג סעיף ג, על פי הזוהר בפרשת וישב ובפרשת ויחי], והעושה כן, הרי הוא כאילו שופך דמים, והורג את הנפש [עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה י"ח, ובשולחן ערוך שם]. וחייב המשחית את זרעו מיתה בידי שמים [נדה יג א], וזה היה עוון ער ואונן, שהמיתם הקב"ה על עוון זה. והענין השני שנאסר בו השחתת זרע הוא בדרך תשמיש, אלא שמשחית את זרעו. ובכך דנה סוגייתינו, ונחלקו הראשונים בביאור הענין. לפי רש"י לא נחלקו רבי מאיר וחכמים שנתינת המוך לפני תשמיש נחשבת כהשחתת זרע, שנחשב כמשחית זרעו על הארץ, לפי שאינה יכולה להתעבר, ואין זו ביאה כדרך כל הארץ [אך אין זה אוסר לבוא על אשה שאינה ראויה להוליד]. ולא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא אם התירו לעבור על איסור השחתת זרע מפני הסכנה, שמא תתעבר ותמות, או מחמת שיפגע עוברה, או וולדה הקודם. ולפי זה, יש ראשונים הסוברים שמותר לשאוב את הזרע אחר תשמיש, לפי שאין איסור בהשחתת זרע אלא כשמוציאו מן הגוף למקום שאינו ראוי לעיבור על ידי סתימת המוך [תוס' הרא"ש]. אך הריטב"א כתב, שלפי רש"י אסור גם לאחר תשמיש לשאוב את הזרע באמצעות מוך, כיון שמשחיתה בכך האשה את זרעו של הבעל. ויש ראשונים הסוברים, שלפני תשמיש אסור לדברי הכל ליתן מוך, ואפילו לרבי מאיר, שהרי הוא משחית זרעו שלא בדרך תשמיש של כל הארץ. ורק לאחר תשמיש נחלקו רבי מאיר וחכמים. ומחלוקתם היא, האם חייבת ליתן שם מוך ולשאוב את הזרע כדי שלא תתעבר ותמות, או שיכולה להמנע מכך [תוס', וכן סובר רע"א בתשובה ע"א].

^[2] נחלקו רבותינו הראשונים, האם זה שבנים הרי הם כסימנים, משמעות הדבר היא שבלידת בנים נעשית הקטנה לגדולה גם לפני שמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד [כן דעת תוס' כאן], או שהבנים הם במקום הבאת שתי שערות, ובתנאי שימלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד [דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אישות הלכה ט]. וביאר הגר"ח מחלוקתם, שהיא תלויה בהגדרת פרק הזמן של י"ב שנה ויום אחד: האם הוא זמן גדלות, אלא שצריך להצטרף לו גם הבאת סימנים או לידת בנים. אך לפני זה היא קטנה, גם אם תביא סימנים או תוליד בנים, או שאין זה זמן גדלות, כי הגדלות אינה תלויה בזמן אלא רק בסימנים או בלידת בנים. אלא שאם הביאה סימנים לפני היותה בת שתים

הלכתא [הלכה היא]: צרת אילונית מותרת, ואפילו הכיר בה בעלה הראשון לפני שנשאה שהיא אילונית וקידושיו היו קידושין גמורים, מכל מקום אין מצות ייבום באילונית, אבל על צרתה אין איסור. ואפילו צרת בתו אילונית שהכיר בה, ואין אנחנו חוששים כאן משום צרת ערוה.

ושואלים: ואלא הא דקתני [זו ששנה] "שנמצאו אילונית", ומכאן דייקנו שיש הבדל בין הכיר בה ובין לא הכיר בה — תני [שנה] ותקן "שהיו" ולא "שנמצאו". כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אחת צרת ממאנת, ואחת צרת אילונית, ואחת צרת מחזיר גרושתו — כולן מותרות ובניגוד לשיטות אלה שאסרו אותן.

א אגב הדיון במשנתנו במיאון, מביאים הלכה הנוגעת לענין זה מצד אחר. תני [שנה] רב ביבי קמיה [לפני] רב נחמן ברייתא זו: שלש נשים משמשות במוך (אריג רך) שהן מכניסות בצוואר הרחם, כדי שלא תתעברנה, ואף שבדרך כלל דבר זה אסור, התירו במקרים אלה, ואלו הן: קטנה, מעוברת, ומניקה. וטעמם של הדברים: קטנה — שמא תתעבר ושמא תמות בהריון או בלידה. מעוברת — שמא תגיע להריון שני ותעשה עוברה סנדל, שעובר אחד יפריע לשני וימעך אותו. מניקה — שמא תתעבר ואז ייפסק אצלה החלב, ותגמול את בנה מלינוק לפני זמנו, וימות.

ואיזו היא קטנה — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד, שיש לחשוש שמא תתעבר ותסתכן. פחות מכאן (מגיל זה) ויתר על כן — משמשת כדרכה והולכת (בלא מוך), שכן בפחות מגיל אחת עשרה ודאי לא תתעבר וביותר מגיל שתים עשרה אין בכך סיכון בריאותי, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו שלא יקרה אסון בדבר, משום שנאמר: "שמר פתאים ה'" (תהלים קטז, ב).

ומדייקים בלשון, מדקאמר [ממה שאמר] בברייתא שמא תתעבר ושמא תמות, מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] קטנה דמיעברא [שמתעברת] ולא מתה אף שדבר זה אינו ברור, ויש חשש סכנה. ואם כן, כיון שיש אפשרות שקטנה תתעבר ותלד, מצינו חמותו ממאנת. שהרי אפשר שאשה תלד בת בקטנותה, ואביה יקדש את הבת הזאת לאחר בעודה תינוקת ובתוך כך תמאן האם בבעלה, וייתכן איפוא מצב של "חמות ממאנת",

ותנן [והרי שנינו במשנתנו]: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו, שכן ממאנת היא קטנה שאינה יכולה ללדת, ואם כן יש סתירה בין הברייתא למשנה! ומתרצים: אימא [אמור כך]: לא "שמא תתעבר ושמא תמות", שמלשון זו מובן לא ברור אם תמות כתוצאה מעיבורה, אלא: שמא תתעבר ותמות, שאמנם ספק אם תתעבר, אבל אם תתעבר ודאי תמות ואין איפוא במציאות קטנה יולדת.

שאמר רבה בר ליואי: גבול יש לה לילדה לענין הריון, קודם הזמן הזה לפני גיל אחת עשרה — אינה מתעברת כל עיקר, תוך הזמן הזה מגיל אחת עשרה עד שתים עשרה — היא מתה ועוברה מת, לאחר הזמן הזה משתים עשרה ומעלה — היא חיה ועוברה חי.

ומקשים: איני [האמנם כן הוא]? והא תני [והרי שנה] רבה בר שמואל: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו — שכבר ילדו. משמע שקטנה מסוגלת ללדת, שאם לא כן לא היה צריך לומר "שכבר ילדו", אלא לומר "שכבר גדלו"! אלא לעולם יש לחזור לגירסת הברייתא המקורית: שמא תתעבר ושמא תמות. ואלא קשיא הך [קשה זו] משנתנו, שלכאורה משמע מלשונה שאין דבר כזה אפשרי!

אמר רב ספרא: צריך לומר, בנים הרי הם כסימנים. כלומר, אשה שכבר ילדה אי אפשר לדונה עוד כקטנה, שהרי הגדרת הבוגרת נקבעת בדרך כלל על פי "סימנים" (שערות במקום הערוה), אבל אם ילדה בנים — הרי הם הוכחה לבגרות כמו הסימנים. ואית דאמרי [ויש שאומרים]: בנים עדיפי [עדיפים] מסימנים של בגרות. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם הם כמו סימנים או עדיפים מסימנים? ומשיבים: ההבדל הוא שאפילו לשיטת ר' יהודה שאמר שלא רק קטנה ממש ממאנת, אלא גם משהביאה שתי שערות, יש עוד זמן מסויים עד הזמן שירבו כל כך השערות, שירבה השער השחור על העור הלבן, מכל מקום בבנים מודה, שהם עדיפים מסימנים, ואם ילדה הריהי נחשבת גדולה, ואיננה יכולה עוד למאן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the halakha is that the rival wife of an aylonit is permitted, and this is the case even if her first husband knew of her status and her marriage was fully valid. The mitzva of levirate marriage does not apply to an aylonit, but her rival wife is not forbidden. And even in the case of the rival wife of his aylonit daughter who was recognized as such, the other wife is not considered the rival wife of a forbidden relative.

The Gemara asks: However, with regard to that which the mishna teaches: Were found to be, from which it was inferred that there is a difference between an aylonit whose condition was known by the husband beforehand and one who was recognized by him only later, how is this to be explained? The Gemara answers that one should emend this and teach simply: That were, and not: Were found to be. When Ravin came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan said: There is one halakha with regard to the rival wife of a girl who refused her husband, and the rival wife of an aylonit, and also the rival wife of one who remarries his divorcée: They are all permitted.

§ Incidental to the case of refusal, the Gemara cites a related halakha. Rav Beivai taught a baraita before Rav Naḥman: Three women may engage in relations with a contraceptive resorbent, a soft fabric placed at the entrance to their wombs to prevent conception, despite the fact that this practice is generally prohibited. They are as follows: A minor, a woman who is already pregnant, and a nursing woman. The baraita specifies the reason for each exception: A minor may do so lest she become pregnant and perhaps die; a pregnant woman, lest she be impregnated a second time and her previous fetus becomes deformed into the shape of a sandal fish by being squashed by the pressure of the second fetus. As for a nursing woman, she does so lest she become pregnant and her milk dry up, in which case she will wean her son too early, thereby endangering him, and he will die.

And the baraita continues: Who is considered a minor? It is a girl from the age of eleven years and one day until the age of twelve years and one day. If she was younger than this or older than this, she may go ahead and engage in relations in her usual manner. This is the statement of Rabbi Meir. Since it is assumed that a minor who is less than eleven years old cannot become pregnant, she is considered to be in no danger. And the Rabbis say: Both this one and that one, i.e., in all these cases, she may go ahead and engage in relations in her usual manner, and Heaven will have mercy upon her and prevent any mishap, since it is stated: “The Lord preserves the simple” (Psalms 116:2).

The Gemara analyzes the baraita: From the fact that the baraita states: Lest she become pregnant and perhaps die, this indicates by inference that there is a minor who can become pregnant and will not die, although the conditions for this scenario of a minor giving birth and surviving are unclear. If so, that a minor might be impregnated and give birth, we find the case of one’s mother-in-law who refused her husband. Since it is possible for a woman to give birth to a daughter while still a minor, if a man betroths this daughter while still an infant, the mother might be a mother-in-law who performed refusal.

And yet we learned in the mishna: You cannot say, i.e., the possibility does not exist, in the case of his mother-in-law, his mother-in-law’s mother, and his father-in-law’s mother, that they were found to be an aylonit or performed refusal, as refusal may be performed only by a minor, who cannot give birth. If so, there is apparently a contradiction between the mishna and the baraita. The Gemara answers: Do not say: Lest she become pregnant and perhaps die, which indicates that it is possible for her not to die from the impregnation. Rather, say: Lest she become pregnant and die. In other words, although it is uncertain whether she will be impregnated, if she does become pregnant she will certainly die, which means that there is no case in which a minor could give birth and live.

As Rabba bar Livai said: There is a limit with regard to her pregnancy, i.e., that of a young girl. Before this time, the age of eleven, she cannot be impregnated at all. During this time, from age eleven to twelve, she dies and her fetus dies. After this time, from twelve onward, she lives and her fetus lives.

The Gemara raises a difficulty: Is that so? But didn’t Rabba bar Shmuel teach: You cannot say in the case of his mother-in-law, and his mother-in-law’s mother, and his father-in-law’s mother that they were found to be an aylonit or performed refusal, as they already gave birth. This indicates that a minor can give birth, as otherwise he should have stated: As they are already mature. Rather, actually, the original version of the baraita is correct: Lest she become pregnant and perhaps die. But this is difficult with regard to the mishna, which indicates that this scenario is impossible.

Rav Safra said: Children are equivalent to signs of puberty. In other words, a girl who gives birth does not retain the legal status of a minor, as the very fact that she bore children is equivalent to a physical sign of maturity, usually in the form of pubic hairs. And some say: Children are preferable to signs of puberty. The Gemara asks: What is the practical difference that arises from the question of whether bearing children is equivalent or preferable to signs of maturity? The Gemara answers: The difference is that even according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that a minor may perform refusal even after she develops two pubic hairs, until the black hairs of her genitals are more plentiful than the hairless skin, in the case of children he concedes that she is considered mature and may not perform refusal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרינן צרת איילונית מותרת. מצינו בירושלמי (א,א) ששאלו טעמו של דבר, וכך אמרו שם ר' בון בר' חייא אמר ר' אבא בר ממל בעי איילונית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו היו בפרשה מה תמית מימר אילונית צרתה מותרת ואשת אחיו שלא הי' בעולמו צרתה אסורה א"ל איילונית מטעם אחר הוצאתה אשר תלד יצתה זו שאינה יולדת לא דייך שאינה מתייבמת אלא שאתה מבקש לאסור צרתה אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה פי' איילונית כיון שלא פטרה הכתוב אלא לפי שאינה ראוי' להתייבם היאך נאסור צרתה והלא אף היא אם היתה ראוי' לילד כצרתה מתייבמת אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו הכתוב עשאה עליו ערוה אעפ"י שראויה להתייבם.
ואין הטעם הזה מספיק לצרת בתו איילונית, אלא שאמרו בירושלמי בסוף השמועה אלו בתו מן הנשואין בלא איילונית צרתה אסורה מפני שנתוסף לה אילונית צרתה מותרת א"ל איילונית כמי שאינה בעולם אלו שתי יבמות אחת איילונית ואחת שאינה איילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עלי' שמא פטר בחברתה כלום הרי איילונית כמי שאינה פי' כיון שאם בא על איילונית או חלץ לה אין צרתה פטורה אעפ"י שאין איילונית עליו ערוה נמצא שאין עליה זיקוק כלל וכיוון שכן הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה כדברי רש"י ז"ל בשם ההלכות ז"ל ולקמן נמי אמרינן כיון דלא אתי איסור אשת אח וחאיל האיסור אחות אשה הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה כלומר שלא במקום מצוה דערוה אעפ"י שהיא מקום מצוה לצרה הכי נמי גבי איילונית כיון דלא רמיא מצוה דיבום האיילונית אעפ"י שהוא במקום מצוה לצרתה צרתה מותרת.

קודם הזמן הזה אינה מתעברת כלל כל עיקר. פי' אעפ"י שהביאה סימנין דשומא נינהו וכן נמי תוך הזמן הזה ואחר הזמן הזה היא ועוברה חי'. האי כשהביאה סימנין דגדולה היא הא אם לא הביאה סימנין קטנה היא ואינן חיין שאם לא תאמר כן. מצינו חמותה ממאנת דקיימא לן קטנה שלא הביאה סימנין יכולה למאן עד רוב שנותיה ואפילו למאן דאמר חוששין שמא נשרו הני מילי כשבעל אחר זמן דהו' לה ספיקא דאורייתא אבל לא בעל אין חוששין ואם כן מצינו חמותו ממאנת כגון שנישאת קטנה ואחר הזמן הזה פירש שבעל שלא לשום אישות וילדה בת ולא הביאה שתי שערות שזו חמותו ממאנת אלא כולה כשהביאה סימנין.

איני והא תנא רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שנמצאו איילונית או שמיאנו שכבר ילדו. פירש"י ז"ל מדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו דקטנה היא ליתני שכבר גדלו. ואי קשיא דלמא נקט האי לישנא דשוי לאיילונית ולממאנת קטנה שבכלל ילדו גדלו איכא למימר טעמא דאיילונית לא איצטריך ליה ממאנת הוא דבעיא טעמא הוה ליה לפרושי משום גדלות ולא תתלי בולד.

אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, אלא קשיא. פי' קשיא טעמא דמתני' אדרבה בר שמואל כיון דקטנה היא אמאי אינה ממאנת אבל לא קשיא א"כ מצינו חמותו ממאנת שהרי לא מצינו דקתני רבה בר שמואל שכל שילדה אינה ממאנת [מאיזה טעם שיהיה].

אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים. פי' רבינו הגדול ז"ל קטנה שילדה תוך הזמן הרי היא כנערה שהביאה סימנין גמורין דהיינו לאחר הזמן שכיון שיש לה בנים הדבר ידוע שאשה זו היא ממהרת לבא בגדלותה יותר מכל הנשים שאי אפשר לקטנה שתלד עד שתגדל. והוצרך לפירוש זה משום דקיימא לן תוך הזמן הזה אעפ"י שהביאה הסימנין שומא נינהו דהכי אפסיק הלכה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) תוך זמן כלפני זמן וכמו שפירשתי למעלה. ודברי רש"י ז"ל מטין כפי' הזה.
ולרב ספרא הא דתני רבה בר ליואי הכי פירושא קודם הזמן לעולם אין מתעברת תוך הזמן כלומר שלא מהרה גדלות שלה היא מתה ועוברה נמי מת ובזה אנו יודעין שהיא תוך הזמן שלה לאחר זמן שניהן חיין הילכך כל שאתה רואה ששניהן חיין לאחר זמן הוא שכבר הגדילה ויש לפרש דרכה בר ליואי מידחיא מדתני רבה בר שמואל דאיהו שמא תתעבר ותמות תגי וכן משמע לישנא דגמרא.

ואפילו צרת בתו אילונית והא קתני שנמצאו תני שהיו. ואע"ג דאמרינן לעיל דיקא נמי דקתני שנמצאו ואסיקנא ש"מ, יש לנו כיו"ב הרבה דמסקינן בה ש"מ ואפ"ה לא קיימן בפ' (הזהב) [הספינה] גבי שחמתית ונמצאת לבנה ובפרק נוחלין גבי אם אמר על מי שראוי ליורשו בבעיא דבבריא היאך ובפ"ק דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו והרבה כיוצא בהן.

כי אתא רבין א"ר יוחנן אחת צרת ממאנת וכו'. ודוקא צרת ממאנת דעלמא, אבל צרת בתו ממאנת אסורה, כדרמי בר יחזקאל דאמר הואיל ובשעת נפילה נראית ככלתו, הכי נמי הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת בתו ולקמן (יבמות יג, א) נמי אמרינן גבי כל שיכולה למאן ולא מאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ותמאן השתא ותתיבם, ואסיקנא כדרמי בר יחזקאל.

אחת צרת ממאנת ואחת צרת איילונית כלומר הכיר בה.

ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות. צרת סוטה כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף מובא בספר הזכות שב א מדפי הרי"ף ובמאירי יא, ב בשם גדולי המפרשים) דחולצת ולא מתיבמת, וסמך על הא דאמר רב יוסף בפ"ק דסוטה (ה, א) אלו איתא לבעל בעיא גט השתא דליתא לבעל בעיא חליצה. אבל הרב אלפסי ז"ל שהביא הא דרב, נראה דס"ל דפטורה לגמרי, דהא ודאי כולה סוגין הכין משמע דרב לגמרי פטר לה.

שלש נשים משתמשות במוך. פרש"י ז"ל רשאות. ואינו מחוור דא"כ כי קאמרינן קודם הזמן הזה משמשת כדרכו והולכת, אסורה לשמש במוך קאמר, ואמאי והא אינה מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר, משום סכנה דידה או משום סכנת ולד.

איזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום א'. כלומר, אף על פי שהביא שתי שערות, דקיימא לן (נדה מה, ב) תוך הפרק כלפני הפרק ושומא נינהו.

לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת. פירוש, והוא שהביאה סימנין, הא לאו הכי קטנה היא, ואכתי איכא משום שמא תתעבר ושמא תמות, דאי לא תימא הכי אם כן מצינו חמותו ממאנת, דהא קיימא לן (נדה נב, א) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות.

איני והא תני רבה בר' שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שכבר ילדו. פרש"י ז"ל מדקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו שמע מינה דבקטנה בשנים קא מיירי. ואם תאמר דלמא לישנא דשויא באיילונית וממאנת נקט, שיש בכלל ילדו גדלו, משום איילונית ל"צ דהא פשיטא, אלא ממאנת הוא דצריכה, ומדנקט ילדו אשמועינן דאף על גב דלא הגיעה לכל שנותיה ובעלמא ממאנת הכא לא ממאנת לפי שכבר ילדה.

אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ואלא קשיא. כלומר קשיא אמאי לא ממאנת מאי שנא מקטנה דעלמא דממאנת, אבל לא קשיא ליה מתניתין לומר שמצינו חמותה ממאנת, דהא אינה ממאנת קאמר.

ופריק רב ספרא דבנים הרי הן כסימנין. פירש הרב אלפסי ז"ל (ב, ב מדפי הרי"ף) הרי הן כסימני גדלות, דכיון שילדה אגלי מלתא דגדולה היא ומהרה להביא גדלותה יותר מן השאר, והרי זה כאלו הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין. והוצרך לפרש כך אם אתה אומר הרי הן כסימנין דהשתא, הא קיימא לן (נדה מו, א) תוך הפרק כלפני הפרק, ועדין קטנה היא ותהדר קושיין לדוכתא אמאי לא ממאנה.

ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים. מדלא קאמר רב זביד לעולם שמא תתעבר ותמות, משמע דלדידיה נמי איכא קטנה דמיעברא וילדה, וקאמר דכל שילדה ודאי הביאה סימנין, ועלייהו סמכינן ולא על הבנים. ופירש"י ז"ל דרב זביד סבירא ליה כמאן דאמר (נדה שם) תוך הפרק כלאחר הפרק. ויש לפרש דרב זביד נמי הכי קאמר אין בנים בלא סימנין דגדלות, וכל שילדה ודאי הביאה סימני גדלות קודם לשאר חברותיה. ואם תאמר אם כן שיש ממהרת להביא סימני גדלות קטנה שהביאה סימנין תוך הזמן היאך ממאנת, ונדריה נמי אמאי נבדקין, ניחוש שמא אף זו מהרה ואלו נשאת נתעברה וילדה. ויש לומר מיעוטא דמיעוטא נינהו שממהרות להביא גדלותן תוך הזמן הזה ולא חיישינן הרמב"ן ז"ל (יג, א ד"ה ובדבר זביד) .

הא דאסיקנא הכא שמא תתעבר ושמא תמות. איכא דקשיא להו אהא דאמרינן בפ' אלו נערות (כתובות לט, א) גבי הא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקרב ודאבוה הוי, ואקשינן ומי מיעברא והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן קטנה שמא תתעבר ותמות, ואי שמא תמות קאמר מאי קושיא, הא איכא דמיעברא וילדה, ותרצו בתוס' (בתוס' שלפנינו ליתא הקושיא והתירוץ. ועי' רמב"ן בשם רבותינו הצרפתים, ובתוס' חד מקמאי והם לבעל ההשלמה) דבנים הרי הן כסימנין משעת עבור, דאלו קטנה היתה בשעת עבורה ודאי מתה וכדאמרינן לעיל. והא דתני רבא בר שמואל שכבר ילדו ולא קתני שכבר עברו, לפי שאין עבורן ראיה עד שילדו ולד חי, והלכך כל שילדה והיא וולדה חי, משעת לידה ודאי הויא לה בוגרת, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואם כן למאי דקא בעי רבא ודאי משמע דסבירא ליה דקטנה ממש מיעברא וילדה, דאי לא, הא בגרה קודם לקברה. ואם תאמר אם איתא דבנים הרי הן כסימנין משעת עבורה קאמר, מאי קאמרינן איכא דאמרי בנים עדיפי מסימנין, למאי נפקא מינה אפילו לר"י דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה, דהא אפילו למאן דאמר בנים הרי הן כסימנין על כרחין בבנים מודה ר"י, דעד כאן לא פליג ר"י אלא בסימני נערות אבל לאחר בגרות ודאי לא פליג, וכיון שילדה הא בגרה לה. יש לומר כגון שמאנה בין עבור ללידה, דלמאן דאמר הרי הן כסימנים מיאונה מיאון, ולמאן דאמר עדיפי מסימנין בשעת עיבורה איגלי מלתא דבשעת מיאונה גדולה הות, ואתיא הא כמאן דאמר התם בנדה פרק בא סימן (נדה נב, א) דפליג ר"י אפילו בנבעלה אחר שהביאה שתי שערות. אבל לר' אבהו ור' אלעזר דאמרי התם דמודה ר"י בשנבעלה לאחר שהביאה שתי שערות, אפילו תאמר בנים הרי הן כסימנין אינה יכולה למאן דהא משעת עבורה איגלי מלתא דגדולה הות כאלו הביאה סימנין. ורב ספרא דאמר בנים עדיפי מסימנין לית ליה דר' אבהו אלא כחבריה דרב כהנא דהתם. כנ"ל לפי דברי רבותינו בעלי התוס'.

ואפילו צרת בתה איילונית ואפילו הכיר בה דלא הוי מקח טעות דרבא מוסף והולך הוא וא"ת והאיך אפשר להתירה כיון דנשואי בתו קיימא הוי צרתה צרת ערוה גמורה דאסירא פרש"י ז"ל בשם ב"ה ז"ל דכיון דבתו אילונית היא ולא חזיא לייבום כלל ואפי' אינה ערוה (הוי) אלא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא וכדפי' בירושלמי:

והא דקתני שנמצאו ופרקינן תני שהיו כלומר שנמצאו אילונית קתני שלא הכרתיו עד עתה ואע"ג דאמרינן לקמן לעיל דייקא נמי דקתני שנמצאו דוקא כל דהו הוה עבדינן מדלא קתני בהדיא שהיו אבל השתא אמרי' דלא נחית תנא לההוא דיוקא ובצרת סוטה לא דק התלמוד והראב"ד ז"ל פסק' חולצת ולא מתייבמת וסמך על ההיא דרב יוסף במסכת סוטה והנכון דהלכתא כרב לפום שיטתא דרש"י ז"ל ומיהו למעשה ראוי להחמיר:

שלש נשים משמשות במוך פרש"י ז"ל מותרות לשמש במוך כדי שלא יתעברו פי' לפי' בשאר נשים אסורות לשמש אע"ג דלא מפקדי אפרייה ורביה מ"מ אסורות הן להשחית הראוי להוליד אע"ג דכל כי אורחיה אין בו משום השחתת זרע דהא ביאת קטנה ואילונית מותרת תשמיש במוך לאו אורח ארעא הוא וכל דה"ל מוך בשעת תשמיש אפילו לדידיה איכא איסורא דהוה ליה כמשמש על האבנים או על העצים וכי ליתא מוך בשעת תשמיש איכא איסורא בדידה ומיהו אין פי' רבינו ז"ל מחוור דאי ג' נשים מותרות לשמש במוך קאמר א"כ כי אמרי קודם הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת היינו שאינה מותרת לשמש במוך ואמאי כיון שאינה מתעברת כל עיקר אין המוך מעלה ומוריד כלום ועוד דרבנן דאמרי א' זו ואחד זו משמשות כדרכה אתו למימר דאפילו הני ג' אינם מותרות לשמש במוך ואמאי כיון דאיכא סכנה כלל היאך מכניסות עצמם משום שומר פתאים ה' והנכון דחייבות לשמש במוך קאמר וכדפר"ת ז"ל ופחות מכן ויותר על כן אינן חייבות אלא דפעמים מותרות כגון קטנה ופעמים אסורות כגון גדולה וה"א דאפילו אלו משמשות כדרכן בלא מוך אם ירצו ואינם חייבות לשמש במוך מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל דאע"ג דאמרינן אין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת דוקא ולד שיהא ראוי ובר קיימא:

מניקה שמא תגמול את בנה פי' וכל דאיכא סכנה כלל לית לן למסמך דמשמש לה כדבעי:

איזו היא קטנה פי' לדין זה מבת י"א שנה ויום אחד ועד י"ב שנה ויום אחד פי' ואפילו הביאה סמנין למאן דסבר תוך הפרק כלפני הפרק וק"ל כוותיה פחות מכאן או יותר מכאן משמשת כדרכה והולכת פי' יותר על כן משמע כדרכה כשהביאה סמנים ג"כ דאי לא עדיין קטנה היא למיאון ואי אתה אומר שיכולה להתעבר ולילד בלא סכנה:

מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי כדאמרינן והא דלא פי' לה משום דפשיטא ליה דשנים בלא סמנים קטנות גמורות היא:

מדקתני שמא תתעבר ושמא תמות האי לישנא משמע דגרסי' במתני' שמא תתעבר ושמ' תמות ולפי זה הא דפרקינן בסמוך שמא תתעבר ותמות לישנ' דמתני' מתרצינן וכדפרש"י ז"ל ודוחק ועוד דברוב' דנוסחי אשכחן דלישנ' דמתני' שמא תתעבר ותמות ומורי הר"ם מפרש שכן היא הנוסח' אלא שאינן משמע לן דשמא אתרויהו קאי וכאלו אמר בפירוש שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בהדי' מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בסמוך דלא אמ' הכי אלא שמא תתעבר ותמות ודאי דשמא דקתני אתתעבר בלחוד קאי:

א"כ מצינו חמות ממאנת פי' כי הקטנה זו תלד ויקדשנה אביה לאחר ואח"כ תמאן היא קודם הזמן אינה מאמנת כל עיקר ואע"ג דאשכחן בדורות הראשונים דאוליד בר תמני' דההי' ע"י נס הוה ומיעוטא דמיעוט' נינהו דליכא למיחש ליה כלל תדע דהא קיימא לן דפחות מבן ט' שנים אין ביאתו ביאה וא"ה דהוה בדורות הראשוני' דאוליד בר תמני אלא ודאי כדאמרן:

תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת פי' כל שנתעברה תוך זמן זה ואפי' ילדה לאחר כי הכל הולך אחר זמן העיבור תדע דכל זמן זה אמרינן שמשמשת במוך ולא אמרינן שתשמש כדרכה כל שהיא זמן לידתה לאחר שתגדיל ובירוש' אמרו שאם נתעברה בקטנות וילדה בגדלותה היא חיה ומת בנה ומדל' עביד ליה רבא בר ליואי להאי גבול מכל' דלא ס"ל הכי וכפר"י ז"ל:

והא תני רבה בר שמואל שכבר ילדו פרש"י ז"ל וכיון דקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו משמע דעדיין קטנה היא וראויה למאן אלמ' שילדה ושמא דקטנה יולדת וא"ת ודילמ' משום אילונית הוא דקתני שכבר ילדו י"ל דהא לית' דבאיילונית לא שמעי' תנא שום רבות' וכיון דכן לא הוה נקיט אלא לישנא דדייק גבי קטנה וה"ל למיתני שכבר גדלו אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ופרכינן ואלא קשיא וה"פ וכיון דאמר' דאפש' דהויא קטנה וילדה קשיא מתניתין למה אמרו שאינה ממאנת ומ"ש מקטנה בעלמא אבל ליכא לפרושי דקיימא לן דאם כן מצי חמות ממאנת דהא רבה בר שמואל שילדה קאמר שאינה ממאנת מאיזה טעם שיהא ויש אומרים דהכי פירושה ואלא קשי' דרבה בר ליואי דאמר שהיא מתה וקשה לפי' זה דמשני רב ספרא בנים הרי הם כסימנים מאי קמשני לרב' בר ליואי וי"ל דה"ק דרב' בר ליואי לא אמר אלא דעל הרוב היא ועוברה מת מפני שהיא קטנה ומיהו פעמים שיולד' מפני שממהרה להגדיל יותר משאר נשים והבני' היו סימני גדלות שלה ונכון כמו שפי' וההי' דרב' בר ליואי פליג אדרבה בר שמואל ולדידיה שמא תתעבר ותמות ודאי קאמר:

אמר רב חסדא בנים הרי הם כסמנים פי' לאו כסימנים השתא קאמ' דא"כ למאן דאמר תוך הפרק כלפני הפרק וקי"ל כוותיה עדיין קטנה היא והדרן קושיא לדוכתיה אלא ה"ק הרי הם כסימנים של גדלות כי בודאי מיהרה להגדיל קודם לשאר נשים וכן פי' רב אלפס ז"ל ועיקר וכן כתב ר"י הזקן ז"ל דלרב ספרא בני' כסימנים משע' עיבור קאמר והא דקתני שמא ילדו ולא קתני שמא עיברו משום הכי ילדה וחית' הוא שהוכיח על תחילתה שמיהרה להגדיל וכבר גדלה קודם שנתעברה תדע דהא כתיבנ' לעיל דכל שהיא קטנה בשעת עיבורה אינה חיה ואעפ"י שתלד כשתגדיל ואפי' לשיט' הירו' אין העוב' חי מיה' ואנן השתא אתינן למימר כי גם העוב' חי ומפני שגדלה אינה ממאנת והיינו שלא מצינו חמות ממאנת אלא ודאי כדאמרן והא מתרצה שפיר שמעתא דיש בגר בקבר שבפ' נערה שנתפתת' כדכתב' התם בס"ד וא"ת א"כ הא דאמרי' איכא דאמרי בנים עדיפי' מסימנים ופרישנא דנפקא מיניה לרבי יהודה מאי נפקא להו מינה כיון דבני' כסימני' משעת עיבור ע"כ כשילדה בוגרת היתה שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ובבוגרת מודה ר' יהושע שאינה ממאנת וי"ל דנפקא מינה כגון שמיאנה בין עיבור ללידה דלמ"ד בנים הרי הם כסימנים מיאנה מיאון לר' יהודה ולמ"ד עדיפי מסימנים אין מיאנה מיאון אפי' לר' יהודה ועוד צריך לפרש לפי שיט' רבינו ז"ל דמיירי בשלא נבעל לאחר שנתעבר' דאי לא אפילו תימא דבנים הרי הם כסימני' שוב אינ' יכול' למאן ואפי' לר"י למ"ד בפרק יוצא דופן דמודה ר' יהוד' כשנבעלה אחר שהביאה שתי שערות שאינה יכולה למאן ורב זביד אמר אין סימנים אלא שיש סימנים פי' דבנים בלחוד בלא סימנים אינן (סי') גדלות ומתני' ודרבא בר שמואל הכי מתרצה דכל שילד' חזקה הביאה סימנים וגדולה היא שלא תמאן וא"ת ואפי' היה לו סימני' אינה גדולה דקי"ל תוך זמן כלפני הזמן וי"ל דרב זביד כמ"ד תוך זמן כלאחר זמן וכדפרש"י ז"ל והנכון דרב זביד ה"ק שאין בני' בלא סימנים של גדלות וכל שילדה ודאי הגדילה והביאה סימני' גדלות גמורים דאע"ג דבשערות כאלו לנשים דעלמא שומא ניהו תוך זמן. וא"ת כיון דשכיח להביא סמני גדלות תוך זמן למה אמרו בכל שאר נשים שיוכלו למאן ולא חששו שמא מיהר' להגדיל וי"ל דהא מיעוטא דמיעוטא הוא ולית לן למיחש לה כלל אלא ביש ראי' ועדו' גמור' כזה והיינו ליד' כן תירץ רבי' הרמ"בן ז"ל:

צרת אילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו דכיון דלאו בת ייבום היא הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא:

אמר רבא צרת איילונית מותרת אע"פ שהכיר בה, ואפי' צרת בתו איילונית פי' אע"פ שהכיר בה שהיא איילונית וקדושיה הן קדושין גמורין וזו האי צרתה אפ"ה מותרת ליבם דאין זוהי צרת ערוה אסר רומנא ההוא דאלו לא הות ערוה הוה חזיא ליבומי השתא דהיא ערוה אסורה היא ואסורה צרהת, אבל בתו איילונית אפילו לא הות בתו לא חזיא לי' ליבומי דהיא איילונית ולא אסורה לי' משום ערוה הלכך צרתה מותרת דמחזאי כצרת ערוה שלא במקום מצוה דהא ערוה גופא לא רמיא קמי' דהיא איילונית ולא בת יבום היא, והא קתני שנמצאו נמצאו אין אלו מעיקרא לא תני' שהי' פי' קודם הנישואים, כי אתא רבין אר"י אמר א' צרת ממאנת וא' צרת איילונית וא' צרת מחזיר גרושתו כולן מותרת, וה"ל הכי, לב ממאנת גופא אסרהו לי' משום דמחלפא בבעלת הגט:

תני ר"ב קמי' דר"נ ג' נשים משמשות במוך, קטנה ומעוברת ומניקה, קטנה שאם תעבר ותמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה, איזוהי קטנה מבת עשר שנים ויום א' ועד בת י"ב שנה ויום א' פחות מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכות דברי ר"מ וח"א א' זו וא' זו משמשת כדרכה והולכת ומן שמים ירחמו שנאמר שומר פתאים ה':

ואי קשיא האיך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן: תשובה איזה הוא מעשה ער ואונן שאסרה תורה כל שכוונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופי' ואניו רוצה לקיים פו"ר ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבא לידי סכנה מותר וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר כדאמרי' בפ"ק דכתובות ההוא דאתא לקמי' ד"ר א"ל ערכתי לו שלחן והפכו והתירו, והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו כדאמרי' לקמן במס' א"ו הם שהיתה כונתם שלא תתעבר היו עוברים אבל מי שכונתו להשלים תאות יצרו אינו עובר, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ולא יקרא משחית זרעו שאלו כן אל ישכב אדם עם הקטנה והמעוברת ועקרה וקטנה:

וקטנה מבת י"א ועד י"ב שנים ויום א' יש לחוש שמא תתעבר ותמות אלב פחות מכן לא תתעבר ויתר על י"ב שנים אם מעברא לא תמות, ומעוברת שמא תעשה עיבורה סנדל שיאן לו צורת פנים שכשהאשה מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק הא' את חברו ופותחת צורתו ואע"ג דאמרי' אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ה"מ לעשות ולהשלים בלי מום אבל חוזרת ומתעברת ועושה סנדל, ומניקה שמא תתעבר ויעכר חלה ותהי' צריכה לגמול את בנה ושמא ימות וחכמים סברי אע"פ שכונתו שלא תתעבר היא משום סכנה אפ"ה דומה למעשה עו"א אלא משמש כדרכה ויבטח בה' ואל ישחית זרעו והלכה כחכמים ולא כר"מ דהוא יחיד:

כי אתא רבין אר"י א' צרת ממאנת וא' צרת אילונית וא' צרת מחזיר מחזיר גרושתו כולן מותרות:

בד"ה שכבר ילדו כו' ואר"י דסברת המקשה דאע"ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן כו' עכ"ל פי' סברת המקשה מרבה בר שמואל מדקתני שכבר ילדו אית ליה האי סברא אבל תלמודא דקפריך לעיל מדקאמר שמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא"כ מצינו חמותו כו' ע"כ לית ליה האי סברא אלא דמתני' מיירי דלית בה מיאון מדאורייתא ומזה שכתבו התוס' אבל לרב ביבי לא קשיא מידי כו' פי' דאע"ג דתלמודא קפריך לעיל לרב ביבי דא"כ מצינו חמותו כו' לפי סברת המקשה דהשתא דמתני' מצי לאורויי דלית בה מיאון מדרבנן ע"כ לא פריך אלא לרבה בר ליואי כו' אבל לרב ביבי ודאי לא קשיא מידי דאע"ג דאיכא קטנה דמיעברה מ"מ לית בה מיאון מדרבנן ומהרש"ל כתב ליישב דברי התוס' בע"א אבל תלמודא דקפריך לעיל לרב ביבי דא"כ מצינו חמותו כו' אינו מתיישב לפי דרכו ועיין בנ"י בשמעתין תבא מדבריו בביאור דברי התוס' דשמעתין:

ויש לדקדק בשמעתין מי הכריח המתרץ למימר לעולם שמא תמות כו' עד שהוכרח מזה לפרש בדוחק הא דאמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנים דעדיפי מהן דבנים בתוך הזמן הרי הן כסימנים אחר הזמן ותוך הזמן דקאמר רבה בר ליואי הוצרכנו לפרש ג"כ תוך שנה שלפני גדלות כמ"ש התוס' אמאי לא הניח המתרץ סברתו דלעיל דגרסינן במלתיה דרב ביבי שמא תתעבר ותמות דה"ג במלתיה בכמה דוכתין בפ' אלו נערות ובפרק יוצא דופן ובפ' אין בין המודר דפריך התם וקטנה מי מיעברה כו' והא דקתני שכבר ילדו מיירי לאחר י"ב וליכא שערות ובנים ה"ל כסימנים לאחר י"ב אבל תוך י"ב ודאי מתה כפשטא דרבה בר ליואי וי"ל משום דמשמע ליה שכבר ילדו דבלידה לחוד תליא מלתא ולא בשנים דבתוך י"ב מיעברה ולא מתה ודו"ק:

בתוס' בד"ה שכבר ילדו כו'. ואר"י דסבר המקשה דאע"ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן כו' עכ"ל פי' סברת המקשה מרבה בר שמואל מדתניא שכבר ילדו אית ליה האי סברא אבל הלימוד זו דקפריך לעיל מדקאמר שמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא"כ מצינו חמותו כו' על כרחך לית ליה האי סברא אלא דמתני' מיירי דלית ביה מיאון מדאורייתא ומה שכתבו התוס' אבל לרב ביבי לא קשיא מידי כו' פירוש דאע"ג דש"ס קא פריך לעיל לרב [ביבי] דא"כ מצינו חמותו כו' לפי סברת המקשה דהשתא דמתני' מצי לאורויי דלית בה מיאון מדרבנן על כרחך לא פריך אלא לרבה בר ליואי כו'. אבל לרב ביבי ודאי לא קשיא מידי דאע"ג דאיכא קטנה דמיעברא מכל מקום לית בהו מיאון מדרבנן ומהרש"ל כתב ליישב דברי התוס' בע"א אבל ש"ס דקא פריך לעיל לרב ביבי דא"כ מצינו חמותו כו' אינו מתיישב לפי דרכו ועי' בנ"י בשמעתין תבא מדבריו בביאור דברי התוס' דשמעתין. ויש לדקדק בשמעתין מי הכריח המתרץ למימר לעולם שמא תמות כו' עד שהוכרח מזה לפרש בדוחק הא דאמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנים דעדיפי מהן דבנים בתוך הזמן הרי הן כסימנין אחר הזמן ותוך הזמן דקאמר רבה בר ליואי הוצרכנו לפרש ג"כ תוך שנה שלפני גדלות כמו שכתבו התוס' אמאי לא הניח המתרץ סברתו דלעיל דגרסינן במילתיה דרב ביבי שמא תתעבר ותמות דה"ג במילתיה בכמה דוכתין בפרק אלו נערות ובפ' יוצא דופן ובפ' אין בין המודר דפריך התם וקטנה מי מיעברא כו' והא דקתני שכבר ילדו מיירי לאחר י"ב וליכא שערות ובנים ה"ל כסימנים לאחר י"ב אבל תוך י"ב ודאי מתה כפשטא דרבה בר ליואי ויש לומר משום דמשמע ליה שכבר ילדו דבלידה לחוד תליא מילתא ולא בשני' ואפי' בתוך י"ב מיעברא ולא מתה:

תוס' ד"ה אחר הזמן הזה וכו' ואור"י וכו' אלא כשהביאה ב' שערות איירי וכו'. ולפי זה הא דקאמר קודם הזמן הזה וכו' תוך הזמן הזה וכו' הכל קאי אב' שערות וה"פ קודם זמן הזה ר"ל שנה אחת קודם שהיא ראויה להביא ב' שערות תוך הזמן ר"ל תוך אותו זמן שהיא ראויה להביא ב' שערות ואחר הזמן ר"ל אחר שהביאה ב' שערות כן משמע לקמן בסמוך ד"ה הרי הן כסימנים וזה ר"ל במאי דקאמר בא"ד בסופו כדפירש ר"י בהתחלת הסוגיא:

ד"ה שכבר ילדו וכו' עד ואר"י דסבר המקשה וכו' אבל לברייתא דרב ביבי ל"ק מידי וכו'. ר"ל לאפוקי לפי ריהטא דשמעתין דמתחלה הקשה על ברייתא דרב ביבי מדקאמר שמא תתעבר וכו' ומשני אימא שמא תתעבר ותמות וכו' וחזר להקשות איני וכו' דלפי ריהטא בא לסתור תירוצו של התרצן ולומר דהדרא קושיא הראשונה שהקשה על ברייתא דרב ביבי לדוכתה אבל לפירש ר"י אינו כן שלא בא השתא להקשות מידי אברייתא דרב ביבי כ"א ארבה בר ליואי אבל ברייתא דרב ביבי מיתרצא ליה שפיר וצ"ל לפירש ר"י דזה המקשה דפריך השתא איני וכו' אינו אותו המקשה שהקשה מתחלה אברייתא דרב ביבי מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל וכו' דהא למקשה זה מיתרצא ליה שפיר ברייתא דרב ביבי וק"ל ומה שכתב בספר ח"ש על זה נ"ל דשלא לצורך הוא:

ד"ה הרי הן כסימנין פי' משעת העיבור וכו'. רצונו לומר כשהיא יולדת בר קיימא נגלה שלמפרע היתה גדולה משעת העיבור:

בא"ד אלא הכי פירושא דמלתא קודם הזמן פי' קודם שנה שלפני גדלות וכו'. ר"ל דקודם הזמן ותוך הזמן לא אשנת י"ב קאי אלא ה"פ קודם שנה שהיתה ראויה להתעבר ולילד בר קיימא ולהיות גדולה משעת העיבור תוך הזמן תוך שנה שהיא ראויה להיות גדולה משעת העיבור וכו' וכן לאחר זמן כדפירש ר"י בתחלת הסוגיא כמו שכתבנו לעיל ואף שלפי' זה לא נודע לנו מתי הוא קודם הזמן או תוך הזמן כ"א בידי שמים ולא נודע זה לנו עד לאחר שתתעבר ותלד בר קיימא ולפי זה אפילו פחותה מבת י"א שנים ויום אחד היה לה לשמש במוך דשמא בתוך י"ב תתעבר ולד של קיימא ונמצא ששנת י"א הוא תוך הזמן של גדלות שאז יש לחוש שמא תתעבר ותמות שהרי אז היא מתה ועוברה מת אלא שצ"ל דלא שכיח הוא כל זה נדחקו התוס' כדי שנאמר שלפי שנויא דרב ספרא מתורץ ג"כ ברייתא דרב ביבי אף לרבה בר ליואי וכן נדחקו ג"כ לפרש בשנויא דרב זביד כדלקמן בסמוך (יבמות דף י"ג:)

גמ' מחזיר גרושתו כולן מותרות וכולן שמתו או שמיאנו כו' תני רב ביבי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה סנדל ולד כו' דוחק האחד את כו'. נ"ב פירוש השני את הראשון כן פי' לקמן (יבמות דף ק"א) עמוד ימין וכן בתוס' דהמפלת להדיא דף כ"ה:

תוס' בד"ה שמא תעשה כו' דוקא בן קיימא כו'. נ"ב פירוש לא מצינו שתהא אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת להיות שניהן בני קיימא ודו"ק:

בד"ה אחר הזמן הזה כו' דאין לפרש אחר שנת י"ב כו'. נ"ב פי' אינו קאי על זמני השנים דהיינו י"א וי"ב אלא הכל תלוי בגדלות וכמו שאם הביאה ב' שערות אחר י"ב ויום אחד דהויא גדולה ה"ה נמי אם הולידה בני קיימא אפילו בתוך י"ב שנים אז למפרע משעת עיבור היתה גדולה וה"ק קודם שנה שלפני גדלות פי' שהיה גדלות שלה שתוכל להתעבר עיבור בני קיימא אז קודם שנה שלפני זה אינה יכולה להתעבר אבל היא מתה כו' ואותו זמן גדלות אינו ידוע אלא להש"י והשתא שפיר קאמר רב ביבי שנת י"ב חיישינן שמא תמות דשמא הוא תוך שנה שלפני גדלות וג"כ יכול להיות שלא תמות וכבר התחיל גדלות שלה מימי עיבור ומש"ה לא תמצא חמותו ממאנת או מתה ודאי או הויא גדולה ואין להקשות א"כ לרב ביבי למה קטנה בת י"א משמשת כדרכה שמא יבא גדלות שלה שתהא ראויה להריון בני קיימא בתוך י"ב חדש וא"כ הוי השתא תוך שנה שלפני גדלות ותמות אפשר משום דלא שכיח שתתעבר מאחר שהיא כ"כ קטנה בשנים ולא חשו ליה ודו"ק היטב שוב מצאתי בגליון תוס' כדברי מאחר דלא שכיחא לא חשו חכמים:

בד"ה שכבר ילדו כו' דרב ביבי לא ק"מ. נ"ב וקשה פשיטא דלא קשה מידי לרב ביבי דהא איהו קאמר כמו רבה בר שמואל וי"ל דה"ק בשלמא לרבה בר שמואל דאיירי סתמא יכול לומר דבגדולה איירי רק שלא הביאה שערות מש"ה לית בה מיאון מדרבנן דגזרינן שהעולם יסברו כו' אבל רב ביבי דאיירי בקטנה ממש א"כ ה"א דלא גזרינן שהעולם יסברו כו' לכך אמר לרב ביבי לק"מ ונוכל לתרץ שהלידה מונעת כדפריך לרבה בר שמואל ודו"ק. (עיין במהרש"א). בד"ה אפי' לר"י וזאת החמותה שנבעלה כו' כצ"ל:

גמרא כי אתא רבין כו' כולן מותרות. ואח"כ צ"ל פיסקא וכולן אם מתו או מיאנו כו' תני רב ביבי כו'. כן הגיה הרש"ל וגי' הרי"ף והרא"ש יותר מוחוורת ע"ש:

רש"י ד"ה מצינו חמותו. וקדש אדם את בתה כו'. כצ"ל. ועי' בפירושו בריש מכלתין בד"ה חמותו והגהה שבגליון שבושא:

תד"ה אחר הזמן. ואפי' למאן כו' משכחת כו' כגון שפירש כו'. לכאורה מ"ל כגון שבעל בסוף י"ב שנה אך לא קלטה הזרע עד אחר יב"ש ויום אחד עי' לקמן (לז א) תד"ה רוב:

גמרא אמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפי' הכיר בה.
בנמוקי יוסף הביא בשם ר"ת וזה לשונו, "כתב ר"ת ז"ל דלרבא דלאו טעמיה משום מקח טעות, אפשר דאיילונית שלא הכיר בה גיטא מדרבנן בעי וכו' ואתי שפיר הא דאמרינן כו' קטנה שמא תמצא איילונית, וא"א דלא בעי גיטא כלל תתיבם ממנ"פ, דאם תמצא איילונית אנוסת אחיו בעלמא היא ושרייא ליה, אבל אי בעי גיטא מדרבנן אמרינן פוגעין בערוה מדרבנן עכ"ל".
ותמיהני כיון דרצונו לומר דאף לר"א מוכח דאיילונית א"צ גט, מ"מ י"ל דרבא פליג עליה בזה וס"ל דצריכה גט, א"כ יש לנו לומר ביותר דלרבא גם מדאורייתא צריכה גט, די"ל דס"ל דמום דאיילונית הוי כשאר מומים, דאמרינן דהוי ספק דאורייתא אי קפיד אי לא, וכמ"ש הרמב"ם (עיין בב"ש סימן לט ס"ק ז') ויתישב עוד יותר ההיא דקטנה דאינה מתיבמת לר"מ משום שמא תמצא איילונית, ופגע בספק ערוה דאורייתא:

בתוס' ד"ה דאפילו וכו' דהא מודה ר"י כשבעל.
ונראה ליישב קושייתם דכיון דהיא עדיין קטנה ומחזקי' דודאי לא תתעבר ותלד וא"כ אף דבביאה זו נתעברה וילדה ונעשית גדולה מקודם הזמן נערות דעלמא והיא ממיעוטא דמיעוטא. מ"מ הוא כשבעל לא בעל לשם קידושין דהא היא בחזקת קטנה דלית בה קידושין, וכתבתי מזה בש"ע (סי' קנה):

ג' נשים משמשות במוך. במה דמחולקים רש"י ור"ת אם אשה מצווה על השחתת זרע כמו איש או לא. כמו דאינה מצווה על פריה ורביה.
לכאורה יש להביא ראיה דאינה מצווה. ממתני' דפ' המדיר (דף עא ע"ב) המדיר את אשתו שלא תלך אל בית אביה וכו'. אמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני וכו'. וע' בטור דמפרש שהבעל היפר לה דברים שבינו לבינה ע"מ שתאמרי או שתהא ממלא וכו' ע"ש. והנה שם (דף עב ע"א) אמרי' או שתהא ממלא אר"י א"ש שתמלא ונופצת ע"ש בפירש"י. והנה לכאורה הדין ברור כמו דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דהוי כמתנה ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים כמו שהמתיק הרמב"ן בב"ב ה"ה באם הבעל מיפר לאשתו ע"מ שתאכל בשר חזיר דהנדר מופר דהוי כאומר ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים והנדר מופר. וכיון שכן יקשה סוגיא דכתובות דמיפר ע"מ שתהא ממלא ונופצת הא הוי כמתנה לעבור על ד"ת דהנדר מופר כנ"ל. אע"כ דאשה אינה מצווה על השחתת זרע. וק"ל:
בנ"י סוף פ' הערל הביא דעת הרמב"ן דבכל איסורי דרבנן שאין להם שורש דאורייתא בטל ברוב ויליף לה מהא דתרומת ח"ל מבטלה ברוב. ודעת הנ"י שם והרשב"א דליתא. ולא ילפי' מינה אלא בבישול עכו"ם ובחמאה דקליש איסורי' ואינו שוה בכ"מ ע"ש. ודעת הא"ז הובא בשמו בת"ח כלל כ' אף בציר דגים טמאים דיש לו שורש דאורייתא בטל ברוב. ע"ש. ומ"ש היש"ש פ' כ"ה סימן ע"ט דהא"ז אינו מיקל רק במין במינו אבל לא במין בשא"מ דאיכא טעם ע"ש. והוכיח כן מכחל וביצת נבילה וכיוצא בזה ע"ש. וכ"כ בבאר שבע.
אולם תמהני מדברי הא"ז שהובא בהגהת אשר"י פ' כ"ה דהא דאיתא במתני' אם יש בה בנ"ט אסורה מיירי בבשר בהמה אבל בבשר עוף שרי החתיכה אף דנ"ט אם הוא רוב ע"ש. הרי אף במין בשא"מ הדין כן. גם חשבתי למאי דקיי"ל כהרשב"א דאף באיסור דרבנן במין במינו בלח בעי' ס' אף דאסור רק מגזרה דאטו אינו מינו. וא"כ ה"ה מין בשא"מ ביבש ביבש דבעי' ס' דשמא יבשלם. אף באיסורי דרבנן הדין כן. וכמ"ש הב"י (ססי' צח) דאין לחלק בשיעורים בין דאורייתא לדרבנן אבל בש"כ (סי' קט סק"ט) ראיתי שתמה בזה על הרמ"א ודעתו להקל ע"ש. ע' בש"כ (סי' סט סקנ"ז) ובמנ"י (כלל לט סקי"ט). בבאר שבע כתב וראיתי מי שכ' על הא"ז אבל הרא"ש וכו' כוונתו לדברי הת"ח ריש כלל כ'. וכן במ"י שם תמה על הת"ח מאין מצא כן בהרא"ש.
ולע"ד נראה משום דבודאי אין להמציא דאיסור דרבנן יהא בטל ברוב. רק שהא"ז וסייעתו למדו כן מהא דתרומת ח"ל מבטלה ברוב. אף דקמח בקמח הוי לח בלח וממילא יש ללמוד דאיסורי דרבנן מותר לבטל לכתחלה כדקתני ומבטלה ברוב. וכ"כ להדיא לדינא בהגהת אשר"י פ' ג"ה ופ' כ"ה. וא"כ למ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא דאיסורי דרבנן אין מבטלים לכתחלה ברוב. וע"כ ס"ל דשאני תרומת ח"ל דקיל משאר איסורים דלא פשט איסירי' בכ"מ. וכמ"ש הר"ן בפ"ק דמציעא. וא"כ ממילא אין ללמוד ממנה לענין רוב כנלע"ד.
ומזה הסברא בעצמו תמהני דנראה ברור למה שלמד הנ"י פת עכו"ם וחמאה. מתרומת ח"ל דבטל ברוב משום דאין איסורם שוה בכ"מ. ודמי לתרומת ח"ל. א"כ יש ללמוד ג"כ דמותר לבטל לכתחלה. ותמי' על הגהה (סי' קיג) שפסק דבטל ברוב ולכתחלה אסור לבטל. וצ"ע:

מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל. כתבו התוס' דהא דאמרינן בהמפלת דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו דוקא בן קיימא ובענין זה כתבתי בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ה סי' ד' אות ח'. בס"ד:

(יב רע"ב) הא דקתני שנמצאו תני שהיו.—פי' אינו מגיה לשון המשנה אלא שמבאר שנמצאו לאו דוקא דה"ה בשהיו, והא דתני "שנמצאו" אינו אלא משילוח הלשון כדתנן בגיטין (פ"ח מ"ו, פ ע"א): "כל עריות שאמרו פוטרות צרותיהן הלכו צרות ונישאו ונמצאו אלו איילוניות תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה", והתם תני "ונמצאו" לרבותא, דאף שלא ידעו צרות כלום מ"מ כל הדרכים האלו בהן, ולא אמרינן מאי הוה להו למיעבד, משום דהוה להו לאמתוני (עי' להלן צא ב)^*ועי' מ"ש לקמן קה ב ונדה יו"ד ב. וכתב בס' שארית יוסף בשם ר' מתתיה הצרפתי, שכשאומר התלמוד "חסורי מחסרא", שאין שם חסרון בפועל, אלא שהוא בכח לשון המשנה. והחסרון בחוקנו ודעתנו. [ובנושא זה העמיק מו"ר פרופ' י"נ אפשטיין זצ"ל בספרו הגדול "מבוא לנוסח המשנה".].

(יב ב) גבול יש לה וכו'.—כן היה בארצם ובזמנם, וכ"ה בארצותינו ובזמננו. אבל מצאנו בספר שבילי עולם ח"ג, דבארץ הודו מזרחית גם בזמן הזה יולדות הנשים כבנות עשר שנים. וזה מקרוב ראיתי בשבועון "דער אידישער הויז דאקטאר" שנת תער"ב גליון ה' שכתב, שבזמן זה קרה בארץ סינים, שאשה אחת בת ח' שנים ילדה, ובעלה היה בן ט' שנים.

הלכתא צרת אילונית מותרת. ואע''ג דהכיר בה אחיו וקיימא והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא לייבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בהלכות גדולות: צרת ממאנת. ביבם: מחזיר גרושתו. משנישאת: משמשות במוך. מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו: סנדל. ולד שאין לו צורת פנים וקיימא לן במסכת נדה (דף כה:) אין סנדל שאין עמו ולד משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו: שמא תגמול את בנה. אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק כמו ויגמל (בראשית כא) לשון הבדלה: ואיזו היא. הראויה להתעבר ולמות: מבת י''א שנה כו'. פחות מי''א ודאי לא תתעבר ויותר מי''ב אם תתעבר לא תמות: משמשות. בלא מוך כדרכן והולכות: ומדקאמר שמא תמות. ולא קאמר ותמות דאז הוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי: מצינו חמותו ממאנת. כגון שילדה בקטנו' בתוך זמן האמור למעלה בשנת י''ב שנתעברה ולא מתה וקדש אדם את בתה ונמצאת זאת חמותו קטנה וראויה למאן עד י''ב שנה: קודם הזמן הזה. האמור למעלה קודם י''א: אחר הזמן הזה. אחר י''ב: שכבר ילדו. ומדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו קטנה היא ליתני שכבר גדלו: הרי הן כסימנים. הלכך אין לך יולדת ממאנת אפי' היא קטנה: ואפי' לר''י דאמר. במסכת נדה אף משהביאה שתי שערות ממאנת עד שירבה השחור שיהיו שם שערות הרבה:

שלש נשים משמשות במוך. פי' הקונטרס מותר לשמש במוך אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע אע''ג דלא מיפקדה אפריה ורביה וכן משמע בנדה (דף יג. ושם) דתנן בפ' כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאי הוו בנות הרגשה הוי אסור ומיהו מצינו לפרש דלאו בנות איסור הרגשה נינהו ור''ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו והאשה שנותנת אח''כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך: שמא תעשה עוברה סנדל. פירש בקונטרס דכשהיא מתעברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו והא דאמר בהמפלת (נדה דף כז.) דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת צ''ל דהיינו דוקא בן קיימא ור''ת מפרש דסנדל הוא כשהאשה מתעברת תאומים אם משמשת בלא מוך נכנס השכבת זרע בין שני הולדות ודוחק אותם ועושה את האחד סנדל וכן משמע בהמפלת (שם דף כה:) דבעיבור אחד הוי דקאמרינן ולמה הוזכר סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד ומשני אי דאתיליד נקבה בהדיה ה''נ הב''ע דאתיליד זכר בהדיה מהו דתימא הואיל ואמר רבי יצחק אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ומדהאי זכר האי נמי זכר הוא קמ''ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת ואם סנדל בשני עיבורים למה ה''ל למימר מדהאי זכר האי נמי זכר ולמה לי נמי למימר שניהם הזריעו בבת אחת: שמא תתעבר ותמות. ולא בעי לשנויי דנקט שמא תמות משום דאינה ודאי מתה אלא כשילדה בקטנות אבל ילדה בגדלות אע''פ שנתעברה בקטנות פעמים חיה ולא משכחת חמותו ממאנת דאי ילדה בקטנות ודאי מתה ואי ילדה בגדלות שוב אינה יכולה למאן משום דברייתא דרב ביבי לא מיפלגא מידי בעיבור שנת י''ב בין ילדה בגדלות בין ילדה בקטנות ועוד לא מסתברא ליה שתגרום הלידה בקטנות מיתה אלא העיבור ועוד דמתרץ האמת כרבה בר ליואי דכל תוך הזמן היא מתה ועוברה מת: אחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי. ואומר ר''י דאין לפרש אחר הזמן אחר שנת י''ב ויום א' אפילו בלא הבאת ב' שערות דא''כ מצינו חמותו ממאנת דעד רוב שנותיה יכולה למאן אם לא הביאה ב' שערות למ''ד אין חוששין שמא נשרו ואפילו למאי דפסקי' התם בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.) דחוששין היכא דבעל אחר זמן דהויא ליה ספיקא דאורייתא משכחת חמותו ממאנת כגון שפירש כשבעל אחר זמן שאין בועל לשם קידושין דהשתא לא הויא ספיקא דאורייתא אלא כשהביאה ב' שערות איירי ולא חש לפרש משום דאורחא דמילתא הוא דאיכא שערות אחר זמן וכן נמצא בירושלמי דתלי טעמא דרבה בר ליואי בשערות ולא בשנים: שכבר ילדו. ומדקאמר שכבר ילדו משמע דבלא הביאה ב' שערות דאי איכא שערות כי לא ילדה נמי נפקא מתורת קטנות ואילונית ע''י שערות וא''כ איכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא''ת מאי ס''ד דמקשה תקשה ברייתא דרבה בר שמואל גופיה דכיון דבלא הביאה ב' שערות איירי כי ילדה מאי הוי מ''מ תמאן ואר''י דסבר המקשה דאע''ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן לפי שנראית גדולה וסבורים העולם שהביאה ב' שערות ולא פריך אלא לרבה בר ליואי דוקא דאמר דליכא קטנה דמיעברא ולא מתה אבל לברייתא דרב ביבי לא קשיא מידי דאע''ג דקתני שמא תמות דמשמע דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה מ''מ לא מצינו חמותו ממאנת שהלידה מונעתה מלמאן אע''פ שהיא קטנה כדפרישית אבל אין לפרש דלמקשה ניחא ליה ברייתא גופא דמסיק אדעתיה שפיר דלידה הרי הוא כסימנים ולכך אינה יכולה למאן ולא פריך אלא לרבה בר ליואי ומשני דבנים הרי הן כסימנים משעת העיבור כמו שאפרש דא''כ הל''ל בהדיא עיבור בנים הרי הם כסימנים כיון דמעיקרא נמי אסיק אדעתיה דלידה הרי היא כסימנים: הרי הם כסימנים. פי' משעת העיבור ושפיר תני רב ביבי שמא תמות דבשנת י''ב פעמים חיה אפי' לרבה בר ליואי ואז היתה גדולה משעת ההריון ואע''פ דקי''ל בנדה דתוך הזמן כלפני הזמן ולא הויא גדולה בהביאה שערות בשנת י''ב מ''מ עיבור בנים בני קיימא תוך הזמן כסימנים אחר הזמן והא דקאמר רבה בר ליואי תוך הזמן היא מתה ועוברה מת לא קאי אשנת י''ב דאז פעמים חיה כשהיא גדולה בשעת ההריון כדפרישית אלא ה''פ דמלתא קודם הזמן פי' קודם שנה שלפני גדלות תוך הזמן היינו תוך שנה שלפני גדלות אחר זמן היינו אחר שגדלה כדפי' ר''י בתחלת הסוגיא: דאפי' לר' יהודה דאמר כו'. משום דבעי לאוקמי מתני' כר''י דלא מצינו חמותו ממאנת קאמר הכי וא''ת אמאי קאמר דעדיפי מסימנים אפי' לא הוו משעת עיבור אלא כסימנים לא מצינו חמותו ממאנת לר' יהודה דמשעת עיבור עד הלידה יש זמן מרובה יותר ממה שיש מהבאת שערות עד שירבה השחור ומיהו למ''ד התם דרבוי שחור היינו עד שיקיפו השערות משפה אל שפה אפשר שריבוי השחור מאחר יותר מזמן עיבור עד שעת לידה אבל למ''ד שערות שוכבות ונראה כמו שריבה השחור קשיא ונראה דאם הביאה שערות ונשרו יכולה למאן אפילו שהה כדי ריבוי שחור דאין הזמן גורם אלא ריבוי שחור ממש בעינן שתהא נראית גדולה לכל ע''י כך וא''ת אכתי בלא בנים עדיפי מסימנים מיתוקמא מתני' שפיר כר''י דהא מודה רבי יהודה כשבעל אחר גדלות דאינה יכולה למאן כדאמר בפ' בא סימן (נדה דף נב.) וזאת החמותו שנבעלה בגדלות כשנתעברה דבנים הרי הם כסימנים משעת ההריון תריץ דאי לאו דבנים עדיפי מסימנים משכחת חמותו ממאנת כגון שעיברה באמבטי או שבעל בפירוש שלא לשם קידושין:

דף יב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד