יבמות ו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

מה "שמירה" האמורה בשבת, לא משבת אתה מתיירא, שהרי לא נאמר בה "מורא", אלא מהקב"ה, ממי שהזהיר על השבת.

אף מורא האמור במקדש -

לא ממקדש אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש.

ואי זו הוא מורא מקדש?

לא יכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו, בפונדתו [אזור חלול על מתניו המשמש ארנק למעות], ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, שלא יקצר את דרכו ממקום למקום על ידי שיעבור בהר הבית.

וכל הדברים האלו לא יעשה מחמת מורא המקדש.

ורקיקה אסורה בו, מקל וחומר [ממנעלו, ברכות נד א, ועיין רש"י]. לפי שהיא מאוסה, ודבר גנאי הוא, ואין זה מורא מקדש.

ואין לי לדעת שיש לנהוג מורא בהר הבית, אלא בזמן שבית המקדש קיים.

בזמן שאין בית המקדש קיים - מנין שגם אז צריך לנהוג בו מורא? ^[1]

תלמוד לומר: [ויקרא יט] "את שבתותי תשמורו, ומקדשי תיראו"

הקיש הכתוב מורא מקדש לשבת, ללמד:

מה שמירה האמורה בשבת, היא לעולם - אף מורא האמורה במקדש, היא שמירה לעולם. ואם כן, אין להוכיח ממה שחזר וכתב "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה'", שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת אפילו שלא במקום הכשר מצוה.

וחוזרת הקושיה: למאי איצטריך "עליה"? והרי אין היבום הכשר מצוה, ופשיטא שאינו דוחה איסור ערוה!?

ומביאה הגמרא דרך אחרת ליישב זאת:

אלא, סלקא דעתך אמינא, תיתי למצות ייבום, שתדחה איסור עריות, ממלאכת הבערה בשבת.

ולכן צריכים את הלימוד של "עליה", כדי לשלול זאת.

דתנא דבי, מבית מדרשו של רבי ישמעאל: הרי אמרה תורה בשבת "לא תעשה כל מלאכה", ובכך נכללו כל המלאכות.

ואם כן, זה שאמר הכתוב [שמות לה] "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" - מה תלמוד לומר? מה הוא בא ללמד?

ולפני שמביאה הגמרא את המשך דבריו של תנא דבי רבי ישמעאל, היא תמהה על שאלתו, ומבררת את דבריו: ותמהינן: וכי יש לשאול על הכתוב "לא תבערו אש" - מה תלמוד לומר?

והרי נחלקו תנאים במשמעות הדבר, וכפי שיבואר בברייתא בסמוך, ואיך זה שואל תנא דבי רבי ישמעאל "מה תלמוד לומר"!?

אי לרבי יוסי, בא הכתוב לומר שמלאכת הבערה - לאיסור "לאו" יצאה מכלל המלאכות, וכפי שיתבאר להלן בברייתא.

אי לרבי נתן, בא הכתוב לומר שהבערה לחלק יצאה!

ללמד שחייבים על כל מלאכה בפני עצמה, ולא שחייבים רק אם עושים את כל המלאכות בשבת.

וכמו שמתבארת מחלוקתם בברייתא:

דתניא: מלאכת הבערה בשבת, שנכתבה בתורה בפני עצמה - ללאו יצתה, דברי רבי יוסי.

ללמד שאין חייבים עליה כרת, כמו שאר המלאכות, אלא היא רק באיסור לאו, ללקות עליה, ותו לא.

רבי נתן אומר: הבערה - לחלק יצאה!

שיצאה הבערה מכלל לא תעשה כל מלאכה, להכתב בפני עצמה, כדי ללמד: כשם שהיא נחשבת להתחייב עליה כרת בפני עצמה, כך כל מלאכה ומלאכה מתחייבים עליה בפני עצמה, ואין החיוב נאמר רק על עשיית "כל המלאכות".

ואמר ותירץ רבא, ליישב את התמיהה, מה היתה שאלת תנא דבי רבי ישמעאל "מה תלמוד לומר?"

תנא דבי רבי ישמעאל - "מושבות" [בכל מושבותיכם] הנאמר בסוף הפסוק, קא קשיא ליה!

והכי קאמר:

הלשון "מושבות" [בכל מושבותיכם], שנקט הכתוב, ובא ללמד שהאיסור הזה נוהג בכל מקום שאתם יושבים בו, בין בארץ, ובין בחוצה לארץ - מה תלמוד לומר?

מכדי, הרי שבת - חובת הגוף היא, ואינה מצוה הנוהגת בארץ ישראל מחמת קדושת הארץ.

וכל מצוה שהיא חובת הגוף - פשיטא שהיא נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.

ואם כן, "מושבות" [בכל מושבותיכם] דכתב רחמנא בשבת, במלאכת הבערה - למה לי?

ועתה מביאה הגמרא את המשך דבריו של תנא דבי רבי ישמעאל, לענות על השאלה "מה תלמוד לומר".

משום רבי ישמעאל, אמר תלמיד אחד:

לפי שנאמר בנידון למות [דברים כא] "וכי יהיה באיש חטא, משפט מות - והומת"

שומע אני שימיתו אותו בית דין בין בחול בין בשבת. והיינו שתדחה מצות המתתו את השבת.

ומה אני מקיים [שמות לא] "מחלליה מות יומת"? -

בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין, שהיא מותרת בשבת.

או אינו אלא אפילו מיתת בית דין אסורה בשבת.

ומה אני מקיים "והומת" - בחול ולא בשבת.

וחוזר תנא דבי רבי ישמעאל ואומר:

או אינו אלא אפילו בשבת? [יבואר להלן] ^[2]

תלמוד לומר "לא תבערו אש - בכל מושבותיכם! ".

וגם להלן, בפרשת העונש שמענישים בית דין את הרוצח במזיד ובשגגה, הוא [הכתוב] אומר [במדבר לה]:

"והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם - בכל מושבותיכם!".

מה כמו "מושבות" האמורים להלן, בפרשת רוצח, מדובר בהן בעונש שמענישים בית דין.

אף "מושבות" האמורים כאן, בהבערה בשבת, מדובר בהן בעונש שמענישים בית דין.

והיינו, עונש למי שהתחייב מיתת בית דין, בשריפה.

ועל כך אמר רחמנא "לא תבערו"!

ומשמעותו: אפילו לצורך קיום מצוה של הענשת החוטא במיתת שריפה בבית דין - לא תבערו אש בשבת!

[איסור ההבערה הוא רק בהבערת האש תחת "פתילה של אבר", ולא בשריפת האדם החוטא.

והיינו, לצורך חימום חתיכת עופרת, עד שהיא מותכת מחמת החום, ובהיות העופרת לנוזל רותח, יוצקים אותה לתוך פיו של הנידון למיתת "שריפה". אך הנידון למות עצמו אינו נשרף באש, והמתתו באמצעות יציקת העופרת הרותחת אל פיו, אינה נחשבת מלאכת "הבערה"].

ועתה מבארת הגמרא את ההוכחה מתנא דבי רבי ישמעאל, שמצות עשה דוחה שבת:

מאי לאו, מה שאמר תנא דבי רבי ישמעאל, שיטת רבי נתן היא.

דאמר רבי נתן "הבערה - לחלק יצתה", ללמד שחייבים על הבערה בפני עצמה כרת, ומכאן לומדים לשאר המלאכות שכל מלאכה בפני עצמה מחייבת כרת.

וטעמא שאין מענישים בשבת את המחוייבים במיתת "שריפה", משום דכתב רחמנא "לא תבערו אש בכל מושבותיכם".

הא לאו הכי, אם לא היה הכתוב ממעט זאת, דחי מצות שריפת החוטא את איסור כרת של הבערה בשבת!

ולכן איצטריך "עליה", לומר שיבום אינו דוחה איסור ערוה!

ודוחה הגמרא: מתניתא זו ששנה תנא דבי רבי ישמעאל - לא בשיטת רבי נתן היא.

אלא בשיטת רבי יוסי היא, שלפיו הבערה בשבת אינה אלא לאו בעלמא, ולכן, לולי המיעוט, היא היתה נדחית מפני העשה "והומת". ^[3]

ומקשינן: ותיהוי נמי מתניתא זו בשיטת רבי יוסי, אך עדיין יש להביא ראיה שמצות עשה דוחה שבת [לולי המיעוט]!

אימר דאמר רבי יוסי ש"הבערה" ללאו יצתה - הבערה גרידתא, כאשר המלאכה היא הבערה בלבד.

אבל בהענשת אדם המחוייב שריפה, אין המלאכה מצטמצמת להבערת האש תחת העופרת.

והרי הבערה דבית דין - צורך בישול פתילה הוא [שבאמצעות האש מחממים "פתילה", חתיכת עופרת, עד שהיא מתבשלת ונהיית נוזל, ואז יוצקים אותה אל פיו של הנידון למות ב"שריפה"].

ואמר רב ששת: מה לי בישול פתילה, מה לי בישול סמנין!

והיינו, בישול פתילת העופרת הוא מעשה מלאכה בשבת כמו בישול הסממנים של צבע שהיה בהקמת המשכן, שמשם למדים את כל המלאכות האסורות בשבת. ולא רק בישול אוכל אסור בשבת.

וכיון שגם לפי רבי יוסי יש בהמתת החוטא מלאכת בישול שיש בה כרת, הרי יש להוכיח גם לפיו שמצות עשה דוחה שבת, שאילולי מיעוט הפסוק "בכל מושבותיכם" היו מבשלים את הפתילה בשבת לצורך קיום מצות "והומת".

אמר רב שימי בר אשי: האי תנא דבי רבי ישמעאל, שדרש את הפסוק ב"כל מושבותיכם" לאסור הבערה ובישול לצורך המתת החוטא - לא משום דלולי המיעוט, אתי עשה ודחי לא תעשה.

כי אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

אלא, משום דמייתי, שהיה לו מקום להביא ממנו, ללמוד מקל וחומר שלצורך המתת החוטא יש לדחות את השבת.

וכדי לשלול לימוד זה הוצרך הכתוב לומר "בכל מושבותיכם", לגלות שבכל זאת אין מצות המתת החוטא דוחה שבת.

והכי קאמר: מה אני מקיים "מחלליה מות יומת" - בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין.

אבל מיתת בית דין, דחיא שבת מקל וחומר:

הערות

^[1] בזמן שאין בית המקדש קיים מנין [שיש מורא מקדש] ? הרמב"ם פוסק בפרק שישי מהלכות בית הבחירה, שמקום המקדש קדוש גם עתה, מדרש הפסוק "והשמותי את מקדשיכם", שאף על פי שהם שוממים - בקדושתן עומדים! ואילו בפרק ז' שם כתב הרמב"ם שאע"פ שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בבנינו, שנאמר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם, שאע"פ שחרב - בקדושתו עומד! והיינו, שאין די מהלימוד של "והשמותי את מקדשיכם" שמקום המקדש נשאר בקדושתו כדי שינהג גם היום מורא מקדש, כי המורא הוא מהמקדש, ולא ממקומו המקודש! ולכן, בא הלימוד של ההיקש בין שבת למורא מקדש, ללמוד שגם היום נוהג מורא ה מקדש. ומאידך, אם לא היה הלימוד מהפסוק "והשימותי את מקדשיכם" שנוהג במקומם קדושה גם בזמן הזה, לא היה שייך כלל מורא מקדש. אלא, לאחר שיודעים אנו שמקום המקדש נשאר בקדושתו, שייכת גם כיום, בחורבנו, מורא המקדש, בכבוד המקום! [חידושי רבי נחום אות פו].

^[2] הרשב"א מקשה כיצד העלנו על הדעת שעשה של מיתת בית דין ידחה ללאו של מיתת בית דין, והרי איסור הלאו קודם לקיום המצוה, שהרי חימום הפתילה של העופרת קודמת להמתת הנידון למות. ואין עשה דוחה לא תעשה אלא כאשר בקיום המצוה נדחה הלאו. ותירץ בשם יש אומרים, שמדובר כאשר העופרת נמצאת מעל פה הנידון לשריפה ומחממים אותה מעליו, בצורה שמיד נשפכת העופרת. אך דחה הרשב"א תירוץ זה כי עדיין אין זה בשעה אחת, כי לעולם יקדם חימום העופרת לשריפת הנידון לשריפה.

^[3] עתה, כשמעמידה הגמרא לפי רבי יוסי, אפשר להקשות שנלמד מכאן שאין עשה דוחה לא תעשה. אלא שהגמרא מקשה קושיא עדיפה, כי על השאלה הזאת היא יכלה לענות שבישול הפתילה אינה אלא הכשר מצוה, שהרי אין בבישול קיום מצות של המתת האדם המחויב בשריפה. (רמב"ן רשב"א)

לא משבת עצמה אתה מתיירא שהרי לא נאמר בה "מורא", אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש, לא ממקדש עצמו אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש.

ומסבירים: ואי זו היא איפוא הדרך בה מתקיימת מצות מורא מקדש? — לא יכנס אדם בהר הבית במקלו שהולך בו בדרך, או נעול במנעלו כדרך שעושים במקום שאינו מקודש, ולא בפונדתו (בחגורתו שהוא מחזיק בה את הכסף שלו), ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא (קיצור דרך), שלא יעבור דרך המקדש כדי לקצר את הדרך בלכתו ממקום למקום. ורקיקה במקדש אסורה מקל וחומר. שהרי בדברים הקודמים אין משום בזיון, אבל רקיקה, היא דבר מאוס אף בביתו של אדם פרטי, כל שכן בבית המקדש.

ואין לי שחייבים במורא זה אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים — מניין שמצות מורא המקדש קיימת, ואסור לזלזל במקום של המקדש? תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל), ללמד: מה שמירה האמורה בשבת — לעולם היא, אף מורא האמורה במקדש הריהו לעולם, אף כשהוא חרב. על כל פנים לענייננו עדיין לא הגענו להסבר מדוע יצטרכו ללימוד מיוחד להודיענו שמצות עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת.

אלא, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] תיתי [תבוא, תילמד] הנחה זו ממלאכת הבערה בשבת; דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, מה שנאמר: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה, ג), מה תלמוד לומר, מה בא הדבר ללמדנו, שהרי כבר נאמר באופן כללי שאסור לעשות מלאכה בשבת?

ותוהים: מה תלמוד לומר?! מה שאלה היא זו? אי [אם] לשיטת ר' יוסי בא פסוק זה — ללאו (מצות לא תעשה), ללמד שהבערת אש בשבת אין חייבים עליה כרת או סקילה, כשאר מלאכות שבשבת, אלא עוברים בלא תעשה בלבד. אי [אם] לשיטת ר' נתן בא הדבר — לחלק, ללמדנו שכדי להתחייב בכרת או סקילה אין צורך שיעבור על כל מלאכות שבת, אלא די במלאכה אחת כדי לחייבו.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בנושא זה: הבערה ללאו יצתה, דברי ר' יוסי. כלומר, אזהרת הבערה יצאה מכלל כל מלאכות שבת ונכתבה במפורש לומר לנו שאין דינה כמלאכות אחרות, ואין עליה חיוב סקילה, אלא מצות לא תעשה (לאו) בלבד. ר' נתן אומר: לחלק, ולהודיע שכל אחת ממלאכות השבת היא איסור נבדל לעצמו, והעושה אותה בשגגה חייב עליה קרבן חטאת, ואם שגג בכמה מלאכות — מביא קרבנות כמספר המלאכות ששגג בהן.

ואמר רבא כתשובה לתמיהתנו בדבר שאלת תנא דבי ר' ישמעאל: תנא זה — המלה "מושבות" ("לא תבערו אש בכל מושבותיכם") קא קשיא ליה [קשה לו]. וכך יש להבין: "מושבות" מה תלמוד לומר, מה הלימוד הנוסף שאנחנו למדים מהמלה הזו, הבאה להודיענו שאיסור השבת אינו שייך רק למקומות מושב מסויימים.

מכדי [הרי] שבת חובת הגוף היא וחלה על האדם עצמו, ולא על דברים שמחוצה לו, וכלל בידינו שחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, ואם כן הדגשה זו של "מושבות" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בשבת — למה לי?

משום [משמו] של ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד דברים אלה, לפי שנאמר: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" (דברים כא, כב), ומכתוב זה שומע (למד) אני שממיתים את הנידון בין בחול בין בשבת. ומה אני מקיים את "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד) — בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין שנעשית אף בשבת. או אינו אלא אפילו מיתת בית דין בכלל הדברים שאסור לעשות בשבת, ומה אני מקיים לפי זה את דברי הכתוב "והומת" — כוונתו בחול ולא בשבת.

ואם נחזור ונטען או אינו אלא אפילו בשבת — תלמוד לומר, על ידי גזירה שווה: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שם לה, ג) ולהלן הלאה, הוא אומר בסוף משפט הרוצחים — "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל משבתיכם" (במדבר לה, כט)

מה מושבות האמורים להלן בספר במדבר, כוונתו בבית דין — אף מושבות האמורים כאן כוונתו בבית דין, מקום מושב הדיינים, ואמר רחמנא [ואמרה התורה]: "לא תבערו", וכיון שאחת ממיתות בית דין היא מיתת שריפה, ונעשית על ידי הבערת אש — נלמד מכאן איפוא שאין מיתת בית דין דוחה את השבת.

ומכאן ממשיכים לענייננו: מאי לאו [האם לא] דעת תנא דבי ר' ישמעאל כדעת ר' נתן, שאמר שאזהרת הבערה לחלק יצתה, ולשיטתו יש גם על הבערה בפני עצמה איסור כרת וסקילה. ואם כן, טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, משום שכתבה התורה] "לא תבערו", הא לאו הכי, דחי [הרי לולא כן, היתה מיתת בית דין דוחה] שבת, ומכאן שמצות עשה של "והומת" דוחה את מצות לא תעשה שיש בה כרת של הבערת אש בשבת לולא הפסוק שאוסר זאת.

ודוחים: לא, אין מכאן הוכחה, כי אפשר לומר שתנא דבי ר' ישמעאל סבור כר' יוסי שהבערה היא איסור לאו בלבד. ומשיבים: ותיהוי נמי [ונניח שתהיה זאת גם כן], שיטת ר' יוסי — אימר [אמור] שאמר ר' יוסי שהבערה ללאו יצתה הרי דבריו אלה הם בהבערה גרידתא [בלבד] שעצם הבערת אש היא לדעתו רק לאו, אבל

הבערה של בית דין למי שחייב מיתה בשריפה הלא בישול פתילה הוא, שיש בו גם מלאכת בישול חוץ מההבערה, שמיתת שריפה נעשית כאשר מתיכים ("מבשלים") חתיכת עופרת ("פתילה") ואחר כך יוצקים אותה לתוך פיו של הנידון.

ואמר רב ששת על כך: מה לי בישול פתילה שעושים במיתת בית דין, ומה לי בישול סמנין (סממנים, לצבע ולשמן) שעשו אותו במשכן, שממנו למדנו את הגדרת המלאכה לגבי איסורי שבת. וכיון שיש במיתת בית דין מלאכת בישול גמורה (שלכל הדעות חייבים עליה כרת), הרי מזה לכאורה ראיה שלולא הכתוב המיוחד האוסר זאת היינו אומרים שמצות עשה דוחה אף לא תעשה שיש בו כרת.

אף טענה זו נדחית, אמר רב שימי בר אשי: האי תנא [תנא זה] לא משום דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה הוא מעלה את האפשרות שמיתת בית דין תדחה שבת, אלא משום דמייתי [שמביא, מעלה את הלימוד] מקל וחומר. והכי קאמר [וכך אמר] באופן הבא: מה אני מקיים את דברי הכתוב "מחלליה מות יומת" — בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין. אבל אפשר לומר כי מיתת בית דין דחיא [דוחה] שבת מקל וחומר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

you do not revere Shabbat itself, as reverence is not mentioned in this context, but rather, one reveres He Who warned about the observance of Shabbat, so too, the same applies to the reverence stated with regard to the Temple: You do not revere the Temple itself but He Who warned about the Temple.

The baraita explains: And what is the reverence of the Temple? In deference to the Temple, a person may not enter the Temple Mount with his staff, his shoes, his money belt [punda], or even the dust on his feet. One may not make the Temple a shortcut [kappendarya] to pass through it, and through an a fortiori inference, all the more so one may not spit on the Temple Mount, as no disrespect is meant by the other actions, whereas spitting is repulsive even in one’s own private home, and certainly on the Temple Mount.

And I have derived only that one is obligated to act in this manner when the Temple is standing. From where do I derive that the mitzva to revere the Temple is in force when the Temple is not standing, i.e., that it is prohibited to be disrespectful toward the place where the Temple stood? The verse states: “You shall keep My Shabbatot, and revere My Sanctuary” (Leviticus 19:30). Just as the keeping stated with regard to Shabbat applies forever, so too, the reverence stated with regard to the Temple is forever.

§ With regard to the issue at hand, the Gemara has not yet found an explanation as to why a specific inference was required to teach that a positive mitzva overrides a prohibition that incurs karet. Rather, it might enter your mind to say that this claim might be derived from the halakha of kindling, as the school of Rabbi Yishmael taught with regard to the verse: “You shall kindle no fire throughout your habitations on Shabbat day” (Exodus 35:3). What is the meaning when the verse states this, as the general prohibition against performing labor on Shabbat appears elsewhere?

The Gemara expresses puzzlement at this question: What is the meaning when the verse states this? What kind of question is this? If the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, the verse comes to teach that one who kindles fire on Shabbat merely violates a regular prohibition, which does not entail the penalty of stoning, unlike other prohibited labors. If the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, kindling was singled out to divide the various prohibited labors of Shabbat and to establish liability for the separate performance of each of them.

As it is taught in a baraita: The prohibition against kindling was singled out from the general category of prohibited labors and written explicitly to teach that it is unlike other prohibited labors, as it is a regular prohibition, which does not entail the punishment of stoning. This is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Natan says: Kindling is like any other labor prohibited on Shabbat, and it was singled out to divide. In other words, by stating one prohibited labor separately, the Torah teaches that each labor on Shabbat constitutes its own separate prohibition. Consequently, one who unwittingly violates several categories of labor is obligated to bring as many sin-offerings as the prohibited labors he violated.

And Rava said in explanation of the question asked by the school of Rabbi Yishmael: For this tanna, the term “habitations” poses a difficulty with regard to his opinion. The baraita should be understood as follows: What is the meaning when the verse states “habitations”? What additional inference is indicated by this term, which might lead to the erroneous conclusion that this Shabbat prohibition applies only in certain places of habitation?

The Gemara explains why “habitations” cannot mean that Shabbat observance applies only in certain places. Since Shabbat is an obligation that applies to the body, i.e., to the individual himself and not to an external object, and there is a principle that obligations of the body apply both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, then why do I need the term “habitations” that the Merciful One writes with regard to Shabbat?

A student said in the name of Rabbi Yishmael that since it is stated: “And if a man has committed a sin worthy of death, and he is put to death” (Deuteronomy 21:22), I would derive that the death penalty is administered whether on a weekday or on a Shabbat. And how do I establish the verse: “And you shall keep Shabbat, for it is sacred to you; every one who profanes it shall surely be put to death” (Exodus 31:14)? This verse applies to other prohibited labors, except for court-imposed capital punishment, which must be administered even on Shabbat. Or perhaps it is only the case that even court-imposed capital punishment is included in the list of prohibited labors on Shabbat. How, then, do I establish the verse: “And he is put to death”? This is referring to a weekday and not to Shabbat.

Surprisingly, the tanna reverts back to his earlier claim: Or perhaps it is only the case that capital punishments may be administered even on Shabbat? Therefore, the verse states by way of a verbal analogy: “You shall kindle no fire throughout your habitations on Shabbat day” (Exodus 35:3) and below it says, at the end of the chapter dealing with murderers: “And these things shall be for you a statute of judgment to you throughout your generations in all your habitations” (Numbers 35:29).

Just as the term “habitations” stated below, in Numbers, means in the court, where judgment is performed, so too, the term “habitations” stated here means in the court, i.e., in the place where judges preside. And the Merciful One states in the Torah: “You shall kindle no fire.” Since one of the court-imposed death penalties is burning, which is performed by kindling fire, then evidently, court-imposed death penalties do not override Shabbat.

With the above conclusion in mind, the Gemara comments: What, is it not the case that the opinion of the school of Rabbi Yishmael is in accordance with that of Rabbi Natan, who said that the prohibition against kindling fire was singled out to divide, and therefore lighting a fire is punishable by karet and stoning? And if so, the reason why capital punishments are not administered on Shabbat is that the Merciful One writes: “You shall kindle no fire,” from which it may be inferred that if it were not so, then court-imposed capital punishment would override Shabbat. In other words, the positive mitzva of legal execution would override the prohibition against lighting a fire on Shabbat, which incurs karet.

The Gemara rejects this: No, there is no proof from here, as it can be claimed that the opinion of the tanna from the school of Rabbi Yishmael is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that kindling fire is an ordinary prohibition. The Gemara retorts: And let it even be according to the opinion of Rabbi Yosei. You can say that when Rabbi Yosei said that kindling was singled out as a prohibition, he was referring to kindling alone, i.e., that lighting a regular fire is only a regular prohibition.

Conversely, the kindling by the court for the execution of burning is actually the cooking of a leaden wick. Since execution by burning involves melting, or cooking, a piece of lead, called a wick, and pouring it into the mouth of the convict, it therefore constitutes the prohibited labor of cooking, which is a different prohibition than kindling fire.

And Rav Sheshet said in this regard: What difference is there to me between cooking a wick, which is performed for court-imposed capital punishments, and what difference is there to me between the cooking of herbs used to dye curtains for the Tabernacle, from whose work the list of prohibited labors on Shabbat is derived? Since the court-imposed death penalty involves the prohibited labor of cooking, which according to all opinions incurs karet, this apparently indicates that without the special verse that renders this prohibited, one would have said that a positive mitzva overrides a prohibition for which one is liable to receive karet.

The Gemara rejects this argument as well. Rav Shimi bar Ashi said: This tanna does not raise the possibility that a court-administered death penalty might override Shabbat because a positive mitzva comes and overrides a prohibition. Rather, he entertains this option because he learns this by means of an a fortiori inference, and this is what he is saying: How do I establish the verse “Every one who profanes it shall surely be put to death” (Exodus 31:14)? This applies to other prohibited labors, except for court-imposed capital punishment. However, it could be said that court-imposed capital punishment overrides Shabbat, by an a fortiori inference:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא ר' יוסי היא. בדין הוא דהכא נמי הוה לי' למימר אי רבי יוסי, אלא דקיימא לן אתי עשה ודחי לא תעשה נגמר מהכא דלא דחי אלא דעדיפא מינה אמר. ומיהו קשיא היכי קס"ד דמשום דאתי עשה ודחי לא תעשה הוא והא קיימ"ל דכי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ה"מ כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דעבר ללאו מקיים ליה לעשה אבל הכא בעידנא דעבר לי' ללאו לא מקיים לי' לעשה וי"ל דהאי הבערה ובישול פתילה של אבר בידו ופותת פיו ונותן את האור תחת הפתילה והיא נתכת לתוך פיו וכן בהבערה נמצא שהבערה ובישול וקיום מיתת בית דין באין כאחד.

לא ר' יוסי היא. והשתא הוה מצי לאקשויי וליגמר מהכא דלא דחי כדלעיל, אלא דעדיפא מינה קאמר ליה, דאי הוה מקשי ליה הכא הוה מתרץ ליה כדלעיל שאני הכא דהכשר מצוה הוא דהבערה נמי אינה גופא של רציחה, ומיהו איכא למידק היכי הוה סלקא דעתא דמשום דאתי עשה ודחי לא תעשה הוא, והא קיימא לן (ביצה ח, ב) דכי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה הני מילי כגון מילה בצרעת וכלאים בציצית דבשעה דעבר אלאו מקיים עשה, אבל הכא הא קא מבשל ועבר אלו קודם למיתת ב"ד. ויש לומר דהכא נמי הוי ליה למיפרך הכי, אלא דעדיפא מינה אמר ליה. ויש אומרים (רמב"ן ד"ה לא, ועי' ריטב"א בשם ר"ח) דהכא נמי איכא למימר כגון שהיתה פתילה של אבר בידו ופותח פיו ונותן את האור תחת הפתילה והיא נתכת לתוך פיו, וכן בהבערה, נמצא שהבערה ובשול וקיום מיתת ב"ד באין כאחד. ולא מסתבר שאי אפשר שלא תהא הבערה ובשול הפתילה קודם בזמן, שאין הפתילה נתכת אלא אחר ההבערה זמן אחר. וכן בישול הפתילה על כל פנים קודמת בזמן לירידתה לתוך פיו, ואינו דומה לכלאים בציצית שאי אפשר לאחד מהן להיות קודם בזמן לחברו, וכן מילה בצרעת.

אה"נ ואת שבתותי תשמורו מיבי' לכדתני' ק"ל לההוא תנא דדריש ליה לבנין בית המקדש נגמר מיהא מהת' ואי אתיא לומ' דסבי לן כדאידך תנא דמייתי השתא לא היל"ל למנקט האי לישנא דמיבעי ליה אלא הכי הוה ליה למימר ולאידך תנא דתניא מא"ל וכדא' לעיל הניח' לתנא דבי רבי ישמעאל וי"ל דה"ק דעיקרא קרא לד"ה היינו לכדתניא בסמוך ותנא דדריש ליה לעיל לבנין בית המקדש אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשא דלימא מאידך דכבוד אב ואם נפקא ואורחיה דתנא הוא בהכי אלא סד"א תיתי מהבערה. עיקר הברייתא כך היא לא תבערו אש בכל מושבותכם מה תלמוד לומ' משום ר' ישמעאל אמ' תלמוד א' זו אלא דתלמודא עאל בגווה דמתנית' לברורי מאי קאמר ומאי קמ"ל לתנא והכי אורחא דתלמודא:

מאי לאו ר' נתן היא דאמר הבערה לחלק יצתה פי' ולעולם כרת ומיתה יש וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו אש הא לאו הכי הוה אמינ' דדחי פי' דאי לעשות בנין אב לדיליה ולעלמא דלא דחי לישתוק וכדפי' לעיל. וק"ל א"כ נגמור מיניה דדחי עשה ול"ת ותו דהא בעידנא דעקרי לאו לא מקיים עשה דשריפתה של בת כהן היא המצו' ולא תבערו היא הפתילה והנכון דאין הכי נמי דמצי למפרך הכי אלא דאינך עדיפא ליה למפרך. ור"ת פי' דמשכחת ליה דבעידנא לא מקיים עשה כגון שפתחו פי הנדון והפתילה נתונה בכלי כעין הצנור והאש תחתיו וכשהוא מבעיר ומתיך העופרות נכנס לפיו של נדון וכאידך נ"ל דהוה ס"ד דכיון דמיתת רשעים תיקון ישראל וקיום העולם אלמא דינם למדחי אפי' עשה ומיהו מכיון דדחי הכא עשה ול"ת נגמר מהכא לעלמא דדחי ל"ת שאין עמו עשה מה לי בשול פתילה מה לי בשול סמנים זה פי' והוצרכנו לטעם זה לאשמעי' דבשול בדבר המתפר' והמתרכ' באש שייך ולא בדברי' של אוכל דוקא ומהכא גמרי' למאן דשרי סוכתא דאתונא דחיוב משום מבשל כדאיתא פ' כלל גדול:

וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי. פי' הא בעלמא דחי ואינו ר"ל דאי לא כתב לא תבערו ה"א דדחי. דזה אינו דודאי אי לא כתב שום קרא ה"א מסברא דלא דחי אלא ה"פ מדאצטריך לא תבערו מכלל דבעלמא דחי דאי בעלמא לא דחי. לשתוק מלא תבערו דלעולם ידעינן מסברא דלא דחי. אלא מדאצטריך לא תבערו מכלל דבעלמא דחי. וא"ת היכי לישתוק קרא מלא תבערו הא אצטריך לגופיה למימר דלחלק יצאת. וי"ל דממושבותיכם קא סמיך וה"ק טעמא דכתב רחמנא לא תבערו אש בכל מושבותיכם. וא"ת א"כ היכי מפיק מיניה ר' נתן לחלק הא אצטריך לומר מה להלן מיתת ב"ד אף כאן מיתת ב"ד וי"ל דא"כ לכתוב קרא לא תעשו אש בכל מושבתיכם ומדשני בלשון לא תבערו נפקא לן לחלק. אבל מ"מ קשה דהא אצטריך קרא דמושבותיכם למימר בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המוקד. י"ל דאי אתא לדרשא דהתם לכתוב קרא לא תבערו אש לכם. ואי לג"ש דהכא אתא לא לכתוב אלא מושבות מאי מושבותיכם ש"מ כולהו. וקשה להר"ם אימא מושבות להיתירא נאמר כאן מושבות ונאמר להלן מושבות מה להלן שבת אף כאן שבת וקאמר רחמנא והיו אלה לכם דליכא למימר כל היכא דאיכא לאקושי לקולא לחומרא לחומרא מקשינן דטפי עדיף לאקושי לקולא דהוי חדוש בדידיה ואשמעינן חומרא בדוכתא אחריתי ואי מקשינן לחומרא לעולם לא הוי חדוש דלעולם מסברא יש לנו לומר לא דחי. ועוד דאי מקשינן לחומרא משמע קולא בדוכתא אחריתי דמשמע הא בעלמא דחי. וצ"ל דקים ליה דהכי נאמר הג"ש דמושבותיכם לאיסורא:

לא ר' יוסי היא וא"כ ל"ל עליה. וא"ת וכי מוקמת לה כר' יוסי להקשות למה לי עליה. וי"ל דהכי ר"ל פירושא לר' יוסי מאי ליעביד מעליה:

בד"ה טעמא דכתב רחמנא לא תבערו כו' ור"ש נפקא ליה לחלק כו' עכ"ל אבל ר' יוסי נפקא ליה לחלק מאחת מהנה ולר"ש ליכא למימר הכי דבהדיא פליג ר"ש עליה דר"י בפרק הבונה ודריש ליה לדרשא אחריתא כ"כ התוס' בפ' האורג:

בא"ד גליון וי"ל כיון דגלי לן קרא דלא אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא בהכשר מצוה ה"ה כו' עכ"ל יש לדקדק דלמאי דמסיק לעיל לשיטת התוס' דאיש אמו ואביו תיראו בלאו דמחמר קמיירי ומיניה נגמר בעלמא דלאו גרידא נמי לא דחי בהכשר מצוה א"כ שפיר אמרינן בהכשר מצוה מ"ל חומרא רבה מ"ל זוטא דבכל גוונא לא דחי וה"נ איכא למימר במצוה גופה דמה לי חומרא רבה כו' דבכל גוונא דחי וי"ל דהשתא דקיימינן לפי סברת המקשה דנילף מבת כהן דדחי בעלמא בהכשר מצוה אפילו לאו שיש בו כרת ע"כ אית לן למימר כדס"ד מעיקרא לפי סברת המקשה דאיש אמו ואביו תיראו וגו' בשחיטה ובישול מיירי אבל לאו גרידא אפי' בהכשר מצוה דחי בעלמא דאל"כ האי בנין אב דלאו דמחמר דנשמע מניה דאפילו לאו גרידא דחי בעלמא בהכשר מצוה יהיה סותר האי מדאיצטריך דבת כהן דשמעינן מניה דבעלמא דחי אפילו לאו שיש בו כרת בהכשר מצוה ודו"ק:

גמ' מאי לאו ר' נתן וכו' ותהוי נמי ר' יוסי וכו' לפי משמעות לשון הסוגיא שמתחלה הקשה מאי לאו וכו' ואח"כ מקשי קושיא זו גם לר' יוסי א"כ גם מתחלה ה"ל להקשות סתם יש ליישב שעכ"פ מן ר' יוסי אינו קשה כ"כ כמו מרבי נתן מפני שיש לומר דהיא גופה אשמעינן דמה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנים לאפוקי שלא תטעה לומר שאין זה נקרא אב מלאכה כלל ואין בו כרת ואם כן אכתי לא איצטרך עליה לאפוקי מר' נתן הוא קושיא חזקה לכן מקשי מתחלה מר' נתן לבד ועי' מ"ש בתוס' ודו"ק]: תד"ה טעמא דכתב כו'. דלא בעי למימר השתא מדאיצטריך לא כו' דמפרש דאי לאו לא תבערו כו' דמ"ל חומרא רבה כו' עכ"ל הכי משמע בהך ברייתא מדקתני בה או אינו כו' כדמפרש לקמן אבל הנך דלעיל גבי כיבוד אב ומורא מקדש לא משמע להו לפרש מכח מ"ל חומרא כו' ומדאיצטריך לגופיה מדלא קתני בהו נמי בהאי לישנא או אינו כו' וניחא להו לפרש דמכח מדאיצטרך קאמר אע"ג דלא הוה לגופיה ודו"ק:

בא"ד א"נ השתא נמי מדאיצטריך כדלעיל (יבמות כו'.) ר"ל השתא לדברי המתרץ נמי מדאיצטריך קאמר דבעלמא דחי כדלעיל גבי כיבוד אב ומורא מקדש מכח מ"ל חומרא כו' לא חש על או אינו דקתני בברייתא ולקמן דקאמר דס"ד מעיקרא כו' מאי או אינו ממש כדס"ד מעיקרא למאי דס"ד מעיקרא היינו דלאו מכח ק"ו קאמר מיהו מעיקרא ודאי מכח מדאצטריך קאמר ולא חש על או אינו וק"ל:

בא"ד [אלא הך סוגיא אתיא כרבי יהודה וכו'. ה"ל לאשמעינן במקום שאין מצוה כו' ויש להקשות לפ"ז מאי קפריך אליבא דרבי יהודה דלמא לגופו איצטריך לא תבערו דלא תימא שנקרא מקלקל ופטור להכי איצטרך לא תבערו שהוא תיקון גברא וא"ל דלמא נאמר דסבר מקלקל חייב ולא משום שהוא תיקון א"כ ה"ל לאשמעינן במקום שאין מצוה אלא ודאי דסבר מקלקל פטור וכאן הוא תיקון כיון שהוא מצוה ויש ליישב דאכתי איצטרך עליה שלא תטעה לומר דאיצטרך לא תבערו שלא תאמר דדחי ל"ת שיש כרת לכן כתבו לא תבערו וממילא במקום אחר דחי לכן כתב עליה לומר שלא בשביל זה איצטרך לא תבערו רק לאשמעינן ההוא תיקון לאפוקי אליביה דרבי שמעון ליכא לתרץ כו' ודו"ק] מהר"ם יצ"ו:

ד"ה או אינו וכו' עד ועוד קשה וכו' עד וא"כ כי כתיב לא תבערו אצטריך נמי עליה באחות אשה דליכא סקילה וכו'. הא דכתב ודוקא דליכא סקילה משום דלא יקשה לן אדדבה נילף מהכא דלא דחי כמו שמקשין התוס' ומתרצין בדבור שאחר זה ומזה מוכח שקושיא זו אינה במקומה אלא ראויה להיות לקמן בשנויא דמשני לא ?ר"י וק"ל:

רש"י בד"ה לחלק שלא כו' שבת בכל מלאכות כו'. נ"ב דבר תימה פי' לומר שלא יחייב סקילה כי אם בעשות כל המלאכות יחד דהא כתיב לא תעשה כל מלאכה וכל אחת קרויה מלאכה אלא לענין חילוק חטאות איירי דלא תימא שאם עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכן פירש להדיא בסנהדרין פרק ד' וכן איתא להדיא בפרק כלל גדול בשבת נ"ל:

תוס' בד"ה או אינו אלא אפילו בשבת משום מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא כל זה נמחק וצ"ל אחר ד"ה מושבות ד"ה טעמא כו' ואח"כ ד"ה לא ר' יוסי:

בד"ה טעמא כו' וא"ת והיכי כו'. נ"ב האי וא"ת לא קאי אדברי רבי יוסי אלא על סוגיא שלנו אבל ר"י לא בא ליישב אלא שסוגיא שלנו אתיא ככ"ע אבל בודאי ר"ש דדריש למקלקל בהבערה חייב לא דרש כלל לחלק דמנא לן א"ל דיליף לחלק ממקום אחר כדשמואל וכן מאן דיליף לחלק מהכא לית ליה מקלקל בהבערה חייב ודו"ק:

בד"ה לא ר' יוסי ואו אינו דקאמר משום דשבת עשה ול"ת אי נמי משום דשאני לאוי דשבת דחמירי והקשה ה"ר יהודה כהן היכא בעי כו' כצ"ל:

בא"ד אי לאו לא תבערו כו'. נ"ב לישנא דברייתא נקטי התוס' ולאו דוקא אלא אמושבותיכם קא קפיד ודו"ק:

תד"ה מושבות. והא כו' אבל אתה מבעיר במדורת ביהמ"ק. עמש"כ ע"ד בקדושין (לז) בד"ה והרי:

תד"ה טעמא (בסופו). וי"ל דבכ"ד משוינן מכשירי מצוה שא"א כו'. עמש"כ ע"ד דהכא ברפ"ו דפסחים:

גמ' שומע אני בין בחול בין בשבת. ע' פסחים ד' עה ע"א תד"ה למעוטי:

לא משבת אתה מתיירא. דלא כתיב ביה מורא: פונדתו. ארנקי שאוזר בו מתניו: קפנדריא. לקצר הילוכו שלא להקיף ויכנס בפתח זה ויצא בשכנגדו ולא לשם עבודה אלא לעשות צרכיו: מק''ו. מפרש בברכות בפ' הרואה (דף סב:) מכי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק שאינו מאוס ק''ו לרוק שהוא מאוס לפני הקב''ה: מה ת''ל. והלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה: ללאו יצאתה. לומר שאין חייבין עליה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא: לחלק. שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל מלאכות לכך יצתה הבערה מן הכלל לחלק מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה כרת וסקילה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה כו': ה''ג ואמר רבא כו': מושבותיכם. בכל מקום שאתם יושבים אפילו בחוצה לארץ: חובת הגוף היא. ואינה תלויה בקרקע ככלאים וערלה ותרומות ומעשרות: או אינו כו'. לקמן מפרש: והיו אלה לכם. גבי מיתת ב''ד כתיב בפרשת רוצחים: ה''ג מה מושבות האמורים להלן במיתת ב''ד הכתוב מדבר אף כאן כו': מאי לאו ר' נתן היא. דאמר הבערה אב מלאכה היא ובכרת ואפ''ה אי לאו דאשמועינן ה''א אתי עשה דוהומת ודחי ליה: פתילה. של אבר מתיך וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו והאי בישול גמור הוא ואב מלאכה הוא דממשכן ילפינן ובישול סמנין היה במלאכת המשכן לצבע תכלת ותולעת שני: אמר רב שימי האי תנא. דאיצטריך דנסיב לה קרא למיסר מיתת בית דין בשבת לאו משום דאי לא דאשמועינן ה''א דחיא משום טעמא דעשה דחי אלא משום דהוה מייתי ליה בקל וחומר דדחי שבת:

יכול יתיירא אדם מבית המקדש. גבי אביו לא הוצרך לומר כן דפשיטא שלא ישתחוה לו לשם אלהות אבל גבי המקדש איצטריך משום דהוי דבר שבקדושה א''נ גבי אביו שייך מורא שלא יכעיסנו אבל במקדש אין יכול למצוא אלא בדוחק כמו שמפרש והולך: מושבות דכתב רחמנא למה לי. והא דדרשינן בפ''ק דשבת (דף כ.) בכל מושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד היינו משום דהוי ליה למכתב מושבות וכתיב מושבותיכם ומדלא כתיב לא תבערו לכם וכתב מושבות משמע דאתא לכדהכא ובסוף פ''ק דקידושין (דף לז: ושם) דקאמר מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל''ל סד''א הואיל ובענין דמועדות כתיב ליבעי בה קידוש ב''ד כמועדות לא מדלא תבערו אש בכל מושבותיכם קדריש אלא מקרא אחרינא דאמור אל הכהנים דכתיב שבת היא לה' בכל מושבותיכם דההוא קרא בענינא דמועד כתיב: או אינו אלא אפילו בשבת. משום מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא הקשה ה''ר יהודה כהן היכא בעי לאוקמי רבי ישמעאל כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצתה והא בפ''ק דשבת (דף יב: ושם) אמר דרבי ישמעאל קרא והטה ואמר לכשיבנה בהמ''ק אביא חטאת שמנה אלמא דבהבערה יש כרת ועוד קשה דנהי נמי רבי יוסי היא מ''מ אי לאו לא תבערו הוי אמינא דמיתת ב''ד נמי דחיא שבת משום מה לי חומרא רבה כו' אע''ג דנטילת נשמה אב מלאכה הוא וא''כ כי כתב לא תבערו אצטריך נמי עליה באחות אשה דליכא סקילה דלא נימא מה לי חומרא כו' וי''ל דבלא''ה פריך שפיר טפי: טעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לאו הכי דחי. בסמוך מוכח דלא בעי למימר השתא מדאיצטריך לא תבערו לאסור מכלל דבעלמא דחי דמפרש דאי לאו לא תבערו ה''א דלידחי כמו בכלאים בציצית דמה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא ואיצטריך לא תבערו לגופיה וא''ת וכיון דלגופיה איצטריך אדרבה נילף מהכא דלא דחי דלא אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי כו' וי''ל דלא מצי למילף אלא לאו שיש בו מיתה כמו בשבת דאיכא סקילה אבל לאו שיש בו כרת גרידא התם אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא וה''א דדחי לאו דכרת כמו אחות אשה ולא לאו דמיתה כמו כלתו וחמותו דלהכי לא הוה מקשינן להו אהדדי א''נ השתא נמי מדאצטריך כדלעיל ואין חושש על או אינו וכל סוגיא זו לא אתיא כר''ש דלר''ש איצטריך לא תבערו לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב דמדאסר רחמנא הבערת שריפת בת כהן נפקא ליה בפרק האורג (שבת דף קו. ושם) אלא הך סוגיא אתיא כרבי יהודה דחשיב תיקון תקוני גברא כמו מילה וקריעה על מת ורבי יוסי ורבי נתן נמי דלא כר''ש דלדידיה ליכא למידרש ללאו ולחלק כיון דאצטריך למקלקל בהבערה ור''ש נפקא ליה לחלק מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפ' כלל גדול (שם דף ע.) ועוד אר''י דאי ללמוד על מקלקל בהבערה לחוד קאתי הוה ליה לאשמועינן במקום שאין מצוה בהבערה וא''ת והיכי דרשינן ללאו או לחלק כיון דאיצטריך לא תבערו למיתת ב''ד דלא דחי שבת וי''ל דדרשינן מדכתיב הבערה דאי למיתת ב''ד לחוד אתא ה''ל למכתב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם. וא''ת נהי דהבערה דבישול פתילה לא דחיא שבת דהוי הכשר מצוה רציחה עצמה כשנתבשלה הפתילה מאתמול או חנק וסייף תדחה שבת מטעם מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא ומיהו למאי דיליף מק''ו ע''כ לא אתי לא תבערו אלא לרציחה עצמה דהק''ו עצמו הוא על הרציחה דעל הרציחה כתיב מעם מזבחי תקחנו ולא תבערו אתא לאפוקי הק''ו (וי''ל כיון דגלי לן דלא אמרינן מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא בהכשר מצוה ה''ה במצוה עצמה לא אמרינן א''נ (אפילו) הכשר מצוה נפקא לן מדלעיל ואם אינו ענין לפתילה תנהו ענין לרציחה עצמה ע''כ) וי''ל דבכל דוכתין משוינן מכשירי מצוה שאי אפשר לעשותה מע''ש כמצוה עצמה כדתנן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קל. ושם) אם לא הביא ובפסחים פ' אלו דברים (דף סט:) כלל אמר רבי עקיבא כו' והכא באי אפשר לעשות הפתילה מע''ש מדאצטריך קרא למעוטי.: לא רבי יוסי. ואו אינו דקאמר משום דשבת עשה ול''ת (וה''ק או אינו אלא אפי' מיתת ב''ד) א''נ משום דשאני לאוי דשבת דחמירי:

דף ו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד