חגיגה כה ע"ב

דף כה - ב

א. חבר שבא לידו דרך ירושה או כיוצא בזה תרומה מעם הארץ שהיא בחזקת טמאה לגבי החבר, הרי לא די שאסור לו לאוכלה, אלא אפילו למוכרה או ליתנה לאחר אסור, מפני שהוא מכשילו באיסור אכילת תרומה טמאה ועובר על "ולפני עור לא תתן מכשול"; ובכלל זה שלא יחליף עם אחיו עם הארץ את חלקו. ^[8] ב. אחים שחלקו ירושה, יש להגדיר את חלוקתם בשני אופנים:

האחד: כל חלק שבא לאחד האחים הוא חלקו שירש מאביו, כי מדין "יש ברירה" אומרים אנו שעל ידי החלוקה הוברר הדבר למפרע כי זה הוא חלקו מתחילה.

השני: אין אומרים שהוברר הדבר למפרע כי זה הוא חלקו שירש מאביו, אלא שמא חלקו של אחיו הוא, וכשחלקו החליף כל אחד את חלקו עם אחיו.

ג. נמצא, שאם ירשו חבר ועם הארץ מאביהם עם הארץ תרומה [שהיא בחזקת טמאה, שהרי בידי עם הארץ היתה] וחולין, ובא החבר ליטול את החולין ולהשאיר ביד אחיו עם הארץ את התרומה הטמאה, יהיה דינו תלוי בספק הנזכר.

שאם מניחים כי התרומה שנטל עם הארץ היא היא חלקו שירש מאביו, הרי שלא עשה החבר ולא כלום בהותירו ביד אחיו את התרומה.

אבל אם אין הדבר ברור שהתרומה היא חלקו של עם הארץ, ואפשר כי של החבר היתה, נמצא כשחלקו, שהחליף החבר את תרומתו הטמאה עם אחיו, ועבר על "ולפני עור לא תתן מכשול".

ד. שיטת התנא של המשנה שלפנינו, ש"יש ברירה" לומר כשחלקו שהוברר הדבר למפרע שחלקו של כל אחד הוא זה שבא לידו, ולא החליפו זה עם זה.

ולפיכך: חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ תרומה, שחלקה ודאי טהורה היא, ואילו חלקה האחר כשאר תרומת עם הארץ:

יכול החבר לומר לו לעם הארץ:

טול אתה חיטין שבמקום פלוני, שאין אני יודע מה טיבן ובחזקת טמאין הן, ואילו אני אטול חיטין שבמקום פלוני, הידועים לי שהם בחזקת טהרה.

כי "יש ברירה", ונמצא שלא החליף החבר עם אחיו תרומה טמאה.

או שיאמר לו החבר לעם הארץ כשירשו יין של תרומה שחלקו ודאי אינו טמא, וחלקו כשאר תרומה שבידי עם הארץ:

טול אתה יין שבמקום פלוני שהוא בחזקת טמא, ואילו אני אטול יין שבמקום פלוני שהוא טהור [על פי מאירי]. ^[9]

אבל לא יאמר לו החבר לעם הארץ כשירשו שני מינים שהאחד טהור והשני טמא: טול אתה דבר לח מן התרומה שירשו שהוא טמא, ואני אטול יבש שהוא טהור, או טול אתה חיטין שהם טמאים, ואני אטול שעורים שהם טהורים. ^[10]

אלא יחלקו כל מין ומין בין שניהם.

והטעם: מפני שאין אומרים "ברירה" בחלוקת שני מינים של ירושה, שהרי ודאי כשמת אביהם נפל כל מין לזה ולזה יחדיו, וכשחלקו את שני המינים זה מין אחד וזה מין אחד, אין כאן אלא החלפת החלקים, ואסורה.

ותני עלה בברייתא:

אותו חבר - שנטל בעל כרחו חצי מתרומת הלח הטמאה, וחצי מתרומת היבש הטהורה - שורף הוא את הלח כדין תרומה טמאה, ומניח לעצמו את היבש שהרי טהור הוא. ^[11] ומפרשת הגמרא את הראיה מברייתא זו לספק שנסתפקו בני הישיבה:

ואם תמצי לומר: חבר שבאה לידו תרומה של עם הארץ הרי זה מניחה לשעת הגת ואוכלה, אם כן אמאי שורף החבר את הלח?!

יניחנה החבר לגת הבאה, ויאכלנה בחזקת טהורה.

הרי למדת: הואיל ומת אביו שלא בשעת הגיתות והבדים, ובאותה שעה באה לידו התרומה, שוב אין הוא מותר באכילתה אפילו בשעת הגיתות והבדים. ^[12]

דוחה הגמרא את ההכרח ממשנה זו, שהרי יש לומר שמשנתנו עוסקת בדבר שאין לו גת, כגון שכר תמרים של תרומה. ^[13] ואכתי תמהינן: ויניחנו לרגל, שהרי ברגל מותר אפילו בדבר של עם הארץ, וכפי שיתבאר במשניות הבאות?!

ומשנינן: הכא במאי עסקינן בדבר שאינו משתמר לרגל.

שנינו במשנה: ואם אמר [עם הארץ לחבר] הפרשתי לתוכה [של חבית התרומה] רביעית של קודש נאמן:

תנן התם:

שדה שנחרש בה קבר היא הנקראת "שדה בית הפרס", ומן התורה אין חוששין בה לטומאה; אבל חכמים טימאו את ההולך בה, שמא נשאר בשדה עצם בגודל של שעורה שהיא מטמאת את הנוגע בה ואת הנושאה או המסיטה [ובאוהל אינה מטמאה], ויש לחוש שמא דרך הליכתו הסיט בה עצם כשעורה. ^[14]

מודין בית שמאי ובית הלל, שבודקין - בית הפרס, ומפרש ואזיל באיזה אופן בודקין - לעושי פסח, העוברים בבית הפרס כדי לעשות פסח, הרי אלו סומכין על הבדיקה, ואין חוששין שמא טמאים הם ואינם יכולים לעשות פסח.

ואין בודקין בית הפרס לאוכלי תרומה, אין אוכלי תרומה - האסורים באכילתה כשהם טמאים - יכולים לסמוך על בדיקה כדי לאכול בתרומה.

ומפרשינן לה: מאי "בודקין", כיצד בודקין אותה?

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס, והולך, כלומר: עושי פסח מנפחים בפיהם את העפר ובודקים אם יש בה עצם כשעורה. ^[15]

ורבי חייא בר אבא משמיה דעולא אמר לפרש הבדיקה:

בית הפרס שנידש ברגלי אדם [רש"י ברכות כ ב] הרי הוא טהור, כי מאחר שנדוש ונתהדק שוב אין לחוש שמא יסיטנו העובר בו תוך כדי הליכה, ועושי הפסח בודקין היכן נידוש בית הפרס ועוברים בו.

ומפרשינן: בודקין לעושי פסח, כי לא העמידו חכמים את דבריהן במקום כרת, כלומר: לענין פסח טיהרוהו אף על גב שיש כרת באכילתו בטומאה.

ואין בודקין לאוכלי תרומה, כי העמידו חכמים את דבריהן במקום מיתה בידי שמים, כלומר: העמידו חכמים את דבריהם ולא טיהרוהו, אף על גב שאין אלא מיתה בידי שמים לאוכל תרומה בטומאה, [נתבאר על פי תוספות בעירובין לו ב, ופסחים צב ב]. ^[16]

איבעיא להו: אם בדק אדם את בית הפרס לפסחו - מהו שיאכל בתרומתו על סמך אותה בדיקה שעשה בשביל פסח?

עולא אמר: בדק לפסחו מותר לאכול בתרומתו.

רבה בר עולא אמר: בדק לפסחו אסור לאכול בתרומתו.

אמר ליה ההוא סבא לרבה בר עולא: לא תפלוג עליה דעולא כיון דתנן כוותיה [אל תחלוק על דברי עולא, כי יש סיוע לדבריו ממשנה], שהרי שנינו במשנתנו:

ואם אמר עם הארץ הפרשתי לתוכה של חבית התרומה רביעית של קודש הרי הוא נאמן גם על התרומה.

אלמא הרי שאנו אומרים: מדמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה. ^[17] הכא נמי, גבי בית הפרס, יש לנו לומר: מדמהימן, הואיל ומועילה בדיקה [טורי אבן] אפסח - מהימן נמי אתרומה.

שנינו במשנה: כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים:

תנא בברייתא: אין נאמנים עמי הארץ לא על הקנקנים עצמם ומפרש לה ואזיל, ולא על התרומה שלא בשעת הגיתות והבדים.

ומפרשינן לה: קנקנים דמאי [באיזה קנקנים עוסקת הברייתא]?

אי קנקנים דקודש [שהביא בהם קודש ונאמן על הקודש], הרי ודאי נאמנים הם, כי מיגו דמהימן עם הארץ אקודש שבתוך הקנקנים, מהימן נמי אקנקנים עצמם?! ^[18]

אלא קנקנים דתרומה, והרי פשיטא שאין נאמנים, כי השתא אתרומה לא מהימן, אקנקנים מהימן?! ^[19] א. בקנקנים ריקנים דקודש, אחר שעירה מהן את הקודש, ובשאר ימות השנה. כלומר, כל ימות השנה אינו נאמן על שמירת טהרתם משנתרוקנו.

ב. וכן אינו נאמן בקנקנים עצמן, אפילו כשהן מלאין דתרומה, ובשעת הגיתות [שעל התרומה עצמה הרי הוא נאמן], והכהן יערה את התרומה לתוך כליו.

ומקשה הגמרא על מה שאמרנו, שבתרומה אפילו בשעת הגתות אין נאמנים על הקנקנים:

והרי תנן במשנתנו: כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגיתות שבעים יום -

ומאי לאו פירוש מה ששנינו "מדומעות", היינו: מדומעות דתרומה [נתערב בהן תרומה], ושנינו: נאמנין עמי הארץ אף על טהרת הכדין הואיל ויש בהן תרומה בשעת הבדים שנאמן עם הארץ עליהם.

הרי למדת: שאף בתרומה בשעת הגיתות והבדים אנו אומרים מתוך שנאמן על התרומה נאמן אף על הכדים?! אמרי דבי רבי חייא: לא תפרש "מדומעות דתרומה", אלא מדומעות דקודש.

קודש היה מעורב בהן, ומתוך שנאמן על הקודש נאמן על הכדים.

ומי איכא "דימוע" לקודש, וכי מצינו לשון "דימוע" בקודש, והרי לא מצאנוהו אלא בתרומה שנתערבה בחולין [רבינו חננאל]?! ^[20]

אמרי דבי רבי אלעאי: משנתנו עוסקת במטהר את טבלו שלא הפריש ממנו תרומה, והיה בדעתו ליטול ממנו נסכים כשיצטרך ממנו, והכניסם בכדים. ^[21]

והואיל ויש בכדים נסכים שעומדים להיות קודש, ותרומה וחולין, מתוך שנאמן על הקודש נאמן אף על התרומה ועל הקנקנים [נתבאר על פי תוספות בהבנת רש"י]. ^[22]

שנינו במשנה: וקודם לגיתות שבעים יום:

אמר אביי: שמע מינה ממשנתנו, שהאמינוהו לגבי הכדים שבעים יום קודם לגיתות, והטעם הוא, משום שדרך העולם להזמין את הכלים ולטהרם שבעים יום קודם הגתות [רע"ב]: דינא היא דעילויה אריסא למיטרח אגולפי שבעין יומין מקמי מעצרתא [חייב האריס העובד בגת או בבית הבד לטרוח ולהשיג כדים החל משבעים יום קודם שעת הבדים].

מתניתין:

ועוד חומר בתרומה מבקודש:

אין עושין כבשונות לכלי חרס בירושלים מפני העשן, ולכן צריכים בני ירושלים להביא כלי חרס הנצרכים להם מחוץ לירושלים. ואין רוב הציבור יכול לעמוד בגזירה שגזרו חכמים טומאה על עמי הארץ, ולהמנע מקניית כלי חרס מהם, לפיכך האמינו חכמים את הקדרים עמי הארץ שסביבות ירושלים על טהרת כלי חרס דקים, כגון כוסות וקערות שהם עושים [רש"י], ולא האמינום אלא לענין קודש, [גמרא]. ^[23] ועד היכן נאמנים הקדרים:

מן המודיעים [כרך השוכן ט"ו מיל ליד ירושלים] ולפנים לצד ירושלים, הרי הקדרים עמי הארץ נאמנין על כלי חרס לומר שהם טהורים.

ומן המודיעים ולחוץ אין נאמנין.

ודין העיר מודיעים עצמה, יתבאר בברייתא שהובאה בגמרא. ^[24]

כיצד:

הקדר שהוא מוכר הקדרות הבא מן המודיעים ולחוץ, ונכנס לפנים מן המודיעים, הרי זה נאמן, כשנתקיימו שלושת התנאים הבאים:

א. הוא בעצמו הקדר של הקדרות הנקנים.

שלא מסרם למכירה על ידי תושב המקום, אלא הוא בעצמו מוכרם.

ב. והן הקדרות עצמן שהביא מחוץ למודיעים. ואינו נאמן על קדרות אחרות שמסר לו תושב המקום כדי למוכרם. ^[25]

ג. והן - החברים שראוהו מביא את הקדרות ויודעים שהוא בעל הקדרות - בעצמם הלוקחים, הרי זה נאמן לגביהם, אבל לוקחים אחרים אין יכולים לסמוך עליהם שהוא אכן בעל הקדרות.

ואם יצא אותו קדר מן המודיעים, שוב אינו נאמן. ^[26]

גמרא:

תנא בברייתא:

העיר מודיעים עצמה, פעמים שדינה כלפנים ונאמנים בה, ופעמים שדינה כלחוץ ואין נאמנין בה.

כיצד?

אם קדר יוצא מלפנים מן המודיעים, ונכנס לעיר על דעת לצאת לו אל ארצו, ואין דעתו לחזור עכשיו [מאירי], וחבר בא כנגדו מחוץ למודיעים ונכנס אליה -

הרי היא כלפנים, ויכול החבר לקנות מן הקדר, הואיל והקדר שוב לא יחזור אל לפנים מן המודיעים כדי שיקח החבר שם ממנו, ולפיכך קונה הוא במודיעים עצמה, שאם לא יקנה עכשיו - אימתי.

שניהן, החבר והקדר באים מחוץ למודיעים, ונכנסין אליה, ודעת שניהם ללכת לירושלים [מאירי], שיכול החבר להמתין עד שייכנסו לפנים מן העיר ולקנות שם ממנו;

הא דבעו מרב ששת עבר וקיבל מהו שיניחנה לגת הבאה אם לאו פשיט ליה מהא חבר ועם הארץ שירשו אביהם לא יאמר החבר לעם הארץ טול אתה לח ואני יבש.

ותני עלה אותו חבר שורף את הלח ומניח את היבש ואמאי יניחנו לגת הבאה שהוא נאמן בה ופרשי' בדבר שאין לו גת כגון דבש וחלב וכיוצא בהן. ואמרינן יניחנו לרגל וכדבעינן למימר לקמן טומאת עם הארץ ברגל רחמנא טהריה.

ודחי' בדבר שאין משתמר לרגל עליה תנינן שורף את הלח:

ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן.

ואם בדק לפסחו מותר לאכול בתרומתו כעולא דדייקא מתניתין כוותיה דקתני אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן.

מדמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה. הכא נמי מדמהימן אפסח מהימן נמי אתרומה.

כדי יין וכדי שמן המדומעות כו' אוקימנא להא דתנינן בתוספתא אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה בקנקנים דקדש ריקנים ובשאר ימות השנה במלאין דתרומה [ובשעת הגיתות]. והא דתנן במתניתין כדי יין וכדי שמן המדומעות אוקימנא בקדש. ומקשינן וכי איכא דימוע בקדש. פי' תרומה שנפלה בחולין נדמעו זה נקרא דמע אבל אין לשון דימוע בקדש. ושנינן אין איכא דימוע בקדש כגון דמשמר טבלו להפריש ממנו נסכים לקדש. כי האי גוונא משכחת לה דימוע בקדש:

מתני' מן המודיעין ולפנים כו'. מודיעין מקום כדתנא מודיעין רחוקה מירושלים ט"ו מיל. אוקימנא כדתנא מודיעין פעמים כלפנים פעמים כלחוץ כיצד קדר יוצא וחבר נכנס כלפנים שניהן נכנסין או שניהן יוצאין מודיעין עצמה כלחוץ.

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ והרי שכל פירותיו בחזקת טומאה חוץ מאותם שהובררה טהרתן לחבר זה על ידי שמירה או על ידי שלא הוכשרו וי"מ שהפירות בחזקת טהרה אפי' היה המוכר גוי עד שידע שהוכשרו או שיהו מאותם שחזקתם מוכשרין על הדרך שהתבארו במס' מכשירי' וא"כ אתה צריך לפרשה בדברים שחזקתם מוכשרין וכלן בחזקת טומאה אלא על ידי שמירה או על ידי שהוברר שלא הוכשרו יכול חבר לומר לאחיו עם הארץ טול אתה חטים שבמקום פלוני שלא הובררה טהרתם אצלי או שהוכשרו ואני אטול כשיעורן חטים שבמקום פלוני שהובררה טהרתן אצלי או שלא הוכשרו והטעם שמאחר שהכל מין אחד אין צריך שומא בחלוקתם ומדרך ירושה הם זוכים ולא מדרך משא ומתן ומקח וממכר ואין הדבר כאלו חבר זה מחליף מין זה במין אחר לעם הארץ שנדון את הדבר כמוכרו לו שיהא עובר משום לפני עור וכו' או שמא הואיל ואין כאן אלא מין אחד יש ברירה והוברר הדבר שזה חלקו של זה וזה חלקו של זה אבל לא יאמר טול אתה חטים ואני שעורים שכל שני מינין צריך שומא בחלוקתם והרי הוא כמי שמוכרו או שמא בשני מינין אין ברירה אלא חולקין את הכל וחבר שורף חלקו המגיעו ממה שהוכשר שהרי שורפין על מגעו של עם הארץ ואין לו להניחה לגת הבאה שהרי לא הועיל כמו שביארנו ולפי דרכך למדת שאין צורך להעמידה בדבר שאין לו גת ר"ל שאין לו זמן קבוע כגון שכר או שאר שמנים חוץ משמן זית ושאינו משתמר עד הרגל שכל טומאתן כטהרה אלא אף בדבר שיש לו גת כגון יין ושמן זית או בדבר שהוא משתמר עד הרגל וכתבו עליה גדולי הרבנים שאם היה שם דבר הראוי לשריפה דרך הנאה כגו' שמן לנרות רשאי ולח ויבש הנזכר בשמועה זו פירשו בה מוכשר ואינו מוכשר וי"מ לח ויבש ממש ואפי' במין אחד הרי הוא כשני מינין וצריך שומא בחלוקתם שהיבש משתמר ביותר אבל מין אחד אלא שהאחד מוכשר והאחד אינו מוכשר אינו כמוכר שאין צריך שומא בחלוקתם אא"כ מפרשים לח ויבש בשנוי מינין כגון חטין שהוכשרו והוא הלח ושעורים שלא הוכשרו והוא היבש שמועה זו פרושה בחבר ועם הארץ כהנים או בישראלי' והם אוכלי חליהם בטהרה וגדולי המחברים פרשוה בישראל ולענין דמאי מפני ששמועה זו שכולה במס' דמאי ולענין מה שאמרו שאסור למכור דמאי לעם הארץ והילכך חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ שכל פירותיו בחזקת דמאי יכול לומר וכו' וזה שאמרו ושורפו וכו' פי' אחר שהפריש תרומת מעשר מן הדמאי שורפה אחר שהדמאי מוכשר שהרי הוא טמא ממגע עם הארץ ושורפין תרומה על מגען ושמא אתה שואל בשמועה זו מה שאמרו במס' קדושין י"ז ב' בגוי וגר שירשו את אביהם גוי שיכול הגר לומר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות יין נסך ואני פירות שנמצא שיש ברירה אף בשני מינין אלא שיש לתרץ בה שחבר ועם הארץ יורשי' מן הדין אבל גר וגוי אין הגר יורש מן הדין אלא שמא יחזור לסורו ומתוך [כך] התירוה בחלוף כל זמן שלא הגיע לידו:

מי שהיה צריך לעשות פסחו בירושלם ואין לו דרך לילך לשם אא"כ עובר במקום שיש בו טומאת סופרים או שרוצה לאכול תרומה שיש לו במקום אחד וחושש בה שתבא לידי הפסד ואינו יכול לילך אא"כ עובר במקום שיש בו טומאת סופרים התירו לעושי פסח להיות בודקין מקום זה שאנו חוששין לו אם יש בו טומאה ואם לא מצאו טומאה יעברו שם בהיתר על ידי בדיקה זו ועושה פסחו שלא העמידו דבריהם במקום שיש בו כרת שהטהור שנמנע מלעשות פסח חייב כרת אבל לא התירו לסמוך על בדיקה זו לתרומה שאין במניעת אכילתה אלא חיוב עשה ר"ל ואחר יאכל מן הקדשים ואם בדק אינו מועיל לתרומה הואיל ועקר בדיקתו לתרומה היתה ויש שואלין א"כ לא נבדוק לקדשים שאף הם אין באכילתם אלא עשה ומ"מ הם מפרשין שכך הוא ר"ל שאין בודקין לקדשים אלא שיש גורסין בכאן בודקין לעושי פסח מפני שהעמידו דבריהם במקום כרת ר"ל שאם יעשוהו בטומאה הרי הוא בכרת ולא העמידו דבריהם במקום מיתה ר"ל תרומה שאכילתה בטומאה אינה אלא במיתה בידי שמים ולדעת זה בודקין לקדשים שהרי אכילתן בטומאת כרת:

בדק לפסחו ולא מצא טומאה מתוך שסומך על בדיקה זו לפסחו אוכל על ידה תרומה:

כיצד בודקין טומאה זו היה שדה זו בית הפרס מנפח את העפר לפניו במפוח והולך במקום שמנפח ואם אינו מוצא עצם כשעורה הולך לו ואם נמצא עצם כשעורה פורש ממנו ומנפח במקום אחר וי"מ שאם נמצא בו עצם כשעורה אינו בודק עוד ונדחה לפסח שני שכל ספק מגע טמא:

בית הפרס הוא שהיה בו קבר ונחרש ונתפשטו העצמות אילך ואילך ונתדקדקו ומן התורה טהור לגמרי שהמחרישה כותשת עצמות עד שלא נשאר שם עצם המטמא באהל ואם תמצא לומר עצם כשעורה נשאר בו ושמא נגע בו אין חוששין למגע שטמונין הם בתוך העפר וחכמים חששו למגע וטמאוהו עד ק' אמה ממקום חרישתו מק' אמה ואילך אינו מטמא כל עקר שאין דרכן של עצמות להתפשט יותר ממאה אמה ולא התירו בזה חפוש על ידי מגריפה שאם יש בו עצם כשעורה מסיטו ויש מי שאומר שאם נידש ברגל אדם אחר חרישה מותר הוא לעושי פסח מסתמא דישה אחר חרישה מדקת או נתכסו בעפר והרי אין בהם טומאת אהל ואם לא נידש ורצה לטהרו מכל וכל שלא יהא צריך נפוח התבאר בסדר טהרות שכוברו בכברה או נותן עליו עפר אחר בשלשה טפחים או מעמיק בכדי שיעור זה וצריך שיהיו שם שני תלמידי חכמים:

וסוגיא הבאה על ענין כדי יין וכדי שמן כבר ביארנו ענינה במשנה:

האריס חייב מן הדין לטרוח בתקון כלים של בעל הבית להכניס בהם פירותיו וממה שטיהרנו כליו של עם הארץ ע' יום קודם לגת נראה שהדין עליו לחזר אחר תקון כליו של בעל הבית ע' יום קודם לגת וכן כל כיוצא בזה:

המשנה השלישית מהמודיעים ולפנים נאמנים על כלי חרס ומהמודיעית ולחוץ אינן נאמני' כיצד הקדר שהוא מוכר את הקדרות נכנס לפנים מן המודיעים הוא הקדר והן הקדרות והן הלוקחי' נאמן יצא אינו נאמן אמר הר"מ פי' כשמניח הקדרות חוץ למודיעית ונכנס והרי הוא לפנים מן המודיעית והקדרות חוץ למודיעית ובא הלוקח ולקח הקדרות ונכנס לפנים מן המודיעית נאמן שהן טהורות וזהו ענין אמרם הלוקח נאמן כיון שהעקר אצלנו נאמנין על טהרת כלי חרס מן המודיעים ולפנים אבל מי שיצא מירושלים וקנה מאותן הקדירות והוציאן בידו אינו נאמן כיון שהוא חוץ למודיעית אע"פ שהקדרות הן הן הקדרות והקדר הוא הקדר עצמו ועומד במקומו וזהו ענין אמרם הוא הקדר והן הקדרות השיעור בזה אע"פ שהקדר הוא הקדר והקדרות הן הקדרות הנכנס נאמן והיוצא אינו נאמן לפי שדבר הנאמנות תלוי על המקומות והטעם כי הבא חוץ למודיעים וקונה ונכנס רואה בעל הקדרות ומרגיש בו ולוקח מהן מה שירצה ומכניסן בידו ולפיכך נאמן אבל היוצא מן המדינה אינו רואה את הקדר כי אחוריו בלתי פניו ושמא נגע זה הקדר במשקי' טמאי' בידיו בקדרות ויטמאם ואותו הלוקח לא יראה אותו ואנו לא נאמין הקדר שאלו הקדרות טהורות אלא אחר שיהיה לפנים מן המודיעים כמו שאבאר ואמ' ונכנס לפנים מן המודיעים אבל אם ישב חוץ למודיעית אינו נאמן וכן אפי' לא הניח הקדרות חוץ למודיעית אלא שהכניסם עמו לפנים מן המודיעית יהיה הנכנס והיוצא נאמן ואפי' נגע בהן הקדר והוא לפנים מן המודיעית נאמן הוא שלא טמאם ואין הכונה בזו ההלכה אלא הפלגה כי נאמנות בטהרת כלי חרש תלוי במקום מן המודיעית ולפנים וכי אותו האדם בעצמו אינו נאמן על אותו הכלי בעצמו מן המודיעית לחוץ כבר זכרנו בתשיעי מפסחים כי מודיעית מקום בקרוב מירושלים ועוד נבאר מאי זה טעם הקלו בטהרת כלי חרס בירושלים בלבד וכל זה בעמי הארץ אבל תלמיד חכם נאמן בכל מקום:

אמר המאירי מן המודיעים וכו' כונת המשנה כשלפניה לבאר מעלה שניה שיש לתרומה על הקדש ומודיעים הוא כרך רחוק מירושלם ט"ו מילין כמו שהתבאר בפסח שני וענין משנה זו הוא שחכמים הקלו בכלי חרש הדקין כגון קדרות וכוסות וצלוחיות ללקחן מעם הארץ בירושלם שאי אפשר שלא בכלי חרס הרבה לבשל את הקדשים ולאפות את המנחות ושהיו צריכין לשברן ביומן משום נותר כדכתי' וכן כלי חרש אשר יבושל בו ישבר ולא היו קדרים חברים מספיקים להם בכל זה ובירושלם לא היו עושין כבשונות ומתוך כך אמרו במשנה זו שכל זמן שהקדר עם הארץ מן המודיעים ולפנים לצד ירושלם נאמן אותו קדר על כלי חרש שבידו לומר טהורים הם ורשאים חברים ליקח מהם עד ירושלם וכ"ש בירושלם עצמה ומ"מ כלים הגסים כגון חביות שלא היה צרכן מרבה כל כך לא היו נאמנין בהם אלא בירושלם הא בירושלם עצמה נאמנין שמ"מ צריכין הם להם לכלי היין שבמקדש ומה שביארנו למעלה שאין נאמנין על הקנקנים דוקא בשאר ארץ ישראל ודקין מיהא אף מן המודיעים ולפנים ודוקא לקדש הא לתרומה שאין שעת אכילתה עוברת אין נאמנין אפי' בירושלם וימתין עד שימצא מקדר חבר וזו היא מעלה שיש לתרומה על הקדש מן המודיעים ולחוץ אין רשאין ליקח מהם ואין סומכין על עדותם כיצד הקדר שמוכר את הקדרות ונכנס לפנים מן המודיעים הוא הקדר וכו' כלומר אע"פ שזהו הקדר בעצמו שהיה חוץ למודיעים והן הם אותם הקדרות והן הם לוקחין אלו ולא נשתנה בהם דבר אעפ"כ מדת חכמים כך היא כל זמן שהיא מן המודיעים כלפי ירושלם נאמן יצא מן המודיעים אינו נאמן וי"מ ענין הוא הקדר בדרך אחרת והוא שקולא זו לא בכל ענין הוא אלא הוא הקדר כלומר שאין לוקחין אלא מיד הקדר שהביאם אבל אם מסרם קדר זה לעם הארץ אחר שבמודיעים אין לוקחין מידו והן הקדרות כלו' אף מיד קדר זה לא התירו ליקח ממנו אלא אותם הקדרות שהביא הוא מבחוץ אבל אם עם הארץ אחר שבמודיעים מסר לו קדרותיו אין לוקחי' אותם מידו שלא הותר אלא באותם שטרחו להביאם מרחוק שלא תהא מכשלן שלא להביא מהם והם הלוקחין כלו' שלא הותר ליקח מהם אלא אותם שראו את הקדר בא עם קדרותיו וי"מ לאותם שהקדרים הביאום בעבורם וראשון עקר:

זהו ביאור המשנה ומתוך כך שלא התבאר בה דין כפר מודיעים עצמו פי' בה בגמ' שפעמים שהוא כלפנים ופעמים שהוא כלחוץ שאם קדר יוצא והולך לארצו ואין דעתו לחזור עכשו בירושלם וחבר בא משאר עיירות ונכנס במודיעים כדי ליכנס לירושלם ופוגע את הקדר במודיעים דנוהו אצלו כלפנים ומותר ליקח ממנו שאם לא עכשו אימתי שניהם נכנסים במודיעים ודעת שניהם לילך בירושלם כלחוץ שהרי יש לו להמתין עד שיהא משם ולפנים וכן אם היו שניהם יוצאים וראו זה את זה קודם שהיו במודיעים והיה יכול ליקח במקום הכשר מאחר שפשע הרי הוא כלחוץ וכ"ש חבר יוצא וקדר נכנס שדינו כלחוץ:

מאי בודקין אמר רב יהודא אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך כו' עיין מה שהקשתי על המורה ומה שפירשתי בה בפ' מי שמתו מוטל לפניו במהדורא תנינא ובתשובות י"ו:

מאי לאו מדומעות דתרומה פירש המורה וקתני נאמן על הבדים וקשיא לי אי משם דקתני כדי יין וכדי שמן קא דייק אמאי לא דייק מרישא דקתני עברו הגתות והבדים הביאו לו חבית של תרומה לא יקבל ממנו אבל מניחה לגת הבאה אלמא לגת הבאה מקבל ממנו החבית ותיפשוט מהכא דמיגו דמיהמן אתרומה מהימן האחבית והיינו קאמרת דאמלאים דתרומה לא מהימי אלא ש"מ חבית משמע מה שבתוכה ולא גוף החבית וה"נ כדי יין משמע מה שבתוכן ולא גוף הכדין ונ"ל דה"פ מאי לאו מדומעות דתרומה שהיתה תרומה מעורבת בחולין וקתני דנאמן על כל הכדין בשעת הגתות והבדים אלמא כמו שנאמן על התרומה נאמן על החולין המעורבין בה ואל אמרי' התרומה לבד תהי' בחזקת טהרה והחולין יהיו בחזקת טומאה אלא הכל טהרו וה"ה נמי לקנקנים דמה לי קנקנים מה לי חולין דכמו שמצלת על החולין כך מצלת על הקנקנים ודחי לא אמרי בני ר' חייא מדומעות דקודש פירוש לעולם התרומה אינה מצלת לא על הקנקנים ואל על החולין אלא מדומעות דקודש הן שכמו שהקודש מציל אקנקנים דיד' כך מציל על החולין ואילולי שיש לו קושיא שעוקרת זה הפתרון לגמרי' הי' מקשה לו אי הכי אמאי קתני נאמנין עליהם בשעת הגתות והבדים כל ימות השנה נמי יהא נאמן עליהן אלא שעקר תירוצו לגמרי והקשה לו ומי איכא דימוע לקודש תרומה המעורבת בחולין יקרא דימוע ע"ש התרומה שנקראת דמע דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר אבל תערובת דקודש אמאי יקרא דימוע אלא אמר ר' אלעי במטהר את טבלו ליטול ממנו נסכים פירוש אם תרצת לדחות שלא תפשוט מיכן שהתרומה מצלת על החולין תפשר מתני'. במטהר את טבלו ליטול ממנו נסכים פירוש ומש"ה קרי לי' מדומעות שעדיין לא הפריש מהן תרומה ומפני שהוא שמרו ליטול ממנו נסכים נאמן על כל הבדים להציל גם על החולין ודוקא מנפי שישמרו ליטול ממנו נסכים מציל על החולין שבהם אבל התרומה אינה מצלת על החולין ודוקא בשעת הגתות והבדים נאמנין עליהן ואל כל ימות השנה שאם הי' קודש גמור בודאי הי' מציל על החולין כל ימות השנה כמו שמציל על הקנקנים אבהל זה לא היה קודש אל אהיה שומרו להפריש מהם נסכים מציל על החולין שבהם אבל התרומה אינה מצלת על החולין ודוקא בשעת הגתות והבדים נאמנין עליהן ואל כל ימות השנה שאם הי' קודש גמור בודאי הי' מציל על החולין כל ימות השנה כמו שמציל על הקנקנים אבל זה לא היה קודש אלא היה שומרו להפריש מהם נסכים ואילו היה מטהרו נמי כולו לנסכים היה נאמן עליו כל ימות השנה כדפירישית לעילבנאמן על טהרות יין כל ימות השנה אלא כיון שלא היה שומרו אלא ליטול ממנו קצת לנסכים אין לו כח להציל על כל החולין אלא בשעת הגתות והבדים בלבד כך ר"ל לפ"ש לפי הדחק:

מן המודיעות ולפנים נאמנין על כלי חרש פירוש וכן במדתה לכל רוח:

הוא הקדר והן הקדרות והן הלוקחין נאמן יצא אניו נאמן פי' אע"פ שהיא הקדר והן הקדרות והן הלוקחחין נאמן הוא מן המודיעות ולפנים אבל אם יצא לחוץ אינו נאמן ואע"פ שהם הם הקדרות והן הלוקחיו שהמקום גורם מן המודיעות ולפנים הן בחזקת טהרה ומן המודיעות ולחוץ הן בחזקת טומאה:

בד"ה חבר וע"ה שירשו את אביהן מתנייא פ"ז דדמאי ופרש"י טעם כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י ד"ה ויניחנו לרגל. וימכרנה. לכאורה אף הוא בעצמו מותר לו לאכול. ועי' לקמן (כו) בפי' ד"ה טמאה היא:

תד"ה חבר. ומההיא דלוקח יין מבין הכותים. כצ"ל:

במשנה מן המודיעים ולפנים נאמנים כו'. הט"א כתב דמשמע ליה דאקדש דוקא קאי ע"ש. ולא מפיו אנו חיין דבהדיא איתא כן בגמרא "תנא נאמנים על כ"ח הדקים לקדש" וכן התוי"ט רמז בזה להברייתא הלזו:

תוי"ט ד"ה ולפנים. הא מודיעים עצמה לא מהימן כו'. ועל מן המודיעים ולחוץ א"נ דייק הא מודיעים כלפנים אבל אביי לקמן לא דייק רק מבבא דסיפא. ונראה משום דמצינו לפעמים בקרא דגם הוא בכלל כמו ומיום השמיני והלאה וגו' (בפ' אמור) דיום השמיני ג"כ בכלל כדאיתא בתו"כ ועי' בערכין (יח) אולם מצאנו כדיוק התוס' יו"ט ג"כ בגמרא פסחים (פה ב) על מתני' דמן האגף ע"ש:

גמרא שאני שולחן ודולפקי וכו'.
תימה איך ס"ד להתוס' לדמות כל שולחן לשולחן דהיכל, איך יפרשו לסוגיא במקומו, הא המקשן פריך ותיפוק ליה משום ציפוי דתנן השולחן כו' ועלה משנינן שאני שולחן דנקרא עץ, והא עדיין קשה מדתנן והשולחן, וע"כ בפשוטו הכי הוא דמשום שולחן זה של היכל שאני דמקרי עץ משא"כ שאר שולחנות וא"כ זהו החילוק מפורש, וזהו עיקר שנויי דהש"ס, ואיך עשו בזה התחלת קושיא, וד' יגיה חשכי:

(כה רע"ב) ויניחנו לרגל וכו'.—נראה להוכיח מכאן דלאו דוקא בירושלים בלבד אלא בכל מקום נאמנים ברגל, דאל"כ מאי מקשינן כאן "ויניחנו לרגל וכו'", דהא אפשר שיוציא מנה על מנה או אפי' על חמשים.

(שם תוספות) ד"ה במטהר וכו' התם מיירי בשכבר הקדישו לכך.—אינו מובן דא"כ מה יעשה הכהן עם התרומה שבחבית, שרביעית קודש מעורב בה.

יכול לומר לו טול אתה חטין במקום פלוני. שיודע בהן שהוכשרו ואני אטול חטים במקום פלוני שיודע שלא הוכשרו דכיון דחד מינא הן אמרי' יש ברירה שאלו הן חלקו של זה ואלו הן חלקו של זה ולא החליף לו חבר לע''ה חלקו שבטמאין בשביל חלקו של ע''ה בטהורין אבל בשני מינין אין לומר ברירה דכשמת אביהן נפל חלק לזה וחלק לזה בכל המינים ונמצא חבר זה מחליפה לו ועובר בלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט): שורף את הלח. אם כהן הוא ויש שמן לתרומה מדליקו לנרות: בדבר שאין לו גת. כגון שכר תמרים של תרומה והאי שורף לשון איבוד הוא: ויניחנו לרגל. שטומאת עם הארץ אינה ברגל וימכרנה: שבודקין לעושי פסח. בית הפרס כדמפרש ואזיל היה הולך לעשות פסחו ובית הפרס של שדה שנחרש בו קבר מפסיקו בודקו בנפיחה ואם יש עצם כשעורה רואהו ונשמט ממנו ועצם כשעורה אינו מטמא באהל אלא במגע ובמשא לפיכך בודק בנפיחה שלא יסיטנו ברגלו: ואין בודקין לאוכלי תרומה. אין סומכין על בדיקה זו דכיון דאין זמן קבוע לאכילה ימתין שבעה ימים ויזה שלישי ושביעי ויטבול אבל גבי פסח הואיל ובית הפרס דרבנן לא העמידו דבריהם במקום כרת: שנידש. ברגל וזו היא בדיקתו בודק אם נידש או לא נידש: במקום שיש בו חיוב מיתה. כגון טמא האוכל תרומה: מיגו דמהימן אקדש מהימן אתרומה. שגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח: בריקנין דקדש. לאחר שעירה מהן קודש והיה שומרן לקדש אינו נאמן על שמירתן: ובשאר כל ימות השנה. כלומר כל ימות השנה דלקדש אין חילוק בין שעת הגיתות לשאר ימות השנה: ובמלאין דתרומה בשעת הגיתות. שאע''פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגיתות מפני הפסד כהנים חבירים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות ארץ ישראל על הקנקנים לא האמינום ואין הכהנים חברים מקבלין מהן הקנקנים עם התרומה אבל מערין אותה לכליהן ודכוותה אמרינן לקמן אל תתמה שהרי לגין טמאין טומאת שבעה ומשקין טהורים: מאי לאו מדומעות דתרומה. וקתני נאמן אכדין: תוס'. ומי איכא דימוע לקדש. טבל שלא נתקן מדומע בתרומה אבל קדש לא הוזקקנו לפרוש מתוכה שיהא הטבל מדומע בתוכו. ע''כ: במטהר את טבלו לנסכים. דאיכא חולין וקדש ותרומה מיגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה ואקנקנים שגנאי לקדש שיהו הקנקנים שעירוהו מהן בחזקת טומאה והוא קרב: מתני' מן המודיעים ולפנים. מודיעים שם כרך רחוק מירושלים ט''ו מיל כדאמר במסכת פסחים (דף צג:) ממנו ולפנים לצד ירושלים נאמנין קדרין עמי הארץ ליקח מהן כלי חרס הדקין כגון קדרות כוסות וקיתוניות שאי אפשר בלא הם ובירושלים אין עושין כבשונות מפני העשן לא לסיד ולא לקדרות ולפיכך האמינום שלא לגזור עליהן שאין גוזרין גזירה על הצבור שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה: הוא הקדר. מי שהביאן (חוץ) למודיעים האמינוהו לפי שא''א אבל אם מסרן ליד קדר עם הארץ היושב במודיעים או לפנים לא האמינוהו: והן הקדירות. על אותן הקדירות שהביא הוא האמינוהו ולא לצרף עמהן קדירות של קדר אחר היושב במודיעים: והן הלוקחין. חברים שראוהו שהביאן נאמן הקדר אצלן ולא אצל לוקחים אחרים: יצא. מן המודיעים לשוב לאחוריו אינו נאמן: גמ' מודיעים. הכרך עצמו: פעמים כלפנים כו' קדר יוצא. מלפנים מן המודיעים ונכנס למודיעים: וחבר. בא מחוץ למודיעים ונכנס למודיעים: כלפנים. מותר ליקח ממנו שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו ואם לא עכשיו יקח אימתי: שניהן נכנסין. מחוץ למודיעים ובאו בתוך הכרך כלחוץ אלא ימתין עד שיהא מן כרך ולפנים:

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם. [מתני' היא בפ''ו דדמאי] ופירש רש''י טעם של משנה זו מטעם ברירה דמעיקרא הוברר הדבר שאלו לחלקו נפל אבל בשני מינים לא אמרינן הוברר הדבר וכן פירש הוא עצמו משנה אחרת גר ונכרי שירשו את אביהן יכול לומר טול אתה ע''ז ואני אטול מעות דאית ליה ברירה התם והיה קשה למורי כיון דסתם משנה אית ליה ברירה תקשי מיניה לרבי יוחנן דאמר אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אלמא אין ברירה וכן בבכורות פרק יש בכור (דף מח.) גבי נתנו עד שלא חלקו מוקי רבא ר' מאיר ורבי יהודה כרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו אי יש ברירה או לא ומההיא דהלוקח יין מן הכותים (דמאי פ''ז מ''ד) ליכא לאקשויי דשמעינן מינה ברירה דהתם טעמא אחרינא איכא שמפרש דבריו בהדיא אבל ירושה דממילא הויא לא וכן בפ' בכל מערבין (עירובין דף לז: ושם) איכא מאן דאית ליה הך סברא וכי תימא דמדרבנן מודה רבי יוחנן דאית ליה ברירה הא שמעינן ליה בשילהי ביצה (דף לז: ושם) אין ברירה אף בעירובי תחומין ומיהו כמה סתמי משניות דמצינו דאין ברירה ובכמה מקומות פלוגתא דתנאי ובפרק בכל מערבין (עירובין דף לז: ושם) דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך משום דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא נזכר בה וגם מילתא דאיירי בעירובי תחומין דאיירי בה: מנפח אדם בית הפרס. פירשתי בברכות (דף יט:) כל אורך הדברים מפרישת רבי יהודה נ''ע: במטהר טבלו ליקח הימנו נסכים. פירש רש''י דאיכא קדש ותרומה דמהימן דנאמן אתרומה וקנקנים במיגו דמהימן אקדש שגנאי הוא לו אם קנקנים שהיה בו הקדישו טמאים תימה דא''כ אמאי נקט שבעים יום קודם אפילו בשאר ימות השנה נמי דהא תנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן ותירץ הר''ר אלחנן דהכא מיירי שייחדו לנסכים כשיצטרך ממנו אבל התם מיירי בשכבר הקדישו לכך: