חגיגה כג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

לא תיקשי לך:

כי שאני שפופרת של חטאת, שעשאוה כטמא שרץ [כמי שנגע בשרץ], שצריך הערב שמש. וכיון שאין אתה מצריכה הערב שמש, הרי עשית היכר לצדוקין שטבול יום כשר בפרה, [וראה תוספת ביאור בהערות]. ^[12] ותמהינן עלה: אלא מעתה, דלא עשאוה אלא כטמא שרץ - לא תטמא השפופרת אדם שנגע בה, שהרי הכלי - שהוא כנוגע בשרץ - ראשון לטומאה הוא, ואינו מטמא אדם.

אלמה [ולמה] תניא: אדם החותכה לשפופרת, והאדם המטבילה, טעון טבילה מפני שנטמא ממגע השפופרת?!

ואלא, דוחה הגמרא באופן אחר: עשאוה לשפופרת של חטאת, כטמא מת, כאילו נגעה במת, והיא אב הטומאה, ומטמאת אדם, וטעונה הערב שמש.

ותמהינן: אי הכי - שעשאוה לשפופרת כמי שנגעה במת - תיבעי [ליבעי] ^[13]

האדם שנוגע בשפופרת הזאת שלישי ושביעי מאפר פרה אדומה, כיון שמשום טומאת מת אתה בא עליו!? ^[14]

ואלמה [ולמה] תניא: אדם החותכה לשפופרת, והאדם המטבילה - טעון טבילה.

ומשמע: טבילה, אין, אכן צריך הוא.

אבל הזאת שלישי ושביעי - לא! ^[15]

אלא, דוחה הגמרא באופן אחר: עשאוה לשפופרת כטמא מת ביום השביעי שלו, אחר שהיזו עליו, שאינו צריך אלא טבילה והערב שמש.

ואף שפופרת זו, חשבינן לה כאילו נגעה במת, והיא ביום השביעי שלה, שטעונה הערב שמש, ומטמאת אדם, אך אינו טעון הזאת שלישי ושביעי. ^[16]

ואכתי תמהינן על תירוץ הגמרא בדעת רבי אליעזר, שאף כי שאר כלים הנגמרים בטהרה אינם טעונים הערב שמש, מכל מקום שפופרת שעשאוה לחטאת טעונה הערב שמש מפני שעשאוה כטמא מת:

והתניא:

מתוך שזלזלו חכמים בטהרת מעשה הפרה, שהצריכו לטמאות את הכהן השורף את הפרה כדי להוציא מלבן של צדוקים, חששו חכמים שמא יבואו לזלזל בכל טהרת מי חטאת, ולפיכך עשו חכמים גדרים וסייגים רבים בשמירת טהרתה [כגון: היו מגדלים תינוקות למילוי מי חטאת משעת לידתן על גבי הסלע, ומשום חשש רחוק שמא ייטמאו בקבר התהום].

ומכל מקום, מעולם לא חידשו חכמים דבר בפרה, לחדש איזו טומאה שאינה קיימת בשום מקום, ולא גזרו אלא על סייגים בשמירת טהרה, מטומאות הקיימות בכל מקום.

ואם נתרץ שכלים הנגמרים בטהרה בעלמא אינם טעונים הערב שמש, ואילו כלים הנגמרים בטהרה שעשאום למי חטאת עשאום חכמים כטמא מת - אין לך חידוש גדול מזה! ולמה אמרה הברייתא שלא חידשו דבר בחטאת?! ^[17] ומשנינן: אמר אביי: לא אמרו שלא חידשו כלל שום דבר בפרה.

אלא כונת התנא בברייתא היא לומר: שלא אמרו חכמים דבר חידוש, שיהיה טומאה לכלי ביחס למי חטאת, כשאינו ראוי לטומאה הזאת!

ולכן לא חידשו ואמרו: קורדום, שאינו עשוי לישיבה - שבעלמא אינו טמא מושב הזב, הואיל ואינו עשוי ומיועד לישיבתו של הזב עליו, וכדמפרש ואזיל - הרי הוא מטמא טומאת מושב החמורה, שהיא טומאת מדרס, לגבי מי חטאת.

זאת לא חידשו, אבל כן חידשו, בכלי הראוי לקבל טומאת מת, לעשות את שאינו נוגע במת כנוגע במת!

ועתה מביאה הגמרא ראיה למה שאמרה, שאין קורדום שיושב עליו הזב טמא בטומאת מדרס: כדתניא: כתיב "והיושב על הכלי אשר ישב [בצירי] עליו הזב, יכבס בגדיו, ורחץ במים. וטמא עד הערב".

יכול אם כפה [הפך] הזב סאה [כלי המשמש למדידת כמות של סאה], וישב עליה.

או יכול אם כפה תרקב [תרי - וקב, כלי מידה לשלושה קבין, שהוא חצי סאה], וישב עליה, יהא טמא בטומאת מושב חמורה של זב?

תלמוד לומר: "והיושב על הכלי אשר ישב עליו, יטמא".

"ישב" [בקמץ ופתח] לא נאמר, אלא "יושב" עליו.

ללמדך: כי רק מי, כלי, שמיוחד לישיבה הרי הוא נטמא במושב הזב.

יצא כלי זה, העשוי למדידה, שאומרים לו בעלי הכלים לזב: עמוד מעל גבי הכלים, ונעשה בהם מלאכתנו!

כלומר, כלי זה אינו מיועד לישיבה, ולכן אינו מטמא בטומאה חמורה של מושב הזב.

שנינו במשנה: הכלי מצרף מה שבתוכו בקודש, אבל לא בתרומה:

מנא הני מילי?

אמר רבי חנין: דאמר קרא בפרשת קרבנות הנשיאים: "כף אחת, עשרה זהב, מלאה קטורת".

הכתוב עשאו לכל מה שבכף - כחתיכה אחת, לומר: שאם נטמא מקצת מה שבתוכה, נטמא כל מה שבתוכה.

מתיב רב כהנא מן המשנה בעדיות, ששנינו בה:

הוסיף רבי עקיבא - על דברי רבי שמעון בן בתירא שהעיד כעין זה לגבי אפר חטאת ואמר:

אף הסולת של קודש, והקטורת והלבונה והגחלים של קודש שהיו בכלי, שאם נגע טבול יום [טמא שטבל ולא הגיע הערב שמש] במקצתו, הרי זה פסל את כולו. ^[18]

והא דאמר רבי עקיבא, הרי על כרחך דרבנן היא, ולא דאורייתא, וכדמפרש ואזיל, ותיקשי לרב חנין?!

ממאי, מנין שעדותו של רבי עקיבא מדרבנן היא, ולא מן המקרא שאמר רב חנין?

מדקתני רישא של המשנה בעדיות: העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת הנמצא בכלי, שאם נגע הטמא במקצתו - שטימא את כולו.

ודין זה ודאי מדרבנן הוא, שהרי אף אם תאמר כרב חנין ללמוד מ"כף אחת", הרי אין לך ללמוד אלא על קודש, ולא על אפר חטאת.

וקתני "הוסיף" רבי עקיבא, הרי משמע כדינו של זה כן דינו של זה, כשם שאפר חטאת מדרבנן הוא, כך צירוף כלי לקודש דרבנן הוא. ^[19]

הערות

^[12] א. בחזון איש סימן קכט לדף זה ביאר, דכל שעשאוה לחטאת הרי היא כטמא שרץ וטעונה הערב שמש אפילו לקודש. ראה שם שהכריח כן, כי אחרת, לא שייך לומר שהצריכוה לחטאת הערב שמש, שהרי טבול יום כשר בה. [וראה לשון רבינו חננאל בהמשך הסוגיא "ולגבי מי חטאת עשאוה לשפופרת שחתכה למי חטאת וכו', ומשמע קצת כדברי החזון איש]. אבל בחזון איש במסכת פרה סימן ה ס"ק א כתב: "אמרו חכמים דלאחר טבילה יהיה בה טומאת טבול יום, ואף על גב שאין טומאה זו מועילה כלום, דלענין חטאת לא נאסרה טומאת טבול יום, ולענין קודש לא גזרו טומאת טבול יום, מכל מקום תקנת חכמים קיימת, דיש כאן טומאת טבול יום, ושפיר יש כאן היכירא לצדוקים". וכן נראה מלשון הר"ש במשנה במסכת פרה שכתב: "ואע"ג דטבילה, אין, הערב שמש, לא, מכל מקום איכא היכירא, משום דלגבי חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו [כמסקנת הגמרא] וכו', ואם איתא דפרה היתה צריכה הערב שמש, גם זו היתה צריכה". ב. והוסיף החזון איש במסכת פרה: "ורבי יהושע פליג, דאין כאן היכירא לצדוקים, כיון שאין כאן טומאת טבול יום בפועל בהנהגתנו". ומבואר שהוא סובר בדעת רבי יהושע שלא נחלק על גוף הדין לגבי חטאת, אלא על סברת רבי אליעזר שהוא מחשיבה היכר לצדוקים. ומיהו, לשון המאירי בדעת רבי יהושע: "ומכל מקום רבי יהושע לא נקיט לה במפורסמת אלא בטומאה ודאית שמן התורה". וכן נראה מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות, שכתב: "ואמר רבי יהושע לא יספיקנו זה, לפי שזאת השפופרת כלי טמא הוא בגזרה דרבנן כמו שהתבאר בחגיגה, אבל בלי ספק יטמא הכלי טומאה אמיתית ואז יטביל וישתמש בה". ולטורי אבן דעה שלישית, שרבי יהושע חולק על עיקר דבריו של רבי אליעזר הסובר שעשאוה כטמא שרץ או מת, וכפי שמבואר מדבריו שהובאו בהמשך הסוגיא בהערות. ג. בעיקר תירוץ הגמרא יש לבאר שני אופנים: הראשון: כלים הנגמרים בטהרה בעלמא אינם נעשים אלא שני או שלישי לטומאה, ולפיכך אינם טעונים הערב שמש; ואילו שפופרת של חטאת נעשית ראשון לטומאה כטמא שרץ ולפיכך צריכה הערב שמש. ולפירוש זה יש נפקא מינה אחרת בין כלים הנגמרים בטהרה בעלמא לבין שפופרת שחתכה לחטאת, דשפופרת שהיא ראשון לטומאה הרי היא עושה שני, וכמו שכתב רש"י: לעולם בעלמא לא בעי הערב שמש רבי אליעזר לכלים הנגמרים בטהרה ואפילו הכי איכא היכירא, לפי ששפופרת של חטאת עשאוה כאילו נגעה בשרץ לענין מנין ראשון ושני", ואילו כלים הנגמרים בטהרה כבר הם כשני או כשלישי. ומלשון רש"י אכן נראה כפירוש זה, דמשמע מדבריו, שהואיל ומונין בה ראשון ושני הרי היא צריכה הערב שמש, והיינו, שלא תאמר: אף לגבי חטאת אין מונין בה ראשון ושני ואינה טעונה הערב שמש ושוב אין היכר לצדוקים, אלא מונין בה ראשון ושני וצריכה הערב שמש ויש בה היכר]. השני: אף כלים הנגמרים בטהרה, כיון שמכח טומאת רוקו של עם הארץ שהוא כזב אתה בא עליו, הרי הוא נעשה ראשון לטומאה. אלא, שלא החמירו בהם חכמים להצריכם אלא עיקר טבילה, ולא החמירו בטומאתה להצריכה הערב שמש, אבל שפופרת שנעשית לשם חטאת החמירו בטומאתה, וצריכה הערב שמש. וראה בזה בחזון איש סימן קכט לדף זה, ובחזון איש פרה סימן ה א, ובמה שנתבאר באות א. ד. בפשוטו, הגמרא אינה חוזרת בה ממה שאמרה בתחילה שטעם טומאת השפופרת הוא משום חשש רוקו של עם הארץ, אלא שלענין חטאת עשאוהו כטמא שרץ הצריך הערב שמש, ולענין קודש לא הצריכוהו, וכן נראה מפירוש הרמב"ם הר"ש והרא"ש במשנה במסכת פרה. אך המאירי כתב: ותירצו בגמרא, דודאי אילו היתה טומאת שפופרת לרבי אליעזר מחשש צינורא לא היה כאן שום היכר, אלא שעשאוה לשפופרת כטמא מת בשביעי שלו [כמסקנת הגמרא], שכל כלים שהיו משתמשין בה בפרה עשאום כטמאים בטומאה זו; ומבואר בהדיא מלשונו, שלפי תירוץ הגמרא, אין הטעם משום רוק [אלא שצריך ביאור, שאם לא מפני הרוק למה היא טמאה כלל, ולמה עשאוה כטמא שרץ? !]. וראה עוד בזה בהערות בהמשך הסוגיא.

^[13] נתבאר והוגה לפי פשטות הגמרא שהקושיא היתה על האדם הנוגע בו, שהרי על זה מביאה הגמרא ראיה שאינו טעון הזאת שלישי ושביעי. אמנם בספר ראשון לציון על מסכת חגיגה [לבעל האור החיים, הובאו דבריו בהערה הבאה] מפרש קושיית הגמרא על השפופרת, ולדבריו אין צריך להגיה, אמנם שאר אחרונים [שואל ומשיב ומנחת חינוך שהובאו בהערה הבאה], הבינו כפשוטו, שהקושיא היתה על האדם.

^[14] מדברי הגמרא, שהקשתה ליבעי הזאת שלישי ושביעי, מה שאינו שייך ברוק של עם הארץ, משמע שלפי תירוצי הגמרא אין טעם הטומאה משום רוק, אלא שצריך ביאור למה טמאוה. ויש לדחות [וכעין זה בחזון איש מטעם אחר], שלא הקשתה כן הגמרא אלא לתקן הלשון, ולא עלה על דעתה לומר שתהא טעונה הזאת שלישי ושביעי.

^[15] מבואר בסוגיא שאם עשאוה לשפופרת כמי שנגעה במת, הרי שהאדם הנוגע בה טעון הזאת שלישי ושביעי. והקשה בספר שואל ומשיב [מהדורא ג חלק ב סימן קסה], הרי השפופרת נעשית אב הטומאה והנוגע בה נעשה ראשון לטומאה, ואינו צריך הזאת שלישי ושביעי אלא טמא טומאת ערב בלבד? ! והניחא לדעת הראשונים הסוברים שכל הכלים שנגעו במת נעשו אבי אבות הטומאה כמת עצמו, משום שדרשו חז"ל "חרב הרי הוא כחלל", אם כן הנוגע בשפופרת נעשה אב הטומאה וטעון הזאת שלישי ושביעי. אבל לדעת הסוברים שלא אמרו כן אלא בכלי מתכות בלבד, אם כן תיקשי, כי השפופרת של עץ היא [כמו שכתבו התוספות בעמוד א ד"ה שפופרת], ואין היא נעשית כטומאת חלל, והנוגע בה אינו טעון הזאת שלישי ושביעי? ! ובמנחת חינוך מצוה רסג אות כ בנדמ"ח הביא מסוגיא זו ראיה לאותן שיטות, ראה שם שהאריך יותר. ובספר ראשון לציון על מכילתין [הביאו בגליון המנחת חינוך שם], פירש מכח קושיא זו את קושיית הגמרא על השפופרת ולא על האדם, ראה שם. וראה עוד בהגהות הרש"ש בהמשך הסוגיא.

^[16] ביארו התוספות [בעמוד א ד"ה עשאוה], שיש שתי טבילות בטמא מת בשביעי שלו, אחת קודם הזאה ואחת אחר הזאה, ומשום הכי צריכה השפופרת טבילה, כי היא כשפופרת שהיזו עליה בשביעי, ועדיין לא הטבילוה לאחר ההזאה.

^[17] א. לשון רבינו חננאל: איני, דלעלמא כלים הנגמרין בטהרה מטבלינן להו משום חששא דילמא ניתזה צינורא מפי עם הארץ עליה ונשארה לחה עד אחר גמירתה, ולגבי מי חטאת עשאוה לשפופרת שחתכה למי חטאת כטמא מת בשביעי שלו ומשום הכי מטבלינן לה. ולשונו מכריע, שלפי תירוצי הגמרא אין טעם שפופרת כטעם שאר כלים הנגמרים בטהרה, שהם מטעם צינורא דעם הארץ, וזו מטעם אחר טמאוה [וכפי שנזכר לעיל בהערה מלשון המאירי]. וכן יש ללמוד מדברי רש"י בד"ה שלא "חידשו בה לעשות את שאינו נוגע במת כנוגע במת", ואם הטומאה היא משום הרוק ואין הדמיון למת אלא לענין חומר הטומאה שנתנו חכמים לרוק, אין שייך לקרותו "את שאינו נוגע במת כנוגע במת". וראה היטב דברי התוספות כא א בד"ה אונן על סוגייתנו, ובמהרש"א שם, ובחזון איש פרה סימן ה א. ב. ויש להוסיף וללמוד מדברי רבינו חננאל, שלא הוקשה לגמרא אלא מפני שזו טומאה חדשה שלא מצאנוה בשאר מקומות, אבל אילו היו אומרים חכמים: הואיל ורוקו של זב מטמא בעלמא את הכלי ומצריכו הערב שמש, הרי שבכל כלי של מי חטאת חוששים אנו שמא ניתז עליו רוק של עם הארץ שהוא חשוד אצלנו כזב, ויש להטעין את כל הכלים הערב שמש, באופן זה לא היתה קושיא לגמרא, כי אין זו אלא שמירה יתירה מטומאות קיימות, וכמו שחששו לקבר התהום. ג. הקשה הטורי אבן: נימא דברייתא זו אתיא כרבי יהושע, שהרי לדבריו שהצריך טומאה אחרת כהיכר לצדוקין, הרי שהוא סובר שלא עשאוה כטמא מת אלא כפי שסברנו בתחילה ואינה טעונה הערב שמש? ! וראה מה שהאריך בזה ובמה שתירץ. ולפי דברי המאירי והחזון איש במסכת פרה שהובאו בהערה לעיל, שלא נחלקו רבי יהושע ורבי אליעזר בעיקר הטומאה אלא אם כעין זה חשוב היכר או לא, אין מקום לקושיית הטורי אבן.

^[18] קטורת לבונה וגחלים בעלמא אינם מקבלים טומאה, הואיל ואינם אוכל, אלא אלו מתוך שקודש הם, הרי "חיבת הקודש מכשרתן" לקבלת טומאה.

^[19] מכאן הוכיחו התוספות ש"חיבת הקודש מכשרתן" דין תורה הוא, שהרי משמע אם לא שהיה כתוב "הוסיף" היינו אומרים שדינו של רבי עקיבא מדאורייתא הוא, והרי אך מדין חיבת הקודש מכשרתן הן נפסלו, וכפי שנתבאר לעיל.

לפי שעשאוה, נהגו בה, בשפופרת זו כטמא שרץ, כאילו נטמאת ממש בשרץ שמטמאה גם אחרים, אבל אינה צריכה הערב שמש, וכבר בכך יש היכר לצדוקים.

ומקשים: אלא מעתה אם כטומאת השרץ היא, לא תטמא אדם, שהרי דבר הנטמא בשרץ שהוא ראשון לטומאה אינו מטמא אדם, ואם כן אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: שפופרת זו מי שחותכה ומטבילה טעון בעצמו טבילה, משמע שהיא מטמאה אדם! ואלא תאמר כי עשאוה כטמא מת המטמא גם אדם, אי הכי תיבעי [אם כך תזדקק] גם שפופרת זו להזאת מי חטאת בימים שלישי ושביעי לטהרתו, ככל דבר שנטמא בטומאת מת,

אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: מי שהיה חותכה ומטבילה — טעון טבילה, ונדייק: טבילה — אין [כן], אולם הזאת שלישי ושביעי — לא! ואלא תאמר כי עשאוה כטמא מת בשביעי שלו לאחר ההזייה, שעדיין מטמא, אבל אינו טעון הזאה נוספת,

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעולם לא חידשו דבר בפרה. כלומר, אף שהוסיפו בפרה אדומה הרבה מאד חומרות, בכל זאת לא חידשו בה הלכות שאינן קיימות כלל במקום אחר, וכאן אמרנו שנטמא בה כטמא מת בשביעי שלו, והרי זה סוג טומאה שאינו מצוי בשום מקום!

אמר אביי: לא לענין זה אמרו שלא חידשו אלא שלא אמרו שיהא קורדום מטמא מושב, ובזה שמרו על עיקרי ההלכה בדיני טומאה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], נאמר בזב: "והישב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ו). יכול כפה (הפך) כלי של סאה וישב עליה, או של תרקב (חצי סאה) וישב עליה יהא הכלי טמא משום מושב הזב —

תלמוד לומר: "והישב על הכלי אשר ישב עליו... יטמא" (ויקרא טו, ו), כוונתו — שזה מי [מה], כלומר, כלי שמיוחד לישיבה שרגילים לשבת עליו ("אשר ישב עליו"), יצא כלי זה, שאומרים לו ליושב עליו: עמוד ונעשה מלאכתנו. וכשם שאינו נטמא משום מושב הזב, אלא במגעו בלבד, כך גם בדיני פרה אדומה לא שינו, ולא גזרו שאף כלי שאינו של ישיבה (כגון קרדום), יטמא בפרה.

א שנינו במשנה: הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה. שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקורם במקרא? אמר ר' חנין: שאמר קרא [הכתוב]: "כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת" (במדבר ז, יד), ללמדנו שהכתוב עשאו לכל מה שבכף — אחת, שאף שהדברים המצויים בה אינם מחוברים זה לזה, הם נחשבים כיחידה אחת.

מתיב [מקשה] על כך רב כהנא, והרי שנינו: הוסיף ר' עקיבא את הסלת, והקטרת, והלבונה, והגחלים, שאם נגע טבול יום במקצתו — פסל את כולו, לפי שהכלי מצרפם. ואף שאינם כולם דברי אוכל — משום חיבת הקודש גזרו בהם טומאה.

והא דרבנן [והלכה זו מדברי סופרים] היא, ואינה כלל מן התורה. ממאי [ממה] אנחנו יודעים שהיא מדברי סופרים, מדקתני רישא [ממה ששנוי בראשה] של אותה משנה: העיד ר' שמעון בן בתירא על אפר חטאת שאם נגע הטמא במקצתו — שטימא את כולו וכיון שאפר פרה אינו דבר אוכל ואינו קדשי מזבח אין הכלי מצרפן מן התורה, וקתני [ושנה שם]: הוסיף ר' עקיבא, משמע שאף זו שאמר ר' עקיבא היא כמו בהלכה הקודמת — מעלה מדברי חכמים. ואינה מן התורה!

אמר ריש לקיש משום (בשם) בר קפרא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as they treated the tube with severity as though it had been rendered impure by contact with a dead creeping animal. Therefore, in not requiring the setting of the sun they made it noticeable that they were opposed to the Sadducees.

The Gemara raises a difficulty. However, if that is so, that the tube is treated as if defiled by a creeping animal, it should not render a person impure, as something defiled by a creeping animal is impure to the first degree of ritual impurity, which cannot impart ritual impurity to people. Why, then, is it taught in a baraita: The one who cuts and immerses the tube for the red heifer ashes requires immersion himself, which shows that the tube does defile people? But rather, say that they treated it as something made impure by contact with a corpse, for such objects do defile people as well. The Gemara asks: If that is so, the tube should also require the sprinkling of the water of purification on the third and seventh days of its purification, like all things defiled by a corpse.

Why, then, is it taught in a baraita: The one who cuts and immerses it requires immersion, which indicates that immersion for the tube, yes, this is required, but sprinkling of the third and the seventh day, no. Rather, you must say that they treated it as something made impure by contact with a corpse that is already in its seventh day, after its sprinklings, when it is still impure and imparts impurity to those who touch it, but requires only immersion and no further sprinkling.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: The Sages never made any innovations in the halakhot of impurity with regard to the red heifer procedure. In other words, although the Sages added stringencies to the red heifer procedure, they never created new halakhot for it that do not exist elsewhere in other areas of halakha. We have said that the tube is treated as if it had had contact with a corpse even though it did not; this is an innovation that is not found anywhere else.

The Gemara answers: Abaye said: When they said that the Sages did not make innovations, they were not referring to something of this nature, but meant that they did not say that a spade upon which a zav sits can become impure as a seat. They thereby preserved the basic halakhot of impurity, as it is taught in a baraita: It states with regard to a zav: “And he who sits on any object whereon the zav sits shall wash his clothes and bathe himself in water, and be unclean until the evening” (Leviticus 15:6). One might have thought that if a zav turned over a vessel used to measure a se’a and sat on it, or if he turned over a vessel used to measure a tarkav, i.e., a half-se’a, and sat on it, that the vessel should be rendered impure as a seat upon which a zav sat.

The baraita concludes: Therefore, the verse states: “And he who sits on any object whereon the zav sits…and be unclean until the evening” (Leviticus 15:6). The wording of the verse indicates that it is speaking of an object that is designated for sitting, i.e., upon which people generally sit, excluding such a vessel for which we would say to someone sitting on it: Stand up, so we can do our work. A spade and a measuring bowl, then, are not subject to the impurity of the seat of a zav, even if a zav sat on them. Rather, they are considered to be on the lower level of impurity transmitted through simple contact with a zav. The same halakha was applied to the vessels used in preparation of the red heifer; the Sages did not add stringency and decree that a vessel not generally used for sitting should be considered as the seat of a zav.

§ The mishna states: A vessel combines all the food that is in it with regard to sacrificial food but not with regard to teruma. The Gemara asks: From where are these matters derived? What is the source for this stringency? Rabbi Ḥanin said: The verse states with regard to the sacrificial donations of the tribal princes: “One golden pan of ten shekels, full of incense” (Numbers 7:14), which teaches us that the verse treats everything inside the pan as one unit, even if the items are not attached to each other.

Rav Kahana raised an objection against this based on the mishna that teaches (Eduyyot 8:1): Rabbi Akiva added to the list of items that are considered combined when in the same vessel fine flour, incense, frankincense, and coals, saying that if one who immersed himself that day but has not waited until sunset touched a part of the contents of a vessel containing these substances, all of the vessel’s contents are disqualified, as the vessel combines them.

Isn’t this halakha that these substances are considered combined by rabbinic law? From where do we know that this is so? From the fact that it teaches in the first clause of that mishna: Rabbi Shimon ben Beteira testified with regard to ashes of purification in a vessel that if an impure person or object touched part of it, it renders all of it impure. The purification ashes of the red heifer are neither food nor a sacrificial item, so Rabbi Ḥanin’s verse does not apply to the ashes, and the vessel certainly does not combine the ashes together by Torah law, but by rabbinic law. And it is taught immediately following this: Rabbi Akiva added, which shows that Rabbi Akiva’s halakha, like the previous halakha, deals with an additional level of impurity instituted by the Sages rather than a Torah law.

Reish Lakish said in the name of Bar Kappara:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' אלא היו מטמאין אותו והיה יורד וטובל ומיד עושה הפרה אלא לר' אליעזר אי אמרת בעלמא נמי לא בעי הערב שמש הכא בשפופרת גבי מי חטאת מאי היכירא לצדוקין איכא ופריק ר' זירא עשאוה לשפופרת זו כטמא שרץ חילוף כל הכלים הנגמרין בטהרה וכל טמא שרץ בעי הערב שמש וזו להוציא מן הצדוקין לא הצריכוה הערב שמש.

ומקשינן אי הכי דשפופרת זו כטמא שרץ היא לא תטמא אדם אלמא תניא חותכה ומטבילה וטעון טבילה פי' החותכה נמי בעי טבילה.

ואסיקנא אלא עשאוה לשפופרת זו כטמא מת ביום שביעי שלו דלא בעי הזאה ובעי הערב שמש. ומקשינן איני דלעלמא כלין הנגמרין בטהרה מטבלינן להו משום חששא דלמא ניתזה צינורא מפי ע"ה עליה ונשארה לחה עד אחר גמירתה ולגבי מי חטאת עשאוה לשפופרת שחתכה למי חטאת כטמא מת בשביעי שלו ומשום הכי מטבלינן לה.

והתניא לא חדשו דבר בפרה כלומר לא החמירו בפרה משאר טמאות דעלמא. ופריק אביי מאי לא חדשו שלא אמרו קורדום מטמא מושב משום חומרא דפרה אלא כיון דעלמא לא הוי קרדום מטמא מושב לגבי פרה נמי לא הוי מושב.

כדתניא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא.

אשר ישב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אלו שש מעלות נוהגות בקדש ובחולין שנעשו על טהרת הקדש וכדרב נחמן אבל חמש האחרונות נוהגות בקדש ואין נוהגות בחולין שנעשו על טהרת הקדש:
מעלה שביעית הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה.

וא"ר חנין צירוף זה מן התורה שנאמר כף אחת עשרה זהב וגו' כיון שכתיב כף ידענו שהיא אחת אחת דכתב רחמנא למה לי אלא ללמדך שכל מה שבכף אחת.

ומותיב רב כהנא הוסיף ר' עקיבא הסולת והקטרת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתו שפסל כולו.

מה שביארנו במשנה במעלה שביעית שהכלי מצרף מה שבתוכו לקדש מדברי סופרים יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא בכלי עץ ובכלי מתכות אבל כלי חרס אף מן התורה כן כמו שאמרו במסכת חולין התורה העידה על כלי חרס אפי' מלא חרדל אף באחרים רמז יש בהם בתורה כף אחת מלאה קטורת מה תלמוד לומר אחת ללמד שהכף עושה כל הקטורת שבתוכו כגוף אחד ומ"מ הדברים נראין שאינה אלא מדברי סופרים כמו שכתבנו וכקושייתו של רב כהנא שבסוגיא זו מאחר שהכלי מצרף כל מה שבתוכו אפר חטאת שנגע טבול יום במקצתו פסל את כלו וכן הסלת או הקטורת או הלבונה או הגחלים שהם בכלי אחד שנגע טבול יום במקצתם פסל את כלם על ידי צירוף הכלי אע"פ שקטורת ולבונה וגחלים אינן אוכל חיבת הקדש מכשרתן ולא סוף דבר באלו במה שיש בו צורך לכלי כגון הקטורת שבכף שהוא צריך להתקדש בכלי שרת להקטרה וכן בסולת שיעור הקמיצה אבל שירים שאינו צריך לכלי [שהרי הם בבל תקטירו ולאכילת כהנים אז לא יהיה כלי מצרפו אלא אף מה שאינו צריך לכלי] כלי מצרפו ואע"פ שפירשו הטעם בתלמוד המערב שירי מנחה מכיון שהוזקקו לכלי קודם קמיצה לא נאמר הטעם אלא לצרף מן התורה אבל לצירוף מדברי סופרים אין אנו צריכין לכלום:

והא דרבנן נינהו ממאי מדקתני ריש אכו' פ'י דמדתני הלבונ' והגחלי' לי כל למילף דאע,זג דלאו אוכלא נינהו מקבלי טומאה אלמא מדרבנן היא דהא דרשי להו מוהבשר לרבות עצים ולבונה ולהכי מייתי ראי' מאפש חטאת דאל אשכחן בי' קרא דקרא לא מיירי אלא בקדשי מזבח ומעהל דרבנן היא גבי חטאת שהצירוף מועיל בה:

בד"ה יצא זה שאומרים כו' טומאת מת ושרץ בתוך רחמנא תליא דאתקש כו' אבל השתא עבדינן ק"ו מפכין קטנים כו' כצ"ל:

[בד"ה שאם נגע כו' ומיהו הר"י כו'] יראה לפרש דביוה"כ שהיה חותה בשל זהב של ג' קבין ובה היה מכניס הרי דהכלי שהיה חותה היה צריך ג"כ להכניס אבל בכל יום שהיה חותה בשל כסף של ד' קבין ומערה בשל זהב של ג' קבין ובה היה מכניס הרי דלא היה צריך לכל ד' קבין שהיו בשל כסף אלא באותן של זהב שהיה ביוה"כ בה היה צריך הכל להכניס והשתא לא פסיקא ליה בההיא דשל כל יום ומשום ההיא דשל כסף שהיה חותה בה שלא היה צריך לכל ד' קבין אבל לא ידענא מי הכריחו להרכיב דבריהם אתרי רכשי למימר דלא פסיקא ליה אי מחתה של כסף קדושה או לא דהיינו כדברי הי"מ דהא א"נ קדושה היא לא מצי לאוקמא בשל כל יום משום ההיא דשל כסף שלא היה צריך הכל ואינו מצריך רק הצריך לו ואם נחתי להך מלתא דשל כסף אינה קדושה בהך סברא סגי ליה כדברי הי"מ לקמן ול"ל טעמא דלא צריך הכל וצ"ע:

בא"ד דפלוגתא היא שילהי לולב וערבה וי"א מקדשין ומיהו פ"ק דמנחות כו' אלא לדעת ופלוגתא דאמוראי כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דע"כ לית לן לפרושי כפר"ת דא"כ תקשי לההוא אמורא דסבר מקדשין מהך מתני' דאין מקדשין:

בד"ה והא דרבנן הוא משמע הא לאו הכי הוה כו' עכ"ל פי' דבשמעתין מוכח דבטומאת עצים ולבונה ליכא לספוקי בהו דהוה דאורייתא לקבולי טומאה מדלא קדייק דצירוף דהכא דרבנן רק מהוסיף ולא קדייק ליה מדקתני נמי עצים ולבונה דאי קיבול טומאתן מדרבנן ע"כ צירוף דקתני הכא דרבנן ועוד מדקאמר צירוף דרבנן אלמא דבטומאתן מיהת פשיטא ליה דהוי דאורייתא ודלא כפרש"י פ"ק דפסחים דדייק ליה דהוה דרבנן מדקתני נמי עצים ולבונה דלאו בנות קבולי טומאה נינהו כמ"ש לקמן:

גמרא אלא מעתה לא תטמא אדם כו'. עט"א שהקשה הא אין מונין לחטאת כדתנן בפ' בתרא דפרה ע"ש. וה"ל להקשות ג"כ על הא דקאמר עשאוה כט"ש ופרש"י לענין מנין כו' ומוכרח הוא דלענין הע"ש ל"ל דהא טבו"י כשר בפרה. אלא ע"כ צ"ל דבכלים הנגמרין בטהרה לא עשו מעלה זו דאין מונין:

גמ' שם אלא עשאוה כט"מ בשביעי שלו. ור"ל קודם טבילה וכדמשמע מתוס'. ולכאורה לשיטת הרר"י מסימפונטי שבתוס' נזיר (נד ב) דחרב ה"ה כחלל בכל הכלים לבד כ"ח. ואדם הנוגע בם טעון הזאה ג' וז' ע"ש. וקשה אדם החותכה ליבעי הזאה ובקל י"ל דלא עשאוה רק ככלים בכלים או באדם טמאי מת. אבל אני באתי לדון בדבר חדש. והוא דאם נגע אדם או כלים בכלים שנטמאו במת ביום הז' שלהם אחר הזאה קודם טבילה יעלו לרגלם ואינם טעונין רק טבילה והע"ש כמוהם. וכמו כן בכל יום מיום הראשון ואילך יושלם טומאתם יחד עם הכלים שקבלו טומאתם מהם. שלא יהיו הם חמורים ממטמאם. וראיה מר"פ בנות כותים "ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה כו'" ע"ש ובפסחים (יח) ולאו ק"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אמ"כ משקה הבאה מחמת כלי א"ד כו' ועמש"כ שם. ובזה א"ש בפשיטות הש"ס דהכא:

גמ' שם והתניא מעולם לא חדשו דבר בפרה. עט"א שהקשה דלמא ההיא ר' יהושע היא ע"ש. ונעלם מכ"ת שזה ר"א בעצמו אמרו בתוספתא דפרה (פ"ט) [פ"י] ור' יהושע פליג עליו בזה הביאוה הר"ש והא"ר ברפ"י שם לפרש בה משנתנו דשם ע"ש:

(כג רע"ב) טבילה אין הזאה ג' וז' לא.—אין לפרש דאשפופרת קאי, דהרי י"ל צריכה נמי הזייה; אבל א"א לומר דהמזה עליה צריך טבילה משום שאינו נוגע כלום בשפופרת אלא עומד מרחוק ומזה עליה. ועוד דזה היה יכול להוכיח מן המשנה דלעיל "שפופרת שחתכה לחטאת ר"א אומר יטבול מיד", והרי שאינה צריכה הזייה. אלא דאאדם קאי, דאדם החותכה והמטבילה טעון טבילה, אבל אינו צריך הזאה ג' וז'. ויש להוכיח מכאן דאדם הנוגע בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז', ודלא כשיטת רבנו תם (עי' נזיר נד ב תוס' ד"ה ת"ש ובר"ש ריש אהלות וברמב"ן על התורה ריש פר' חקת, ועי' ברש"ש כאן). שוב מצאתי להג' בעל תפארת ישראל בפתיחתו לס' טהרות סי' ד שהעיר ע"ז וכתב שלענין תרומה אף הרמב"ן מודה דצריך הזאה ג' וז'.

עשאוה כטמא שרץ. לעולם בעלמא לא בעי הערב שמש ר''א לכלים הנגמרים בטהרה ואפ''ה איכא היכירא לפי ששפופרת של חטאת עשאן כאילו נגעו בשרץ לענין מנין ראשון ושני הלכך אי לאו דפרה נעשית בטבולי יום זו היתה צריכה הערב שמש: אלא מעתה. דלא עשאוה אלא כטמא שרץ: לא תטמא אדם. דהא טמא שרץ לאו אב הטומאה הוא ואינו מטמא אדם שלא מצינו טומאה לאדם וכלים הנוגעין בטמא שקיבל טומאה מאחרים חוץ מטמא מת שנאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב (במדבר יט): כטמא מת. כאילו נטמא במת שמטמא אדם: לא חידשו דבר בפרה. אע''פ שעשו בה מעלות הרבה בשביל הזלזול הזה שהיו מטמאין כהן השורפה לעשותו טבול יום לא חידשו בגזרות מעלותיה דבר שאינו מצוי בשום מקום ואם כשאמרת שעשו בה כלים הנגמרין בטהרה כטמא מת הרי אין לך חדוש גדול מזה: שלא אמרו קורדום מטמא מושב. כלומר לא נתנו טומאה בפרה לכלי שאינו ראוי לטומאה כגון לומר קורדום שאינו מיוחד לישיבה ואינו נעשה אב הטומאה במושב הזב בפרה אבל בכלי הראוי לקבל טומאה חידשו בה לעשות שאינו נוגע במת כנוגע במת: תרקב. חצי סאה: אשר ישב. מדלא קרינן אשר ישב למדנו שאינו מדבר אלא באשר מיוחד לישב שם תמיד: הוסיף ר''ע כו'. רישא קתני העיד ר''ש על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו פסל את כולו: לבונה וגחלים. אע''ג דלאו אוכל נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה: פסל את כולן. לפי שהכלי מצרפן יחד והך עדות מדרבנן היא מדקתני רישא על אפר חטאת כו' וההיא ודאי על כרחך דרבנן היא דאי מקרא דר' חנין ליכא למילף אלא קדשי מזבח אבל אפר פרה לא:

יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. בפרק ר''ע (שבת דף פד: ושם) עביד ק''ו ומה פכין קטנים שטהורים בזב כו' שאין להם תוך הראוי למגע בשר בזב טמאים במת מפץ שטמא במדרס אינו דין שטמא במת והקשה הר''ר אברהם מכל הכלים ליעבד ק''ו שאין בני מדרס כדאמרינן הכא עמוד ונעשה מלאכתנו טמאים במת מפץ כו' ועוד קשה לר''י ליעבד ק''ו מכלי חרס גדולים שטהורים אפי' פתוחים במדרס הזב כדאיתא בפרק ר''ע (ג''ז שם) [דיליף מדכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין] צמיד פתיל עליו בטומאת מת משתעי קרא מפץ כו' וי''ל דלא דמי דכל הכלים הא דלא מטמאו מדרס לאו משום דכלי הן אלא משום דלאו בני מדרס נינהו דלא שייך שם וכן כלי חרס גדולים דטהורים במדרס וטמאים בשאר טומאת הזב התם משום טומאת מת ושרץ [בתוך] רחמנא תליא דאיתקש לשק כל כלי עץ אבל טומאת מדרס לאו מטעם תוך הוי אלא מטעם מיוחד לישיבה הלכך מפץ שמטמא מדרס והוא דינו לא יטמא במת כיון דלית ליה תוך אבל השתא עבדינן ק''ו מפכין קטנים שטהור בהם מגע והיסט שישנן בכלל גדולים ושייך ביה מטעם תוך והכא טהור מטעם גזרת הכתוב דכיון דלא שייך ביה מגע בשר הזב גם מגע שערו ומעיינו לא שייך ביה ושוו אפ''ה הן לטומאת מת כגדולים כ''ש דמפץ שיש שם גם טומאה דזב כגון מדרס שיטמא במת ותו לא שייך לחלק שכן מיוחד לישיבה דהואיל ומהני בו יחוד ישיבה דלא שייך לפכין קטנים מטעם תוך ואפ''ה יהו טמאים מדרס הזב הוי הק''ו גמור הואיל ולית להו טומאת תוך דשייכא בהו. הר''י: שאם נגע טבול יום במקצתו. הקשה הר''ר נסים גאון דמשמע הכא דנתקדשו בכלי מדמהני בהו צרוף ואילו בשילהי פרק טרף בקלפי ביומא (דף מד: ושם) נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה והיכי מכבדן הא מפסיד בקדש ותירץ דבירושלמי דמכילתין מוקמי לה בשל יום הכפורים ההיא דהכא וזה לשון ירושלמי ר' יוסי בר חנינא בשם ר' יוחנן מפני מה אומרים שירי מנחות מחברין את עצמן מפני שנזקקו לכליין ר' אחא אומר בשם ר''ל יודעים היו שכלי שרת מחברן מה באו להעיד על הסלתות על הלבונה ועל הקטורת ועל הגחלים ניחא סולת קטורת ולבונה גחלים מאי א''ר בון תיפתר בגחלים של יוה''כ שבמה שהיה חותה היה מכניס אבל של כל יום לא כההיא דתנן נתפזר ממנו קב גחלים מכבדו לאמה ומיהו הר''י היה מפרש הירושלמי הכי גחלים מאי כלומר למה פוסל את כולם כיון שיש הרבה שאינו צריך ומוקי לה בשל יוה''כ דהכל צריך וה''ה דמצי לאוקמי במחתה של כל יום אלא משום דלא פסיק ליה אי מחתה של כסף שחותה בה קדושה אי לא וכלי שרת מחברן משמע כל כלי שמכניסין דומיא דלבונה וקטורת וכ''ת הא אמרינן בסמוך דמדרבנן מיהא אפילו שאינו צריך לכלי כלי נמי מצרף איכא למימר היינו למ''ד צירוף דאורייתא אבל למ''ד צירוף דרבנן לא יועיל כלום והשתא דאתינן להכי גם מה שהקשה הרב ר' נסים יתכן דכלי אינו מצרף רק הראוי לו ומה שאין צריך לו בו ביום אין בכך כלום אם מפסידו ור''ת מתרץ דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת אך קשה להר''ר אלחנן דפלוגתא היא שילהי לולב וערבה (סוכה דף מט: ושם) וי''א מקדשין ומיהו פ''ק דמנחות (דף ז.) ובהתודה (שם דף עח: ושם) איכא מאן דמוכח מן ולקחו את כל כלי השרת (במדבר ד) דאין מקדשין אלא לדעת ופלוגתא דאמוראי הוא דהוי דלא אשכחן פלוגתא דתנאי וי''מ מחתה דכסף אינה קדושה כי אם אותה שמערה בה ונתפזרו לו קב גחלים דמכבדן לאמה איירי במחתה של כסף וקשה להר''ר אלחנן דהא מזבח מקדש את דבר הראוי לו ולא ידענא מאי תיובתיה דהא מוריד גחלים מן המזבח לארץ פליגי בה רבי יוחנן ור''ל משמע דלא שייך בגחלים ראוי למזבח: והא דרבנן הוא. משמע הא לאו הכי הוה שייך שפיר צירוף דאורייתא מדלא קדייק רק מהוסיף ועוד מדקאמר ממאי דהאי צירוף מדרבנן אלמא דאית ליה דאורייתא וכן בפ''ב דפסחים (דף לה.) והבשר כל טהור יאכל בשר לרבות עצים ולבונה וכן בפ''ב דחולין . (דף לו:) אלא חיבת הקדש מכשרת דאורייתא מנלן כו' אלא מסיפא כל טהור יאכל בשר לרבות עצים ולבונה ובפרק כל הפסולים (זבחים דף לד.) טמא שאכל קדש לפני זריקה חד אומר לוקה וחד אומר אינו לוקה אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה דאמר קרא והבשר כו' ואמר מר לרבות עצים ולבונה אלמא עיקר קרא להכי הוא דאתא ובפרק כל שעה (פסחים דף כד:) והבשר למה לי לרבות עצים ולבונה בשר למה לי לרבות אימורין כו' והא דקאמר בזבחים שילהי ב''ש (דף מו:) והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני דלפסול בעלמא התם מדאורייתא מיהא הוי פסול להקרבה ולא קאמר דהוי פסול אלא לאפוקי איכא דאמר התם לוקה וכי אומרים בפסחים (דף לה.) עצים ולבונה בני קבלת טומאה נינהו וכי אוכלין נינהו אלא מעלה דאורייתא מיהא הוי ומעלה דלאו אוכל הוא ושוי ליה אוכל וכן מייתי התם העריב שמשו אוכל בתרומה כו' הביא כפרתו כו' והאי גברא חזי אלא מעלה והתם דאורייתא הוא דהא בהערל (יבמות דף עד:) מפיק ליה מקרא דקאמר ג' קראי כתיבי והשתא משמע דלעולם הוי צירוף דאורייתא גבי עצים ולבונה וכי קאמר הש''ס בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כא.) יצאו עצים ולבונה שאין מקבלין טומאה י''ל דר''ל בלי הכשר אע''ג דחיבת הקדש מכשרתו דאורייתא מ''מ לא פסיק ליה כיון דעצי חולין לא מקבלי טומאה דאורייתא אפי' בהכשר אי לאו יתורא דקרא א''כ איכא למימר דלא מרבינן אלא בהכשר וכי קאמר בפסחים (דף יט.) אלמא צירוף דרבנן דעדותו דר''ע דרבנן אבל עצים ולבונה לעולם דאורייתא ולא כפרש''י דקאמר דדייק התם צירוף דגבי מעלות דרבנן ולר''ע דעצים ולבונה לאו בנות קבולי טומאה נינהו דאורייתא דלאו אוכל הוא לא יתכן כדפרישית בכל הני שהבאתי וגם משמעות דשמעתין לא משמע הכי אלא דייק דצירוף דרבנן מהא דקתני רישא העיד רבי שמעון על אפר חטאת וכו' ואפר

דף כג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד