חגיגה יח ע"ב

דף יח - ב

מתניתין:

א. עשו חכמים "מעלות", זו למעלה מזו, בשמירת טהרה של מעשר שני, תרומה, בשר קודש, ומי חטאת של פרה אדומה [להזות מהם על טמאי מתים].

המעלות שעשו הן בשלשה תחומי טהרה:

האחד, טהרת הידים.

השני, כוונת הטהרה של האדם בטבילה.

השלישי, טהרת הבגדים של האנשים האוכלים תרומה, מעשר וקדשים, והעוסקים במי חטאת.

"מעלות" אלו כולן - מדברי סופרים הן.

והזכירה משנתנו את מעלות הטהרה האלו כאן, גבי הלכות הרגל, היות ויש חילוקי דינים בדיני הטהרה הללו בין ימות הרגל לשאר ימות השנה, וכפי שיתבאר בפרק הבא.

ב. שלמה המלך גזר על הידים שיהיו "טמאות", ויהיו טובלין אותן לאכילת קודש. ^[1]

ג. בדורות מאוחרים יותר, גזרו חכמים בכמה דברים שיהיו מטמאין את הידים הנוגעות בהם [ומפורטים הם בפרק ראשון של שבת דף יג ואילך].

ובדורות מאוחרים יותר, גזרו טומאה אפילו על סתם ידים, ואפילו אין ידועה להן טומאה כל שהיא, מפני שהידים "עסקניות הן".

[רש"י במסכת שבת יד א, ביאר שהידים נוגעות במקומות המסואבים, כגון בבשרו ובמקום הטינופת, וגנאי הוא לטומאה שתאכל בידים מסואבות, ולכן גזרו עליהן טומאה כאילו נגעו בטומאה].

ד. כל טומאות הידים, עשאון חכמים כדין "שני לטומאה", שהוא פוסל את התרומה שהוא נוגע בה, ומטמא את הקודש לעשותו שלישי לטומאה. וכשיגע הקודש שנעשה "שלישי לטומאה" בקודש אחר, הוא יעשה אותו "רביעי לטומאה בקודש", ובכך יפסלנו. ^[2]

ה. עוד יתבאר בסוגייתנו, דין מעשר שני: האם הוא כתרומה, להפסל בנגיעת שני לטומאה [או להפסל מנגיעת ידיים שיש להם דין שני לטומאה], או שהוא כחולין, ואינו נטמא מנגיעת שני לטומאה או מנגיעת ידיים.

א. ואלו הן המעלות שעשו חכמים לענין טהרת הידים:

נוטלין לידים, זה שאפשר לטהר את הידים על ידי נטילתן במים בלבד, בלי צורך בהטבלתן במקוה של ארבעים סאה, הוא רק לענין חולין, ולענין מעשר שני ולענין תרומה. ^[3]

ואילו לפני אכילת [רש"י] קודש אין די בנטילת הידים, אלא מטבילין את הידים במקוה של ארבעים סאה.

וטבילת ידים לקודש, היא "מעלה בקודש" שעשו חכמים בענין טהרת הידים. ^[4]

ואילו לענין נגיעה במי חטאת [מים המקודשים באפר פרה אדומה כדי להזות מהן על טמאי מתים], עשו חכמים מעלה חמורה יותר ^[5] -

שאם נטמאו ידיו - בטומאת ידים בעלמא, שאינה מטמאת אלא את הידים - נטמא כל גופו לענין נגיעה במי חטאת. שאם נגע בגופו במי החטאת - פסלם, עד שיטבול את כל גופו. ואין די בטהרת ידיו. ^[6]

ב. ואלו הן המעלות שעשו חכמים לענין כוונה בטבילה:

אם טבל אדם לחולין, והוחזק [התכוין] להטהר לשם חולין, שנתכוין בטבילתו להעמיד גופו בטהרה לשם חולין - הרי זה אסור למעשר שני! שאין די בטבילה שנעשתה בכוונה שכזו, לטהרו לענין מעשר שני. ^[7]

ואם טבל למעשר שני והוחזק להטהר רק למעשר שני - אסור לתרומה, לפי שמעלתה של התרומה היא מעלה יותר חמורה מן המעלה של המעשר שני.

ואם טבל לתרומה והוחזק לשם תרומה, הרי זה אסור לקודש, לפי שהקודש במעלה חמורה מן התרומה.

ואם טבל לקודש והוחזק לשם קודש, הרי זה אסור למי חטאת, היות והחטאת היא במעלה חמורה הימנו.

אבל להיפך:

אם טבל לחמור והוחזק לו - הרי הוא מותר לקל. וכגון שטבל והוחזק למי חטאת הרי הוא מותר לקודש. ^[8]

ואם טבל ולא הוחזק כלל, שנתכוין לרחיצה בעלמא בלבד - דינו הוא כאילו לא טבל.

ובגמרא יבואר מה משמיענו התנא בדין זה.

ג. ואלו הן המעלות שעשו חכמים לענין טהרת הבגדים:

א. יכול אדם לאכול מאכלי חולין בין כשהוא טמא ובין שהמאכלים טמאים, אך אדם הנוהג כן נקרא "עם הארץ".

ב. ה"פרושים" נקראים אותם אנשים שהיו מקפידים לאכול אף את חוליהן בטהרה. והיינו, הקפידו שהמאכלים עצמם יהיו טהורים, והקפידו שגופם יהיה טהור.

מתוך כך היו הפרושים נזהרים בטהרת כל אשר להם, כדי שלא ייטמאו מאכלי חוליהן.

ג. אך יש שנוהגים בדרגת טהרה גבוהה מזו, ואוכלים את חוליהן "על טהרת תרומה".

והיינו, שנזהרים בטהרת האוכל שלהם, אפילו הוא חולין, כאילו הוא היה תרומה. ואם על הצד שהוא תרומה היה האוכל הזה טמא, אין הם אוכלים אותו, על אף שמצד היותו חולין הוא טהור לגמרי.

וכגון מאכל שנגע בו שני לטומאה, שאם הוא תרומה הרי הוא נעשה שלישי לטומאה, ואם הוא חולין אינו נעשה שלישי לטומאה, כי אין מושג של שלישי לטומאה בחולין, אלא הוא טהור לגמרי. ובכל זאת היו הללו שאוכלים את מאכליהם על טהרת תרומה נמנעים מלאוכלו, כאילו הוא היה תרומה טמאה.

והיו עושין כן, כדי להרגיל עצמם בטהרת תרומה, ומתוך כך היו נזהרים בטהרת כל אשר להם, שלא ייטמאו אפילו בטומאה שאינה פוסלת אלא את התרומה.

ד. יש שהיו מוסיפים טהרה, ומקפידים לאכול חוליהן על טהרת הקודש, שטהרתו חמורה יותר מן התרומה [כגון: אוכל שנגע בשלישי לטומאה, שאינו נפסל להיות רביעי לטומאה, אלא אם היה בשר קודש, והם לא אכלו חוליהן שנגעו בשלישי לטומאה].

בגדי עם הארץ, שאינם מקפידים לאכול את חוליהן בטהרה, הרי הם נחשבים כאילו הם טמאים בטומאת "מדרס" לגבי פרושין [האוכלים את חוליהן על טהרת חולין בלבד].

"טומאת מדרס" מן התורה, נוהגת בדבר שזב או נדה ישבו או שכבו עליהם, והיא הטומאה החמורה ביותר מבין "אבות הטומאה" [להוציא מת, שהוא "אבי אבות הטומאה"], לפי שהיא מטמאת את האדם לטמא את בגדיו. והיינו, שמטמאה את האדם הנוגע בה בצורה כזאת, שלא רק הוא עצמו נטמא, אלא שהוא מטמא אף את בגדיו!

ואילו שאר "אבות הטומאה", מטמאים רק את האדם הנוגע בהן, והוא נעשה "ראשון לטומאה", אך אינו מטמא בגדיו, אלא רק אוכלים ומשקים שיגע בהם.

והטעם שבגדי עם הארץ נחשבים כטמאים בטומאת מדרס לפרושים, היא מפני שאנו חוששים שמא ישבה אשתו של העם הארץ כשהיא נדה על אותם הבגדים, ונעשו למדרס הנדה, שהוא אב הטומאה.

ואילו בגדי פרושין - כטמאים בטומאת מדרס הן לגבי כהנים אוכלי תרומה.

ומעלה היא בתרומה, שחוששים על בגדי הפרושים שנעשו מדרס לנדה, על אף שהפרושים האוכלים חוליהן בטהרת חולין משמרים את בגדיהם ממדרס הנדה, שמטמא אף את החולין. ^[9] בגדי אוכלי תרומה מדרס הן לגבי אוכלי קודש.

בגדי אוכלי קודש מדרס הן לגבי מי חטאת.

וכל האמור כאן הן מעלות מדברי סופרים, שאמרו: אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו. ומתוך שהם מצויים אלו אצל אלו, הרי זה כאילו לא שמרוה, ולכן גזרו בהם, בבגדיהן, שמא ישבה עליהם אשתו נדה, והרי הן מדרס הנדה.

ומוסיפה המשנה ומבארת, שבדבר זה אין חולקין כבוד לשום אדם [מאירי], ולפיכך:

יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, ואוכל תרומות בטהרה, [ואף היה נשיא. מאירי], ומכל מקום היתה מטפחתו - טמאה בטומאת מדרס לקודש.

יוחנן בן גודגדא, היה אוכל חוליו על טהרת הקודש כל ימיו. ומכל מקום היתה מטפחתו נחשבת כטמאה בטומאת מדרס למי שנוגע במי חטאת; [אבל לקודש לא, שאין חילוק בין אוכל חולין על טהרת הקודש לקודש גמור, כמבואר בגמרא]. ^[10]

גמרא:

שנינו במשנה: נוטלין לידים לחולין ולמעשר:

ותמהינן: וכי חולין ומעשר שני - מי בעו נטילת ידים כלל?!

והרי טומאת ידים, בגדר שני לטומאה היא, ואין שני לטומאה מטמא אלא קודש ותרומה בלבד, וכמבואר במשנה שמביאה הגמרא, ומה צורך יש בנטילת הידיים לחולין ולמעשר שני!? ^[11]

ורמינהי סתירה לכך מהמשנה במסכת בכורים:

דתנן התם: התרומה והביכורים:

א. חייבין זרים עליהן - אם אכלום במזיד - מיתה בידי שמים. ^[12]

ב. וחייבים הזרים שאכלום לתרומה ולביכורים בשוגג, בתשלום הקרן, ובתוספת תשלום של חומש על הקרן שמשלמים. ^[13]

ג. ואסור לזרים לאכול את התרומה והבכורים באיסור לאו, שנאמר "וכל זר לא יאכל קודש".

ד. והן - התרומה והבכורים, משניתנו לכהן - הרי הם נכסי כהן, שהם נחשבים ממונו הגמור, לקדש בהן את האשה, וליקח בדמיהן עבדים, קרקעות, ובהמה טמאה [רש"י].

ה. ועולין [מתבטלין כשנתערבו בחולין] רק באחד ומאה [מאה של היתר כנגד אחד של איסור]. אבל בפחות מכאן אין עולין, אלא כל החולין אסורים לזרים, ואינם כשאר איסורים שבטלים ברוב רגיל, של אחד בשניים.

ו. וטעונין - התרומה והבכורים - נטילת ידים קודם שיגע בהן, שהרי גזרו חכמים עלהידים שיהיו שני לטומאה. וכל שני לטומאה פוסל את התרומה.

ז. וטעון מי שנטמא בטומאה דאורייתא, וטבל, הערב שמש של אותו יום שטבל בו, כי רק משחלף והעריב אותו היום הוא נטהר לאכול בתרומה ובכורים. ^[14]

הרי אלו, כל הדינים האמורים, נוהגים אך ורק בתרומה ובכורים, מה שאין כן במעשר שני.

מעשר שני נאכל לזרים, ולכן לא שייכת בו מיתה וחומש על אכילתו. והחומש שצריכים להוסיף כשפודה מעשר שני אינו מענינה של ברייתא זו, שהרי תרומה ובכורים אינן נפדים כלל.

וכן אין מעשר שני נכסי בעליו לקנות בהן כל מה שירצה, היות ולא ניתן מעשר שני אלא לאכילה ושתיה וסיכה.

וכמו כן טמא שטבל ובא לאכול מעשר שני אינו טעון הערב שמש, אלא משטבל, הוא אוכל מעשר שני.

הרי לנו שסוברת המשנה הזו, כי אין מעשר שני טעון נטילת ידים לאכילתו, וכל שכן בחולין אין צריך עבורם נטילת ידים. וכיון שכן:

קשיא מעשר, שבמשנתנו מבוא שצריך נטילת ידים, אמעשר במשנה בבכורים, שמבואר בה שאינו צריך?!

וכן קשיא חולין, שבמשנתנו הצריכה בהם נטילת ידים, אחולין שבאותה משנה משמע שפטורים מנטילה?!

ומפרשינן: בשלמא מעשר אמעשר לא קשיא, כי יש לחלק:

הא - המשנה בבכורים, שאינה מצריכה נטילת ידים למעשר שני - רבי מאיר היא.

והא - משנתנו המצריכה נטילת ידים למעשר שני - רבנן היא, שלשיטתם כל שני לטומאה, ובכלל זאת הידים, פוסלים אף מעשר שני, ולא רק תרומה וקודש [כדעת רבי מאיר. תוספות]. ^[15]

ומצינו את שיטת רבי מאיר, שאינו מצריך נטילת ידים למעשר, במסכת פרה, דתנן בה:

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים,

כל אדם הטמא בטומאה שהיא רק מדברי סופרים, ואינה טומאה מן התורה, וחכמים הם שהצריכוהו לבוא במים וליטהר, ובכלל זה מי שידיו טמאות בטומאת ידים, שאינה אלא מדברי סופרים, הרי דינו הוא בגדר "שני לטומאה". ולפיכך הוא:

א. מטמא את הקודש לעשותו שלישי לטומאה, ומשיגע השלישי לטומאה בקודש אחר הוא יפסלנו.

ב. ופוסל את התרומה [אבל אין אותה תרומה מטמאת תרומה אחרת, שאין בתרומה אלא שלישי לטומאה, ולפיכך הוא קרוי "פוסל" ולא "מטמא"].

ג. ומותר אפילו באכילה לחולין ולמעשר שני, דברי רבי מאיר.

וחכמים אוסרים - במי שנטמא טומאה מדברי סופרים, ובכלל זה ידים - במעשר שני, אפילו בנגיעה.

ומשנתנו שהצריכה נטילה למעשר שני - היא כחכמים. והמשנה במסכת ביכורים שאינה מצריכה נטילת ידים למעשר שני, היא לפי רבי מאיר.

אלא מה שהקשינו את סתירת המשניות מחולין אחולין - עדיין קשיא?! ^[16]

ומשנינן: לא קשיא:

כאן - משנתנו שהצריכה נטילה לחולין - מיירי באכילה, ואפילו לאכילת פירות של חולין, ולאו דוקא פת, צריך נטילת ידים.

כאן - המשנה במסכת פרה, שאינה מצרכת נטילה לחולין - מיירי בנגיעה בעלמא.

מתקיף לה רב שימי בר אשי:

הרי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר - במשנה בפרה - אלא ב"אכילה" דמעשר! כי אף לדעת חכמים אין איסור באכילה בלי נטילת ידים אלא באכילת מעשר שני, למי שנטמא בטומאה של חכמים, ובכללן ידים - [כאן חוזרת בה הגמרא, מהבנתה הקודמת בדעת חכמים לענין מעשר, שהוא אף לענין נגיעה.]

אבל בנגיעה דמעשר שני, ובאכילה דחולין - כולי עלמא לא פליגי שאין טומאת הידים מעכבת.

שהואיל ולא נאמר במשנה וחכמים "פוסלים" במעשר שני, אלא וחכמים "אוסרים" במעשר שני, הרי משמע שאף לענין מעשר שני לא אסרו חכמים אלא באכילה, ולא דיברו על פסול של נגיעה.

ומשמע מכל שלא אסרו אכילה אלא במעשר שני, שבחולין אפילו אכילה מותרת.

וכיון שכן, משנתנו, שהצריכה נטילה לחולין, אפילו אם תפרשנה באכילה, יקשה: כמאן היא?!

אלא ^[17]

יש לומר כי אידי, זאת משנתנו, ואידי, וזאת המשנה במסכת פרה, מדובר בשתיהן באכילה: וחוזרת בה עתה הגמרא מן התירוץ על הקושיה ממעשר אמעשר שתירצה בתחילת הסוגיא: הא רבי מאיר והא רבנן.

אלא משנתנו כרבי מאיר היא, הסובר במשנה במסכת פרה שלא צריך נטילה למעשר שני אפילו באכילה, וכל שכן בחולין.

ומה שאמרה משנתנו שכן צריך נטילה למעשר ולחולין - לא קשיא!

כאן - משנתנו שהצריכה נטילה לחולין ולמעשר שני - מדברת באכילה דנהמא [פת], שהצריכו חכמים נטילת ידים לפני אכילת פת, אפילו של חולין, משום "סרך תרומה", כדי שירגילו אוכלי תרומה ליטול את ידיהם לפני אכילת תרומה [חולין קו א]. ^[18]

כאן - המשניות במסכת בכורים ובמסכת פרה, שלא הצריך בהן רבי מאיר נטילה למעשר ולחולין - מדברות באכילה דפירי [אכילת פירות]. ^[19] דאמר רב נחמן: כל הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מ"גסי הרוח",

שמתיימר לנהוג עצמו בצדקות, בדבר שאין בו חובה.

תנו רבנן: הנוטל ידיו:

אם נתכוון בנטילתן לטהר אותן הרי ידיו טהורות. אבל לא נתכוון לטהרן, הרי ידיו ממשיכות להיות טמאות.

וכן המטביל ידיו במקוה של ארבעים סאה:

אם נתכוון לטהרן, הרי ידיו טהורות, ואם לא נתכוון לטהרן, הרי ידיו טמאות.

ותמהינן: והתניא: בין נתכוון בין לא נתכוון - ידיו טהורות?!

אמר רב נחמן: לא קשיא:

כאן - דקתני אפילו לא נתכוון ידיו טהורות - לאכילת פת של חולין.

---

מתני' נוטלין לידים לחולין ולמעשר כו'. פי' נוטלין לידים ולחולין ולמעשר אבל לתרומה ולקדש מטבילין כך סוגיא דשמעתא.

ומקשינן [חולין ומעשר מי] בעו נט"י והתנן.

התרומה והבכורים טעונין רחיצת ידים מה שאין כן במעשר ושנינן הא לר' מאיר היא דתני בענין מי שטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון רחיצת ידים מותר בחולין ובמעשר ומתניתין דלא כר' מאיר אלא כחכמים דפליגי עליה ואסרי במעשר ומקשינן והא אפילו חכמים דפליגי על ר' מאיר לא פליגי אלא במעשר דתנן וחכמים אוסרין במעשר ושנינן כי תניא ומותר בחולין בנגיעה ולא באכילה דחולין אפי' ר' מאיר מודה דצריך נטילה ומתניתין באכילה דחולין דברי הכל וכ"ש למעשר. ודחינן להא שנויה הכי וממאי כדקאמרת דלמא לא פליגי רבנן ו חכמים אלא אאכילה דמעשר דר' מאיר מתיר וחכמים אוסרים אבל אנגיעה דמעשר ואכילה דחולין דברי הכל שרו ושנינן שנוי' אחריתי.

מתני' באכילה דנהמא ולדברי הכל בעי נטילה. והא דקתני מותר בחולין ואוקימנה לדברי הכל באכילה דפירי דלא בעו רחיצת ידים כרב נחמן דאמר בפרק כל הבשר אסור לבשל בחלב. הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח:

ת"ר הנוטל ידיו נתכוון ידיו טהורות לא נתכוון ידיו טמאות וכן המטביל ידיו כו':
ירושלמי. כל הן דתנינן מטבילין במ' סאה. ותניא אידך אע"פ שלא נתכוון ידיו טהורות. קשיין אהדדי ושנינן הא דתניא בעינן כוונה למעשר.

המשנה הרביעית נוטלי' לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילי' ולחטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור במעשר הטובל למעשר והוחזק למעשר אסור בתרומה הטובל לתרומה והוחזק לתרומה אסור בקדש הטובל לקדש והוחזק לקדש אסור בחטאת הטובל לחמור הותר בקל טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל בגדי עם הארץ מדרס לפרושין בגדי פרושי' מדרס לאוכלי תרומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהנה והיתה מטפחתו מדרס לקדש יוחנן בן גדגדה היה אוכל על טהרת הקדש והיתה מטפחתו מדרס לחטאת אמר הר"מ פי' נאמ' שאסור לו לאדם שיאכל לחם ואפי' חולין עד שיטול ידיו וכמו כן חייב ליטול ידיו לתרומה ומעשר בין לפת בין לפירות וכשנגע בתרומה בלי נטילת ידים פסולה אפי' אינו ודאי שידיו טמאות כמו שיתבאר במס' טהרות ובשר קדש או לחם קדש מטבל ידיו ואז יגע בהן ועוד יתבאר בתחלת מקואות שעור המים ומראיהן שראוי להיות בהם טבילת ידים וחטאת הנזכר בכאן הוא פרה אדומה שאמ' השם בה חטאת הוא ונתן לאפרה מעלה יתרה על הקדש ועוד יתבאר הטעם במס' פרה וכשנטמאו ידיו אין לו לטהרם בשום דבר מדברי אפר עד שיטבול במי מקוה ולא יטביל ידו בלבד כמו שהוא עושה לזולתו מן הדברים הצריכים לטהרה והדברים המטמאי' את הידים בלבד כשנגעו בהן אבל לא כל הגוף הם אוכלים טמאים ומשקין טמאים והדומה להם מטומאות קלות כמו שיתבאר במס' טהרות ופרה וידים הטובל לחולי' וכו' פי' כשטבל אדם ונתכוון שזו הטבילה לאכילת חולין ונשאר על אותה טהרה אסור לו לאכל מעשר באותה טבילה עד שיטבול פעם שנית ויחשוב שהוא טובל למעשר בזו הטבילה וכן כלם על כל פני' צריך כונה מאותו דבר שהוא טובל לו וכשטבל סתם ולא כיון לשום דבר לא למעשר ולא לזולתו כאלו לא טבל ואינו אוכל באותה טבילה אלא חולין בלבד בגדי עם הארץ וכו' פי' פרושים הם אוכלי חוליהן בטהרה ונזהרים מן הטמאות כלן תמיד וכמו כן שומרי' מאכליהם ומשתיהם כדי שיהיו טהורים וענין מדרס לפרושים כי הם כשהיו נוגעים בבגדיהם נטמאו כאלו נגעו במדרס הזב וצריכי' טבילה וכבר אמרנו כי זאת המשנה חסר ממנה מעלה אחת וכי סדר אלו המעלות כלן כן בגדי עם הארץ מדרס לפרושי' בגדי פרושים מדרס לאוכל מעשר בגדי אוכלי מעשר מדרס לאוכלי תרומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש בגדי קדש מדרס לחטאת ומאמרם ר' יוחנן בן גדגדא היה אוכל וכו' תדע שחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי לפי שכבר אמרנו בגדי קדש מדרס לחטאת ואמ' בזה שהיה אוכל חולין שנעשו על טהרת הקדש מטפחתו מדרס לחטאת וכבר נתבאר בסוף נדה כי זאת המשנה ראשונה ושם חזרו לומר כי חולי' שנעשו על טהרת הקדש אינן כקדש בכל הדברים אבל במקצתן ועוד יתבאר כל זה במקומות מסדר טהרות ועוד ימנה בפרק שלאחר זה דברים יתרים בטהרת הקדש על התרומה ואמרו בהן י"א מעלות שנו כאן שש ראשונות בין בקדש בין בחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולא יתערב לך אוכל חולין בטהרה עם אוכל על טהרת הקדש כי אוכל חולין בטהרה ישמר מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהא אותן חולין טהורים ואוכל על טהרת הקדש ישמר מכל מה שיטמא הקדש וישים אותן החולין כאלו הן בשר חטאת או אשם ועוד יתבאר זה במס' טהרות ומיני הטמאות שהן מטמאות החולין והמטמאות התרומה והמטמאות הקדש ושם יתבאר אלו ההלכות כלם באר היטב:

אמר המאירי נוטלין ידים לחלין ולמעשר וכו' הכונה בה בענין החלק השלישי וכבר בארנו בראש המסכתא סבת התגלגלו בעניני טומאה וטהרה ועכשו מתחיל בענין זה ואמר נוטלין וכו' וצריך שתדע שאע"פ שהידים עסקניות הם ומתוך הסח הדעת שבהן חייבו נטילת ידים לסעודה אף באכילת חולין ואף למי שאינו אוכל חוליו בטהרה כמו שביארנו במסכת ברכות מ"מ במשנה זו לא דברו אלא בנטילה לטהרת טומאה לטמא טהרות בנגיעה שלא בנטילה משא"כ בנטילה שזכרנו לחולין דעלמא שאין אוכלין נפסלין בכך וא"כ משנה זו אינה אלא בדברים שיש בהן סרך קדושה שלא ליאכל בטומאה כגון תרומה ומעשרות ושאר הנזכרות בענין ולא הוזכרו חולין בכאן אלא על אוכלין חוליהן בטהרה וכבר ידעת שהם גזרו על הידים להיות שניות אפי' בסתם ומ"מ משנה זו לא באה על טומאת סתם שהידים סתם שניות הן מ"מ די להם בנטילה לטומאה סתם אפי' לקדש ולחטאת הא לא דברה משנה זו אלא לידים שנטמאו טומאה ודאית ולא טומאה גמורה שא"כ הרי נטמא כל גופו בכך ולא די לו בטהרת ידים אלא שנטמא בטומאה המטמאה את הידים מדברי סופרים ולא הגוף אפי' מדבריהם כגון שנגעו בולד הטומאה ואין אדם מיטמא אלא באב הטומאה או שנגעו בספרים וכיוצא בהן ובזו ר"ל בידע שנטמאו בטומאה זו הם חלוקים על מעלות אלו הנזכרות וי"מ שאף בסתם ידים חלוקים על מעלות אלו שמאחר שהידים שניות אין לנו ולידיעתו כלום וכן בתלמוד המערב נרמזו מחלוקות אלו הוא שאמרו שם כל הן דתנינן מטבילן במ' סאה והא תנינן הנוטל ידיו לקדש צריך רביעית א"ר אלעזר כאן בידים טמאות כאן בידים טהורות כלו' שבטהורות אלא שנטמאו מכח טומאה הנגזרת עליהם דים בנטילה אף לקדש אבל בטמאות ר"ל טומאה שהזכרנו מטבילן ור' חנינא בריה דרב הלל אפי' תימא כאן וכאן טהורות כאן וכאן טמאות כאן בקדשים מקדשין כאן בחולין שנעשו על טהרת הקדש ופי' כאן וכאן בטמאות לא בטומאה מן התורה שיהא הגוף טמא בה אלא בטומאה המטמאה את הידים מדברי סופרים ולא את הגוף אפי' מדבריהם על הדרך שביארנו ופי' כאן וכאן טהורות ר"ל שאין בהם אלא טומאת סתם ידים נמצא לדעת ר' אליעזר הוא כמו שכתבנו שבסתם ידים חולין וקדש וחטאת שוין לנטילה ובידוע שנטמאו הוא שחלוקין על מדרגות אלו ולדעת ר' חנינא אף הטהורות חלוקות על מעלות אלו וראשון נראה לי ואמ' שלחולין ר"ל לאוכלי חליהן בטהרה אלא שלא עשאן על טהרת תרומה או על טהרת קדש אלא שהוא נוהג לאכלן בטהרה וכן למעשר שני וכן לתרומה די להן בנטילה על ידי כלי וברביעית מים ולקדש כגון לאכילת שלמיו או חטאת ואשם לכהנים צריך להטביל את ידיו במ' סאה ולחטאת ר"ל ליגע במי חטאת והם מים המקודשים באפר פרה נטמאו ידיו על הדרך שהזכרנו נטמא כל גופו וכלו צריך טבילה טבל לחולין הוחזק לחולין פי' עוד מעלות אלו עשו חכמים בטבילה לומר שתהא צריכה כונה ולא עוד אלא שאפי' כיון בה על דעת הקל אינה מועילה לאכילת החמור ומ"מ לאכילת חולין פי' בגמ' שאין צריכה כונה אלא שאפי' כיון בה לאכילת חולין אין כונה שלו מועילה למעשר ולשון הוחזק לחולין ר"ל הרי הוא בחזקת טהרה לחולין אבל לא למעשר וכן כלם ואם טבל לחטאת הוחזק לכל שהטובל לחמור מותר בקל טבל ולא הוחזק וכו' כלו' שלא כיון לשום דבר אלא לרחיצה בעלמא הרי הוא כאלו לא טבל שהטבילה צריכה כונה ומ"מ מועילה היא לאכילת חולין ר"ל לאוכלי חוליהן בטהרה:

בגדי עם הארץ וכו' עכשו בא להשמיענו מעלות אחרות בטומאה והוא שבגדי עם הארץ טמאים טומאת מדרס לפרושים ר"ל אוכלי חליהן בטהרה ולשון מדרס פירוש שהוא אב הטומאה כמשכבו של זב שהוא קרוי מדרס בלשון רבותי' והוא אב הטומאה לטמא בו אדם וכלים כדכתי' וכל אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ומתוך שאמרו על עמי הארץ שהם כזבים נקראת טומאתם על שם מדרס על לשון טומאת בגדי הזב עצמו וגדולי המפרשים כתבו שהוא הדין לגופו של עם הארץ שהוא מטמא טהרות לפרושים אבל של פרושים לאוכלי מעשר שני ושל אוכלי מעשר שני לאוכלי תרומות וכן של אוכלי תרומות לאוכלי קדשים ושל אוכלי קדשים לנגיעת מי חטאת דוקא בגדיהן אבל לא גופם וכן פסקוה גדולי המחברים אלא שבתלמוד המערב שאלוה ולא הובררה ונסח דבריהם גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל תרומה היתיב ר' חנין הא תני המניח עם הארץ בתוך ביתו בזמן שהוא רואה את הנכנסים ואת היוצאים אוכלין ומשקין וכלי חרס פתוחין טמאים משכבות ומושבות וכלי חרס מוקפין צמיד פתיל טהורים ואין תימר גופו כזב אצל תרומה אף מוקפין צמיד פתיל יהו טמאים ר"ל מתורת היסט ואמ' ר' יודן תפתר בעם הארץ אצל פרוש והתמה שבזו נראה שעם הארץ לפרוש אין גופו מטמא הפך מה שכתבנו אלא שאפשר שתירוצו של ר' יודן שנוייא הוא ולא סמכינן עליה ואף באחרים ר"ל מתרומה לקדש ומקדש לחטאת שאלוה ג"כ שם ולא הובררה יפה וודאי ראוי להחמיר בעם הארץ לפרוש יותר מן האחרים לשלמעלה מהם ואף בפרק אחרון מצאתי שם בענין עבר ונשא טהור לית הדא אמרה לא עשו גופו כזב אצל הקדש ואע"פ שהוא נדחק לתרצה אין לסמוך בה ומ"מ ראוי לפרש תפתר בעם הארץ לפרוש כלו' זו של היסט אף בעם הארץ לפרוש היא שאין עם הארץ מטמא לא במשא ולא בהיסט הא למגע לא למדנו כלום:

בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה וכו' לא הביא במשנה זו מעלה למעשר שני על של חולין ובגמ' פי' שהיא חסרה וכך היא שנויה בגדי פרושים מדרס למעשר וכו' ונמצא סדר המעלות עם הארץ לפרוש ופרוש למעשר ומעשר לתרומה ותרומה לקדש וקדש לחטאת וטעם הדבר לדעת רוב מפרשים הוא מפני שאין שמירתם של אלו הקלים נקראת שמירה אצל החמורים והרי הם אצל אותו דבר כאלו לא נשמרו והדברים זרים שהרי מה שהוא טומאה לזה הוא טומאה לזה וכל שנשמר ממנו לקדש אף הוא נשמר ממנו במעשר אלא עיקר הדברים שאע"פ שהם נשמרים מן הטומאה מ"מ כשנטמאו להם אין אחד מהם מחזיק בטבילת בגדיו אלא למה שדרכו לאכל וכבר ביארנו שטבל לתרומה לא הוחזק לקדש וכן בכלם וחשש הטומאה בכל אלו מפני שמא ישבה עליהם אשתו נדה והרי הן מדרס הנדה ובעם הארץ אי אתה צריך לכך מפני שהוא כזב לכל דבריו ומפני זה אתה מוצא לפעמים בתלמוד שהוא בא בקצתם מטעם אשתו נדה ופעמים מחמת עצמו ומתורת זב ומ"מ בתלמוד המערב פירשו אף זו של עם הארץ מחשש ישיבת אשתו נדה עליהם והוא שאמרו שם ר' זעירא בעי מהיכן נטמא בגד זה מדרס תפתר שהיתה אשתו של עם הארץ יושבת עליו ערמה ופרשוה בשעת נדתה וערמה מבגדי טהרתה קאמר ועוד אמרו שם ר' יוסה בשם ר' זעירא במגעות שנו כאן כלו' שאין עם הארץ או בגדיו מטמא בהיסט וכן אינו מטמא במשא וכן התבאר בתוספתא ר"ל שאין עם הארץ מטמא במשא בלא נגיעה שאם כן אין לך עם הארץ מעביר חבית ממקום למקום והוא הדין שאין מטמא בהיסט ואע"פ שאם מחשש זיבה הוא היה לנו לטמא אף באלו מ"מ הואיל וחששא בעלמא הוא דיו אם גזרנו עליו למגע וראיה לדבר זה מה שאמרו בהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות שהיו סבורין לפרשה בשלא טהר אותם ואעפ"כ כל שלא נגעו טהרותיו טהורות אלמא אין מטמאין בהיסט וכן בפרק הנזקין אמרו וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה ואם גזרו בהיסט למה ליה נדה ואחר שכן זו שאמרו בשמיני של טהרות הדר עם עם הארץ בחצר ושכח כלים בחצר אפי' חביות מוקפות צמיד פתיל טמאין אפשר דבחביות מלאות אוכלין קאמ' ומשום אוכלין ובשהא שיעור פתיחה וסתימה ומחשש שמא פתח ונגע ובפירושי המשנה לרבני צרפת פרשוה מחמת אשתו וכן כתבנוה ברביעי של נדה:

יוסף בן יועזר וכו' בא להשמיענו שבענין זה אין חולקין כבוד לשום אדם שהרי יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהנה ולא עוד אלא שהיה נשיא כמו שביארנו למעלה ואע"פ שהיה אוכל תרומות בטהרה היתה מטפחתו מדרס לאוכלי קדש ויוחנן בן גדגדא ישראל היה והיה אוכל חוליו על טהרת הקדש וידוע על חולין שנעשו על טהרת הקדש שהן כקדש והיתה מטפחתו מדרס לחטאת הא לקדש לא שאין בזו חלוק בין חולין שנעשו על טהרת הקדש לקדש גמור וענין חולין שנעשו על טהרת הקדש הוא שקבלו בעליהם לאכלו על טהרת הקדש ר"ל לשמרו בשמירת הקדש והיו רגילין בכך אלו שהיו רגילין בקדשים כדי שיהיו בני ביתו רגילין במה שצריך לשמירת הקדש ויש שהיו אוכלין [על טהרת תרומה ויש שהיו אוכלין] בטהרה אבל לא בשמירת תרומה וקדש ר"ל לא שיחזיקו עצמם בטמאים לאכילת אותם החולין בכל מה שמחזיקים עצמם בטמאים לענין תרומה וקדש וי"מ בחולין שנעשו על טהרת הקדש מי שמטהר יינו למכרו לצורך נסכים ושמנו וקמחו למכרו לצורך מנחות:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בקצת הדברים תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחת משניות אלו בגמרא אלו הן:

מה שבארנו במשנה שאכילת חולין צריכה נטילת ידים לטהרת טומאתן ר"ל לאוכלין חליהן בטהרה עד שאם התחיל לאכל שלא בנטילה נטמאו דוקא בפת אבל בפירות לא שחזקת אוכל חוליו בטהרה אינו קפיד על אכילת הפירות בטהרה הואיל ואף נטילת ידים דעלמא לא נאמרה בה וכמו שאמרו הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח הא לשאר הדברים שהוזכרו במשנתנו אף לפירות צריך נטילת טהרה לכתחלה ואף במעשר אלא שמ"מ אין מטמאי' במגע וגדולי הרבנים מפרשים שאף במעשר אין הפירות צריכין נטילה מפני שהם מפרשים שמה שאמרו הא בנהמא הא בפירי שלשניהם הוא עולה ר"ל לחולין ולמעשר אבל לדעתנו אינו עולה אלא לחולין שהרי מעשר כבר תירצוה יפה במה שאמרו הא ר' מאיר הא רבנן כלו' שלדעת רבנן צריכין נטילת ידים ואין בהם חלוק בין נהמא לפירי שהרי לטהרה גמורה אנו צריכין בו ומה בין פירות לאוכלין וראיה לזה אצלי בשני של חולין שאמרו השוחט ולא יצא דם כשרים ונאכלים בידים מסואבות כלו' בלא נטילה ומפני שלא הוכשרו והקשה ואפי' הוכשרו מאי הוי והא חולין נינהו ותירץ בחולין שלקחן בכסף מעשר אלמא שהבשר אע"פ שהוא כפירות במעשר צריך נטילה ולא בחולין ואף במעשר דוקא באכילה הא במגע לא שאין שני עושה בו שלישי והוא שאמרו שם והא אפי' מעשר בנגיעה מיהא לא בעי נטילה כלו' ומשנתנו אף נגיעה במשמע הואיל ואמר ונאכלין ולא אמר ואוכלין עד שהוצרך להעמידה בידים תחלות כמו שיתבאר שם:

התרומה והבכורים זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ואם אכלן בשוגג משלם ומוסיף חמש ואסורין לזרים אף בהנאה ואע"פ שאמרו מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה לא נאמר כן אלא כשאין הדבר כלה באותה הנאה אבל הנאה שהדבר כלה באותה הנאה כגון להסיקה תחת תבשילו והדומה לזה אסור וי"מ אסורין לזרים אף במקום שאין בו מיתה וחומש כגון לחצי שיעור ועל דעת האומר חצי שיעור אסור מן התורה וכן פירשוה בתלמוד המערב במס' בכורים והן נכסי כהן ר"ל לקדש בהן את האשה או ליקח בהן איזה דבר אלא שהלוקחן נוהג בהן בקדושתן ונותנם או מוכרם לכהנים ועולים באחד ומאה ר"ל שאם נפל סאה מהם לתוך מאה של חולין מעלה סאה והשאר מותר הא בפחות ממאה הכל אסור לזרים ומוכר את הכל לכהנים בזול חוץ מדמי אותה סאה וטעונין נטילת ידים שהידים שניות ושני עושה שלישי לתרומה לפסלה וטעונין הערב השמש שאפי' טבל ועלה אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו מה שאין כן כל אלו במעשר שני חוץ מנטילת ידים שהרי מיתה וחומש אין בו שהרי כל עצמו לזר הוא נאכל וחומש פדיון אינו ממין חומש זה וכן אין מעשר שני נכסי בעליו שלא זכה בו אלא לאכילה ושתיה וסיכה אבל אין רשאי לקנות בהם עבדים וקרקעות והעלאה באחד ומאה אין בו שהרי עקר אכילתו לזר הוא ואם כדי לאכלו בירושלם הרי אפשר לפדותו וכן אין בו הערב השמש שטבל ועלה אוכל הוא במעשר ובפרק הזהב ובפרק הערל הרחבנו בביאור שמועה זו בכדי מה שצריך בביאורה:

כל שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו בו טומאה כגון ידים וחברותיה על הדרך שהם שנויות במס' שבת דין טומאה הנתונה להם היא טומאה שניה עד שהקדש המיטמא ממנה טמא ופוסל קדש אחר שהשני עושה שלישי לפסול רביעי בקדש מה שאין כן בתרומה אלא שהתרומה המיטמאת ממנה נפסלה שהשני עושה שלישי בתרומה לפסלה אבל לא לטמאה וכן פוסלין מעשר שני וחולין הנאכלין בטהרת תרומה חוץ מפירות של חולין כמו שביארנו ובחולין סתם מותר אבל לא במעשר שאף השני עושה בו שלישי לאכילה ויש פוסקין שמעשר וחולין אין נפסלין בטומאה שניה כלל:

התרומה והביכורים חייבם עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים פירש המורה חייבן עליהם מיתה זר האוכלן במזיד דכתיב ומות בו כי יחללוהו וסמיך לי' וכל זר לא יאכל קודש וכל אותו הענין מדבר בתרומה וחומש האוכלן שוגג דכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ואסורין לזרים בבלאו אי נמי שלא לצורך נקט לי' הכא דהא במיתה נמי קאי אלא משום דבעי למימר משא"כ במעשר נקט לה וה"ק התרומה והבכורים חייבן עליהם מיתה משא"כ במעשר דאין חייבן מיתה אם אכלן זר או כהן טמא והשהתא ליסוק אדעתין במיתה הוא דלא קאי זר האוכל את העמשר אבל איסורא מיהא איכא ולהכי קאמר אין נאכלין לזרים משא"כ במשער דנאכל האו לזרים ואין נאכלין נכסי' ומאן דגריס ואסורין לא משתבש ואינו נראה לי פתרונו וכל זה הדחוק שנדחק דהאי דתני חייבן עליהן מיתה לאו אאיסור זרות קאמר דבזרות ליכא אלא לאו דוכל זר לא יאכל קודש ומות בו לא נאמר אל אעל האוכל תרומה בטומאת הגוף ומעשר שני אע"ג דאסור לטמאין כדכתיב ואל בערתי ממנו בטמא אין בו מיתה ותרומה וביכרוים אסורין לזרים שהן בלאו ומעשר שני מותר לזרים ומש"ה לא כללינהו למיתני ואסורין לטמאים ולזרים משא"כ במעשר משום דמעשר נמי אסור לטמאים כדכתיב לא בערתי ממנו בטמא אבל מיתה אין בו וכמו שפירש כאן המורה פי' בפ' הזהב אבל בפ' הערל פי' חייבין עליהן מיתה כהן שאכלן בטומאת הגוף ובפ' אלו הן הנשרפים אמרי' ת"ר ואלו שבמיתה האולכ את הטבל וכהן טמא אכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה כו' ואמרינן אמר רב זר שאכל את התרומה לוקה אמרו לי' רב כהנא ורב אסי לרב ולימא מר בממיתה דכתיב וכל זר לא יאכל קודש אני ד' מקדשה הפסיק הענין מיתבי אלו הן שבמיתה וזר שאכל את התרומה מתניתא ארב קארמית רב תנא הוא ופליג ופתרון המורה הולך כדברי הברייתא ושלי הולך כדברי רב:

והן נכסי כהן עמ"ש על המורה בפ' הזהב במהדורא תנינא:

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים כו' פירש המורה והידים בכלל כל הטעון ביאת המים ואינו נ"ל שיה הטעון נטילת ידים אסורא לאכול מעשר דהא אמרי' לקמן בפ' חומר בקודש כגון שתחב לו חבי לתוך פי' או שתחב האו לעצמו בכוס או בכרכר דאלמא מי שידיו מסואבות יכול לאכול ע"י גוש וכרכר או שיאכלינו אחר ולא יגע אפילו קדשים וכך פירש המורה גם בפ' השוחט בחולין ועיין מ"ש עליו שם במה"ק ומהדור' תנינ':

לא קשיא כאן באכילה כאן בנגיעה פירוש מתני' דהכא מיירי באכילה ומתני' דביכורים דתני משא"כ במעשר מייר בנגיעה ואינך צריך עכשיו לומר הא ר"מ והא רבנן דתרווייהו אתי אליבא דכ"ע דנגיעה דמעשר וכ"ש חולין לא בעי נט"י בל אכיהל דידהו בעי נט"י ואתקייף לה רב שימי על מאי דאוקקמה מתני' דהכא באכילה דע"כ ל"פ רבנן עלי' דר"מ ואסרי אלא באכילה דמעשר כדקתני וכחמים אוסרין במעשר אבל באכילה דחולין ל"פ דא"כ הו"ל למימר וחכמים אוסרין סתם והוה משמע בין במעשר בין בחולין אלא מדקאמרי במעשר דוקא באכילה דמעשר פליגי ואסרי אלב לא באכילה דחולין שאע"פ שגופו טמא וטעון בילה מותר לאכול חולין וכ"ש מי שידיו מסואבות שהוא מותר לאכול חולין ולא היא דאין לומר כ"ש מי שהיו ידיו מסואובות דאדרבה מי שידיו מסואבות יטלם אבל מי שגופו טמא מה יועיל ליטול ידיו שלכ גופו טמא ולא הוזהרו טמאים לטבול לחולין אלא הכי מקשה דהא חכמים מתירין במעשר ואין מצריכים אותו נטילת ידים ונט"י ניתקנה בין לטהורים בין לטמאים שאין הטעם מפני שהוא טמא שהרי אפילו אוכל מחמת מאכיל החמירו עליו חכמים שיטול ידיו שגזרת חכים האי על כל אדם שלא יאכל בלא נט"י בין טמא בין טהור ולעולם מתני' דהכא דמצורכת נט"י לחולין כמאן ומהדר ל"ק הא באכילה דנהמא שהיא תקנת חכמים משום סרך תרומה שאפי' אוכל מחמת מאכיל אמרי' בפ' כל הבשר דבעי נטילת ידים ואע"פ שאינו נוגע והא דשרי רבנן באכילה דפרי שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ואפי' בפרי דמעשר ומה שחלקו על ר"מ מעשר באכילה דוקא בטעון ביאת מים שגופו טמא אבל בידים מסואבות שאין כאן אלא נגיעה לבד לא חלקו ואתיא מתני' דהכא אליבא דכ"ע באילה דנהמא ומתני' דביכורים נמי דתנן משא"כ במער אליבא דכ"ע בנגיעם ובאילכה דמעשר פליגי שהגוף טמא מד"ס שטעון טבילה ול"נ אידי ואידי באכיהל שאם מתני' דביכורים היתה באכילה דמשר אמאי ל"פ רבנן עלי' כדפליגי על ר"מ בכל הטעון ביאת מים אלא ודאי ההיא לא מיירי אלא בנגיה וזהו וטעונין רחיצת ידים שהגוף היה טהור ודיו בלבד היו מסואבות ובנגיעה אפי' רבנן מודו ול"פ על ר"מ אלא בטעון ביאת מים שהגוף טמא: ומאי דכתיב בספרים עד כאן ל"פ רבנן עלי' דר' מאיר אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא פליגי אע"פ שכך היא העקר דל"פ בנגיעה דמעשר כ,א באכילה מדקתני כל הטעון ביאת מים שגופו טעון טבילה מ"מ אינו צריך כאן אלא אכילה דחולין וזו הגרסא נגיעה דמעשר היא צריכה בפ' השוחט שהוא תופס שם נגיעה ומפני ששם צריך לגורסה וכתבם גם כאן. אבל כאן אינו מקשה לו אלא מאכילה דחולין ועיי מה שכתבתי שם:

בד"ה קשיא חולין אחולין ולא בעי למימר בחולין עד הפרק קאמר משא"כ במעשר כו' עכ"ל ר"ל הא דקתני במתני' משא"כ במעשר וכ"ש בחולין היינו דסגי עד פרק ב' משא"כ בתרומה דצריך עד פרק ג' כדאיתא פ' כ"ה:

בד"ה כאן באכילה כאן בנגיעה הקשה הר"א מעשר אמעשר נמי לישני הכי כו' עכ"ל וקשה דהא ודאי למאי דס"ד השתא לאסור חולין באכילה ע"כ הא דקתני וחכמים אוסרין במעשר אפילו לנגיעה דאי באכילה אפילו חולין נמי דהא מ"ה קשיא ליה חולין אחולין דחכמים לא פליגי אלא אמעשר ולקמן נמי קאמר מתני' רבנן היא דשני להו בין חולין למעשר ולפי סברא זו מתני' מני לא כר"מ ולא כרבנן וצ"ע:

בא"ד בנגיעה דמעשר ואכילה דחולין לא פליגי דלכ"ע אין שני עושה שלישי במעשר ואל תתמה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כאן לחולין כאן כו' ותירץ כיון דנטל ידיו לחולין לא פסיל תרומה כו' עכ"ל אין לפרש דר"ל כיון דנתכוין מיהת לחולין מהני גם לתרומה דהא קתני הוחזק לחולין אסור למעשר וכ"ש לתרומה אלא דר"ל דאיכא לפלוגי בין אכילת תרומה ובין פסול תרומה ואין חילוק כלל לתרומה ולמעשר בין לא נתכוון כלל ובין נתכוון רק לחולין ואי הוה איכא לפלוגי בינייהו בהא הוו איצטריכו תרי בבי במתני' שפיר והתוס' דחקו לתרצם לקמן בענין אחר כמו שיבואר בסמוך ודו"ק:

רש"י ד"ה ולקדש מטבילין. אבל לאכול שלמים כו'. הא ודאי דלקדש אף לנגיעה צריך טבילה דלא גרע מתרומה דאפי' לנגיעה כדאיתא לקמן בגמ' ובתוס' ד"ה הא. (ולומר דבנגיעת קדש סגי בנטילה מנ"ל הא) אלא דבעי לאשווייה לחולין ולמעשר דמיירי דוקא באכילה. אך מ"מ אינם בחדא מחתא דבחולין לא איירי אלא בנהמא. ולשון הרמב"ם בפי' מטביל ידיו ואז יגע בהם:

בא"ד ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו כו' המטמאת אכה"ג. לשונו תמוה דלא סיפיה רישיה והכי ה"ל לסיים שלא נגעו אפי' בטומאה שמטמאה את הידים. גם מה שדייק לכתוב בטומאה דאורייתא. הל"ל רבותא טפי דאפי' בטומאה דרבנן המטמאה אכה"ג לא נגע כגון עו"ג. בה"פ דם תבוסה ודומיהן. ויותר תמוה מש"כ בדבור הסמוך "המטמאים את היד ולא אה"ג כגון כו' וכל טומאות שהן מד"ס" דמשמע שאין טומאה מד"ס המטמאה את כל הגוף:

רש"י ד"ה מדרס. כדכתיב ואיש כו'. עתוי"ט שכ"ע ועל הרע"ב ושניהם לא דייקי כו'. נראה שגי' משובשת נזדמנה לו בפרש"י וכל אשר יגע במשכבו. ודע שגם הוא לא דק במה שלא תפס על הרע"ב שכתב וכל אשר יגע במשכבה. דבנדה כתיב וכל הנוגע:

תד"ה קשיא. ולא בעי למימר בחולין עד הפרק כו'. עיין רש"א ול"נ להגיה בדבריהם שצ"ל בתרומה תחת בחולין:

תד"ה הא. וה"ה כו' הא בנגיעה. ר"ל דאף בנגיעה דנהמא אין נוטלין אף במעשר ואפי' לרבנן. ובהגהת הב"ח כתוב וכר"מ מתוקמא והוא תמוה. ואפשר דרצונו כיון דנוקים מתני' דידן באכילה דנהמא א"כ ע"כ כר"מ אתיא דאלו לרבנן למעשר אפי' לפירי נמי:

תד"ה כאן לחולין. ותירץ כיון דנטל ידיו לחולין כו'. פי' דדוקא לא נתכוין כלל לשם טהרה תני בברייתא ידיו טמאות. ומתני' דתני הוחזק לחולין אסור במעשר היינו בטבילת כל גופו כדקתני טבל כו'. ומש"כ הרש"א ואי הוה איכא לפלוגי כו' הוו איצטרכו כו' שפיר והתוס' דחקו כו'. תמוה דאדרבה השתא הקושיא יותר חזקה כיון דכבר תני הוחזק לחולין אסור למעשר אף דבנטילה מהני כה"ג א"כ כש"כ בלא הוחזק כלל דאף בנטילה לא מהני. ומהתוי"ט נראה דמפרש בדעת התוס' דבנטילה לא בעינן כוונה כלל ואף בסתמא מהני גם לתרומה מדציין על טבל ולא הוחזק ע"ש. ותמוה מאד דהא זה מפורש בברייתא דלא מהני אמנם ממש"כ התוס' דאלת"ה אין לך אדם כו' משמע קצת כפי' הרש"א בכוונתם. וכ"כ התוי"ט בדעת הרמב"ם:

אם נטמאו ידיו נטמא גופו. היינו כחכמים דר' דוסא פ"ג דעדיות. הראב"ד:

טבל לחולין ק"ל מה טבילה שייך לומר גבי חולין ומעשר וי"ל דקמ"ל דאע"ג דלחולין ולמעשר לא בעי טבילה סד"א דהוי כאלו מעיקרא טבל לשם מעשר וכן במעשר לא אמרינן סלק טבילתו לשם תרומה לקוטי מהר"א פליף כ"י:

מתני' נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. די להן בנטילה דכלי שאין בו אלא רביעית מים: ולקודש מטבילין. אבל לאכול שלמים או חטאת ואשם לכהנים יש מעלה שצריך להטביל ידים בארבעים סאה ואע''פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה דאורייתא המטמאה את כל הגוף: ולחטאת. ליגע במי חטאת מים המקודשים באפר פרה להזות מהן על טמאי מתים יש מעלה יתירה שאם נטמאו ידיו באחת מן הדברים המטמאין את הידים ולא את הגוף כגון וולד הטומאה וכגון ספר וכל טומאות שהן מדברי סופרים: נטמא הגוף. וכל הגוף צריך טבילה וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה מדברי סופרים והאי דנקט להו הכא גבי הלכות הרגל לפי שיש בסופן הלכות רגל שעמי הארץ חשובין טהורים ברגל ולא בשאר ימות השנה בסוף חומר בקדש: טבל לחולין הוחזק לחולין. ועוד זו מעלה טבל לחולין הוחזק לחולין כלומר נתכוין לטבול לשם חולין: אסור למעשר. הוחזק לשון כוונה כלומר נתכוין להעמיד גופו בחזקת טהור לחולין: למעשר. למעשר שני הנאכל בירושלים: ולא הוחזק. לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא: מדרס. אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הזב שמטמא אדם וכלים כדכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו (ויקרא טו): לפרושין. לאוכלי חוליהן בטהרה: לאוכלי תרומה. כהנים וכל אלו מעלות מדברי סופרים שאמרו שאין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו ומתוך שהן אלו אצל אלו כאילו לא שמרוה גזרו בהן בבגדיהן שמא ישבה בהן אשתו נדה והרי הן מדרס הנדה הכי מפרש לה בפרק השוחט: גמ' בכורים. קרויין תרומה דאמר מר ותרומת ידך. אלו הבכורים (מכות דף יז.) לכך הן כתרומה: חייבין עליהן מיתה. זר האוכלן מזיד דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש וכל הענין מדבר בתרומה: וחומש. האוכלן שוגג דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו (ויקרא כב): ואסור לזרים. בלאו: והן נכסי כהן. לקדש בהן את האשה וליקח בדמיהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה: ועולין באחד ומאה. אבל בפחות אין עולין אלא כל החולין אסור לזרים: וטעונין רחיצת ידים. לפי שהשני עושה שלישי וידים גזרו עליהם טומאת שני לפיכך פוסלות את התרומה אם לא נטלן: והערב שמש. אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל. אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו ביבמות (דף עד:) ילפינן מקראי: מה שאין כן במעשר. אין מיתה ואין חומש [ואין] אסור לזרים שהרי כל עצמו נאכל לזרים וחומש שמוסיף בפדיונו לא איירי בחומש הכא כי האי גוונא דאין בתרומה פדיון ונכסי הדיוט נמי לא הוי לקנות בו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין טעון רחיצת ידים שאין השני פוסל בו לעשות שלישי ואינו טעון הערב שמש דקי''ל טבל ועלה אוכל במעשר ומקראי ילפינן לה ביבמות פרק הערל: כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. כל שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו עליו טומאה כל הנך דאמרי במסכת שבת בפ''ק (דף יג:) אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני כו': מטמא את הקודש. כלומר נתנו עליהן טומאת שני לטומאה והשני מטמא את הקודש להיות קרוי טמא ופוסל עליהן עוד את הרביעי: ופוסל את התרומה. להיפסל היא עצמה אבל אינה פוסלת אחר לעשות רביעי: ומותר לחולין. לאכול חולין מדלא קתני ואינו פוסל את החולין ונקט לישנא דמותר אפילו לאוכלן משמע: באכילה. מתני' דמצריך נטילה באכילה: קאמר: עד כאן לא פליגי כו'. דקתני אסור במעשר לשון אכילה היא דאי בנגיעת שני לא פסיל במעשר דשמעינן לר' מאיר דאמר מותר באכילה ואיפליג עליה באכילה דמעשר ואילו בחולין כולהו מודו דמותר אפילו באכילה ומתני' מני: כאן באכילה דפירי. הא דקתני מה שאין כן במעשר באכילה דפירי קאמר ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפילו במגעו הוא [פוסל] דשני פוסל את התרומה: נוטל. בכלי: מטביל. בארבעים סאה:

קשיא חולין אחולין. ולא בעי למימר בחולין עד הפרק קאמר מה שאין כן במעשר דלישנא לא משמע ליה: כאן באכילה וכאן בנגיעה. הקשה הר''ר אלחנן מעשר אמעשר נמי לישני הכי ולוקמי אפילו כרבנן ותירץ מורי דאף בנגיעה דמעשר נמי פליגי רבנן ואסרי לה וכן משמע בסמוך דקאמר עד כאן לא פליגי אלא באכילה דמעשר משמע דמעיקרא סד''א דבכל ענין פליגי וכן בפ' שני דחולין (דף לג: ושם) דקאמר ודלמא לא פליגי רבנן אלא באכילה דמעשר כו' משמע דדבר ברור אינו מיהו הוי מצי לאקשויי וליטעמיך מתניתין דשבת פ''ק (דף יד) דתנן ואלו פוסלין את התרומה לא מיתוקמא כרבנן דמאי איריא תרומה אפילו מעשר נמי אלא לא חש לאקשויי ליה ומכח דההיא משמע דאמת הוא כי אתקפתא דרב שימי והא דנקט בפ''ב דחולין (דף לג: ושם) ודלמא לישנא קלילא הוא דלעולם אמת הוא בנגיעת מעשר ואכילת חולין לא פליגי דלכ''ע אין שני עושה שלישי (בחולין) ואל תתמה היכי ס''ד דלרבנן לא בעי אכילת חולין נטילה וי''ל דאיירי בפירי דלא בעו נטילה: הא בנהמא הא בפירי. והשתא לא הוצרך לתרץ תו גבי מעשר הא רבי מאיר והא. רבנן והוא הדין דמצי למימר הא באכילה הא בנגיעה אלא כולה באכילה עדיפא ליה: הנוטל ידיו לפירות. וכי אמר בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מג.) אורחין שהיו מסובין לשתות אצל בעל הבית נוטלין כל אחד ידו אחת התם משום נקיות הוי וכן משמע לישנא דידו אחת דקתני: כאן לחולין כאן למעשר. משמע דאם לא כוון למעשר לא מהני וכ''ש בתרומה והקשה הר''ר אלחנן דאמר בפ' אלו דברים בברכות (דף נא:) ב''ש אומרים נוטלים את הידים ואח''כ מוזגין את הכוס שאם ימזגו את הכוס שמא יגע במשקים שאחורי הכוס והשתא אפילו נוטלן נמי כיון דלא מהניא הך נטילה לתרומה הויא ליה פוסל את התרומה ותנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ותירץ דכיון דנטל ידיו לחולין לא פסיל תרומה והכי משמע דאי לא תימא הכי אין לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה שלא יטמא משקין: