יבמות ה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

והוינן בה: תינח לתנא דבי רבי ישמעאל, האומר שכל מקום שנאמר בו בגד הוא רק בגד של צמר או פשתים, שפיר מיותר "בגד ופשתים" כדי לדרוש סמוכים, ולהתיר כלאיים בציצית.

אלא לרבנן, הסוברים שבכל מקום שנאמר בגד הוא כולל את כל המינים, ו"צמר או פשתים" האמור בכלאיים אינו מיותר, כי צריך אותו לומר שאין כלאיים אלא מצמר ופשתים - מנא להו שעשה דוחה לא תעשה? ומשנינן: נפקא להו מ"ראשו" האמור בפרשת תגלחת מצורע.

דתניא: נאמר בפרשת מצורע שנרפא מנגעו [ויקרא יד ט]:

"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו.

את ראשו, ואת זקנו, ואת גבות עיניו.

ואת כל שערו יגלח".

ודורשת הברייתא את הפסוק הזה:

"ראשו" האמור במצורע, אחרי שכבר חייבו הכתוב [בתחילת הפסוק] בגילוח כל שערו - מה תלמוד לומר? לאיזה צורך חזר ופירט הכתוב את החיוב לגלח שערות ראשו, אחר שכבר צוה לגלח את כל שערו?

לפי שנאמר [ויקרא יט]: "לא תקיפו פאת ראשכם".

ואיסור זה, משמעותו היא, שאסור לגלח את פאות הראש, כדי שלא תהיינה שערות הראש הנותרות בקדקד הראש נראות כעין עיגול [מוקפות].

שומע אני אף מצורע כן, שיהיה אסור לו לגלח את פאות ראשו.

תלמוד לומר במצורע "את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, ואת כל שערו יגלח". ולהשמיענו שיבא עשה של גילוח מצורע וידחה לא תעשה של הקפת הראש.

ומוסיפה הגמרא:

וקא סבר האי תנא שהקפת שער "כל הראש" גם היא שמה הקפה.

והיינו, שאין זה איסור של "הקפה" בלבד, אלא הוא איסור לגלח את הפיאות בכל ענין, גם בשעה שהוא מגלח את כל שערות הראש.

כי יש הסוברים שהאיסור הוא דוקא לגלח את פיאות הראש, ולהשאיר שיער בראש למעלה בצורה עגולה. אך אם מוריד את כל השערות, ולא נשאר בראש למעלה שער בצורת מעגל, אין בכך איסור.

ובמצורע הוא צריך לגלח כל שערות ראשו. ואם נאמר שאין איסור בגילון הפיאות בשעת גילוח כל שערות הראש, אין מכאן ראיה שעשה דוחה לא תעשה.

וכיון שלמדנו מכאן שעשה דוחה לא תעשה, לכן איצטריך "עליה" לומר שאין מצות יבום דוחה לא תעשה של ערוה.

ודוחה הגמרא, שאין זה מקור טוב לדחיית עשה ללא תעשה: כי איכא למיפרך: מה ללאו ד"הקפה", שכן לאו שאין שוה בכל! שהוא לאו "חלש", לפי שאינו נוהג בנשים, שהן לא נאסרו בהקפת שער ראשן. ולפיכך הוא נדחה מכח מצות עשה. אך אין ראיה ממנו שעשה דוחה לא תעשה השוה בכל.

והרי בלאו של עריות, מוזהרת גם האשה כמו האיש, והוא לאו השוה בכל, ואם כן, חוזרת השאלה למאי איצטריך "עליה"!?

ומביאה הגמרא מקור אחר, לכך שעשה דוחה לא תעשה:

אלא, אתיא מ"זקנו" האמור בפסוק לעיל, בתגלחת מצורע, אחר שחייבו הכתוב לגלח כל שערו.

דתניא [ויקרא יד] "זקנו" - מה תלמוד לומר? מדוע חזר הכתוב לפרט את גילוח הזקן, אחר שציוה כבר לגלח כל שערו.

לפי שנאמר באיסור גילוח פיאות הזקן, האמור בכהנים, אך ממנו לומדים גם לישראלים [ויקרא כא]: "ופאת זקנם לא יג לחו".

שומע אני אף כהן מצורע כן, שיהיה אסור בגילוח זקנו?

תלמוד לומר "זקנו". שיבוא עשה של גילוח מצורע וידחה לא תעשה של גילוח הזקן.

ואם מצות גילוח הזקן של מצורע אינו ענין ללאו של גילוח הזקן, שאין שוה בכל, לפי שאינו נוהג בנשים, וזה כבר למדנו מ "ראשו".

תנהו ענין ללאו השוה בכל, שעשה דוחה לא תעשה.

ולכן איצריך "עליה", לומר שאין עשה של יבום דוחה לא תעשה של ערוה.

ופרכינן: ואכתי אין הכתוב של גילוח זקן מיותר ללמד בלימוד של "אם אינו ענין לכאן תנהו ענין למקום אחר", שעשה דוחה לא תעשה. כי איצטריך לו ללמד על כהן מצורע עצמו.

כי סלקא דעתך אמינא שאין עשה דוחה לא תעשה בתגלחת הזקן של כהנים מצורעים.

היות ושאני כהנים, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות של כהונה, הרי מצוותיהם חמורות. ולכן, אפילו לאו שאין שוה בכל, כמו איסור תגלחת הזקן, על אף שאינו נוהג בנשים, לא דחי לו מצות עשה של תגלחת מצורע.

לכן קא משמע לן "זקנו", האמור בתגלחת מצורע, דדחי!

וכיון שהוצרך "זקנו" ללימוד זה, אין לנו מקור לכך שעשה דוחה לא תעשה ששוה בכל!

וחוזרת השאלה: למאי איצטריך "עליה"!?

ואומרת הגמרא, שיש לנו מקור הנדרש בברייתא אחרת.

אלא, אתיא מהדרשה של "ראשו", דדרש הך תנא.

דתניא: "ראשו" האמור בתגלחת מצורע, אחר שחייבו הכתוב לגלח כל שערו - מה תלמוד לומר?

[עיין בריטב"א שהתקשה מאד בפירוש רש"י כאן, ועיין בגירסתו וביאורו].

לפי שנאמר בכהנים [במדבר ו] "תער לא יעבור על ראשו".

שומע אני, אף מצורע ונזיר כן?

והיינו, מצורע שנרפא מצרעתו, שיש לו מצוה להתגלח, והוא נזיר, שאסור לו להתגלח בימי נזירותו.

לכן תלמוד לומר "ראשו".

ולמדנו מכאן שעשה של תגלחת מצורע דוחה לאו של גילוח שער נזיר. ותגלחת נזיר היא לאו השוה בכל, שאיסורה הוא בין באיש ובין באשה.

[אך רש"י מבאר, שמדובר במצות גילוח של מצורע בשעה שנרפא, או של נזיר בשעת גמר נזירותו, שמצוה לגלח כל שער ראשו, ונמצא שמצות הגילוח של מצורע, או של נזיר, דוחים את הלאו של הקפת ראשו.

והלאו של הקפת הראש הוא לאו שאינו שוה בכל, כיון שהוא אינו אמור בנשים, ולכן הלימוד הוא ב"אם אינו ענין":

אם "ראשו" אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל, לפי שלמדנוהו כבר מ"זקנו" - תנהו ענין ללאו השוה בכל]. ^[1]

ודחינן: איכא למיפרך על הלימוד הזה:

מה לנזיר מצורע שכן איסור גילוחו הוא איסור קל, שכן ישנו הנזיר בשאלה!

שהרי היא יכול להשאל על נדר נזירותו, ותפקע נזירותו למפרע. ואין ללמוד מכאן שעשה של יבום ידחה איסור של עריות, שהוא איסור חמור, שאי אפשר להשאל עליו.

והראיה שאין ללמוד מגילוח הנזיר:

דאי לא תימא הכי, אלא תלמד מנזיר, הא דקיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה - ליגמר מנזיר שמצות עשה דוחה אפילו עשה ולא תעשה!

שהרי הנזיר מצווה שלא להתגלח גם באיסור עשה "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו", וגם בלאו של לא תעשה.

ואם נלמד ממנו שעשה דוחה לא תעשה, נוכל ללמוד לכל מקום שעשה דוחה לא תעשה ועשה. והרי קיימא לן שאין עשה דוחה לא תעשה!

אלא מנזיר, מאי טעמא לא גמרינן, היות דאיכא למיפרך על הלימוד ממנו:

מה לנזיר שאיסורו קל, שכן ישנו הנזיר בשאלה על נזרו. ולכן, עשה דוחה בו אפילו עשה ולא תעשה.

ואם כן, הכי נמי איכא למיפרך על הלימוד מנזיר שעשה דוחה לא תעשה: מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, ולכן, משום קולתו, עשה דוחה בו לא תעשה.

תאמר באיסור עריות, שאינו בשאלה, ובו אין עשה דוחה לא תעשה.

הערות

^[1] רש"י כתב [בד"ה ראשו] שעשה של נזיר אינו שוה בכל. והקשה המהרש"א והמהרש"ל הרי במסכת נזיר מא ב שנינו שלאו של נזיר הוא שוה בכל. והתוס' בנזיר שם, כתבו שמחלוקת הסוגיות היא, אם לאו של נזיר שוה בכל. וביאר האבני מילואים [תשובות כב] שהמחלוקת בין הסוגיות היא בשאלה מהי מהות הנזירות: האם הנזיר מתקדש בקדושת הנזירות [כמו כהן], ומכח קדושת נזירותו יש לו לנהוג בהלכות הנזירות, כמו שכהן חייב לנהוג בהלכות כהונה מכח קדושת הכהונה שלו. או שהנזירות מתבטאת בכך שהוא אוסר עצמו [בקבלת הנזירות] כמו שאוסר כצמו בכל קבלת נדר, בשתיית יין, ובשאר עניני נזירות. אם נאמר שנזירות היא ענין של קדושה כמו קדושת הכהן, הרי מצוות הנזיר אינן שוות בכל, כמו מצוות הכהן. אך אם נאמר שנזירות היא איסור שאוסר אדם עצמו ביין כמו בנדר, הרי נדר הוא דבר השוה בכל, וגם מצוות הנזיר נחשבות "שוה בכל".

תינח [נניח], שהגענו למציאת הוכחה, לשיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, הסבור שכל בגדים האמורים בתורה הם בגדים העשויים צמר ופשתים בלבד. אולם לרבנן [לשיטת חכמים] שאינם סבורים כן, מנא להו [מניין להם] שעשה דוחה את לא תעשה? שהרי, כפי שהוכחנו, לימוד זה שעשה של ציצית דוחה לא תעשה של כלאים תלוי בייתור, וייתור זה מתבסס על שיטת תנא דבי ר' ישמעאל.

ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם, נלמד הדבר] מ"ראשו" האמור בדין המצורע. דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר במצורע הנטהר מצרעתו: "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח" (ויקרא יד, ט) וכיון שנאמר כבר "כל שערו", "ראשו" מה תלמוד לומר, מה בא ללמדנו? ומסבירים: לפי שנאמר "לא תקפו פאת ראשכם" (שם יט, כז) שאסור לגלח את פאות הראש, ומהפסוק הזה שומע (למד) אני כי אף מצורע כן, שגם הוא בכלל איסור זה,

תלמוד לומר שפירש הכתוב "ראשו", ללמדנו שמצות תגלחת מצורע דוחה את לא תעשה של הקפת (גילוח) פאת הראש. ומעירים: וקא סבר האי תנא [וסבור תנא זה] כי הקפת כל הראש שמה הקפה. כי יש חכמים הסבורים שעובר משום הקפת פאת הראש רק כאשר משאיר חלק משערות הראש ומוריד את הפאות בלבד, אבל תנא זה סבור שאם מסיר את כל שערות הראש כולן, כמצורע המגלח כל שערו, אם הוריד גם את הפאות עובר משום לאו של הקפה, ומתגלחת מצורע למדנו איפוא שעשה דוחה את לא תעשה!

ומקשים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההוכחה הזו ולומר: מה ללאו (מצות לא תעשה) של הקפה שהוא מיוחד ואי אפשר ללמוד ממנו לשאר דברים, שכן הוא לאו שאין שוה בכל, שמצות לא תעשה זו של הקפה אינה חלה על הכל, שכן הנשים אינן בכלל איסור זה, ואין ללמוד איפוא ממה שנדחה לאו כזה, שגם לא תעשה החל על הכל יידחה על ידי מצות עשה!

אלא יש להציע דרך אחרת: אתיא [בא, נלמד] הדבר מייתור אחר, מ"זקנו". דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: "זקנו" שנאמר בתגלחת המצורע מה תלמוד לומר? הרי הוא כבר נכלל ב"כל שערו"? אלא, ההסבר הוא: לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" (שם כא, ה), ומפסוק זה שומע (למד) אני כי אף כהן מצורע בכלל כן, שאסור לו לגלח את זקנו — תלמוד לומר במצורע במפורש "זקנו".

אמנם, גם גילוח זקן לאו שאינו שווה בכל, כיון שאינו חל על הנשים, ואם לימוד זה מ"זקנו" אינו ענין ללאו שאין שוה בכל, שהרי כבר למדנו מ"ראשו" שלאו שאינו שוה בכל נדחה מפני מצות עשה, ואין צורך איפוא בלימוד נוסף, על כן יש להבין שהחזרה על מקרה מסויים זה באה להרחיב את הלימוד, ולכן תנהו ענין ללאו השוה בכל, שאף מצות לא תעשה השווה בכול נדחית על ידי מצות עשה.

את ההוכחה הזו דוחים: ואכתי איצטריך [ועדיין נצרך] "זקנו" להיאמר לגופו וללמד שהלאו של הקפת זקן הכהנים נדחה מפניו, ואין כאן ייתור שממנו אפשר ללמוד בדרך "אם אינו ענין", משום שיש בכתוב זה צד חידוש אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי שאני [שונים] כהנים, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך יש להחמיר בהם, ואם כן אפילו לאו שאין שוה בכל גם לא דחי [תדחה] מצות עשה, ולכן קא משמע לן דדחי [השמיע לנו שהיא דוחה]!

אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר באופן אחר, שאתיא [בא, נלמד] הכלל שעשה דוחה את לא תעשה מהלימוד מהמלה "ראשו" דהך תנא [של תנא זה] בדרך אחרת. דתניא [שכן שנינו בברייתא], על הכתוב במצורע "יגלח את כל שערו את ראשו... " (שם יד, ט): "ראשו" מה תלמוד לומר אחר שכבר נאמר "כל שערו"? ומסבירים: לפי שנאמר בנזיר "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה) שומע אני לכאורה שאף מצורע ונזיר בכלל כן, שנזיר שנצטרע אסור לו לגלח ראשו בטהרתו, על כן תלמוד לומר: "ראשו" ללמד שמצות עשה של גילוח מצורע דוחה את מצות לא תעשה של נזיר.

ודוחים: עדיין איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את ההוכחה, ולומר כך: גם האיסור בנזיר איננו איסור חמור כל כך, כי יש לטעון: מה לנזיר מצורע — שכן עצם נדר הנזיר ישנו בשאלה לחכם ויש בכך התרה לאיסורו, ומשיתיר לו החכם נדרו, תותר נזירותו, ואז יתבטל גם איסור התגלחת, וכיון שהלאו הזה איננו חמור כל כך, אין להביא ממנו הוכחה לכל איסורי התורה. ומוסיפים עוד, דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שהלאו בנזיר איננו חמור כלאוים אחרים — הא דקיימא לן [זה שמוחזק לנו] הכלל ההלכתי שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה יחד, ואם כן הרי היה לנו

ליגמר [ללמוד] מנזיר היפוכו של כלל זה, שהרי בנזיר יש גם מצות עשה של גידול שיער וגם מצות לא תעשה שלא לגלח את השיער. ולכאורה מצות עשה של גילוח מצורע דוחה את שתיהן! אלא, מנזיר מאי טעמא לא גמרינן [מה טעם אין אנו לומדים] הלכה כללית, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] את הראיה, ולומר שאין למדים מנזיר שכן ישנו בשאלה — הכי נמי [כך גם כן] לענייננו, ללמוד מכאן שעשה דוחה את לא תעשה בכלל, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] בטענה שכן ישנו בשאלה. ואם כן אין להביא ראיה מדין הנזיר.

אלא יש לחזור מן ההצעות הללו, ולומר כי לעולם נלמד הדבר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The Gemara comments: This works out well with regard to that which the school of Rabbi Yishmael taught, that all garments mentioned in the Torah are composed of linen or wool. However, according to the opinion of the Rabbis, who do not accept this opinion, from where do they derive the principle that a positive mitzva overrides a prohibition? As stated previously, the conclusion that the positive mitzva to place fringes on a garment overrides the prohibition against mixing linen and wool is derived from a free expression in a biblical verse; however, the expression is free for interpretation only in the opinion of the tanna from the school of Rabbi Yishmael.

The Gemara responds: They derive it from the verse mentioned with regard to the halakhot of the purification of a leper from his leprosy [tzara’at]: “And it shall be on the seventh day, that he shall shave all his hair off his head and his beard and his eyebrows, even all his hair he shall shave off” (Leviticus 14:9). As it is taught in a baraita: Since it states “all his hair,” what is the meaning when the verse states “his head”? The baraita explains that as it is stated: “You shall not round the corners of your heads” (Leviticus 19:27), i.e., it is prohibited to shave the corners of the head, I would derive that even a leper is included in this prohibition.

Therefore, the verse states explicitly: “His head,” to teach that the mitzva that a leper must shave overrides the prohibition against rounding the corners of one’s head by shaving. The Gemara adds: And this tanna holds that the shaving of the entire head is considered rounding. Some Sages maintain that one violates the prohibition against rounding the corners of his head only when he leaves some hair intact and removes the corners alone. Conversely, this tanna holds that even when one removes all of the hair on the head, as a leper does when he performs his ritual shaving, as this act includes the corners, he thereby transgresses the prohibition against rounding the corners. This demonstrates that a positive mitzva overrides a prohibition.

The Gemara raises an objection against that claim. This proof can be refuted: What about the fact that the prohibition against rounding is specific in that this prohibition is not equally applicable for all, as it does not apply to women, and therefore other cases cannot be derived from it? One cannot learn from this halakha that a positive mitzva that applies only to some people overrides even a prohibition that applies equally to all people.

Rather, the Gemara provides an alternative suggestion: The principle that a positive mitzva overrides a prohibition is derived from the superfluous phrase: “His beard” (Leviticus 14:9). As it is taught in a different baraita: What is the meaning when the verse states: “His beard”? After all, a beard is already included in the phrase: “All his hair.” The baraita answers: As it is stated with regard to priests: “Neither shall they shave off the corners of their beard” (Leviticus 21:5), I would derive that even a leper who is a priest is included in this prohibition against shaving his beard. Therefore, the verse states “his beard” in the case of a leper.

However, the shaving of one’s beard is also a prohibition that is not equally applicable for all, as it does not apply to women. Therefore, it is necessary to develop this argument further. And if this derivation from the term “his beard” is not referring to the matter of a prohibition that is not equally applicable for all, as the principle that a positive mitzva overrides a prohibition that does not apply equally for all has already been derived from the phrase “his head,” then the repetition of this specific scenario must serve to expand upon the teaching. Consequently, refer it to the matter of a prohibition that is equally applicable for all, i.e., that a positive mitzva that is not equally applicable for all overrides even prohibitions that apply equally to all people.

The Gemara rejects this proof: Still, it is necessary for the verse to state: “His beard.” This phrase is not in fact superfluous at all, as it has a novelty: It could enter your mind to say that priests are different; since the verse includes for them additional mitzvot it is appropriate to be more stringent with them, and therefore one might think that a positive mitzva should not even override a prohibition that is not equally applicable for all. Consequently, the verse states: “His beard,” and it thereby teaches us that even with regard to priests a positive mitzva overrides a prohibition that is not equally applicable for all. This means that the principle that a positive mitzva overrides even a prohibition that is equally applicable for all cannot be derived from here.

§ Rather, the Gemara rejects this line of reasoning in favor of an alternative answer. The principle that a positive mitzva overrides a prohibition is derived from a different interpretation of the phrase “his head,” cited by this tanna. As it is taught in a baraita with regard to the verse: “He shall shave all his hair off his head” (Leviticus 14:9); what is the meaning when the verse states: “His head”? The baraita explains: As it is stated with regard to a nazirite: “No razor shall come upon his head” (Numbers 6:5), I would derive that even a leper who is a nazirite is prohibited from shaving his head upon purification. Therefore, the verse states: “His head.” This teaches that the positive mitzva for a leper to shave overrides the prohibition of a nazirite.

The Gemara responds that this proof can be refuted as well: What about the fact that the prohibition of a nazirite is not especially severe, as a leprous nazirite can request to have his nazirite vow dissolved by a Sage? Since he can nullify the prohibition against shaving, this prohibition is evidently not very severe, and therefore one cannot prove anything with regard to all of the prohibitions of the Torah from this case. The Gemara adds: As, if you do not say this, that the prohibitions of a nazirite are not as severe as other prohibitions, that halakhic ruling that we maintain that a positive mitzva does not override both a prohibition and a positive mitzva would be negated.

The Gemara explains the previous claim: Let us derive the opposite of this principle from the case of a nazirite, as in this case the positive mitzva for a leper to shave apparently overrides both the positive mitzva for a nazirite to grow hair and the prohibition against shaving. Rather, what is the reason that we do not derive this principle from the case of a nazirite? The reason is that there is room to refute this proof in the aforementioned manner: One cannot learn from a nazirite, as a leprous nazirite can request to have his nazirite vow dissolved. So too, there is room to refute the proof from the halakha of a nazirite that a positive mitzva overrides a prohibition, as he can request to have his vow dissolved.

§ If so, no proof can be brought from the case of a nazirite. Rather, the Gemara offers a different explanation: Actually,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא אתיא מראשו דהך תנא. פירוש וסבירא ליה להאי תנא הקפת בל הראש שמה הקפה ולא איצטרך קרא אלא לנזיר ותנא קמא נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי ישמעאל דכוותיה סבירא ליה בבגדים שנאמרו בתורה סתם והא דכתב רחמנא הכא ראשו מילתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב לה. אי נמי לאשמועינן ממילא דאיכא איסורא בראשו טפי משאר הגוף דהקפת כל הראש שמה הקפה.

אלא לרבנן דפליג עליה דתנא דברי רבי ישמעאל מנא להו. פירוש, לרבנן דפליגי עליה דתנא דבי ר' ישמעאל, אי לא דרשי סמוכין בכל התורה כולה כר' יהודה. אבל רבנן דר' יהודה דדרשי אפילו בכל התורה אף על גב דלא מוכח ולא מופנה, הכא נמי מסמיכות דלא תלבש שעטנז לגדילים תעשה לך נפיק להו. אי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן דר' יהודה קאמר, משום דלכולי עלמא אין עושין בנין אב ללמד על כל התורה אלא אם כן מופנה וכדכתבינן לעיל.

לרבנן מנא להו. איכא למידק אימא לרבנן לעולם מגדילים ומשום דמוכח, דהא ודאי משמע לעיל (יבמות ד, ב) שבין דמוכח ולא מופנה בין במופנה ולא מוכח דריש ר' יהודה סמוכין כדאמרינן לעיל (שם) איבעית אימא משום דמוכח ואיבעית אימא משום דמופנה, אלמא בחד מנייהו סגי. ועד כאן לא אקשי לעיל (שם) והא מצרך צריכי ושקלינן וטרינן וטרחינן לאפנויי אלא משום דאמרינן מופנה הוא. אבל מכל מקום כשתמצא לומר דלא מופנה לימא דטעמיה דר' יהודה משום דמוכח הוא, ואכתי אמאי קא שביק גדילים ומהדר בתר ראשו, והא נמי דאקשינן לעיל (יבמות ד, ב) ולתנא דברי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא לאו הכי הוה אמינא כלאים בציצית אסור, לאו ממופנה בלבד פריך, אלא הכי קאמר, ולתנא דבי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים בין לכשתמצא לומר משום דמופנה בין לכשתמצא לומר משום דמוכח, הא לאו הכי לא דחי, הא ממקומו הוא מוכרע בפרשת ציצית ממש. ויש לומר דהא דאמרינן איבעית אימא משום דמוכח איבעית אימא משום דמופנה, לאו למימרא דבכל חד מנייהו קא דריש ר' יהודה סמוכין, אלא כמסתפק בטעמיה דר' יהודה קאמר, דילמא טעמיה דר' יהודה או משום דמוכח ואף על גב דלא מופנה, ואי בעית אימא טעמיה דר' יהודה משום דמופנה דוקא אבל מוכח לא מעלה ולא מוריד והלכך כשתמצא לומר משום דמופנה דוקא מנא ליה כנ"ל.

וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה. כלומר, והיינו דאצטריך קרא למשריה הכא. ולית ליה להאי תנא דרשא דגדילים, דאלו סבירא ליה לא היה צריך קרא ראשו למשרי הקפת הראש במקום גלוח מצורע.

שאני כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות וכו'. איכא למידק טובא אמאי לא שני ליה קושטא דמילתא, דזקנו דכהן אצטריך לאשמועינן דאתי עשה דגילוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן, דהא בעלמא לא דחי וכדאיתא בנזיר פ' שני נזירים (נזיר נח, א) דבכהן עשה ולא תעשה איכא, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כא, ו) ולא תעשה דפאת זקנם לא יגלחו. ועוד דהוא ליה לאצרוכי זקנו לגלוח בתער כדמצריך ליה בנזיר פרק שלשה מינין (נזיר מא, א) דגרסינן התם ולמה לי למכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו צריכי דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה, להכי כתב ראשו, ואי כתב ראשו ולא כתב זקנו הוה אמינא משמע תרתי, משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומשמע דהקפת כל הראש שמה הקפה, ואכתי דבתער מנא לן, להכי כתב רחמנא זקנו. פירוש דמראשו לא חזינן דגלוח מצורע בתער, דבמספרים נמי איכא דחייה בהקפה, אבל מזקנו שמעינן ליה, משום שאין השחתת זקן אלא בתער כדאיתא התם. ואיכא למימר דהכא לא הוה ידע טעמא דתנא ולא הוה רמי אנפשיה דמשום דאתי עשה דגלוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן קא מוקי ליה בזקן דכהן, אלא דאכתי קשיא לי לסברתיה דמאן דאמר אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל, במאי תלי טעמא דתנא דשביק זקנו דישראל ונקיט זקן דכהן כיון דלדעתיה ליכא חדוש טפי בזקן דכהן מבזקן דישראל, (או) הוה ליה לתנא למימר זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר בישראל ולא תשחית את פאת זקנך וכו', ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל. ויש לומר דמאן דבעי למילף הכא מיניה הוא סלקא דעתיה משום דריבה הכתוב מצות יתירות בכהן הוא דאוקמיה תנא בזקן דכהן ושבקיה לזקן דישראל, ומכל מקום היה סבור דתנא משום חדוש כל דהו ניחא ליה למדרשיה בכהן ולא בישראל אבל מכל מקום אפילו לכשתמצא לומר דלזקן דכהן אתא, אינו סברא שהוצרך הכתוב לכתוב זקנו משום חדוש מועט כזה, דכולה מילתא מראשו דישראל שמעינן לה, אלא עיקר טעמא דאיצטריך קרא למכתב זקנו כלל אינו אלא ללמד אעלמא במדה זו שאם אינו ענין כנ"ל.

לנזיר שכן ישנו בשאלה. איכא למידק תיתי מכהן ונזיר מצורע. ובפרק שני נזירים (נזיר נח, ב) דאמרינן כהן מנזיר לא יליף שכן ישנן בשאלה, נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל בעלמא לא ילפינן כדאמרן, איכא לאקשויי נמי ניליף בעלמא מתרוייהו, ומיהו לגירסת קצת הספרים דגרסי התם, בנזיר בעלמא לא ילפינן כדאמר מר מקל אדם כל גופו בתער, לק"מ, דהכי קאמר בעלמא לא ילפינן ואפילו מתרוייהו מפני ששניהם הותרו מכללן, דאמר מר מקל אדם ואפילו כהן ואפילו נזיר מצורע מקל כל גופו בתער, כלומר במספרים כעין תער כדאיתא התם, אבל לגירסת הספרים דעבדי לה מימרא באפי נפשה דגרסי הכי אמר רב מקל אדם כל גופו בתער קשיא. ומיהו נראה לי דאפילו לההיא גירסא לא קשיא, דמכל מקום משום דקושטא דמלתא הכין דמקל אדם כל גופו בתער כדרב והותרו מכלל, משום הכי לא ילפינן מתרווייהו, ואינהו הוו ידעי לה להא דרב. והא דאמרינן התם בעלמא לא ילפינן כדאמר, הכי קאמר, בעלמא לא ילפינן מחדא כדאמרן, אבל מתרוייהו משום דרב היא. ויש מתרצים (תוס' נזיר שם ד"ה הר"ף) דמתרוייהו לא ילפינן משום דאיכא למפרך מה לכהן ונזיר מצורע שכן גדול שלום הבית וכמאן דאמר (מו"ק ז, ב) דמצורע בימי ספירו אסור בתשמיש המטה, וכדאמרינן (חולין קמא, א) בשלוח הקן כגון שנטלה על מנת לשלחה דלאו ליכא עשה היא דאיכא מהו דתימא הואיל ואמר מר גדול שלום הבית וכו'. ואכתי איכא למידק נגמר מכהן מצורע בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל, ואנן בעלמא קיימא לן דלא דחי, דלקמן בפרק כיצד (יבמות כ, א) גבי אלמנה לכהן גדול דתניא דחולצת ולא מתיבמת פרכינן בגמרא בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלמא פשיטא להו דלא דחי אפילו עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל כאלמנה שאינו שוה בכל אלא בכהן גדול בלבד. ועוד דלגבי הא דתניא יכול אמר לו אביו היטמא כו', פרכינן במציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא לב, א) טעמא דכתיב קרא הא לאו הכי הוה אמינא דציית ליה ואמאי עשה ולא תעשה הוא, ואף על גב דלאו דטומאה אינו שוה בכל. ומיהו מהא ליכא ראיה כל כך, דאיכא למדחי דמאל תחזיר קא מקשה, דהוי לאו השוה בכל. ואף על פי שאינה בזקן ואינו לפי כבודו (שם ל, א), מכל מקום בכהנים לוים וישראלים נוהג. אבל מאידך דאלמנה קשיא. ויש לומר בהא נמי דמכהן מצורע לא ילפינן בעלמא כלל, דדלמא שאני התם משום דגדול שלום הבית.

תינח לתנא דבי ר' ישמעאל לרבנן מנא להו פירוש לרבנן דסברי דכל בגד כל שאר מיני' משמע האי צמר ופשתים לאו מופנה דהא אצטריך למעוטי כלאי' משאר מיני' ויליף שעטנז דהעלאה משעטנז דלבישה דסתום מן המופנה וא"כ מנ"ל יתורא דאתי עשה ודחי לא תעשה וא"ת וכי ליכא מופנה הא איכא מוכח וי"ל דקושיי' למאי דאמרי' אי משום דמופנה וי"מ עוד דכי אמרי' לעיל אי בעית אימא משום דמופנה דוקא ומוכח לא מעלה ולא מוריד ואינו מחוור וקושיין השתא אפי' לרבנן דפליגי אפי' לר' יהודה דלא בעי בעלמא מופנה דלא מוכח דבמינים דהוי בנין אב מופנה או מוכח כדפי' רש"י ז"ל:

נפקא ליה מראשו דתניא וכו' יש גורסי' דהשתא נמי אאידך ראש דלקמן למדרשי בנזיר בלאו השוה בכל ודוק וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה ופי' והיינו דאיכא איסורא דלא תקיפו ואצטריך ראשו למשרייה במצותו ואכתי אצטריך סד"א כהני' הואיל וריבה בהם הכתוב מצוות יתירות קמ"ל ולמאי דס"ד מעיקרא דאין הפרש בין כהני' לישראל בזה אמאי נקט תנא ופאת זקנם לא יגלחו ולא נקט לא תשחית את פאת זקנך דכתיב בישראל וכדנקט קרא דישראל וי"ל דאנן ס"ד דרבותא איכא קצת דדחי אפי' לאו דכהני ומיהו לאו רבותא כולי האי דלאצטריך להו קרא ולא יליף מדישראל דראשו' תו ק"ל נפרוך דאצטריך לכהנים גופייהו משום דאית בהו עשה ולא תעשה דהיינו עשה דקדושי' תהיו לאלהיכם וכדאי' במס' נזיר וי"ל דהכא לא חשיב רבותא דמאי טעמא אמרי' בעלמא שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה משום דאמרי' מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה אבל הכא הא אלים דעשה במצותו שוה בכל ואית ביה שלום הבית ולהכי הוה סלקא דעתין דלדחי אפי' עשה ולא תעשה שאינן שוים בכל וכדאמרי' בבבא מציעא גבי כבוד אב ואם דמשום דהוקש כבוד אב לכבוד המקום הוה סלקא דעתין דדחי עשה ולא תעשה:

אלא אתיא מראשו דהך תנא פרש"י דהני ראשו אחרים דכ' במצותו פי' לפי' דאי לא מהיכא תיתי ליה לתנא למדרשיה בנזיר מידי נזיר כתיב הכא אלא ודאי משום דמהאי מראשו וזקנו נפקי ישראל וכהן אייתר הא לנזיר והיינו דאצטריך כלהו:

ותני חדא תני להו שומע אני אף נזיר מצורע כן תלמוד לומ' בראשו פי' רש"י דאע"ג דהאי לאו שאינו שוה בכל הוא כיון דאם אינו ענין לכך תנהו ענין ללאו השוה בכל ולא דק בה מרן דודאי לאו דבנזיר שוה בכל הוא כיון שנוהג בין בכהני' בין בישראל בין באנשים אעפ"י שאינו נוהג אלא בנזיר אין בכך כלום ותדע דאי לא הוה מפרש לה תלמודא כדפירש"י לעיל:

מה לנזיר מצורע שכן בשאלה פי' דלאו שלו קל לידחות וא"ת וניתי מכהן ומנזיר מיבעיא וי"ל דשאני גלוח דמצורע שכן גדול שלום הבית דמצור' אסור בתשמיש המטה וכדאמ' דכוותא בפ' שלוח הקן דאי לא תימא הכי כלומר דאי אמרת דהאי לאו פרכא היא שאין חכם נזקק להתיר נדר של מצוה אלא לצורך דברי גדול או דבר מצוה או פקוח נפש:

ה"נ איכא לפרוך מה לנזיר פי' ואנן מעיקרא הוה ס"ד דכיון דנזיר איכא עשה ולא תעשה אע"ג דאפשר בשאלה עדיפי תרוייהו בלא תעשה גרידא בעלמא דלא אפשר בשאלה הילכך גמרינן מיניה ללא תעשה גרידא אבל לא גמרינן ללא תעשה ועשה ותלמודא מהדר דכי היכי דלא גמרינן לחדא:

אלא לרבנן מנא להו. אית דגרסי אלא כי אצטריך קרא לכדרבא כלומר לעולם כדקאמרת דצמר ופשתים לא צריך א) דועשו להם ציצית חזי מיניה כלאים וכי אצטריך צמר ופשתים לכדרבא אצטריך וכו' דצמר ופשתים פוטרים וכו' וקא מקשי ליה היכי מצי למימר דסמוכין אתו לכדרבא דהא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא וקא משני כדוקייא דרבא והשתא קאמר כאידך גיסא דלא כדקאמרינן מעיקרא דסמוכין לכדרבא אתו דהא לא מצינן למימר אלא דלעולם סמוכין ב) דלא מצי למשרי כלאים מועשו להם ציצית משום דאנא דייקנא כדרבא דדריש הכנף מין כנף וכו' אבל כלאים לא חזי מש"ה אצטריכו סמוכין דצמר ופשתים דכלאים שרי בציצית וא"ת אי לאו סמוכין הכנף למין כנף לא צריך דפשיטא דכלאים בציצית אסור דמסברא אין עשה דוחה ל"ת וכיון שכן דוקיא דרבא לא צריך קרא וי"ל דה"ק סד"א כדוקיא דרבא דבעינן מין כנף כלומר צמר לצמר הוא דצבעיה בתכלת אבל לפשתים בעינן נמי ציצית לבן של פשתים ודלא יהא צבוע למראה אחר דמין כנף לגמרי בעינן קמ"ל סמוכין ולא דרשינן הכנף דודאי אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל כיון דלא מחייב בציצית אלא בגד של צמר ופשתים ודאי אין לן למימר דלא דריש הכנף. והראב"ד גריס כהך גי' בתרא והגיה בספרו כך וזהו לשונו פי' לתנא דבי ר' ישמעאל האי צמר ופשתים לאו למישרא כלאים בציצית אתא דלא צריך אלא לאפוקי מדרבא דמרבה שאר מינים קמ"ל צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא. ואקשינן והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא כלומר רבא גופיה דמרבה שאר מינים מהכא מייתי להו משום דכתיב הכנף ולתנא דבי ר' ישמעאל כיון דאמר כל בגדים אינן אלא צמר ופשתים הכנף גופיה אינו אלא צמר ופשתים א"כ צמר ופשתים למעוטי שאר מינין לא צריך ע"כ. ומשמע נמי לדידיה דכי קאמר אלא סד"א כדוקייא דרבא מתפרש ג) כדפרשי ליה אנן דלעיל הדר. וקי"ל כר' ישמעאל דמן התורה לא מחייב בציצית אלא של צמר ופשתים ושאר מינים אינם חייבין אלא מדרבנן ומהכא משמע ד) מ"ש הרי"ף ז"ל שיכול אדם לעשות ציצית מפשתים דקאמר הכא כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. וא"ת מה קא בעי לרבנן מנא להו לימא דשמא רבנן יסברו דדרשינן סמוכין אף היכא דלא מוכח ולא מופנה. וי"ל דקא בעי הכא לר' יהודה דלא דרש סמוכין במשנה תורה אלא היכא דמוכח או מופנה אי ס"ל כרבנן מנא ליה וניחא שפיר:

מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל הנשים תאמר באחות אשה שהיא חייבת כמו האיש דכתיב ונכרתו הנפשות העושות תרי משמע. ותימה דמשמע הכא דלהך תנא דמוקים ראשו למצורע [גרידא] לא יליף עשה דוחה ל"ת מהקפה משום שאינו שוה בכל ותימה דאמרינן בפ' שני נזירים לימא הקפת הראש תנאי היא דת"ר ראשו מה ת"ל כו' יכול אף מצורע כן ת"ל ראשו. ותניא אידך ראשו מה תלמוד וכו' יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל וכו' מאי לאו תנאי היא דמר סבר הקפת כל הראש שמה הקפה כו' עד דמסיק דכ"ע הקפת כל הראש שמה הקפה ומקשה מאן דמוקים לקרא למדחי לאו תעשה ועשה לאו גרידא מנא ליה. דא"ל נימא מכ"ש דאיכא למפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ומשני יליף מגדילים ומשמע אבל למאן דמוקים לקרא למדחי לאו גרידא דהיינו הך דמוקים ראשו למצורע לחוד לא קשה לתלמודא מנא ליה דדחי לאו גרידא דיליף ליה מהכא וא"כ קשה דהכא משמע דלא ילפינן מיניה משום שאינו שוה בכל. וי"ל דודאי לע ולם הך תנא דראשו למצורע צ"ל דיליף עשה דחי לאו גרידא מהכא ומגדילים דאי מגדילים לחוד ה"א כדרבא דלעיל להכי אצטריך ראשו דמצורע ואי מראשו דמצורע הוה פרכינן ליה מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל. אבל כיון דחזינן לאו שאינו שוה דדחי מהקפה מעתה יש לנו לומר דגם בשוה בכל דחי מגדילים ולא נדרוש גדילים לכדרבא והתם קאמר למאי דמוקים לקרא למדחי לא תעשה ועשה דהיינו אידך תנא דלקמן דמוקים ראשו לנזיר מצורע לאו גרידא מנא ליה יליף מגדילים לחוד:

בד"ה לרבנן מנא להו כו' ואר"י דהיינו ההיא ברייתא כו' דמחייב מדאורייתא כו' עכ"ל יש לדקדק אע"ג דלית לה לההיא ברייתא דשאר מינין חייבין מדאורייתא מ"מ איכא למימר דאית להו בנין אב דאף כל כו' וא"כ הוה ליה צמר ופשתים גבי כלאים מופנה לסמוכין אלא דגבי ציצית לית להו דרשא דאף כל משום דהכנף מין כנף רבויא הוא ומפקא ליה מהאי בנין אב דאף כל כו' דכמו כן ניחא לרבא דאית ליה אף כל לגבי שרצים ולית ליה דרשא דאף כל לגבי ציצית משום דהכנף רבויא הוא וי"ל דאף אם נדרוש אף כל כו' גבי כלאים וצמר ופשתים מופנה הוא לסמיכות מ"מ נימא לכדרבא לחוד קאתא למדרש סמוכים דצמר ופשתים פוטרים אף שלא במינן ומנלן דאתא למשרי כלאים וכך הקשו התוס' לקמן במסקנא דשעטנז מופנה הוא ותירצו שם דהכי משמע סמיכות מופנה דשעטנז לא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך מהם (א) אבל השתא דלא מופנה שעטנז אלא צמר ופשתים אכתי אית לן למימר הכי דלא אתא קרא דסמיכות למשרי כלאים אלא לכדרבא לחוד דצמר ופשתים פוטרים בשאר מינין וק"ל:

בד"ה מה ללאו דהקפה כו' אבל סוגיא דשמעתין סברי דמזקנו לא הוה מוקמינן בכהנים אי לאו דכתיב ראשו כו' עכ"ל פירוש למאי דדחי ליה הכא וקאמר דסד"א שאני כהנים כו' סבירא ליה הכא דאצטריך ראשו לגלויי אזקנו דמיירי בכהנים ומיהו למאי דקאמר בשמעתין דאתיא ראשו לנזיר ע"כ הא דמוקים זקנו לכהן סבירא ליה דזקנו משמע בין כהן בין ישראל וכההיא סוגיא דנזיר ובזה יתיישב דהמתרץ נמי דבעי לאוכוחי מההיא דזקנו דאם אינו ענין כו' ולא ידע אכתי דאצטריך קרא לכהנים הואיל וריבה או משום דה"ל ל"ת ועשה כמ"ש התוס' וא"כ אמאי לא תקשי ליה אמאי מוקי ליה תנא דברייתא לקרא דזקנו לכהנים טפי מישראל דאיכא למימר דהאי המתרץ נמי ידע דאיכא ל"ת ועשה בכהנים אלא דסבירא ליה כההיא סוגיא דנזיר דזקנו משמע נמי כהן וא"כ לא אצטריך ראשו ללאו שאינו שוה בכל ואם אינו ענין כו' והמדחה השיב לו דסד"א כהנים שאני כו' ולא הוה מוקמינן קרא לכהנים אלא לישראל ואצטריך ראשו לגלויי אזקנו דמיירי בכהנים וכמ"ש התוס' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ראשו מת"ל בראשו דמצורע נמי קאי כו' ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אא"ע כו' עכ"ל תימה לפי' דבפ"ב דנזיר אמרינן בהדיא דלאו דנזיר שוה בכל הוא והתוס' הביאו זה בשמעתין ומהרש"ל כתב דהא דאמרינן דלאו דנזיר שוה בכל הוא נגד לאו דכהנים אבל חשיב אינו שוה בכל נגד שאר לאוין וכה"ג כתב מהר"י סמיג"ה באריכות בזה בספר פורת יוסף ואין כל זה מספיק דאכתי קשיא מנלן למימר תנהו ענין ללאו השוה בכל גמור כיון דאצטריך האי לאו דנזיר לגופיה דכיון דשוה בכל הוא גבי לאו דכהנים לא נפקא ליה לאו דנזיר מלאו דכהנים גם אמאי פרש"י כך בפשיטות דמקרי לאו דנזיר אינו שוה בכל כיון דסוגיא דנזיר קרי ליה שוה בכל ועוד כיון דנשים איתנהו בנזיר אמאי אינו שוה בכל הוא טפי מלאו דהקפה וראיתי בספרים מדויקים שמחקו כל זה מפרש"י ואיזה תלמיד טועה כתבו:

גמרא [ואכתי איצטריך כו'. הא ודאי דצ"ל דהתרצן דמייתי ברייתא דזקנו ס"ל דסתם זקנו משמע בין ישראל בין כהנים דאל"כ קשה מנ"ל לברייתא דאיירי בכהן דלמא דוקא בישראל ובאם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דהא מראשו ילפינן תנהו ללאו השוה בכל אלא ודאי דס"ל דמשמעות לשון זקנו איירי גם בכהן ולפי זה איני מבין האריכות דברי' בחדושי הלכות שמפרש כוונת התרצן והמקשן גם לפי דבריו מוציא מפשוטו קושית המקשן ואכתי איצטריך וכו' דלפי פשוטו איצטריך זקנו לגופיה דה"א שאני כהנים ממילא אין כאן לימוד באם אינו ענין ולפי דבריו משמע שהקושיא היא דאיצטריך ראשו דאי לאו ראשו לא הוי מוקמי זקנו אכהנים ודו"ק]:

תד"ה מה כו' א"נ סוגיא דהכא סברה דאיצטריך ראשו לאשמעי' דהקפת כל הראש כו' עכ"ל האי תירוצא מוכרח הוא גם לפי אמת דמכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת יליף וא"כ קשה למה לי ראשו דליכא למימר לגלויי אזקנו דאיירי בכהן דהא ע"כ זקנו איירי בכהן דאל"כ ל"ל דמישראל לא איצטריך דמכלאים בציצית שמעינן ליה אלא ע"כ דמראשו דשמעינן דהקפת כל הראש שמיה הקפה ודו"ק:

תד"ה ואכתי איצטריך כו'. גבי והתעלמת כו' פשיטא דאין עשה דוחה ל"ת כו' עכ"ל לכאורה דהוה עשה ול"ת דמוכח מההיא דלקמן דמייתי אל תחזיר אבידה ועי' בפרש"י לתרץ שם ועוד נראה קרא והתעלמת דכתיב גבי הקם תקים וגו' דלא הוה רק עשה פריך ודו"ק:

בד"ה שכן ישנו בשאלה כו'. אבל קשיא נילף מכהן ונזיר ומילה כו'. ונראה דהוו כמו ב' כתובים כו' דממילה וחד כו'. עכ"ל ר"ל ממילה וכהן אבל ממילה ונזיר ליכא למילף כאן דאיכא למפרך מה לכהן הואיל וריבה ביה מצות יתירות כדפריך בגמרא וק"ק לפי סוגיא דשמעתין לתנא דמוקי ראשו לישראל וזקנו לכהן וליכא קרא בנזיר ניליף כולה ממילה וכהן דליכא השתא חד דלא איצטריך ויש ליישב ודו"ק:

גמ' נפקא ליה מראשו דתניא וכו' עד ת"ל ראשו ופרש"י אלמא אתי עשה ודחי ל"ת ואע"ג דלאו דאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל ובעיני הדברים אלה א"א ליישבם ואיזה תלמיד טועה כתבן דא"כ דבאם אינו ענין יליף לה א"כ מה פריך בתר הכי איכא למיפרך מה לנזיר ומצורע שכן ישנו בשאלה וכו' ומאי שייך פירכא אאם אינו ענין דהא ע"כ לא כתבי רחמנא אלא למילף מניה בכל התורה דהא לגופיה לא אצטריך וק"ל וא"ת ואם הא ליתא ולא יליף לה באם אינו ענין א"כ תקשה לן מה מצי למילף מנזיר הא איכא למפרך מה לנזיר שאינו שוה בכל י"ל דס"ל לגמרא דנזיר מקרי שוה בכל דהא נזירות שייך בכל ודברי ספר ח"ש אינם מובנים לי:

תוס' ד"ה מה ללאו דהקפה וכו' ופרכא גמורה היא דאל"כ נילף מזקנו דלדחי ל"ת ועשה. פי' דגבי כהן אשכחן נמי עשה ול"ת ל"ת פאת זקנם לא יגלחו עשה קדושים יהיו וד"ה ואם אינו ענין אינו דבור בפני עצמו אלא שייך לדבור שלפניו:

רש"י בד"ה ת"ל ראשו כו' שוה בכל הוא כו'. נ"ב הקשה לי אחד מן המשכילים בדרך על מה שפרש"י פה שנזיר אינו שוה בכל ובפ' שני נזירים משמע בהדיא שלאו דנזיר שוה בכל וליכא למיפרך בנזיר אלא מה שישנה בשאלה וכמו שהביא התוס' כאן ובחפזי אמרתי טעות סופר הוא דבלאו הכי קשה לפירושו א"כ נילף מתנא דידן דמוקי ראשו בלאו דלא תקיפו באם אינו ענין דנפקא לן מזקנך ומה לנו לאידך תנא ובבואי לישוב אמרתי עם הספר דודאי דברי רש"י כנים ואמיתים הם כי לא נאמר לשם להדיא דנזיר שוה בכל אלא שהוא שוה בכל נגד לאו דכהנים ומכהן לא אתי אבל לעולם חשוב אינו שוה בכל נגד שאר לאוין וזו היא סברא ברורה ואינה צריכה רבה ועוד משום הכי פרש"י לשם דשוה בכל לפי שקשה לשם נילף מתרוייהו במה הצד כמו שהקשו התוס' ע"כ תפס רש"י נמי סברא זו דהשתא לא קשה מידי דאיכא למיפרך מה לתרוייהו שכן שוין בכל ומה שאמרתי בלבי שקשה לפי דברי רש"י א"כ נילף מראשו דתנא דידן דמוקי בלא תקיפו באם אינו ענין דזקנך לא קשה מידי דס"ל לרש"י כמו שפירשו תוס' באידך שנויא דסוגיא דהכא ס"ל דאצטריך ראשו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמיה הקפה לכן בעינן לאידך תנא דמוקי ראשו בנזיר נראה לי. (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה שכן ישנן כו' ובפרק ב' נזירים בתר דקאמר כו' דאיכא למיפרך כדאמרן פירש מה כו' כצ"ל. ונ"ב ולשם פירש ר"י משום דאיכא למיפרך מה לעשה דמצורע דאיכא ביה שלום בית וכי האי גוונא איתא בפ' שלוח הקן ע"ש:

רש"י ד"ה ת"ל זקנו. ואע"ג דהאי נמי כו' עד סופו. מה שנדפס בגליון בס"א ל"ג טעות הוא בכאן וצריך להציגו להלן בד"ה ת"ל ראשו ועי' מהרש"א:

תד"ה לרבנן. עי' מהרש"א ונראה שנעלם מכ"ת דברי התוס' ביומא (עא ב) ד"ה ואימא דהכריחו דע"כ תנא דבר"י ל"ל דרשה דהכנף והיינו אליבא דרנב"י בשבת (כז א) (ולזה כוונו ג"כ בסוגיין לעיל ד"ה והא תנא וד"ה ואפי') והוא משפט מתהפך דמאן דדריש הכנף ע"כ ל"ל דתנא דבר"י:

תד"ה מה. ומראשו משמע להאי תנא כו'. כ"נ דצ"ל:

בסה"ד ואיצטריך ראשו לגלויי כו' ודחי ל"ת ועשה ולא מצי כו'. כצ"ל:

גמ' שכן ישנו בשאלה. עי' טורי אבן ר"ה דף כח ע"ב ד"ה עובר:

תוס' ד"ה ואכתי איצטריך וכו' ואר"י דלא דמי. עי' מכות דף טו ע"א תד"ה אם כהן:

תינח לתנא דבי רבי ישמעאל. דאייתור ליה צמר ופשתים אלא לרבנן דלית להו כל בגדים צמר ופשתים והא צמר ופשתים לא מייתר מנא להו דאתי עשה ודוחה לא תעשה: ראשו מה ת''ל. במצורע כתיב יגלח את כל שערו הרי ראשו בכלל למה לי דכתיב ראשו: וקסבר האי תנא. דאיצטריך ליה ראשו לדחות לאו דלא תקיפו דהקפת כל הראש שמה הקפה ולא אמרינן פאת כתב רחמנא הלכך אי לאו דרבי קרא ה''א לא ליקוף אלמא אשמעינן קרא דאתי עשה ודחי לא תעשה ומהכא נפקא הלכך איצטריך עליה למיסר ערוה לייבום דלא תימא אתי עשה דייבום ודחי לאו דאחות אשה: שאין שוה בכל. דנשים אינן בלאו דהקפה בפ''ק דקידושין (דף לה:) תאמר בלאו דאחות אשה שכשם שהוא מוזהר עליה כך היא מוזהרת עליו דכתיב הנפשות העושות (ויקרא יח) שניהם במשמע: ופאת זקנם. בכהנים כתיב: תלמוד לומר זקנו. לרבות זקן כהן מצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה (ואע''ג דהאי נמי לאו שאין שוה בכל ילפינן מיניה דכל לא תעשה נמי דחי דאם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דאתי עשה ודחי ליה דהא נפקא לן מראשו תנהו ענין כו'): ואכתי איצטריך. לגופיה לאשמועינן דלאו דפאת זקן כהנים מידחי דלא נפקא לן מראשו ואע''ג דאין שוה בכל הוא דסד''א שאני לאוי דכהנים דחמירי שריבה בהן הכתוב מצות רבות אכתי לאו השוה בכל מנלן דדחי: ראשו מה ת''ל. בראשו דמצורע נמי קאי: ת''ל ראשו. אלמא אתי עשה ודחי ל''ת ואע''ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל: מנזיר. בנזיר עשה ולא תעשה איכא תער לא יעבור על ראשו קדוש יהיה גדל פרע: שכן ישנו בשאלה. לשאול לחכם ויתיר לו הלכך אתי עשה ודחי ליה:

של פשתים נמי פוטר הצמר על מגו דמגו דלבן של צמר פוטר בפשתים לבן של פשתים נמי פוטר בצמר ודוקא במקום תכלת אבל במקום שאין תכלת אסור כיון. דלא כשר במינו דהא במנחות (דף מ.) אסר סדין בציצית משום קלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן ומשני משום דאפשר במינן כדר''ל: לרבנן מנא להו. המ''ל דלא סברי כר' יהודה ולא בעי שיהא מוכח או מופנה אלא ניחא ליה לשנויי אפילו אי סברי כר' יהודה וא''ת ומאן ניהו דפליג עליה דתנא דבי רבי ישמעאל ר' שמעון בן אלעזר והא רשב''א ואידך תנא דבי רבי ישמעאל דבפ' במה מדליקין (שבת כז.) מודו דבלא ריבוי הוו סתם בגדים צמר ופשתים ואר''י דהיינו ההיא ברייתא דפ' התכלת (מנחות לט:) דאמר רב נחמן התם השיראין פטורה מן הציצית איתיביה רבא לרב נחמן השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית ומשני מדרבנן אבל רבא דפריך התם לרב נחמן לטעמא דמחייב מדאורייתא וסבר לה כי ההיא ברייתא ולית ליה שינוייא דרב נחמן דמשני התם מדרבנן: מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל. בפ' שני נזירין (נזיר נח. ושם) מפרש דהאי תנא דמוקי ראשו לנזיר סבר דהקפת כל הראש לא שמה הקפה ולהכי לא מצי לאוקמי כשאינו נזיר והך תנא דמוקי ראשו ללאו גרידא סבר דשמה הקפה ואיבעית אימא דלכולי עלמא שמיה הקפה ותנא מוקי לה לנזיר דהוי לא תעשה ועשה משום דללאו גרידא לא איצטריך לאשמעינן דדחי דמגדילים נפקא והאי תנא דמוקי לה לראשו גרידא סבר דמגדילים לא ילפינן משום דאיצטריך לכדרבא לאשמועינן דצמר ופשתים פוטרים בשאר מינים ולאו לדחות לאו דכלאים קאתי ומראשו מסייע להאי תנא דעשה דחי לא תעשה בעלמא וקשה היכי יליף מראשו דאיכא למיפרך כדפרכינן הכא שכן לאו שאין שוה בכל וע''כ פירכא גמורה היא דאם לא כן נילף מזקנו דלידחי לא תעשה ועשה וי''ל דסוגיא דנזיר סברה דאפילו לא כתיב ראשו הוה מוקמינן זקנו בכהן דזקנו משמע בין כהן בין ישראל אע''ג דראשו לא משמע בין נזיר ובין שאינו נזיר משום דקרא איירי בסתם בני אדם שאינן נזירים ולהכי כיון דכתיב זקנו דדחי לא תעשה ועשה תו לא איצטריך ראשו ללאו שאין שוה בכל ואם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל תנהו לענין ששוה בכל אבל סוגיא דשמעתין סברה דזקנו לא הוה מוקמינן בכהנים אי לאו דכתיב ראשו ואיצטריך ראשו לגלויי אזקנו דאיירי בכהנים ודחי לא תעשה ועשה ולא מצי למילף מראשו מידי א''נ סוגיא דהכא סברה דאיצטריך ראשו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה אבל ההיא דשני נזירים (נזיר נז:) סוברת דמסברא ידעינן דשמה הקפה: זקנו מה תלמוד לומר. וא''ת והא איצטריך ראשו וזקנו לכלל ופרט וכלל כדאמרי' בסוטה בפ' היה מביא (דף טז.) מה הפרט מפורש מקום כינוס שערכו' ויש לומר דההיא מילתא מצי למידרש מגבות עיניו: ואכתי איצטריך סד''א שאני כהנים כו'. הוה מצי למימר דאיצטריך זקנו למידחי עשה ולא תעשה דמראשו לא שמעינן אלא לאו גרידא ומהכא לא מצי למילף בעלמא דליתי עשה ולידחי לא תעשה ועשה דשאני הכא דהוי לאו ועשה שאין שוה בכל כדאמרינן בפרק שני נזירים (נזיר דף נח:) וא''ת ונלמוד מהכא דלידחי לאו ועשה שאין שוה בכל וא''כ מאי פריך בפרק אלו מציאות (ב''מ ל. ושם) גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כהן והיא בבית הקברות פשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה והא לאו ועשה שאין שוה בכל ואר''י דהתם עיקר פירכא סמיך אמי דחינן איסורא מקמי ממונא ועוד קשיא דקאמר התם בסוף פירקין (דף לב.) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה יכול ישמע לו ת''ל כו' ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ומאי פריך והא לאו ועשה דטומאה אינו שוה אלא בכהנים ואר''י דלא פריך אלא אאל תחזיר אבדה דלמה לי קרא להכי דלאו ועשה שוה בכל הוא ועוד קשה דלקמן בפ''ב (דף כ.) גבי אלמנה לכ''ג דחולצת ולא מתייבמת פריך בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל''ת מן הנשואין נמי אמאי ניחא ליה והא לאו ועשה שאין שוה בכל הוא וכן שם גבי פלוגתא דר' אחא ור' אלעזר (לקמן כא.) בביאת כ''ג באלמנה קאמר מן הנשואין כ''ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל''ת ועשה ואר''י דלא דמו דלאו ועשה דגילוח הוה טפי אין שוה בכל שאין שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכ''ג האשה עושה איסורא כמו כהן הבא עליה דקרי ביה לא יקחו לא תקח ולא מדחי ליה עשה דיבום אע''ג דאינו שוה אלא בכהנים וי''מ דמזקנו לא ילפינן בעלמא אפילו אין שוה בכל משום דעשה דמצורע עדיף משאר עשה דגדול השלום דע''י שיטהר מותר בתשמיש כדאמרינן בשילוח הקן (חולין ד' קמא.) דאי לאו שלח תשלח ה''א דמצורע דחי עשה דשילוח משום דעדיף דגדול השלום ובשמעתין ה''ל למימר דלא ילפינן מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלאו הכי דחי שפיר ועוד דהכא דחי דאפילו עשה כי האי לא נגמר מהכא דלידחי ומיהו לא יתיישב טעם זה אלא למאן דאסר במ''ק (דף ז:) מצורע בימי חלוטו בתשמיש המטה אבל למאן דשרי לא: ליגמר מנזיר. דדחי וא''ת אדרבה נילף מכבוד אב ואם דלא דחי לאו ועשה דהיטמא ואל תחזיר אבידה וי''ל דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה כדלקמן וא''ת אכתי אם באת ללמוד מכאן דדחי א''כ איצטריך לן שפיר והתעלמת בפרק אלו מציאות (ב''מ ל. ושם) לכהן והיא בבית הקברות דמתעלם ומאחר דהתם לא דחי אדרבה נילף בעלמא דלא דחי וי''ל דהתם לא צריך קרא להכי דפשיטא דלא דחי כדקאמר התם ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא: שכן ישנו בשאלה. וא''ת וניגמר במה הצד מכהן ונזיר דלידחי בעלמא עשה את לאו ועשה ובפרק ב' נזירים (נזיר דף נח: ושם) בתר דקאמר וכהן ונזיר לא גמרינן מהדדי קאמר ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן פי' מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן אינו שוה בכל ותימה דאמאי לא נגמר מינייהו במה הצד וי''ל דעל מה הצד פרכינן כל דהו דאינו לא קולא ולא חומרא ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שיש בהן איסור גילוח זה בראשו וזה בזקנו ואית דלא גרסי כדאמרן ומפרש דקאי איכא למפרך אהא דאמר בתר הכי אמר רב וכו' פי' ומפרש דאיכא למיפרך דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומסיק כעין תער וכיון דאיסור דידהו קל אתי עשה ודחי להו אבל קשיא נילף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוי עשה ולא תעשה כדאמר בפרק ר' אליעזר אם לא הביא (שבת קלב:) ונראה דהוו כמו שני כתובים הבאים כאחד דממילה וחד מהני איכא למילף נמצא חד דלא איצטריך ועוד אי ילפינן מינייהו למה לי קרא דכלאים בציצית ללאו גרידא ותירוץ זה יש לדחות כמו שאפרש בסמוך ובפרק שני נזירים היה יכול לומר כן כדפרישית אלא דלא חש לדקדק ולהאריך [וע' היטיב תוס' נזיר נח: סד''ה הר''ף]:

דף ה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד