דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

כרוחב עובי קירות השפופרת בצירוף חלל השפופרת, שהוא נקב ברוחב כשתי [גירסת המשניות] אצבעות החוזרות למקומן.

והיינו, כשיעור שיכול אדם להכניס אל תוך הנקב את שתי אצבעותיו הסמוכות לגודל [מאירי] ולגלגלן בתוכו לכל צד. [1]

ומבארת הגמרא את שיטת רבא:

סבר לה רבא, כהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אחת עשרה [ולא עשר] מעלות שנו כאן במשנתנו [כי המעלה הראשונה שבמשנתנו נפרדת היא מן המעלה החמישית, הואיל וטעמיהם שונים] -

וחלוקים הם לענין חולין שנעשו על טהרת הקודש:

שש המעלות הראשונות [החמש שנתבארו לעיל, והמעלה הראשונה], הרי הן בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש, הואיל ויש בהן חשש טומאה דאורייתא, וכפי שנתבאר לעיל.

ואילו חמש מעלות האחרונות הרי הן לקודש בלבד, אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש, הואיל ואין בהן חשש טומאה דאורייתא, וכפי שנתבאר לעיל.

ומפרשינן: מאי איכא [איזה נפקא מינה יש לדינא] בין דברי רבא, שפירש טעם המעלה הראשונה משום גזירת כלי שאין בפיו שפופרת הנוד, לדברי רבי אילא שפירש טעמה משום חציצה?

איכא בינייהו: סל וגרגותני [סל גדול מאד שמסננין בו את היין בשעת הבציר, ונותנים אותו תחת קילוח היין הנשפך מן הגת והיין מסתנן דרכו ויורד לבור], שמילאן כלים, והטבילן.

למאן דאמר [רבי אילא] שהטעם משום חציצה, הרי אף באופן זה איכא משום חציצה, שלוחצים הכלים על הסל, ואין לטבול בו כלים.

ואילו למאן דאמר [רבא] שהטעם משום גזירה משום שמא יטביל מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, אין מניעה מלהטביל בסל וגרגותני, הואיל וסל וגרגותני שאין בפיהן כשפופרת הנוד - ליכא! [אינו מצוי, ואין לגזור בו]. [2]

ואזדא רבא - שפירש הטעם שאין מטבילין כלי בתוך כלי משום גזירה אטו כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד - לטעמיה [לשיטתו]:

דאמר רבא:

א. סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן, הרי אלו טהורין אף לקודש, הואיל ואין מצוי שיהיה פיהם פחות מכשפופרת הנוד; והיינו לשיטתו, וכפי שנתבאר.

ב. ומקוה שחילקו בסל וגרגותני, העמיד באמצע המקוה סל גדול עד שמפסיק את מימיו של המקוה, חציים לכאן וחציים לכאן, ודופני הסל מגיעים לכתלים ברוחב המקוה, ואין המים מתערבים אלא דרך הנקבים שבאריגת הסל, שאין בהם כשפופרת הנוד, הרי אף על פי שכולו מלא נקבים, אין מצטרפין שני חלקי המקוה [מאירי].

ולפיכך: הטובל שם לא עלתה לו טבילה. [3]

והראיה שאם אין בנקב כשפופרת הנוד אינו חיבור, דהא ארעא כולה חלחולי מחלחלא [האדמה כולה מחלחלת], ומים הנובעים במעיין במקום אחד באים הם מנהר גדול, ומחוברים אליו דרך האדמה, ומכל מקום בעינן דאיכא ארבעים סאה במקום אחד. [4]

ועתה שבה הגמרא לדין המבואר לעיל, שהמטביל מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיו שפופרת הנוד אין עולה להם טבילה, כיון שהמים שבתוכו אינן מחוברין למקוה: והני מילי, שאין עולה להם הטבילה אם אין בפי הכלי שמטבילים בתוכו פתח ברוחב שפופרת הנוד, כשמטביל בתוך כלי חיצון שהוא טהור.

אבל אם הטבילם בכלי שגם הוא עצמו היה טמא, הרי אף הכלים שבתוכו טהורים, ואף על פי שאין בעובי הנקב של הכלי כשפופרת הנוד.

והטעם: מיגו דסלקא טבילה לכוליה גופיה דמנא, מתוך שמועילה הטבילה לכלי החיצון, וחשובים המים שבתוכו כחלק מן המקוה לענין טהרתו [5] -

לכן סלקא להו נמי טבילה לכלים דאית ביה, הועילה הטבילה אף לכלים שנמצאים בתוך הכלי. [6]

שהרי כך שנינו שמועילה הטבילה אף לכלים שבתוכו, כאשר אף הכלי החיצון טעון טבילה:

דתניא [מסורת הש"ס]: כלים שמילאן כלים, והטבילן, הרי אלו טהורין לתרומה [רש"י], בין שיש בפיהם כשפופרת הנוד ובין שאין בפיהם כשפופרת הנוד. [7]

ואולם אם לא טבל [אם הכלי החיצון טהור, ואינו טעון טבילה] - המים המעורבים עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד!

כלומר: אין המים שבתוך הכלי החיצון מועילים לטבילת הכלים שבתוכו, עד שיהיו מעורבין [מחוברים] עם המים שבמקוה דרך נקב רחב כשפופרת הנוד, וכדמפרש ואזיל [נתבאר על פי גירסת רש"י ופירושו]. [8]

ומפרשת הגמרא את לשון המשנה: מאי קאמר "ואם לא טבל"?

הכי קאמר: ואם אינו צריך להטבילו לכלי החיצון לפי שאינו טמא, הרי המים המעורבין אינם מועילים לטהרת הכלים שבתוכו, עד שיהו מעורבין עם מימי המקוה בפתח שיש בו רוחב כשפופרת הנוד. [9]

והא דרבא ודרבי אילא שנחלקו אם הטעם שאין מטבילין כלי בתוך כלי הוא משום חציצה או משום גזירה אטו כלי שאין בו שפופרת הנוד, תנאי היא שנחלקו בה.

דתניא: סל וגרגותני שמילאן כלים, והטבילן, בין לקודש בין לתרומה הרי אלו טהורין.

מפני שתנא זה סובר כרבא, שטעם המעלה הוא גזירה אטו כלי שאין בה כשפופרת הנוד, ולפיכך לא גזרו בסל וגרגותני, שאין דרך פיהן להיות צר.

ואילו אבא שאול אומר: לתרומה הרי אלו טהורין, אבל לא לקודש.

מפני שלדעתו טעם הדין הוא משום חציצה, והוא הדין לכלים שהוטבלו בסל וגרגותני. [10]

ומקשה הגמרא על הדין המבואר בברייתא, שאסרו טבילת כלי בתוך כלי לקודש, אבל לא לתרומה:

אי הכי, תרומה נמי היה לחכמים לאסור להטביל כלי בתוך כלי, ומאותו טעם שאמרו כן גבי קודש?! [11]

ומשנינן: לא אמרו כן בתרומה, כי:

למאן קאמרינן [למי אנו אומרים דינים בטבילה], הרי לחברים בלבד הוא שאנו אומרים, כי אילו עמי הארץ אין באים לפנינו לשאול - והרי חברים, מידע ידעי:

שיש לחוש לחציצה - לדעת רבי אילא - ולפיכך מגביהין את הכלי הפנימי שלא יתהדק לתחתית הכלי החיצון [רש"י].

ויודעים הם להבדיל בין כלי שיש בפיו שפופרת הנוד לכלי שאין בפיו שפופרת הנוד - לדעת רבא - כי שיעור זה ידוע הוא.

ולפיכך לא גזרו לתרומה.

ותמהינן: אי הכי - קודש נמי, לא היה לך לאסור, הואיל וחברים מידע ידעי?!

ומשנינן: מכל מקום יש לחוש, שמא חזי ליה עם הארץ, ואזיל ומטביל. [שמא יראנו עם הארץ מטביל] כלי בתוך כלי, ויטעה להכשיר טבילה זו אף כשאין הכלי הפנימי מוגבה, או בכלי שאין בפיו שפופרת הנוד, ויכניס בה יין נסכיו ושמן מנחותיו שהוא מביא למקדש, כדמפרש ואזיל.

ותמהינן: אם כן, תרומה נמי יש לאסור כיון שיש לחוש שמא חזי ליה עם הארץ ואזיל מטביל, וישתמש בו לתרומה ואחר כך יתננה לכהן?! ומשנינן: הרי לא מקבלינן מינייהו!

אין מקבלין תרומה מעם הארץ, וכפי ששנינו לקמן כד ב "הביאו לו - עמי הארץ לכהן חבר - חבית של יין של תרומה לא יקבלנה ממנו", אבל קודש מקבלין הימנו, וכמבואר שם [וזהו חומר בתרומה מבקודש]. [12]

ותמהינן: קודש נמי לא נקביל מינייהו [יאמרו חכמים שאין מקבלים מעם הארץ] את יינו לנסכיו ושמנו למנחותיו?!

ומשנינן: הויא ליה לעם הארץ איבה. שיאמרו: וכי אין אנו מבני ישראל שאינכם מאמינים אותנו [רבינו חננאל].

ותמהינן: תרומה נמי, אם לא נקבל מהם, הויא ליה איבה?!

ומשנינן: לא איכפת ליה לעם הארץ ואין לו איבה על שאין אנו מקבלין הימנו תרומה. כיון דאזיל עם הארץ ויהיב ליה לתרומתו לכהן עם הארץ חבריה [יתן את תרומתו לחברו כהן עם הארץ].

ומאן תנא דחייש לאיבה [מי הוא התנא החושש לאיבה]?

רבי יוסי היא! [13]

דתניא: אמר רבי יוסי:

שנינו במשנה לקמן כד ב:

חומר בתרומה מבקודש, שנאמנין עמי הארץ כל ימות השנה לומר על יין ושמן שהם מביאים לנסכיהם ושמן שהם מביאים למנחותיהם [והקדישום בשעת הגיתות והבדים, רש"י שם] ששמרום בטהרה, ובשעת הגיתות והבדים [שהכל מטהרים את כליהם על פי חברים] אף על התרומה.

ופירש רבי יוסי: מפני מה הכל, ואפילו עמי הארץ, נאמנין על טהרת יין ושמן של נסכים כל ימות השנה, ונאמנים אף על שמירת טהרת פרה אדומה [תוספות]?

כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה [מזבח שעושה אדם בראש גגו] לעצמו בשעת איסור הבמות, ומקטיר בה לשמים, אם לא נקבל הימנו את קדשיו, והולך ושורף פרה אדומה לעצמו.

אמר רב פפא:

כמאן [כדעת מי] מקבלינן האידנא סהדותא [מקבלים עדות לכל דבר] מעם הארץ?

כמאן? כרבי יוסי, ומשום איבה. מאחר שלא נעשה חשוד באי זה עדות בפרט, וישנו בדרך ארץ [מאירי].

אבל לדעת חכמים, אין מקבלין מעם הארץ עדות כלל, שמן הסתם כל עם הארץ חשוד שלא להיות בקי בעדותו, ואין מקבלין עדותו כלל לכתחילה, [מאירי]. [14]

ואכתי תמהינן: למה מטבילין כלי בתוך כלי לתרומה? והרי ניחוש לשאלה!?

כלומר: הואיל ושואלים אנו מהם את כליהם, שוב עלינו להחמיר על עצמנו אף לתרומה שלא להטביל כלי בתוך כלי כלל, כדי שלא יראה עם הארץ ויטבול כלי בתוך כלי באופן שאינו מועיל מעיקר הדין, ושוב יתגלגל אותו כלי לידי חברים על ידי שאלה?!

וכדתנן, שיש לחוש לשאלה מעם הארץ:

א. אין כלי חרס מקבל טומאה כשנגעה בו טומאה בגבו, אלא רק אם נכנסה הטומאה בתוכו.

ב. כלי חרס שבאוהל המת, נטמא, מפני שתוכו מגולה, והוא נטמא מאוירו. אבל אם היה הכלי מכוסה [מוקף צמיד פתיל] הוא אינו נטמא, כי לא נכנסה הטומאה לתוכו, ואין אויר האהל של המת מטמאו, כיון שאינו "נוגע" בו אלא מגבו, ומציל הכלי המכוסה על מה שבתוכו, שלא ייטמא.

ג. היה כלי החרס טמא, אינו מציל על מה שבתוכו, לפי שאין כלי טמא חוצץ בפני הטומאה.

ג. בית ועליה על גביו, והיתה ארובה ברוחב טפח על טפח ביניהם, והיה מת בבית למטה, הרי כל הטהרות שבבית ובעליה טמאות.

ד. ואם סתם את פיתחה של הארובה בכך ששם בפתח כלי, הרי הואיל והכלי עצמו הוא דבר המקבל טומאה, אין הוא יכול לחוץ בפני הטומאה, שאין כלי טמא חוצץ בפני הטומאה.

ה. נתן כלי חרס טהור בפי הארובה, כשגבו כלפי הטומאה למטה, הרי הוא חוצץ בפני הטומאה, מפני שאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו.

כלי חרס, אפילו של עם הארץ, שהוא בחזקת טמא לגבי חבר, הרי הוא מציל על הכל לגבי עם הארץ.

כלומר: כל מיני הטהרות שהיו בתוכו של הכלי המוקף צמיד פתיל שהיה באוהל המת הרי הן טהורות, וכמו כן כל מיני הטהרות שבארובה הרי הן טהורות כשהיה כלי החרס סותם את הפתח שבין הבית והעליה, דברי בית הלל. [15]

בית שמאי אומרים: אינו מציל כלי חרס של עם הארץ אלא על אוכלים ועל המשקים, ועל כלי חרס שבתוך כלי החרס או בעליה.

אבל אינו מציל על שאר מיני טהרות, כגון כלים אחרים. [16]

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: מפני מה אינו מציל אף על שאר מיני טהרות?

אמרו להם בית שמאי לבית הלל: מפני שהוא טמא על גב עם הארץ, הואיל וכלי חרס של עם הארץ הוא בחזקת טמא, ואין כלי טמא חוצץ, ומפרש לה ואזיל.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: והלא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו! ואם כדבריכם, היה לכם לומר שאף על אוכלין ומשקין שבתוכו אינו מציל, הואיל וכלי עם הארץ אינו מציל?! [17]

הערות

[1] לשון רש"י: וכחללה וכעוביה, והן שתי אצבעות חוזרות למקומן. ומטבילין אף כלים. והאי נמי חשש טומאה דאורייתא היא. וראה ביאור לשון זה של רש"י ברש"ש.

[2] כן פירשו רש"י רבינו חננאל והמאירי. אך מדברי הר"ש במקואות פרק ו משנה ה [וראה גליון מהרש"א שציין למשנה זו] מוכח שהוא מפרש באופן אחר: בסל וגרגותני אין צריך שיהיה שם כשפופרת הנוד הואיל והסל והגרותני מלא נקבים ואינם יכולים להחזיק בהם את המים [וכדעת הר"ש פסק הרמ"א ביורה דעה סימן רא ט, וזה שלא כדברי רש"י רבינו חננאל והמאירי כאן, שמוכח מדבריהם כי אינם סוברים כן]. והמשך הסוגיא מתבארת היטב לפירוש זה, כמבואר בהערה בהמשך.

[3] המאירי כתב שחילק את המקוה, כשחציים של המים לכאן וחציים לכאן, ומשמע שאין באף אחת מן המקואות שיעור מקוה. ובפשוטו הוא לאו דוקא. אלא הוא הדין אם חילק את המקווה באופן שרק בחלקו האחד אין שיעור מקוה, ובשני יש, הרי באותו החלק שאין בן שיעור, הטובל בו לא עלתה לו טבילה. וכמו בדמיון הגמרא למעיין שאין בו ארבעים סאה, המחובר לנהר גדול. ואולם ראה היטב מה שכתב החזון איש סימן קכט לדף זה.

[4] החזון איש [סימן קכט לדף זה], תמה על פירושו של רש"י בכל ענין סל וגרגותני. שלפיו שני דיניו של רבא אינם מענין אחד. כי סל וגרגותני שהטביל בהם כלים אין הנידון משום הנקבים שבצידיהן אלא משום רוחב פיהם, ואילו לענין חילוק המקוה אנו דנים משום הנקבים שבצידיהן [וראה עוד שם מה שהקשה על שיטת רש"י]. ועל כן כתב ביאור אחר בכל הענין על פי הגר"א ביורה דעה סימן רא, ראה שם. ולפי הפירוש הנזכר לעיל בהערה בשם הר"ש, עלו דברי רבא מקושייתו של החזון איש.

[5] ביאר רש"י הטעם שעלתה טבילה לכלי החיצון אף שאין בפיו כשפופרת הנוד משום ד"כטומאתו כן טהרתו". וביאר הט"ז דברי רש"י: כי היכי דהטומאה לא ירדה אלא דרך שם, הכי נמי נכנסת הטהרה דרך שם. ט"ז יורה דעה רא יז. והענין כולו טעון ביאור: איזה קשר יש בין טהרת הכלי לטומאתו ! ? והרי הכלי נטמא על ידי המגע בדבר טמא, וברור הדבר שאין הטומאה נכנסת דרך הנקב, ודברי הט"ז צריכים רב. ואילו כשאנו באים לטהר את הכלי מטומאתו יש לנו לברר כיצד מועילה הטבילה לכלי, לפי שאין מי המקוה הנכנסים לתוכו נחשבים כמחוברים למי המקוה עצמה, היות ואין בפתח הכלי שיעור כשפופרת הנוד, ומהטומאה של הכלי הזה אין כל פתרון לטהרתו. ובחזון איש [סימן קכט לדף זה] ביאר דין זה כך: אפשר דטעמא דמהני טבילה לכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, דכלי לא חייץ בין מים למים, כיון שלא מבטל לה. אלא דהכא בעינן שיהא משמש בכלי לצורך טבילתה, אז היא כתשמישי המקוה, ולא חייצא בין מים למים, והיינו נמי טעמא דסלקא טבילה גם למה שבתוכה, כיון דבאותה שעה לא חייצא. ויש סייעתא לסברתו מדברי רבינו חננאל שכתב, והובא בהערה לקמן: סל וגרגותני טמאים אין מחלקים את המקוה].

[6] א. בפשוטו משמע, שאף לקודש לא גזרו על טבילת כלי בתוך כלי אלא כשהכלי החיצון טהור ואין צורך לו בטבילה. אבל כשהוא טמא, ומועילה לו הטבילה, הרי היא מועילה גם לכלי הפנימי, אפילו לקודש. שהרי הגזירה היא אטו כלי שאין בפיו שפופרת הנוד, שאז מעיקר הדין אין מועילה הטבילה לפנימי. אך בכלי חיצון טמא, שהתחדש בו מדין "מיגו", שמועילה הטבילה לטהרתו של החיצון גם לכלי הפנימי שבתוכו, אף שאין בפי הכלי החיצון פתח כשפופרת הנוד, לכן אף לקודש מועילה הטבילה של החיצון לפנימי; ואכן כן כתב המאירי בשיטת רש"י, וכן היא שיטת התוספות בד"ה מאי. אלא שמדברי רש"י במשנה, שפירש מעלה זו בששניהם טמאים, דקדקו התוספות כי אף לפי טעמו של רבא גזרו לקודש אף בכלי חיצון טמא, וכן מבואר מדברי רש"י בעמוד זה בד"ה הרי אלו, וכמו שכתב המהרש"א. וביאר המהרש"א טעמו, כי לדעת רש"י כשם שגזרו גבי קודש אף בכלי שיש בו שפופרת הנוד אטו כלי שאין בו שפופרת הנוד, כך גזרו אף כשמטביל בכלי טמא אטו מטביל בכלי טהור [וראה היטב בתוספות ד"ה מאי]. ב. לעיל בגמרא נשאלה השאלה: מאי איכא בין רבא לרבי אילא. ולפי שיטת המאירי בדעת רש"י, תיקשי, הרי איכא בינייהו כשהיה החיצון טמא. כי לפי שיטת רבי אילא שהטעם משום חציצה, אין מועילה הטבילה לא לפנימי ולא לחיצון; ואילו לשיטת רבא אם היה החיצון טמא מועילה הטבילה אפילו לפנימי. ואף לביאור השני דלעיל בשיטת רש"י, איכא בינייהו כשהיה החיצון טמא אם מועילה הטבילה לחיצון, כי לשיטת רבי אילא לא הועילה הטבילה לחיצון כיון שיש חציצה, ואילו לשיטת רבא מועילה הטבילה לחיצון. וראה בכל זה בתוספות ובשפת אמת.

[7] פירש רש"י: הרי אלו טהורין לתרומה. וביאר המהרש"א, כי רש"י הולך בזה לשיטתו [כמבואר בהערה לעיל], שלקודש אין טהורין הכלים הפנימיים אפילו כשהכלים החיצוניים טמאים.

[8] הב"ח גרס כגירסתנו בגמרא: ומים המעורבין, ופירש: כלומר, או מים המעורבין [היינו דין עירוב מקואות שנזכר לעיל], בשניהם צריך עירוב כשפופרת הנוד. וראה עוד בזה במשנה במקואות פרק ו משנה ב, ובר"ש ובפירוש הרא"ש ובתוספות יום טוב שם.

[9] שיטת רבינו חננאל, הובאה במאירי: סל וגרגותני טמאים שחילקו את המקוה אין פוסלים אותו, והטובל בכל אחת מהם עלתה לו טבילה, ומפרש על דרך זה את הסוגיא.

[10] לשון משנתנו הוא: מטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש, ויש לפרש שאינו אלא לכתחילה, אבל בדיעבד שפיר דמי. ואולם מלשון הברייתא כאן: סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן וכו' אבא שאול אומר: לתרומה אבל לא לקודש, משמע אפילו אם כבר הטבילן לא עלתה להם טבילה. כך דקדקו התוספות, וצריך עיון הוא להם למה לא יהני בדיעבד; וראה מה שכתב על דבריהם בחזון איש סימן קכט לדף זה.

[11] א. מדברי רש"י נראה כי קושיית הגמרא היתה בין לרבי אילא ובין לרבא, וכדמוכח מדבריו בד"ה למאן קאמרינן. אבל המאירי בפירוש המשנה כתב על דין המשנה לפי טעמו של רבי אילא: אבל לתרומה, אף על פי שחציצה פוסלת בה, אבק חציצה כזו אינה פוסלת, שהרי מכל מקום נכנסות הם על צד הדחק. ונראה מדבריו, שהוא מפרש את הסוגיא כאן לפי טעמו של רבא בלבד שהוא משום גזירה, ולא לפי טעמו של רבי אילא שהוא משום חציצה, וכן משמע לשונו כאן בביאור סוגייתנו. ב. בטורי אבן העיר, למה שואלת כן הגמרא רק על המעלה הזאת ולא על האחרות, ראה שם.

[12] במשנה שם מבואר, שעמי הארץ נאמנים כל ימות השנה על יין ושמן לנסכים לומר ששמרום בטהרה, אבל לא בתרומה, ובשעת הגיתות והבדים נאמנים אף על התרומה, מפני שבאותה שעה הכל מטהרין את כליהם על פי חברים. ומבואר עוד שם, שאותה חבית של תרומה שלא קיבל החבר מעם הארץ יניחנה עם הארץ לגת הבאה ואז יתננה לכהן. ובמאירי הקשה: שמא תאמר, שמא יראו ויעשו כן לתרומה בשעת הגתות וחבר מקבלה מהם, שהרי בשעת הגתות אף עמי הארץ נאמנים? ! ותירץ: שעת הגתות כולם מטהרים על פי חברים ואין לחוש בה.

[13] בהמשך הסוגיא מתבאר, שחכמים חלוקים על רבי יוסי החושש לאיבה, ולפי זה משנתנו כרבי יוסי היא, אבל לדעת חכמים משמע שאין מקבלין מהם אפילו קודש. ואם כן, לכאורה, לדעת חכמים מטבילין כלי בתוך כלי אפילו לקודש, כיון דחברים מידע ידעי, ואילו מעמי הארץ אין מקבלים.

[14] אין הענין אלא שבית דין דוחים אותו ונשמטים שלא לקבל עדותו, אבל לפוסלו לגמרי אם קיבלוהו בדיעבד או אם חתם בשטר, לא, אלא אם כן במי שאף בדרך ארץ אינו, מאירי על פי שיטת רש"י.

[15] כתב במקדש דוד [טהרות בענין חולין בטהרה בד"ה והנה לפ"ז], מה שאין עם הארץ נאמן על הטהרות, הוא רק שאין שמירתו שמירה לגבי אוכלי חוליהן בטהרה, כמו שאין שמירת אוכלי חוליהן בטהרה שמירה לגבי אוכלי תרומה. ואם כן, כל טומאת עם הארץ אינו אלא לגבי חברים, אבל לדידהו, אינם טמאים כלל. דלגבי דידהו הוי שפיר שמירה. ועם הארץ בעצמו שבא לשאול על אוכלין ומשקין שלו, אומרים לו שהוא טהור. ובדברי המקדש דוד, תובן סוגיא זו היטב, וראה שם שאף הוא הוכיח יסודו מסוגיא זו ראה שם.

[16] א. פירוש, לגבי חבר ודאי אינו מציל, אם מפני שכלי טמא אינו מציל, אם מפני שנטמאו האוכלין והמשקין מן הכלי שהוא בחזקת טמא, ואין הנידון כאן אלא לגבי עם הארץ, שלדעת בית שמאי אפילו לגביו אינו מציל, וכדמפרש טעמא ואזיל. ב. בתוספות יום טוב בעדיות פרק א משנה יד מבואר, שנחלקו הראשונים אם כלי חרס אפילו של חבר אינו מציל, או של עם הארץ בלבד, וכתב התוספות יום טוב שם, שדעת רש"י נראית שלא אמרו כן אלא בכלי חרס של עם הארץ, ועל פי זה נתבאר בפנים.

[17] מלשון המשנה "בתוכו" משמע שהנידון הוא בכלי חרס שמציל על מה שבתוכו, אבל ברש"י כתב שהנידון הוא גם לגבי בית וארובה.

והן כחללה (כגובהה) ושיעור זה הוא בשתי אצבעות חוזרות למקומן, כלומר, שאפשר להכניס שם שתי אצבעות והן יכולות להסתובב מצד לצד. וכיון שפתח ששיעורו קטן מזה אינו נחשב כחיבור גזרו גם על טבילה בכלי, שמא יהא פתחו צר משיעור זה ולא ייחשבו המים שבו כמחוברים למקוה.

ומעירים: סבר לה [סבור הוא] כהא [כמו זו] שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אחת עשרה מעלות שנו כאן; שש ראשונות — בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, אחרונות — לקדש, אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא עשר כדברי ר' אילא.

ושואלים: מאי איכא [מה יש] מה ההבדל הלכה למעשה בין שיטתו של רבא שהחשש הוא משום חציצה, לשיטתו של ר' אילא שהחשש הוא שמא יטביל מחטים וצינוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה אם היה זה סל וגרגותני (סל רחב, המשמש בגת) שמילאן כלים והטבילן. למאן דאמר [לדעת מי שאומר], שהחשש בכלי בתוך כלי הוא משום חציצה (שיטת ר' אילא) — אם כן איכא [יש] גם כאן חשש חציצה, שהרי יתכן שהכלי הפנימי ילחץ על הסל ואין הטבילה עולה יפה. אבל למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום גזירה שמא יטביל מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד (שיטת רבא) — סל וגרגותני שאין בפיהן כשפופרת הנוד, ליכא [אין] בנמצא, ולכן לא גזרו בהם.

ומעירים: ואזדא [והלך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן — טהורין לכל דבר.

ואולם מקוה שחלקו בסל וגרגותני אם בכל חלק מן המקוה יש פחות מכשיעור ארבעים סאה — הטובל שם לא עלתה לו טבילה. ואף על פי שודאי המים מחלחלים דרך הסל או הגרגותני, אין זה נחשב כמחובר, דהא ארעא [שהרי האדמה] כולה חלחולי מחלחלא [מחלחלת] ובכל זאת בעינן דאיכא [צריכים אנו שיהיו] ארבעים סאה במקום אחד ואין סומכים על החילחול.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שהמטביל מחטים וצינוריות טמאים בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד לא עלתה להם טבילה, אמורים דווקא כאשר חילק את המקוה או הטבילם בכלי טהור, אבל אם חילק את המקוה או הטבילם בכלי טמא, מיגו דסלקא [מתוך שעולה] טבילה לכוליה גופיה דמנא [לכל גופו של הכלי] שאף תוכו נטהר במים הנכנסים דרך פיו, סלקא להו נמי [עולה להם הטבילה גם כן] לכלים דאית ביה [שיש בו], וכיון שהכלים עצמם נחשבים כטובלים אי אפשר לומר שהם חוצצים.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כלים שמילאן כלים והטבילן — הרי אלו טהורין. ואם לא טבל, מים המעורבים — עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד. קטע אחרון זה שבמשנה אינו ברור כלל, ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] מה פירוש המילים ואם לא טבל? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: ואם אינו צריך להטבילו, כלומר, שהכלי החיצון שמטבילים בו היה כלי טהור, וכן מים המעורבין המחוברים למקוה על ידי נקב שיעורם לטהר עד שיהו מעורבין כשפופרת הנוד.

א ומעירים: והא [וזו] המחלוקת של רבא ושל ר' אילא תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן — בין לקדש בין לתרומה טהורין. אבא שאול אומר: לתרומה, אבל לא לקדש.

ושואלים: אי הכי [אם כך], לתרומה נמי [גם כן] לא יהיו טהורים, שאם אבא שאול אינו מחלק בין סל לשאר כלים, וטעמו משום חציצה — יש לחשוש לכך גם לענין תרומה! ומשיבים: בענין תרומה למאן קאמרינן [לדעת מי אנחנו אומרים] שאין לטבול כלי בתוך כלי — לחברים, שהם הנזהרים בטהרת תרומה, והם הבאים לשאול בענין זה — החברים מידע ידעי [יודעים] את ההלכה, והם נזהרים שלא לטבול בכלי שיש בו חשש חציצה (או פתח צר מדי).

ושואלים: אי הכי [אם כך] בקודש נמי [גם כן] יש לומר כי הבאים לשאול על טהרת הקודש חברים הם, והם ידעו לעשות כדין! ומשיבים: בקודש יש לחשוש שמא חזי ליה [יראה אותו] עם הארץ ואזיל מטביל [וילך ויטביל] ולא יזהר שלא תהא חציצה.

ומקשים: אם כן, בתרומה נמי [גם כן] יש לחשוש שמא חזי ליה [יראה אותו] עם הארץ מטביל כך ואזיל מטביל [וילך ויטביל]! ומשיבים: לא מקבלינן מינייהו [אין אנחנו מקבלים מהם], מעמי הארץ תרומה ודברים שנעשו בטהרת תרומה, ואין סומכים על טהרתם לתרומה, ולכן אין מקום לחשש.

ושואלים: אם כן, קודש נמי [גם כן] לא נקביל מינייהו [נקבל מהם] ולא נצטרך לחשוש שמא עשו שלא כדין! ומשיבים: הויא ליה [תהיה לו] איבה לעם הארץ אם לא יקבלו ממנו, ותיווצר מחלוקת בתוך עם ישראל.

ושואלים: אם כן, בתרומה נמי הויא ליה [גם כן תהיה לו] איבה כשאין מקבלים ממנו! ומשיבים: לא איכפת, לא חשוב ליה [לו] לעם הארץ בתרומה, שאם לא יקבלנה ממנו החבר דאזיל יהיב ליה [הולך ונותן אותה] לכהן עם הארץ חבריה [חבירו] שאף הוא אינו מקפיד בזה. אבל בקודש, כיון שהדבר נעשה במקום אחד עבור כל ישראל, יש לעשות באופן שלא תיווצר איבה.

ומעירים: ומאן תנא דחייש [ומי הוא התנא שחושש] לאיבה זו — ר' יוסי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה לגבי קדשים, ואין בודקים אם אכן היין והשמן היו טהורים לקודש — כדי שלא לעשות פירוד בעם ישראל, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו. שאם יבואו לגזור בקדשים, יבוא כל אדם לומר שמא זה של חבירו איננו טהור דיו, ויגיעו עד לעשיית מקדש נפרד.

אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא [כדעת מי אנחנו מקבלים כעת, בימינו, עדות] מעם הארץ אף שיש חכמים החוששים שעם הארץ, כיון שאינו מדקדק בהלכה, שמא אף אינו נאמן בדיבורו — כמאן [כמי] כר' יוסי.

ב ושואלים: מדוע הותר להטביל כלי בתוך כלי לתרומה, וניחוש [ונחשוש] לשאלה, שיש לחשוש שמא יראה זאת עם הארץ ויעשה כמו כן ויבוא חבר וישאל ממנו כלי של תרומה, וכיון שיתכן שהכלי לא נטבל כהלכה נמצא שהוא משתמש בדברים שאינם טהורים, והלא מצאנו שחכמים מתירים לשאול כלים מעם הארץ.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כלי חרס סגור שהיה מוקף צמיד פתיל, והיו דברים אחרים בתוכו, והיה באוהל המת, או שהיה מת בבית וטהרות בעלייה וארובה פתוחה בין הבית והעלייה והניחו כלי חרס בפתח הארובה — כלי זה מציל על הכל, שכל מה שבתוך הכלי או בעלייה איננו נטמא (ככתוב בתורה, במדבר יט, טו), אלו דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: אינו מציל אלא על אוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס, אבל לא על כלי מתכת ועץ שבתוכו.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: מפני מה? מה הטעם לחלוקה זו? שהרי כלי חרס טהור וסגור חוצץ בפני טומאת המת! אמרו בית שמאי: מפני שהוא, כלי החרס הסגור עצמו, טמא על גבי עם הארץ, שהרי עם הארץ נגע בו, וגזרו חכמים טומאה במגע עם הארץ, שמן הסתם לא נטהר כהלכה, וכלל הוא כי אין כלי טמא חוצץ בפני הטומאה. אמרו להם בית הלל: והלא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו, ולא חששתם לכך! אמרו להם בית שמאי: כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and its space, which is equivalent to the width of two fingers going around in their place, i.e., a space large enough to insert two fingers and twist them around inside. If one body of water contains the requisite forty se’a, while another, adjacent body is lacking this amount, then if the opening between the two bodies of water is wider than this measurement, the two bodies are considered as one, and the smaller body is also considered an acceptable ritual bath. Since any opening smaller than this is not considered to connect two bodies of water, the water inside a bottle with a narrow mouth would be considered disconnected from the water of the ritual bath, and smaller vessels inside such a narrow-necked vessel would not be considered as having come into contact with the water of the ritual bath. The Sages therefore enacted a decree rendering prohibited the immersion of any vessel inside another vessel.

The Gemara notes: Rava holds in accordance with this statement that Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: They taught eleven stringencies of sacrificial food here in this mishna, rather than Rabbi Ila’s ten. The first six stringencies apply both to sacrificial food itself and to non-sacred food that was prepared according to the standards of purity of sacrificial food, whereas the last five apply only to actual sacrificial food but not to non-sacred food that was prepared according to the standards of purity of sacrificial food.

The Gemara asks: What practical difference is there between the opinion of Rava, i.e., that the Sages rendered it prohibited to immerse one vessel inside of another because they were concerned lest one immerse needles in a vessel whose mouth is narrower than the tube of a wineskin, and the opinion of Rabbi Ila, who holds that their concern was about interposition?

The Gemara answers: The practical difference between them is in the case of a basket or a wicker bin [gargutni] that one has filled with smaller vessels and has immersed them all together. According to Rabbi Ila, the one who said it is prohibited to immerse one vessel inside another due to the concern of interposition, in this case as well there is such a concern, as the inner vessels might weigh down against the basket and prevent the water from touching the contact points. But according to Rava, the one who said it is prohibited due to a rabbinic decree lest one immerse needles and hooks inside a vessel whose mouth does not have the width of the tube of a wineskin, there are no such things as baskets and wicker bins whose mouth does not have the width of the tube of a wineskin, and therefore the decree would not apply to them.

The Gemara notes: And Rava follows his line of reasoning, as Rava said: A basket or wicker bin that one has filled with smaller vessels and has immersed them all together, they are pure in all regards, even for sacrificial food.

Rava stated a second teaching with regard to baskets and bins as well: And in the case of a ritual bath that one divided into two sections by inserting a basket or wicker bin, so that each section is left with less than the required forty se’a, if one immerses there, his immersion is ineffective for him. Despite the certainty that water seeps through the basket or bin, this is not enough to join the two incomplete sections of the ritual bath to be counted as one. We know that this is so, for the earth is entirely porous, and nevertheless we do not rely on this to allow several adjacent, small ditches full of water to add up to forty se’a, but rather require that there be forty se’a together in one place.

The Gemara comments: And this halakha, that small vessels such as needles cannot be immersed inside a vessel with a narrow opening, applies only if he immersed them in a pure vessel, which does not require purification on its own. But if he did so in an impure vessel, which requires purification in its own right, since the immersion is effective for the whole of the outer vessel, including its inside, it is also effective for the vessels that are inside of it. Since the water that enters the outer vessel is considered attached to the rest of the ritual bath for purposes of purification of the outer vessel, so is it considered attached with regard to the purification of the inner vessels.

We know this, as we learned in a mishna (Mikvaot 6:2): With regard to vessels that one filled with other vessels and immersed them all together, they are pure, regardless of the width of the opening of the outer vessel. And if he did not immerse, the joining of waters is not effective until they are joined like the width of the tube of a wineskin. This second sentence of the mishna is unclear, and the Gemara seeks to clarify it. What is the mishna saying here when it says: And if he did not immerse? The Gemara explains. This is what the mishna is saying: And if he has no need to immerse the outer vessel, as it was already pure, and similarly in a case of two bodies of water that are joined together by means of a hole, it is not valid until the water is joined through a space as wide as the tube of a wineskin.

§ The Gemara notes: And this dispute between Rava and Rabbi Ila is also a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita: With regard to a basket or a wicker bin that one filled with vessels and then immersed them, whether for purposes of sacrificial food or for purposes of teruma, they are pure. This is identical to Rava’s opinion. Abba Shaul says: They are pure for purposes of teruma but not for purposes of sacrificial food. This is identical to Rabbi Ila’s opinion.

The Gemara asks: If so, in light of these two reasons we have given for concern with regard to immersing vessels inside other vessels, this should not be permitted for teruma either. The Gemara responds: For whom do we say the principle that one vessel may not be immersed inside another? For ḥaverim, individuals devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially halakhot of ritual purity. Others do not carefully follow these halakhot in any event. And ḥaverim know such things well, that water is considered detached from the ritual bath if it is separated by a narrow opening, and that if one vessel is weighing down on another, preventing the water from reaching that spot, the top vessel must be lifted to allow the water to touch all parts of the vessel. Therefore, there is no need to apply these concerns and stringencies to the case of teruma.

The Gemara counters with another question. If so, we should say the same thing in the case of sacrificial food too, i.e., that all these halakhot are for ḥaverim, who meticulously follow ritual purity for sacrificial food and inquire about such halakhot. Why, then, did the Sages apply these concerns and stringencies to the case of sacrificial food? The Gemara responds: With regard to sacrificial food they were concerned that a common person [am ha’aretz], who is not meticulous about ritual purity, may see the ḥaver immersing small vessels inside of large vessels, and will then go and immerse vessels of his own in this manner. But he will not take the same precautions as the ḥaver would, ensuring that the outer vessel has a wide opening and that the vessels on top do not weigh down on the lower ones.

The Gemara objects: But the same concern could be raised with regard to teruma as well. It is possible that an am ha’aretz may see the ḥaver immerse vessels for teruma in this manner, and he will then go and immerse his vessels this way, without taking the precautions that the ḥaver would take. The Gemara answers: We do not accept teruma from amei ha’aretz, as they are not trustworthy with regard to the halakhot of ritual purity, and therefore it does not matter if the vessels he uses for teruma are not immersed properly. Therefore, the Sages were not concerned that the am ha’aretz may come to a misunderstanding when observing a ḥaver immersing vessels within vessels.

The Gemara continues its line of questioning. If so, we should likewise not accept sacrificial food from amei ha’aretz, since they are not sufficiently meticulous with ritual purity, and we should therefore not care if they immerse their vessels improperly. The Gemara responds: The am ha’aretz will have feelings of antagonism if sacrificial food is not accepted from him, and this would lead to internal discord and conflict within Israel.

The Gemara asks: If so, in the case of teruma he will also have feelings of antagonism if teruma is not accepted from him. Why were the Sages concerned about this factor only with regard to sacrificial food and not teruma? The Gemara replies: An am ha’aretz does not care if his teruma is not accepted by ḥaverim, as he can always go and give his teruma to an am ha’aretz priest who is his friend and who will accept it from him. In the case of sacrificial food, however, there is only one Temple, and care must be taken not to make the amei ha’aretz feel they are being rejected.

The Gemara notes that this sensitivity of not causing offense to the am ha’aretz is expressed elsewhere as well: And who is the tanna that is concerned for such antagonism of amei ha’aretz? It is Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita: Rabbi Yosei said: For what reason are all people, i.e., even amei ha’aretz, trusted with regard to the purity of their wine and oil that they bring to the Temple for sacrificial purposes throughout the year? Why is the status of these items not investigated to determine that they were prepared with the necessary regard for ritual purity? In order to avoid schisms among the people, so that each and every individual should not go off and build a private altar for himself and burn a red heifer for himself. Were the Sages to reject sacrificial wine and oil from amei ha’aretz, they would become alienated and go off and create schisms, going so far as to build their own separate temples and bring their own private offerings.

Rav Pappa said: In accordance with whose opinion do we accept testimony nowadays from an am ha’aretz, despite the concern of some Sages that their carelessness with regard to observance of halakha might also lead to personal untrustworthiness? In accordance with whom is this done? In accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

§ We have established that the reason for leniency with regard to immersing one vessel inside another for teruma is based on the fact that we do not care if the vessels amei ha’aretz use for teruma are improperly purified, since we do not accept teruma from them in any event. The Gemara asks: But let us be concerned about borrowing vessels from them. Although ḥaverim do not accept teruma from an am ha’aretz, they do sometimes borrow their vessels and use them for teruma. It should therefore be a matter of concern for us if those vessels are not properly purified.

The Gemara proves that it is acceptable to borrow vessels from an am ha’aretz: As we learned in a mishna (Eduyyot 1:14): An earthenware vessel of an am ha’aretz shields all kinds of items from the ritual impurity imparted by a corpse. There are two applications of this fact: If there are objects or foods inside a tightly sealed earthenware vessel located inside a room containing a corpse, the vessel prevents the impurity from reaching the items inside it. Also, if there is a corpse in the first floor of a house and food or vessels are located in a second story of the same building, with an opening such as a skylight in the floor between the two stories, an earthenware vessel plugging up the opening will prevent the ritual impurity from spreading to the second story. This is the statement of Beit Hillel. Beit Shammai say: It shields only food, drink, and earthenware vessels, but not utensils of metal, wood, cloth, etc.

The mishna continues: Beit Hillel said to Beit Shammai: For what reason do you make this distinction? It is clear that a closed, pure earthenware vessel serves as a barrier, blocking the spread of impurity in a room with a corpse (see Numbers 19:15). Beit Shammai said to them: Because the earthenware vessel itself is impure on account of its contact with an am ha’aretz. The Sages decreed that anything touched by an am ha’aretz is impure, since such people are not meticulous or sufficiently knowledgeable about the halakhot of purity; therefore his vessels are considered impure. And the principle is that an impure vessel does not serve as a barrier from impurity. Beit Hillel said to them: But didn’t you declare the food and drink inside the earthenware vessel to be pure? If the vessel of an am ha’aretz cannot serve as a barrier, why do you say that some items inside it are pure? Beit Shammai said to them: When we declared the food and drink inside it to be pure,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואמרינן מאי איכא בין לר' אילא ובין רבא איכא בינייהו סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן שרבי אילא סבר כבידן חוצץ ואין טבילה עולה להן ורבא סבר כי אמרינן אין מטבילין בתוך כלים כגון כוסות בכוסות או כוסות בקערות או קערות בקערות וכיוצא בהן שיש בהן מי שפיהן צר וחיישינן דלמא אתי לאטבולי במי שפיו צר פחות מב' אצבעות שוחקות אבל סל וגרגותני פומייהו רויחן טובא לא חיישינן דהא ליכא סל וגרגותני פחות פומייהו מב' אצבעות ואודא רבא לטעמיה דאמר סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן טהורין מקוה שחלקה בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה מפני שחולקת את המים ואינן נמצאין מ' סאה במקום אחד. ואי אמרת האיכא נקבים קטנים שהמים מבצבצין בהן כמו נביעת מים לא מטהרין כהאי גוונא דהא ארעא כולה חלחלי מחלחלא ובעינן עד דאיכא מ' סאה במקום אחד וה"מ בסל וגרגותני שהן טהורין אבל אם הן טמאין וצריך להטבילן מגו דסלקא להו טבילה סלקא נמי טבילה להני כלין דבגווייהו כמו הדלי דתנן במקואות פ"ו דלי שהוא מלא כלין והטבילן הרי אלו טהורין אם לא טבל המים מעורבין עד שיהא מעורבין כשפופרת הנוד ותריצנה הכי אם לא טבל הכלי אלא הוא טמא וצריך להטבילן כמים מעורבין הן שאין כלי טמא חוצץ ועלתה טבילה לכלי. ואם הדלי טהור שאין צריך טבילה עד שיהו המים מעורבין מה שבמקוה עם המים שבתוך הדלי כשפופרת הנוד.

ואם אין שם זה השיעור הדלי כיון שהיה טהור חולק המים כמין כותל בתוך המקוה. ואוקימנא לדר' אילא ודרבא כתנאי. ומקשה מ"ט לא חיישינן לתרומה אלא מטהרינן ובקדש לא מטהרינן דגזרינן בקדש שמא יטבול מחטין וצינוריות בכלי טהור שאין בפיו כשפופרת הנוד בתרומה נמי נגזור ופריק רבא כי מטהרינן בהטבלת כלין בתוך כלין בתרומה לחבירים מטהרינן דידעי ולא אתו לאטבולי בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד.

ומקשינן אי הכי קדש נמי נשרי ונימא לחבר שרינן ליה דידע ולא אתי למיטעא. ופרקינן בקדש חיישינן דלמא חזי ליה עם הארץ דטביל כלי בתוך כלי שבפיו כשפופרת הנוד. ומקשינן תרומה נמי נגזור משום עמי הארץ.

ופרקינן בכלי שאומר ע"ה אני הטבלתיו בתרומה אין מקבלין הימנו לפיכך לא אכפת לן. אי הכי בקדש נמי לא נקבל מיניה ונטהר כלין הנטבלין בתוך כלי בקדש כמו שמטהרין בתרומה. ופרקינן אם לא נקבל מע"ה טהרת כלין בקדש קושרין איבה על החבירין שיאמרו וכי אנן אין אנו מבני ישראל שאינכם מאמינים אותנו. אי חיישת משום איבת ע"ה אפילו בתרומה ניחוש. ופרקינן בתרומה אין חוששין אם לא יקבלה הכהן חבר ממנו הולך ונותנה לע"ה כהן כמותו אבל הקדש לא יכיל למיהביה אלא לחבר ועלתה משום איבת ע"ה לא מטהרין כלים בתוך כלים לקדש אפילו לחברים ור' יוסי הוא דחייש לאיבה של ע"ה. וכר' יוסי מקבלין עדותו של ע"ה. ומקשינן ותוב וניחוש לשאלה דלמא שאיל חבר כלי מע"ה לא שאיל. והא מדתנינן כשטיהרת את הכלי טיהרתו לך ולו אלמא שאלו חברים מהם. ופריק רבא כי שאלינן כלים מהם מטבילינן להו אי הכי עד דאמרי ב"ה.

אמר רב פפא כמאן כו' מעם הארץ כמאן כר' יוסי. פרש"י ז"ל נראה ונכון לפי הסוגיא דלא הוו מקבלין מינייהו מן דינא דסתמא חשידי לן אלא משום דרבי יוסי חייש לאיבה ורבנן לא חיישי לאיבה והיינו דתניא בפר' ואלו עוברין ששה דברים נאמרו בעם הארץ לא היו מוסרין לו עדות ולא היו מקבלין ממנו עדות ופי' לא היו מקבלין ממנו עדו' כלומר שב"ד היו דוחין אותן אבל לפוסלן ממש לא מיפסל אלא בדליתיה בדרך ארץ כדאיתא בקידושין.
אבל הריא"ף ז"ל כתב שם דההוא עם הארץ דהתם לאו כעם הארץ דהכא דאלו (התם) ליתיה במקרא ובמשנה אכל בדרך ארץ ובמצות איתיה ולא חשד אחד מכל אנפי דפסלותא אבל ההוא דהתם דחשיד קשיא לן אי חשיד אפי' חכם נמי ועוד מדקאמרינן הכא כמאן כרבי יוסי דחייש לאיבה ש"מ פליגי רבנן עליה. ואיכא למימר אע"ג דאמרינן כרבי יוסי לא פליגי רבנן עליה דלא אשכחן מאן דפליג אמתני' דקתני נאמנין על טהרת יין ושמן ולא אשכחן תנא דפריש בה טעמא אחרינא והא דאמר רב פפא כמאן מקבלינן סהדותא מינייהו לאו משום דשעמינן תנא דאמר לא מקבלינן אלא משום דבסתם לא פקיעי ולא דייקי משום איבה מקבלינן מינייהו כרבי יוסי וה"ה לרבנן וכיוצא בזה בתלמוד הרבה ועם הארץ דהתם ליתיה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ובסתמא קאמר דחשיד ובוודאי דהכי דייקא מילתא דהכא בסתם עם הארץ דאיתיה בדרך ארץ והתם כולה שמעתא בעם הארץ דליתי' אפילו בדרך ארץ.
ואי קשיא ההיא דאתמר בקידושין, שכל שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אינו מן הישוב, ואמר רבי יוחנן והוא פסול לעדות. ההוא אתא לאשמועינן דאפי' בדיעבד הוא פסול שלא תאמר לכתחלה אין מקבלין ממנו עדות הא אם קבלו עדותו עדות קמ"ל לרבי יוחנן דהוא פסול ממש לעדות ואפילו בדיעבד ומהך ברייתא אמרה רש"י לשמעתין מה שכתב רבינו ז"ל, ועוד שהוא חשוד על העריות כדאמר ר"א עם הארץ מותר לנותרו ביום הכפורים כגון שהיה רץ אחר הזכר כו' לא בא לומר שהיה רודף ממש שאם כן אפי' חכם נמי אנא לומר שעם הארץ סתמו היה מותר לנחרו ביום הכפורים כשהוא הולך בדרך אנו חושבים אותו כאלו הוא רץ אחר הזכור שהוא חשוד על כך וכל מקום שהוא הולך לעבור על כל עבירות שבתורה הוא הולך. ובודאי שהדבר גוזמא ולא להתיר שפיכות דמים אמרו ולא עוד אלא שההורגו נהרג עליו אלא מתוך שנאה שהיו שונאין תלמידי חכמים את עמי הארץ שאינן במקרא ובמשנה ולא בדרך ארץ היו מגזימין בכך כדאמרי' עלה נמי עם הארץ מותר לקורעו כדג א"ר יצחק ומגבו ואין בין שפיכות דמים בסייף ובחנק לקריעתו כדג ומגבו נ"מ כלום אלא גוזמא.
ושמעינן מינה לפירוש הרי"ף ז"ל דעם הארץ דליתיה במקרא ובמשנה אע"ג דאיתי' בדרך ארץ לא היו מקבלין מיניה סהדותא אלא משום איבה הילכך לא היו מוסרין לו עדות לכתחלה כלל והא דקתני בההוא עם הארץ דהתם לא היו מוסרין לו עדות משום שארא קתני לה אבל למסור לכתחלה אפילו בעם הארץ דלא חשיד לא היו מוסרין ואף בקבלת עדותן היו מחמיצין את הדבר שצריך כעין דרישה וחקירה לפי שכל מעשיהם היו בקלקול ולא בשורת הדין.
שוב מצאתי בתשובה לרב שרירא גאון ז"ל שהוא ממש ברודף אחר הזכור כלומר אוי לו לעם הארץ שפעמים שהיה גורם לו מיתה כמו שיזדמן אפילו ביום הכפורים שחל להיות בשבת וטפשותו גרמה לו. וכן מה שאמרו אסור לאכול בשר כלומר אוי לו שפעמים שיש לו בהמות ועופות והוא אסור בהן כשאין לו מי שישחוט ויבדוק וינקר אבל בשר דגים לא אמר דלית בהו שחיטה וכ"כ הרב רבי יהודה אלברצילוני ז"ל. ואפשר שלזה נתכוון דברי רבינו בעל הלכות ז"ל:

מקוה שלם ונתן סל גדול באמצע המקוה עד שמפסיק במימיו חצים לכאן וחצים לכאן ודפני הסל מגיעים לכותלים שברוחב המקוה מכאן ומכאן ואין המים מתערבין אלא דרך חורי אריגת הסל שאין בהם כשפופרת הנאד אע"פ שכלו מלא נקבים אין מצטרפין והטובל שם לא עלתה לו טבילה שאף הארץ כולה מנקבת ככברה ואעפ"כ בשתי גממיות הוצרכנו לשיעור שפופרת הנאד וי"א שלא נאמר כן אלא בשהסל טהור והדבר מוכיח שלא בא לשם אלא לחלוק את המקוה אבל אם הוא טמא לא ירד שם אלא לטבול ומתוך שעלתה טבילה לעצמו אינו פוסלו לאחרים והם מפרשים מה שאמרו בסוגיא והני מלי בטהור כלו' והני מלי שמקוה שחלקו בסל לא עלתה לו טבילה דוקא בשהסל החולק טהור ונעשה כמחיצה אבל טמא אינו חולק ועלתה לו טבילה ומ"מ כבר פרשנוה במשנה בדרך אחרת בשני פנים שמא תאמר אחר שטעם מעלה ראשונה הוא מגזרת שמא יטביל כלי בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנאד וטבילה בכלי שאין בפיו וכו' אינה טבילה אף לתרומה מפני מה לא נגזרה גזרה זו אף לתרומה תדע שמעלות אלו כולם מפני חברים הותקנו שעמי הארץ אין מדקדקי' בכך וחששא זו אצל עם הארץ אינה אלא מתוך שאם יראה עם הארץ שיטביל החבר כלי בתוך כלי אינו מדקדק עליו אם יש בו כשפופרת הנאד והולך ומטביל בשאין בו כשפופרת ועל התרומה אין אנו קפדים שהרי אין כהן חבר מקבל תרומה מעם הארץ ואף עם הארץ אינו קפיד בכך שנותנה לכהן עם הארץ שכמותו אבל לקדש אם הוא רואה כן בחבר יעשה הוא כן לעצמו בכלי שאין בו כשפופרת הנאד לקדשיו ואי אפשר שלא לקבל ממנו יינו לנסכיו ושמנו למנחותיו שאם כן יהא לו עמנו איבה ויהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה לעצמו ומתוך כך אנו מאמינים אותם על טהרת יינם ושמנם ושאר דברים שבקדש כגון כלים כל השנה אף שלא בשעת הגתות ושמא תאמר נחוש שאם יראה כן לתרומה יעשה הוא כן לקדש כלם יודעים שחלוק גדול ומעלות גדולות יש לקדש על התרומה ולעולם אין סומכין מזו לזו ושמא תאמר שמא יראו כן לתרומה ויעשו כן לתרומה בשעת הגתות וחבר מקבלה מהם שהרי בשעת הגתות אף עמי הארץ נאמנים כמו שיתבאר שעת הגתות כלם מטהרים על פי חברים ואין לחוש בה:

ממה שאמרו שלענין קדשיו נאמן עם הארץ בהם בכל השנה ומשום איבה סמכו לומר שמקבלים עדות מעם הארץ הואיל וישנו מיהא בדרך ארץ אע"פ שאינו במקרא ובמשנה ומחזיקים אותו במדקדק בעדותו כחבר אבל לרבנן אין מקבלין עדותו כלל וכמו שאמרו במס' פסחים מ"ט ב' ששה דברים נאמרו בעם הארץ ומהן שאין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות שמן הסתם כל עם הארץ חשוד שלא להיות בקי בעדותו ואין מקבלין עדותו כלל לכתחלה אבל לר' יוסי מקבלין אותו לכתחלה ולא מן הדין אלא שסמכו בכך משום איבה אחר שלא נעשה חשוד באיזה עדות בפרט ושישנו בדרך ארץ ואף לרבנן אין הענין אלא שב"ד דוחין אותו ונשמטין שלא לקבל עדותו אבל לפסלו לגמרי אם קבלוהו בדיעבד או אם חתם בשטר לא אלא אם כן באותו שאף בדרך ארץ אינו וכמו שאמרו בסוף ראשון של קדושין מ' ב' כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ונאמר שם עליו ופסול לעדות כלו' אף לאחר שקבלוהו ולמדת שזו של פסחים חולקת עם ר' יוסי שלדעת ר' יוסי כל שישנו מיהא במצות ובדרך ארץ מקבלי' עדותו לכתחלה ומשום איבה ולרבנן אף זה לכתחלה לא וזו היא שטת גדולי הרבנים אבל גדולי הפוסקים סוברים שזו של פסחים אינה חולקת עם זו שבכאן אלא שזו של פסחים בשאינו אף בדרך ארץ ואין מקבלי' דקאמר פירושו שפסול הוא לגמרי והוא שכתבו בענין זה שאין עם הארץ האמור כאן דומה לאותו האמור שם שעם הארץ האמור כאן הוא שאינו לא במקרא ולא במשנה ומתוך כך אינו מדקדק בדקדוקי מצות אבל ישנו בדרך ארץ אבל עם הארץ האמור שם הוא שאף בדרך ארץ אינו וחשוד על גופן של עבירות וכבר אמרו במס' קידושין כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ופסול לעדות ולדברי כלם למדנו שאף כשישנו בדרך ארץ אין מקבלי' ממנו עדות לכתחלה אלא משום איבה הלכך פשוט הוא שאין מוסרי' לו עדות לכתחלה ולדעת גדולי הפוסקים שפירשו זו של פסחים בשאינו אף בדרך ארץ משום אידך דתנו בהדה שנאה בלשון לכתחלה שאף בשישנו בדרך ארץ אין מוסרים לו לכתחלה ואף חכמי הדורות כתבו שאף בקבלות עדותם הואיל ומשום איבה הוא מחמירין בה ומצריכין בה דרישה וחקירה לפי שכל מעשיהם בקלקול ושלא בשורת הדין:

המת בביתו של חברו [חבר] וטהרות שלו בעליה וארבה פתוחה מבית לעליה והושיבו כלי חרס של חבר על הארובה לחוץ לפני הטומאה שהרי אין כלי חרש מיטמא מגבו דין תורה שיהא כלי זה מציל על כל הכלים שבעליה ומדברי סופרים שאינו מציל אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרש אבל לא על כלי שטף מפני שיש לחוש שמא יעשה עם הארץ כן בכלי חרש [שלו] שהוא טמא ואינו חוצץ ונמצאו כלן טמאים טומאת ז' ואנו שואלין ממנו כלי שטף שלו ומטבילי' אותן מטומאת עם הארץ ומעריבי' שמשן ומשתמשי' בהם ואין אנו חוששי' בהם לטומאת מת ואין אנו נזהרי' להזותם שלישי ושביעי שאף הם מן הסתם אין משאילי' אלא לזמן קצר והוא שאמרו מנא לשבעה לא משאילי אנשי ואף לכשתמצא לומר שסתם שאלה ל' יום מ"מ בשאלת כלי אף הם אומרים מן הסתם החזירהו למחר שהוא תושב עליו שאינו צריך לו אלא ליומו וכ"ש שכבר ביארנו בשמיני של מציעא שבכלים הואיל וחוזרי' הם בעין אין אומרים בהם סתם שאלה ל' יום וא"ת שיחוש עם הארץ לעצמו שלא לחוץ בכליו אף עם הארץ טהור בעיניו ואומ' הואיל וכלי חרס מציל מה בין כלי שלי לכלי של חבר אבל אוכלי' ומשקי' וכלי חרש אין חבר שואלם מעם הארץ לעולם הא אם הניח שם כלי שאינו מקבל טומאה כלל כגון כלי גללים והדומים להם הציל על הכל שהרי אף בעם הארץ כן והוא הדין בכלי המטוהר לקדש שהרי אף עם הארץ נאמן על טהרתו כל השנה וגדולי הרבנים מעמידים את השיטה בעם הארץ הא בחבר הכל טהור ולדעתם אנו מפרשים המת בביתו של עם הארץ וכלי חרש שלו נתון בארובה ובחבר מיהא טהור ואין הדברים נראי' כלל:

סל וגרגותני שאין בפיהן כשפופרת הנוד ליכא פי' הסל והגרגותני כך הן רחבים בפיהם כמו שהן רחבים בשוליהן והילכך ליכא למיגזר בהן אבל שאר כלים שפיהן צר יותר משוליהן אע"פ שיש בפיהן יותר משפופרת הנוד אנו גוזרים משום הנהו דלינכא בפיהן כשפופרת הנוד:

ומקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה אי קשיא והתנן בפ' ששי דמקוואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא"כ היו נקובים כשפופרת הנוד כו' עד הי' השק או קופה מטבילין בהם כמה שהן מפני שהמים שבתוך השק והקופה מעורבין למי המקוה ולאו כשאובין לעצמן חשבינן להו אלא בין הנצרים של קופה ובין חוטי השק המים נכנסין ומתחברין והה"נ טמא הבא במקוה שחלקי בסל וגרגותני שהמים מתערבין ומתחברין דרך הנצרי' לא תיהוי חציצה תשובה התם השק והקופה היו עומדים בתוך המקוה ולא היו חוצצין מן הקצה אל הקצה וכיון שהמקוה הי' מחובר מכין ומיכן גם המים שבתוכן מחוברין חשבינן להו למקוה כיון שהמים מעורבין אבל הכא שחלקו מן הקצה אל הקצה ופיהן חוץ למקוה שנראה עכשיו כשני מקוואות אע"פ שהמים שבתוכן הן מעורבין חציצה הויא:

דהא ארע' כול' חלחולי מחלחלא ובעינ' (עד דליכא) [דאיכא] ארבעי' סאה במקום אחד פירש המורה חלחולי מחלחלא והמים הנובעין כאן באין מנהר גדול ואל חשבינן לי' חיבור דבעינן מ' סאה במקום אחד וקשיא לי והא במים נובעין לא בעי' מ' סאה דקיי"ל המעין מטהר בכל שהוא ונ"ל דלא מיירי במים נובעים אלא שתי גומות שהן מליאות מי גשמים ואין בזו מ' סאה ואל בזו מ' סאה אע"פ שהקרקע שביניהן חלחולי מחלחל שדרך הקרקע לשאוב המשקין ולהקיאן ואי אפשר להיות שלא יעבר' המים מגומא לגומא ואפ"ה אינן מתערבין עד שיהו מליאות שתיהן והמשקה צף על פיהן אותו המשקה מחברן שהוא אשבורן והאשבורן הוא חיבור לטומאה ולטהרה וכגון שאותו המשקה הוא טופח ע"מ להטפיח אבל משקה טופח בלבד אינו חיבור כדכתיבנא בפירקין דלעיל אבל אם לא היו מליאות ומשקה מחברן מלמעהל אינן מתערבות שהקרקע שביניהן הוי חציצה ואע"ג דמחלחל והה"נ סל וגרגותני אף על גב דמחלחלי חייצי:

והני מילי בכלי טהור אבל בכלי טמא כו' וה"נ תנאי בפ"ד דתוספתא דמקוה קומקום מלא כלים והשיקו למקוה אע"פ שפיו צר כל שהוא כלים שבתוכו טהורין הניהו על צדי על שיהא בו כשפופרת הנוד פי' רישא מיירי בקומקום טמא ואעפ"י שאין בפיו כשפופרת הנוד כלים שבתוכו טהורין דמיגו דסלקא טבילה לגופי' סלקא נמי לכלים דבגוי' וטעמא דמילתא כיון שהכלי טמא ואנו צריכין שיכנס המים לתוכו לטהרו לא חשבינן להו כשאובן ואע"פ שאין בפיו כשפופרת הנוד עלתה להן טבילה אבל אם הכלי טהורה המים שבתוכו נחשבין כשאובן וצריך שפופרת הנוד לחברן עם המקוה ונשחטה בפיו כשפופרת הנוד דהא לא סלקא לי' טבילה שאין המים מכסין אותו ואע"פ שהכלי טמא הוא צריך שיהא בפיו כשפופרת הנדו דמה לי טמא מה לי טהור כיון דעלתה לו טבילה ומכל זו השיטה מוכיח המים השאובין הן נישוקין בכלי ונטהרין כשפופרת הנוד ולא חייצי אל אהן מתחברין עם מי המקוה וה"נ תנן בפ' בתרא דמקוואות כלי שהוא מלא משקין והטבילו כאלו לא טבל מלא מי רגלים רואין אותן כאלו הן מים ומייתינן לה בזבחים בפ' התערובת אלמא אם מלא מים אין המים חוצצין מפני שהן נישוקין במי מקוה והכי תנן נמי בפ"ב דביצה ושוין שמשקין את המים בכלי אבן לטהרם אבל לא מטבילין אלמא אם הי' הכלי טמא ומלא מים שאובין והשיקן למקוה נטהרו המים וגם עלתה טבילה לכלי הנה הדבר ברור כשמש שהמים נישוקין ובטלים למקוה. אף על פי שהן בכלי. וכל מה שכתבתי בתשובות שאין המים נישוקין בכלי הכל הבל. והראי' שהבאתי שם ממה דתנן בפ' בתרא דמקוואות כלי שהטבילו דרך פיו כאילו לא טבל אינה כלום שאין פתרונם כדפירש רבי יצחק ב"ר מלכי צדק זצוק"ל מפני שהמים נשאבין בתוכו שאפילו אם הטבילו דרך פיו שכפה פיו למטה ושיקעו במקוה כאלו לא טבל שלעולם אין הכלי יכול להתמלאות מן המים אם לא יהיו פיו למעליה אבל אם תשקע הכלי ופיו למטה לעולם אין כל אויר הכלי מתמלא ממי המקוה ומש"ה כאלו לא טבל ולא מפני טעם שאובין:

בפרש"י בד"ה הרי אלו טהורין לתרומה ולא חילק כו' עכ"ל לפי מה שהבינו התוס' דהא דקאמר וה"מ בכלי טהור אבל בכלי טמא מגו כו' אף בקודש קמיירי הך דהרי אלו טהורין אבל רש"י ז"ל לא מפרש לה הכי אלא כמו דגזרינן כלים אף בשיש בהם כשפופרת הנוד חוץ מסל וגרגותני משום דחזי ליה ע"ה ויטבול גם בכלי שאין בו כשפופרת ה"נ איכא למגזר לגבי קודש בכלי החיצון טמא משום דחזי ליה ע"ה ויטבול גם בטהור אבל הא דקאמר והנ"מ בכלי טהור כו' קאי אגופא דדינא דהיכא דאין בו כשפופרת הנוד דודאי אסור אף בתרומה משום דלית ביה עירוב מקואות קאמר דה"מ בכלי טהור אבל בכלי טמא כו' דבתרומה לא גזרינן כלל כדמסיק והשתא הא דתנן הרי אלו טהורין דוקא לתרומה כפרש"י והא דקתני במתני' אבל לקודש אף בשניהם טמאים כפרש"י במתני' כנ"ל לדעת רש"י:

בד"ה והא דר' אילא כו' והמטביל כלים לתוכן אינן טהורין לקודש עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה אבא שאול אומר כו' והטבילן קאמר בעבר עכ"ל כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה שלא יהא בונה במה כו' לכך נאמנין ע"ה על שמירתם כו' עכ"ל פי' על שמירת מי חטאת וק"ל:

בד"ה לא מקבלין מנייהו רש"י כו' לפי שחבירים מטהרים כו' ול"נ דפותח בחביתו לא התירו כו' עכ"ל נראה משום דמשמע מפרש"י דבדין הן טהורין ונאמנין ואהא כתבו דל"נ דהא פותח חביתו לא התירו אם לא כו' ואל"ה הוה טמא למפרע מגע הרגל וא"כ הא דאפילו ברגל טהורין אינו בדין:

רש"י בד"ה וכחללה. ומטבילין אף כלים. נ"ל כוונתו משום דלטבילת ידים לא בעינן כשה"נ ודי בכונס משקה לגרסתו ופירושו בחולין (קז) בד"ה מילף לייף:

רש"י ד"ה לא עלתה לו טבילה. אע"פ שהמים מחוברין כו'. כצ"ל:

תד"ה [מאי (בסופו). אלא כו' עדיף ליה דאשכח אף בפנימית כו'. הלשון אינו מבורר דהא המ"ל נ"מ אף בפנימית היכא דהחיצון ג"כ טמא] :

תוס' שם אבא שאול. צ"ע אמאי לא שרינן בעבר והטביל. נראה דמשמע להו דהא דאין מטבילין כלי בת"כ לקדש אינו אלא לכתחלה דומיא דהנושא אה"מ ל"י אה"ק לר"ז לקמן (כג). וכן הא דכלים הנגמרים בטהרה צ"ט אינו אלא לכתחלה. ובזה א"ש מה דמצינו כלי חרש בקדש ובחטאת (והט"א התעצם בזה הרבה) והלא אין לו טבילה. אבל כיון דאינו אלא לכתחלה. לכן כ"ח שא"א ל"ג ביה:

תד"ה כמאן. וגם רב מנשיא ב"ת לא רצה רמי ב"ח לזמן עליו. כצ"ל עיין גמרא שם:

גמ' שלא יהא כל אחד ואחד הולך. עי' תוי"ט רפ"ה דפרה:

תוס' ד"ה אבא שאול וכו' בעבר והטביל דהא קאמר והטבילו דמשמע בעבר והטביל דאם אינו נאמן יש לחוש שמא בונה במה לעצמו וכו' כן נראה לי להגיה. אך יש מגיהים לשני דיבורים. לקוטי מהר"ר אברהם פליף כ"י:

(כב א) ומאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי וכו'.—משמע דחכמים חולקין. ויש לעיין לחכמים מה טעם נאמנים על יין ושמן כל השנה.

וכחללה ועוביה. והן ב' אצבעות חוזרות למקומן שאדם יכול לגלגל בתוך חללו ב' אצבעות לכל צד הוי עירוב ומטבילין אף כלים והאי נמי חשש טומאה דאורייתא היא: גרגותני. סל גדול מאד שבו מסננין היין בעת הבציר ונותנין אותו תחת קילוח הגת והיין מסתנן בו ויורד לבור כדאמרינן במסכת ע''ז (דף נו:) שלא החזיר גרגותני לגת: טהורין. אף לקודש ורבא לטעמיה דאוקי טעמא גזירה משום כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד ובסל ובגרגותני ליכא למיחש להכי: לא עלתה לו טבילה. שעשאן כב' מקואות ואין שיעור לא בזה ולא בזה אע''פ שהמים מחברן בין אויר הנצרים אין זה חיבור: דהא ארעא כולא מחלחלא. והמים הנובעין כאן באין מנהר גדול ולא חשבינן כמחובר דבעינן מ' סאה במקום אחד: והני מילי. דאמרינן המטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד טמאים בכלי טהור שלא היה הכלי החיצון צריך להטביל: אבל. אם הוא צריך להטביל: מיגו דסלקא טבילה לגופו של כלי. ליטהר תוכו ע''י מים הנכנסין דרך פיו דכטומאתו כן טהרתו סלקא נמי טבילה לכלים שבתוכו: הרי אלו טהורין. לתרומה ולא חלק בין פיו רחב לפיו קצר: ואם לא טבל כו'. כדמפרש לה ואם אין צריך להטבילו: המים המעורבים. למקוה ואתה בא לטהר על ידיהן כלים שבתוכם עד שיהו מעורבין דרך פה רחב כשפופרת הנוד: והא דר' אילא. דאוקי טעמא משום חציצה וסל וגרגותני נמי כשאר כלים דמו והמטביל כלים לתוכן אינן טהורין לקודש ורבא דאוקי טעמא דמתני' משום עירוב מקואות והא בסל וגרגותני ליכא למיחש וטהורין תנאי היא: למאן קאמרינן חברים. למי אנו אומרים הוראה זו שלא יטביל כלי בתוך כלי לחבר דאילו עם הארץ לא אתי קמן למשאל הלכך לתרומה ליכא למיחש דהא מידע ידיע שיעור עירוב מקואות ולענין כבידו של כלי נמי אם כבד הוא מגביהין אותו: א''ה קודש נמי. על כרחך מתני' דקתני אבל לא לקודש בחבר עסקינן דאי ע''ה מי ציית לך ומי אתי קמן למשאל טעמא: תרומה נמי חזי ליה. ישראל עם הארץ ומטביל ומשתמש בו תרומה ואח''כ נותנה לכהן: לא מקבלינן. תרומה מעם הארץ אלא בשעת הגיתות והבדים שהכל מטהרים את כליהן ע''פ חכמים כדתנן (לקמן דף כד:) עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של תרומה לא יקבלנה ממנו: על טהרת יין ושמן. לקבל מידם יין לנסכים ושמן למנחות כדתנן במתניתין (לקמן דף כד:) חומר בתרומה שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן: ובונה במה. בשעת איסור הבמות ומקטיר לשמים: כר' יוסי. דאילו לרבנן לא מקבלינן כדאמר בפסחים בפ' אלו עוברין (דף מט:): וניחוש לשאלה. לא נטבול כלי בתוך כלי לתרומה דלמא חזי עם הארץ ועביד הכי ואנו שואלין את כליהן ומשמשין בהן: דתנן. במתני' דשיילינן מנייהו: כלי חרס מציל על הכל. אם מוקף צמיד פתיל באהל המת א''נ המת בבית וטהרות בעלייה וארובה פתוחה מן הבית לעלייה והשיבו כלי חרס בפתחה וכלי חרס חוצץ בפני הטומאה דאינו מטמא מגבו ומציל על כל מה שבעלייה: שהוא טמא כו'. הכלי הזה היה טמא מתחילתו קודם שנתנו ע''ה על פי הארובה. והלא טיהרתם אוכלים ומשקין שבתוכו אם היה מוקף צמיד פתיל באהל המת והיא היא.
ד''ה עירוב]: מאי איכא בין רבא לר' אילא. קשיא למורי איכא בינייהו טובא כלי חיצון כשהטביל כלי בתוך כלי למאן דמוקי לה משום חציצה שייך בין בחיצון בין בפנימי ולמאן דמוקי משום גזרה שאין בפיו כשפופרת הנוד ליכא למגזר רק בפנימי דבחיצון ליכא למגזר דבכל ענין טהור והכי משמע לקמן ה''מ בכלי טהור אבל בכלי טמא מגו דמהניא טבילה לחיצון מהני לפנימי ותירץ לו הר''ר אלחנן דמתניתין בחיצון טהור ופנימי טמא וכן משמע לישנא דקתני מטבילין כלי בתוך כלי הלכך לא שייך ביה טעמא דכבידו של כלי לגבי חיצון וגם רבא מוקי לה הכי בסמוך דקאמר והני מילי בכלי טהור והיינו מתניתין דמיתוקמא הכי ומיהו רש''י מפרש במתניתין מטבילין כלי בתוך כלי בששניהם טמאים ולא נראה דהא אפי' בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד אם היו שניהם טמאים מהני שפיר דמגו דסלקא לחיצון והשתא לפי סברת רש''י איכא למימר דמצי למימר הכי איכא בינייהו חיצון אלא כח דהתירא עדיף ליה דאשכח אף בפנימית . סלקא טבילה. . אבא שאול אומר לתרומה וכו'. צ''ע אמאי לא שרינן בעבר והטביל והטבילן קאמר בעבר: שלא יהא בונה במה לעצמו ושורף פרה לעצמו. דהא לכך נאמנין ע''ה על שמירתה והכי תניא בתוספתא דחגיגה ר' יוסי אומר הכל נאמנין על שמירתה. . לא מקבלין מינייהו. רש''י פירש דבשעת הגיתות נאמנים לפי שחבירים מטהרין כליהן עברו הגיתות והבדים אמרינן דלא מהימן ול''נ דפותח בחביתו לא התירו אם לא סופו משום תחילתו כדקחשיב ליה בפרק קמא דביצה (דף יא:) ואם היו טהורים בדין בלאו הכי נמי משתרי אלא משמע דחכמים ורבי יהודה שוין בטהורים כל ימות הרגל לחוד וכן משמע בש''ס (לקמן דף כו.) כל ישראל כאיש אחד חברים נעשו כולם חברים ברגל והכי משמע בתוספתא בסיפא: כמאן מקבלין סהדותא מע''ה כרבי יוסי. הר''ר אלחנן אומר דקיימא לן כרבי יוסי וחיישינן לאיבה לפיכך מזמנינן עכשיו בכל ע''ה אף על גב דאמרינן בברכות (דף מז:) אין מזמנים על ע''ה וגם רב מנשיא בר תחליפא לא רצה לזמן עליהם והר''י מפרש דלא כל הרוצה ליטול את השם להחזיק לעצמו כתלמיד חכם שלא לזמן על ע''ה בידו ליטול ואין אנו מחזיקים עצמנו כתלמיד חכם לענין זה: ניחוש לשאלה. צ''ע מאי סלקא דעתך דהאי מקשה פשיטא דבעי טבילה משום מגע עם הארץ:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד