יבמות ד ע"ב

דף ד - ב

שמע מיניה לאפנויי. להיות פנוי לדרשת "סמוכים", להסמיך את "לא יקח אדם אשת אביו ל"לא יגלה כנף אביו". ולהשמיענו על אנוסת אביו, שגם היא אסורה.

וגבי ציצית נמי, סובר רבי יהודה שבמשנה תורה דורשים סמוכים, ולומדים מכאן שעשה של ציצית דוחה לאו של כלאיים, מאותם שני טעמים:

איבעית אימא משום דמוכח,

ואיבעית אימא משום דמופנה. ומבארת הגמרא את ההוכחה ואת ה"מופנה":

איבעית אימא משום דמוכח:

דאם כן, אם לא בא הכתוב ללמד מהסמיכות, לכתביה רחמנא ל"גדילים תעשה לך" גבי פרשת ציצית.

למאי הלכתא כתביה הכא?

בהכרח, כדי ללמד מסמיכות ציצית לכלאיים, שמצות עשה של ציצית דוחה לאו של כלאיים.

ואיבעית אימא, משום דמופנה:

מכדי, הרי כבר כתב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".

ואם כן, זה שחזר וכתב כאן "לא תלבש שעטנז" - למה לי?

שמע מינה לאפנויי.

ומהייתור של הכתוב, יש לדרוש את הסמיכות של ציצית לשעטנז שבא הכתוב ללמד שעשה דוחה לא תעשה.

ודוחה הגמרא: אין הפסוק "לא תלבש שעטנז" מופנה!

שהרי הני, שני הפסוקים אודות שעטנז, מצרך צריכי, ואין אחד מהם מיותר לצורך דרשת סמוכים.

דאי כתב רחמנא רק "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך", הוה אמינא כי כל דרך העלאה של בגד שעטנז אסר רחמנא.

ואפילו מוכרי כסות, שמוכרים בגדי כלאיים, ומניחים אותם על כתפיהם לדוגמא בעלמא, או נושאים אותם על גופם כדי להעבירם ממקום למקום, אך אינם מתכוונים להנות מחימום הבגד, אסורים להעלותם על גופם.

לכן כתב רחמנא "לא תלבש שעטנז".

ובכך שנקטה התורה לשון "לבישה", היא מלמדת שלא נאסרה כל העלאה של בגד שעטנז על הגוף, אלא רק העלאה דומיא ד"לבישה" של בגד, דאית ביה שיש בה בלבישה הנאה של חימום, ולא סתם העלאה של בגד על הגוף, המשמשת רק לצורך דוגמא או לצורך נשיאת הבגד.

וכמו כן, מאידך: אי כתב רחמנא רק "לא תלבש שעטנז", הוה אמינא דוקא "לבישה" אסורה, היות דנפיש הנייתה, שיש בה הנאה מרובה, נאסרה.

אבל העלאה לזמן קצר, לצורך דוגמא, או נשיאת הבגד לצורך העברתו, שאין הנאה מרובה בכך, לא נאסרה, ומותר אז גם להתכוון להנות מהבגד.

לכן כתב רחמנא "לא יעלה עליך", שאפילו הנאה מועטת מהעלאה, אסורה, כשמתכוון לה.

וכיון שצריכים את שני הפסוקים, שוב אין פסוק פנוי לדרוש ממנו סמוכים. ואם כן, איך אמרנו שרבי יהודה דורש סמוכים בכלאיים בציצית היות והפסוק של שעטנז מופנה ללמד על דרשה מסמוכים!?

ומשנינן: עדיין יש בפסוק של שעטנז מילים מיותרות, שמכח ייתורן אפשר לדרוש סמוכים.

כי אם כן, שצריכים את הפסוק "לא תלבש שעטנז" להתיר העלאת שעטנז למוכרי כסות, לכתוב רחמנא "לא תלבש שעטנז" בלבד, ודיינו בכך כדי לדעת מכאן שמותרת העלאה של מוכרי כסות.

"צמר ופשתים" שהוסיף הכתוב - למה לי? והרי דבר ברור הוא שאין שעטנז אלא מכלאי צמר ופשתים:

מכדי, שהרי, כתב רחמנא "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".

וכיון שנקט הפסוק בלשון "בגד", דבר ברור הוא שהכונה לשעטנז העשוי מכלאי צמר ופשתים.

כי והא תנא דבי [שנינו בבית מדרשו] של רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בתורה בכמה מקומות סתם בגדים, בלי שיפרט לך הכתוב ממה הם עשויים.

ופרט לך הכתוב באחד מהן, בענין נגעים, שהוא "צמר ופשתים".

הרי אף כל המקומות שאמר בהם הכתוב "בגד" סתם, הרי הוא בגד מצמר ופשתים.

וכיון שכבר גילה הכתוב הראשון, בהעלאה, באמרו "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך", שהשעטנז האמור בתורה הוא בגד העשוי מצמר ופשתים -

אם כן, "צמר ופשתים" דכתב רחמנא בפסוק השני ["לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו"] - למה לי?

שמע מינה שבא ייתור המילים "צמר ופשתים" - לאפנויי, למדרש סמוכים.

אך עדיין מקשה הגמרא:

ואכתי עדיין איצטריך גם ל"צמר ופשתים", ואין שתי מילים אלו פנויות לדרשת סמוכים.

כי סלקא דעתך אמינא, העלאה של בגד כלאיים על כתיפיו בלבד, היא זאת שנאסר בה רק בגד שעטנז העשוי צמר ופשתים. היות דלא נפיש הנאתה של "העלאה", שאין הנאה מרובה בהעלאת בגד על כתיפיו. ולכן, לא אסרה בה תורה את כל סוגי הכלאיים אלא רק של צמר ופשתים.

אבל לבישה של בגד, דנפיש הנייתה, שהנאת הלבישה היא מרובה, הוה אמינא כי כל תערובת של תרי מיני אסר רחמנא, ולא רק צמר ופשתים.

לכן כתב רחמנא "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים".

ללמדך, שאפילו בלבישה אסרה תורה רק בגד של צמר ופשתים, ולא כלאיים של שני מינים אחרים.

וכיון שצריך את "צמר ופשתים" לצורך גילוי זה, אין הן מיותרות לצורך דרשת סמוכים. ותחזור הקושיה למקומה, שאין לנו דבר מיותר בפסוק "לא תלבש שעטנז" שנוכל לדורשו לסמוכים!

ומשנינן: אם כן, אם נאמר שבאו "צמר ופשתים" בפסוק "לא תלבש שעטנז", כדי ללמד שאפילו בלבישה אסורים רק צמר ופשתים ולא מינים אחרים, לשתוק קרא מיניה, מ"צמר ופשתים", בפסוק "לא תלבש שעטנז", ותיתי, ותלמד שאין אסור בלבישה אלא צמר ופשתים בגזירה שוה של "שעטנז שעטנז" מהעלאה, שאסור בה רק צמר ופשתים [מהכלל שכל מקום שנאמר בו בגד אינו אלא צמר ופשתים].

ועתה באה הגמרא לדון במה שהסתמכנו על תנא דבי רבי ישמעאל, האומר שבכל מקום בגד הוא מצמר ופשתים, כדי לומר ש"צמר ופשתים" האמור בכלאיים הסמוכים למצות ציצית, הוא מיותר, לדרוש ממנו סמוכים, ולהתיר כלאיים בציצית.

והוינן בה: ואליבא תנא דבי רבי ישמעאל, שהסתמכנו עליו לומר שיש ייתור של "צמר ופשתים".

טעמא דכתב רחמנא את הייתור "צמר ופשתים", ולכן דרשינן סמוכים להתיר כלאיים בציצית.

הא לאו הכי, כלאים בציצית הוה אמינא דאסר רחמנא.

כי משמע שבלעדי הייתור הזה, לא היה עשה דוחה לא תעשה בציצית.

ותימה: הכתיב [במדבר טו] "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם".

והרי כבר תנא דבי רבי ישמעאל את הכלל לעיל, שכל בגדים - צמר ופשתים הם. ואם כן, "כנפי בגדיהם" האמורים כאן, נכללים בהם גם בגדים של פשתים.

ואמר רחמנא: עביד ליה, עשה לו לבגד הפשתים, ציצית הצבועה בצבע תכלת.

וחוט התכלת, בהכרח שעמרא [צמר] הוא עשוי!

ומבארת הגמרא את ההכרח שחוט התכלת הוא מצמר:

וממאי דתכלת "עמרא" הוא?

יש לנו ללמוד זאת מבגדי כהונה, העשויים רק מצמר ופשתים, ולא ממינים אחרים.

ומצינו באחד הבגדים [במכנסיים], שאמרה תורה לעשותו מפשתים, שהוא צבע לבן.

ובכך גילתה התורה ששאר הצבעים שבבגדי כהונה [כמו תכלת וארגמן] הם עשויים מצמר.

שנאמר "מכנסי בד - שש משזר".

וידוע ש"בד" הינו "פשתים", על שם שהפשתים גדלים בדים בדים, שאין להם ענפים מתפצלים.

ומד"שש" הוא כיתנא [פשתן], בהכרח שתכלת האמור בבגדי כהונה - עמרא צמר הוא!

וכיון שיש לנו הוכחה מבגדי כהונה שתכלת הוא צמר, ובציצית אמרה תורה "על כנפי בגדיהם", יודעים אנו משם שמותר לתת חוטי צמר בבגד פשתים.

ואם כן, אין צורך בלימוד של סמיכות בין כלאיים לציצית, ואין צורך בייתור של "צמר ופשתים" כדי לדרוש סמוכים!

ומשנינן: בכל זאת איצטריך ללימוד של סמוכים.

כי סלקא דעתך אמינא לומר כמו דאמר רבא!

דרבא רמי, הקשה שיש לכאורה סתירה בדברי הכתוב:

מצד אחד כתיב "ונתנו על ציצית הכנף, פתיל תכלת".

ו"ציצית הכנף" משמעותה היא, שיש לעשות את חוטי הציצית מאותו מין שממנו עשוי הכנף של הבגד!

ולפי זה אם כנף הבגד עשוי משי צריך חוט הציצית עשוי משי.

ומאידך כתיב "לא תלבש צמר ופשתים יחדו - גדילים תעשה לך", ומשמע שיהיו גדילי הציצית עשויים צמר ופשתים, ולא משי או מין אחר! הא כיצד יש ליישב את הסתירה שלכאורה בין שני המקראות?

אלא, אמר רבא: כך יש לדרוש את משמעות הפסוק:

חוטי ציצית העשויים צמר ופשתים - פוטרין את הבגד [דהיינו, מקיימים בהם את המצוה] בין במינן, בבגד צמר ובבגד פשתים, בין שלא במינן, בבגד משי וכדומה.

שאר מינין, חוטי ציצית העשויים משי וכדומה, רק בבגדים שהם מינן - פוטרין.

אבל שלא במינן, בבגד צמר או פשתים - אין הם פוטרין.

ולפי דברי רבא אלו, היינו אומרים, שיש לעשות חוטי צמר לבגד צמר וחוטי פשתים לבגד פשתים, כי היינו דורשים "הכנף" - מין כנף! שיש לעשות את חוט הציצית ממין הכנף דוקא.

ולפי זה לא התירה התורה כלאיים בציצית.

ולכן צריכים את הייתור של "צמר ופשתים" כדי לדרוש סמוכים, ולהתיר כלאיים בציצית.

ומקשה הגמרא: הרי הלימוד של סמוכים, הסתמכנו בו על תנא דבי רבי ישמעאל.

והא תנא דבי רבי ישמעאל - לית ליה את הדרשה דרבא, שדרש "הכנף" מין כנף! שלדברי רבא כל בגד מכל מין חייב בציצית בחוט ממינו, ואילו לתנא דבי רבי ישמעאל רק בגד צמר או פשתים חייב בציצית!

וכיון שתנא דבי רבי ישמעאל אינו סבור כרבא, איך יתכן לתרץ כדרבא, כשאנו מסתמכים על תנא דבי רבי ישמעאל!? ומשנינן: בכל זאת איצטריך "צמר ופשתים", גם אם אין סבורים כדרבא שכל בגד חייב בציצית.

כי סלקא דעתך אמינא שאפילו לתנא דבי רבי ישמעאל יש לדרוש בבבגד צמר או בפשתים, כי כמו דיוקא דרבא, הכנף - מין כנף.

אך לדרוש זאת באופן חלקי, שיתאים עם תנא דבי רבי ישמעאל, כשהמדובר בפסוק הוא רק בבגדי צמר ופשתים, ולא בבגדים של שאר מינים!

והכי קאמר רחמנא:

עביד ליה חוט של ציצית צמר לבגד צמר, וחוט של ציצית פשתים לבגד פשתים.

ובכך יתקיים "הכנף" - מין כנף! אלא שזה יתקיים רק בצמר ובפשתים, ולא במין אחר.

וכי עבידת חוט צמר לבגד צמר - צבעיה בצבע תכלת.

אבל חוט צמר לבגד פשתים, וחוט פשתים לבגד צמר - לא תעשה.

לכן כתב רחמנא "צמר ופשתים", לייתור, לדרוש סמוכים, ולהשמיענו: דאפילו חוט צמר לבגד פשתים, ^[1] וחוט פשתים לבגד צמר אפשר לעשות.

ואפילו מוכרי כסות. פירש"י ז"ל שאין מתכווין להנאת חימום, ולי נראה כל שאינו מתכווין פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ואביי ורבא נמי פליגו בדאיפשר ולא קא מיכיון ובמסכת פסחים (דף כ"ו) מייתי התם נמי ברייתא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכווין בחמה מפני החמה ואוקמוה כר' שמעון ודבר שאין מתכווין לאו מהכא נפקא היתירא דידיה ועוד דאנן לרבי יהודה קאמרינן.
אלא האי מוכרי כסות דהכא בשאינו נהנה בהן כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שהוא אינו אלא מצטער בהן ולדברי הכל כיון דלית ביה הנאה שרי ביה אבל כשהוא נהנה בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלא שאינו מתכווין פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון.

הא דקאמרינןכתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. פי' ולית לן דר"ל דאמר לקמן (יבמות דף כ') כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה דהא פשתים לצמר יכול לקיים את שניהם הוא ואפילו הכי דחי והכי נמי אמרינן עלה במנחות (דף ל"ט).
ויש שסובר דריש לקיש בעלמא איתמר אבל כלאים בציצית לגמרי הותר מסמוכין וההיא דמנחות דחי' בעלמא היא. ולא נהירא לי בשמעתין דהא מהכא גמרינן לכל התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואם כן נימא אפילו בדאפשר לקיים את שניהם לדחי דומיא דציצית אלא שמע מיניה בציצית נמי אתמר.

הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה כו'. איכא למימר דמשום דר' יהודה הוא דאמרינן הכא, דאיהו לא דריש סמוכין אלא בדמופנה, וכולה שמעתין משום דידיה שקלינן וטרינן בה, אבל לרבנן אף על גב דלא מוכח ולא מופנה דרשינן. וכן נמי לבן עזאי. ואי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן גבי ציצית בעינן מופנה ומוכח משום ללמד על כל התורה דדרשינן סמוכין, וכי לא מוכח ולא מופנה לא דרשי סמוכין ללמד על כל התורה דליתי עשה ולידחי ל"ת, וקרא דר' אליעזר (לעיל ע"א) סמוכים לעד לעולם אסמכתא בעלמא היא.

אי כתב רחמנא לא יעלה הו"א כל העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות. פירש"י אף על פי שאינו מתכוין להנאת חימום. ואינו מחוור דאי בנהנה אף על פי שאינו מתכוין, פלוגתא דאביי ורבא היא בפרק כל שעה (פסחים כה, ב) בדאפשר ולא קא מיכוין, ומייתי נמי (כו, ב) ברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואוקי כר' שמעון, ואי דבר שאינו מתכוין מהכא נפקא ליתי לה התם. ועוד דהכא אכן לר' יהודה קאמרינן, ור' יהודה הא אמר דבר שאין מתוכין אסור. אלא הכא בשאינו נהנה כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שאינו נהנה אלא מצטער, הא נהנה אף על פי שאינו מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא. הרמב"ן נר"ו (בד"ה ואפילו).

כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. וקיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל דכל בגדים האמורים סתם אינן אלא צמר ופשתים, אבל שאר מינין אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן, והכי איתא במנחות פרק התכלת (מנחות לט, ב).
וחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ואפילו לבן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, ודוקא לבן של צמר בשל פשתים, ושל פשתים בשל צמר בדלית ליה ממיניה ואי אפשר לקיים מצות ציצית בלא דחיית ל"ת, אבל היכא דאיכא ממין הכנף אין מטילין לו אלא מינו, וכדר"ל דאמר (להלן יבמות כ, ב) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה לא תעשה, הלכך בדאיכא מינו אתה יכול לקיים את שניהם, ואם לאו אי אתה יכול לקיים את שניהם. ואם נפשך לומר יוציא חוטין מן הבגד בעצמו ויטיל בכנף, ולעולם לא משכחת לה דליכא מינו, הא ליתא, דכל היכא דאין לו אלא בקריעת הכנף ובהפסד טליתו, הרי זה כמי שאין לו מינו.
והא דתנא דבי ר' ישמעאל לא מפקא מדר"ל, ודר"ל לא מפקא מדתנא דבי ר"י, ותדע לך דהא קיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל. ומשמע נמי ודאי דאיתא לר"ל מדאמרינן בפר' כיצד (שם) גבי איסורי מצוה ואיסורי קדושה חולצות ולא מתיבמות וליתי עשה ולידחי ל"ת, ופריך רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה כו'. ובנחות נמי פרק התכלת (מנחות מ, א) אמרינן ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן וכדר"ל וכו'. וכן בהרבה מקומות בתלמוד. דאלמא הלכתא כוותיה. כך היה נ"ל. אלא שראיתי לגדולי המפרשים דפירשו (ברמב"ן בד"ה הא) דהא דתנא דר"י אתיא דלא כר"ל, ונסמכו על מ"ש במנחות (שם) ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן כדר"ל, ואפשר לומר דהתם לא קאמר דלעולם לא יטול כיון דאפשר בדאית ליה כדר"ל, אלא בדאיכא מיניה קאמר, ומשום דהוי מצוי דאית ליה מיניה קאמר דאפשר במיניה, ולעולם איתא לתנא דר"י ואיתא לדר"ל. וכן נראה מדברי רי"ף שכתב בהל' ציצית (בהלכות קטנות יג, ב) (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא. ומכל מקום אסור להטיל בשל פשתים ד' חוטין של צמר לבן, שלא התיר הכתוב להטיל בו אלא שני חוטי תכלת, אי נמי בחוטי לבן בדליכא תכלת דעולין משום לבן ומשום מגו כדאיתא התם במנחות (לט, ב) דאמרינן התם מגו דתכלת פטורה לבן נמי פטר אבל אם מטיל בו ד' חוטי צמר לבן, השנים עולין משום מצות לבן, והשנים האחרים כיון שאינם תכלת אינן עולין משום תכלת, ומשום לבן נמי לא דהא איכא ב' חוטים אחרים, נמצאו הב' האחרים כלאים. וכתבו בתוס' (עי' תוס' הרא"ש ד"ה אצטריך ותוס' כתובות מ, א ד"ה כגון) דאף להטיל בטלית של פשתים ב' חוטי צמר לבן וב' חוטי פשתים אסור משום דחוטי פשתים עולין משום לבן והשאר הוי כלאים.והא דאמרינן במנחות (מ, א) גבי סדין בציצית גזרה משום קלא אילן ואקשינן ולא יהא אלא לבן דהא תנא דבי ר' ישמעאל וכו', ומשני התם כיון דאפשר במינו כר"ל, איכא למידק מה צורך לתרץ כדר"ל,ואיהו נמי מאי קאמר לא יהא אלא לבן, והלא אם הוא צמר מעורב עם חוטי פשתן, אי נמי ד' חוטי צמר,אם אתה עושה ארבעתן לבן הרי יש כאן כלאים כמו שאמרנו. ובתוס' דוחקין דהתם להטיל בו ב' חוטי תכלת בלבד קאמר והלכך שרי, שאם הוא תכלת הא תנן (שם לח, א) הלבן אינו מעכב את התכלת, ואם אינו אלא קלא אילן והוי כמו לבן, הא קיימא לן נמי דהתכלת אינו מעכב את הלבן.

לכתוב רחמנא גבי ציצית פי' לגדילים תעשה לך כיון דאית בי' הלכות ציצית גדיל גדילים עשה גדיל ופתלהו מתוכו:

בפירש"י כל העלא' אסר רחמנא אפי' מוכרי כסות פרש"י שאין מתכוון להנאת חמום והקשו עליו בתוס' דא"כ היכי אמרי' קמ"ל דשרי דהא סוגיי' אף לר' יהודה דאסר בהא משום דבר שאין מתכוון כדאיתא בפ' כל שעה ואפי' לר' שמעון דשרי התם היינו לאו מהאי קרא דלא תלבש שרו אלא משום דשרי בכל דבר שאין מתכוין כדאיתא התם לכן פריך כל העלא' אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות שאין נהני' כלל אלא מצטערי' קמ"ל דשרי אבל כשהוא נהנה אלא שאין מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא:

ותיתי שעטנז מהעלאה פירש לאו בגזירה שוה אלא שילמוד סתום מן המפו' וכבר הא בלא מופנה למדי' ואין משיבין אצטריכי סלקא דעתך אמינא כדרבא דמי קמ"ל ק"ל והא אפי' לפום הא סברא דרבא כלאים בציצי' שרי דהא קאמר צמר ופשתים פטרי בין במינו בין שלא במינו ויש בכלל זה צמר ופשתים לצמר ואדפרכי עלה דהא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא הא הוה עדיפא לי' למפרך וי"ל דהשתא סבי' לן דהכי קאמר דצמר ופשתים פוטרים שלא במינן ובדבר שאינו כלאים כגון כלך ושיראים וסירקון ולאפוקי שאר מינים שאין פוטרים שלא במינם כלל ואע"פ שאין בהם כלל וי"מ דהשתא ס"ד דהקו' דאצטריך עלה משום דס"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה כדרבא ולא מיתורא דגדילי' כדאמרי' לעיל וכי פרכי' דתנא דבי ישמעאל לית ליה דרבא אמרינן סלקא דעתך דכי דייקי' דויקי' דרבא הדרינן דיתורא משום דגדילים הוא כדמעיקרא לעיל ואין זה מחוור דהשתא לא קיימי' עלה דמתניתין אלא על לא תעשה גרידא דעלמא והנכון כדאמרי' בשיטת רש"י ז"ל ואפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. קיימא לן הא ניחא צמר לפשתים למצות תכלת שאי איפשר אלא בצמר וכיון שאין אפשר לקיים שתיהן יבא עשה וידחה לא תעשה שאין אומר לו שיפשוט טליתו אלא פשתים לצמר אחוטי לבן הוא ואפשר בשל צמר ואמר ריש לקיש דכל שאפשר לקיים שתיהן אין דוחה עשה לא תעשה כדאיתא במנחות:

יש שפי' כתוס' דהא פליגא אדריש לקיש ויש מי שפי' דהכא מיירי כגון שאינו מוכח כלל חוטי צמר ואין לו למלול מטליתו דבעי טווי הלכה למשה מסיני וכל כי האי גוונא אי אפשר לקיים שתיהם קרי' ביה ודעת מ"ה כלשון אחרון:

ואפילו מוכרי כסות כו'. פירש הקונטרס שאין מתכוונים ול"נ דלר' יהודה קיימינן ואיהו קאמר דבר שאין מתכוין אסור על כן צריך לומר ואפילו מוכרי כסות בלא שום הנאה ויש דלא גריס ליה:

ואי כתב רחמנא לא תלבש. להך צריכותא דלא יעלה אין המקשה צריך כלל דהא להפנאה דאמרי' לעיל היינו קרא דלא תלבש דמיניה דרשי' סמוכין אבל מקרא דלא יעלה לא איירי מידי דהא לית ליה מיניה סמוכין כלל אלא משום שפי' צריכיתות דלא תלבש מפרש ואזיל למאי אצטריך לא יעלה:

ומדשש כיתנא תכלת עמרא. פי' דכתיב ומכנסי בד שש משזר איזהו דבר העולה בד בבד הוי אומר זה כיתנא:

תכלת עמרא א) וי"ל שמא הוא מין אחר דכתי' לא יעלה על הכהנים צמר בבאם אל החצר הפנימית. משמע אבל בחצר החיצונה יעלה עליהם צמר ומשמע דליכא תו מינים [אחרים] רק אותם דמפרש אותו הפסוק צמר ופשתים דכתיב פארי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם כו' ועוד י"ל דכתיב בבגדי כהונה בגדי אהרן ובגדי בניו וא"כ לא אית בהו רק צמר ופשתים דבגדים האמורי' בתורה [סתם] צמר ופשתים הם. וא"ת דלמא תכלת הוא פשתים צבוע. וי"ל דא"כ הול"ל שש לבן (וצמר) [ושש] צבוע. (והא דכתיב ארגמן ותולעת שני צ"ל ב) דצמר ופשתים ועל שם הצבעים יקראו):

א) אבל מ"מ קשה דנוכל לומר דשמא יצטרך יחדו לשוע טווי ונוז אבל יש לומר כי המדקדק התם בפירוש רש"י ניחא הכא דה"פ התם ש"מ קשר העליון דאורייתא הלל"מ וה"פ דאי ס"ד לאו דאורייתא אמאי אצטריך כמה משניות וברייתות למשרי סדין בציצית אבל מן הסמוכין לא הוה קשה ג) ליה לאוקמא לכדרבא והשתא ניחא שפיר הא דקאמר הכא עביד להו תכלת וא"כ כלאים בציצית מותר דקשר העליון דאורייתא ואין צריך למדרש סמוכין כי הלל"מ הוא:

צמר לפשתים ופשתים לצמר. וא"ת מנא לן הא דפשתים פטרה לצמר התינח צמר לפשתים דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא וסברא הוא שאם יש לו בגד מפשתים שילבשנו ויניח בו תכלת כדקאמר קרא והיינו צמר לפשתים אבל פשתים לצמר מנין הלא יכול לעשות תכלת דהיינו צמר לצמר. וי"ל כדקאמרינן במנחות דלבן פטר דמגו דתכלת פטר לבן נמי פטר אע"ג דבקרא כתוב תכלת כמו כן נימא מגו דצמר פטר לפשתים ואע"ג דהוי כלאים כמו כן פטר פשתים לצמר:

בד"ה א"כ לשתוק קרא כו' וי"ל דבמסקנא דנפקא לן הפנאה לרבנן משעטנז לרבי ישמעאל נמי תיפוק ליה מהתם כו' עכ"ל דברי מהרש"ל בזה מעורבבים ותבא על תוכן דבריהם בתוס' דפרק במה מדליקין בד"ה אלא הא דרב פפא בדותא כו' ע"ש:

בד"ה ואמר רחמנא כו' ויליף התם לבן מתכלת כו' עכ"ל הוצרכו לזה משום מה שכתבו לקמן דאסר במנחות בלבן במקום שאין תכלת והיינו נמי ע"כ דצריך להיות הלבן שוע טווי ונוז כמו התכלת דאל"כ לא הוי כלאים כלל:

בא"ד ובמנחות דקדק דקשר העליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית עכ"ל ר"ל דמהא דקשר עליון דאורייתא ליכא לאוכוחי דצריך ב' תכיפות דהיא גופה מנלן דהא במנחות לא דקדק דקשר עליון דאורייתא אלא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ובעל פורת יוסף לא הבין דברי התוס' בזה והקשה מה שהקשה:

בד"ה ואפילו צמר לפשתים כו' וקשה דבפ' ב"מ קאמר תלמודא הדר ביה רבא מההיא וסבר דאף כל לאתויי שרצים כו' וצ"ל דסוגיא דהכא כרב נחמן כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל דזה סותר מה שכתבו כבר לעיל דהכנף לאו ריבוי הוא ותרי שינויא הם בתוס' מחולקים כו' עכ"ל ואין זה מוכרח כלל אלא דקושייתם הכא אמאי קאמר תלמודא דרבי ישמעאל לית ליה דרבא כיון דרבא סובר בפרק ב"מ כרבי ישמעאל למילף בנין אב דאף כל כו' לענין שרצים דהא ודאי בנין אב דאף כל כו' לענין שרצים ולכל מילי דאיכא למידרש דרשינן ליה כדאיתא בשמעתין דיליף ליה לענין כלאים ובעי תלמודא למילף מיניה נמי לענין ציצית ובתוס' ילפי מיניה נמי לענין כהנים וא"כ ע"כ לענין ציצית דלא דרשינן האי בנין אב דאף כל כו' משום דהכנף דהוא רבויא למין כנף דהיינו שאר מינין מפקא ליה מהאי בנין אב דאף כל כו' וא"כ ה"נ נימא לרבי ישמעאל דאית ליה דרבא ואמאי קאמר תלמודא הכא דרבי ישמעאל לית ליה דרבא וע"ז תירצו דסוגיא דהכא אתיא כרב נחמן ב"י דהתם דאמר אף כל לאתויי ציצית דהשתא ודאי לית ליה דרבא דאיהו מחייב בשאר מינין בציצית ולעיל שכתבו בתוס' דהכנף לאו רבויא הוא היינו נמי למאי דקאמר דרבי ישמעאל לית ליה דרבא והיינו אליבא דרב נחמן ב"י כמו שכתבו כאן דע"כ כיון דאו בגד מרבה שאר בגדים ומפיק מבנין אב דאף כל ע"כ אית לן למימר בציצית דלא נימא הכי דמפקא מבנין אב דאף כל היינו משום דהכנף לאו רבויא היא ותו לא מידי:

תד"ה ואפי' צמר לפשתים וכו'. עיין על דברי חדושי הלכות וכל עיקר תירוצו הוא שהתוספות כתבו לעיל דהכנף לאו רבוי הוא לפי תרוצם דהשתא דסוגיא אזלא אליביה דרב נחמן מיהו לא ה"ל להתוספות לומר דהכנף לאו רבוי הוא דהא אליבא דרבא שפיר יכול לומר דהוא רבוי רק שהמקשן לא סבר דהוא רבוי וקאי לפי תירוצו של רב נחמן גם הלשון דהכנף לאו רבוי הוא לא משמע הכא דגם רבא אינו סובר שהוא רבוי רק משמעות הלשון של הכנף משמע מין כנף ולדידי נראה ליישב הכל דלמ"ד לאתויי שרצים או כלאים היינו דוקא על שרצים או כלאים ולא במקום אחר אף בלא רבוי רק שיש לו איזה סמך גבי שרצים או כלאים שמשמע דוקא צמר ופשתים משא"כ במקום אחר והמקשן בגמרא דפריך מציצית היינו ג"כ לפי תירוץ של רב נחמן דאף כל לאתויי ציצית רק התוספות נטרי עד השתא לתרץ דסוגיא דהכא קאי לתירוצו של רב נחמן ממילא מיושב דמתחלה מקשי התוס' מאי קשיא והא תנא דבי רבי ישמעאל כו' מדסבר כל בגדים צמר ופשתים דלמא כאן יש לו רבוי וע"ז כתבו דהכנף לאו רבוי ואח"כ בדיבור זה מקשי' דלמא כפשוטו סבר דגבי ציצית כל בגדים במשמע ולא מכח שום ייתור או סמך רק דוקא גבי שרצים ומתרצי' דקאי לפי תירוצו של רב נחמן א"ק לפ"ז ה"ל ליישב גם על מה שמקשי' דלמא הכנף רבוי ה"ל לתרץ דכאן קאי הסוגיא לרב נחמן דאף כל קאי אציצית דהוא דוקא צמר ופשתים ויש ליישב ודו"ק:

תוס' ד"ה ואמר רחמנא עביד להו תכלת וכו' עד ובמנחות דקדק וכו'. פירוש ואין לומר דע"כ מיירי בקשורים דהא קשר עליון דאורייתא זה אינו דהא גופיה דקשר עליון דאורייתא דקדק במנחות מהא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ואי לאו קשר לא היה כלאים וא"כ קשה ואימא ה"נ דקשר אינו דאורייתא ולא התיר הכתוב כלאים בציצית ולא משתמע מהא דאמר רחמנא עביד ליה תכלת:

תוס' בד"ה א"כ לשתוק כו' כל לאפנויי כו'. נ"ב ואין להקשות סוף סוף הלא לרבי ישמעאל לא מצית למימר דשעטנז מופנה אי לאו אף כל דר' ישמעאל כו' דהא אי לאו ג"ש דשעטנז לא הוה ידענא בהעלאה דהוה צמר ופשתים דהא כתיב בגד לחוד גבי העלאה אי לאו שתאמר דשמעינן מאף כל דר' ישמעאל והשתא אייתר שעטנז להפנאה דלמא משום דק"ו הוא לבישה דאית ביה נפישת הנאה אינו אסור אלא תרי מיני ק"ו העלאה כדאיתא בפ' (בכל מערבין) [במה מדליקין דף כז.] והשתא נמי לא ק' סוף סוף מאחר דאית לן הא דרבי ישמעאל א"כ בגד דכתיב גבי העלאה הוה צמר ופשתים נמי מופנה וא"כ תרי אפנויי ל"ל ולא קשה מידי מאחר דאתא שעטנז לאפנויי לגבי ציצית לית כאן גזירה שוה וצריך לן צמר ופשתים גבי לבישה לגופא וק"ל. (עיין במהרש"א):

בד"ה ואפילו צמר כו' הדר ביה רבא וסבר דאף כל לאתויי שרצים כו' כצ"ל. ונ"ב פי' לא מהאי דהכנף אלא מהאי דלעיל מיניה לשם ושם פירשו התוס' מאחר שחזר רבא כו' א"כ סבר דאף כל דרבי ישמעאל אתא לאתויי שרצים אבל לא שנאמר כך להדיא והכי פירושו א"כ מאחר דלא אתיא כל דרבי ישמעאל לציצית אלא לשרצים א"כ יכול רבי ישמעאל לסבור שפיר כרבא ולומר דהכא גבי ציצית חייבין כל המינים מריבויי דכנף ולא דרשינן אף כל אלא לשרצים לחודא אבל תימה הלא כבר תירצו התוס' דהכנף לאו רבוי הוא וכן פירשו בפ' התכלת והוסיפו בטעם דלא מצית למידרש הכנף לרבויי ונראה בודאי דהנך תרי שנויי בתוס' מחולקים בין שנוי ראשון שכתבו התוס' דהכנף לאו רבוי הוא אתיא כסוגיית התוס' דפ' התכלת ושנוי בתרא שפירשו התוס' בדבור זה דסוגיא דהכא כרב נחמן ב"י היינו סוגיית התוס' דפ' במה מדליקין ע"ש אבל בענין אחר א"א ליישב הנך תרי דיבורי תוס' נ"ל:

תד"ה מכדי. ולמעט שאין מכסה רובו. עי' מנחות (ס"ד מ ב) אבל קשה דמאי פריך שם (מג ב) ורבנן האי אשר תכסה מע"ל וכן בזבחים (יח ב ובשבת כז ב) ההוא לאתויי כסות סומא הא מבע"ל שפיר להא דיכסה רובו:

תד"ה ותנא דבר"י (בסופו). בגדיהם כתיב דמשמע תרי. ק"ל מהא דחגיגה (ג א) דפריך אהא דדריש שם חרש באזנו אחת פטור מן הראיה מבאזניהם באזניהם מ"ל באזניהם דכולהו ישראל וע"ש בתוס':

תד"ה ותכלת. עמש"כ ביומא (עא ב) בס"ד:

תוס' ד"ה והא תנא דבי ר"י כו' דהכנף לאו ריבויא הוא. עיין יומא דף עא ע"ב תד"ה ואימא עמרא:

(ד רע"ב) ציצית נמי איבעית אימא משום דמוכח וכו'.—נ"ל שדרש זה מיוסד בלשון המקרא, שדרך הכתוב להקדים תמיד את הפועל לפני השם, אך כשיש בשם דיוק או גדר היפוך וסתירה וכיוצא בו אז מקדים את השם לפני הפועל, כמו שכתב הגאון מלבי"ם באילת השחר סי' קיא. ולפי זה היה לו לכתוב כאן אם היה תחילת ענין 'עשה לך גדילים' כמו "ועשו להם ציצית". ומזה יש להוכיח, שיש כאן היפוך וסתירה, ויהיה ענין הכתוב "לא תלבש שעטנז", אבל "גדילים תעשה לך" משעטנז. ואולי על זה כיוונו במה שאמרו במדר"י בחדש פרשה ז' וירושלמי שבועות פ"ג ה"י [לד ע"ד] לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך שניהם בדיבור אחד נאמרו.